קידושין מט ע"א

גֵּט פָּשׁוּט עֵדָיו מִתּוֹכוֹ מְקוּשָּׁר עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו וּמְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ כָּשֵׁר שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָּשׁוּט רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה
וְהָוֵינַן בַּהּ וְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ מִנְהַג הַמְּדִינָה וְאָמַר רַב אָשֵׁי בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בְּפָשׁוּט וַעֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר אִי נָמֵי בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בִּמְקוּשָּׁר וַעֲבַד לֵיהּ פָּשׁוּט כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּוַדַּאי קְפִידָא
כִּי פְּלִיגִי בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בֵּין בְּפָשׁוּט בֵּין בִּמְקוּשָּׁר וַאֲמַר לֵיהּ עֲבֵיד לִי פָּשׁוּט וַאֲזַל וַעֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר מָר סָבַר קְפֵידָא וּמָר סָבַר מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ
רַבִּי אֶלְעָזָר דִּתְנַן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִמָּקוֹם אַחֵר פָּסוּל וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר אַלְמָא קָסָבַר מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ
אָמַר עוּלָּא מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁבַח מָמוֹן אֲבָל בְּשֶׁבַח יוּחֲסִין דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מַאי טַעְמָא מְסָאנָא דְּרַב מִכַּרְעַאי לָא בָּעֵינָא תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם הִטְעָהּ לִשְׁבַח יוּחֲסִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
אָמַר רַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין וְלָא פְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן
מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי אֶלָּא דְּקָתָנֵי עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת וְאֵין לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ דִּשְׁבַח מָמוֹן הוּא הָכִי נָמֵי דְּלָא פְּלִיג
אֶלָּא פְּלִיג בְּרֵישָׁא וְהוּא הַדִּין לְסֵיפָא הָכָא נָמֵי פְּלִיג בְּרֵישָׁא וְהוּא הַדִּין לְסֵיפָא
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אִידֵּי וְאִידֵּי דִּשְׁבַח מָמוֹן פְּלִיג בְּרֵישָׁא וְהוּא הַדִּין בְּסֵיפָא הָכָא דִּשְׁבַח יוּחֲסִים הוּא אִם אִיתָא דִּפְלִיג נִתְנֵי
אִיבָּעֵית אֵימָא הָכָא נָמֵי שְׁבַח יוּחֲסִים מִי סָבְרַתְּ מַאי מְגוּדֶּלֶת גְּדוֹלָה מַמָּשׁ מַאי מְגוּדֶּלֶת גַּדֶּלֶת דְּאָמְרָה הִיא לָא נִיחָא לִי דְּשָׁקְלָה מִילֵּי מִינַּאי וְאָזְלָא נָדְיָא קַמֵּי שִׁיבָבָ(ו)תַיי
תָּנוּ רַבָּנַן עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קַרְיָינָא כֵּיוָן שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּקְרָא וִיתַרְגֵּם יְתַרְגֵּם מִדַּעְתֵּיהּ וְהָתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ הֲרֵי זֶה בַּדַּאי וְהַמּוֹסִיף עָלָיו הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אֶלָּא מַאי תַּרְגּוּם תַּרְגּוּם דִּידַן
וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר לַהּ קַרְיָינָא אֲבָל אָמַר לַהּ קָרָא אֲנָא עַד דְּקָרֵי אוֹרָיְיתָא נְבִיאֵי וּכְתוּבֵי בְּדִיּוּקָא
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה חִזְקִיָּה אָמַר הֲלָכוֹת וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תּוֹרָה
מֵיתִיבִי אֵיזוֹ הִיא מִשְׁנָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֲלָכוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִדְרָשׁ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

תיקנו חכמים שיגרשו הכהנים בגט מיוחד שיש טורח בעשייתו, והוא נקרא "גט מקושר"; ^[1] וכל זה הוא עיקר התקנה, אבל מאחר שתיקנו כן, יש שני סוגי גיטין אפילו לישראל שיכול לעשות גט פשוט או גט מקושר, ואפילו בשטרי חוב יש שתי סוגי שטרות "שטר מקושר" ו"שטר פשוט", ועושה איזה מהן שירצה.

וכיצד הוא מעשהו:

מניח שורה אחת חלקה, וכותב בשורה שלאחריה, ושוב מניח שורה חלקה, וכותב בשורה שלאחריה, וכך עד שלש או ארבע שורות, וכופל את השורה הראשונה החלקה על השורה הכתובה, ותופר, וחוזר וכופל את השורה השניה החלקה על השורה הכתובה, ותופר, וכל תפירה ותפירה קרויה קשר; והעדים חותמים מבחוץ על הכפלים בין קשר לקשר, ומספר העדים כמספר הקשרים, ולא פחות משלשה קשרים ועדים.

גט פשוט: עדיו חותמים מתוכו בסוף טופס השטר, וגט מקושר: עדיו מאחוריו על הכפלים בין קשר לקשר.

גט [או שטר חוב] פשוט, שכתבו עדיו מאחוריו, וגט מקושר, שכתבו עדיו מתוכו, הרי שניהם פסולים, כיון שלא נעשו כתיקון חכמים.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:

מקושר שכתבו עדיו מתוכו, כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט, כלומר: אם הניח שורות חלקות כדרך גט מקושר, וחתמו העדים מתוכו בסוף השטר, אין הוא נפסל בכך, מפני שיכול הוא שלא לתופרו, ^[2] ואף שיש בו שורות חלקות אין בכך כלום ; אבל חכמים סוברים, שאין יכול לעשותו פשוט, מפני שיש חילוק בזמן הכתוב בגט בין גט מקושר לגט פשוט, כי בגט מקושר כותבים את השנה שלאחרי הזמן שנחתם הגט.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלח הבעל שליח לעשות לו גט, יעשה השליח הכל כמנהג המדינה, שאם מנהגם לעשות מקושר, יעשנו מקושר; ואם מנהגם בגט פשוט, יעשנו גט פשוט.

והוינן בה: וכי אטו תנא קמא [כלומר: תנאי קמאי, דהיינו תנא קמא ורבי חנינא בן גמליאל] לית ליה שיעשה השליח כמנהג המדינה!? והרי לא בזה הוא שנחלק, אלא בדבר אחר!? ^[3]

ואמר רב אשי: ודאי מחלוקת אחרת יש כאן בין תנאי קמאי לרבן שמעון בן גמליאל, בענין שליחות, ^[4] ומיהו: אם שלחו הבעל לעשות לו גט בסתם, כי אז:

באתרא דנהיגי בפשוט [מקום שמנהגם לעשות גט פשוט], ועבד ליה השליח גט מקושר, אי נמי באתרא דנהיגי במקושר [או שהוא מקום שמנהגם במקושר], ועבד ליה השליח גט פשוט, באופנים אלו כולי עלמא - בין תנאי קמאי ובין רבן שמעון בן גמליאל - לא פליגי דודאי קפידא.

כי פליגי: באתרא דנהיגי בין בפשוט בין במקושר, ואולם הבעל אמר ליה לשליח בהדיא: עביד לי גט פשוט, ואזל השליח ועבד ליה מקושר; ובאופן זה הוא שנחלקו תנאי קמאי ורבן שמעון בן גמליאל: מר - תנאי קמאי - סבר: קפידא הוא שמקפיד הבעל, ונתכוין שיעשה דוקא גט פשוט.

ומר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: אין הבעל מקפיד שיעשה דוקא גט פשוט, אלא מראה מקום הוא לו, שאם ירצה אינו צריך לטרוח לעשות גט מקושר, אך אם ירצה לטרוח ולעשות גט מקושר אינו מקפיד.

הרי למדנו, שאף רבן שמעון בן גמליאל סובר כרבי שמעון ד"מראה מקום הוא לו" ; וממשיכה הגמרא לפרש היכן מצינו שאף רבי אלעזר סובר כן.

רבי אלעזר שהוא סובר "מראה מקום הוא לו", הוא מהא דתנן:

האשה שאמרה לשלוחה: "צא והתקבל לי את גיטי ממקום פלוני", והלך וקיבל לה את גיטה ממקום אחר, הרי הגט פסול, כלומר: אין הגירושין חלין, שאין הוא שלוחה לקבל גט במקום זה.

ורבי אלעזר מכשיר; אלמא קסבר רבי אלעזר - מראה מקום היא לו.

אמר עולא:

מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי שמעון במשנתנו אם בטעות לשבח הרי היא מקודשת, היינו דוקא בשבח ממון, וכגון שאמר לה: "על מנת שאני עני, ונמצא עשיר" -

אבל כשהטעה בשבח יוחסין, שבח של חשיבות, וכגון: "על מנת שאני לוי" ונמצא כהן, דברי הכל - ואפילו לרבי שמעון - אינה מקודשת. ^[5]

מאי טעמא?

משום דלא ניחא לה שיהא הוא חשוב, כי הוא מתגאה עליה, וכמו שנהוג בפי הנשים למשול משל בזה: "מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא [נעל גדולה מרגלי איני רוצה] ".

תניא נמי הכי: מודה רבי שמעון - שנחלק במשנתנו ב"על מנת שאני עני" ונמצא עשיר, שהיא מקודשת משום שהטעה לשבח - שאם הטעה לשבח יוחסים, שבח של חשיבות, וכגון שאמר לה: "על מנת שאני לוי" ונמצא שהוא כהן, שהיא אינה מקודשת.

אמר רב אשי: מתניתין דידן נמי דיקא שמודה רבי שמעון בשבח יוחסים, דהא קתני במשנה הבאה:

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני כהן", ונמצא לוי; או שאמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני לוי", ונמצא כהן - או שאמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני נתין ^[6] שפסול מדרבנן לבוא בקהל, ^[7] ונמצא ממזר שפסולו מדאורייתא ; "או שאמר לה: התקדשי לי על מנת שאני ממזר", ונמצא נתין שהוא מיוחס יותר מן הממזר, הרי זו אינה מקודשת.

והרי לא פליג רבי שמעון שם לומר שהיא מקודשת כשהטעה לשבח, הרי שבטעות לשבח יוחסין מודה רבי שמעון.

מתקיף לה מר בר רב אשי:

אלא - לדבריך שאתה מדייק ממה שלא נזכר במשנה שם שרבי שמעון חולק, שאכן מודה הוא - הא דקתני באותה משנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת [גדולה וראויה לשמשני] ", ואין לו; או שקידשה על מנת שאין לו בת או שפחה מגודלת, ויש לו, הרי זו אינה מקודשת -

דשבח ממון הוא ולא שבח יוחסין - הכי נמי דלא פליג, [וכי אטו תאמר, שאף בזה לא נחלק רבי שמעון שבהטעייה לשבח היא מקודשת]!? והרי היות ושבח ממון הוא, בודאי נחלק.

אלא בהכרח צריך אתה לומר, דפליג רבי שמעון ברישא [במשנתנו], והוא הדין לסיפא [במשנה דלקמן], ואף שלא נזכר כן במשנה שם.

הכא נמי גבי שבח יוחסין, יש לומר דפליג רבי שמעון ברישא, והוא הדין לסיפא; ואל תדייק שמודה רבי שמעון בשבח יוחסין.

ומקשינן על הדחייה: הכי השתא!? וכי הראיה דומה לנידון!?

התם - גבי בת ושפחה מגודלת - הרי אידי ואידי [הן השנוי ברישא בעני ועשיר, והן הטעייה לשבח בבת ושפחה] הטעייה דשבח ממון, ולפיכך יש לומר: פליג רבי שמעון ברישא והוא הדין בסיפא, שהכל ענין אחד, ולא הוצרך מסדר המשנה להזכיר שנחלק רבי שמעון גם בזה.

אבל הכא - גבי ממזר ונמצא נתין - דשבח יוחסים הוא ולא נזכר מזה ברישא דמשנתנו, אם איתא דפליג, נתני [אם חלוק רבי שמעון שבהטעייה לשבח היא מקודשת, היה לו לתנא להזכיר זאת], ובהכרח מדוייק אף ממשנתנו, שמודה רבי שמעון שבהטעיית שבח יוחסין אינה מקודשת.

איבעית אימא ליישב את קושייתו של מר בר רב אשי מבת ושפחה:

הכא - גבי בת ושפחה מגודלת - נמי שבח יוחסים הוא, ואכן מודה בה רבי שמעון, ושוב לא תוכיח שפליג ברישא והוא הדין לסיפא, ומשום:

דמי סברת מאי "מגודלת" גדולה ממש [וכי סבור אתה שפירוש "מגודלת" היינו גדולה]!? לא כן הוא, אלא מאי "מגודלת": גדלת [חשובה], ומודה בזה רבי שמעון, משום דאמרה היא [האשה] כשהטעה אותה והביא עמו בת או שפחה גדלת, שמתוך חשיבותה מצויה היא לספר עם שכנותיה: "לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא קמי, שיבבותיי [איני רוצה שתשמע את הנעשה בביתי, ותלך לספר את הדברים לשכנותיי], ותעשני ללעג וקלס".

תנו רבנן:

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני קריינא [שאני קורא], ^[8] כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת הרי זו מקודשת;

רבי יהודה אומר: עד שיקרא ^[9] ויתרגם אותם.

ותמהינן: וכי אטו יתרגם אפילו מדעתיה [תרגום משלו]!? ^[10]

והתניא: רבי יהודה אומר:

המתרגם פסוק כצורתו, שבא לחסר תוספת התרגום שלנו, לומר: לא אתרגם את הפסוק הזה אלא כצורתו, הרי זה בדאי שאין זה תרגום הכתוב! ^[11]

והמוסיף עליו, שבא לומר: הואיל וניתן רשות להוסיף, אוסיף גם אני בכל מקום שארצה, הרי זה מחרף ומגדף, מבזה את המקום שמשנה את דבריו. ^[12]

ואם כן האיך יתרגם מדעתו!? אלא מאי "תרגום", כלומר: באיזה תרגום הדברים אמורים: בתרגום דידן [תרגום שלנו] הוא תרגומו של אונקלוס.

והני מילי שדי לו בשלשה פסוקים, אלא בכגון דאמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני קריינא".

אבל אמר לה: "התקדשי לי על מנת שקרא אנא [אני קראה] ", ^[13] אינה מקודשת עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בדיוקא, צריך שיהא יודע לקרות את כל התורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה. ^[14]

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני שונה [יודע לשנות] ", ^[15] נחלקו בזה אמוראים:

חזקיה אמר: עד שיהא יודע לשנות הלכות, היינו הלכות למשה מסיני.

ורבי יוחנן אמר: תורה.

מיתיבי מהא דתניא:

איזו היא "משנה"?

רבי מאיר אומר: הלכות למשה מסיני.

רבי יהודה אומר: מדרש המקראות, כגון ספרא וספרי שהן הלכות של מדרשי המקראות.

ואם כן, הניחא לחזקיה, שדבריו כדברי רבי מאיר ; אבל רבי יוחנן תיקשי: שהרי "שונה" משמע לשון משנה, ואין מי שיאמר ש"משנה" היא התורה!?

הערות

^[1] והטעם שתיקנו חכמים כן, הוא משום שפעמים כועסים הכהנים ומגרשים את נשותיהם, ואחר כך מתחרטים הם, ושוב אינם יכולים להחזיר את נשותיהם, שהכהן אסור בגרושה; ולכן תיקנו חכמים "גט מקושר" שיש טורח בעשייתו, ובזמן זה פעמים שמתיישבת דעת הכהנים מכעסם, ושוב אינם מגרשים.

^[2] או אפילו אם כבר תפרו, יכול הוא לפרום את התפירות, רשב"ם.

^[3] נתבאר על פי רש"י.

^[4] כעין "חסורי מיחסרא והכי קתני".

^[5] "שבח ממון" ו"שבח יוחסין" נתבאר על פי רש"י, ראה לשונו כאן ולשונו בד"ה אלא פליג ברישא; ואף שבגמרא לעיל נתפרש שרבי שמעון עוסק בהטעיית שליח, היינו דוקא ביין ודבש ודינר כסף וזהב, אבל גבי עני ועשיר נחלק על עיקר הדין האמור במשנה, וכן נראה מכל הסוגיא; אלא שבתוספות ר"י הזקן פירש: אבל בשבח יוחסין, שאמרה לשלוחה וכו', וצריך ביאור למה הוצרך לזה.

^[6] מן הגבעונים שנתגיירו בימי דוד, ונתנם דוד לחוטבי עצים ושואבי מים לישראל, וגזר עליהם שלא יבואו בקהל.

^[7] על פי "המקנה" ורש"ש.

^[8] טור; והרמב"ם [אישות ח ד] פירש: "יודע לקרות"; והמאירי כתב: "על מנת שאני קורא, או על מנת שאני יודע לקרות".

^[9] קיימא לן כרבי יהודה, ונחלקו בזה הרמב"ם [אישות ח ד] והטור [בסימן לח, וכפי שפירש הדרישה בסימן לח], לדעת הרמב"ם צריך לרבי יהודה שיקרא כל התורה ויתרגם, ולדעת הטור לא בא רבי יהודה להוסיף אלא את התרגום, ודי בשלשה פסוקים, [וסתימת רש"י משמע כהטור, וביותר משמע כן מלשונו בד"ה והני מילי, שהזכיר שלשה פסוקים], וראה שולחן ערוך ורמ"א סימן לח סעיף כה. וראה עוד ברמב"ם וטור שם שלא הזכירו "בית הכנסת", וראה במאירי שכתב: "אין אומרים כל שיודע לקרות שלשה פסוקים בבית הכנסת, רצה לומר בלא הבנה, אלא עד שידע לקרות ולתרגם"; וראה היטב לשון השולחן ערוך והרמ"א שם.

^[10] לפי מה שכתב המאירי [הובא בהערה לעיל] שרבי יהודה בא ללמד שצריך הבנה, ניחא מה שעלה על דעת הגמרא שיתרגם מדעתו, כי אם אומר הוא את התרגום של אונקלוס כלשונו, אין זה מורה על הבנה.

^[11] וכגון [שמות כג ב]: "ולא תענה על רב [בחיריק] ", שאונקלוס תרגם: "לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא", והוא יתרגם: "לא תסהיד על דינא" [רש"י ותור"י הזקן] ; וכגון [דברים טז ב]: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", שמשמעו שאף קרבן הפסח בא מן הבקר, ואינו כן שעל שלמי שמחה הוא חוזר, וכמו שתרגם אונקלוס: "ונכסת קודשיה מן תוריה", מאירי.

^[12] א. ואונקלוס כשהוסיף, לא מדעתו הוסיף, שתרגום אונקלוס ניתן מסיני, רש"י. ב. המאירי פירש: כגון: [בראשית א] "ויאמר אלהים יהי אור" ויתרגם "ואמרו מלאכיא דה"'; ואף במתרגם כצורתו לפעמים מחרף ומגדף, כגון [שמות כד י]: "ויראו את אלהי ישראל" שיתרגם בלא שום תוספת. והריטב"א בשם ר"ח פירש הן את "המתרגם פסוק כצורתו", והן את המוסיף עליו"" על הפסוק: "ויראו את אלהי ישראל", שהמתרגם אותו כצורתו "וחזו ית אלהא דישראל", הרי הוא בדאי, דהא כתיב: "כי לא יראני האדם וחי", והמוסיף עליו שמתרגם "וחזו ית מלאכיא דאלהא דישראל" מחרף ומגדף, שנותן כבוד המקום למלאכים, אלא כמו שתרגם אונקלוס: "וחזו ית יקר אלהא דישראל" ולזה הסכים הריטב"א יותר מלפירוש רש"י.

^[13] רמב"ם, טור ושולחן ערוך.

^[14] וכל שכן שצריך לתרגם את התורה בתרגומו של אונקלוס, חלקת מחוקק סימן לח סקל"ט, והביאו גם ה"בית שמואל".

^[15] רמב"ם, טור ושולחן ערוך.

גט פשוט, כלומר, סתם גט, עדיו חתומים מתוכו, בתוך השטר, מתחת לכתוב, כנהוג ברוב השטרות. גט מקושר, שתופרים אותו, עדיו חותמים מאחוריו, מאחורנית על התפר. גט פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, או מקושר שכתבו עדיו מתוכו — שניהם פסולים, כיון שלא נעשו כתקנת חכמים. ר' חנינא בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו — כשר, שהרי יכול לעשותו פשוט, שיפתח את התפרים ויימצא זה גט פשוט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה, שאם נהוג גט פשוט ועשה מקושר או להיפך — הגט פסול.

והוינן בה [והיינו עוסקים, מתקשים, במשנה זו]: וכי התנא קמא [הראשון] לית ליה [אין לו, אינו סבור] שהולכים כמנהג המדינה? ואמר רב אשי הסבר לשיטותיהם של רבן שמעון בן גמליאל והתנא הראשון: באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] לכתוב בגט פשוט ועבד ליה [ועשה לו, אותו] מקושר, אי נמי [או גם כן]: באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] לכתוב במקושר ועבד ליה [ועשה לו, אותו] פשוט — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שודאי במינוי השליחות יש קפידא [הקפדה] שיעשה השליח כמנהג המדינה, ואם שינה — נפסל הגט.

כי פליגי [כאשר חלוקים הם], הרי זה באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] בין בפשוט בין במקושר, ואמר ליה [לו] לסופר: "עביד [עשה] לי גט פשוט", ואזל ועבד ליה [והלך ועשה לו] מקושר. מר סבר [חכם זה, התנא הראשון ר' חנינא בן גמליאל, סבור]: קפידא [הקפדה] היא, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: מראה מקום הוא לו, שלא הקפיד שיהיה דווקא כזה. והוכחנו איפוא שרבן שמעון בן גמליאל מקבל את ההנחה של "מראה מקום".

וגם ר' אלעזר מקבל סברה זו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה שאמרה לשלוחה "התקבל לי גיטי מבעלי ממקום פלוני", וקבל לה גיטה ממקום אחר — פסול. ור' אלעזר מכשיר. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: מראה מקום היא לו, שרק אמרה לו היכן לקחת את הגט, אבל לא הקפידה שיקבלנו דווקא באותו מקום.

א אמר עולא: המחלוקת במשנתנו בין התנא הראשון ור' שמעון היא דווקא כשהטעה אותה בשבח ממון, כלומר, שהמקדש נתן לאשה דבר שהיה מבחינה ממונית משובח יותר ממה שדובר לפני כן, אבל אם הטעה אותה בשבח יוחסין, שחשבה שיש לו ייחוס פחות, ונמצא ייחוסו גדול יותר — דברי הכל אינה מקודשת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שיש לומר שהאשה אומרת "מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא" ["נעל הגדולה מרגלי אינני רוצה"], כלומר, שאינה רוצה להנשא לאדם שמעמדו הרבה יותר גבוה ממעמדה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש: מודה ר' שמעון, שאם הטעה לשבח יוחסים שאינה מקודשת.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהבנה זו. דקתני [ששנה] במשנה הבאה: המקדש אשה "על מנת שאני כהן" ונמצא שהוא לוי, או "על מנת שאני לוי" ונמצא שהוא כהן, או שאמר שהוא נתין (מבני הגבעונים) שאסורים לבוא בקהל מדברי סופרים ונמצא שהוא ממזר האסור לבוא בקהל מן התורה, או שאמר לה "על מנת שאני ממזר" ונמצא שהוא נתין — אינה מקודשת. ולא פליג [חלק] ר' שמעון על כך. משמע שבמטעה לשבח יוחסין אף הוא מודה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: אלא זו דקתני [ששנה] באותה משנה: האומר לאשה שמקדש אותה "על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת" ואין לו, או על מנת שאין לו ויש לו, שדבר זה שבח ממון הוא, שהרי ההבדל בין מי שיש לו שפחה או שאין לו משמעותי רק מבחינה ממונית, חמרית, לגבי מידת הטירחה שתצטרך האשה לטרוח אחר כך בבית. ואף שם הכי נמי דלא פליג [כך גם כן תאמר שאינו חולק] מפני שלא מוזכר שם שר' שמעון חולק?!

אלא יש לומר שפליג ברישא [שחולק במשנה הראשונה, משנתינו] לענין שבח ממון והוא הדין לסיפא [לסוף, במשנה הבאה], שגם בענין זה הוא חולק, אלא שלא היה צריך לומר זאת פעם שניה. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] לענין שבח יוחסין אין להסיק מסקנה לעמדת ר' שמעון בשבח יוחסין מכך שלא חלק במפורש כי אפשר לומר שהוא פליג ברישא [חלק בראש, במשנה ראשונה] והוא הדין לסיפא [לסוף].

ודוחים: הכי השתא [איך אתה משווה]? התם [שם] אפשר לומר: אידי ואידי [זה וזה] הם טעות של שבח ממון ואפשר לומר שפליג ברישא [חולק בראש] והוא הדין בסיפא [בסוף] ולכן לא פירש את מחלוקתו, הכא [כאן] ששבח יוחסים הוא והוא בודאי נושא שונה, אם איתא דפליג [אם יש מקום לומר שר' שמעון חולק], אם כן נתני [שישנה] זאת במפורש! ולכן העובדה שלא נזכרת מחלוקת בשבח יוחסין — ראיה היא שאינו חולק.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: הכא נמי [כאן גם כן] בבת מגודלת הוא שבח יוחסים, מי סברת [האם סבור אתה] מאי [מה] פירוש בת מגודלת שהיא גדולה ממש בגיל, שהיא יכולה לעזור? לא, מאי [מה] פירוש מגודלת — גדלת (קולעת שערות, ספרית). ומדוע יכולה האשה לראות דבר זה כחסרון — דאמרה [שאומרת] היא, המתקדשת: לא ניחא [נוח] לי בה דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא קמי שיבבותיי [שהיא תיקח, תשמע, דברים ממני ותלך ותעביר אותם לפני שכנותיי] ותספר להן אודות מעשיי.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אומר אדם לאשה שהוא מקדש אותה "על מנת שאני קריינא" (קריין, יודע לקרוא בתורה); כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת — הרי זו מקודשת. ר' יהודה אומר הכוונה היא עד שיקרא ויתרגם. ושואלים: האם הכוונה היא יתרגם מדעתיה [מדעתו]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יהודה עצמו אומר: המתרגם פסוק כצורתו, כלומר, מלה במלה — הרי זה בדאי, שאין זו כוונת הכתוב. ולהיפך, המוסיף עליו תרגום משלו — הרי זה מחרף ומגדף. אלא מאי [מה] פירוש תרגום — תרגום דידן [שלנו] התרגום המקובל, שהוא יודע גם לקרוא וגם לתרגם.

והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא באופן שאמר לה בלשון "קריינא" ["קריין"], אבל אם אמר לה בלשון "קרא אנא" [אני קרא], שמשמעו: בקי במקרא — הכוונה היא עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בדיוקא [עד שהוא יודע לקרוא בתורה נביאים וכתובים בדיוק].

ועוד, אם אמר לאשה "התקדשי לי על מנת שאני שונה", חזקיה אמר: הכוונה היא שונה הלכות, ור' יוחנן אמר: תורה.

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' יוחנן ממה ששנינו: איזו היא משנה? ר' מאיר אומר: הלכות, ר' יהודה אומר: מדרש, והרי שאין אחד מהם אומר שזו תורה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In an ordinary document, its witnesses are to sign inside it, i.e., on the written side of the paper. In a folded and tied document, its witnesses are to sign on the back of it. With regard to an ordinary document whose witnesses wrote their signatures on the back of it, or a tied document whose witnesses wrote their signatures inside of it, both of these are not valid. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: A tied document whose witnesses wrote their signatures inside of it is valid, because one can transform it into an ordinary document by untying it. Rabban Shimon ben Gamliel says: Everything is in accordance with regional custom. If an ordinary document is generally used and one wrote a bound one, or vice versa, the document is invalid.

And we discussed it: And does the first tanna not accept that one should follow the regional custom? It is not reasonable that he should take issue with such a basic concept. And Rav Ashi says that they have a dispute in a case where one instructed a scribe to write a document for him: If they are in a place where the custom is to write an ordinary document, and he made a tied one for him; alternatively, if they are in a place where the custom is to write a tied document, and he made an ordinary one for him; in both of these cases, everyone agrees that he was certainly particular in his instructions to the agent that he should follow the regional custom, and if the latter deviated from the custom the document is invalid.

The situation in which they disagree is where they are in a place where the custom is to use either an ordinary document or a tied one, and the one requesting the document said to the scribe: Make an ordinary document for me, and the scribe went and made a tied document for him. In such a case, one Sage, the first tanna, holds that the one requesting the document was particular about wanting an ordinary document, and since the scribe wrote a tied document, it is considered to have been written without his consent. And one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the one requesting the document was merely indicating his position to the scribe, stating that if the scribe wanted to save himself the trouble of writing a tied document there would no objection.

Rabbi Elazar also holds that when one instructs an agent in such a manner he is merely indicating his position to him, as we learned in a mishna (Gittin 65a): If there was a woman who said to her agent: Receive my bill of divorce for me from my husband in such and such a place, and he received her bill of divorce for her elsewhere, it is invalid. And Rabbi Elazar deems it valid. Apparently, he holds that she is merely indicating a place to him where he can receive the bill of divorce, but she does not insist that he accept it in that particular spot.

§ Ulla says: The dispute in the mishna between the first tanna and Rabbi Shimon is only where he misled her with enhanced monetary value, i.e., he gave her something worth more than the item he had stipulated. But where he misled her with enhanced lineage, so that she was under the impression that his genealogy was less impressive than it in fact is, everyone agrees that she is not betrothed. What is the reason for this? A woman says: I do not desire a shoe that is larger than my foot. She does not wish to marry a man whose social standing is far greater than her own. This is also taught in a baraita (Tosefta 2:6): Rabbi Shimon concedes that if he misled her with enhanced lineage, she is not betrothed.

Rav Ashi says: The wording of the mishna is also precise, as the following mishna (49b) teaches: If one betroths a woman and states that the betrothal is: On the condition that I am a priest, and he was found to be a Levite; or: On the condition that I am a Levite, and he was found to be a priest; or: On the condition that I am a Gibeonite, a people prohibited by rabbinic law from marrying into the congregation, i.e., from marrying a Jew of fit lineage, and he was found to be a mamzer, who is prohibited by Torah law from marrying into the congregation; or: On the condition that I am a mamzer, and he was found to be a Gibeonite, in all of these cases she is not betrothed. And Rabbi Shimon does not disagree with these rulings. This indicates that if one misled a woman with regard to his lineage, Rabbi Shimon concedes that she is not betrothed.

Mar bar Rav Ashi objects to this inference: But what about that which is taught in the same mishna: If one betroths a woman and states that the betrothal is: On the condition that I have a grown daughter or maidservant, and he does not have one; or if one betroths a woman on the condition that he does not have a grown daughter or maidservant and he does have one, the latter of which is an issue of enhanced monetary value, as the difference between one who has a maidservant and one who does not impacts how hard the woman will have to work in the home; in these cases will you also say that Rabbi Shimon does not disagree simply because the mishna does not mention his opinion in that case?

Rather, it must be that he disagrees in the first clause of the mishna with regard to enhanced monetary value, and the same is true with regard to the latter clause, i.e., he also disagrees in that clause, and it was not necessary to state his dispute another time. Here too, with regard to lineage, he disagrees in the first clause, and the same is true with regard to the latter clause.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, where both this case and that case involve an inaccuracy of enhanced monetary value, it is possible that he disagreed in the first clause and the same is true in the last clause, and the mishna did not need to restate his opinion. But here, where it is a case of enhanced lineage, which is a different issue, if it is so that Rabbi Shimon disagrees, let him teach that explicitly. The fact that no dispute is recorded in the case of enhanced lineage is proof that he concedes in that case.

If you wish, say instead: Here too, the issue of a daughter or maidservant involves enhanced lineage, not enhanced monetary value. His statement should be understood differently. Do you maintain that what is the meaning of his statement that he has a grown daughter or maidservant; that she is actually grown up, so that she can be of help to his wife? That is not the meaning of his statement. Rather, what is the meaning of: Grown? That she grows and plaits hair, i.e., he has a daughter or maidservant who is a hairdresser. Why might the potential bride view this as a drawback? Because she can say: It is not satisfactory for me to live in the house with a hairdresser, as she will take words she hears from me and will go pass them before my neighbors, meaning she will gossip about me to others. This concern is more akin to a matter of lineage than a matter of monetary value.

§ The Sages taught: If one said to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am literate with regard to the Torah, once he has read three verses in the synagogue she is betrothed. Rabbi Yehuda says that she is not betrothed until he reads and translates the verses. The Gemara asks: Does Rabbi Yehuda mean that one translates according to his own understanding? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Megilla 3:21) that Rabbi Yehuda says: One who translates a verse literally is a liar, since he distorts the meaning of the text, and conversely, one who adds his own translation is tantamount to one who curses and blasphemes God? Rather, to which translation is Rabbi Yehuda referring? He is referring to our accepted translation.

And this statement applies only if he said to her: I am literate, but if he said to her: I am a reader, this indicates that he is an expert in the reading of the Torah, and she is not betrothed unless he knows how to read the Torah, the Prophets, and the Writings with precision.

The Gemara discusses a similar case: If one said to a woman: Be betrothed to me on the condition that I study [shoneh], Ḥizkiyya says it means that he studies halakhot, and Rabbi Yoḥanan says it means that he studies Torah, i.e., the written Torah.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan from a baraita: What is the meaning of: Mishna? Rabbi Meir says halakhot, Rabbi Yehuda says homiletics. Neither of them, however, says that it refers to the written Torah.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן גט פשוט. מפורש בפרקו (ב"ב ק"ס ע"א):

אבל בשבח יוחסין יכלה למימר מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא ובלוי ונמצא כהן אמרו בירושלמי דיכלה למימר לא בעינא טרחא דכהנות ובנתין ונמצא ממזר זרעא דישראל בעינא:

המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. פר"ת ז"ל כגון ויראו את אלהי ישראל שהמתרגם אותו כצורתו וחזו ית אלהא דישראל הרי זה בדאי דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי והמוסיף עליו שמתרגם וחזו ית מלאכיא דאלהא דישראל מחרף ומגדף שנותן כבוד המקום למלאכים אלא כמו שתרגם אונקלס וחזו יתיקר אלהא דישראל. ורש"י ז"ל פי' בע"א וזה יותר נכון:

על מנת שאני שונה ורבי יוחנן אומר תורה. תימא מה ענין תורה אצל שונה והנכון כמו שפי' הראב"ד ז"ל ה"ק מדרש תורה ואקשינן ליה מדתניא רבי יהודה מדרש כלומר כולהו מדרשות ואפי' דנביאי וכתובי במשמע ופריך דמאי מדרש דקתני נמי רבי יהודה מדרש דעל תורה:

גט פשוט עדיו מתוכו והמקשר עדיו מאחוריו פשוט שכתבו עדיו מאחוריו ומקשר שכתבו עדיו מתוכו שניהם פסולין פשוט שכתבו עדיו מאחוריו מתורת מוקדם שהרי רגילים היו לכתוב במקושר על ראשונה שניה ומקשר שכתבו עדיו מתוכו שמא לא הרגיש המלוה באיחורו ולא מחל ואין הלכה כדברי האומר במקשר שכתבו עדיו מתוכו שכשר הואיל ויכול לעשותו פשוט ר"ל שיכול להודיעו שבתורת פשוט כתבו ובכונת איחור אלא שניהם פסולים:

נצטוה הסופר לכתוב ולא הזכירו לו לא פשוט ולא מקשר אלא שמנהג המקום באחד מהם אפילו עשה הסופר מעצמו פשוט במקום שנוהגין במקשר או מקשר במקום שנוהגין בפשוט כשר הואיל ומכל מקום עשה פשוט כתקנו ומקשר כתקנו אבל כל שנצטוה לכתוב פשוט או מקשר אין לו לשנות ממה שנצטוה ואפילו היה מנהג המקום בשניהם או אפילו היה המנהג הפך הצווי שכל צווי קפידא היא ולא מראה מקום וכבר ביארנו ענין זה באלו בכדי היכולת באחרון של בתרא:

האשה שאמרה לשלוחה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו במקום אחר פסול וכן הדין בקדושין כמו שיתבאר למטה ובהבא לי גיטי אינו כן אלא אף אם אמרה לו הבא לי גיטי במקום פלוני ונתנהו לה במקום אחר כשר כמו שיתבאר במקומו:

האומר לאשה הרי את מקדשת לי על מנת שאני קורא או על מנת שאני יודע לקרות אין אומרים כל שיודע לקרות שלשה פסוקים בבית הכנסת ר"ל בלא הבנה אלא עד שידע לקרות ולתרגם ולא שיתרגם מדעתו שמא יכשל בדבריו:

והקורא פסוק כצורתו ר"ל שאינו קורא כדרך נקודו אלא כעין מי שקורא להגיה והמתרגם פסוק כצורתו בלא שום תוספת במקום הראוי לכך כגון וזבחת פסח לי"י אלהיך צאן ובקר שמשמעו שאף קרבן הפסח בא מן הבקר ואינו כן אלא שעל שלמי שמחה הוא חוזר וכמו שתרגם אנקלוס וניכסת קודשיה מן תוריה ואם כן הרי זה בדאי והמוסיף עליו במקום שאינו ראוי כגון ויאמר אלהים ואמרו מלאכיא די"י הרי זה מחרף ומגדף ואף במתרגם כצורתו לפעמים מחרף ומגדף כגון ויראו את אלהי ישראל שיתרגם בלא שום תוספת אלא שידע לתרגם בתרגום הידוע בה ר"ל של אנקלוס הגר:

ומכל מקום אם אמר על מנת שאני קורא אין שם זה מונח עליו אלא אם כן יודע לקרות בכל עשרים וארבעה ספרים בדקדוק:

על מנת שאני שונה שיודע לקרות הלכות של משנה ואם אמר לה על מנת שאני תנא אין שם זה מונח עליו עד שידע לקרות משנה וסיפרא וסיפרי ותוספתא:

גמרא מקושר עידיו מאחוריו. פרש"י מניח בראשו שיטה חלק וכותב שיטה ושיטה חלק וכן עד ג' או יותר וכופל חלק הראשון על הכתב ותופר וכן כולם וק' הא דקאמר חנינא בן גמליאל מקושר שכתב עדים מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט והלא משונים משאר שטרות פשוטים וגם שיטות הראשונות יהיה אויר ביניהם יותר מבשאר שיטות הילכך נר' שלא היה משונה כלל בכתיבה יותר מבפשוט אלא שתופר כל שיטה על החלק שדרך להניח בין כל שיטה ושיטה וא"ת בפרק גט פשוט ס"ד מעיקרא שהעדים חותמים בין קשר לקשר ומגואי וכיון שאין חלק ביניהם היאך יכולים לחתום וצ"ל שהיו דוחקים כתיבה דקה כמו הסופר דאמרי' בכתב יד העדים ולא בכתב ידי הסופר ואויר שבין שיטה לשיטה אינו רחב יותר מכתב השיטה עצמה ואין לחוש כ"כ דלא קימא מסקנא הכי ורש"י פי' בכאן ואין לחוש בשינוי זה אם אין האויר שבין השיטה שוה:

שניהם פסולים. לפי מאי דפרשי' שאין המקושר משונה בכתיבתו משאר שטרות יש לפסול פשוט שכתוב עידיו מאחריו מפני שיכול לעשותו מקושר ויהיה מוקדם דבמקושר מלך שנה מונין לו שתים כדאמרי' בפ' גט פשוט. וא"ת תינח דחתמו ביה ג' אבל אם חתמו בו ב' אמאי פסול הא אינו יכול לעשותו מקושר כדתנן מקושר עידיו ג' וי"ל דגזרו ב' אטו ג' א"ג כיון דיכול להזדייף ע"י עד א' חיישי' שמא ימצא עד א' שקר רשע שיחתום. ומקושר שיכתוב עידיו מתוכו היינו טעמיה דפסול דזמנין דיזיף מיניה זוזי במקושר ופרע ליה וא"ל הב לי שטראי ואמר אירכס ליה כתב ליה תברא וכי מטי זמניה משוי ליה פשוט ואמר השתא הוא דיזפת מינאי וה"ק תלמודא בפ' גט פשוט. ורש"י פי' דפסולים שלא נעשה כתקון חכמים שתקנו פשוט עידיו מתוכו שיהא ניכר שמעידים על מה שכתוב בו ופסלוהו בשעידיו מאחריו כדפס' בפ' המגרש כמה עניינים כגון מן הצד דפסלי' משום דאין העדים נקראים עם הגט ולא משום זיוף דאפילו בכתוב בו שריר וקיים איירי ובמקושר פסלו עידיו מתוכו שרצו חכמים לשנותו מן הפשוט שלא היו הכל בקיאים כדי להצריך ולהטריח שלא ימהר לגרש כדקאמרי' בפ' גט פשוט דאתרא דכהני הוו דהוו טובא דפקדי ומגרשי גשייהו ותיקנו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מייתבא דעתייהו:

מקושר שכתבו עידיו מתוכו כשר וא"ת למאי דפרישי' שלא היה משונה כלל בכתיבתו א"כ כל השטרות פשוטים שיש בהם ג' עדים יפסלו שלא יקשרם ויהיו מוקדמים וי"ל דכי מכשר רבן חנינא בן גמליאל עידיו מתוכו היינו למנות מזמן הכתוב בו כעין פשוט:

מאי מגודלת גודלת מפר"ח גודלת שער כמו מגדלת נשיא והיינו דקאמר שקלת מינאי מלאי ואזלא קמיה שיבבתאי כשהולכת לקלועי שערם:

יתרגם מדעתיה מדלא קתני ויאמר מקרא ויתרגם:

בצורתו הרי זה בדאי פר"ח כגון ויראו את אלהי ישראל דאי מתרגם בצורתו הרי זה בדאי שהשכינה ממש לא ראו כדכתיב לא יראני האדם וחי ואם מוסיף עליו שאומר וחזו ית מלאכא הרי זה מחרף ומגדף שקורא לשכינה מלאך אלא כדמתרגמינן וחזו ית יקרא אלהא דישראל:

אבל בשבח יוחסין. שאמ' לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי שהוא לוי ונמצא כהן אפי' ר"ש מודה דקפידא הוי שזה דעת קצת בני אדם שאין רוצין להתחבר עם גדול מהם שמתגאה עליהם:

מסנא. מנעל גדול ממדת רגלי איני חפצה:

שיקרא כל התורה:

כצורתו שבא לחסר תרגום אונקלוס כגון לא תענה על ריב לא (תהרהר) [תסהיד] על דינא:

מחרף. מבזה המקום ומשנה את דבריו שמוסיף מדעתו. תרגום דידן של אונקלוס שהוא מסיני כדאיתא במגילה ושום שכל זה תרגום ששכחוהו וחזר הוא ויסדו:

קרא משמע יודע עשרים וארבעה בדקדוק:

הלכות משנה. מדרש. ור' יוחנן דאמר כמאן:

והלכתא כחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן. ועוד דהא איפסיקא הלכתא כתנא שהוא משנה ולא חשבינן תורה אלמא תנינא משמע הלכתא ולא תורה:

בן עזאי ובן זומא תלמידים ובחורים היו ולא באו לכלל סמיכה ולא היו בימים ההם כמותם כדתנן משמת בן עזאי בטלו השקדני':

בכל מקום. באיזה מקום מן המקומות שיהיה:

כלה. דרשה כמו אגרא דכלה דוחקא. ור"ש פי' אפי' במסכת כלה שאין בה עומק וברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"כ. והעיקר מה שפי' שכל מה שדורשין בהלכות מועדות שהכל בקיאים בה. ומשני אלו השמועות מהא דתלמיד ומהא דחכם. יוצא ששם תלמיד מונח אפי' במי שלא למד אלא ענין א'. ושם חכם מונח לפי שיודע לסבור בו סברא כמו שכתבנו בסוף הוריות דבר חכמה מילתא דתליא בסברא. ר' אליעזר עשיר היה דהוה מעשר בכל שתא תריסר אלפי עגלי:

בע"ז דוקא שהקב"ה מצרפה למעשה דכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם אבל בעבירה אחרת לא מקרי רשע במחשבה ובהני תרתי מקודשת מספק דשמא הוא:

לא אמר לא הזכיר ולא הודיע מפני זה אני מוכר:

שבלב ונאנס ולא הודיע (ולא) [אלא היה] במחשבתו כך אף ע"פ שאמת הוא שלכך כיון דהא שמעי' ליה מעיקרא שמפני זה היה רוצה למכור נכסיו הואיל ובשעת המכר לא פרסם והודיע מחשבתו אלא נשאר בתוך לבו אינן כלום שלא הטעתו ואיהו אטעי אנפשיה ודברים שבלב אינו דברים:

בפרש"י בד"ה מדרש ספרא וספרי שהן הלכות של מדרשי מקראות עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וספר ויקרא שכתב בפרש"י שלפנינו הוא טעות דספרא ודאי הוא ספר ויקרא אבל ספרי הוא ספר במדבר וספר דברים וק"ל:

תוס' בד"ה שיכול לעשותו וכו' ואע"ג דגט קרח פסול לא וכו' עכ"ל הך מילתא דגט קרח הוא ס"פ הזורק והיינו כשיש קשר ואין עד חתום עליו מאחוריו ופסול משום גזירת כולכם ור"ל דהכא כיון שעדיו מתוכו אין לחוש על שיטת חלק כיון שיש סופרים הרבה וכו' אבל מהרש"ל הגיה בדבריהם ואפילו יש חלק הרבה וכו' ופי' דה"נ כשכתב עדיו מתוכו כמנין הקשרים אין לחוש וכו' עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לזה דבעדיו מתוכו לא מכשיר אלא משום שיכול לעשותו פשוט ובפשוט לא בעי עדים כמנין שיטות החלק וכשר משום שיש סופרים הרבה וכו' ודו"ק:

המתרגם פסוק כצורתו כו' והמוסיף עליו ה"ז מחרף כו' עיין פרש"י והוא דחוק שאינו מענין א' גם במוסיף מאי מחרף ומגדף איכא ויש לפרש מתרגם פסוק כצורתו היינו ויראו את אלהי ישראל שת"א יקר אלהי ישראל והמתרגם כצורתו ה"ז בדאי שהרי נאמר כי לא יראני האדם וגו' וכן בהיפך וידבר ה' אל משה וגו' המתרגם ומלל יקרא דה' ית משה ה"ז מחרף ומגדף ודו"ק:

גמרא מאי מגודלת גדלת כו' נ"ב וקשה קצת סוף סוף למה קרא שבח יוחסין ומה נאה פי' הר"ן שפירש שנולדה מעבד עברי ומש"ה נמי חשובה קצת בעיני שיבבותיה וק"ל:

תוס' בד"ה שיכול כו' לא מקרי קרח נ"ב פי' וה"ה נמי אם כתב עדיו מתוכו דהיינו שלשה עדים כמנין הקשרים אין לחוש על החלק שהרי עדיו מוכיחים עליו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה אבל בשבח יוחסין. ע"מ שאני ממזר ונמצא שהוא נתין. וצ"ע דהרי בסוף הוריות משמע דממזר עדיף מנתין ע"ש. ואולי לענין יוחסין נתין עדיף דאף לרבא בפ' הערל דלא תתחתן בם היינו בגירותן מ"מ אינו רק אותן שנתגיירו עצמן אבל בניהם מותרין מה"ת ודוד גזר עליהם וזוהי שטת רש"י עי' ר"ן ר"פ עשרה יוחסין. משא"כ ממזר דאיסור דורות בו הוא מה"ת:

הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ, הֲרֵי זֶה בַּדַּאי. לולי דמסתפינא הייתי גורס כך 'הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף וְהַמּוֹסִיף עָלָיו הֲרֵי זֶה בַּדַּאי' וספר המעתיק נסחאות תלמודים כתב יד ודפוסים ישנים לא נמצא אתנו על מסכת קידושין.

גמרא רבי אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני כו' אלמא קסבר מראה מקום הוא לו. וקשיא לי טובא דשם בפ' התקבל מסיק הש"ס להדיא דהא דלא פליג ר"א שם ברישא באומר תן גט לאשתי במקום פלוני היינו משום דאיהו דמדעתיה מגרש קפיד משא"כ בסיפא דאיהי בע"כ מתגרשת מש"ה סובר דמראה מקום הוא לו דא"כ לפ"ז לא שייכא הא דר"א כלל בהנך דמייתי הכא מדר' שמעון ורשב"ג דהא בהנך תליין בדעת האומר וא"כ מודה ר"ש דלא אמרי' מראה מקום הוא ויש ליישב בדוחק לפמ"ש התוספות והקדמונים בכמה דוכתי דכל היכא דאמרינן כולהו ס"ל לאו ס"ל כי הדדי ממש אלא דקצת בשיטה א' עומדין וה"נ דכוותיה דכיון דרבנן דר"א ס"ל דאף באשה דבע"כ מתגרשת אפ"ה לא אמרינן מראה מקום אלא קפידא וכ"ש בהנך א"כ שפיר שייך לשון כולהו ס"ל בכה"ג ועדיין צ"ע ובחידושי לגיטין הארכתי יותר ע"ש:

גט פשוט. העשוי כעין שלנו: עדיו מתוכו. תחת הכתב: מקושר. התם מפרש לה בבבא בתרא שתקנוהו לכהנים שאין יכולין להחזיר גרושותיהן וכשהיו כועסין הולכין אל הסופר דממהר לכתוב גט ונותנו לה ומתחרט לאחר זמן תקנו להו מקושר שיש בו טורח לעשותו ואדהכי והכי מייתבא דעתיה מניח בראשו שיטה חלק וכותב שיטה ושיטה חלק וכותב שיטה וכן עד שלשה או ארבעה או יותר שיטין חלק וכופל חלק הראשון על הכתב ותופר וחוזר וכופל חלק השני על שיטת הכתב שתחתיו ותופר וכן שלישי והעדים חותמין מבחוץ בין קשר לקשר וילפינן התם דגט פשוט עדיו שנים מקושר עדיו שלשה וכל כפל וכפל קרוי קשר ושלשה קשרין יש בו ואם בא להרבות קשרים מרבה בעדים ושאר טופס השטר כתוב כדרכו: שניהם פסולין. שלא נעשו כתקון חכמים: שיכול לעשותו פשוט. שלא לתפור הקשרים ואם מפסיק אויר בין שיטות העליונות מה בכך וטעמא דת''ק מפרש התם (דף קסד:) דקסבר אין יכול לעשותו פשוט מפני שהמקושר והפשוט אין זמנו שוה שאין כותבין זמן למקושר מאותה שנה אלא משנה של אחריה: הכל כמנהג המדינה. מקום שנהגו בפשוט ועשאו מקושר מקושר ועשאו פשוט פסול דכי עבדיה בעל שליח לכתוב על מנהג המדינה הוא דשויה ובהאי לא איירי תנאי קמאי אלא כשאינה במקום עדים והיינו דהוינן בה ות''ק לית ליה מנהג המדינה ומאן פליג עליה בהאי: ומשני. ודאי פלוגתא אחריתא היא ומיהו באתרא דנהיגי כו': עביד לי פשוט. שליחות קלה: ועבד מקושר. שליחות כבידה רשב''ג סבר מראה מקום הוא לו דאמר די לך בפשוט וכי עביד מקושר הואיל ומנהג מדינה אף במקושר כשר ותנאי קמאי פליגי עליה ואמרי קפידא הוא ודווקא אמר ליה לעשותו פשוט: מראה מקום היא לו. שם תמצאנו ולתנא קמא הוי קפידא אי איפשי שתקבלנו אלא שם ואין זה שלוחה במקום אחר: בשבח ממון. הוא דאמר ר''ש דאע''פ שהטעה מקודשת דמסתמא ניחא לה: אבל בשבח יוחסין. על מנת שאני ממזר ונמצא שהוא נתין לא ניחא לה בשבחו מפני שהוא מתגאה עליה: מסאנא דרב מכרעאי. מנעל גדול ממדת רגלי איני חפיצה בו שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא: נתין. זה גבעוני על שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים ואמרי' ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהם: מגודלת. גדולה וראויה לשמשני: אלא פליג ברישא. בבבא קמייתא גבי עני ונמצא עשיר: וה''ה. דפליג בבבא בתרייתא גבי שפחה וכיון דפליג ברישא דאם הטעה לשבח לאו טעותא היא לא איצטריך למהדר אפלוגי בסיפא הכי נמי גבי שבח יוחסין לא איצטריך אפלוגי דפליג ברישא בשבח ממון וה''ה דפליג בסיפא לשבח יוחסין: התם. גבי בת או שפחה מגודלת: אידי ואידי. רישא דעני ונמצא עשיר וסיפא דאין לו שפחה ויש לו תרוייהו לשבח ממון הוא כיון דגלי ר''ש פלוגתא ברישא לא איצטריך למהדר אפלוגי בסיפא: הכא. גבי לוי ונמצא כהן: דשבח יוחסין הוא. ואיכא למימר דמודה ר' שמעון בהא משום דמסאנא דרב מכרעאי הוא אם איתא דפליג ר' שמעון עליה נתנייה: גדלת. חשובה: לא ניחא לי. שתהא שפחה חשובה לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא גבי שבבתאי משום שהיא חשובה מצויה לספר עם שכינותיה ותשמע ממני דברים ותסדר אותם לפני שכינותי ותתן אותי בפיהם ללעג וקלס: יתרגם אפי' מדעתיה. בתמיה שלא כתרגום שלנו: המתרגם פסוק כצורתו. שבא לחסר תוספת התרגום שלנו לומר לא אתרגם פסוק זה אלא כצורתו כגון לא תענה על ריב (שמות כג) לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי: והמוסיף עליו. שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכל מקום שארצה: הרי זה מחרף. מבזה את המקום משנה את דבריו ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן אלא שנשתכח וחזר ויסדו כדאמרי' במגילה (דף ג.) ושום שכל זה תרגום: והני מילי. דסגי בשלשה פסוקים דאמר לה קריינא: הלכות. הלכה למשה מסיני: תורה. קס''ד תורה שבכתב: מדרש. ספרא וספרי שהן הלכות של [מדרשי] מקראות (ספר ויקרא):

שיכול לעשותו פשוט. פי' בקונטרס אי משום שיש אויר בין שיטה לשיטה כשפושטו אין לחוש שיש סופרים הרבה שאינם אומנים לסדר כתיבתן ומניחין אויר בין השיטות ונראה דאפי' יש חלק הרבה אין לחוש ואע''ג דגט קרח פסול לא מיקרי קרח אלא כשיש שיטות של חלק טפי מן העדים החתומים בו אבל אם יש עדים החתומים בו כשיטות של חלק לא מיקרי קרח: מאי מגודלת גדלת. פי' הקונטרס חשובה ומתוך שהיא חשובה בעיני האנשים דבריה מקובלים ורבינו חננאל פי' מגדלת שער כמו מגדלא שער נשייא (חגיגה דף ד:) ומתוך שהולכת מבית לבית לקלוע מספרת כל הדברים ממנה: המתרגם פסוק כצורתו. פירוש כמשמעותו כגון לא תענה על ריב מתרגם לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי דאדרבה מצוה הוא להוציא הדין לאורה אלא הכי מתרגם לא תתמנע מלאלפא למאן דמתבעי מינך בדינא והמוסיף עליו פי' בקונטרס שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף אני בכל מקום שארצה הרי זה מחרף פירוש מבזה את השם משנה את דבריו ואונקלוס שהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן התרגום שנשתכח וחזר ויסדו כדאמר במגילה (דף ג.) ורבינו חננאל פירש. המתרגם פסוק כצורתו כגון ויראו את אלהי ישראל (שמות כד) דמתרגם וחזו ית אלהא דישראל הרי זה בדאי דשכינה ממש לא ראו דכתיב (שם לג) כי לא יראני האדם וחי והמוסיף עליו דאמר וחזו ית מלאכא דאלהא הרי זה מחרף שתולה שבח המקום במלאך אלא הכי מתרגמי' וחזו ית יקרא דאלהא דישראל:

קידושין מט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד