דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

בבא קמא יג ע"א - טקסט הדף מנוקד

לִישַׁנֵּי הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָא רַבָּנַן
(אֲמַר לֵיהּ) מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה קָאָמְרַתְּ שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה דְּכִי קָא זָכוּ מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ
גּוּפָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵם מָמוֹנוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלָמִים אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר לֹא אָמַר בֶּן עַזַּאי אֶלָּא בִּבְכוֹר בִּלְבָד
אָמַר מָר בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלָמִים לְמַעוֹטֵי מַאי
אִילֵימָא לְמַעוֹטֵי בְּכוֹר הַשְׁתָּא וּמָה שְׁלָמִים שֶׁטְּעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק אָמְרַתְּ מָמוֹן בְּעָלִים הוּא בְּכוֹר מִבַּעְיָא
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂר
כִּדְתַנְיָא בִּבְכוֹר נֶאֱמַר לֹא תִפְדֶּה וְנִמְכָּר תָּם חַי וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר לֹא יִגָּאֵל וְאֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם
רָבִינָא מַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר לֹא אָמַר בֶּן עַזַּאי אֶלָּא בִּבְכוֹר בִּלְבָד לְמַעוֹטֵי מַאי
אִילֵימָא לְמַעוֹטֵי שְׁלָמִים הַשְׁתָּא וּמָה בְּכוֹר שֶׁקָּדוֹשׁ מֵרֶחֶם מָמוֹנוֹ הוּא שְׁלָמִים מִבַּעְיָא
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂר
כִּדְתַנְיָא בִּבְכוֹר נֶאֱמַר לֹא תִפְדֶּה וְנִמְכָּר תָּם חַי וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר לֹא יִגָּאֵל וְאֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם
הָא בִּבְכוֹר בִּלְבַד קָאָמַר קַשְׁיָא
רָבָא אָמַר מַאי נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן דִּין מְעִילָה וּמַאי נִינְהוּ דְּהֶדְיוֹט
וְלִיתְנֵי דְּהֶדְיוֹט קַשְׁיָא
אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מֵאֵימוּרֵיהֶן
פְּשִׁיטָא אֵימוּרִין לְגָבוֹהַּ סָלְקִי
לָא צְרִיכָא לְגוֹבֶה מִבְּשָׂרָן כְּנֶגֶד אֵימוּרִים
אַלִּיבָּא דְּמַאן
אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן פְּשִׁיטָא הָא אָמְרִי כִּי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי לָא מִשְׁתַּלַּם מֵהַאי
וְאִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן הָא אָמַר כִּי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי מִשְׁתַּלַּם מֵהַאי
אִי בָּעֵית אֵימָא רַבִּי נָתָן אִיבָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן
אִיבָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן הָנֵי מִילֵּי בִּתְרֵי גוּפֵי אֲבָל בְּחַד גּוּפָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ מִכֹּל הֵיכָא דְּבָעֵינָא מִשְׁתַּלַּמְנָא
אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי נָתָן הָתָם הוּא דַּאֲמַר לֵיהּ בַּעַל שׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר אֲנָא תּוֹרַאי בְּבֵירָךְ אַשְׁכַּחְתֵּיהּ מַאי דְּלֵית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ מִשְׁתַּלַּימְנָא מִינָּךְ
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

הא רבי יוסי הגלילי הא רבנן. כלומר, יכול היה לתרץ בפשיטות שרב נחמן סובר כרבנן, ולכן הוא מעמיד את המשנה בזמן הזה, שלא ראוי להקרבה. אבל בזמן שבית המקדש קיים, הוי ממון גבוה. ורבי יוסי הגלילי, לעולם הוא סובר שאפילו אם ראוי להקרבה הוי ממון בעלים.

ומתוך שלא תירץ כן, מוכח, שודאי מחלוקתם היא רק לאחר שחיטה. אבל מחיים, לפי כולם הוא נחשב לממון בעלים. ולפיכך היה צריך רבינא להעמיד שרק בכור בחוץ לארץ הוא ממון בעלים, כי אחרת לא יקשה לרב נחמן, בין מרבי יוסי ובין מרבנן, כי מחיים הם לא נחלקו.

ומתרצת הגמרא: אמר לך, התרצן, שחילק בין מחיים לאחר מיתה, והוקשה עליו מדברי רבינא, יכול לומר לך: מתנות כהונה קאמרת!? האם מדין בכור, שהוא אחד ממתנות כהונה, אתה מקשה? הרי זו אינה קושיה. כי שאני מתנות כהונה, דכי קא זכו, משלחן גבוה קא זכו!

בכור, שהוא אחד ממתנות כהונה, מודה בו רבי יוסי הגלילי שאף מחיים ממון גבוה הוא, וכל זכיית הכהנים היא רק משולחנו של הקב"ה. ולכן לא העמיד רבינא כרבנן, כיון שבבכור מודה רבי יוסי הגלילי לרבנן שאם הוא בכור הראוי להקרבה, הרי הוא ממון גבוה. [1] ורק בכור שאינו ראוי להקרבה, כמו בחוץ לארץ, או בזמן הזה, הוא ממון בעלים. [2] אבל לענין חלק הבעלים, וכמו בשלמים, סובר רבי יוסי הגלילי שיש חילוק בין מחיים, שהוא ממון בעלים, לבין אחר שחיטה, שאז הוא ממון גבוה. ולכן, המקדש בחלקו לאחר שחיטה אף בחלק הבעלים אינה מקודשת.

ועתה הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא המביאה את דברי רבי יוסי הגלילי:

גופא, גוף הברייתא המובאת לעיל: נאמר בפרשת שבועת הפקדון "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו". בא הכתוב לרבות קדשים קלים, שחייב הכופר והנשבע לחברו לשקר עליהם "אשם מעילות", כדין שבועת הפקדון [שהיא שבועת הנפקד לבעל הפיקדון, שאם כפר הנפקד בפקדון, ונשבע לחברו שבועת שקר על כך, הרי הוא חייב קרבן אשם], מפני שקדשים קלים הן ממונו של בעל הקרבן, דברי רבי יוסי הגלילי.

בן עזאי אומר: מה שאמר רבי יוסי לרבות קדשים קלים, היינו לרבות את השלמים [והגמרא מיד תפרש מה הוא בא למעט].

אבא יוסי בן דוסתאי אומר: [3] לא אמר בן עזאי לרבות אלא בבכור בלבד, שאם אינו ראוי להקרבה [כגון בחוץ לארץ] הוי ממון בעלים. [4] ואם הכהן הפקידו, והנפקד כפר לכהן בשבועה, והודה, חייב באשם מעילות.

ומבארת הגמרא את הברייתא:

אמר מר: בן עזאי אומר "לרבות את השלמים" למעוטי מאי? מהם ה"קדשים קלים" שבן עזאי מתכוון למעט שהם אינם ממון בעלים? [5]

אילימא למעוטי בכור, אם תאמר שבא הכתוב למעט את הבכור, לומר שהוא אינו ממון בעלים אלא ממון גבוה, יקשה: השתא, עתה, שאתה סובר ששלמים הוי ממון בעלים, האם ניתן לומר שבכור אינו ממון בעלים אלא ממון גבוה? והרי קל וחומר הוא לומר ההיפך:

ומה שלמים, שקדושתם היא יתירה, שהרי יש עליהם חומרות מיוחדות, שכן טעונים סמיכה [שיסמכו הבעלים ידיהם על ראש הקרבן בעזרה סמוך לשחיטה], וכן צריך להביא עמה מנחת נסכים [6], וכן טעונין תנופת חזה ושוק, [7] ובכל זאת אמרת ממון בעלים הוא. אם כן, בכור, שאינו טעון לא סמיכה ולא נסכים ולא תנופה, מיבעיא!? וכי צריך אתה לומר שהוא ממון בעלים? [8] ואם כן, בודאי לא בא בן עזאי למעט את הבכור [9], ומה הוא בא, אם כן, למעט?

אלא, אמר רבי יוחנן: לא בא בן עזאי אלא למעוטי קרבן מעשר בהמה, [10] שהוא קדשים קלים ונאכל לבעלים כשלמים, ומכל מקום אינו נחשב ממון בעלים כשלמים. [11]

ומוכיח רבי יוחנן כדבריו מברייתא:

כדתניא בברייתא: בפרשת בכור בהמה טהורה נאמר [במדבר יח]: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה". ומשמע, שרק דין פדיון אין לו לבכור [12], ואולם הוא נמכר תם, כשהוא חי, שהכהן אשר קיבלו יכול למוכרו לכהן אחר, [13] והלה יאכלנו בקדושתו [14] כשיפול בו מום. [15] ואם הבכור הוא בעל מום, הרי הוא נמכר בין בעודו חי ובין שחוט. ואולם, בפרשת מעשר בהמה נאמר [ויקרא כז לג] "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, לא יגאל". [16] ודרשו חכמים בגזירה שוה מפרשת "חרמים", [17] שנאמר בהם [שם כ"ח] "לא ימכר ולא יגאל", מה בחרמים, כשאמרה תורה "לא יגאל" אף איסור מכירה יש בהם, אף במעשר בהמה שאמרה תורה "לא יגאל" יש בו איסור מכירה. ולכן, המעשר אינו נמכר לא בעודו חי, ולא כשהוא שחוט. לא בעודו תם, ולא כשהוא בעל מום.

ומעתה, כיון שלמדנו שהמעשר אסור במכירה, הרי שהוא אינו ממון בעלים. [18] וזהו שמיעט בן עזאי שרק השלמים והבכור הם ממון בעלים, אבל מעשר בהמה הוי ממון גבוה.

ועתה הגמרא מביאה דעה אחרת, המייחסת את דברי רבי יוחנן על הסיפא:

רבינא מתני לה אסיפא, הוא היה שונה ומייחס את דברי רבי יוחנן לסיפא של הברייתא, ששנינו בה:

אבא יוסי בן דוסתאי אומר: "לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד".

ומדייקת הגמרא: למעוטי מאי? מה הם הקדשים קלים שבא אבא יוסי למעט, שבן עזאי לא סבר שהם ממון בעלים?

אילימא, אם נאמר שבא למעוטי שלמים, שהם ממון גבוה, יקשה: השתא, עתה, שהוא סובר שבכור הוי ממון בעלים, האם ניתן לומר ששלמים אינם ממון בעלים אלא ממון גבוה!?

והרי הדברים קל וחומר: ומה בכור, שקדושתו יתירה, לפי שהוא קדוש כבר מרחם אמו, בכל זאת ממונו הוא, ולא ממון גבוה. שלמים, שמעיקרם חולין הם, ורק עתה הקדישם בעליהם, מיבעיא!? האם צריך לומר שהם ממון בעלים? ואם כן, ודאי איפוא, שלא בא אבא יוסי למעט את השלמים, ומה הוא בא למעט?

ועל כך אמר רבי יוחנן: לא בא אבא יוסי למעט את השלמים, אלא למעוטי קרבן מעשר בהמה, לומר, שהוא ממון גבוה. [19]

וכפי שהוא מוכיח מברייתא: כדתניא: בבכור נאמר "לא תפדה", ומשמע שרק פדיון אין לו, ואולם נמכר, אם הוא תם, כשהוא חי. ואם הוא בעל מום, הרי הוא נמכר בין חי ובין שחוט. ואולם במעשר נאמר "לא יגאל", ולמדים בגזירה שוה מחרמים שאינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום. הרי משמע, שמעשר הוי ממון גבוה, ולכן אינו נמכר.

ומקשה הגמרא על רבינא, המעמיד את דברי רבי יוחנן על הסיפא:

והא "בבכור בלבד" קאמר, הרי אבא יוסי, שאמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור, הוסיף את המילה "בלבד", דהיינו, רק בבכור, ולא דבר אחר. ואם כן, אי אפשר לומר שלדבריו גם שלמים הם בכלל ממון בעלים, ושהוא בא רק למעוטי מעשר בהמה. אלא ודאי, שלפי אבא יוסי, רק בכור בלבד הוי ממון בעלים.

ומסיקה הגמרא: קשיא! אכן קשה לדברי רבינא.

ועתה הגמרא חוזרת לדברי המשנה, שחיוב נזיקין הם ב"נכסים שאין בהם מעילה", שמשמע מזה, שאף המזיק קדשים חייב, אם אין בהם מעילה. ותחילה העמדנו זאת כרבי יוסי הגלילי בקדשים קלים. ואילו עתה מביאה הגמרא ביאור אחר בדברי המשנה:

רבא אמר: מאי, מהו הביאור של "נכסים שאין בהם מעילה"? - נכסים שאין בהם "דין" מעילה. כלומר, נכסים שאינם ממין הנכסים ששייכת בהם דין מעילה, דהיינו, נכסים שאין בהם שום קדושה לשמים, כי בקדשי שמים יתכן דין מעילה, כגון, בקדשי קדשים, או באימורים של קדשים קלים, לאחר זריקת הדם. [20]

ומאי נינהו, מה הם "הנכסים שאין בהם דין מעילה"? - נכסים דהדיוט.

ושואלת הגמרא: וליתני "נכסים דהדיוט"!? אם אין כוונת המשנה אלא לנכסי הדיוט בלבד, למה לא שנה התנא בפשטות: נכסי הדיוט!

והגמרא מסיקה: קשיא. אכן קשה לפירוש רבא.

עד עתה עסקנו בקדשים קלים שניזוקו, ועתה הגמרא מביאה דין קדשים קלים שהזיקו:

אמר רבי אבא: שלמים שהזיקו, גובה מבשרן, ואינו גובה מאימוריהן.

דהיינו, שור תם שהוקדש לשלמים, ונגח, גובה הניזק את חצי הנזק רק מבשר השור כדין שור תם המשלם מגופו, אך אינו גובה מהאימורין [21] של השלמים. [22]

ושואלת הגמרא: פשיטא! הרי פשוט הוא שאי אפשר לגבות מהאימורים, כי אימורין, לגבוה סלקי! הרי הם עולים להקרבה לגבוה על גבי המזבח, וממון גבוה הם, [23] שאין גובין מהם, וכמו שור הקדש שנגח שור הדיוט, שפטור. ומה בא רבי אבא להשמיענו בזה?

ומתרצת הגמרא: לא צריכא, לא הוצרך רבי אבא אלא להשמיענו, לגובה, שאינו גובה מבשרן כנגד החלק של האימורים. כגון שור תם שוה מאתיים שנגח שור שוה מאתיים, שבהדיוט הדין הוא שהניזק גובה חצי נזק, דהיינו מאה זוז ["מנה"], שהוא חצי השור, מגופו של המזיק, ואילו כאן לא יגבה הניזק אלא חצי מדמי בשרו של השור, למרות שאין בחצי בשרו שיווי של מנה שלם. ודמי חצי האימורין לא ישתלמו מדמי החצי השני של הבשר, [24] לפי שהאימורין, שהם חלק מגוף השור, גם הם נחשבים כמי שהשתתפו בעשיית הנזק, וצריך לגבות גם מהם את החלק היחסי של הנזק, וכיון שמהם אי אפשר לגבות, יפסיד הניזק את החלק היחסי שבאימורין. [25]

ודנה הגמרא: אליבא דמאן, לדעת איזו שיטה אמר רבי אבא חידוש זה? שהרי בברייתא [לקמן נג א] נחלקו חכמים ורבי נתן בדינו של שור שדחף שור של אדם אחר לבור, ומת השור בבור, מי חייב בתשלומי הנזק? לדעת חכמים, אם השור הדוחף היה שור המועד, משלם בעל השור נזק שלם. ואם השור הדוחף היה תם, משלם חצי נזק. ובעל הבור תמיד פטור. ואילו לדעת רבי נתן, אם השור הדוחף היה מועד, משלם בעל השור חצי נזק, ובעל הבור את חצי הנזק השני. ואם היה השור תם, משלם בעל השור רביע הנזק, ובעל הבור את שלשת החלקים הנותרים.

לדעת חכמים, הסוברים שבמקרה שכזה שור תם משלם רק חצי נזק ובעל הבור פטור, מוכח שהם סוברים כי כאשר יש שני גורמים לעשיית הנזק ואין אפשרות לגבות מהאחד, לא מטילים את כל התשלום על הגורם השני. [26] ואילו רבי נתן חולק, וסובר שמטילים את היתר על הגורם השני. ולפיכך, לדעתו, בעל הבור ישלם את הנותר בתשלום הנזק.

ולכן, דנה הגמרא לדעת מי אמר רבי אבא את חידושו:

אי אליבא דרבנן, אם לדעת חכמים, הרי פשיטא! פשוט הוא שכך הדין, כי הא אמרי רבנן: כי ליכא לאשתלומי מהאי, לא משתלמא מהאי! הרי רבנן סוברים שאם יש שני גורמים לנזק, ואי אפשר לגבות מאחד הגורמים, לא גובים את חלקו של הגורם האחד מן הגורם האחר. ולפיהם, בשלמים שהזיקו, כיון שהאמורין גם הם השתתפו בנזק, הרי פשוט הדבר שלא יגבו את תשלום דמי האימורין מן הבשר. [27]

ואי אליבא דרבי נתן, הא אמר: כי ליכא לאשתלומי מהאי, משתלם מהאי! הרי הוא סובר כי כאשר לא ניתן לגבות מגורם אחד, גובים זאת מן השני, ואם כן, ודאי הוא שאם שלמים הזיקו, יגבה מן הבשר גם את חלק האימורין, ולא כפי שאמר רבי אבא!?

ומתרצת הגמרא שני תירוצים:

איבעית אימא, אם תרצה, אפשר לומר שדברי רבי אבא נאמרו לשיטת רבי נתן.

איבעית אימא, ואם תרצה, אפשר לומר שהם לשיטת רבנן.

והגמרא מפרשת דבריה: איבעית אימא דברי רבי אבא הם לשיטת רבנן. ומה שהקשינו, שלשיטתם פשוט הוא שכך הדין, יש לומר, שאין זה פשוט, כי מה שאמרו כן לענין בור ושור, הני מילי בתרי גופי, אמרו כן רק בשני גורמים כמו שור ובור, שהם שני גופים נפרדים ושונים, אבל בחד גופא, בגוף אחד, כבהמת שלמים, יש לומר שלא אמרו כן, אלא סוברים כי מצי אמר ליה, יכול הניזק לומר: מכל היכא דבעינן, משתלמנא! מכל חלק שארצה, אגבה. לכך השמיענו רבי אבא, שאף בבהמה, שהיא גוף אחד, סוברים חכמים שאם לא ניתן לגבות מחלק אחד, אין גובים אותו מהחלק האחר. [28]

איבעית אימא, דברי רבי אבא הם לשיטת רבי נתן, ומה שהקשינו שלשיטתו כאשר לא ניתן לגבות מגורם אחד גובים מן השני, יש לחלק ולומר, שדוקא התם, בשור ובור, הדין הוא כן, משום דאמר ליה בעל השור הניזק לבעל הבור: אנא, תוראי בבירך אשכחתיה, אני, את שורי מצאתי בבורך כשהוא הרוג, לפיכך עיקר הנזק נחשב עליך. לכן, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך, מה שאיני יכול לגבות מבעל השור הדוחף, משתלימנא מינך! אני אגבה ממך.

הערות

[1] ומה שלא העמיד רבינא את דברי רבי יוסי בשלמים ולא היה צריך לדחוק שמדובר בזמן הזה, משום שבברייתא מוכח שהוא מדבר בבכור. רש"י.

[2] ולא נתבאר לפי רש"י במה נחלקו חכמים. ובתוס' נתבאר שנחלקו גם בבכור בחו"ל שאינו ראוי להקרבה, דהוי ממון גבוה, ורק בבכור בעל מום לאחר שחיטה, שהותר לנכרי, הוי ממון הדיוט. פירשנו לשיטת רש"י לפי ביאור ה"תפארת שמ ואל". אולם התוס' גורסים בתירוץ הגמרא "אלא מתנות כהונה שאני". וכוונתם לומר, שהגמרא חוזרת בה מהתירוץ לעיל שיש חילוק בין מחיים לבין לאחר שחיטה, אלא מחלקת חילוק אחר, בין מתנות כהונה שראויים להקרבה [והם ממון גבוה בין מחיים ובין לאחר שחיטה, ורק אם לא ראוי להקרבה, כבכור בחו"ל ובזמה"ז, בזה נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבנן, ולכן העמיד רבינא כרבי יוסי הגלילי], ובין חלק הבעלים, שזה אף לאחר שחיטה הוא ממון הדיוט. ואולם לרש"י נשאר החילוק בין מחיים לבין לאחר שחיטה. כי רש"י סובר שחלק הבעלים לאחר שחיטה הוא ממון גבוה. וראה לעיל יב ב הערה 36 שהבאנו דרך שמביא הרשב"א בביאור הסוגיא, שהקושיא היא האם דברי רבי יוסי הגלילי נאמרו רק לגבי שבועת הפקדון או דהוי כממונו לכל הדברים, ולפי זה הגמרא תירצה שאמנם הוי ממונו לכל הדברים, ושאני בכור, שהוא מתנות כהונה, ובזה מודה רבי יוסי הגלילי דהוי ממון גבוה. וכן לפי הפירוש שהבאנו בשם רשב"א וריטב"א מתרצת הגמרא שאמנם אף הראוי להקרבה הוי ממון בעלים, ורק בכור שהוא מתנות כהונה לא הוי ממון בעלים בראוי להקרבה.

[3] בן עזאי מפרש את דברי רבי יוסי הגלילי, אבל אבא יוסי בן דוסתאי בא לחלוק על מסדר הברייתא, ואמר שלא אמר בן עזאי שלמים אלא בכור.

[4] כך מפרש רש"י לפי מה שנתבאר בסוגיא הקודמת. ואולם יש ראשונים החולקים ומפרשים שמדובר אף בבכור בארץ ישראל וסוגיא זו חולקת על קודמתה. וראה לקמן הערה 8.

[5] רבי יוסי הגלילי אמר לשון הכוללת כל קדשים קלים, ואם בן עזאי מפרש שהכוונה לשלמים, משמע שהוא בא למעט שלא כל הקדשים קלים הינם ממון בעלים. וראה ב"לחם אבירים" שהקשה שמא בא לרבות שלמים, ומתרץ. שאם כן היה לו לומר "אף השלמים".

[6] למנחה: שלשה עשרונים סולת לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש. ולנסכים: חצי ההין יין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית לכבש.

[7] תנופה הולכה והבאה והעלאה והורדה. מניח אימורים על פיסת היד של הבעלים, וחזה ושוק עליהם, וכהן מניח ידו תחת יד הבעלים, ומניף [ראה מנחות סא ב וסב א]

[8] יש שהקשו, הרי הגמרא בהמשך עושה ק"ו הפוך, מה בכור שקדוש מרחם וכו', ואם כן, איכא למיפרך כאן: מה לשלמים, שאינם קדושים מרחם. ומביא השיטמ"ק בשם הרא"ש שאין זה לימוד של ק"ו, אלא היות ובתורה נאמר סתם, יש לנו להעמיד במסתבר. והגמרא סוברת עתה ששלמים חשיבי טפי. ואילו רבינא בהמשך סבר שבכור חשוב יותר, כיון שקדושתו מרחם.

[9] כפי שנתבאר לפי רש"י, מדובר כאן בבכור בחו"ל. והקשה השיטמ"ק בשם הגליון דהיה לו לומר ומה שלמים שהם קדשים וחזי להקרבה אפ"ה הוי ממונו, בכור בחו"ל דלא חזי להקרבה מיבעיא. וכתב לתרץ ויש לומר דשקולין הם דבכור דקדושתו מרחם אף על גב דלא חזי להקרבה הרי הוא שקול כשלמים שראויים להקרבה ואין קדושתן מרחם. [וצ"ל דהוי יותר חשוב דאחרת אין זה ק"ו. וראה ברש"ש שהקשה גם קושיא זו ונשאר בקושיא]. עוד הקשו הראשונים למה לא אמרינן שבא למעט בכור בארץ ישראל. ויש שכתבו שמשמע שבא למעט שום דבר לגמרי, כמו מעשר. אבל בכור, אינו ממעט אלא בא"י בלבד. ראה בשיטמ"ק, וראה עוד במהר"ם ופני יהושע מה שכתב בזה. ויש ראשונים שכתבו מכח קושיות אלו שמדובר גם בבכור בארץ ישראל, וסוגיא זו חולקת, וכפי שהבאנו לעיל בהערה 3. וראה עוד בתוס' רבינו פרץ מה שכתב לפי הלשון השני בגמרא.

[10] בכל שנה צריך אדם להעביר את בהמותיו הנולדות לו באותה שנה בפתח הדיר, זו אחר זו, ועשירי היוצא הרי הוא קדוש בקדושת קרבן מעשר, ודמו ואימוריו קרבים למזבח, והשאר נאכל לבעלים. [ראה פרק תשיעי בבכורות]

[11] שאע"פ שהוא קרבן שלמים כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות [ס א] אפילו הכי לה הוי מחיים ממון בעלים כשלמים. רש"י ומה שנחלק אבא יוסי ראה לקמן בהערה 18.

[12] שהפדיון יכנס לקדושה והבכור יצא לחולין ויוכלו לנהוג בו הבעלים מנהג חולין.

[13] ראה לעיל יב ב הערה 39.

[14] שלא ישחטנו וימכרנו באטליז ולא ישקלנו בליטרא. רש"י.

[15] רש"י הוסיף שאם זה בזמן הבית, יקריבנו הלוקח. והעירו המפרשים שזה סותר לסוגיא לעיל, שבבכור הראוי להקרבה אינו ממון בעלים, וגם הכהן שקיבלו מישראל אינו יכול למוכרו. רש"ש.

[16] "לא יגאל" פירושו גם שלא יפדה על ידי הבעלים, אלא שהתורה כתבה דוקא בלשון זה שנלמד גזירה שוה מחרמים.

[17] ב"חרמי כהנים", שאדם מחרים דבר השייך לו, לכהנים, שאסור לו לפדותו או למוכרו לאחר, אלא צריך ליתנו לכהנים.

[18] יש להסתפק האם האיסור מכירה של מעשר הוא סימן שאינו ממון בעלים או שזה עצמו שאינו יכול למכור זהו עצמו הסיבה לומר שאינו נחשב ממון בעלים. והנה במאירי הביא שתי דעות האם כשהזיק מעשר יתחייב בתשלום נזיקין, וראה בסוכת דוד אות ד' שתלה את המחלוקת בשאלה זו. וראה שם בלשון המאירי דמשמע שזה עצמו שאין לו זכות למכור עושה שאינו נחשב ממונו.

[19] צריך ביאור, מה ההבדל, לפי זה, בין אבא יוסי לבן עזאי? וכן צריך ביאור אם יש נפקא מינה בין שתי הלשונות. וכתב בחידושי הראב"ד ששתי הלשונות בגמרא נחלקו. ללישנא קמא, דמתני לה ארישא, יש מחלוקת בין תנא קמא דבן עזאי ובין אבא יוסי בן דוסתאי לענין דינא, שלפי התנא קמא לא ממעט אלא מעשר, ולאבא יוסי ממעט גם שלמים. ולפי לישנא בתרא, דמתני לה אסיפא, הרי לפי כולם לא ממעט אלא מעשר בהמה, ואין ביניהם כלום לדינא. אלא, דלמר חמירי שלמים מבכור, ולמר חמיר ליה בכור משלמים. ומביא עוד, שיש המפרשים שמאן דמתני לה ארישא סובר שלפי תנא קמא דבן עזאי אינו ממעט אלא מעשר, ואבא יוסי סובר שרק בכור הוא ממונו אבל שלמים אינו ממונו, ומאן דמתני לה אסיפא סובר שתנא קמא דבן עזאי סובר שרק שלמים הוי ממונו אבל בכור אינו ממונו, ואבא יוסי סובר שרק מעשר לא הוי ממונו.

[20] מהר"ם שיף. ורש"י הביא רק לענין קדשי קדשים. וראה ברש"ש מה שכתב למה לא הביא גם בקדשים קלים.

[21] "אימורים" הם חלקי הקרבן המוקטרים על המזבח, כמו שתי הכליות והחלב אשר עליהן וכו'. ובערוך ערך "מר" מבואר, שנקראים כך מלשון "מר" [אדון]. כלומר, המובחרים משאר האיברים. וברמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות בסדר קדשים פירש מלשון "אמר", שאמור בתורה על חלקים הללו להקטירם.

[22] הר"ח כתב שהלכה זו נאמרה לשיטת רבי יוסי הגלילי, ובא רבי אבא לומר, שלא רק כשהוזקו חייבים, אלא אף הם שהזיקו חייבים הבעלים לשלם. ויש אחרונים שפירשו בדעת הרמב"ם, שדין זה הוא גם לדעת רבנן. כי לענין קדשים שהזיקו, די להקרא בעלים במה שהבהמה תחת ידו. ראה לקמן הערה 30. וראה בחזון איש סימן ג' ס"ק ט"ו שנתקשה לשיטת רש"י לעיל, שלאחר שחיטה אף חלק הבעלים הוא ממון גבוה, אם כן קשה, איך גובה הניזק מן הבשר, שהוא ממון גבוה? ומפרש, שאף לאחר שחיטה אין הבשר ממון הבעלים, אלא יש להם רק זכות אכילה, בכל זאת, יכול הבעלים לשלם את הנזק [מחיים] עם זכות האכילה שיש לו לאחר שחיטה.

[23] כתב הים של שלמה, כיון שיש בהם דין מעילה הם שייכים לגבוה, והוו נכסי הקדש, והקדש שהזיק פטור, משום דכתיב "רעהו". ומשמע, שאף מחיים נחשב כבר לממון גבוה. וכך מדייקים האחרונים מלשון הר"ח. ראה באחיעזר ח"ג סימן ס"ב. וראה בהערה הבאה שהבאנו מהגרש"ש שמדייק כן ברמב"ם וכן במנ"ח מצוה נ"א. ואולם, אפשר לומר שלא הוי ממון בעלים מחיים, ו"סלקי לגבוה" היינו, הרי אי אפשר לגבות ממנו כי צריך להקריבו. וראה בהערה הבאה בשם המאירי ורש"י.

[24] כך פירש רש"י וכן היא שיטת הרמב"ם. ורבינו פרץ כתב על זה: קצת קשה, אמאי אינו מפסיד רק חצי שוה האימורין? והלא ראוי להפסיד כל מה שהזיקו האימורין, והם הזיקו הרבה יותר משווים. אלא כך יש לפרש, אם חצי הנזק עולה מאה דינרין, מפסיד ממנו מה שעולה היזק האימורין, ושמא הוא חצי הנזק, לפי שחיות הבהמה תלוי בהן, ולא יטילו על הבשר רק תשלום חצי הנזק מחיוב הנק של הבשר, דהיינו רביע הנזק. ושמא רש"י סובר שהיזק האמורין אינו עולה רק מעט, שהאימורין הן דבר מועט לגבי הבשר, ואם כן שור שהזיק שור כיוצא בו, כל אחד מאיבריו עושה היזק בשוויו, לא פחות ולא יותר, ולכן אינו מפסיד "אלא חצי שוה האימורין". ויש לומר בכוונת הרבינו פרץ, כיון שחיות הבהמה תלויה גם באימורין, ולולי האימורין לא היה יכול לקרות הנזק, לכן חשיב ש"הוכשר הנזק" על ידי הבשר והאימורין בשוה, ולכל אחד חלק שוה בנזק, הלכך מפסיד הניזק רביע הנזק. וכדעת רבינו פרץ נראה גם דעת הרא"ה והרמ"ה מסרקסטה בשיטמ"ק ריש פ"ה. ובביאור מחלוקתם נראה, שרבינו פרץ סובר שהבשר והאימורים נחשבים כשני מזיקים השותפים בעשיית הנזק [וראה לקמן בשם התוס']. ואולם רש"י סובר שאינם כשני מזיקים, אלא כמזיק אחד שיש לו שני בעלים, ולכן אזלינן בתר שווים, שלפי שווים יש להם דין נפרד. אילת השחר. וראה עוד בחידושי ר' שמואל מה שכתב לבאר. ובעיקר הדין הקשו אחרונים [ראה באחיעזר ח"ג סימן ס"ב] מדוע מפסיד כנגד האימורים משום שהם עולים לגבוה, ומה זה שונה מדין פרה שהזיקה, שגובה מולדה גם את חלק אמה, ולא אמרינן שכל חלק מהגוף משלם רק את חלקו שבנזק, אלא כיון שהכל גוף אחד הוא, יכול הניזק לגבות מחלק אחד בשביל כל הגוף. ואם כן, מה איכפת לן שהאימורין לגבוה סלקי ואי אפשר לגבות מהם, מכל מקום, יגבה מהבשר גם את חלקם, שהרי הכל גוף אחד הוא. וכתב בחידושי ר' שמואל [סימן יד] שמשמעות "אימורים לגבוה סלקי" היא, שיש פטור בנגיחה כפי חלק האימורין, ולא רק שאי אפשר לגבות מהן. ולכן אינו גובה מבשרן כנגד האימורין, כי כלל לא חל חיוב ביחס החלקי של האימורים. וכן מדוייק לשון הרמב"ם [פ"ח נזקי ממון ה"ב שכתב: ואינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן, שאימורין של קק"ל מועלין בהן". והיינו, שהאימורין הם בכלל נכסים שיש בהם מעילה, שנתמעטו מחיוב משום דלא הוו "שור רעהו". והיינו, שהדבר תלוי בביאור החסרון באימורין, ואם הם ממון בעלים מחיים, וכפי שכתבנו בהערה קודמת. וראה שם באחיעזר מה שמביא בשם הגר"ח וראה עוד בחידושי הגרנ"ט. ולדעת המהרש"ל ודעימיה הסוברים שהוי ממון גבוה, הפטור הזה שייך גם במועד, שהחלק היחסי שהאימורין הזיקו בנגיחה אינו מחייב כלל את הבעלים, כי הקדש פטור משום "רעהו". אמנם במאירי כתב, שבמועד משלם נזק שלם, ומשמע שהוא סובר שמחיים הוי ממון בעלים. וכך יש מדייקים מרש"י שכתב "דנזק שור תם משתלם מגופו", ומשמע שדוקא בתם נאמר הדין הזה, לפי שאי אפשר לקחת את האימורין כי צריכים להקריבן. אבל מועד, שמשלם מן העליה, ישלם בעל השור גם כנגד החלק שהאימורין הזיקו, כי אינם ממון גבוה. וכ"כ החזו"א [סימן ה' סקיג], דכיון שאין מעילה עד לאחר זריקה, הוו האימורים ממונו בשעת נגיחה, ואזלינן בתר שעת נגיחה.

[25] בסוגיא להלן יבואר חיוב התשלום במידה והשתתפו בעשיית הנזק שני גורמים, האם כל אחד אחראי לכל הנזק, או שמא כל אחד ואחד אחראי רק על חלקו היחסי בנזק. לשור המזיק אנו מתייחסים כאילו כל גופו השתתף בעשיית הנזק, ולכן, אם בהמת שלמים הזיקה שור של ישראל, נחשב הדבר שגם החלק שיש לישראל בבהמה וגם החלק המיועד לגבוה השתתפו בעשיית הנזק. ואין החלק של הישראל משלם עבור החלק של המיועד לגבוה. אלא שמתוס' משמע שמתייחסים אל שור השלמים כאילו יש כאן שני מזיקים נפרדים, עד ששייך לדון אם נחשב שכל אחד עשה את כל הנזק, וכמו שדנו לגבי שור ובור. ואולם, היה אפשר לומר שכאן ודאי מזיק אחד הוא, אלא שרק לענין תשלום הם בעלים נפרדים [ראה לעיל הערה 24].

[26] בדעת חכמים מבואר רק שבעל השור חייב ובעל הבור פטור, וכך פירש רש"י לקמן לדעת חכמים, וכך מביאים התוס' בשם רש"י. ואולם רש"י שלפנינו פירש אחרת, וראה במהר"ם שאין זה מרש"י וכן כתב הפנ"י. וראה בחי' ר' אריה לייב סימן סד מה שכתב בדעת רש"י שלפנינו. וברש"י לקמן משמע שחכמים סוברים שבעל השור עשה את הנזק ולכן חייב במועד על הכל ובתם חצי נזק, והקשו התוס' לפי זה, מה דמיון לשלמים, כי הרי האימורין ודאי השתתפו בעשיית הנזק. והתוס' פירשו, שלחכמים, במועד משלם בעל השור חצי נזק, ובתם רק רביע נזק. ובעל הבור פטור לגמרי שגזירת הכתוב שאין בור חייב אלא בנפל ממילא. והראיה היא מכך שאין בעל השור חייב לשלם גם את חלק הבור שנפטר מגזירת הכתוב, מוכח שכאשר שאין להשתלם מאחד אין משתלמים מן השני.

[27] לפי היש"ש המובא לעיל, מובן פשוט שקושית הגמרא היא שיש כאן שני שותפים, הבעלים וההקדש, וכיון שאין משתלם מהקדש, אינו יכול לגבות מהבעלים. ולפי דעת החזון איש [רש"י ומאירי], צריך להסביר, כיון שזה שור תם המשלם מגופו, כל חלק וחלק מתחייב לשלם כחלקו בנזק, ואם אי אפשר לגבות מחלק אחד אי אפשר לקחת מחלק האחר שהוא כשותף נפרד בהיזק. והקשה החזו"א לשיטתו דהוי ממון בעלים מחיים, דלדעת הרמב"ם [וכן נפסק בשו"ע סימן שצ"ט] שאם אבד חלק מהבהמה בתם משתלם מחלק האחר, הרי שאין כל חלק מתחייב לפי חלקו ואין זה כשני שותפים. ומתרץ החזו"א ששם מיירי שכל חלק נתחייב ואחר שיש חיוב על הבהמה בשווי חצי נזק אפשר כבר לגבותו מכל חלק וחלק, אבל כאן כיון שמעיקרא אינו עומד לתשלומין חשיב שלא נתחייב אלא כפי החלק הבשר. וראה עוד בחידושי ר' שמואל מה שכתב ליישב בשם הגרי"ז, וב"ברכת אברהם".

[28] בביאור החילוק בין שני גופים וגוף אחד, יש לומר בפשטות, לפי מה שכתבנו לעיל בהערה 24 בשם אילת השחר, לחלק בין האמור שם, שהם שני מזיקים, לכאן, שהוא מזיק אחד עם שני בעלים. ואפשר שזו היא כוונת החילוק בין שני גופים לגוף אחד. ואף לפי מה שכתבו התוס' שהם כשני מזיקים, מכל מקום, יש לומר שבא להשמיענו שלא נחלק ונאמר שהוא מזיק אחד. וראה עוד במלחמות וברז"ה לקמן שם [וראה בסוכת דוד אות יז מה שכתב בדבריהם].

לישני [שיתרץ] רבינא תירוץ פשוט יותר: הא [זו] — שיטת ר' יוסי הגלילי שקדשים קלים, ובכללם בכור, הם ממונו, הא [וזו] שהעמיד רב נחמן דווקא בזמן הזה — כשיטת רבנן [חכמים] היא שאומרים שאינו כן!

ומשיבים: (אמר ליה [לו],) קושיה זו יש לדחות: מתנות כהונה קאמרת [אומר אתה]? הלא בכור ממתנות כהונה הוא, שאני [שונות] הם מתנות כהונה, דכי קא זכו [שכאשר הם, הכהנים, זוכים] — משלחן גבוה קא זכו [הם זוכים], שקדושת הבכור היא קדושה מרחם ואינה תלויה בבעליו והוא קדוש לה' מיד, ולכן אין הבכור נחשב ממונו של הכהן מחיים, אף לדעת ר' יוסי הגלילי. מה שאין כן בקדשים קלים אחרים שמפריש אותם הבעלים מרצונו, וקדושתם חלה מכוחו של המפריש.

א כיון שהוזכרו מקודם דברי ר' יוסי הגלילי בברייתא ביחס לקדשים קלים, דנים בברייתא זו גופא [עצמה]: נאמר בדין אשם גזילות "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון" (ויקרא ה, כא) — לרבות קדשים קלים, שהם ממונו, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. שהכופר בכך שממון חבירו נמצא בידו בפקדון, ונשבע על כך ובסופו של דבר נמצא הפקדון בידו — צריך להוסיף חומש ולהביא קרבן אשם, ובכלל זה אף הכופר בפקדון בהמה שהוקדשה לקדשים קלים. בן עזאי אומר: כתוב זה בא לרבות את השלמים. אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי מה שאמר אלא בבכור בלבד.

ברייתא זו אינה ברורה כלל, ומבררים אותה: אמר מר [החכם], בן עזאי אומר: לרבות את השלמים. ויש לשאול: דברי בן עזאי אלה למעוטי מאי [למעט את מה] מתוך דברי ר' יוסי הגלילי שקבע כלל זה בכל הקדשים הקלים הם באים?

אילימא [אם תאמר] שבאה למעוטי [למעט] בכור, ולומר שבכור אין דינו כשלמים, ואינו נחשב כממון בעלים למרות שגם הוא קדשים קלים, אולם דבר זה יש לדחות: השתא [עכשיו, הרי] קל וחומר הוא זה: ומה שלמים החמורים שיש בהם קדושה יתירה, שטעונים סמיכה בידיים על ראש הבהמה לפני הקרבתם, ויש להביא עמם נסכים, ויש בהם תנופת (הרמת) חזה ושוק לפני ה' על ידי הכהן והבעלים, ובכל זאת אמרת [אומר אתה] בהם כי ממון בעלים הוא, בכור שאין בו אף אחד מדברים אלה מבעיא [נצרכה] לומר שהוא נחשב כממון בעלים?

אלא אמר ר' יוחנן: בן עזאי בא למעוטי [למעט] בדברי ר' יוסי הגלילי מעשר בהמה, שאין הוא נחשב ממון הבעלים,

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: בבכור נאמר "אך בכור... לא תפדה "(במדבר יח, יז), לומר שאי אפשר לפדותו שייעשה כחולין גמורים למכור את בשרו כשאר בשר בשוק, ומכל מקום הוא נמכר תם חי, ובעל מום בין חי ובין שחוט. ובמעשר נאמר "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) לומר שאין דרך להוציאו מקדושתו ואינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום. ומשום כך אין דינו כשאר קדשים קלים, שהרי אין לבעלים כל זכות ממונית בו בחייו, אלא שזוכים באכילתו משולחן גבוה כאשר מקריבים אותו.

רבינא מתני לה אסיפא [היה שונה אותה, את ההערה הזו, על סופה של הברייתא] אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]?

אילימא למעוטי [אם תאמר שבא למעט] שלמים — אין הדבר מסתבר, כי השתא [עכשיו, הרי] כנגד זה יש לטעון בקל וחומר: ומה בכור שהוא קדוש מרחם, מעצם לידתו — בכל זאת ממונו הוא, שלמים שמקדיש אותם מעצמו מבעיא [הוצרכה לומר] שהוא ממונו?

ועל כך אמר ר' יוחנן: אבא יוסי בן דוסתאי בא למעוטי [למעט] מדברי ר' יוסי הגלילי מעשר בהמה, שאין זה נחשב ממון בעלים.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: בבכור נאמר "לא תפדה" — והוא נמכר תם חי, ובעל מום חי ושחוט, במעשר בהמה נאמר "לא יגאל" והוא אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.

ומקשים: הא [הרי] בבכור בלבד קאמר [אמר] אבא יוסי בן דוסתאי שרק בו יש דין זה, ולפי מה שאמרנו הוא הדין לשלמים! ואומרים: אכן, לפירוש זו קשיא [קשה] הלשון.

ב ושוב חוזרים לפירוש המשנה שלנו, ובאופן אחר. רבא אמר: מאי [מה פירוש] "נכסים שאין בהן מעילה" שנאמרו במשנתנו שאין בהם דין נזיקין — כוונתו נכסים שאין בהן דין מעילה, כלומר, שאין בהם קדושה כלל, ומאי נינהו [ומה הם] נכסים אלה — נכסים של הדיוט, כלומר, נכסי חולין שאינם מוקדשים.

ושואלים: וליתני [ושישנה] במפורש: נכסים של הדיוט, של חולין! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] מדוע בחר בלשון זו.

ג אמר ר' אבא: שלמים שהזיקו — גובה הניזק את התשלום מבשרן ואינו גובה מאימוריהן (החלב ושאר החלקים המוקרבים על המזבח).

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, הלא אימורין לגבוה (לה', כקרבן) סלקי [עולים] וכיצד יכול לגבות מהם?

ומשיבים: לא צריכא [הוצרכה] להיאמר אלא לענין שיהיה גובה התשלומים מבשרן כנגד אימורים, כלומר, אם היה זה שור תם, שגובה תשלום חצי הנזק מגופו של המזיק — אינו יכול לגבות מבשר השור המזיק גם עבור חלק האימורים שבו, כיון שחלק זה שייך לגבוה, ואינו שייך לבעלים.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] נאמרה הלכה זו?

אי אליבא דרבנן [אם כשיטת חכמים] שחלקו על ר' נתן בדין שור שדחף שור אחר לבור, והם סבורים שבעל השור המזיק, אם היה שורו תם — משלם רבע הנזק, ואם היה מועד — משלם מחצית הנזק, ובעל הבור פטור לגמרי. ואין אנו אומרים שישלים את התשלום החסר של בעל השור. אם כן, גם כאן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו גובה מן הבשר עבור מחצית דמי האימורים, שכן הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי [הרי אומרים הם שגם כאשר אי אפשר לקבל את התשלום המלא מזה, אין מקבלים את יתרת התשלום מזה] אף על פי שיש לו חלק באחריות.

ואי אליבא [ואם כשיטת] ר' נתן — הא אמר [הרי הוא אומר סבור]: כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי [כאשר אין אפשרות לקבל כל התשלום מזה, מקבל את יתרת התשלום מזה], שבעל הבור משלם את יתרת הנזק לבעל השור הניזק. ואם כן לדעת ר' נתן יצטרך לקבל גם מן הבשר עבור חלק האימורים!

ומשיבים: אין קושיה זו חמורה ואפשר לענות עליה בשני אופנים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שדברי ר' אבא כדעת ר' נתן הם, איבעית אימא [ואם תרצה אמור] שדבריו כדעת רבנן [חכמים] הם; ומפרטים:

איבעית אימא רבנן [אם תרצה אמור כדעת חכמים], והחידוש בדברי ר' אבא הוא שיכול הייתי לומר: הני מילי [דברים אלה] שאין מקבל תשלום מן האחר — נאמרו דווקא בתרי גופי [בשני גופים] שיש שני מקורות לתשלומים, כגון בעל השור המזיק ובעל הבור, אבל בחד גופא [בגוף אחד] כגון בבהמת שלמים שיש בה בשר ואימורים מצי אמר ליה [יכול לומר לו הניזק למזיק]: מכל היכא דבעינן משתלמנא [מכל מקום שאני רוצה אני מקבל תשלום] ואין אתה יכול לומר לי שאני צריך לקחת רק מחלק מסויים. ולכך השמיענו ר' אבא שאינו כן, ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורים.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] גם כדעת ר' נתן: התם [שם] הוא דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל השור הניזק לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחתיה [אני את שורי בבורך מצאתי] הרוג, ויכול היה למות שם גם בלא דחיפת השור, ולכן מאי דלית [מה שאין] לי אפשרות לאשתלומי מהיאך [לקבל תשלום מזה], מבעל השור המזיק, משתלימנא מינך [מקבל אני תשלום ממך].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

let Ravina answer Rava’s objection by saying: This baraita, which states that an offering of lesser sanctity is the property of its owner and may be sold even when the Temple stands, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, and it is referring to a case where the animal is still alive. And that qualification of the mishna by Rav Naḥman, that the sale of an unblemished firstborn animal when the Temple is standing is invalid, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who dispute Rabbi Yosei HaGelili’s opinion.

The Gemara answers: He said to him that this is not difficult: Do you speak of gifts to which members of the priesthood are entitled, of which a firstborn animal is an example? Gifts of the priesthood are different from other offerings of lesser sanctity, as when the priests receive their portions, they receive them from the table of the Most High. Rabbi Yosei HaGelili claims that the act of consecration of an animal as an offering of lesser sanctity does not nullify one’s ownership of the animal. The sanctity of a firstborn offering takes effect with its birth, so it may be that it was never owned; rather, it is reasonable that the Torah provided the priest only with the right and the obligation to partake of it after it is sacrificed.

§ The Gemara considers the matter itself: The baraita teaches: Concerning one who steals another’s property and takes a false oath denying he has done so, incurring the obligation to bring a guilt-offering, the verse states: “And commits a trespass against the Lord, and deals falsely with his neighbor” (Leviticus 5:21). The verse serves to include a case in which one denies having in his possession offerings of lesser sanctity, which are the property of their owners, and are included in the phrase “and deals falsely with his neighbor.” This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Ben Azzai says: This phrase serves to include peace-offerings. Abba Yosei ben Dostai says: Ben Azzai said this only with regard to a firstborn offering.

The Master said in the baraita: Ben Azzai says: This phrase serves to include peace-offerings. The Gemara asks: Ben Azzai’s interpretation of the phrase, limiting its interpretation to a reference only to peace-offerings, is to exclude what?

If we say it is to exclude a firstborn offering, because he holds that a firstborn is not the property of the priest, one could reject this, as the sanctity of a firstborn offering is a lesser sanctity than that of a peace-offering, as follows: Now, just as with regard to peace-offerings, which have a higher degree of sanctity such that they require placing hands on the head of the offering and are accompanied by libations and the waving of their breast and the right hind leg by the priest and owner together, you nevertheless say that it is the property of the owners, is it necessary to state that with regard to a firstborn offering, for which these halakhot do not apply, that the priest has ownership of it?

Rather, Rabbi Yoḥanan said: Ben Azzai mentioned peace-offerings in order to exclude an animal tithe offering, i.e., every tenth animal of one’s flock that is designated as tithe for those ten animals and is sacrificed as an offering of lesser sanctity. Animal tithes are excluded because ben Azzai holds that an animal tithe offering is not the property of the owner of the flock.

This is as it is taught in a baraita: With regard to a firstborn offering it is stated: “You shall not redeem” (Numbers 18:17), indicating that the owner can never fully redeem the offering, thereby removing its sanctity. And the firstborn offering can be sold when it is unblemished and alive, or when it is blemished and alive, or blemished and slaughtered. With regard to animal tithe offerings, it is stated: “It shall not be redeemed” (Leviticus 27:33), indicating that the one who designated it can never fully redeem an animal tithe offering, thereby removing its sanctity. And the animal tithe offering cannot be sold, not when it is alive and not when it is slaughtered, not when unblemished and not when blemished. The fact that the sale of an animal tithe offering is invalid demonstrates that it is not the property of the one who designated it.

Ravina taught the preceding discussion with regard to the last clause of the baraita: Abba Yosei ben Dostai says that ben Azzai said this only with regard to a firstborn offering. The Gemara asks: Abba Yosei ben Dostai’s interpretation of the phrase, limiting its interpretation to a reference only to a firstborn offering, is to exclude what?

If we say it is to exclude peace-offerings, because he holds that they are not the property of the one who consecrated them as offerings, one could reject this, as the sanctity of peace-offerings is a lesser sanctity than that of a firstborn offering, as follows: Now, just as with regard to a firstborn offering, which is already sanctified upon its emergence from the womb yet nevertheless is the property of the priest, is it necessary to state that peace-offerings are the property of those who consecrated them, where the animals were already the property of its owner before they were consecrated?

Rabbi Yoḥanan said: Abba Yosei ben Dostai mentioned peace-offerings in order to exclude an animal tithe offering. Animal tithes are excluded because Abba Yosei ben Dostai holds that an animal tithe offering is not the property of the owner of the flock.

This is as it is taught in a baraita: With regard to a firstborn offering it is stated: “You shall not redeem” (Numbers 18:17), indicating that the owner can never fully redeem the offering, thereby removing its sanctity. And the firstborn offering can be sold when it is unblemished and alive, or when it is blemished and alive, or blemished and slaughtered. With regard to animal tithe offerings, it is stated: “It shall not be redeemed” (Leviticus 27:33), indicating that the one who designated it can never fully redeem an animal tithe offering, thereby removing its sanctity. And the animal tithe offering cannot be sold, not when it is alive and not when it is slaughtered, not when unblemished and not when blemished. The fact that the sale of an animal tithe offering is invalid demonstrates that it is not the property of the one who designated it.

The Gemara asks: How can one claim that Abba Yosei ben Dostai holds that peace-offerings are also owned by those who consecrated them? Doesn’t Abba Yosei ben Dostai say: Ben Azzai said this only with regard to a firstborn offering. The Gemara concedes: This is difficult.

§ The Gemara cites an alternative explanation of the mishna’s statement: Rava said: What does the mishna mean when it says: One is liable only for damage caused to property for which, were one to use it for a mundane purpose, one would not be liable for the misuse of consecrated property? It is referring to property that is not at all subject to the halakhot of misuse of consecrated property, and what is that? It is referring to any property of an ordinary person, which has no sanctity at all.

The Gemara asks: But then let the mishna teach explicitly: One is liable only for damage caused to property of an ordinary individual. The Gemara concedes: This is difficult.

§ Rabbi Abba says: With regard to the case of an innocuous animal that was consecrated as a peace-offering and that caused damage, the injured party collects damages from its meat, i.e., from the portion of the offering that would have been eaten by its owners. This is in accordance with the general halakha that the payment for damage caused by an innocuous ox is collected exclusively from the proceeds of the sale of the body of the ox and not from any other property of its owner. But he does not collect the damages from the sacrificial portions.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that one collects exclusively from the meat portion and not from the sacrificial portions, as those are to be offered up to God?

The Gemara answers: No, it is necessary for Rabbi Abba to teach that there is no collection from the owner’s meat portions corresponding to the sacrificial portions. Payment for damage caused by an innocuous animal is half the amount of the damages, and can be no more than the value of the animal itself. Rabbi Abba is teaching that when assessing the damage to determine the amount to be paid, one deems the owner responsible only according to his share of the animal, i.e., the meat portions, in relation to the animal as a whole.

Rabbi Natan and the Rabbis engage in a dispute concerning the halakha in a case in which an ox pushed another animal into a pit (see 53a). If it were an innocuous ox, for which the Torah limits the owner’s liability to half the damages, the Rabbis rule that liability is incurred exclusively by the owner of the ox, i.e., he pays half the value of the damage, and the owner of the pit is entirely exempt. Rabbi Natan holds that since the damage was caused jointly by the ox and the pit, the owner of the ox need pay only half of what he would pay if his animal had been solely responsible, i.e., a quarter of the damages. Rabbi Natan further rules that the remaining sum can then be fully recovered from the owner of the pit, i.e., he pays the remaining three-quarters of the damages. The Gemara asks: In accordance with whose opinion, of those tanna’im, does Rabbi Abba state his ruling?

If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, then it is obvious and there is no need to state it, as didn’t the Rabbis say: Whenever, for whatever reason, the full cost of the damage cannot be recovered from this party, it is not recovered from that party, i.e., even though the injured party suffered the loss of the full value of his animal and recovered only half its value from the owner of the ox, he may not demand the remaining sum from the owner of the pit. So too, in this case, where the injured party cannot collect damages from the sacrificial portions, he cannot recover that loss from the meat portions of the one who brought the offering.

And if it is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, doesn’t he say: Whenever the full cost of the damage cannot be recovered from this one, it is recovered from that one, i.e., since the owner of the ox pays only a quarter of the damages, the remaining sum can be recovered from the owner of the pit. So too, in this case, since the injured party cannot collect payment from the sacrificial portions, he should be able to recover that loss from the meat portions of the one who brought the offering, in contrast to the ruling of Rabbi Abba.

The Gemara explains: If you wish, say Rabbi Abba’s ruling is in accordance with Rabbi Natan, and if you wish, say his ruling is in accordance with the Rabbis.

The Gemara explains: If you wish, say Rabbi Abba’s ruling is in accordance with the Rabbis, as one might have thought that this matter, the ruling of the Rabbis, applies only where the damage is caused by two bodies, such as an ox and a pit. But where the damage is caused by one body, as in the case of damage caused by an animal consecrated as a peace-offering, the injured party can say to the owner of the animal: From anywhere that I want to, I will recover my losses, and accordingly, the injured party could collect the full cost of the damage from the meat portions of the one who brought the offering. Therefore, it is necessary for Rabbi Abba to teach that this is not the halakha.

And if you wish, say Rabbi Abba’s ruling is in accordance with Rabbi Natan: It is only there that the owner of the damaged ox can say to the owner of the pit: Since I found my ox in your pit, ultimately you bear responsibility for any damage, and therefore whatever I cannot recover from the other one, i.e., the owner of the ox, I will recover from you.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לפיכך אינו ממונם וכי קאמר ר' יוסי הגלילי בקדשים קלים שלו כגון זבחי שלמים שלו.

גופה ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי פי' לרבות כל קדשים קלים בן עזאי אומר לרבות שלמים. ואמרי' בן עזאי למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור שאינו ממונו השתא שלמים שטעונין סמיכה ונסכין ותנופת חזה ושוק אמרת ממוניה הוא בכור מיבעיא.

אמר ר' יוחנן למעוטי מעשר וכדתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא אוקמוה בתחלת תמורה בבעל מום.

במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר כלל כו' רבינא מתני אסיפא אבא יוסי בן דוסתאי אמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים כו' ואוקמ' ר' יוחנן למעוטי מעשר וכדתניא וכו' ועלתה בקשיא.

רבא אמר מאי שאין בהן מעילה שאין בהם דין מעילה ומאי [נינהו] נכסי הדיוט. ואקשי' עליה וליתני נכסין של הדיוט קשיא.

אמר רבא שלמים שהזיקו לדברי ר' יוסי הגלילי גובה מבשרן ולא מאימוריהן כו' כיון שאמר קדשים קלים ממון בעלים הן והמזיקן חייב לשלם הוצרך לומר כך אם הזיקו הן חייבין פי' שור של שלמים שחבל בשור של חולין בק' כספים חצי הנזק נ' כספים יכול למימר ליה המזיק תרי שותפי אנן בהא תורא בשרא דידי ותרבא דהקדש אנא משלימנא לך מן הבשר מנתא דמטי לי לפום חושבנא ודהקדש מטי לך או דלמא מצי אמר ליה נ' זוזי כולהו מבשרא משתלמנא דהא לא יכילנא לאשתלומי מן האימורין דלגבוה סלקי שקילנא כל קבל מנתא דמטי להו לאימורין לשלומי מבשרא ואי לא שוה הב לי בשרא אחרינא דהא את מתכפר באימורין.

ואמרי אליבא דמאן אמרה רבא להא שמעתא דשלמים שהזיקו כו' אי אליבא דרבנן פשוטה היא.

אי אליבא דר' נתן פשוטה היא וחלוקתם בפ' שור שנגח את הפרה בסופו ואני עתיד לפרשו שם באר היטב.

לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן. כלומר ה"ק שאינו גובה מאמוריהן כלל לא מהן דלגבוה סלקי ולא מבשרן כנגדן ואקשי אליבא דמאן אמרה רבא אי אליבא דרבנן פשיטא דהא אמרינן בשדחף שור את חברו לבור אין בעל הבור משלם דונפל שמה שור אמר רחמנא שיפיל מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ובעל השור אם תם רביע הנזק ומועד משלם חצי נזק דמיתה לאו משור בלבד היא אלא בשתוף הבור ולפיכך לא משלם אלא חצי נזקו שבנזק ואף על גב דליכא לאשתלומי חצי האחר מבעל הבור לא משתלם מבעל השור והיינו הא דרבא דאימורים ואי לרב נתן דאמר תם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים ומועד זה מחצה וזה מחצה אלמא כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודלא כרבא ומשני אי בעית אימא רבנן ואצטריך ליה לאשמועינן דה"מ התם דתרי דתרי גופי אבל בחד גופא כי הכא אימא מצי אמר ליה אנא מכל היכא דבעינא משתלמנא קמ"ל וה"ג אימא מצי אמר ליה וי"מ דרבא לגבות מבשרן כנגד האימורין קאמר דכיון דלא משתלם מן האימורין משתלם כנגדן מבשרן ומאי דקאמר אי אליבא דרבנן פשיטא דליתא ואי אליבא דר' נתן פשיטא דהכין הוא ולא צריכא ליה לרבא וכי מתרץ אב"א רבנן ל"ג אימא מצי אמר ליה אלא ה"ג אבל בחד מצי אמר ליה אנא דכל היכא דבעינא משתלמנא וכן נראה דפי' ר"ח וז"ל ואמרינן אליבא דמאן אמרה רבא להא שמעתא דשלמין שהזיקו מחייב רבא מן האימורין מאי דחזי על הבשר אי אליבא דרבנן פשיטא היא ואי אליבא דר' נתן פשיטא היא והראשון כפי שיטתו של רש"י ז"ל ונראה עיקר שאין שיטת התלמוד לומר פשיטא במה שאינו עומד אלא אי אליבא דפ' קשיא.

למדת ממה שכתבנו ששור שלמים שהזיק אם מועד הוא משלם נזק שלם מנכסיו ואם תם הוא משלם חצי נזק מבשרו שהתם אינו משתלם אלא מגופו ומ"מ מגופו הוא משתלם אפילו היה כל גופו צריך לחצי הנזק משתלם כל גופו ומ"מ בשור שלמים אינו משתלם מבשרו כנגד אמוריו כיצד הרי שהשור של שלמים שהזיק שוה מאה והשור שהוזק שוה מאה ועשרים והנבלה שוה עשרים הרי שחצי הנזק חמשים דינרין והרי ששור זה של שלמים שוה מאה נמצא שנשתעבד חציו של שור זה לנזק ומ"מ הרי האימורין בכלל ההזק ואחר שיחלק השור ילכו האימורין לגבוה וחציין שהיה משועבד לנזק הופקע ונשאר שעבודו על חצי הבשר הנשאר אע"פ שאינו שוה חצי הנזק הואיל ועם חצי האימורין היה שוה כערך נזקיו ונמצא שאינו נוטל אלא חצי הבשר ואין אומרין שכל שנצטרפו שני מזיקין בהיזק אחד והופקע האחד מדין תשלומין שיפרע חלקו מן האחר אלא יפסיד כנגד חלק מה שהופקע דינו מן התשלומין ואע"פ שבשור תם שדחף את חברו לבור אנו פוסקים בדרך אחרת והוא שמשתלם מבעל השור כמה שאפשר לו והוא רביע הנזק ומה שהופקע מן השור שאי אפשר לגבות ממנו מן הדין משתלם מן הבור עד תשלום נזקו כמו שיתבאר במקום אחר במסכתא זו טעם הדברים הואיל והוא מוצא את הנזק בבורו של זה אבל בכאן לא אלא שדבר זה יתבאר במסכתא זו בריוח בע"ה:

ואם איתא ולישני הא רבנן הא רבי יוסי הגלילי. תימה דמנא ליה לרב נחמן לאוקומי מתניתין דבכור מוכרין אותו תם וכו' כרבנן ובזמן הזה דילמא רבי יוסי הגלילי היא וסבר דאין חילוק בין מתנות כהנים וגוף הבעלים דבכולם מקדשין בהם את האשה. ויש לומר דניחא ליה לאוקמוה אליבא דרבנן ולחלק בין בזמן הזה לזמן המקדש. היכי פריך רבא לרב נחמן מדרבי יוסי הגלילי דילמא ההיא משנה כרבנן. וי"ל דמסתמא סבר דההיא משנה כרבי יוסי כיון דלפי המסקנא מוכח דרבי יוסי מחלק בין שחוטה למחיים והמקשה דקאמר ואם איתא סובר דרב נחמן לא חייש אההיא סברא. מהר"י כ"ץ ז"ל. וכבר האריך בזה למעלה ה"ר ישעיה ז"ל.

ואם איתא לישני ליה וכו'. כלומר ואם איתא דמחיים חשיב ממונו בזמן הבית לרבי יוסי אפילו במתנות כהונה אם כן מילתיה דרב נחמן על כרחך כרבנן והוה ליה לשנויי ההיא כרבנן וגם רבא נמי מאי סליק אדעתיה לאקשויי ממילתיה דרבי יוסי הגלילי וכי לא ידע דרב נחמן אליבא דרבנן דוקא קאמר. הרא"ש ז"ל.

אלא שאני מתנות כהונה וכו'. הכי גרסינן ולא גרסינן מתנות כהונה קאמרת דמעיקרא נמי מכח מתנות כהונה קא פריך. והכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל ז"ל אלא מתנות כהונה שאני והכי פירושו אלא לא משני (כדמשני) כדשנית מעיקרא כאן מחיים כאן לאחר מיתה דמשמע דמתנות כהונה הוי מחיים ממון בעלים אלא מתנות כהונה שאני דאפילו מחיים משלחן גבוה קא זכו ולכך המקדש בחלקו אינה מקודשת היינו בחזה ושוק אפילו מחיים וקדשים קלים דאמרינן שהם ממונו בבכור בחוץ לארץ או בשלמים שהבעלים שהקדישוה לא זכו משלחן גבוה שהם הקדישוה. הרא"ש ז"ל.
וכתוב בתוספות שאנץ דאי לא גרסינן אלא הוה משמע דההיא דמותבת מינה איירי במתנות כהונה אבל ההיא דקידושין לא איירי במתנות כהונה ולהכי מוקמינן לה דוקא לאחר שחיטה אבל מחיים הוי ממונא וזה אינו דאדרבה ההיא דקידושין נמי איירי בחלק כהנים ומכח זה היה מקשה כדפירשנו לעיל.

שאני מתנות כהונה. תימא דהשתא לא אתיא מתניתין אליבא דרבי יוסי הגלילי דמתניתין סתמא נתני נכסים שאין בהם מעילה והרי בכור דלית ביה מעילה והוי ממון גבוה בזמן דחזי להקרבה אפילו לרבי יוסי הגלילי ובמעשר נמי מודה כדמוכח לקמן. וי"ל דמתניתין הכי קאמר נכסים שאין בהם מעילה יש מהן דהוי ממון בעלים אבל נכסים שיש בהם מעילה הוי ממון גבוה לעולם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ומה שלמים וכו'. אומר ר"מ דלאו קל וחומר הוא דאיכא למיפרך מה לשלמים שאין קדושתן מרחם. אלא הכי קאמר כיון דקרא סתמא כתיב מיבעי לן לאוקמי במסתבר וסבירא ליה עכשיו דשלמים חשיבי טפי ולרבינא סבירא ליה דאפילו בכור בחוץ לארץ חשיב טפי משלמים משום דקדושתו מרחם. הרא"ש ז"ל.
ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו שלא חש אפירכא דקדושתו מרחם משום דהייתי מכניס אותה בתוך הקל וחומר כי סברא היא אבל לאבא יוסי אינו כן דעביד קל וחומר שלמים מבכור. ודוק. ע"כ לשונו.

בכור מיבעיא. פירש רש"י בבכור בחוץ לארץ. וקשה יאמר בבכור בארץ ישראל מהאי טעמא דטעון סמיכה. ועוד קשה לפי זה היה לו לומר ומה שלמים שהם קדשים וחזו להקרבה אפילו הכי הוי ממונו בכור בחוץ לארץ דלא חזי להקרבה מיבעיא. וי"ל דשקולין הן דבכור דקדושתו מרחם אף על גב דלא חזי להקרבה הרי הוא שקול כשלמים שראויין להקרבה ואין קדושתן מרחם. גליון.
וזה לשון הרא"ש ז"ל הקשה ר"מ על פירוש רש"י אפילו בכור דאי נמי גריע טפי משלמים מהאי טעמא ועוד אמאי לא קאמר למעוטי בכור בארץ ישראל. ופירש דהוא הדין אפילו בכור בארץ ישראל נמי הוי ממונו מהאי טעמא ורבינא דאוקמה לעיל בבכור בחוץ לארץ לטעמיה דסבירא ליה דבכור חשיב טפי משלמים. עד כאן לשונו.
ועוד נראה דניחא ליה לשנויי למעוטי מעשר דממעט לגמרי אבל בכור לא הוי מצי למעט אלא בכור בארץ ישראל דוקא ומשמע ליה דבן עזאי אתא למעוטי שום דבר לגמרי. ע"כ גליון תוספות.

ומהר"י כ"ץ ז"ל תירץ דלהכי לא אמרינן למעוטי בכור בארץ ישראל דאם לא בא למעוטי אלא בכור בארץ ישראל אם כן הוי ליה לפרושי בהדיא לרבות שלמים ובכור דחוץ לארץ דאז יש למעט בכורות של ענינו אבל עכשיו שלא אמר כן משמע דלא קאי מיעוטא אבכור כדפריך ומה שלמים וכו'. וכיון דלא קאי אחד בכור לא קאי אאידך אלא ודאי למעוטי מעשר. ע"כ.
עוד הקשו על פירוש רש"י ז"ל איך עביד קל וחומר נימא בכור בארץ ישראל יוכיח. וי"ל איכא פירכא דחזי להקרבה. ואם תאמר אמאי לא קאמר למעוטי חזה ושוק. וי"ל דרצה למעט קרבן שלם מחיים. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
וזה לשון תלמידי ה"ר פרץ וא"ת מאי קא פריך מבכור מיבעיא אין הכי נמי דבכור חמור לפי שהוא מתנות כהונה ומשלחן גבוה קא זכו. יש לומר כיון דאוקימנא בכור בחוץ לארץ לא שייך למימר משלחן גבוה קא זכו. ע"כ.

בכור מיבעיא. וא"ת מעשר יוכיח שאין טעון תנופה ואפילו הכי לא הוי ממונו. מיהו כיון שקרב שלמים כמו שפירש רש"י ז"ל יכול להיות שטעון תנופה. גליון.

שלמים מיבעיא. ואם כן רבי יוסי איירי בבכור ושלמים דהוי ממונו וכן בלישנא קמא דקאמר בכור מיבעיא איירי נמי רבי יוסי בבכור ושלמים. וקשה אם כן מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא. וי"ל דלישנא קמא דקאמר בכור מיבעיא רצה לומר דוקא בכור ולא שלמים ולישנא בתרא דקאמר שלמים מיבעיא דוקא שלמים ולא בכור. אבל קשה על זה דקאמר והא בכור בלבד קאמר דמשמע דאיירי בבכור ושלמים. גליון.
ולהראב"ד ז"ל בזה שני פירושים וז"ל יש מפרשים דבהכי פליגי לישנא קמא ובתרא דללישנא קמא דמתני לה ארישא איכא פלוגתא בין תנא קמא דבן עזאי ובין אבא יוסי לענין דינא דלתנא קמא דבן עזאי לא בא למעוטי אלא מעשר ולאבא יוסי אתא למעוטי נמי שלמים דחמירי מבכור ומאן דמתני לה אסיפא אליבא דכולי עלמא לא אתא למעוטי אלא מעשר בהמה ובין תנא קמא דבן עזאי לאבא יוסי ליכא בינייהו מידי אלא דלמר חמירי שלמים מבכור ולמר חמיר ליה בכור משלמים ולמאן דאמר לא בא הכתוב אלא לרבות שלמים חמירי ליה שלמים ולכך לא הוצרך להזכיר אלא שלמים ואבא יוסי חמיר ליה בכור ולכך לא הוזקק להזכיר אלא בכור מיהו לרבי יוסי כולהו ממוניה נינהו ואפילו מעשר. ויש מפרשים דמאן דמתני לה ארישא סבירא ליה דלתנא קמא דבן עזאי חמירי ליה שלמים מבכור וכיון דאמרינן בשלמים בחזה ושוק כל שכן בכור ולא בא למעט אלא מעשר אבל אבא יוסי סבירא ליה דלא בא בן עזאי לומר שהן ממונו אלא בכור בלבד אבל שלמים לאו ממונו הוא ומאן דמתני לה אסיפא סבר בכור חמיר וכיון דבכור ממוניה הוא כל שכן שלמים ולא בא בן עזאי למעט אלא מעשר אבל תנא קמא דבן עזאי שלמים דוקא קאמר אבל בכור לאו ממונו הוא. ועל מילתיה דרבי יוחנן פליגי דאמר שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר בלבד מר מתני לה להא דרבי יוחנן ארישא אבל אבא יוסי אפילו שלמים נמי ממעט משום דחמיר מבכור ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא דבכור נמי לאו ממונו הוא משום דבכור חמיר משלמים. והאי דקא מקשה לישנא דגמרא למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור וכו' ולרבינא דמתני לה אסיפא אקשיה למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים וכו' לאו דפשיטא להו מילתא דהא משוינן להאי פלוגתא בינייהו דמר אמר שלמים דוקא ומר אמר בכור דוקא אלא משום דשמיע להו הא דרבי יוחנן דאמר שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר אבל בכור ושלמים שוין ומר מוקים לה אליבא דתנא קמא דבן עזאי ומר מוקים לה אליבא דאבא יוסי. ע"כ. ומקום שהועתק ממנו היה מטושטש וחסר.

שלמים מיבעיא. פירוש כל שכן דהוי ממונו טפי מבכור. וא"ת והא אוקימנא בבכור בחוץ לארץ ואם כן הוי ממונו טפי משלמים. ויש לומר דרבינא דהכא דמתני לה אסיפא סבר דאיירי בבכור בארץ ואף על גב דרבינא אוקמה לעיל בבכור בחוץ לארץ תרי רבינא הוו ורבינא דהכא לאו היינו ההוא רבינא דלעיל וגם סבירא ליה לרבינא דבזמן שבית המקדש קיים אמרה רבי יוסי הגלילי כדפירשתי לעיל. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מעשר בהמה אינו בכלל דין שבועת הפקדון שאינו נקרא ממונו שאין מוכרין אותו כלל. ומה שאמרו עליו שאינו נמכר באטליז דמשמע דבצנעה מיהא נמכר פירשוה בפרק כל פסולי המוקדשין במעשר בהמה של יתומים ומטעם השבת אבדה ליתומים כמו שביארנו בפרק ג' של יום טוב. ואף על פי שאין עשה דוחה לא תעשה והרי בכאן השבת אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה נראה שהלאו בתם הוא בין חי בין שחוט אבל בעל מום אינו מן התורה וכן יתבאר במקומו. רצה לומר איסור מכירתו בתם ובחי מן התורה ובבעל מום ושחוט מדברי סופרים. ומכל מקום יראה שהוא בכלל הניזקין כשאר הקדשים קלים. ויש חולקים לומר שבכור תם ומעשר בהמה בין חי בין שחוט אינו בכלל הנזקין הואיל ואין שום זכייה לבעלים לענין מכירה לא קרינא ביה רעהו. ע"כ לשונו.

שלמים שהזיקו גובה מבשרן. אליבא דרבי יוסי הגלילי קאמר דאוקימנא למתניתין כוותיה. הראב"ד ז"ל.
ובבכור לא הוה מצי לאשמועינן משום דאי בזמן הבית קאמר ובארץ ישראל כולי עלמא מודו דממון גבוה הוא ואינו גובה מבשרן ואי בבכור בזמן הזה ובעל מום אי אליבא דרבנן אתא לאשמועינן הא אפילו בזמן הזה בעל מום ממון גבוה דאסור בגיזה ועבודה אם כן אינו גובה מבשרן דלמה יחשב ממונו כיון דלא שרי ביה גיזה ועבודה ולאחר שחיטה נמי היאך יגבה מבשרו כיון כשנתחייב לאו ממונו הוי ואי אליבא דרבי יוסי אם כן אמאי אינו גובה מאימוריהן ועל כן אשמעינן בשלמים האי חידושא דאינו גובה מאימוריהן אליבא דרבי יוסי אף על גב דסבירא ליה ממון בעלים הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

לא צריכא לגבות מבשרו כנגד אימורים. פירש הקונטרס כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והוי חצי נזק מנה נמצא שהיה ראוי ליטול חצי הבשר משום המזיק וחצי שוויין של אימורים קא משמע לן שלא יטול רק חצי הבשר וחצי האימורין יפסיד. וקצת קשה דאמאי אינו מפסיד רק חצי שוה האימורין והלא ראוי להפסיד כל מה שהזיקו האימורין והם הזיקו הרבה יותר משוויין. אלא כך יש לפרש שאם חצי הנזק עולה מאה דינרין מפסיד ממנו מה שעולה היזק האימורין ושמא הוא חצי הנזק דחיות הבהמה תלויה בהן ולא יטילו על הבשר רק חצי הנזק דהיינו רביע הנזק. ושמא רש"י ז"ל היה סובר שהיזק האימורין אינו עולה רק מעט שהאימורין הן דבר מועט לגבי הבשר ואם כן שור שהזיק שור כיוצא בו כל אחד מאיבריו עושה היזק בשוויו לא פחות ולא יותר ולכך אין מפסיד אלא חצי שוה האימורין. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
וכתב רבינו דוסא גאון בן גאון ז"ל בתשובת שאלה וז"ל מועתק מלשון ערבי. אמר רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן וכו'. הלכה זו פירש אותה רבינו האיי ז"ל בתשובה בדרך קצרה ולפי שהיתה שמועה זו קשה ועמוקה לא הספיק לרואים את תשובתו ז"ל באותם המלות ונפל להם בה ספיקות ודמיונות נפסדים ובא רבינו שמואל הנגיד הלוי ז"ל והשיג על רבינו האיי ז"ל במה שפירש ודרך הוא בה דרך אחר ולא עלתה בו השמועה ולא נגלה ממנה דבר ומה שהשיג על רבינו האיי ז"ל אינה השגה כמו שיתבאר להלן ומה שפירש הוא אינו עולה כהוגן ובא אחריהם מי שפירש אותה באופן אחר ובנה אותו מבלי יסוד ואין להאשימו בזה לפי שהשמועה עמוקה וכשלא עלתה בידו מפירוש רבינו האיי ז"ל ולא מפירוש רבינו שמואל ז"ל בנה הוא לה יסוד ופירש אותה עליו והוא אצלי פירוש נאות אבל דחוק מצד היסוד שבנאו עליו ואם היה היסוד שייסד חזק היה הפירוש שפירש אפשרי והואיל והיסוד שבנה אותו עליו רעוע אם כן הבנין בלתי קיים. וזה שהוא תחילת מה שייסד בפירושו הוא שהשלמים שהזיקו אין לניזק לגבות מהם אלא חציים לפי שהוא כשראה שהאימורים והבשר הם שני שותפים בהיזק עלה בדעתו שהואיל והם שני שותפים בהיזק נתחייב מזה שתחלק הבהמה לשני חלקים החצי האחד לבשר וחצי השני לאימורין וכשיבוא הניזק לגבות אומרים לו אין לך לגבות אלא מחצי הבהמה והחצי האחר בחזקת האימורין והוי פטור ועל כן תחלק הבהמה לשני חלקים שוים ויעלה לניזק חצי הבשר עם חצי האימורין ויושם הבשר שעלה בחלקו אם השלים את חובו הנה מה טוב ואם לא השלים יש לו לגבות כנגד חצי האימורין שעלו בחלקו לפי שהבהמה נחלקה לשני חלקים ולקח הוא חצי הבשר עם חצי האימורין ויגבה כנגד חצי האימורין מהבשר שבחצי האחר זהו היסוד שבנה עליו הפירוש. ואמנם דרך סתירתו הוא שנאמר לו ברר תחילה יסוד זה שבנית עליו והודיע אותנו מאיזה מקום דנת שחצי הבהמה הוא פטור עם האימורים והלא סוגיית השמועה נראה ממנה שאין שם פיטור אלא האימורין וזה ממה שאמרו שיכול הניזק לדעת רבי נתן לטעון על בעל השור של שלמים ולומר לו בשרא אזיק אימורים לא אזיקו וזו ראייה שהבשר של הבהמה כבר גבה אותו כולו ולא נשאר זולת האימורים ואם חצי בשר היה קיים היה לו לומר במקום בשרא אזיק אימורים לא אזיקו פלגא אזיק ופלגא לא אזיק. עוד יש לתמוה על פירושו זה שאם האימורים פטרו את חצי הבשר שלא יוכל הניזק לגבות ממנו כל שכן וקל וחומר שהן פוטרין את עצמן. ועוד שידוע הוא שדברי רבא הם ענף מדברי רבי יוסי הגלילי ואם רבא היה דן דין זה היו בעלי התלמוד אומרים מנא ליה לרבא הא והיו מקשים עליו בזה וידוע שרבא לא בנה שמעתא דיליה אלא לדעת רבי יוסי הגלילי ורבי יוסי הגלילי ראייתו מן הכתוב. ואין נראה מדברי רבי יוסי הגלילי שחצי הבשר פטור וגם הכתוב אינו סובל פירוש זה לפי שהכתוב אומר ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו והביא ראיה ממנו רבי יוסי הגלילי שיש דבר שיש בו חלק לה' ויהיה הוא ממון בעלים ולא מצא זה אלא בקדשים קלים שאימוריהן למזבח והבשר לבעלים ואמר לרבות קדשים קלים שהן ממונו והואיל ונתברר שהבשר ממונו אם כן ראוי לגבות ממנו ולא אמר רבי יוסי הגלילי שחצי הבשר הוא ממונו וחציו אינו ממונו. ואפילו אם היה עולה בדעתו לומר זה לא היה עולה בידו שאין לו מן הכתוב ראיה על זה והיו אומרים לו או תחשוב כל הבשר בכלל ממונו או כולו אינו ממונו ואם רבי יוסי הגלילי שהוא בעל המאמר מעיקרו לא היה עולה בידו לדון דין זה כל שכן וקל וחומר רבא שדבריו הם ענף מדברי רבי יוסי הגלילי ונגזרים מהם שאם היתה זאת סברתו היו מקשים עליו ודוחין סברתו אלא ודאי אין זו סברתו. והנה כבר נתאמת בטול יסוד זה ונגלה סתירתו ואם כן הפירוש שנבנה עליו בלתי קיים. וזהו שהכריח את רבינו האיי ז"ל לגרוס בשמעתא לגבות בשר כנגד אימורין וסמך בזה על גירסת הראשונים ופירש בשר אחר לפי שלא היה יכול לדון בבשר הבהמה שהזיקה שום פיטור. ואין בידו ראיה לזה אלא להפכו שהסברא מחייבת לדעת רבי יוסי הגלילי שיהיה הבשר בכללו גובה ממנו הניזק ואפילו שהיינו גורסין לגבות מבשרן צריכין אנו לפרשו מחמת ההכרח שהיינו עושין בשר זה שהוא גובה ממנו כנגד האימורין מבהמה אחרת זולת אותה שהזיקה. ואופן הפירוש בזה הוא שנאמר שלפי שאמר רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן היה לנו רשות להרחיב הביאור בזה להיות דברי רבא בלשון רבים ולומר שבעלי התלמוד כשבאו לתרץ דברי רבא יאמרו לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן יותרו לעצמן בזה להיות שגם דברי רבא היו בלשון רבים אמרו גם הם התירוץ בלשון רבים בהיותם יודעים שהענין יהיה צודק והלשון לא יזיק לפי שהעיקרים הם ידועים ואם לשון רבא היה בא בלשון יחיד שהיה אומר בהמת שלמים שהזיקה היו גם בעלי התלמוד מוכרחים לסדר גם התירוץ בלשון יחיד ולומר לא צריכא לגבות בשר כנגד אימורים. ועוד שלשון רבים סובל לומר לו שלמים שהזיקוה כגון אם היה לראובן הרבה בהמות של שלמים והזיקה אחת מהן או שתים לבהמות של שמעון יש לשמעון לגבות בשר השלמים שהזיקו את בהמותיו ואם לא יספיק בשר השלמים שהזיקו במה שהוא חייב לו מא"נ יש לו לגבות כנגד אימוריהן משאר השלמים שיש לראובן. ופירוש זה אנו מוכרחים לו אם הגירסא היא לגבות מבשרן אבל אם הגירסא היא לגבות בשר כגירסת רבינו האי ז"ל אף אנחנו צריכין לפירוש זה וזה רמוז בדברי רבינו האיי ז"ל שאמר דבי בר ישי גרסי הכי וכו' כלומר שזו הגירסא בפירוש היא בלתי מצרכת אותנו לפרש שום פירוש ואין אנחנו צריכין לדחוק עצמנו לפי שהוא ז"ל כשאמר גרסי הכי הנה הוא מורה שכבר עמד על גירסא זו אלא שאינו דוחה אותה בהיותו יודע שמי שהוא גורס אותה אפשר לו לפרש כך. והואיל ודחינו הפירוש הנזכר נחזור עתה אל פירוש רבינו האיי ז"ל ונתרץ בעדו מה שהקשו עליו ובטלו בו דבריו ונאמר שרבינו האיי ז"ל כשפירש הקושיא שהקשו לרבא דשמעתא דיליה לא אזלא לא כרבנן ולא כרבי נתן הקשה לו רבינו שמואל ז"ל ואמר שלפי הפירוש שפירש רבינו האיי ז"ל הא אזלא שמעתא דרבא כרבי נתן ואמר וכבר נתבטל פירוש רבינו האיי ז"ל מטעם זה. ואני אומר שלפי הפירוש שפירש רבינו האיי ז"ל לא אזלא שמעתא דרבא כרבי נתן כמו שאפרש להלן בפירוש הלכה.
עוד הקשה לו באמרו על רבי נתן שהוא מחייב מחצה מן השור הדוחף ומחצה הוא מחייב לבעל הבור וההוא מחצה דחזי ליה לניזק מן השור הדוחף לא מחייב ביה את בעל הבור לרבי נתן ואמר רבינו שמואל ז"ל שזה טעות גמור שרבי נתן אמר בפירוש בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור משלם שלושה חלקים ואמר ונדחה פירוש רבינו האיי ז"ל לפי ששמעתא של רבא היא בשור תם ורבי נתן בשור תם לא מחייב אלא רביע נזק ושארא משלם בעל הבור ואמר והואיל ונתברר שרבי נתן לא מחייב בעל השור אלא רביע נזק אם כן כבר נדחה פירושו של רבינו האיי ז"ל שפירש שבעל השור משלם מחצה לרבי נתן. ואני אומר שדברי רבינו האיי ז"ל הם בתכלית השלמות ורבינו האיי ז"ל לא יכשל בזה ואפילו הצעיר שבתלמידיו דאנן הכא בשור תם עסקינן ושרבי נתן אינו מחייב בשור תם אלא רביע נזק לפי שזה מבואר במקומו ולא יתעלם זה אפילו מהמתחילין בתלמוד. אמנם רבינו האיי ז"ל עיין בזה בעיון דק ודן אותו בחזק סברא וזה שהוא ראה לרבי נתן שני מאמרים האחד בתם והשני במועד והברייתא הנאמרת משמו בתלמוד היא במועד והיא העיקרית והברייתא השניה שהקשו ממנה לא נשנית מעיקרא בתלמוד אלא כשהקשו ממנה תירצו בין שתי הברייתות ואמרו לא קשיא הא בתם הא במועד. וכשנתברר אצל רבינו האיי ז"ל שאנחנו יכולים להקשות לרבא מכל אחת משתי הברייתות שנאמרו בשור הדוחף וכמו שאבאר להלן ראה לסדר פירושו על הברייתא העיקרית מפחדו ממי שיבוא אחריו שיקשה עליו ויתלה בו טעות כשיאמר הואיל והכוונה שאנחנו מכוונים להקשות בקושיא שאנו רוצים להקשות על שמעתא דרבא תעלה בידינו משתי הברייתות אם כן מי הכריח את רבינו האיי ז"ל לעבור אל הברייתא השניה שהקשו ממנה על הברייתא העיקרית ולסדר פירושו עליה ולהניח הברייתא הגלויה העיקרית הואיל וכוונת הקושיא יעלה בידו ממנה על כן ראה רבינו האיי ז"ל לסדר פירושו על הברייתא העיקרית לפי שזה יותר בטוח פן יתלו בו חס וחלילה טעות. וגם שהיו אומרים בלי ספק רבינו האיי ז"ל חשב שהברייתא שבמועד לא יעלה ממנה קושיא. על כן סדר פירושו על הברייתא שבמועד לפי שהפירוש אם ימשך על הברייתא שבמועד כל שכן שימשך על הברייתא שבתם ובחר בדרך היותר חזק לדחות מעליו המחשב הנפסד. ואמנם פירוש מה שאמרנו שכל אחת משתי ברייתות תעמיד ממנה הקושיא על שמעתא דרבא הוא ששמעתא דרבא בשלמים שהזיקו הוא בנוי על משל למה הדבר דומה לשני שותפים שהאחד חייב והאחד פטור באופן שהחייב ישלם כל מה שעליו ואם לא ישלם ימשכנו את הפטור במה שנשאר על החייב ודקדקנו במחלוקת רבנן ורבי נתן בשור הדוחף את חבירו לבור ומצינו אותו דומה לדברי רבא בענין השותפות והוא חולק עליו בענין החיוב ועל כן הקשינו עליו בזה ואין אנחנו מכוונים בהיותנו מקשים על רבא במה שמתייחד התם והמועד אבל כווננו בקושיתנו לעצם השותפות והחיוב איך היה הדין בה לדעת רבנן ורבי נתן ואיך דן בה הוא. והואיל והיתה זאת הכוונה אין אנו חוששין אם הקושיא תהיה על רבא מן המועד ואף על פי שהוא לא דבר אלא בתם לפי שהקושיא מחוייבת לו משתי הברייתות בשוה אם רצינו מן התם או מן המועד. ואופן הקושיא היא שאנחנו אומרים לרבא הנה אנחנו רואין רבנן ורבי נתן נחלקו בשני שותפים שהזיקו ושניהם חולקים עליך וזה שרבנן אומרים בעל השור חייב ובעל הבור פטור ולרבי נתן בעל השור חייב בחלקו המגיעו ובעל הבור חייב בחלקו המגיעו ואין בהם מי שיאמר שאחד מן השותפים אם אינו יכול לשלם מה שהוא מחוייב בו שנמשכן האחר בעדו כמו שאמרת. זו היא הכוונה שכווננו בהקשותינו על רבא רצינו לומר דין השותפות בלבד ולא כווננו לא לתם ולא למועד. וכשראה רבינו האיי ז"ל שהשתי ברייתות הנזכרות היה יכול לסדר פירושו על כל אחת מהן כמו שנתבאר על כן ראה לסדר פירושו על הברייתא שבמועד לפי שזה יותר חזק אצלו ויותר בטוח לו מכל מי שירצה להקשות עליו. והואיל ונדחית הקושיא מעל רבינו האיי ז"ל ונתברר שעצתו בסידור הקושיא על הברייתא שבמועד יותר נכונה ויותר חזקה כפי הסברא והיא בתכלית הדקדוק נחזור לפרש השמועה. ונאמר שלפי שאמר רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכו' והיה נראה מדבריו שהבשר והאימורין אף על פי שהן משותפין בהיזק אין לניזק להשתלם חצי נזקו אלא מן הבשר אם הספיק להשלים החצי נזק והאימורין פטורין כשהבשר משלים החצי נזק ואם לא השלים הבשר החצי נזק יחזור הניזק וימשכן את האימורין על מה שנשאר על הבשר וזה היה אצל רבא דרך משל כלוה וערב שאין למלוה דרך על הערב אלא אם כן תבע את הלוה תחלה. והקשינו על רבא בזה ואמרנו אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי כלומר יש לדעת לרבנן בעל השור חייב ובעל הבור פטור לגמרי בין שהספיק השור המזיק לשלם כל מה שעליו או לא הספיק לפי שבעל הבור פטור ואין עליו שום חיוב ממה שנתחייב בו בעל השור ואתא רבא ואמר שאף על פי שהאימורין פטורין אם לא היה בבשר כדי לשלם חוזר הניזק למשכן את האימורין עד שיגבה כנגדם מבשר אחר אם כן לא אזלא שמעתא דילך כרבנן. ופירוש זה יעלה בידינו אם יחדנו הקושיא על רבא משור תם אבל אם הקשינו עליו משור המועד לא תעלה בידינו והקושיא ליכא לפי שאם עשינו הקושיא משור מועד ופירשנו כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי אם לא שלם השור המזיק החיוב שעליו אין הניזק משתלם זה מבעל הבור יאמר לנו האומר אם הוא מועד ולא השלים והחיוב מוטל עליו ולא על בעל הבור הא משתלם הוא מן העלייה. וע"כ אנחנו צריכים לפרש במועד פירוש אחר זולת זה הפירוש והוא הפירוש שפירש רבינו האיי ז"ל כשסדר פירושו על המועד שאמרו רבנן לא קא דייני לשור זה הניזק אלא בחצי נזק מן השור שדחפו כמשפט שור תם והוא מה שראוי לו מזה אבל מה שאין ראוי משור שדחפו אין מחייבין בו את בעל הבור וכו' והכרח להוסיף בפירוש מלת שראוי כלומר שאף על פי שהוא מועד אין לו להשתלם ממנו אלא חצי נזק להיות שיש לו שותף בהיזק והיה דינו בהיות הבור שותף עמו כדין שור תם והחצי האחר שאין מתחייב בו בעל השור אין אנחנו מחייבין בו את בעל הבור אלא יפסיד אותו הניזק שלדעת רבנן אם תבע הניזק את בעל הבור אומר לו השור הוא שהזיק ואין אני חייב כלום וכשחוזר אל בעל השור לומר לו שורך מועד הוא ואתה חייב לפרוע לי תשלום הנזק אומר לו יש לי שותף בהיזק ואין אני חייב יותר מחצי נזק זו היא סברת רבנן. והנה זה דלא כרבא שכבר ידעת שהשור המועד שדברו בו רבנן היה ראוי לחייבו מן הדין נזק שלם כמו שחייב השור התם שדבר בו רבא חצי נזק ולפי שהיה הבור שותף לשור המועד בהיזק לדעת רבנן על כן לא חייבו את בעל השור המועד אלא חצי נזק והחצי נזק האחר שאינו מתחייב בו מן הדין אינם מחייבים בו את בעל הבור אבל פטרוהו לגמרי. וזה פירוש כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כלומר כי לא חזי מן הדין לאשתלומי מן השור יותר מחצי נזק לא משתלם מן הבור חצי נזק האחר אלא מפסיד הניזק החצי האחר לפי שבעל השור אינו חייב אלא חצי נזק ובעל הבור פטור ובזה היה ראוי לדון בשור תם שהזיק שאם היה חולין מפסיד חצי נזק ואם היה שלמים שהחיוב מוטל על הבשר והאימורין פטורין חזרו האימורין להיות כדין הבור עם השור שראוי שהאימורין יהיו פטורין לגמרי כמו הבור ומה שמשלם הבשר מחצי נזק הוא חזי ליה מן הדין ואפילו שאין בו אלא כדי רביע נזק או פחות ממנו הוא הראוי לו ולא היה ראוי להטיל על האימורין שום דבר לדעת רבנן והואיל ואמר רבא שיוטל החיוב על האימורין ויקח כנגדם מבשר אחר אם כן היתה סברתו דלא כרבנן והנה נתבאר דלא אזלא שמעתא דרבא כרבנן. אחר כך הקשו על רבא מרבי נתן ואמרי ואי אליבא דרבי נתן הא אמר אף על גב דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי כוונו בזה שלדעת רבא בבשר ואימורים אף על פי שהם שותפים בהיזק הנה החיוב והתשלומין אינם אלא על הבשר ואם אינו מספיק חוזר הניזק וממשכן את האימורין במה שנשאר על הבשר כמו שאמרנו למעלה שלענין התשלומין הן דומין לדעת רבא ללוה וערב שהלוה חייב והערב פטור ואם אין הלוה משלים לשלם מה שעליו חוזר על הערב. וכשדקדקנו בסברת רבי נתן מצאנו אותה על זולת זו הדרך לפי שרבי נתן בתם אם היה הבור שותף עמו הוא מחייב אותו ברביע נזק והבור שלושה חלקים והם אצל רבי נתן כשני לווים שכל אחד מהם חייב במה שעליו ואין אחד מהם חייב במה שחייב בו האחר כלל והחיוב שחייב בו בעל השור שהוא רביע נזק אין בעל הבור חייב ממנו דבר בין שהשלים חיובו השור המזיק בין שלא השלים והוא מה שאמרו אף על גב דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי. וכללו באמרם אף על גב חלוקה אחרת ורצו באמרם אף על גב כלומר לא מיבעיא אם השלים השור רביע הנזק שאין בעל הבור חייב בכלום ממנו אלא אפילו לא השלים רביע הנזק שהוא חייב בו אין מטילים ממנו דבר על בעל הבור וחייב השור בכאן רביע נזק בחיוב הבשר אצל רבא חצי נזק ורבי נתן אינו מחייב את בעל הבור כלום מרביע נזק שחייב בעל השור אבל רבא הוא מחייב את האימורין בחיוב שהיה מוטל על הבשר ואם כן לא אזלא שמעתא דרבא כרבי נתן. ושיטה זו היא אם יחדנו הקושיא מהתם. ואמנם רבינו האיי ז"ל כשסדר פירושו על המועד אמר אי כרבי נתן הא אמר אף על גב דלא חזי לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי דרבי נתן מחייב ליה לבעל הבור במחצה דלא מחייב ביה השור הדוחף שכל נזקי הבור נזק שלם אבל חצי נזק דחזי ליה לניזק מן השור המזיק לא מחייב ביה בעל הבור לרבי נתן ולענין שור שלמים שהזיק קא מחייב רבא מאי דחזי על הבשר מאימוריהן. ופירוש זה שרבא כמו שאמרנו הוא עושה החיוב שעל הבשר והאימורין כמו הערב שאם לא ישלים הבשר מאי דחזי עליה מן הדין הוא מטיל זה רבא על האימורין ורבי נתן במועד אם היה הבור שותפו בהיזק בעל השור המועד חייב חצי נזק ובעל הבור חצי נזק והם אצלו כשני לווין שאין אחד מהן חייב במה שהאחר חייב בו כלל והשור המועד אף על פי שהוא חייב נזק שלם דוקא אם הוא לבדו הזיק אבל אם נשתתף עמו הבור בהיזק לא חזי עליה מן הדין אלא חצי נזק והחצי נזק דחזי עליה אין בעל הבור מתחייב ממנו כלום ואפילו שהשור לא השלים מה שעליו ואף על פי שהוא מועד שאפשר שבעליו אין לו ממון זולת השור ואירע שהשור אינו שוה אלא רביע נזק והוא ראוי מן הדין לשלם חצי נזק לא נחזור על בעל הבור ברביע נזק הנשאר על בעל השור לפי שרבי נתן סובר במועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ואינו מחייב את בעל הבור דבר מהמחצה שחייב בעל השור לפי שהבור אם הזיק לבדו הוא חייב נזק שלם ואם נשתתף עמו שור מועד אינו חייב לדעת רבי נתן יותר מחצי נזק והחצי נזק האחר שהוא מוטל על השור אינו חייב ממנו בשום דבר ואף על פי דליכא לאשתלומי מבעל השור החצי נזק שעליו משלם כמו שאמרנו כגון שאין לבעליו ממון זולתו והוא אינו מספיק לשלם החצי נזק משלם מגופו דרך משל אינו שוה כי אם רביע נזק שאז הניזק מפסיד רביע נזק ואין לו לחזור על בעל הבור ואתא רבא ואמר בשור שלמים שהזיק דמחייבי אימורין ממאי חזי על הבשר והנה נתבאר דלא אזלא שמעתא דרבא גם לא כרבי נתן. ותירצו ואמרו איבעית אימא רבנן ואיבעית אימא רבי נתן איבעית אימא רבנן שהטעם שרבנן אינם מחייבים את בעל הבור בחצי נזק האחר דלא חזי על בעל השור לפי שהם שני גופין ויש לבעל הבור לדעת רבנן לומר לניזק תורא אזקך ביראי לא אזקך וטענה זו היא פוטרת את בעל הבור לדעת רבנן אבל בשור שלמים דהוא חד גופא מודו רבנן שאם הבשר לא השלים שיאמר לו מכל היכא דמשכחנא משתלמנא. ואיבעית אימא רבי נתן התם הוא דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתיה וכו'. פירוש שרבי נתן אינו פוטר את בעל הבור מהחצי נזק שעל השור אלא מטעם שבעל הבור יכול לטעון שהשור הוא שהזיק והוא הוא שדחף את חבירו לבור ומן הדין היה שיהיה בעל הבור פטור לגמרי כמו שאמרו רבנן ואמנם רבי נתן חייב אותו בחצי נזק לפי שבעל השור יכול לומר לו אנא תוראי בבורך אשכחתיה והוא מחייב אותו מטענה זו החצי נזק דלא חזי על השור אם היה מועד או השלשה חלקים דלא חזי על השור אם היה תם אבל החצי נזק או הרביע נזק דחזי על השור אינו מחייב אותו ממנו דבר אם אין השור משלים זה לפי שבעל הבור יכול לומר לו תורא אזקך ולא הייתי מחויב מעיקרא להפסיד לך שום דבר אמנם אני מפסיד לך חצי נזק לפי שדנו אותי דפלגי נזקו עבדית או השלשה חלקים מכח הטענה שאתה אומר לי תוראי בבורך אשכחתיה. וטענות אלו הם שחייבו את רבי נתן לומר שלא יפסיד בעל הבור דבר ממאי דחזי על השור אבל בשור שלמים מודה הוא לרבא שאם הבשר לא השלים את החצי נזק גובה כנגד אימורין לפי שאי אפשר לו לבעל השור של שלמים לומר לניזק בשר אזיק אימורין לא אזיקו כמו שבעל הבור יכול לומר לניזק ביראי לא אזיק. זהו פירוש מה שפירש רבינו האיי ז"ל ולא נשאר עליו קושיא. ע"כ לשון רבינו דוסא גאון ז"ל.

הא מני וכו'. פירש הקונטרס אי אליבא דרבנן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד ופשיטא דאין גובה מבשרן כנגד אימוריהן. וקשה אמאי הוי פשיטא נימא דרבא אתא לאשמועינן דהלכה כרבנן לאפוקי מדרבי נתן אף על גב דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. וי"ל אם כן יאמר רבא הלכה כרבנן. אבל קשה על תירוץ זה נימא דרבא סבירא ליה כרבנן דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי דוקא גבי שלמים דהיינו דלא משתלם מן הבשר כנגד אימורין אבל לא סבירא ליה כרבנן דבור אינו עושה ההיזק דלעולם סבירא ליה דבור עושה ההיזק ואם היה אומר הלכה כרבנן הוה משתמע דהלכה כרבנן דבור אינו עושה ההיזק הילכך לא קאמר הלכה כרבנן. ודקשיא לך דילמא אתא רבא לאשמועינן דכי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי דוקא גבי שלמים אבל לעולם סבירא ליה דבור עושה ההיזק דלא כרבנן אם כן יאמר הלכה כרבי נתן דבמועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה ואז הייתי יודע דכי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי כגון גבי שלמים והאי דמשלם מחצה מבעל הבור משום דבור עושה ההיזק ואז הייתי יודע הכל ומדלא קאמר הכי שמע מינה דרבא לעולם סבירא ליה כרבנן דבור אינו עושה ההיזק ואם היה בא להשמיענו כרבנן אם כן יאמר הלכה כרבנן. גליון.
ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו דאי אתא לאשמועינן רבא האי סברא דבור עושה ההיזק והיינו חידושיה אם כן יאמר דבריו על בור ויאמר בעל הבור משלם מחצה כתם משום שעושה ההיזק. ע"כ.

אי אליבא דרבנן. פי' הקונטרס דפליגי עליה דרבי נתן בפרק הפרה ואמרי בתם בעל השור משלם רביע. וקשה למה פירש כאן רביע היינו משום ונפל אם כן רצה לפרש כמו התוספות אם כן כי ליכא לאשתלומי מבעל הבור יפרש למה פירש מבעל השור. ואומר ה"ר ישראל ז"ל שדעת הקונטרס כן שונפל אינו ממעט לגמרי אלא ממעט צד מועדות שלא ישלם כלו אחד ולהכי פירשו כן תלמידי ה"ר ישראל. ובספרי היד נמצא משלם מחצה. עוד פירש בקונטרס ואף על פי שבו נמצא ההיזק וכו' ומכל מקום צריך לומר שלא ידע תוראי בבירך אשכחתיה.

כתבו התוספות וכן פירש בהדיא לקמן בפרק הפרה וז"ל אבל רבנן בתר מעיקרו אזלי וכו'. וקשה נימא שדעת הקונטרס לעולם שגם הבור עשה ההיזק ובתר מעיקרא אזל נימא דהיינו שהתחיל ההיזק. וי"ל מכל מקום קשה למה תלה בחד גופיה כי כאן לא שייך מעיקרא אפילו היו תרי גופי. עוד כתבו בתוספות דעל כרחך סבירא ליה השתא שנים שהזיקו האי כולי היזקא עבד וכו'. והוצרכו לומר זה דאי כל חד פלגא היזקא עבד אז היה פשיטא לרבנן דלא אמרינן גובה מאימורין. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
עוד כתבו התוספות אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה היזק עבד. וקשה אם כן פליגי בתשלומי השור דלרבנן במועד בעל הבור משלם כלו ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד ולרבי נתן במועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה ובתם בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ואם כן היה לו לפרש כמו שאומרים תוספות לקמן. ויש לומר דלפי שאנו מפרשים עכשיו דלרבנן הבור אינו עושה ההיזק כלל אינו צריך לפרש דהוה ליה כאילו הוא מפורש כיון דטעמא דרבנן משום דבור אינו עושה היזק ולכך כך הוא וכן לרבי נתן שהבור עושה ההיזק הוא כך ולא הוצרכו חכמים לפרש דבריהם וגם רבי נתן לא הוצרך לומר אינו משלם אלא מחצה דכיון שהבור משלם מחצה לא הוצרך לומר כלום אבל לקמן שרוצים לומר התוספות דרבנן נמי יסברו כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אם היה כך דבמועד לרבנן משלם הכל ואינו מטעם שהבור לא עשה ההיזק כמו שאנו אומרים כן אם כן היה להם לפרש דבריהם וגם רבי נתן הוה ליה לומר אינו משלם אלא מחצה.

עוד כתבו בתוספות דאי כל חד וחד פלגא היזקא עבד למה ישלם בתם לרבי נתן בעל הבור שלשה חלקים וכו'. ואם תאמר מה ראיה מביאים מזה נהי דלא אסיק אדעתיה טעמא דתוראי בבירך אשכחתיה לענין דאמרינן האי כולי היזקא עבד מכל מקום אסיק אדעתיה האי טעמא דתוראי בבורך וכו' לענין דאמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונימא שבעל השור ישלם רביע וחצי רביע ובעל הבור ישלם מחצה וחצי רביע שאם היה שור תם מזיק לבדו בלא שותפות היה משלם מחצה עכשיו שיש לו שותף ישלם רביע וחצי רביע ובעל הבור מחצה וחצי רביע האחר. ויש לומר דלעולם כך הוא הדין שכל מה שמשלם המועד התם משלם חציו וכיון שמועד אליבא דרבי נתן משלם מחצה תם משלם חצי מחצה דהיינו רביע.

עוד כתבו בתוספות דכתיב ונפל שמה וכו'. ועוד כתבו אף על גב דסבירא ליה האי כוליה היזקא עבד. והוצרכו לפרש כן דאם לא כן לא היה פשיטא כי הוה אמינא דבא לאשמועינן שהדין כן לרבנן אף על גב דכל חד עביד כוליה היזקא מכל מקום לא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי ישתלמו מהאי. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי אליבא דרבנן וכו'. נראה לי שהמקשה היה סובר דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עביד דאי כל חד פלגא עבד אמאי מחייב בעל הבור שלושה חלקים בתם דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דתוראי בבירך והשתא מדמה ליה שפיר לבשר ואימורין ולא סבירא ליה לרבי נתן הא דרשא דונפל ולא שיפילוהו אחרים ובתם שור משלם רביע כיון שהיה לו שותף ובור משלם שלושה חלקים כיון דליכא לאשתלומי משור משלם מבור. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות דילמא בתם משלם מחצה ובעל הבור ישלם מחצה. וקשה אם כן חלוקים הם בשור דלרבי נתן בתם משלם בעל השור רביע ולרבנן מחצה. וי"ל כדפירשתי לעיל דלעולם דרבנן משום דבעל הבור לא עשה כלום. גליון.

אנא תוראי בבירך אשכחתיה. תימא דהא לקמן מסיק תלמודא בפרק הפרה דפליגי רבנן ורבי נתן בשור ושור פסולי המוקדשין אף על גב דלא שייך ביה האי טעמא דאנא בבירך אשכחתיה. ושמא הכא דחויא בעלמא הוא וסברא זו אינה לפי האמת. אי נמי יש לומר ואיבעית אימא רבי נתן ולא תימא האי כוליה היזקא עבד אלא כל חד פלגא דהזיקא עבד ומה שמשלם בור היזקו של תם משום טעמא אנא תורא בבירך אשכחתיה. ולקמן דמדמה ליה לשור ושור פסולי המוקדשין קסבר דכל חד כוליה הזיקא עבד ולית ליה האי סברא דתורא בבירך אשכחתיה. ולפירוש זה קשה דאם כן הכא מועד לרבי נתן אמאי משלם פלגא כי היכי דמהני שותפות דשור לבור שאינו משלם אלא חצי נזק ממה שהיה ראוי לשלם שהרי היה ראוי לשלם הכל מטעם תורא בבירך אשכחתיה הכי נמי ליהני שותפות שור לבור ולא ישלם אלא רביע דהיינו חצי ממה שהזיק. ה"ר ישעיה ז"ל.
ובסוגיין איכא תרי לישני ככתוב ברש"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל דבלישנא קמא דפירש רש"י גרסינן אבל בחד גופא כי הכא אימא מצי אמר ליה וכו' וללישנא בתרא דפירש רש"י דרבא סבירא ליה דגובה מבשרן כנגד האימורין ומאי דקאמר אי אליבא דרבנן פשיטא פירוש פשיטא דליתא ואי אליבא דרבי נתן פירוש ופשיטא דהכין הוא ולא צריך ליה לרבא וכי מתרץ איבעית אימא רבנן וכו' לא גרסינן אימא מצי אמר ליה אלא הכי גרסינן אבל בחד גופא מצי אמר ליה אנא מכל היכא דבעינא משתלימנא. וכן נראה דפירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל ואמרינן אליבא דמאן אמר רב להאי שמעתא דשלמים דהזיקו מחייב רבא מן האימורין מאי דחזי על הבשר אי אליבא דרבנן פשיטא היא ואי אליבא דרבי נתן פשיטא היא. ע"כ.
ורש"י ז"ל כתב דלישנא קמא עיקר וכן עיקר שאין שיטת התלמוד לומר פשיטא במה שאינו עומד אלא אי אליבא דפלוני קשיא. ע"כ.

תוס' בד"ה אי אליבא דרבנן פי' בקונט' כו' משמע אפילו שהשור עושה כל ההיזק כו' הלכך בעל השור במועד משלם נזק שלם כו' עכ"ל ודאי דכן מוכח גם מפרש"י שלפנינו שהשור עושה כל ההיזק דהא לא בא לחייב בעל הבור אלא מטעמא דכי ליכא לאשתלומי כו' וא"כ שור המועד ראוי שישלם נזק שלם שהוא עשה כל ההיזק ולא מצי למידק אלא מתם אבל בפירושו שלפנינו לא פירש כן אלא שהמועד אינו משלם אלא ח"נ ותם רביע נזק והוא מגומגם:

גמרא למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא ומה שלמים וכו'. ופירש רש"י בכור מיבעיא ובבכור ח"ל קאמר דכיון דלאו להקרבה קאי וכו' יש לדקדק א"כ מאי פריך הגמרא השתא ומה בכור שלמים וכו' דמנא ליה דאתא למעוטי בכור בזמן הזה דפריך השתא ומה שלמים וכו' דלמא אימא לך דאתא למעוטי בכור של ארץ ישראל בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה וי"ל דס"ל להגמרא דאי אתי למעוטי בכור מסתמא אתי האי תנא אליבא דבן עזאי לאפוקי ממ"ד דבכור הוי ממון בעלים לרבי יוסי כגון אבא יוסי בן דוסתאי ואבא יוסי על כרחך לא קאמר אלא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה דאלו בכור דחזי להקרבה כגון בזמן שבהמ"ק קיים ליכא למ"ד כדאמר לעיל מתנות כהונה קאמרת וכו' וא"כ האי תנא אליבא דבן עזאי אי אתי למעוטי בכור ע"כ בכור בזמן הזה קאמר ולכך פדיך הגמרא שפיר ומה שלמים וכו':

רש"י ד"ה אי אליבא דרבנן וכו' דפליגי בפרק שור שנגח גבי שור שדחף את חבירו לבור ואמרי בתם בעל השור משלם רביע וכו'. נראה דאין זה מפרש"י ואיזהו תלמיד כתבו דרש"י ס"ל לרבנן בתם בעל השור משלם מחצה ומחצה מפסיד דבעל הבור פטור ובמועד בעל השור משלם נזק שלם ובעל הבור פטור ועיין בתוס':

בתוס' ד"ה אי אליבא דרבנן פידש בקונטרס וכו' ואמר בתם דבעל השור משלם מחצה וכו' כצ"ל. הלכך במועד בעל השור משלם נזק שלם ובתם משלם חצי נזק ופלגא מפסיד כצ"ל:

בא"ד דאי כל חד פלגא הזיקא עביד למה ישלם בתם לרבי נתן בעל השור שלשה רביעים וכו'. ר"ל אלא ודאי ס"ל השתא האי כולא הזיקא עביד והאי כולא הזיקא עביד והא דלא משלם בעל השור מחצה בתם כאלו הוא עשה כל ההיזק משום דאמר א"כ שותפתאי מאי אהני לי כדאיתא פרק הפרה להאי לישנא וע"ש דאלו ללישנא דאמר תורא בבירך אשכחתיה מצי סבר כל חד פלגא הזיקא עביד ואפ"ה משלם בעל הבור שלשה רביעים כדאיתא התם אבל המקשה הכא בשמעתין דלא אסיק השתא אדעתיה טעמא דתודא בבירך אשכחתיה עד דמשני ליה לקמן א"כ ע"כ צ"ל דהוא ס"ל האי כולא הזיקא עביד והאי כולא הזיקא עביד:

בא"ד ונראה לר"י דרבנן דאמרי בעל השור חייב וכו' שלא שלא חייב הכתוב בור אלא היכא דנפל ממילא וכו' אבל לא שייך השתא לפרש טעמא דרבנן משום דס"ל שהשור עשה כל ההיזק כמו שפרש"י משום דא"כ היה לו לשלם בעל השור ה"נ בתם כאלו עשה הכל לבדו וכן במועד הכל לכך אצטריך לפירוש התוס' לפרש טעמא דרבנן משום שלא חייב הכתוב בור אלא בנפל שם ממילא וכו' וק"ל:

גמרא הא בבכור בלבד קאמר קשיא כצ"ל. נ"ב פירוש וא"כ אבא יוסי חולק על בעל הברייתא שאמר משום בן עזאי לרבות את השלמים וסבר שמעולם לא אמר בן עזאי זאת רק אמר בכור בלבד על דברי ר"י הגלילי וכן פרש"י פ"ק דתמורה שבא למעט לשלמים ומ"מ מדקדקים תוס' דומיא דשלמים דלעיל מיניה איירי ודו"ק:

רש"י בד"ה רבא אמר כו'. כגון קדשי קדשים וה"ה בקדשים קלים גופיה באימורין לאחר זריקה:

ברש"י בד"ה אי אליבא דרבנן כו' משלם רביע כו'. עירוב פשטים ישנו כאן דאי לא משלם אלא רביע בתם ומחצה במועד א"כ בע"כ ס"ל דתרוייהו בהדדי עושין ההיזק ואמאי פטור בעל הבור אם לא מטעם גזירת הכתוב כמ"ש התוס' א"כ לא יתכן מ"ש אלמא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור כו' שאני התם שהתורה פטרו גם ממ"ש אע"פ שבו נמצא הנזק משמע דס"ל שבעל הבור אינו עושה כלום וכמו שהוכיחו התוס' מזה וק"ל:

בתוס' בד"ה אי אליבא דרבנן כו'. דע"כ ס"ל השתא שנים שהזיקו האי כוליה הזיקא כו' כיון דלא אסיק אדעתיה כו'. פירוש וכיון שידע זאת הסברא ע"כ לר"נ א"כ מנ"ל להקשות פשיטא הא אמרי כו' דלמא רבנן נמי ס"ל הכי ומודו הכא דגובה מבשרן הכל כיון דכוליה הזיקא עביד אבל מ"ש לפירושם בסמוך אע"ג דס"ל האי כוליה הזיקא כו' [דהחליטו כן בפשיטות] אין מוכרח דס"ל לרבנן הכי רק עכ"פ מקשה שפיר פשיטא וק"ל:

בא"ד דאי כל חד פלגא היזק עביד למה ישלם כו' ובלא טעם אין לנו כו'. לכאורה לא דייקי מידי לפי מ"ש רש"י פשיטא הא אמרי כי ליכא לאישתלומי מהאי לא כו' מדלא משתלם מבעל הבור דאלו ס"ל לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי הו"ל לחייבינהו לבעל הבור אע"ג דלא עשה מאומה א"כ ממילא למאן דס"ל כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אף היכא דלא עשה מאומה אית ליה הך סברא מיהו בזה י"ל שכוונתן דודאי לא [עלה] על דעת רש"י לדמות היכא שעשה ההיזק ללא עשה כלום וה"ק אי לרבנן הא אמרי לא משתלמי מהך היכא דלא הזיק כלום וה"נ פשיטא דלא גבי מבשר יותר ממה שהזיק [דכל חד פלגא היזק עביד] וע"ז הקשו דהכא לא הוי יותר ממה שהזיק דהאי כוליה היזיקא עביד כו' דע"כ צ"ל הך סברא דאל"כ מאי טעמא דר"נ כו' וק"ל. ואולם נראה מכוונת רש"י דידע המקשה סברא דבו נמצא ההיזק ומדמי שפיר להכא דחשיב כאלו עשה ההיזק אך לא היה סבור שיהיה חשוב יותר לחייב בעל הבור מכאלו עשה ההיזק [ולכך מקשה מדרבי נתן] ודו"ק:

גמרא מת"כ קאמרת שאני מת"כ כו'. ולפ"ז כללא דמתניתין "נכסים שאין בהם מעילה" ל"ד דהאיכא בכור ובלא"ה האיכא קרקעות כמ"ש התוס' בריש הסוגיא:

שם אילימא למעוטי בכור השתא כו'. ע"כ בבכור בח"ל קאמר כפרש"י א"כ ה"ל להכניס בק"ו דשלמים קיימי להקרבה משא"כ בכור וכש"כ דקשה למאן דמתני אסיפא דנהי דקדושה מרחם אלימא לי' טפי מהטענת סמיכה כו' מ"מ הרי יש מעלה בשלמים דקאי להקרבה ובכור לא:

רש"י ד"ה בבכור או אם הבית קיים יקריבנו. לכאורה הא דלא כר"נ דלעיל אלא כרבא בתמורה שם או בחו"ל וכר"ש. ועי' תוס' לעיל ד"ה לכתחלה:

רש"י ד"ה רבא דקדושת שמים כו' כגון קק"ד. לענין קק"ל יל"פ שיש בהם עצמם דין מעילה באימורין לאחר זריקה. אבל משום קרקע מוכרח לפרש כן עי' בתוס' לעיל בריש הסוגיא ונראה הא דנד רבא מאוקימתא דריו"ח הוא דלדידי' יקשה האיכא קרקעות ועוד דלקמן (לז ב) איתא במתניתין שור ש"י שנגח שור של הקדש כו' פטור ומשמע אפי' של ק"ק דסתמא תני של הקדש וכן בפ"ד דב"מ סתמה המשנה הקדשות לענין פטור כפל ושומרים ולפמש"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נ"מ אין ראיה מפטור כפל ועוד דמוקי כרבנן וכדס"ל כן להלכה כדמוכח (לקמן נג ב) וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואם איתא ודע שמלשון הרע"ב נראה שמפרש למתניתין כרבא. ול"ד התוי"ט בהביאו אוקימתא דריו"ח ולא העיר כלום מהרע"ב ועי' ברא"ש:

גמרא אליבא דרבנן פשיטא. עי' לקמן נג ע"ב תוס' ד"ה הא כרבנן וצ"ע הא:

בגמרא השתא ומה שלמים וכו' בכור מיבעיא ופרש"י בבכור בח"ל והקשה מהר"ם דמנ"ל באמת לש"ס דאתי למעוטי בכור בח"ל ומקשי דאתיא במכ"ש ולמה לא נאמר דאתי למעוטי בכור בא"י בזמן הבית דהוי ממון גבוה לר"י כדאיתא לעיל עכ"ל. ונכנס בדוחק ול"נ דלק"מ דבכור דחזי להקרבה לא איצטריך בן עזאי למעוטי דמלתא דפשיט' היא כיון דלית ליה לכהן שום זכיה בהן מחיים מהיכא תיתי דהוי ממונו וזה מוכרח דאלת"ה תקשי לעיל במתני' שבכור מוכרין אותו דאמר רבה בר אבוה עלה לא שנו אלא בבכור בזמן הזה אבל בזמן הבית לא ומחמת זה הוצרך רבינא לפ' דרישא בבכור בח"ל איירי וקשה מנ"ל לרבה בר אבוה דלמא מתני' דבכור דאתיא כר"י איירי אפי' בזמן הבית א"ו דסברא דנפשיה קאמר דכיון שעומד להקרבה וטעמא דאחריות לא שייך ביה אין שום סברא לומר דהוי ממונו וכן רבינא מוקי ליה לר"י בח"ל מסברא דנפשיה אף בלא קושיא ואם כן מקשה הש"ס שפיר וק"ל:

בגמרא אי אליבא דרבנן פשיטא פירש"י אי אליבא דרבנן דפליגי וכו' בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור וכו' עכ"ל. יש כאן ט"ס וצריך להגיה בעל השור משלם מחצה וכן כ' מהר"ם אבל הסוגיא תמוה מאד לפרש"י שאין הנדון דומה לראיה כלל וכמו שכתבו התוספ' ונ"ל דכך פירושו דאליבא דרש"י לרבנן גבי שור ובור האי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד והטעם דבעל הבור פטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שעיקר הנזק נעשה מכחו נמצא לפ"ז תקשי תינח בשור מועד יכול לדחותו בעל הבור לפי שגובה כל הנזק מבעל השור אבל בתם אמאי אמרי רבנן שהניזק מפסיד חצי ולא יתן בעל הבור כלום כיון שהוא עשה ג"כ כל הנזק א"ו שאפ"ה יכול לדחותו דכיון שבאמת עיקר הנזק נעשה מבעל השור שהוא התחיל בנזק אלא דגזירת הכתוב הוא שפטור מחצי ואם כן אומר בעל הבור לניזק מזלך גרם שאינך נוטל כל הנזק מבעל השור ואני מאי איכפת לי כיון שעיקר הנזק נעשה מכחו כנ"ל טעם הדבר שמשום זה יכול לומר בעל הבור לדחותו לניזק אצל בעל השור אליבא דרש"י וא"כ מקשה הש"ס שפיר לפי שנראה פשוט דעיקר רבותא דר' אבא שאינו גובה מבשר נגד אימורים לפי דס"ל דהבשר ואימורים כא' כוליה הזיקא עביד דאי ס"ל דהבשר לבדו לא היה עושה כל הנזק מהיכ' תיתי שיגבה מבשר נגד אימורים א"ו דעיקר רבותא הוא דאע"פ דהבשר כוליה הזיקא עביד אפ"ה יכול לדחותו מהחצי אצל אימורים אף על גב שאינו גובה מהם כלום מ"מ יכול בעל הבשר לומר לך גבה משלמים כיון שהאימורים עשו ג"כ הנזק כמו הבשר ואי משום שאינך גובה מגזירת הכתוב מזלך גרם וע"ז מקשה שפיר פשוט דשמעינן לה מדרבנן כדפרישית:

בתוספות בד"ה הא מני פי' בקונטרס אי אליבא דרבנן וכו' משמע מפירושו שהשור עושה כל הנזק ובעל הבור אינו עושה כלום וכו' וכן פי' בהדיא לקמן פ' הפרה וכו' עכ"ל. כבר כתבתי שא"א לפרש כן דברי רש"י אלא דס"ל שהבור עושה ג"כ כל הנזק והטעם דפטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שהתחיל תחילה בנזק וממה שכתב אבל רבנן סברי דבעל השור כוליה הזיקא קעביד אין הכוונה לאפוקי דבעל הבור לא קעביד א"ו בעל הבור עשה ג"כ ההיזק ואפ"ה פטור כדפרישית והא דנקט רש"י לישנא דבעל השור כוליה הזיקא עביד היינו לפי דבמסקנא אמרו שם דר"נ סבר בעל השור פלגא הזיקא עביד ובעל הבור פלגא לכך פרש"י דרבנן ודאי סברי דבעל השור עביד כוליה הזיקא דאל"כ אמאי משלם הכל לרבנן ואע"ג דבעל הבור עביד גם כן כוליה הזיקא אפילו הכי יכול לדחותו דבעל השור התחיל בנזק וזה לשון בתר מעיקרא שכתב רש"י ועיין בחידושי פרק הפרה שם שכן מוכח להדיא מפרש"י מדלא פירש כן עד לבסוף דמסקינן לר"נ פלגא נזקא קעביד ודו"ק:

בא"ד ועוד מנ"ל לתלמודא דלרבנן בתם בעל השור משלם מחצה וכו' דלמא איירי במועד עכ"ל. והקשו כן לפרש"י אבל לכאורה יראה דלק"מ דהא פ' הפרה מייתי תרתי ברייתא ומוקי התם חדא בתם וחדא במועד ואע"ג דבאידך ברייתא דאוקמיה בתם לא מייתי מלתא דרבנן אלא דר"נ ודאי משמע דרבנן ג"כ איירי ביה דאל"כ לא שייך לישנא דר"נ והא דלא מייתי שם מלתא דרבנן היינו משום דרבנן אדרבנן לא קשיא שאמרו בשני הברייתות לשון א' אבל דר"נ לחודיה קשיא וא"כ מקשה הש"ס שפיר ופרש"י נכון וק"ל. ולפי לשון התוספתא שהבאתי בפ' הפרה אתי שפיר טפי דמבואר שם דרבנן פליגי בין בתם בין במועד ובתרווייהו פטרי ועיין שם:

לישני. רבינא: הא רבי יוסי הגלילי. ורב נחמן דאמר כרבנן: מתנות כהונה קאמרת. בכור מעשרים וארבע מתנות כהונה והלכך אוקמה רבינא להא דרב נחמן כר''י הגלילי דאיהו נמי מודה בהא דכל זמן שהבית קיים משולחן גבוה זכו להו כהנים ואפילו מחיים וכי קאמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים הן בשלמים קאמר דבעלים ישראל לא זכו להו מחיים משלחן גבוה והא דתירץ רבינא לרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ ולא תירץ בשלמים משום דסיפא דברייתא מוכיח דבבכור קמיירי דקתני לא אמר בן עזאי אלא בבכור ובן עזאי מילתיה דרבי יוסי קמפרש ולקמיה מפרש מילתיה: שלמים. שטעונין סמיכה ונסכים מנחת נסכים שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש כדמפרש במנחות בפ' כל [המנחות] (דף סא.) אבל בכור לא: בכור מבעיא. ובבכור בחוצה לארץ קאמר דכיון דלאו להקרבה קאי לא זכו ליה משלחן גבוה דלא חזי לגבוה: למעוטי מעשר בהמה. שאע''פ שהוא קרב שלמים כדאמרינן בפ' בתרא דבכורות (דף ס.) אפי' הכי לא הוי מחיים ממון בעלים כשלמים: בבכור. תם נאמר אך בכור שור וגו' לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטלז ולישקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו: במעשר נאמר לא יגאל. וגמרינן בבכורות בפ' [חמישי] (דף לב.) האי לא יגאל מלא יגאל דחרמים דכתיב בהן לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו הלכך אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו' אלמא לאו ממון בעלים הוא: רבא אמר. מעילה דמתניתין לא תידוק מיניה הא מקדש קדשי אלא ה''ק שאין בהן דין מעילה שאין בהם שום קדושה לשמים דבקדושת שמים שייכא דין מעילה כגון קדשי קדשים: ומאי נינהו. כגון נכסים דהדיוט: גובה. חצי נזקו מבשרו דנזק שור תם משתלם מגופו: לא צריכא. הא דקתני אינו גובה מאימורין הא קמ''ל דאין גובה מבשרו כנגד אימורין כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים אינו גובה אלא חציו דמי בשרו אף על גב דלא הוי מנה שלם ודמי חצי אימורין לא ישתלם מדמי חצי האחר של בשר: אי אליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי נתן בפרק שור שנגח את הפרה (דף נג.) גבי שור שדחף את חבירו לבור [ואמרינן] בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור מפני שזה הפילו ובמועד בעל השור משלם חצי ובעל הבור פטור אלמא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור ואע''פ שבו נמצא הנזק ופשיטא דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן: ואי אליבא דרבי נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי. מבעל השור משתלם מבעל הבור דאמר בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים ובמועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה והכא נמי אמאי אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן הא הכא נמי תרוייהו אזיק חלק גבוה וחלק הדיוט וספרים דכתיב בהן אע''ג דאיכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי שבשתא היא דהתם לא מצינו לאוקמי הכי: הני מילי. דלא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי: בתרי גופי. כגון שור ובור: אבל בחד גופא. אי לא אשמעינן ר' אבא דאינו גובה מאימוריהן הוה אמינא דמצי א''ל מכל היכא דבעינא משתלמנא: התם הוא דאמר ליה בעל השור. ההרוג לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחתיה. מת הלכך כל הנזק עליו מה דאית לי לאשתלומי מבעל השור משתלימנא אם תם הוא משלם רביע דאפילו הזיקו הוא לבדו לא היה משלם אלא חצי נזק ועכשיו שיש אחר עמו ישלם רביע והשאר משתלימנא מינך:
אי אליבא דרבנן. פי' בקונט' אי אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי נתן בפ' הפרה (לקמן נג. ושם) גבי שור שדחף חבירו לבור ואמר [בתם] דבעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור אלמא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור ואע''ג שבו נמצא ההיזק ופשיטא דאין גובה מבשרו כנגד אימורין עכ''ל משמע מפירושו שהשור עושה כל ההיזק ובעל הבור אין עושה כלום הלכך שור מועד משלם נזק שלם ותם חצי נזק ולכך לא מצי למידק אלא מתם ולא ממועד וכן פי' בהדיא לקמן בפ' הפרה (שם ד''ה את) וז''ל אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה הזיקא קעביד הלכך במועד בעל השור משלם נ''ש ובתם משלם חצי נזק (ובעל השור) ופלגא מפסיד וקשה לר''י היכי דייק דאין גובה מבשרם כנגד אימוריהן מדלא משתלם מבעל הבור כלום בתם שמפסיד פלגא דהתם משום שהבור לא עשה ההיזק כלל אבל בשלמים שהבשר עשה כמו כן היזק כיון דליכא לאשתלומי מאימורין משתלם מן הבשר דעל כרחך ס''ל השתא שנים שהזיקו האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דתורא בבירך אשכחתיה דאי כל חד וחד פלגא הזיקא עבד למה ישלם בתם לרבי נתן בעל הבור שלשה חלקים דהיינו יותר ממה שהזיקו ובלא טעם אין לנו לומר כדמוכח בהפרה ועוד מנא ליה לגמרא דלרבנן בתם משלם בעל השור מחצה ובעל הבור פטור דלמא בתם בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ורבנן דאמרי ובעל הבור פטור איירי במועד ונראה לר''י דרבנן דאמרי בעל השור חייב ובעל הבור פטור היינו דבעל השור משלם מחצה במועד ובתם רביע ובעל הבור פטור לגמרי שלא חייב הכתוב בור אלא היכא דנפל ממילא דכתיב ונפל שמה שור אבל אם אחרים מפילים אותו בבור פטור בעל הבור והכא ה''פ הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מבעל הבור לא משתלם מבעל השור אע''ג דס''ל האי כולא הזיקא עבד והאי כו'. ופשיטא דאין גובה מבשרן כנגד אימוריהן ומאי קמ''ל רבי אבא וא''ת מנליה דהא דקאמרי רבנן ובעל השור חייב לאו היינו דחייב הכל וי''ל דאי הוו פליגי רבי נתן ורבנן בתשלומי השור הוה להו לפרש ומדלא פירשו ש''מ מודו לרבי נתן בהא ועוד דאם איתא דמחייבי רבנן הכל לבעל השור ה''ל לר' נתן למימר דאין משלם אלא מחצה: אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ודוקא גבי בור קאמר דמשלם אע''ג דכל חד וחד כולא הזיקא עבד שייך לחלק בין שור לבור מהאי טעמא ומיהו כיון דידע טעם דתוראי בבירך אשכחתיה מצי למסבר נמי דכל חד וחד פלגא דהזיקא עבד כדאמרינן בהפרה (שם) ושם אפרש בע''ה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד