קידושין מו ע"א

נִרְאִין דִּבְרֵי תַלְמִיד אָמַר רָבָא מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב
אִיתְּמַר קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ אָמַר רַב בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב וְרַב אַסִּי אָמַר אָבִיהָ וְלֹא הִיא אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב אַסִּי וְאָמְרִי לַהּ חִיָּיא בַּר רַב לְרַב אַסִּי אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ אֵין לִי אֶלָּא אָבִיהָ הִיא עַצְמָהּ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אִם מָאֵן יְמָאֵן מִכׇּל מָקוֹם
אֲמַר לְהוּ רַב לָא תֵּיזְלוּ בָּתַר אִיפְּכָא יָכֵ(ו)ל לְשַׁנּוֹיֵי לְכוּ כְּגוֹן שֶׁפִּיתָּהּ שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִישׁוּת פִּיתָּהּ שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִישׁוּת קְרָא בָּעֵי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לוֹמַר שֶׁמְּשַׁלֵּם קְנָס כִּמְפוּתָּה
אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף אִי הָכִי הַיְינוּ דִּתְנֵינָא מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה שֶׁצְּרִיכָה הֵימֶנּוּ קִידּוּשִׁין וְאִם פִּיתָּהּ לְשׁוּם אִישׁוּת קִידּוּשִׁין לְמָה לִי אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי צְרִיכָה קִידּוּשִׁין לְדַעַת אָבִיהָ
מַתְנִי' הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּכוּלָּן מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה
גְּמָ' מַאן תְּנָא הִתְקַדְּשִׁי הִתְקַדְּשִׁי אָמַר רַבָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד
בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ אִם יֵשׁ בְּכוּלָּן שָׁוֶה פְּרוּטָה כּוּ' אַהֵיָיא אִילֵימָא אַרֵישָׁא מַאי אִירְיָא אוֹכֶלֶת אֲפִילּוּ מַנַּחַת נָמֵי דְּהָא הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ קָאָמַר אֶלָּא אַסֵּיפָא
וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא וְהָא מִלְוָה הִיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲרֵי שֻׁלְחָן וַהֲרֵי בָּשָׂר וַהֲרֵי סַכִּין וְאֵין לָנוּ [פֶּה] לֶאֱכוֹל
רַב וּשְׁמוּאֵל אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לְעוֹלָם אַרֵישָׁא וְלָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא מַנַּחַת דְּאִי אִיכָּא שָׁוֶה פְּרוּטָה אִין אִי לָא לָא אֲבָל אוֹכֶלֶת הוֹאִיל וּמִיקָּרְבָא הֲנָיָיתַהּ אֵימָא גָּמְרָה וּמַקְנְיָא נַפְשַׁהּ קָא מַשְׁמַע לַן
רַבִּי אַמֵּי אָמַר לְעוֹלָם אַסֵּיפָא וּמַאי עַד שֶׁיְּהֵא בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאַחֲרוֹנָה שָׁוֶה פְּרוּטָה
אָמַר רָבָא שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי אַמֵּי תְּלָת שְׁמַע מִינַּהּ הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וּשְׁמַע מִינַּהּ הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה וּפְרוּטָה דַּעְתַּהּ אַפְּרוּטָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

ולפיכך: נראין דברי תלמיד הוא רב ירמיה בר אבא, שחלק על רבו ואמר: אינה אוכלת.

אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא, שהתיר לה לאכול בתרומה? הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, כלומר: הואיל והן הקידושין והן הנישואין נעשו בה שלא מדעתו, ונהגו בה כאילו היתה יתומה ללא אב, ודאי שאילו לא היה מרוצה במה שעשו, לא היה מניח שיתעלמו ממנו כל כך. ^[1]

איתמר: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, ותלויה היא בריצויו של האב, לכשישמע:

אמר רב: עד שלא נתרצה האב בקידושיה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב, כלומר: אף היא יכולה לחזור בה קודם שנתרצה האב. ^[2]

ורב אסי אמר: אביה יכול לעכב, ולא היא.

איתיביה רב הונא לרב אסי, ואמרי לה חייא בר רב הוא שהקשה לרב אסי, מהא דתניא: כתיב בפרשת מפתה את הבתולה: "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה [ואינו חייב קנס]. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, [כי אז] כסף ישקול כמוהר הבתולות [קנס חמשים כסף] ".

ומאחר שאמר הכתוב: "אם מאן ימאן אביה", אין לי ללמוד אלא שאביה ממאן שיקחנה לו לאשה, אבל היא עצמה מנין שהיא יכולה למאן?

לפיכך תלמוד לומר: אם מאן ימאן [כפל לשון], כדי ללמד: מיאון מכל מקום, ואפילו מיאון שלה.

וסבורה היתה הגמרא, שהפסוק בא לחדש, שאף כי פיתה הוא אותה לשם קידושין, יכולה היא למאן בו ולחזור בה מאותם קידושין, עד שיקדשנה קדושין אחרים מדעת אביה, ואם כן תיקשי לרב אסי!?

אמר להו רב ליישב את שיטת רב אסי שנחלק עליו: לא תיזלו בתר איפכא [לא תלכו אחר דבר הפוך], כלומר: אל לכם להביא ראיה שאינה ראיה, כי יכול רב אסי לשנויי לכו:

הכא במאי עסקינן בכגון שפיתה שלא לשום אישות, ולפיכך יכולה היא למאן, אך אם כבר נתרצתה לו בקידושין, שוב אינה יכולה לחזור בה.

ותמהינן: וכי אטו פיתה שלא לשום אישות קרא בעי, וכי צריך הכתוב ללמדנו שאינה חייבת להינשא לו!?

אמר רב נחמן בר יצחק: לומר, שאפילו אם נתרצה האב לתיתה לו והיא לא נתרצתה, הרי זה משלם קנס כמפותה, שכך אמרה תורה: בין שהאב אינו רוצה, בין שהיא אינה רוצה, הרי זה משלם את הקנס חמשים כסף. ^[3]

אמר ליה רב יוסף לסייע: אי הכי - כפירושך, שהכתוב עוסק בפיתוי שלא לשום אישות - היינו דתנינא בברייתא:

כתיב: "מהר ימהרנה לו לאשה", ללמד: שצריכה הימנו קידושין, והרי אם הפסוק עוסק כשפיתה לשום אישות, קידושין למה לי!? אלא בהכרח שפיתה שלא לשום אישות ועדיין פנויה היא.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מכאן לא תסייע, כי יש לפרש, שהכתוב בא לומר שצריכה קידושין אחרים לדעת אביה, כי הפיתוי הראשון אף שהיה לשם קידושין, הרי היה שלא לדעת אביה. ^[4]

מתניתין:

הנותן לאשה שתי תמרות, ואומר לאשה: "התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו", הרי אלו שני מעשי קדושין, ^[5] כל אחד בתמרה אחת, ולפיכך:

אם יש באחת מהן לבדה שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, ואם לאו - אפילו שבשתיהן כאחת יש שוה פרוטה - אינה מקודשת, ^[6] כי בכל מעשה קידושין לא היה שוה פרוטה.

ואם נתן לה שלש תמרות, ואמר לה: "התקדשי לי בזו ובזו ובזו":

אם יש שוה פרוטה בכולן כאחת הרי זו מקודשת, ואם לאו - שאפילו בשלשת התמרות גם יחד אין שוה פרוטה - אינה מקודשת, ומשום שלשון זו אין בה "פירוט" מעשי הקידושין, אלא "הכללה", שכל מעשיו וכל דיבורו הוא מעשה אחד של קידושין.

היתה היא אוכלת ראשונה ראשונה, שהיה אומר לה: "התקדשי לי בזו" ונותן לה תמרה אחת ואוכלת, "ובזו" ונותן לה תמרה ואוכלת, אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה, אבל אי אפשר לצרף את התמרות לשוה פרוטה, ובגמרא יתבאר. ^[7]

גמרא:

מאן תנא [מי הוא התנא של משנתנו], המצריך לפירוט הקידושין, כפילות לשון "התקדשי התקדשי", ^[8] ואילו כשלא אמר אלא "התקדשי לי בתמרה זו, ובזו" אין משמעות הלשון פירוט לשני מעשי קידושין, אלא שתי התמרות ניתנות למעשה קידושין אחד, ואף אם יש רק בשתיהן כאחת שוה פרוטה, הרי היא מקודשת?

אמר רבה: רבי שמעון היא, דאמר גבי מי שהיו חמשה תובעים אותו: "תן לנו פקדון שיש לכל אחד מאתנו בידך", ואמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך" וכן לכולם, אינו חייב אלא "אשם גזילות" [שחייב אדם כשכפר בשבועה ממון שיש בידו] אחד, כי שבועה אחת היא ; ואינו מתחייב בחמש קרבנות, עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד.

ולשיטתו, אין הלשון משמע "פרטי", אלא אם כפל לשון "התקדשי", כשם שצריך הוא לכפול לשון "שבועה".

שנינו במשנה: בזו ובזו ובזו, אם יש בכולן שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת; היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:

ומפרשת הגמרא את סוף המשנה: "היתה אוכלת ראשונה ראשונה", ושואלת: אהייא, על איזה בבא של המשנה, אומר התנא שאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה, צריך שיהא באחת מהן שוה פרוטה כדי שתתקדש?

אילימא, שמא תאמר שהסיפא של המשנה קאי ארישא העוסקת ב"פרטי", דהיינו במי שכפל לשון "התקדשי", ועל זה הוא ששנינו, שאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אינה מקודשת, אלא אם יש באחת מהן שוה פרוטה ; כך הרי אי אפשר לומר, כי: מאי איריא "אוכלת", למה אומר התנא דין זה דוקא כשהיתה אוכלת אחת אחת, והרי אפילו מנחת את התמרות ואינה אוכלתן, נמי אינה מקודשת, אלא אם יש באחת מהן שוה פרוטה, דהא: "התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו" קאמר, דמשמע: כל תמרה קדושין בפני עצמן הן, וכמפורש בתחילת המשנה.

אלא בהכרח נפרש את מה ששנינו, שאינה מקודשת כשהיתה אוכלתן אלא אם היה באחת מהן שוה פרוטה - אסיפא [כלומר: אמציעתא], כשאמר לה: "התקדשי לי בזו ובזו ובזו", שאם היתה מנחתן, היתה מתקדשת אפילו בצירוף שלש התמרות, ואילו כשאכלתן אינה מתקדשת אלא כשיש באחת מהן שוה פרוטה -

והרי אף זו תיקשי: וכי אטו אפילו אם בקמייתא [בראשונה, או בשניה ולא באחרונה] היה שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, וכדמשמע לשון המשנה!?

והא תמרה זו מלוה היא אצלה בשעת חלות הקידושין, שהרי אין התמרות נקנות לה ואין הקדושין חלין אלא בנתינה אחרונה שהיא גמר דיבורו, ^[9] ואותה תמרה ראשונה או שניה כבר אינה קיימת, וחוב הוא שהיא חייבת לו, והרי המקדש במלוה אינה מקודשת!?

אמר רבי יוחנן: הרי שלחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו לאכול, כלומר: הרי לפנינו משנה שנויה, ואין אנו יודעים לפרשה.

רב ושמואל אמרי תרוייהו, אמרו שניהם לפרש את משנתנו: לעולם בבא זו ארישא קאי, כשאמר "התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו", ודקשיא לך: אם כן למה לי אוכלת, והרי אפילו במנחת הדין הוא שאין היא מקודשת אלא אם יש באחת מהן שוה פרוטה!? לא תיקשי:

כי אין הכי נמי שאף במנחת הדין הוא כן, ו"לא מיבעיא" קאמר התנא, כלומר: לא בא התנא לומר "שדוקא" באוכלת הדין הוא כן, אלא אדרבה "שאפילו" באוכלת הדין הוא כן, והכי קאמר:

לא מיבעיא מנחת, דאי איכא שוה פרוטה באחת מהן אין, אכן היא מקודשת, ואי לא איכא באחת מהן שוה פרוטה לא מקודשת, ומשום שכל תמרה קדושין בפני עצמן הן, ואי אפשר שתתקדש בפחות מפרוטה -

אבל "אוכלת", הואיל ומיקרבא הנייתה [מוכנת היא הנייתה, וגילתה את דעתה שהיא חפיצה בהן] אימא: אפילו אם אין באחת מהן שוה פרוטה [ואף לא בכולן כאחת] נמי גמרה ומקניא נפשה [גומרת היא בדעתה, ומקנה לו את עצמה] בפחות משוה פרוטה ^[10]

לפיכך קא משמע לן התנא שאף באוכלת צריכה היא פרוטה, ומשום שלעולם אין קידושין בפחות מפרוטה, ושוב ממילא אינה מקודשת אלא כשיש באחת מהן שוה פרוטה, שהרי כל תמרה קדושין בפני עצמן הן.

רבי אמי אמר לפרש את משנתנו באופן אחר:

לעולם בבא זו קאי אסיפא, כשלא חילק את התמרות למספר מעשי קדושין, ודקשיא לך: איך מתקדשת היא בתמרה הראשונה והשניה, והרי מלוה הן!?

לא תיקשי, כי אין הכי נמי שאינה מתקדשת בראשונה ובשניה, ואפילו היה בכל אחת מהן שוה פרוטה, ומאי "עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה", היינו: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, שהיא הרי אינה מלוה.

אמר רבא: שמע מינה מדרבי אמי בפירוש משנתנו - תלת דינים:

א. שמע מינה: המקדש במלוה אינה מקודשת, ^[11] ולכך צריך שיהא באחרונה שוה פרוטה.

ב. ושמע מינה: המקדש במלוה ופרוטה, דעתה ^[12] של האשה אפרוטה להתקדש בה לבד, ומקודשת היא ; שהרי הסיפא עוסקת במי שעשה מעשה קידושין אחד בשלשת התמרות, ומכל מקום, אף ששתים מהן מלוה היא, מקודשת היא בתמרה השלישית כשיש בה שוה פרוטה.

הערות

^[1] הנה לשון רש"י הוא: "הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, בחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה, וראה ושתק, או הפקיר זכות שיש לו בה, או שתיקתו הודאה וכו"'. ותמה ה"פני יהושע", איך יכולה היא לקדש את עצמה, והרי אין לקטנה יד לקידושין; וכתב שמדברי רש"י אלו ראיה לדברי השאילתות ובעל הלכות גדולות, שתיקנו חכמים קידושין לקטנה, אפילו כשאביה חי ואינו כאן, והוא הדין כשהפקיר רשותו, שהרי הוא כמי שאינו, וכוונת רש"י לקידושין דרבנן. ונראה מדבריו שלא הוקשה לו בדברי רש"י אלא איך תקדש היא את עצמה בלא אביה, אבל לא הוקשה לו: מה שייך הפקר בזה, וכי הבת ממונו של האב היא, ששייך להפקיר את הזכות שיש לו בה! ? וראה ביאור מחודש מאד בכוונת רש"י, בדברי ה"אבני מלואים" סימן לז סק"ו.

^[2] א. הנה לעיל בתחילת הסוגיא נתבאר בהערה בשם הר"ן [הסובר כרש"י שהקידושין חלין למפרע אם נתרצה האב], שהטעם הוא משום שאם מרוצה הוא בזה מועילין הקידושין מדין "זכין לאדם שלא בפניו"; ולפי זה אם שמע האב ונתרצה, אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא שמרוצה הוא בדבר וזכות הוא לו, ואם נתרצה לבסוף כבר מקודשת היתה משעת קבלת הקידושין, [וכל שכן לפי מה שנתבאר בהערה 4 לעיל מה ב בשם הר"ן, שאפילו אם לא שמע האב כלל הרי היא ספק מקודשת, ואם כן האיך אפשר שיכולה היא לעכב! ? והר"ן כתב כאן [יט ב מדפי הרי"ף ד"ה אתמר] וזה לשונו: "הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב, אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי האב, דכיון דאכתי לא חיילי קידושין, יכולה היא לחזור בה, שלא תועיל קבלתה לשם קידושין". ובפשוטו דברי הר"ן תמוהים מאד, שהרי הוא עצמו כתב [יח ב בד"ה איתמר] "שמא נתרצה האב כששמע והוו קידושין למפרע", וכתב עוד שם "אפילו הוא במדינת הים ולא שמע כלל, חוששין לה", הרי שאין צריך שמיעה וריצוי כלל, אלא שאנו מסתפקים אם רוצה הוא; וכן כתב שם בהמשך לשונו: "כל שנתרצה גלי אדעתיה שזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה ". וב"אבני מלואים" סימן לז סקי"ד תמה על שיטת רש"י, כיון שהוא עצמו סובר שהקידושין הם למפרע [ולא כשיטת הראשונים שהובאה בתחילת הסוגיא שאין הקידושין חלין אלא לכשנתרצה האב], אם כן מה מועיל עיכובה! ? ובחידושי רבי שמעון סימן יט ד"ה ובזה נ"ל לפרש למד מדברי רש"י אלו, ששיטת רש"י היא, שאין הקידושין חלין למפרע [וכמו שדחה ב"שערי ישר" שער ז פרק ו את ההכרח מלשון רש"י "למפרע", ראה שם]. ב. שיטת התוספות היא, שהיא יכולה לעכב אחר ריצוי האב, ואף שבכל מקום אין היא יכולה לעכב אם קידשה האב, מכל מקום "היכא דנתקדשה שלא לדעת אביה, ואחר כך נתרצה האב, ואתה רוצה לומר דמקודשת מטעם דזכות הוא לו, אמרינן כיון דבתו מעכבת דחוב הוא לו, ולא היה מתרצה אם היה יודע דמעכבה". והאחרונים תמהו לפי שיטת התוספות, שהרי אם כן האיך אמרו בגמרא לעיל: "קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, צריכה גט וצריכה מיאון", והרי כיון שמיאנה אם כן הרי היא מעכבת, והרי אף היא יכולה לעכב.

^[3] נתבאר על פי רש"י, ופירוש ראשון של תוספות; [וראה עוד פירושים אחרים ברמב"ן ברשב"א ובריטב"א, ובפירוש שני של תוספות, ובמהרש"א על התוספות ובתוספות הרא"ש]. ולכאורה יש להקשות לשיטת רש"י: אם כן שוב אין צריך לומר שפיתה שלא לשום אישות, אלא אפילו אם פיתה לשום אישות, מכל מקום נאמר שאם מיאנה בו צריך הוא לשלם קנס; שהרי אף בפיתה לשום אישות שאין מיאונה מועיל, שהרי האב מקדשה בעל כרחו, מכל מקום הועיל מיאונה לחייבה קנס, ואם כן נימא הוא הדין כשפיתה לשום אישות! ? ויש לומר, שאם פיתה לשום אישות ולבסוף נתרצה האב, הרי כבר חלו הקידושין משעת הפיתוי, ויש לומר שבכי האי גוונא שוב אין מועיל המיאון לחייבו, שכבר מקודשת היא לו; אבל אם מיאנה קודם שקידשה האב, אז אמרה תורה שקידושין אלו אינם פוטרים אותה. ומיהו אכתי תיקשי לדעת הסוברים [ויש שכתבו כן אפילו בדעת רש"י, ראה לעיל שכן כתב הגרשש"ק], שהקידושין לעולם אינם חלים אלא בשעת ריצוי האב, אם כן מה בין פיתה לשום אישות לבין פיתה שלא לשום אישות, והרי בין כך ובין כך המיאון הוא קודם חלות הקידושין! ?

^[4] כתב הריטב"א: "פירוש: קרא מיירי בשלא נתרצה האב בפירוש באותם קידושין, ואף על גב דחיישינן שמא נתרצה האב להצריכה גט, אמרה תורה שאין לו לקיימה לה עד שיקדשנה קידושין גמורים ברצון האב, או שיתרצה האב בפירוש בקידושין ראשונים דהוו ליה כקידושין דהשתא". ולשון רש"י הוא "דאיכא למימר דמצריך לה בקידושי אחריני לדעת אביה", והלשון צריך ביאור: למה לי קידושין אחרים, והרי בריצוי האב לבד מועיל לעשותו קידושין, ובפרט לדעת רש"י שהקידושין חלים למפרע אם נתרצה; וביותר, שהרי כל עיקר קושיית הגמרא "ואם פיתה לשום אישות קידושין למה לי" היינו משום שדי בריצוי האב לבד, ואם כן מה תירצה הגמרא! ?

^[5] בלשון הגמרא הוא נקרא "פרטי", כלומר: "פירוט" [וכנגדו: "כללי" כלומר: "הכללה"] ; ולפי דעת משנתנו, פירוט מעשי הקידושין תלוי בכפל לשון "התקדשי"; וכן לענין שבועה, הפירוט תלוי בכפל לשון "שבועה".

^[6] לעיל יב א אמר שמואל: "קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי", וכן פסק הרמב"ם [אישות ד יט], ומטעם זה כשהביא הרמב"ם [אישות ה כו] את דין משנתנו, כתב: "אם יש באחת מהן שוה פרוטה, הרי זו מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק, שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במדינה אחרת", [וראה גם בריטב"א וב"פני יהושע", וב"שער המלך" שם].

^[7] הגמרא דנה, אם בבא זו עוסקת באופן שכל תמרה היא קדושין בפני עצמן, וכגון שהיה אומר: "התקדשי התקדשי", או באופן שהיה אומר: "התקדשי לי בזו ובזו", וכן יתבאר שם טעם בבא זו.

^[8] ראה מה שהעיר כאן ה"פני יהושע"; וראה עוד לעיל מד א שהובאה שם סוגייתנו, וראה בלשונות רש"י שם, ובהגהותיהם של המהרש"א והמהרש"ל שם, ובהערות שם.

^[9] נתבאר על פי לשון רש"י לקמן מז א ד"ה אלא דאמר לה. וראה בתוספות שהקשו: והרי האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות, הרי היא מקודשת, [כמבואר לקמן נט א, ונתנה הגמרא שם טעם, משום ד"למלוה נמי לא דמו - המעות האלו - מלוה להוצאה ניתנה, הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה"], הרי מבואר שהיות ונתן את המעות לשם קידושין, אף על פי שבשעת חלות הקידושין כבר אינם בעין, ואין לו עליה אלא מלוה הרי היא מקודשת, ואם כן הוא הדין הכא! ? ותירצו: "דיש לחלק: דהתם, הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו, אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה, ובתוך כך אכלה הראשונה והשניה, איכא למימר דמלוה הן אצלה ". וב"אבני מלואים" [לא טז] ביאר דבריהם על פי מה שהביא מדברי הר"ן לקמן בפרק האומר [כד א מדפי הרי"ף ד"ה רב, ראה שם], שעד כאן לא אמרו שבנתאכלו המעות אינה מלוה, אלא משום שהמקדש אינו יכול לחזור מכסף הקידושין, אם היא עומדת בדיבורה להתקדש לו; אבל אם היה יכול לחזור בו מכסף הקידושין, אז ודאי שהוא מלוה; וזו היא כוונת התוספות: דכל שלא נגמר דיבורו הרי הוא יכול לחזור בו מעצם נתינת הכסף, ובכי האי גוונא מלוה היא, [וראה לקמן בעמוד ב, שאמרו על סוגייתנו: שמע מינה מעות בעלמא חוזרים, ופירשו התוספות שאם חזר בו מלקדשה חוזרים אליו המעות]. והוסיף שם, ששיטת הרמ"ה היא, שהעיקר תלוי בגמר הדיבור, אבל לשיטת תוספות תלוי בגמר המסירה, ומשום דקודם גמר המסירה יכול המקדש לחזור לגמרי, ומשום שעדיין לא זכתה בהם. והנה מה שכתב שהוא משום שעדיין לא זכתה בהם, הנה כן משמע מפירוש רש"י; ואולם מה שכתב שלשיטת התוספות הכל תלוי בגמר המסירה ולא בגמר הדיבור - יש לתמוה: הרי מבואר לקמן מז א, שאם אמר לה: "התקדשי לי באלו" והיתה אוכלת אחת אחת, הרי היא מקודשת, ואם כן משמע בהדיא שהכל תלוי בגמר הדיבור, שאם גמר את דיבור הקידושין אחר שאכלה אינה מקודשת, ואם אכלה קודם שנגמר הדיבור הרי זה מלוה ואינה מקודשת, [ואכן הרעק"א הקשה משם על תוספות, דמאי קא משמע לן התוספות, והרי עיקר יסודם מוכח מאותה סוגיא, והביא גם לשון רש"י שם שכתב: "דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין"; ולכאורה כן היא פשטות משמעות לשון התוספות, שהרי התחילו דבריהם בגמר דיבור, ומה שכתבו: "לא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה", היינו שלא נגמר דיבורו עד אז; וכן משמע בהדיא מלשון התוספות בעמוד ב ד"ה מעות בעלמא חוזרים, שכתבו "ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושניה"]. ב. לכאורה תמוה: למה הוצרכה הגמרא להקשות מהדין האמור בעלמא שהמקדש במלוה אינה מקודשת, ולא מקשה בפשיטות: מאי שנא שבכל התמרות כאחת אין היא מקודשת כשאכלה ראשונה ראשונה, [והיינו בהכרח משום שבשעת גמר הקידושין כבר אינו בעין ואינו אלא מלוה], ואילו אם יש בראשונה שוה פרוטה הרי היא מקודשת! ? [והיה מקום לפרש, דאם קידשה בשלשתן כאחת ועדיין לא נגמר אפילו מעשה הקידושין עד שנעשית הראשונה מלוה, זה פשוט יותר שאין היא מקודשת, מאשר אם נעשית היא מלוה לאחר מעשה הקידושין וקודם שנגמר דיבור הקידושין; אך באמת מוכח לא כן, שהרי אם אמר לה "התקדשי לי באלו" והיה נותן לה אחת אחת ואוכלת, הרי היא מקודשת, הרי שאין הדין תלוי אלא במה שנעשה מלוה קודם שנגמר הדיבור, אבל אם נגמר הדיבור והמעשה עדיין לא נגמר, זה אינו חשוב כמלוה]. ומיהו ברשב"א מבואר באמת, שזו היא קושיית הגמרא; וראה מה שהקשה המהרש"ל ותירוצו, וראה מהרש"א על קושיית המהרש"ל, ובדבריו מבואר, שקושיית הגמרא היא מיניה וביה וכדברי הרשב"א, וראה לקמן הערה 11 ; וראה ב"פני יהושע", שמיניה וביה אין להוכיח שהמקדש במלוה אינה מקודשת, כי פחות מפרוטה אינו ניתן להישבון ואין כאן אפילו מלוה, וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא; וראה עוד מה שכתב ב"אבני מלואים" סימן לא ס"ק טז.

^[10] כתבו בתוספות ישנים: אף על גב שאין הדבר תלוי בה לקדש את עצמה בפחות משוה פרוטה וכמבואר בפרק קמא, מכל מקום בקל עושה הגמרא צריכותא.

^[11] כתב רש"י: "מדקביל הך אתקפתא דפרכינן לעיל "והא מלוה היא", ואיזדקיק לשנויי עלה, מאי באחת באחרונה קאמר, אלמא סבירא ליה שאינה מקודשת". ולשון רש"י צריך עיון קצת, למה לו לומר "מדקביל הך אתקפתא", והרי בפשוטו היה לו לומר: מדאמר רבי אמי: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, ואילו אם יש בראשונה שוה פרוטה אינה מקודשת, בהכרח שמטעם מלוה הוא, וכל שכן שתיקשי כן לפי הרשב"א והמהרש"א שהובאו בהערה לעיל, שאם הסיפא של המשנה קאי על המציעתא, אם כן כל עיקר דין הסיפא שאינה מקודשת אם יש בכולן כאחד שוה פרוטה אינו אלא מטעם שהמקדש במלוה אינה מקודשת; וראה מה שכתב "המקנה" בביאור דברי רש"י.

^[12] ראה בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא תניינא סימן נו ד"ה ובאמת אף, שהעיר בתוך דבריו: למה צריך שיהיה דעתה אפרוטה, והרי בלאו הכי, כיון שיש כאן קנין מועיל וקנין שאינו מועיל, יש לו להועיל אף אם דעתה גם על הקנין שאינו מועיל, וכמו שהביא שם מה"נמוקי יוסף", וראה מה שכתב שם בד"ה ואולי יש; וראה עוד בהערות לקמן מח א, גבי "שמין את הניר אם יש בו שוה פרוטה".

אלא נראין דברי התלמיד, שדברי ר' ירמיה בר אבא, אף שהוא כתלמיד לגבי רב הונא נראים יותר. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא — הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. כלומר, מכיון שהאב מתעלם גם מהקידושין וגם מהנישואין ואינו פועל כלל בענין זה, נראה מדבריו שהוא מוותר על זכותו בה, והרי היא כעין יתומה בחיי האב שקידושיה חלים.

א איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה זו: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אמר רב: בין היא ובין אביה יכולין לעכב, כלומר, יכולים לומר אחר כך שאינם רוצים בקידושין אלה. ורב אסי אמר: אביה יכול לעכב ולא היא, שהרי היא נתרצתה מתחילה. איתיביה [הקשה לו] רב הונא לרב אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה זאת חייא בר רב לרב אסי: נאמר בדיני המפותה "אם מאן ימאן אביה לתתה לו (למפתה), כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כב, טז), ודרשו: ממה שנאמר בכתוב אין לי אלא שאביה יכול למאן, ואולם היא עצמה מנין שיכולה למאן — תלמוד לומר: "אם מאן ימאן", שלשון כפולה זו מלמדת שיש רשות מיאון מכל מקום. משמע שגם היא, למרות שנתפתתה תחילה, יכולה להתחרט ולומר שאינה רוצה בו!

אמר להו [להם] רב לאלה שרצו לסייע לו: לא תיזלו בתר איפכא [אל תלכו אחר ההיפך], כלומר, אל תנסו להוכיח ממקור שאפשר להבין אותו גם בדרך הפוכה. יכול רב אסי לשנויי לכו [לתרץ לכם] שכאן מדובר כגון שפיתה אותה מתחילה שלא לשום (לשם) אישות, שלא אמר לה אף מתחילה שרצונו לשאת אותה, אלא למשכב בלבד, ומלכתחילה לא התרצתה להנשא לו ובמקרה כזה יכולה גם היא למאן. ותוהים: וכי פיתה שלא לשום אישות קרא בעי [צריך כתוב] ללמדנו שיכולה למאן להנשא לו? אמר רב נחמן בר יצחק: לומר שאף כשהיא ממאנת מלהנשא לו, ולמרות שאביה מסכים לנישואין, שמשלם קנס כמפותה, ואין אומרים שקנס משלמים רק כשאביה ממאן להשיאה לו.

אמר ליה [לו] רב יוסף: אי הכי [אם כך] יש לסייע להסבר זה, שכן היינו דתנינא [זהו ששנינו בברייתא] בענין מפותה, שמה שנאמר "מהר ימהרנה לו לאשה" (שם טו) הרי זה בא לומר שצריכה הימנו (ממנו) קידושין. ואם עוסק הכתוב בפיתה ובא עליה לשום אישות, קידושין אם כן למה לי? הרי ביאתה היא היא מעשה הקידושין! משמע שמדובר כשפיתה אותה שלא לשם אישות. אמר ליה [לו] אביי: אפשר לדחות ולומר שהכוונה היא שעל אף שפיתה אותה לשם אישות צריכה קידושין לדעת אביה שהרי היא קטנה וקידשה שלא לדעתו.

ב משנה האומר לאשה "התקדשי לי בתמרה זו", ומוסיף ואומר "התקדשי לי בזו"; אם יש באחת מהן מן התמרים הללו שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת, שהרי פרט ואמר לשון "קידושין" לגבי כל תמרה לעצמה. אבל אם אמר לה "התקדשי לי בזו ובזו ובזו"; אם יש שוה פרוטה בכולן — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. נתן לה תמרים ורצה לקדש אותה בהם, והיתה אוכלת ראשונה ראשונה, שכל תמרה שנתן לה אכלתה מיד — אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.

ג גמרא מאן [מי הוא] התנא הסבור שכדי שייחשבו הדברים כחלוקים זה מזה צריך לומר "התקדשי" "התקדשי" בכל פעם ופעם? אמר רבה: שיטת ר' שמעון היא, שאמר בדיני שבועת הפקדון כיוצא בזה, שאינו חייב בקרבן לגבי כל אדם שהוא מכחיש את טענתו עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד.

ד שנינו במשנה: אם אמר "בזו" "ובזו" "ובזו" — אם יש בכולן שוה פרוטה — הריהי מקודשת. ושנינו בסופה שאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה ושואלים: מקרה זה בשהיתה אוכלת ראשונה ראשונה, אהייא [לאיזה] דין הוא מתייחס? אילימא ארישא [אם תאמר לגבי ראש המשנה] כאשר קידש אותה בכל תמרה לחוד, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] באוכלת? אפילו אם היתה מנחת אותן בלי לאוכלן נמי [גם כן] יהא זה אותו דין, דהא [שהרי] "התקדשי לי בזו" קאמר [אמר], וצריך שיהיה בכל תמרה כדי קידושין! אלא צריך אתה לומר שמדובר אסיפא [על סופה, במקרה האחרון] שאמר לה שהוא מקדש אותה בכל התמרים, אזי אם אכלה אחת אחת אינה מקודשת עד שיהיה באחת מהן שווה פרוטה.

ויש לשאול: ואפילו אם בקמייתא [בתמרה הראשונה] יש שווה פרוטה הריהי מקודשת בכך? והא [והרי] הואיל ואינה מקודשת עד שתזכה בכל התמרים שהרי קידשה בכולן, תמרה זו הראשונה מלוה היא, שלאחר שאכלה שוב אין התמרה הראשונה (של קידושין), אלא חוב שהיא צריכה להחזיר לו, וכלל הוא: המקדש במלוה אינה מקודשת! אמר ר' יוחנן כאשר עיין בקושי זה שבמשנה: הרי שלחן, והרי בשר, והרי סכין — ואין לנו לאכול. כלומר, לכאורה הכל מפורש, ואולם איננו יכולים להסביר את הדברים.

ואילו רב ושמואל אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: לעולם תפרש שקטע זה מוסב ארישא [על ראשה של המשנה] שמקדש בכל תמרה לחוד, ובלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך יש להבין: לא מיבעיא [נצרכה לומר] כשהיתה מנחת את התמרות ברשותה, דאי איכא [שאם יש] שוה פרוטה באחת — אין [כן], הרי היא מקודשת, אי [אם] לא — לא. אבל שמא אם היתה אוכלת, הואיל ומיקרבא הנייתה [וקרובה הנאתה], שהרי היא נהנית מיד ממה שנתן לה, אימא גמרה ומקניא נפשה [אמור שגומרת בדעתה ומקנה את עצמה] בתמרה זו, אף שאינה שווה פרוטה על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת אינה מקודשת.

ר' אמי אמר הסבר אחר: לעולם תפרש שהדברים מוסבים אסיפא [על הסוף] שקידש אותה בכל התמרים, ומאי [ומה] הכוונה "עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה" — הכוונה: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, אבל אם היה רק באחת מן התמרים האחרות שווה פרוטה — אינה מקודשת, כי דינן משנאכלו, כדין מלוה.

אמר רבא: שמע מינה [למד מכאן] מדברי ר' אמי תלת [שלשה דברים] בהלכה, שמתוך דבריו אפשר להסיק אותם; שמע מינה [למד מכאן] כי המקדש אשה במלוה, שהוא מוחל לה חוב שהיא חייבת לו — אינה מקודשת, וכמו כן אינה מקודשת בתמרה שאכלה כבר, ושמע מינה [ולמד מכאן] גם שהמקדש במלוה ופרוטה, אם הוא מקדש אשה על ידי זה שמוחל מלוה גדול וגם נותן לה פרוטה, אף שסכום המלוה גדול בהרבה, בכל אופן דעתה על הפרוטה ואין אומרים שהיתה דעתה על המלוה, ואת הפרוטה לא החשיבה. שהרי כאן אכלה תמרים הרבה ויש כאן מלוה גדול יותר מאשר בתמרה האחרונה השווה רק פרוטה, ובכל זאת היא מתקדשת בתמרה זו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, the statement of the student seems reasonable. Although Rav Yirmeya bar Abba was like a student compared with Rav Huna, his opinion makes more sense. Rava said: What is the reason of Rav Huna? Since an action was done with her that renders her like an orphan in the lifetime of her father, she is considered married and may partake of teruma. The fact that her father ignored both her betrothal and her marriage indicates that he has waived his rights to control whom she marries. She is therefore considered like an orphan, whose marriage is valid with her own consent.

§ It was stated that amora’im disputed the following issue: In the case of a minor girl who became betrothed without her father’s consent, Rav says: Either she or her father is able to prevent the betrothal from taking effect. And Rav Asi says: Her father can prevent it but not she, since she initially agreed. Rav Huna raised an objection to Rav Asi, and some say it was Ḥiyya bar Rav who raised an objection to Rav Asi: The baraita states in the case of a seduced woman: “If her father refuses to give her to him, he shall pay money according to the dowry of virgins” (Exodus 22:16). The Sages expounded: I have derived only the halakha that her father can refuse to give her to the seducer in marriage; from where do I derive that she herself can also refuse? The verse states: “If he refuses [ma’en yema’en].” The repetition of the verb indicates that the right of refusal exists in any case. Despite the fact that she was seduced, she can change her mind and say that she does not want to marry him.

Rav said to those who tried to offer support for his opinion: Do not go after the opposite, i.e., do not cite a proof from a source that could be understood in the opposite manner. Rav Asi can answer your argument by claiming that the baraita is referring to a case where he initially seduced her not for the sake of marriage. Their initial act of intercourse was not performed in order to effect betrothal, so they are not betrothed. The Gemara questions this: In the case of a seduction that is not for the sake of marriage, is a verse required to teach that she can refuse to marry him? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: It serves to say that if she refuses to marry him despite her father’s consent to the match, the seducer nevertheless pays the fine like a standard case of a seduced woman. The obligation to pay the fine is not only for a case where her father refuses to let her marry the seducer.

Rav Yosef said to him: If so, if the baraita is discussing a case where intercourse was not performed to effect betrothal, this is what we learned in a baraita with regard to a seduced woman: “He shall pay a dowry for her to be his wife” (Exodus 22:15). This teaches that she requires betrothal from him. And if the verse is speaking of one who seduced her for the sake of marriage, why do I need betrothal? The act of intercourse can serve as the betrothal. Rather, the baraita must be referring to a case where he seduced her not for the sake of marriage. Abaye said to him: Even if he seduced her for the sake of marriage, she requires an additional betrothal with her father’s consent, since she is a minor and became betrothed without it.

MISHNA: In the case of one who says to a woman: Be betrothed to me with this date, and adds: Be betrothed to me with that one, then if one of the dates is worth one peruta she is betrothed, but if not, she is not betrothed, since he mentioned betrothal in connection with each date. But if he said: Be betrothed to me with this one, and with this one, and with this one, then even if all of them together are worth one peruta she is betrothed, but if not, she is not betrothed. If he gave her dates with the intention of betrothing her with them, and she was eating them one by one as she received them, she is not betrothed unless one of them is worth one peruta.

GEMARA: Who is the tanna who taught that it is only if he says: Be betrothed to me, be betrothed to me, in connection with each date that each act of betrothal is considered distinct? Rabba says: It is the opinion of Rabbi Shimon, who said in the context of the laws of deposit oaths: He is never liable to bring more than one offering unless he will state an expression of an oath to each and every one.

The mishna teaches: If one said: With this one, and with this one, and with this one, she is betrothed even if all of them together are worth one peruta. The mishna subsequently states that if she was eating the dates one by one, she is betrothed only if one of them is worth one peruta. The Gemara asks: To which clause of the mishna is the case of the woman eating the dates one by one referring? If we say it is referring to the first clause of the mishna, when he betrothed her separately with each date, why would the mishna specifically state that she ate them? Even if she placed them down without eating them the same halakha would also apply, as he said: Be betrothed to me with this date, so each date must be worth one peruta. Rather, it must be referring to the latter clause, when he said that he is betrothing her with all the dates. In such a situation, if she ate them one by one, she is betrothed only if one of them is worth one peruta.

The Gemara proceeds to ask: And is she betrothed even if the first date is worth one peruta? But until he has given her all the dates for the betrothal, each individual date is considered to be a loan, because if he were to retract his betrothal before giving her all of the dates she would have to return them to him, and one cannot betroth a woman by giving her a loan. By the time he finishes giving her the dates, the first one has already been eaten, so it is not able to effect the betrothal. With regard to this difficulty Rabbi Yoḥanan says: There is a table, and there is meat, and there is a knife, and we have nothing to eat. In other words, everything in the mishna is explicit yet we cannot explain it.

Rav and Shmuel both said: Actually, the case of the woman eating the dates one by one is referring to the first clause of the mishna, where one betrothed the woman with each date separately, and it is speaking utilizing the style of: It is not necessary. The mishna stated, for stylistic reasons, a halakha that it did not need to state, and should be understood as follows: It is not necessary to state the halakha in the case of a woman who placed the dates down, that if one of them is worth one peruta, yes, she is betrothed, and if not, she is not betrothed. But in a case where she was eating them, one might think that since her benefit is immediate, say that she has decided to transfer herself to him by means of that date, although it is worth less than one peruta. The mishna therefore teaches us that she is nevertheless not betrothed.

Rabbi Ami said a different explanation: Actually, the case of the woman eating the dates one by one is referring to the latter clause of the mishna, where he betrothed her by giving her all of the dates. And what is the meaning of: Unless one of them is worth one peruta? It means: Unless the last of them is worth one peruta. But if one of the other dates is worth one peruta she is not betrothed, since they are considered a loan until all the dates have been given.

Rava says: Conclude three conclusions from this statement of Rabbi Ami: Conclude from it that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, since she is not betrothed with a date that she has already eaten. And conclude from it that in the case of one who betroths a woman by forgiving a loan and giving her one peruta, her mind is focused on the peruta although the debt is far larger, and she will be betrothed. In the latter case, although the value of the dates she ate was more than the value of the last date, which was merely worth one peruta, she is nevertheless betrothed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לומר שמשלם קנס כמפותה. אין פירושו ברור אצלי, שאם האב רוצה לקבל קדושיה בע"כ ודאי אינו משלם קנס שאין המפתה נותן אלא לכשלא יכנוס ואם אמר האב רוצה אני אם היא רוצה וקא משמע לן שכיון שאינו רוצה משלם קנס פשיטא שזה העיכוב של אב הוא שאינו רוצה אלא אם כן רצתה היא ונראה כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא ואמרה אחרי כן איני רוצה והאב אינו רוצה לקבל קדושין בע"כ וחוזר ותובע קנס או שמת האב קא משמע לן דמשלם קנס משום מיאונה שאלו משו' מיאונו של אב מכיון שאמר בבית דין רוצה אני ונפטר הלה ממנו שוב אינו יכול לחזור ולומר אין אני רוצה שהרי לא מיאן בשעת העמדה בדין וכל שכן כשמת ולא מיאן כלל בסוף שנפטר הלה משום מיאון שלה משלם:

א"ל אביי צריכה קדושין לדעת אביה. פי' אביי מדחא דחי לה לדרב יוסף לומר שקדושין שלא מדעת האב אינו כלום ואף על פי שנתרצה לפיכך הכונס אותה צריך לקדושין אחרים ויש לפרש דלאביי מוקי קרא בשלא נתרצה האב בפי' באותן קדושין וקרא קמ"ל שאעפ"י שהוא אינו ממאן ורוצה שיכנסנ' צריכ' קדושין לדעתו או (שיוצ') [שירצה] באותן קדושין בפירוש:

והא מלוה היא. דכיון דלא גמרי לה קידושין הויא ליה הלואה. פירוש שכיון שהוא נותן לה שתים ושלש ומקדש אותה בכולן אין בהם שם קדושין ואין לה רשות להוציאם עד שיתנם לידה אבל מכיון שנתנן אעפ"י שלא חלו הקדושין אין כאן הלואה דיש לה רשות להוציאם ואינה כשולחת יד בפקדון שתעשה מלוה כדאמרינן הרי את מקודשת לי אחר ל' יום שמקודש' אעפ"י שנתאכלו המעות ואף על פי שלא חלו הקדושין עד לאחר שלשים יום מכל מקום ברשות הוציאה וגמר נתינתם מעתה והכי נמי אמרינן לקמן במקדש באלו דמקדשה בהו:

לומר שמשלם קנס כמפותה. וקשיא לן היכי דמי, אי בשהאב מתרצה בכך, מה מועיל מיאון דידה, דהא אביה מצי לקדשה בעל כרחה, ואי בשלא נתרצה האב, היינו מיאון דאב, ותירצו בתוס' דבמפותה גזרת הכתוב היא, דאף על פי שהאב יכול לקדשה בעל כרחה, מכל מקום מיאונה מועיל לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת. אי נמי בשפיתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שקנסה לעצמה, כדתנן (כתובות מא, ב) נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, ולומר דאף על גב שעכשיו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו, אלא כיון דבשעת פיתוי דאב היתה ועכשיו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. והרמב"ן נר"ו תירץ כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין ורצה אני ועמדה היא ומיאנה, והאב חוזר בו ואינו רוצה לקבל קדושיה בעל כרחה, וחוזר ותובע קנסה, וקא משמע לן דאף על פי שאינו משלם קנס מחמת עיכוב האב, דהא נפטר ממנו משעה שנתרצה לו בבית דין, אפילו הכי משלם קנס מחמת מיאונה.

אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה. יש לפרש צריכה שיתרצה האב בקדושיה, דהיינו בקבלת קדושין, וכן פירש הראב"ד, אבל רש"י פירש צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, ואף על גב דמשמע לעיל דאביי כרב ושמואל סבירא ליה דחוששין שמא נתרצה האב, ואי נמי לרבינא בשנתרצה האב בהדיא לבסוף מקודשת כפירושו של רש"י שכתבנו למעלה, איכא למימר דאביי מידחא דחי לה לרב יוסף לומר דקדושין שלא מדעת אף על פי שנתרצה האב אינן כלום, ולפיכך צריכה קדושין אחרים. אבל לדברי רבינו אלפסי אתי שפיר דלעולם אינה מקודשת שלא לדעת האב, ואביי כרבינא סבירא ליה, וההיא דאיהו אמר לקריבאי דאמר עלה אביי שארית ישראל לא יעשו עולה הא תריצנא לה לעיל דכרבינא נמי אתיא כמו שכתבנו למעלה.

ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן באחרונה. ורב ושמואל דלא אוקמוה אסיפא ודחקי ומוקמי לה ארישא, איכא למימר משום דלא משמע להו אחת מהן אחרונה דוקא דאחת מהן כל שיש בה באחת מכולם משמע, וכן פירש הראב"ד ז"ל. ולפי פירוש זה פליג רב בפירושא דמתניתין בהדי רב אמי, אבל בעיקר דינא מודה ליה דהא רב מעות בעלמא חוזרין סבירא ליה, ולפי פירוש זה נמי גרסינן שפיר דאתמר המקדש את אחותו. דהא בהאי דינא שייכא. ואיכא למימר דרב ושמואל בדינא נמי פליגי עליה דר' אמי, בהתקדש לי בזו ובזו סבירא להו דאף על פי שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש בין כולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קאכלה, דומיא דהתקדשי לאחר שלשים דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת, כדאמרינן לקמן בפרק האומר (קידושין נט, א) לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות, מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו דהני ברשותא קא מתאכלי, למלוה לא דמו מלוה להוצאה ניתנה, ולא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, והכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, וכי קא מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, והלכך הא דקתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה, על כרחיך לאו אסיפא קאי, אלא ארישא, ור' אמי סבירא ליה דלא דמי להתקדשי לי לאחר ל' יום, דהתם הוא דיהב לה בדבור אחד, וכיון דגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן לחול בו הקדושין כי מתאכלי ברשותה מתאכלה, אבל הכא שהוא מחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו, ודאי גלה דעתו שאינו רוצה שיחולו הקדושין כלל עד גמר כולן, ועד שתקבל את כולן אינן בידה אלא פקדון, וכשהוא אוכלת ראשונה היא לה שולחת יד בפקדון וחזרה [ֵשם] מלוה עליה, והלכך עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אינה מקודשת, ובאחת דקתני הכי קאמר עד שיהא באחת שיש ביניהם, דהיינו אחרונה שוה פרוטה, ויש לנו כיוצא בזו בפרק הספינה (ב"ב פד, א) אם היתה מדה של אחד מהן דפירושו של האחד דהיינו הלוקח. ועוד אחר בנדרים בריש פרק נערה המאורסה. והא דקא מקשה להדיא לעיל והא מלוה היא, משום דמתניתין קשיתיה, דכיון דקתני עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן, ואין הראשונות מצטרפות עם האחרונה לשוה פרוטה, שמע מינה סבירא ליה לתנא דלא ברשותיה מתאכלי, ואם כן אפילו כי אית בקמייתא שוה פרוטה אמאי מקודשת, והא לטעמיה דתנא מלוה היא ואקמוה רב ושמואל ארישא דלאו למלוה דמי כדאמרן. והיינו דדייקא רבא תלת מדר' אמי, ולא דייק חדא מינייהו מדרב ושמואל, ופי' מעות בעלמא חוזרין, מעות כאלו שמקדש אינו גומר דבורול בדבור אחד אלא שמחלק דבורו בזו ובזו לא נתנו לטבועין משעת נתינתן, אלא מעות בידה פקדון עד גמר כולן, וכי קא מתאכלי ברשותיה דידיה קא מתאכלי, והלכך אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה. והכי גרסינן איתמר המקדש את אחותו ולא גרסינן דאתמר, דהא ר' אמי. לא שייכא בהא דרב ושמואל, דאפשר דר' אמי בההיא כשמואל סבירא ליה, אלא הכא משום דאיירי במעות חוזרין אייתי נמי הא דרב ושמואל, ובירושלמי מוכיח כן דרב ושמואל התקדשי בזו ובזו להקתדשי לי לאחר שלשים יום מדמו לה, כמו שכתבנו דגרסינן התם (פ"ב, ה"א) רב ירמיה בשם רב אמר התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים יום אוכלת בתוך שלשים הרי זו מקודשת, אף ר' שמעון בן אלעזר מודי בה, מה בינה למלוה, מלוה לא נתנה לשם קדושין, קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה, והתנן היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה, מעתה אפילו לא נשתייר שוה פרוטה, פתר לה על רישא אלמא רב סיפא דמתניתין בהתקדשי לי לאחר שלשים יום עביד לה, ועל דא הוא דמוקי לאוכלת ראשונה ראשונה ארישא כדכתבינן.

נראין דברי תלמיד. פי' לאו היינו רבי ירמיה דאמרי' בברכות דאמר ליה לרב מי בדלת לה דאמרינן התם רב הונא חבר דרב הוה והכא קרי ליה תלמיד אמר רבא מאי טעמא דרב הונא הואיל ונעשיה בה מעשה יתומה בחיי האב פי' ואי לאו דניחא ליה בכל דהוא ואירצי בקידושיה ונישואיה לא הוה שתיק כולי האי ומסתברא דכיון דיהיב רבה טעמא דמסתברנדברי רב הונא הלכתא כוותיה ואין נראין דברי תלמיד ומיהו דוקא בדשדיך. כנ"ל:

אתמר נערה שנתקדשה לדעת אביה כך הנוסחא בספרים ויש שמחקו אותה גירסא וכתבו קטנה דמשמע להו דבנערה דכ"ע אין האב צריך לעכב בפירוש שאין חוששין בה לנתרצה האב דמרתח רתח בהאי דעבדא כיון שיש בה דעת. ולא נהירא כדכתיבנא לעיל והכא נערה גרסי' דהא הכא בנתאכלו המעות עסקינן דומיא דהא דמותבינן עלה דהוו קדושי ביאה דליתה בעולם אלא ודאי כדאמרן ובנתאכלו המעות לא אפשר בקטנה לחוש לנתרצה האב ואפי' מתרצה לא מהני כדכתיבנא לעיל אלא ודאי נערה היא:

פיתה שלא לשם אישות קרא בעיא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה..תמיהא מילתא כיון שהאב רוצה בקדושיה ויכול לקדשה בע"כ למה משלם קנס מפני עיכובא שהרי אין המפתה משלם קנס אלא כשלא יכנוס אבל זה כונס הוא. ואיכא דמתרצי שהאב אומר הריני רוצה אם היא רוצה וכיון שכן ה"א דכיון דבדידיה תלא רחמנא ואין העכבה מצדו ממש אע"פ שתלה רצונו בה שוב אינו משלם קנס קמ"ל אם מאן ימאן מ"מ היא ג"כ יכולה לעכב לכנוס ומשלם קנס. ולא נהירא דהא כל כמה שאין האב רוצה לגמרי ותולה הדבר ברצונה כשהיא אינה רוצה אף הוא אינו רוצה ועכבה משלו איכא וראוי זה קנס מחמת עכוב האב לחוד ומאי מהני עכובא דידה. ותירץ רבינו הגדול וז"ל דהכא מיירי כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אחר כך ואמרה איני רוצה וחזר האב ואמר איני רוצה לקבל קידושיה בעל כרחה וחוזר ותובע קנס. אי נמי שכיון שאמר האב רוצה אני מת או שבגרה והיא אינה רוצה ואינו יכול לכנוס אלא מדעתה דאי משום האב לא מיבעיא בשמת או בגרה קודם שיחזור בפירוש אלא אפילו בעודה נערה והוא קיים שחוזר ואומר איני רוצה לא כל הימנו לחזור בו מכיון שאמר בב"ד רוצה אני מיד נפטר הלה אע"פ שלא יכנוס אבל השתא יש לה רשות לעכב הרי הוא משלם קנס לאב או לעצמו מחמת עכבה שלה:

ואמרינן פיתה לשם אישות קדושין למה לי אמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה פי' קרא מיירי בשלא נתרצה האב בפי' באותה קדושין ואע"ג דחיישי' שמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שאין לו לקיימה לה עד שיקדשנה קדושין גמורין כרצון האב או שיתרצה האב בפי' בקדושין ראשונים דהוו להו כקידושין דהשתא והשתא אביי מתרץ אליבא ורב לסיועיה למימרא דהא לא תקשי ליה דאיהו כרב הונא ורב ס"ל דבין היא בין אביה יכולין לעכב וכן הלכה ותו לא מידי:

מתניתין התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו כו'. אוקימנא מתני' בדלא חשיב פרטא עד שיאמר קדושין לכל אחת ואחת כר"ש דבעיא התם גבי קרבן שבועת הפקדון שבועה לכל אחד ואחד וכו' והא דקתני סיפא היתה אוכלת בגמרא מפרשא היכא קאי וכל מאי דאמרינן במתני' אינה מקודשת לפי שאינה שוה פרוטה היינו שאינה מקודשת קדושי ודאי אבל בקדושי ספק איכא לשמואל דאמר בפ"ק חוששין שמא שוה פרוטה במדי:

גמרא היתה אוכלת אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפי' מנחת נמי. פי' דאפילו במנחת נמי אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה דהא פרטא הוו דהתקדשי לי בזו קאמר בכל חדא מיניי' ולא מצטרפי אהדדי אלא אסיפא דקתני כללא בזו ובזו ומאי עד שיהא בא' מהן בכל אח' ואח' מהן דאע"ג דכיילינהו לכלהו כחדא דעתו לקדשה באיזו מהם ששוה פרוטה דלא גמרי קדושין עד דמטו כולה לידה וכי מטי כלהו לידה מיקדשא אפי' בקמייתא דשוויי' פרוטה: דאכילתיה ואמאי יהא מלוה היא דהא כיון דלא גמרי קדושי הוה לה מלוה כך הנוסחא בקצת הספרים. וה"פ דכיון דעבד כללא אין דעתו שיגמרו הקדושין עד שיפסיק לשונו ויגיעו כולם לידה וכי אכלתה לקמייתא עדיין לא גמרו קידושיו ופקדון הוא אצלה וכי אכילתה שלחה יד בפקדון ואיתעבידא מלוה גבה וכי מטו כולהו לידה דגמרי קידושי קמייתא מלוה היא גבה וא"כ היכי מיקדשא בה דהא אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק מאי קשיא ליה דהא רב לא קאמר אלא במקדש במעות שנתן לה בתורת מלוה אבל הכא תמרה קמייתא לקדושין גמורין ניתנה אלא שקובע לה זמן שלא תתקדש בה עד שיגיעו האחרות לידה והויא לה כההיא דאמרינן לקמן במכילתן האומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר ל' יום דלכי מטא ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דכיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה כי אכלה דידה אכלה ואיכא למימר דלא אמרינן כי אכלה דידה אכלה אלא כשגמר לשון קדושין והפסיק דבורו דהשתא אע"ג דלא חיילי קדושין מהשתא אלא לאחר זמן כיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה סתם כי מטו לידה דידה אינון דאי גמרו קדושין הוו מתנה לשם קדושין ואי לא גמרי משום דהדרי בהו להוו מתנה גמורה ואינם חוזרים הלכך אית לה רשות לאפוקינון מהשתא וכי אכלתינהו לאו מלוה היא כלל ולפיכך מתקדשת בהן לאחר ל' יום אבל הא דהכא כי מטיא קמייתא לידה לא גמר לשון קדושיו ולא הפסיק לשונו וכיון דכן לא יהיב לה רשותה לאפוקינון עד סוף דבריו ופקדון היא בידה בנתים וכי אכלה לאו דידה אכלה והויא לה מלוה גבה. ואי דמיא ההיא דאומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר שלשים יום להא דלקמן בשמעתין דמיא דא"ר שאם אמר לה התקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אפילו בקמייתא דכי אכלה דידה אכלה מכיון שאמר לה באלו בעודן בידו גמר לשון קדושין אלא דלא חיילי קידושי עד דמטי לידה ומשום הכי כי מטיא לידה קמייתא זכיא בה לאנפוקה ודידה אכלה ולא הוי מלוה ואין זה של משנתינו דומה אלא לההיא דמקדש את אחותו דאע"ג דלא הדר' בהו לא אפשר דתפסי קדושי כלל וכן בזה שאמר בזו בזו ובזו דהוי כללא ומקדשא בכלם כי אמר בזו ונתן לה לא אפשר דחיילי קידושי אע"ג דלא הדרי בהו שהרי אינה מקדשה אלא בכלם ומשום הכי מדמינן להו אהדרי בסמוך וזה מבואר:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעולם ארישא כו'. רב אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחד מהן שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שבהן. פי' אבל בקמייתא דאכלתיה לא מקדשא מטעמא דקושיין דהוה לה מלוה:

אמר רבה שמע מינה מאוקימתא דרבי אמי דקאמר דתנא קתני דבאחרונה מקודשא ולא בראשונה שאכלה שמע מינה תלת מקדש במלוה אינה מקודשת דהא מה"ט לא מיקדשא בקמייתא וש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא מיקדשא בבתרייתא אע"ג דיהיב לה נמי קמייתא דהיא מלוה:

כבר ביארנו לשיטתנו שכל שנתקדשה שלא לדעת האב אינה מקדשת כלל ומה שנשאו ונתנו בשמועה זו בקטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם יכולין בין היא בין אביה לעכב אם דוקא אביה ולא היא אין לה מקום לשיטתנו שהרי אין כאן קדושין כלל ומתוך כך לא הביאוה גדולי הפוסקים והמחברים ומכל מקום לדעת הפוסקים שכל שנתרצה האב מקדשת אם בשדיך אם בלא שדיך כל אחד לשיטתו אם נתקדשה שלא לדעת אביה ואף היא מיחת' בהן קודם שיתרצה האב אע"פ שנתרצה האב אחר כן אין הקדושין קדושין שמאחר שמיחת' קודם ריצוי האב הרי בשעת הריצוי אין כאן קדושין כלל שהרי הקדושין לא היו חלים עד שעת הריצוי וכל שקודם הריצוי אף היא היה בידה לעכב וכבר עכבה ומיחת' ויש מבלבלין שמועה זו בקושיות ותירוצין וכשתפרשה על הדרך שכתבנו אין צורך בכך כלל:

המפתה את הנערה ישנו בדין מהור ימהרנה לו על הדרך שיתבאר ואם מיאן האב בכך משלם קנס אפילו רצה האב כל שהיא מעכבת משלם קנס ואין אומרים הואיל וברצונה היה לא יהא בידה לעכב אלא אף היא מעכבת לענין שהוא חייב קנס בעכובה אע"פ שהאב רוצה בכך ושיכול לקבל קדושין ממנו בשבילה אם ירצה ואם פיתה לשם אישות ובעדים לשיטתנו צריכה קדושין אחרים ולשיטות שהזכרנו הכל תלוי ברצון האב אם בשדיך ואם בלא שדיך כל אחד לשיטתו אלא שיש אומרים אף לשיטה זו שדרך חלול הוא ואנן סהדי שלא נתרצה על הדרך שכתבנו למעלה:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין חלק השני והוא שאמר האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקדשת ואם לאו אינה מקדשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אמר הר"ם עד שיהא באחת מהן שו"פ בתנאי שתהיה האחת אשר בה שוה פרוטה נשארה האחרונה ויהיה כל מה שאכלה כאילו היא מלוה והעיקר אצלנו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואם היתה הנשארת פחותה משוה פרוטה אינה מקודשת לפי שאין קידושי מלוה דין קידושין:

אמר המאירי מאחר שבכל אחת מהן אמר התקדשי אין אחת מהן מצטרפת עם חברתה ואם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת באותה תמרה ששוה פרוטה ואם אין באחת מהן שוה פרוטה אינה מקדשת אלא קדושי ספק מחשש שווי פרוטה שבמדי אע"פ שיש בין כלן שוה פרוטה שהרי אינן מצטרפות זו לזו ואין שם קדושין אלא על אחת מהן והשאר כעין מתנה או פקדון ואין חלוק בזו בין אוכלת ראשונה ראשונה בין שהיא מנחת שהרי אין שם קדושין אלא לאחת וכן הדין אם אומר התקדשי לי בזו או בזו שכל אלו דבורים חלוקים הם התקדשי לי בזו ובזו ובזו או שאמר בזו ועוד בזו או באלון וברמון ובאגוז הרי אלו מצטרפות אחת עם חברתה וכל שיש בין כלן שוה פרוטה מקדשת וכן הדין בלא וא"ו ר"ל התקדשי לי בזו בזו בזו שכל אלו כלל הם ובכל אלו יש חלוק בין אוכלת למנחת שזה שכתבנו שכל שיש בין כלם שוה פרוטה מקדשת פירושו במנחת שנמצאו באחרונה כלם בעין וקדושין מתחילין בראשונה וגומרת באחרונה שהרי דעתו לקדש בכלם וכל שאוכלת ראשונה ראשונה כגון שאמר התקדשי לי בזו והיא לוקחת ואוכלת ובזו והיא אוכלת הרי משאכלה נעשית עליה מלוה עד שיגמרו הקדושין ונמצאת בשעת הגמר מתקדשת במלוה שהרי אין בשעת הגמר שוה פרוטה בעין ואם כן אינה מקדשת עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן ופירשוה בגמרא דוקא באחרונה ואפילו היה באחת מן הראשונות שוה פרוטה מכל מקום לא גמרו הקדושין עד האחרונה ונמצאת מלוה והמקדש במלוה אינה מקדשת אבל כשיש באחרונה שוה פרוטה אע"פ שמכל מקום אין הקדושין אלא בכלם הרי נמצאת באחרונה שהיא שעת הגמר שוה פרוטה בעין ונמצאת מתקדשת במלוה ופרוטה והמקדש במלוה ופרוטה מקודשת שדעתה על הפרוטה ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם אמר לה התקדשי לי באלו הואיל וכללן במלה אחת אפילו נתן לה אחת אחת והיא אוכלת מקדשת דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה כלומר שאע"פ שהן בידו ברשותה הם אלא שנוטלתם אחת אחת כדי לאכלם ומכל מקום למדת שסוף משנה זו ר"ל היתה אוכלת ראשונה ראשונה אסיפא דמתניתין קאי ר"ל בזו ובזו ובאחת מהן פירושו באחרונה:

ולמדת ממשנתנו שהמקדש במלוה אינה מקדשת והמקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה כמו שפירשנו וכן למדת שמעות בעלמא חוזרין כלומר מעות הנתנין לשם קדושין ואין נגמרין לקדושין כגון מקדש אשה הידועה לו באשת איש או נכרית שהמעות חוזרין שאינן אלא כפקדון אצלה ומתוך כך אף במשנתנו כשנותן לה את הראשונות הואיל ואין הקדושין נגמרין פקדון הם וכשאוכלתם נעשין מלוה ואלו היית אומר בעלמא מעות מתנה בזו כל שהיה אף באחת מן האחרות שוה פרוטה היתה מקודשת שהרי מאחר שאינה פקדון במנחת אינה מלוה באוכלת וקדושין גמורים הם והאומר בעלמא מעות מתנה דוקא במקדש אחותו וכיוצא בה שאין שם תפיסת קדושין כלל אבל זו כל שאתה מפקיעם ממלוה קדושין הם ואף אנו הצרכנו בה טעם אחר ברביעי של גיטין ופסקנו שם במקדש אחותו מעות מתנה אלא שיש חולקים כמו שיתבאר שם וגדולי המפרשים האריכו בביאור דבר זה הרבה:

ויש שואלים במשנה זו ממה שאמרו הרי את מקדשת לי לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת לשני ואם לא בא אחר וקדשה מקדשת לראשון אפילו נתאכלו המעות והיה לנו לומר גם כן הואיל והמעות לא נגמרו לקדושין עד שלשים יום הרי הם פקדון וכשאכלתם נעשה מלוה ומתרצים שבזו אין הקדושין חסרים לא נתינה ולא אמירה ואינם חסרים אלא זמן והזמן מאליו בא אבל זו שבמשנתנו מחסרים הם נתינה ואמירה שבשעת אכילתה לא השלים עדין לא נתינה ולא אמירה ואם אמר לה התקדשי לי באלו אע"פ שלא נתנם לה כאחת אלא שמונה והולך אחת אחת וכן אע"פ שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה כל שיש בין כלן שוה פרוטה מקודשת שהרי אף בזו אין בה חסרון אמירה ואע"פ שיש כאן חסרון נתינה הואיל ואמר לה באלו והתחיל ליתן כנתון דמי שבודאי על דעת קיום דבריו הוא נותן ומכל מקום אם בא אחר וקדשה קודם גמר הנתינה יראה שמקדשת לשני וכל שכן בהתקדשי בזו ובזו ובזו והתחילה לקבל וקדשה אחר קודם גמר הנתינה ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שאף בהתקדשי בזו ובזו ובזו אינה מקדשת לשני שהם דנין אותה כמעכשו ולאחר שלשים ואין נראה לי כן:

זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שגלגלנו בביאורה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא אמר רב בין היא בין אביה יכולים לעכב אע"ג דרב קאמר לעיל חוששין שמא נתרצה האב היינו דוקא היכא דשתיק מיד כששמע אבל אם מיחה מיחה כדפר' לעיל וא"כ אם מיחתה קודם שמיחה האב לא אמרינן סתם אב ניחא לזה כיון שעכבה קודם שמיעתו:

איתיביה רב הונא לרב אשי. וא"ת לרב נמי תיקשי למה לי קר' דהא דקאמר דבין היא בין אביה יכולים לעכב מסבר' בעלמא קאמר כיון שעכבה הבת קודם שמיעת האב לא חיישינן שמא נתרצה האב ואפי' שתק כששמע מסתמא לא ניחא ליה כיון שכר עכבה הבת וכולה מילתא לא תליא אלא בסבר' ולא שייך לאייתוי קרא להכי וי"ל אסמכתא בעלמא היא:

פיתה שלא לשם אישות קרא בעיא פשיטא כיון שבא עליה שלא לשם אישות היאך תתקדש באותה ביאה מה מיאון שייך הכא:

א"ר נחמן בר יצחק לו' שמשלם קנס כמפותה וא"ת כיון שפיתה שלא לשם אישות למה יתחייב קנס ע"י מיאונה מאחר שאביה לא מאן ויקדשנה לו בע"כ י"ל דגזירת הכתוב דאפ"ה מועיל מיאונה דמשלם קנס אעפ"י שהוא נושאה וא"ת אמאי אמר קרא למיאון של אב פשיטא כדקאמר אביי בפ' אלו נערות גבי אונס דיכול לעכב שלא יהא חוטא נשכר ואפי' רבא לא פליג עליה התם אלא באונס דלא חשיב נשכר כיון דמשלם קנס אבל מפתה דאינו נותן אלא לכשלא יכנוס אם ישאנה בע"כ דאב ויפטר מן הקנס הו"ל חוטא נשכר י"ל דאצטריך קרא דלא תימא מה שתלה הכתוב קנס של מפתה לכשלא יכנוס כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה דמשמע אם ימהרנה פטור אבל לא ימהרנה חייב ה"מ כשהמפת' מעכב אבל כשהאב מעכב לא משלם קנס הא משמע לן במיאון האב תלוי או במיאון הבת ולא במיאון המפתה והא דתני בסוף אלו נערות המפתה לכשלא יכנוס היינו לכשלא יכנוס מד מדעתא ועי"ל הא דאמר (ר"ח) [ר"נ] דמשלם קנס במיאון הבת היינו כשלא הספיקה לעמוד בדין עד שבכרה או נתייתמה שהקנס לעצמה כדאמר בפ' אלו נערות ואפי' פתה בנערות אין לומר שמחלה הקנס על פיתוי דכיון דבשעה שנפתתה היה לאב לא הויה מחילתה מחילה הילכך השתא נמי שהקנס לעצמ' צריך לשלם לה וניחא לגירסא זו דגריס שמשלם קנס במפותה לומר במפותה כמו באנוסה אע"ג דמדעתה עבדא ומחלה. והשתא הא דקאמר רב יוסף א"ה היינו דתנינא בניחותא קאמר וכן דרכו של ר"י כדאי' בפ' במה מדליקין א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא ובפ' במה אשה היינו דמתרגמינן. ורוב הספרים גרסי' אלא אמר רב נחמן וכן גורס בערוך בערך קנס וה"פ לעולם בפיתה לשם אישות אע"ג דאינה יכולה לעכב מ"מ מועיל מיאונה לענין זה שמשלם קנס וא"ה היינו דתנינא הוי בתמיהא:

ואפי' בקמייתא והא מלוה היא. וא"ת כיון דבתורת קידושין בא לידה לא חשיב מלוה כדאמרינן לקמן בפרק האומר אם אמר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אם לא בא אחר וקדשה מקודשת ואפי' שנתאכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי למלוה לא דמי דהא בתורת קידושין יתבינהו נהלה וכו' וי"ל דדייק הכא מדאינן מצטרפין כשאוכלת ראשונה ראשונה אין דעתו שיהיו בתורת קידושין עד שיתן כולם דאי הוו בתורת קידושין אמאי לא מצטרפין אפי' אכלם ולהכי פריך והא מלוה היא והשתא לרב ושמואל דמשני לעולם ארישא אפשר דבסי' אפילו אוכלת ראשונה ראשונה מצטרפות דבתורת קידושין באו לידה ולא חשיבי מלוה ולהכא קאמר רבא ש"מ מדר' אמי תלת אבל מדרב ושמואל לא שייך למידק אפי' חדא דלא מפרשינן מתני' במלוה:

התקדשי אינו רוצה לקדש אלא באחת הילכך אם אין באחת שוה פרוטה אע"פ שבשתיהן שוה פרוטה אינה מקודשת קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוו כדשמואל דאמר חיישי' שמא שוה פרוטה במדי. בזו ובזו בשתים רוצה לקדשה. אינה מקודשת קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוי כדפרישנא:

מאן תנא וכו' דכי אמר התקדשי לכל דבר ודבר הוי פרט ומשמע דבלא התקדשי הוי כלל ורוצה לקדשה בשתיהן בשוה פרוטה מקודשת. ר' שמעון [היא] בפ' שבועת הפקדון גבי היו חמשה תובעין [אותו] וכפר ונשבע ואח"כ הודה שאינו חייב אלא קרבן שבועה עד שאמר לא לך [שבועה] לא לך שבועה לא לך ה"נ לר' שמעון אם לא אמר התקדשי לכל תמרה ותמרה לא שנא אמר התקדשי לי בזו ובזו או בזו בזו בלא וי"ו כללא הוא ואם יש בשתיהן שוה פרוטה מקודשת. ור' יהודה ס"ל התם שבועה לא לך ולא לך בוי"ו חייב על כל א' וא' דפרטא הוי דוי"ו אשבועה קאי והוי כמ"ד ושבועה לא לך ושבועה לא לך בלא וי"ו כלל הוי ואינו חייב אלא אחת דשבועתא דפתח ביה אכולהו משמשא והוי כמאן דאמר שבועה שאין לכם בידי כלום. ה"נ לר' יהודה התקדשי לי בזו ובזו הוי פרט ואם אין בא' שוה פרוטה אינה מקודשת קדושי ודאי התקדשי לי בזו בזו הוי כלל ואם יש בשתיהן ש"פ מקודשת ובמימרא דר' [מאיר] איפליגי אמוראי. שמואל אמר דלר' מאיר הוי אפכא בלא וי"ו הוי פרטא דהואיל ולא ערבינהו שבועה אכל חד וחד קאי והוי כמ"ד שבועה לא לך אבל ולא לך ולא לך הואיל וערבינהו כללא הוי. ה"נ התקדשי בזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת. התקדשי לי בזו ובזו פרט הוי ואם יש בא' מהן שוה פרוטה מקודשת ואי לאו אינה מקודשת. ור' יוחנן אמר דלר' מאיר לא שנא שבועה לא לך ולא לך או שבועה לא לך לא לך פרטא הוי שלא תמצא כלל לר' מאיר אלא שבועה שאין לכם בידי כלום. ה"נ ל"ש התקדשי לי בזו ובזו או בזו בזו אם יש בא' מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. הר"ם הביא המשנה פ"ה כמו שהיא ואוקימנא לרישא דתני התקדשי התקדשי כר' שמעון וגבי שבועת הפקדון פ"א כתב שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אח' ואח'. ובנדרים פ"ד פסק כר' מאיר ואליבא דשמואל כמו שכתבנו בנדרים פר' רבי אליעזר. ולא ירדתי לסוף דעתו שדבריו נראים כסותרים. ולכאורה משמע דסיפא דמתני' דהכא כשמואל אליבא דר' מאיר שייכא דתני בזו ובזו הוי כלל מדתני בזו ובזו משמע הא בזו בזו פרט ולר' שמעון ל"ש הכי ול"ש הכי כללא הוי. ולר' יהודה אפכא הו"ל למתני במתני' בזו בזו בלא וי"ו ולר' יוחנן אליבא דר' מאיר לא מצינן לאוקומא דהא אמר ל"ש הכי ול"ש הכי פרטא הוי. ואיכא מאן דפסק כר' שמעון:

ארישא דקאמר התקדשי התקדשי אלא אסיפא דקאמר התקדשי לי בזו ובזו. ואפי' בקמייתא אם יש בתמרה ראשונה שאכלה שוה פרוטה אע"פ שאין באחרונה ש"פ מקודשת הואיל ודעתה אתמרה אחרונה הוי לה קמייתא דמלוה ואינה מקודשת:

היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן. קשיא לי טובא והא אפילו לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב אוקימנא דוקא כששידכו שיש לומר נתרצה למפרע והכא בבעולת המפתה לא היו שידוכין שאם שידך זכיה האב מתרצה למה יתחייב קנס אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה וא"כ אליבא דכולי עלמא אינן קדושין. ונראה לי לפרש דעד כאן לא פליגי אלא בקטנה שאין לה דעת להתקדש ובעינן רצון דעת האב ובעינן שיהא הרצון בעת הקדושין ומשום הכי אוקמה רב נחמן והוא ששידכו. ועולא ורבינא לית להו איגלאי מילתא למפרע. אבל בנערה שהיא בת דעת אע"ג דאמר רבי יוחנן דברי הכל אביה ולא היא מכל מקום לכשירצה האב מקודשת ואע"פ שלא שידכו שאין לומר איגלאי מילת' למפרע דלא בעינן רצון האב בעת הקידושין אלא לבד שלא ימחה וכיון שרצה ולא מיחה הקדושין קיימין אע"פ שלא ידע באותה שעה ומודים בזה עולא ורבינא כיון שהיא בת דעת ובמקצת ספרים מצאתי כתוב נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ובהא פליגי דרב סבר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב ואע"פ שישמע ויתרצה כיון שמיחת. מיהת שאין הקדושין מתקיימין אלא ברצון האב עד שלא ישמע יכולה לעכב. ורב אסי אמר אביה יכול לעכב ולא היא שכיון שהיא נתקדשה מרצונה והיא נערה שוב אינה יכולה למאן כי אם הדבר תלוי ברשות האב אם ירצה האב היא מקודשת ואע"פ שהיא נתחרטה אבל ודאי אם האב לא ירצה אז אינה מקודשת ואקשינן לרב אסי ממפתה דקס"ד שפיתה לשם קדושין ואמר רחמנא דגם היא יכולה למאן ואע"ג דהיא נערה דקרא בנערה מיירי. ותירץ רב נחמן דהאי מיאון לאו דלא בעיא גיטא אלא שמשלם קנס ומיהו בעיא גיטא והאי דאמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה לא שצריך לקדשה קדושין אחרים שברצון לבד די לנו כיון שהיא נערה אלא זהו פירושו צריך לרצות האב בקידושין שיתרצה שאם לא יתרצה אין קידושיו קידושין:

אמר ליה רב יוסף אי הכי היינו דתניא כו' מה שפירש המורה דסייעתא היא אינו נראה לי דאי הכי לאו לשון סייעתא משמע אלא לשון קושיא והעיקר נראה לי כפי מה שפירשו שאר המפרשים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה כך ראיתי כתוב במקצת ספרים אלא, ומפרשי דרב נחמן מוקי לקרא כשפיתה לשם אישות ואפילו הכי לא קשיא לרב אסי דהאי דאמר קרא דיכולה למאן לאו למימר דלא בעיא גיטא אלא למימר שישלם קנס דאף על גב דנתרצה האב בקידושיה ולא מציא נפקא בלא גט אפילו הכי אי מרדה ביה ולא בעיא ליה מיחייב למיתב קנס. והשתא מקשה רב יוסף לרב נחמן ואתי אי הכי שפיר. וכמו שתירץ רב נחמן כך יש לנו לתרץ בעל כורחין לר' יוחנן וריש לקיש דהאי קרא דאם מאן ימאן בין אי מפרשים ליה בפיתה לשם אישות בין אם מפרשים ליה שלא לשם אישות קשיא. אי פיתה שלא לשם אישות קשיא בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש דרבי יוחנן קאמר אביה ולא היא והכא קאמר קרא דאפילו היא מציא למאן ואע"ג דאביה רוצה לקדשה היא ממאנת. וריש לקיש קאמר שתי ידים זוכות בה או היא או אביה וכל הקודם לקבל קידושין הויא מקודשת או היא אם קיבלה או האב אם קיבל והכא אמר קרא דתרוייהו מצו למאן. ואי בשפיתה לשם אישות לרבי יוחנן ניחא דבין היא בין אביה יכולים למחות דכיון שלא ידע האב אין קדושיה קדושין הלכך תרוייהו מצו למאן. אלא לריש לקיש אביה אמאי מצי למאן כיון שהיא נתרצה ונבעלה לשם קדושין. אלא ודאי כך יש לנו לתרץ אין המיאון הזה מדבר לענין גט דלעול' לענין גט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והאי מיאון לא הויא אלא לשלם קנס דאע"ג דבעיא מיניה גיטא כל זמן שאחד מהן ממאן חייב ליתן קנס:

אמר ליה אביי צריכה ממנו קדושין לדעת אביה. פי' ואע"ג שנתרצה האב לאחר מכן לא אמרינן ליהוו קדושין למפרע ולא סבר אביי כרב. ולעיל דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה דמשמע הא אם רצה האב מקודשת למפרע. העיקר הוא מה שפירש רבינו יצחק מפאס זצוק"ל דהכי אמר אביי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לה לקדושה בחשאי. ולעולם שלא לדעת האב אינה מקודשת ורבינו חננאל זצוק"ל כתב ש"מ שהמקדש נערה בלא דעת אביה צריכה קדושין אחרים לדעת האב. וקשיא דידיה אדידיה דהכא פסק כאביי דפליג אדרב ולעיל פסק כרב הונא דאתיא מילתא אליבא דרב:

והא מלוה היא. ראיתי מקשים מהתקדשי לי לאחר שלשים יום ונתאכלו מעות דאמרינן בפירקא דלקמן דהוה קדושין ולא אמרינן מלוה נינהו וגם ממאי דאמר רבי אליעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים שיהא אותו הדינר מלוה. ולא קשיא דהתם כל הקדושין נתן לה אלא שלא נגמר התנאי לכשיתקיים הן קדושין גמורים אבל הכא דלא גמרו הקדושין עד תמרה האחרונה הוו קדמייתא הלואה, ואפילו כשאומר באלו לא גמרו הקדושין עד שיתן לה תמרה אחרונה אלא משום דאמר באלו וכללן בדבור אחד אמרינן דכולן הן בתורת קדושין ולא בתורת הלואה:

אמר רבי יוחנן הרי שולחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול פירש המשנה נראית לכאורה שאדם מכינה כשלחן ערוך שכשאמר התקדשי בכל אחת הוה פרטי ואינן מצטרפין וכשאמר בזו ובזו ובזו הן כללא ומצטרפות וכשהיתה אוכלת ראשונה ראשונה האכילה מפרדת אותן שלא יצטרפו וכשאדם מדקדק בה נמצא שאינו יודע בה כלום כאדם שהכל מוכן לפניו וקהו שיניו ואינו יכול לאכול:

עד שיהא באחרונה שוה פרוטה תניא נמי הכי בפרק ב' דתוספתא קידושין היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם נשתייר בידה שוה פרוטה מקודשת. עיין לקמן בהלכתין דמחלק ביניהם:

בד"ה בין היא וכו' ואע"ג דאמר רב לעיל חיישינן שמא נתרצה וכו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא הא דחיישינן לעיל שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון היינו דוקא בשידכו כדמוקי לה ר"נ אבל הכא לא איירי בשידכו ולא חיישינן שמא נתרצה האב ויכול לעכב דבכה"ג ניחא לרב ושמואל הך מתני' דאו מיאנו כו' כמ"ש התוספות לעיל דלא פריך מינה אלא לעולא ודו"ק:

בד"ה קרא בעי וכו' אי נמי נ"מ היכא דבא עליה ואח"כ נתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה לעכב כו' עכ"ל לכאורה לענין מיאון גופיה קאמרינן דהוה נ"מ וא"א לומר כן דאכתי תקשי בפיתה שלא לשם אישות קרא בעי אלא דר"ל דמאי נ"מ במיאון דידה לענין משלם קנס אם אביה רוצה להשיאה בע"כ של דידה אין כאן קנס וקאמרי דנ"מ אם נתייתמה שמת אביה אחר שנבעלה שמשלם קנס במיאון דידה ולא בעי לאוקמא ביתומה ממש דפטור מקנס והכי איתא בפרק נערה ע"ש:

גמ' ואפילו בקמייתא והא מלוה כו' מדברי מהרש"ל וקשה דמשמע אי אמרינן המקדש במלוה מקודשת היה שפיר ואמאי בעינן ש"פ וכו' ונראה ליישב משום דאי כו' עכ"ל ע"ש באורך ודבריו דחוקים הם דאם נימא דהמקדש במלוה מקודשת ודאי דאין לחלק בין מקדש בדבר אחר ובין מקדש במלוה ולמה לא תהני במלוה ע"י צירוף כמו במלתא אחריתא וסברא דחוקה היא לחלק בזה וכולה שמעתי' לא מוכחת כן ואין להאריך אבל אין כאן מקום קושיא דודאי איכא מ"ד לקמן דמקדש במלוה מקודשת אלא דהכא ה"ק כיון דבעי ש"פ באחת ולא מהני צירוף ע"כ משום דמקדש במלוה אינה מקודשת א"כ בקמייתא נמי לא תיקדש דהא מלוה היא וזה נ"ל ברור וק"ל:

שם אימא גמרה ומקניא נפשה וכו' אע"ג דלא תלי בדידה להתקדש בפחות מש"פ כדאמרינן בפ"ק מיהו בקל עושה צריכותא עכ"ל ת"י וק"ל:

בתוס' ד"ה בין היא בין אביה וכו' עד ואתה רוצה לומר דמקודשת מטעם דזכות הוא לו וכו'. פירוש דמן הראוי היה לנו לומר דלא יועיל ריצוי האב כלל דמה מועיל כשנתרצה אחר שקבלה הקדושין בלא ידיעתו ולא אמר לה צאי קבלי קידושייך אלא שאנו חוששין שמא נתרצה האב וזכות הוא לו לפי שכל אדם רוצה להשיא בתו כמו שכתב הר"ן אבל כשבתו מעכבת חוב הוא לו:

בא"ד ומיהו לפי' הקונטרס לא קשה מידי פי' שרש"י ר"ל מאחר שבשעת קבלת הקידושין לא נתרצה האב א"כ עדיין הקידושין תלוין ועומדין ולא יגמרו עדיין עד שיתרצה האב אז יחולו הקידושין על אותה הקבלה שקבלה כבר אבל כשהבת חוזרת קודם שנתרצה האב א"כ נתבטלה אותה הקבלה שהיא אינה רוצה שיהא אותה קבלה לשם קידושין וא"כ כשיתרצה האב אח"כ על מה יחולו הקידושין:

גמ' והא מלוה היא נ"ב וקשה דמשמע אי אמרינן המקדש במלוה מקודשת הוה שפיר ואמאי בעינן ש"פ בקמייתא מאחר דכללא הוא א"כ אפילו בפחות משוה פרוטה נמי ליצטרפי כולהו ונראה ליישב משום דאי הוה פחות משוה פרוטה לא הוו מצטרפי מאחר שאכלה קודם שגמר דבריו ואין שייך לצרף כולם יחד אם לא שיהיו יחד בעין דהא אין כאן מקום לחול קידושין אחד מנהון כי אם בצירוף מש"ה בעינן צירוף גמור שיהיו כולם יחד אבל לא נצרף מה שכבר אכלה אבל אי הוה שוה פרוטה באחת א"כ חל עליה קידושין מיד והשאר הוה כעין תנאי שיהיו ג"כ בצירוף א"כ בכל ענין מצטרפי ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא אר"נ ברי"צ לומר כו'. נ"ל למחוק ברי"צ וכן ליתא ברש"י ותוס' מדא"ל רב יוסף וכמו שמחקו הרש"ל לעיל (כ ב):

שם מאן תנא התקדשי כו' ר"ש היא כו'. בתוי"ט מביא בשם הכ"מ ליישב פסקי הרמב"ם דאמרי' ראה רבי דבריו של ר"ש בקידושין כו'. ואנכי תמה דא"כ דיש סברא לחלק מנ"ל לרבה לומר דמתניתין ר"ש דוקא דלמא אתיא ככ"ע דבקידושין מודו. ואין לדחוק ולומר דבאמת אין כוונת רבה דאתיא כוותיה דוקא אלא דר"ל דאתיא כסברת ר"ש שם. דהא לעיל מפקינן מתניתין מדר"י מדפליג עליה דר"ש שם בשבועה:

תד"ה נראין דברי וכו' ונראה דתרי רב ירמיה הוו. נ"ב טובא הוו ודאי אבל רב ירמיה ב״א תרי חדוש הוא וי"ל שהיה גם ת"ח לר״ה כמו לרב דכוותיה אשכחן בר"ח שהיה תלמידו של רב כדמוכח בכמה דוכתי דקרי ליה רבינו הגדול ואמר שמועתא טובא משמיה ובספ"א שהיה ת"ח ליה:

רש"י בד"ה הואיל ונעשה בה כו' והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו שיש לו בה או שתיקתו הודאה כו' עכ"ל. ויש לתמוה דנהי דאי אמרינן שתיקתו הודאה ה"ל קדושין גמורין מטעם זכייה כמ"ש לעיל בריש הסוגיא או משום דה"ל כאומר צאי וקבל קדושייך כמ"ש הרא"ש מ"מ בטעמא דהפקיר זכותו שיש לו בה נהי דמהני לענין נישואין מ"מ היאך חלו הקידושין ע"י הפקר הא קטנה אין לה יד לקידושין אם לא שנאמר דלהאי טעמא דהפקר הוי קידושין דרבנן והיינו דקאמר הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ולגמרי הוי דכוות' שיש לה קידושין דרבנן ואוכלת בתרומה כן נ"ל ומזה סיוע לשיטת השאלתות וה"ג שכתבו דאפילו בחיי האב אי ליתא לאב תקנו לה קידושין והכי נמי כיון שהפקיר רשותו כמאן דליתא דמי וק"ל:

תוספות בד"ה בין הוא כו' ואף על גב דאמר רב לעיל חיישינן כו' עכ"ל. משום דמשמע להו דהא דאמר רב הכא יכולין לעכב היינו שאין לחוש לקידושין כלל מש"ה קשיא להו דאף על גב שמעכב עכשיו היה לנו לחוש שמא נתרצה וניחא להו דאיירי שמיחה מיד כששמע כן נ"ל בכוונתם ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דה"מ לאוקמי מימרא דרב הכא בלא שדיך אפשר משום דהנך תרתי מימרא דרב בחד לישנא אמרינהו קטנה שנתקדשה שלא לדעת לא ניחא להו לחלק ועמ"ש בסמוך בשם התוס' רי"ד:

בא"ד וי"ל היינו דוקא כו' מטעם דזכות הוא כו' מיהו לפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. נ"ל דלפי מה שהבינו בשיטת רש"י דהא דבנתרצה האב ה"ל קידושין למפרע היינו כשיטת הרשב"א שהבאתי בתחלת הסוגיי' לעיל משום דה"ל כאילו אמר התקדשי ע"מ שירצה אביך ומש"ה יכולה לחזור תוך הזמן כדקי"ל לקמן התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יכולה לחזור בה ולפ"ז צריך עיון מ"ט דרב אסי דאמר דאינה יכולה לעכב הא ודאי מצי הדרא בה ודוחק לומר דרבי אסי סובר כר"ל לקמן אמנם למאי דפרישית לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש"י דהא דה"ל קידושין למפרע היינו משום דזכות של האב הוא כיון שנתרצה בסוף וא"כ סובר רב דכל שחזרה בינתיים לא אמרינן דזכות הוא לו והיינו ממש כדברי התוספות כאן ורב אסי סבר דאף על גב שחזרה בה אפ"ה הוי זכות האב כיון שנתרצה בסוף כן נ"ל אלא שהתוספות כתבו שיטת רש"י דלא כפירושם וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בד"ה קרא בעיא כו' אי נמי נ"מ היכא דנתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפ"ז שפיר מצי לאוקמי בפשיטות לברייתא בפיתה לשם אישות ואפ"ה לא תיקשי לרב אסי דרב אסי גופא לא פליג אלא בנתרצה האב מטעמ' דה"ל זכותו למפרע אע"ג שחזרה בינתיים אבל קרא וברייתא דיכולה למאן איכא לאוקמי כשמת האב ויכולה למאן שלא תהא אשתו וכגון שלא שמענו שנתרצה האב דאין חוששין מדאורייתא שמא נתרצה ועוד דאפילו מדרבנן אין חוששין אלא שנתקדשה דרך כבוד אבל כשפיתה לשם אישות דדרך בזיון הוא אין חוששין כדאמרינן לעיל ועוד דהא קרא וברייתא מסתמא בלא שדיך איירי ולכ"ע אין חוששין מסתמא לשמא שדיך ונתרצה וצ"ע:

משנה האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי כו' ואם לאו אינה מקודשת. והיינו דלא הוי קידושי ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוי כדשמואל לעיל בפ"ק דקדשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת שמא ש"פ במדי וכ"כ הפוסקים ובהכי קשיא לי על מ"ש הריטב"א ז"ל כאן בחידושיו בסוף השיטה לקמן בבריית' דהא דאמרינן ל"ש בזו בזו ל"ש בזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ומוקמינן לה כרבי דל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית פרטי הוי וכתב דהיינו להחמיר אמרינן דהוי פרטי ומקודשת לחומרא וא"כ מאי אירי' אם יש בכולן ש"פ אפילו בפחות מש"פ נמי מקודשת לחומרא מספק דשמא ש"פ במדי ויש ליישב לפי שיטתו לעיל בפ"ק דבדבר שאינו מתקיים לא חיישינן לשמא ש"פ במדי וא"כ נ"מ לדבר שאינו מתקיים או שנאמר דאם יש בכולן ש"פ הוי ספק קידושין דאוריית' משא"כ מחשש דשמא ש"פ במדי לא הוי אלא חששא דרבנן כמ"ש הריטב"א גופא לעיל בפ"ק:

גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי ופרש"י אבל בזו ובזו לאו פרטא הוי. ואף על גב דלפ"ז ה"מ למיפרך בהדיא אסיפא דמתניתין ולומר מאן תנא בזו ובזו פרטי הוי רבי שמעון מ"מ אשכחן בדוכתי טובא דניחא לש"ס להקשות מדיוקא דרישא אף ע"ג דתני סיפא בהדיא וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא ולפמ"ש בסמוך בשיטת הריטב"א ז"ל יש לפרש דמסיפא ודאי לא פסיקא ליה להקשות דמצינן למימר דנהי דקתני אם יש בכולן ש"פ מקודשת לאו משום דכללא הוי לגמרי אלא משום חומרא דקידושין אמרינן דמקודשת להחמיר דלמא כללא הוי מש"ה מייתי מבבא דרישא דאיירי בודאי קדושין וא"כ מסתמא סיפא נמי איירי בכה"ג אלא דקשיא לי טובא על שיטת הריטב"א ז"ל ויבואר לקמן בסמוך מיהו לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לא מיבעיא לפירוש ר"ת בשבועות דף ל"ח דבין לשמואל ובין לרבי יוחנן שייך פלוגת' דר"מ ורבי יהודא בולא לך ולא לך בוי"ו דלחד מינייהו כללא הוי א"כ מצינן לאוקמי שפיר סיפא דמתניתין דבזו ובזו בוי"ו כללא הוי כר"מ או כר"י משא"כ מרישא דמתניתין מקשי שפיר דהא בין לר"מ בין לר"י מיהא אשכחן חד דהוי פרטא או בוי"ו או בלא וי"ו וא"כ אמאי קתני התקדשי התקדשי דהוי פרטא ליתני בזו בזו בלא וי"ו דהוי פרטא דהא מדקתני סיפא דבוי"ו הוי כללא א"כ ממ"נ בלא וי"ו הוי פרטא אע"כ כר"ש אתיא דבין בוי"ו בין בלא וי"ו כללא הויא ולא אשכח פרטא אלא בהתקדשי התקדשי אלא אפילו לפרש"י בשבועות דלרבי יוחנן בוי"ו כ"ע פרטי הוי אפ"ה לא פסיקא ליה לתלמודא להקשות מסיפא כיון דלשמואל מיהו לר"מ או לר"י כה"ג פרטי הוי מש"ה מקשי מדיוקא דרישא ממ"נ כדפרישית ועמ"ש בזה לעיל דף מ"ד החילוק שבין וי"ו או בלא וי"ו לענין שבועה אלא דלפמ"ש שם דמאן דמשוי טפי כללא בלא וי"ו מבוי"ו אף על גב דמסברא מצד הלשון הוי איפכא היינו דוקא לענין שבועה דאינו חייב אלא א' משום דבלא וי"ו לא קאי לשון שבועה כ"א אראשון וא"כ לפ"ז תקשי לן אפילו למאי דמוקי לה כר"ש נמי תיקשי אמאי קתני התקדשי התקדשי ליתני בזו בזו בלא וי"ו דנהי דלר"ש הוי כללא לענין שבועה משום דלשון שבועה לא קאי אכולהו אלא אקמא מ"מ הכא לענין קידושין לא מצית אמרת דמה"ט כשאמר בזו בזו בלא וי"ו אינה מקודשת אא"כ יש בראשונה דוקא ש"פ משום דלשון התקדשי לא קאי כ"א אקמא ולא אאחרונה דאפילו יש בה ש"פ לא מהני הא לית' דאפילו לא קאי התקדשי כ"א אקמא אפ"ה הוי מצי שפיר למיתני אם יש בא' מהם ש"פ מקודשת אפילו באחרונה דהא קי"ל לעיל כרבי יוסי דבעסוקין באותו ענין ונתן לה קידושין ולא אמר כלום מקודשת וא"כ לא גרע הא דקאמר מעיקרא התקדשי מעסוקין באותו ענין ותתקדש אפילו באחרונה ודוחק לאוקמי סתם מתניתין דהכא דלא כרבי יוסי ואפשר דאין ה"נ דגרע טפי דמדבר עמה על עסקי קידושין היינו שנתרצית להתקדש לו משא"כ הכא דזימנין שלא דיבר עמה ונתרצית לו וא"כ לא פסיקא ליה למיתני בזו בזו בלא וי"ו דאינה מתקדשת אלא בראשונה כשיש בה ש"פ ולא באחרונה ועי"ל דנהי דלר"מ ולר"י ע"כ צריך לחלק כמו שפירש"י לעיל דף מ"ד מ"מ לר"ש איכא למימר דלעולם בין בוי"ו ובין בלא בוי"ו כלל גמור הוא לכל מילי והיינו דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רבה רבי שמעון היא כו' לפי פשט לשון השמועה משמע דלהנך תנאי דפליגי אדרבי שמעון סברי בסיפא דמתניתין בזו ובזו דאינן מצטרפין משום דפרטא הוי וכבר תמוהו רבים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כסתם מתניתין דהכא ובהל' שבועות והל' נדרים פסק בהדיא דלא כר"ש והכ"מ שם והלח"מ כתבו שמחלק הרמב"ם בין קידושין לנדרים ושבועות כי היכי דלא תיקשי סתם מתניתין דהכא אנדרים ושבועות כ"כ בשם הר"י קורקו' ולפ"ז קשה סוגי' דהכא אמאי מוקי לה כר"ש דוקא ויותר יש לתמוה דלעיל דף מ"ד מקשה הש"ס אדריש לקיש ומי מצית לאוקמי מתניתין כרבי יהודא והקתני סיפא האומר לאשה התקדשי בתמרה כו' ואמר רבה מאן תנא התקדשי התקדשי רבי שמעון ומייתי הסוגי' דשבועות ומאי קושיא דעולם סיפא נמי רבי יהודא היא ומודה רבי יהוד' לענין קידושין דכללא הוי כמו שמחלק הר"י קורקוס ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קצת והארכתי הרבה לפי נוסחאות מחולפים בש"ס ובלשון הרמב"ם ז"ל וכאן נקיטנא נפשאי בקצרה לפי מה שהתבוננתי החילוק בין קידושין לנדרים לבר ממאי דפרישית לעיל עוד אחת ראיתי דודאי מצד הסברא ולשון בני אדם כשאומר ענינים נפרדים בוי"ו משמע שהוי"ו כוללת ומחבר הענינים יחד אלא דמאן דסבר דאפ"ה פרטי הוי היינו משום דמשמע נמי א' א' בפני עצמו כדאשכחן כה"ג אפילו בלשון תורה לרבי יונתן דכל היכא דכתיב בוי"ו משמע א' א' ומשמע שניהם יחד וא"כ י"ל דה"ה בלשון בני אדם ואפילו את"ל דמאן דחשיב טפי פרטא אפילו בוי"ו ואפ"ה מודה מיהא דהיכא דאי אפשר לומר דהוי פרטא אמרינן דלכללא איכווין כיון דאשכחן תנאי טובא דאמרי דכללא הוי וכה"ג מצינן טובא בש"ס על לשון מהלשונות דתרי לישני משמע מלישנא דמהני ביה קאמר כההי' דר"פ השולח ולפ"ז ודאי סיפא דמתניתין אתיא שפיר ככ"ע דבזו ובזו בוי"ו אם אין בא' מהם ש"פ ויש בכולן ש"פ מצטרפים דמכיון שאדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ מהיכא תיתי נאמר דנתכוון לחלק וכאילו אמר התקדשי התקדשי ולמיהדר בי' מכל חד מתמרה זו לתמרה זו דמאי אולמא דהאי מהאי כיון שאין בשום אחד ש"פ ואדרבא מחשבתו ניכר' מתוך מעשיו דלפי שיודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ נתכוון לקדשה בכולם יחד ומה שלא אמר באלו היינו שרצה שלא יגמרו הקידושין עד שתקבל כולם כמ"ש הפוסקים והמפרשים אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אילימא אסיפא ואפילו בקמיית' הא מלוה היא ומאי קשיא הא כיון שיש בראשונה ש"פ אית לן למימר דלפרטא איכוון כיון דלא שייך טעמא דאדם יודע מיהו לק"מ דמ"מ כיון דע"כ מוקמינן רישא דמתניתין כר"ש מדלא נקיט בזו בזו בלא וי"ו ברישא אם נאמר דפרט גמור הוא ואם נאמר דבלא וי"ו נמי שייך תרי לישני א"כ ה"ל למיתני בסיפא והוי רבותא טפי אע"כ דכר"ש מיתוקמא ומדיוקא דרישא שמעינן שפיר דליכא שום פרטא אלא בהתקדשי התקדשי לחוד וע"כ היינו כדפרישית דלרבי שמעון דוקא התקדשי התקדשי הוי פרט אבל אינך בין בוי"ו ובין בלא וי"ו כלל גמור הוי וא"כ מקשה שפיר אפילו בקמייתא הא מלוה היא כיון דכלל גמור הוא ודו"ק כנ"ל נכון ונתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהביא לשון משנתינו לפסק הלכה דבעיקר הדין אתיא ככ"ע אלא דמה שכתב התקדשי התקדשי ולא כתב בזו ובזו בלא וי"ו היינו משום דלשון המשנה ניחא ליה טפי כדרכו תמיד ובהנך דלא איירי מתניתין סמך על מה שכתב בשאר מקומות דבלא וי"ו דמי להתקדשי התקדשי אפילו בנדרים ושבועות לשיטת הגורסים כן בדבריו וכבר כתבתי שמחמת שינוי גרסאות אין להאריך יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף מו גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר"ש היא. כבר כתבתי ליישב מה שהקשו המפרשים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כאן כסתם מתני' דהכא ובהל' שבועות והלכות נדרים פסק בהדי' דלא כר"ש ונדחקו ליישב ולמאי דפרישית נתיישבו הדברים היטב עיין בפנים:

שם והא מלוה היא. עיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה ובמה שהשיג מהרש"א ז"ל על מהרש"ל וכתב דבלא"ה הא דמקשה והא מלוה היא ע"כ מהאי הוכחה גופא מקשה מדאין מצטרפות באוכלת דבלא"ה לא פסיקא להקשות דהאיכא תנא לקמן דהמקדש במלוה מקודשת אין דבריו מוכרחין דהא מסקינן דלכ"ע המקדש במלוה מקודשת ולא אשכחן שום תנא ואמורא דפליג וכן במה שכתב דמבבא דסיפא מוכח לה לענ"ד צריך עיון דלכאורה נראה כדברי מהרש"ל ז"ל דאף למאי דמסקינן דמעות בעלמא חוזרין וה"ל גזל דהיינו מלוה מ"מ נ"ל דאפילו אי תימא דהמקדש במלוה מקודשת אפ"ה א"ש דבאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפים לש"פ אפילו אי מעות חוזרין דלא הוי גזל כיון דאוכלת ראשון ראשון וכל חד מינייהו לא הוי ש"פ אין כאן גזל דפחות מש"פ לא ניתן להשבון ואפשר דאפילו גזל פחות מש"פ עכשיו וחזר וגזל פחות מש"פ נמי לא ניתן להשבון דקמא קמא אחיל לה כיון שאין עליו שום ממון בשעה שגזלה דהיינו בשעת אכילה וצ"ע ואפשר שלוה נתכוון מהרש"ל ז"ל לחלק:

נראין דברי תלמיד. עולא קמסיים למילתיה ואזיל וקאמר נראין דברי ר' ירמיה שהוא תלמידו של רב הונא: הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. בחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק: יכולין לעכב. הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהניא תו ריצוי האב: אין לי. דיכול למאן אלא אביה: היא כו'. וקס''ד בפיתה לשם קידושין אשמועינן קרא ולמימר דמצי הדרה בה: לא תיזלו בתר איפכא. דבר שאינו: יכול לשנויי לכו. קרא בפיתוי שלא לשם קידושין משתעי: קרא בעי. למימר דאביה יכול לעכב וכן היא ומהיכא תיתי לן לאוסרה בההיא בעילה למימר קידושין הן: אמר ר''נ לומר שמשלם קנס כמפותה. קרא לאו לאשמועינן היתרא איצטריך אלא לאשמועינן דכי מעכבא איהי נמי משלם קנס כדין מפותה שתלה הכתוב קנסא במיאון האב הכי נמי תלי במיאון דידה: אי הכי. סייעתא היא: היינו. ודאי דתנינא מהר ימהרנה לו כו': אמר ליה. מהא לא תסייען דאיכא למימר דמצריך לה בקידושי אחריני לדעת אביה: מתני' ואם לאו אינה מקודשת. דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קידושין באנפי נפשייהו: היתה אוכלת ראשונה ראשונה. בגמרא מפרש לה אהייא קאי וטעמא מאי: גמ' מאן תנא התקדשי התקדשי. הוא דהוי פרטא אבל בזו ובזו לאו פרטא הוא: אמר רבה ר''ש היא. בשבועות (דף לו:) גבי חמשה תובעין אותו: אהייא. קאי היתה אוכלת: אילימא ארישא. כי אמר התקדשי התקדשי: אלא אסיפא. דחשיבא ליה כללא קאמר דאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה כו' וכי איכא בחדא שוה פרוטה מיהא מיקדשא: ואפילו בקמייתא. ואפילו הראשונה או השניה שוה פרוטה אע''פ שאין באחרונה שוה פרוטה מקודשת: והא מלוה היא. כיון דקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה את הראשונה קודם שתקנה אותה בקידושיה הויא זו הראשונה מלוה גבה: הרי שלחן כו'. כלומר הרי לנו משנה שנויה ואין אנו יודעים לפרשה: ומיקרבא הנייתה. מוכנת היתה הנייתה וגלתה את לבה שהיתה חפיצה בהן: ש''מ מדר' אמי. דשני הא מילתא תלתא: ש''מ המקדש במלוה אינה מקודשת. מדקביל הך אתקפתא דפרכינן לעיל והא מלוה היא ואיזדקיק לשנויי עלה מאי באחת באחרונה קאמר אלמא ס''ל שאינה מקודשת: ושמע מינה פרוטה ומלוה דעתה אפרוטה. מדשנייה למתני' הכי דכי יש באחרונה ש''פ מקודשת ואע''ג דקמייתא מלוה הויא בהדה ובכולהו קדשה דהא כללא חשיב ליה גבי מנחת וקאמר דאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת אלמא קידושי אכולהו קיימי אפ''ה גבי אוכלת דהוו להו מלוה ופרוטה מקודשת באחרונה:

נראין דברי תלמיד. משמע הכא דרב ירמיה תלמידיה דרב הונא הוה וקשה דבפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:). משמע דתלמיד חבר דרב הוה דקאמר התם רב צלי של שבת בע''ש א''ל רב ירמיה בר אבא מי בדלת א''ל אין בדילנא ומדלא קאמר ליה רב ירמיה מי בדיל מר שמע מינה שהיה לו תלמיד חבר ונראה דתרי רב ירמיה הוו: בין היא בין אביה יכולין לעכב. ואע''ג דאמר רב לעיל (דף מד:) חיישינן שמא נתרצה האב היינו בסתמא ששמע ושתק אבל היכא דמיחה גילה בדעתו ולא מיבעיא אם לא נתרצה האב שיכולה היא לעכב אלא אפי' נתרצה האב יכולה לעכב וא''ת מה יועיל שתעכב אחרי שיתרצה האב הא בידו לקדשה בעל כרחה וי''ל היינו דוקא בתחילת הקידוש אבל היכא דנתקדשה שלא לדעת אביה ואח''כ נתרצה האב ואתה רוצה לומר דמקודשת מטעם דזכות הוא לו אמרינן כיון דבתו מעכבת דחוב הוא לו ולא היה מתרצה אם היה יודע דמעכבה ומיהו לפירוש הקונטרס לא קשיא מידי דפי' הואיל ובשעת קבלת הקידושין לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו רצוי האב: קרא בעיא. פי' שלא תהא אשתו באותה ביאה פשיטא דהא אפילו לא ימאנו אינה אשתו בהך ביאה כיון שפיתה שלא לשם אישות בשלמא אם פיתה לשם אישות אשמועינן חידוש דבין היא ובין אביה יכולין לעכב אבל השתא מאי חידוש אשמועינן וליכא למימר דקרא ה''ק שאם יבא אביה לקדשה לאותו מפתה שתוכל בתו למאן דפשיטא שיכול לקדשה בע''כ ומשני לומר שמשלם קנס כמפותה פי' לעולם מיירי שפיתה שלא לשם אישות ואפ''ה אשמועינן רבותא דכי מעכבא איהי שמשלם קנס דכמו דתלה הכתוב קנס דמפותה במיאון האב כך תלאו במיאון דידה והאי מיאון דידה ודאי אינו מועיל לענין שלא תינשא לו דכיון דאביה רוצה שתהא אשתו אינה יכולה לעכב אלא מהני שמשלם קנס כאילו האב ממאן א''נ נפקא מינה היכא דבא עליה ואח''כ נתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה לעכב שלא תהא אשתו: אמר רב יוסף אי הכי. בניחותא וסייעתא היא וכן היה רב יוסף רגיל לומר כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח.) א''ה היינו דמתרגמינן ססגונא א''ל אביי צריכה קידושין כו' ולא תסייעיה מהא וי''מ דר''נ בא ליישב לעולם אימא לך שפיתה לשם אישות וגרסי' אלא אמר ר''נ ולא תימא דתיקשי לרב אסי דאמר אביה ולא היא דהא דקאמר הכא דיכולה למאן אינו ר''ל דלא תהא אשתו כיון דרוצה אביה אינה יכולה לעכב אלא ר''ל שמשלם קנס כמפותה כלומר כדין שאר מפותות שהאב ממאן כדפי' בקונטרס ופריך רב יוסף בתמיה אי הכי כו': ואפילו בקמייתא. פי' בקונטרס אפילו הראשונה או השניה שוה פרוטה אע''ג דאין באחרונה שוה פרוטה מקודשת והא מלוה היא כיון דהקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא אכלה הראשונה כבר קודם שתקנה אותה בקידושין הויין מלוה גבה וא''ת כיון דבתורת קידושין אתו לידה היכי הוה מלוה הא אמרינן לקמן בפרק האומר (דף נט.) האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה נינהו היכא דבתורת קידושין אתו לידה וי''ל דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה והשניה איכא למימר דמלוה הן אצלה: [אימא גמרה ומקניא כו'. אע''ג דלא תלו בדידה להתקדש בפחות משוה פרוטה כדאמרינן בפ''ק מיהו בקל עושה צריכותא] ת''י: