בבא קמא יז ע"א

וְחַד אָמַר שִׁבְעָה וְאָמְרִי לַהּ שְׁלֹשִׁים
תָּנוּ רַבָּנַן וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָתֵף דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וַהֲלֹא לִפְנֵי אַחְאָב עָשׂוּ כֵּן
אֶלָּא שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמְרוּ קִיֵּים זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה
וְהָאִידָּנָא נָמֵי עָבְדִינַן הָכִי אַפּוֹקֵי מַפְּקִינַן אַנּוֹחֵי לָא מַנְּחִינַן וְאִיבָּעֵית אֵימָא אַנּוֹחֵי נָמֵי מַנְּחִינַן קִיֵּים לָא אָמְרִינַן
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה אָזֵילְנָא בַּהֲדֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמִשְׁאַל שְׁמַעְתָּא כִּי הֲוָה עָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וַהֲוָה בָּעֵינָא מִינֵּיהּ מִלְּתָא לָא פָּשֵׁיט לַן עַד דְּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ וַהֲדַר אֲמַר לַן אֲפִילּוּ קִיֵּים אָמְרִינַן לִימֵּד לָא אָמְרִינַן
וְהָאָמַר מָר גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה לָא קַשְׁיָא הָא לְמִיגְמַר הָא לְאַגְמוֹרֵי
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כׇּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים זוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים
שֶׁנֶּאֱמַר אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם
וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים זוֹכֶה לְכִילָה כְּיוֹסֵף דִּכְתִיב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת יִשָּׂשכָר דִּכְתִיב יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם
אִית דְּאָמְרִי אוֹיְבָיו נוֹפְלִים לְפָנָיו כְּיוֹסֵף דִּכְתִיב בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְזוֹכֶה לְבִינָה כְּיִשָּׂשכָר דִּכְתִיב וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל
הֲדַרַן עֲלָ(י)ךְ אַרְבָּעָה אָבוֹת
מַתְנִי' כֵּיצַד הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לִשְׁבֹּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר
הָיְתָה מְבַעֶטֶת אוֹ שֶׁהָיוּ צְרוֹרוֹת מְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ וְשָׁבְרָה אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק דָּרְסָה עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרַתּוּ וְנָפַל עַל כְּלִי וּשְׁבָרוֹ עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר הָיָה דְּלִיל קָשׁוּר בְּרַגְלָיו אוֹ שֶׁהָיָה מְהַדֵּס וּמְשַׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

ואחד אמר, שבעה ימים, ואמרי לה, והיו שאמרו שלשים יום. ^[1]

והגמרא מביאה פירוש אחר:

תנו רבנן בברייתא: "וכבוד עשו לו במותו" זה חזקיה מלך יהודה, ^[2] שיצאו לפניו [לפני מיטתו] שלשים וששה אלף איש שהיו חלוצי כתף גלויי כתף, שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם, ^[3] זהו הכבוד שעשו לו, דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה מה גדולה יש בזה? והלא לפני אחאב מלך ישראל גם עשו כן!? ^[4] אלא, הכבוד המיוחד אשר עשו לחזקיהו הוא, שהניחו ספר תורה על מיטתו, ואמרו: קיים זה הנפטר מה שכתוב בזה ספר התורה!

שואלת הגמרא: והאידנא ^[5] נמי עבדינן הכי!? הרי אף עתה עושין כן לגדולי ישראל, ומה הגדולה שעשו כן לחזקיהו?

משיבה הגמרא: אפוקי מפקינן, אמנם להוציא ספר תורה מוציאים גם לשאר גדולי ישראל, אבל אנוחי לא מנחינן, להניח את ספר התורה על מיטתם לא מניחים, ורק אצל חזקיהו עשו כן.

ותירוץ נוסף: ואי בעית אימא, ואם תרצה תאמר עוד ליישב: אנוחי נמי מנחינן, אמנם מוציאים ספר תורה ואף מניחים על גבי מיטת שאר גדולי ישראל, אבל "קיים זה מה שכתוב בזה" לא אמרינן, ורק אצל חזקיהו עשו כן.

והגמרא מביאה תירוץ נוסף:

אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא, נתלוותי לרבי יוחנן כדי לשאלו דבר הלכה. כי הוה עייל, כאשר נכנס רבי יוחנן לבית הכסא, ויצא ממנו, והוה בעינא מיניה מילתא, ושאלתיו את השאלה, ^[6] לא פשיט לן, לא היה פושט את השאלה עד דמשי ידיה, ומנח תפילין, עד שנטל את ידיו, והניח את התפילין שחלצם בהכנסו לבית הכסא, ומברך על התפילין, ^[7] והדר, אמר לן, רק אחר כך אמר לנו: היום מניחים ספר תורה על מיטתו של אדם גדול, ואפילו "קיים זה מה שכתוב בזה" אמרינן, אולם "לימד", שלימד זה הנפטר לאחרים את מה שכתוב בזה, לא אמרינן. ורק אצל חזקיהו עשו כן. ^[8]

שואלת הגמרא: וכי "לימד" עדיף מ"קיים"? והאמר מר בברייתא: גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה. וכיון שחשיבות הלימוד הוא בכך שמביא לידי מעשה, הרי משמע שמעשה עדיף, ^[9] ואם כן "קיים" חשוב על פני "לימד", ומה רבותא שלא אמרו כן אלא לחזקיהו?

משיבה הגמרא: לא קשיא. הא מה שמשמע שמעשה עדיף מלימוד, היינו למיגמר שלומד לעצמו. אבל הא, מה שמשמע מדברי רבי יוחנן ש"לימד" חשוב על פני מעשה, היינו לאגמורי ללמד לאחרים.

ועתה מפרשת הגמרא את הפסוק שהוזכר בתחילת הפרק: ^[10]

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב זה שאמר הכתוב [ישעיה לב]: "אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור", כך הוא פירושו: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה לנחלת שני שבטים.

הגמרא מפרשת היכן נרמז זה בפסוק, ומהי נחלת שני שבטים:

שנאמר "אשריכם זורעי על כל מים", ואין "זריעה" אלא עשיית צדקה, שהרי נאמר [הושע י']: "זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד". ואין "מים" אלא תורה, שהרי נאמר [ישעיה נה] "הוי כל צמא לכו למים". ^[11] ומכאן ש"זורעי על כל מים" הם רמז לעוסקים בתורה ובגמילות חסדים, שזוכה לנחלת שני שבטים, כלומר, זוכה לכילה [אפריון] והיינו שזוכה לבנים. ^[12] כיוסף הקרוי "שור" ^[13] דכתיב [בראשית מט'] "בן פורת יוסף, בנות צעדה עלי שור", וזוכה לנחלת יששכר הקרוי "חמור", שהיא עשירות, דכתיב [שם] "יששכר חמור גרם" ומתרגם אונקלוס: "יששכר עתיר בנכסין" [עשיר בנכסים]. ^[14] פירוש אחר בנחלת שני השבטים:

אית דאמרי, יש שאמרו שהכוונה היא לכך שאויביו נופלין לפניו כיוסף, דכתיב בו [דברים לג] "בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ". וזוכה לבינה, כיששכר, דכתיב [דברי הימים א יב]: "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל".

הדרן עלך פרק ארבעה אבות

הערות

^[1] "מאן דאמר ג' ימים הושיבו שם ישיבה, משום דעיקר אבילות ג' ימים הוי, שיש כמה דברים שאבל אסור בהן בתוך ג' ומותר לאחר ג'. והיינו טעמא דמאן דאמר ז'. וכן מאן דאמר ל', מפני חומרות שיש באלו הזמנים [נמוקי יוסף, וראה נמי במהרש"א].

^[2] "לישנא דש"ס הוא, ולא לאשמועינן דזהו חזקיה, דהאי קרא בחזקיה כתיב. אלא אגב אורחיה דמפרש "מאי כבוד עשו לו במותו נקיט ואמר הכי". [רש"י].

^[3] רש"י. ו"רבנו חננאל" כתב "כך שמענו שמוציא יד אחד מבית הצואר שלא ממקום הקרע כדי שיהא הקרע ברור ונמצא הכתף חלוץ מן החלוק". ועניין זה שהלכו חלוצי כתף הוא רק לפני המיטה ולא אחר הקבורה [רמב"ם פ"ח ה"ג מהל' אבלות ובכס"מ שם].

^[4] לא מוזכר בפירוש שספדו לאחאב אלא שבזכריה [יב יא] נאמר: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדרימון" וגו' ודרשו חז"ל שהפסוק מדבר על הריגת משיח בן יוסף, והגמרא במגילה [ג א] מבארת שהכוונה "כמספד הדרימון", כמו שתירגם יונתן: "כמספד אחאב בר עמרי דקטיל יתיה הדרימון". הרי שהיה לאחאב מספד גדול. ומוסיפים התוס', שאחאב נהרג במלחמה שהיו שם עם רב וכולן ספדו עליו. ואף שלא כתוב שיצאו חלוצי כתף, מכל מקום כל ענינו הוא כמו במספד גדול. ובעיון יעקב פירש, שודאי גמירי ליה לש"ס שכך היה הדרך לעשות לפני מלכים. ומה שנקט "לפני אחאב", לומר, שהוא היה הגרוע שבמלכים, ואם כן, מאי רבותא שעשו כן לחזקיה ו.

^[5] הרש"ש גורס "והא האידנא".

^[6] לא מבואר איזה שאלה שאלו, ובפשטות יש לומר ששאלו שאלה זו, וכך משמע במהר"ם. ומלשון הגמרא משמע כאילו מדובר בדבר כללי, שכל פעם כשנכנס לבית הכסא לא היה עונה לו, אך רש"י פירש דהוי "זימנא חדא". ואולם הריטב"א בקידושין וכן הנמו"י פירשו שרבי יוחנן מעצמו אמר להם "קיים וכו"' כדי ליישב למה הניח תפילין לפני שענה על שאלתם, ומפרשים שלחזקיה אמרו רק קיים ולא לימד, אף שחזקיה גם לימד, ומשמע שקיים חשוב יותר וכו'. וראה עוד בתוס' בשם ה"שאילתות", ושם בהערות.

^[7] בסוכה מו א מובא מעשה דומה שהיה עם רבא "ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך" ושם מבואר שהכוונה לברכה על התפילין, ועפי"ז פירש היעב"ץ גם כאן כן. וראה במנחת יהודה שכתב, כי אפשר שהכוונה כאן לברכת "אשר יצר".

^[8] והטעם שעשו כן רק לחזקיה כתב רש"י "והאידנא לא משום כבודו דחזקיה" וראה באילת השחר המדייק מזהשדגם היום יש מדרגת "לימד" אלא רק מפני כבודו של חזקיה אין לומר.

^[9] רש"י. והתוס' הקשו על רש"י, שבקידושין מ ב מבואר שמשום סיבה זו נמנו כולם שתלמוד גדול ממעשה. ולכן פירשו התוס' שכוונת השאלה שאם תלמוד מביא לידי מעשה, ממילא כשאומרים קיים שמעינן ממילא נמי שלמד וזה הביאו לידי המעשה. והגמרא מתרצת שיש חילוק בין למד ללימד, שלימד חשוב יותר וזה לא ידעינן מקיים. והתוס' מביאים דרך נוספת של ה"שאילתות". וראה שם ומש"כ בהערות בביאור השיטות. ובדעת רש"י יש ראשונים שיישבו שמה שכתב שם שגדול תלמוד היינו באחד שעדיין לא למד, שעדיף שילמד על פני מעשה. אבל לאחר שלמד ויודע, המעשה חשוב יותר. ראה כן בתוס' קידושין שם ובתוס' רבנו פרץ ובשיטמ"ק בשם רבנו ישעיה, והרחבנו בהערות בחברותא על התוס'. וראה עוד בהלכות ת"ת לגר"ז פ"ד ה"ב.

^[10] לעיל ב ב גבי הא דקתני ושלח זה הרגל וכו', ושם היה לו לסדר דברי רבי יוחנן אלו, כי שם מקומו, אלא שלא רצה להפסיק שם בדברי אגדה, לכך נטר ליה עד סוף הפרק דאיירי נמי במילי דאגדתא [תורת חיים]. [ואפשר לומר עוד, שהשייכות לכאן הוא כי פסוק זה נאמר על דורו של חזקיהו, ראה שם במלבי"ם, ובפסוק יז באבן עזרא].

^[11] "הוי" לשון קריאה לאומות העולם לעתיד לבא למי שירצה ללמוד תורה [ראה שם במפרשים]. "והמים משל לתורה ולחכמה, כשם שאי אפשר לעולם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא חכמה, וכמו שהצמא מתאוה למים כך הנפש החכמה מתאוה לתורה ולחכמה" [רד"ק שם].

^[12] הקרויים מיטה כמש"כ "מיטתו של יעקב". מהרש"א. וראה שם עוד: ודרש פורת מלשון הושיבה באפריון וכו' שהוא מיטה לכולם חתנים, ואפשר שהוא "מלשון פוריא וכו"' מהרש"א. "ואמר שזכה לכילה, ומצינו בבניו שהיו מרובין באוכלוסין בזכות גמ"ח וצדקה שעשה עם אחיו במצריים וזן ופרנס אותן עד שפרו ורבו במאד". [וראה בעיון יעקב המדייק מ"כל העוסק" שהכוונה אף שאינו עושה גמ"ח בממון עצמו כיוסף שזן ופרנס מאוצרות פרעה מ"מ זוכה וכו']. וראה עוד בתוס' תלמיד ר"ת שפירש ש"הדר" משמע לשון כילה. ובשיטמ"ק מביא מהראב"ד שפירש, שזוכה לנחלת שניהם, "ובנחלת שניהם הייתה ברכה יותר מכולם. ביוסף כתיב "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", שהיתה ארץ מעינות וארץ תבואה ופרדסאות, וכן כתיב כאן "פורת", מלשון פארות. וביששכר כתיב "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", והוא כלל לכל נעימות הארץ". וראה עוד בעץ יוסף שפירש "כילה" מלשון נכספה וגם כלתה נפשי, שהכל מתאוין לו מחמת חינו וזה הפירוש בפסוק בן פורת וכו' כפי שפירש שם רש"י "חינו נטוי על העין הרואה אותו". והיינו שיזכה לחינו של יוסף.

^[13] כמו שאמר הכתוב [דברים לג] "בכור שורו הדר לו" [רש"י].

^[14] וכך דורשים זאת מהפסוק "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור", היינו שהעוסקים בתורה וגמ"ח הנמשלים לזורעים על מים, רגליהם שולחו לקבל נחלה כנחלתם של השבטים יוסף ויששכר המשולים לשור וחמור [רש"י].

פרק שני - כיצד הרגל

מתניתין:

המשנה הראשונה באה לבאר את מה ששנינו בפרק ראשון, שהרגל "מועדת" מתחילתה, והיינו, שאין בה צד של "תמות" לשלם רק חצי נזק, אלא מיד בהיזק הראשון שעשתה בהמתו של אדם ברגלה, חייב בעליה לשלם לניזק נזק שלם.

כיצד הרגל מועדת? דהיינו, ה"רגל", ששנינו במשנה לעיל [ט ב] ^[1] שהיא מועדת, ומשלם בעליה נזק שלם, לאיזה היזק היא מועדת?

לשבר בדרך הילוכה, לדרוס על כלים בדרך הילוכה, ולשברם.

וכמו כן, הבהמה מועדת להלך כדרכה, ולשבר כלים אגב הילוכה, באמצעות גופה או באמצעות משא שעליה. ^[2] ואם הזיקה ברשות הניזק, משלמים בעליה נזק שלם. אבל אם הזיקה ברשות הרבים, פטור. ^[3]

היתה מבעטת ברגלה, והזיקה, הרי כיון שאין דרכה של בהמה לבעוט ולהזיק, ואילו בהמה זאת עשתה כן מתוך כוונה להזיק, ^[4] אין זו תולדה של "רגל", אלא תולדת "קרן", ומשלם בעל הבהמה רק חצי נזק, כדין "קרן" תמה. ^[5] או שהיו צרורות [אבנים קטנות] מנתזין מתחת רגליה, בדרך הליכתה, ושברה את הכלים, הרי למרות שנזק זה הינו תולדה ד"רגל", שכן הוא נעשה דרך הילוכה, ודרכה שתזיק בכך, מכל מקום, הלכה למשה מסיני היא, שנזק הנעשה על ידי התזת "צרורות" [שהוא נעשה רק מכוחה, ולא בגופה], אין בעל הבהמה משלם לניזק אלא חצי נזק. ואין החיוב אלא אם הזיקה ברשות הניזק, כדין "רגל". אבל אם היתה "מבעטת", שתולדה של "קרן" היא, הרי חייבים עליה אף ברשות הרבים, כדין "קרן".

דרסה על הכלי בדרך הילוכה בתוך רשות הניזק, ושברתו, ונפל הכלי השבור על כלי אחר, ושברו, ונמצא שהכלי הראשון נשבר בדריסת רגלה, והכלי השני נשבר רק על ידי ה"צרורות" שניתזו מהכלי הראשון, הרי על הכלי הראשון ששברה משלם בעל הבהמה נזק שלם, כדין כל נזקי "רגל", ועל הכלי האחרון משלם בעל הבהמה רק חצי נזק, כדין צרורות. ^[6]

אף התרנגולין וכן שאר העופות, מועדין להלך כדרכן, ולשבר. כלומר, אף הם מועדים הם מתחילתם להזיק נזקי רגל. ^[7]

היה דליל [חבל או חוט ^[8]] קשור ברגליו של תרנגול, וזרקו על הכלי, ^[9] ושברו, ^[10] או תרנגול שהיה מהדס [מרקד], והתיז צרורות, ומשבר [והצרורות שברו] את הכלים, משלם בעל התרנגול חצי נזק, כדין צרורות.

הערות

^[1] כך פירשו התוס'. ואף שהמשנה לעיל פותחת ראשונה ב"שן" ולאחריה "רגל", כתבו התוס', ששן ורגל חשובים כאחד, לפי שדינם שווה, ולפיכך פתח כאן התנא ברגל כיון שבה סיים במשנה לעיל. וראה בהערות בחברותא על התוס' מה שהבאנו עוד.

^[2] הגמרא שואלת לשם מה המשנה חוזרת על הדברים, ומפרשת שתחילת המשנה "הרגל מועדת" הכונה היא ל"אב" הנזקין של רגל, באופן שהבהמה מזיקה באמצעות דריסה ברגלה, ואילו ההמשך "הבהמה מועדת", הכונה היא ל"תולדות" של רגל, באופן שהבהמה מזיקה באמצעות גופה או באמצעות שערה, וכדומה. ופירשנו את המשנה לפי רש"י. ואולם התוס' הקשו, הרי כבר במשנה לעיל מבואר שהרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה, ואם כן, מה מוסיפה המשנה במה שהשיבה "לשבר דרך הילוכה"? ולכן פירשו התוס', שהכל ענין אחד הוא, וכך שואלת המשנה: כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הילוכה? ומשיבה: הבהמה מועדת להלך כדרכה, ולשבר. כלומר, רק נזק שנעשה תוך כדי שהלכה הבהמה כדרכה, זהו רגל. והרשב"א מקיים את פירוש רש"י. ועל קושית התוס' כתב, שרישא, אף על גב שלא חידשה דבר, בכל זאת, דרכו של התנא לפתוח בדבר אחד פשוט, כדי לסדר אחריו דבר שהוא חידוש. ולכן כאן התחיל התנא במה שכבר נתפרש לעיל, כדי להמשיך לסדר ולפרש התולדות.

^[3] כמבואר לעיל ג ב.

^[4] ראה רש"י כאן, ולעיל ב ב בד"ה בעיטה ומה שכתבנו שם בהערות.

^[5] ואגב שמזכיר דין הצרורות המשלם חצי נזק, הזכיר גם את המבעטת, שגם היא, דינה לשלם חצי נזק. תוס'.

^[6] המשנה באה להשמיענו, כי למרות שדרסה בחוזק עד שניתז השבר על כלי אחר ושברו, אין אומרים ששינתה מדרכה ומן הסתם להזיק נתכוונה, אלא אין זה שינוי, ונזקי רגל הם. תוס'. ויש מפרשים, שהמשנה באה להשמיענו שיש לפעמים חיוב של נזק וחצי נזק על מעשה אחד. נמוקי יוסף. ויש שכתב, שכאן, משום צרורות נקטה המשנה, ומונה התנא את כל הצורות של צרורות. הרשב"א.

^[7] המשנה באה להשמיענו שלא נחשוב שאינם מכבידים כלל, ואין דרך כלים להישבר מחמת הליכתם, והוי משונה, קא משמע לן דאורחייהו בהכי. תוס' תלמיד ר"ת. וראה כן בשיטמ"ק.

^[8] ראה כן בערוך. ורש"י כתב, שכל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרי "דליל". ויש הגורסים: היה "דלי" קשור ברגליו.

^[9] וכתב הב"ח סימן ש"צ, שמדובר באופן שנתלש הדליל מרגל התרנגול כשזרקו. אמנם, בנמוקי יוסף משמע שאפילו לא נתלש. וראה עוד בחזון איש ובדרכי דוד בהגדרת החילוק בין צרורות ובין עגלה מושכת בקרון.

^[10] כך מפרש רש"י. וכך פירשו ראשונים נוספים. ומוסיף הרא"ש: אבל אם הזיק התרנגול בדליל דרך הילוכו, משלם נזק שלם, שדבר המחובר לגופו כגופו דמי, כמו עגלה המושכת בקרון [לקמן בע"ב]. וכן כתב רבנו פרץ. אבל הראב"ד פירש שאינו דומה לעגלה המושכת בקרון, כיון שמשונה הוא. ולפי זה, תשלום חצי הנזק הוא מטעם קרן, ויהיה חייב אף ברה"ר. וראה בחזון איש שכתב כי לדינא אין פלוגתא.

וחד [ואחד מהם] אמר שבעה ימים ישבו, ואמרי לה [ויש אומרים] שלשים ימים ישבו ועסקו בתורה לכבודו.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: "וכבוד עשו לו במותו" — זה חזקיה מלך יהודה, ומה היה אותו הכבוד? שיצאו לפניו לפני מיטתו בקבורתו שלשים וששה (כמנין "לו") אלף אנשים חלוצי כתף, כלומר, שהורידו את הטלית מכתף אחת שלהם לסימן אבילות, שכל אלה היו מלוויו ומכבדיו, אלו דברי ר' יהודה.

אמר ליה [לו] ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן שהוא כבוד שעושים לכל מלך, ואינו מיוחד לאדם גדול וצדיק כחזקיה!

אלא כבוד זה היה: שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו: קיים זה, חזקיה, כל מה שכתוב בזה בספר התורה.

ושואלים: והאידנא נמי עבדינן הכי [והרי עכשיו גם כן עושים כך] לתלמיד חכם שנפטר, ומה ייחודו של הכבוד שעשו לחזקיה! ומשיבים: עכשיו אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן [להוציא ספר תורה מוציאים אנו, אבל להניחו על מטתו אין אנו מניחים]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אנוחי נמי מנחינן [להניח ספר תורה על מטתו גם כן מניחים אנו] כפי שעשו אצל חזקיה, ואולם "קיים זה מה שכתוב בזה "לא אמרינן [אין אנו אומרים] עתה.

מסופר, אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה [הייתי הולך עם] ר' יוחנן למשאל שמעתא [לשאול בענין שמועה, סוגיה זו], כי הוה עייל [כאשר היה נכנס] לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא [והיינו שואלים אותו דבר] כשיצא, לא פשיט לן [היה פותר לנו] השאלה מייד, אלא המתין עד דמשי ידיה [שהיה רוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך, והדר אמר לן [ואחר כך היה אומר לנו], וכך אמר לנו בענין זה: אפילו "קיים" אמרינן [אומרים אנו] עכשיו על מיתתו של אדם חשוב, אבל "לימד זה מה שכתוב בזה "לא אמרינן [אין אנו אומרים], ודבר זה אמרו רק על חזקיה.

ושואלים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה, משמע שמעשה עדיף מלימוד, ואם אומרים אנו על אדם שקיים תורה — הרי בכלל זה גם שלימד אותה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא [זה] — למיגמר [ללמוד], אז גדול המעשה מן הלימוד, הא [זה] — לאגמורי [ללמד] תורה לאחרים — גדולה הוראת התורה יותר מקיומה.

א כתוב שהובא לענין הלכה בראש הפרק (לעיל בבא קמא ב,ב), מסיימים בו את הפרק בדרכי מוסר. אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ)? ללמדנו שכל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים.

ומבארים את הדרשה: מניין שמדובר בעוסקים בתורה ובגמילות חסדים — שנאמר: "אשריכם זרעי", ואין הכוונה בלשון "זריעה" אלא לצדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה (ו)קצרו לפי חסד" (הושע י, יב) ואין מים אלא תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), משמע ש"זורעי על כל מים" הכוונה לעושי גמילות חסדים ולומדי תורה.

וזוכה לנחלת שני שבטים כוונתו: זוכה לכילה (אפריון של כבוד שנושאים אותו בו) — כיוסף, שנאמר בו: "בן פרת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור" (בראשית מט, כב), והוא נמשל לשור ("בכור שורו הדר לו". דברים לג, יז). וזוכה לנחלה משובחת כנחלת יששכר שנמשל לחמור, דכתיב [שנאמר]: "יששכר חמר גרם" (בראשית מט, יד) וזה נרמז במלים "משלחי רגל השור והחמור".

אית דאמרי [יש שאומרים] כך דורשים את הדברים: אויביו נופלים לפניו — כיוסף, דכתיב [שנאמר] בברכת משה לשבט יוסף: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ" (דברים לג, יז), וזוכה לבינה — כיששכר (שנמשל בברכת יעקב לחמור), שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" (דברי הימים א יב, לג), וזה נרמז במילים "משלחי רגל השור והחמור".

א משנה כהמשך לדברי המשנה בפרק הקודם שהרגל מועדת לעולם, מסבירים: כיצד הרגל מועדת — לשבר דברים בדרך הלוכה. שהבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, דברים אגב כך.

ואולם אם היתה הבהמה מבעטת תוך כדי הילוך, או שהיו צרורות (אבנים קטנות) מנתזין (קופצים) מתחת רגליה ועל ידם כך שברה את הכלים — דבר זה אינו בדיוק הדין של רגל, אלא משלם בעל הבהמה חצי נזק על הנזק שגרמה. אם דרסה הבהמה על הכלי ושברתו, ונפל כלי זה על כלי אחר ושברו — על הראשון משלם נזק שלם, שהוא בכלל נזקי רגל, ועל האחרון משלם חצי נזק, שהרי נשבר מחמת "צרורות".

וכן התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, ועל כל מה ששברו בהילוכם משלם הבעלים נזק שלם. ואם היה דליל (חוט העשוי לסימן) קשור ברגליו ונכרך בכלי ושברו, או שהיה התרנגול מהדס (מקפץ) ומשבר את הכלים, כיון שאין אלה כדרכו — משלם עליהם הבעלים רק חצי נזק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the other one said: They studied there for seven days. And some say they studied there for thirty days.

The Sages taught a baraita that offers another interpretation of the verse cited: “And afforded him [lo] honor in his death” (II Chronicles 32:33). This is referring to the honor given to Hezekiah, king of Judea, that at his burial 36,000 men with bared shoulders went out before him. They removed their robes from their shoulders as a sign of mourning. The number 36,000 is alluded to by the numerical value of the word lo, which is thirty-six. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Neḥemya said to him: But didn’t they also do this before Ahab? Apparently, if they did this for the wicked king Ahab, it is an honor shown to all kings, and it is was not a unique show of honor for the righteous Hezekiah.

Rather, the honor that was done for Hezekiah was that they laid a Torah scroll upon his bier and they said: This one, i.e., Hezekiah, fulfilled that which is written in this, i.e., the Torah scroll.

The Gemara asks: But nowadays as well, we do this for any great Torah scholar that dies, so what is unique about what was done to honor Hezekiah? The Gemara answers: Nowadays, we take a Torah scroll out but we do not lay it on the bier of the deceased. And if you wish, say instead that nowadays we also lay a Torah scroll on the bier of the deceased; but we do not say: This one fulfilled that which is written in this.

Rabba bar bar Ḥana said: I was once walking together with Rabbi Yoḥanan to ask him about this statement. Whenever he would enter a lavatory, upon his exit I would ask him to explain a matter, and he would not answer us until he had washed his hands and donned his phylacteries and made the blessing, and only then would he answer us. With regard to the honor given to King Hezekiah, he said: Nowadays, we even say: This one fulfilled that which is written in this, but we do not say: He taught that which is written in this, which was a unique honor performed at the burial of the righteous King Hezekiah.

The Gemara asks: But didn’t the Master say: Torah study is great because the study of Torah leads to one’s performance of the mitzvot? This indicates that the performance of mitzvot is considered of greater value than Torah study. If so, once Hezekiah had been praised with the fact that he fulfilled the mitzvot of the Torah, why mention that he studied it? The Gemara explains: This is not difficult: This statement of the Master is about studying the Torah for one’s own knowledge, and that unique praise given to King Hezekiah was about teaching the Torah to others.

§ A verse that was cited at the beginning of this chapter (2b) as part of a halakhic exposition is now explained homiletically: Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: What is the meaning of that which is written: “Happy are you that sow beside all waters, that send forth the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20)? It teaches that whoever engages in the study of Torah and in the performance of acts of kindness merits reward equal to the portion of two tribes, Joseph and Issachar.

The Gemara explains how this is derived from the verse: As it is stated: “Happy are you that sow.” And the reference to sowing refers only to acts of charity, as it is stated: “Sow for yourselves for charity, reap according to kindness” (Hosea 10:12). And the reference to water refers only to the study of Torah, as it is stated with regard to Torah study: “Ho, all who are thirsty, go to water” (Isaiah 55:1).

And the fact that he merits reward equal to the portion of two tribes is derived as follows: The reference to the ox in the verse is an allusion to Joseph, who is described as an ox (Deuteronomy 33:17), and one’s reward is that he merits to receive a canopy of honor, as did Joseph, as it is written: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain; its branches run over the wall.” The branches over the wall in this verse allude to the canopy. And the reference to the donkey is an allusion to the fact that he merits to receive the portion of Issachar, who is described as a donkey, as it is stated: “Issachar is a large-boned donkey” (Genesis 49:14).

There are some who say that the comparison should be understood in a different manner. His enemies will fall before him just like in the blessing given by Moses to the tribe of Joseph, as it is written in the blessing bestowed by Moses to the tribe of Joseph: “His horns are the horns of the wild-ox; with them he shall gore the nations, even to the ends of the earth” (Deuteronomy 33:17). And he merits the understanding of Issachar, as it is written: “And of the children of Issachar, men that had understanding of the times, to know what Israel ought to do” (I Chronicles 12:33).

MISHNA: The mishna in the previous chapter (15b) teaches that the owner of an animal is always forewarned with regard to the category of Trampling. The mishna elaborates: For what damage caused with the hoof is the animal deemed forewarned? It is deemed forewarned with regard to trampling objects and breaking them in the course of its walking. An animal is deemed forewarned with regard to walking in its typical manner and, by doing so, breaking objects as it proceeds.

By contrast, if the animal was kicking while it was walking, or it transpired that pebbles were inadvertently propelled from under its feet and those pebbles broke vessels, cases of that kind do not fit precisely into the primary category of Trampling. In both of these cases the owner of the animal pays half the cost of the damage. If an animal trod upon a vessel and broke it and then a shard of that vessel fell upon a second vessel and broke it, the owner pays the full cost of the damage for the first vessel, as its action is classified under the primary category of Trampling, and he pays half the cost of the damage for the latter vessel, as the damage caused by the shard is tantamount to damage caused by pebbles inadvertently propelled by the foot of an animal.

Chickens are deemed forewarned with regard to walking in their typical manner and breaking objects, and therefore, the owner of a chicken pays the full restitution for the damage done to any objects broken by his chicken. If there was a string [delil] tied to a chicken’s leg as an indication of ownership and it wrapped around a vessel and broke it, or if the chicken was hopping in an atypical manner and breaking vessels, its owner pays half the cost of the damage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכבוד עשו לו במותו (אמר רב) זה חזקיה מלך יהודה שהושיבו ישיבה על קברו. ואינו דבר גדול להושיב ישיבה בקבר אדם גדול ותפילין בראשיהן ור' נחמיה אמר שהושיבו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא מפקינן ומנחינן קיים לא אמרינן. פי' חלוצי כתף כך שמענו שמוציא יד אחד מבית הצואר שלא ממקום הקרע כדי שיהא הקרע ברור ונמצא הכתף חלוץ מן החלוק. ר' יוחנן קיים אמרינן לימד לא אמרינן. והא אמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה.

ופרקי' לא קשיא למיגמר הוא תלמוד גדול שהתלמוד מביאו לידי מעשה לאגמורי הוא לאחריני מעשה גדול. ש"מ דלמיגמר הוא ולאיעסוקי קמיה רביה טפי עדיף וקדים על לאגמורי הוא לאחריני.

אמר ר' יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים. והן יוסף ויששכר:

הדרן עלך ארבעה אבות.

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה כו' מקשי רבינא היינו רגל היינו בהמה. ופריק ליה רבא תנא הרגל שהיא אב וקתני הבהמה תולדות.

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה. אמרינן בגמרא איידי דסליק מרגל פתח ברגל ואיכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין (דפ"ק) [דפרק קמא קאי] ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפרקא ליתני האדם, בשלמא לשמואל דקמפרש תנא שור (לרגל) ומבעה (לשן) שפיר (דמי) דקאי אמאי דפתח תנא דפ"ק אלא לרב דאמר תנא שיר וכל מילי דשור קשיא ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרקא קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר.

גירסת הספרים: והבהמה מועדת בוי"ו. ומתניתין תרתי קתני, ופירושו הרגל ששנינו שהיא מועדת להלך כדרכה ולשבר ומיהו אין המשנה מתיישבת בכך דא"כ מה חדש ומה ביאר כאן ברגל יותר ממה ששנינו בפ"ק דהתם נמי כי הא תניא בלא גרוע (בתוספות) הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה ועל כן (פירוש) [פירשו] בתוס' דלא גרסינן והבהמה אלא הבהמה גרסינן וחדא תניא כלומר הרגל ששנינו שהיא מועדת כיצד הבהמה מועדת להלך ולשבר דרך הלוכה דהיינו תולדתו ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מידי דאבות ומסתבר דרישא אע"ג דלא חדשה מידי אורחי' דתנא הוא למפתח (בחד') [בחדא] דפשיטא כדי לסדר בתר' מאי דאצטריך למיפשט ודכותה בגמרא דבני מערבא בריש פ"ק (ב"ק פ"א ה"א) גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה ר' יצחק מקשה נגיחה נגיפה עיקר ואת עביד לן תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן התחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות.

היתה מבעטת. תימה מאי קא הדר תני ליה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ומאי תנא ועריב ליה בין מילי דרגל. ואפשר דמשים (דתקל' דיצא') מרגל תנא ליה בין מילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתנא צרורות ובעיטה שוה בתשלומין לצרורות ותרווייהו חצי נזק תנא להו בהדדי וא"נ למסתמה דלא כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא ע"כ בחצר הניזק היא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים וכל זה איננו שוה דאמאי תנא במילי דרגל ליתנייהו באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה (כשות) [כסות אוכלים] (יט, ב) שאף אלו תולדות הקרן (דמאן) [למאן] דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שינוי (וא"צ) [וא"כ] לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דר' אשי כו'.

דרסה על הכלי ושברתו. כתוב בתוס' דאצטריך [לאשמועינן] דלא תימא כל שדרס כל כך בחוזק כונתה היתה להזיק וה"ז כקרן קמ"ל (ול"נ) [ולי נראה] דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כלהו גווני דצרורות.

מי שיש עליו מצוה ותלמוד תורה אם היה מצוה עוברת יקדים למצוה ואחר כך לתלמוד ואם היו ממצות שאין שעתן עוברת אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד שהתלמוד מיפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע ענינה ואם הוא מאותם היודעים ואינו צריך ללמוד אע"פ שרוצה ללמוד לאחרים אינו דוחה את המצוה בשביל למוד אחרים:

מושיבין ספר תורה על מטתו של תלמיד חכם ומשבחין אותו שקיים הוא מה שכתוב בה ומ"מ דוקא שתהא ספר תורה גבוהה מעל המטה כל שהוא ומ"מ אין משבחין אותו שכבר השפיע והשלים זולתו שזה תכלית השלמות לא הגיעו בו רוב חכמים וראוי לספדן למצע דבריו כפי הראוי:

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים ר"ל לשני שלמיות שנאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור והשור רומז על אשר רב תבואות בכחו והחמור על נושא האדם ומשרתו ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כיצד הרגל מתוך שבאר בפרק הקודם במשנה חמישית שבו דרך כלל שחמשה מועדים הם בבעלי חיים לחייב בנזקיהם נזק שלם בא עכשו לבאר פרטיהם אחת לאחת על איזה צד הם מועדים וזהו יסוד הפרק ועל זה הצד יחלקו עניניו לחמשה חלקים הראשון בענין העדת הרגל השני בענין העדת השן השלישי בענין העדת שור המועד והוא שנגח שלשה פעמים הרביעי בענין שור המזיק ברשות הנזק שהוא מועד לדעת ר' טרפון החמישי בענין האדם שהוא מועד לעולם זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו ענינים אחרים כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין העדת הרגל ואע"פ שלפי סדר משנת חמישית שבפרק הקודם שהזכרנו היה לו להזכיר את השן תחלה מכיון שבמשנת ארבעה אבות השור תחלה שהוא כולל הרגל הן לדעת רב הן לדעת שמואל מה שאינו כן בנזקי שן שלא נכללה במלת השור אלא לדעת רב שהרי לדעת שמואל מבעה זה השן כמו שהתבאר תפש בכאן תחלה ענין נזקי הרגל והוא ששאל כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזות מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק אמר הר"ם העקר בזה המין כלו מן הנזקים שכל נזק שיבא מן הבהמה כשהיא עושה מה שהנהיגה לעשות תמיד או על הרוב זהו האמור עליו כדרכה וישלם נזק שלם ושלא כדרכה הוא שיהיה אותו הדבר שעשתה תעשה אותו על המעוט או שבא ממנה באמצעות מעשה אחר ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פועל ראשון על זה יתחייב חצי נזק וזהו החצי נזק המחוייב בצרורות הנתזים מתחת רגליה כי הוא ישלם מן העליה כמו שנבאר בשמיני מזאת המסכתא:

אמר המאירי כיצד הרגל מועדת כלומר באיזה צד אמרו על הרגל שהיא מועדת והוא משיב שהיא מועדת בזמן שמשברת דרך הלוכה בלא כונה אחרת אלא שבהלוכה דורסת על הכלי ושוברתו אבל אם היתה כונתה להזיק אין זה רגל אלא קרן:

הבהמה מועדת וכו' פירשו בגמרא שחזר והשמיענו הבהמה מועדת להודיע שהדין כן בתולדות של רגל והזכיר הרגל להודיע הדין בעקר רגל והזכיר הבהמה להודיע הדין בתולדות של רגל ר"ל שאם שברה דרך הלוכה בגופה ובשערה או באכף שעליה ובשליף שעליה ר"ל במשוי שעליה ובפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה בלא כונה להזיק כלם תולדות של רגל הם לשלם נזק שלם ברשות הנזק וליפטר ברשות הרבים מכל וכל:

היתה מבעטת והזיקה בביעוטה שזה הוא שנוי וכונתה להזיק הרי זה תולדה של קרן ואין כאן אלא חצי נזק וחייבת אף ברשות הרבים וכן אם היו צרורות מנתזין מתחת רגליה והלכו אותן הצרורות ושברו את הכלים אין משלם אלא חצי נזק ולא שיהא זה תולדה של קרן שהרי דרכה בכך ואין כאן שנוי ולא כונה להזיק והיה מן הדין לשלם נזק שלם שכל כחו לענין נזקים כגופו דמי אלא כך הלכה למשה מסיני בצרורות שלא לשלם אלא חצי נזק דרסה הבהמה על הכלי ושברתהו ונפל על כלי אחר ושברו ר"ל שהותז שבר מכלי הנשבר על כלי אחר ושברו ונמצא הראשון נשבר מצד רגל גמור והשני מכח צרורות על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון חצי נזק:

המשנה השניה והיא מענין מה שלפניה ואמר על זה התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם חצי נזק אמר הר"ם פי' דליל דבר שהיה קשור ברגליה ומהדס שיחפור ברגליו בארץ וזה עושין התרנגולים יותר משאר העופות:

אמר המאירי התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר והלוך כדרכן הוא כולל עליה על הקערות ואכילת מה שבתוכן וכן כשהם מפריחין ממקום למקום ונוגעין בכנפיהם ומשברין:

היה דליל קשור ברגלו ר"ל חבל או חוט או חתכת טיט הרי הוא בחצי נזק ובגמרא נשאו ונתנו על דליל זה הרבה והנראה ממנה לדעת פסק הוא שאם הזיק בזריקת הדליל לכלי והוא הנקרא אדי אדויי הרי הן צרורות ובין שנקשר מאליו בין שקשרו אדם בין שיש לדליל בעלים בין שאין לו בעלים חייב בעל התרנגול מדין צרורות ובעל הדליל פטור וכן הקושר וגדולי המפרשים מחייבין באדי אדויי משום שנוי ומכח תולדת קרן וכן יש מפרשים אדי אדויי שהגביה את הכלי בדליל שברגלו ושברו והוא הוא שנוי ומ"מ כלם מודים לחייבו חצי נזק אם מדין צרורות כדינם אם מדין קרן כדינו:

ואם לא הזיק בדרך זה אלא שנתקל בו אדם והוזק בו אם קשרו אדם הקושר חייב משום בור נזק שלם בין שהצניעו בעל הדליל בין שלא הצניעו ואם נקשר מאליו בעל התרנגול פטור בכל איש בור אמר רחמנא ולא שור בור ובעל הדליל אם הצניעו הרי הוא אנוס ופטור לגמרי ואם לא הצניעו פושע הוא והרי זה בורו ודברים אלו בשהזיק אחר שנח הא דרך גלגולו כח התרנגול הוא וחייב בעל התרנגול כמו שביארנו בפרק ראשון ואפילו קשרו אדם אין חייב אלא בעל התרנגול ולא הקושר:

היה דליל זה של הפקר כמין דליל של רגבי עפר וכיוצא בו ונקשר מאליו כלם פטורין שהרי בעל התרנגול איש בור אמר רחמנא ולא שור בור ובעל דליל אין כאן שהרי הפקר הוא קשרו אדם הרי נעשה הדליל קנוי לו ונמצא שיש לו בעלים וכל שהוזק בו אדם אחר שנח אפילו לא הזיק במקום שקשרו חייב הואיל ומ"מ הוזק בו אדם אחר שנחה מדין בורו המתגלגל כמו שבארנו בפרק ראשון ואם דרך גלגולו חייב בעל התרנגול ואם הכה דרך זריקה חייב משום צרורות וגדולי המחברים כתבו בענין זה דברים שאינן נראין:

היה מהדס וכו' בחצי נזק פי' שהיה מהדס ושבר ברוח שבכנפיו שהוא בחצי נזק צרורות כמו שבארנו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אנוחי נמי מנחינן. ואף על גב דבפרק בתרא דמועד קטן גבי רב הונא משמע דאסור וכו' איכא פלוגתא דאמוראי פרק הקומץ רבה ומדר' נחמיה ליכא למיפרך דשאני חזקיה שהיה גדול בתורה. ועוד דלמא כרבי אלעזר דמנחות סבירא ליה ולא הוה מוקי מעשה דרבי אלעזר על גבי קרקע. תוספות שאנץ.

הילכך נקטינן מושיבין ספר תורה על מיטתו של תלמיד חכם ומשבחין אותו שקיים הוא מה שכתוב בה. ומכל מקום דוקא שיהא ספר תורה גבוה מעל המטה כל שהוא ומכל מקום אין משבחים אותו שכבר השפיע והשלים זולתו שזה תכלית השלמות לא הגיעו בו רוב חכמים וראוי לספדן למצע דבריו כפי הראוי. הרב המאירי ז"ל.

שהתלמוד מביא לידי מעשה. פירש ר"י ז"ל אם כן מעשה גדול דמי נתלה במי קטן נתלה בגדול. וקשה לרבנו תם וכו' ככתוב בתוספות. לכן נראה לרבינו תם דאין הכי נמי דתלמוד גדול יותר ממעשה והכא פריך משום דאמרינן לימד לא אמרינן וכו'. ומשני הא למיגמר כלומר הא דאמרינן שהתלמוד מביא לידי מעשה היינו דאי אפשר לקיים אלא אם כן למד לעצמו אבל לאגמורי שמקיים המעשה אף כי לא למד לאחרים ולכך אמרינן קיים דהיינו לאגמורי לאחרים כי דבר גדול הוא יותר ממעשה ויותר מלומד הוא לעצמו. ויש מפרשים דשפיר גרסינן כפירוש רש"י ז"ל דהא דפשיט מהכא דתלמוד גדול היינו באדם שלא למד לפי הצורך וכו' ככתוב בתוספות בפרק קמא דקידושין. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ויש מקיימים פי' הקונטרס דהתם נשאל לפניהם אדם בבחרותו מה טוב לו אם לעסוק בקיום מצות או בתלמוד ונמנו שטוב לו ללמוד בבחרותו שהתלמוד מביאו לידי מעשה בסוף ימיו והמעשה רב שאם לא ילמד בבחרותו לא ידע טיב המצות לקיימן בזקנותו והכא בסוף ימיו קיימינן והיינו דפריך גדול התלמוד שהוא מביא לידי מעשה בסוף ימיו ואז המעשה רב אלמא בסוף ימיו המעשה רב דקטן נתלה בגדול וכיון דאמרינן קיים כל שכן שהיה לנו לומר למד. ומשני ודאי קיים עדיף מלמד לעצמו אבל למד לאחריני עדיף מכולהו שהוא מזכה את הרבים. ובשאלתות דרב אחאי לא גרסינן והדר אמר לן קיים אלא והדר אמר לן כלומר בכל יום היה רגיל בכך דמנח תפילין והדר אמר שמעתא וכו' ככתוב בתוספות. ולא נהירא לר"י לומר דלעצמו עדיף מללמד לאחרים שהרי מזכה את הרבים. ע"כ.
וכן כתב הרשב"א ז"ל דלאגמורי אחריני טפי עדיף. וזה לשון הרב המאירי ז"ל מי שיש עליו מצוה ותלמוד תורה אם היא מצוה עוברת יקדים למצוה ואחר כך לתלמוד ואם היא מצוה שאינה עוברת אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד שהתלמוד מייפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע עניינה ואם מאותם היודעים ואינו צריך ללמוד אף על פי שרוצה ללמד לאחרים אינו דוחה את המצוה בשביל לימוד אחרים. ע"כ. ליכא לאקשויי לפירוש רבינו תם ולגירסת הספרים אמאי לא הוה פשיט להו עד דמנח תפילין ברישא דעל ההקדמה אין להקפיד דאיזה מהם יקדים. מהר"י כ"ץ ז"ל.

זוכה לנחלת שני שבטים. פירוש לנחלה מבורכת בשני שבטים יוסף הוא השור ויששכר הוא החמור ובנחלת שניהם היתה ברכה יותר מכולם ביוסף כתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין שהיתה ארץ מעיינות וארץ תבואה ופדדסות וכן כתיב כאן פורת מלשון פארות ובברכת משה כתוב כן ואין צריך לפרש. וביששכר כתיב וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה והוא כלל לכל נעימות הארץ. הראב"ד ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל זוכה לנחלת שני שבטים. רוצה לומר שני שלמיות שנאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור והשור רומז על אשר רב תבואות בכחו והחמור על נושא האדם ומשרתו ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה. ע"כ. סליק פרק ראשון
פרק שני

כיצד הרגל מועדת וכו'. הקשו בתוספות אי אדפתח ביה קאי וכו'. קשה נימא דקאי אדפתח ביה ברישא דפרק קמא דקתני השור והבור והמבעה וכו' ואם כן קאי אדפתח ביה לשמואל דאמר תנא שור לרגלו ולרב נמי דאמר תנא שור לכל מילי דשור דהיינו אקרן והשן והרגל והיינו דפתח ביה. וי"ל מדקאמר הכא הרגל מועדת משמע דקאי אלשון מועדת דקאמר בסיפא דפרק קמא השן מועדת והרגל מועדת ואי ארישא דפרק קמא קאי הוה ליה למימר כיצד הרגל מזקת שהזכיר נזיקין דקתני ארבעה אבות נזיקין. ומיהו אכתי קשה נימא דאדסליק מיניה קאי דקתני בפרק קמא הזאב והארי והנחש הרי אלו מועדין ונחש היינו רגל שהיזקו מצוי ועליה קאי כיצד הרגל מועדת ולקמן נתרץ אותו. גליון.
והרב המאירי ז"ל פירש משום דבמשנת ארבעה אבות הוזכר השור תחילה שהוא כולל נזקי הרגל הן לדעת רב הן לדעת שמואל מה שאין כן בנזקי שן שלא נכללו במלת השור אלא לדעת רב שלדעת שמואל מבעה זה השן תפס בכאן תחילה ענין נזקי הרגל. ע"כ לשונו.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל איכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין דפרק קמא קאי ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפירקין ליתני האדם ובשלמא לשמואל דקא מפרש תנא שור לרגלו שפיר דקאי אמאי דפתח תנא דפרקין קמא אלא לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור קשיא. ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרק קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר. ע"כ לשונו.
ותלמיד רבינו פרץ ז"ל תירץ דקאי אמאי דסיים בפרק קמא בנחש דמועד לעולם וזהו רגל דהא אין הנאה להיזקו. ע"כ לשונו.
והר"ר ישעיה ז"ל תירץ וז"ל אדפתח במתניתין בתרייתא קאי ושן ורגל נשנו ברישא וכיון דכתיבי בחד קרא כחד חשיב ליה והא דנקט רגל מקמי שן משום דאקדמיה קרא. ולר"י נראה דודאי אדסליק מיניה נקט ודקשיא לן משור המזיק ברשות הניזק והאדם לא קשה מידי דבאדם אין לפתוח דהא ליתא פירוש דאדם מועד לעולם ומשור המזיק לא רצה לפתוח שכבר פירשו ברישא דמתניתין בפרק קמא דקאמר הבהמה אינה מועדת או אליבא דכולי עלמא הוא דקא פליג בה רבי טרפון ורבנן. ע"כ.
וזה לשון תוספות שאנץ יש לפרש דאשלשה אבות שנאמרו בשור קאי דתני רגל בסוף ונקט אדסליק מיניה. ע"כ.
פירשו בתוספות דלא גרסינן והבהמה בוא"ו. ואינו מחוור בעיני דהא דאמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מילי דאבות. ומסתברא דרישא אף על גב דלא חדשה מידי אורחיה דתנא הוא למפתח בחדא דפשיטא כדי לסדר בתרה מאי דאיצטריך למיפשט ודכוותא בגמרא דבני מערבא בריש פרק קמא גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות דקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה רבי יצחק מקשי נגיחה נגיפה עיקר ואתעביד לון תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן מתחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות. הרשב"א ז"ל.
ומהר"י כ"ץ ז"ל כתב וז"ל כיצד הרגל מועדת. פירש רש"י כלומר במה העדאתה ומפרש לשבר דרך הילוכה. ואינו נראה לר"י דאם כן כיון דתרי בבי נינהו מה חידש בבבא ראשונה שלא שנאה בפרק קמא. ולי נראה ליישב פירוש רש"י דבהדיא מוכח דתרי בבי נינהו דקאמר בגמרא תנא אבות ותנא תולדות. ועוד כיצד השן על כרחך תרי בבי נינהו דרישא בשן חיה וסיפא בשן בהמה כדמוכח בגמרא ומדהא ליכא לאוקמה אלא בתרי בבי רישא נמי בתרי בבי. ע"כ.

היתה מבעטת. תימה מאי קא מהדר תני ליה הכא הא תנן לה בפרק קמא הבהמה אינה מועדת לבעוט. ועוד קיימא לן ומבעטת תולדה דקרן ואמאי תניא ועריב לה בין מילי דרגל. ואפשר דמשום דהתקלה יצאה מרגל תנא ליה במילי דרגל. ובתוספות תירצו וכו'. ואי נמי למסתמה דלא כרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא על כרחך בחצר הניזק הוא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים. וכל זה איננו שוה דאמאי תנייה במילי דרגל לתנייה באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה כסות או כלים שאף אלו תולדות הקרן. ולמאן דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת בעיטה חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי. ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שנוי ואם כן לאשמועינן בהיפך ויש שנוי וכבעיא דרב אשי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ותלמיד הר"ר פרץ ז"ל תירץ כתירוץ ראשון דלמסתמה דלא כרבי טרפון קאמר לה ולכך נקט ביעוט ולא נקט שאר תולדות דקרן משום דדמי קצת לרגל מפני שעושה היזק זה ברגל. ע"כ.
וכן תירצו תלמידי הר"ר ישראל ז"ל וזה לשונם נראה דצריך היתה מבעטת לסתום כרבנן דקרן בחצר הניזק חצי נזק ומעתה נוקי דרשא דחייב נזק שלם משום דאורחיה דאם לא כן הייתי מוקי כרבי טרפון והטעם משום שנוי. ע"כ.

דרסה על הכלי ושברתו. כתוב בתוספות דאיצטריך לאשמועינן וכו'. ולי נראה דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כולהו גווני דצרורות. הרשב"א ז"ל.

היה דליל קשור ברגלו. כל דבר הקשור ברגל קרוי דליל. ויש גורסין דלי דמשלם חצי נזק משום דהוי צרורות. ונראה לי דמיירי שהתיז התרנגול הדלי שברגלו ושבר כלים, דליכא למימר דמיירי במגרר אחריו כי אורחיה דאם כן הוי כמו עגלה המושכת בקרון דאמרינן בגמרא משלם נזק שלם דתולדה דרגל היא ולא הוי צרורות אלא אדייה אדויי כדמפרש בגמרא. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל. עיין בהרשב"א ז"ל לקמן בדיבור עגלה המושכת בקרון.

תוס' בד"ה והאמר מר גדול כו' עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כו' עכ"ל אבל למגמר לדידיה מעשה עדיף וכ"כ התוספות בפ"ב דקידושין לפר"ת וצ"ל לפירושו לדברי המתרץ דאפשר קיים בלא לימד היינו בלא גמורי אבל לא ידעתי ל"ל לתלמודא כלל למימר הא למגמר דמעשה עדיף ביה כיון דבין הך דהכא לימד לא אמרינן ובין דהתם תלמוד גדול שמביא כו' איירי תרוייהו בלא גמורי לא ה"ל למימר אקושייתו אלא הך דהכא דאפשר קיים בלא לימד היינו בלא גמורי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בתוס' בד"ה והא אמר מר גדול כו' ואר"ת דה"פ כו' עכ"ל. מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושי הלכות הכא ובספ"ק דקידושין:

כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה כו' ואין זריעה אלא צדקה כו'. קרוב לזה אמרו בפ"ק דע"ז ועיין בחידושינו שם:

זוכה לכילה כיוסף דכתיב כו'. יש לדקדק מה ענין כילה לנחלה ולמה קראו אותה נחלת יוסף ונראה לפרש שהבנים חשובים נקראו נחלת שנאמר הנה נחלת ה' בנים והבנים נקראו ע"ש המטה כמ"ש מטתו של יעקב שלמה ודרש פורת מלשון הושיבה באפריון בפ"ק דסוטה שהוא מטה לכילת חתנים ואפשר שהוא מלשון פוריא כמ"ש שנקראת המטה כך ע"ש פריה ורביה ואמר שזכה לכילה ומצינו בבניו שהיו מרובין באוכלסין בזכות גמ"ח וצדקה שעשה עם אחיו במצרים וזן ופרנס אותן עד שפרו ורבו במאד ובזכות התורה זוכה לנחלת יששכר שהיה עתיר בנכסין שיכול ללמוד תורה כדפרש"י בחומש וירא מנוחה כי טוב גו' ע"ש וא"ד אויביו נופלין לפניו כו' עמים ינגח יחדו אפסי ארץ ר"ל יפילם בנגיחה אחת כנגיחת שור התם כמפורש בספר יהושע ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע גו' ואת ארצם לכד יהושע פעם אחת כי ה' וגו' וזה זכה יוסף וגבר באחיו שע"י זרעו יהושע נפלו האויבים בכבוש הארץ בזכות שעשה גמ"ח וצדקה עם אחיו ובזכות התורה זכה לבינה שהיא מעלה עליונה לאגמורי שמביא הרבים לידי מעשה כדאמרינן לעיל וזה שאמר שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לקבוע עתים לתורה ובזה הביאו את הרבים לידי מעשה כדכתיב לדעת מה יעשה בישראל:

סליק פרק ארבעה אבות

ד"ה והאמר מר גדול תלמוד תורה וכו'. ובשאלתות דרב אחאי גאון וכו' וצ"ע דלגירסא של השאלתות משמע הא דקאמר לא פשיט לן וכו' לא לענין קיים או לימד דהכא קאמר אלא ר"ל דלא אמר שמעתתא קודם שהניח תפילין וע"ז פריך הגמרא והא אמר מר וכו' וא"כ יש להקשות מה ענין זה להכא דשמעתין וק"ל וכבר הארכתי בזה בדרך לימוד הישיבה:

בתד"ה היתה מבעטת אגב כו'. ויש לחלק בין הכא להא דלעיל ע"ב דאסיק בקשיא א"ה מאי האי דקתני גבי תולדה דשן כו' וכן לא מוקמי כר"ט מדקתני לה גבי שן כמ"ש התוס' בד"ה והתניא ולא אמרינן משום דשוה לשן וק"ל:

גמרא והא האידנא נמי עבדינן הכי. כ"נ דצ"ל וקושיא היא:

שם ואב"א אנוחי נמי מנחינן. נראה דר"ל דאילו רצו להניח נמי הוו רשאין אבל לומר קיים אינן רשאין:

במשנה היתה מבעטת כו'. נ"ל דלהכי תנא לה הכא אף דתולדה דקרן היא משום דסד"א דהוה תולדה דרגל וכדמקשה הגמרא בריש מכלתין לכן אשמעינן דאינו כן ומה"ט תנא נמי לקמן אצל שן אכלה כסות או כלים אף דתולדה דקרן היא וביותר לשמואל וריו"ח שם בגמרא דהבד"א ברשות הניזק כו' לא קאי עלייהו ותירוץ התוס' בזה דחוק:

שם דרסה עה"כ כו' ועל האחרון משלם ח"נ. (עי' גיטין כט ב) דמדקדק הש"ס מדקתני אחרון מכלל דשליח דשליח ג"כ משוה שליח וא"כ ה"נ מדקתני על האחרון ולא תני על השני מוכח דאפי' על כלי שלישי משלם ח"נ וסייעתא להרא"ש (בסי' ב) גבי בעיא דר"א דכח כחו לכ"ע ככחו דמי ותיובתא להתוס' (לקמן כב) בד"ה וריו"ח והרווחנו עוד לומר דזה אתא התנא לאשמעינן בבבא זו ולא נצטרך לדברי ר"י בתד"ה דרסה:

תד"ה הבהמה אבל קשה לר"י מה חידש כו'. עמש"כ (בסנהדרין נד) בישוב קושייתו בס"ד:

[ומנח תפלין ומברך. פי' ברכת התפלין ועיין סוכה מ״ו א' ולהכי קאמר ומנח ומברך דצריך לבדן משעת הנחה עד שעת הקשירה כמ"ש במנחות ל"ה ב'. ובארצות החיים ר"ס ו' בהמאיר

לארץ שגה מאד בזה. המעתיק]:

תוס' ד"ה והלא. לצדיקים שבדור. נ״ב וי״ל גם הצדיקים מוכרחים היו לילך חלוצי כתף מפני אימת מלכות. מ"מ שמחים היו בלבם:

שם ד"ה והאמר כו' דאי לא שלמד היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה. נ"ב ולא ע"ה חסיד:

"וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ", זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָּתֵף. נראה לי בס"ד הטעם שרמזו במספר ל"ו אף על פי שאמר לו הנביא (מלכים ב' כ, א) מֵת אַתָּה בעולם הזה וְלֹא תִחְיֶה לעולם הבא הנה הוא חי כפול בעולם הזה ובעולם הבא ושני פעמים חי עולה ל"ו [18×2=36].
גם רמזו בזה דתהילות לא־ל נשא אשה המכונית בשם לוֹ וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות סז:) על פסוק דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו, ח) תיבת 'לוֹ' זו אשה וכן הוא אומר אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) ולכן יָּצְאוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף כמנין לוֹ דהוא כינוי לאשה.
ולכן הִנִּיחוּ לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ כי מצוה הראשנה הכתובה בתורה היא מצות פריה ורביה ותהלות לא־ל קיים אותה. והספר תורה נרמז בתיבת 'כָּבוֹד' (דברי הימים ב' לב, לג) שהוא גימטריא ל"ב [32] והתורה מתחלת ומסיימת באותיות 'לב'.

קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה. נראה לי בס"ד מצות פרו ורבו ז' אותיות ומצוה זו כתובה בתורה בפרשת יום השישי בפסוק חמישי (בראשית א, כח) וסימנם זה שהוא מצוה של ז' אותיות שכתובה בפרשת חמישי. וזהו שאמרו קִיֵּם זֶה חזקיהו המלך ע"ה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה דהיינו מצות פריה ורביה שהיא מצוה ז' וכתובה בפסוק חמישי. ועוד כיון דזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ומעלין עליו כאילו קיים כל מה שקיימו הרבים.

זוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים . נראה לי בס"ד נרמז זה באומרו רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר (ישעיה לב, כ) כי יוסף הצדיק ע"ה זכה לשפע דאצילות דכתיב בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) סוד אצילות שהוא סוד חכמה הנקראת עין וכן יששכר על ידי לימודו בתורה שהוא אלוף זכה לשפע דאצילות שהיא בסוד אלפים ולכן סוף יוסף היא ף' שהוא מספר ת"ת [800] וסוף יששכר ר' [200] הרי סך הכל אלף [1000] רמז לשפע האצילות שהוא סוד אלף ולזה אמר מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר זה יוסף וְהַחֲמוֹר זה יששכר, רֶגֶל רצונו לומר אות אחרון שבהם שבם נרמז שפע דאצילות שהוא בסוד אלף.
ומה שאמר זוֹכֶה לְכִלָּה כְּיוֹסֵף הכונה על נחלת בנים כי כילה היינו פוריה דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא מאי פוריה? שפרים ורבים עליה, ולכן נקראת פוריה שהוא 'פור י־ה' וכן כילה 'כל י־ה' וברכתו של יוסף 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף' (בראשית מט, כב) היינו בבנים זכרים כי פריה בנים זכרים ורביה בבנות וכמו שאמר ר"ח לר"ש בריה דרב כשנולדה לו בת 'רביה באה לעולם' (בבא בתרא טז:) והוא נתברך בלידת הזכרים שהם נזכרים בשם 'פריה' מדה כנגד מדה על אשר לא נשא עיניו בבנות ארץ כאשר צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.
ולזה ברכו 'בֵּן פֹּרָת' כנגד מנשה 'בֵּן פֹּרָת' כנגד אפרים שיהיו פרים בזכרים בשביל 'בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר' ולא הסתכל בהם ולכן כל אחד מברך את בנו כברכתם של אפרים ומנשה דכתיב יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מח, כ) שנתברכו בפריה שהוא לידת זכרים ולזה אמר כאן 'זוֹכֶה לְכִלָּה כְּיוֹסֵף' לידת זכרים כילה הוא כמו פריה.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, זוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים (ישעיה לב, כ). הא דנקיט שני מצות אלו ביחד הכונה שלומד תורה שבה יוכל לברא נפשות לגרים כדוגמת אברהם אבינו ע"ה ומשה רבינו ע"ה ורבי עקיבה ע"ה ובן עזאי ואביי ע"ה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי אברהם אבינו להיותו חסד וכן משה רבינו ע"ה שהיה הבל סוד החסדים וכן רבי עקיבה שקראוהו בזוהר סבא חסידא לכך היו יכולים לברא נפשות לגרים וכן אביי אף על פי שהיה משורש קין שהוא גבורה מכל מקום כאשר מיתק הגבורה והפכה לחסד אז היה בורא נפשות לגרים ולכן אמר (קידושין כ.) הריני כבן עזאי וכו' עיין שם.
ולזה אמר 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים' רמזו בזה על בריאת נפשות לגרים שהוא מצד החסד דמתמן אתערו דנפשין דגיורין אשר יהיה כל זה על ידי עסק התורה ואז יהיו שתים כהלכתן עסק התורה וגמילות חסדים ולכן אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סנהדרין צח:) אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין דכל אתערו דנפשין דגיורין הוא מצד החסד.

וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת יִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד) (ישעיה לב, כ). פירש רש"י ז"ל כתרגמינן עַתִּיר בְּנִכְסִין. וצריך להבין מאי רבותיה דיששכר בעושר טפי מיוסף וטפי משאר שבטים דאתמר עליה עַתִּיר בְּנִכְסִין ולכך אמר שזוכה לנחלה זו דיששכר?
ונראה לי בס"ד על פי מעשה בעשיר שהיה סוחר גדול והיה נוטה שכמו לסבול טורח ויגיעה של משא ומתן בכתיבה של מכתבים וחשבונות ואף על פי שהיה לו סופרים לוקחים פרס ממנו לכתוב בעסקי המשא ומתן שלו הוא היה טורח וכותב כנגד כולם. ויום אחד בא אהובו לחנות המסחר שלו בצהריים וימצאהו נבוך בכתיבת חשבנותיו עד שלא היה לו פנאי לאכול והתבשיל שהביאו לו מן הבית מונח לצד אחד ונתקרר עד שהעלה קרום של שומן ואין ראוי לאכלו וכל זה מחמת טרדתו בכתיבת חשבנותיו אשר העמיס עליו משא כבד לעשות בידו, ויאמר לו האהוב עד מתי תהיה משרת ועני? אמר לו: מה אתה אומר? אני עשיר ואני אדון על כל אלה!
אמר לו האהוב: אלו הסופרים הם משרתים לגופם כי עוסקים בעסק זה לקבל פרס כדי להחיות גופם וגוף בני ביתם אבל אתה משרת לממון שלך שהוא דומם ואתה משרת אותו להרבותו ועוד אתה נחשב עני כי מי שיעבור הצהרים ולא יאכל אין זה אלא עני שאין לו לקנות לחם לאכול אבל בעלי המלאכה הם אוכלים מאכלם בעתו ובזמנו אך אתה אשר עבר הצהרים ועודך רעב שלא אכלת הנך נחשב עני! אמר לו: מה אעשה והעסק רב וכי אשליכהו לאיבוד? אמר לו: לא כן אלא תוסיף סופרים כפלים על אלו ותתן להם פרס ואתה יושב ורואה כמלך בגדוד.
נמצא מי שהוא יש לו ממון ועשיר גדול אך עסק של ממונו עושהו בידו ואינו נמסר ביד אחרים הרי זה נחשב עני כי מוכרח שיתנהג כמנהג העני שישאר כמה עתים רעב בלא אכילה מחמת רבוי העסק המוטל עליו וגם נחשב משרת כי הוא משרת את הממון שלו ועבד אליו וכמו שאמר אותו אהוב לאותו העשיר הסוחר.
והנה כל השבטים היה להם עושר אך היו עוסקים בעסק העושר שלהם בידם שמוכרים פירותיהם בידם וגם מוליכים אותם ממקום למקום בידם כדי להרויח בהם ורק יששכר לא היה עוסק בידיו בעושרו כלל כי כל השבט היו יושבים ועוסקים בתורה ומוסרים פירות ארצם לשבט זבולן והם מוכרים אותם ועוסקים בהם והם אשר היו מוליכים פירותיהם ממקום למקום להרויח וכמו שאמרו במדרש רבא (בראשית רבה פרשה צט, ט) בפסוק זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן (בראשית מט, יג) זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו.
ועוד איתא התם בפסוק יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מט, יד) פירותיו של יששכר גסין היו והיה שבטו של יששכר נוטל מהם על החמור ומביאם לזבולון וזבולון נוטל מהם ומפרש בים והיו אומות העולם רואין אותם הפירות ומתמיהין עליהם והיו אומרים להם על אלו הפירות אתם מתמיהין? אלו הייתם רואין לאדוניהם של אלו עוסקים בתורה היה לכם להתמה עליהם! והרבה גרים היו באים ומתגיירים עיין שם. נמצא יששכר לא היה עוסק בעושרו אלא זבולון עוסק בעבורו והוא יושב במנוחה ולכן אמר על יששכר 'עתיר בנכסין' שזה נחשב עשיר באמת ולכך אמר 'זוֹכֶה לְנַחֲלָה כְּיִשָּׂשָׂכָר'.
אי נמי אחר כי יעקב ועשו חלקו העולמות אנחנו זוכין בעושר עולם הזה על ידי עסק התורה מדין מציל מזוטו של ים ולכן יששכר שהיה עוסק שבטו בתורה בימים ובלילות יש לו דין מציל מזוטו של ים יותר משאר שבטים ולכן תרגם עליו עַתִּיר בְּנִכְסִין כי הוא עשיר אמיתי שזוכה בעושרו יותר משאר שבטים שיזדמן אצלם זמן שאין להם פנאי לעסוק בתורה מחמת טרדתם בממונם אבל שבט יששכר אין בטלים כלל כי עסקם היה על ידי שבט זבולון.

ע"ב בגמרא והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופרש"י אלמא מעשה עדיף עכ"ל. והקשו בתוספות דהא בקידושין משמע להיפוך דנשאלה לפני זקנים תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה עכ"ל התוספות. ונראה לכאורה ליישב לפירוש רש"י דמה שאמרו שם תלמוד גדול או מעשה גדול היינו כדי שנדע באיזה מהם ראוי להתעסק תחילה ביותר וע"ז אמרו שפיר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וא"כ כשיתעסק בתלמוד סוף שיהיה שכר שניהם בידו אבל אם יתעסק במעשה אין לו שכר תלמוד ואף ששכר מעשה אפשר שהוא עדיף משכר תלמוד טובים השנים מהאחד אבל כאן מדקדק מדקאמר שמביא לידי מעשה משמע להדיא ששכר מעשה גדול בסוף יותר משכר הלימוד וא"כ מקשה שפיר דהא כאן לא איירי מענין ההתעסקות כלל אלא לענין השבח והשכר דהא באמת בגברא רבא כ"ע ידעי שיש בידו תלמוד תורה ומע"ט אלא דמפני כבוד חזקיה מלך יהודה בטלו להאריך בשבח כל אדם וא"כ ראוי למעט השבח היותר גדול במעלת השכר ודו"ק:

סליק פרק ארבעה אבות

כיצד הרגל פרק שני

במשנה היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין וכו' יש לדקדק דמאי ענין ביעוט להכא דביעוט תולדה דקרן היא ועוד דכבר תני לה לעיל בהדיא גבי תולדת הקרן ומ"ש התוספות אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא לא ידעתי לפרשה שהרי לא שוים לה בכל דינה שבביעוט משלמת בר"ה ומגופא דוקא וצרורות לא משלמת אלא בחצר הניזק ומעליה ואי משום דמשלמת ח"נ כמות' כבר תני לה לעיל. אמנם לפי מאי דאיבעי' לרב אשי לקמן דף י"ט בצרורות מחמת ביעוט אי משלם ח"נ או רביע נזק א"כ יתיישב לשון המשנה בכל א' משני הפנים שאם נאמר שמשלם ח"נ א"כ הוצרך המשנה לומר היתה מבעטת כדי לגלות שמה שאומר אח"כ או שהיו צרורות מנתזין קאי ג"כ עליו והכוונה בין שהיתה מבעטת והתיזה צרורות או שהתיזה צרורות מתחת רגליה והיינו צרורות כי אורחיה בשניהם משלמת ח"נ כדין צרורות ומכ"ש אם נאמר דצרורות מחמת ביעוט לא משלמת אלא רביע נזק גלי לן ברישא היתה מבעטת לגלות על צרורות דסיפא דלא איירי בביעוט אלא כי אורחיה ולפי שיש לומר בשני הפנים לכך איבעיא ליה לרב אשי וק"ל:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון ן' יוחאי מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים וכו' כל העוסק בתורה וגמילות חסדים וכו'. אפשר במה שאמרו רז"ל אין עבירה מכבה תורה וכתב רבינו האר"י ז"ל דאין עבירה מכבה צדקה וז"ש אשריכם זורעי צדקה על כל מים תורה ואמר כל מים כל מין לימוד מקרא משנה הלכה דשתים זו צדקה ותורה אין עבירה מכבה אותם. ואחז מדת יוסף שעשה צדקה עם אחיו וכל ישראל. ומדת יששכר כי הוא עוסק תדיר בתורה ועל כן זוכה לנחלתם:
ופשט הכתוב משלחי דוחה הסט"א על דרך שדרשו בזהר הקדוש על פסוק ויהי לי שור וחמור שפירשו דכבש הסט"א והיינו דקאמר משלחי וכו' דאין עבירה מכבה התורה והצדקה:

תוס' ד"ה שלשים וששה אלף לו בגימטריא הכי הוי. שמעתי דכונת התוס' דהוקשה להם דר' יהודה סבר ביומא דף נ"ה דמונין פרט תחילה כגון שתים ועשרים וכיוצא ע"ש ובפירש"י. ולדעתו הו"ל לר' יהודה לומר כאן ששה ושלשים לזה לתרץ זה כתבו לו בגימטריא הכי הוי כלומר ודאי דר' יהודה הו"ל למנקט ששה ושלשים כדעתיה אבל הכא שינה לרמוז דל"ו בגימטריא הכי הוי ולו היינו שלשים וששה. ואחר זמן רב בא לידי ספר עיון יעקב ושם ראיתי שכתב כן ששמע משם גדול אחד ע"ש. ואפשר לומר דרך דרש ורמז טעם למספר שלשים וששה אלף כי חזקיה המלך לא רצה לישא אשה דעתיד מנשה לצאת ממנו וא"ל ישעיה הנביא בדבר ה' כי מת בעה"ז ולא יהיה לעה"ב ונתרצה לישא והוסיפו לו ט"ו שנה כמשז"ל פ"ק דברכות וז"ש חי חי הוא יודך שזכה להיות בעה"ז ולעה"ב ולרמוז זה דהגם שיצא מנשה שבח יתנו לו חי חי בעה"ז ועה"ב וכן ח"י ח"י גימטריא ל"ו:

וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ומבני יששכר וכו'. פירשו המפרשים שהכונה שזוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כמעלת יששכר כמ"ש לא משכחת צ"מ דמורה וכו' ביומא דף כ"ו דכיון דעוסק בתורה ובגמילות חסדים אהני ליה לכוין את ההלכה עכ"ד לפי הרשום בדעתי והדברים נכוגים דמ"ש לא משכחת צ"מ וכו' הוא בלי שום סגולה שאין בו אלא תורה אך אם יעשה לו סגולה כמו צדקה וג"ח וענוה ודאי זוכה לכוין אל האמת:

(יז א) זוכה לכילה כיוסף וכו'.—עי' פירש"י. והנה מהרש"א נדחק בזה. אבל בילקוט ישעיה רמז ש"ב ובאו"ז ראש הלכות צדקה ובנה"מ סי' רא כולם העתיקו "זוכה לנחלה כיוסף שנאמר בכור שורו הדר לו", ומקרא זה הוא לראיה, שיוסף נקרא שור.

(שם תוספות) ד"ה והאמר וכו' ובשאילתות וכו' דליגמר נפשיה לימוד גדול וכו'.—שמעתי מאבי מורי זללה"ה רמז לדעת השאילתות מן התורה, דבפרשה ראשונה של ק"ש כתיב "ודברת בם בשבתך בביתך וגו'" וזה לימוד עצמו, ואח"כ כתיב "וקשרתם לאות על ידיך וגו'" שזה מעשה המצוות; אבל בפרשה שנייה תחילה כתוב "וקשרתם אותם לאות וגו'" ואח"כ "ולמדתם אותם את בניכם וגו'", שזהו לאגמורי לאחריני.

ודע שבע"ז יג א תוס' ד"ה ללמוד כתבו בשם השאילתות פר' אמור, דיוצא לחו"ל ללמוד תורה ולישא אשה דקילי וכל שכן לשאר מצות שהן חשובות, והרי השאילתות סותרות את עצמן. וכבר העיר על זה באבני מלואים לחגיגה ב ב (ע"ש).

והנה התוס' בע"ז (שם) כתבו, דדוקא ללמוד תורה ולישא אשה, שהן מצות חשובות, מותר לצאת בשבילן לחר'ל, אבל לא לשאר מצות (ע"ש). ונראה דהיינו דוקא בשהוא צריך לרב להתלמד ממנו באופן זה הלימוד עדיף ממעשה שאר המצות, שבענין זה עסקינן התם; אבל מה שהוא לומד בעצמו ביחיד מעשה שאר מצות עדיף, כמבואר בתוס' כאן. ומלבד זה כבר נודע שלא מחבר אחד עשה את התוספות על כל מסכתות התלמוד.

וחד אמר שבעה. ימים: זה חזקיה מלך יהודה. לישנא דש''ס הוא ולא לאשמועינן דזהו חזקיה דהאי קרא בחזקיה כתיב אלא אגב אורחיה דמפרש מאי כבוד עשו לו במותו נקיט ואמר הכי: חלוצי כתף. כמו וחלצה נעלו (דברים כה) שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם: והאידנא מפקינן. ספר תורה קמי גברא רבה: אנוחי. על מטתו לא מנחינן: כי הוה עייל לבית הכסא. כלומר זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכסא אמר לן הכי קיים אמרינן לימד לא אמרינן ולימד אמרו לחזקיה והאידנא לא משום כבודו דחזקיה דלימד עדיף מקיים: מביא לידי מעשה. אלמא מעשה עדיף: למיגמר. לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן: זורעי. היינו צדקה וחסד כדמפרש לקמיה: לנחלת שני שבטים. דהכי משמע רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר: בנות צעדה עלי שור. היינו כילה: חמור גרם. מתרגמא עתיר בניכסין: יוסף איקרי שור בכור שורו הדר לו (דברים לג): מתני' כיצד הרגל מועדת. כלומר במה הרגל מועדת: לשבר בדרך הלוכה. כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הלוכה: הבהמה מועדת כו'. קפריך בגמ' היינו רגל היינו בהמה הא תנא ליה לשבר דרך הלוכה: היתה מבעטת. שינוי הוא זה ותולדה דקרן הלכך חצי נזק ותו לא: או שהיו צרורות מנתזין כו'. אע''ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא אפ''ה ח''נ ותו לא דהלכתא גמירי להו וברשות הניזק קאמר דברה''ר פטור כדאוקימנא בריש פ''ק (דף ג:) דצרורות תולדה דרגל לפוטרו בר''ה: ונפל על כלי. אחר: ראשון. נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע''י צרורות נשבר הלכך חצי נזק: דליל קשור ברגלו. כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרי דליל ואית דגרסי דלי: מהדס. מרקד: משלם חצי נזק. דדליל היינו צרורות כדמפרש בגמ' דאדייה אדויי הידוס נמי כגון שהתיז והצרורות שברו את הכלים:

שלשים וששה אלף. לו בגימטריא הכי הוי: והלא לפני אחאב עשו כן. שעשו לו הספד גדול כדאמרינן במגילה (דף ג. ושם) כמספד הדרימון בן טברימון כדמתרגמינן כמספד אחאב בן עמרי דקטיל יתיה הדרימון בן טברימון ובמלחמה היה שהיו שם עם רב וכולן ספדו עליו ואע''ג דכתיב (מלכים א כב) ויעבור הרינה במחנה ואמרינן (סנהדרין דף לט:) באבוד רשעים רינה באבוד אחאב בן עמרי רינה היינו לצדיקים שבדור אבל עבדיו ואוהביו היו מספידין אותו: אלא שהניחו ס''ת על מטתו. ואע''ג דבפ' בתרא דמ''ק (כה.) גבי רב הונא משמע דאסור לעשות כן משום דאסור לישב ע''ג מטה שס''ת מונחת עליה ובהקומץ רבה (מנחות דף לב:) איכא פלוגתא דאמוראי ליכא למיפרך מדר' נחמיה דהכא דשאני חזקיה דהוה גדול בתורה ובמעשים טובים ביותר: והאמר מר גדול למוד תורה שמביא לידי מעשה. פי' בקונטרס אלמא מעשה עדיף וקשה לר''ת דאדרבה מהכא דייק ספ''ק דקדושין (דף מ: ושם) למוד גדול ממעשה גבי זקנים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאילה זו בפניהם למוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה ואומר ר''ת דה''פ והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד דאי לא שלמד היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד ומשני הא לאגמורי [דלימוד] ודאי לא אמרינן דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם ובשאלתות דרב אחאי גאון ל''ג קיים אמרינן לימד לא אמרינן אלא גרס ומנח תפילין והדר אמר לן ותו לא ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא והלא למוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר הא לאגמורי דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך היה מניח תפילין תחלה: מתני' כיצד הרגל מועדת. אמתניתין דפ''ק (דף טו:) קאי ותימה אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא ואי אדסליק הא תנינא ושור המזיק ברשות הניזק והאדם בסוף ואומר ר''י ודאי אדפתח ביה קאי ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי ומשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל ברישא דסליק מיניה: הבהמה מועדת. אית דגרס והבהמה בוי''ו וה''פ כיצד העדאה דרגל לשבר דרך הלוכה פי' דרך הלוכה היא העדאתה וכן בסיפא גבי שן אבל קשה לר''י מה חידש כאן שלא שנאה בפרק קמא ונראה לר''י דל''ג בוי''ו וה''פ כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה שאמר בפרק קמא (דף טו:) הבהמה מועדת כו' ומ''מ דייק בגמרא שפיר היינו רגל היינו בהמה דהרגל מועדת והבהמה מועדת הכל אחד: היתה מבעטת. אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא: דרסה על הכלי. אור''י דאיצטריך לאשמועינן דסד''א דמשונה הוא כיון דדרסה כ''כ בחוזק שניתז השבר על כלי אחר ושברו ומסתמא להזיק נתכוונה: