קידושין מד ע"א

דף מד - א

קטנה שנזקקה ליבום מן האירוסין, שאירסה אדם ומת, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה, ואילו הנערה שנזקקה ליבום מן האירוסין, עושין בה מאמר בין מדעת עצמה ובין מדעת אביה.

ולדברי רבי יוסי ברבי חנינא בטעמו של רבי יוחנן, תיקשי: מאי שנא קדושין שמודים חכמים שאין הנערה מקדשת את עצמה, ואילו במאמר סוברים הם שעושין מאמר בנערה אף מדעתה לבד!?

אלא אי איתמר דברי רבי יוסי ברבי חנינא הכי איתמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

מאי טעמיה דרבי יוחנן, אליבא דרבנן? קדושין דבעלמא אינם נעשים אלא מדעתה [של האשה], ^[1] לפיכך אביה מקדשה ולא היא.

אבל גירושין דבעלמא נעשים הם אפילו בעל כרחה [של האשה], וכן המגרש את בת חבירו אין הוא צריך לדעתו של אביה ואפילו כשהיא ברשותו, לפיכך: בין היא ובין אביה מקבלים את גיטה, שהרי מה לנו ולדעתו.

ותמהה הגמרא על התירוץ, שהרי לכאורה לא הועלנו בו כלום:

והרי מאמר דבעלמא אינו נעשה אלא מדעתה, ומכל מקום קתני: "בין היא ובין אביה", וכמו ששנינו: "והנערה בין מדעת עצמה ובין מדעת אביה"!?

ומשנינן: התם במאמר דבעל כרחה, ורבי היא, כלומר: אותה משנה סוברת כרבי, שמאמר בעלמא נעשה אפילו בעל כרחה של האשה, ואם כן דומה המאמר לגירושין ולא לקידושין; ^[2] דתניא:

העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה:

רבי אומר: קנה.

וחכמים אומרים: לא קנה.

ואגב שהובאה מחלוקת רבי וחכמים, מפרשת הגמרא את טעמם:

מאי טעמא דרבי? משום דגמר ^[3] מאמר ביבמה מביאה דיבמה, מה ביאה דיבמה אף בעל כרחה הוא קונה אותה, אף הכא במאמר נמי, אף בעל כרחה הוא קונה אותה.

ואילו רבנן סברי: ילפינן מאמר ביבמה משאר קדושין שלא ביבמה, מה קידושין דמדעתה, אף הכא במאמר נמי דמדעתה.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי, מה הוא טעם מחלוקתם, שזה לומד מביאת יבמה, ואילו זה לומד מקדושי אשה?

רבי סבר: מילי דיבמה מיבמה [דיני יבמה מדיני יבמה] הוה ליה למילף [יש לנו ללמוד].

ואילו רבנן סברי: קידושין [מאמר ביבמה, שמתורת קידושי שאר אשה הוא] מקידושין הוה ליה למילף.

וכאן שבה הגמרא למה שנתבאר בפירוש טעם הדין דגבי מאמר, שהוא משום דכרבי היא שמאמר נעשה בעלמא בעל כרחה ; ומסייעת פירוש זה:

הכי נמי מסתברא כדקא מתרץ רבי יוחנן לאותה ברייתא דמאמר, שאין היא אמורה אלא דוקא במאמר, אבל בקדושין יהיה הדין אביה ולא היא, מדקתני סיפא דאותה ברייתא דמאמר: "מה שאין כן בקדושין", הרי שבקדושין מודים חכמים שאביה ולא היא.

ומבארת הגמרא: אלא נימא דתיהוי ברייתא זו תיובתא דריש לקיש, שהרי בברייתא זו מבואר, שלדעת חכמים, בקדושין: אביה ולא היא!?

ומשנינן: אמר לך ריש לקיש: הא מני ברייתא זו רבי יהודה היא, דאמר גבי גירושין והוא הדין בקדושין: אין שתי ידים זוכות כאחת. ^[4] ותמהינן: אי רבי יהודה היא, אם כן איך שונה התנא: "מה שאין כן בקידושין", והרי "מה שאין כן בגירושין" מיבעי ליה לומר, כדי ללמדנו שאפילו בגירושין שנעשים בעל כרחה, בכל זאת אביה ולא היא!? ^[5]

ומשנינן: אין הכי נמי, שיכול היה התנא לומר: "מה שאין כן בגירושין", אלא איידי דתנא מאמר, היות והתנא עוסק במאמר דדמי לקדושין, לפיכך תנא נמי: "מה שאין כן בקדושין".

ואכתי מקשינן לריש לקיש שמעמיד את הברייתא - המחלקת בין מאמר שהוא נעשה מדעת שניהם, לקידושין - כדעת רבי יהודה: ורבי יהודה, מאי שנא מאמר שהוא נעשה אף מדעת הבת, ואילו בגירושין וקידושין אינו נעשה אלא מדעת האב!?

ומפרשינן: שאני מאמר הואיל וזקוקה היא ועומדת, ולפיכך תופס בה המאמר בכל דהו.

ומוסיפה הגמרא: השתא דאתית להכי, עכשיו שנתחדשה סברת "הואיל וזקוקה ועומדת" -

אם כן דעתו של רבי יוחנן נמי לא תיקשי לך מעיקרא, אין לך להקשות כלל את מה שהקשתה הגמרא לעיל - לפי מה שסברה הגמרא בטעמו של רבי יוחנן המחלק בין קידושין לגירושין, שהוא משום שבקדושין מוציאה היא את עצמה מרשות אביה - ממאמר שאף הוא מוציא אותה מרשות אביה, ומכל מקום הוא נעשה אף מדעתה ; זו לא תיקשי:

משום דשאני מאמר - שהוא נעשה אף מדעתה לבד - הואיל וזקוקה היא ועומדת.

מקשה הגמרא על שיטת ריש לקיש, מהא דתנן במשנתנו: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.

הרי משמע: בו ובשלוחו אין, אכן מקדש הוא את בתו הנערה, אבל בה ובשלוחה לא מתקדשת, ותיובתא דריש לקיש, הסובר שלפי חכמים בין היא ובין אביה!? ^[6]

ומשנינן: אמר לך ריש לקיש: הא מני משנתנו רבי יהודה היא, שהוא סובר בין בגירושין ובין בקידושין אביה ולא היא.

ותמהינן: ומי מצית מוקמת לה למשנתנו כרבי יהודה [וכי אטו אפשר לומר שמשנתנו רבי יהודה היא]!? והקתני סיפא [במשנה הבאה לקמן מו א]:

"הנותן שתי תמרות ואומר לאשה: התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו [שאין באחת מהן שוה פרוטה, אפילו אם יש בשתיהן כאחת שוה פרוטה] אינה מקודשת", ומשום שכפילות לשון "התקדשי" משמעה: כל תמרה תהא קדושין בפני עצמן, והרי בכל קידושין אין שוה פרוטה.

ואמרינן עלה בגמרא לקמן מו א:

מאן תנא [מי הוא התנא של משנתנו], המצריך לחילוק הקידושין כפילות לשון "התקדשי התקדשי", ואילו כשלא אמר אלא "התקדשי לי בתמרה זו, ובזו" אין משמעות הלשון שני מעשי קידושין, אלא ששתי התמרות ניתנות למעשה קידושין אחד, ואף אם יש רק בשתיהן כאחת שוה פרוטה, הרי היא מקודשת?

ואמר רבה שם:

הכופר לחבירו בממון שהוא חייב לו ונשבע על כך, והודה שנשבע לשקר, הרי זה מביא "אשם גזילות" ומשלם קרן וחומש, ופרשה זו נקראת "שבועת הפקדון".

רבי שמעון היא, דאמר גבי מי שהיו חמשה תובעים אותו: "תן לנו פקדון שיש לכל אחד מאתנו בידך", ואמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא ^[7] לך" וכן לכולם, אינו חייב אלא "אשם גזילות" [שחייב אדם כשכפר בשבועה ממון שיש בידו] אחד, כי שבועה אחת היא ; ואינו מתחייב בחמשה קרבנות, עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד; והוא הדין גבי קידושין, עד שלא כפל לשון "התקדשי" אין כאן שני מעשי קידושין אלא מעשה קידושין אחד בשתי תמרות.

ואם כן תיקשי לריש לקיש: האיך נפרש את הרישא [היא משנתנו] כרבי יהודה, והרי את הסיפא אנו בהכרח מפרשים כרבי שמעון!? ^[8]

וכי תימא לתרץ: ^[9] כולה - הן הרישא והן הסיפא - רבי יהודה היא, ומיהו בפרטי [לענין פירוט וחילוק קידושין ושבועות] סבר לה רבי יהודה כרבי שמעון, והשתא ניחא הן רישא והן סיפא, שהרי לרבי יהודה אין נערה מתקדשת על ידי עצמה, והיינו רישא ; וכן סובר רבי יהודה שלחילוק קידושין צריך לכפול לשון "התקדשי", והיינו סיפא.

כך הרי אי אפשר לומר, דומי סבר לה רבי יהודה כרבי שמעון בפרטי!?

והתניא:

זה הכלל: "כלל" אם כלל כמה כפירות ממון בשבועה אחת אינו חייב אלא אחת [אשם גזילות אחד], ואילו "פרט", חייב על כל אחת ואחת, דברי רבי מאיר. ^[10] רבי יהודה אומר: אם אמר: "שבועה: לא לך, לא ^[11] לך, לא לך", חייב על כל אחת ואחת", כי שלוש שבועות הן.

רבי אליעזר אומר: אם אמר: "לא לך לא לך ולא לך, שבועה", חייב על כל אחת ואחת, אבל אם הקדים לשון "שבועה", הרי זו שבועה אחת.

רבי שמעון אומר: לעולם אינו חייב כמה קרבנות עד שיאמר "שבועה" לכל אחד ואחד.

הרי שבפרטי אין דעתו של רבי יהודה כרבי שמעון ; ואם כן מאחר שהסיפא רבי שמעון היא ולא רבי יהודה, האיך נוקים את הרישא - היא משנתנו - כרבי יהודה!?

אלא מיישבת הגמרא אליבא דריש לקיש את משנתנו באופן אחר:

כולה - משנתנו, הרישא והסיפא - רבי שמעון היא, ובשליחות כלומר: בדין גירושי וקדושי הבת בעצמה במקום אביה סבר לה כרבי יהודה, שאין היא יכולה לעשות כן ; אבל חכמים חולקים על שניהם, ולדעתם, הן אביה והן היא מקבלים את קידושיה.

רבי אסי לא על לבי מדרשא [ביום מן הימים לא היה רבי אסי בבית המדרש], ואשכחיה רבי אסי לרבי זירא [מצאו רבי אסי לרבי זירא] ואמר שאל ליה לרבי זירא: מאי אמור האידנא בי מדרשא [מה נתחדש היום בבית המדרש]?

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי:

אף אנא לא עייל [אף אני לא הייתי שם], אלא רבי אבין הוא דעייל, ואמר [רבי אבין היה, ואמר לי כשיצא מבית המדרש]:

חברותא כולה כרבי יוחנן, חברו כל החבורות שבבית המדרש, ונמנו וגמרו הלכה כרבי יוחנן, שלדעת חכמים יש חילוק בין גירושין לקידושין, שאם כי בגירושין אף היא מקבלת את גיטה, מכל מקום אין היא מתקדשת על ידי עצמה.

וצווח ריש לקיש בבית המדרש כי כרוכיא [כמו עגור]: והרי "ויצאה והיתה" אמרה תורה, ואין לחלק בין גירושין לקידושין ! ולית דאשגח ביה [ואין מי שישגיח בדבריו]. ^[12]

אמר שאל ליה רבי אסי לרבי זירא: האם בקי אתה ברבי אבין שבר סמכא הוא ואינו משכח? אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: אין, ודאי הוא שלא שכח מה שאמרו בבית המדרש, ומשום שכמין ימא לטיגני הוא, דבריו נאמרו סמוך ליציאתו מבית המדרש, ועד שלא עבר שיעור שהיית השולה דג מן הים עד שנותנה במחבת שהיא כבר נתונה על האש. ^[13]

אמר רב נחמן בר יצחק:

אנא לא שמעתי - בסיפור זה שהביאה הגמרא - אם רבי אבין ברבי חייא הוא שאמרה, ולא שמעתי אם רבי אבין ברבי כהנא הוא שאמרה, אלא שמעתי את השמועה בשם רבי אבין סתם ללא שם אביו, ואיני יודע איזה רבי אבין הוא?

ומפרשינן: למאי נפקא מינה איזה רבי אבין הוא?

למירמא דידיה אדידיה [להקשות מדברי רבי אבין על דברי רבי אבין], כלומר: אי אפשר לשאול סתירה בדברי רבי אבין, מאחר שאין אנו יודעים איזה רבי אבין אמרה.

בעא מיניה רבא מרב נחמן:

בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. איכ' למידק דילמ' בו ובשלוחו אין, בשלוחה לא, אבל בה אין ה"נ איכ' למימ' אי הכי לא ליתני בו דהא מריש' נמי שמעינן דמצוה בו יותר מבשלוחו מדלא תני הכי ש"מ למעוטי בה אתא:

בו ובשלוחו אין, בה ובשלוחה לא. ואם תאמר ודלמא בו ובשלוחו אין אבל בה, דוקא בה ולא בשלוחה ולמעוטי שלוחה אתא. יש לומר דהוה ליה למיתני בהדיא ועל ידי עצמה בה ולא בשלוחה, אי נמי ליתני האיש מקדש את בתו על ידי שלוחו ותו לא, דאי משום מצוה בו יותר מבשלוחו, הא מרישא שמעינן לה מדלא תנא הכי ותנא בו, שמע מינה בה אתא למעוטי.

התם במאמר בע"כ ורבי היא. פי' ומתני' קטנה מדעת אביה לאו ברצונו אלא מידיעתו שצריך להודיעו כדאמרן בפ"ק שצריך לידיעה. הא דאמרינן דרבנן גמרי מאמר מקידושין דעלמא ורבי גמר מאמר מביאה דיבמה לאו דוקא דהא מאמר דרבנן היא ולא שייך ביה האי לישנא אלא הכי קאמר דמר מדמי וסמוך לה אקדושין ומר סמוך לה אביאה ודכותה אמרינן בבבא מציעא דילפינן מציאה מגט ואע"ג דמציאה לאב מדרבנן היא וזה פשוט:

בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. וכ"ת אימא הכי בשלוחו אין בשלוחה לא אבל בה מגרשה. איכא למימר א"כ ליתני בשלוחו בלחוד והוה דייקינן בשלוחו אין בשלוחה לא מדקתני בו ובשלוחו שמעינן דממעטינן בה ובשלוחה וקתני בו משום דיוקא דלא בה וקתני בשלוחו לגופיה או ממעט שלוחה נמי ודוק:

הא דתניא זה הכלל כלל אינו חייב אלא אחת כו' אתיא לענין שבועת הפקדון שכפר ונשבע ואחר כך הודה דמיחייב קרבן ואם היו ארבעה תובעים אותו כל אחד פקדון שלו וכפר בכלם ואמר דרך כלל שבועה שאין לכם בידי כלום ואחר כך הודה אינו חייב אלא קרבן אחד דשבועה אחת היתה לכלם פרט חייב קרבן על כל אחת ואחת מפני שהיו שבועות חלוקות רבי יהודא אומר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת פי' שאעפ"י שלא הזכיר אלא שבועה אחת כיון דאמר לא לך לא לך שבועות חלוקות הן דשבועה דאמר מעיקרא קיימא אכל חד מנייהו כאלו פי' והיינו דאיכא בין לר"מ לרבי יהודה דלר"מ כה"ג כללא הוי ואינו חייב אלא אחת ופרטו של ר"מ לא שיאמר שבועה בפי' לכל חד דא"כ היינו ר' שמעון ולא שיאמר לא לך לא לך שבועה דא"כ היינו ר' אליעזר אלא הכי פרטא דר"מ דקאמר שבועה לא לך ולא לך דהשתא דאמר ולא לך בוי"ו הוי פרטא אבל כי ליכא וי"ו סבר ר"מ דכללא הוי ורבי יהודה סבר דאפי' בלא וי"ו הוי פרטא ואע"ג דבעלמא כי איכא וי"ו הוי תערובות טפי ומוסיף על ענין ראשון טפי מהיכא דליכא וי"ו והכא אמרינן איפכא לר"מ לא תיקשי לן דהכא נמי כי איכא וי"ו חשבי ליה מוסיף על ענין ראשין והאי וי"ו קאי אשבועה כאלו אמר ושבועה לא לך וכי ליכא וי"ו אינו עושה חבור עם השבועה אלא עם לא לך ראשון וכאלו כללם כלם בשבועה א':

כמין ימא לטגנא. פי' ר"ח שמקומות ידועים הם קרובים זה לזה וכן עיקר שלדברי רש"י ז"ל הקשו בתוס' כי אין השיעור מסוים ופעמים שהבית רחוק מן הים ותו הוה ליה למימר כמן ימ"א לטגנ"י:

אע"פ שלענין גירושין פסקנו בנערה שמתגרשת בין על ידי עצמה שלא מדעת אביה בין על ידי אביה שלא מדעתה ושאף בקטנה כן לדעת גדולי הרבנים בקדושין מיהא אינו כן אלא אף נערה אינה מתקדשת כלל בחיי אביה אלא על ידי אביה ואם קבלה היא שלא לדעת אביה אינו כלום מכל מקום כל שיצאה מרשות אביה אלא שמצד שהיא שוטה אינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה:

היבם אינו מיפר נדרים כלל אלא כל שהיא נערה ונתארסה אעפ"י ששומרת יבם אביה לבדו מיפר נדריה ואפילו עשה בה היבם... עצמה מרשות אביה אם תפרשה לענין נדרים לומר שמקודם המאמר יהא האב מיפר לבדו ואחר המאמר אב ויבם מפירין אין הלכה כן אלא אף לאחר מאמר האב מיפר לבדו ומכל מקום יש מפרשים בה מפקעת עצמה מרשות אביה שאם רצה האב ליתנה לאחד משאר אחים אינו רשאי שזה שעשה בה מאמר פסלה משאר אחים כמו שביארנו:

כבר ביארנו במקומו שהכופר בפקדון ונשבע והודה חייב קרבן ואם נשבע הרבה פעמים והודה חייב על כל אחת מהם שאין כן בשבועת העדות שמשנשבע שאינו יודע לו עדות אם חזר ונשבע כמה פעמים אינו חייב אלא אחת כמו שביארנו הטעם במקומו מעתה היו חמשה תובעים אותו והוא אומר שבועה שאין לכם בידי אין זו אלא שבועה אחת ואינו חייב אלא אחת שהרי דבור זה כולל את כלם בשבועה אחת ואין כונתו לפרוט שבועה על כל אחד ואחד הא אם אמר שבועה לא לך ולא לך או שבועה לא לך לא לך או שיזכיר שבועה בתחלה ובסוף ר"ל שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה והוא ענין שאמר עד שיזכיר שבועה באחרונה ופירשוה בתלמוד המערב אף באחרונה בכל אלו פרטים הם וחייב על כל אחת ואחת ואין צריך לומר אם הזכיר שבועה לכל אחד ואחד ר"ל שבועה לא לך ושבועה לא לך וכו' וכבר כתבנום בכדי צרכה במקומה בחמשי של שבועות:

לענין קדושין אינו כן אלא כל שאמר לה התקדשי לי בזו פרט הוא ואינה מתקדשת אלא באחד ואם יש באחת מהם שוה פרוטה מקדשת ואם לאו אינה מקדשת אלא אם כן מספק מתורת שווי פרוטה במדי הא אם אמר התקדשי לי בזו ובזו הרי כלן מצטרפות וכל שיש בין כלן שוה פרוטה מקדשת וכן התקדשי לי בזו בזו ובזו וכן התקדשי בזו ובזו ובזו התקדשי שכלן אצל קדושין כלל הן חוץ מהתקדשי התקדשי ולמדת שהלכה כר' שמעון בקדושין ולא בשבועות וזו היא שיטת גדולי המחברים לפי הנראה אלא שיש לחלוק בהבנת דבריהם ומכל מקום יש מפרשים שהכל פרט עד שיאמר באלו וכענין האמור בשבועות והדבר רופף בידינו ומחמירין בו:

גמרא גירושין דבע"כ מכאן משמע דמתגרשת ע"י אביה בע"כ של אביה וכתבנו לעיל בשמעתי' דחופה קונה:

במאמר דבע"כ ור' היא פי' כיון דישנו בע"כ אפי' מדעתה נמי מתקדשת בלא דעת אביה מידי דהוה אגירושי מדעתה ומדעת אביה דקאמר היינו בין שאביה מקבל הכסף בין שהיא מקבלת הכסף דומיא דריש קטנה מן האירוסין אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה היינו שיביא כסף ליד אביה ואם זרק הכסף לרשותו מתקדשת היא בע"כ:

גמר מביאה דיבמה מאמר דרבנן היא ופליגי במאי מדמי' לה ובענין זה בפ' שנים אוחזים ילפינן מציאה מגט ומציאת קטן מדרבנן מפני דרכי שלום:

בה ובשלוחה [לא] תיובת' דר"ל. וא"ת דילמא בה מתקדשת ולמעוטי שלוחה קא אתי דבעיא היא בסמוך לענין גט מהו שתעשה שליח וקמ"ל דלקידושין אינה עושה וי"ל א"כ ה"ל למיתני בה ולא בשלוחה לאשמועי' דמתקדשת ע"י עצמה:

כמין ימי ימא לטיגנא פר"ח דימי וטגני ב' מקומות הם וקרובים זה לזה:

דמדעתה דדעת האשה בעינן אביה ולא היא שנערה שיש לה אב תלויה מכל וכל בדעת אביה. בעל כרחה. בעל מגרשה מה צורך לדעת האב אע"פ שיש לה אב. מאמר חכמים תקנו שיקדש אדם יבמתו בכסף ואותן קדושין נקראין מאמר וקס"ד דרבנן דרבי תנו לה דבעו מדעתה. ושאני דר' היא דאמר בעל כרחה מצי למעבד מאמר:

כדקא מתרץ ר' יוחנן. דרבנן מודו בקדושי' אביה ולא היא:

מאי שנא מאמר בין היא בין אביה מקדושין דעלמא. זקוקה מחמת קדושי אחיו:

לר' יוחנן לעיל לא תקשי והרי מאמר דמדעתה דאה"נ דרבנן תנו לה ואמרי דמאמר ליתיה בעל כרחה ואפ"ה אמרי בין היא בין אביה דשאני מאמר משאר קדושין הואיל וזקוקה ועומדת:

(חבור) חבורתא נאספו כל בני הישיבה ואמרו כר' יוחנן דאמר דלרבנן מודו דקדושין אביה ולא היא. כרוכיא גרווא"ה בלע"ז ויצאה והיתה ודינם שוה ולא השגיחו בדברו דעל כרחיך לא (השגיחו) איתקוש לגבי האי מילתא דהא גרושיה בעל כרחה ומ"ה אמור רבנן בין היא בין אביה דמה לנו בזה לדעת האב הרי בעל כרחו מגרשה אבל קדושיה אינם אלא מדעתה הילכך אביה ולא היא שהרי מה שצריך דעתה כל זמן שהיא נערה הכל תלוי בדעת האב ודעתה אינו כלום אי נמי לא ס"ל שיהא כלל בכל מקום דאיתקש יציאה להוייה אלא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר:

ה"ג התם נמי מאמר בעל כרחה הוי ורבי היא קשיא לי אי הכי דרבי אפילו קטנה נמי יעשו בה מאמר שלא לדעת אביה לפי פירושין דאמרינן נערה והוא הדין לקטנה דהא מאמר דמי לגט. ויש לומר דהוה מצי לאקשויי ליה הכי אלא דלבתר כן מסיק דרבי יוחנן נמי כרבנן מוקי לה דאין מאמר אלא מדעת משום הכי קטנה לא דומיא דקידושין דאין קנין לקטנה. ושאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת:

הכי נמי מסתברא כדקא מתרץ ר' יוחנן. פירש דההיא ברייתא דתני והנערה בין מדעת אביה ובין מדעת עצמה רבי היא ולא רבנן. ומכאן מוכח דדוקא נערה ולא קטנה ואין לסמוך על מה שכתבתי לעיל שאם תאמר אפי' קטנה אדקאמר הכי נמי מסתברא אדרבה ליקשי ליה אי הכי דרבי היא אפילו קטנה נמי והוי דחי למילתיה דלא תוקמה כרבי ומדלא אקשי ליה הכי אלא אמר הכי נמי מסתברא ש"מ דקים ליה לתלמוד דדוקא נערה ולא קטנה. ותדע דהכי הוא דאמאי נקט נערה להודיעך כוחו דרבי יהודה לישמעינן קטנה להודיעך כוחן דרבנן חדא דכחא דהיתרא עדיף ועוד דהלכה כרבנן. אלא ודאי דוקא נערה שהיא בת דעת אבל בקטנה גם רבנן מודים דאביה ולא היא. ומאי דאמרינן לקמן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט. והייתי סבור להוכיח משם דקטנה מכי אית לה יד מקבלת גיטה בחיי אביה דהא קס"ד השתא דביש לה אב מיירי מתניתין ואפילו הכי קתני אינו גט עד שיגיע גט לידה אלמא מכי מטי גט לידה מיהת מיגרשא ואי לית לה יד לקטנה בחיי אביה היכי ס"ד לאוקמה בשיש לה אב. אלא לאו ש"מ מילתא פשיטותא היא דקטנה מכי אית לה יד מקבלת גיטה בחיי אביה. ותו כי דחי ליה הכא במאי עסקינן בשאין לה אב. אמאי אמר ליה כעין דחייה דמשמע דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הכי הוה ליה למימר ותיסברא אי דאית לה אב כשהגיע גט לידה מי מגרשא אלא ודאי דלית לה אב. מדלא קאמר הכי ש"מ דקטנה נמי מקבלת גיטה בחיי אביה. ותו כי אמר חסורי מחסרא כו' ומפליג בין אית לה אב ללית לה אב לענין זה שאם יש לה אב מצי לשווי שליח אף על פי שהיא קטנה. אמאי לא אפליג נמי ותנא במה דברי אמורים דאם הגיע גט לידה מיהת מגורשת בשאין לה אב אבל אם יש לה אב אפילו הגיע לידה אינה מגורשת עד שיגיע ליד האב. אלא לאו ש"מ מכל הני מוכח דקטנה מכי אית לה יד מקבלת גיטה בחיי אביה. ואין זו הוכחה של כלום דמאן נימא לן דהאי לידה שלא מדעת אביה הוא דילמא מדעת אביה והאי דלא תנא עד שיגיע גט ליד אביה משום דמיירי שאמרה התקבל לי גיטי תנא נמי לידה אבל מיהו כי דיניה דהיינו לדעת אביה. ואין הדבר ברור שיהא שלא מדעת אביה שנסמוך עליו להתיר ולהכשיר יד הקטנה בחיי אביה וכדברי כל המפרשים מסתברא דמפרשי ודאי נערה ולא קטנה. ודברי בעל הלכות גדולות אינן מוכיחים שהקטנה יש לה יד בחיי אביה אלא שהאב מקבל גט בתו אף על פי שהיא קטנה הרבה ואין לה יד אבל לעולם קטנה בחיי אביה מקבל גיטה ולא היא:

גמ' אלא כולה ר"ש היא ובשליחות ס"ל כרבי יהודה וכו' לכאורה מאי קאמר ובשליחות וכו' דהא לא בשליח דידה פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בהיא גופה אם מקבלת גיטה אם לאו אבל בשליח דידה לכו"ע אין היא עושה שליח כדפשיט לקמן ר"נ לרבא והא דמדקדק תלמודא בו ובשלוחו קתני בה ובשלוחה לא קתני עיקר מילתא מדקדק משום דבה לא קתני אבל שלוחה שפיר לא קתני לכו"ע דאין היא עושה שליח כדפשיט רב נחמן לקמן ויש ליישב ובשליחות דקאמר לאו שליח דידה קאמר אלא קבלת הגט דידה מקרי שליחות ויד דאביה כדלקמן דעדיין הנערה ברשות אביה היא לכל דבר ולכך לרבנן מקבלת גיטה משום דהוי כיד ושליח דאביה ולר"י לא נעשית שליח ויד דאביה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כלל אינו וכו' ובשבועות מפרש איזה כללו של ר"מ ופרטו עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד שבועה שאין וכו' לא לך חייב אשם גזילות לא לך וכו' כללא לא הוי עכ"ל הס"ד כצ"ל וכ"ה בפרש"י ישן ולא נחית רש"י הכא לפרושי כללא ופרטא של ר"מ אלא לשמואל כדאית ליה התם דפרטו של ר"י הוא כללו של ר"מ וכללו של ר"י הוא פרטו דר"מ ולרבי יוחנן כדאית ליה התם דבין כללו ובין פרטו של ר"י הוא פרט לר"מ וכללו שאין לכם בידי כלום ומהרש"ל הגיה בפרש"י כאילו נחית לפרושי פרטא של ר"מ והיינו לשמואל דהתם ואין צורך כי דברי רש"י נכונים הם בלי הגה"ה כמ"ש בשם רש"י ישן:

ודע שגירסת רש"י מהופכת הכא מדהתם ואין לחוש בכך כי כן דרכו לפרש במקום זה כך ובמקום אחר שינה פירושו ודו"ק:

תוס' בד"ה צווח ר"ל וכו' יש לה יד כיון שנשאת עכ"ל לאו דוקא כיון שנשאת דבארוסה קיימינן אלא דר"ל דאף בנתארסה יוצאת מרשות אב לרשות בעלה ובשעה שמקבלת הגט עד אחר הגרושין אין רשות אביה עליה ולכך יש לה יד משא"כ בקידושין בשעה שמקבלת הקידושין רשות אביה עליה ואין לה יד וק"ל:

רש"י בד"ה ורבי היא כו' מקודשת לי הס"ד:

בד"ה רבי שמעון כו' לא לך לא לך כו' כצ"ל:

בד"ה לא לך כו' כללא הוי הס"ז ונ"ב פירוש כלל של ר"י הוח פרטו של ר"מ וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. נ"ל משום דבו לא איצטריך אלא לדיוקא דבו ולא בה דאילו לגופי' דמצוה בו יותר מבשלוחו כבר שמעינן ליה מבבא דבה ובשלוחה דהשתא איהי דלא מיפקדא אפ"ו מצוה בה. אב דמיפקד מדברי קבלה ואת בנותיכם תנו לאנשים לא כש"כ:

בסה"ע ארנב"י אנא לא ר"א בר"ח כו'. כה"ג אמר איהו בפסחים (קז):

רש"י ד"ה השתא דאתית להכי. אולי צ"ל דיהיב ריב"ח אליבא דריו"ח למילתייהו כו':

תד"ה צווח (בסופו). אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת. ר"ל אם נשאת דתו אין עליה רשות אב (וה"ה אם מת האב) דודאי יש לה יד כדמוכח ממתניתין קטנה כו' עד שיגיע גט לידה שהובאה לקמן (בע"ב) ומוקמינן לה כשאין לה אב. וכן מעדותו של ריו"ח בן גודגדא בר"פ חרש. משא"כ בקדושין שאין קידושי קטנה כלום אפי' במקום שאין אב. והרש"א נדחק מאד בהבנת דבריהם. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה להפ"י. והנה לפי טעמא בתרא דלעיל אליבא דריו"ח דקדושין דמדעתה אביה ולא היא גירושין דבע"כ א"ש דלא אשגחו ביה דכמו דלא מקשינן לענין בע"כ ה"נ לענין זה כיון דתליין אהדדי:

גמרא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר"י בר חנינא כו' קידושין דמדעתה אביה ולא היא. לכאורה יש לתמוה דאדרבה כיון דמדעתה אדרבא אית לן למימר דמתקדשת מדעת עצמה ועוד היאך אתי האי סברא ומפקא מהקישא ולפמ"ש אתי שפיר דבלא"ה לא שייך לרבי יוחנן האי הקישא להכי כיון דבגירושין גופא לא כתיב בהדיא אלא יד אביה משא"כ יד עצמה לא יליף לה אלא מסברא והיינו האי סברא דקאמר הכא דכיון דגירושין בע"כ לא גרע יד דידה מחצר אביה או משליחות אביה כשיטת הרמב"ן ז"ל בפ' התקבל משא"כ בקידושין לא שייך האי סברא ועי"ל דלרבי יוחנן לרבנן אלים להו הך סברא נמי דאין שתי ידים זוכות כא' אלא דבגירושין לא איכפת להו כיון דהוי בע"כ משא"כ בקידושין דמדעתה לא שייך לומר שתי ידים זוכות כא' לפי שאין כל הדעות שוות כן נ"ל:

שם השתא דאתי להכי ר"י נמי לא תיקשי שאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת. יש לדקדק מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ונראה דמעיקרא הוי סבר דנהי דזקוקה ועומדת מ"מ כיון שיש לאביה זכות בכסף קידושין וה"ה בכסף מאמר מיקרי שפיר מפקעת עצמה כיון דמפסדת לאביה שאפשר שיקבל מאמר מיבם אחר וע"ז משני השתא דמ"מ לא מיקרי הפקעה שהרי זה היבם שעושה בה מאמר יכול להפקיעה בעצמו מרשות אביה כיון שהיא זקוקה לו ויכול לבא עליה בע"כ תו לא מיקרי הפקעה:

שם תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. והקשה הרשב"א והריטב"א ז"ל בחידושיהם דמאי קושייא דלמא ודאי בו ובשלוחו אין אבל בה נהי דמתקדשת ע"י עצמה אפ"ה אינה יכולה לעשות שליח כדפשיט ליה רב נחמן לרבא בסמוך וא"כ שפיר דייקינן דבשלוחה לא אף לריש לקיש ותירצו דאכתי ה"ל למיתני בה לחוד ע"ש ולכאורה הוא דוחק ועיין במהרש"א. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב בפשיטות דהא דפשיט רב נחמן לקמן דנערה שיש לה אב אין עושה שליח הא אסיק בטעמא דלא אלימא ידה כיד אביה לאשווייה שליח וא"כ היינו דווקא למאי דקי"ל כרבי יוחנן וכדפרישית דעיקר פלוגתא דר"י ור"ל בשמעתין היינו דר"י ס"ל יד אביה עיקר משא"כ לר"ל דס"ל דלרבנן ע"כ ידה עיקר ומש"ה פשיטא ליה דפליגי נמי בקידושין והיינו משום דמוקי לפשטא דקרא דכי יקח איש אשה בכל נערה אף שיש לה אב ועלה כתיב ונתן בידה והא דס"ל לרבנן יד יתירה זכי לה רחמנא סבר ר"ל דהיינו יד אביה ולפ"ז ודאי לר"ל אליבא דרבנן כיון דאביה עושה שליח כ"ש היא עצמה דהא ידה עיקר ואלים טפי מיד אביה ועוד כיון דקרא איירי בנערה שיש לה אב לר"ל אליבא דרבנן ובה כתיב ונתן בידה ושלחה מביתו וילפי' מושלחה שהאשה עושה שליח א"כ ממילא דאנערה שיש לה אב נמי קאי וא"כ מקשה שפיר. והשתא לפ"ז יש לפרש ג"כ בפשיטות הא דמסקינן בסמוך הא מני ר"ש היא ובשליחות ס"ל כרבי יהודא דלשון ובשליחות אין לו משמעות כלל לפי הסוגייא כמו שכתב מהרש"א ז"ל ונדחק ליישב. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר משום דלא בעינן לאוקמי מתנית' דהכא לר"ל לגמרי כרבי יהודא דנערה אין מתגרשת ומתקדשת ע"י עצמה כלל דא"כ תיקשי סתם מתניתין דהכא אסתם מתניתין דפרק התקבל דקתני דאפילו בקטנה משהגיע לידה מתגרשת ולר"ל איירי ביש לה אב כדפרישית והך מתניתין דקטנה דהתם נשנית בדרך מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם וא"כ תיקשי הך סתמא אסתמא דהכא. ומש"ה ניחא ליה לגמרא לומר דר"ל מוקי למתניתין דהכא כרבנן בחדא דנערה מתגרשת ומתקדשת ע"י עצמה אבל במאי דס"ל לרבנן דיד דידה עיקר כדפרישית (ואפשר דלר"ל פשיטא ליה להך מילתא מלישנא דרבנן דפרק התקבל גופא דקתני היא ואביה והיינו דרך לא זו אף זו ש"מ דידה עיקר) בהא מילתא לא ס"ל לתנא דהכא כרבנן דהתם דלדידהו ודאי איירי פשטא דקרא ביד דידה ומש"ה עושה שליח כדפרישית אלא כרבי יהודא דמוקי לפשטא דקרא באין לה אב וביש לה אב יד אביה עיקר אלא דמסברא ס"ל לתנא דידן דאפ"ה יד יתירה זכי לה רחמנא כיון שיש לה יד כמו שהארכתי בגיטין. וכיון דיד אביה עיקר אינה יכולה לעשות שליח כמו שפשיט ר"נ לקמן. והשתא א"ש הא דקתני במתניתין האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דלמעוטי שלוחה לחוד אתי והיינו דמסקינן דבשליחות לחוד ס"ל כרבי יהודא. כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה צווח ר"ל כו' אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת עכ"ל. לשון כיון שנשאת תמוה מאד ועיין במהרש"א שכתב באמת נשאת לאו דוקא אלא בנתארסה וטעמא הוא דקיהיב למילתא דמשנתארסה קודם הגירושין יצאה מרשות אביה ע"ש. ומלבד שהוא דוחק אלא דא"א לומר כן דלדבריו תינח היכא דיש לה אב אבל באין לה אב דלא שייך האי טעמא ממילא יש להשוות קידושין לגירושין מג"ש דר"ל והא ודאי ליתא דהא קטנה שאין לה אב אע"ג דמתגרשת ע"י עצמה לכ"ע אפ"ה אינה מתקדשת ע"י עצמה והדרא קושיא לדוכתא. לכך נלע"ד לפרש דברי התוספות כפשטן כיון שנשאת דוקא ולא טעמא קיהבי למילתא אלא דאשכחן מיהא דע"כ קטנה יש לה יד מדאורייתא דאל"כ בנשאת מי יקבל גיטה דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כמו שאבאר בסמוך. וליכא למימר דאה"נ דקטנה שנשאת אינה מתגרשת מלבד שאין הדעת סובלת אלא דלענ"ד מקרא מלא הוא מדממעטינן משלחה וחוזרת מקרא דושלח שמעי' בהדיא דכל קטנה שהגיעה לכלל משלחה ואינה חוזרת קרינן בה ושלחה מביתו. ופשטא דקרא בנשואה איירי כדכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת התוספות וכיון דאשכחן בנשואה ממילא דה"ה לארוסה שאין לה אב דמ"ש ותו לא מידי ודו"ק:

וצווח ריש לקיש כי כרוכיא פ"ה תרגום של עגור ולא דק דתור וסיס ועגור מתרגם תורתא וכורכיא וסנוניתא והא דכתיב כסוס עגור כן אצפצף היינו סוס ועגור וסוס כמו סיס תוס' ר"י כ"י:

קטנה. שהיא שומרת יבם מן האירוסין דעדיין רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה: והנערה בין מדעת אביה וכו'. אלמא היכא דמפקעת עצמה מרשות אב קיימי נמי רבנן במילתייהו: קידושין דמדעתה. דבעינן דעת המקנה: אביה ולא היא. שהתורה זיכתה לו אבל גירושין שישנה בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחיה הוא: ורבי היא. דאמר מאמר תופס ביבמה בעל כרחה אם זרק לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי: רבי אמר קנה. כשאר מאמר להיות צריכה גט למאמר זה אם בא לחלוץ לה: ביאה. דיבמה קניא לה בעל כרחה דנפקא לן מויבמה בפ''ק דיבמות (דף ח:): וה''נ מסתברא. דהא דקתני גבי מאמר בין היא בין אביה במאמר על כרחה קאי אבל בשאר קידושין אביה ולא היא כר' יוחנן: מדקתני סיפא. בההיא והנערה בין מדעת אביה בין מדעת עצמה מה שאין כן בקידושין: ההיא ר' יהודה היא. וא''ת במאמר מ''ט מודה ומ''ש מאמר מגירושין הרי שניהם על כרחה לקמיה פריך לה ומשני שכן זקוקה ועומדת: מה שאין כן בגירושין מיבעי ליה. ואפילו בגירושין דאיתנהו בעל כרחה פליג ר' יהודה נמי ואמר אין שתי ידים זוכות כאחת: מ''ש מאמר. כיון דבגירושין פליג דאיתנייהו בעל כרחה ומ''ש מאמר דמודה בה: הואיל וזקוקה ועומדת. לפיכך תופס בה בכל דהו: השתא דאתית להכי. דתלית טעמא משום דזקוקה ועומדת לרבי יוחנן נמי לטעמיה קמא דיהיב רבי יוחנן למלתייהו דרבנן דגירושין מכנסת עצמה לרשות אביה וקידושין מפקעת עצמה ואותיבנא ממאמר דמפקעת עצמה לא תיקשי דאיכא לשנויי נמי שאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת: בה ובשלוחה לא. אלמא נערה שיש לה אב לא מקדשה עצמה וקס''ד דברי הכל היא: התקדשי לי כו'. אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אין מצטרפין לש''פ דכיון דאמר בכל חדא התקדשי כל חדא הוו קידושין באפי נפשייהו: מאן תנא. דבעינן התקדשי התקדשי ואי לא אמר התקדשי לכל חדא אלא התקדשי לי בזו ובזו הוו מצטרפי לפרוטה: ר''ש היא דאמר. גבי חמשה תובעין אותו תן לנו פקדון שיש בידך ואמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד: ובפרטי סבר לה כר''ש. דלא חשיב פרטא עד שיאמר לכל אחד ואחד שבועה: כלל אינו חייב אלא אחת. ובשבועות מפרש איזהו כללו של ר''מ ופרטו: שבועה. שאין לך בידי ולא לך ולא לך ולא לך: חייב. אשם גזילות: לא לך לא לך. דוקא בלא וי''ו אבל ולא לך ולא לך כללא הוי: לא לך ולא לך שבועה. דבעינן שבועה באחרונה אבל אם הזכיר שבועה תחלה לא שדינן אכולהו וכללא הוי: אלא. מתני' דהתקדשי התקדשי ר''ש היא: ובשליחות סבר לה כרבי יהודה. דאביה ולא היא: אנא נמי לא הואי בי מדרשא אבל רבי אבין הוה בבי מדרשא. והוא אמר לי לאחר שיצא שחברו כל חבורות של בית המדרש ונמנו וגמרו כרבי יוחנן דבקידושין אביה ולא היא: כי כרוכיא. תרגום של עגור גרוא''ה בלע''ז: ויצאה והיתה. כך היה צועק הא כתיב ויצאה והיתה הויה כיציאה מה גירושין בין היא בין אביה אף קידושין בין היא בין אביה: אמר ליה ואבין בר סמכא הוא. בלשון שאילה קאמר ליה ובקי אתה ברבי אבין זה שיש לסמוך על דבריו שמדקדק בשמועתו שאינו משכח: כמין ימא לטגני. לא היתה לו שהות שכחה בנתים שכשיצא מבית המדרש אמרה לי מיד כשולה דג מן הים והמחבת נתונה על האור לתתו בתוכו בשמן לטגנו טגני פריזר''א בלע''ז: אנא לא ר' אבין ברבי חייא. בשמועה זו של ר' אבין לא שמעתי איזה אבין הוא:

במאמר דבע''כ ורבי היא. וא''ת א''כ מאי קאמר קטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה והנערה מדעתה ומדעת אביה ואי כרבי הא לא בעינן לא דעתה ולא דעת אביה וי''ל דהכי קאמר צריך להודיע לה או לאביה ואח''כ יקדשנה בעל כרחה: מאי שנא מאמר. פירו' אמאי מחלק מאמר מגירושין אי משום דמאמר בע''כ גירושין נמי בע''כ נינהו: רבי יהודה אומר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת. כך גירסת הקונט' ופי' דבענין זה הוי פרטא אבל אמר שבועה לא לך ולא לך כללא הוי ואינו חייב אלא אחת דוי''ו מוסיף על ענין ראשון ור''ת גורס איפכא דאדרבה כשאומר ולא לך ולא לך משמע שהוא נשבע לכל אחד אבל כשאומר לא לך לא לך אינו חייב אלא אחת: צווח ר''ל ויצאה והיתה. ואע''ג דאפילו ר''ל לא מקיש הויה ליציאה שהרי בקטנה היא מתגרשת אף ע''י עצמה לרבנן אם יש לה דעת לשמור גיטה ואינה מתקדשת על ידי עצמה מ''מ יש לנו להשוותם בכל מה שנוכל מלשון ויצאה והיתה א''כ אין לנו לחלק בין קידושין לגירושין בנערה דנהי נמי דמחלקין גבי קטנה היינו משום שאין לה יד לקבל קידושין אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת: כמין ימא לטיגני. פי' בקונטרס לא היתה שהות שכחה בנתים כמו שולה דגים מן הים והמחבת נתונה על האור לתתן בתוכה בשמן לטגנן ור''ח פירש דשני מקומות הם וקרובים זה לזה כלומר אין אדם משקר כה''ג דכיון דמקום קרוב הוא סבר אי משקרנא אתי אינש אחרינא ומכחישני הילכך לא משקר: