קידושין מא ע"א

דף מא - א

דרש בר קפרא: רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. והיינו, שלא הרויח דבר, אלא רק הפסיד את כחש גופו.

ואילו לאדם טוב, מטעימים אותו מפרי מעשיו.

וכל אדם שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ, נדור הנאה ממנו!

לפי שאם אינו באחד מהם, הרי אינו מתעסק אלא בליצנות, ומאדם כזה חייבים להתרחק, שנאמר בתחילת ספר תהילים, אשרי האיש אשר: "ובמושב לצים לא ישב".

ואילו מושבו של אדם זה הוא מושב לצים:

הדרן עלך פרק האשה נקנית

פרק שני - האיש מקדש

מתניתין:

האיש מקדש את האשה בו, כלומר: יכול הוא לקדשה בעצמו וגם בשלוחו [או על ידי שליח].

וכן האשה מתקדשת בה [על ידי עצמה], ובשלוחה.

וכן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, ^[1] בו ובשלוחו.

גמרא:

שנינו במשנה: האיש מקדש בו ובשלוחו:

ומקשינן: למה לו לתנא לשנות "בו ובשלוחו", והרי השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא [לא כל שכן]!? ולא היה לו לתנא לשנות, אלא: "האיש מקדש בשלוחו"!?

אמר תירץ רב יוסף: לכך נקט התנא "בו ובשלוחו", כדי להקדים את קדושי עצמו לקדושי שלוחו, ולהשמיענו: מצוה בו יותר מבשלוחו. ^[2]

ומביאה הגמרא מן האמוראים שהיו מקפידים על כך:

כי הא, וכאשר מצינו דרב ספרא - עצמו ולא על ידי בני ביתו - מחריך רישא [חורך ראשה של בהמה להסיר שערותיה] לכבוד שבת, כדי להכין את עצמו לקיום מצות סעודת שבת. ^[3]

וכן מצינו ברבא דמלח שיבוטא [מולח את הדג] ^[4] לכבוד שבת, ועשו כן משום ש"מצוה בו יותר משלוחו".

איכא דאמרי:

בהא, בקדושין איסורא נמי אית בה [אף איסור יש לקדש על ידי שליח], כשיכול לקדש הוא בעצמו, ומטעם זה הוא שנקט התנא: "בו ובשלוחו", ולא מטעמו של רב יוסף -

וכדרב יהודה אמר רב! דאמר רב יהודה אמר רב:

אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה לאחר שהיא כבר מקודשת לו, ותתגנה עליו וישנאה, ורחמנא הרי אמר: "ואהבת לרעך כמוך" ; ולכן יראנה תחילה קודם שיקדשנה, כי אף אם יראה בה דבר מגונה ולא יקדשנה משום כך, אינו שונאה כיון שאין היא מקודשת לו.

וכי איתמר דרב יוסף: "מצוה בו יותר מבשלוחו" דמשמע: מצוה ולא איסור, לא על הרישא אמרה, אלא אסיפא איתמר!

ששנינו בסיפא: האשה מתקדשת בה ובשלוחה, ואף בזו תיקשי: השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא!? ^[5] ועל כך אמר רב יוסף, שמשנתנו משמיעה לנו: מצוה בה - לסייע לבעל לקיים מצות "פרו ורבו" ^[6] - יותר מבשלוחה; וכי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא -

אבל בהא - בקדושי אשה על ידי שליח - איסורא לית בה [אין בכך איסור] באשה, שתתקדש בלא שתראהו, וכדריש לקיש, ולכך אמר רב יוסף שיש בזה רק מצוה ולא איסור ! דאמר ריש לקיש:

משל הוא שהנשים אומרות על בעל שאינו מוצלח: "בכל זאת טב למיתב טן דו [טוב לשבת שני גופים יחדיו] מלמיתב ארמלו [מאשר לשבת אלמנה ללא בעל] ", ואם כן, אף אם תראה בו דבר מגונה, לא תסור אהבתה ממנו.

שנינו במשנה: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו:

ומפרשינן: כשהיא נערה, אין, אכן הוא מקדשה, ואילו כשהיא קטנה לא מקדש אותה האב; ולא שאין הוא יכול לקדשה, שהרי ודאי זכאי האב בקדושי בתו הקטנה, וגם יכול לקדשה על ידי שליח מכל שכן דנערה, שהרי היא יותר ברשותו מאשר נערה, אלא לומר שלא יעשה כן לכתחילה -

ומסייע ליה - לשון התנא שלא הזכיר אלא נערה - לרב! דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר [ויש אומרים, רבי אלעזר הוא שאמרה]:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר, בפלוני אני רוצה. ^[7]

כאן שבה הגמרא לעיקר הדין המפורש במשנתנו, שהאיש מקדש והאשה מתקדשת על ידי שליח, ומבארת: שליחות בקידושין מנלן [מנין הוא נלמד]? ^[8]

דתניא:

כתיב [דברים כד]: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" ; וזו היא פרשת גירושין -

וממה שאמרה תורה "ושלחה", ולא אמרה "וגירשה מביתו", למדנו שני דינים:

א. לשון "ושלח" לבד, מלמד: שהוא הבעל עושה שליח לגרש את אשתו.

ב. לשון התורה "ושלחה" [תוספת ה"א], נדרש כאילו היה כתוב "ושלחה" ללא מפיק ה"א, דמשמע שהאשה משלחת, ומלמד: שהיא האשה עושה שליח לקבל את גיטה מיד בעלה. ^[9] וממה שאמרה תורה "ושלח ושלחה", ^[10] כלומר: כפל לשון "ושלחה" האמור בפרשה, מלמד: שאף השליח עושה שליח אחר. ^[11]

מוסיפה הגמרא ומבארת:

אשכחן, אכן למדנו שליחות בגירושין, ושליחות בקידושין מנלן?

וכי תימא, שמא תאמר: אין צריך דרשה מיוחדת לקדושין, ומשום דיליף [נלמד דין זה] מגירושין במידת "בנין אב" ["במה מצינו"]: מה בגירושין עושים שניהם שליח, אף בקדושין כן?

כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב על לימוד זה:

מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה של האשה, ומשום חומרא זו מועילה שליחות בגירושין ; אבל קדושין שאין נעשים בעל כרחה של האשה, שמא אין הם נעשים אלא על ידי המקדש עצמו ולא על ידי שלוחו!? ומפרשינן: שליחות בקדושין נלמדת, ממה שאמר קרא: "ויצאה והיתה" ["ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"], הרי מקיש הכתוב הויה [קדושין] ליציאה [גירושין], ולמדנו:

מה ביציאה משוי [עושה] שליח, אף בהויה נמי משוי שליח.

מוסיפה הגמרא לבאר:

ואלא הא דתנן שבעל הכרי יכול לשלוח שליח להפריש תרומה מכריו, וכמו ששנינו במסכת תרומות פרק ד משנה ד: ^[12]

האומר לשלוחו צא תרום מכריי, ולא פירש לו את מידת התרומה שיקח, שהרי קבעו חכמים שיעור לתרומה: ^[13] עין טובה אחד מארבעים, עין בינונית אחד מחמשים, ועין רעה אחד מששים, הרי זה השליח תורם כפי שהוא מכיר בדעת בעל הבית [בעל הכרי], אם עינו יפה או רעה. ^[14] ואם השליח אינו יודע מה היא דעת בעל הבית, הרי זה תורם בבינונית [כמידת עין בינונית], שהיא: אחד מחמשים.

ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. פרש"י ז"ל תרי ושלחה כתיבי ותרוייהו קראי למדרש אתו מדלא כתב רחמנא וגרש' ודרשינן ושלח ודרשינן ושלחה ומשמע דושלח ושלחה בתרא ללמד ששליח שלה ושליח שלו שניהם עושים שליח.
ור"ח ז"ל גריס, ושלח מלמד שהוא עושה שליח שלחה מלמד שהאשה עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וחד קרא דריש ואידך לגופי':

ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. פירש רש"י: דתרי ושלחה כתיבי, ותרוייהו למדרש אתי, מדכתיב ושלחה ולא כתיב וגרשה, ודרשינן חד ושלח ושלחה ששניהן עושין שליח, ושלח ושלחה בתרא ששליח שלו ושלה עושין שליח. ור"ח זל מדקדק הכל מושלחה בתרא, דחד לגופיה איצטריך, ואידך לדרשא, וכולהו דרשינן להו מחד קרא, וגריס שלח מלמד שהוא עושה שליח, שלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלחה שדי וא"ו אשלח ואשלחה, מלמד ששליח שלו ושלה עושין שליח.

כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ואם תאמר והא אמרינן טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו, יש לומר דוקא בגדולה, דמדלא הקפידה לומר חזקה ניחא לה בכל דהוא, אבל קטנה דלמא לכשתגדל לא תתרצה בו, אי נמי איכא למימר דקטנה חיישין דלמא ממללו לה מילי עילויה, ומתוך שדעתה קלה תתפתה ותשנאנו, מה שאין כן בגדולה.

מלמד שהשליח עושה שליח. ואם תאמר, בשלמא שליח דידיה משוי שליח, אבל שליח דידה היכי משוי שליח, והא מילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח, כדאמרינן בהמביא תניין (כט, א). ותירץ הרב ברצלוני דהכא בדשוייה איהי שליח בקנין דאלים לשויה שליח, ומסתברא בשנתנה לו רשות לשוויה שליח, דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשהשליח עושה אותו שליח מדעתו, אבל מדעת בעלים משוי שליח, וכדמוכח התם דהא באומר אמרו שליח עושה שליח, אי נמי בשחלה שליח או שנאנס שהשליח עושה שליח, משום דסתמא דמלתא כל שחלה דעת בעלים שימנה השליח שליח, והכי נמי בכהאי גונא מיירי, ולא באו כאן אלא ללמד שהבעלים רשאין למנות שליח, ושהשליח שלהן ממנה שליח כדיניה.
ומה שאמרו כאן שהשליח עושה שליח כפי מה שפסק ר' אלפסי בפרק כל הגט (גיטין כט, א) כרבן שמעון בן גמליאל דברייתא דדוקא חלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה בין בהולך בין באת הולך לא, הכי נמי בשחלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה לא, ולפי דעת מי שפסק שם כרבנן דברייתא דבהולך בין חלה בין לא חלה, אי נמי באת הולך ובשחלה, ובמתניתין דהמביא באת הולך, הכי נמי באת הולך ושחלה, אי נמי בהולך בין חלה בין לא חלה, ושם הארכתי בס"ד.
ושליח דידה צריכה שתמנה אותו בעדים דומיא דגרושין כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין סד, א) צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה כו', והכי נמי צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה, אבל שליח דידיה לא צריך, אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לו סגי ליה, וכן כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"ג, הט"ו).

פרק שני
האיש מקדש את האשה בו ובשלוחו. פי' שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זאת הן אשה סתם והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. פי' שליח שעשתו לקבל קידושיה הן מאיש זה הן מכל לאיש סתם. בין בשליח דידיה בן בשליח דידה לא בעי' קנין כלל כי היכי דלא בעי' בשליחות דעלמא אפי' בדבר של ממון ואפי' באדרכתא דהא לא מקני ליה מידי דלבעי קנין. וכ"ש בשליחות גיטין וקידושין שאין מקום לקנין מיהו עדים בעינן דאי לא אין אחד נאמן שהוא שליח וכדבעי' למימר קמן:

גמרא השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו. פי' בלאו הכי נמי הוה מצי לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמינן מתניתין בלא זו אף זו:

איכא דאמרי בהא איסורא נמי איכא כדריש לקיש. פי' יהא דרב יוסף לאו ארישא אתמר דרישא דקתני בו ובשלוחו לא דרך מצוה הוא אלא דרך חיוב שחייב לקדש בו איסורא:

וכי איתמר דרב יוסף אסיפא אתמר האשה מתקדשת וכו'. אבל בהא איסורא לית בה. פי' איסורא ליכא מחמתה כדריש לקיש. וכ"ת והא איכא איסורא מחמתיה דלא חזי לה אלא לשלוחה שמא תתגנה עליו ויגרשנה. איכא למימר דאיסורה דידיה הא שמעי' ליה מרישא. והשתא בסיפא לא איירינן אלא בדידה ואיתא כשהוא מכירה ואין היא מכירתו ואשמועינן דכיון דבדידיה ליכא איסורא דהא כבר הכיר. בה לדידה נמי ליכא איסורא כדריש לקיש אבל מצוה איכא עלה מדרב יוסף. כנ"ל:

והא דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה דייקינן עלה כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. וכי תימא ודילמא ה"ה קטנה ונקט נערה לרבותא. איכא למימר דא"כ ליתני בתו סתם ומשמע בין נערה בין קטנה כדתנן האב זכאי בבתו בקידושיה וכו' ותו ליתני האיש מקדש את בתו נערה מאי כשהיא נערה ש"מ כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה:

מסייעא ליה לרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה וכ"ת והא אמרינן לעיל דאיהו לא קפדא. מדריש לקיש. איכא למימר דהתם בגדולה שיש בה דעת כיון דאיהי לא קפידא אפשר שמכרת בו על ידי אחרים ובכל דהו ניחא לה אבל הכא לא דקטנה היא ואין בה דעת להכיר כדריש לקיש סניא ליה מקטנותא וגם כי תגדיל לא תסור שנאתה ומשום הכי אסר תנא לקדשה מקטנותה ואפילו אין הנשואין מעתה עד שתגדיל. ומסתברין דשידוכין שרי:

שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהיא עושה שליח וכו' פר"ת דתרי ושלחה כתיב בפרשה חד לגופיה ואידך דרשינן לשליחות ושלח מלמד שהוא עושה שליח: ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ומוא"ו דושלחה מרבינן דכל אחד משני שלוחין אלו עושה שליח אחר. ולא נהירא דכיון דושלחה איכא למידרש ביה כולי האי למה לי חד ושלחה לגופיה לימא שלח ובהכי סגי לכך נראה כדפירש רש"י ז"ל דלגופיה לא איצטרך חד מינייהו דכיון דמצי למכתב וגרשה וכתב ושלחה לדרשא אתא למדרשא מלשון שליחות וה"פ דבכל חד מינייהו מצי למכתב ושלח ושלחה למה לי קרי בכל חד מינייהו ושלח ושלחה הוה להו ארבע ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ואידך ושלח מלמד שהשליח שלו עושה שליח ואידך ושלחה מלמד שתשליח שלה עושה שליח. ולא דרשינן וא"ו דושלחה. והא דדרשינן דשוטה אינה מתגרשת דכתיב ושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת איכא למימר דנפקא לן מוא"ו דשלחה אי נמי מדכתיב ושלחה והלכה לאיש אחר ולא שתחזור לביתו:

והא דקי"ל הכא שהשליח עושה שליח לא תקשי למאי דאמרי' במסכת גיטין אליבא דרשב"ג בשליח גט שאמר לו הולך ולא חלה שאינו עושה שליח דהתם הוא שלא מדעת משלחו וחייש דילמא קפידא הוה שיוליכנו הוא בעצמו והיינו דמפלגינן בסוגיא דהתם בין חלה ללא חלה ובין הולך ללא הולך דבהא קפיד ובהא לא קפיד. אבל הכא מיירי מדעתו שנתן לו רשות בכך ולדברי הכל עושה שליח ואפילו לא נתן לו רשות לעשות שליח אלא בדברים בעלמא ואינו צריך קנין לא שנא שליח דידיה ולא שנא שליח דידה ושלא כדברי הרב ברצלוני ז"ל:

ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם בדעתו של בעל הבית ואם אינו יודע דעת של ב"ה תורם כבינונית אחד מחמשים דמסתמא אהא שווייה שליח:

פיחת עשרה ותרם בארבעים כמי שדעתו יפה. או הוסיף עשרה ותרם בששים כמי שדעתו רעה תרומתו תרומה. פרישנא טעמא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דכיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא מאן דתרים בעין רעה מצי למימר בהכי אמדתיך פירוש וכיון דאפשר בהאי אומדנא ושלחו סתם ודאי על דעת כן שלחו דאי לא הוה ליה לפרושיה הלכך שליחותיה עבד וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרי' בשהלך ותרם מן היפות ומצאו ב"ה ואמד לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה. ואמאי לימא ליה בהכי אמדתיך. וא"ל דבשלמא התם הוסיף בשיעור כיון שאין שיעור לתרומה מן התורה וסמכה תורה על כל אדם שיתרום כפי דעתו בין רב למעט וחכמים נתנו הג' שיעורים למי. שדעתו יפה ולמי שדעתו רעה ולמי שדעתו בינונית איכא אינשי דעבדי בעין יפה ויכול למימר בהכי אמדתיך. אבל התם כיון דסגי לכל אינש מן התורה שיתרום ממין על מינו בשוה רובו דעלמא הכי עבדי ואין תורם מן היפה על הרע אלא מיעוטא וכיון שכן לא מצי למימר ליה בהכי אמדתיך:

הא דאמרינן מה לתרומה שכן ישנה במחשבה לומר שאינו צריך להוציא בשפתיו אלא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ואיכא דקשיא ליה דהא אין תרומה נטלת במחשבה אלא לאבא אליעזר בן גמלא. וא"כ לרבנן נילף מתרומה דהכי אמרינן התם בפ' כל הגט תניא אבא אליעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה דהיינו כדגן מן הגורן ואחת תרומות מעשר דהיינו תרומתכם שעם הלוים הוא מדבר כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה. אלמא לרבנן אינה ניטלת באומד ובמחשבה ואיכא למימר דהא לא קשי לפום מאי דפרישנא התם דבתרומה גדולה כ"ע לא פליגי דניטלת באומד שהרי אין לה שיעור מן התורה וניטלת ג"כ במחשבה כדכתיב ונחשב לכם ולא פליגין רבנן ורבי אליעזר בן גמלא אלא בתרומת מעשר שהקישה הכתוב לתרומה גדולה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן דאבא אלעזר בן גמלא סבר דלגמרי איתקוש בין לאומד בין למחשבה. ורבנן סברי דלמחשבה איתקוש כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן אבל לאומד לא איתקוש. שהרי נתן בו הכתוב שיעור אחד מעשרה ואבא אליעזר בן גמלא סובר שמנין מן התורה הוא מצוה אבל מ"מ ניטלת היא אף באומד אשתכח השתא דבין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר כ"ע מודו שנטלת במחשבה והיינו דתנן אלם שתרם תרומתו תרומה ובכל תרומה קאמרינן ואפילו לרבנן ואמרינן בנדרים גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ופרכינן וליגמר מתרומה שנטלת במחשבה ופרקינן משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד שישנם במחשבה דבתרומה נאמר ונחשב לכם תרומתכם ובקדשים כתיב לכל נדיב לב והתם בין מתרומה גדולה בן מתרומת מעשר קאמרינן דאי לא אמאי גמרינן לנדרים מתרומה גדולה טפי מתרומת מעשר אלא ודאי כדאמרן הלכך שפיר אמרינן הכא דלא מצינן למילף שליחות מתרומה גדולה ולא מתרומת מעשר שישנן על ידי שליח דשאני התם שישנן שתיהן במחשבה ולהכי נקטינן מחשבה ולא אמרינן שישנן באומד משום דהכא בגירושין וקידושין לא שייך אומד ותו דהא איכא תרומת מעשר לרבנן שישנה בשליחות ואינה באומד אבל מחשבה ישנה בשתיהן ואינה בגירושין וקידושין ואע"ג דקי"ל היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש דיו התם כיון דמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה כמאן דפריש דמי ולא חשיבא מחשבה. והא דאבא אליעזר בן גמלא כתבתיה בארוכה בפ' כל הגט מפי רבינו נר"ו:

לעולם יהא אדם זהיר במדותיו שהן הן המביאות לגופי העבירות או הזכיות דרך הערה אמרו מטעימין לו לאדם מפרי מעשיו בעולם הזה אם רגזן הוא הרי כעסו מביאו לידי טעות וקלון ואם ענו הוא ענותנותו מביאתו לידי שררה שנאמר ולפני כבוד ענוה:

ונשלם הפרק הראשון ת"ל:

האיש מקדש וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השני שבספר שבא לבאר על ידי מי אדם יכול לקדש ר"ל אם דוקא על ידי עצמו או על ידי שליח ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ובענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושין כיצד הוא הדין וביארנו שזה החלק יתבאר רובו בפרק זה וקצתו בפרק שלישי וכן ביארנו שקצת החלק הראשון נתגלגל בפרק זה בענין במה מקדשין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר שהאיש מקדש על ידי שליח והאשה מתקדשת על ידי שליח ושהאיש מקבל קדושין לבתו קטנה או נערה אף על ידי שליח ויתגלגל בזה על אי זה צד ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ועל אי זה צד ובאי זה זמן אין לה יד לענין זה אלא שאביה מקבל קדושיה וכן יתגלגלו בה קצת דיני שליחות השני לבאר מה שנתגלגל בו מן החלק הראשון במי שמקדש בפחות משוה פרוטה אלא שצירף מהם שנים או שלש ונתן לה בדבורים חלוקים אם מצטרפין אם לאו והשלישי לבאר במי שנזדמן טעות בקדושיו ובכלל מי שמקדש שתי נשים כאחת כיצד הוא הדין הרביעי לבאר במה שנתגלגל מן החלק הראשון במקדש בקדשים ובאיסורי הנאה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

המשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו אמר הר"מ העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו והביאו ראיה על זה מאמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והנה התיר שחיטת כל הפסחים לאחד שיהיה ש"צ ואע"פ שזה מותר הוא הטוב אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משלוחו לפי שמעיקרנו שלא ישא אדם אשה עד שיראנה אולי לא תיטב בעיניו ותעמוד עליו ולא יאהבנה וזה אסור לאמרו ית' ואהבת לרעך כמוך ולזה קדם בו על שלוחו ומזאת הסיבה בעצמה אמרו שלא ישיא אדם את בתו קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ולזה קדם אמרו בה על שלוחה ואמר כשהיא נערה ולא אמר כשהיא קטנה ואע"פ שיש לאב לקדש את בתו בת יום אחד ותהיה אשת איש מהסיבה אשר אמרנו שאסרו להשיא הקטנה:

אמר המאירי האיש מקדש פירשו בגמרא שמצוה בו יותר מבשלוחו ולא עוד אלא שנדנוד עבירה יש למי שמקדש עד שיראנה קודם קדושין ושאם מכיר בה ושאינה נאותה לו לא ישאנה ונוח לו בכך משישאנה וימאסנה אחר כך ומכל מקום אם סמך על השליח וקדש לו קדושין אלא שאף במקדש על ידי שליח ראוי לו שיחקור עליה תחלה ויבדוק גם בקרובות אם על ידי איזה השתדלות כדי שיכנס בכך מתוך שמחה ולא יביא עצמו לידי חרטה וכן האשה מתקדשת בה ובשלוחה ובאשה מיהא בשמקדשת עצמה אין נדנוד עבירה כשמתקדשת על ידי שליח שאין חוששין שלא יהא הבעל מוצא חן בעיניה שהכלל מסור בידינו איתתא בכל דהו ניחא לה אלא שמכל מקום מצוה בה יותר מבשלוחה שכל שהוא בעצמו נעשית המצוה על ידו שכרו מרובה ועל דרך מה מה שאמרו בצרכי הנאת שבת רב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא ואע"פ שאינה מצוות על פריה ורביה מכל מקום המצוה נעשית על ידה ועוד שאע"פ שאין בה עשה גמור אינה נפקעת ממצוה לגמרי ואע"ג דאיכא איסורא לדידיה על שמקדשה על ידי שלוחה מכל מקום לאו איהו גרים:

האיש מקדש את בתו נערה ר"ל שמקבל קדושיה אף על כרחה אע"פ שלשפחות מיהא אינו רשאי למכרה ואין צריך לומר בקטנה שהרי אף לשפחות יכול למכרה אלא שבנערה אין לאב בקבלת קדושיה הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו שום נדנוד עבירה אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו הא נדנוד עבירה אין כאן שהנערה יש לה דעת ואינה נשמעת למי שממאיסתו לו וכמו שאמרו איתתא בכל דהו ניחא לה אבל קטנה אסור לו לקבל קדושיה שמתוך שאין לה דעת נשים באות וממאיסות לו בעיניה ואין לה בחירה כענין טב למיתב וכו' וגורם לה לגדל את עצמה במרד ומעל וזהו שאמרו בגמרא נערה אין קטנה לא כלומר נערה היא דמקדשה אביה בלא שום איסור הא קטנה לכתחלה לא ומטעם שהזכרנו ומה שאמרו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לא שמשתגדיל נהא צריכים שתאמר בפלוני אני רוצה שהרי כל שהגדילה בכל דהו ניחא לה אלא פירושו עד שתגדיל ומשהגדילה אנו מוחזקין בה שנוח לה בכל מי שיברור לה אביה ותאמר עליו רוצה אני בו ומצד טב למיתב וכו':

וכבר ביארנו במי שמקדש על ידי עצמו צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ומקדש על ידי שליח צריך שיעשהו שליח ויאמר לו לך וקדש לי אשה פלונית והשליח יאמר התקדשי בדבר זה לפלוני שאני שלוחו הן בכסף השליח הן בכסף המשלח אלא אם כן התנה עמו שאלו התנה עמו במה יקדשנה הכל לפי מה שהתנה עמו כמו שביארנו בשמועת הא לך מנה והתקדשי לפלוני ומכל מקום אפילו לא הזכיר שהוא שלוחו כל שנתברר שהוא שלוחו קדושיו קדושין ובירור זה בשליח הולכה אין בו צורך לעדים אלא כל שיודה השליח והמשלח שליחות הוא וכן כל שאר השליחות כגון שליחות הולכת הגט וכגון אם שלחו להפריש תרומתו וכיוצא בזה אבל שליחות של קבלה אינו שליחות לדעתנו אלא אם כן בעדים הואיל והוא נעשה בשליחות זה כיד המשלח לגמרי כמו שיתבאר כך היא שיטתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן להדיא אלא שגדולי המגיהים הגיהו ששליח הולכה של גט כן הדין מפני שגיטו מוכיח עליו וכן לענין תרומה כך הוא הדין שאין זו דבר שצריך לעדות כלל אבל קדושין דאפילו שניהם מודים אין הקדושין כלום בלא עדים אף הודאת השליח והמשלח אינו כלום וכל שכן בזו שהודאתם מחייבת לאחרים ואף במה שאמרו למטה ודילמא שליח שוויה מצינו בפירושי ראשוני הגאונים שליח שוויה בעדים ומכל מקום בתוספתא אמרו הוחזק השליח בעדים ולא הוחזק בעדים אלמא שלפעמים היו עושין אותו בלא עדים וכן עקר אלא שראוי להחמיר ומכל מקום כל שקדש את האשה לפלוני שלא בשליחותו אע"פ שנתרצה זו בכך לכשידע אינו כלום ואפילו היה בידו כסף הבעלים וקדשה בו ומכל מקום הוצרכנו לכתבה מצד שמגאוני הראשונים כתבו בה מקדשת מצד זכין לו לאדם וכו' ואף רבותי היו סבורים ללמוד כן ממה שאמרו בפרק ראשון הילך מנה והתקדשי לפלוני מקדשת וסתם נאמרה ר"ל אף בשאינו שלוחו הואיל ונתרצה ומכל מקום אנו מפרשים אותה בשהוא שלוחו אלא שנתן השליח את המנה משלו ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בפי' ויש מי שבא לומר בדבריהם ממה שאמרו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ר"ל שלא ידע האב בקדושין כלל צריכה גט שמא נתרצה האב אלמא לכשנתרצה מיהא מקדשת והרי קטנה אין לה רשות בעצמה כלל והרי זה כשליח שקדש שלא בידיעת בעלים אלא שאין זה דמיון שבזו אף כשהאב מקבל אינו מקבלם אלא בשבילה ומעתה דין הוא שכשקבלתם היא ונתרצה האב שיהיו קדושין ועוד שהרי לענין פסק בקטנה אף בנתרצה האב אינה מקדשת וזו ראיה לדברינו ואם יש לפקפק בה נראה לי לפקפק בה מאותה שאמרו בפרק זה הנהו דיתבי תותי ציפי אמר רבינא שמא נתרצה הבן לא אמרינן אלמא הא נתרצה הרי היא מקדשת וודאי לא מתורת שליחות שהרי אחר כן אמרו ודילמא שליחא שוויה וכן ממה שאמרו במשנה שביעית וקבלה אחת מהן על ידי כלן שמן הסתם לא מנוה בפרט לכך אלא שנתרצו וקראוה שליח כמו שאמרו שם אשה נעשית שליח וכו' אלא שמכל מקום איפשר לפרשה בשקבלה בשליחותם וכן הדברים נראין אלא שבשעת הריוח ראוי לחוש:

ולענין ברכה כתבו גדולי המחברים שכל המקדש הן על ידי עצמו הן על ידי שליח צריך לברך קודם הקדושין ואם קדש ולא בירך לא יברך אחר כן דמאי דהוא ומכל מקום קצת גאונים כתבו שאין שליח מברך ואע"פ ששליח של תרומה מברך בזו הרי נגמרה המצוה על ידו אבל בקדושין לא נגמרה עד כניסה לחפה ובאותו שעה מברך אף על הקדושין שהרי החפה שירי מצוה הם ועובר לעשיה מיקרי ואף לשיטה ראשונה יש אומרים שבמקום איסור כגון שלא ראה אותה וקדש על ידי שליח אינו מברך שאין מברכין על מצוה שיש בה נדנוד כגון שלוח הקן אחר שלקח האם והבנים וכן בגירושין מצד ששנוא המשלח וכן עריפת פטר חמור אחר שלא פדהו וכן כל כיוצא בזה:

ולענין מי הוא כשר לשליחות קדושין הכל תלוי בכשרות שליחות הגט ר"ל שהכשר לזה כשר לזה והפסול פסול חוץ מן הסומא כמו שביארנו בשני של גיטין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שהאיש עושה שליח וכן האשה כך השליח עושה שליח אע"פ שלא התנה לו המשלח כן בין בקדושין בין בגירושין בין בהולכה בין בקבלה ואע"פ ששליח קבלה אין שום דבר בידו שיעשה שליח עליו אין אומרים עליו מילי לא מימסרן לשליח אלא אף הוא עושה שליח ודוקא בחלה או נאנס וכן לדעת קצת דוקא בהולך או התקבל סתם אבל את הולך או את התקבל לא אלא אם כן הרשהו בכך בפרט ויש חולקים בקצת תנאים אלו ובשלישי של גיטין יתבאר בעי"ה במשנה החמישית:

ונסתפקו רבותי בשאר שליחיות אם שליח עושה בהן שליח שהרי לא הביאוה בגירושין אלא מושלחה ובקדושין מכח היקש הויה ליציאה אבל שאר שליחיות מנא לן ואם שתלמוד בהם מגירושין מה לגירושין שכן ישנה בעל כרחה והדבר רופף בידינו אלא נראה מיהא שבממון שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:

אף בכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ושמא תאמר דוקא בזו שהוא שותף בה אינו כן שאף אחד מחבורה זו יכול לשחוט לבני חבורה אחרת כמי שהתבאר בפסחים וכן הביאו שם דברים שאין לו בהם שותפות כדתנן שכח מה שאמר לו רבו לוקח גדי וטלה ואומר לו אם גדי אמר לי רבי הרי גדי שלו וטלה שלי וכו' ולא נאמר למטה שאני התם דאית ליה שתפותא בגויה אלא לדעת האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד:

תרומה גדולה לא נאמר בה שיעור מפורש שלא נכתב בו אלא ראשית דגנך ומן התורה אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי אלא שבנבואת יחזקאל הוזכר בה שיעור אחד מששים וחכמים דנו בה שמדה זו הוא לעין רעה ר"ל בני אדם קמצנים ופחותים והוסיפו על המדה ושיערו בה אחת מחמשים לעין בינונית ולעין יפה אחת מארבעים אמר לשלוחו צא ותרום תורם כמו שהוא מכיר בדעתו של בעל הבית ואם אינו יודע דעתו תורם לי בבינונית ומכל מקום אם פיחת עשרה ר"ל שתרם לו לאחת מארבעים או הוסיף עשרה ר"ל שתרם לו לאחת מששים אע"פ שנתגלה אחר כן דעתו של בעל הבית בהפך מעשי השליח תרומתו תרומה הואיל ועשאו שליח מסתמא מקבל הוא עליו כל מה שעושה:

גמרא האיש מקדש

השתא בשילוחו וכו'. בכמה מקומות שונה לא זו אף זו ואין התלמוד מדקדק וכאן הואיל וידע טעם מפרש בהא איסורא נמי איכא והא דתנן האיש מקדש לא שיהא מותר לכתחילה בשלוחו אלא אתא לאשמועי' דהיינו דחיילי קידושי' בכי האי גוונא:

אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר. וא"ת ולוקמה אריש' וכגון שמכירה וי"ל דמ"ם לא שייך למתניא ארישא כיון דאיכא דאין מכירה איכא איסורא אבל לדידיה ליכא איסורא כלל כדר"ל נהי דאיכא איסורא בשלוחה לאיש כיון שאינו רואה אותה בדידה קיימא ובדידה ליכא איסורא:

אשה שמתגרשת בע"כ לא אלים מעשה דידה כוליה האי שתוכל למנות שליח במקומה:

כשהיא קטנה לא. וא"ת דילמא תנא נערה לאשמועי' אע"ג שהיא גדולה היא ברשות האב להתקדש וכ"ש קטנה וי"ל דדייק מדקתני כשהיא נערה ולא קתני בתו נערה או ליתני בתו סתם כדתנן בכתובות בפ' נערה האב זכאי בבתו בקידושיה:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. וא"ת והא אמרי' לעיל דבשלוחה ליכא איסורא דטב למיתב טן דו וי"ל דהני כשהיא עצמה שולחת שלוחה ועניינו על שלוחה אבל לקטנה דאביה מקדשה מדעתו אם היתה גדולה שמא לא היתה מתרצית:

ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. וא"ת אמאי צריך תרי קראי חד לשליחות הבעל וחד לשליחות האשה וי"ל דה"א דבעל הוא דשייך שליחות שאינו מגרש אלא מדעתו אבל וכו':

ושלח ושלח' מלמד שהשליח עושה עליה. פי' דתרי ושלחה כתיבי וק' לפי' דחד ושלחה דרשי' בפ' חרש מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת וי"ל דהתב דריש מה"א. ור"ח גריס הכא שלח מלמד שהוא עושה שליח ושלח מלמד שהיא עושה שליח ושלחה מלמד ששליח עושה שליח ודריש הכל מחד ושלחה:

מלמד ששליח עושה שליח. ואפי' לרשב"ג דאמר בפ' כל הגט בין א"ל הולך גט לאשתי בין א"ל את הולך גט אין השליח עושה שליח מודה הוא שאם נתן רשות לעשות שליחות שיעשה שליח:

מה לגירושי' שכן ישנן בעל כרחה וכיון דבקל עושה המעשה הילכך נעשה נמי ע"י שליח:

תורם בבינוני' א' מנ'. בירושלמי דמס' תרומות אסמכוה אקרא ודריש לה מקרא דיחזקאל וזאת התרומה תרים ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים אמר שמואל תן ששית על וששיתם נמצא תורם א' ממ' פי' שששית האיפה הוא חצי סאה דהאיפה הוא ג' סאין וששתים את האיפה היינו ב' ששיות והיינו ב' חצאי סאין ובשתהן ששית על וששיתם יהיו סאה וחצי ואותם תקח מחומר חסים ומחומר השעורים שהן ס' סאין היינו עין יפה א' מחמשי' מפ' התם א"ר לוי כתיב וממחצית בני ישראל תקח א' אחוז מן הג' כל מה שאתה אוחז במקום אחר מה זה א' מן החמשים אף מה שתאחוז במקום אחר א' מנ':

רגזנותא כחש בשרו:

סליק פירקא

שהשליח עושה שליח פירש שליח דבעל משוי שליח כדתנן בפרק ב' דגיטין עושה בית דין ומשלחו כו' אבל שליח דאשה לא מצי לשווי' שליח משום דמילי נינהו שלא מסרה לו האשה אלא דברים בעלמא התקבל לי גיטי וקיימי לן כרבי יוסי בפרק האומר התקבל דאמר מילי לא מימסרן לשליח ולא דמי לשליח דבעל דמסר ליה חפצו ומצי לשווי' שליח כדפרישית בקונטרס התשובות:

אשכחן בגירושין בקדושין מנלן. פי' האי דילפינן בקידושין שיהא האיש מקדש על ידי שליח אבל לא שהשליח יעשה שליח משום דמילי נינהו שאמר לו צא וקדש לי אשה ואפילו אם מסר לו שום חפץ לא דמי לגט שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד הגט אין כח לשליח לגרשה אבל חפץ הקידושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדשה לו משלו נמצא שעיקר השליחות מילי הוי והלכך לא ממסרן לשליח:

תוספות בד"ה וכי אתמר כו' דלמא מתני' איירי כו' ואפילו איסורא איכא ומלתא דרב יוסף כו' עכ"ל ומלת בו דנקט משום אינו מכירה הוא דאית ביה אפילו איסורא אבל במכירה אפילו מצוה לא הוה שמעינן מינה דהיינו מלתא דרב יוסף אבל בסיפא דליכא איסורא ע"כ ממלת בו שמעינן מלתא דרב יוסף וק"ק בפשיטות ה"ל לתרוצי דאפילו מתוקמא בחדא לית לן לאוקמא במכירה דוקא דטפי אית לן לאוקמא הרישא באינו מכירה דאפילו איסורא איכא ביה ואם כן לא שמעינן מינה מילתא דרב יוסף ודו"ק:

בד"ה ושלח ושלחה כו' וא"ת הא אצטריך כו' דמצי למימר ונתן בידה ולשתוק כו' עכ"ל יש לדקדק דמאי קשיא להו מעיקרא דודאי איכא למימר כתירוצם דהא בושלחה קמא נמי נפקא לן ב' דרשות ועוד מי הכריחם הכא בושלחה בתרא דמיתורא דריש ליה דלכתוב ונתן בידה ולישתוק דאימא כפירושו בושלחה קמא מדלא כתיב וגירשה ויש ליישב דבריהם דודאי בושלחה קמא ניחא כפירושו דושלחה לאו יתורא הוא אלא דדריש ב' דרשות ממשמעות דהיינו דין שליחות גופיה מדלא כתיב וגירשה ושליחות של האשה מדכתיב ושלחה בלא מפיק ה"א דמשמע שהיא תשלח אבל בושלחה בתרא כיון דלא ממשמעו נדרש דשליח עושה שליח אלא מיתורא דושלחה בתרא קשיא להו דההוא יתורא אצטריך ליה לדרשא אחריתא דמשלחה ואינה חוזרת דהך מלתא לאו ממשמעות שמעינן ליה דהא אי נמי דהוה כתיב וגירשה שמעינן ליה שפיר מי שמגרשה ואינה חוזרת ואהא תירצו דודאי מיתורא דרשינן ב' דרשות דהה"א נמי מיותרת ובפירוש ר"ח שכתבו דמושלחה אחרון דריש כולהו כו' צ"ל דקמא ודאי לאו יתורא הוא ולא משמע ליה למדרש כלום מדלא כתיב וגירשה כפרש"י והך מלתא דמשלחה ואינה חוזרת בלא יתורא ממשמעי דקמא שמעינן ליה אלא דושלחה בתרא יתורא הוא כולה דהיינו גם הה"א והוא למדרש שלשה דרשות דשמעתין ודו"ק:

רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו כו' מסיים הפרק בדרש דבר קפרא שהוא מעין המתני' דאיירי בחוט השלישי דרך ארץ דהיינו בעיקר המדות שיהא אדם נוח לבריות כפי' הרמב"ם וזה הרגזן הוא היפך מזה מדה הפחותה שהפליגו בה בפרק ד' נדרים כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו ותחתונית שולטת בו כו' והוא בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו שנאמר ובעל חימה רב פשע וז"ש כאן גם שלא עלתה בידו לרבות עונות מזכיות מתוך רגזנותו מ"מ ידוע שהוא כבר רוב עונות אלא שעלה בידו רגזנותו שמביא לו חולי התחתוניות ומיני גיהנם ואמר אבל לאדם טוב דהיינו שיש בו מדה זו שהוא נוח לבריות וה"ז במדה זו ג"ח ומביא שלום לבריות וע"כ מטעימים לו בעוה"ז מפרי מעשיו הטובים אלו והקרן קיימת לעוה"ב כדתנן במתני' דפאה דמייתי לעיל:

וכל שאינו במקרא כו' ולא בד"א דור הנאה ממנו כו' איך שיהיה נדור שלא תהנה אתה ממנו ושלא יהיה הוא נהנה ממך כדי שלא תהא אתה מצוי עמו בישיבת לצים שנאמר ובמושב לצים וגו' עיין פרש"י ונראה ע"פ הגמרא דפרק אע"פ דיושב ובטל בעי שחוק ולצנות כדי שלא יבא לידי שעמום דאמרינן שם א"ב דמיטללא בגורייתא קטנייתי ונדרשיר וע"ש פרש"י והם מושב לצים כעניינים דאמרינן פ"ק דע"ז ודו"ק:

סליק פרק האשה נקנית

בגמ' ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. ופי' רש"י ושלח ושלחה שתי פעמים נאמר ושלחה בענין ולפירושו יהיה פירוש הגמרא ושלח ושלח ר"ל שפעם שנית נאמר ושלח בפירוש ודרשינן ג"כ ושלח ושלח כמו הראשון אבל לפי' ר"ח בתוס' אתי שפיר יותר שפירש ושלח היה יכול לכתוב וכתב ושלחה ודרשינן ה' יתירה:

גמ' ושלח ושלחה מלמד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ושלח כו' נ"ב ואין הפי' מדלא כתיב ושלח וכתב ושלחה אלא ושלחה דכתיב בקרא הוא ושלח שהרי על הבעל קאי ודו"ק:

בד"ה ושלח ושלחה ב' פעמים כו' נ"ב פי' וא"כ ושלחה בתרא נמי דרשינן ושלח ושלחה:

גמרא א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר"י א"ר כו'. לכאורה כיון דקי"ל הכי כדר"י א"כ טעמא דמתניתין דקתני בו הוא משום איסורא וכ"ה בפי' הרמב"ם ודלא כהרע"ב שפי' טעמא משום מצוה בו יותר מבשלוחו. ואולי דר"ל אע"פ שמכירה מ"מ מצוה איכא וכדמוכח מבבא דהאשה מתקדשת כו' ועי' בתד"ה אי איתמר. אבל מ"מ לא ה"ל להשמיט דינא דר"י א"ר. ופי' הרמב"ם בכאן מגומגם ע"ש:

שם ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא תרום כו'. ק"ק מדוע לא הביא מריש תרומות עובד כוכבים שתרם את ש"י אפילו ברשות אין ת"ת דמשמע הא ישראל ברשות שפיר דמי. ואולי משום די"ל דמיירי שתרם משלו ולא הוי מן הפטור על החיוב לת"ק דר"ש לקמן. ובעיא היא בנדרים (לו ב) אי צריך דעת וגם זה הוה כמו דאית ליה שותפות ביה לכן מהני טפי כדלקמן. ומהא דתנן שם פ"ג מ"ד הרשה את בן ביתו את עבדו כו' אין ראי' דעבד י"ל משום דידו כיד בעה"ב כמש"כ לקמן (ר"ד מב) בתוס' בס"ד. ובן הבית פרש"י בשבועות (מח ב) דהוא אחד מן האחין א"כ אית ליה שותפות:

גמ' עד שיראנה. נ"ב עי' ב"ב (קס"ח א') ומ״ש על הקדמת ר"מ לפרק חלק:

תד״ה אי אתמר וכו׳ ואפי' איסורא איכא. נ"ב היכא דמצי לקדש בעצמו אע״פ שמיכרה וליכא למיחש שמא תתגנה עליו אפ"ה איסורא הוא כי עביד ע"י שליח מצוה המוטלת עליו ויכול לקיימה בו והא דתנן בשלוחו משום דצריך לאשמועינן דינא דקדושי שליח נמי הוו קדושין בדיעבד ולעולם איסורא איכא בכל גוונא היכא דלא אניס ולהכי ודאי לא נדע מלתי' דר״י מרישא אלא מבבא יתרא שמעינן לה שפיר ודוק:

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: רַגְזָן, לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ. יש לדקדק תיבת בְּיָדוֹ לשון יתר והוה ליה למימר רַגְזָן אֵין לוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ?
ונראה לי בס"ד דכל מידות האדם הטובים והרעים כולם רשומים בשרטוט כף הידים כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך עיין שם ולזה אמר לֹא עָלְתָה 'בְּיָדוֹ' דייקא שאם עשה מצוה אחת ונתכעס בה אין נרשם בידו המצוה אלא עון הכעס.
או יובן בכל לילה הנשמה חותמת על מעשה היום דכתיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם (איוב לז, ז) הן לטוב הן לרע ורגזן שעשה מצוה בכעס לא עלתה בידו לחתום אלא רק על רגזנותו.
או יובן בס"ד דידוע כל הנעלב מאחרים ושומע חרפתו ואינו משיב הרי זה מרויח ריוח גדול שנוטל מצות זה המחרפו אך בתנאי שזה אינו מתכעס ומתמלא רוגז וחימה בקרבו על זה המחרפו אלא יהיה נח הטבע שאינו חושב זה החירוף בעיניו לכלום וכמו שאמר דוד המלך ע"ה וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת (תהלים לח, טו) כלומר אין זה חוטא לי בחירוף זה כדי שאוכל להוכיחו אבל אם זה מתמלא בקרבו רוגז על המחרף ורק שותק כדי להרויח מצות של זה המחרף אין ראוי שיטול מצות של זה המחרף בעבור שתיקתו כי אותו הרוגז שעלה בלבו חשיב כאלו דבר אותו בפיו.
וזהו שאמר רַגְזָן כנגד המחרף אותו אף על פי שלא דבר בפיו כנגדו כלום אלא רק הוא רגזן בלב דוקא הרי זה לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ מן מצות המחרף כלום ורק עלה בידו רגזנות שלו שנתכעס בלבו ולעון יחשב לו אף על פי שהיה הכעס בלב לבד כי הכעס הוא אבזריה דעבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (שבת קה:) כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה וידוע עון עבודה זרה הוא אפילו בלב בלבד.
או יובן בס"ד האי רוגז דנקיט בר קפרא כאן איירי באדם המתמלא כל ימיו רוגז וקצף בעבור היסורין הבאים עליו שעל ידי כך נראה כקורא תגר ומתרעם ומהרהר אחר מעשיו יתברך שחושב שבאים עליו יסורין קשים שלא כדין ח"ו הנה זה לוקה בתרתי שיש לו צער גדול של יסורין וגם לא יועילו היסורין אלו אליו לכפרת עונות ואדרבה יתן דין וחשבון ויקבל עונש על רגזנות שלו! וזהו שאמר רַגְזָן כנגד היסורים הבאים עליו לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ כפרה על עונותיו באלו היסורין אלא רק עלה בידו רַגְזָנוּתוֹ רצונו לומר עון של רגזנותו זאת דנמצא על עונותיו אין לו כפרה אלא הוסיף על חטאהו פשע שנוסף על עונותיו עון זה של רגזנותו.

וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו. הא דנקט לשון מטעמת ולא אמר מאכילים אותו או מהנים אותו, נראה לי בס"ד לרמוז שאין מחסרים לו משכר עולם הבא אפילו מן הפירות כנגד הנאה זו שמהנים אותו בעולם הזה אלא תהיה הנאתו בעולם הזה כדין מטעמת דאינה צריכה ברכה משום דלא חשיבה כלום וכמו שאמרו (בשולחן ערוך אורח חיים רי, ב) הטועם את התבשיל אין צריך לברך עיין שם. וכן כאן הנאה זו דנין אותה כדין מטעמת דאז אין לחסר כנגדה אפילו משכר פירות בעולם הבא ובודאי זה הדבר לחשוב אותה כדין מטעמת הוא חסד גדול מאת ה' כדי שלא יחסר משכר עולם הבא כלום.
ובזה יובן טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֳ' (תהלים לד, ט) דכל הנאות שאתם נהנים בעולם הזה חשיב כדין מטעמת שאין בה ממש ולכך לא יחסר כנגדה משכר עולם הבא כלום.
ברם צריך להבין מה קשר יש לחלוקה זו שאומר 'וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו' עם חלוקה הראשונה המדברת בענין הרוגז? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בשני בני אדם שהיו שכנים ואחד מהם היה עשיר מופלג בעל צאן ובקר ויש לו שדות וכרמים ושלחנו שלחן מלכים ודירתו נאה ומרווחת אך היה בשרו רזה מאד ותש כח ושכנו היה בעל מלאכה צורף כסף ואין לו יכולת לקנות בשר בכל לילה אלא משבת לשבת וביתו ריקם מן מטלטלים וכלים ומצעות נאות אין לו ומקום דירתו בדוחק כי ביתו צר וקטן אבל היה בריא אולם גבור כח ושמן בשר ופניו צהובות תמיד וישאל השכן העשיר מזה למה אני כך ואתה כך?
ויאמר לו הסבה מפני שאתה טבעך כעסן ורגזן הרבה ועל כן לפחות עשרה פעמים ביום יזדמן לך כעס ורוגז עם משרתיך ובני ביתיך והכעס מכחיש בשר האדם ומחליש כח הגוף ומזיקו הרבה זאת, ועוד אתה טבעך בעל תאוה וחמדה וגם יש לך קנאה הרבה ולכן כל ימיך מכאובים כי תהיה מבולבל וטרוד רודף אחר הממון ואי אפשר שתשיג כל תאותך ועל כן מוכרח שתהיה תמיד מלא אנחות וצער אשר יכלו בשרך וכחך ואיך תהיה לך בריאות הגוף מן המאכל אשר תאכל מאחר כי מדות אלו שיש לך הם מכלים כחך ובשרך! אבל אני מצד טבעי ומזגי נח הרבה ואין לי כעס ורוגז אפילו בדבר שראוי לכעוס בו וגם יש לי מדת ההסתפקות ושמח בחלקי ומעט אשר לפני אני רואה אותו הרבה מאד ואיני מתקנא מאחרים מכל דבר לכן הנני בריא אולם תמיד מכח המנוחה שיש לי.
ולזה אמר רַגְזָן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ תועלת פעולה מכל אכילה ושתיה ותענוג אשר אוכל ושותה ומענג גופו כי אם רק רַגְזָנוּתוֹ כלומר פועל הרוגז שלו כי רק הרוגז שלו עושה פועל בגופו אך דברים הטובים אין עולה מהם תועלת ופעולה טובה לגופו כלל דכל דברים טובים שיכניס לגופו אינו עולה מהם כלום ולכן אחר דבר זה סיים וּלְאָדָם טוֹב שאין לו מדת רגזנות שתאבד טובת גופו הנה זה מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו הגופניים בעולם הזה שעולה פועל טוב ותועלת טובה לגופו מכל מעשים של תענוג אשר יעשה לגופו.

גמ' מלח שיבוטא. עי' ע"ז דף ל"ט ע"א תד"ה וסימנך:

שם אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה. עי' מהרש"א ח"א פ"א דב"ב דף טז ע"א:

תוס' ד"ה האיש וכו' אבל בב' תיבות לא. עי' באר שבע פ"א דהוריות ד"ה על פיהם:

האיש מקדש פרק שני

תוספות בד"ה השתא בשלוחו מקדש כו' ואין שייך לתרץ לא זו אף זו כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דמשנינן בעלמא לא זו אף זו היינו שיש מיהא שום חידוש הדין בבבא דרישא דזה לשון לא זו בלבד יש חידוש הדין אלא אף גדולה מזו משא"כ הכא דמה שמקדש בעצמו מקרא מלא הוא כי יקח איש אשה לא שייך לא זו אף זו:

גמרא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו. נראה דלהאי לישנא בבא דסיפא דאשה מתקדשת בה ובשלוחה היינו נמי משום דמצוה בה יותר מבשלוחה ואיצטריך לאשמעינן דאף על גב דאיתתא לא מיפקדא אפ"ה מצוה מיקרי וסיפא דסיפא איצטריך לאשמעינן בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כדלקמן דף מ"ד. והא"ש נמי דלהאי לישנא נמי ע"כ אית ליה לרב יהודא אמר רב דבאין מכירה איסורא נמי איכא. אלא דס"ל דכה"ג לא איצטריך למתניתין לאשמעינן דמילתא דפשיטא היא דאי ס"ד דמתניתין אתי לאשמעינן איסורא ובאין מכירה איירי אם כן השתא נמי לא שמעינן מידי דהאיכא למימר דליכא איסורא אלא מצוה בעלמא דומיא דסיפא והא דקתני תרתי היינו לא זו אף זו. אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא ואיסורא לא איצטריך לאשמעינן דמסברא ידעינן לה. וע"כ איירי מתניתין במכירה. משא"כ לאיכא דאמרי סובר דאדרבא יותר יש לנו לומר דרישא איירי באין מכירה ומשום איסורא אף ע"ג דלא הוי דומיא דסיפא אפ"ה טפי ניחא לן בהכי ממה שנאמר דתרווייהו משום מצוה איירי ולא זו אף זו קתני כן נ"ל וק"ל:

שם דתניא ושילח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ואף על גב דהוקשה אשה לאיש לכל דינין שבתורה מ"מ איצטריך הכא תרי ריבויי דלא תימא דוקא בדידיה שייך שליחות כיון שמוסר לו הגט משא"כ בדידה הוי לה מילי דקי"ל דלא מימסרו לשליח קמל"ן דאפ"ה עושה שליח דדוקא בשליח ראשון לשליח שני קי"ל דמילי לא מימסרן משא"כ לענין שליח הראשון. ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דלשיטת הפוסקים דשליח לקבלה אין עושה שליח משום דה"ל מילי ע"כ דהא דילפינן מושלחה בתרא בסיפא דשליח עושה שליח היינו דוקא בשלוחו ולא בשלוחה והא דדריש מקרא קמא תרתי ומקרא בתרא חדא היינו משום דחדא איצטריך למשלחה ואינה חוזרת ויתיישב קושיית התוספות אלא דלפ"ז קשה איפכא לשיטת הפוסקים דשליח קבלה עושה שליח ולא מיקרי מילי ואפ"ה דרשינן קרא קמא בתרתי משום דאיצטריך לאשמעינן מיהא בעיקר דין שליחות שאין לחלק בין היכא שמוסר לו גוף השליחות בידים דומיא דשליח להולכה ובין היכא שאין מוסר לו שום דבר. וא"כ לפ"ז מכל שכן דאיצטריך לאשמעי' כה"ג בתרתי לענין שליח עושה שליח דעיקר החילוק לקושטא דמילתא אף במאי דהוי מילי ממש היינו לענין שליח עושה שליח וא"כ ע"כ דסיפא דברייתא דקתני ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח היינו נמי דתרתי דריש חדא מושלח ששלוחו עושה שליח ומייתורא ה"א דושלחה דריש ששלוחה עושה שליח וא"כ אכתי האי דמשלחה ואינה חוזרת מנא ליה. ויש ליישב לפי מה שאפרש בסמוך. ועי"ל דלעולם לענין מילי לא איצטריכו תרי קראי למאי דמהני לקושטא דמילתא. אלא הא דאיצטריך קרא להאשה עושה שליח והיינו משום דמשלוחו לא ידעינן אלא דשליחות מהני בעלמא ונגמר בדיבור להיות עשייתו כעשיית הבעל דבר אבל אכתי לא שמעי' באשה דכתיב בה ונתן בידה ומהיכא תיתי נאמר ביד השליח מיקרי ידה ממש ועוד דלענין סמיכה דרשינן ידו ולא יד שלוחו מש"ה איצטריך קרא דהיא עושה שליח ומיקרי ידה. ולפ"ז ענין שליח עושה שליח בחד קרא סגי ודו"ק ועיין בסמוך בלשון התוספות:

תוספות בד"ה ושילח כו' פ"ה דתרי ושלחה כתיבי בפ' וא"ת הא איצטריך לכדדרשינן כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין דכיון דמושלחה קמא דריש ברייתא להדיא תרי מילי א"כ פשיטא דמאידך ושלחה נמי ילפינן תרתי דרשות וכדמשמע בהדיא לישנא דסיפא דברייתא ושלח ושלחה מלמד שהשליח משמע דמיתורא דה"א קדריש וליכא למימר דמשמע להו לתוספות דלענין שליח עושה שליח גופא איצטריך תרי דרשות דא"כ לא משני התוס' מידי דסוף סוף היאך ילפינן מושלחה בתרא שלשה דרשות ואם נאמר מדמייתר לגמרי ושילח בתרא שמעינן חדא דבעינן משלחה ואינה חוזרת ואכתי מדהוי מצי למיכתב וגירש דהוי שמעינן נמי מגרשה ואינה חוזרת וכתב ושילח ילפינן ששלוחו עושה שליח ומייתורא דה"א ילפינן ששלוחה עושה שליח דאכתי קשה הא דבעינן משלחה ואינה חוזרת מנא לן הא איצטריך למכתב ושלחה לאשמעינן תרי דרשות לענין שליח עושה שליח גופא ועוד דמלשון התוספות בתירוצם שכתבו ויש לומר דושלחה בתרא יש ב' דרשות דמשמע דמעיקרא הוו סברי דלא הוי אלא חד דרשא ומהיכא תיתי הא מושלחה קמא דרשינן תרתי. ומהאי טעמא גופא לא ניחא לי במה שפירש מהרש"א ז"ל דמלבד שפירושו דחוק אלא דלשון התוספות קשה יותר לפירושו דכל האריכות בתירוצם הוא אך למותר דלא הוי להו לתרץ אלא דושלחה בתרא נמי דרשינן שני דרשות וממילא ידעינן דהיינו דומיא דושלחה קמא. והנלע"ד בכוונת התוס' דמושלחה קמא לא דרשינן אלא חדא ולעולם לא משמע לן לדרוש מחד ושלחה שני ענייני שליחות נפרדים אלא כך פירוש הברייתא ושילח מלמד שהוא עושה שליח פירוש אי הוי כתיב ושילח הייתי אומר דלאשמעינן שהוא עושה שליח אבל שהיא עושה שליח לא הוי ידעינן אי משום דקס"ד דמיקרי מילי או משום דסד"א דבעינן בידה ממש כדפרישית אבל השתא דכתיב ושלחה משמע דקרא בדידה איירי דושלחה לשון נקבה הוא ולאשמעי' דהיא עושה שליח והשתא דאשמעינן שהיא עושה שליח וממילא ידעינן דכ"ש שהוא עושה שליח ואפי' לכל התורה ילפינן שליחות מהכא וכמו שאפרש ולפ"ז דמושלחה קמא לא ילפינן אלא חדא מקשו התוספות שפיר מושלחה בתרא היאך ילפינן שום ילפותא לענין שליח עושה שליח הא איצטריך למשלחה ואינה חוזרת וע"ז מתרצים התוספות שפיר דמושלחה בתרא דרשינן שני דרשות כיון דמייתר לגמרי משא"כ מושלחה קמא דאיצטריך לגופא לא ילפינן אלא חדא כדפרישית כן נ"ל נכון בכוונת התוספות ודו"ק:

שם וא"ת הא איצטריך חד ושילח למדרש דקטנה כו' עכ"ל. ואע"ג דר' ינאי יליף לה מונתן בידה מ"מ מקשו שפיר דתנא דבי ר"י דיליף מושלחה א"כ האי דרשא דהכא מנא ליה. מיהו לפמ"ש בחידושי לגיטין דף ס"ד ע"ב דלשיטת רש"י שם ע"כ ר' ינאי ותנא דבי ר"י לא פליגי ותרתי איצטריכו למעט קטנה חדא שאינה מתגרשת ע"י עצמה משום דמשלחה ואינה חוזרת ונתן בידה איצטריך למעט שאינה מתגרשת ע"י אביה אע"ג דמשלחה ואינה חוזרת שאביה משמרה אפ"ה ממעטינן דדרשינן ונתן בידה מי שיש לה יד יכולה להתגרש ע"י אחר או אביה משא"כ זו שאין לה יד ע"י עצמה כדממעטינן מושלחה אינה מתגרשת כלל אלמא דמי שיש לה יד מתגרשת מיהא ע"י אביה אע"ג דלא מתקיים ונתן בידה אע"כ משום דאביה הוא שלוחה כדאמרי' בגיטין שליחות נמי אשכחן בע"כ שהאב מקבל גט לבתו בע"כ בתורת שליחות שמעינן מיהא דין שליחות דמיקרי ידה וברייתא נמי ה"ק מדכתיב ושלחה למשלחה ואינה חוזרת אע"ג דכתיב ונתן בידה אע"כ דתרתי איצטריכו למעט קטנה ע"י אביה מכלל דגדולה מיהא מתגרשת ע"י אביה משום דמיקרי ידה וממילא שהאשה עושה שליח דהא שלוחו של אדם כמותו ילפינן משלוחו אלא דקס"ד דאכתי לא מיקרי ידה ומהכא ילפינן דמיקרי ידה כן נראה לי בשיטת רש"י והתוספות לשיטתייהו בגיטין שם כמבואר בחידושי שם:

דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. כבר כתבנו בעניותנו שכל דברי הש"ס כגחלי אש דת ואפילו שיחה קלה ומשל בעלמא בקרבו או"ר בו ולא לחנם נכתב בתלמוד הקדוש. והנה רש"י ז"ל פירש דהא דאמר ריש לקיש טב למיתב וכו' וז"ל משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה עכ"ל ולכאורה יפלא על ריש לקיש בר פלוגתיה דרבי יוחנן ישא בשיחו ויקבע למימרא שלו מאי דאמרי הני נשי ההולכות אחרי הבעלי"ם ואין זה כבודו אי מצד עצם הדברים ומהותן ואי מצד ערך האומרן. ולא סגי כמו הצע"ר עלה על אחד המיוחד מגדולי האמוראים ריש לקיש אלא יגדל הכאב על שנקבע בתלמוד מימרא בשם ריש לקיש דבר זה:
אי לזאת לו בקסת"י אפתח פתח כל שהוא להבין דברי חכמים וחידותם הנה ראיתי בספר אור הישר דף ח"י כתב שהגידו בחלום להגאון מהר"ר אברהם עפשטיין ז"ל אב"ד דק"ק בריסק בר"ח אדר שנת שע"ה דשאל בישיבה של מעלה שאומרים קדוש קדוש קדוש ואין אומרים ה' צבאות מלא כל כל הארץ כבודו עד אחר פעם ג' וגילו לו כי ג' פעמים קדוש הם כנגד ג' בניני בית המקדש כי בכל פעם שנבנה בית המקדש היה יחוד קדושה והקליפה נפרדת ושרשם ת' איש דעשו וזהו תיבת קדוש ד"ו באמצע זיווג כמשז"ל טב למיתב טן דו ותיבת ק"ש הם הקליפות נפרדות ק' בראש ש' בסוף וזה כנגד בנין ראשון הקליפה בפירוד והקדושה בחיבור ובעוה"ר נחרב ואין ראוי לומר אחר זה מלא כל הארץ כבודו וכן קדוש שני כנגד בית שני ונחרב בעוה"ר. ובמהרה בימינו יבנה בית שלישי קדוש ויהיה קיים ואז ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ע"כ דבריו ז"ל:
ובמה שהגידו להרב ז"ל כי ד"ו באמצע הוא לשון זיווג יש להרחיב הענין כי ד"ו רמז לזו"ן קב"ה ושכינתיה כי ד' בסוד מלכות ואות ו' רומז לז"א כידוע והוא סוד זיווג זו"ן. והנה אמרו ביומא דף ט' שאלו את רבי אליעזר ראשונים גדולים או אחרונים אמר להם תנו עיניכם בבירה איכא דאמרי עדיכם בירה כלומר בנין בית המקדש הוא העד שחזר לראשונים. והנה כתוב במאורי אור כי אות ט' הוא רומז ליסוד דאות יוד בתוכו. ואפשר שזה רמז ר"ל דיותר חשובים ראשונים שהיה בית שני אע"ג דחסרו ה' דברים יותר מאחרונים שלא נבנה בית המקדש כמ"ש ר"א עדיכם בירה וזה רמז טב למיתב טן שהוא ט' רמז ליסוד ן' לן' שערי בינה. א"נ טן עם הכולל טנ"א שרומז למ' כמ"ש במאורי אור. ד"ו שהיה זווג זו"ן והיה בית המקדש מלמיתב ארמלו ח"ו בסוד היתה כאלמנה. ובסוד מאנה להנחם על בניה כי איננו כמ"ש בזהר הקדוש והם דברי ר"א דקמאי עדיפי שחזר להם בית המקדש ודו"ק:

השתא בשלוחו מקדש וכו' כתבו התוס' דבשתי תיבות לא נאמר לא זו אף זו ועל דברי התוס' איש איש ממקומו דרכו קסת"ם לאותובי עלייהו קבא דקשית"א מכמה מקומות ואני בעניי כתבתי קצת בזה בספרי הקטן שער יוסף ע"ש ובקונטריס אחורי תרעא:
ודע דהריטב"א חולק על כלל זה של התוס' כמו שתראה בחדושיו למכילתין בשמעתין שכ' דהוה מצי לשנויי לא זא"ז אלא דכל דאפשר לאוקומי באנפא אחרינא לא מוקמינן מתני' בלא זו אף זו עכ"ל וראה זה חדש שבתוספות כ"י מיוחסים לרבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוס' כתב כהריטב"א וז"ל אע"ג דאיכא למימר זא"ז קתני כיון שיודע טעם מפרשו עכ"ל:

מצוה בה יותר מבשלוחה עמ"ש הר"ן ועמ"ש בשיטת קדושין נדפסה בקושט' ועמ"ש אני הדל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' א' עש"ב:

האיש מקדש בו ובשלוחו כו'. בלא קושית הש"ס דהוי כ"ש משליח ג"כ תמוה למה הזכיר בו אלא מי מקדש. ולר"ש דאין שליח נעשה עד י"ל דקמ"ל שלוחו דומיא דבו דצריך ב' עדים זולתו דהוי לי' כגופו. אך קי"ל כרב. וי"ל דקמ"ל דוקא מטעם שליחות אבל לא משום זכי' כמ"ש הרא"ש דגילה דעתו שחפץ לקדשה מהני מטעם זכי'. דא"כ כשנעשה שליח גילה דעתו ושוב א"צ לשליחות. וא"כ להפ' דזכי' לאו מטעם שליחות מה פריך שליחות מנ' אי דנילף מקדושין הא א"א ללמוד די"ל בקדושין מהני משום גילוי דעתו והוי שוב זכות. משא"כ דבר שודאי חוב לא מהני גילוי דעת כמ"ש הר"ן בנתרצה אב ע"ש. ואמרינן חזרה כמו שכ' תוס' [אולי צ"ל בר"ן ר"פ התקבל] גיטין אפי' צוחה להתגרש ע"ש. ואם הי' מטעם זכי' הי' יכול למחות כשנודע לו דקי"ל הגדילו כו'. וקמ"ל מתניתין דלא מהני בתורת זכי' רק שליחות גמור שיהי' כמותו וי"ל דלא הוי זכות משום ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בגופו ובממונו. כדאמר בנדרים תורם משלו ע"ש חבירו דמה"ט לא הוי זכות. ויתישב בזה דמשני דקי"ל מצוה בו יותר משלוחו ול"ל להשמיענו זה כאן בקדושין ולהנ"ל א"ש דמה"ט הוא דבעי שליחות גמור. ולהרא"ש דמהני י"ל דקמ"ל שלא נאמר אף דעשאו שליח היינו שאמר לו לקדש שמא הי' כוונתו רק שגילה דעתו שרוצה שיקדשה בתורת זכי' ושוב יוכל למחות כשיודע לו כנ' ולא יהי' איסור גם באינו מכירה וקמ"ל שלוחו דומיא דבו שנגמר מיד כשמקדשה. או דקי"ל דלא נימא דהוי זכות גם בלא גילוי דעת כשנתרצה אח"כ כמו בנתרצה אב שכ' ע"ש קמ"ל דוקא שלוחו כנ"ל דומיא דבו שיגמור מיד כנ"ל:

ובשלוחו י"ל למה תני דין שליחות בקדושין יותר מכל הא בגיטין עיקר קרא. וי"ל דאתי' מדרשא חביבא לי'. מ"מ הו"ל למימר כ"מ שלוחו כמותו. וי"ל למאי דאמר פ' המדיר למה מהני תנאי בק' ביאה הא א"א לעשות ע"י שליח ומשני הויות איתקיש להדדי ופירש"י כי היכא דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר כו' ע"ש. וקשה דהול"ל שלא יועיל שליחות בקדושי כסף ושטר כמו בקדושי ביאה מהיקש הנ"ל דהויות להדדי. וקמ"ל דהיקש ויצאה והיתה אלים יותר דהא לעיל ט' בעי לה בקדושי שטר אי בעי לשמה דהוי' ליציאה או הויות להדדי ע"ש דפשיטא הוי' ליציאה כנ"ל. או דהפי' איתקש הויות כו' שכולן קרינן קנין וממילא כיון דהקנין ע"י שליח מהני התנאי בביאה ג"כ לענין הקנין אף דאופן קנין זה אינו ע"י שליח:

מקדש פ"ק אמר בגמרא דלא תני קונה מעיקרא כו' ואח"כ תני לישנא דרבנן כהקדש כו' ע"ש. מ"מ קשה למה שינה. והי' אפשר אי תני קונה גם קנין נשואין בכלל. וקמ"ל מקדש רק קדושין מהני ע"י שליח ולא חופה דאין סברא שיוכל לעשות שליח לחופה. ואף דכתובות (ד' מ"ח) מסר לשלוחי הבעל דאמר לרב מסירתה היינו כניסתה לחופה ע"ש. מ"מ לפי הברייתות דמייתי שם משמע רק לענין הדין אמר דחשיב מוצאת מרשות האב. אבל לא נקרא בית אישה כו' ואינו מוכרח:

או י"ל דבעי רבי לטעמי' לכלול מאמר דיבמה דס"ל דמהני בע"כ והיינו לישנא דרבנן. דפ"ק מה"ת תני יבמה נקנית כו' וקמ"ל דמהני ע"י שליח ג"כ בע"כ ולא חשיב חב דהא זקוקה לו. וגם דיליף הא דבע"כ מביאה דליתא ע"ש מ"מ שוב מהני ככל קדושין:

בשלוחו מקדש בו מבעי'. ותמוה כנ"ל הוי לי' למיפרך למה תני בו. וי"ל דתני בו ובשלוחו שיהי' כמותו בן ברית כמו דדריש קרא דגם אתם דתרומה שיהי' השליח דומי' דמשלח. רק דהא חזינן עבד שהוא דומי' דאתם בן ברית כדאמר פ"ב דגיטין מ"מ פסול לשליחות קדושין שאינו בתורת קדושין. א"כ אין הפי' במשנה כנ"ל. ומיושב הלשון בשלוחו מקדש היינו כשהוא בתורת קדושין כ"ש בו. דאא"ל מטעם דומי' נקיט כנ"ל:

או דלכאורה הי' אפשר דהא פ"ק תני אשה נקנית דמדעתה והכא תני איש מקדש דמשמע ע"כ והקשו תוס' שם ע"ש. וא"כ כמו דאמר פ"ק דר"ה יקריב בע"כ וכ' לרצונו מדעת כופין ע"ש רוצה אני והוי בע"כ ומדעת וא"כ למאי דאמר ב"ב פ' ח"ה דמדינא תלוה וקדיש מקודשת דהוי כתלוה וזבין רק מטעם דשלא כהוגן ע"ש וא"כ היינו מפרשין דבאמת מהני ולכך תני לעיל נקנית דבעי דעתה ומ"מ תני כאן מקדש בע"כ היינו תליוה כו' עד שאמרה רוצה אני ותני שפיר מקדש לפי דמה דחשיב כזבין הוא ע"י החיובים שע"י הקדושין שאר וכסות כמ"ש תוס' שם ולא מצד שנקנית. ושפיר קמ"ל דגם ע"י שליח מהני ול"א דחב לאחרים לא יועיל שליחות משום דהא אמרינן דאגב אונסא כו' שנתרצית ושפיר צריך למינקט בו ובשלוחו וע"ז פריך רק בשלוחו מקדש כ"ש בו והוי למיתני רק האיש מק' ע"י שליח והי' יכולין ג"כ לפרש כנ"ל. או דה"א דתני בו כו' שלוחו דומיא דגם חייבי לאווין ועשה כמו שהוא יכול ותופסין כן ע"י שליח כתי' קמא בתוס' ב"מ דאף דא"ש לד"ע תפסי הקדושין. ופריך מקדש היינו לכתחלה ובשלוחו מקדש לכתחלה בו מבעי' והא לא מיירי בעבירה כנ"ל. ומיושב דמשני מצוה בו כו'. ולמה תני זה הכא ולהנ"ל קמ"ל להיפוך דוקא באותן שמצוה והיינו בהמותרת לו בזה מהני ע"י שליח משא"כ חייבי לאווין ועשה כתי' ב' דתוס' הנ"ל:

או דה"א הפי' בו ובשלוחו ביחד דשליח על האמירה ונותן בעצמו וקמ"ל דלא הוי מילי ואין איסור. וגם להיפך שאומר הוא ושליח על הנתינה או טלי מע"ג קרקע לא מהני בקדושין. לכך פריך השתא בשלוחו היינו דבר זה שעושה בעצמו אם הי' גם ע"ז שליח הי' מהני שעושה הכל בו מבעי' גם אותו המקצת:

נערה כו' אסור עד שתגדיל כו' אני רוצה. וקשה דהא סתם תני מקדש בתו נערה ואפי' בע"כ והי"ל לפרש מרצונה אם הכונה שיהי' מותר. וי"ל דתני ובשלוחו די"ל בנערה בע"כ הוי חב דלא מהני שליח. דקטנה אין דעתה חשוב חוב משא"כ נערה ולא דמי לתופס וחב ללוה דמחויב לשלם משא"כ בתו נערה אינה מחויבת להתרצות. וכמו פ"ק דגטין שחרור דחשוב חב לאדון גבי תן. וא"כ י"ל דתני מקדש בו לכתחלה דומיא דע"י שליח דדוקא מדעתה. אך אינו נראה כן לדינא. כיון דבטלה תורה דעתה לגבי אבי' שליחות מנ"ל [אולי חסר כאן] אי בעי נתינה מידו כמו בגט. צריך שליחות גם על הנתינה. ואף דגם שאחר נותן הולך כו' והתקדשי לפלוני ג"כ מהני אפשר דוקא מעות שלו כיון דמהני מדין ע"כ חשוב מידו לידה נתינתו כמו המקדש. משא"כ מעות המשלח כשאינו שלוחו. דאינו נתינה שלו ומהמקדש אינו בא מידו לידה. ולא מהני כשאינו בר שליחות ונותן מעות המשלח ואף אם נכרי נותן מעותיו י"ל דלא מהני לירושלמי שמטעם זכי' ואי טלי מע"ג קרקע מהני בקידושין א"כ א"צ שליחות להנתינה דמ"מ בא לידה ואף ע"י מי שאינו בר שליחות רק על האמירה (עיין ס' כ"ח בח"מ ס"ק כ"ו ובט"ז) מתוס' רי"ד באומר הרי את מקודשת לי במה שאתן לך למחר דלא מהני והט"ז חולק. א"כ לכאורה לט"ז מהני אמירת שתתקדש במה שיתן לה פלוני עבורו אף בלי שליחות. אך מ"מ נראה דגם לרמב"ן דמחלק באומר אמרו דבאומר הנני ממנה שליח שלא בפניו מהני מ"מ באומר הרי פלונית מקודשת לי במה שיתן לה פלוני או שתטול מעות במקום פלוני שלא בפניו דלא מהני בלי שליחות. אף דאי"ל משום דלא ס"ד אם אמר כן גם בשליח שייך זה והא כשיש עדות יודעת כנ"ל רק דצריך שיהי' הדבור חל דהוא לא ס"ד כלל אם תרצה ובשליח סגי בשעת עשיית השליח דהוי כמותו משא"כ הנ"ל ולטעם א' שכ' הט"ז נתינה דאח"כ הוי כדיבר עמה א"כ צריך דיבר לה או השליח ונראה שגם במקח לא קני שלא בפני מוכר או לוקח ובקדושי שטר צריך שליחות גם על הנתינה:

הא דיליף ג' למודים לשליחות דידיה ודידה ושליח ולא סגי בחד ונילוף כולהו כמו דיליף בכל התורה מחד דשליח י"ל דדי' בגט שהוא בע"כ משא"כ שלוחה וצריך ושלחה. והא דפריך מה לגירושין שבע"כ אף דשלוחה אינו בע"כ פי' הפירכא לפי שבע"כ א"כ גם נתינה לידה אינה נתינה ומ"מ גלי קרא דלפטור עצמו מקנינו סגי בנתינה כל דהו כמ"ש רשב"א גטין אהא דנתינה בע"כ ע"ש ומה"ט סגי גם בנתינה לשלוחה אף שאינו כידה ממש משא"כ בשאר דברים דבעינן רצוי אבל דידה מדידיה א"י ללמוד גם דהוי מילי שליחות לקבלה. ורק שיהי' ממילא יד השליח כידה. ובמידי דממילא כ' תוס' והרא"ש נדרים דלא שייך שליחות גבי ושמע כו'. וצריך קרא ושלחה ולענין שליח עושה שליח ודאי צריך קרא כיון דלא עשאו לעשות שליח. ועכשיו דאיתרבי כנ"ל שוב למדין בכל מקום על כל הג' הנ"ל. ואפשר דמה"ט אמרינן מילי לא מימסרין כו' בשליח ב' לא בראשון ע"ש בפוסקים דלענין שליח עושה שליח אין רק לימוד א' והיינו על שליחות הבעל דאינו מילי שבע"כ. ואצלה דהוי מילי מהני שליח א' ועל שליח עושה שליח אין לימוד. ובאמת לא נלמוד שהוא מילי רק שליח א' מוכח דמהני ולכך בקדושין לש"פ היקישא דויצאה והיתה מהני גם לזה דשליח דמקדש עושה שליח אף שהוא מילי [אולי חסר ובלא היקישא] בגט:

האומר כו' תרום כו'. מוכח דגם דנוטל במחשבה מ"מ לא אמרינן כשעושה שליח לתרום דהוי כאומר מה שיתרום השליח יהי' תרומה דא"כ א"צ לדין שליחות וגם למי שאינו בר שליחות יהי' מועיל וע"כ כיון שמצוה שזה יתרום רוצה שלא מחמת דיבורו. ומ"מ אינו מוכרח דאפשר באומר למי שאינו בר שליחותו שוב כוונתו ע"י דיבורו. והוכחת הש"ס שליחות מפיחת עשרה או הוסיף דאמר בהכי אמדתיך ואינו מצד דיבורו.

האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. ופריך בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא של עגל לכבוד שבת ורבא מלח שיביטא פי' דג גדול. א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר' יהוד' אמר רב דאמר רב יודא אמר רב אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ויתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעיך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בה מתקדשת בשלוחה מיבעיא א"ר יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוט' אבל בהא איסורא לית בה כדאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתה וכתב הר"ן וז"ל ואע"ג שהאשה אינו מצווה על פרי' ורבי' מ"מ יש לה מצו' מפני שמסייעת לבעל לקיים מצוה. וקשא מאחר שיש מצוה עליה משו' שמסייעת לבעל א"כ לפ"ז איסורא נמי אית גבה שמסייעת לעבירה. על כן נראה אע"ג דאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ מצוה איכא לגבה דומיא דמחריך רישא אטו מחוייב למחריך רישא. אלא מצוה איכא ומסיק הא דקתני בסיפא האיש מקדש בתו כשהיא נערה כו' נערה אין קטנה לא מסייע לרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה והאידנא אין נזהרין בזה ועיין בפרק אעפ"י סי' י"א תו מסיק דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ותניא ר' יהושע בן קרחה מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולה שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומינה ילפינן בכל דוכתין דשליח של אדם כמותו דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע"כ אמרי קדשים יוכיח וכי פרכת מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיח ואתיא מבינייא. ולדבר עבירה לא אמרינן שליח של אדם כמותו דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. חוץ ממעילה דילפינן מקראי דיש שליח לדבר עבירה וחייב המשלחו ומ"מ מסופק הוא ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאמרינן בסוגיא אבל היכא שאמר הגזבר לשליח אכול ככר זה ולא ידע שהוא של הקדש וגם השליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואף ע"פ זה נהנה וזה מתחייב הוא מ"מ לא קשה דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנהת השליח אלא ע"י הגבאה דשליח דמיד דאגבוהו שליח קניי' וההיא שעת' מחייב משלח ע"כ. ומה דמסקי' תניא האומר לשלוחו צא הרג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ולכאור' הלכה כת"ק ופטור אפי בדיני שמים מעונש רוצח שיהיה חייב מיתה כאלו הרג אלא עונש אחר שהתקלה באה בגרמתו והכי איכא לחד אוקומתא בסוגיא. אכן הרמב"ם פסק להדיא המשלחו חייב מיתה בידי שמים ועיין בסי' ל"ב בפרק מרובה ושם הארכתי הסוגיא באריכות כתב המרדכי וז"ל פסק הקדוש מדרווש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ הא איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרשת בע"כ מיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קדושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך הוה לי' מילי ע"כ. ואומר אני דאף דנפק מפומיה דגברא רבא לא צייתינן לי' דהא ברייתא דושלח ושלחה דמלמד שהשליח עושה שליח מייתי בסוגיא דהכא לענין קדושין ואמרי' אכולהי מילתא ואשכחן גירושין קידושין מנלן. ומסיק אמר קרא ויצאה והיתה כו'. וה"ט דכל היכא ששלחו לעשו' מעשה ובגמר שליחותו נגמר המעשה לא הוי מילי משא"כ בכתיבת הגט וחתימתו וכה"ג כתב מרדכי בסוף פרק התקבל:

גמ'. מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא כו' מצוה בה יותר מבשלוחה.
בענין מצוה בו יותר מבשלוחו
א
מצוה בו יותר מבשלוחו בהכנה לשבת ובקידושין
יל"ע ביסוד הדין דמצוה בו יותר מבשלוחו. דהניחא במה דרב ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא שהכינו בעצמם לכבוד השבת שיש בזה קיום מצוה מהודרת של כבוד שבת מפני שהתעסקו בגופם בהכנות לכבוד השבת ובזה הוסיפו בכבוד השבת. וכן איתא ברמב"ם (פ"ל מהלכות שבת הל"ו) וז"ל אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דכאשר אדם מתעסק בגופו לכבוד השבת הוא מוסיף בכבוד השבת ומקיים מצות כבוד שבת באופן יותר מהודר. וכן מצינו דכשמכבדים לאחרים הכבוד שעושה המכבד בגופו ובעצמו הוי כבוד יותר מעולה, וכדמצינו באברהם אבינו שהוא בעצמו התעסק בכבוד ג' האנשים שבאו אליו (בראשית יז:ח) וכדכתיב "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו". וכן משה רבינו בעצמו שמש את יתרו כשבא אליו למדבר, ועיין בפרש"י (שמות יח:יב). אך לכאורה כל זה נכון במצוות של כבוד, משא"כ במצות קידושין דלכאורה המצוה היא עצם חלות הקידושין, וכדמשמע מדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות אישות הל"ב) וז"ל וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם עכ"ל. ונראה מדברי הרמב"ם דהמצוה מתקיימת ב"ליקוחין אלו" דהיינו בחלות הקידושין. ומכיון דאותה חלות קידושין חלה בין אם מקדשה בעצמו ובין אם מקדשה ע"י שליח, לכאורה צ"ב מדוע קיי"ל דמצוה לקדשה בעצמו יותר מבשלוחו.
ולכאורה נראה לבאר דהרמב"ם סבור דקיום מצות קידושין הוא במעשה הקידושין עצמו ולא רק בחלות הקידושין ולכן מברכים ברכת המצוה לפני מעשה הקידושין כי בדרך כלל מברכים רק על מעשה מצוה ולא על חלות קיום מצוה.¹ ומכיון דהמצוה מתקיימת ע"י עשיית מעשה הקידושין, אזי י"ל דכשהאיש עושה את מעשה הקידושין בעצמו אזי חלה קיום מצוה יותר מהיכא דמעשה הקידושין נעשית ע"י שליח. דבעצם מעשה המצוה הוי חלק מגופה של המצוה וכשהמקדש עושה המעשה קידושין בעצמו הרי הוא מכבד את המצוה יותר, ובכך מעשה וקיום המצוה נעשה יותר מהודרת בדומה לכבוד שבת.
א"נ י"ל דבאמת בין אם הוא מקדש בעצמו ובין אם הוא מקדש ע"י שליח אין חלות ההידור חל בקיום המצוה עצמה. ומ"מ חל קיום הידור מצוה בעלמא בכך שהוא עושה את המצוה בעצמו.² כי יש קיום בעלמא להדר במצוות ואע"פ שעצם גוף המצוה לא מתהדרת.
והטעם שיש דין של מצוה בו יותר מבשלוחו בקידושין אפי' אם אותו קיום מצוה חל ע"י שליח, הוא משום שיש דין כללי של כבוד למצוות התורה. כלומר, שאם המצוה עצמה היא להראות כבוד כמו מצות הכנה לשבת דחלה מדין כבוד שבת, אזי חל קיום מצוה יותר מהודר אם הוא עושה את ההכנות בעצמו דהרי הוא מראה בכך יותר כבוד השבת. אמנם אפי' במצוות אחרות דאינם חלין מדין כבוד ג"כ יש דין כללי דאדם צריך להראות כבוד למצוות. ולכן יש דין דמצוה בו יותר מבשלוחו בכל מצוות התורה דהרי עשיית המצוה ע"י אדם אחר ולא בעצמו מהווה פחיתת הכבוד כלפי המצוה. וכשהוא בעצמו עושה את המצוה בגופו בזה הוא מראה יותר כבוד למצוה, ואע"פ שגופה של המצוה לא משתנה ולא מתהדרת כשעושהו בעצמו.
ומצינו מעין זה בנוגע לכיסוי הדם. דאיתא בגמ' (שבת כב.) וז"ל דתניא ושפך וכסה, במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו עכ"ל. הרי רואים דאע"פ דסוף כל סוף האדם מכסה את הדם ויש קיום מצוה גמור ע"י כיסוי ברגלו, מ"מ חל דין אחר דאסור לעשות מעשה המצוה דכיסוי הדם באופן של בזיון. וכמו"כ צריך להשתדל לעשות כל מצוה ומצוה באופן של כבוד, דהיינו ע"י עצמו ולא ע"י שליח.³
ונראה דזוהי כוונת רש"י בריש הסוגיא (ד"ה מצוה בו יותר מבשלוחו) וז"ל דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי עכ"ל. והביאור בזה הוא דהשכר הטפי אינו משום דמקיים את גוף קיום המצוה באופן יותר מהודר, אלא דהשכר הוי משום דהוא מקיים דין כללי של כבוד המצוות ע"י העיסוק בגופו.⁴
ובזה גם ניתן לבאר את הגמ' דידן לפי ר"ת דחולק על הרמב"ם וסבור דאין מצוה במעשה הקידושין (עיין בזה בשיעורים לעיל, פתיחה למסכת אות א') אלא המצוה הוי בחלות האישות. ולכאורה אותה חלות האישות נוצרה בין אם האיש מקדש בעצמו ובין אם הוא ממנה שליח לקדש, וא"כ מהי הסברא לומר מצוה בו יותר מבשלוחו בקידושין. ברם לפי הנ"ל י"ל דאע"פ דאין הידור בקיום המצוה עצמו, מ"מ יש חלות קיום הידור מצוה מדין כבוד של מצוות בעלמא.
ב
מצוה בה יותר מבשלוחה
ברם יש להקשות עוד דהא מבואר בגמ' דאמרינן גם מצוה בה יותר מבשלוחה. ולכאורה כל מצות קידושין חלה רק על האיש וכדכתיב "כי יקח איש אשה" ולא על האשה.⁵
ויתכן שיש לאשה קיום מצוה בקידושין כמו שיש לאיש ואע"פ שהיא אינה מחויבת בחובת המצוה כמו האיש, וזה על פי מה שביארנו לעיל בדעת הר"ת דברכת המצוה דקידושין קאי על חלות הקידושין. ומכיון דעיקר המצוה מתקיימת בחלות הקידושין יתכן דהאשה גם שותפה בחלות הקידושין ומקיימה מצוה בזו, ולכן חל בה הדין דמצוה בה יותר מבשלוחה. ואע"פ דהיא פטורה מחיוב מהמצוה, אך יש לה קיום מצוה.
ועוד י"ל דאפי' לפי הרמב"ם דמעשה הקידושין עצמה מהווה עיקר קיום המצוה והאשה אינה מצווה במעשה הקידושין אעפ"כ חל בה מצוה בה יותר מבשלוחה. דהרי אע"פ שאינה עושה עיקר מעשה הקידושין מ"מ היא משתתפת בחלות הקידושין ובעשיית המצוה דהאיש וגם אצלה יש ענין לעשות בעצמה את מעשה המצוה. והביאור הוי ע"פ מה דייסדנו לעיל דהתעסקות במצוות מראה כבוד למצוות בעלמא ואפי' אם אין לאשה קיום מצוה בכלל.⁶
ג
מצוה בו יותר מבשלוחו בכל התורה כולה אליבא דהרמב"ם
ויש לעיין בשיטת הרמב"ם בענין מצוה בו יותר מבשלוחו. דהרי הרמב"ם הביא את הדין בנוגע לקידושין (פרק ג מהלכות אישות הלי"ט) ובנוגע להכנה לשבת (פרק ל מהלכות שבת הל"ו). אמנם הוא השמיט את הדין דמצוה בו יותר מבשלוחו בכהת"כ. ויתכן דהרמב"ם נקט דמצוה בו יותר מבשלוחו שייך רק בשבת וקידושין. וצ"ע בזה.⁷
אמנם הגר"ח זצ"ל הביא ראייה דיש מקור בתורה לדין של מצוה בו יותר מבשלוחו מפרשת עקידת יצחק. דהרי הקב"ה ציווה את אברהם וז"ל קח נא את בנך את יחידך עכ"ל. ונראה דליצחק היה דין קרבן⁸ ואברהם היה יכול לקיים את ציווי הקב"ה להביא את יצחק כקרבן ע"י שליח דהרי הבעלים יכולים למנות שליח להביא הקרבן כדמבואר לקמן (מא:). ואעפ"כ אברהם הביא את יצחק בעצמו ולא ע"י שליח, ולכאורה זה מקור למצוה בו יותר מבשלוחו. ורואים מזה דמצוה בו יותר מבשלוחו הוא לא רק בהכנה לשבת וקידושין אלא בכהת"כ.⁹
גמ'. דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה.
לכאורה האיסור לקדש אשה עד שיראנה חל רק היכא דהמקדש מעולם לא ראה את האשה. ובאמת כך עולה מדברי התוס' (ד"ה אי אתמר), דאם מכירה מותר לקדשה.
ויש לעיין בגדר האיסור לקדש אשה עד שיראנה. דמצד אחד י"ל דהוי מדין זהירות דאסור לאדם לשים עצמו במצב שיש חשש שיבוא לידי ביטול מצות ואהבת לרעך כמוך ואיסור שנאת אדם מישראל. אמנם אין חסרון או דבר אסור בעצם הקידושין עצמם. מאידך י"ל דקידושין כאלו דיש בהן חשש שמא יבוא לידי ביטול ואהבת לרעך כמוך מהוה חלות איסור בעצם הקידושין. ומלשון הגמ' לכאורה משמע כצד הראשון דהאיסור הוי מדין זהירות במצות אהבת ישראל בעלמא.
ברם עיין בלשון הרמב"ם (פרק ג מהלכות אישות הלי"ט) שכתב וז"ל ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה עכ"ל. הרי הרמב"ם חיבר את האיסור הזה לביאת אשה שנואה. והרמב"ם הביא את ההלכה דביאת אשה שנואה בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלי"ב) וז"ל וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מטתו ולבו מחשב באשה אחרת, ולא יבעול מתוך שכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה וכו' עכ"ל. ומשמע מזה דיש איסור מסוים ליצור אישות כזאת שמא תהא האשה שנואה עליו, ואינו רק דין כללי דזהירות במצות ואהבת לרעך כמוך בעלמא אלא דהוי חלות איסור אישות.¹⁰
גמ'. דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח.
בענין שליח עושה שליח
א
בענין שליח עושה שליח וגדר דשליח לקבלה
עיין בסוגיות (גיטין כט., עא:-עב.) בענין מילי לא ממסרי לשליח דכשהבעל ממנה שליח לכתוב גט אין השליח יכול למנות שליח תחתיו לכתוב את הגט, ואילו באומר אמרו כשהבעל אמר במפורש לראשון למנות השני לכתוב את הגט אזי המינוי חל והשני יכול לכתוב את הגט.
ונראה לבאר את הדין דמילי לא ממסרי לשליח ע"פ יסודו דהגר"ח זצ"ל שמינוי השליחות תלוי בחלות דין בעלים – דרק מי שהוא בעלים יכול למנות שליח ולא מי שאינו בעלים.¹¹ ולכן כשהשליח הראשון רוצה למנות שליח שני תחתיו הוא יכול למנותו דוקא אם השליח הראשון הוי הבעלים על המעשה ולא כשהשליח אינו הבעלים אלא שעושה מעשה קוף בעלמא בעד המשלח דהוא לבדו הוי הבעלים. וזה מה שקבע הגמרא דהשליח לכתיבת הגט לא נעשה הבעלים על הכתיבה ועל יצירת הלשמה דבגט. דרק בעל האשה עצמו הוי הבעלים לכתוב את הגט לשמה, אלא שהשליח הוי ידא אריכתא דהבעל לכתוב ולהחיל הלשמה בגט ואין עליו חלות שם בעלים, ומשו"ה השליח אינו יכול למנות שליח שני תחתיו.
ועפ"י ההקדמה הזו נראה לבאר את הראשונים כאן בסוגיא דידן. כתב הרשב"א וז"ל וא"ת בשלמא שליח דידיה משוי שליח אבל שליח דידה היכי משוי שליח והא מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח עכ"ל. ונראה דכוונת קושייתו היא, דבשלמא הבעל הוי הבעלים על הגירושין וכשממנה שליח הולכה לתת לה את הגט אזי הוא משווה לשלוחו לבעלים על נתינת הגט, ומשו"ה בדין הוא שהשליח הראשון יכול למנות שליח שני להולכה. ואילו האשה המתגרשת בעל כרחה אין לה חלות דין בעלים בגירושין, ולכן א"א לה למנות שליח מדין שליח דכהת"כ דתלוי בדעת בעלים וכדקבע הגר"ח זצ"ל, אלא דגזיה"כ "ושלח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח" מחדשת דיש דין מיוחד של שליחות שיד השליח הוי כידה ממש ונעשית כגוף האשה עצמה.¹² אבל אכתי אין לשליח לקבלה חלות שם בעלים על הקבלה, ולכן הקשה הרשב"א היאך שליח לקבלה של האשה יכול למנות שליח שני לקבל את הגט.¹³
וממשיך הרשב"א וז"ל ותירץ הרב ברצלוני ז"ל דהכא בדשוייה איהי שליח בקנין דאלים לשוויי שליח עכ"ל. ר"ל שכשמינתה אותו בקנין אזי השליח הראשון נעשה בעלים על הקבלה ולכן יכול הוא למנות שליח שני. אך תירוצו של הרב ברצלוני תמוה לפי"ד הגר"ח זצ"ל, שהרי אף האשה עצמה אינה בעלים על הקבלה, ושלוחה הראשון חל מדין שליחות מסוים דידו הוי כידה, אמנם אין לשליח הראשון חלות שם בעלים וא"כ צ"ע מה יועיל קנין חליפין לעשותו לבעלים שיהיה לו הכח למנות שליח שני, וצע"ג.¹⁴
והרשב"א עצמו תירץ וז"ל ומסתברא בשנתנה לו רשות לשוויי שליח, דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשהשליח עושה אותו שליח מדעתו אבל מדעת בעלים משוי שליח, וכדמוכח התם דהא באומר אמרו שליח עושה שליח עכ"ל. ולכאורה אף תירוץ זה קשה להולמו, שהרי באומר אמרו, הבעל מינה את השליח הראשון רק כדי למנות את השליח השני ולא לכתוב את הגט בעצמו, וא"כ אין בזה חלות דין שליח עושה שליח, אלא הודעה בעלמא של הבעל לראשון לומר לשני להיות לשליח הבעל, והבעל עצמו הוא ממנה את השני לשלוחו ע"י הודעת השליח הראשון. אולם בשליח עושה שליח דעלמא השליח הראשון הוי הבעלים ובתורת בעלים ממנה השליח הראשון את השני להיות שליח תחתיו. משא"כ באומר אמרו דהבעל עצמו ממנה את השליח השני ע"י הודעתו של הראשון עבורו, כי השליח הראשון הוי שליח בעלמא רק כדי להודיע לשני להיות שלוחו של הבעל, ואין בזה דין שליח עושה שליח כלל, וצע"ג.¹⁵
וע"ע במרדכי (פרק שני בהגה"ה אות תק"ה) וז"ל פסק הקדוש מדרוש¹⁶ דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפילו איתניס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח, ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט הכא נמי הא איכא מסירת הטבעת, לא דמי דגבי גט אשה מתגרשת בע"כ ומיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאילו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בעל כרחה דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קדושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך ה"ל מילי עכ"ל. ודבריו מחוסרים ביאור.
ועיין בשלטי הגבורים (פרק שני סוף אות א') וז"ל היה השליח מקדשה בשטר וחלה השליח או שנאנס יכול השליח למנות שליח אחר תחתיו ומוסר לו שטר קידושין שמסר לו המקדש, אבל אם היה מקדש בכסף אין השליח יכול למנות שליח אחר שהרי לא נמסר לו אלא שליחות דברים שיכול לקדשה בכל כסף שירצה והדברים אינם נמסרים משליח לשליח שהרי אינו יכול לקדשה אלא בשטר זה שנכתב מדעת המקדש בשם המקדש ובשם המתקדשת עכ"ל. ונראה בכוונתו דשליח ראשון ממנה שליח שני דוקא כשהראשון נקרא בעלים על המעשה. ובשליח להולכה התופס את שטר הגירושין או את שטר הקידושין בידו הריהו נעשה לבעל השטר (עיין בשיעורים לתחילת מס' גיטין) דשטרו מוכיח עליו דהוי שליח. ובתורת בעל השטר הריהו נחשב לבעל המעשה למנות שליח שני. ושאני המקדש בכסף דרק האיש המקדש עצמו הוי הבעלים על הקידושין, והשליח אינו אלא ידא אריכתא שלו לתת לה את כסף הקידושין, ובכן אין השליח הראשון בעלים למנות שליח שני. ולפי"ז יש לבאר את המרדכי, דבגט דמגרשה בע"כ השליח הראשון הוי בעלים למנות שליח שני, משא"כ בקידושין שאינו מקדשה אלא מדעתה ומשו"ה השליח אינו נחשב כבעל המעשה אלא הוי רק כיד אריכתא של האיש המקדש שמינה אותו ולפי' אינו יכול למנות שליח שני תחתיו.
ועוד נראה להוסיף בביאור המרדכי דיש לחלק בין שליחות להולכה בקידושין לבין שליחות להולכה בגירושין בנוגע לזמן דהחלות שם שליח חלה על השליח. בשליחות להולכה בגירושין, חלות השליחות חלה מיד כשקיבל את הגט כי מאותה שעה קבל בעלות לגרשה בע"כ לבדו. משא"כ שליח להולכה בקידושין, דקיום שליחותו תלוי בדעת האשה האם תסכים לקבל את הקידושין. ומסתבר דמשום כך חלות השליחות איננה חלה מיד אלא חלות השליחות היא תלויה ועומדת האם האשה תסכים לקידושין או שתסרב. ומכיון דלפני נתינת הקידושין לאשה לא חלה עליו חלות השם שליח, אזי השליח אינו הבעלים על הקידושין ואינו יכול למנות שליח שני. מאידך בשליחות להולכה בגירושין, חלות שם שליח חלה מיד כשמתמנה דהוי השליח של הבעלים ומשו"ה יכול למנות שליח שני.
ב
החילוק בין שליח להולכה לבין שליח לקבלה בנוגע לעדי קיום
ויתכן שהחילוק דהרשב"א ששליח האיש עושה שליח בגירושין ולא שליח האשה, גם נכון בקידושין, דהיינו שרק שליח של האיש המקדש עושה שליח שני משא"כ השליח של האשה המתקדשת אינו יכול למנות שליח שני במקומו. והביאור בזה הוא דמדכתיב כי יקח ודרשינן ולא כי תקח, מבואר דדוקא האיש הוי בעל הקידושין ואילו האשה רק מסכימה להתקדש לו אך היא איננה הבעלים על הקדושין.¹⁷ ומשו"ה שליח הבעל שנעשה בעלים כמו האיש המקדש ממנה שליח שני תחתיו, ואילו שליח האשה איננו בעלים כמו שהיא אינה בעלים, ומשו"ה השליח שלה אינו ממנה שליח שני, בדומה לשלוחה לקבלת הגט שאינו ממנה שליח שני.¹⁸
ובכך גם מבואר שיטת הרמב"ם דחילק בין שליח להולכה לבין שליח לקבלה לגבי הצורך לעדי קיום. דהרי בין בהלכות גירושין ובין בהלכות אישות, פסק הרמב"ם דבעינן עדי קיום בשליח לקבלה ולא בשליח להולכה. דבנוגע לגירושין כתב (ריש פרק ו' מהלכות גירושין) וז"ל השליח שעושה האשה לקבל לה גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה, ומשיגיע הגט לידו תתגרש כאילו הגיע לידה, וצריכה לעשותו בשני עדים עכ"ל. ואילו לגבי שליח להולכה בגירושין, כתב הרמב"ם (פרק ו מהלכות גירושין הל"ד) וז"ל ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים עכ"ל. וכן בשליחות בקידושין חילק הרמב"ם באופן דומה (פרק ג מהלכות אישות הלט"ו) וז"ל כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני שני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן, בכל שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים עכ"ל. ועיי"ש דהראב"ד השיג וז"ל א"א אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדות כלל, אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לא כלום הוא עכ"ל. העולה מהנ"ל דלראב"ד בכל שליחות בגו"ק בעינן עדי קיום בשעת מינוי שהרי כולם הוו דבר שבערוה. אלא דבשליח להולכה בגירושין העדים שבשטר עצמם הוו עדי הקיום ולכן לא בעינן מינוי בפני שנים ממש. ולכאורה דברי הרמב"ם צ"ע, דמאי שנא שליח להולכה בגו"ק משליח לקבלה.
ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דהרמב"ם חילק בין חלות השליחות בשליח להולכה לבין חלות השליחות בשליח לקבלה. דשליח להולכה הוי דין של מסירת כח בעלים כשליחות דכהת"כ ואינה גדר של דבר שבערוה. מאידך אין האשה הבעלים על חלות הקידושין והגירושין ולכן שליח לקבלה הוי דין מיוחד של ידו כיד האשה עצמה. יוצא מכך שהמינוי של שליח לקבלה הוי בגדר של דבר שבערוה ובעי עדי קיום. ולפי"ז יוצא דלהרמב"ם לא רק שליח לקבלה בגירושין שחלין בע"כ הוי חלות מיוחדת של שליחות וכידה ממש, אלא הו"ה שליח לקבלה דקידושין הוי דין מיוחד דשליחות. ואע"פ דבעינן דעתה לקידושין, הביאור הוא כנ"ל, דמדכתיב כי יקח ולא כי תקח, מוכח דרק המקדש הוי הבעלים על הקידושין ולא האשה.
ג
שיטות בראשונים לגבי עדי קיום בשליחות לגו"ק
הטור (אה"ע סימן לה) הביא דאביו הרא"ש צידד לומר דלא בעינן עדי קיום אפי' במינוי שליח לקבלה, וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל שא"צ עדות במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושיה צריך שיהיה בעדים והראב"ד כתב שגם שליחות האיש צריך שיהיה בעדים וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים עכ"ל. וכוונתו לדברי הרא"ש בפרק ב' (סימן ו-ז) שהוכיח כשיטת הרמב"ם דלא בעינן עדי קיום במינוי שליח להולכה מזה דלפי שיטתו אמרינן זכין לאדם שלא בפניו בקידושין ולא בעינן מינוי שליחות בפירוש וז"ל ודילמא ארצי ארצויי קמיה ושתיק כלומר גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכייה הוי מטעם שליחות כדפרישית לעיל (סימן טו וסימן כה) והוי כאילו עשה את האב שליח לקדשה לו. מכאן נראה לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכ"כ הרמב"ם עכ"ל.
והרא"ש המשיך להקשות על הרמב"ם דמאי שנא שליח לקבלה משליח להולכה, וז"ל אמנם צריך לדקדק מאי שנא דמהניא הודאת האיש ושלוחה לנתינת הקדושין ולא מהניא הודאת האשה ושלוחה לענין קבלת הקדושין עכ"ל. אמנם אע"פ דמסברא נקט הרא"ש דאין לחלק בין שליח להולכה לבין שליח לקבלה, הוא הקשה על עצמו מהמשנה בגיטין (סג:) דמשמע להדיא דבעינן עדי קיום במינוי שליח לקבלה, וז"ל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים, שנים שאומרי' בפנינו אמרה, ושני' שאומרים בפנינו קבל וקרע עכ"ל. והוסיף הרא"ש שיתכן לחלק בין שליח לקבלה בגירושין לבין שליח לקבלה בקידושין וז"ל ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ"ע עכ"ל. בסופו של דבר נטה הרא"ש לומר דבקידושין לא בעינן עדים בשעת מינוי שום שליח, לעומת גירושין דבעינן עדי קיום בשעת מינוי שליח לקבלה. ולכאורה סברתו צ"ע דמאי שנא שליח שבא להתיר משליח דבא לאסור, הרי שניהם באים לעשות מעשה דהוי דבר שבערוה.
ונראה לבאר דבנוגע לשליח לקבלה דגירושין דבא להתיר, בשעת מינוי השליח לקבלה האשה הרי היא אשת איש ועקב כך השליחות להתיר את האיסור דאשת איש הויא דבר שבערוה. מאידך, בשעת מינוי השליח לקבלה דקידושין, האשה המתקדשת הויא פנויה בעלמא ועדיין ליכא חלות שליחות דדבר שבערוה עד שעת מעשה הקידושין. לכן לא בעינן עדי קיום בשעת מינוי שליח לקבלה בקידושין.
ולכאורה פרש"י בסוגיא שם בגיטין מהווה דעה רביעית דלא בעינן עדי קיום כלל במינוי שליחות. הרי הגמ' שם הביאה מחלוקת האמוראים מה הדין היכן דישנה הכחשה בין הבעל לבין השליש, וז"ל איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן, רב הונא אמר בעל נאמן, ורב חסדא אמר שליש נאמן וכו' דהא הימניה עכ"ל. והגמ' שם הקשה על רב חסדא מהמשנה דמצריכה עדים וז"ל תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים וכו' ואמאי, ליהמניה לשליש עכ"ל. ורש"י שם (ד"ה ואמאי) פירש וז"ל ואמאי - בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימניה דהא הימניה בעל עכ"ל. וממה שנקט רש"י דלפי קושיית הגמ' לא בעינן עדים כלל, אפי' עבור המינוי, יוצא דהוא הבין המשנה דלא בעינן עדים על המינוי מדין עדי קיום אלא מדין עדי בירור, ולכן מאחר דהבעל הימניה יכול לסלק הצורך לעדים על המינוי. ולפי זה יוצא דלפי רש"י לא בעינן עדי קיום בשעת מינוי שליח לקבלה דגירושין, ולכאורה גם לא בעינן עדי קיום במינוי שום שליח בגו"ק. ועולה מזה דבעינן עדי קיום רק במעשה הקידושין עצמו דהאשה הופכת מפנויה לאשת איש או מאשת איש לפנויה ולא בשלבים לפני זה.
מבואר שיש ד' שיטת לגבי הצורך לעדי קיום בשעת מינוי שליח בגו"ק:
א) הראב"ד – לעולם בעינן עדי קיום, בין שליח להולכה ובין שליח לקבלה, בין בגיטין ובין בקידושין.
ב) הרמב"ם – בעינן עדי קיום במינוי שליח לקבלה ולא במינוי שליח להולכה, וזה הדין גם בגירושין וגם בקידושין.
ג) הרא"ש – בענין עדי קיום רק בשליח לקבלה בגירושין.
ד) רש"י – אין צורך בעדי קיום כלל במינוי שליחות בגו"ק.
ד
שיטת הרמב"ם לגבי שליח לקבלה דקטנה
ביארנו לעיל (אות ב) דלפי הרמב"ם שליחות לקבלה לא הויא חלות שליחות דנתינת כח הבעלים אלא גזה"כ מיוחדת דשליח האשה הוי כאשה עצמה ממש. ולפי"ז נראה נמי לבאר את מה שכתב הרמב"ם (פרק ו מהלכות גירושין הל"ט) וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ"ל. ונראה שהרמב"ם סובר שדין מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת אינו חל בשליח לקבלה כי הוא מהווה חלות דין שליחות מיוחדת שאינה חלה מדין שליחות דכהת"כ. כי שליחות בכהת"כ תלוי' בדעת המשלח, דהוי הבעלים למנות שליח. ואילו אשה בגירושין אינה בעלים על חלות הגירושין שהרי היא מתגרשת בעל כרחה, אך שליחות שלה לקבלת גיטה חלה מדין מיוחד. ולכן יש הו"א דיתכן שאפילו קטנה שאינה בת דעת יכולה למנות שליח לקבלה. וקמ"ל דמ"מ אין לה למנות שליח לקבלה, מכיון דשליח לקבלה זקוק לעדי קיום, ואין עדים יכולים להעיד על מעשה הקטנה.¹⁹
ה
שיטת הרמב"ם בענין עדי בירור בשליחות לגו"ק
ביארנו לעיל (אות ב) שלדעת הרמב"ם בשליח להולכה לא בעינן ב' עדים כלל, לא לקיומי ולא לברורי. זאת אומרת, אין צורך לב' עדים בשעת מינוי השליחות לקיים הדבר, וגם לגבי בירור השליחות פסק הרמב"ם דסגי כשהמקדש והשליח מודים דהיה מינוי ולא בעינן ב' עדים. ויוצא שלהרמב"ם אין במינוי שליח להולכה חלות דבר שבערוה כלל. אבל לכאורה זה סותר מה שכתב הרמב"ם (פרק ט מהלכות גירושין הלל"ב) וז"ל אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתנו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת, שאין השליח נאמן להתיר הערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמי שנחקרה עדותן עד שיהיה שם מערער כמו שבארנו, ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרשה בו הרי זו מגורשת עכ"ל. ועיין בלחם משנה (פרק ג מהלכות אישות הלט"ו) דהקשה הסתירה בפסקי הרמב"ם.
ונראה ליישב דמה שהעלינו דלפי הרמב"ם לא בעינן עדי קיום למינוי שליח להולכה הוא נכון, אלא דהצורך לעדי בירור על השליחות תלוי בשעת הדיון. דאם הדיון הוא לפני מעשה הקידושין והגירושין, אזי סגי בהודאת השליח והמשלח ולא בעינן ב' עדים כמש"כ הרמב"ם בפרק ג' מהלכות אישות (הלט"ו). אבל בפרק ט' מהלכות גירושין (הל"ב) מדוייק בדברי הרמב"ם שהדיון על מינוי השליחות הוא לאחר מעשה הגירושין, ולכן בעינן ב' עדים.
והביאור בחילוק הזה הוא ע"פ מה שפסק הרמב"ם דיוחזק האיסור ע"פ עד אחד. דכתב הרמב"ם (פרק טז מהלכות סנהדרין הל"ו) וז"ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד, במה דברים אמורים שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור, אבל אם אמר אינו חלב זה, וזו אינה גרושה, ואכל או בעל אחר שהכחיש, אינו לוקה עד שיקבעו האיסור שני עדים עכ"ל. מבואר, שאע"פ דגירושין הוי דבר שבערוה דבעי ב' עדים, מ"מ קודם המעשה סמכינן על עד א' להחזיק אשה כגרושה. אבל אם כהן בא על אשה ואח"כ העיד עד אחד שהיא גרושה, אזי בודאי לא ענשינן ליה כיון דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה.²⁰
ולפי זה יש לבאר דלפי הרמב"ם מינוי שליח להולכה בגירושין עצמה לא הוי דבר שבערוה וסגי בהודאת המשלח והשליח. ואע"פ דיש לחלות השליחות נ"מ בנוגע לדבר שבערוה, דהרי השליח עושה את מעשה הגירושין, מ"מ אם עומדים לפני הגירושין אזי יתכן דיוחזק הדבר ע"פ ההודאה ולא בעינן ב' עדים לבירור השליחות. מאידך אם כבר ניתן הגט לאשה והדיון עכשיו על השליחות יכריע האם המעשה היה מעשה גירושין בהכשר או לא, אזי בעינן ב' עדים לבירורי גם בשליחות. דאע"פ דאין עצם השליחות בשעת המינוי דבר שבערוה, מ"מ מכיון דאיירי לאחר המעשה אזי גם מינוי השליחות נחשבת לדבר שבערוה דכאן א"א לומר דהוחזקה חלות השליחות לפני מעשה הגירושין בלי עדים.
ו
פסקי הרמב"ם באומר אמרו
לכאורה פסקי הרמב"ם בדין אומר אמרו סותרים זה את זה. שהרי בפרק ד מהלכות זכייה ומתנה (הל"י) כתב וז"ל המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח, כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוה לפלוני אין זה כלום, ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה, וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבין כמו בגט עכ"ל. ובפשטות פסק שאומר אמרו לעדי שטר מתנה שיחתמו אינו כלום מדאורייתא. ואילו בהלכות גירושין (פ"ב הל"ו) כתב ז"ל אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול, ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל עכ"ל. הרי בגירושין מסופק הרמב"ם האם אומר אמרו פסול מן התורה או רק מדרבנן.
ונראה לבאר שהרמב"ם חילק בין אומר אמרו בשטר מתנה לבין אומר אמרו בגט. דהרי י"ל דבשטר מתנה חל דין של דעת המתחייב כדי לתת תוקף לחתימת העדים, וההלכה קובעת דהעדים חייבים לשמוע את ציווי דעת המתחייב מפי הבעל עצמו כדי שיחתמו, כי אין ציווי הבעל נתפס בשליחות. ומשו"ה אומר אמרו לעדים לחתום פסול מדאורייתא. ואילו בגט חלין שני דינים: א) דין דעת המתחייב וציוויו עבור חתימת העדים, ב) דין לשמה שהסופר והעדים הם שלוחי הבעל להחיל חלות הלשמה שבגט (עיין תוס' בגיטין ט: ד"ה אע"פ), וכדכתיב "וכתב לה" ודרשינן לשמה. ונראה דמדין "וכתב" לומדים דכל דברי הגט וחתימת העדים הוו חלק מגופו של ספירת הדברים שבגט שחייבת להיות חלות "וכתב" של הבעל, ובכן הסופר והעדים שכותבים לשמה צ"ל שהם שלוחיו לכתוב את ספירת הדברים שבגט לשמה, ויוצא איפוא שכל כתיבת דברי הגט לשמה נתפסת בחלות שליחות. אך כבר ביארנו דליכא חלות שליחות על חתימת העדים לגבי דין הציווי של הדעת המתחייב. ברם י"ל דמאחר דהשליחות לחתימת הגט לשמה חלה מדאורייתא בנוגע לעדים, אזי י"ל דממילא גם חלה שליחות עבור ציווי הבעל בתורת דעת המתחייב, דאין לחלק חלות דין השליחות לחצאין. דמאחר דשליחות חלה עבור העדים ליצור חתימה לשמה גם חלה השליחות עבור חלות דעת המתחייב ומשו"ה הרמב"ם מסופק שמא אומר אמרו לעדים לחתום בגט כשר מדאורייתא ואילו במתנה פשיטא לו דפסול מדאורייתא.
אמנם כל זה מובן אם נניח דהרמב"ם סובר דכתיבת וחתימת הגט לשמה זקוקות לשליחות. אך יש ראשונים דסבורים דכתיבת הגט לשמה לא צריך שליחות. דעיין בתוס' בגיטין (כב: ד"ה והא) שכתבו וז"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והא דאמרינן לקמן (דף עא:) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לאו משום שליחות אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא עכ"ל. ויש לעיין בשיטת הרמב"ם בענין הצורך לשליחות הבעל בכתיבת הגט. דהרי כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות גירושין הל"א) וז"ל זה שנ' בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה, לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, ונתן שלא תקח מעצמה עכ"ל. הרי רהיטת לשון הרמב"ם משמע שהוא השווה בין "אמר לאחר ליתן לה" דבודאי צריך חלות שליחות, לבין "אמר לאחר לכתוב לו", ויתכן דיש להסיק מזה דהרמב"ם סבור דהסופר צריך להיות שליח הבעל. אמנם מצד שני הרמב"ם לא הזכיר את הצורך לשליחות בכתיבת הגט בהדיא, ואולי הוא נקט כמו התוס' בגיטין (כב:) דוכתב קאי על הסופר. ולפי הצד השני חזרה הקושיא על הרמב"ם לדוכתא, מאי שנא אומר אמרו בשטר מתנה מאומר אמרו בגט.
ונראה לבאר דאפי' אם ננקוט דלפי הרמב"ם אין צורך לשליחות בכתיבת הגט, מ"מ הבעל הוא זה דמחיל חלות הלשמה שבגט ולכן כתיבת הסופר וחתימת העדים מתייחסים אל הבעל. דהרי פסק הרמב"ם (פרק ו מהלכות גירושין הלכ"א) שגם אחר שסופר כתב הגט וחתמו עדים, הבעל יכול לבטלו לעולם וז"ל אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרש הנשבר ואם גירש בו אינה מגורשת, וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם עכ"ל. אליבא דהרמב"ם הבעל הוא הבעלים של הלשמה והחפצא דהגט עד שעת הנתינה שלא כתוס' הסוברים דהסופר כותב את הגט בתורת עצמו ומחיל בעצמו חלות הלשמה שבגט. כלומר, דלפי הרמב"ם כשהסופר כותב גט בעד הבעל שצווהו לכתוב הגט, אזי כתיבת הסופר מתייחסת לבעל גם בלי מינוי שליחות עפ"י גזיה"כ דוכתב, דהיינו דהבעל צריך להחיל חלות הלשמה בגט. וה"ה לחתימת העדים דמתייחסת לבעל מדין וכתב, דהיינו מכיון דהבעל צריך להחיל חלות לשמה בגט, כל חתימת העדים מתייחסת אליו מדין וכתב.
ועפ"ז יש לחזור לביאור הנ"ל בדין אומר אמרו בגט. דכבר ייסדנו דדעת המתחייב אינו נתפס בשליחות ולכן אומר אמרו אינו מועיל כלל בשטר מתנה. אמנם בגט י"ל דמכיון דכתיבת הסופר וחתימות העדים מתייחסין לבעל מדין לשמה וחלות יצירת הגט מדין וכתב, אולי יתכן דחל נמי צווי הבעל להם לענין חלות דעת המתחייב, ואומר אמרו כשר בגט מדאוריתא שלא כשאר שטרות. ולכן הרמב"ם מסופק באומר אמרו בגט, אע"פ דאומר אמרו בודאי אינו מהני בשטר מתנה.
והנה לכאורה צ"ע דאם לרמב"ם כתיבת הגט לא בעיא שליחות למה יש כל הדיון אם שליח עושה שליח או אם אומר אמרו כשר הרי כתיבת הגט לא בעיא שליחות כלל. ונראה דמכיון דכתיבת הגט והלשמה מתייחסים לבעל, סד"א שיכול הסופר הראשון לצוות לשני לכתוב הגט לשמה בעד הבעל אפי' בלי חלות דין שליחות אלא משום שמתייחסת הכתיבה לבעל ולכן דנו בדין מילי ממסרי לשליח או לא. והביטוי "שליח עושה שליח" בכתיבת הגט לאו דוקא, דהרי ליכא כאן חלות דין שליחות ממש אלא רק יחוס דמעשה דעשיית הגט לשמה לבעל.
והנה מצינו גם במקומות אחרים דמעשה דאדם אחד מתייחס לאדם שני אפי' בלי חלות שליחות, וכגון במעילה שחל דין שליח לדבר עבירה במעילה אפי' ע"י חרש שוטה וקטן דמעשה המעילה שלהם מצטרף למשלח בלי חלות דין שליחות ממש שהרי חשו"ק לאו בני שליחות נינהו (עיין במס' מעילה כא.). והנתיבות נקט (חו"מ סימן קפב סק"א) דה"ה בשליחות יד בפקדון ובטביחה ומכירה בגניבה שהמשלח חייב גם אם השליח הוא חשו"ק כי אין בעבירות האלו חלות דין שליחות, אלא רק חלות דין צירוף והתייחסות העבירה דעלמא למשלח, וזה שייך גם בחשו"ק.²¹ ועיין בגיטין (כב:) שהכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חשו"ק. ומזה מביאים הראשונים ראייה דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט (עיי"ש בתוס' ד"ה והא). ברם אליבא דאותם הראשונים שצריכים שליחות י"ל דהגמרא מוקי לה והוא שיש גדול עומד על גביו, כלומר דהקטן כותב ועושה מעשה קוף בעלמא והגדול העומד על גביו הוא שלוחו של הבעל המטיל את חלות הלשמה בגט.
ע"כ ענין שליח עושה שליח
גמ'. מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה.
לכאורה צ"ב בדברי הגמ' דהרי היאך בע"כ נוגע למינוי שליח. ונראה לבאר עפי"מ שהבאנו פעמים רבות (עיין בשיעורים לעיל דף מא. ד"ה דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ובשיעורים לקמן דף סא. בענין משפטי התנאים, אות ד) בשם הגר"ח זצ"ל דרק מי שיש לו חלות דין בעלים יש לו הכח למנות שליח. ובכך ביאר הגר"ח זצ"ל דברי התוס' בכתובות (עד. ד"ה תנאי) דהגמ' תלה דין דאין להתנות תנאי בחליצה בזה שאין למנות שליח לחליצה. וביארו התוס' וז"ל דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה וכו' עכ"ל. התוס' קבעו שרק לבעלים על החלות יש הבעלות התנות תנאי בחלות שלו או למנות שליח כדי להחיל את החלות עבורו. ומבואר דכדי למנות שליח או להחיל תנאי צ"ל חלות שם בעלים.
ועפ"י הנ"ל יש לבאר את הגמרא בתרי אנפי:
א) י"ל דמכיון שהבעל מגרש את אשתו בע"כ אזי הריהו יותר בעלים על מעשה הגירושין מהאיש והאשה בקידושין דצריכים שניהם להסכים.
ב) א"נ י"ל דהגמרא ר"ל איפכא, הרי גם האשה ממנה שליח לגירושין והיא מתגרשת בע"כ למרות שאינה בעלים כלל על הגירושין. וזהו נגד יסוד דין שליחות דעלמא שרק הבעלים הם הממנים שליח. ולכאורה צ"ל משום כך שדין שליחות בגירושין הוא חלות דין מיוחד ששונה משאר חלות דיני שליחויות שבתורה, ולכן א"א ללמוד מגירושין לשאר דיני שליחות שבתורה התלויות בדין בעלים.
וע"פ יסוד הגר"ח זצ"ל נראה להעלות עוד ביאור בדין אין שליח לדבר עבירה, והוא דאין אדם בעלים על עבירה שעושה שיוכל למנות עליה שליח. לפי"ז מסתבר דאין שליחות חלה במצוות דעלמא כי חלות שם בעלים אינה שייכת למצוות לבד מבתרומה וכדומה שע"י שהבעלים מפרישים ומחילים חלות התרומה מתקיימת המצוה, ולפיכך יכולים הבעלים למנות שליח להפריש את התרומה בתורת בעלי ההפרשה.
¹ ועיין בזה ברשימות שיעורים לסוכה (לד: ד"ה שתהא לקיחה תמה) וברשימות שיעורים לברכות (יא: ד"ה אמר רב הונא למקרא צריך לברך).
² ובנוגע לחיוב הכללי להתנאה לפניו במצוות דהיינו לעשות מצוות באופן מהודר, אפי' בלי קשר לחפצא של מצוה, עיין ברשימות שיעורים לסוכה (כט: רש"י ד"ה יבש).
³ ועיין בזה בלשון המגיד משנה (פרק יד מהלכות שחיטה הלט"ז) וז"ל תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו כי כבוד המצות כבוד הש"י שהם שלוחיו של מקום וכבוד הנשלח הוא כבוד השולח עכ"ל. ובונגע לדין הכללי של כבוד המצוות, ע"ע ברשימות שיעורים לסוכה (כח: ד"ה כלים נאים מעלן).
⁴ השווה לדברי התבואות שור (יוד"ד סימן כח סקי"ד) דנקט נמי דמצוה בו יותר מבשלוחו שורשו בדין כבוד המצוות. ולכן הסיק דהדין דמצוה בו יותר מבשלוחו שייך רק היכא דהשליחות הוי דרך בזיון למצוה וז"ל דוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו וכו' אבל דרך כבוד שמכבד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה וכו' ומתבסמים שניהם עכ"ל. ומנהג ישראל כתבואות שור ולכבד אנשים מכובדים במצוות ולא להקפיד לעשותן בעצמן דהעיקר הוא כבוד המצוה ולא כבוד עצמו, וכדמצינו בקרה"ת, בברית מילה, ובברהמ"ז וכדומה שמכבדים אנשים בכיבוד לעשות המצוה ומוותרים על הדין לעשות מצוות בגופו.
⁵ ברם י"ל דבגמרא משמע שבקידושין יש גם קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" דכוללת המצוה לכבד לזולת, ובמיוחד יש חיוב לכבד את אשתו יותר מגופו (פרק טו מהלכות אישות הלי"ט), ולכן כשמקדשה בעצמו ובגופו הריהו מכבדה יותר ומקיים ביותר הידור את מצות "ואהבת לרעך כמוך". ויתכן לבאר עפי"ז את הרמב"ם (פרק ג מהלכות אישות הלי"ז) שהביא דין מיוחד בהלכות אישות את המצוה לקדש בו יותר מבשלוחו.
⁶ אמנם יתכן דלפי הרמב"ם גם האשה מצווה במצות קידושין. דהרי בסוף ספר המצוות הרמב"ם מונה ששים "מצות ההכרחיות" ומבאר מאיזה מהן נשים פטורות. ובגירסת הדפוס הרמב"ם מונה מצוה ריג (מצות קידושין) כמצוה דנשים פטורות ממנה. אמנם במהדורה של הגר"ח העלר זצ"ל לספר המצות יש גירסא אחרת דנשים אכן חייבות במצוות קידושין, עיי"ש.
⁷ עיין בזה בפתחי תשובה (אה"ע סימן לה סק"ב) דהביא מספר יד המלך דמצוה בו יותר מבשלוחו שייך רק בב' המצוות האלו, אמנם הפ"ת העיר דרוב האחרונים חולקים עליו. ובביאור השיטה דרק בב' מצוות אלו אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחות י"ל דבעשיית המצוות האלו בגופו עצם המצוות מתהדרות. כי בשבת כשמכין לשבת בגופו נותן כבוד יותר לשבת. וכשמקדש אשתו בעצמו הריהו מכבדה יותר וחייב אדם לכבד אשתו יותר מגופו ועצם מצות הקידושין מתהדרת בזה, דנתינת כבוד לאשתו בשעת הקידושין מהדרת גופה של מעשה מצות הקידושין, שאישות נקראת "אהבה שלום אחוה וריעות" ולתת כבוד לאשתו הוא מגוף כל הדברים האלו.
⁸ עיין בזה בחידושי הגרי"ז עה"ת (בראשית פרק כב פסוק יב) בשם הגר"ח זצ"ל.
⁹ לכאורה אין מכאן ראייה כלל דהא עיקר המצוה לאברהם אבינו היתה שהוא בעצמו ובגופו יעלה את יצחק כקרבן, דזה הוי עיקר הנסיון שלו שיעשה העקידה בעצמו ובגופו, ואילו היה עושה העקידה ע"י שליח לא היה מקיים מצות העקידה כלל, והיה גורם לשפיכות דמים בעלמא.
¹⁰ ואולי יש בזה נ"מ לגבי ברכות האירוסין והנישואין, שאם עצם האישות אסורה אזי לכאורה אין לברך ברכות אירוסין ונישואין כי לא נתקנו על אישות אסורה כמו שהרמב"ם פסק (פרק א מהלכות ברכות הלי"ט) שאין מברכין ברכות הנהנין וברכה אחרונה על מאכלות אסורות. ועיי"ש בהשגת הראב"ד.
¹¹ עיין בשיעורים לקמן (סא. בענין משפטי התנאים אות ה').
¹² ע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (קד. ד"ה שליח שעשאו בעדים), וברשימות שיעורים ליבמות (י: ד"ה אלא איהו שליחותא דאחים, אות א').
¹³ ועיין בתוס' רי"ד (ד"ה שהשליח) דנקט משו"ה דאין שליח האשה עושה שליח וז"ל שהשליח עושה שליח פירש שליח דבעל משוי שליח כדתנן בפרק ב' דגיטין עושה בית דין ומשלחו כו' אבל שליח דאשה לא מצי לשווי' שליח משום דמילי נינהו שלא מסרה לו האשה אלא דברים בעלמא התקבל לי גיטי עכ"ל. וגם עיין בשיטה לא נודע למי (ד"ה ושלחה) דהביא מרבו נר"ו דלמסקנא אין שליח האשה עושה שליח וז"ל הכא נמי אי שויא איהי שליח לקבלה ההוא שליח לא מצי לשוויה שליח לקבלה מדעתי' דנפשיה, ואפי' למ"ד בפ' התקבל גיטין (סו:) דמילי ממסרן לשליח הכא מודה דלהאי גברא הוא דקא משוי' ידו כידה וכן הדין בקבלת קידושין מפי מורי נר"ו עכ"ל. ולכאורה הסברא "ידו כידה" הוא כמו סברת רבינו זצ"ל דאין שליח לקבלה דין של נתינת כח ולכן אינו יכול למנות עוד שליח שני במקומו.
¹⁴ אולי י"ל דיש שני דינים בקבלת הגט – בע"כ ומדעתה. כשמקבלת הגט בע"כ פשיטא שאינה בעלים על הקבלה. ומאידך כשמקבלת הגט מדעתה הרי היא בעלים על הקבלה כמו כל קונה דעלמא. וכשממנה שליח לקבלה בקנין אזי עושה אותו לבעלים על הקבלה כמוה ואזי יכול השליח הראשון למנות שליח שני ודו"ק.
¹⁵ והשווה לדברי השיטה לא נודע למי (ד"ה ושלחה) דהעלה תירוץ דומה להרשב"א דשליח לקבלה עושה שליח רק היכא דיש ציווי האשה. הוא דוחה את התירוץ הזה כמו רבינו זצ"ל דאין בזה חידוש, וז"ל שמשלחה וחוזרת בביתו וא"ת שליח שלה מנ"ל שהוא עושה שליח דליכא למילף משלי' שלו דהא איצטריך לן קרא ללמד שהיא עושה שליח, אע"ג דאשמועי' ושלח שהוא עושה שליח במצות הבעל או במצות האשה להא לא איצטריך לן קרא דכיון מכח משלח קאתי מושלח קמא נפקא לן עכ"ל.
¹⁶ ר' שלמה בן ר' יהודה מתלמידי החשובים של הר"י הזקן.
¹⁷ והשווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (ב. תוד"ה בפרוטה ובשוה פרוטה, אות ד'). וע"ע בר"ן בנדרים (ל. ד"ה ואשה) ובאבנ"מ (סימן מד סק"ב) דאין לאשה חלות דעת מקנה בקידושין.
¹⁸ ויש להעיר דמשמע מהתוס' רא"ש (ד"ה ושלחה) דבעינן לימוד נפרד לשליח לקבלה רק בשביל שליח לקבלה בגירושין דנעשית בע"כ, אבל שליח לקבלה דקידושין נלמד מ"ושלח" כמו שליח להולכה. לכאורה לפי"ז אין לחלק בין שליח להולכה לבין שליח לקבלה בקידושין.
¹⁹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (קד. ד"ה שליח שעשאו בעדים).
²⁰ ועיין ברשימות שיעורים ליבמות (לט: ד"ה גילוי מילתא) דרבינו זצ"ל האריך בביאור הכלל הזה דהרמב"ם.
²¹ וע"ע בזה לקמן (מב: ד"ה והדתניא) דרבינו זצ"ל הציע ב' פירושים האם שליחות במעילה דומה לשליחות בכהת"כ או לא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

לא עלה בידו. בשכרו אלא כחש בשרו ברגזנותו לא נשתכר כלום: דור. נדור: שנאמר ובמושב לצים לא ישב. וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות: מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו. בגמ' יליף לה: כשהיא נערה. וכ''ש כשהיא קטנה אם קבל קידושין מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמועינן דקטנה לכתחלה לא כדמפרש בגמ': גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו. דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי: מחריך רישא. לכבוד שבת: שיבוטא. דג: בהא איסורא נמי איכא. אם יכול לקדש בעצמו וקידש ע''י שליח דמצוה שיראנה שמא תתגנה עליו: וכי איתמר דרב יוסף. דאמר מצוה הוא דאיכא ולאו איסורא אסיפא איתמר: אבל בהא. אע''פ שלא ראתהו ליכא איסורא לומר שמא תראה בו דבר מגונה: דאמר ר''ל טב למיתב טן דו. משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה: טן. גוף: דו. שנים ואי קשיא ה''נ גבי דידה איכא איסורא כי יהיב קידושין לשלוחה ולא חזי לה אין הכי נמי ומיהו מתני' בדידה קאמר דהיא מיקדשא בה ובשלוחה הלכך הא דתנא בה למצוה אשמועינן אבל איסורא לגבי דידה ליכא אבל רישא דאיירי בדידיה תנא בו משום איסורא: ושלח. בגירושין כתיב ושלחה מביתו ומדלא כתב וגירשה ללמדינו בא שהאיש עושה שליח להוליך גט לאשתו: מלמד שהאשה עושה שליח. לקבל גיטה קרי ביה ושלחה לא מפיק ה''א: ושלח ושלחה. שני פעמים נאמר בענין: שכן ישנן בעל כרחה. הלכך איתנהו נמי על ידי שליחות: תורם כדעת בעל הבית. לפי מה שהוא מכיר בעל הבית אם עינו יפה או עינו רעה עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים שהתרומה לא נאמר בה שיעור מפורש אלא ראשית דגנך (דברים יח) ואפילו כל שהוא:

מתני' האיש מקדש. השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ור''ל לא זו אף זו דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא: אי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר. ולהכי לא מוקי ארישא וכגון שמכירה משום דהא מנ''ל דלמא מתני' מיירי בין מכירה ובין אין מכירה ואפי' איסורא איכא ומלתא דרב יוסף לא נדע: אסור לאדם שיקדש אשה כו'. אע''ג דקתני האיש מקדש לכתחילה לא נקט ליה אלא לאשמועינן דין קידושין: כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. וא''ת ודלמא לרבותא נקט נערה וכל שכן קטנה וי''ל דדייק מדקתני כשהיא נערה ולא קתני האיש מקדש את בתו נערה משמע דוקא נערה אבל לא קטנה א''נ י''ל דדייק מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו סתם כדתנן (כתובות דף מו:) האב זכאי בבתו בקדושיה ולא מפרש נערה כי הכא משמע דהכא דמפרש נערה הוי דוקא ולא קטנה: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. ואע''ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא משום דטב למיתב טן דו ה''מ בגדולה שהיא מתקדשת ע''י עצמה דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור אבל קטנה שמתקדשת ע''י אביה איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם: ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. פ''ה דתרי ושלחה כתיב בפרשה וא''ת הא איצטריך חד ושלחה למדרש דקטנה ושוטה אינה יכולה להתגרש. דהכי משמע ושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת פרט לזו שמשלחה והיא חוזרת וי''ל דושלחה בתרא יש שתי דרשות דמצי למימר ונתן בידה ולשתוק מדכתב ושלח ש''מ לדרשא ומה''א דושלחה נפקא דרשא אחרת ור''ח פי' דמושלחה אחרון דריש כולהו ודריש שלח דהוה מצי למימר ונתן בידה וכן וי''ו דושלחה וכן ה' דושלחה ואידך ושלחה איצטריך להך דרשא דמשלחה ואינה חוזרת וזה לשון ר''ח דתניא שלח מלמד שעושה שליח פירוש ושלחה מביתו אחרון הוה ליה למיכתב ונתן בידה ולמה כתב שלח לומר שעושה שליח הוסיף ה' דכתיב שלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה הוסיף ו' עוד מלמד שהשליח עושה שליח: תורם כדעת בעל הבית. פירוש לפי מה שמכיר בבעל הבית עינו יפה או עינו רעה ויש בתרומה שלש מדות לפי שלא נאמר בה שיעור מפורש אלא ראשית דגנך דמשמע כל שהוא ובירושלמי מפרש להו א''ר לוי בינונית א' מן החמשים ונפקא ליה מתרומת מכס דכתיב (במדבר לא) וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז אחוז א' מחמשים וכמו שמצינו תרומת מכס אחד מחמשים אף כל תרומה תורם אחד מחמשים וזו מדה בינונית ועין רעה אחד מששים ונפקא ליה מקרא דכתיב (יחזקאל מה) ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים וחומר הוי שלשים סאין ואיפה ג' סאין נמצא ששית האיפה עולה חצי סאה וכשתורם ששית האיפה מחומר נמצא דהיינו אחד מששים והיינו עין רעה ועין יפה אחד ממ' נפקא ליה נמי מהאי קרא דכתיב ששית האיפה וכתיב נמי בהאי קרא וששיתם כלומר וששיתם קאי אחומר חטים וחומר שעורים דבכל חד וחד איכא שתות דהיינו סאה לשני חומרים ותן ששית האיפה דכתיב בהאי קרא על וששיתם נמצא דהיינו אחד מארבעים דהויא סאה וחצי לששים סאין דהיינו חומר חטים וחומר שעורים: