בבא קמא ט ע"א

וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עֲסִיקִין עַד שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בָּהּ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשֶּׁהֶחְזִיק בָּהּ אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ
מַאי טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חַיְיתָא דְּקִטְרֵי סְבַרְתְּ וְקַבֵּלְתְּ
מֵאִימַּת הָוְיָא חֲזָקָה מִכִּי דָיֵישׁ אַמִּצְרֵי
וְדַוְקָא שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת אֲבָל בְּאַחְרָיוּת לָא
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ בְּאַחְרָיוּת נָמֵי דַּאֲמַר לֵיהּ אַחְוִי טִירְפָךְ וַאֲשַׁלֵּם לָךְ
רַב הוּנָא אָמַר אוֹ כֶּסֶף אוֹ מֵיטַב
אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא יָשִׁיב לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף אֲפִילּוּ סוּבִּין
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּדְלֵית לֵיהּ אִי דְּלֵית לֵיהּ פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא אָמְרִינַן לֵיהּ זִיל טְרַח זַבֵּין וְאַיְיתִי לֵיהּ כְּסַף קָא מַשְׁמַע לַן
אָמַר רַב אַסִּי כְּסָפִים הֲרֵי הֵן כְּקַרְקַע לְמַאי הִלְכְתָא אִילֵימָא לְעִנְיַן מֵיטַב הַיְינוּ דְּרַב הוּנָא
אֶלָּא לִשְׁנֵי אַחִים שֶׁחָלְקוּ וְנָטַל אֶחָד קַרְקַע וְאֶחָד כְּסָפִים וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל קַרְקַע דְּאָזֵיל הַאי וְשָׁקֵיל פַּלְגָא בִּכְסָפִים בַּהֲדֵיהּ
פְּשִׁיטָא הַאי בְּרָא וְהַאי לָאו בְּרָא
אִיכָּא דְּאָמְרִי אַדְּרַבָּה לְאִידַּךְ גִּיסָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְהָכִי שְׁקַלִי כְּסָפִים דְּאִי מִגַּנְבִי לָא מִשְׁתַּלַּמְנָא מִינָּךְ וּלְהָכִי שָׁקְלַתְּ אַרְעָא דְּאִי מִטַּרְפָא לָא מִשְׁתַּלְּמָא לָךְ מִידֵּי מִינַּאי
אֶלָּא לִשְׁנֵי אַחִים שֶׁחָלְקוּ וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל חֶלְקוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן
וְהָא אַמְרַהּ רַב אַסִּי חֲדָא זִימְנָא דְּאִיתְּמַר הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל חֶלְקוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן רַב אָמַר בָּטְלָה מַחְלוֹקֶת וּשְׁמוּאֵל אָמַר וִיתֵּר וְרַב אַסִּי אָמַר נוֹטֵל רְבִיעַ בְּקַרְקַע וּרְבִיעַ בְּמָעוֹת
רַב אָמַר בָּטְלָה מַחְלוֹקֶת קָסָבַר הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ כְּיוֹרְשִׁים הָווּ
וּשְׁמוּאֵל אָמַר וִיתֵּר קָסָבַר הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ לָקוֹחוֹת וּכְלוֹקֵחַ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת דָּמֵי
וְרַב אַסִּי אָמַר נוֹטֵל רְבִיעַ בְּקַרְקַע וּרְבִיעַ בְּמָעוֹת מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּיוֹרְשִׁין דָּמוּ אִי כְּלָקוֹחוֹת דָּמוּ הִלְכָּךְ נוֹטֵל רְבִיעַ בְּקַרְקַע וּרְבִיעַ בְּמָעוֹת
אֶלָּא מַאי הֲרֵי הֵן כְּקַרְקַע לְעִנְיַן מֵיטַב
אִי הָכִי הַיְינוּ דְּרַב הוּנָא אֵימָא וְכֵן אָמַר רַב אַסִּי
אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב הוּנָא בְּמִצְוָה עַד שְׁלִישׁ
מַאי שְׁלִישׁ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

הגמרא מביאה מימרא נוספת של אביי בדין לוקח, לגבי עניין אחר:

ואמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, דהיינו, שהודיע המוכר לקונה שבמפורש, שהוא מוכר לו את השדה בלי אחריות מצדו, שאם יבוא אדם אחר ויוציא את הקרקע מידו מסיבה כל שהיא, אין הוא חייב להחזיר לו את דמי הקרקע, ויצאו עליה עסיקין, ^[1] באו אנשים "עוררין" וערערו על בעלותו של ראובן המוכר עליה, בטוענם שהשדה היא שלהם, ^[2] ומחמת שמערערים כן, רוצה שמעון לחזור בו מן המקח, הדין הוא כך:

עד שלא החזיק בה שמעון בשדה זו, ולא נתן עדיין עבורה מעות למוכר, ^[3] יכול הוא לחזור בו מהמקח, ומתבטל המקח, ואינו משלם למוכר עבור השדה.

אבל, משהחזיק בה שמעון הקונה בשדה זו, וקנאה בקניין חזקה, ^[4] שוב אינו יכול שמעון לחזור בו מן המקח. וגם אם לא שילם עדיין את דמי השדה, הוא קנה את השדה, וחייב לשלם את דמיה כאילו הם הלואה שהוא חייב למוכר. ^[5] ואינו יכול לטעון מקח טעות הוא, שלא היה בדעתי לקנות שדה שיש עליה עוררין.

מאי טעמא [מהו הטעם]? משום דאמר ליה ראובן המוכר לשמעון: "חייתא דקטרי" סברת, וקבלת! שק קשור מלא רוח הסכמת לקבל על עצמך, ולקנותו. ^[6]

כלומר, הרי אתה דומה לאדם שקנה שק קשור ולא בדק את תוכנו, שאינו יכול לטעון מקח טעות הוא. כי היות ולא בדק הקונה את תוכנו של השק, סבר וקיבל על עצמו כל מה שיש בו. ואף אתה כן, כיון שקנית שדה בלא שאקבל עליה אחריות כלפיך, הרי בכך קיבלת על עצמך הפסד זה, שאם יבואו עוררין, לא תוכל לבטל את המקח. ^[7]

והגמרא מבארת מה פירוש "משהחזיק בה אין יכול לחזור":

מאימת הואי חזקה? כיצד נעשית החזקה המועילה לקניין, שאם עשאה הקונה שוב אינו יכול עוד לחזור בו?

מכי דייש אמיצרי, מהזמן שהקונה מתקן את גבולות השדה, ומגביה אותם.

ודין זה הוא דוקא אם המכר נעשה שלא באחריות.

אבל, אם המכירה היתה באחריות, לא נאמר דין זה, לפי שיכול הקונה לטעון שהוא לא קנה "שק מלא רוח", ולא שדה שיש עליה עוררין, אלא קנה שדה באחריות. ולכן, יכול הלוקח לחזור בו מהמקח ולא לשלם את המעות גם לאחר שהחזיק בשדה, על אף שעדיין לא הוציאו אותה המערערים מידו. כי עצם העובדה שיצאו עליה עוררים, היא סיבה לחזור מהמקח, ולא לשלם את דמיו.

ומביאה הגמרא גירסא אחרת של דברי אביי:

ואיכא דאמרי, יש אומרים, שכך אמר אביי: אפילו אם מכר ראובן את השדה לשמעון באחריות, נמי, גם כן אין שמעון יכול לחזור בו מהמקח אם כבר החזיק בשדה. ואף שלא נתן עדיין את המעות, אינו יכול לטעון: הואיל וסופך להחזיר לי את המעות [לאחר שיתקבל ערעורם של המערערים] לכן גם עכשיו, כשהם בידי, אעכבן מליתן לך אותן עד שיתברר הערעור.

משום דאמר ליה ראובן לשמעון: אחוי טירפך, ואשלם לך! כאשר תראה לי את שטר ה"טירפא" על השדה, לאחר שהעוררין יטרפו ממך את השדה בדין, ויכתבו לך בית דין "שטר טירפא", שזכו המערערים בדין בשדה זו וטרפו אותה מידך כדין לפי שהיא מגיעה להם, אז אשלם לך עבור האחריות. אבל כל זמן שלא עשו כן, אינך יכול לבטל את הקנייה, כי השדה שלי היתה, וודאי לא יזכו בדין, ואינך רשאי לעכב מעותי בידך משום חשש זה, ועליך ליתנם לי.

ועתה הגמרא חוזרת ליישב את סתירת הפסוקים שהקשה אביי לעיל [ז א], שבפסוק אחד נאמר "מיטב שדהו ישלם", ובפסוק אחר נאמר "כסף ישיב לבעליו", ודורשים מ"ישיב" לרבות שמשלם שווה כסף ואפילו סובין. ומביאה על כך הגמרא תירוץ נוסף: ^[8]

רב הונא אמר: המזיק צריך לשלם או כסף, או "מיטב".

אך בטרם סיים רב הונא את דבריו לפרש כיצד מתורצת בזה סתירת הפסוקים, ^[9] איתיביה [הקשה] רב נחמן לרב הונא: כיצד אמרת שהמזיק צריך לשלם דוקא כסף או מיטב? והרי שנינו בברייתא: "ישיב", לרבות תשלום נזקים גם באמצעות דבר שהוא שוה כסף, אפילו סובין, ולאו דוקא כסף?!

ומפרש רב הונא את תירוצו: הכא במאי עסקינן, זה שריבתה תורה שהמזיק יכול לשלם שווה כסף ואפילו סובין, מדובר בדלית ליה, שאין למזיק כסף או מיטב. ובכך מיושבת סתירת הפסוקים, כי אכן לכתחילה משלם המזיק או מיטב כנלמד מ"מיטב שדהו", או כסף כנלמד "כסף ישיב לבעליו". ואולם, ריבתה התורה באומרה "ישיב", שאם אין לו למזיק לא כסף ולא קרקע, יכול לשלם אף בשווה כסף, ואפילו בסובין. ^[10]

אך תמהה הגמרא: אי דלית ליה, אם מדובר באופן שאין לו כסף או מיטב, הרי פשיטא שישלם במה שיש לו! וכי עדיף לניזק שלא ישלם לו המיק כלל?

ומשיבה הגמרא: אין זה פשוט. כי מהו דתימא, היתה לנו אפשרות לומר, דאמרינן ליה: זיל, טרח, זבין, ואייתי ליה כסף! שהיינו יכולים לומר למזיק, לך וטרח בעצמך למכור את השווה כסף, ושלם לניזק דווקא בכסף. לכן, קא משמע לן "ישיב", שאין אומרים לו כן, אלא יכול המזיק לפרוע אף מסובין עצמם. ^[11]

ומביאה הגמרא מימרא של רב אסי, ודנה האם ניתן לפרשה כדברי רב הונא:

אמר רב אסי: כספים - הרי הן כקרקע!

ודנה הגמרא: למאי הלכתא, לאיזו הלכה התכוון רב אסי באומרו כלל זה ש"כספים הרי הן כקרקע"?

אילימא לעניין מיטב, אם נאמר שדברי רב אסי נאמרו לעניין תשלום מיטב, שגם אם יש למזיק עידית, אין הוא חייב לשלם מקרקע שהיא מיטב, אלא יכול לשלם גם בכסף, אם כן, היינו דרב הונא! הרי אלו הם דברי רב הונא, האומר שיכול לתת או כסף או מיטב. ואם כן, היתה הגמרא צריכה לשנות זאת בלשון "וכן אמר רב אסי". ^[12]

אלא, שמא תאמר, שרב אסי אמר זאת לעניין שני אחים שחלקו בירושת אביהם, ונטל אחד מהם את הקרקע, ואחד נטל את הכספים. ולאחר שחילקו את הירושה ביניהם בא בעל חוב שאביהם היה חייב לו כסף, ונטל את הקרקע לפירעון החוב. ועל מקרה זה אמר רב אסי: "כספים הרי הן כקרקע", שהנוטל כספים הוא כמי שנטל את הקרקע, כלומר, שלא נאמר שרק האח שהוא בעל הקרקע הפסיד בגביית הבעל חוב, אלא, דאזיל האי, ושקיל פלגא בכספים בהדיה, אח זה שנטל את הקרקע, הולך עתה לאחיו שקיבל את הכספים, ומתחלק עמו בכספים.

הרי לא מסתבר שזאת בא רב אסי לומר. כי פשיטא הוא שגם האח שנטל את הכספים עליו להשתתף בפריעת חוב אביו, וכי האי ברא, והאי לאו ברא!? וכי רק האח בעל הקרקע הוא בן, ואילו האח בעל הכסף אינו בן, כדי שישתתף אף הוא בפירעון חוב האב?! ^[13]

ומביאה הגמרא שיש אחרים שדחו פירוש זה, מסיבה הפוכה: איכא דאמרי: אדרבא, לאידך גיסא, יש אומרים שיש לפרוך הסבר זה בדיוק להפך, שכן לא מסתבר לחייב את האח בעל הכספים; דאמר ליה בעל הכספים לאחיו בעל הקרקע: הרי שנינו נטלנו את חלקנו בירושה עם סיכון להפסד, כיון שמצד אחד לכספים יש סיכון, שיגנבו, ולקרקע אין סיכון כזה. אך מאידך, לקרקע יש סיכון שיבוא בעל חוב ויטלנה לפירעון חובו, ולכספים אין את הסיכון הזה, כי לא גובים מיתומים אלא רק מקרקע. ולהכי שקלי כספים, לכן נטלתי אני את חלקי בירושה בכספים בלבד, ולא נטלתי מאומה מהקרקע, מתוך הסכמה שבינינו דאי מגנבי, לא משתלמנא מינך, שאם הכספים יגנבו, הרי זה הפסד שלי, ולא אתבע ממך להשתתף בהפסדי. ואף אתה, להכי שקלת ארעא, לכן נטלת את חלך בירושה רק מהקרקע, מתוך הסכמה, דאי מיטרפא, לא משתלמא לך מידי מינאי. שאם יבוא בעל חוב ויטרוף את השדה לא תחזור לתבוע ממני להשתתף בהפסד. כי היות וידענו בשעת החלוקה שכל אחד נוטל על עצמו סיכון, והסכמנו לחלוקה בצורה זאת, הרי בכך קיבלנו עלינו שכל אחד ישא הפסדו לבדו.

ולכן, לא מסתבר לומר שזהו הפירוש בדברי רב אסי.

ומנסה הגמרא לבאר בדרך אחרת את דברי רב אסי:

אלא, מה שאמר רב אסי "כספים הרי הן כקרקע", הוא לעניין שני אחים שחלקו בקרקעות שהניח להם אביהם, ובא בעל חוב של אביהם, ונטל לפירעון את חלקו של אחד מהן, ^[14] הדין הוא, שהאח השני משלם לאחיו חצי חלקו. ועל כך אמר רב אסי "כספים הרי הן כקרקע", כלומר, שיכול אח זה שעליו לתת חצי מחלקו, לתת זאת או בקרקע או לשלם את תמורתם בכסף.

אך הגמרא דוחה גם הסבר זה: והא כבר אמרה רב אסי חדא זימנא, רב אסי כבר אמר דין זה במקום אחר, ולכן לא מסתבר לומר שזו היא כוונתו כאן.

דאיתמר: האחין שחלקו קרקע שהניח להם אביהן, ובא בעל חוב של אביהם, ונטל את חלקו של אחד מהן לפרעון החוב. רב אמר: בטלה מחלוקת, החלוקה שנעשתה ביניהם בטילה, ושבים האחים ומתחלקים בשווה בחלק הנשאר.

ושמואל אמר: ויתר! החלוקה קיימת, כי אותו אח שנטל ממנו הבעל חוב את חלקו ויתר בשעת החלוקה על האפשרות לחזור ולתבוע חלקו, וכפי שיתבאר להלן, ולכן הפסיד את חלקו, ואין השני צריך להשתתף עמו.

ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע, ורביע במעות. האח שהפסיד, יקבל רביע מחלק אחיו. כלומר, האח שבידו הקרקע נותן לאחיו שהפסיד רק רביע [ולא חצי חלקו] מהשדה שבידו, ואת הרביע הזה בידו ליתן לו בקרקע או במעות.

והגמרא מפרשת טעם מחלוקתם:

רב אמר בטלה מחלוקת, קסבר: האחין שחלקו כיורשים הוו. כלומר, גם לאחר חלוקתן, הרי הם כיורשים, שעל שניהם מוטל לפרוע את חוב אביהם, לכן יחזיר לו האח השני חצי מחלקו. ^[15] ושמואל אמר ויתר, קסבר, האחין שחלקו כלקוחות הן. בחלוקתן הרי הן כלקוחות שקנו זה מזה, וכלוקח שלא באחריות, שאינו חוזר על המוכר כשגבו ממנו. לכן כשגבה בעל חוב מאח אחד, אין אח זה חוזר על האח השני. ^[16]

ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, משום דמספקא ליה אי האחין שחלקו כיורשין דמו, ואז דינו שנוטל מחצה, אי כלקוחות דמו, ודינו שאינו נוטל כלום. הלכך, הוה ליה חצי החלק ממון המוטל בספק, וכל ממון המוטל בספק חולקין. לפיכך, נוטל האח רביע, ויכול אחיו לתת לו את זה בקרקע, וכמו כן, אם רצה, יכול לתת לו רביע במעות. כלומר או רביע בקרקע או רביע במעות. ^[17] וכיון שרב אסי אמר כבר את דין האחים שחלקו בקרקע, ודאי שאין הכוונה במה שאמר "כספים הרי הן כקרקע" לדין זה.

וחוזרת אם כן, השאלה: אלא, לעניין מאי אמר רב אסי שכספים הרי הן כקרקע?

והגמרא מסיקה: בהכרח, הכוונה היא כמו שאמרנו תחילה שרב אסי אמר זאת לענין מיטב, שיכול לפרוע מכסף או מקרקע. אלא שאם כן מתעוררת שוב השאלה, אי הכי, היינו דרב הונא, שהרי זהו מה שאמר רב הונא, ואילו מהלשון שנשנה בבית המדרש "אמר רב אסי" משמע שזה דבר חדש ונפרד.

ומשיבה הגמרא: אכן, אימא, יש לשנות מימרא זו בלשון "וכן אמר רב אסי", דהיינו שאמר כמו רב הונא.

ועתה הגמרא מביאה דין נוסף שאמר רב הונא ^[18] בעניין אחר: אמר רבי זירא אמר רב הונא: במצוה עד שליש! צריך אדם להוציא מממונו עבור קיום מצווה עד שליש.

ודנה הגמרא מיד מה הכוונה: מאי שליש? מה הכוונה שעליו להוציא שליש?

הערות

^[1] מלשון עסק ומריבה כמו [בראשית כו] "כי התעשקו עמו" [רש"י ב"מ יד א].

^[2] רש"י. ונחלקו הראשונים אם גם ביצאו עליו בעלי החובות לטרוף מן הלוקח נאמר דין זה. וראה בטור סימן רכ"ו סעיף ג ובב"ח שם.

^[3] רש"י כתובות צג א וב"מ יד ב. וכך סוברים גם התוס'. ומוכיחים כן, כי אם החזיק וגם שילם מדוע יכול לחזור בו כשיש אחריות, וכי לעולם יכול לחזור בו? ויש חולקים ראה בהערות בחברותא על התוס' הערה 6.

^[4] כך מפרש רש"י. אולם התוס' הקשו, שאם מדובר בקניין חזקה, קשה, למה אביי תפס דוקא קנין חזקה. וכן קשה, מה היא שאלת הגמרא "מאימת הוי חזקה"? הרי משנה מפורשת היא במסכת ב"ב. ועוד הקשו, למה רק כאן שאלה הגמרא מאימת וכו', ולא בכל מקום שמוזכרת חזקה? וכן הקשו, ש"דייש אמצרי" משמע שרק מסייר בגבול השדה ולא שמתקן הגבול, ודבר זה לא הוי חזקה. לכן פירשו התוס', שמדובר שעשה קניין באחד מאופני הקניינים, ו"החזיק" הכוונה שלאחר הקניין מסייר לראות את השדה, ודעת בני אדם שיוכל לחזור בו אם יצאו עסיקין עד לאחר שיסייר לראות את השדה לארכה ולרחבה. וראה בהערות בחברותא על התוס' מה שהבאנו עוד לפרש בשם ר"ת.

^[5] הקשו האחרונים, למה חייב לשלם הא חיוב המעות נובע מהמקח, ואם הערעור אמת לא היה מקח ולא היה קניין כי אי אפשר לקנות דבר שאינו שלו, ועתה אם כן הוי ספק בחיוב ולמה ישלם. ומבאר החזו"א סימן ג סקי"א שכל זמן שלא נתברר הערעור לא חיישינן לו, אלא מניחים שמסתמא היתה באמת של המוכר, ומה שחוזר לפני שהחזיק, הוי כתנאי, שאם ימצא ערעור קודם ששימש שימוש כל דהו, יבטל המקח. וזה שבמקום שמכר באחריות יכול הקונה לעכב את המעות, זה "משום דזה שקונה באחריות מקפיד טפי לחשש ערעור" ראה שם.

^[6] רש"י. ובמקומות אחרים פירש "שק מלא קשרים". ור"ח פירש "נוד מלא, ולא ידוע אם מלא במים, יין, או שמן. ונמצא מים". ובפירוש הר"י מלוניל כתב: שק קשור היטב, בהרבה קשרים, להראות שדבר חשוב יש בו. ואין בו ממש. והקונה לא בדק מה יש בו, הניח מעותיו על קרן הצבי. הכי נמי, זה שקנה שלא באחריות, וגם עתה כששמע, לא הרגיש, ועבדו כבראשונה, הפסיד את מעותיו בשתיקתו.

^[7] אבל כשקנה את השדה באחריות, יכול לחזור בו [לפי לשון זה], הואיל ועדיין לא נתן את דמי השדה, והרי אף אם ישלם עתה את דמי השדה סופו לקבלם חזרה מן המוכר, אם יתקבל הערעור על השדה, משום האחריות שבידו, ולכן יכול הוא לעכבם עתה בידו, משום הספק, שמא יתברר שהערעור אמת [ראה ברש"י ד"ה ואיכא, ובב"מ שם, וראה עוד בתוס' בכתובות שם]. ואולם צריך עיון, לפי שמצינו מחלוקת בין רב פפא ורב זביד במסכת ב"ב [מד ב] במי שמכר שדהו שלא באחריות, ונמצאת שאינה שלו. רב פפא סובר, חוזר הלוקח על המוכר, ורב זביד סובר שאינו חוזר. ולרב זביד מובן שיש לחלק כאן בין מוכר עם אחריות, שחוזר עליו, למוכר בלי אחריות, שלא חוזר עליו. אבל לרב פפא, הסובר שגם המוכר בלי אחריות חוזר הלוקח על המוכר, יש לתמוה, מה החילוק בין אם מכר באחריות לשלא באחריות! ? והתוס' בכתובות צג א כתבו: משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו - ואפילו למאן דאמר [רב פפא] בפרק חזקת הבתים [הסובר שאם] "נמצאת שאינה שלו, חוזר עליו", הכא, כל זמן שלא טרפוה ממנו, מודה שאין יכול לחזור בו". ואם כן, צריך ביאור מה החילוק בין זה שמכר שלא באחריות לבין זה שמכר באחריות? ובתוס' שם ד"ה איכא פירשו: ללישנא קמא, באחריות לא, דהואיל ובאחריות זבין, אית לן למימר שאין בדעתו לקנות אלא נכסין משופין מכל ערעור. ואע"פ שהיה מחזיר לו לבסוף כשגזלה, כדפרישית גבי שלא באחריות, דלא ניחא ליה דליקו בדינא ודיינא". ולפי זה מובן החילוק. אך לפירוש רש"י צריך לומר שאביי יסבור כרב זביד.

^[8] "והא דלא איירי רב הונא עד הכא, משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ור"ע דבעי לעיל [ז ב] כשהם שמין אותו בשלו הן שמין כו' ועד הכא קמיירי ואזיל". רש"י. אך עדיין צריך ביאור, למה לא הקדימה הגמרא דברי רב הונא לפני הבעיא? וראה ביש"ש שכל הספק אם בשלו שמין או בשל עולם התעורר רק לאחר תירוץ רב פפא ורב הונא בריה דר"י, שביארו שכל מילי מיטב. כי מיטב תלוי בקפיץ זביני, ולכן יש להסתפק אי סגי לזה במיטב של עולם דגם קפיץ זביני, או שצריך דווקא מיטב שלו שיהיה קפיץ זביני ביותר, וע"כ סידר הש"ס את הבעיה לאחר מימרא דרב פפא ורב הונא בריה דר"י.

^[9] כך פירשו התוס' לשיטת רש"י. ואולם התוס' הביאו גירסא "אמר רב הונא" דהיינו שאין דברי רב הונא המשך לדברי רב פפא לעיל, אלא נאמרו על המשנה האומרת שיש לשלם "במיטב הארץ", ואמר רב הונא דלא דווקא מיטב אלא או כסף או מיטב. וראה בהערות בחברותא על התוס' שלפי התירוץ הראשון ברא"ש וכן לפי ר"י בשיטמ"ק לא פליגי רב פפא ורב הונא בריה דר"י על רב הונא, ולפי כולם לכתחילה נותן או כסף או מיטב. ראה שם. וראה ברש"ש ליישב למה כשנותן מטלטלין לא צריך לתת מהמיטב של מטלטלין.

^[10] ויוצא לפי זה, שלפי רב פפא ורב הונא בריה דר"י משלם אף לכתחילה במטלטלין. ולפי רב הונא לכתחילה כסף או מיטב ובדיעבד במטלטלין. הרי"ף. וראה בהערה קודמת שיש הסוברים שלא נחלקו לדינא. וראה בנימוקי יוסף מה שכתב בשם הרמ"ה, ומה שביאר בחידושי ר' ראובן.

^[11] "אם אין לו כסף או מיטב כל מילי מיטב הוא". הרא"ש. וראה בשיטה מקובצת בשם מהר"י כץ מה שפירש בשאלת הגמרא "פשיטא" ובתירוצה.

^[12] רש"י. והיינו, בבית המדרש הביאו את הדברים בנוסח כזה שמשמעו הוא שיש כאן דבר חדש ונפרד, ועל כך הקשה המקשן.

^[13] בהמשך מביאה הגמרא "איכא דאמרי" האומרים להיפך, ואם כן קשה, כיצד נאמר דהוי פשיטא. ומתרצים התוס' בשם ר"ת, שלא נאמרו שניהם בבית המדרש בפעם אחת, אלא כשהיו סבורים פשיטא, לא היה שם אדם חולק על זה, דודאי פשיטא לן הא מילתא, ואחר כך אמרו בבית המדרש אדרבא לאידך גיסא. והשתא יש דוחין מילתא דרב אסי מלהעמיד על זה משום פשיטא, ויש שדוחין אדרבה, לאידך גיסא. והתוס' הקשו, שלקמן סובר שמואל שבא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם ויתר, וכתבו התוס' לחלק בין כשחלקו קרקע דעל דעת כן חלקו שמי שיפסיד יפסיד, אבל לא כשאחד נטל כספים ואחד קרקע, פשיטא שעל דעת כן חלקו שאם יפסיד בעל הקרקע שיחזור על בעל הכספים.

^[14] הקשו התוס' דמבואר ביש נוחלין דכל אחד חייב לפרוע ואינו יכול ליטול חלק האחד. ותירצו דמיירי הכא בעשאו אפויתקי.

^[15] כך פירש רש"י. וכן כתב הרשב"ם בב"ב קז א, ואולם מדברי הנמו"י משמע דהוא מטעם חלוקה בטעות, שכתב "בטלה מחלוקת, דיורשין הוו דכל חד מיניהו לא זכי ביה בחלקיה אלא מכח ירושה, וכח ירושה לא הוו אלא דמטי ליה לאחוי מאי דחזי ליה לפום ממונא דשבק אבוהון, וכיון דבא בעל חוב ונטל חלקו של אחד, מהם איגלאי מילתא דמה שחלקו בטעות הויא, ובטילה, וחוזרים לחלק הנשאר כבראשונה". וראה ברמ"ה בב"ב שם שכתב כעין זה ומוסיף: "והוו להו כשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדה"י דקאמר רב בטלה מחלוקת". ויש שביארו שדעת רש"י שעל היורשים מוטל שיעבוד הגוף, וכמו שכתב התומים סימן ס"ו ס"ק מ"ג, דכשפרע אחד מהיורשים, הוי ליה כפורע חובו של חברו, ואף דקיימא לן שהפורע חוב חברו פטור, היינו בפורע מדעת עצמו, ולא בפורע בע"כ [ראה בקהילות יעקב]. אלא שצריך ביאור למה משלם בקרקע ולא בממון. ויש ראשונים בב"ב המפרשים שהוא מטעם שעל דעת כן חלקו שאם יבוא בעל חוב תתבטל החלוקה. וראה בקצוה"ח סימן ע"ז סק"ז שמשמע שמפרש כן גם בדברי רש"י. וראה כן ברבנו גרשום בב"ב. והנה מצאנו עניין זה בש"ס בכמה מקומות [ראה בכורות נב ב גיטין כה א] אם אחים שחלקו לקוחות הן או יורשים לעניין אם מחזירין זה לזה ביובל, ושם המחלוקת היא בדין ברירה, דמאן דאמר דיש ברירה סובר שיורשים הם והיינו שהוברר שכל אחד קיבל את חלקו המגיעו משעת ירושה, ומאן דאמר הסובר לקוחות הן סובר שאין ברירה ולא אמרינן שהוברר שכל אחד קיבל את חלקו, אלא יש לומר שמא חלק זה נפל בירושה להשני והחליפו ביניהם את החלקים והרי הם כמוכרים זה לזה. והנה רש"י לא הזכיר כאן שזה קשור לברירה, אלא שהוו כיורשים שעל שניהן מוטל לפרוע, ומשמע שאין לזה שייכות למחלוקת ההיא, וכמו שכתב הרא"ש בביאור דברי הרי"ף שאף דקיימא לן אין ברירה והאחים שחלקו לקוחות הם, מכל מקום, קיימא לן כרב, הסובר שבטלה מחלוקת. ומבאר הרא"ש, "דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון אינון לשלם חובת אביהם בשווה". והיינו, שאף אם נסבור שלאחר שחלקו את הירושה, לקוחות הם, בכל זאת, בפרט זה הרי הם כיורשים. אמנם יש ראשונים, שתלו גם כאן את המחלוקת בדין ברירה, שלרב הסובר דהוו יורשין, כשבא בעל חוב וגובה הוברר למפרע שמעולם לא היה חלק זה מהירושה. וראה גם ברשב"ם שם שתלה בדין ברירה, אך מבאר שאם הם יורשים עליהן מוטל לפרוע חוב אביהן. ובתוס' בגיטין מח א מביא בשם רבנו תם המפרש אחרת את כוונת הגמרא "כיורשים הוו" ראה שם.

^[16] ראה הערה קודמת שיש ראשונים שתלו זאת בדין ברירה. ומאן דאמר כלקוחות הוו סובר שאין ברירה. וברבנו גרשום בב"ב למאן דאמר כיורשים דמו לא תלה בברירה, אך לפי שמואל כתב "כל אחד מוכר לאחיו חלקו בשביל חלקו המגיעו", והיינו שאין ברירה. וראה בחידושי הגר"ש שקאפ ובקה"י למה למאן דאמר כלקוחות לא שייך לאמר חלוקה בטעות כמו למאן דאמר יורשים הוו. וראה ברשב"ם בב"ב שאף אי "אחריות טעות סופר" בירושה לא אמרינן כן. ויש שכתבו, ששמואל לשיטתו, דלא אמרינן אחריות טעות סופר.

^[17] וצ"ב, כיון שהצד שחייב זה מטעם שהם כיורשים וכמו שסובר רב, מדוע לפי רב משלם בקרקע דאמרינן בטלה מחלוקת ולרב אסי סגי במעות. וכתבו התוס' לבאר שלרב אסי יש טעם נוסף שיכול לומר אנא לבעל חוב נמי מסלקנא בזוזי, ורב אינו חושש לאותה סברא. וברש"י מביא לשון שני שרב אסי סובר שמשלם רביע בממון מלבד רביע בקרקע, וזה הכוונה "הרי הן כקרקע" מספקא ליה אי כיורשים הוו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו בקרקע וכמו שסובר רב. או כלקוחות הוו, וכלקוחות באחריות ודלא כשמואל הסובר כלקוחות בלי אחריות, וסגי שישלם לו ממון, לכן יחזיר רבע בקרקע כיורשים ורבע בממון כמוכר באחריות. והתוס' הקשו לפירוש הראשון של רש"י, מנ"ל שנסתפק רב אסי אם הוו כיורשים או כלוקח בלי אחריות שמא נסתפק אם הוי כלוקח באחריות או בלי אחריות, ולכן מסיקים כלשון השני. ואולם הרשב"ם בב"ב דחה את הלשון השני שאין בו ממש, ראה שם. וברבנו חננאל פירש בדרך אחרת. וראה בתוס' בכורות מח א.

^[18] ראה בספר שינוי נוסחאות שיש הגורסים גם לעיל אמר רב זירא אמר רב הונא, ולפי זה מובן יותר מה השייכות לכאן [ישא ברכה].

ויצאו עליה עסיקין, שבאו אנשים לערער על תקפותה של מכירה זו, וטוענים ששדה זה מעולם לא היה שייך לראובן המוכר, עד שלא החזיק בה שמעון — יכול הוא לחזור בו ולומר שהוא מוותר על הקניה, לפי שאינו רוצה להיכנס לקטטות, משהחזיק בה — אין יכול לחזור בו.

מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דאמר ליה [שיכול לומר לו, ראובן המוכר]: חייתא דקטרי [שק קשור] שאין אתה יודע מה בתוכו סברת וקבלת [ידעת והסכמת לקבל], שכיון שקנית שדה שלא באחריות, ידעת מראש שעלולות להיות בעיות ביחס לקנין זה, וכשם שהבאת בחשבון שאולי השדה ממושכן לאחרים ולא תפוצה מידי על השדה אם יילקח ממך על ידי בעל החוב שלי, אף ערעור זה על בעלות השדה הוא בכלל הבעיות שקבלת על עצמך.

ומבררים: מאימת הואי [ממתי היא] חזקה לענין זה — מכי דייש אמצרי [משעה שהוא דורך עובר על מצרי גבולות השדה] לראות ולבדוק מה נעשה בשדה.

ומעירים: וזה דוקא כשקנה שלא באחריות, אבל אם קנה באחריות — לא, ויכול הקונה לחזור בו אפילו לאחר שהחזיק אם יצאו על השדה עוררים, שהרי לא קנה על דעת כן.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אפילו כשקנה באחריות נמי [גם כן] אינו יכול לחזור בו, משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] המוכר לקונה: אחוי [הראה] לי תחילה את טירפך [שטר הטריפה שלך] שכתבו בית דין שטר שנטלו ממך את השדה בדין, לפי שנתברר שהשדה שייך לאחרים, ואשלם לך אז. ואף שיש עכשיו מערערים על בעלות השדה, כל עוד לא הוכרע הדבר אין אני צריך להחזיר.

א ושוב חוזרים אנו לבעיה הראשונה, מה משלם המזיק, האם ממיטב הארץ דווקא או כל דבר. רב הונא אמר: יכול המזיק לתת לניזק או כסף או מיטב קרקעותיו.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא, הלא שנינו: "ישיב" — לרבות שוה כסף, אפילו סובין, משמע שיכול לתת לא כסף ולא מיטב, אלא שווה כסף!

השיב רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בדלית ליה [בזמן שאין לו] דבר אחר אלא סובין. ומקשים: אי דלית ליה [אם שאין לו] — פשיטא [פשוט הדבר], שהרי אינו יכול לשלם אלא ממה שיש לו! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: זיל [לך] טרח זבין ואייתי ליה [מכור את הסובין והבא לו] כסף ואינך יכול לשלם בשווה כסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם אין לו כסף יכול לשלם בשווה כסף.

ועוד מביאים, אמר רב אסי: כספים הרי הן כקרקע. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] אמר את הדבר? אילימא [אם תאמר] לענין מיטב, שהנותן כסף הרי זה כנותן ממיטב הארץ — היינו [הרי הוא] מה שאמר רב הונא שהובאו דבריו מקודם, ומה מקום להביא את דברי רב אסי כדעה נוספת בענין זה?

אלא, הכוונה בדברי רב אסי היא למקרה של שני אחים שחלקו ירושתם בנכסי אביהם, ונטל אחד מהם קרקע ואחד מהם כספים, ובא בעל חוב של אביהם ונטל קרקע שהיתה משועבדת לו, דאזיל האי [שהולך זה שנטלו קרקעותיו] ושקיל פלגא [ולוקח חצי] בכספים של הירושה בהדיה [יחד עימו, עם האח השני].

ותוהים: פשיטא, האי ברא והאי לאו ברא [פשוט הדבר, וכי זה בן וזה איננו בן]?! וכיון שאף הוא בן — בוודאי חייב גם הוא לפרוע את חוב אביו!

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היתה התמיהה, אלא אדרבה [היפך הדבר], לאידך גיסא [לצד האחר]: דאמר ליה [שאומר לו] האח שנטל כסף בירושתו לאח שנטל קרקע: להכי שקלי [משום כך לקחתי] כספים וקיבלתי על עצמי סיכון, דאי מגנבי [שאם ייגנבו] — לא משתלמנא מינך [אינני מקבל תשלום ממך], ולהכי שקלת ארעא [ולכך נטלת קרקע] וקבלת על עצמך סיכון אחר — דאי מטרפא לא משתלמא לך מידי מינאי [שאם תיטרף על ידי בעלי חוב לא תקבל כל תשלום ממני]. ואין איפוא להסביר את דברי רב אסי בדרך זו, המוקשה מכל צד.

אלא יש לומר שנתכוון לענין שני אחים שחלקו קרקע אביהם בירושה ובא בעל חוב של אביהם ונטל קרקע מחלקו של אחד מהן בלבד, וזה שנטלו חלקו תובע מאחיו שיחזור ויתחלק איתו בקרקע הנותרת. ולענין זה אמר רב אסי שאינו צריך לתת לו דווקא קרקע ויכול לתת לו חלקו בכספים כמו בקרקע.

ומקשים: והא [והרי] כבר אמרה רב אסי את ההלכה הזו חדא זימנא [פעם אחת], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה זו: האחים שחלקו ביניהם את רכוש אביהם שמת והניחו להם בירושה ובא בעל חוב ונטל את כל חלקו של אחד מהן, רב אמר: בטלה מחלוקת (חלוקה) ראשונה וחוזרים ומתחלקים בחלקו של השני. ושמואל אמר: אותו אח שנטלו ממנו — ויתר, איבד את חלקו בירושה. ורב אסי אמר: האח שנטלו ממנו נוטל רביע בקרקע, כלומר, חצי מקרקעו של האח שקיבל מחצית הירושה, ועוד נוטל רביע במעות, כדי להשלים את חלקו במחצית הירושה.

ומסבירים את שיטותיהם, רב אמר: בטלה מחלוקת, קסבר [סבור הוא]: האחים אף שחלקו מכל מקום כיורשים שעדיין לא חלקו הוו [הם נחשבים] וחוב אביהם מוטל על שניהם כאחד לפרוע, ואם נטל בעל החוב מאחד — הריהם חוזרים ומתחלקים.

ושמואל אמר: ויתר (איבד), קסבר [סבור הוא]: האחים שחלקו הרי הם כלקוחות, שכאילו קנו את השדות שברשותם זה מזה, וכלוקח שלא באחריות דמי [נחשב הוא] והקונה שלא באחריות, אם טרפו ממנו — אינו יכול לחזור על המוכר. ואף כאן האח שנטרף חלקו אינו יכול לתבוע דבר מאחיו.

ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. וטעמו — מספקא ליה [מסופק לו, בעיניו] אי [אם] כיורשין דמו [הם נחשבים] אי [אם] כלקוחות דמו [הם נחשבים], וכיון שיש ספק בדבר — הלכך נוטל [לוקח] רביע אחד בקרקע, על צד שהוא יורש. והרביע הנוסף רשאי אחיו לתיתו במעות, כאילו היה לוקח באחריות, שחייב המוכר לפצותו על השדה שנטרף ממנו, שלענין זה כספים הריהם כקרקע. ואם כן נמצא שכבר אמר רב אסי את ההלכה הזו במפורש!

אלא יש לחזור ולהסביר: מאי [מה פירוש] "הרי הן כקרקע" — לענין מיטב של תשלום נזקין.

אי הכי [אם כך] חוזרים אנו שוב לשאלה: היינו [זו היא] ממש הלכתו של רב הונא! ומתקנים, אימא [אמור, תקן] ונסח זאת: וכן אמר רב אסי, שלא הביאה הגמרא את דברי רב אסי, אלא כדי לומר שהם כדברי רב הונא.

ב אמר ר' זירא אמר רב הונא: במצוה נותן עד שליש.

ושואלים: מאי [מהו] שליש, כלומר, מה כוונת הדבר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and claimants [asikin] come forth about the ownership of the land, disputing Reuven’s prior ownership, as long as Shimon has not yet taken possession of the land, he can retract his agreement to the transaction and is not required to pay for the land. Once he has taken possession of the land, he cannot retract his agreement to the transaction.

What is the reason that he cannot retract his agreement to the transaction once he has taken possession? As Reuven says to him: The purchase of the land was like purchasing a tied bag [ḥayta] whose contents are unknown and might not have any value. Since you were aware of and accepted that possibility, as you purchased it without a guarantee, you cannot retract your agreement.

The Gemara asks: From when is it considered that he has taken possession of the property? He takes possession from the time that he walks upon the boundaries of the land to inspect it.

The Gemara notes: And this is referring specifically to a case where the field was sold without a guarantee. But where it was sold with a guarantee this is not so, and Shimon can retract his agreement and refuse to pay for the land even after taking possession of it. The reason is that if the claimants succeed with their claims and seize the land, Reuven will then have to return the sum Shimon paid for it. In order to minimize judicial proceedings, the court allows Shimon to claim that there is no point in paying Reuven now only to have his money returned to him later. Therefore, he can retract his agreement to the transaction.

And there are those who say that even where the field was sold with a guarantee, Shimon is unable to retract his agreement to the transaction, as Reuven has the legal right to say to him: First show me the claim authorization document, which a court provides to a buyer when the land he purchased is seized from him by a third party who proved that he had a lien on the land, and only then I will pay you. Consequently, Shimon cannot claim that there is no point in paying Reuven now, after he agreed to the sale but before a third party seized the land, as even if the land will be seized it does not automatically follow that Reuven will have to reimburse Shimon.

§ The Gemara returns to its earlier discussion concerning the form of the payment of damages: Rav Huna says: Damages are paid either with money or with one’s best-quality land.

Rav Naḥman raised an objection to Rav Huna from a baraita: The verse states: “He shall recompense money to its owner” (Exodus 21:34), which serves to include items worth money, even bran, a relatively inferior commodity, as valid forms of payment.

Rav Huna replied: With what are we dealing here in the baraita? We are dealing with a case where he does not have any money or land. The Gemara asks: If he does not have any other means with which to pay, isn’t it obvious that he can pay using what he has? The Gemara explains: Lest you say that we would say to him: Go to the trouble of selling whatever commodity you own, and thereby bring him money as payment for the damage, the baraita teaches us that it is unnecessary to sell one’s possessions and pay with money.

Rav Asi says: Money is equivalent to land. The Gemara asks: With regard to what halakha are they equivalent? If we say that it is with regard to fulfilling the requirement of paying with one’s best-quality land, meaning that he can choose to pay with money instead, this is precisely the ruling of Rav Huna; and yet the ruling of Rav Asi is presented as an independent ruling.

Rather, Rav Asi is referring to a case of two brothers who divided their inheritance, and one took land and the other one took money, and subsequently their father’s creditor came and took the land, as it was liened to his loan. Rav Asi’s ruling teaches that this brother whose land was taken can go and take a half share of the money together with his brother.

The Gemara rejects this explanation: Isn’t that obvious? Is this one a son and that one not a son? Since they are both sons and equally inherited the estate of their father, they share responsibility for their father’s debts. If the creditor takes repayment of the debt from one brother, the other one must reimburse him.

There are those who say that the Gemara rejects this explanation not because it is obvious, but on the contrary, because it is incorrect. As, one could look at it from the opposite direction, saying that one brother could say to the other: It was with this understanding that I took the money, that if it would be stolen from me I would not be reimbursed from your land, and it was with this understanding that you took the land, that if it would be seized from you by a creditor you would not be reimbursed from my money.

Rather, Rav Asi is referring to a case of two brothers who divided the land they inherited from their father, and their father’s creditor came and took the portion of one of them. Since the brothers carry joint responsibility for their father’s debt, the one whose portion was seized has a right to be reimbursed by his brother. Rav Asi’s ruling teaches that this may be done either by redistributing the remaining portion of land or by reimbursing him with money.

The Gemara asks: But didn’t Rav Asi already explicitly say that ruling once before? Therefore, this cannot be the explanation of this ruling. As it was stated: In a case of brothers who divided the land they inherited from their father, and their father’s creditor came and took the portion of one of them, Rav says that the initial division of the land is voided and any remaining land is divided equally between the brothers. Shmuel says that each brother, upon taking his portion, relinquished [viter] any rights to be reimbursed if his portion were lost. And Rav Asi says that the brother whose portion was seized has a right to receive half of the remaining inheritance: He takes a quarter in land, and he takes the other quarter in money.

The Gemara explains the rationale behind each opinion: Rav says that the initial division of the land is voided. This is because he holds that brothers who divided their inheritance are considered to still be similar to heirs with respect to the inheritance, and therefore they continue to share joint responsibility for their father’s debts. Consequently, any remaining land is divided equally between the brothers.

And Shmuel says that each brother, upon taking his portion, relinquished any rights to be reimbursed if his portion were lost, as he holds that brothers who divided their inheritance are considered to be like buyers of their respective portions, and each one is considered to be similar to a buyer who bought his portion without a guarantee that would have provided him with a right to be reimbursed if his portion were seized by a creditor.

And Rav Asi says that the brother whose portion was seized has the right to receive half the remaining inheritance. He takes a quarter in land and he takes the other quarter in money. This is because he is uncertain as to whether they are similar to heirs, in which case the remaining land should be redistributed between them, or whether they are similar to buyers who bought their portions with a guarantee, in which case the brother whose portion was taken should be reimbursed by his brother with a sum of money equal to the value of the land that was seized from him. Therefore, he takes a quarter in land and he takes the other quarter in money.

As Rav Asi had already stated the halakha of brothers who divided their inheritance, the Gemara suggests another explanation of his statement. Rather, with regard to what did Rav Asi state that money is equivalent to land? He stated it with regard to the requirement of paying with one’s best-quality land, and is teaching that one may choose to pay with money instead of land.

The Gemara repeats its original rejection of this suggestion: If so, then this is precisely the ruling of Rav Huna, and yet Rav Asi is presented as an independent ruling. The Gemara resolves the problem: Emend the statement and say: And similarly, Rav Asi said.

§ Rabbi Zeira says that Rav Huna says: For the purchase of an object with which to fulfill a mitzva, one should spend up to one-third.

The Gemara asks: To what does this one-third refer?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הני שמעתתא דאביי פשוטות הן פי' חייתא דקטירי נוד קשור מלא ולא ידוע אי מים או יין או שמן יש בו וקנית אותו במה שיש בו ונמצא מים כך זה.

ורב הונא אמר [הא דאמרו ר"פ ור"ה בריה דר"י] כל מילי מיטב הוא לאו דוקא אלא או כסף או מיטב. ואותיב עליה רב נחמן ישיב לרבות שוה כסף ופריק ליה הכא במאי עסקינן בדלית ליה.

ואמר ליה רב נחמן בדלית ליה פשיטא דאמרי אינשי ממרי רשוותך [פארי] אפרע [לקמן דף מו:]. ואמר ליה רב הונא מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח זבין ואייתי ליה [כסף] קמ"ל דלא. מהא שמעינן דלא מסלקינן לבעל חוב בארעא בשומא אלא היכא דקים לן דלית ליה ללוה מעות למיפרעיה אבל אי אית ליה מעות מחייבינן ליה למיפרעיה או לזבוני הוא ולאייתויי ליה מעותיו יש מי שאומר הני מילי בניזקין דכתיב בהו מיטב והאי דגרסי' בפרק הכותב לאשתו (דף פו.) אמר ליה ר"פ לרב חמא ודאי אמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה שקול מן ארעתא אמרי' ליה זיל זבין ואייתי ליה ואמר ליה לא התם נמי בדקים לן ביה דלית ליה זוזי וכבר פירשנוהו בתחלת פרק המוכר פירות פי' יפה ומבואר. אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע למאי הלכתא לענין מיטב היינו דרב הונא אימא וכן אמר רב אסי. איתמר ג' אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין ב' החלקים הנשארים לג' חלקים.

ושמואל אמר ויתר. רב אסי אמר נוטל האחד שנוטל חלקו רביע בקרקע ורביע במעות. ר' אסי מספקא ליה אי כרב ונוטל חלק כאחד מן השנים אי כשמואל ואינו נוטל כלום וכיון דמספקא ליה קיימא לן ממון המוטל בספק חולקין הלכך נוטל חצי חלקו המגיעו וזה החצי עוד מספקא ליה אי יורש הוי כרב וקרקע נוטל אי לוקח הוי כשמואל ומעות יש לו. הלכך זה החצי שנוטל מקבל רביע של חלקו מעות ורביע קרקע נמצא שני רביעים חצי ורב אסי תרתי מספקא ליה אי לוקח באחריות ואית ליה מעותיו אי לוקח שלא באחריות ולית ליה ולא מידי. טרינן כולי האי לפרושי טעמא דרב אסי אבל בהדיא פסקינן באחרית פרק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והלכתא בטלה מחלוקת.

אמר ר' זירא להידור מצוה עד שליש במצוה פי' אם נזדמן לו לולב בכסף ולולב אחר מהודר בכסף וחצי יש עליך להוסיף שליש בדמיו ולהתנאות במצות בלולב נאה.

והא דאביי דיצאו עליה (עסיקני) [עסיקין]. כשהחזיק אחר שיצאו עליה (העסיקני) [העסיקין] קאמר ומש"ה לא מצי למהדר ביה דכיון דלא חש לעסיקין ודש אמיצרי לראות מה היא צריכה כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה אע"ג דאית עליה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אע"פ שדש אמיצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא כשלא החזיק בה חזקה גמורה בנעל וגדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב,א) אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון.

ורב הונא אמר אי כסף או מיטב. רב הונא לאיפליגי אההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אתא דאינהו אמרי כל מידי מיטב הוא ואתא הוא למימר דלעולם יהיב ליה מיטב שדהו או כסף כל היכא דאית ליה או האי או האי אבל אי לית ליה לא מחייבינן ליה למטרח ולזבוני.

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. איכא למידק מאי פשיטא דהא אמר שמואל שאם נטל חלק של אחד מהם (יותר) [ויתר] וי"ל דשאני התם דכיון דכל חד וחד לקח קרקע (יותר) [ויתר] על חלקו דמימר אמר אי אתי וטריף מאחי לא הדר עלי והלכך גמרי לחלוק לגמרי ושלא לחזור אחד על חברו אבל הכא חד נטל כספים ואלו בא ב"ח לא מצי למגבי מיניה דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אנן סהדי דלא עלתה על הדעת שיהא שעבודו של ב"ח על זה ולא על זה שאין אחד מהם מקבל על חלקו אחריות בעל חוב.

האי שמעתא דשני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם דפליגי בה רב ושמואל ורב אסי כבר כתבתיה בארוכה בשלהי בית כור (ב"ב קז, א) בס"ד.

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וכבר קנאו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם אם בכסף אם בשטר אם בחזקה על הדרך שהתבאר במקומו ואחר שקנאה יצאו עליה עסיקים ונתגלה ללוקח שיצאו עסיקים וערער עליו לומר שיש לאחרים תביעות על גוף הקרקע ואי אפשר לו להעמידה בשופי אם עמד וצווח ולא רצה ליכנס לעבודת הקרקע כלל הרי זה יכול לחזור בו ובית דין כופין את האחר להחזיר לו מעותיו הואיל ונתברר להם כן ואינו בקללת מי שפרע אע"פ שקבל עליו הלה אחריות הואיל ואין חזרתו מחמת יוקרא וזילא אלא מחשש הפסד הכל ודכותה בפרק הזהב מ"ט ב' בההוא דזבן חמרא ובעו למינסי' בי פרזק רופילא שלא העמידוהו במי שפרע אבל אם גלה בדעתו שנוח לו בקנינו והתחיל אחר הערער בעבודת הקרקע אפילו לא התחיל אלא במצר אם לחפור בו אם לדוש עפרו כדי להשוותו עם הקרקע שהיה לו כבר בסמוך לזה שקנה עכשו כדי לעשות את כלו שדה אחת אע"פ שאין ענין זה בגוף הקרקע ואינה חזקה לענין מכר אחר שאינו בגוף הקרקע הואיל ומכל מקום קנאה באחד מדרכי הקניות אינו רשאי לחזור בו עוד ואין בית דין נזקקין לו בזו אפילו בשלא קבל עליו המוכר אחריות ומה שאמרו בבבא בתרא מ"ד ע"ב על הלוקח שדה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו שאין נזקקין לו פירושו גם כן משהחזיק בה על הדרך שהזכרנו ולא עוד אלא אפילו לא נתגלה לו הערער כשהחזיק אינו יכול לחזור כל שהוא ממהר כל כך אומד הוא בדעתו שאפילו עסיקין יוצאין עליה אינו חושש ואפילו קבל עליו הלה אחריות עליו מכל מקום הרי זה אומר לו כשיוציאוהו ממך בבית דין ותהא בידך מהם שטר טרפא הריני משלם אלא שבזו כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה דוקא בשזוזי ביד המוכר שאפשר לסמוך עליהם אבל אין לו אף זה טוען אדהכי והכי אכלת לזוזי ומפסידנא ומכל מקום אם לא פרעו עדין יראה לי שבידו לעכב מעותיו הואיל ובירר לפני בית דין שכן הוא שהרי רשאי לעכב פקדון במלוה על הדרך שיתבאר במקומו:

ויש שמעמידין שמועה זו בשלא פרעו ומשהחזיק אע"פ שלא פרעו אינו יכול לחזור הואיל וקנאו באחת מדרכי הקניות הא אם פרעו אע"פ שלא התחיל בעבודתה אם לא קבל עליו אחריות אין בית דין נזקקין לו כלל ושמועה של בבא בתרא כך היא מתפרשת לדעת זו ואם קבל אחריות אין בית דין נזקקין לו עד שיגמר הדין ויעשו לו שטר טירפא וכשלא פרעו כל שהחזיק בה בית דין מוציאין מידו ונראין הדברים כדעת הראשון:

זה שאמרנו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור פירשו גדולי המפרשים בשלא שהה בכדי שיעמוד עליהם ויראה אם יש בהם ממש אם לאו אבל אם שהה כל כך אע"פ שלא החזיק אינו יכול לחזור שהרי מוכר בהמה לחברו ויש בה מומין ושהה כדי לראותן ולא חזר בו אינו יכול עוד לחזור בו ויש חולקין שלא לומר כן במומין ובמקח טעות אלא באונאה כמו שיתבאר ועוד נראה לומר שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומיה מה שאין כן בשדה שבירור הענין אי אפשר לו לידע מדעתו אלא על ידי גלוי אחרים:

אע"פ שיפה כח הניזקין מכח בעל חוב וכתובה לענין גביה מן הקרקע שהנזיקין גובין בעדית כמו שהתבאר מכל מקום הורע כחן לגוביינה אחרת ר"ל אם אינו פורע מן הקרקע ואע"פ שאין המדות שוות בענין זה ביד המפרשים מה שיראה לברור מתוך דברי הראשונים מתוך סוגיא זו ומתוך סוגיות שבתלמוד כך הוא לענין נזקין כל מילי מיטב הוא ואם רוצה לפרעו במעות מוטב ואם אינו רוצה לפרעו במעות פורעו בפחות שבמטלטליו אפילו סובין ואין אומרים או כסף או מיטב אלא כל שמטלטל מיטב הוא ואפילו יש בידו מעות נותן לו מן הסובין או מן התבן ומסלקו וכמו שאמרו למטה י' ב' שאף אם יש לו מעות נותן לו את הנבלה ולשון הגמרא בזה בקצת גמרות השתא אי אית ליה נבלה לדידיה יהיב לה הא דידיה מבעיא ואנו מפרשין אף בשיש לו מעות ומכל מקום אם אינו רוצה ליתן לו אלא קרקע נותן לו מן העדית נמצא שאם יש לזה שתביעת הניזק עליו מעות ומטלטלין אפילו פחותים וקרקעות נותן לו אי זה שירצה או כסף או מטלטלין הפחותים ואפילו סובין או מיטב קרקע שיש לו הן שהוא שוה בשל עולם הן יתר הן חסר:

לענין בעל חוב אינו כן אלא כל שיש לו מעות אינו דוחהו אצל קרקע כלל הא אם הוא אומר שאין לו מעות ולא נתברר לנו שיש לו נותן לו קרקע מן הבינונית ואין מטריחין אותו למכור ודבר זה יתבאר במסכת כתובות פרק הכותב פ"ו א' בשמועת האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלק ליה בזוזי לכתבה לא מסלק בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה כלומר האי כדיניה בזוזי אוזיף והאי כדיניה דארעא סמיכא וכן אם יש לו מעות אינו דוחהו אצל מטלטלין וזה יתבאר במסכתא זו בתחלת פרק שור ונגח את הפרה במה שאמר לשקול תורא בזוזי ותירץ לו בדאיכא לאשתלומי מניה ויש חולקין בה וגורסין בה גירסא אחרת הא אם אין לו מעות אין מחייבין אותו למכור את המטלטלין וכמו שאמרו שם ממרי רשותך פארי אפרע היו לו מטלטלין הפחותים וקרקע פורעו מן המטלטלין הן שירצה הלוה בכך על כרח המלוה הן שירצה המלוה בכך על כרח הלוה שכל המטלטל קרוב הוא למדרגת הכסף יותר מן הקרקע:

לענין כתבת אשה אפילו רצתה היא מעות ולא קרקע או רצה הוא לפרעה במעות והיא תובעת קרקע נותן לה קרקע בזבורית של נכסים וכך היא בכתבות פרק הכותב כמו שכתבנוה בסמוך ואם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין נותן לה מאיזה שירצה:

וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר שבנזיקין אם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין זקוק הוא ליתן כסף ומפרשין שמועת הנבלה בשאין לו כסף ואין דבריהם נראין ואע"פ שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדולי המחברים שכתבו כשבית דין נזקקים לגבות לניזקין גובין מן המטלטלין תחלה ואם אין לו או שאין מספיקין גובין לו מן הקרקע המעולה שבנכסיו אין זה ראיה שאין הכונה בדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק:

לענין שכיר אינו כן אלא אף אין לו מעות לשוכר טורח ומביא לו מעות אפילו אמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואין אומרים לו ממרי רשותך וכו' וזה יתבאר בבבא מציעא פרק הבית והעליה:

שני אחים שחלקו זה נוטל קרקע וזה נוטל כספים ובא בעל חוב של אביהם וטרף הקרקע הרי זה חוזר אצל אחיו לחלוק עמו בכספים ואין רשאי לומר לו כך נתרצינו בחלוקה שתטול אתה קרקע על דעת שאם יטרפנה בעל חוב איני זקוק לך ושאטול אני כספים על דעת שאם יגנבו אל תזקק לי ואע"פ שטעם זה נאמר בגמרא בלשון איכא דאמרי וכלל בידינו ברוב מקומות הלכה כאיכא דאמרי הכא שאני דטעמא דמסתבר הוא לפסוק כלישנא קמא שהרי מ"מ כשנגנבו המעות לא מצד המוריש הופסדו וכשנטרף הקרקע מצד המוריש נטרף ועוד שטעם הלשון האחרון אינו אלא לדעת רב אסי שהיה מספק אם יורשים הם אם לקוחות אבל לטעם יורשים הם אינו כלל וכבר פסקנו בזו יורשים הם כמו שיתבאר בסמוך:

שני אחים או שלשה שחלקו ובא בעל חוב של מורישם וטרף חלקו של אחד מהם בטלה חלוקה זו וחוזרין וחולקין בשוה שלענין זה אחים שחלקו יורשים הם ולא לקוחות שלא באחריות כדי להפסיד הכל ולא לקוחות באחריות כדי להפקיעו מן הקרקע ולסלקו במעות אלא יורשים גמורים וחוזרין וחולקין בין שחלקו קרקעות כנגד קרקעות בין שחלקו קרקעות כנגד כספים:

ושמא תאמר לעיקר השמועה היאך בעל חוב טורף חלקו של זה והלא יש לו לגבות משלשתם שהרי אמרו בגמרא פרק נחלה קל"ח ע"א שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר זכה ליפקע מבעל חוב כל שיש לאחרונים בכדי לפרוע אלא יצא עליהם שטר חוב גובה מכלם אפשר לפרשה כשהיה חלקו של זה אפותיקי וכבר הארכנו בשמועה זו יותר ותירצנו בקושיא זו תרוצים אחרים בבתרא פרק בית כור:

ויצאו עליה עסיקין. לשון עסיקין משמע אנסין. אבל אין לפרש כן דאמרינן ואשר לא טוב עשה בעמיו וכו' ככתוב בתוספות מציעא אלא עוררין קאמר שלוקח שדה שיש עליו עוררין בשביל שהוא אלם ולא יערערו עליו ושמא הדין עמהם והכא האי עסיקין נמי עוררין קאמר ואין לפרש שמערערין ואומרים אנסה ממני דאם כן לא היה מחלק בין באחריות לשלא באחריות דבנמצאת שאינה שלו אמרינן דאפילו שלא באחריות חוזר עליו אלא צריך לפרש עוררין בעלי חובות. רבי ישעיה ז"ל.

משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. כתבו בתוספות ונראה לפרש דמיירי שקנאו קנין גמור בחליפין או בשטר או בחזקה וכו' אבל בכםף לא אמרו משום דאז אם היה באחריות ומשהחזיק לא היה יכול לחזור בו כמו שאמרו התוספות בסמוך דדוקא היכא שלא נתן לה מעות דבאחריות והחזיק יכול לחזור בו אבל אם נתן מעות אינו יכול לחזור. והוא הדין נמי אם קנה בכסף היינו נתן מעות דאינו יכול לחזור בו והשתא שקנה בכסף ודייש אמצרי אינו יכול לחזור בו דהיינו נתן מעות. עוד כתבו בתוספות ובלא נתן מעות איירי וכו'. וקשה אם כן מאי קאמר אחוי טרפך ואשלם לך והרי לא נתן מעות והיה לו לומר אחוי טרפך ותהיה פטור. ומסתמא איירי איכא דאמרי בלא נתן מעות כמו לישנא קמא. גליון.
וי"ל דהכי פירושו שאם מעכב לוקח דמים משום עוררין מצי אמר ליה הב לי זוזאי ואם יטרפוה ממך בחובי אחוי טירפך ואשלם לך. מהר"י כ"ץ ז"ל.

עוד כתבו בתוספות וי"ל כגון שהוזלת וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל דא"נ יאמר קבל עליך אחריות אם תרצה שאקנה קרקע שלך א"נ אי אית ליה זוזי לא מצי למימר ליה הכי כדמוכח בפרק המוכר פירות. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל פירש וז"ל הא דאביי ביצא עליה עסיקין כשהחזיק אחר שיצאו עליה העסיקין קאמר ומשום הכי לא מצי למיהדר ביה כיון דלא חש לעסיקין ודש אמצרא לראות מה הוא כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה ואף על גב דאית עלה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אף על פי שדש אמצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא בשלא החזיק בה חזקה גמורה כנעל גדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי. ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון. ע"כ. וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וכבר קנאו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם בכסף בשטר ובחזקה ואחר שקנאה יצאו עליה עסיקין ונתגלה ללוקח וערער עליו לומר שיש לאחרים תביעות על גוף הקרקע ואי אפשר לו להעמידה בשופי אם עמד וצווח ולא רצה ליכנס לעבודת הקרקע כלל הרי זה יכול לחזור בו ובית דין כופין את האחר לחזור לו מעותיו ואינו במי שפרע אף על פי שקבל עליו הלה אחריות וכו'. אבל אם גלה דעתו שנוח לו בקניינו והתחיל אחר הערעור בעבודת הקרקע אפילו לא התחיל אלא במצר אם לחפור בו אם לדוש עפרו אף על פי שאין ענין זה אגוף הקרקע ואינה חזקה לענין מכר הואיל ומכל מקום קנאה באחד מדרכי ההקנאות אינו רשאי לחזור בו ואפילו בשלא קבל עליו המוכר אחריות. ומה שאמרו בבבא בתרא על הלוקח שדה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו שאין נזקקין לו פירושו גם כן משהחזיק בה על הדרך שהזכרנו ולא עוד אלא אפילו לא נתגלה לו הערעור כשהחזיק כל שהוא ממהר כל כך אומד הוא בדעתו שאפילו עסיקין יוצאין עליה אינו חושש. וזה שאמרנו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור פירשו גדולי המפרשים בשלא שהה בכדי שיעמוד עליהם ויראה אם יש להם ממש אם לאו אבל אם שהה כל כך אף על פי שלא החזיק אינו יכול לחזור בו שהרי מוכר בהמה לחבירו ויש בה מומין ושהה כדי לראותם ולא חזר בו אינו יכול עוד לחזור בו. ויש חולקין שלא נאמר כן במומין ובמקח טעות אלא באונאה כמו שיתבאר. ועוד נראה לו מה שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומיה מה שאין כן בשדה שבירור הענין אי אפשר לה לידע מדעתו אלא על ידי גלוי אחרים. ע"כ.
לענין פסק כתב ה"ר מאיר בר יצחק מסרקסטה ז"ל וזה לשונו ראובן שמכר שדה שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין שאמרו גזולה היא אצל ראובן והחזיק בה הלוקח חזקה כל שהוא תו לא מצי למהדר ביה. ואיכא מאן דמפרש דוקא חזקה כי האי דדייש אמצרי הוא דמעכבא עליה מלמהדר אבל חזקה נעל גדר פרץ לא מעכבא עליה לגבי האי דינא ואף על גב דלגבי מקנה היא חזקה מעליא הכא לא. ובודאי דהא מילתא דחיקא טפי דודאי כיון ששמע העסיקין והחזיק אחר כך אפילו כל שהו מיחזי דאחולי אחיל ואיתרצי בכל דהו ואפילו דייש אמצרי שלא החזיק בגוף הקרקע אלא שתקן במצר כל שהוא קודם שתבעו להחזיר לו מעותיו כיון שכבר שמע העסיקין הרי מחל. וצריך עיון. והיכא דלא החזיק בה כלל מכי שמע עסיקין ולא החזיק בה נמי מעיקרא מצי לוקח למהדר ביה לאלתר דמצי טעין נהי דאחריות דעלמא כגון אחריות דלוקח ראשון ודמלוה דעלך לא קבילת עלך אבל אחריות דנפשך דלא גזלתה קבולי קבילת אף על גב דפירשת דבלא אחריות זבינתה ניהלי וכיון דלא אחזיקי בה מעולם לא מקמי ערעור ולא בתר ערעור כמאן דלא זבינתה מינך מעולם דמי ומקחי בטל ועליך להחזיר לי מעותי. וטעמא הוא דכיון דאמר ליה מכרתי לך שדה פלונית ונמצאת שאינה שלו וזה לא החזיק בה לא נגמר המכר. וכתב גאון ז"ל אף על גב דקיימא לן דקרקע נקנה בכסף בלא חזקה הכא לענין עסיקין אצרכוה חזקה משום פסידא דלקוחות דלית לן לאפסודינהו בכהאי גוונא כיון דבלא אחריות זבנה. והיכא דזבנה ניהליה באחריות נמי אי אחזיק בה בתר דשמעינהו לערעורי או מקמי הכי מצי מוכר אמר ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך ואי לא אחזיק בה כלל לא מקמי הכי ולא בתר הכי מצי כייף ליה דליהדר ליה זוזי לאלתר. איכא מאן דפריש לה להך שמעתא דאף על גב דהחזיק בה לוקח מקמי דניתי הנך ערעורי כיון דלא אחזיק בה בתר הכי כלל מצי הדר ביה. והא דאמרינן בבתרא נמצאת שדה שאינה שלו נמי אינו חוזר עליו מתוקמא בשהחזיק בה מששמע הערעורין ואתא הכא לאשמועינן דאף על גב דהחזיק בה קודם לכן כיון דהשתא בתר הכי לא החזיק בה כלל אפילו מי שפרע לית ליה לקבולי דלא שייך מי שפרע אלא על מי שחוזר ממקח שנתקיים ממוכר ללוקח אבל זה לא קנה כלל דאין אדם מוכר מה שאינו שלו. ולהאי פירושא הוא דאית לן לפרושי ומימר מכי דייש אמצרי הוא דהויא חזקה לגבי האי עניינא משום דכיון דערכה לההיא ארעא בהדי ארעיה גלי אדעתיה דבכל דהוא ניחא ליה לאתרוציי אבל נעל גדר ופרץ לאו חזקה מעלייתא היא לגבי האי מילתא כיון שיצאו עסיקין דחשו רבנן לפסידא דלוקח אבל אם לא יצאו עליה עסיקין כיון שנעל גדר ופרץ כל שהוא אין אחד מהם יכול לחזור בו. ולפירושא קמא דפרישנא דבשלא החזיק בה כלל מיירי פשיטא דכיון שלא החזיק בה מעולם יכול לחזור בו. ולא מצית למימר דאיצטריך לאשמועינן דלית ליה לקבולי מי שפרע דהא נמי פשיטא לן דאפילו במקח שנתקיים ורצה הלוקח לחזור משום דמסתפי מאונסין דמצי הדר ביה ולית ליה לקבולי מי שפרע. והכי אמרינן התם גבי ההוא דזבן חמרא ובעי מינסיה דבי פרזק רופילא כל שכן הכא דלא קנה כלום ממוכר בטל המקח שהרי גזלן היה וקרקע אינה נגזלת הילכך לא שייך הכא מי שפרע כלל ולא הוה צריך לאשמועינן הא מילתא אבל בדאחזיק בה הוא דאיכא לאוקומה ואיצטריך לאשמועינן דלא איצטריך לקבולי מי שפרע כדפרישית. מכל מקום האי דוקיא דדייקינא מצינא לדחויה דהאי לא החזיק בה בעי למימר שלא החזיק בה חזקת דייש אמצרי אלא נעל גדר ופרץ כל שהוא. אי נמי מוקמי לה בשנתן הכסף הילכך אף על גב דלא החזיק בה כלל הדין נותן שלא יחזור בו כיון שלא קנה בכסף. וכן פירש רב האיי גאון ז"ל. והיכא דאחזיק בה נמי כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה דוקא היכא דאית ליה למוכר ארעא אחריתי בההיא שעתא דמצי לוקח הדר עלה אי טרפי לה לארעאי מניה אבל אי לית ליה ארעא אחריתי מצי לוקח אמר ליה או אהדר לי זוזי מהשתא או זיל זבון בהו ארעא לאחריותי. עד כאן.
והמפרש ז"ל כתב איכא דאמרי אפילו באחריות נמי מצי אמר ליה אחוי לי טרפך ואשלם לך ואף על גב דלא החזיק בה מעולם דאמרינן דיכול לחזור בו הני מילי כי ליטרפו לה מניה הוא דאמרינן דליהדר וליתבעיה בזוזי ודוקא בההיא שעתא אבל השתא כי נפקי עסיקין לא מצי למיתבעיה בזוזי אף על גב דזבן מניה באחריות וכל שכן אי זבן מניה בלא אחריות ודחיק וודאי דלהאי פירושא לא גרסינן דאמר ליה אלא אמר ליה הוא דגרסינן ע"כ לשונו. ורבינו תם מפרש עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אפילו נתן את המעות וכגון באתרא דלא קנו בכספא וכו' ככתוב בתוספות פרק מי שהיה נשוי. והאי דנקט מאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי הוה מצי למימר נעל וגדר אלא תקון זה הגבהת המצרים היה רגיל ביניהם וקא משמע לן דכנעל וגדר דמי. תוספות שאנץ.
ורבי ישעיה ז"ל כתב וז"ל עד שלא החזיק בה לפום ריהטא משמע שלא עשה שום חזקה. ותימה מאי קא משמע לן לא ברישא ולא בסיפא. ותירץ רבינו תם דמיירי שנתן מעות בתורת פרעון ולא בתורת קנייה וחידושא דרישא דיכול לחזור בו כלומר מותר לחזור בו דליכא מי שפרע דאף על פי שנתן המעות לא גמר בדעתו לקנות עד שיחזיק ויראה הקרקע. עד כאן לשונו.

חיתא דקטרי. כמו משל הוא כלומר נאד קשור מלא ולא ידע אם מים או יין או שמן יש בו וקנית אותו במה שיש בו ונמצא של מים כך זה. ר"ח ז"ל.
ורבינו יהונתן ז"ל פירש וז"ל כלומר שק קשור היטב בהרבה קשרים להראות שדבר חשוב יש בו ואין בו ממש והקונה לא בדק מה יש בו הניח מעותיו על קרן הצבי הכי נמי זה שקנה שלא באחריות וגם עתה כששמע לא הרגיש ועבדו כבראשונה הפסיד מעותיו בשתיקתו. ע"כ.

רב הונא אמר או כסף או מיטב. כתבו בתוספות ורבינו תם ז"ל מפרש שיש שלשה דינים וכו'. וקשה איך מניח רבינו תם רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא דאינון בתראי ואינו פוסק כמותן. וה"ר ישראל היה אומר דרב הונא נמי אית ליה כל מילי מיטב והכי פירושו או כסף או מיטב פירוש אם יש לו כסף יתן לו כסף ואם אין לו כסף יתן או סובין או מיטב מה שירצה. והכי פריך בגמרא לית ליה פשיטא פירוש לית ליה לא כסף ולא מיטב פשיטא שיתן לו סובין ע"כ אומר מ"ד אמר ליה זיל טרח וזבין כדי ליתן לו כסף קא משמע לן אבל לעולם היכא דלית ליה כסף יתן לו או מיטב או סובין דכל מילי מיטב הוא. אבל קשה על דרך זה הא דקאמר גבי רב אסי אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא משמע דרב הונא דוקא קאמר או כסף או מיטב דקרקע הרי הוא ככסף ממש ולא כמו שפירש הר"י דמיטב וסובין שוין. גליון.
וז"ל גליונות אחרים ולדעת רבינו תם הפירוש כן כשאין לו כסף אז יכול ליתן כל מילי כמו מיטב וכשיש לו כסף צריך ליתן לו או כסף או מיטב. וקשה לי על זה מה הוצרכו לומר רב פפא ורב הונא כל מילי מיטב נימא דאיצטריך מיטב שדהו היכא דאית ליה כסף דיצטרך ליתן לו כסף או מיטב. ע"כ.
ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל כתב וז"ל א"נ יש לפסוק דהלכה כרב הונא בכל ענין ואף על גב דפליגי מכל מקום אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהיינו רב הונא דהוא היה קדמון אבל מאביי ורבא ואילך לא סבירא לן האי סברא. עד כאן.
ורבי ישעיה ז"ל כתב בפירוש הגליון וז"ל ורבינו תם אומר דלא פליגי דמודו דאי אית ליה כסף או מיטב יהיב ליה והא דאמר כל מילי מיטב הוא היינו בדלית ליה. ע"כ.

אי בדלית ליה פשיטא. תימה דמאי פשיטותא איכא כיון דכתיב כסף הוה אמינא דוקא דהא גבי עבד עברי איצטריך קרא לרבות שוה כסף ככסף מישיב גאולתו ואי לאו ייתורא דקרא לא הוה אמרינן שוה כסף ככסף משום דכתיב כסף. וי"ל דהכי פריך פשיטא כיון דגלי קרא גבי עבד דשוה כסף ככסף אם כן לא איצטריך קרא להכי ומשני מהו דתימא אף על גב דגלי קרא דשוה כסף ככסף איצטריך נמי לאשמועינן הכא ישיב לרבות שוה כסף ככסף משום דכתיב מיטב והוה אמינא זיל טרח וזבין ואייתי כסף דבעי מיטב. ורב הונא לא סבירא ליה הכי דכל מילי מיטב הוא קא משמע לן קרא דהיכא דלית ליה יהיב אפילו סובין ואף על גב דכתיב מיטב לא אמרינן זיל וטרח וזבין ואייתי כסף. ועוד יש לומר דמסברא ודאי דשוה כסף ככסף ולהכי פריך פשיטא ואף על גב דגבי עבד איצטריך קרא היינו משום דכיון דיהיב דמי מקנתו הוי כבעל חוב ולא מצי לסלוקיה אלא בזוזי היכא דאית ליה זוזי כדמוכח בכתובות פרק הכותב גבי ההוא דהויא תולה מעותיו בגוי קא משמע לן ישיב דאפילו אית ליה כסף מצי לסלוקיה בשוה כסף. מהר"י כהן צדק ז"ל.
ח"מ תי"ט ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לענין נזקים אם יש לזה שתביעת הנזק עליו מעות ומטלטלים אפילו פחותים וקרקעות נותן לו איזה שירצה או כסף או מטלטלין הפחותים ואפילו סובין או מיטב קרקע שיש לו הן שהוא שוה בשל עולם הן יותר הן חסר. וקצת חכמי הצרפתים חולקין לומר שבניזקין אם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלים זקוק הוא ליתן כסף ומפרשים שמועת הנבלה והוא לשון הגמרא בקצת נוסחאות השתא אי אית ליה נבלה לדידיה יהיב ליה הא דידיה מיבעיא כשאין לו כסף. ואין דבריהן נראין דאף על פי שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדולי המחברים שכתבו כשבית דין נזקקין לגבות לנזקין גובין מן המטלטלים תחילה ואם אין לו או שאין מספיקין גובין לו מן הקרקע מעולה שבנכסיו אינה ראיה שאין הכוונה כדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק. ע"כ לשונו.

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. הקשו בתוספות אמאי פשיטא ליה וכו'. וקשה למה לא הקשו התוספות מדרב אסי אדרב אסי דהכא משמע שנוטל חצי ממש ולקמן קאמר רב אסי שנוטל רביע בקרקע או רביע במעות. וי"ל שהתוספות שלא הקשו מדרב אסי לפי שהם עושים עיקר מפירוש שני שפירש רש"י ז"ל ולפי פירוש שני פירש כספים הרי הוא כקרקע דקאמר רב אסי היינו שבא להשמיענו שלא תאמר דוקא מעות. גליון.
ואין לתרץ מה שהקשו בתוספות מדאמר שמואל ויתר דלקמן איירי באפותיקי ולהכי ויתר דהא קמן יותר דומה לאפותיקי כי אינן גובין מכספים כלל. גליון.

עוד כתבו בתוספות וי"ל כשחלקו קרקע דוקא אית ליה דויתר דשניהם עומדים בספק וכו'. ואף על גב דאוקימנא לקמן דהכא כשעשאו אפותיקי אפשר דלא ידעו שעשאו דאפותיקי דאי הוו ידעי לא הוה שקיל ליה ולא היו חולקין שדה האפותיקי לצד אחד. אי נמי הוו ידעי ולא חששו כיון דאינו אפותיקי גמור ויכול הבעל חוב ליטול קרקע אחר אם ירצה. הרא"ש ז"ל.
והיינו נמי דקאמר אדרבא לאידך גיסא כלומר מהאי טעמא דקאמר ללישנא קמא דפשיטא דאזיל ושקיל בכספים אמרינן השתא ללישנא בתרא דלא שקיל ומי שהפסיד הפסיד דכשחלקו לכך לא נטל כספים משום דלא משתמרי מגנבי. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

מספקא ליה וכו'. פירש רש"י ז"ל שני לשונות וכתב הוא ז"ל דלשון ראשון עיקר משום דמסתבר היכא דפליגי תרי אמוראי והשלישי מסתפק יראה שהוא מסתפק אי כמר אי כמר. ומיהו נראה דפירוש שני עיקר דלפירושא קמא הוה ליה למימר רביע בקרקע ובמעות. תוספות הר"א ז"ל.
ללשון אחרון כל זה הדבור הוא בתוספות בכורות מ"ח ב' של רש"י ז"ל לא יתכן גירסת רבינו חננאל ז"ל דגריס בפרק בית כור שלשה אחים וי"מ שנוטל חצי חלקו הראוי לו אי הוה יורש ודאי והשתא השלישי משום שהוא ספק רביע חלקו נוטל בקרקע ורביע חלקו נוטל במעות וחצי חלקו השני מפסיד משום דאם הוא יורש יש לו ליקח חלקו משלם ואם לקוחות שלא באחריות יש לו להפסיד לכך נוטל חצי חלקו מספק דמה שנוטל נמי מספקא לן אם מכח ירושה נוטל ויש לו ליקח הכל בקרקע או מכח דהוי כלוקח באחריות ונוטל הכל מעות הילכך נוטל מחצה בקרקע ומחצה במעות והיינו רביע השני. וקשה לפירוש זה דהשתא אי לא היה לספוקי אלא אי ביורשים או בלקוחות שלא באחריות היה נוטל חצי חלקו בקרקע ומשום דאיכא לספוקי דאפילו יהיה לוקח שמא הוי לוקח באחריות הורע כחו אדרבה הוה לן למימר דחצי חלקו יטול בקרקע והרביע במעות. ועוד דבבכורות פרק יש בכור גבי מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים משמע דאם מת האב והבנים קיימים וחלקו פטורים מליתן חמש סלעים לכהן אם אין שם אלא חמש לרב אסי דאמר מחצה יורשים ומחצה לקוחות ומשום דמלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ודרשינן חמש ולא חצי חמש ואי לא חשיב להו רב אסי ביורשים אלא ברביע אפילו אם יש שם עשר סלעים פטורים שלא יוכל לגבות הכהן כי אם הרביע דהוו כיורשים והיינו חצי חמש. ולשון ראשון שפירש הקונטרס אותו לשון נמי יתכן בין גרסינן שני אחים בין גרסינן שלשה אחים. ומיהו קשה מנא ליה לתלמודא שמסתפק רב אסי כלל ביורשים דילמא מספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות כמו שכתוב בתוספות. ולשון אחרון עיקר ולא יתכן כלל לגרוס שלשה אחים דאמאי אית ליה למינקט שלשה דבשלמא אי הוה נקט חמשה אורחא דתלמודא הוא בכל דוכתא כדקתני היו חמשה תובעים אותו, גזל אחד מחמשה, חמש נשים שנתערבו וולדותיהן אבל שלשה לאו אורחיה למינקט כיון שכך שוים שנים כמו שלשה. תוספות שאנץ.
מה שהקשה ר"י לפירושא קמא אמאי מספקא ליה ביורשין כלל נ"ל משם דלא בעי למימר דפליג רב אסי ארב רביה כולי האי. וכי תימא מאי נפקא מינה אי יורשין הוו הואיל ויכול לסלקו במעות איכא למימר דנפקא מינה לענין חזרה ביובל או לענין פדיון הבן כדאמרינן בבכורות בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה. גליון.

עד שליש. אם כן יקנה עד אלף זוז שלעולם ימצא הדר יותר. יש לומר דרצה לומר שאם ימצא אתרוג כאגוז וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

עד שליש משלו וכו'. כלומר עד שליש נותן ומוציא בעולם משלו ונוטל שכרו לעולם הבא דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקדוש ברוך הוא שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה. הרשב"א ז"ל.

במצוה עד שליש. קשיא לי וכי יש דמים למצות ואיך יכול לומר שלא יקנה לולב ואתרוג אלא כדי כך וכך ומי שם להם דמים והלא מצוה אחת חשוב כל ממונו. וי"ל עד כדי שלא יבוא לידי עוני ויצטרך לבריות כמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הראב"ד ז"ל.

ולא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו. הרשב"א ז"ל.

תוס' בד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת כו' ותימה מ"ש כו' באותה רביע שנטל מכח ירושה וי"ל דרב אסי ס"ל כו' עכ"ל כל זה ללשון ראשון שפרש"י דללשון שני קושטא הוא דאותו רביע מכח ירושה נוטל בקרקע וללשון ראשון הוצרכו לדחוק בזה דפליג רב אסי אהך סברא ולכך הקשו לקמן דלמא פשיטא דלאו כיורשים אלא מספקא ליה אי כלקוחות באחריות או שלא באחריות דלא הוה לן לדחוקי דפליג רב אסי ארב בהך סברא ועיין עוד מה שכתבנו בזה ס"פ בית כור:

תוס' ד"ה משהחזיק בה אינו יכול לחזור וכו' ובלא נתן מעות איירי וכו'. ר"ל השתא דפרישית דאיירי כגון שקנאו בקנין בחליפין או בשטר וחזקה וכו'. וגם דש אמצריה לראות מה היא צריכה ע"כ צריך לפרש דבלא נתן מעות איירי וכו' וק"ל:

ד"ה רב הונא אמר או כסף או מיטב כו' וצריך לומר שלא הספיק לסיים דבריו וכו'. כוונתו בזה משום דכיון דהשתא מפרשינן דרב הונא בא לתרץ קראי דלעיל אם כן תקשה לך מה תירץ הקראי במה שאמר או כסף או מיטב לכך צ"ל שלא הספיק וכו' ועיקר תירוצו היה בדעתו לסיים דקרא דישיב איירי בדלית ליה כמו שהשיב לבסוף:

בא"ד ורבינו תם אינו סובר כן וכו'. ר"ל דר"ת פסק כרב הונא ודלא כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע דלעיל וטעמו מבואר בדברי הרא"ש ע"ש דמפרש שיש ג' דינים וכו' בספר הישר כתב ר"ת כן:

ד"ה וטרף חלקו של אחד מהם וא"ת והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהם. ר"ל וצריך הבעל חוב לטרוף מכל אחד ואחד חלק המגיע עליו לפרוע ואין יכול ליטול הכל מאחד מהם:

בא"ד ויש לומר דמיירי הכא שעשאו אפותיקי ויש לדקדק לפי מה שתירצו התוס' בדבור שלפני זה דדוקא כשחלקו קרקע אית ליה לשמואל ויתר דשניהם עומדין בספק זה כמו זה והא כיון דמיירי הכא כגון שעשאו אפותיקי אין שניהם עומדין בספק כי אם אותו שנפל בחלקו אותה קרקע שנעשית אפותיקי ואפילו אי נימא שיש לבעל חוב רשות שלא לגבות כל אותה של אפותיקי אלא ליטול מכל אחד המגיע עליו מ"מ אין שניהם בספק בשוה משום דאותה של אפותיקי יכול לגבות ממנה כל חובו ומחבירו אינו יכול לגבות כי אם חלק המגיע עליו ויש ליישב דר"ל דעשה שניהם אפותיקי שיהיו לו להב"ח רשות לגבות מכל אחת שירצה וק"ל:

ד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת ופו' תימה מאי שנא מדרב אסי דאית ליה שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה. ר"ל לפי לשון ראשון של רש"י שפירש רביע או בקרקע או במעות אבל ללשון שני אינו כן אלא שאותה חלק של ירושה צריך ליתן לו קרקע כדלקמן:

בא"ד לא איירי כעין אפותיקי דהמקבל וכו'. ר"ל דהתם איירי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו והכא איירי באפותיקי סתם וק"ל:

ד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה משום שאין הספק מחמת טענתיהם אלא מחמת עצמו:

רש"י בד"ה רביע בקרקע כו' או מעות ורביע במעות או רביע במעות כו' הד"א:

בא"ד מחצית חלקו קרקע ולא יכול לסלקו במעות או כלקוחות כו' כצ"ל:

בא"ד ולשון ראשון שמעתי נ"ב פי' ונכון הוא בעיני ולשונו מובן כמו תפוס לשון ראשון וכן מוכח בפרק בית כור בפירוש רשב"ם על סוגיא זאת ע"ש:

תוס' בד"ה רב הונא כו' לא יאמר ליה זיל כו' כצ"ל:

בד"ה ורב כו' ותימה מ"ש כו' נ"ב פי' לפי לשון ראשון שבקונט' הוא מקשה ודו"ק:

בא"ד מצי לסלוקי בזוזי נ"ב וללישנא אחרינא דפירש בקונטרס כספים הרי הם כקרקע אינו מיושב שפיר תוס' שנ"ץ:

ברש"י בד"ה ר"ה כו' משום דבעי לאסוקי למלתא כו'. לא נתחוור לי מה תיקן אכתי לסדרו לעיל אצל אידך שינויא גם בהא רומיא דקראי גופיה מפסיק למלתא דר"י ור"ע ועיין:

בתוס' ד"ה משהחזיק כו' שקול ארעך בזוזך כו'. היינו לאותן שסוברים אף כי אית ליה לבע"ח זוזי מצי לסלוקי במידי אחריתא דלא כר"ת בדיבור דבסמוך וכ"כ התוס' בב"מ. קצת קשה למה לא קשה להו אמשנה ערוכה משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אין יכול לחזור בו ולימא ליה שקיל פירותך בזוזך דליכא למימר דאמוכר לחודיה קאי וק"ל:

בתוס' בד"ה פשיטא כו' והא שמואל כו'. הו"מ לאקשויי מרב אסי גופיה דבסמוך רק רצו להקשות אף ללשון אחרון [שפי' רש"י בסמוך] שהוא עיקר:

בתוס' בד"ה וטרף חלקו כו' ואין יכול ליטול חלק כו'. דאי משום דאותה קרקע בינונית א"כ הוי כאחד נטל קרקע ואחד כספים דע"ד כן חלקו שאם יפסיד בעל הבינונית שיחזיר על בעל הזיבורית [ולא הוי אמר שמואל ויתר כמ"ש תוס' לעיל] ולמאי דתירצו אפותיקי הם לא ידעו מזה ועל דעת כן חלקו שמי שיהיה שדהו אפותיקי לא יפסיד חבירו:

בתוס' בד"ה רב אסי כו' לכך נראה כלשון אחרון. וללשון אחרון לא מסתבר ליה להגמרא למימר דפשיטא ליה דכיורשין דמי ומספקא ליה אי מצי לסלוקי בזוזי או לא [דלא מסתבר ליה להסתפק בזה דפשיטא אי כיורשין לא מצי מסלק בזוזי כרב רק מסתפק בפלוגתא דרב ושמואל] וק"ל:

תד"ה רה"א ור"ת אין סובר כן כו'. עי' ברא"ש דר"ל לדעתו דל"פ אר"ה בריה דרי"ה ור"פ וקשה א"כ מאי פריך פשיטא כו' הלא טובא קמ"ל דאפי' א"ל מטלטלין משובחים מצי יהיב ליה סובין ודלא כקרקעות דחייב לתת לו ממיטב ואולי י"ל דזה ידעינן מדיוקא דמיטב שדהו דדוקא בקרקעות בעינן מיטב כדלעיל ועוד נ"ל דמישיב לא מרבינן אלא שוה כסף ואפי' סובין דקאמרה הברייתא הוא מסברא מטעם דכל מילי מיטב הוא כר"פ ור"ה בדרי"ה אך ק"ל כיון דלר"ה אי א"ל כסף חייב לתתו ולא מצי למיתב ליה מטלטלין ממילא הסברא נותנת דאי לית ליה כסף יהא חייב למיתב ליה ממטלטלין דקפיצא עלייהו זבינא (עי' פסחים לב) הקרובין יותר לכסף וכש"כ אם יש לו מטלטלין הנצרכים לניזק לקנותם דה"ל לדידיה כסף ממש וכש"כ שכן הדין נותן בבע"ח ועי' בסמ"ע סי' ק"א סק"ה שנתן קצת טעם וגם י"ל בבע"ח משום טעמא דר"ש (בגיטין מט ב) כדי שלא יראה אדם לחברו כו':

בא"ד ובע"ח אי א"ל זוזי ל"מ לסלקו אלא בזוזי. והרא"ש הוסיף עוד דאי א"ל מטלטלי וקרקעי כפינן ליה למיתב מטלטלי וק"ק להבין לפ"ז מדוע נקרא שטר כפירת שעבוד קרקעות וי"ל כיון דמצי טריף לקוחות ע"כ דמעת כתיבת השטר שעבודו חזק כ"כ כאילו קנויים אצלו על תנאי דאם לא יפרענו אך ק"ל מהא (דכתובות קי) דס"ל לר"נ שם זה גובה וז"ג ע"ש כל הסוגיא הא מצי בעל העידית לומר כיון דדיני בזוזי הריני מקבל בפרעון חובי השטר שיש לך עלי שהוא אצלי כזוזי (וכה"ג כתב הנ"י לקמן בהמניח במשנת שני תמין שחבלו זה בזה) ועי' ר"ן שם בכתובות ובש"ך סי' קא סק"ג וסי' סו סקע"ד גם יש לדמות זה להא דאמרינן (בכתובות צא) במשנה אם אמרו יתומים אנחנו מעלים כו' אין שומעין להם כו':

תד"ה וטרף וי"ל כו'. עי' מהר"ם ול"נ משום דמ"מ שניהם עומדים בספק שוה דלא ידעי בשעת חלוקה אם עשה אפותיקי ועל איזה שדה עשה ואע"ג דא"ר (לקמן יא ב) גבי עבד שעשאו אפותיקי דא"ל קלא היינו שהעבד גופיה מפיק לקלא כמ"ש הסמ"ע סי' קיז סקי"ט:

תד"ה הלכך דל"ש ביה המוציא כו'. ועיין מהר"ם אבל ז"א אלא לסומכוס כדאמרי' בריש ב"מ כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא וכפירוש התוס' שם אבל לרבנן בכ"ע המע"ה ול"נ דכוונו למש"כ (בב"ב סב ב) בד"ה אתמר:

בְּהִדּוּר מִצְוָה, עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה. נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו בשער הפסוקים בפסוק (בראשית לא, יט) 'וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים' דספירת התפארת נחלקת לשלשה חלקים שליש העליון לוקחתו לאה ושליש התחתון לוקחתו רחל ושליש האמצעי משתמשים בו שניהם אך לפעמים תתעלה רחל ותקח כל שליש האמצעי כולו לעצמה ותסתלק לאה אחותה ממנו יעוין שם.
וידוע דרחל מכונית בשם 'מצוה' והדורה של רחל הוא בעת שלוקחת גם שליש האמצעי מפני שבזה לא יוכלו החיצונים להתאחז באורות שלה וידוע כי באותיות 'מצוה' יש רמז לתפארת כי התפארת הוא שם הוי־ה בסתם ואותיות מצוה הם אותיות הוי־ה כי 'מצ' בא"ת ב"ש הוא 'י־ה' כמו שכתב מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות.
וזהו שאמר הִדּוּר מִצְוָה היא רחל שנקראת בשם 'מצוה' כאשר מגעת 'עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה' דהיינו שליש האמצעי שבתפארת שאינו נכנס לא בגבול לאה ולא בגבול רחל והתפארת רמוז באותיות מצוה כאמור ולכן גם למטה הדין הוא 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה'.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם דהדין הוא 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' דידוע בסוד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב) דרחל הנקראת מצוה לוקחת שני שלישי החסד [72] שהם כַּדְכֹד [48] והם שלה אבל שליש הנשאר אינו שלה אלא תתהדר בו ולכן הדין הוא למטה 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' שהוא כנגד שליש החסד אשר תתהדר בו רחל העליונה הנקראת בשם 'מצוה'.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער טעמי המצות פרשת לך לך) בסוד שם הוי־ה שיש בו מ"ב אותיות שנחלקים לשלשה חלקים שהם ג' פעמים י"ד י"ד י"ד והנה י"ד אותיות הראשונים שהם דפשוט והמלוי הם בשליש העליון המכוסה ושני פעמים י"ד י"ד שהם של מלוי דמלוי הם שני שלישים המגולים עיין שם. ולכן 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' כדי שעל ידי הידור מצוה שהוא עד שליש נעורר שליש העליון שהוא מכוסה כי שני שלישים הנשארים הם מגולים בלאו הכי.
ודע דאי אמרינן שליש מלבר יש לומר דיוכל האדם לקבל שכר הידור מצוה בעולם הזה אשר נבראת באות ה' שהיא שליש מלבר של יו"ד אשר נבראת בו עולם הבא.

גמ' מספקא לי' אי כיורשים. עי' ב"ב סב ע"ב תוספות ד"ה אתמר:

בתוספות בד"ה משהחזיק בה בפ"ק דמציעא פרש"י וכו' וא"ת ולימא ליה שקול ארעך בזוזך וכו' ע"כ. נראה להתוספות פשוט דבכה"ג יכול לומר שקול ארעא בזוזך אפילו היכא דאית ליה זוזי ללוקח ואף לפי מ"ש התוספות בסמוך בד"ה רב הונא כל היכא דאית ליה לב"ח זוזי לא יכול לסלקו בקרקעות ועוד גדולה מזו כ' הריטב"א שהלוקח דבר מחבירו אף אי לית ליה זוזי אמרינן ליה טרח וזבין ואייתי זוזי והביאו בש"ע סי' ק"א בלי שום חולק והטעם דאנן סהדי שלא מכר זה סחורתו אלא אדעתא דזוזי דוקא ע"ש מ"מ הקשו תוספות שפיר דשאני הכא כיון דאית ליה פסידא ללוקח שאם יטרפו השדה מידו יפסיד מעותיו לגמרי כיון שלקחו שלא באחריות וא"כ ודאי שאין כופין אותו ליתן מעות אלא יכול לסלקו באותו קרקע ממש וכן אית' להדיא בפ' מי שהיה נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה ומת ואמר רבא שם אי פיקח אידך מגבי ליה ארעא וכו' וכתבו שם בתוספות דאע"ג דאית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע כיון דאית ליה פסידא אם יתן לו המעות וכן הוא בטוח"מ סי' ק"א אבל מ"מ צ"ע למה אמרו בגמרא כאן משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו משמע שלא נתן עדיין המעות ולא אמרו גם כן אי פיקח הוא מגבי ליה ארעא דהיינו בדמי שווי' עתה ויש ליישב דכאן לא שייך לומר כן כיון שהדבר ספק אם יטרפו ממנו דאפשר שלא ירצה לוקח להפסיד ליתן הקרקע בפחות משוויה ודו"ק:

בגמרא דאזיל איהו ושקיל פלגא בכספא בהדי' וכו' ללשון שני שפרש"י בסמוך אליבא דר' אסי שנוטל רביע בקרקע וגם רביע בכספים א"ש לפ"ז מאי דקאמר דשקל פלגא בכספא כיון דהרי הם כקרקע אבל ללשון ראשון שפרש"י שנוטל רביע בקרקע או במעות וא"כ אין שייך לומר דשקל פלגא בכספא וקאמר נמי הרי הם כקרקע דשני אלו סותרים זה את זה וצ"ל לפ"ז דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך וק"ל ועיין בסמוך:

שם בגמרא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא א"ד לאידך גיסא וכו' לכאורה לשון הש"ס בכאן תמוה דאיך שייך להקשות פשיטא דהא איצטריך לאפוקי מסברת א"ד ונ"ל ליישב לפמ"ש בסמוך דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך רביע בקרקע ורביע במעות וא"כ יהיה המשך הלשון כך דבתחילה פריך הש"ס פשיטא והיינו מדקאמרת דשקיל פלגא בכספא לפי שהרי הן כקרקע משמע דפשיטא לך כשחלקו קרקע שחוזר ונוטל החצי מחלק אחיו והיינו כרב דס"ל יורשים הוי וא"כ קשה פשיטא האי ברא והאי לאו ברא ומ"ש כספים מקרקע דכיון שהם יורשים לא שייכי סברות הא"ד כלל כמו שכ' הרי"ף לפסק הלכה ע"ש אלא דהאיכא דאמרי ס"ל די"ל הטעם כשחלקו קרקע אינו משום דיורשים הוו אלא כלקוחות באחריות והיינו דמסתמא תרווייהו ניחא להו באחריות כיון ששניהם לקחו קרקע וא"כ יש לומר באחד נטל קרקע וא' נטל כספים שהם כלקוחות שלא באחריות והטעם כדמסיק דיכול לומר אנא נטלי כספים דאי מיגנבי וכו' ועיין בסמוך ודו"ק:

שם בגמרא ושמואל אמר ויתר קסבר לקוחות הם וכלוקח שלא באחריות וכו' כ' הרשב"ם בס"פ בית כור ואף על גב דקל"ל אחריות טעות סופר הוא הכא שאני דודאי ניחא ליה שאחיו לא יקבל אחריות כדי שגם הוא לא יקבל על אחיו וכו' עי' שם באריכות. ונראה שלא הוצרך הרשב"ם לטעם זה דהא אליבא דשמואל קיימינ' ושמואל סבירא ליה בהדיא דלא אמרינן אחריות ט"ס אלא בהלוואה ולא במקח וממכר אלא שסברת הרשב"ם צריכא אליבא דר' אסי ללשון ראשון דמספקא ליה אי הוי כלקוחות שלא באחריות ולר' אסי לא מצינו שיסבור דלא אמרינן במכירה אט"ס ואליבא דהלכתא ודאי אמרינן לכך הוצרך הרשב"ם לפרש דהכא שאני לפ"ז לעיל בסברת א"ד לאידך גיסא צ"ל דס"ל די"ל דר' אסי ס"ל ג"כ דלא אמרינן במכירה ט"ס דאל"כ מהיכא תיתי לחלק בין חלקו קרקע לחלקו כספים דאי טעם החיוב בקרקע הוא משום דיורשים הוו לא שייך לחלק כמו שכ' בשם אלפסי בסמוך ואם נאמר דכלקוחות הם כ"ש דלא שייך לומר כשנטל א' כספים וא' קרקע דהוי כלוקח שלא באחריות דהא קי"ל אחריות ט"ס הוא ותירץ הרשב"ם לא שייך אלא היכא ששניהם נטלו קרקע דמסתמא מחלו זה לזה האחריות אבל כשאחד נטל כספים וא' קרקע הוי כמכירה גמורה וסברת הא"ד לא שייך ג"כ דמה בין זה ללוקח ומוכר ממש שמוכר נוטל כספים ומקבל אחריות גניבת המעות והלוקח נוטל הקרקע אפ"ה אמרינן אחריות טעות סופר הוא והרי זה כמו שמוכר לאחיו ממש חצי שדהו ונוטל ממנו כספים ולמה לא נאמר אחריות ט"ס הוא וא"כ לפ"ז אף אם נאמר כשחלקו קרקע ויתר לפי שהם כלקוחות שלא באחריות יש לנו לומר בהכרח כשחלקו כספים נגד קרקע שהוא כלוקח באחריות וט"ס הוא ומכ"ש לסברת הא"ד דס"ל לר' אסי דבחלקו קרקע הוי כלוקח באחריות דהא קאמר הרי הם כקרקע משמע דבקרקע פשוט שחוזר על אחיו ומכ"ש שיש לומר כן בכספים שהוא מכירה גמורה שהוא כלוקח באחריות דט"ס הוא אלא ודאי דלסברת הא"ד יסבור ר' אסי דבמכירה גמורה ג"כ לא אמרינן אחריות ט"ס כשמואל וא"כ יש לומר להיפך דכשחלקו קרקע מסתמא הם כלקוחות באחריות דכל אחד ניחא ליה באחריות כדי שאחיו יקבל ג"כ על חלקו אבל אם א' נטל כספים ודאי דלא מקבל כמו סתם מוכר דלא מקבל ומכ"ש באחיו דאיכא יותר טעמא דמגנבא ודו"ק:

בתוספות בד"ה פשיטא האי ברא וכו' וא"ת אמאי פשיטא ליה והא שמואל אמר בסמוך ויתר עכ"ל. נראה שאין כוונת התוספות להקשות דלשון פשיטא לא שייך כיון דאיצטריך לאפוקי מדשמואל דהא אכתי לא שמעינן מר' אסי כלום לאפוקי מדשמואל דהא סתמא קאמר הרי הם כקרקע אלא משמע דבקרקע הדין פשוט בלאו המימרא דהכא וא"כ לא שייך קושיית התוספות אלא דהיא גופיה קשה לתוס' מדלא קאמר הש"ס פשיטא מ"ש קרקע ומ"ש כספים אלא נקיט פשיטא האי ברא וכו' משמע שגוף הדין שחוזר על נכסי אחיו הוא פשוט בין בקרקע בין בכספים והיינו מטעם האי ברא וע"ז מקשי שפיר איך שייך להקשות שגוף הדין פשוט כיון דשמואל לא סבירא ליה הכי וק"ל ולפי מ"ש בסמוך הוי מצי לשנויי דדוקא התם שמואל לטעמיה דס"ל בעלמא גבי מכירה לא אמרינן אחריות ט"ס ולכך אמר ויתר אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר. והא דמקשו התוספות משמואל ולא מקשו מדברי ר' אסי עצמו היינו לפי שהם כתבו כלשון שני של רש"י דלר' אסי ג"כ נוטל כל החלק מאחיו בקרקע לכך מקשו בפשיטות משמואל וק"ל:

בתוס' בד"ה וטרף חלקו וא"ת והא כל א' חייב לפרוע וכו' י"ל דמיירי שעשאו אפותיקי עכ"ל. הקשה מהר"ם דא"כ סתרו התוספות מ"ש לעיל ששניהם עומדים בספק ולפ"ז שעשאו אפותיקי אין השני בספק עכ"ל מהר"ם ע"ש אבל לק"מ דמ"מ הוא בספק בשעת החלוקה שמא ימצא איזה ב"ח אחר לכך ניחא ליה באחריות וק"ל:

בתוספות בד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך בזה המע"ה עכ"ל. ולא ידעתי לפרשו למה לא שייך כאן המע"ה ומהר"ם כ' לפי שאין הספק מצד טענותיהם אלא מצד עצמו עכ"ל ולא דק דזו סברת סומכוס כמ"ש התוספות בר"פ שנים אוחזין ובכמה דוכתי אבל חכמים ס"ל דאפילו בכה"ג אמרינן המע"ה כדמוכח לקמן בר"פ הפרה ובב"מ בסוגיית המחליף פרה בחמור ואם נאמר דכוונתו לפרש בדברי התוספות דר' אסי ס"ל כסומכוס ודאי דלשון תוס' לא משמע כן דלא הוי להו לסתום אלא לפרש ועוד דלשון לא שייך לא משמע כן והנראה לכאורה לפ' בכוונת התוספות דאפילו חכמים מודו דלא אמרינן כאן המע"ה כיון דלר' אסי הוי ספיקא דדינא ואין הספק יכול להתברר לעולם ואיזה ראיה יביא המוציא לכך ס"ל חולקין אבל גם זה לית' לפי הסכמת הפוסקים בטוח"מ סי' כ"ה ובש"ע שם דאפילו בספיקא דדינא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והם דברי הרא"ש ממ"ש במסכת ב"ב הלכתא כוותיה דרבה בארעא וכו' ונ"ל עוד ראיה מסוגית הש"ס פ' השואל גבי יחלקו חודש העיבור ע"ש וצ"ע ועוד אפשר לפרש דהתוספות כ"כ לפמ"ש בסמוך דעיקר כל' שני של רש"י וא"כ אין הספק אלא באיזה ענין יהיה הפרעון אם בקרקע אם במעות ואפשר דבכה"ג לא שייך המע"ה אלא חלוקה עדיפא וגם זה דוחק ודו"ק אחר זה מצאתי בזה"ל בתוס' פ' המוכר את הבית דף ס"ד:

בתוס' בד"ה עד שליש במצוה פי' שאם מצא אתרוג כאגוז וכו' עכ"ל. לא ניחא להו לפרש כפרש"י דא"כ הדרא קושית הגמ' לדוכתא לפי מה שפירשו התוס' בסמוך דהא דקאמר אי אתרמי ליה תלתא מצוה לאו דוקא דאיירי כעשורייתא דרבי אלא דקשה לש"ס לומר שיבזבז אדם כל כך ממונו נמצא לפ"ז לא משני מידי לפרש"י דאכתי אין לדבר סוף דכשיזדמן לו כמה ס"ת בזאח"ז כ"א נאה מחברתה ויצטרך להוסיף כל פעם שליש יכלה כל ממונו משא"כ לפי' תוספות לא שייך השליש רק פעם א' וק"ל:

אמר רבי זירא בהדור מצוה עד שליש במצוה וסימן לדבר גדול המעשה יותר מן העושה. המעשה ר"ת הדור מצוה עד שליש המצוה. והוא גדול יותר מן העושה המצוה פשוטה:

(ט א תוספות) ד"ה וטרף וכו' וא"ת וכו'.—עי' ירושלמי כתובות פ"י ה"ד דמשמע שם, דאע"ג דביצא עליהם שט"ח כל או"א נותן כפי חלקו, מ"מ אם ב"ד כבר הגבו קרקע של אחד מהם לבע"ח ה"ז ויתר. ולפ"ז נפלה קושית התוס' כאן.

(שם תוספות) ד"ה רב אסי וכו' וקשה מנ"ל לגמרא וכו'.—בפשיטות יש ליישב קושייתם, דמשום שפירשו טעמו של רב דכיורשיו דמו וטעמו של שמואל דכלקוחות שלא באחריות דמו, לכך תפסו ג"כ דרב אסי מספקא ליה אי כרב אי כשמואל.

עסיקין. עוררין לומר שלנו היא: חייתא דקיטרי. שק קשורה מלא רוח: ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי. אפי' קבל אחריות עליו דיש לומר הואיל וסופו לחזור עליו עכשיו נמי יחזור ויטלנה אפ''ה אינו יכול לחזור בו: דאמר ליה. מוכר: אחוי טרפך. שכתבו לך ב''ד שטר טירפא שבדין נטלו ממך ואשלם לך: רב הונא אמר. לא קשיא קראי דלעיל כסף ומיטב דהכי קאמר רחמנא או כסף יתן לו או מיטב שדותיו והא דלא איירי רב הונא עד הכא משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ור''ע דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו' ועד הכא קמיירי ואזיל: שוה כסף. ואת אמרת כסף: בדלית ליה. לא כסף ולא שדות: מהו דתימא אמרינן ליה. למזיק: זיל טרח וזבין. סובין בכסף ואייתי ליה כסף קמ''ל: לענין מיטב. דאפי' יש לו עידית מסלק בכסף אי בעי: היינו דרב הונא. והוה ליה למימר וכן אמר רב אסי: ונטל קרקע. בשביל חובות אביהם: דאזיל האי. אח: ושקיל פלגא בכספים. עם אחיו והיינו דקאמר הרי הן כקרקע דבעל כספים נמי יפרע חצי חובו של אביו: האי ברא והאי לא ברא. בתמיה כלומר בעל כספים לא הוי ברא לפרוע חוב אביו אבל בעל קרקע הוי ברא: איכא דאמרי. דלאידך גיסא פרכינן דבעל כספים לא ליחייב דאמר ליה לבעל קרקע להכי שקלי כו': לשני אחין שחלקו. קרקע: ובא ב''ח ונטל חלק האחד. דמשלם לו האחר חצי חלקו או קרקע או מסלק ליה בזוזי והיינו הרי הן כקרקע דמצי מסלק ליה בזוזי כבקרקע: בטלה מחלוקת. אותה חלוקה בטילה וחוזרים וחולקים בשוה החלק הנשאר: ויתר. אבד: רביע בקרקע. יחזיר לו רביע חלקו או קרקע או מעות: ורביע במעות. או רביעית במעות כמו דתנן ביבמות (דף נ:) חלץ ועשה בה מאמר ונתן גט ובעל: כיורשים דמו. ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו: אי כלקוחות דמו. ואין לו עליו כלום הלכך רביע מאותו חלק המגיעו יפרע דה''ל ספק ממון וכל ממון המוטל בספק חולקים ואין נוטל עמו אלא רביע והלה יכול לסלקו או בקרקע או במעות. ל''א ורביע במעות ממש לבד רביע בקרקע והיינו הרי הן כקרקע מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו קרקע ולא יכול לסלקו במעות או כלקוחות דמו ומיהו כלוקח באחריות דמי וחייב להחזיר לו מחצית מה שאיבד אבל במעות יכול לסלקו הלכך יחזיר רביע בקרקע כיורשים ורביע במעות כמוכר באחריות ולשון ראשון שמעתי:

ויצאו עליה עסיקין. פירוש עוררים אבל אין לפרש אנסים דא''כ: אפי' באחריות משהחזיק בה אמאי יכול לחזור לימא ליה מזלך גרם: משהחזיק בה אין יכול לחזור. בפ''ק דב''מ (דף יד:) פרש''י אע''ג שלא נתן מעות דקרקע נקנית בחזקה וקשה אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר ועוד מאי קבעי מאימת הוה חזקה מתניתין היא בפרק חזקת הבתים (ב''ב דף מב.) נעל פרץ וגדר ועוד מאי קבעי הכא טפי מבשאר דוכתין ועוד דדייש אמצריה משמע דריסה בעלמא שהולך סביב המצרים ונראה לפרש דמיירי שקנאו בקנין גמור בחליפין או בשטר או בחזקה או רפק בה פורתא ודעתו של אדם אע''פ שקנאו בקנין גמור אם יצאו עוררין יכול לחזור בו כל זמן שלא הלך אמצרי השדה לארכה ולרחבה לראות ענייני השדה והיינו דדייש אמצרי ובלא נתן מעות איירי דאי בנתן מעות איירי אפי' באחריות נמי אמאי יכול לחזור בו משהחזיק בה וכי לעולם יכול לחזור בו וא''ת ולימא ליה שקול ארעא בזוזך וי''ל כגון שהוזלו אי נמי כיון שיצאו עליה עוררין אין שוה כמו שהיתה שוה בשעה שקנאה: רב הונא אמר או כסף או מיטב. פ''ה שבא לתרץ קראי דלעיל וצ''ל שלא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו ואית דגרסי אמר רב הונא וקאי אמתניתין דתניא במיטב הארץ ואמר רב הונא דלאו דוקא מיטב אלא או כסף או מיטב ובספר רב אלפס פירש דרב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא דלעיל [ז:] פליגי אדרב הונא דהכא דאינהו סברי כל מילי מיטב הוא ואפי' סובין ורב הונא סבר דלא הוי מיטב אלא או כסף או קרקע ופסק כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע שהם בתראי ור''ת אין סובר כן דמפרש שיש ג' דינין בנזקין או כסף או מיטב ואי לית ליה אפי' סובין וב''ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלקו אלא בזוזי כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה ואי לית ליה זוזי לא יאמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדאמר התם ולוקח שנמצא מקחו מקח טעות כמו כן דינו כדאמרינן לקמן בפרק הפרה (דף מו: ושם) ופועל אי לית ליה לבעל הבית זוזי אמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכח בהבית והעלייה (ב''מ דף קיח.) דאין יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך: פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. וא''ת ואמאי פשיטא ליה והא שמואל אמר בסמוך בא ב''ח ונטל חלקו של אחד מהם ויתר וי''ל כשחלקו קרקע דוקא אית ליה דויתר דשניהם עומדים בספק זה כמו זה ועל דעת כן חלקו דמי שיפסיד יפסיד אבל הכא דבעל הקרקע בספק ולא בעל הכספים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב''ח פשיטא דעל דעת כן חלקו שאם יפסיד בעל הקרקע שיחזור על בעל כספים: וטרף חלקו של אחד מהם. ואם תאמר והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהן ואין יכול ליטול חלק האחד כדקתני בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קכד.) יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים ויש לומר דמיירי הכא שעשאו אפותיקי: ורב אמר בטלה מחלוקת. משמע דלא מצי לסלוקי בזוזי מדקאמר בטלה מחלוקת ותימה מ''ש מדרב אסי דאית ליה שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה ויש לומר דרב אסי סבירא ליה דאפילו הוו יורשים מצי לסלוקי בזוזי משום דאמר ליה אנא לבעל חוב נמי מסלקנא בזוזי ורב אין חושש לאותה סברא ואע''ג דמיירי בשעשאו אפותיקי לא מיירי כעין אפותיקי דהמקבל (ב''מ דף קי:) דמשמע התם דלא מצי מסלק ליה בזוזי ואם תאמר מכל מקום יתן מעות ויפדה הקרקע מבעל חוב דקיימא לן פרק המפקיד (שם דף לה:) דשומא הדרא לעולם ויש לומר דנפקא מינה היכא דזבנה או אורתא דאמר התם דלא הדרא: כיורשים הוו. דאי כלקוחות באחריות הוו אמאי בטלה מחלוקת ישלם לו מעות: רב אסי מספקא ליה כו'. בלשון ראשון פ''ה שנוטל חלקו בקרקע או במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין הוו אי כלקוחות שלא באחריות הוו וקשה מנ''ל לגמרא שמספקא ליה לרב אסי כלל ביורשים דלמא פשיטא ליה דלאו כיורשים נינהו אלא מספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות או כלקוחות שלא באחריות לכך נראה כלשון אחרון: הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה:

בבא קמא ט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד