בבא קמא יא ע"א

יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּטְרְפָה בְּאוֹנֶס וּפָטוּר אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר יָבִיא עֲדוּדָה לְבֵית דִּין
מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר פְּחַת נְבֵילָה דְּנִיזָּק הָוֵי וּמָר סָבַר דְּמַזִּיק הָוֵי
לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּנִיזָּק וְהָכָא בְּטוֹרַח נְבֵילָה קָמִיפַּלְגִי
וְהָתַנְיָא אֲחֵרִים אוֹמְרִים מִנַּיִין שֶׁעַל בַּעַל הַבּוֹר לְהַעֲלוֹת שׁוֹר מִבּוֹרוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא הַאי טוֹרַח נְבֵילָה הֵיכִי דָּמֵי
אִילֵימָא דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא וְאַגּוּדָּא שָׁוְיָא אַרְבַּע כִּי טָרַח בִּדְנַפְשֵׁיהּ טָרַח
אֲמַר לֵיהּ לָא צְרִיכָא דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא וְאַגּוּדָּא נָמֵי שָׁוְיָא זוּזָא
וּמִי אִיכָּא כְּהַאי גַוְונָא אִין דְּהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי כְּשׁוּרָא בְּמָתָא בְּזוּזָא כְּשׁוּרָא בְּדַבְרָא בְּזוּזָא
אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן אֶלָּא לְנִזָּקִין וַאֲנִי אוֹמֵר אַף לְשׁוֹאֵל וְאַבָּא מוֹדֶה לִי
אִיבַּעְיָא לְהוּ הָכִי קָאָמַר אַף לְשׁוֹאֵל שָׁמִין וְאַבָּא מוֹדֶה לִי אוֹ דִלְמָא הָכִי קָאָמַר וַאֲנִי אוֹמֵר אַף לְשׁוֹאֵל אֵין שָׁמִין וְאַבָּא מוֹדֶה לִי
תָּא שְׁמַע דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ תַּבְרֵהּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אֲמַר לֵיהּ זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ נַרְגָּא מְעַלְּיָא שְׁמַע מִינַּהּ אֵין שָׁמִין
אַדְּרַבָּה מִדְּאָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב דִּינָא הָכִי וּשְׁתֵיק שְׁמַע מִינַּהּ שָׁמִין
אִיתְּמַר אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁמִין לְגַנָּב וּלְגַזְלָן רַב פַּפֵּי אָמַר אֵין שָׁמִין וְהִלְכְתָא אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן אֲבָל לְשׁוֹאֵל שָׁמִין כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי
וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמִקְצָתָהּ בְּיוֹם שֵׁנִי מוֹנִין לָהּ מִן הָרִאשׁוֹן
אֲמַר לֵיהּ רָבָא מָה דַעְתָּךְ לְחוּמְרָא
חוּמְרָא דְּאָתֵי לִידֵי קוּלָּא הוּא דְּקָא מְטַהֲרַתְּ לַהּ מֵרִאשׁוֹן
אֶלָּא אָמַר רָבָא לָחוֹשׁ חוֹשֶׁשֶׁת מִימְנָא לָא (מ)מָנְיָא אֶלָּא לְשֵׁנִי
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין מִקְצָת שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד תְּנֵינָא שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה סִימָן וָלָד בְּאִשָּׁה סִימָן וָלָד בִּבְהֵמָה
אִי מִמַּתְנִיתָא הֲוָה אָמֵינָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

יביא השומר עדים שנטרפה באונס, ופטור מלשלם, כיון ששומר שכר פטור על האונסין. ^[1]

אבא שאול אומר: יביא עדודה לבית דין. הכתוב "יביאהו עד", בא ללמד ענין אחר, שאם נטרפה הבהמה, יביא השומר את הנבילה [הנקראת עדודה] לבית דין, כדי לשום אותה כמה היא שוה. ^[2]

ובמה נחלקו תנא קמא ואבא שאול? מאי לאו, בהא קמיפלגי, נראה שנחלקו בדין זה של פחת נבילה. כי ודאי דין זה שלמד אבא שאול מהפסוק, לא מדובר באופן שנטרפה הבהמה באונס, שהרי שומר שכר פטור באונסין [לפי שנאמר בו "או נשבר או נשבה", שמות כב ט]. אלא מדובר באופן שנטרפה בפשיעה. וכן גם זה ברור, שאין כוונתו לומר שבית דין ישומו את הנבילה כמה שווה עתה בעת התשלום כדי שיוכל לשלם עמה, כי את דין זה לא נדרש אבא שאול לדורשו מן הפסוק, לפי שהוא נלמד כבר מ"ישיב", שאפשר לשלם אפילו סובין, וכדלעיל. אלא ודאי, שכוונת אבא שאול היא לדין פחת נבילה שנפחתה משעת המיתה:

דמר, אבא שאול סבר, פחת נבילה - דניזק הוי. הפסד של הניזק הוא, ולכן יביא את הנבילה לבית דין שישומו כמה היתה שווה בשעת מיתה, וישלם המזיק רק את ההפרש.

ומר, תנא קמא, שאינו דורש את הפסוק כאבא שאול, סבר פחת נבילה דמזיק הוי, ואין שמים את כמה היתה שוה הנבילה בשעת המיתה, ולנכות את דמיה מחיוב המזיק, אלא מנכים רק כפי שוויה עתה, בעת שמשלם אותה לניזק מדין "ישיב".

אך הגמרא דוחה: לא בזאת נחלקו אבא שאול ותנא קמא. אלא, דכולי עלמא, דניזק. כולם סוברים שפחת הנבילה הוא על הניזק. והכא, בטורח נבילה קמיפלגי. מחלוקתם היא על מי מוטל הטורח בהבאת הנבילה, להמציאה חזרה לידי הניזק. ^[3] אבא שאול סבר שעל המזיק לטרוח ולהביאה, ולמד כן מהפסוק "יביאהו עד", שלפיו, משמעותו היא שיביא המזיק את העדודה. ^[4] אך תנא קמא אינו דורש כן את הפסוק, וסובר שעל הניזק לטרוח להביא את הנבילה.

והגמרא מביאה שמצאנו תנא נוסף הסובר שטורח הבאת הנבילה הוא על המזיק:

והתניא בברייתא [בניחותא]: אחרים אומרים, מנין שאם נפל שור לבור, ומת, שעל בעל הבור לטרוח להעלות את השור המת מבורו? תלמוד לומר "כסף ישיב לבעליו, והמת". ומשמע, שמלבד הכסף שמשלם לניזק, ישיב לבעליו אף את המת, והיינו, שעליו מוטל לטרוח בהבאת הנבילה. ^[5]

ומביאה עתה הגמרא את שאלת אביי, לשם מה נדרש ללמוד מפסוק שטורח נבילה על המזיק:

אמר ליה אביי לרבא: האי טורח נבילה שחידשה התורה שהוא על המזיק, היכי דמי, באיזה אופן הוא מדובר?

אילימא, דבבירא שויא זוזא, ואגודא שויא ארבע, אם מדובר באופן שהנבילה בתוך הבור שוה זוז, ולאחר שהוציאוה על שפת הבור היא שוה ארבע זוז, ומסתבר שכך היא המציאות, שבהיותה על שפת הבור, שלא נדרש לטרוח ולהעלותה שווה הנבילה יותר, ואם כן תמוה, למה נדרש לימוד מיוחד לזה, הרי כי טרח, בדנפשיה טרח! המזיק שטרח להעלותה, עבור עצמו ולטובתו הוא טורח, כי עתה, כשישומו את הנבילה לניזק, תהא הנבילה שווה יותר, ויהיה עליו לשלם פחות, ואם כן, מדוע הוצרכה התורה ללמדנו כן. ^[6]

אמר ליה רבא לאביי: לא צריכא, לא נצרך הפסוק אלא לאופן דבבירא שויא זוזא, ואגודא נמי שויא זוזא. שהנבילה שוה באותה ערך גם כשהיא בתוך הבור וגם כשהיא על שפת הבור, ולכן אין למזיק כל רווח ממוני מכך.

אך תמהה הגמרא: ומי איכא כהאי גוונא? וכי תיתכן מציאות כזאת שבתוך הבור ומחוצה לה תהיה לנבילה אותו הערך הממוני?

ומשיבה הגמרא: אין - אכן ! דהא אמרי אינשי: כשורא במתא בזוזא, כשורא בדברא בזוזא. כמאמר הבריות: קורה השווה בעיר זוז, שווה אף בשדה זוז, וזאת, למרות שהיא מחוסרת הבאה מן השדה לעיר. כך גם הנבילה השוה מחוץ לבור זוז, שוה אף בתוך הבור זוז.

ועתה מביאה הגמרא כיצד הוא הדין בגניבה וגזילה, האם שמין את הנבילה לנגנב, כשם ששמין לניזק, או לא:

אמר שמואל: נהגו הדיינים, ^[7] שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן. אם גנב אדם או גזל בהמה, ומתה, או גזל כלים ונשברו, אין שמים את הנבילה והשברים כדי ליתנם לבעלים, ויחזירו הגנב והגזלן רק את ההפרש של הפחת. אלא עליהם לשלם בהמה או כלי מעולים, והשברים ישארו לגנב ולגזלן. ^[8]

ולא מצאנו ששמים את השברים ומשלמים רק את ההפרש, אלא לענין נזקין, וכפי שדרשנו לעיל מהפסוקים, שהנבילה שייכת לבעלים.

ומוסיף שמואל: ואני אומר, אף לשואל הדין כך [וכפי שתבאר הגמרא מיד מהו הדין], ואבא [רב] מודה לי שכך הוא הדין בשואל.

ודנה הגמרא בכוונת שמואל:

איבעיא להו, נסתפקו בבית המדרש: מה שאמר שמואל "אף לשואל", האם זה נסוב על נזקין, והכי קאמר שמואל: אני סבור שלא רק בנזקין שמים, אלא אף לשואל שמין את השברים, ואבא [רב] מודה לי בזה.

או דלמא "אף לשואל" נסוב על גנב וגזלן, והכי קאמר שמואל: ואני אומר, אף לשואל אין שמין. ואבא [רב] מודה לי בזה

והגמרא מנסה לפשוט את הדין מפסק הלכה של רב:

תא שמע, בא ולמד מן המקרה הבא: דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, ותברה, מעשה באדם ששאל גרזן מחברו, ושברו. אתא לקמיה דרב, בא אל רב לברר את דינו.

אמר ליה רב: זיל, שלים ליה נרגא מעליא. לך, שלם לו דמי גרזן טוב. כלומר, את דמי כל הגרזן, ואינך יכול לשלם עם השברים ולקזז את שווים מדמי התשלום.

ומפסק זה של רב, שמע מינה, שסבר רב אין שמין לשואל. ואם כן, גם מה שאמר שמואל "אף לשואל", היינו שהשואל דינו כגנב וגזלן שאין שמים את השברים, כי הרי שמואל אמר שרב מודה לו וסובר כמותו בדין זה.

ודוחה הגמרא, שממעשה זה ניתן להוכיח להיפך:

אדרבה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: וכי דינא הכי, האם כך הדין שחייב לשלם כלי שלם מתוקן?! והרי לגבי נזקין אמרנו ששמין לניזק את הנבילה והמזיק משלם רק את ההפרש, והדין נותן שגם כאן ישומו את השברים ויחזירם למשאיל, וישלם רק את ההפרש. ^[9]

ושתיק, ורב שתק ולא ענה להם, שמע מינה משתיקתו, שהודה לדבריהם, וסבר רב להיפך, ששמין השברים לשואל. ואם כן, מה שאמר שמואל "אף לשואל" יתפרש אף לשואל שמין כמו בנזיקין, כי הרי שמואל אמר שרב מודה לו, וכך הרי סובר רב.

ועתה הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדינו של שמואל:

איתמר, אמר עולא אמר רבי אלעזר: שמין אף לגנב ולגזלן. ודלא כשמואל!

רב פפי אמר: אין שמין, וכשמואל!

והלכתא [וההלכה היא]: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. אבל לשואל שמין, וכדרב כהנא ורב אסי, כפי שהם טענו לפני רב.

ובעקבות המימרא המוזכרת שאמר עולא בשם רבי אלעזר, מביאה הגמרא מימרות נוספות שאמר עולא בשם רבי אלעזר:

ואמר עולא אמר רבי אלעזר: ^[10] שליא שיצתה מגוף האשה בלידה מתמשכת, באופן שיצאה מקצתה השליא ביום ראשון, ומקצתה יצאה ביום שני, הרי על אף שלא נמצא ולד בשליא, מונין לה את ימי הטומאה מן היום הראשון. כי אין שליא בלא ולד בתוכה, ולכן ודאי הוא שהיא טמאה בטומאת לידה. ומונים מן היום הראשון, שמא היה הולד במקצת השליא שיצא ביום הראשון. אלא שספק אם היה זה ולד זכר או נקיבה, ולכן מונה שבועיים לימי טומאת לידה שמא היתה נקיבה.

ודנה הגמרא בענין זה:

אמר ליה רבא לעולא: מה דעתך? מדוע אמרת למנות את ארבעה עשר יום של טומאת לידה מן היום הראשון של יציאת השליא ולא ממחרתו, מעת שיצאה כל השליא, שאז ודאי לנו שנולד הולד? הרי זה לכאורה משום שפסקת לחומרא, כדי להחמיר ולטמאות את כל הטהרות שנגעה בהם ביום הראשון, מספק, שמא יצא הולד כבר ביום הראשון. ^[11]

והרי חומרא זו, חומרא דאתי לידי קולא הוא! חומרא המביאה לידי קולא היא, כי אמנם לענין לטמאות את הטהרות שעשתה ביום ראשון הוי חומרא, אך מאידך הוי קולא, דקא מטהרת לה מראשון. כי היות ומתחילה למנות את ימי הטומאה של יולדת מן היום הראשון, יוצא שביום החמישה עשר ללידה [ואחרי שתטבול], הרי היא כבר מתחילה את ימי הטוהר, וטהרות שתגע בהם יהיו טהורים. ^[12] ואילו היתה מונה רק מן היום השני, היה יום זה עדיין בימי הטומאה, והיתה מטמאה את הטהרות. ואם כן יוצא, שהמנין שהיא מתחילה בו ביום הראשון הוא אמנם חומרא לענין הטהרות שנגעה בהם ביום הראשון, אך מאידך הוא קולא לענין היום החמש עשרה. ^[13]

ולכן מבאר רבא דברי רבי אלעזר כך: ^[14]

אלא, אמר רבא: לחוש - חוששת מהיום הראשון שמא יצא הולד, ולכן טהרות שנגעה בהם ביום הראשון טמאים מספק. ואולם למימנא, לא ממניא אלא משני. למנות את מנין ימי הטומאה, היא לא מתחילה למנות אלא מהיום השני, כי שמא לא יצא רוב הולד ^[15] אלא ביום השני, ואת ימי הטוהר היא מתחילה למנות בסוף מנין ימי הטומאה, כך שמספק היא אינה נטהרת עד יום השש עשרה מתחילת הלידה. ^[16]

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן, מה בא עולא בשם רבי אלעזר להשמיענו בדין זה שאמר שחוששת ליום הראשון? האם הוא בא להשמיענו דאין מקצת שליא בלא ולד, ולכן כיון שיצא מקצת השליא, ודאי שיצא אף חלק מן הולד, אלא שיש להסתפק אם יצא רובו או רק מקצתו, והולד נחשב כילוד רק ביציאת רובו. ומספק אנו חוששים שיצא רובו כבר ביום הראשון, ומטמאים טהרות שנגעה בו אז.

[אבל, אם יש מקצת שליא ללא ולד, לא היינו מחמירים ביום הראשון מספק, כיון שיש כאן שני ספיקות [ספק ספיקא]. הספק הראשון הוא, יתכן ולא יצא כלל הולד במקצת השליא שיצאה ביום הראשון, והספק השני הוא, אף אם יצא אז ולד, שמא לא יצא רובו]. ^[17]

אבל, כיון שאנו סוברים שודאי יצא חלק מהולד בשליא, הרי יש לנו לחוש שמא יצא רובו ביום הראשון, ונחשב כילוד.

אם זאת בא עולא להשמיענו, קשה, הרי תנינא, כבר שנינו דין זה במשנה [חולין עז א], דתנן: שליא שיצתה מקצתה, אסורה באכילה. שליא של בהמה ניתרת לאכילה בשחיטת האם אם לא יצאה השליא לפני השחיטה. ואם יצאה מקצתה לפני שחיטת האם, אסורה השליא כולה באכילה, והטעם, כי סימן ולד באשה, סימן ולד בבהמה. ^[18] יציאת השליא מגוף האשה, היא סימן לכך שיש בתוכה ולד שנולד, בין באשה ובין בבהמה, כי אין שליא ללא ולד, ואף אם לא רואים את הולד בתוך השליא, אמרינן שהוא נימוח. לכן, באותו מקצת שליא שיצא, אנו חוששים שמא היה בתוכו רובו של עובר, וכיון שיצא רובו, נחשב העובר כילוד, שאינו ניתר עוד בשחיטת האם. ^[19]

הרי נתבאר במשנה, שאין מקצת שליא ללא ולד, ואם כן קשה, מה בא להשמיענו עולא?

הערות

^[1] התוס' מפרשים שכוונת ת"ק כאיסי [המובא בב"מ פג א] שאם יש עדים אינו נפטר בשבועה אלא בעדים.

^[2] "עדודה" מלשון "עד" שלל, שהיא נבזזה. ובתוס' גרסו "ארורה" מלשון קללה שמתה בלא ברכה. והביאו גירסא נוספת "עדורה" מלשון העדרות, ראה שם.

^[3] "על המזיק לטרוח בנבילה עד שממציא אותה לניזק וכו"' לשון הרמב"ם [פ"ז מהלכות נז"מ הלכה ג], ורש"י כתב: להביאה ממקום שמתה שם, למקום שהיתה שם. ובהמשך כתב "כסף ישיב לבעליו, והמת" משמע שאף המת ישיב לבעליו" אלא שבדברי אבא שאול מבואר שיביא לבית דין. וברא"ש כתב: משנודע לו [לניזק], היה מוטל עליו להשתדל ולהעלותו מן הבור, ושכר העלאה יפרע המזיק. ומשמע שהטורח עצמו על הניזק, והמזיק רק צריך לשלם. ובטור [סימן ת"ג] כתב: אע"פ שטורח נבילה הוא על המזיק כגון אם נפל שור לבורו חייב להעלותו וליתנו לניזק, מכל מקום, משנודע לו לניזק, היה לו להשתדל בו להעלותו ועל המזיק ליתן לו ההוצאה. ואולם הסמ" ע שם כתב בשם הטור, שהכוונה היא, שעל הניזק תמיד לטרוח להוציא את הנבילה ועל המזיק רק לשלם. וראה בדברי יחזקאל בביאור השיטות. וברא"ש מבואר עוד, כי משעה שנודע לניזק שמין לו את ההפסד, אף אם הנבילה היתה בבור. אבל הרמב"ם כתב: מעלה הנבילה מן הבור ונותנה לניזק, ואחר כך שמין לו את הפחת. ומשמע, שהפחת קודם ההעלאה הוא על המזיק.

^[4] רש"י. ואף על גב שלענין פחת נבילה פירש"י שאבא שאול סובר דניזק הוי, יש לומר שלענין פחת נבילה, לולי הקרא "והמת יהיה לו", הוה אמינא שהפחת על המזיק, ולכן למדנו מקרא שהפחת לניזק. מה שאין כן לענין טורח נבילה, שדרשו בברייתא מהפסוק שהוא על המזיק, ולולי הדרשה היה על הניזק, ולכן גם לפי אבא שאול, שדורש מהפסוק דין פחת נבילה, בהכרח שסבר שעל המזיק הוא. מהדו"ב מהמהרש" א

^[5] ושיטת אבא שאול כאחרים, אלא שהוא לומד זאת מהפסוק "יביאו עד".

^[6] שאלת אביי היא על בור כיון שהפסוק "כסף ישיב לבעליו והמת" נאמר בבור, וראה בקצוה"ח סימן שפ"ו מה שהקשה.

^[7] כך פירש רש"י. וביארו המפרשים שפירש כן מחמת ששמואל ממשיך "ואני אומר אף לשואל", ואין לזה הסבר אלא רק שהדיינים כך נהגו, ואני סובר שיש לנהוג כן גם בשואל. והתוס' הביאו גירסא שתחילה אמר את הדברים בשם רב, ואחר כך המשיך ואמר את דברי עצמו, ראה שם.

^[8] פירשנו לפי רש"י. ובביאור דין זה שאין שמין לגנב וגזלן מצאנו כמה דרכים בראשונים: שיטת רש"י, וכפי שהביאוה ופירשוה ראשונים רבים כאן ובב"מ צו ב, שבהלכה זו נכללו שני ענינים: א. בגנב וגזלן לא נאמרה ההלכה של בעלים מטפלים בנבילה, ואין הפחת על הבעלים. ב. לא נאמר בהם ההלכה של ישיב לרבות שוה כסף, ולכן לא יכולים להחזיר את השברים לנגנב לא מדין "בעלים מטפלים" ולא מדין "ישיב", וצריכים לשלם או בהמה וכלים מעולים כעין שגנב, או כסף דוקא, דהוי גם כעין שגנב, כי מה לי הם מה לי דמיהם, כיון שיכול לקנות בהם חפץ כעין שגזל, אבל לא דבר שיצטרך לטרוח ולמוכרו ולקנות בדמיו כעין שגזל [ראה ברא"ש]. ובטעם הדבר כתבו הראשונים, כי נאמר בגניבה "חיים שנים ישלם", ודורשים, "חיים" ולא מתים, ובגזילה נאמר "אשר גזל", היינו כעין שגזל שצריך לשלם הגזילה עצמה או דמיה, ואינו יכול לשלם סובין. [ויש הסוברים, שאף אם אין לו מעות, אומר לו הנגנב: תטרח ותמכור את המטלטלין שלך, ותביא לי מעות. מחנ"א סימן כ"ג וביאור הגר"א. והחזו"א חולק בזה. ומאידך אם הנגנב רוצה את השברים, ראה ברמב"ם ריש הלכות גניבה, ובפ"ב מהלכות גזילה. ובשו"ע סימן שנ"ד סעיף ה' וראה שם במ"מ ובחי' הגר"ח. וראה עוד בפנ"י מה שביאר בדעת רש"י]. שיטת הרשב"ם שהביאו ראשונים רבים כאן ושם בב"מ, שנחלק על רש"י במה שסובר שאין כאן דין "ישיב", כי גנב וגזלן הם בכלל כ"ד אבות נזיקין, ואף הם יכולים לשלם אפילו סובין, וממילא יכולים לשלם גם עם השברים. וכל דין "אין שמין" נאמר רק לענין פחת שפחתו השברים או הנבילה עד שעת ההעמדה בדין, שבנזקין ההפסד הוא של הניזק, אבל בגזילה וגניבה ההפסד הוא של הגנב והגזלן. ובטעם החילוק כתבו ראשונים, שבגניבה וגזילה קנו את הגניבה בשינוי השם ובשינוי מעשה, ולכן שלהם נפחת. אבל בנזקין, שאינו קונה, זה נשאר של הבעלים, לכן שמין כשעת השבירה. ומה שהביאו מהירושלמי "חיים שנים ישלם", ולא מתים, שמשמע כי אפילו בגוף השברים אי אפשר לשלם אם הם אינם כמו שגזל, יש לפרש את הכוונה של הירושלמי, שאם עודם חיים, והוזלו, יתן כמו שהם, אבל אם הוזלו כשהם מתים, עליו לשלם את הפחת. שיטת ריב"ם בתוס' ב"מ צו ב היא, ש"אין שמין" היינו רק שאין בי"ד פותחין לומר להם תנו לבעלים את השברים ושלמו את ההפרש. אבל אם טענו מעצמם, מקבלין מהם. והחילוק בין נזיקין לגניבה, שהגנב והגזלן קנו את הגניבה בקניני גניבה מיד כשהוציאו ונתחייבו לשלם הדמים אם תיגנב או תיאבד מידם, לכן אם הבהמה מתה או נשבר הכלי, הרי זה ברשות הגנב מת ונשבר, לכן אומרים לו לשלם דמי כלי שלם. אבל במזיק, לא נתחייב אלא במה שהזיק. וראה עוד מה שכתבנו בחברותא עם ביאור התוס'.

^[9] כך פירש רש"י בב"מ שם, ועיין בביאור התוס' שם.

^[10] כדי לבאר את הענין נקדים: אשה היולדת ולד, אף אם לא יצא ממנה דם בלידתה, טמאה היא ב"טומאת לידה". ויש חילוק בדיני טומאת לידה בין אשה היולדת זכר לבין אשה היולדת נקבה. היולדת זכר, טמאה שבעה ימים, ואחר כך מונה שלשים ושלשה "ימי טוהר", שבהם אפילו אם רואה דם, טהורה היא. אך עדיין אסורה להכנס למקדש ולאכול בקדשים עד מלאת שלשים ושלשה ימי הטהרה, והבאת קרבן יולדת ביום שלאחריו. דהיינו עד ארבעים ואחד יום ללידתה. היולדת נקיבה, טמאה טומאת לידה במשך שבועיים, ומונה לאחר מכן שישים וששה ימי טהרה. כל הדינים הללו אמורים גם לגבי אשה המפלת "שליא", שהיא שק העור העוטף את הולד מסביב. וגם אם לא נמצא ולד בתוך השליא, הדין הוא כן, לפי שאין מציאות של שליא בלי ולד בתוכה, ומה שעתה אין רואין את הולד, הוא משום שהוא נימוח, ונעשה כנוזל. אך כיון שנימוח הולד, אי אפשר לדעת אם הוא היה זכר או נקיבה,

^[11] כך פירש רש"י. ואולם התוס' הקשו, שלענין טומאה תלוי הדבר ברשויות, שברה"ר מטהרים גם בספק, וברה"י מטמאים אף בספק ספיקא, ולכן פירש שמדובר כאן לענין לאוסרה על בעלה.

^[12] רש"י מוסיף גם: "שדמים שתראה ביום ט"ו טהורין", ולרבותא נקט, שלא מיבעי אם לא תראה יטהר אותה, אלא אפילו אם תראה יהא סבור טהורה היא. סדרי טהרה סימן קצ"ד.

^[13] התוס' הקשו, למה לא יהיה יום הט"ו בימי טהרה מן הדין, כי יש ספק ספיקא, שמא יצא ראשו או רובו בראשון, ואפילו לא יצא בראשון, שמא זכר היה, ועתה ביום ט"ו הוא מימי הטוהר. ומתרצים, שהן שתי קולות סותרות, כי בדרך זו נתיר גם את יום מ"א מספק ספיקא, שמא לא יצא רוב ביום הראשון, ואפילו יצא, שמא נקיבה היא. וראה בהערות בחברותא על התוס' מה שכתבנו.

^[14] יש לעיין האם רבא נחלק, או שמא בא לפרש את דברי רבי אלעזר? וראה ברבינו חננאל שכתב "ופריק רבא", ומשמע שמתרץ את דברי רבי אלעזר. וברש"י בהמשך משמע שרבא לא נחלק, וגם עולא מפרש כך את דברי רבי אלעזר.

^[15] כך פירש רש"י. והראשונים הקשו, שהגמרא בחולין סח א מוכיחה משליא שיצאה מקצתה שיציאת ראשו הוי כילוד ואם אפשר שביציאת מקצת יצא רוב הולד מה הראיה, ולכן יש שמפרשים שהכוונה היא לספק שיצא הראש. ויש שתירצו את רש"י שבאמת קיימא לן שיציאת ראשו הוי כילוד, אך רבי אלעזר סובר שלא הוי כילוד [ראה נדה כט א] לכן פירש רש"י על יציאת רובו. [וראה בתוס' בחולין שם]

^[16] וכן חוששת ליום הראשון למנין ארבעים ימי הטוהר שביום ארבעים ואחד נגמרו ימי הטוהר. רשב" א.

^[17] ב"שיטה מקובצת" הקשה בשם הר"ר משה, דלא הוי ספק ספיקא המתהפך [ראה יו"ד סימן ק"י] כי אם נתחיל מהצד השני, דהיינו שאנו מסופקים אם יצא רוב או רק מיעוט, שוב אין אנו יכולים להסתפק שמא לא יצא כלום מהולד. והש"ך בסימן ק"י הביא להקשות כן בשם שארית יוסף, אולם הש"ך כתב דהכלל שבעינן "מתהפך" אינו אלא משום דאמרינן מאי חזית להתחיל מצד זה דהוה ספק ספיקא תתחיל בצד השני דלא הוי ספק ספיקא, אבל היכי שאין מקום להתחיל בצד השני, כגון בנמצא צפורן של אריה בגבו של שור ולא ראינו אריה נכנס שהוי ספק ספיקא ספק נכנס ארי, ואפילו נכנס שמא לא דרס אלא נתחכך השור בכותל ומשם נכנס לו הצפורן, בכהאי גונא אין צריך שיהא מתהפך כי לא תוכל לומר שהצפורן מארי אלא אם כן ידוע שנכנס ארי, לכן חייבים קודם לדון אם נכנס אריה. וממילא הוא הדין בנידון דידן שאין להסתפק על מיעוט או רוב ולד לפני שנדע שיצא כאן כלל ולד, ולכן מקודם עלינו לדון האם יצא ולד ואחר כך לדון כמה יצא. [וראה בברכת אברהם שמתוס' ישנים בכתובות משמע דגם כה"ג לא אמרינן ספק ספיקא]. וכן יש שהקשו, דהוי ספק ספיקא משם אחד, דהיינו שיש ספק אחד האם היה לידה כשיעור אם לא. ותירץ הגרע"א כיון דיש כאן ספק שמא אין כאן מציאות של לידה עלינו קודם לדון האם היתה לידה, ואם היתה לידה שמא אינה כשעור לידה לכן הוי ספק ספיקא מעליא.

^[18] התוס' גורסים כסימן וכו'. כלומר, כשם שבאשה ברור שזה סימן, כך גם בבהמה.

^[19] בשב שמעתתא ש"א פ"כ וכן הגרע"א הקשו מכאן לשיטות הסוברים שלא אומרים ספק ספיקא כנגד חזקת איסור [ראה בש"ך כללי הספק כ"ז], הרי לבהמה יש חזקת איסור "שאינו זבוח", לפי שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כי בחייה אסור לאוכלה מחמת איסור אכילת אבר מן החי. וממילא, אף אם הוי ספק ספיקא, היה לנו לאסור, ואם כן אין הוכחה שאין מקצת שליא ללא ולד. ותירץ הגרע"א שהולד לא נחשב שהוא ב"חזקת איסור" כיון שיש לו חזקה שאם נשחוט את אמו כאשר העובר במעיה אף הולד יהא מותר. וראה עוד בבאר יצחק סימן ט"ז.

יביא השומר עדים שהבהמה שנמסרה לשמירתו נטרפה באונס, ולא מתוך רשלנותו, ופטור. אבא שאול אומר: יביא השומר עדודה (את נבלת הבהמה שנטרפה) לבית דין, ושם יעריכו כמה היא שווה.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בשאלה זו חלוקים], דמר [שחכם זה, אבא שאול] סבר [סבור]: פחת נבילה של הניזק הוי [הוא] שמשעה שמתה הריהי ברשותו, ולכן צריך השומר להביא את הנבילה לבית הדין כדי להעריך כמה הורידה המיתה עצמה בערך הבהמה, וישלם את ההפרש. ומר [וחכם זה], התנא של סתם ברייתא, סבר [סבור]: פחת נבילה של המזיק הוי [היא] ולכן אין צורך לשום את הנבילה כמה היתה שווה בזמן שנטרפה, בבית הדין?

ודוחים: לא, אין הכרח לפרש כך ואפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] פחת הנבילה הוא של הניזק, והכא [וכאן] בטורח נבילה קמיפלגי [חלוקים הם], על מי יוטל הטורח להוציאה ממקומה. שלדעת אבא שאול טירחה זו מוטלת על המזיק, ולדעת התנא הראשון — על הניזק.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] שנחלקו חכמים בדבר זה, אחרים אומרים: מניין שעל בעל הבור המזיק להעלות שור מבורו — תלמוד לומר: "כסף ישיב לבעליו והמת" (שמות כא, לד), כלומר, גם את השור המת עליו להשיב לבעליו, שטורח הנבילה על המזיק, וכך דעת אבא שאול. ויש חכמים אחרים החולקים, וסבורים שהטורח בטיפול בנבילה מוטל על הניזק, והוא כדעת התנא החולק על אבא שאול.

בבירור ענין זה אמר ליה [לו] אביי לרבא: האי [זה] טורח הנבילה המוטל לדעת אבא שאול ואחרים על המזיק, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]?

אילימא [אם תאמר] דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע [שבבור שווה הנבילה דינר אחד ועל שפת הבור אם יוציאו אותה תהיה שווה ארבעה], אם כן כי טרח בדנפשיה טרח [כאשר הוא טורח, הרי בשלו הוא טורח], שצריך לשלם פחות לניזק, ואם כן לא מן הדין אלא מפני הפסד ממונו יטרח המזיק להעלות את הנבילה!

אמר ליה [לו] רבא: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא [שבבור היא שווה דינר ועל שפת הבור היא שווה גם כן דינר].

ושואלים: ומי איכא כהאי גוונא [והאם יש דבר כגון זה]? ומשיבים: אין [כן], דהא אמרי אינשי [שהרי אומרים אנשים] בפתגם עממי: כשורא במתא בזוזא, כשורא בדברא בזוזא [קורה בעיר בדינר, קורה בשדה בדינר], כי יש דברים שמחירם שווה בכל מקום ואין טורח הבאתם מפחית מערכם.

א אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין. כלומר, אין מעריכים את דמי הנבילה או השברים, אלא במזיק, שמחזיר את הנבילה או השברים לניזק ומנכים את ערכם מתשלום הנזק, אבל לא לגנב או לגזלן — שהם משלמים בשלימות את כל מה שגנבו, ואם נשארו בידם שברים — הריהם שייכים להם. ואני אומר אף לשואל, ואבא (רב) מודה לי.

ומביאים, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים], מה היו בדיוק דברי שמואל, האם הכי קאמר [כך אמר]: אף לשואל שמין [מעריכים] כמו לניזקין, ואבא מודה לי שכן הוא. או דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: ואני אומר אף לשואל אין שמין, ושואל דינו לענין זה כגנב וכגזלן, ואבא מודה לי שכן הוא?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון שאלה זו ממעשה: דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה [אדם אחד ששאל גרזן מחבירו], תברה [שבר אותה] את הגרזן, אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו] רב: זיל שלים ליה נרגא מעליא [לך שלם לו גרזן מעולה], כלומר, החזר לו גרזן שלם. שמע מינה [למד מכאן] כי אין שמין לשואל, שהרי לא אמר לו לנכות את דמי הגרזן השבור. וכך יש להבין את דברי שמואל.

ודוחים: אדרבה, היפך הדבר מסתבר, כי לאותו מעשה היה המשך, מדאמרי ליה [ממה שאמרו לו] באותה הזדמנות רב כהנא ורב אסי לרב: דינא הכי [וכי כך הדין]?! ושתיק [ושתק רב], משמע שהודה לדבריהם, שמע מינה [למד מכאן] כי מעיקר הדין שמין לשואל, ובאותו מקרה היתה סיבה מיוחדת שפסק רב שישלם השואל גרזן שלם.

איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדין זה, אמר עולא אמר ר' אלעזר: שמין לגנב ולגזלן את ערך הדברים שאבדו או נשברו ברשותם, רב פפי אמר: אין שמין. ומסכמים: והלכתא [וההלכה היא]: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, אבל לשואל שמין כדברי רב כהנא ורב אסי.

ב כיון שהזכרנו הלכה שאמר עולא בשם ר' אלעזר מביאים הלכות נוספות שאמר עולא משמו. אשה הרה שהפילה שליה הריהי טמאה טומאת לידה, ומונה ימי טומאה וימי טהרה, לפי שלא יתכן שתהא שליה בלא ולד, אלא שהוולד מת בשלב מסויים. ואמר עולא אמר ר' אלעזר: שליא שיצתה (שיצאה) מקצתה מן האשה ביום ראשון ומקצתה ביום שני ולא נולד ולד, מונין לה ימי טומאה מן היום הראשון, כאילו בו ילדה.

אמר ליה [לו] רבא לעולא: מה דעתך שאתה פוסק כך, משום שמפני הספק אתה הולך לחומרא (לחומרה)?

אולם דבר זה חומרא דאתי [הבאה] לידי קולא (קולה) הוא, כיצד? דקא מטהרת לה [שמטהר אתה אותה] מיום ראשון שכן לאחר ארבעה עשר יום שהיא מונה לטומאת לידה (לנקבה) הריהי נחשבת כטהורה. ושמא נולד הוולד רק ביום השני, ועדיין אינה טהורה!

אלא אמר רבא: לחוש שמא היתה זו לידה, והיא טמאה מאותו יום — חוששת כבר מן היום הראשון, אולם מימנא [למנות] ימי טומאה הריהי לא ממניא [מונה] אלא לשני (מן היום השני), ועל ידי כך יוצאת ידי כל הספיקות.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] עולא בשם ר' אלעזר בכך — שאין מקצת שליא בלא ולד, שברור שאין שליה מצויה אלא כשהיה שם ולד? אולם דבר זה הלא כבר תנינא [שנינו אותה]: שליא של בהמה שיצתה מקצתה ולא יצאה כולה, ולאחר כך נשחטה הבהמה — אסורה חתיכת השליה שנשארה בגופה באכילה, משום שאנו מניחים שהיה שם ולד שיצא עם מקצת השליה, ולכן אף השליה שבפנים יש עימה חלק מן הוולד, שאינו נחשב עוד כחלק מגופה של הפרה שהותר בשחיטה. וטעם הדבר, כאמור, כי השליה שיצאה היא סימן ולד באשה וכן סימן ולד בבהמה, ואם כן לא הוסיף ר' אלעזר דבר על האמור במשנה!

ומסבירים: אי ממתניתא הוה אמינא [אם מהמשנה לבד הייתי אומר] ד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This means that the bailee should bring witnesses that the animal was mauled through circumstances beyond his control, and based on their testimony he is exempt from liability. Abba Shaul says: The word ed should not be interpreted as witness, but as carcass. Accordingly, the bailee should immediately bring the carcass [aduda] to court in order to appraise its current value.

What, is it not so that they disagree about this matter: That one Sage, Abba Shaul, holds that the loss due to the diminishing value of the carcass is sustained by the injured party, and so there is a need to appraise its value immediately in order to correctly assess how much the one liable for the damage must pay, and the other Sage, the first tanna, holds that the loss due to the diminishing value of the carcass is sustained by the one liable for the damage because the Torah granted him ownership of it.

The Gemara rejects this: No, everyone agrees that the loss due to the diminishing value of the carcass is sustained by the injured party, since he owns it, and here they disagree concerning who must go to the effort of retrieving the carcass and transporting it to the court to be appraised.

And so it is taught in a baraita: Others say: From where is it derived that it is incumbent upon the owner of the pit to raise the ox from his pit after it was killed by falling into it? The verse states: “The owner of the pit shall pay; he shall restore money to its owner, and the carcass shall be his” (Exodus 21:34). They read the term “and the carcass” as a second subject of the term “he shall restore.” It therefore indicates that the one liable for the damage must restore the carcass to the injured party by retrieving it. The fact that this opinion is introduced with the phrase: Others say, suggests that it stands in opposition to another opinion. That other opinion apparently holds that the owner of the injured animal is responsible for retrieving the carcass.

Abaye said to Rava: What are the circumstances in which the one liable for the damage is required to go to this effort, to retrieve the carcass from the pit?

If we say that while still inside the pit, the carcass is worth a dinar, and when it is at the edge of the pit, since it is more accessible, its market value increases and is worth four dinars, then when the one liable for the damage expends the effort to retrieve the carcass, he is expending the effort for his own sake, since by increasing the value of the carcass he reduces his own liability. Therefore, he will certainly retrieve it of his own accord, and it is not necessary for the Torah to require him to do so.

Rava said to him: No, it is necessary to require him to retrieve the carcass in a case where, while still inside the pit the carcass is worth one dinar, and when it is at the edge of the pit, despite being more accessible, it is still worth one dinar. Since it is of no benefit to him to retrieve it, the Torah had to require him to do so.

The Gemara asks: But is there ever a case like this, where despite being more accessible its market value does not change? The Gemara answers: Yes, as people say, a beam of wood in the city sells for a dinar, and a beam of wood in the field also sells for a dinar, despite the fact that it needs to be transported from there to the city.

§ Shmuel says: The practice of the court is that when an animal or other item is stolen and then is damaged or dies, the court does not appraise its current value and assign ownership of it to its owner, in order that the perpetrator should have to pay only the difference between its prior value and its current value, neither for the sake of a thief nor for the sake of a robber. Rather, the thief or robber acquires ownership of the carcass or damaged item and compensates the owner for its prior value. The court appraises the item or carcass only for damages, as the Gemara explained above. And I say that they appraise the item or animal even for a borrower who borrowed an item and while it was in his possession it became damaged, or who borrowed an animal and while it was in his possession it died, and Abba, i.e., Rav, concedes to me.

A dilemma was raised before them: Is this what Shmuel is saying: The court appraises the value of an item or a carcass even for the sake of a borrower, and Abba concedes to me; or perhaps, this is what Shmuel is saying: And I say that the court does not appraise its value even for a borrower, and Abba concedes to me?

Come and hear a resolution from the following incident: There was a certain man who borrowed an ax from another and he broke it. He came before Rav to rule if, and how much, he was liable to pay for it. Rav said to him: Go and pay him with a full-fledged ax, i.e., you must compensate the owner for the full value of the ax that you broke. The Gemara suggests: Conclude from it that the court does not appraise its value for the sake of a borrower.

The Gemara rejects this: On the contrary, from the fact that Rav Kahana and Rav Asi said to Rav on that occasion: Is this the halakha? And Rav remained silent, this suggests that he conceded to their opinion that the borrower should not have had to pay the full value of the ax. Accordingly, conclude from it that the court appraises an item’s value for the sake of a borrower.

An amoraic dispute was stated: Ulla says that Rabbi Elazar says: The court appraises a stolen item’s value for a thief and for a robber. Rav Pappi says: It does not appraise its value for them. The Gemara concludes: And the halakha is that the court does not appraise value either for a thief or for a robber; but it appraises value for a borrower, in accordance with the opinion of Rav Kahana and Rav Asi.

§ The Gemara cites additional halakhot taught by Ulla, citing Rabbi Elazar: When a woman gives birth or miscarries a fetus she is thereby rendered ritually impure (see Leviticus 12:1–5). Even if she delivers only the afterbirth, with no discernible fetus, she is rendered ritually impure due to the possibility that the fetus was dissolved in the afterbirth, and it is therefore considered as though she delivered it (Nidda 24b). The length of the period of impurity depends on the sex of the child. In the case where it is unclear what the sex is, she must observe the longer period of fourteen days (Nidda 29a). At the end of that period she may purify herself by immersing in a ritual bath. And Ulla says that Rabbi Elazar says: If part of the afterbirth [shilya] emerged on the first day of a woman’s miscarriage and part of it emerged on the second day, one counts the period of ritual impurity from the first day.

Rava said to him, to Ulla: What is the rationale for your opinion to begin counting from the first day? It would appear to be based on the following: Ritual impurity is engendered only once the woman has delivered the fetus. This is defined as the emergence of the majority of the fetus or its head. Since in this case the fetus is not discernible, one must consider the possibility that it had already emerged on the first day, and therefore one is required to act stringently and regard her as impure from the first day.

Rava questions the propriety of acting stringently in this case, as it is a stringency that results in a leniency, because if she begins counting from the first day, you will also render her fit to immerse and become pure from fourteen days after the first day. This is a leniency because it is possible that the majority of the fetus emerged only on the second day and therefore her period of impurity began only then. She will therefore remain impure until the fifteenth day.

Rather, Rava said: With regard to being concerned for the possibility that she is impure from the first day, she should be concerned. But with regard to counting the period of impurity, one counts only from the second day.

The Gemara asks: What is Ulla teaching us through this halakha? Does he mean to teach us that part of the afterbirth does not emerge without part of the fetus inside? But we already learned that in a mishna (Ḥullin 77a): When an animal is ritually slaughtered, the animal and everything inside it becomes permitted for consumption. This applies to an unborn fetus as well. If prior to the slaughter the majority of the fetus emerged, it is considered to have been born, and therefore the entire fetus, even the part that is still within its mother, is not rendered permitted for consumption by the slaughter. Accordingly, if part of the afterbirth emerged prior to the slaughter, it is prohibited to eat it, because an afterbirth is a sign of a fetus in a woman and a sign of a fetus in an animal.

The Gemara explains: If I would know this only from the mishna, I would say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נימא פחת נבילה תנאי היא דתניא אם טרף יטרף יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור אבא שאול אומר יביאהו עד יביא עדורה לבית דין פי' יביא הנבילה בב"ד לשומה לניזק בתשלומין ש"מ דכל מה שפחתה הנבלה בין מיתה לתשלומין על המזיק. ות"ק חולק ואמר פחת הנבילה לניזק ונדחת האי סברא ואוקמוה כולי עלמא פחת נבילה דניזק הוי ובטורח נבילה פליגי. ת"ק סבר טורח נבילה דניזק ואבא שאול סבר על המזיק להיטרח ולהביאו.

והתניא אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו כו' וקיימא הא דאחרים כאבא שאול.

ואוקימנא דבבירא שויא זוזא [ואגודא נמי שויא זוזא] וכדאמרי אינשי כשורא במתא בזוזא ובדברא בזוזא.

אמר [שמואל] אין שמין לא לגנב כו' פי' כגון שגנב ראובן משמעון כלי או גזל ושברו או בעלי חיים ומתו או נשברו אין שמין השבר וממלא לו הדמים שהיה שוה מקודם שבירתו אלא משלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה והשבורה נוטלו הגנב או הגזלן ואסיקנא כי הא דגרסי' בפרק השואל פרה מחבירו דההוא דשאיל נרגא מחבריה תבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה שלים ליה נרגא מעליא אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ש"מ שמין.

והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לשואל. כיון שהזכיר שמועות דעולא משלימם.

אמר עולא אמר ר' אלעזר שליא שיצאת מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון פי' ז' ימי טומאה לזכר וי"ד לנקבה מונין מן היום הראשון ואקשי עליה האי חומרא קולא הוא דקא חשבת [לה] ליולדת מיום ראשון והיא לא ילדה אלא בשני ותטהרנה בח' שהוא ז' ליום ב' ועדיין טמאה היא היום כולו.

ופריק רבא לחוש לטומאה חוששת אבל למנות ז' לזכר וי"ד לנקבה משני מונין. ומה בא עולא להודיענו דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא בפ' בהמה שהיא מקשה לילד שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה כסימן הולד באשה כך סימן הולד בבהמה.

מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק. קשיא לי אם איתא למ"ד דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכא דכסף ישיב לבעליו כתב רחמנא וכדאקשי ליה רב כהנא לרבה וי"ל דודאי הוה להו למימר ליה ולטעמיך הני קראי נמי ל"ל אלא דהרבה פעמים יכול להקשות כן ואינו מקשה וכיון דלא קאי לא דייקינן כולי האי.

ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת וכו'. ואחרים כאבא שאול, ותרווייהו אית להו דפחת נבלה דניזק אלא שטורח הנבלה על המזיק.

והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פירש"י ז"ל אין שמין אלא ישלם כלי והשברים שלו וכן כתב ר"ת ז"ל דמשלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה, והשבור נוטלו הגנב או הגזלן וכ"כ ג"כ בשאלתות דרב אחא גאון ז"ל. ולכאורה משמע מהא דגרסינן בפרק השואל (צו, ב) ההוא גברא דשאל נרגא מחבירה ואיתבר אתו לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי והלכתא כרב כהנא ורב אסי ומהדר ליה תבריה כך היא הגירסא בספרים בפרק השואל ואם הוא מעיקר הנוסחאות ע"כ בגזלן וגנב לא מהדר ליה תבריה דהא דאהדרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אהדרו אלא דמשום דאיהו הוה דאין לשואל כגנב וגזלן מ"מ לכ"ע משמע לגנב וגזלן דאין שמין לא מהדרי' תברי' ואפשר שהוא (תוס') [תוספת] מידי מגיה ספרים מ"מ מדקאמר זיל שלים נרגא מעליא משמע ודאי לכאורה דנרגא שלם קאמר ולא דמי נרגא.

אבל (רש"י) [רבינו שמואל] ז"ל הקשה דהא אמרינן כסף ישיב ואפילו סובין והשתא תשלומין דברשותיה אמר רחמנא כסף ישיב הני לא כ"ש וכדאקשי לי' רב כהנא לרבא ע"כ פירש הוא ז"ל אין שמין לומר דפחת אין לבעלים אלא לגנב או לגזלן והא דאמר ליה רב לההוא דשאיל נרגא זיל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא קאמר ויש מי שפירש אין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאין פותחין להם לומר תנו לבעלים השברים ושלמו את המותר אבל אם טענו מעצמן מקבלין מהן ולשאר הניזקין מיד פותחין להם ב"ד ואע"פ שלא טענו הם והעיקר כמו שפירשו הגאונים ורש"י ז"ל דבגנב וגזלן לא כתב רחמנא כסף ישיב אלא צריך לשלם הגניבה והגזילה כעין שהיו והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים (ע"כ גנובה וגזולה מנין) [עד כדון גניבה גזילה מנין] א"ר בון והשיב את הגזלה אשר גזל כאשר גזל.

לחוש חוששת. כלומר בין בתחלתה בין בסופה (שחושש) [שחוששת] ליום ראשון ואינו מונה אותו מכלל(ה) שבעה לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינא נמי חוששת לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון.

מאי קא משמע לן דאין שליא בלא ולד. ואין כאן אלא חדא ספיקא אם יצא רובו או רוב ראשו באותו מקצת אם לאו דאי יש שליא בלא ולד הרי יש כאן תרי ספיקי שמא אין שם ולד ואם ת"ל יש שמא אין שם לא (ראשו) [רובו] ולא רוב ראשו.

הכי גרסינן: סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן כסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תנינן דתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (בכורות יט, ב) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר.

כל שחייב לשלם בהמה לחברו הן מצד שנמסרה לו לשמירה ופשע בה ומתה כגון אחד מארבעה שומרים ר"ל שומר חנם ושומר שכר והשואל והשוכר הן שהוזקה על ידי ממונו כגון אבות נזיקין שהוזכרו הן שהוזקה על ידי עצמו בכלם הניזק מיטפל בנבלה ופחת נבלה נישום בתשלומיו הן לתשלומי נזק שלם הן לתשלומי חצי נזק כיצד הרי שהשור שוה מאתים ומת על ידי אחד מאלו והנבלה שוה בשעת מיתה חמשים זוז אין אומרים תהא הנבלה של מזיק וישלם מאתים אלא בעלים מיטפלין בנבלה ואין המזיק משלם אלא מאה וחמשים לנזק שלם או שבעים וחמשה לחצי נזק ואף אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד העמדה בדין שמין לו כמה שהיתה שוה בשעה מיתה וכן בעלים מיטפלין בשברי הכלים וכן בכל היזק ומכל מקום על המזיק לטרוח ולהמציאה לנזק כגון שאם היתה הנבלה בבור עליו להעלותה ולהביאה מיהא על שפת הבור ואחר כך שמין לו ואפילו היו מוצאין ממנה בעודה בבור כשיעור הנמצא אחר הוצאה והעמדה על שפת הבור:

ומכל מקום גנב וגזלן אינן בדין זה אלא כל שגנב וגזל ומתה ברשותו או שגנב וגזל כלי ונשבר הרי הנבלה והשברים שלו ומשלם כל הנזק אם יש לו מעות ממקום אחר והוא שאמרו אין שמין לא לגנב לא לגזלן כך פרשו חכמי הצרפתים אלא שרוב מפרשים הסכימו שלא אמרו לגנב וגזלן אין שמין אלא לענין פחת ר"ל שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמידה בדין אין הנגזל מקבלם אלא כמה ששוין עכשו אבל לענין שהוא יכול לשום לו בשוויין של עכשו אין לפקפק שהרי ישיב אמר רחמנא ואפילו סובין הלכה היא לדברי הכל וסתם נאמרה בכל היזק ומה שאמרו בכאן לדעת האומר שאין שמין לשואל שלים נרגא מעליא פירושו דמי נרגא מעליא אלא שלדעת ראשון אפשר שבגנב וגזלן לא נאמר כן ואף בתלמוד המערב נאמרה כן תמן תני מנין שאין שמין לגנב דכתיב חיים שנים ישלם חיים ולא מתים עד כאן גנובה גזולה מניין אמר ר' בון והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

ולענין שואל מיהא הלכה ששמין לו ואין צריך לומר לשאר שומרים כמו שבארנו:

ויראה לי בגנב וגזלן שאף בנפחת או הוכחשה בדרך שאינה חוזרת והוא הנקרא כחשא דלא הדרא אומרין כן אע"פ שלא נשבר הכלי או מתה הבהמה וכמו שאמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כחכמי הצרפתים:

מה שביארנו בגנב שאין שמין לו דוקא בקרן אבל לפרעון כפילא ודאי שמין לו לא אמרו אין שמין לגנב אלא על הדרך שאמרו שאין שמין לגזלן והרי גזלן אינו בדין כפל וכן כתבו גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים פירשוה אף בכפל:

כבר ידעת מה שאמרו חכמים אין שליא בלא ולד כשם שאמרו אין שליא בלא ולד כך אין מקצת שליא בלא ולד לפיכך שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני דנין אותה בטמאה טומאת לידה מיום ראשון ומטמאין טהרות שנגעה בהם מאותה שעה הואיל ואין מקצת שליא בלא ולד אף חוששין מספק שמא ראשו היה בצד זה שיצא והרי הוא כילוד שאלו היה אפשר למקצת שליא בלא ולד היינו מטהרין מטעם שני ספקות שמא לא היה שם ולד כלל ואם היה שם שמא לא היה ראשו בצד זה ועכשו שאי אפשר למקצת שליא בלא ולד חוששין שמא יצא ראשו ואין כאן אלא ספק אחד ומכל מקום לימי טהרה אין מונין אלא משני:

לענין בהמה כבר ביארנו במסכת חולין שכל אבר שיצא ממחיצתו אסור ואין האבר היוצא נתר בשחיטת אמו ואם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואינו נתר עוד בשחיטה אמו שליא שיצתה מקצתה ואח"כ שחטו את האם אסורה באכילה כלה ולא את היוצא לבד שמא ראשו של עובר היה בצד זה היוצא והיתה כלה כילוד ואינו נתר עוד בשחיטת האם ואפילו לא נמצא שם ולד אין אומרין הרי אין כאן ולד ודי לנו לאסור את היוצא שמאחר שאין שליא או מקצת שליא בלא ולד ושמא יצא רובו ואפילו ראינו ולד במקצת הנשאר בפנים הואיל ואין שליא קשורה בו אומרים ולד אחר הוא ומ"מ אם נמצא ולד במקצת שבפנים והיתה שליא קשורה בו ונמצא שם ראשו ורובו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא אסור והשאר מותר כמו שביארנו במסכת חולין:

מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס פחת נבלה דניזק הויא ומ"ס דמזיק הויא: ראיתי מפרשים דאבא שאול דאמר יביא עדודה לבית דין סבר דפחת נבלה דמזיק הוי וה"ק יביאנה עכשיו לב"ד וישומו אותה ומה שפיחתה המיתה עד שעת העמדה בדין מפסיד המזיק שמין כמה הוא שוה ונותנין אותה לניזק. ואע"פ שהל' מוכיח כן מדקאמר יביא עדודה לב"ד ק"ל טובא לפרש הכי דהא מה דאייתינן לעיל הטרפה לא ישלם אליבא דאבא שאול ילפינן הכי כדפרישית במה"ק וכך פי' גם המורה וילפי' מינה דנבלה דניזק הוי ואוקימנא דקראי איצטרוכי לפחת נבלה אלמא אבא שאול סבר דפחת נבלה הוי דניזק והיכי אמרינן דסבר דהוי דמזיק. ונראה לי לפרש דהאי דקאמר יביא עדודה לא שיביא הנבלה ממש לב"ד עד אלקים יבא דבר שניהם שיביא טענת העדודה לב"ד דהיינו עדים שהעידו כמה היתה שוה בשעת מיתה ומעלה אותה לניזק באותם הדמים. ומפסיד הניזק הפחת משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין:

פיסקא חבתי בתשלומי נזקו וכולי כסימן ולד באישה כך סימן ולד בבהמה מה דק"ל במהדורא תניינא. נ"ל לתרץ דלא גרסינן כולה אלא רובה והכין פירושא גזרה מקצתה אטו רובא שאם כשיצתה מקצתה לא תאסור את רוב הנשאר גם כשתצא רובא ומיעוטה בפנים לא יאסרו את מיעוט הנשאר. והתם ודאי אסור משום דכולה הוי ולד ורובה נמי כיון דהוי סימן ולד איכא למימר דילמא רוב מיחוי העובר התם הוי וכיון שרוב העובר יצא לחוץ נאסר אותו המיעוט הנשאר בפנים וטעמא משום דשליא הוי סימן ולד הא לא"ה לא היה נאסר מיעוט שליא הנשאר בפנים משום יציאת רובה מידי דהוי ארוב אבר שאם הוציא העובר את רוב ידו לחוץ לא נאסר מיעוט הנשאר בפנים. ואליבא דמ"ד בריש פ' בהמה המקשה אין לידה לאברים ואמר המורה דה"ג סימן ולד באשה (גרסינן) ומשום דבפ' המפלת תנן המפלת שליא או סנדל תשב לזכר ולנקבה דאלמא השליא סימן ולד הוא באשה תני השתא לגבי בהמה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה אי נמי משום דכתיב ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ודרשינן מלמד שעשה לה שליא מש"ה תני כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה:

יביא עדים שנטרפה באונס וכו'. תימה לפירוש רבינו תם דפירש דעד אחד פוטר משבועה אם כן למה לי עדים בעד אחד סגי. וליכא למימר דלאו דוקא נקט עדים דהא כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ונראה לי דלא הקשה דכיון דדרשינן קרא לכדאיסי דבמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא מיפטר בשבועה אם כן עד אחד נמי אינו פוטרו. הרא"ש ז"ל.

יביא עדורה לבית דין. לשון חסרה כמו איש לא נעדר. ואית דגרסי ארורה, והוא לשון אחד דאלף היא מתחלפת בעין. הר"ר ישעיה ז"ל.

יביא עדורה לבית דין. פירש ה"ר יחיאל ז"ל דאבא שאול סבר דמזיק הוי שכך הוא דורש יביא עדורה לבית דין עתה כשמעמידו הניזק בדין ויחייבוהו בית דין לשלם לפי שווייה של עכשיו ומר סבר תנא קמא סבר דניזק הוי לפיכך לא דבר הכתוב בהבאת הנבלה לבית דין דכי מה עניינה עתה שיביאנה המזיק שם כבר לקחה הניזק בדמיה שהיתה שוה סמוך למיתה. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק. קשיא לי אם איתא למאן דאמר דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכי דכסף ישיב לבעליו כתיב וכדאיקשי ליה רב כהנא לרבא. וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר דכיון דלא קאי לא דייקינן לה כולי האי. הרשב"א ז"ל.

הכא בטורח נבלה קמיפלגי. קשה אם כן יחסר פסוק אחד לאבא שאול לענין פחת נבלה שהרי טרפה דורש אותו לטורח נבלה. וי"ל דאבא שאול סבר דילפינן השלשה מבינייא כדפירש רש"י ואייתר קרא דטרפה לענין טורח נבלה. עוד פירש מורי הרב פירוש אחר ואמר דלעולם גזרה שוה נתקבלה אף לענין פחת נבלה ולעולם מביניא לא נוכל ללמוד משום דאיכא פירכא כדפרשינן ואם כן לענין סובין ילפינן כלהו מחד בגזרה שוה דתחת וכו' ואלו שלשה פסוקים כלהו איצטריכו חד לענין סובין וחד לפחת נבלה וחד לענין טורח נבלה כמו שדורש אותו אבא שאול. גליון.
ולענין פסק כתב הר"ר מאיר הכהן מסרקסטה ז"ל וז"ל פחת נבלה דאמרינן דהוי עליה דניזק דוקא פחתה בתר דהוה מצי שקיל לה לזבונה אבל אי פחתה בעודה בבור נראה לומר דאין מחשבינן אותה עליו אלא כפי מה ששוה בחוץ כיון דעליה דמזיק רמי לאפוקה. והוא הדין שאם השביחה בעודה בבור שבאו קונים הרבה לעיר שהשביחה למזיק. והא דאמרינן דשבח נבלה חולקין בדאשבחה בתר דאפקה מבוריה מיירי ואי בתר דשקלה ניזק אשבחה כיון דשמוה עליה וקבלה בשומת שמאין אם השביחה דין הוא שהשביחה לניזק כדכתבינן לעיל וצריך עיון. ע"כ. עיין בהרא"ש ז"ל בפסקיו ובנמוקי יוסף.

ואם שויא בבור תלתא וחוצה לו שויא ארבעה מפיק לה מאן דבעי. אי מפיק לה ניזק שקיל לה בתלתא ואי מפיק לה בעל הבור שמין לה ניהליה דניזק בארבעה כדשויא השתא בתר דאפקה. הר"מ הכהן מסרקסטה ז"ל.

היכי דמי אי לימא דבבירא וכו'. הקשה הר"מ אמאי לא משני כגון דבשעת מיתה שויא בבירא ארבעה ואגודא שויא טפי ונפחתה עד שעת העמדה בדין. דבבירא לא שויא אלא זוזא ואגודא ארבעה והשתא לא בדנפשיה טרח דפחת על הניזק. הרא"ש ז"ל.

אמר שמואל אין שמין. פירש הקונטרס מנהג הדיינין הוא וכו'. דחקו לפרש כן לפי שאומר אחר כך ואני אומר אף לשואל משמע שמתחילה לא היה מדבר בשמו. ובשאלתות דרב אחאי גריס וכו' ככתוב בתוספות. הר"פ ז"ל.

אין שמין לא לגנב וכו'. כתבו בתוספות גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל וכו'. וא"ת דאיצטריך קרא גבי גנב וגזלן דלא ישלם סובין אלא יתן לו בהמה מעולה שמע מינה דבעלמא ישלם לו סובין דאי בעלמא אינו משלם סובין אמאי איצטריך קרא גבי גנב וגזלן אלא ודאי בעלמא משלם לו סובין. מעתה קשה למה צריך קרא דישיב אפילו סובין. וי"ל דאי לאו קרא דישיב אפילו סובין הוה אמינא דהכא גבי גנב וגזלן משום דכתיבי קראי דוקא לא יתן לו אותה נבלה עצמה אלא ישלם לו בהמה מעולה אבל בעלמא אותה נבלה יתן לו שתהיה במקום כסף אבל שאר נבלות לא יתן משום הכי איצטריך ישיב אפילו סובין דבעלמא נמי אפילו שאר נבלות יתן לו. גליון.

וקשה לפירוש רבינו תם דאם כן היכי דייק לקמן בהגוזל קמא דשנוי קונה מדאמר שמואל אין שמין לא לגנב וכו'. ודלמא טעמא דשמואל הכא משום דבעינן כעין שגזל ולא משום שנוי. וי"ל אי לאו דסבירא ליה דשנוי קונה לא היה דריש כעין שגזל אלא אשר גזל מכל מקום ואף על גב דנשתנה הדרא בעיניה כדדריש רבי יוחנן בהגוזל קמא ומשום דסבירא ליה דשנוי קונה על כן שמין. ועוד יש לפרש דמשום שנוי קונה אין שמין ולא משום דאמרת כעין שגזל דאם לא כן אמאי לא מייתי לההיא דרשא הכא כיון דטעמא משום כעין גזל ויפה דקדק בהגוזל קמא מהכא דסבירא ליה לשמואל דשנוי קונה. ומה שהקשה רשב"ם לפירוש ר"ש לא תיקשי מידי דסבירא ליה לשמואל כרב הונא דלא דריש שוה כסף אלא היכא דליתא וקרא דמכה בהמה דרשינן ישלמנה לבעלים דבעלים מטפלים דוקא באותה נבלה אבל מדידיה לא יהיב ליה אלא כסף או מיטב אבל גנב וגזלן כיון דסבירא ליה לשמואל דשנוי קונה כמו שהוכחנו וכמה דדחיק סתמא דתלמודא בהגוזל קמא אם כן הוי נבלה דידיה דקנאה בשנוי ועל כן לא יהיב לבעלים נבלה ושברים דסבירא ליה כרב הונא דכסף או מיטב דוקא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

כתבו בתוספות היינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד וכו'. מה צריך קרא דשנים ישלם והשיב את הגזלה. וי"ל דמכח קושיא אחרת מיתרצת קושיא זו. דקשה למה צריך פסוק גבי גזלה לכתוב בגנבה ולא צריך בגזלה ויליף גזלה מגנבה כי היכי דיליף שואל מגנבה והטעם משום דקנו כשהוציאו מרשות בעלים אלא ודאי צריך לומר דעיקר משום דכתיב קראי וכיון דאית לן קראי אז תלינן טעמא משום דקנו. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל ויש לומר דגבי גנב איכא טעמא דמדייאש כיון שאינו יודע מי גנב וגבי גזלן כיון דלקח בחוזק אם כן מתייאש ולכך אי לאו קרא מטעם דקנו לא הייתי יודע שניהם ולכך למאן דאמר אף שואל יליף מינייהו מטעם דקנו. ע"כ.
ורשב"ם פירש אין שמין היינו בשעת מיתה כמו שכתוב בתוספות פרק השואל ובהגהת אשר"י כאן. וא"ת מדאיצטריך קרא לגבי גנב וגזלן דפחת נבלה הוי למזיק מכלל דבעלמא פחת נבלה לניזק מעתה קשיא אמאי איצטריכו הנך קראי דלעיל דפחת נבלה לניזק. ויש לומר דקודם שהייתי אומר מדאיצטריך הייתי מפרש כמו שפירש רש"י דלא איירי לענין פחת נבלה אלא לענין נבלה עצמה. גליון.
ח"מ שמ"ד וזה לשון הרב המאירי ז"ל רוב המפרשים הסכימו שלא אמרו לגנב ולגזלן אין שמין אלא לענין פחת רצה לומר שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמדה בדין אין הנגזל מקבלן אלא כמו ששוין עכשיו אבל לענין שהוא יכול לשום לו בשוויים של עכשיו אין לפקפק שהרי ישיב אמר רחמנא ואפילו סובין הלכה היא וסתם נאמרה בכל היזק. ומה שאמרו בכאן לדעת האומר שאין שמין לשואל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא אלא שלדעת ראשון אפשר שהגנב וגזלן לא נאמר כן ואף בתלמוד ירושלמי נאמרה כן וכו'. וי"ל בגנב וגזלן שאף בנפחת או הוכחשה בדרך שאינה חוזרת והוא הנקרא כחשא דלא הדרא אמרינן כן אף על פי שלא נשבר הכלי או מתה הבהמה וכמו שאמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומכל מקום גדולי המחברים כתבו כדעת התוספות. ומה שביארנו בגנב שאין שמין לו דוקא בקרן אבל לפרעון כפילו ודאי שמין לו לא אמרו אין שמין לגנב אלא על הדרך שאמרו שאין שמין לגזלן והרי גזלן אינו בדין כפל וכן כתבו גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים פירשוה אף בכפל. ע"כ.

שליא שיצאה מקצתה. פירוש רש"י דחיישינן שמא יצא רוב מיחוי הולד באותו מקצת ומדנפקא רובא הוי ליה כילוד. ואי אפשר לפרש כן דבריש בהמה המקשה מוכח דמדנפקא ראשו הוי כילוד. ואם אפשר דבמקצת שליא נפיק רוב מיחוי ולד היכי מוכח מהכא דכי נפיק ראשו הוי כילוד אלא ודאי במקצת שליא לא מצי נפיק רוב מיחוי הולד. הרא"ש ז"ל.
לכך נראה דבודאי רוב שליא ליכא לספוקי ברוב ולד דמקצת משמע כל דהו דהא ליכא ודאי רוב ולד והכא היינו טעמא משום דאיכא לספוקי ברוב הראש. וריב"א ז"ל פירש דיש ליישב פירוש רש"י ז"ל והכא איכא לספוקי ברוב ולד דמדקאמר עולא מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני משמע לפום ריהטא כלה בשני ימים חציה בזה וחציה בזה וכיון דאיכא חציה איכא לספוקי ברוב ולד כדפירש רש"י ז"ל אבל בההיא דבסמוך דקתני שליא שיצאה מקצתה ותו לא ודאי כל שהוא משמע דאז ליכא לספוקי ברוב ולד להכי מוכח מינה דרוב הראש חשיב לידה ומכל מקום פריך שפיר הכא תנינא שליא שיצאה מקצתה וכו' אף על גב דלאו חדא טעמא הוא כדפרישית דמכל מקום שמעינן מההיא דאין מקצת שליא בלא ולד. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

דקא מטהרי לה מראשון. הקשו בתוספות למה לא יהיה יום ט"ו טהור מכח ספק ספיקא. וקשה כיון שמנתה י"ד של טומאה הרי היא בחזקת טומאה ואם כן היאך נוכל לה לטהר יום ט"ו מכח ספק ספיקא. וי"ל דחזקת טומאה במקום דאיכא ספק ספיקא אינה כלום.
עוד כתבו בתוספות שאם תראה יום מ"א נמי תשתרי מספק ספיקא. וקשה כיון שמנתה ל"ג ימי טוהר אם כן נעמידוה בחזקת טהרה ובלא ספק ספיקא טהורה. וי"ל דכיון דאיכא ריעותא מגופה שהרי ראתה ביום מ"א אם כן ליכא חזקת טהרה. גליון.

מימנא לא מציא מימני אלא משני. משמע שרוצה לומר שעושה ימי טומאה וימי טהרה מיום שני אלא שאף ראשון נמי הוא בחזקת טומאה. אכתי חומרא היא דאתיא לידי קולא דכי מנינן משני מחשבין ימי טהרה משני. ויש לומר דהכי קאמר לחוש חוששת כל מאי דאיכא למיחש בין לענין לטמאה מראשון בין לענין ימי טהרה ומימנא לא מנינן לה אלא משני. תלמידי הרב ר' פרץ ז"ל.
וכן פירש הרשב"א ז"ל זה לשונו לחוש חוששת כלומר בין בתחילתה בין בסופה חוששת ליום ראשון ואינה מונה אותו מכלל ז' לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינה חוששת נמי לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון. ע"כ.
כתוב בתוספות אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא מטהרים. פירוש דכיון דיש מקצת שליא בלא ולד בחד ספיקא טהורה בראשון דדילמא לא יצא בראשון כלל ושוב אינה חוששת. וקשה איך היינו מטהרים אותה משום דילמא לא יצא ולעיל גבי יום ט"ו רצינו לטהר משום דילמא יצא רובו ביום ראשון. וי"ל דהשתא שאנו רוצים לומר שהיא טהורה בראשון ברשות הרבים משום דילמא לא יצא אז היינו צריכין לומר שמה שרצינו לטהר ביום ט"ו אינו מטעם דילמא יצא אלא מטעם דילמא זכר. ואם תקשה ותאמר דגבי יום ט"ו לא רצינו לטהר אותו אלא משום דילמא זכר הוא וגבי יום מ"א אנו מטהרים אותו מטעם דילמא נקבה היא נמצא שזה סותר את זה אז נשיב לך ונאמר לך דחייה אחרת דלא רצינו לטהר יום ט"ו אלא מטעם ספק ספיקא דילמא ביום ראשון יצא רובו ואפילו לא יצא דילמא זכר הוא. גליון.

עוד כתבו בתוספות ואי ברשות היחיד אפילו בספק ספיקא וכו'. ואין לומר דרבי אלעזר דהכא כרבי אלעזר בן שמוע דפליג עליה דרבנן ואמר ספק ביאה טהור משום דהוה ליה ספק ספיקא דהא בפרקא בתרא דעבודה זרה תבעי ליה לתלמודא דא אי רבי אלעזר בן פדת כרבי אלעזר בן שמוע סבירא ליה. ה"ר ישעיה ז"ל.

דאין מקצת שליא בלא ולד. הקשו בתוספות היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא וכו' ותירצו וכו'. אי נמי דוקא טומאה מחמת מגע דילפינן מסוטה דומיא דסוטה שנאסרה מתחת הבועל אבל טומאה הבאה מגוף האשה לא ילפינן מסוטה וספק ספיקא טהור אפילו ברשות היחיד וכן משמע בנדה דם הנמצא מן הלול ולחוץ אין שורפין עליו את התרומה משום דהוי ספק ספיקא והיכי דמי אי ברשות היחיד וכו' אלא משום דלא ילפינן מסוטה טומאה הבאה מגוף האשה. הרא"ש ז"ל.

תנינא שליא וכו'. קשה נימא דמתניתין איירי בלא ולד אחר עמה ולכך ודאי אין מקצת שליא בלא ולד וכאן משמיענו אפילו בולד אחר. וי"ל דאם כן הוה ליה לפרושי. ועוד דאף המשנה איירי ביש עמה ולד אחר כדקאמר רבי אלעזר לא שנו אלא שאין קשורה וכו'. ע"כ תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

שליא שיצתה מקצתה וכו'. הקשו בתוספות דסוגיא הכא מוכח דשרי וכו'. ותירצו דברייתא דקתני התם שמא נמוח וכו' איירי בשליא שלאחר הולד וכו'. ומכל מקום שפיר קאמר התם תניא כותיה דרבי אלעזר דיש לחלק בין קשורה לשאינה קשורה דרבי יוחנן אומר בין קשורה בין אינה קשורה אין חוששין לולד אחר בשליא הבאה קודם לולד כל שכן בשליא הבאה אחר הולד וקשיא ברייתא לרבי יוחנן. תוספות שאנץ.

עוד תירצו בתוספות דהתם אסרי בספק ספיקא גזרה מקצתה אטו כולה וכו'. ולפי זה התירוץ טעמא דמתניתין דאוסרת שליא מטעם דגזרינן מקצתה אטו כולה ואם כן מה שאמר התלמוד אליבא דרבי אלעזר קמשמע לן פירושו קמשמע לן גבי אשה דאין מקצת שליא בלא ולד אבל גבי בהמה יש מקצת שליא בלא ולד וגזרינן מקצתה אטו כולה משום הכי אסורה באכילה. אי נמי לפי תירוץ זה עולא אמר רבי אלעזר איירי כשאין שם ולד אחר והילכך אין מקצת שליא בלא ולד כיון שאין שם ולד אחר אבל מתניתין דבהמה איירי בשיש שם ולד אחר הילכך איכא למימר דיש מקצת שליא בלא ולד אפילו אינה קשורה בו. גליון.

אסורה באכילה. פירש הקונטרס אפילו חזרה משום דחשיב לידה. ומדנקט בקונטרס דחזרה משמע דאי לא חשיב לידה הוה משתרי אף מאי דנפיק בחזרה. ולא נהירא דהא עולא דאמר התם אבר עצמו מותר בחזרה ואיתותב התם פרק בהמה המקשה. לכך נראה דודאי למה שיצא קודם שחיטה תו לא תשתרי אף בחזרה והכא לענין מה שבפנים קאמר והכי קאמר אסורה באכילה כולה אפילו מה שבפנים שלא מיקרי כל בבהמה ושמא באותו מקצת יצא רובו של ולד או רוב ראשו והוי הכל כילוד אף מה שבפנים אלמא אין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד אם כן הוי ספק ספיקא והוה לן למישרי מה שבפנים מהאי טעמא אבל מה שיצא לחוץ לעולם אסור כדפרישית. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

גזרה מקצתה אטו כולה. פירש הקונטרס אטו היכא דיצא כולה וחזרה. ולפי שיטתו פירש כן דפירש לעיל דאסורה באכילה לענין מה שיצא לחוץ איירי. ולא נהירא חדא דבאשה נמי נגזור היא מגופה דאי מטהרת לה מראשון שיצתה מקצתה אתי למטעי ולטהר נמי משני אף על גב דאיכא כולה. ועוד דמאי קאמר אטו כולה וחזרה והלא אין זה רגילות שתחזור לאחר יציאת כולה. ועוד קשה דעל כרחך לא לענין מה שיצאה איירי אלא לענין מה שבפנים כמו שהוכחתי לעיל ואם כן ודאי ליכא למגזר מקצתה אטו כולה דאין טעם להתיר בכולה כמו במקצתה דהא במקצתה לא יצא לחוץ מעולם מה שבפנים ואי משום דאתי למיטעי שיאמרו שגם שכשיוצא מקצתה שיהא מותר כמו כן יצא כולה יאמרו מותר דהוי אסור מן התורה אם כן ה"ל גזרה מה שבפנים אטו מה שבחוץ. לכך נראה דאטו כולה לאו דוקא אלא כולה כלומר אטו רובא וכו'. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון הר"ש ז"ל דאין מקצת שליא בלא ולד. קצת משמע מלשון רש"י ז"ל דלא תלי ברובא דשליא מדפריש בסמוך אטו כולה כולה ממש ונפקא מיניה היכא דחזרה. וקצת קשה אם כן היכי דייקינן דאי יש מקצת שליא בלא ולד הוי ספק ספיקא שמא אין בה כלום ואם תמצא לומר יש בו שמא מיעוט דהא אההוא דפנים איכא למידק איפכא שמא אין בו כלום לפי שהוא כחיצון ואם תמצא לומר יש בו שמא מיעוטו בפנים אבל רובו הוא בחוץ ואי הוי גרסינן אין שליא בלא ולד ולא הוה גרסינן מקצת הוה ניחא.
והקשה הר"ר משה ז"ל על מה שמפרש בפרק קמא דכתובות גבי האומר פתח פתוח מצאתי דלא אמרינן ספק ספיקא אלא אם כן יכול לומר ספק ספיקא לכל צד דהא הכא לא מצינן למימר ספק ספיקא איפכא. ע"כ.

הכי גרסינן סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן בסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תניא דתנן בבכורות פרק הלוקח בהמה סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר. הרשב"א ז"ל.

תוס' ד"ה שליא שיצאה מקצתה וכו'. לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פירוש אלא שהשליא היא בפני עצמה והולד בפני עצמו דאמרינן שהשליא היא ולד בפני עצמו ונימוח והשליא של הולד שיצא אחריו היא ג"כ נימוח וק"ל:

גמ' אחרים אומרים מניין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בטורח נבילה כו' שמתה שם אבא שאול כו' כצ"ל:

בד"ה דקא מטהרת כו' שתראה ביום ט"ו כו' כצ"ל:

בד"ה ממנא לא מניא שבועים דנקבה אלא משני כצ"ל:

בד"ה דאין מקצת כו' יצא מחותך או כו' כצ"ל:

בד"ה אסור צ"ל אסורה:

תוס' בד"ה יביא עדים כו' הא יש רואה. נ"ב ס"א ראייה:

בד"ה יביא ארורה לב"ד פירוש שמתה בלא ברכה כו' כצ"ל:

בד"ה אין שמין כו' אמר רבי אבא בר ממל והשיב כו' כצ"ל:

בד"ה דקא כו' תנן בהמפלת כו'. נ"ב עיין מ"ש בפרק המפלת (נדה דף כ"ז) בד"ה חומר שני ולדות ע"ש:

בד"ה שליא כו' שיצאתה מקצתה אי הוי כו' בשאינה קשורה בולד כו' ור"א איירי בשליא כו' כשאין קשורה בה כדאמרינן בהמפלת כו' כצ"ל:

גמרא אלא אמר רבא לחוש חוששת מימנא כו'. לא רצה לומר מונין מן הראשון ימי טוהר קאמר [לחומרא] אם תראה ביום מ"א טמאה דכיון דבא להשמיענו דאין מקצת שליא בלא ולד טפי הל"ל שהיא טמאה מיום א':

בתוס' בד"ה דקא מטהרת כו' דהוו תרי קולי דסתרי כו'. ומ"מ בסמוך דייק שפיר דאי י"ל לקולא יש מקצת שליא בלא ולד הוי טהרינן בראשון מכח ס"ס דא"ל א"כ כי חזיא בט"ו נמי תשתרי מס"ס דשמא כולו נפיק ביום ראשון ושליא בא אחר הולד ביום שני ואפילו יצא [ביום שני] דלמא מיעוט נפיק ורובא נפיק ביום ראשון [די"ל] באופן זה שמא יצא ראשו ביום א' ואפילו לא יצא שמא זכר הוא [וכיון דאיכא ספק אחר שאינו סותר הראשון לא הוי תרי קולי דסתרי ודוקא היכא דב' הספיקות דקולא שנייה סותרין לשני הספיקות דקולא הראשונה כתבו דהוי תרתי דסתרי] וק"ל:

בתוס' בד"ה דאין מקצת כו' לענין לאסרה לבעלה. ק"ק דספק טומאה מסוטה גמרינן לה שהוא לענין לאוסרה לבעלה:

גמרא ואמר עולא אר"א שליא שיצתה מקצתה כו' עד סוף הענין. ק"ל דהא בר"פ בהמה המקשה מוכח דביציאת מקצתה אין לחוש ליציאת רוב הולד אלא רק חששא דיציאת ראשו (ופרש"י הכא ד"ה דאין שכ' שמא רוב מיחוי הולד יצא כו' וכן בתד"ה דקא שכ' או רובו צריכין לפנים) דקאמר שם מאי קמ"ל דכיון דיצא ראשו הויא לידה כו' הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' ע"ש ור' אלעזר עצמו סובר (בנדה כט) לאיכא דמתני דאין הראש פוטר בנפלים ולל"ק דהתם עכ"פ במחותך ולכאורה שליא דהולד נימוח לגמרי גרע טפי (והמהרש"א שם בתד"ה סיפא לענין להחשב אף שבפנים כילוד כ' דשליא עדיף מנחתך) וא"כ למה חוששין לולד. ועוד ק"ל לפי מאי שחלקו התוס' שם בסד"ה שליא לשמואל בין אדם לבהמה מאי פריך הכא משליא שיצתה מקצתה דבהמה תנינא על מימרא דר"א דהיא באדם:

גמ' דאין מקצת שליא בלא ולד. עיין נדה יח ע"א תוס' ד"ה שליא בבית:

בפרש"י אמר שמואל אין שמין מנהג דיינים הוא וכו' כוונתו דלא שייך לומר דשמעתי' דנפשיה קאמר מדקאמר בסמוך ואני אומר אף לשואל משמע דהא דקאמר אלא לנזקין מנהג דיינים הוא. ובתוספות מפרשי דגריס בשאלתות דר' אחאי א"ל אבא ושייך שפיר ואני אומר צ"ל לפ"ז מה שאמר ואבא מודה לי היינו בסוף כשאמרתי אף לשואל חזר מדבריו הראשונים והודה לי ועי"ל דאמר לי אבא היינו אביו ממש ולא רב:

בתוספות בד"ה אין שמין פי' הקונטרס אין שמין הנבילה והשברים וכו' ואע"ג דקי"ל ישיב לרבות אפילו סובין גנב וגזלן שאני עכ"ל. נראה מלשונם שהבינו דרש"י לא פי' אין שמין לענין הפחת אלא לתשלומין גופיה אבל מלשון רש"י לא משמע כן שכתב אלא לנזקין שמין כדכתיב והמת יהיה לו עכ"ל ולא קאמר דשמין לנזקין מדכתיב כסף ישיב לבעליו ואפילו סובין ושברים דעלמא יהיב ליה מכ"ש דידיה א"ו דרש"י לא פי' כן אלא לענין הפחת דילפינן מוהמת יהיה לו כדמשנינן לעיל וכן פי' הר"ש בפ' השואל ומלשון רש"י והשברים שלו היינו דמעיקרא אוקמיה ברשותיה וק"ל:

בא"ד והיינו טעמא למ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין וכו' לפי פירושם נראה פשוט דדוקא בשואל ס"ל דאין שמין אבל בשאר שומרין מודה דשמין יש לדקדק דא"כ מאי קא מיבעיא ליה בגמרא אי קאמר אף שואל שמין או אין שמין תפשוט דאין שמין קאמר דאי שמין קאמר מאי אף לשואל דהא ע"כ הא דקאמר אלא לנזקין לאו דוקא דהא בכל השומרים נמי שמין אלא רישא דגנב וגזלן דוקא וסיפא לאו דוקא וא"כ איך שייך לומר אף לשואל א"ו שאין שמין קאמר וא"ש דפליג ארישא ונראה ליישב דה"נ דאע"ג דאמרת בגנב וגזלן אין שמין ע"כ משמע דה"ה לשואל כיון דחד טעמא אית להו אבל אני אומר אף לשואל דדמי לגנב וגזלן אפ"ה אין שמין וק"ל אבל מלשון רש"י משמע דאי ס"ל דשואל אין שמין ה"ה לשאר שומרים ונזקין דוקא מוהמת יהיה לו:

ופטור. דשומר שכר פטור באונסין כדכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב): יביא עדודה. נבילה: לב''ד. לשומה כמה היא שוה והכי משמע קרא יביאהו עד יביא העדודה כדכתיב (בראשית מט) בבקר יאכל עד דהיינו שלל כדמתרגמינן עדאה מפי מורי: מאי לאו בהא קמיפלגי. דבאונסין הא ודאי לא פליג אבא שאול למימר דאפי' נטרפה באונס יהא חייב דאין שומר שכר חייב באונסין אלא ה''ק אם נטרפה בפשיעה שיהא בר תשלומין יביא עדודה ויוסיף מביתו על הדמים שהיא שוה בשעת מיתה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהשתא אי אית ליה נבילות אחרנייתא יהיב ליה כל שכן הא אלא לפחת נבילה אתא ות''ק דלא מפיק ליה להך דרשה סבר פחת נבילה דמזיק הוי הלכך לא מצי לאוקמי לקרא להך דרשה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהא תניא ישיב לרבות שוה כסף: בטורח נבילה. להביאה ממקום שמתה שם למקום שהיתה שם אבא שאול סבר על המזיק הוא: והתניא. בניחותא: כסף ישיב לבעליו והמת. משמע שאף המת ישיב לבעליו: ואגודא. שפת הבור: בדנפשיה קא טרח. וריוח דנפשיה קא עביד דשיים ליה לניזק בדמי יתירי ולמה לי קרא דוהמת: כשורא. קורה: בדברא. בשדה ואע''ג שמחוסר הבאה לעיר נמכר בזוז: אמר שמואל. מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו: אלא לנזקין. שמין כדכתיב והמת יהיה לו: ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. רב: אף לשואל שמין. ואניזקין קאי: או דלמא אף לשואל אין שמין. והאי אף אגנב וגזלן קאי: מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי. בבבא מציעא בפ' השואל (דף צו:): שליא שיצתה כו'. דקי''ל המפלת שליא יושבת עליה ימי טומאה וימי טהרה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח בתוכה: מונין לה מן הראשון. דמיום ראשון טמאה ואפי' הואי לידה יבישתה: לחומרא. דמטמאין טהרות שנגעה בראשון משעת יציאת שליא: דקא מטהרת לה מראשון. שתהא סופרת י''ד של נקבה עם יום הראשון ודמים שתראה ביום ט''ו טהורין דהיינו קולא דאי הויא מניא משני לא חיילא ימי טהרה עד למחר: חוששת. לטמא טהרות שתגע בראשון: מימנא לא ממניא. שבועיים דנקבה אלא משני: מאי קמ''ל. עולא דאמר חוששת: דאין מקצת שליא בלא ולד. ומש''ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב הוי ליה כילוד כדאמרינן במסכת נדה (דף כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו ומימנא ודאי לא מניא מראשון דשמא לא נפק רובא עד שני דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישינן לטמא טהרות דכולי האי לא חיישינן דנימא תרי חומרי דלמא נפקא ורוב נפקא: שליא. של בהמה: שיצאת מקצתה. קודם שחיטת הבהמה: אסורה. כולה ואע''פ שאין בה ולד: ה''ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. כלומר מפני שהשליא סימן ולד בין באשה בין בבהמה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח וחיישינן שמא באותו מקצת שיצא קודם שחיטה היה רובו של עובר וקיימא לן יצא רובו ה''ז כילוד ואינו ניתר בשחיטת האם:

יביא עדים שנטרפה באונס. ואיסי דורש בפרק האומנין (ב''מ פג.) אין רואה הא יש רואה יביא עדים שנטרפה ופטור דמשמעות דורשין איכא בינייהו: יביא ארורה לב''ד. פי' שמתה בלא ברכה ואית דגרס עדורה כמו אחת מהנה לא נעדרה (ישעיה לד) ובקונטרס גריס עדודה כמו יאכל עד: בשאלתות דרב אחאי גרי' אמר שמואל אמר לי אבא ולא כפ''ה דפירש דמנהג דיינין כך הוא: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פ''ה אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים והשברים שלו ואע''ג דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמיה ולא סובין וכן משמע בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א''ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כדון גניבה גזילה מנין א''ר אבא בר ממל והשיב הגזלה אשר גזל כאשר גזל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה''ט דמ''ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן.: דקא מטהרת לה מראשון. פירוש שסופרת י''ד של נקבה מראשון והדמים שתראה בט''ו יהיו טהורין וא''ת ואמאי לא יהיו טהורים דלמא ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפי' לא יצא דלמא הוא זכר וי''ל דלא מצי למישרי מספק ספיקא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ''א תשתרי נמי מספק ספיקא דשמא לא יצא רובו ביום ראשון ואפי' יצא רוב דלמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנו משום דשמא זכר השתא נתירנו משום שמא נקבה הרי ממה נפשך נעשה איסור וכה''ג תנן בהמפלת (נדה כט.) תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע''ג דכל איסור באפי נפשיה הוי ספק ספיקא: דאין מקצת שליא בלא ולד. וא''ת לר''א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה''ד אי ברה''ר אפי' בחד ספיקא מטהרי' ואי ברה''י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן (טהרות פ''ו מ''ד) כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה''י אפי' ספק ספיקא טמא וי''ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה: שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. פי' אסורה אפי' מה שבפנים דשמא באותו מקצת שיצא יצא ראשו של ולד והוי כולו כילוד ולא קרינן ביה כל בבהמה תאכלו דאם יש מקצת שליא בלא ולד היה לנו להתיר מטעם ס''ס תימה דסוגיא דהכא מוכח דשרי ר' אלעזר בשליא שיצתה מקצתה אי הוי ס''ס באכילה ובסוף בהמה המקשה (חולין עז:) משמע דאפילו בס''ס אסר רבי אלעזר דעל הך משנה דשליא שיצתה מקצתה קאמר ר' אלעזר לא שנו אלא בשאינו קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ובשאין קשורה ע''כ לא הוי אלא ס''ס כדקתני בברייתא דקתני התם שמא נימוח שפיר של שליא כו' וא''כ כשאין קשורה תשתרי דשמא אין שם ולד אחר ואפי' יש שם ולד אחר שמא לא יצא רובו וי''ל ברייתא דקתני התם שמא כו' מיירי בשליא של אחר הולד ור' אלעזר איירי בשליא שקודם הולד דודאי יש שם ולד אחר כשאין קשורה בה כדאמרינן בהמפלת (נדה דף כו:) דלא אמרינן תולין את השליא בולד אלא בשליא הבאה אחר הולד ועוד י''ל דהתם אסרי בס''ס גזירה מקצת אטו כולה כדאמרינן בשמעתין: כסימן ולד באשה [כך] סימן ולד בבהמה. וא''ת ואמאי תולה בהמה באשה ומתני' לא מיירי אלא בבהמה ויש לומר משום דבאשה פשוט לו יותר מבבהמה דהרי שפיר שהוא סימן ולד באשה ולא בבהמה כדתנן בהלוקח (בכורות דף יט:) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר ושליא:

בבא קמא יא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף יא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד