קידושין מח ע"א

דף מח - א

המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המלוה ומחלו לחוב, הרי זה מחול; ^[1] ואפילו יורש של המלוה מוחל; ולסברא זו, אין האשה מקודשת בקבלת שטר חוב, כי אינה סומכת דעתה שלא ימחול, ואין בדעתה להתקדש; ובדינו של שמואל תלויה מחלוקתם:

דמר - חכמים - אית ליה דשמואל, ולכן אינה מקודשת.

ומר - רבי מאיר - לית ליה דשמואל.

ד. ואיבעית אימא לבאר את מחלוקת התנאים במלוה בשטר:

דכולי עלמא אית להו דשמואל ויכול הוא למחול, והכא באשה ^[2] של המקדש אם סומכת היא את דעתה שלא ימחול לה - קמיפלגי:

מר רבי מאיר - סבר: אשה של המקדש סמכה דעתה, כי מימר אמרה האשה: "לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני" [אומרת היא בלבה, ודאי לא יניחני, וילך למחול לאחרים על חשבוני].

ומר חכמים סבר: אשה נמי כשאר לקוחות לא סמכה דעתה.

וכאן שבה הגמרא לבאר את מחלוקתם של חכמים ורבי מאיר במלוה על פה שקידש בה: במלוה על פה במאי פליגי?

אם ניתן להקנות מלוה על פה, ובדרב הונא אמר רב! דאמר רב הונא אמר רב:

האומר לחבירו: "מנה לי בידך, תנהו לפלוני" ואמר כן במעמד שלשתן [המלוה הלוה והלוקח], קנה הלוקח. ^[3]

מר חכמים סבר: כי קאמר רב, הני מילי בפקדון, אבל במלוה לא, ונמצא שאין אפשרות להקנות מלוה על פה כלל, ולכן אינה מקודשת. ^[4]

ומר רבי מאיר סבר: לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ניתן להקנות במעמד שלשתן, ולכן אם קידשה במעמד הלוה, הרי היא מקודשת.

ועוד שואלת הגמרא על רב, שאמר: המקדש במלוה אינה מקודשת ואפילו המעות בעין, וכל שכן אם אינם בעין: נימא דינו של רב כתנאי היא, שנחלקו בדינו:

דתניא: האומר לאשה "התקדשי לי בשטר", ומפרש לה ואזיל: רבי מאיר אומר: אינה מקודשת, ואפילו אם יש בנייר - שכתוב עליו השטר - שוה פרוטה.

ורבי אלעזר אומר: מקודשת, ואפילו אין בנייר שוה פרוטה.

וחכמים אומרים: שמין את הנייר שכתוב עליו השטר, אם יש בו שוה פרוטה, הרי זו מקודשת מחמת הנייר שהוא שוה כסף והאשה מתקדשת בו.

והרי האי שטר שקידשה בו היכי דמי:

אילימא שטר חוב דאחרים [וכאחד הביאורים שנאמרו בברייתא הקודמת], הרי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, שהרי בברייתא שנזכרה לעיל מבואר שלדעת רבי מאיר הרי היא מקודשת בשטר חוב דאחרים!? ^[5]

אלא בהכרח שהברייתא עוסקת בשטר חוב דידה [של האשה עצמה] שהיתה חייבת לו כסף ויש לו שטר על חוב זה, ובמקדש במלוה שאינה בעין קא מיפלגי! הרי שנחלקו תנאים בדינו של רב.

אמר רבי נחמן בר יצחק:

הברייתא אינה עוסקת במי שקידש בחוב שיש עליו שטר, אלא בקדושי שטר, דהיינו שכותב בשטר "הרי את מקודשת" ונותנו לה, והכא במאי עסקינן: כגון שקדשה בשטר קדושין שאין עליו עדים חתומים:

ורבי מאיר לטעמיה [לשיטתו], דאמר גבי גט: עדי חתימה כרתי [עושים את הגט ל"ספר כריתות"], והוא הדין לשטר קדושין שאינו שטר בלי עדי חתימה, ולכן לשיטתו אינה מקודשת משום "קדושי שטר" ; ואפילו אם יש בניר שוה פרוטה אינה מקודשת מדין "קדושי כסף", היות ואין דעת האשה להתקדש בשווי הניר.

ורבי אלעזר לטעמיה, דאמר: עדי מסירה כרתי, ואף שאין עדים חתומים בו, והוא הדין לשטר קדושין ; ולכן לשיטתו היא מקודשת בשטר זה, ואפילו כשאין בניר שוה פרוטה.

ורבנן [חכמים שבברייתא] מספקא להו, אי כרבי מאיר, אי כרבי אלעזר לענין "קדושי שטר" ; הלכך:

שמין את הנייר, אם יש בו שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו הרי היא ספק מקודשת; כלומר: אף שלא הכריעו חכמים בעיקר מחלוקתם, דהיינו מדין "קדושי שטר", מכל מקום חלוקים הם על רבי מאיר בדין "קדושי כסף", שהוא סובר: אף אם השטר שוה פרוטה אינה מקודשת, ומשום שאין דעת האשה על הניר; והם סוברים, שדעתה על הניר ^[6] ומתקדשת בו. ^[7] ואיבעית אימא לבאר את מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר:

הכא במאי עסקינן, בכגון שכתבו לשטר הקידושין שלא לשמה של האשה אותה הוא מקדש בו, ובדריש לקיש קמיפלגי: דבעי ריש לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם הויה ליציאה [קידושין לגירושין] מקשינן, משום שהוקשו במאמר הכתוב: "ויצאה [מביתו והלכה] והיתה לאיש אחר"

-

ומה יציאה בעינן שיהא הגט כתוב לשמה, שהרי אמרה תורה: "וכתב לה ספר כריתות" ודרשינן: לשמה, אף הויה נמי בעינן שיהא השטר כתוב לשמה של המתקדשת.

או דלמא: אדרבה הויות להדדי [דרכי הקדושין זה לזה] הוא דמקשינן, שהרי הוקשו במאמר הכתוב: "והיתה", שהוא כולל את כל ההויות -

ומה הויה דכסף לא בעינן שיהא טבוע הכסף לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה.

בתר דבעיא ריש לקיש הדר פשטה ריש לקיש עצמו: "ויצאה והיתה", מקיש הויה ליציאה. ^[8]

ובסברא זו נחלקו התנאים שבברייתא:

מר - רבי מאיר - אית ליה דריש לקיש שאין השטר כשר כשנכתב שלא לשמה, וכמו גט.

ומר - רבי אלעזר - לית ליה דריש לקיש, ולפיכך מקודשת היא, אף שהוא נכתב שלא לשמה. ^[9]

ואי בעית אימא לבאר את מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר:

דכולי עלמא אית להו דריש לקיש, ואין שטר קדושין כשר כשנכתב שלא לשמה!

והכא בברייתא במאי עסקינן: כגון שאכן כתבו לשמה, ומיהו נכתב השטר שלא מדעתה [לא ידעה האשה כשנכתב השטר], ובפלוגתא דרבא ורבינא, ורב פפא ורב שרביא, קמיפלגי רבי מאיר ורבי אלעזר בברייתא!

דאיתמר: כתבו לשטר הקדושין לשמה של המתקדשת ושלא מדעתה:

רבא ורבינא אמרי: מקודשת, דכשם שבגט אין צריך דעתה, שהרי היא מתגרשת אפילו בעל כרחה, אף קדושין כן, וזו היא דעתו של רבי אלעזר.

רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת, דכשם שבגט צריך דעת המקנה הוא הבעל, כך בקידושין צריך דעת האשה שהיא המקנה, וזו היא דעתו של רבי מאיר.

כאן שבה הגמרא לדברי רב בענין מקדש במלוה, ושואלת עוד:

נימא, האם נאמר שדברי רב גבי מקדש במלוה הם כהני תנאי [תנאים אלו נחלקו בדבר]!?

דתניא:

אשה האומרת לאיש: "קח זהב שלי, ועשה לי שירים [אצעדה, צמיד של רגל] ^[10] נזמים וטבעות, ואקדש אני לך בשכר פעולתך":

כיון שעשאן האיש, הרי היא מקודשת, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה, ומפרש לה ואזיל.

והרי האי ממון - שהצריכו חכמים שיגיע לידה - היכי דמי [לאיזה ממון כוונת חכמים]?

אילימא אותו ממון, דהיינו: השירים הנזמים והטבעות, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מכלל דתנא קמא [רבי מאיר], סבר: אפילו אותו ממון נמי לא צריך שיגיע לידה כדי שתתקדש!? והרי פשיטא שאינו כן, שאם עדיין לא הגיעו לידה, אלא במאי מקדשא [וכי במה מתקדשת היא]!? ^[11]

אלא לאו בממון אחר - שיינתן לה לשם קידושין - הוא שאמרו חכמים שאם לא הגיע לידה אינה מקודשת, ומשום שהם סוברים דבשכר פעולת עשיית התכשיטים אינה מקודשת.

ושמע מינה: במקדש במלוה קמיפלגי, כדמפרש ואזיל.

וסברי בני הישיבה שביקשו לתלות את דברי רב במחלוקת תנאים זו:

חיוב התשלום לפועל, יכול להתפרש בשני אופנים:

האחד: "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף": דהיינו, כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה, נתחייב המעביד לפועל בדמי שכירות עשיית המלאכה. ^[12]

השני: "אינה לשכירות אלא לבסוף": אין המעביד מתחייב לפועל אלא כשהוא מחזיר את העבודה הגמורה למעביד, ^[13] ואם שכרו - דרך משל - לעשות נזמים, אין המעביד מתחייב לפועל אלא בגמר עשיית הנזמים והחזרתם לידיו.

דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין חכמים - סברי: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ונמצא ששכר הפעולה הוה מלוה, שהרי בשעת חלות הקדושין דהיינו כשמחזיר הבעל לאשה את הנזמים כבר היתה האשה חייבת למקדש את שכר הפעולה, והוא מקדשה בחוב שהיא חייבת לו, והיינו מלוה ^[14] -

ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר רבי מאיר סבר: המקדש במלוה מקודשת.

ומר חכמים סבר: המקדש במלוה אינה מקודשת.

ונמצאו דברי רב תלויים במחלוקת תנאים.

ודחינן: לא כאשר פירשת את מחלוקת רבי מאיר וחכמים, אלא יש לפרש את מחלוקת בשלושה אופנים אחרים:

א. דכולי עלמא: המקדש במלוה אינה מקודשת.

והכא מחלוקתם היא אם שכר הפעולה מלוה היא, וב"ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף", קמיפלגי:

במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא. יש אומרים דמנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן אינו יכול למחול שאם אתה אומר מחלו מחול במלוה על פה נמי בדשמואל פליגי והיכי אמרת סברין רבנן כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא אי נמי סברי רבנן ה"ה במלוה אינה מקודש' משום דשמואל ויכול אני לדחות ולומר דקי"ל בגמר' דבמעמד שלשתן אי קנה סמכה דעתה ומקודשת דמימר אמרה האי כיון דשניהם היו שם כסיפה לה מלתא דמהדר בהו ומשום הכי צריכין למימ' דרבנן סברי דבמלוה לא תקנו מעמד שלשתן ואם כדברי זה ואם כדברי זה קשה לי למאי דק"ל דרב בין בפקדון בין במלוה אמרה לשמעתי' המקדש במלוה דאחרי' במעמד שלשתן מקודשת, והיה לו לרבי' הגדול ז"ל לכתוב זה.
לפיכך נ"ל דלעולם יכול למחול ולא סמכה דעתה כרבנן וכי איצטריך בגמר' למימר בדרב הונא אמר רב פליגי אליב' דהנהו פירוקי קמאי דאמרי קמפלגי בדרב ובדרב פפא אבל אליב' דפירוק' בתרא ודאי במלוה על פה ובמלוה בשטר תרוייהו בדשמואל קמפלגי ואם תאמר תרתי למה לי חדא להודיעך כחו דר' מאיר וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפי' במלוה בשטר מחלו מחול ולר' מאיר אפי' על פה מחלו אינו מחול אי נמי דר' מאיר במלוה על פה כדפי' רש"י בגמר' לאשמועינן לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ורבנן כטעמייהו משום מחילה ולא סמכה דעתה ומשום דתפיס בגמר' שיטה כלישנ' קמא דמפרשי טעמ' דרבנן משום דלא קנתה בעי לפרושה אף להנך לישני אבל לפירוקי בתראי דרבי מאיר כדמוקי דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון לרבנן לא צריכה ליה למימר טעמייהו משום דשמואל, כנ"ל.
והיינו דתניא בפ"ק קדשה במשכון מקודשת ופירשנ' בגמר' התם במשכון דאחרים אלמא במלוה דאחרים אינה מקודשת אלא במשכון, וכן כתבה רבינו הגדול ז"ל ופסקה בהלכות.
ומעתה לפי דרכנו למדנו שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול בכל ענין ואם הניח לו משכון עליו ומכרו ומסר לו ללוקח משכונו וחזר ומחלו אינו מחול שאם כן היאך האשה מתקדשת בו לדברי חכמים אלא שמע מינה מחלו אינו מחול:

הכי גרס רש"י ז"ל: וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. ולא גרסי' [ואם לאו] אינה מקודשת משום דבכלהו פירוקי דמפרקינן בגמרא לרבנן ספוקי מספקא להו ואם לאו נמי מקודשת לחומרא.
והא דאקשינן אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדר"מ ה"ה דהוה מצי למימר הכא כגון דאקני לה במסיר' ובדר' קא מפלגי דר"מ לית לי' דר' ור' אלעזר אית ליה דר' ורבנן מספקא להו ולעיל פליגי בדשמואל אלא אי רבנן דהכא רבנן דהתם קשיא דרבנן אדרבנן ומיהו מצי למימר דלעולם בדרב פפא פליגי [לעיל] והכא (בדרב) [בדרבי] ודאמר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה אלא דלא כתב ליה אלא ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו פירוקי דלעיל ועוד דתיקום רבנן דר' כרבנן דהכא ולא נימא דמספקא להו.
והא דאמרי רבנן שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוט' מקודשת. רבי מאיר נמי מודה ולא באו [אלא] לומר שאם אין בו מקודשת ואינה מקודשת.
וי"מ דר' מאיר סבר אינה מקודשת אעפ"י שיש בשטר שוה פרוטה ומשום דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה ואף על גב דאיפכא שמעינן להו לקמן בההיא דעשה לי שירים ונזמים וטבעות דאוקימנא כגון שהוסיף לה נופך משלו שאני (התם) [הכא] דלאו דעתה אשטרא ואין דעתה אלא לראיה שבו אי נמי קס"ד השתא דהתם בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף פליגי אי נמי באומן קונה בשבח כלי ולמאי דאוקי' בשטר אירוסין סבר ר' מאיר אין שמין את הנייר ובשטר הוא מקדשה ואין דעתו לקדש בכסף ולשם (נמי) [דמי] הנייר ולא מסתברא לן דאי הכי אמאי אמרינן בגמרא דרבנן מספקא להו נימא דרבנן סברי כר' מאיר בחדא דאינה מקודשת בשטר ומיהו שמין את הנייר ובהא פליגי עליה דר' מאיר סבר אעפ"י ששוה פרוטה אינה מקודשת אלא ש"מ לר' מאיר נמי שמין את הנייר ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת ומכאן אתה למד לכל מי שמקדש בשטר והוא פסול שאם הנייר שוה פרוטה מקודשת:

במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב כו'. יש מדקדקים מכאן מדלא קאמר ואי בעית אימא דלכולי עלמא לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ובאשה סמכה דעתה פליגי כדקאמר לעיל, שמע מינה דהמקנה במעמד שלשתן אינו יכול למחול. ויש אומרים שחוזר הוא ומוחל, והכא היינו טעמא דלא, אמר הכי, משום דאליבא דפירוקי קמאי דאוקימנא פלוגתייהו בעיקר קניה קא מוקי לה, אבל לפרוקא בתרא דאוקימנא פלוגתייהו בדשמואל, בתרוייהו בדשמואל פליגי, וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשטר חוזר ומוחל, וחד להודיעך כחו דר' מאיר דאפילו במלוה על פה אינו חוזר ומוחל, ולכולי עלמא כי אמר רב בין במלוה בין בפקדון, וכדקיימא לן בפרק קמא דגיטין דאמרינן התם (יג, א) האלקים אמר רב בין במלוה בין בפקדון. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דגיטין בס"ד.

וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. כך גריס רש"י. ולא גריס ואם לאו אינה מקודשת. דהא בכולהו פירוקי דפרקינן רבנן ספוקי מספקא להו, והלכך אפילו אין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא, אלא שקדושיה קדושי ספק.
והא דאמרי רבנן שמין את הנייר, אפילו ר' מאיר מודה בה, ולא בא ר' מאיר לומר אלא שאם אין בה שוה פרוטה אין חוששין לקדושיו. ותדע לך, דאם איתא דר' מאיר לית ליה הכי, אלא בין שוה בין אינו שוה אינה מקודשת, אמאי דחקינן לרבנן ומוקמינן טעמייהו בספיקא, לימא דרבנן סברי לה כר' מאיר בחדא דבשטר אירוסין שאין עליו עדים אינה מקודשת כר' מאיר, ופליגי עליה בחדא שאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, אלא ודאי בין לר' מאיר בין לרבנן שמין לה את הנייר.
ולכאורה נראה מכאן דמוכר שטר חוב לחברו וחוזר ומחלו, אין הלוקח חייב להחזיר הנייר ללוה, ובגיטין פרק קמא (יג, ב) הארכתי בס"ד, וכן בכתובות פרק הכותב (כתובות פו, א).

אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. ואם תאמר אמאי לא מתרץ ליה דהכא בדאקני ליה במסירה בלא כתיבה, ור' מאיר לית ליה דרבי, ור' אלעזר אית ליה דרבי, ורבנן מספקא להו, וכי פליגי רבנן ור' מאיר לעיל בברייתא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים, בדשמואל פליגי, דר' מאיר לית ליה דשמואל, ורבנן אית להו דשמואל. אי נמי באשה סמכה דעתה פליגי, יש לומר דניחא ליה לאוקמה אליבא דכולהו פירוקי דלעיל, וכיון דאוקימנא לעיל רבנן דר' מאיר כרבנן דרבי דאין אותיות נקנות במסירה, לא ניחא ליה לספוקי להו לדרבנן בהא.

הא דאמרינן: האי ממון היכי דמי אילימא אותו ממון מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא אלא במאי מיקדשא. ונראה דלאו למימרא שלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתיחנת הנזמים לידה, דמשעת גמר הכלי מקודשת למאן דאמר מקדש במלוה מקודשת, שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עליה, וכיון שכן, משעת גמרו של כלי מקודשת. ועוד דהא אי הוה סבירא לן דמקדש במלוה מקודשת, רקוד לפני שחוק לפני הרי זו מקודשת (לקמן קידושין סג, א) אף על פי שאין מגיע לידה שום דבר אם לא השחוק. ועוד דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף [והמקדש ב]מלוה אינה מקודשת, בשכר שאעשה עמך מקודשת, בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת, ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי, הא הוה ליה שכירותו מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי לידה, והוה ליה כהתקדשי לי בשכר שעשיתי עמך. אלא מסתבר דהכי פירושו אילימא אותו ממון, כלומר גמר הכלי, דהיינו ממונו, מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא כלומר אף על פי שלא נגמר הכלי אלא במאי מיקדשא כנ"ל, וכן נראה מדברי הראב"ד שפירש ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וקדימה לה מלוה לקדושין, דקדושין לא חיילי עד שיגמר הכלי, דהכי אמרה ליה עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך לאחר שתעשה אותן, ומלוה הויא מכי עביד בהו שוה פרוטה, ומר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף, ואימת הויא מלוה, כשיגמר הכלי בההיא שעתא חלו קדושין ע"כ.
ומיהו קשה לי דאם איתא, אי אקשינן מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון [נמי] לא אלא במאי מיקדשא ליה, הוה ליה לאקשויי והא איהו נמי כיון שעשאן מקודשת קאמר, כלומר דוקא לאחר שעשאן. ויש לומר דאלומי אלמא לקושייתו, כלומר דאפילו אמר הכי בהדיא, תיקשי דבמאי מקידשא ליה. ועוד יש לומר דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, אלא שאין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי, שאין מגיע לידה שום ממון ושום הנאה אלא משהחזיר לה הכלי, ולא נתכוונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גמרו ומכל מקום אינה מקודשת בכלי אלא בשכר פעולתו שבא לו במכוש אחרון בסוף מלאכתו, והיינו דבשאמר לה בשכר שאעשה עמך מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, ובשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, וכמו שפירש רש"י. וכן נראה גם ממה שפירוש הוא ז"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, כל פרוטה שנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל, הלכך כשהחזירן לה הויא מלוה למפרע, אינה לשכירות אלא בסוף כשמחזירן לה, והרי לשם קדושין הוא מוחל אצלה, ע"כ. ורקוד לפני שחוק לפני, כיון שרקד לפניה הרי הגיע לה ממנו מה שהיתה חפצה בו ומתכוונת לו, ובודאי למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי בנתינת הכלי הוא מקדשה, דהא סבירא ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא דמסבר סבר דקבלן קונה בשבח כלי והרי זה מקשה בחלקו שיש לו באותו כלי.
ואפשר לפי פירוש זה שאם בא אחר וקדשה בין גמרו של כלי לחזרתו, מקודשת לשני ולא לראשון, שלא חלו קדושי ראשון עד שעת החזרת הכלי, ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף. ויש לי לומר עוד דמשעת גמרו חלו קדושי ראשון, ובלבד שיחזירם לה, שאינה מתקדשת לו בעשייתן לבד, והוה ליה כאילו אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדשה אני לך משעת גמרו לכשתחזירם לי, ומשום הכי קא מקשה ואזיל האי ממון היכי דמי, אילימא אותו ממון, כלומר עד שיחזירם לה, מכלל דתנא קמא סבר מקודשת משעת גמרן ואף על פי שלא החזירן לעולם, במאי מיקדשא ליה, ולעולם בשהחזירן לה למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף אם בא אחר וקדשה משעת גמרו עד שעת חזרתו מקודשת לשני עד שיחזירם לה, ולאחר שיחזירם לה פקעי קדושי שני ונגמרו קדושי ראשון, וכענין שאמר שמואל בריש פרק האומר לשלוחו (נט, ב) במקודש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקשה בתוך שלשים יום, ובמלאכה אחרת כגון רקוד לפני ואי נמי בעדור עמי או דבר עלי לשלטון, שאינו תלוי בחזרת שום דבר למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף משעת גמר העשיה מקודשת, והיינו בשכר שאעשה עמך מקודשת כנ"ל.

ומלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כתבתיה לזו ג"כ בארוכה בפירקא קמא דגיטין ואפריש תרומתי בכאן תרי ממאה דהא דאמר מנה לי בידך דוקא דאית ליה מלוה או פקדון אצל זה דאחתו גביה אבל אם אין לממחה אצלו כלום אלא שאמר לחנוני וכיוצא בזה הלויני מנה ותנוהו לזה אע"פ שקבל עליו יכול לחזור בו אלא א"כ פטרו אידך לממחה ע"כ וכדמוכח בפרק המקבל כדכתיבנא התם ודקאמר תנהו לפלוני ל"ש תנהו לפלוני במתנה שאני נותן לו דומיא דהא דאשה או בפרעון חוב שאני חייב לו ואפילו אין המקבל מצוי בכאן אלא שלוחו כדמוכח בפ' החובל דאמרינן אנן יד עניי אנן וזכינן להו לעניי מדין מעמד שלשתן וכדפרישית בפירקא דמכילתין מיהו ליתא ע"י שלוחו של ממחה כדמוכח מעובדא דאיסור גיורא דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתיא דאלמא ליתא על ידי שליח והא דאמרינן דקנה היינו כשקבל עליו מדעתו אבל בעל כרחו לא דהא דין מעמד שלשתן לאו הקנאה דמלוה היא אלא שעבוד שמשעבד לוה כדמוכח בפרקא קמא דגיטין ואין לוה משתעבד אלא מדעתו והא דאמר רבא אי שלח לי לא אתינא הוא הדין דמצי למימר לא מקבילנא עלאי אלא דנקט קושטא דמילתא מאי דניחא ליה טפי ואע"ג דמדעתיה היא איצטרך מעמד שלשתן אפילו בפקדון דאף על גב דתניא התם ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה לוקח התם הוא היכא דקאי פקדון בחצר המשתמרת דקנתה לו חצרו לזה אבל אם הוא ברשות אחרים או באגם ליכא למימר הכי לא קנה עד דאיכא דין מעמד שלשתן ודין מעמד שלשתן איתיה בכל דבר שגופו ממון ולאפוקי שטר דבעי כתיבה ומסירה ולא מיקני במעמד ג' במופקד אצל אחרים שקיבל עליו ליתנו לזה דמאי מהני להאי קבלתו אבל בפקדון דעלמא כיון דקבל עליו זה נתרוקנה רשות מפקיד מעליו ונתחייב זה ליתנו לו וזה מבואר. ודין מעמד שלשתן איתא אפילו בגוי בין שהוא ממחה או נמחה או מקבל עליו ליתן אין הישראל האחר חוזר בו וכל היכא דאמרי הכא קנה היינו למימרא דלא מצי זה שקבל עליו לחזור בו ולא הממחה אבל הנמחה יכול לחזור בו כל זמן שלא פטרו בפירוש לממחה שהרי אלו היה הממחה נפטר מחובו על פיו של זה שקיבל עליו הא מדינא מחייב ליה מזה שקבל עליו כיון שהוציא שעבודו על פיו של זה והיכי אמרינן בבבא בתרא דדין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא לגמרי אפילו במקבל עליו לתת לב"ח בחובו אלא ודאי כדאמרן ושלא כדעת רבים וגדולים כמו שהארכנו במקומו. מפי רבינו נר"ו:

מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל מלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון והתם בדוכתה אסיקנא דאיתא בין במלוה בין בפקדון כדקאמר רבי מאיר הכא. ותמיהא מילתא טובא אדאוקים דפלוגתא אם איתיה לדרב במלוה או לאו ואוקי לרבנן דלא כהלכתא טמא דכ"ע אית להו דאיתא לדרב אפי' במלוה ובהא פליגי או בדשמואל דחזר ומחלו מחול או דמר סבר סמכה דעתה ומ"ס לא סמכה דעתה כדאוקים פלוגתייהו בשטר חוב. וכי תימא א"כ תרתי למה לי איכא למימר דקתני מלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר לא סמכא דעתה וקתני מלוה על פה להודיעך כחו דרבי מאיר דאפילו במלוה על פה סמכא דעתה. וליכא למימר דהכא אם איתיה למעמד שלשתן דכ"ע סמכא דעתה דלא לימחול דכסיפא ליה מילתא כיון דהיה במעמד שלשתן. ויש מרבותינו ז"ל שכתבו דמהכא שמעינן שכל שנתן במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול והדין אמת כמו שכתבנו בפירקא קמא דגיטין אבל הראייה אינה נכונה דאיכא למימר דודאי למאי דאוקים פלוגתא דשטר חוב דמר סבר סמכה דעתה ומר סבר לא סמכה דעתה ה"נ דמוקמיה אידך דמלוה על פה בהכי אבל אידך אוקימתא דהוי מוקמי לה לפלוגתא דרבי ורבנן או בדרב פפא לא אפשר לאוקמה הא דמלוה על פה כדשמואל דאם כן בטלה לה אוקימתא דשטר חוב דאמרי' דבשטר חוב נמי כדשמואל או בסמכא דעתה פליגי ואי אמרינן תרתי לי אמרינן דחדא להודיעך כחן דרבנן וחדא להודיעך כחו דרבי מאיר משום הכי אוקימנא דפליגי בדרב דהשתא ליכא למימר דבשטר חוב נמי פליגי בדרב דא"כ תרתי למה לי דהא ודאי ליכא שום רבותא במלוה בשטר חוב טפי ממלוה על פה ולא במלוה ע"פ יותר משטר חוב לקנות במעמד שלשתן ומחדא אתיא אידך בין לר"מ בין לרבנן אלא ודאי דבשטר חוב פליגי בדרבי או בדרב פפא וזה מבואר. מיהו בעיקר הדין אמת דמעמד שלשתן שעבוד הלוה היא ולא מהניא ליה מחילה דמלוה כמו שביארנו במקומו ושם דחינו יפה כל הראיות שהביאו הראשונים נוחי נפש לומר דמחילה מהני ביה והשתא דקי"ל דמלוה על פה במעמד שלשתן קנה ואינו יכול למחול אם קדש בה את האשה מקודשת דאמר רבנן אינה מקודשת דחוי בעלמא הוא דלא תהוי דרב תנאי אבל קושטא דמלתא דבשטר חוב פליגי במלוה דידה כדרב דרב דאמר כרבנן ובמלוה דאחרים פליגי כדשמואל אי נמי דמר סבר סמכא דעתא סבר לא סמכא דעתה. ולא הביא רבינו בהלכותיו הא מתני' משום דהא פסק במלוה דידה כרב וכ"ש במלוה דאחרים דלא סמכא דעתה ולא כתב דין דמלוה דאחרים במעמד שלשתן דסבר ז"ל דבהא נמי דלא סמכא דעתה משום מחילה ובהא ליתא לסברא דיליה דבמלוה במעמד שלשתן לא מצי מחיל וסמכא דעתא ומקודשת והוא הדין במלוה שיש עליה משכון בין דידה בין דאחרים דהא קני ליה למשכון מדרבי יצחק ודעתה אמשכון מדר' יוסי ברבי יהודה כדכתיבנא בפרק קמא ובמשכון דאחרים ליכא למיחש דהא לא מצי מחיל ליה הלכך שפיר מיקדשא ביה:

גרסת רש"י ז"ל וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשה ולא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת משום דבכולה אוקמתא דמוקמי בשמעתין לרבנן ספוקי מספקא להו ואע"ג דאין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא והא דאמרי רבנן שמין את הנייר מסתברא דר"מ מודה נמי בהא דהא טעמא דמסתבר הוא שדעתו לקדשה במה שאפשר ואפי' למאן דאמר לקמן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה התם הוא היכא דזכיא אתרווייהו אבל הכא דלית לה מלוה ולא מיקדשא במידי אחריני דעתה אנייר דמלוה אין כאן ופרוטה יש כאן לא איירי בה רבי מאיר משום דלא שכיח דתהוי ביה ש"פ תדע דהא רבנן דמתני' דלעיל דאמרי אינה מקודשת ולא אמרי שמין את הנייר וליכא למקשי דרבנן אדרבנן אלא ודאי דלעיל לא איירי בו דלא שכיח וכיון דאמרי מילתא פסיקתא בענין החוב שאינה מקודשת בו לא איירי בדין הנייר אבל הכא דלא מצי למימר דין ברור בקדושי החוב לא סגיא דלא איירי בקדושי הנייר תדע שכן הוא מדקאמרי' בגמ' דרבנן ספוקי מספקא להו ואי ס"ד דלר"מ אינה מקודשת אפי' בנייר אע"פ שיש בו ש"פ אמאי תלינן להו בספיקא נימא דלעולם כר"מ ס"ל בחדא דאינה מקודשת מדין החוב או שטר אירוסין ופליגי עלי' בנייר אלא ודאי ש"מ דלר"מ ג"כ שמין את הנייר וכיון דאודו ליה רבנן בהא ולא איירי כלל באידך שמעינן דספוקי מספקא להו וכן כתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדר"מ והוא הדין דרבנן אדרבנן אלא דכיון דאין דעתו מפורשת בברייתא לא נקיט ליה וכיון דאמרינן דר"מ מודה דשמין את הנייר שמעינן דאע"ג דלר"מ לא זכתה בשעבוד זכתה בנייר מיהת במסירה כדכתיבנא בב"ב ולרבנן נמי מספקא להו ואם לא זכתה בשעבוד אפ"ה זכתה בנייר וכן עיקר. הכא במאי עסקי' כגון שקדשה בשטר אירוסין כו' והא קי"ל כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי וקיימא לן נמי דכתובה שלא לשמה או שלא מדעתה אינה מוקדשת:

נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. עד דכ"ע ישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי שחשבון וכן אם נאנס הכל משתלם מן הבעלים דמלוה היא גבייהו מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ופועל שיכול לחזור בחצי היום היינו סוף מלאכתו ולפיכך נוטל שכר חצי היום וכל תוך מלאכתו תוך זמן הוא לגבותו אפילו מיתומים קטנים וכן קבלתי מפי מורי נר"ו:

והא דאמרינן מר סבר אין לשכירות אלא בסוף. פי' בסוף כשמחזירו לבעלים דאי בסוף בשהשלים מלאכתו א"כ מיד נעשה מלוה וכי מהדר ליה הוה מקדש במלוה אלא ודאי כדאמרן:

כל שמקדש בשטר צריך שיהא כתיבה לשמה וכן לדעת קצת צריך שיהא כתוב מדעתה כמו שהתבאר בפרק ראשון ושטר שאין עליו עדים אם מסרו בעדים מקדשת ואם אין שם עדים כלל אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו כלום אלא שגדולי הדורות כתבו בה שמקדשת מספק ואין הדברים נראין וכל שקדש בשטר ואינן קדושין מתורת שטר כגון שכתבו שלא לשמה אפילו היה בה שוה פרוטה אינו כלום שהרי לא בתורת כסף קדשה ומה שאמרו בתלמוד המערב אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא כמו שביארנו בפרק ראשון פירושו שיכול לקדש בה מתורת כסף ומכל מקום כל שהוא ספק אם קדשה בתורת שטר או בתורת כסף ויש בו שוה פרוטה אע"פ שאין לחוש בה מתורת שטר חוששין לה:

האשה שאמרה לאמן עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש אני לך בשכר מלאכתך אע"פ שעשאם ושהחזירם לה ואמר לה הרי את מקדשת לי בשכר שעשיתי עמך אינה מקדשת מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין אמן קונה בשבח כלי אף להיותו משכון בידו ואע"פ שבמציעא אמרו מגו דתפיש ליה אגריה הוי עליה שומר שכר מכל מקום אין דעתה בכך ומכל מקום אם התנה עמה להיותם משכון בידו ודאי מתקדשת בחזרתם וכן כתבו גדולי ההר הא כל שלא התנה אין דעתה בכך ונמצא שהוא מלוה גמורה והוא הדין אם אמר לה בשכר שאעשה עמך שמכל מקום לכשיתחילו הקדושין מלוה הוא ואם הוסיף לה נופך משלו מקדשת מלוה ופרוטה הוא ודעתה אפרוטה:

ולענין ביאור מיהא יש שואלין אף לכשתאמר אינה לשכירות אלא לבסוף מכל מקום קודם שיהא נותן לה הוה ליה מלוה ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים אינה לשכירות אלא לבסוף כשיחזיר ומכל מקום אנו מפרשים לכשיגמר הכל ובאותה שעה חלין הקדושין וכן כתבו גדולי המפרשים:

גמרא במלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אמר רב. מכאן משמע דמתנה במעמיד שלשתן יכול למחול מדלא קאמר ואי בעית אימא דכ"ע ל"ש מלוה ל"ש פקדון ובאשה סמכא דעתה קא מיפלגי דקאמר לעיל. ודיני מעמד שלשתן פרשתים בפ"ק דגיטין:

אלימא שט"ח דאחרים ק' דר"מ אדר"מ. אע"ג דאיכא למימר דלעיל בכתב ומסר מיירי ומקודשת וסמכא דעתה והכא במסירה לחוד וסבר אין אותיות נקנות במסירה וי"ל כיון דסתם קתני בהך ברייתא ובההיא דלעיל לא מסתבר ליה לאוקומי הא דלעיל בקנין גמור והא דהכא בקנין גרוע:

אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקודשת במלוה פליגי. וא"ת והא ר"מ הוא דאמר לעיל מלוה הרי הוא כפקדון וי"ל דהכא מיירי כששלח בו יד ותו לא מצי למיהדר בה כדפ"ל אלא במאי בו מקדש ואפי' את"ל דמקודשת במלוה מקודשת ומקודשת בשכרו שנתחייב לו ראשון ראשון דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה מקודשת כיון דאינו יכול לקבוע שכרו בדין עד שיגיע אותו ממון ואינו חשוב כנותן לה כלום במחילתו עד שתבא השעה שיוכל שיוציא ממנה שכרו בדין:

מר סבר המקדש במלוה מקודשת. וא"ת והא ר"מ קאמר לעיל מלוה הרי היא כפקדון וי"ל דהכא מיירי כגון ששלח בו יד דתו לא מצי למיהדר ביה כדפ"ל:

אלא במאי וכו'. ודוקא נשתייר ואין לומר דהכא חשיב כאלו הוא בעין כשמחזיר לה הנזמים והטבעות דהא אסיקנא לקמן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לכ"ע אינה מקודשת אלמא לא חשיב כאלו הוא בעין וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך:

וחזר ומחלו מחול. עיין בפרק הכותב במהדורא תניינא כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים. ראיתי למפרש אחד שפירש בשטר חוב שיש לו על אחרים ואין עליו עדים אלא שהלוה מסרו למלוה בפני עידי מסירה. ולא יתכן זה הפי' כלל שאם יש לו למלוה עידי מסירה שמסר לו הלוה השטר בפניהם והודה לו שהוא חייב לו מה צריך רבי מאיר לעידי חתימה הרי פיו כמאה עדים ולא אמר רבי מאיר עידי חתימה כרתי אלא בגט ובשטר אירוסין דלא מהניא הודאת פיו ולא בשטר חוב. אלא ודאי בשטר אירוסין מיירינן כדפריש המורה:

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה. אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה תתקדשה מיהת בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי דליכא למימר דחצי פרוטה הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר כלי דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרוי מלוה ולעולם בפרוטה אחרונה תתקדש. תשובה גם פרוטה האחרונה הויא מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה דאע"ג דלא יהיב לה כלי מכי גמרה אתחייבא ליה בההיא פרוטה כי היכי דאיחייבא בפרוטות הראשונות ואע"פ שהכלי בידו. אבל למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אע"פ שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלום עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא:

גמרא דמ"ס המקדש במלוה מקודשת וכו' והיינו רבי מאיר דאמר הכא מקודשת ובפרק הגוזל קמא הקשו התוספות מהך ברייתא דלעיל דסבר רבי מאיר מלוה הרי הוא כפקדון דאינה מקודשת אלא בנשתיירה בעין וע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה אילימא וכו' דלעיל מיירי דא"ל קני וכו' והכא מיירי דלא א"ל וכו' עכ"ל דברי הת"י נכוחים בזה וז"ל קשיא דר"מ אדר' מאיר דליכא למימר דלעיל מיירי בכתב ומסר ופליגי בדרב פפא והכא בלא כתב ומסר ופליגי בדרבי דסתמא קתני כדלעיל עכ"ל אבל דבריהם שלפנינו לא ידעתי להולמם דחלקו בין א"ל ללא א"ל דהוא מילתא דלא הוזכר בתלמודא הכא אלא שהתוס' כ"כ לחלק לרבי דס"ל דלא בעי כתיבה ונ"ל הא שכתבו דאמר ליה ולא אמר ליה לאו דוקא אלא כתב ליה ולא כתב ליה והשתא הם ממש דברי ת"י ודו"ק:

בד"ה ורבנן מספקא וכו' דאי אמרת דא"צ גט וכו' וא"כ מאי האי דקתני וכו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מאי האי דקאמר מספקא להו אי וכו' ולא נמצא כן בכל נוסחאות ישנות שבלשון התוס' גם אין הגהתו מספיק במה שנתקשה בדבריהם בעל דברי ריבות וז"ל ואי אמרת דא"צ גט ואיך אפשר לאומרו במה שכבר אמרו ורבנן מספקא להו וכו' ע"ש וכתב ליישב את זה בדחוקים עיין שם אבל הנ"ל ליישב דבריהם ולקיים כל נוסחת לשון תוספות ישנות שלפנינו והם דברי רש"י בעצמם שכתב דל"ג במלתא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ"א שמין וכו' ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא וכו' עכ"ל וס"ל דודאי אי הוה גרסינן במילתייהו ואם לאו אינה מקודשת ע"כ כר"מ ממש הוה ס"ל בהא דעדי חתימה כרתי אבל השתא דלא איירי ביה רבנן מידי משמע ליה לתלמודא משום דמספקא להו דודאי כר"א לא ס"ל מדקאמרי שמין את הנייר וכו' וכר"מ נמי לא ס"ל דלא בעי גט ולדידהו בעי גט מספיקא לכך לא קתני במילתייהו ואינה מקודשת כדקתני במלתא דר"מ והשתא כוונת התוס' ממש כדבריו דמשמע ליה לתלמודא דהשתא דלא קתני במלתייהו ואם לאו אינה מקודשת אי אמרת דא"צ גט וכר"מ סבירא להו בהא מאי האי דקתני בברייתא במילתייהו דלא איירי ביה בפחות משוה פרוטה דאינה מקודשת אלא ע"כ משום דמספקא להו אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה שמין את הנייר וכו' אבל לר"מ אפי' איכא בנייר וכו' דאמר עדי וכו' עכ"ל גם בכאן כוונת דבריהם כן הוא מדקתני סתם במילתיה דר"מ אינה מקודשת ומשום דעדי חתימה כרתי ולא חילק בין אית ביה שוה פרוטה ללית ביה ע"כ דפליג נמי ארבנן בהא ואפי' איכא בנייר וכו' וק"ל:

בד"ה דכ"ע ישנה וכו' דהא לא המ"ל דכ"ע אינה לשכירות דא"כ מאי טעמא דמ"ד וכו' עכ"ל והרא"ש כתב בענין זה דבכהאי גוונא לאוקימתא דכ"ע אין אומן קונה וכו' אין לדקדק דהלכתא כך דלא המ"ל דכ"ע אומן קונה דא"כ לכ"ע מקודשת וכו' עיין שם ודבריו תמוהים לכאורה דודאי ה"מ לאוקמא דכ"ע אומן קונה אלא דהכא בפלוגתייהו לאו בקבלן מיירי אלא בשכיר יום דלא שייך ביה אומן קונה וכפרש"י בשמעתין ויש ליישב דברי הרא"ש דמשמע ליה האי לישנא דקתני עשה לי שירים וכו' בקבלן ולא בשכיר יום ודלא כפרש"י וק"ל:

בגמרא במלוה ע"פ במאי פליני בדרב הונא וכו' במעמד שלשתן וכו'. יש להקשות לישני ג"כ דבמלוה בשטר פליגי בהכי כמו שהקשו התוס' דלימא נמי במלוה ע"פ פליגי בדשמואל כמו גבי מלוה בשטר ותרוייהו צריכי כמו שכתב הר"ן ואנן נידוק איפכא ויש להביא ראיה מכאן דמלוה בשטר אינה נקנית במעמד שלשתן אלא דוקא בכתיבה ובמסירת השטר ליד המקבל ודו"ק. שם ורבנן מספקא להו אי כרבי מאיר. נראה הא דאיצטריך למימר הכי ולא אמר דרבנן כר"מ ס"ל ולא אתי לאפלוגי אלא בשמין הנייר י"ל משום דלא גריס בדברי רבנן ואם לאו דמשמע דלא פליגי אלא בשמין וביש בו שוה פרוטה אבל באין בו לא איירי מידי אבל אי הוה גריס ואם לאו הוה משמע דבשמין וביש בו שוה פרוטה פליגי רבנן אר"מ ובאין בו פליגי אר"א ודו"ק או שר"ל שיכול להיות דרבנן מספקא להו וכו' ונפקא מינה להצריכה גט מספק:

תוס' בד"ה ורבנן כו' מכל וכל וא"כ מאי האי דקאמר מספקא להו אי כר"מ כו' כצ"ל ונ"ב האי מכל וכל לאו דוקא דהא פליגי רבנן עליה דר"מ בשמין את הנייר כמ"ש התוס' לקמן אלא ה"ק בהאי מילתא דעדי חתימה כרתי יסברו ממש כר"מ ותלמודא ממש דמספקא להו כו' ומש"ה דייקי תוס' מהא דתלמודא דקאמר דמספקא כו' אבל לא דייקי מהא דא"כ במאי פליגי ר"מ ורבנן דשפיר פליגי בשמין את הנייר כדפרי'. (עי' במהרש"א):

בד"ה שמין את הנייר כו' דאמר עדי חתימה כרתי כו' נ"ב נ"ל דה"ט לאו דוקא הוא חדא איך נשמע מה"ט דעדי חתימה כרתי שאינה מתקדשת בתורת כסף אם יש בנייר ש"פ ועוד א"כ מ"ט דרבנן דאמרי מקודשת הלא מספקא להו דלמא עדי חתימה כרתי כר"מ אלא ה"פ ר"מ סבר דאין שמין את הנייר משום דאין דעתה על הנייר דסתמא קאמר אינה מקודשת משמע דבשום עניין אינה מקודשת ועוד דאי ר"מ סבר מקודשת בנייר א"כ עיקר פלוגתא חסר מן הספר ומה שכתבו התוס' דסבר עדי חתימה כרתי לאו דוקא לטעמא קאמרי אלא כלומר שסבר ר"מ שבשום ענין אין מתקדשת בשטר אלא בעדי חתימה וא"ל א"כ מניין לתלמודא דמספקא לרבנן דלמא סברי עדי חתימה כרתי ובהא דשמין את הנייר לחוד הוא דפליגי וי"ל דתלמודא ס"ל דל"ג בדברי חכמים ואם לאו אינה מקודשת וא"כ ממילא מוכח דמספקא להו ודו"ק. :

גמרא מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא וכו'. ק"ל נימא דר"מ סבר אין אומן קונה בשבח כלי אלא דבעלים הוה ולכן כיון שעשאן הוה כאילו נתנן לה אע"פ שעודן ת"י. ורבנן סברי דאומן קונה בשבח כלי לכן לא הוי נתינה עד שימסרם לה וי"ל:

רש"י ד"ה מוחל. הלכך סמכה דעתה ולא חיישא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מספקא להו. ובאין שוה לא איירי מידי (כ"נ דצ"ל) משום דמספקא כו' והשתא ביש בו הוא דאתו לאפלוגי כו'. נראה מלשונו דר"ל דבאין בנייר ש"פ לא הוחלט בדעתם עדיין להכריע לאיזה צד ולכן שתקו מזה והניחו הדבר במחלוקתם. ולא כפירוש התוס' שדעתם בהחלט שהוא ספק:

תד"ה כי. והכא מיירי במעמד שלשתן. ר"ל בזה דלא תיקשי כיון דבחד טעמא פליגי ל"ל למיתני תרוייהו. לכן כתבו והכא מיירי כו'. ור"ל וקמ"ל תרתי חדא דמעמד שלשתן מהני ואפי' במלוה (עי' בר"ן). שנית דאפי' במעמד שלשתן יכול למחול:

תד"ה ורבנן. וא"כ מאי האי דקאמר כו'. מה שנדפס בגליון בשם רש"ל דצ"ל דקתני שבוש הוא דנהפוך הוא דהנ"י היתה דקתני והוא הגיה דקאמר:

גמ' כיון שעשאן מקודשת. צ"ל שאמר הרי את מקודשת כשנתן לה והברייתא קצרה במוהי. א"נ מקודשת מדרבנן די"ל אמרה היא ונתן הוא ספיקא הוי וזה דוחק דכל היכא דאמרי' מקודשת סתם קדושין גמורין הם ואם פשטה ידה וקבלה [קדושין] מאחר אינה צריכה גט משני:

גמ' שמין את הנייר. ע"ל ז ע"ב תוד"ה ורב יוסף:

תוספות בד"ה המוכר שטר חוב כו' יש מפרשים היינו טעמא כו' משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן כו'. בעלמא כתבו התוספות טעם אחר לעולם דקנין שט"ח דאורייתא אלא דאפשר דהכא משמע להו עיקר האי טעמא דקנין שטרות דרבנן וא"כ הא דקתני מקודשת היינו מדרבנן דומיא דסיפא דמלוה ע"פ דמוקמינן להו במעמד שלשתן והיינו נמי מדרבנן כדאסקינן בסוף פ"ק דגיטין דהוי כהלכתא בלא טעמא וא"כ אתי שפיר דכללינהו לתרווייהו כחדא דלר"מ מקודשת מדרבנן לשיטת הסוברים דמאי דקונה מדרבנן הוי קידושין דרבנן ובכך אני תמה על דברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב פרק מי שמת שהקשה על שיטת הסוברים דקנין שטרות מדרבנן מההיא דשמעתין ונראה לו דוחק להעמידה בקידושין דרבנן ואמאי קשיא ליה טפי בקנין שטרות ולא קשיא ליה ההיא דמעמד ג' דודאי איירי מקידושין דרבנן לשיטתו ואדרבא מזה ראיה דדומיא דהכי הוי בקידושי מלוה בשטר ויש ליישב בדוחק. מיהו קשיא לי היאך אפשר להעמידה בקידושין דרבנן דא"כ אמאי קאמרי רבנן דאינה מקודשת אפילו מדרבנן הא אפילו אין הנייר ש"פ מקודשת מדרבנן מחששא דשמא ש"פ במדי ודוחק לומר דהני רבנן סברי דלאו דעתה אנייר ופליגי אהנך רבנן דבסמוך מיהו לשיטת הסוברים דהיכא שמוחל המלוה ללוה צריך הלוקח להחזיר הנייר א"ש ועוד נפרש בזה בלשון התוספות בסמוך אבל קשיא לי טובא היאך אפשר לומר דקנין שטרות מדרבנן הא בבכורות דף נ' סובר רבי בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ויליף לה מריבוי ומיעוט וא"כ מוכח להדיא דמן התורה יכול להקנות שט"ח וחפשתי בכל הספרים ולא מצאתי מזה רק בפ"ק דשבועות דף ד' כתבו התוספות הא דמוכח מכאן דקנין שטרות דאורייתא מפורש במקום אחר וחפשתי ולא מצאתי זולת בפרק הזהב דף ל"ה כתבו התוספות כן לענין אונאה ומה שתירצו שם לא שייך לענין פדיון הבן ובלא"ה מאונאה לא קשה כ"כ דאיכא למימר דשטרות מדרבנן ואגב גררא דעבדים וקרקעות נקיט להו משא"כ מהא דאליבא דרבי לענין פדיון הבן דמרבה כל מילי ומוקי מיעוטא אשטרות לחוד ודאי קשה ולולי דמסתפינא באתי לדון בדבר חדש דודאי אליבא דרבי הוי מדאורייתא והיינו נמי טעמא דרבי דאמר בשמעתין אותיות נקנין במסירה דכיון דקנין שטרות מדאורייתא הוי בכלל שאר מטלטלים דנקנין במשיכה לריש לקיש מדאורייתא ולרבי יוחנן מדרבנן מחששא דשמא יאמרו נשרפו חיטך בעליה וה"נ דכוותה ומסירה הוי בכלל משיכה בדבר שדרכו בכך או כמ"ש הרמב"ן ז"ל דלענין הקנאת שיעבוד שייך טפי מסירה ממשיכה משא"כ לרבנן דליכא למילף מפדיון הבן דהא בכללי ופרטי דרשי ומוקי להו אקרקעות ועבדים ושטרות נקטי לגררא וא"כ סברי דקנין שטרות מדרבנן ומש"ה בעינן כתיבה ומסירה דאלים טובא כיון דמדאוריית' לא מיקני כלל. ובאמת קשיא לי אם נאמר דרבנן דרבי נמי מצי סברי דקנין שטרות דאורייתא וא"כ האי קנין דכתיבה ומסירה מאי עבידתה והיכא רמיזא באורייתא דהא כל הקנינים ילפינן בפ"ק דמכילתין מקראי וממה נפשך אם נאמר דשטרות בכלל מטלטלין נינהו ומקרא דוכי תמכור לעמיתך ילפינן להו א"כ ליקנו בכסף לרבי יוחנן או במשיכה דהיינו מסירה לר"ל ושטר לא מהני בהו כלל כי היכי דלא מהני במטלטלים ואם נאמר דקנין שטרות כיון דאיכא שעבוד קרקעות ה"ל כקרקעות ונקנין בשטר דהיינו כתיבה א"כ מסירה מאי עבידתה ועוד ליקני בכסף אע"כ דבהכי פליגי רבי ורבנן ואזדו לטעמייהו כדפרישית ודו"ק. ואף דלפ"ז היה באפשר לומר דלעולם הלכה כרבי והא דלא קאמרינן בשמעתין ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרבי והכא בדשמואל קמיפלגי היינו משום דשמואל לא אמר דיכול למחול אלא לדברי האומר דקנין שטרות דרבנן כפירוש התוספות כאן אלא דלפ"ז אדרבה מוכח דאין הלכה כרבי דהא בכולה תלמודא משמע דקי"ל כשמואל ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף מח תוס' בד"ה המוכר שט"ח יש מפרשים דהיינו טעמא משום דקנין שטרות אינו אלא מדרבנן וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו במסכת ב"ב פרק המוכר את הספינה דאדרבה מסוגי' דהכא מוכח דקנין שטרות מדאורייתא לפי שנראה לו דוחק להעמיד סוגיא דשמעתין בקידושין דרבנן וקשיא לי על דבריו דהא ע"כ באוקימתא דמעמד שלשתן ודאי מקידושין דרבנן איירי וא"כ מאי אולמי' דהאי מהאי ומתון מ"ש בפנים יש ליישב הדברים בדוחק:

(קונטרס אחרון) עוד הקשתי לשאול בזה האיך אפשר לומר דקנין שטרות דרבנן דהא במסכת בכורות דף נ' סובר ר' בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ויליף לה מריבוי ומיעוט ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ואם כן מוכח להדי' דמן התורה יכול להקנות שט"ח לאחרים ומש"ה איצטריך מיעוטא לפדיון הבן והעליתי בזה דלרבי ודאי קנין שטרות דאורייתא דמה"ט גופא ס"ל בפרק הספינה דאותיות ניקנות במסירה לחוד משא"כ לרבנן דפליגי עליה וס"ל דאין ניקנין אלא בכתיבה ומסירה אם כן נראה דס"ל דקנין שטרות מדרבנן כמ"ש בפנים:

בד"ה כי קאמר רב כו' וא"ת אמאי לא קאמר דכ"ע כו' ופליגי בדשמואל כו' אלא מדלא קאמר הכי ש"מ כו' דאפילו שמואל מודה כו' עכ"ל. וקשיא לי דאכתי היא גופא תיקשי למה שכתבו בסמוך דטעמא דשמואל דיכול למתול משום דקנין שטרות מדרבנן א"כ מ"ש הכא במעמד ג' דאין יכול למחול הא מעמד ג' כל שכן דלא הוי אלא מדרבנן כהלכתא בלא טעמא לכאורה היה נ"ל לומר דבמעמד שלשתן אף על גב דמדרבנן הוא אפ"ה עשאוהו כשל תורה כיון שהיה בפני הלוה ונתרצה לפרוע וא"כ יכולין לתקן שאף אם מחל המלוה אח"כ לא מהני משא"כ במוכר שט"ח דעיקר התקנה הוא למכור שלא בפני הלוה וא"כ אין לחכמים להפקיע זכות הלוה כיון שלא נתרצה לפרוע להלוקח ומש"ה סבר שמואל דאם מחלו מחול אלא דאכתי קשיא לי לפמ"ש התוספות בפ"ק דגיטין דמעמד ג' מהני אפילו בע"כ של הלוה ותו לא שייך האי טעמא ואכתי יש ליישב וצ"ע. מיהו הרשב"א בחידושיו כתב דאפילו במעמד ג' יכול למחול ובאמת להאי שינוייא דמוקי לפלוגתא דשט"ח בההיא דשמואל מוקי נמי לפלוגתא דמע"פ בכה"ג והאי שינוייא דקאמר דפליגי בדרב הונא סבר דלא פליגי בדשמואל משום דאשה סמכה דעתה אלא דפליגי בשט"ח בדרבי או בדרב פפא ומש"ה מוקי הכא במע"פ בדרב הונא:

רש"י בד"ה אינה מקודשת ואפילו הנייר ש"פ כו' דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר כו' עכ"ל. ה"ה דהוי מצי לפרש דר"מ סבר דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה אלא דפסיקא ליה דאפילו אית ליה בעלמא דעתה אמלוה הכא לאו דעתה אנייר:

תוספות בד"ה אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ וא"ת מאי קשיא לישני דלעיל איירי דא"ל קני לך כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דא"ל ולא א"ל לאו דוקא אלא דלעיל בכתב לה והכא בדלא כתב כו' ע"ש ולענ"ד יש לי ליישב דבריהם לפי שיטתם בסמוך והיא שיטת רש"י ז"ל דלא גרסינן בברייתא ואם לאו אינה מקודשת משום דמספקא להו ולפ"ז השתא נמי אי בעי לאוקמי בשט"ח דאחרים צ"ל דלרבנן מספקא להו וא"כ תו ליכא לאוקמי לעיל בכתב לה והכא בדלא כתב דא"כ כ"ש דתיקשי דרבנן אדרבנן דמדקתני לעיל אינה מקודשת משמע דלא מספקא להו אע"ג דכתב והכא אע"ג דלא כתב מספקא להו מש"ה הוצרכו להקשות בענין זה והכא איירי שכתב ומסר ולא א"ל קני לך דלר"מ כתיבה לא מהני כלל ועיקר תלוי באמירת קני לך ומש"ה אינה מקודשת כלל ורבנן מספקא להו כיון שכתב ומסר אי בעינן קני לך או לא משא"כ לעיל איירי במסר ולא כתב אלא שא"ל קני לך דלר"מ מקודשת בודאי דלא בעינן כתיבא כיון שא"ל ולרבנן פשיטא להו דאינה מקודשת כיון שלא כתב כן נ"ל ליישב הנוסחא שלפנינו:

גמרא אמר רב נחמן ב"י הב"ע כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים כו' ורבנן מספקא להו כו'. ויש לתמוה אמאי הוצרך לאסוקי הכא הך מילתא דרבנן מספקא להו טפי מלמאי דס"ד מעיקרא דפליגי במקדש במלוה נמי הוי צריך למימר דרבנן מספקא להו במקדש במלוה. ויותר יש לתמוה בלשון התוספות בד"ה ורבנן ובד"ה שמין את הנייר ודברי מהרש"א ז"ל בפירוש התוס' תמוהין מאד לכך נלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמשמע מסוגית הגמרא דלמאי דס"ד דמעיקרא לא הוי צריך לפרש דרבנן מספקא להו אי מקדש במלוה מקודשת דבלא"ה א"ש דאפילו אי פשיטא להו דמקדש במלוה אינה מקודשת אפ"ה א"ש דשמין את הנייר לרבנן דס"ל דדעתה נמי אנייר כמו שפרש"י וכיון דרוצה לקדשה בקידושי כסף דהיינו מלוה אף על גב דלא מהני אפ"ה מיקדשא בנייר דמלוה ופרוטה דעתה נמי אפרוטה ס"ל משא"כ לאוקימתא דהשתא דאיירי שרוצה לקדשה בקידושי שטר שכתוב בו הרי את מקודשת לי א"כ פשיטא ליה להש"ס דאי הוה ס"ל לרבנן כר"מ דעידי חתימה כרתי לא הוי שייך לומר שמין את הנייר דאפילו אם שוה פרוטה אינה מקודשת דכיון שקידשה בלשון קידושי שטר ואין עליו עדים הרי הוא כאילו רוצה לשחק בה לקדשה בלא עדים וכיון דעידי מסירה אין להם שום שייכות בקידושי שטר לא שייך לומר שמין את הנייר דעידי קידושי שטר לחוד ועידי קידושי כסף לחוד לכך הוצרך לומר בגמר' דרבנן מספקא להו דאיכא למימר כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ כיון שקידשה בשטר בלא עדים מסתמא טעי נמי בהכי שרוצה לקדשה ע"י עידי מסירה וא"כ מש"ה אם הנייר שוה פרוטה מקודשת ע"י הני עידי מסירה גופייהו ממה נפשך או בעידותן ע"י קידושי שטר או ע"י קידושי כסף כיון דממ"נ שייכי הנך עדות בהך מילתא דקידושין מימר אמר תתקדש בפני כו' בכל מאי דמקדשא כמ"ש לעלי בכמה דוכתי וכל זה ממש כלשון התוספות בד"ה שמין את הנייר דכיון דלר"מ עידי חתימה כרתי הקידושין לא תליא מילתא כלל בשומת הנייר והיינו כדפרישית ולפי פירוש מהרש"א מלבד שהוא דחוק אלא דמה שכתב דאמרי עידי חתימה כרתי הוא לשון מיותר לגמרי ולמאי דפרישית דבריהם מבוארין היטב ונתיישב ג"כ מה שכתב הטור בשם הרמ"ה דאף אם השטר פסול שמין הנייר. ורבינו ירוחם נסתפק בכוונת הרמ"ה כמבואר בבית יוסף סי' ל"ב אלא דבספר בדק הבית תמה למה נסתפק בזה דגמר' ערוכה היא בשמעתין וכן תמה הבית שמואל שם ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיית הגמרא ופירוש התוספות משמע להיפך דוקא היכא דאיכא לאסתפוקי אם יש כאן קידושי שטר ע"י אלו העדים בהא אמרינן שמין את הנייר משא"כ אם אין כאן קידושי שטר כלל בשום ענין והוא רצה לקדשה בתורת קידושי שטר שהרי כתוב בו הרי את מקודשת לי א"כ אין כאן שום קידושי כלל ורצה לשחק בה ואין כאן עידי קידושין כלל אלא דהרמ"ה פשיטא ליה נמי אפילו בקידושי שטר שפסול לגמרי אפ"ה שמין את הנייר כן נ"ל נכון בפירוש התוספות ועיין בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון) שם אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ורבנן מספקא להו כו'. וכתבתי ליישב מ"ש הטור א"ע סי' ל"ב בשם הרמ"ה ז"ל דאף אם השטר פסול שמין הנייר ורבינו ירוחם נסתפק בכוונת הרמ"ה והב"י בס' בדק הבית תמה עליו למה נסתפק בזה דגמר' ערוכה היא בשמעתין וכן תמה הב"ש שם ולמאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה מסוגיא דגמ' לכאורה משמע להיפוך:

תוספות בד"ה ורבנן מספקא להו כו' דאי אמרת דאין צריך גט כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך שהמהרש"א ז"ל נדחק מאד בדבריהם ולענ"ד נראה עיקר לגירסת מהרש"ל ז"ל וכמו שפירש ג"כ בספר דברי ריבות אלא שקיצר במובן ולענ"ד נראה דנהי שהתוספות כתבו דהיכא דמספקא לן אי עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי צריכה גט מספק אפ"ה לא ברירא להו הך מילתא בפשיטות ובשביל כך לא היו מוכרחין למחוק הגירסא דאם לאו אינה מקודשת דאפשר נמי לומר דכיון דהספק אם יש כאן קידושין בעדים או לא מוקמינן לאשה אחזקתה בחזקת פנוי' כדמשמע לכאורה בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א דדוקא בשני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לה הוא דהוי ספק קידושין משא"כ בכת א' ומסופקין אם קרוב לו אם קרוב לה אפשר דא"צ גט אף מדרבנן ובאמת דהא מילתא תליא באשלי רברבי וכמה חילוקי דינים בדבר ואין כאן מקומו להאריך מ"מ התוספות רוצין להוכיח בשמעתין גופא יצריך למחוק הגירסא דאם לאו אינה מקודשת דהא ע"כ מקודשת מספק וצריכה גט דאי אמרת דשפיר גרסינן לה וקסבר דבספיקא כי האי אין צריכה גט וכדפרישית דמוקמינן לה אחזקתה חזקת פנויה א"כ מאי האי דקאמר בגמרא דמספקא להו לרבנן הא לגמרי ס"ל בהא כר"מ דאם אינו ש"פ אינה מקודשת כלל משום דעידי חתימה כרתי ומה לי אם ע"ח כרתי ודאי או ספק כיון דבין כך ובין כך ע"י ע"ח אין צריכה גט ולא הוו קידושין כלל א"כ ממ"נ לא שייך הך גירסא דאם לאו אינה מקודשת ואפשר לומר עוד בכוונתן דאם נאמר דאין צריך גט בקידושין כי הנך א"כ לא שייכי עידי מסירה כלל בהנך קידושין כדפרישית בסמוך ותו לא שייך לומר כלל שמין את הנייר כמו שכתבתי בכוונת התוספות בד"ה שמין אליבא דר"מ כן נ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) שם כתוספות בד"ה ורבנן וספקא להו כו' כתבתי דנראה מלשון התוספות דנהי שכתבו דהיכא דמספקא לן אי עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי צריכה גט מספק אפ"ה לא ברירא להו הך מילתא בפשיטות ואפשר לומר דכיון דהספק בקידושין עצמן מוקמינן לאשה אחזקת פנויה כדמשמע לכאורה בפ' ד' אחין דף ל"א דדוקא בא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוא דהוי ספק קדושין מדרבנן משא"כ היכא ששני העדים מסופקין אי קרוב לו אי קרוב לה אפשר דא"צ גט אף מדרבנן וכן כתב הב"ש בשם הר"ן אלא דהרשב"א ז"ל בחידושי יבמות כתב בשם ר"ח להיפוך וכבר כתבתי בזה בקונטרס אחרון בסוגיא דפתח פתוח בכתובות ולעיל גבי נתן הוא ואמרה היא ע"ש ודבר זה צריך ביאור גדול נקטינן מיהא דמספיקא לא נפקא שהוא מחלוקת הקדמונים:

גמרא מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשא כו' ואע"ג דלמאי דס"ד השתא ע"כ סבר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונתחייב מיד מ"מ לא נגמר החיוב אלא לכשיחזיר לה הכלי אז נתחייבה למפרע וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש באריכות וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל:

עשה לי שיריים נזמים וטבעות ואתקדש אני לך וכו'. כבר כתבנו כמה זמני דאין בתלמוד הקדוש אפילו אות לבטלה ואפילו משל ושיחה בעלמא ואפשר לומר במ"ש דעד שלא נשא נאחז בסבך בפ' גימטריא פ"ת ומפתה אותו וכשנשא לש"ש אשתו נקרא לחם וניצול מן פ"ת של גוים וזה רמז שירים טבעות נזמים ר"ת שטן וס"ת גימטריא פת ר"ל אתקדש אני לך ותנצל מאלו וס"ת עשה לי י"ה דזכו שם י"ה ביניהם ומבטלים הנזכר ודוק כי קצרתי:

ת"ר המקדש במלוה מקודשת ושוין במכר שקנה ומוקי לה רב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת דלאו במקדש במלוה איירי דא"כ מאי קאמר ושוין במכ' שקנה ואי מלוה להוצאה ניתנ' ואינה מקודש' במכר אמאי קנה אלא בע"כ איירי כגון שאמר התקדשי לי במנ' ונמצ' מנה חס' דינ' פי' נשא' האי דינ' אצלו ובהאי קמפלגי מ"ס כסיפ' לה מילתא למתבעיה ומר סבר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה. ושוין במכר שקנה דלא כסיפא ליה מילתא למיתבעי ופריך אלא הא דאמ' ר' אלעזר התקדש לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתא אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למיתבעי' אבל מנה חסר צ"ט לא כסיפא וז"ל הר"ן בפ"ק דקידושין והרב אלפס ז"ל לא כתב זה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות אישות לא חלק. וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכת' כי"א דאמרי מקודשת מדתניא הכא בפרקין התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אעפ"י דלא נשתייר אלא דינר ולא אמרינן כסיפא לה מילתא למיתבעי ולפיכך לא כתב הרב אלפ' ז"ל ולי נראה מיהו לא איריא דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ליה חסר תשעים ותשעה דינר דאי הכא הא ידעי בזה המנה אין כאן ומיהו דחיק שמיה במנה וסברא וקבלה אבל חסר דינר שאין האשה מגורשת בו בהא הוא דאמר שאינה מגורשת בו בהא הוא דאמר דאינה מקודשת ורבותא קמ"ל כד"א דרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר וכיון דאמר' במנה זה כמות שהוא קאמ' קמ"ל דלא ולפיכך אין מכאן ראיי' לפסוק כי"א וכן הראב"ד ז"ל פוסק כת"ק אבל מה שהשמיטוהו הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם משום דס"ל שמלוה קונה במכר וכן נרא' מדברי רב אלפס בפ' הזהב וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מכירה כו'. ומעתה כיון דאוקי הך פלוגתא דת"ק וי"א כגון דא"ל התקדשי לי במנה כו'. היינו משום פרכא דאי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו ואנן קי"ל דבמכר קנאו ממיל' מיתוקמא פלוגתייהו דת"ק וי"א כפשטא במקדש במלוה ולא מפלגינן בין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ובין התקדשי לי במנה ונתן לה תשעים וט' עכ"ל, והנה מה שכתב שנראה מדברי הרי"ף בפ' הזהב שמלוה קונה במכר לא מצאתי שום דבר אלא שהביא סוגי' דמים שהן כחליפין כו' כלומר שקונה בעד החוב שהי' לו עליו וזהו נמי מה שכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מכירה. וכל זו אינה ראייה דהתם בע"כ שקנה במחילת מלוה כמו שכתב הרא"ש לעיל בפרקין והבאתי בסי' ז' אם נאמר מאחר שהרמב"ם כתב שיכול לקנות בחוב שיש לו עליו. א"כ כפשוטו בלא הנאת מחילת מלוה ואמת שכך הבין אות' הראב"ד והשיגו וז"ל. אמר אברהם לא ידעתי למה זה שהרי השוו הגאונים כולם מלוה להוצאה ניתנה ואינה בנתינת מעות כלל והרי אמרינן בקידושי' ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה ואולי הטעוהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנה מיירי אלא לאסור ריבית ע"כ. וכתב המגיד משנה ובאמת שדבריו נכונים שאין מלוה קונה:

וכן דעת ר"י בעל התו' כאשר כתבתי לעיל בפ"ק סי' ו'. ומ"מ לעניין דינא נראה שפסק כי"א שהרי כתב להדי' האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרים ונתן לה אפי' דינר א' הרי זה מקודשת וישלים כו' ולא חילק היכא שנתן הכל חסר דינר א' שאינה מקודשת אלא אפי דינר א' קאמר והיינו דס"ל כי"א ולא צריכא להאי שינוייא לחלק בין מאה חסר דינר א' למאה חסר צ"ט ואוקימנא ר' אלעזר כי"א ותלמודא הוא דבעי לדחוקי ולשנויי דלא אתי' כתנאי בלא צורך וכ"כ המגיד משנה להדיא שזו היא דעת הרמב"ם שלא חלק וכתב ונתן לה אפי' דינר א' שפסק כי"א וזה שבהלכות לא הביאו בסוגיא. אבל מ"מ קשה מניין לנו לחלוק על הסוגיא שמחלק בין חסר דינר לחסר צ"ט וא"כ דברי ר"א מסייע לן דלא קאמר מקודשת אלא בחסר צ"ט דלא כסיפא לה למתבעי' אבל בחסר א' דכסיפא לה אינה מקודשת ובפרט מאחר דכל דוכתא קי"ל כת"ק מניין לנו לחלק הכא וכן הרא"ש פסק להדיא כת"ק וכן דעת הרשב"א. ומ"מ לא נהירא לומר דאיירי שאומר לה הדינר החסר יהא עלי בהלוואה כמו שפי' רש"י דכה"ג הוי מקודשת דהוי כאלו מקדש במנה בתנאי שיתן לה עוד דבוודאי כה"ג מקודשת וכן פסק הטור להדיא היכ' שאמר לה שהדינר יהא עליו בהלווא' דכה"ג בוודאי מקודשת ואף שהרא"ש פסק כתנא קמא קמא אלא שמע מיניה דבכי האי גוונא לא פליגי ועיין בפרק קמא סי' י"א:

ת"ר עשה לי שירים ונזמים וטבעת ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה וכי היכי דלא תהוי מלתא דרב כתנאי מוקי להאי ברייתא דלא פליגי במקדש במלו' דכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ובישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי מר סבר יש לשכירו' מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה. ומר סבר אינה אלא לבסוף ולפי זה הלכ' כרבנן דקי"ל דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף כן פסקו התוס' והרא"ש והארכתי בזה בפ' הגוזל קמא סי' כ"א ומסיק דכ"ע ישנה לשכירו' מתחלה ועד סוף והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מ"ס אומן קונה בשבח כלי ולא הלוואה היא. ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי והלוואה היא ולפ"ז נמי הלכה כחכמים דאין אומן קונה בשבח כלי ס"ל ומה שכתב הטור בא"ע סימ' כ"ח וז"ל כתב הרמ"ה ל"ש אם הוא שכיר יום על המלאכ' ל"ש אם הוא קבלן דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"ל כמלו' וכ"כ רב אלפס ז"ל אבל ר"י כתב דקי"ל אומן קונה בשבח כלי דאין כאן מלוה כשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ נ"ל שטעה הטור בזה שהוא סבר שדעת אביו כר"י ור"ת מדהביא בתחלת דבריו דעת הרי"ף דאין אומן קונה כו'. ואח"כ כתב דעת ר"י ור"ת דאומן קונה משמע דס"ל הכי וליתא כאשר הארכתי לשם בפרק הגוזל קמא סימ' כ"א. תו מסיק דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי והב"ע כגון שהוסיף לה בעשיית השירי' ונזמים נופך משלו מר סבר מלו' ופרוטה דעתי' אמלוה. ומ"ס דעתי' אפרוט' ולפ"ז קי"ל כר"א דמקודש' כר' אמי דאמר לעיל ש"מ תלת כו' דמלוה ופרוטה דעת' אפרוטה ואף שאין לקדש באבן טוב לפי שאין שומתו ידוע כבר כתבתי הכל בביאור בפ"ק סימ' ה'. תו מסיק תניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם. ר' מאיר אומר מקודשת וחכמי' אומרים אינה מקודשת האי שטר חוב ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידיה ובמקדש במלוה קמיפלגי לעולם שטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה על פה קמיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגת' דר' ורבנן קמיפלגי דתניא אותיות נקנית במסירה פי' אין צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו דברי ר"מ וחכמי' אומרים בין שכתב ולא מסר פי' בין שכתב לו שטר מכירה ולא מסר לו שט"ח ובין שמס' לו שט"ח ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית לי' דר' ומר לי' לי' דר' ואב"ע דכ"ע לי' לי' דר' והכ' בדר' פפא קמיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחברי' צריך למיכתב לי' קני לך הוא וכל שיעבודא מר אית לי' דר' פפא ומר לית לי' דרב פפא ואב"ע דכ"ע אית לי' דרב פפא והכ' בדשמואל קמיפלגי דאמ' שמוא' המוכ' שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחו' אפי' יור' מוחל דמר אי' לי' דשמואל ומר לי' ליה דשמואל ואב"ע דכ"ע אית לי' דשמואל והכא באשה קמיפלגי מ"ס אשה סמכה דעתה היא מימר אמרה לא שבק לי לדידי ומחל לי' לאחרים מ"ס אשה נמי לא סמכא דעתה במלוה ע"פ במאי קמפלגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מ"ס ה"מ בפיקדון אבל מלוה לא ומ"ס ל"ש מלוה ול"ש פיקדון. והנה לשינוייא קמא דפליגי באותיות נקנית במסירה כו' הלכה כחכמים דאינ' מקודשת דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה כדברי ר' וכן מה שמסיק בדר' פפא פליגי ג"כ הלכה כחכמים דאינו מקודשת דקי"ל הלכה כרב פפא דכל היכא דלא כתיב קני לך הוא וכל שיעבודא דילי' דלא קנה ואי פליגי בדשמואל הלכה כחכמים דאינה מקודשת במקדש אותה בשטר דאירוסין דהא קי"ל כשמואל ואפי' ללישנא אחרינא דפליגי בסמכה נמי דעתה אינ' מקודשת דהלכה כחכמי' לגבי ר"מ וכן פסק הטור להדיא כל היכא דלא הקנה ע"י מעמד שלשתן אפי' הקנה לה השטר בכתיבה ומסיר' כראוי אינ' מקודשת וטעמא משום דלא סמכה דעתה וכן פסק הר"ן ומסתמא שכן דעת הרמב"ן וכן חוב שכתב סתמא שיש לו ביד אחרים שלא יכול לקדש בו אא"כ שאם יש לו משכון על אותו חוב שמקודשת משמע דבשטר לא מהני וכתב המגיד משנה שיש מחמירים בדבר ואיני יודע חומרא זו אם לא שנאמר מנלן דכה"ג לפלוגי דלמא כ"ע ס"ל סמכ' דעתה ופליגי בחד מהנך שינויי' קמא וזה לא קשה לי דבכל דוכתא קי"ל כלישנא בתרא ועוד דלישנא בתרא רוויח טפי דהשתא ברייתא דמקדש בשטר דפליגי בכל גוונא איירי דאינה מקודשת ובמלוה על פה דפליגי במעמד שלשתן אי שייך מעמד שלשתן במלוה ולפ"ז קי"ל כר"מ דס"ל מעמד שלשתן קונה בין במלוה בין בפקדון וכן פסק הרמב"ם דבמלוה ע"י מעמד שלשתן מקודשת דקי"ל נמי שאינו יכול למחול וכן דעת כל המחברים אלא שהמגי' משנה כתב שגם במעמ' שלשתן יש מי שאומרים שאינה מוקדשת וראוי להחמיר ע"כ ואני אומר שמקודשת קדושין גמורין ובוודאי החולק אומר נהי דמעמד שלשתן קונה הוא סביר מלוה הוא ולא קשה מידי כאשר פירשו התוס' וז"ל דוודאי מלוה דיד' שקנאתן כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותו המעות הי' שלה קודם קידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאלו היה בעין ע"כ ובע"כ צריך לחלק בכך דהא מתחלה דבעי למידק תנאי אמקדש בשטר וקאמר שטר דאחרים היינו מלוה ביד אחרים משמע המלוה ביד אחרי' לא הוי תנאי דלא דמי כלל למקדש במלוה ולא פליגי אלא באם יכול להקנות אבל פשיט' שאם יכול להקנות לה דמקודשת. תו מסיק נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומ' אינ' מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרי' שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי שטר ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר דלעיל אדר' מאיר כו' אלא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי אמר רב נחמן בר יצחק הב"ע כגון שקדש' בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמי' דאמר עידי מסיר' כרתי ור' אליעזר לטעמי' דאמר עידי חתימה כרתי ורבנן מספקי להו אי כר"מ אי כר"א הלכך שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ועוד איכא אוקימתי אמריתי בכותבה שלא מדעתה או שלא לשמה כו' וכתב הר"ן וז"ל נקטינן דמקדש במלוה דידה אינה מקודשת אפי' במלוה דאית' בעין משום דלהוצאה ניתנה מיהו יש מי שאומר שאם הית' מלוה בשטר והחזיר לה את השטר בשעת קידושין ויש בנייר שוה פרוטה דמקודשת דה"ל כמקדש במלוה ופרוטה דהא אמרינן בגמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינו מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בה ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובעינן לאוקמי מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמפלגי ואע"ג דדחינן לי' לאוקמי לדרב בכ"ע ואיירי בשטר אירוסין. מ"מ ילפינן מינ' דבשט"ח דידה אם יש בנייר ש"פ מקודשת. וכן איתא במגיד משנה וכן פסק הטור אלא שכתב בשם הרמ"ה דלא מהני ש"פ אלא א"כ יאמר התקדשי לי בשטר זה אבל אי לא אידכר לי' בעידן קדושין לקדושי בזה סתמא הוי כמקדש במלוה לחודיה ויפה כתב ולישנא דבריית' מסייע לי' התקדשי לי בשטר. ובאידך בריית' נמי תני התקדשי לי בשטר חוב זה. ונראה מ"מ שיש לחלק ביניהן היכא שאמר התקדשי לי בשטר זה א"כ משמעתו נמי משאמר שהוא מקדש בשטר עצמו אפ"ה אפי' הנייר אינו שוה פרוטה מקודשת מספק כאשר כתב הטור דחיישינן שמ' שוה הוא פרוטה במדי אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה דעיקר משמעתו משמע בחוב עצמו אלא שמ"מ אי הוי שוה הנייר פרוטה א"כ נוכל לומר דעתי' נמי אנייר הוי כמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת. אבל אי אינו שוה פרוטה מסתמא דעתי' אחוב היה ולא אנייר ואינ' מקודשת כלל ולא כדברי הטור וכל זאת להלכה כתבתי ולא למעשה. וכתב עוד הר"ן ובמלוה דאחרים בשטר אעפ"י שהקנו לה בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה במכר לא קני וליכא למימר בהא שמין את הנייר משום דהנייר של אחרים ואי מחיל לי' ע"כ מהדרא לי' ניירא ע"כ. ואמת שדברים של טעם הן אכן קשה לי על דבריו דהא מתחלה דייקי תלמודא אי בשטר דאחרי' קשה דר"א כו' דמשמע אי לאו האי קושי' הוה מיתוקמא שפיר בשטר דאחרים אלמא אף בשטר דאחרים אם יש בו ש"פ מקודשת ואפשר לומר שאיירי שהמלוה היה נותן שכר הסופר ומעכב לי' שטרא מפשיטא דספרא. א"נ ס"ד דמקשה הא דפליגי בשטר דאחרים ולא פליגי בסמכ' דעתה ולא חיישינן למחילה אלא בהך שינוייא קמאי דלעיל אי אותיות נקנית במסירה כדרב פפא וא"כ אפי' אין נקנית לה גוף החוב מ"מ השטר נקנית לה עד שיתן הלוה דמי שויו והוי כאלו קדשה במשכון ולא גרע ממשכון בשעת הלוואתו שכתבתי בפ"ק דכמה גאונים סוברים דיש לחוש אבל מ"מ לפי האמת דס"ל כל שטר שיכול למחול לא סמכה דעתה א"כ אפי' איכא ש"פ בשטר אינ' מקודשת א"ל שנתן המלוה דמי הסופר וכן נראה עיקור ולאפוקי מדעת הטור שכתב בסתם דאף בשטר חוב דאחרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת. עוד שמעינן מהאי סוגיא היכא דקדשה בשטר אירוסין אפ"ה ס"ל לרבנן דשמין את הנייר אי הוי ש"פ מקודשת וכן כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל ואעפ"י שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם אין בו ש"פ ספק קידושין משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכתב הקאר"ו שר' ירוחם כתב כן בשמו והסתפק דבריו דכיון דלא קדשה בשטר לשם כסף אפי' שוה פרוטה אינ' מקודשת ולא להכשיר אלא כשרוצה לקדשה בו משום כסף וה"ק אעפ"י ששטר זה שכתבו שלא מדעתה פסול לקדש בו מתורת שטר אם בא לקדשה בו משום כסף. שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת כלומ' יכול לקדשה בו בתורת כסף ואם אין בו ש"פ וקדשה בו הוי ספק קידושין משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ואפשר דאפי בתורת שטר קאמר דאם יש בו ש"פ מקודשת מתורת כסף וזה נרא' יותר מדקדוק הלשון ע"כ ואיני יודע על מה נדחוק הלא מוכח להדיא מן הסוגיא היכא דמקדש בשטר אירוסין וה"א פסול. אפ"ה אומרים חכמים שמין אותם אם יש ש"פ מקודשת:

גמ'. איבעית אימא וכו' והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי וכו'.
עיין ברמב"ם (פרק י מהלכות שכירות הל"ד) דפסק דאין אומן קונה בשבח כלי, וז"ל נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם, כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר ושברו או שנתן לו את העצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח הכלי עכ"ל. ולפיכך פסק דהלאו דלא תלין חל אף בקבלנות ולא רק בשכירות (פרק יא מהלכות שכירות הל"ג) וז"ל נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו אפילו איחרו עשרה ימים כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר, נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו עכ"ל. דהרי הגמ' (ב"מ קיב.) נקטה דרק למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי הלאו דלא תלין חל גם בקבלנות, וז"ל בעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אין עובר משום בל תלין אומן קונה בשבח כלי והלואה היא, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא, אמר להו רב ששת עובר עכ"ל.
אבל לפי זה שיטת הרמב"ם צ"ע, דהרי חילק שכירות לבין קבלנות לגבי אונאה. דלגבי שכירות פסק (פרק יג מהלכות מכירה הלט"ו) דאין אונאה, וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. אבל לגבי קבלנות פסק (פרק יג מהלכות מכירה הלי"ח) דיש אונאה וז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. והמגיד משנה (שם) כבר תמה על הרמב"ם, דאם קבלנות כשכירות לגבי הלאו דלא תלין מפני דאין אומן קונה בשבח כלי, למה הרמב"ם חילק ביניהם לגבי חיוב אונאה. דמאחר דפסק שאין אומן קונה בשבח כלי ושחל בו איסור בל תלין א"כ למה חילק הרמב"ם לענין אונאה בין שכיר דהוי כעבד ושאין לו אונאה לבין אומן קבלן שאינו כעבד ויש לו אונאה.
וגם צ"ע דהרי הרמב"ם גם חילק בין דין קבלן לדין שכיר לענין חזרה בחצי היום. דאיתא בב"מ (י.) וז"ל דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים עכ"ל. וקבעו התוס' (ב"מ עה: ד"ה השוכר) דאנן פסקינן דכ"ז בשכיר יום אבל לא בקבלן דאינו יכול לחזור בו, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות הל"ד). והוא כפי חילוק הגמרא לקמן בב"מ (שם עז.). וקשה דהרי הרמב"ם פסק דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות כשכירות וא"כ למה פסק שהקבלן אינו חוזר בו בחצי יום, כלומר דדוקא שכיר יום שחזר בו בחצי יומו מקבל כל שכרו על מה שעשה, ואילו בקבלן ידו על התחתונה.
ונראה לבאר כל זה על פי המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (בפ"ד מהל' שלוחין הל"ב) דכתב הרמב"ם וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל. וכ' ע"ז הראב"ד וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל.
ונראה דהראב"ד סובר דיש לאדם קנין בגופו לענין מעשה ידיו, ולכן יכול הוא להקנות לאחר קנין בידיו למעשה ידים ושני אומנים שפיר יכולים להשתתף ביחד ואין בזה קנין בדבר שלא בא לעולם שהרי ידיהם הויין בעולם ומקנים זה לזה את ידיהם. והראב"ד הביא ראייה לזה מהדין (כתובות דף נט.) דאשה יכולה לקדש את מעשה ידיה, דמוכח מזה דיש לאדם קנין בידו לענין מעשה ידיו ויכול איפוא להקנותם לשני ולפיכך מעשה ידיה הן ברשותה להקדישם, שהרי מקדישה את גופן של ידיה ממש.
אולם הרמב"ם חולק עליו וסובר דאין לשכיר קנין בידיו למעשה ידים, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו. וההתחייבות הזו הוי חלות דין מיוחד דחל עם התחלת המלאכה, דהיינו דהתחלת המלאכה מהווה קנין מסוים להחיל את ההתחייבות דשכיר ופועל. ברם לפני שעת התחלת המלאכה א"א להחיל חלות דין פועל והתחייבות דפועל דלשיטת הרמב"ם ליכא קנין בגוף הפועל לענין מעשי ידיו. ולכן ס"ל לרמב"ם דאם קנו שני אומנים מעשי ידיהם בקנין זה מזה קנינם אינו חל משום דהו"ל קנין בדבר שלא בא לעולם, דהוי קנין מעכשיו להתחייב לעשות מלאכה לאחר זמן שאינו חל. ואילו הראב"ד סובר דהוי קנין בגופם למעשה ידיהם ואינו קנין בדבר שלא בא לעולם, ומשו"ה חל הקנין. ונראה דלפי הרמב"ם אין ראייה מהא דאשה יכולה להקדיש מעשי ידיה, די"ל דהקדש שאני דיכול לחול מדין נדר אף על התחייבות בדבר שלב"ל, עיין ברמב"ם (פרק ו מהלכות ערכין הלל"א - הלל"ג).¹⁷⁹
ועוד נראה דלשיטת הרמב"ם דליכא חלות קנין בשכיר ואומן למעשה ידיהם, התחלת המלאכה אינו מעשה קנין דעלמא כמעשי קנין אחרים, כגון מעשי קניני כסף שטר חזקה, אלא דהתחלת המלאכה הויא שעת התחלת השכירות והפעולה במציאות, ומאחר שהפועל התחיל לעבוד והתחייב לעשות את כל המלאכה, חלה ההתחייבות מדין מסוים, דאם לא עכשיו אימתי תחול, אך אין כאן מעשה וחלות קנין דעלמא, אלא חלות התחייבות מיוחדת דפועל לעבוד בשביל בעליו, וההתחייבות חלה ממילא כשהתחיל לעבוד בלי מעשה קנין.
והנה אם ננקוט אליבא דהראב"ד דהקנין למעשה ידים חל רק בשכיר יום אך לא בקבלן, אזי מבואר החילוק ביניהם לענין דין חזרה בחצי יום, דבשכיר חל קנין בגופו למעשה ידיו ודומה במקצת לעבד ומשו"ה יכול לחזור בו, משא"כ קבלן דאינו כעבד כלל. אך צ"ע לפי הרמב"ם שחולק על הראב"ד וס"ל דאין לשכיר קנין במעשה ידיו, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו א"כ מ"ש שכיר מקבלן לענין חזרה בחצי היום. ועוד יל"ע דמהראב"ד עצמו אינו משמע שחילק בין שכיר לבין קבלן לענין קנין במעשה ידים, וא"כ צ"ע למה ס"ל דרק שכיר בלבד חוזר בו בחצי יום ולא קבלן.
ונראה לבאר דאליבא דהרמב"ם בין בשכיר יום ובין בקבלן ליכא חלות קנין בגופו של הפועל למעשה ידים, ובתרווייהו חל על הפועל התחייבות בלבד לעבוד והבעלים מחוייבים לשלם לו עבור פעולתו. ולשיטת הרמב"ם החילוק בין שכיר יום לקבלן הוא דבשכיר יום ההתחייבות והתשלומין הם בשביל הטרחא שטרח לעבוד עבור בעליו בזמן עבודתו. ואילו בקבלן ההתחייבות והתשלומין חלין עבור השבח שהשביח ע"י פעולתו, אך לא עבור טרחתו וזמן עבודתו. ונראה דלכן קבלן ושכיר יום חלוקים הן בדיניהם לענין חזרה ואונאה. דמכיון דבשכיר יום חלה ההתחייבות לטרוח בטרחא בזמן מסוים דומה הוא במקצת לעבד המחוייב לטרוח בשביל אדוניו, ומשו"ה קיי"ל דשכיר יום חוזר בו בחצי יום. ואילו קבלן לא התחייב לטרוח כלל אלא רק לשבח את החפצא, ומשו"ה אינו דומה לעבד כלל ואינו חוזר בו בחצי יום. ונראה דלכן יש נפ"מ ביניהם נמי לענין אונאה, דבשכיר יום מכיון דמשלמים לו בעד טרחתו משו"ה תשלומיו אינם כלולים בדיני אונאה, דא"א לקראם דמי מכירה מכיון שאינם אלא דמי שכר טרחת הגברא, והויין איפוא כדמי עבד שאין בו אונאה. משא"כ בתשלומי קבלן הנקבעים לפי שווי השבח דבחפצא, חלין בהם דיני אונאה, כמו בתשלומי חפצא שנמכר. ואע"פ דליכא הקנאת חפצא דהשבח עצמו כיון דקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, מ"מ הרי התשלומין נמדדים כפי שווי השבח דבחפצא ומשום הכי חלין בתשלומי קבלן דיני אונאה. ובכך מבואר ההבדל בין שכיר יום לבין קבלן בדיני חזרה ואונאה.¹⁸⁰
אמנם בין תשלומי שכיר יום ותשלומי קבלן נאסרים באיסור בל תלין, והוא משום דרק למ"ד אומן קונה בשבח כלי חל מכירת חפצא דהשבח מהאומן לבעל הכלי, דהקנאת השבח חלה מדעת מקנה של האומן, ולכן ס"ל דלא חל איסור בל תלין דפועלים מדליכא חלות תשלומי פעולה אלא תשלומי חפצא דהשבח הנמכר במכירה ובקנין מהאומן לבעל הכלי מדעת מקנה וקונה. ואילו לדידן דס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, משלמים לקבלן בעד פעולתו ועבודתו, אלא שהתשלומים משוערים כפי שווי השבח ולכן חל איסור בל תלין בתשלומי קבלן - דמשתלם מדין שכר פועלים ולא מדין מכירת החפצא דהשבח כמכירה דעלמא¹⁸¹.
אמנם לכאורה לפי"ז צ"ע בדברי הגמ' בסוגייתנו. דהרי מבואר בגמ' דלפי המ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי, אזי אומן דומה לשכירות דעלמא, ולכן ואם אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אזי היא אינה מקדושת בגלל דאין קידושין במלוה. ברם לפי הנ"ל דאפי' למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ חיוב הממון לאומן הוי בעד שבח הכלי ולא בעד הטירחא עצמה, אזי לכאורה ראוי לומר דהאומן יכול לקדש בו. דהרי אפי' אם האומן אינו הבעלים על שבח הכלי (לפי המ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי) מ"מ יש כאן חפצא דכסף דהאשה יכולה לזכות בו רק ע"י מעשה המקדש, וביארנו לעיל (יג. בענין קידושין בגזל, אות ב) דלא צריך דהמקדש יתן לה כסף שלו אלא סגי אם הוא מאפשר לה קנין בכסף דלולי מעשיו היא לא היתה יכולה לקבל.¹⁸²
גם התוס' בסוגיא דידן (מח. תוד"ה כי קאמר רב) סברי דהדין דשמאול דהמוכר שט"ח יכול למחול איירי רק במלוה בשטר הנמכר ע"י כתיבה ומסירה. אבל אם החוב נמכר ע"י מעמד שלשתן אזי אין למוכר הזכות למחול. מאידך הרמב"ן ועוד ראשונים פליגי על זה וסבורים דגם במעמד שלשתן הדין דשמואל קיים והמוכר יכול למחול. ולעיל (אות א') ביארנו את שיטת התוס' ע"פ חקירה בקנין דמעמד שלשתן, האם הלוה מצטרף לדעת מקנה.
ונראה דגם אפשר לבאר את שיטת התוס' באופן אחר. דהיינו דבמכירה ע"י קנין כתיבה ומסירה החפצא דנקנה הוי החפצא דהשטר ולא את גוף החוב עצמו. אלא דע"י הזכייה בשטר הלוקח קונה את שעבוד הנכסים, או זכות הגבייה.¹⁷² ולכן נשאר הכוח למחול אצל המוכר דהוי עדיין בעל החוב. מאידך במעמד שלשתן הבע"ח מקנה את עצם החוב לקונה דנעשה לבעל החוב החדש ולא נשאר אצל המוכר כלום, ולכן אינו יכול למחול.¹⁷³
ויש לעיין בשיטת הרמב"ם בנוגע לדין מחילה אחרי מעמד שלשתן דלא כתב את הדין במפורש. ונראה לדייק דהרמב"ם נקט כמו ר"ת דאין המלוה יכול למחול אחרי מעמד שלשתן. דהרי (בפרק ו מהלכות מכירה) הרמב"ם הביא דיש ג' דרכים היאך להקנות שט"ח לאחר: א) כתיבה ומסירה (הל"י), ב) מעמד שלשתן (הל"ח), ג) שטר אגב קרקע (הלי"ד). ובנוגע לכתיבה ומסירה הרמב"ם הזכיר דמחילת המלוה מהני אחרי המכירה. וגם בנוגע להקנאת שטר אגב קרקע הרמב"ם חידש דמחילה מהני וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו עכ"ל. ואילו בנוגע למעמד שלשתן הרמב"ם כתב רק דמהני ולא הזכיר דהמלוה יכול למחול וז"ל היו עומדים שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין מלוה תנהו לזה, קנה לוי, ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו, ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר עכ"ל. ולכאורה מהא דהרמב"ם נצרך להזכיר דבשטר אגב קרקע דמחילה מהני ולא הזכיר את הדין הזה בנוגע למעמד שלשתן, משמע דאין המלוה מוחל אחרי דהקנה במעמד שלשתן.
גמ'. מר סבר כי קאמר רב ה"מ בפקדון אבל מלוה לא.
לכאורה החילוק בין פקדון לבין הלואה לפי המ"ד הזה הוא דפקדון הוי חפץ בעין ולכן נתפס בקנין ואילו הלואה אינו בעין ולכן אינו נתפס בקנין. ברם עיין ברש"י (ד"ה בפקדון) דכתב וז"ל בפקדון - דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל עכ"ל, דהיינו דהחסרון בהלואה הוי דאין סמיכות דעת. ויתכן לפרש רש"י נקט דלכו"ע בעצם יש מעשה קנין דמעמד שלשתן בין בפקדון ובין בהלואה, אלא דבהלואה יש חסרון נוסף של דעת קנין דהמקבל. אמנם יותר נראה לפרש דבנוגע לקנין מעמד שלשתן סמיכות דעת דמקבל הוי חלק מעצם מעשה הקנין. ולכן היכא דאין סמיכות דעת כמו דליכא בהלואה אין מעשה קנין כלל.
ובין כך ובין כך, מהא דרש"י ביאר את החסרון במעמד שלשתן בהלואה כחסרון בסמיכות דעת ולא דהקנין אינו תופס בדבר דאינו בעין, משמע דרש"י הבין דלכו"ע קנין דמעמד שלשתן יכול לתפוס ע"פ דין בדבר דאינו בעין. ונראה דכל היכא דקנין חל ע"י אמירה אין צורך בחפצא דנקנה להיות בעין. וזה גם הסברא בשיטות הראשונים (הובאו בשיעורים לעיל יג: ד"ה הדור יתבי, אות ד) דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט חל בשעבודים ולא רק בחפצא בעין.¹⁷⁴
גמ'. התקדשי לי בשטר, ר"מ אומר אינה מקודשת, ור' אלעזר אומר מקודשת, וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.
יש לעיין בשיטת החכמים דלכאורה הביאור הוא דאע"פ דהמקדש התכוון לקדש בשטר מ"מ הקידושין חלין ע"י כסף. ולכאורה צ"ב דהרי ביארנו בשיעורים לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין, אות א) דבקניינים דעלמא צריך ב' סוגי דעת קנין: א) דעת לעצם חלות הקנין, ב) דעת למעשה קנין מסוים. וא"כ לכאורה קשה להבין את שיטת החכמים בסוגיא דידן, דהרי היאך מהני קידושי כסף אם נתכוונו לשם קידושי שטר. ונראה לכאורה דבמקח וממכר דעלמא גם החכמים מודים דצריך דעת לקנות במעשה קנין מסוים. אמנם בקידושין נקטו דיש דין דצריך דעת לקדש ולהתקדש בחלות קידושין באופן כללי ואין צורך כוונה להתקדש במעשה קידושין מסוים מדרכי הקידושין.¹⁷⁵
גמ'. אלא בשט"ח דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי.
עיין בר"ן (כ. בדפי הרי"ף ד"ה הלכך) דהביא ראשונים דדייקו מהגמ' דבחוב דידה והוא רוצה לקדשה ע"י החוב ומחזיר לה את השטר ויש בנייר שוה פרוטה דהיא מקודשת בדמי הנייר. אך עיין במגיד משנה (פרק ה מהלכות אישות הלי"ג) דדייק מהרמב"ם דאפי' מחזיר לה השטר דשו"פ הקידושין אינן חלין. והרמ"א (סימן כח סעיף ז) הביא שתי הדעות. וצ"ב במאי פליגי. ויתכן דנחלקו האם המלוה קונה את השטר חוב. דלפי הר"ן, אע"פ דהלוה משלם את דמי הסופר, כשהלוה נותן למלוה את השטר בשעת ההלואה הוא מקנה את השטר למלוה. אבל הרמב"ם סבור דהשטר הוי רק ראיה ביד המלוה אבל אין לו בו קנין ולכן א"א לו להשתמש בו לכסף קידושין.¹⁷⁶
גמ'. לא, דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי, מר סבר אינה לשכירות אלא בסוף ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.
הרשב"א (ד"ה מר סבר) העיר דמבואר בגמ' דלפי המ"ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כל דמי השכירות נחשב כחוב בסוף ולא אמרינן דאפשר לצרף כל רגע של מלאכה לשיעור פרוטה. והקשה דהרי מבואר בגמ' לעיל דאפשר לצרף כמה תמרים דכל אחד מהם פחות משו"פ וז"ל וקשיא לי ומ"ש מהתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאע"פ שאין באחת מהן שו"פ מקודשת דכי מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, דהכא נמי שכירות זה לא ניתן לחזרה ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קדושין וכי מלו לפרוטה א"נ לכשיגמר הכלי מקודשת עכ"ל.
והרשב"א תירץ וז"ל י"ל דהתקדשי לי באלו שאני הואיל ואיתנהו כולהו קמן מונה והולך הוא אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך לא חזו לאצטרופי כלל, והלכך אינה מקודשת עכ"ל. ולכאורה קצת קשה להבין את דברי הרשב"א דהיאך אפשר לומר דלפי המ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הממון אינו חזי לאצטרופי, הרי בסוף המלאכה בעל הבית חייב לשלם לפועל כל דמי המלאכה, וכל רגע של פחות משו"פ מצטרפים ביחד לסכום אחד.
ונראה לבאר דבכסף קידושין חלים ב' דינים: א) דין חפצא דכסף מסוים, ב) דין ממון דתלוי בשוויות.¹⁷⁷ והיכא דהמקדש נתן לאשה חפצא מסוים דפחות משו"פ אזי יש חפצא דכסף אלא דחסר שוויות ממון דשו"פ. ולכן היכא דכל התמרים מצטרפים יחד לשו"פ אזי חל דין חפצא דכסף וגם חל דין ממון דשוויות דפרוטה ומשו"ה הקידושין חלין. מאידך בשכירות, אין כאן חפצא של כסף כלל והצירוף לבסוף הוי רק של שוויות פרוטה. ולכן חסר חלות דין חפצא דכסף ואין הקידושין חלין.¹⁷⁸
ולכאורה יש היכי תמצא באופן הפוך, דהיינו דיש בדבר דין ממון אבל בלי דין כסף. דהיינו בבני נח דאמרינן דבבני נח הגוזל פחות משו"פ חייב בנפשו (סנהדרין נז.), ולכאורה זה הוי משום דאין שיעור פרוטה בעכו"ם ואפי' פחות משו"פ נחשב לממון עם שוויות. אמנם לפי המ"ד דעכו"ם קונה בקנין כסף מסתבר דבעינן שו"פ לקנות בכסף כמו בישראל. ואם כנים הדברים, הרי רואים דיש חלות שם ממון דשוויות בב"נ אפי' בפחות משו"פ, ואעפ"כ עדיין חסר חלות שם חפצא דכסף ולכן בפחות משו"פ אי אפשר גם לב"נ לעשות קנין כסף.
ולעוד תירוצים לקושיית הרשב"א עיין בשיעורים לעיל (ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה והנאת מחילת מלוה, אות א) ולקמן (סג. ד"ה אמר לך ר"ל).
¹⁷⁹ עיין ברשימות שיעורים לב"מ (מה:) בענין קנין דחל מדין דעת מקנה אות ב'.
¹⁸⁰ ורבינו זצ"ל הוסיף דיש עוד נ"מ בין פועל לבין אומן בנוגע לחיוב מזונות. דמכיון דהפועל מקבל תשלומין בעד טירחת גופו יש חיוב מזונות על בעל הבית כדמבואר בשיעורים לפרק השוכר את הפועלים. אמנם באומן אין חיוב מזונות מכיון דתשלומין שלו קשורים לשבח הכלי ולא לטירחת גופו.
¹⁸¹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"מ (עו: בדין שכיר וקבלן), לשבועות (מו. ד"ה פקע אות ה). וגם עיין ברשימות שיעורים לב"ק (צט. ד"ה ואי ס"ק) למהלך דומה, ושם רבינו זצ"ל ביאר דאפי' המ"ד דאין אומן קונה בשבח הכלי יכול לנקוט כיסוד הגר"ח זצ"ל דיש מושג של קנין יצירה של האומן על השבח, אלא דהשבח חוזר לבעל הבית בלי מעשה קנין דאומן. וע"ע במחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' א'.
¹⁸² ורבינו זצ"ל העיר דאולי היה אפשר לומר בדעת הרמב"ם דאפי' למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי דהיא אכן מקודשת במקרה של אומן, דהרי הרמב"ם (פרק ה מהלכות אישות הל"כ) הזכיר דבפועל אין הקידושין חלין ולא הזכיר אומן. אמנם הפשטות היא דגם הרמב"ם מודה דאין אומן יכול לקדש אשה בשבח כלי לפי המ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי דהרי זה הדין המפורש בסוגיא דידן.
¹⁷² רבינו זצ"ל ביאר במקום אחר (שיעורים לזכר אבא מרי חלק א עמוד שב) דלפי הראב"ד (פרק ו מהלכות מכירה הלי"ב) ע"י כתיבה ומסירה הלוקח רק מקבל זכות הגבייה, אבל לפי ר"ת (מובא ברא"ש כתובות פרק ט סימן י) הלוקח גם זוכה בשעבוד נכסים.
¹⁷³ ע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (ע. בא"ד ואין לתמוה) ובשעורים לזכר אבא מרי חלק א (עמוד שא-שג). ועיין בברכת שמואל (גיטין סימן כה) מה שביאר בזה בשם הגר"ח זצ"ל.
¹⁷⁴ וגם השווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (כח: בענין אמירתו לגבוה, אות א, ג).
¹⁷⁵ אמנם בשיעורים לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין, אות א) רבינו זצ"ל הניח שהדין הזה דצריך כוונה למעשה קנין מסוים שייך נמי לקידושין. וגם עיין בשיעורים לעיל (ב. ד"ה האשה נקנית בשלשה דרכים) דרבינו זצ"ל ביאר דג' דרכי קידושין הם חלוקים ביסודם, וצ"ע בזה.
¹⁷⁶ ועיין בקצוה"ח (סימן סו סקכ"ז) דדן בזה באריכות.
¹⁷⁷ והשווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (ב. תוד"ה בפרוטה ובשו"פ).
¹⁷⁸ ולפי"ז צ"ל דאם אינה לשכירות אלא לבסוף אזי לבסוף הפעולה חלה כחפצא של כסף בהדי שוויות.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

ואפילו יורש. של מלוה. מוחל. שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר והרי מחלו אצלו ר''מ לית ליה דשמואל הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הלכך לא סמכה דעתה דסברה אזיל ומחיל ליה: אית להו דשמואל דאי בעי אזיל ומחיל ליה: והכא באשה קא מיפלגי. כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתא דבעל קרקע אבל באשה סבר ר''מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק לדידי ומחיל לאחריני: במעמד שלשתן. אמר לו כן קנה ואין טעם בדבר דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא במס' גיטין: בפקדון. דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל: נימא כתנאי. במקדש במלוה: התקדשי לי בשטר. גרס ולא גרס הכא בשטר חוב: אינה מקודשת. ואפי' הנייר שוה פרוטה דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר אלא במה דכתיבא ביה: ר' אלעזר אומר מקודשת. ואפי' אין בנייר שוה פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי משום דמקדש במלוה מקודשת אי משום כדמשנינן לקמיה: שמין את הנייר. דדעתה נמי אנייר: קשיא דר''מ אדר''מ. דהא תניא לעיל התקדשי לי בשטר חוב ר''מ אומר מקודשת: אלא לאו בשטר חוב דידה. שיש לו מלוה עליה: בשטר שאין לו עדים עליו. שטר אירוסין קאמר שכתב לה על הנייר הרי את מקודשת לי ולא החתים עליו עדים אלא מסרו לה בפני עדים פלוגתא דר''מ ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט דקאמר ר' אלעזר אע''פ שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם: כרתי. משוי ליה ספר כריתות: מספקא להו בהאי אי כר''מ אי כרבי אלעזר. וסבירא להו דדעתה נמי אניירא הלכך שמין כו' ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ''א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא להו בההיא אי כר''מ אי כר' אלעזר והשתא ביש בו הוא דאתו לאיפלוגי דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר: שכתבו. לשטר אירוסין שלא לשמה: יציאה בעינן לשמה. דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה הוא: שלא מדעתה. לא ידעה כשנכתב: רבא ורבינא אמרו מקודשת. טעמייהו מפרש בפ''ק (לעיל דף ט:) מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו': אינה מקודשת. מה יציאה בעינן בכתיבת הגט דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה את האשה לעצמה בגט זה אף הויה בעינן דעת מקנה והיא האשה שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה: כהני תנאי. מקדש במלוה דשמעתיה דרב: שירין. אצעדה מתרגמינן שירין (במדבר לא): ואקדש אני לך. בשכר פעולתך שהזהב משלה הוא: אותו ממון. שיחזירם לה לאחר שגמרם: מכלל דת''ק אפילו אותו ממון נמי לא. בתמיה כלומר מכלל דכיון שעשאן דקאמר ר''מ אף על פי שלא באו לידה קא מתמה אלא במאי בו מקדשא: אלא במקדש במלוה קמיפלגי. והכא מאי מלוה איכא דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע:

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. י''מ היינו טעמא דמחלו מחול משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול אותו וכן משמע בפרק . מי שמת (ב''ב דף קמז:) דקנין שטרות אינן אלא מדרבנן.: כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא. וא''ת אמאי לא קאמר דכ''ע כי קאמר רב אפילו במלוה והכא מיירי במעמד שלשתן וקמיפלגי בדשמואל דאמר אפי' יורש מוחל א''נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה קא מיפלגי וכדאמר לעיל אלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דאפי' שמואל מודה דהמקנה לחבירו במעמד שלשתן ומחלו אינו מחול והא דקאמר לעיל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו דוקא כשאין הלוה בפנינו בשעה שמכר לו את השטר: אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דר''מ אדר''מ. ואם תאמר ומאי קושיא לישני דלעיל מיירי דאמר ליה קני לך שטר וכל שיעבודיה והכא מיירי דלא אמר ליה וי''ל שהיה תופס לדוחק מאחר שהלשונות שוים לומר שאינם בסיגנון אחד: ורבנן מספקא להו כו': לפירוש ... זה לא גרס במילתייהו ואם לאו אינה מקודשת דהא אפילו ליכא בנייר שוה פרוטה צריכה גט מספק דשמא עדי מסירה כרתי כר''א דאי אמרת דאין צריכה גט א''כ קאי כר''מ דאמר עדי חתימה כרתי מכל וכל וא''כ מאי האי דקאמר מספקא להו אי כר''מ אי כר' אלעזר: שמין את הנייר. ודוקא אליבא דרבנן אמרי' דשמין את הנייר אבל לר''מ אפי' איכא בנייר שוה פרוטה אינה מקודשת דאמר עדי חתימה כרתי הקידושין וא''ת לרבנן אמאי שמין את הנייר אפילו כי ליכא בנייר שוה פרוטה מקודשת מספק כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וי''ל דלזה מהני אם היה בו שוה פרוטה מקודשת קידושין גמורין אבל אם אינו שוה פרוטה אינה מקודשת כי אם מספק להצריכה גט אם נשאת לאחר: דכ''ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. אין לדקדק מכאן דהלכה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דהא לא הוה מצי למימר דכ''ע אינה לשכירות דא''כ מ''ט דמ''ד אינה מקודשת אך יש להביא ראיה דהלכה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מההיא דפ''ק דמסכת ע''ז (דף יט:) תנן הגיע