קידושין כח ע"ב

דף כח - ב

ועל זה אמר התנא: כל חפץ מלבד מטבע, אם הקונה נתנו למוכר בתורת קנין חליפין, אזי, כיון שזכה זה, המוכר, בחפץ, זכה הקונה בחליפיו, ולפיכך נתחייב הקונה באונסי החליפין.

והתנא בא להשמיענו כי על אף שנאמר "נעל", שהיא חשובה ככלי, בכל זאת אין אומרים שחליפין נעשים דוקא בכלים, אלא אפילו מטלטלין אחרים, שאינם כלים, יכולים לפעול קנין חליפין. ^[210]

והגמרא מביאה סיוע לדברי רב יהודה:

דיקא נמי, גם ממשנתנו יש לדייק שהמשנה לא דיברה על מטבע: דקתני, ששנינו בהמשך המשנה: כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור. הרי מבואר בפירוש במשנה שאין מדובר כאן במטבע, אלא בחליפין בשאר המטלטלים שאינם כלי, כגון: החליף שור בפרה, ^[211] וכדומה.

ולעיל, בתחילת הסוגיא, הניחה הגמרא ש"כל הנעשה דמים באחר" היינו מטבע. והגמרא הקשתה מכאן על מה שנפסק במסכת בבא מציעא שמטבע אינו נעשה חליפין.

ומשמע, שלדעת האומרים מטבע נעשה חליפין, היה אפשר לבאר ש"כל הנעשה דמים באחר" היינו מטבע.

ומקשינן על זה: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, לפי מה שעלה בדעתנו תחלה, שהמשנה מתכוונת לומר דמטבע נעשה חליפין, קשה: מאי "כיצד"? איך נפרש את המשך המשנה "כיצד החליף שור בפרה"? והלא התנא היה צריך לומר "כיצד? החליף מעות בפרה", שהרי מדובר כאן בחליפין הנעשים באמצעות מטבע!

ומתרצינן: לפי מה שעלה בדעתנו בתחלה, הכי קאמר כך אמר התנא:

[א] מטבע נעשה חליפין. ^[212]

[ב] פירות נמי עבדי [עושים] חליפין. ^[213]

כלומר, על אף שבענין חליפין נאמר "נעלו", דהיינו כלי, בכל זאת אפילו דבר שאינו כלי גם הוא עושה חליפין. ^[214] [והכתוב נקט "נעלו" לדוגמא בלבד].

"כיצד? החליף בשר שור בפרה, או בשר חמור בשור - כיון שזכה זה בבשר השור, נתחייב חברו באונסי החליפין".

והגמרא העדיפה להעמיד את דברי המשנה בבשר שור ולא בשור חי, מפני שבשר השור אינו דומה לכלי כלל, שהרי אינו ראוי לשום מלאכה. מה שאין כן השור עצמו, קצת דומה לכלי, שהרי משתמשים בו לחרישה וכדומה. ^[215]

ועל כל פנים, בין לפי ההוה אמינא, ובין לפי תירוצו של רב יהודה הבינה הגמרא את הסיפא ["כיצד החליף שור בפרה" וכו'] כפשוטה, שמדובר בה בקנין חליפין, וכגון שהחליף שור בפרה, או בשר שור בפרה.

ומקשה הגמרא על זה, הרי במסכת בבא מציעא [מו ב ועוד] נחלקו רב ששת ורב נחמן בענין חליפין בפירות:

לדעת רב ששת אפשר לפעול קנין חליפין על ידי פירות.

ואילו לדעת רב נחמן אי אפשר לפעול קנין חליפין על ידי פירות, מפני שנאמר בענין חליפין "נעלו", ונעל נחשבת כלי. וכיוצא בזה אף שאר חליפין אינם נעשים אלא בכלי.

שור וחמור אינם כלים. ^[216] ולפיכך אי אפשר לפעול בהם קנין חליפין לדעת רב נחמן. וכל שכן בשר שור או חמור, שאינו ראוי לשום מלאכה, בודאי שאינו ראוי לקנין חליפין לדעת רב נחמן.

לפי מה שהגמרא הניחה עד עתה, במשנה מבואר שאפשר לפעול חליפין בשור או בבשר שור. ואם כן קשה:

הניחא, משנתנו מתיישבת לדעת רב ששת, דאמר פירות עבדי חליפין.

אלא לרב נחמן, דאמר פירות לא עבדי חליפין, מאי איכא למימר? כיצד נפרש את משנתנו? והלא שור וחמור הרי הם כפירות ולא ככלים, וכיצד אפשר לפעול בהם חליפין?

ומתרצינן: לדעת רב נחמן יש לפרש את דברי משנתנו בדרך חדשה:

משנתנו אינה עוסקת כלל בקנין חליפין אלא בקנין כסף. והכי קאמר, כך התכוין התנא לומר:

למרות שקנין "כסף" אינו מועיל במטלטלין, ^[217] בכל זאת, יש דמים שהן [יוצאין מן הכלל, והם קונים] כאילו היו קנין חליפין, בנעל או בכלים [כפי שמבואר להלן].

וכך יש לפרש את לשון המשנה: "כל הנעשה דמים באחר", דהיינו מטבע [כפי שהגמרא הבינה בהוה אמינא לעיל], לפעמים התחדש בו הדין "כיון שזכה זה [כאשר המוכר זכה במעות] נתחייב זה בחליפיו", שהקונה זכה בחפץ כאילו היה זה קנין חליפין בכלים.

ומבארת המשנה: כיצד הוא האופן שבו קנין כסף מועיל במטלטלין?

החליף 'דמי' שור בפרה, או 'דמי' חמור בשור", כגון: ראובן קנה שור משמעון במאה זוז, ומשך את השור והתחייב לשלם תמורתו מאה זוז.

אמר לו שמעון: רצוני לקנות פרה, שמא יש לך פרה לתת לי במקום הדמים שהינך חייב?

ענה ראובן: כן. יש לי פרה, והיא שוה מאה זוז, או חמשים.

חזר שמעון ואמר לראובן: המעות שאתה חייב לי, דהיינו, דמי השור, נתונים לך עבור הפרה.

ובאותה שעה, נקנתה הפרה לשמעון בקנין כסף. ^[218] למרות שבדרך כלל קנין כסף אינו מועיל במטלטלין.

והוינן בה: מאי טעמא? מדוע הפרה נקנית בקנין "כסף"? והלא קנין כסף אינו מועיל במטלטלין!

ומשנינן: התנא ששנה את משנתנו סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה מעות קונות מטלטלין. וחכמים תיקנו שמעות לא קונות אלא משיכה.

ומה טעם אמרו חכמים שמשיכה קונה, ולא מעות? מפני שעלול להיות שאדם ישלם מעות לחברו על מנת לקנות ממנו חיטים, ^[219] ולפני שהקונה יספיק למשוך את החיטים ולהכניסים לרשותו, תארע דליקה בבית המוכר.

ולפי דין תורה שהמעות קונות, הרי החיטים כבר קנויות לקונה. וחכמים חששו שמא המוכר לא יטרח להציל את החיטים מן הדליקה, מפני שאינם שלו. ויאמר לו לקונה: החיטים כבר שייכים לך ולא לי, נמצא שנשרפו חיטיך בעליה, ואני לא אפסיד מכך כלום. ^[220]

ולפיכך אמרו חכמים שמעות אינן קונות את המטלטלין לגמרי, ^[221] אלא יכול כל אחד מהם לחזור בו עד המשיכה. ולפיכך המוכר יטרח ויציל את החטים מן הדליקה. ^[222] עד כאן דברי רבי יוחנן. ^[223] ולפי דברי רבי יוחנן, יש לבאר את ההבדל בין קנין מעות רגיל, לבין מחליף 'דמי' שור בפרה: דוקא במילתא [בדבר] דשכיח, גזרו בה רבנן שכסף אינו קונה. אבל במילתא דלא שכיח, לא גזרו בה רבנן. והבא לקנות פרה בדמי שור, הרי זה בכלל 'מילתא דלא שכיח', ורבנן לא גזרו בזה שכסף אינו קונה. ^[224] לסיכום: רב נחמן סובר שקנין חליפין אינו מועיל אלא בכלים, ולא בבהמות או פירות. ולדבריו בהכרח שמשנתנו מדברת במחליף 'דמי' שור בפרה. וזהו 'מילתא דלא שכיח' וקונה בתורת קנין כסף. מפני שחכמים לא גזרו שכסף לא יקנה אלא במילתא דשכיח.

ומקשינן: דברינו מבוססים על דברי רבי יוחנן, שאמר דבר תורה מעות קונות מטלטלין, וחכמים ביטלו את קנין כסף, ותיקנו שמשיכה קונה.

אבל, ריש לקיש חולק על דברי רבי יוחנן. וסובר שמשיכה קונה מן התורה, ולא מעות.

ויש להקשות על דברי ריש לקיש:

ולריש לקיש, דאמר משיכה מפורשת מן התורה, בודאי לפי זה אין הבדל בין קנין מעות רגיל לבין מחליף דמי שור בפרה. שהרי קנין מעות אינו מועיל מדאורייתא כלל, ואין לחלק בזה בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח. ^[225] ואם כן, לדעת ריש לקיש, אי אפשר להעמיד את משנתנו בקנין מעות כלל. ובהכרח מדובר כאן בקנין חליפין.

אך, הניחא, זה מיושב דוקא אי נאמר שריש לקיש סבר לה כרב ששת, דאמר: פירות עבדי חליפין, וכיוצא בזה כל המטלטלין מועילים לחליפין, ולפי זה יש לפרש את משנתנו כפשוטה, שמדובר במחליף שור בפרה [ואין מדובר ב'דמי' שור]. ומשנתנו באה להשמיע שאף פירות נעשים חליפין. ^[226]

אלא, אם נאמר שריש לקיש סבר לה כרב נחמן, דאמר: פירות לא עבדי חליפין, אלא רק כלים, אזי בעל כרחך אי אפשר לפרש את משנתנו בקנין חליפין כלל!

ואם נרצה ליישב את משנתנו בקנין כסף ובמחליף 'דמי' פרה בחמור, גם זה לא יתכן, שהרי לדעת ריש לקיש מטבע לא קני אפילו מדאורייתא! ואם כן קשה:

במאי מוקי לה, במה יעמיד ריש לקיש את משנתנו? הרי לא נוכל להעמידה לא בקנין חליפין ולא בקנין מעות! ^[227]

ומסקינן: על כרחך צריך לומר, שריש לקיש כרב ששת סבירא ליה, שכל המטלטלין עושים חליפין, ומשנתנו מדברת במחליף שור בפרה, ואת זה גופא באה המשנה להשמיענו: שאף מטלטלין שאינם כלי, מועילים הם בחליפין, כגון: מחליף שור בפרה.

מתניתין:

המשניות הקודמות עסקו בקנינים שאדם קונה מרעהו, משנתנו עוסקת בקנינים שקונה רשות ההקדש.

לשון משנתנו סתום, והגמרא מפרשת אותו.

א. רשות הגבוה [הקדש] קונה בכסף.

ואילו רשות ההדיוט קונה מטלטלין דוקא בחזקה, במשיכה.

ב. אמירתו של אדם שהקדיש ממון לגבוה, הרי היא נחשבת כמסירתו של הממון להדיוט [והגמרא תפרש זאת].

גמרא:

תנו רבנן ברייתא המסבירה את משנתנו: א. כיצד הפירוש של מה ששנינו "רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה"?

גיזבר של הקדש שנתן מעות בעד בהמה לקנותה לקרבן הציבור, אזי אפילו אם הבהמה נמצאת בסוף העולם והגזבר לא יכול למשכה, קנה אותה בקנין כסף. ^[228]

ואילו בהדיוט שנתן מעות בעד בהמה, לא קנה עד שימשוך. ^[229]

ב. כיצד הפירוש של מה ששנינו "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"?

האומר "שור זה מוקדש לעולה", או "בית זה הקדש", אזי אפילו אם הם בסוף העולם ואינו יכול למשוך את השור ולהחזיק בבית, בכל זאת ההקדש קנה אותם על ידי אמירה בעלמא. ^[230], ^[231]

גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בסוף העולם קונה. איכא למידק למה לי מעות בלא מעות נמי קנה כדאמר בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד ע"ב) אמטייה לגזברי ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלמא מדשיימה אי אפשר לחזור בו ודאמרינן נמי במסכת ערכין דף כ"ז ע"א אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר עשרים וכו' חזר בו של חמשין ממשכנין מנכסיו עד עשר וכו' אלמא קנה הקדש ואינו יכול לחזור בו שאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט.
וי"מ, התם שההקדש מפסיד אם חזר בו אינו יכול לחזור בו דהוי ליה כנדר אבל הכא שאין ההקדש מפסיד כלום לפיכך אינו קונה בדבור אבל בכסף קנה לגמרי ולזה הפי' קשה (קנאו) [פדאו] במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה למה לי פדאו ויש לומר כל שפודה בשמיו ואינו מוותר משלו אצל הקדש שאין בו משום אמירתו לגבוה.
ולי נראה היפך שהפודה מן ההקדש והמוכר לו כל זמן שלא נשתנה השער כופין אותו מדבריהם שלא יהא חוזר בדבורו לגבי הקדש הא אם השער משתנה אינו קונה אלא בכסף דבר תורה:

הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד. פירש רש"י: דבין למאי דקא סלקא דעתא מעיקרא בין למאי דקא סבירא ליה נמי השתא קשיא ליה דשור ופרה וחמור בין חיין בין שחוטין פירי נינהו, ואין נעשה חליפין אלא נעל דוקא, כלומר כלי, דהא טעמא משום דכתיב שלף איש נעלו נעל אין מידי אחרינא לא, ולדבריו הוא הדין דהוה מצי למיפרך הכי מעיקרא אאוקמתא דרב יהודה, אלא דנטר עד דאקשי' אמאי דקא סלקא דעתא מעיקרא, ולבסוף אקשי לתרוייהו, ושטה פשוטה היא זו בתלמוד בהרבה מקומות, ומאי דקאמר נמי מאי כיצד, ולא קאמר היאך שור ופרה נעשה חליפין, דמשמע דלא קשיא ליה אלא לשון כיצד, נראה לי דמשום דמתניתין לכולי עלמא לאו כפשטה מתוקמא, אלא דמר פירש לה הכי ומר פירש לה הכי, לא מצי לאקשויי מגופא דמתניתין ולומר אלא לרב נחמן היאך שור ופרה נעשין חליפין, דלמא רב נחמן נמי אית ליה בגויה תירוצא לטעמיה, ומשום הכי מיבעיא ליה היאך הוא מפרש כיצד דמתניתין, כי היכי דלא תיקשו ליה, ועד דלא ידע היאך הוא מפרשא לא מותיב תיובתא מינה, ובתר דפרשה דיש דמים כחליפין קאמר, תו לא קשיא עליה ולא מידי, והיינו נמי דקא מקשה הניחא לרב ששת, אלא לרב נחמן, ולא אמר נמי תיהוי תיובתיה דרב נחמן, דבכולי תלמודא לא אמרינן הא ניחא אלא בפירוקי, ולומר הניחא האי פירוקא לפלוני אלא לפלוני מאי איכא למימר, כלומר אין פירוק זה כלום לדבריו, אבל היכא דאיכא לאותובי מגופא דמתני' ומתני' לא אמרינן כי האי לישנא, אלא לימא תהוי תיובתיה דרב נחמן מיהא. ולמאי דפרשינן אתי שפיר דכיון דגופא דמתניתין על כרחין לאו כפשטא מתוקמא ובעיא פירוקא, לא מצי לאותובי מינה.
אלא מיהו איכא לאקשויי לפירושו של רש"י מהא ברייתא דמייתינן בפרק הזהב (ב"מ מז, א) היה תפוס פרתו ועומד ובא חברו ואמר ליה פרתך למה, לחמור אני צריך, יש לי חמור שאני נותן לך, פרתך בכמה כו', משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק למשוך את החמור עד שמת החמור, לא קנה בעל החמור את הפרה, ודייקינן שמע מינה חליפין ומקפיד עליהן לא קנה, ומאי קושיא שאני התם משום דפירי נינהו, ופירי לא עבדי חליפין, ורבא נמי דפירקה כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלית ומשכה לפרה ולא משכה לטלית, דלא הויא משיכה מעלייתא, אלמא אי לאו הכי קנה, וסתמא דמלתא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה בפירי דלא עבדי חליפין וקיימא לן כותיה.
ועוד דגרסינן במסכת כתובות בפרק המדיר (כתובות עו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו, על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, אלמא לאו פירי נינהו, ועבדי חליפין, ולא מסתברא לאוקמינהו לר"י ורב ושמואל דלא כרב נחמן.
ועוד תנן בהשואל (ק, א) המחליף פרה בחמור וילדה, זה אמר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה, דאלמא במשיכת החמור נקנית הפרה, דאי בשמשכו שניהם זה חמור וזה פרה ניחזי ולד ברשותיה דמאן קאי, אלא ודאי כגון שמשך בעל הפרה את החמור ולא הספיק בעל החמור למשוך את הפרה עד שילדה, זה אומר אחר שעמדה ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה קודם שמשכתי את החמור, אלמא לאו פירי נינהו, ומיקנו בחליפין.
ועוד דגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ו) תמן תנינן זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה, רבא בר הונא בשם רב אפילו צבור בצבורין, אמר ליה ר' אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר, ובלבד דבר שצריך לישום, אתיא דרב הונא כר' יוחנן, ור' אלעזר בשטתיה, דתניא תמן (בכורות נו, ב) האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה, אמר ר' אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה ראשונה, אמר ר' יוחנן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן, דתניא תמן הלקוח ושניתן לו במתנה, פטור ממעשר בהמה. דאלמא משמע לכאורה דההיא דמטלטלין קונין זה את זה אפילו בגדיין ותיישין היא.
ועוד קשיא דאם כן אוקמתא דרב יהודה לא קאמר אליבא דרב נחמן, ואנן כרבנן קיימא לן, ולית לה אוקמתא למתניתין, אלא דיש דמים שהם כחליפין, ואוקמתא דחיקא היא, ולאו רויחא.
על כן נראה דאמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא בלחוד קשיא, משום דאוקימנא דהכי קאמר פירי נמי עבדי חליפין, וגרסינן בה כיצד החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור דבשר פירא הוי, אבל שור ופרה חיין לא פירי נינהו, אלא דומיא דנעל, מה נעל ראוי להשתמש בו אף אלו ראוין להשתמש בהן, ועל כרחין נעל לאו דוקא, דהא במטבע לא פליגי, אלא משום דדעתייהו אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, והוה ליה כדבר שאין גופו ממון, דומיא דשטרות, הא לאו הכי לכולי עלמא נעשה חליפין, ונקנה בחליפין, וכדאמרינן התם (ב"מ מו, ב) אמר ריש לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ואוקימנא בדינרא אנקא ואניגרא דחד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, וכי ממעטינן התם (מז, א) במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין ביה למעוטי מטבע, אם איתא למה ליה למעוטי מטבע מביה, הא אימעיט ממנא, אלמא לא ממעטינן מנעל אלא פירי דוקא, שההפסד מצוי בהם. ועוד, דאין ראוי להשתמש בהן, אבל כל שאר המטלטלין קונין זה את זה. דהוו כעין נעל, ואפילו אי גרסינן בה החליף שור בפרה לאו חיין קאמר, אלא שחוטין, וכן פירש הרב אלפסי בהלכות בפרק הזהב (ב"מ מה, ב).
ואי קשיא לך לריש לקיש דמוקמינן כרב ששת על כרחין, אמאי, לימא כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, וכל הנישום דמים באחר נמי עבדי חליפין, כיצד החליף שור בפרה דשור ופרה חיין מטלטלי נינהו ולא פירי, לא היא, דהשתא מטבע קתני רישא דנעשה חליפין ולא אמרינן דעתיה אצורתא, שאר מטלטלין צריכי למימר, ואם תאמר ואמאי לא קאמר הכי קתני וב"ח נמי עבדי חליפין כיצד כו', וקא משמע לן דלאו פירי נינהו, יש לומר דתנא לא מפסקא ליה מאי נינהו פירי ומאי נינהו מטלטלי, ולא אצטריך לאשמועינן הכי, ועוד דמעיקרא הוה ליה לאשמועינן דפירי לא עבדי חליפין.
ורבינו תם פירש דג' עניני קנין הן. ונפקן מקרא דעל הגאולה ועל התמורה וכדדרשינן בפרק הזהב (בבא מציעא מז, א) על הגאולה זו מכירה, ועל התמורה זו חליפין שלף איש נעלו ונתן לרעהו, זהו קנין שלישי. והכי פירושו, על הגאולה זו מכירה לר' יוחנן בכסף ולריש לקיש במשיכה, תמורה זו חליפין כגון שמחליף דבר בדבר שוה בשוה, לקיים כל דבר שלף איש נעלו, דהיינו קנין נעל וסודר שאינו דמי החליפין, אלא שנותנין אותן לקיים הדבר לבד, ובחליפין אלו נחלקו רב ולוי במטבע אם נעשה חליפין לקנות או ליקנות, וכן רב ששת ורב נחמן בפירות, אבל שוה בשוה כל דבר נעשה חליפין ונקנה בחליפין, והלכך שור בפרה וחמור בשור שוה בשוה נקנה הוא, וזה הוא המחליף פרה בחמור, ושורך בכמה, דנקנין בחליפין שוה בשוה, ובכליו של לוקח, ואפילו ללוי דאמר בכליו של מקנה, דכל הני פלוגתא אינן אלא בחלופי קיום דבר, כלומר דומיא דנעל דאינו שוה בשוה, והשתא אתי שפיר לרב נחמן לישנא דכל הנישום, ואף על גב דשור ופרה חשיבי פירי, וכן המחליף פרה בחמור דכולהו שוה בשוה מיירו.
ואם תאמר, אם כן אפילו למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא מאי קושיא נוקמה שוה בשוה, ויש לומר דמשמע ליה דפירי נמי עבדי חליפין בענין של חליפי מטבע דאיירי ברישא, דהוי בתורת נעל, ואף על גב דלמאי דשני נמי יש דמים שהן כחליפין, לא הוו בתורת נעל כמו מטבע דרישא, אלא בתורת דמים, מכל מקום דמיא לרישא דאיירי בקנין מטבע..
ואם תאמר ורישא נמי אמאי משמע ליה בתורת קנין נעל. ודייק מינה דמטבע נעשה חליפין, דלמא שוה בשוה, יש לומר דשוה בשוה נמי לא אמרינן דמיקנו בחליפין, אלא חפץ בחפץ ומטלטלין במטלטלין, אבל מטבע בטלית. לא זו היא שיטת התוס' בשם ר"ת.
ולדידי קשיא לי טובא, דאם כן מאי קא מקשה התם בפרק הזהב (בבא מציעא מו, ב) למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין מדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה, ואמר ריש לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ואצטריך לשנויי בדינרא אנקא ואניגרא דחד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, כלומר דלאו דעתייהו אצורתו, דכבר בטלה, דהא שוה בשוה נינהו, ובכי הא לא איפליגו רב ולוי, כלל ואפילו במטבע דלא בטלה צורתה, ועוד דתניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) המחליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. דאלמא אף בשאינו מינו נעשה חליפין, ונקנה בחליפין, ומסתברא דכל שהוא שוה בשוה שאינו כעין קנינו של נעל ושל סודר קונין זה את זה, בין שהחליפין ממין אחד כפרה בשור בין שאינן ממין אחד כגון קרקע במטלטלים ומטלטלין בקרקע, וכדתניא בתוספתא חוץ ממטבע, לפי שהוא כדבר שאין גופו ממון דדעתייהו אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, אבל בחליפין כעין סודר כלי אין מידי אחרינא לא, דנעל דוקא, והא דלא ממעטינן התם מטבע ממנא וממעטינן ליה מביה, משום דאף הוא כעין כלי הוא שראוי לשקול בו משקלותיו, אי נמי שראוי לתלות בצאור הבנים, וכן אמרו משמו של רבינו יצחק ז"ל.

יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה. פירש רש"י: דחדא קתני כל הנישום בתורת דמים ומחליף באחר נתחייב זה בחליפיו. ויש מי שפיר דכי היכי דלכולהו אוקמתא מתניתין תרתי קא תני, להא אוקמתא נמי תרתי קתני, דברישא קתני כל הנישום דמים באחר, דהיינו מטלטלין, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, ויש דמים נמי שקונין כחליפי כלי כיצד. ואית דגרסי נמי ויש דמים, לומר דענין מוסף הוא, ומתני' תרתי קתני, כדאמרן.

יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה. פירש הרב אלפסי בהלכות: כגון שמכר לו שור במנה, ומשך זה את השור, ונתחייב לו בדמיו, ואמר לו לוקח פרה יש לי שאני נותן לך באותן דמים שיש לך אצלי, כיון דהא מלתא דלא שכיחא היא מעות כאלו קונין. ואיכא למידק מדגרסינן לקמן בפרק האיש מקדש (קידושין מז, א) המקדש במלוה אינה מקודשת כו', ושוין במכר שזה קנאו, ואקשינן ואי מלוה להוצאה ניתנה, במה קנאו, אלמא לא מיקנו זביני במלוה ואפילו מעות בעינייהו, וכל שכן היכא דליתנהו בעינייהו, כי הכא, ושמא הכא במחילת המלוה הוא קונה את הפרה, וכמו שפירש רש"י גבי בהנאת מלוה מקודשת, וכל שכן במחילת המלוה, דהא יהבה איהי פרוטה בהנאה זו לאדם אחר שיפייס את זה שימחול לה מלוה זו, דלא אמרו אינה מקודשת, ובמכר לא קנה, אלא בקונה בגופה של מלוה, דהיא אינה בעולם.

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד. פי' דבשלמא לדידן אע"ג דרישא אפילו בקרקעות נקט פרטא במטלטלין דנקט חדא פרטא מכללא אלא למאי דס"ד מעיקרא שאין בכלל כל הנעשה דמים אלא מטבע בלחוד היכי פתח במטבע וסיים במטלטלין ופרקינן דלמאי דס"ד מעיקרא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כך גרסת כל הספרים ודייק מינה רש"י ז"ל דשור ופרה וכל בעלי חיים פירי נינהו לענין חליפין דלא הוה דומיא דבעל שהוא כלי. והא ליתא דהא תנן המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה פי' לפי שלא משך בעל החמור את הפרה לפיכך אין הדבר נודע ברשות מי ילדה ואעפ"כ כיון שמשך בהחמור זכה הלה בפרה בכל מקום שהיא ואם איתא דבעלי חיים פירי נינהו היכי מקניא בחליפין דהא קי"ל דפירי לא עבדי חליפין. ותו בירושלמי אמרי' עלה במתניתן הדא דתימא בשור וחמור אבל צבור בצבור לא פי' צבור של תבואה דפרי לא עבדי חליפין ואפילו הכי שור וחמור עבדי חליפין אלמא שור וחמור לאו פרי נינהו ועבדי חליפין. וכ"ת והא לא הוה דומיא דנעל שהוא כלי הא לא קשיא דאנן לאו דומיא דנעל ממש בעינן דאם כן חליפין בקרקעות מנא לן אלא דאנן אבעינן דבר המתקיים דומיא דנעל והכי גמירא לה ולאפוקי פירות שמרקיבין ואינם דבר המתקיים ולאפוקי מטבע שאינו דבר המתקיים דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה כדאיתא התם והא דאמרינן הכא ופירי רמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה לאו שור ופרה חיים נינהו אלא שור ופרה שחוטים דהשתא לא הוה דבר המתקיים והוי פירי:

ונוסחאות יש דגרסינן החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור. אי נמי לעולם שור חיים והא אתיא למאי דסליק אדעתין מעיקרא דמטבע ופרי עבדי חליפין וכל מידי עבדי חליפין וכיון דכן קרי לשור וחמור פירי ולא קפיד כיוק שדינם שוה בחליפין אבל למאי דקיימא לן דפירי לא עבדי חליפין ומתניתין כל הנישום בדמים קתני שיר וחמור חיים לאו פירי נינהו ולהכי עבדינן חליפין וזה נכון:

ואקשינן ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד אליבא דרש"י ז"ל אתיא האי פירכא בין למאי דסלקא דעתין מעיקרא בין לאוקימתא דרב יהודה דהא דכולי עלמא בהדיא קתני מתני' דשור וחמור עבדי חליפין ואע"ג דהוה פירי מיהו האי פירושא ליתא דאם כן לא הוה ליה לתלמודא למימרא בהאי לישנא אדרבא לא הוה ניה לאותביה ממתניתין לרב נחמן דהא לכולי עלמא הוה תיובתא. אבל הנכון דכולה סוגיא בתר פירכא דפרכינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מאי כיצד גרירא ומשום דפרקינן לה ופירי עברי חליפין אמרינן דהא תירוצא דתריצנא למאי דס"ד מעיקרא אתי שפיר למאן דסבר דפירי עבדי חליפין אבל לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין אכתי תקשי לן למאי דסליק אדעתין מעיקרא מאי כיצד אלא אליבא דרב יהודה לא תקשי לן מידי דשפיר קתני כיצד דהא שור וחמור בעלי חיים לאי פירי נינהו ושפיר עבדי חליפין ופרקינן דמתני' לרב נחמן למאי דסליק אדעתין מעיקרא הכי קתני ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור. ומתניתן הכי פירושא כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנוהו בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין דמטבע נעשה חליפין וקונה אפילו במטלטלין אבל אם נתנוהו בתורת דמים אינו קונה במטלטלין דמעות אינן קונות ופעמים שנתן בתורת דמים וקונה כיצד החליף דמי שור בפרה כדרבי יוחנן משום דהוה מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן כדמפרש ואזיל והאי דמי שור בפרה דאמרינן דהוה מילתא דלא שכיחא הפירוש הנכון כמו שאמרו בירושלמי היה תפוס פרתו ואמר לו פרתך בכמה במאתים זוז משך את הפרה ואמחייה לטרפיזא פירש המחוהו מן המעות אצל השולחני שהיה ללוקח מעות בידו ונתחייב לו במעמד שלשתן למחר אשכחיה אמר ליה מאי את עבוד אמר ליה בעינא כיסב דינראי ומה את עביד בהון לחמור אני צריך חמור יש לי שאני מוכר לך הדרי איהו אמחייה לטרפוזא פיר' ונתחייב לו השולחני במעמד שלשתן היינו הוא דאמרי' דכיון שזכה זה במעות שנתחייב לי השולחני זכה הלה בחמור בכל מקום שהוא במעות אלו דהא מילתא דלא שכיחא הוא שיהא הלוקח ראשון נמחה מתחלה אצל השולחני ויניחם אצלו עד שיחזור ויקח הוא מן הלוקח שלו והוא יחזור וימחהו אצל אותו שולחני. מיהו בירושלמי התם אמרו דבכי האי גוונא נמי אין מעות קונות ולא קנה ולא תיקשה לגמרא דילן דקאמרינן הכא דקנה דהא פרישנא דהאי אוקימתא לא אתיא בהלכתא אלא למאי דסליק אדעתין מעיקרא דאליבא דר' יהודא אף בזו לא קנה כלל במעות כדברי הירושלמי. והן נמי מאי דהדר שקלינן וטרינן אליבא דריש לקיש ואסקינן דעל כרחן כרב ששת סבירא ליה היינו למאי דסליק אדעתין מעיקרא אבל למאי דאוקים רב יהודא דהלכתא כוותיה ריש לקיש כרב נחמן סבירא ליה דפירי לא עבדי חליפין והכי אשכחן ליה התם והלכתא דאין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין אבל פירי נהי דלא עבדי חליפין אקנויי מיקנו בחליפין וכבר כתבתיה לזו בפרק הזהב מפי רבינו נר"ו:

תנו רבנן כיצד אמרו רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו היה בסוף העולם קנה. תמיה לי מילתא למה לי כסף בלא כסף נמי קונה דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכיון שקצץ דמים עם המוכר קנה וכדאמרי' בב"ב בענין יוסף בן יועזר אמטייה לגבי גזבר ולא תישיימו את דלא מצית הדרת בך דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. תירצו בתוס' דהתם היא כשנשתנה השער דאייקר דאלו הדר ביה הוה פסידא להקדש בחזרתו ולפום הכי לא מצי הדר ביה אבל כל היכא דלא אייקר דליכא פסידא בהקדש בחזרתו יכול הוא לחזור בו עד שיתן הגזבר דמים או עד שימשוך. ולא נהירא מהא דתניא בסמוך פדאו במאתיים ולא הספיק למשכה עד שעמד במנה נותן מאתים דוקא פדאו שנתן דמיו הא לאו הכי אינו נותן אלא מנה ויכול לחזור בו אע"ג דאיכא פסידא להקדש בחזרתו:

והנכון דמדינא קציצת דמים שהמוכר או הלוקח קוצץ עם הגזבר לא חשיבא אמירה לגבוה ולא נחית להכי דאם כן בין דאית דאית ליה פסידא במלתא בין דלית ליה פסידא במילתא לא מצי הדר ביה אלא דרבנן הוא שגזרו שיקיים דברו שקצץ משום דדמי כאמירה לגבוה וכי אמור רבנן היכא דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא לא אחמור עליה לחיוביה דלא למיהדר ביה והיינו הא דהכא וההיא דבסמוך דכיון שנשתנה השער מצי הדר ביה עד דאיכא כסף או משיכה. וההיא דב"ב בשלא נשתנה השער:

תנו רבנן משכו במאתים כו'. עד אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. וכיון דגזבר לאו בר קבולי מי שפרע הוא קנה בדמים שאף הדיוט כל זמן שלא קבל מי שפרע אינו חוזר בו.

וקשיא לן מהא דאמרינן בגיטין יהיב זוזי ליתמי אפירי דידהו אייקר פירי לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכיון שלא משכו הלקוחות יכולין יתומים לחזור בהם ואמאי נימא כדאמרינן הכא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי וכיון דלא בני קבולי מי שפרע נינהו להדרו בהו דאמאי עדיפא מגזבר ואיכא למימר דאנן הכי קאמרינן דכל היכא דאיכא מעות בלא משיכה אז מקבל מי שפרע בהדיוט או חוזר כדינו דלא מרכבינן ליה אתרי ריכשי שיחזור בו כדין הדיוט ובלא מי שפרע הלכך גזבר כיון דלא מקבל מי שפרע הדר לדינא דנפשיה דקני בכסף והתם ביתומים נמי כיון דלא מרווחי במאי דיהבינן להו דינא דהקדש הדרי לדינייהו וקנו במשיכה שלא תקנו מי שפרע אלא בגדול שיש לו לעמוד בדיבורו וכ"ש בגזבר אבל קטן לאו בר הכי הוא ודינו שלא לקנו אחרים ממנו בכסף ושלא יקבל מי שפרע וזה אמת ויציב:

המשנה השביעית והיא גם כן מענין החלק השני בביאור דין קנייה בהקדש והוא שאמר רשות הגבוה בכסף [פי' הר"מ תמצא במשנה השישית] ר"ל שאם נתן הגזבר מעות בשביל דבר אפילו היה בסוף העולם קנה מה שאין כן בהדיוט שלא קנה עד שימשוך וזה שאמר ובהדיוט בחזקה פירושו חזקת קנין כלומר ורשות הדיוט אינו קונה בכסף אלא באי זה משאר קנינים כגון משיכה או הגבהה או אחד משאר הקנינים שהוזכרו ולא חזקה ממש שאין מטלטלין נקנין בחזקה ואם תפרשנה בקרקע הרי אף הדיוט קונהו בכסף וזה שרשות גבוה בכסף פירשוהו בתלמוד המערב משום דכתיב לי"י הארץ וקנתה לו חצרו המשתמרת לדעתו שהרי אף בהדיוט קונה לו חצרו ומכל מקום אין אנו צריכין לכך אלא לדעת ריש לקיש שאמר שאף דבר תורה אין מעות קונות אבל למה שפסקנו כר' יוחנן שדבר תורה מעות קונות ושבהקדש נתפרש כן בהדיא כדכתוב ונתן כסף ערכך לא היתה תקנת חכמים להקדש אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט ר"ל שאם אמר שור זה עולה אפילו בסוף העולם קנאה הגזבר ובזו נופל יפה עם לי"י הארץ ומלואה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך או יחזיק אם הוא קרקע וזה שאמר כמסירתי אחת מן הקניות הוא תופש והוא הדין לאחרות:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בגזבר שנתן מעות בשביל בהמה שאפילו היא בסוף העולם קנה שמא תאמר מהו צריך לנתינת מעות והלא אמירתי לגבוה וכו' ואם תאמר שלא נאמר אמירתי לגבוה אלא כשהמקנה אומר כן דרך הקדש אבל דרך מכר לא ר"ל שאם אמר מוכר לגזבר הריני נותנה לך בכך לא קנה גזבר אינו כן שהרי בבתרא פרק נחלה אמרו לא תישמיה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט אלמא כל שאמר המוכר הריני נותנה לך בכך וכך קנאה הגזבר מיד וכן במסכת ערכין אמר אמר אחד בעשר ואחד בעשרים וכו' חזר בו של עשרים ממשכנין אותו עד עשר אלמא באמירה קנה אלא שעקר הדברים שלא הוצרך כאן לנתינת מעות אלא מצד הגזבר שמשנתן מעות אף הוא אינו יכול לחזור הואיל וכיוצא בו בהדיוט עומד במי שפרע הא בלא נתינת מעות הגזבר קנה מן ההדיוט באמירה אבל לא הדיוט מן הגזבר וכן הדין בהדיוט הלוקח מן הגזבר שכל שאמר לוקח הריני נותן לך כך וכך אינו יכול לחזור וכמו שמבואר באותה שבערכין שהזכרנו:

גאוני הראשונים כתבו שכל שאמר מוכר הריני נותנה לך בכך וכך אינו יכול לחזור אבל אם שאלו גזבר כמה דמיה של פרה זו והוא אומר מנה הואיל ולא אמר הריני נותנה לך במנה אף ההדיוט יכול לחזור אלא אם כן קבל את הדמים על פי אותה שומא וזהו שהוצרכנו בכאן בנתינת מעות וזו שבפרק נחלה פירושו ולא תישיימה את להזכיר בשומתך שאתה נותנה לו בכך וכך:

כבר ביארנו באומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה והוא הדין למכר כמו שביארנו:

גמרא ה"ק ופירי נמי עבדי חליפי פירש"י דהכי מפרש כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנו בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב בחליפי' כיצד חליפין ומה הם חליפין כגון המחליף וכו' ומיהו האי מתני' דר' יהודה דמפ' כל הנישום משום דאיירי הכא בחד גוונא:

כיצד החליף דמי השור בפרה כגון שמכר לו שור בכך וכך דמים ומשך השור ונתחייב לו הדמים וא"ל הלוקח פרה יש לי שאני נותן בדמי השור ונאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת לו הפרה ואין א' מהם יכול לחזור וה"ק כל הנישום דמים באחר כל המטלטלים שאדם שם לחבירו ונתן לו שומת דמיהם בשביל חפץ א' שהיה לו הלוקח כיון שזכה זה הלוקח במטלטלים הראשונים שמשכן ואפי' בתורת דמים ע"מ להקנות לו חפץ שלו בדמיו ונתחייב זה הראשון בכל אונסי חליפיו לפי שקנו לו מעותיו ואע"ג דהמעות הם בהלואה אצלו ואמרי' לעיל דאין קנין במלוה כמו שאין אשה מתקדשת במלוה היינו כשאמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך אבל במחילת מלוה מקודשת כדפריך לעיל ופירש"י דרישא וסיפ' חדא מילתא היא ולא נהירא לי שהרי בא לתרץ במגו דס"ד מעיקרא דמטבע נעשה חליפין הילכך נראה לפרש דבתרי עניינים איירי רישא לענין חליפין וסיפא בדמים שהם כחליפים:

פירש"י שיש מפרשים דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפרי דוקא ולא בשאר מטלטלים ומוליכים סוגיא זו לפי מאי דס"ד מעיקרא דלמאי דאוקימנא השתא מתוקמא דרב נחמן שפיר דמודה בשאר מטלטלים (דלאו) [ולא] מילתא היא דטעמא דר"ג משום דאמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא ואין חילוק בין פירי לשאר מטלטלים דכלי בעי'. ונראה דברי אותם מפרשי' עיקר דקאי אמאי דס"ד מעיקרא ולאו מטעמייהו אלא משום דגרס בכל הספרים החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור וכן בפר"ח ורי"ף ודוקא בשר הוא דחשי' פירי אבל שור וחמור גופיה דכיון שמשתמשים בהם ועושים בהן מלאכה מיקרי שפיר כלי דומיא דנעל ונעשים חליפי' אפי' למ"ד פירי לא עבדי חליפין דהא מטבע נמי חשיב כלי לענין חליפין כדפריך לעיל אע"ג דלא חשיב כלי לענין טומאה עד שיתקננו לשקול בו משקולות וכן מוכח מיהא דתנן בפ' השואל המחליף פרה בחמור אלמא נקנה הא' במשיכת חבירו ואי פירי הוי תיקשי מיניה לרב נחמן מי מצי' למימר דהוא הוה מפרש דמי פרה בחמור. אבל יש לדקדק מהא דתנן בפ' הזהב פרתך בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספק בעל הפרה למשוך החמור עד שמת לא קנה בעל החמור את הפרה ש"מ חליפין דמקפיד עלייהו לא הוו חליפין והשתא היאך מדקדק משם דילמא הא דלא קנה משום דפירי לא עבדי חליפין וגם רבא דדחי התם דא"ל חמור בפרה וטלה וכו' הא מסתמא רבא כרב נחמן רביה ס"ל דאמר פירי לא עבדי חליפין ואנן נמי כר"ג ס"ל כדמפ' בפ' הזהב במנא [לאפוקי] מדרב ששת אלא ודאי חמור ופרה לא חשיבי פירי ולא פרי' לר"נ אלא למאי דס"ד מעיקרא דלר' יהודה אתי שפיר דמתרץ החליף שור בפרה דמיקרי שפיר כלים וא"ת אמאי דוחק ליישב דברי רב נחמן ור"ל אמאי דס"ד מעיקרא הא קי"ל דאין מטבע נעשה חליפין וי"ל משום דרב ולוי דפליגי במטבעות הם המוראים קדמונים ולא מצי' שנחלקו בפירות ואם נצטרך לו' לדברי חד מינייהו דפירי עבדי חליפין גם חבירו מודה לו דבהכי לא פליג להכי דחק ליישב שלא יסבור שום א' מהם עבד' חליפי'. ור"ת כתב בהזהב כתב רי"ף אע"ג דלא איצטריך האי תירוצא יש דמי' שהם כחליפי' אלא למאי דס"ד מעיקרא ואנן קי"ל דאין מטבע נעשה חליפין ומתני' כבר תריצתא כל הנישום דמים אפ"ה הלכתא שהן בחליפין דהא ההוא תירוצא דפירי עבדי חליפין דלאו הלכתא היא קא דחי ליה ואסיק כי האי תירוצא בתרא וקם ליה תירוצא אליבא דר"נ בר' יוחנן דהלכתא כר' יוחנן ובשערי' דרבי' האיי גאון בשער י"ג פסק דהמחליף דמי שור בפרה לא קנה משום דכולא שמעתי' למאי דס"ד מעיקרא:

כל הנישום. מתני' מיירי שלזה ולזה מטלטלין ורוצים להחליף וצריכין לעשות שומת דמים כמה שוה זה וכמה שוה זה ומטלטלין עבדי חליפין:

מטבע. שלזה דמטבע ולזה פרה:

מאי כיצד. ה"ג כיצד המחליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור. אי נמי (או) בשר חמור בשור דבשר מקריא פירי ולא בהמה בחייה מקריא פירי ונעשית חליפין כדתנן בהדיא המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחה וילדה זה אומר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה מדנקט גבי פרה מחליף וגבי שפחה מכר אלמא בהמה בחייה נעשית חליפין. אפי' לרב נחמן נעל לאו דוקא אלא להוציא כל דבר שאין עושה בו מלאכתו כגון פירות ומטבע היינו טעמא דלא עביד חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא שהמלכות פוסלתה. ור"ש כתב ה"ג כיצד החליף שור בפרה ול"ג בשר שור דלרב נחמן נעל דוקא כלומר (בהמה ולא כלי) [כלי ולא בהמה] ולא פירות. ולא נהירא דהא אמרי' בפ' הזהב כמאן כתבינן וקנינא במנא דכשר למקניא ביה. במנא לאפוקי מדרב ששת. ביה אמר רב פפא למעוטי מטבע ולדברי ר"ש הואיל ואפיקנא מדרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין מטבע נמי בכלל. ועוד אמאי לא אמר למעוטי בהמה. ולדברי ר"ש ודאי מתני' בהמחליף פרה בחמור מתוקמא שהחליף דמי שור בפרה כי היכי דאמר ויש דמים שהם כחליפין אמאי לא אותיב מינה לרב נחמן דפשטא דמתני' לא משמע הכי. והעיקר מה שפירשנו וכן פירשו הר"ם והרי"ף:

הניחא. למאי דקס"ד מעיקרא דאוקימנא למתני' דה"ק החליף בשר שור בפרה קא מותיב. אבל לשנויא דרב יהודה לא קשיא דשור ופרה תנן ואפי' רב נחמן [דס"ל] דפירי לא עבדי חליפין בבהמה בחייה [מודה] כדכתבינן. ור"ש פירש דאף לרב יהודה קא מותיב לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין ה"ה לבהמה [ומחוורתא] כדכתיבנא. וא"ת ולפי' דילן לישני השתא לרב נחמן דה"ק ומטלטלין נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה. וי"ל דלהא לא איצטריך דהואיל וס"ד דמטבע נעשה חליפין כ"ש בהמה אלא דעדיפא מינה אשמעי' שיש מטבע ניתן בתורת דמים ולא בתורת חליפין שהוא קונה:

כיצד החליף דמי שור. שמכר לו שור ונעשו הדמים חוב אצלו כשמשך השור אמר לו לוקח פרה יש לי קבל אותה בדמי השור קנה הפרה בכל מקום שהיא כיון שאמר הן דמילתא דלא שכיח היא כדמפרש:

מעות קונות. דעת הר"ם לא שנא מעות בעין או מעות הלואה כמו שכתבנו בהאיש מקדש איכא מאן דאמר דוקא מעות בעין קונות שהרי עבד עברי נקנה בכסף ואם גופו קנוי בכסף ממונו לא כ"ש:

נשרפו חטיך. ולא טרח לאצולינהו והשתא דידע דמצי למיהדר טרח לאצולינהו. והא דאמרי' בפרקין דלקמן ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני לה אלמא כל היכא דלא יהיב זוזי לא קני. דעת הר"ם דלא כר' יוחנן היא וליתא כמו שכתבנו בהאיש מקדש. ואית דמתרצי דהתם הוא בחוב שנתחייב לו שלא מחמת מכר שהלוה לו מעותיו להוציאם. אבל נתחייב מחמת המכר לא להוצאה ניתנו וכמעות בעין הם וקנו הקנין אינו מצוי ולא גזרו חכמים. ואית דמפרשי מפני זאת הקושיא שלא משך עדיין השור כשנתן לו הפרה בדמי השור. והעיקר מה שפירשנו ואע"ג דהאי אוקימנא למאי דס"ד מעיקרא הוא וקי"ל דאין מטבע נעשה חליפין אפ"ה הלכתא היא דבכולה תלמודא אמרי' מילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן וכן דעת הרי"ף והר"ם פ"ה:

מפורשת דכתיב או קנה מיד עמיתך ומעות אינן קונות. הילכך לא מצי למימר ה)ופירי עבדי חליפין אלא על כרחיך כרב ששת סבירא ליה ומתרץ הכי ופירי [נמי] עבדי חליפין:

קנה. כתב בעל ההשלמה אע"פ שאינה שוה כל כך הואיל ונתן מעות אינו חוזר דהא גבי הדיוט איכא מי שפרע והואיל וגבי הדיוט אם חוזר בו הלוקח איכא מי שפרע גזבר אינו חוזר וכדמשמע מסוף הברייתא. וזה אינו כמו שנבאר למטה. אבל המוכר אינו יכול לחזור בו ואפי' לא קבל המעות כדאיתא ביש נוחלין גבי עובדא דיוסף בן יועזר דזבין ביניתא ואשכח בה מרגניתא ואמטייה לגזבר דהקדש ואמרה ליה דביתהו לא תשיימה את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט:

ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא כו' עיין פתר כל זה השטה בקונטרסי בריש פרק הזהב:

ת"ר כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות במטלטלין אפילו בסוף העולם קנה ראיתי מקשים מה צורך בכסף באמירה בעלמא שנתרצה שיהיו של הקדש בכך וכך אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכדאמרינן נמי בפרק יש נוחלין גבי בני של יועזר דאשכח מרגניתא ואמר לי' איתתא זיל אמטייה לגבי גזברין ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא לישיימוהו אינהו ונ"ל בכי האי גוונא מיירי שבעת שקיבל ממנו המעות לא ידע שלצורך הקדש הוא קונה אלא לצרכו ועכשיו כשרוצה לחזור בו מודיע שלצורך הקדש קנה ומעות הקדש היו ואינו יכול לחזור בו:

בפרש"י בד"ה ה"ק יש דמים כו' כולה מתני' חדא מלתא קאמר ובמטבע עסקינן כו' עכ"ל למסקנא ודאי דחדא מלתא ממש היא דכל הנעשה דמים כו' איירי ממש בגוונא חדא כיצד החליף דמי שור בפרה כו' וסיפא דכיצד כו' פירוש דרישא דכל הנעשה דמים אבל למאי דס"ד מעיקרא לא הוה מיירי בחדא מילתא ממש דרישא דכל הנעשה דמים כו' איירי במטבע דחליפין וסיפא דכיצד החליף שור כו' איירי בדמים שקונים כמו חליפין דהיינו דמי שור בפרה כו' ובהא הוה כולה חדא מלתא דכולה במטבע איירי וק"ל:

בד"ה כיצד החליף דמי שור כו' א"ל מוכר השור הרי מעות שאתה חייב לי כו' מעות הללו קונים כו' עכ"ל התוס' בפרק הזהב הקשו בזה דהא מלוה ממש הוא וכיון דלא מצי לקדש אשה ה"נ לא יוכל לקנות בהן כמ"ש התוס' גם לעיל ותירצו דאיירי בהנאת מחילת דמי שור דבהנאת מחילת מלוה יוכל לקדש אשה כדאמרינן לעיל ומיהו לא מצי למתני בפשיטות הכא הכי בשאר מלוה דכיון דשכיח הוא גזרו בהו רבנן דשמא יאמר לו נשרפו כו' וק"ל:

תוספות בד"ה הניחא לרב ששת כו' אבל כל דבר אחר אפילו שור חי כו' עכ"ל ליתא מפורש הכא בפרש"י אבל בפרק הזהב מפורש הכי בהדיא בפרש"י וכתב דל"ג בשר שור ע"ש וכן הבינו התוס' בפרש"י דהכא ולא מסתבר להו לומר דשור חי עדיף ממטלטלין והוה כלי ממש כמ"ש מהרש"ל ודקדק כן מדלא כתב בשמעתין דהכא נמי ל"ג בשר שור אלא בודאי סבירא ליה בשמעתין דהוא כלי ומש"ה לא מתיישב לשון כיצד דהא מתחלה איירי במטלטלין וע"כ צריך להגיה בשר שור שהוא גם כן פירות כמו מטלטלין כו' עכ"ל ודבריו אינן מבוארין לי דהא למאי דמוקי ליה כל הנישום כו' דהיינו כל המטלטלין ניחא ליה בלשון כיצד החליף שור בפרה כו' ממש וע"כ משום דהוה נמי מטלטלין ולא הגיה בשר שור בפרה כו' אלא למאי דסלקא דעתין מעיקרא דמטבע נעשה חליפין דלא איירי כיצד בשור חי דמיקרי מטלטלין אלא בבשר שור דלא הוה מטלטלין כמו מטבע ומה שהקשה מהרש"ל דאי שור חי לא מיקרי אלא מטלטלין וכפרש"י דמציעא אם כן אמאי לא פריך לרב נחמן דאמר נעל אין מידי אחרינא לא ואפילו מטלטלין לפרש"י בפשיטות מהך מתניתין דהחליף פרה בחמור יש לומר ודאי הוי מצי למיפרך הכי אלא דניחא ליה למיפרך גם מרישא דכל הנעשה דמים כו' בין למאי דס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא כפרש"י ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד אבל עוד קשה דתניא בפרק הזהב פרתך בכך וכך וחמורך בכך וכך כו' עכ"ל כצ"ל דברייתא היא שם ובהך ברייתא מוכח דחליפין בכליו של קונה אלא דלוי מוקי לה כתנאי דפליגי התם בברייתא אבל אי הוה מתני' ודאי דהוה תקשי ללוי כמו שהקשו לעיל ללוי ממתני' דהכא דליכא לתרוצי התם כמו שתירצו לעיל וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ק כו' כולה מתניתין כו' נ"ב פי' לפי האמת אבל לפי הס"ד ה"ק מטבע שהוא חשוב קונה בחליפין ויש דמים נמי שהן כחליפין ודו"ק:

תוס' בד"ה ה"ק כל הנישום כו' אפילו שור חי כו' נ"ב ברש"י שלנו אינו ע"כ נראה לי דעתו של רש"י הכי דס"ל שור חי דומה לכלי ומשום הכי לכ"ע קונה בחליפין ותדע דאל"כ למה מגיה התרצן דהכי קאמר כיצד כו' בשר שור (ואי) [אלא ודאי] משום דבא להשמיענו רבותא צריך להגיה והא ראיה בפרק הזהב דפרש"י לשם דשור חי אינו כלי כתב דלא גרסינן בשר שור אלא בודאי ס"ל בהאי שמעתתא דהוא כלי ומש"ה לא מתיישב לשון כיצד דהא מתחלה איירי במטלטלים (בדבר) על כרחך צריך להגיה בשר שור שהוא ג"כ פירות כמו כל המטלטלים וקושיא דפריך לרב נחמן אינו אלא מכל הנישום ודוק. ותימה לי על פירש"י דבב"מ שעלה בדעתו לפרש שאינו כלי א"כ מאי פריך ולמאי דסליק דעתא מעיקרא מאי כיצד כו' ולבתר הכי פריך הניחא כו' אמאי לא פריך לרב נחמן כפשוטו ממתני' דקתני שור בחמור דנקנה בחליפים ולפי מה דפרישית שהוא כלי לק"מ:

רש"י בד"ה יש משנין. ומטבע ה"ט דל"ע חליפין משום כו'. כ"ה שם (מה ב):

תד"ה ה"ק. א"כ קשה דהא תנן בפרק השואל המחליף כו'. הגהת הגרי"פ דצ"ל תניא תמוה דכן נמצא שם במשנה:

גמ'. ה"ק יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן.
א
שיטת הרמב"ם בחוב הבא מחמת מכר
לפי רש"י, חז"ל לא עקרו את הדין דמעות קונות היכא דהוא קונה את המטלטלין בחוב דהרי זה מילתא דלא שכיחא. ועיין בלשון רש"י (ד"ה מילתא דלא שכיחא) דכתב וז"ל מילתא דלא שכיחא - שיהא חייב לו הדמים קודם לכן עכ"ל, דמשמע מדבריו דאין חילוק בנוגע להיאך נוצר החוב, אלא כל היכא דהמוכר חייב דמים לקונה לפני כן אזי הקונה יכול לקנות בחוב הזה. אך עיין ברמב"ם (פרק ה מהלכות מכירה הל"ד) דכתב דהמקח קיים רק היכא דהחוב בא מחמת מכר, וז"ל וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז, וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בחמשים זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן, ואמר לו ראובן מכור אותו לי בחמשים זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן, קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן, ואע"פ שלא משך ולא הגביה, שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה, אבל אם היה חוב לו עליו שלא מחמת המכר ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם, לא קנה עד שיגביה, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד מהדרכים שהמטלטלין נקנין בה עכ"ל. והפירוש הפשוט בשיטת הרמב"ם הוא דמדאורייתא חוב מהני לקנין כסף אבל מדרבנן ברוב חובות עקרו את חלות הקנין כמו דביטלו קנין כסף דעלמא. והיוצא מן הכלל הוא חוב הבא מחמת מכר דהוי מילתא דלא שכיחא ואפשר לקנות בו. ולכאורה החילוק הזה תלוי לגמרי בכמה שכיח היכי תמצא מסויים, וזה קצת דחוק.
ונראה לבאר החילוק בין חוב הבא מחמת מכר וחוב הבא מחמת הלוואה באופן אחר. דהיינו דהתקנה דמעות אינן קונות חלה בכל קנין כסף כולל היכא דחוב דעלמא הוי הכסף. אבל בחוב הבא מחמת מכר חז"ל החשיבו את זה כאילו המוכר והקונה עכשיו מחליפים את החפץ הראשון עם החפץ השני. ואע"פ דהקנין הראשון נעשה בלי קשר לקנין השני, מ"מ מכיון דהחוב נוצר ע"י קנין החפץ הראשון והקונה עדיין חייב הדמים למוכר, מדרבנן רואים בחוב הזה את החפץ הראשון. ומכיון דמדאורייתא הקנין חל מדין קנין כסף בחוב, ומדרבנן אפשר לראותו כסוג של חליפי מטלטלין במטלטלין, אזי לא ביטלו קנין כזה ואפשר לקנות בחוב הבא מחמת מכר.
ויתכן דבזה אפשר לבאר את מה דהקשינו על הרמב"ם לעיל (כח. ד"ה מטבע נעשה חליפין, אות ג') דלמה כלל עבד בהלכה הזאת דחוב הבא מחמת מכר והרי בעבד תמיד אפשר לקנות בקנין כסף ואין תקנה בכלל לבטל קנין כסף. ולפי דברינו דבחוב הבא מחמת מכר יש כאן סוג של חליפי דבר בדבר, בזה אין הבדל בין עבד לשאר דברים בעולם ויש לעבד אותו דין שיש לכל שאר הדברים דהרמב"ם הזכיר.
ולכאורה גם הראב"ד הסכים עם היסוד הזה. דהרי יש לו ב' השגות על דברי הרמב"ם הנ"ל, וז"ל וכן ראובן שמכר וכו'. א"א דבר זה אין לו שורש לענין קניה אלא לגבי מי שפרע ואע"פ שהרב ז"ל מפרש כך בקידושין על משנת החליף שור בפרה אנו לא שמענו אלא דמי שור שאינן ידועים למוכר את הפרה שגם זה מילתא דלא שכיחא. אבל אם היה חוב וכו'. א"א ואפילו למי שפרע עכ"ל. דהיינו, בתחילה הראב"ד השיג על זה דהרמב"ם פסק דהקנין חל בחוב הבא מחמת מכר, והראב"ד עצמו נקט דחוב הבא מחמת מכר מהני רק לענין מי שפרע. ובהשגה השניה הראב"ד ביאר דחוב הבא מחמת הלוואה אינו קונה אפי' למי שפרע. ולכאורה, כל היכא דהקנין היה ראוי לחול מדאורייתא אזי תיקנו מי שפרע מדרבנן, מאידך היכא דהקנין לא היה חל מדאורייתא דלא תיקנו מי שפרע. וא"כ יוצא דאע"פ דהראב"ד חולק על הרמב"ם וסבור דאין קנין חל בחוב הבא מחמת מכר, מ"מ הראב"ד סבור דיש חילוק מדאורייתא בין חוב הבא מחמת מכר לבין חוב דעלמא ולכן יש מי שפרע רק בחוב הבא מחמת מכר.⁹¹⁵ וצ"ב בטעם הדבר, מדוע חוב הבא מחמת מכר מהני לקנין מעות מדאורייתא ולא חוב דעלמא. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל, דבעצם הראב"ד סבור דחוב אינו מהני לקנין כסף או מעות. אבל מדאורייתא רואים את הקנין בחוב מחמת מכר כהחלפת ב' חפצים ולכן הקנין חל מדין קנין חליפין.⁹¹⁶
ב
פרעון דכל הדמים בקנין מעות
ועוד נראה לבאר את שיטת הראב"ד באופן אחר.⁹¹⁷ דהיינו דכשאדם מוכר חפץ בדמים אין הקנין של הלוקח נגמר עד שעת תשלומי דמי המכר. דיעויין בנתיבות המשפט (חו"מ סימן קצ סק"ז) שכתב וז"ל אם הלוקח עדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח לגמרי, כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים, וכ"כ השיטמ"ק בהדיא ריש פרק האומנין (ב"מ עז:) בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה ואמנם אם שום א' מהם אינו רוצה לחזור בו, והמוכר קבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר, והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי, לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה וכו' ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו רק כיון שתבע מעות והלוקח טוען שאין לו, יכול המוכר לבטל המקח וכו' עכ"ל. והנה יל"ע בדין הרי"ף דאם הלוקח אינו משלם דמי המכירה שהמוכר יכול לבטל את המקח, האם המקח בטל מדין מקח טעות בעלמא, דהיינו דבשעת המקח חל הקנין אולם מדלא שילם הלוקח חלה טעות המבטל את הקנין למפרע, או"ד דכל זמן שלא שילם הקנין שעשה מעיקרא מיתלא תלי וקאי, דבתשלומי הדמים לבסוף נגמר מעשה הקנין, דהדמים גומרים את הקנין. ומלשון הרי"ף "לא נגמר המקח", משמע דס"ל שעצם הקנין דמעיקרא תלוי בתשלומי הדמים לבסוף, דהתשלומין הן גמר המכירה וקנין המקח עצמו נגמר בתשלומי הדמים. וזהו חידוש גדול, דבפשטות י"ל כהצד הראשון שבחקירתנו. אך הגר"ח זצ"ל נקט כהצד השני שבחקירה הנ"ל, דתשלומי הדמים גומרים את עצם הקנין דמעיקרא.⁹¹⁸
ולפי"ז נראה דבזה מבואר שיטת הראב"ד דס"ל דהקנין של הלוקח אינו נגמר עד שישלם את דמי המכירה, דהתשלומין גומרין את הקנין שעשה בשעת המכירה. והראב"ד סובר דבמחילת החוב ללוקח שהתחייב לשלמו מחמת מכר, לא רק שנסתלקו שעבודי דמי החוב מהלוקח אלא דבשעת המחילה נגמר עצם קנינו בחפצא דמכירה, דהקנין הראשון שעשה לא נגמר כל זמן שלא שילם דמי המכירה, ובמחילת החוב נגמר עצם הקנין. ולפיכך סובר הראב"ד שבמחילת חוב מחמת מכר קיבל הלוקח חפצא דכסף, דהיינו את החפצא דהמקח, דמעכשיו נקנה לו בקנין גמור, ומשו"ה ס"ל להראב"ד דמחילת חוב כזה מועלת לקנין כסף, דמהווה מעשה נתינת חפצא של כסף, ואינה רק מחילת שעבוד חוב בעלמא, וקונה מדין קנין כסף מדאורייתא.⁹¹⁹
ועפ"י משנ"ת הקפיד הגר"ח זצ"ל שלא לקנות את הד' המינים שלו בהקפה אלא היה משלם דמי קניית ד' המינים לפני החג, דאע"פ שהמוכרים היו מאפשרים לו לשלם אחרי חג הסוכות מ"מ הגר"ח זצ"ל היה מקפיד לשלם בשעת קנינו לפני החג, משום דחשש לשיטת הרי"ף והראב"ד דס"ל דקנין המכירה אינו חל בשלימות אלא עד לאחר שמשלם הלוקח את דמי המכירה, וחשש דבלי גמר חלות המכירה חסר בדין "לכם" המעכב במצות ד' מינים.⁹²⁰
ובכך נמי מבואר את המנהג במכירת חמץ לזקוף זקיפת מלוה תחת החוב דהמכירה, דנמצא שהגוי שקנה את החמץ אינו מחוייב לשלם את דמי המכירה משום דשילמם בזקיפת המלוה דחייב לשלם חוב אחר ולא את דמי המכירה. והביאור בזה הוא דאילו היה הגוי מחוייב לשלם את עצם דמי המכירה אזי י"ל דאליבא דשיטת הרי"ף והראב"ד מכירת החמץ אינה נגמרה מכיון דלא שילם הגוי את דמי המכירה, ויש חשש דבל יראה ובל ימצא, ומשו"ה גוי משלם את החוב של מכירת החמץ בזקיפת מלוה, להחיל חוב אחר, דדמי המכירה כבר שולמו בזקיפת המלוה, וליכא חסרון בקנין החמץ של הגוי.⁹²¹
ג
קנין בהנאת מחילת מלוה
וכל זה לשיטות הרמב"ם והראב"ד דסברי דאפשר לקנות בחוב מדאורייתא. אבל רוב הראשונים פסקו ע"פ הגמ' לקמן (מז.) דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום מלוה להוצאה ניתנה ומשמע דה"ה במכר דאין קונין בחוב. ולפי"ז הקשו מהגמ' דידן דהחליף דמי פרה בשור מהני לקנות בו. ועיין בתוס' (ב"מ מו: ד"ה יש דמים) דביאר וז"ל אף על גב דאמר בקדושין (דף ו:) המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה היינו כי קדשה או קנה החפץ במעות שחייב לו אבל קדשה או קנה בהנאת מחילת מלוה מועיל כמו ארוח לה זמנא ואדבר עליך לשלטון עכ"ל. כלומר, דהקנין חל ע"י הנאת מחילת החוב ולא עם החוב עצמו. ועיין לעיל בשיעורים (דף ו: ד"ה ארווח לה זימנא, אות ד') דביארנו את המחלוקת האם חוב מהני בקנין כסף ומעות ע"פ המחלוקת הידועה בין הסמ"ע והט"ז האם קנין כסף הויא מעשה קנין דנתינת כסף או דחל מדין פרעון, ודו"ק.
משנה. רשות הגבוה בכסף.
בענין קנין דהקדש
א
קנין דהקדש וחלות הקדושה
הגמ' מבארת דאם הגזבר קונה בהמה במעות הקדש דהמעות יוצאות לחולין והבהמה נכנסת לרשות הקדש. ובהיכי תמצי כזה יש ב' חלויות שחלין בבת אחת: א) חלות קדושה דפקעה מהכסף וחלה על הבהמה, ב) חלות בעלות דהיינו הכסף יוצא מבעלות דהקדש, והקדש נעשה לבעלים של הבהמה. ויש לעיין האם יתכן לחלק בין ב' החלויות. דהרי יתכן דהדרך היחידה של הקדש לעשות מקח וממכר הוא ע"י פדיון. דהיינו דהגזבר לוקח חפצא דיש בה חלות קדושה ומחלל את הקדושה על חפץ אחר של הדיוט וע"י החלפת חלות הקדושה רשות הקדש אף קונה את החפץ בדיני ממונות. וא"כ אין לחלק בין חלות הקדושה לבין חלות הבעלות דהקדש בדיני ממונות דהרי שתיהן תמיד חלין ביחד. ולפי"ז החידוש דהמשנה הוא דגם הפדיון וגם הקנין דהקדש בדיני ממונות חלין ע"י כסף לבד.
אולם יתכן דהקדש יכול להיות הבעלים בדיני ממונות בלי קשר לחלות הקדושה בחפץ. וא"כ הקדש יכול לקנות חפצים דחולין בלי חלות קדושה או פדיון כלל. למשל, יש לעיין מהו הדין היכא דאדם רוצה להקנות חפץ להקדש ע"י קנין דעבד כנעני. כלומר, דאדם נותן כסף למוכר כדי שהקדש יקנה חפץ מסויים שעכשיו ברשות המוכר. דמצד אחד אין כאן דיני פדיון כלל, דהרי הגזבר לא נותן מעות דהקדש למוכר בעד החפץ שהופכים להיות חולין במקום החפץ דהופך להיות קודש. וא"כ לפי הצד דהקדש קונה רק ע"י פדיון והחלפת חלות הקדושה, אזי אין הקדש קונה בקנין עבד כנעני. אבל לפי הצד השני דהקדש יכול לעשות מקח וממכר בלי חלות קדושה ובלי פדיון, אזי הקדש בודאי יכול לקנות ע"י קנין עבד כנעני כמו כל הדיוט דעלמא.⁹²²
ולפי הצד דיש להקדש דיני קנין בנפרד מחלות הקדושה אזי יש להסתפק בפירוש המשנה דרשות הגבוה בכסף, האם הוי דין בחלות קדושה או בקנייני הקדש בדיני ממונות. דמצד אחד י"ל דהמשנה איירי בהלכות פדיון וחילול, והיא קובעת דאפשר לחלל חלות קדושה מחפץ אחד לחפץ אחר ע"י כסף. מאידך יתכן דהחידוש דהמשנה הוא דבהלכות קנין בדיני ממונות יש להקדש דיני קנין שונים מההדיוט, והקנין של הקדש לעולם חל ע"י כסף בלבד ואפי' היכא דליכא חלות חילול קדושה מחפצא לחפצא. ומשמע מלשון המשנה דרשות גובה בכסף דאיירי בדיני בעלות בדיני ממונות.
ונ"מ היכא דיש חפצא דהויא בבעלות דהקדש בדיני ממונות אבל אין עליו חלות קדושה – האם שייך הדין דרשות הגבוה בכסף. דאם נפרש דהמשנה איירי בהלכות פדיון והחלפת חלות הקדושה אזי אם יש להקדש בעלות על חפץ בלי חלות קדושה אזי הדין דהמשנה אינו שייך לזה הציור ודין הקדש אזי שווה לדין הדיוט דמשיכה קונה. אבל אם נאמר דכוונת המשנה היא דיש להקדש דינים שונים בהלכות קנייני ממון, אזי כל זמן דחפץ קנוי להקדש בדיני ממונות אזי חל עליו הדין דרשות הגבוה בכסף.
ב
קנין דהקדש בלי חלות קדושה
ולכאורה מצינו היכי תמצי דהקדש קונה חפץ בלי חלות קדושה משיטת הרמב"ן בב"ב (עט.) בסוגיא דקנין חצר להקדש. דאיתא בגמ' וז"ל הקדיש בור מלאה מים וכו' מועלין בהן ובמה שבתוכן, אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים וכו' מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן עכ"ל. ונחלקו הראשונים בביאור הסיפא דהברייתא, מדוע אין מעילה במים בתוך הבור של הקדש. התוס' (ד"ה ואין מועלין) כתבו וז"ל דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש עכ"ל, כלומר דאין להקדש קנין חצר כלל וא"כ פשיטא דאין קדושה במים בתוך הבור. אבל הרמב"ן הביא דעת התוס' ואז הוסיף, וז"ל ויש לומר אי נמי קניא ליה אין מעילה בזכיתה עכ"ל. יוצא דלפי הרמב"ן אין מעילה במים אע"פ דהקדש קונה את המים בקנין חצר. והטעם דאין בהן מעילה הוא משום דחסרה קדושת פה.⁹²³
ויש להסתפק לפי הרמב"ן האם המים האלו אסורים בהנאה אלא דאין בהם מעילה או"ד אינם אסורים בהנאה כלל. דהרי מצינו שיש דברים קדושים דאין בהן מעילה אבל בודאי יש איסור הנאה דאורייתא. כמו למשל קדשים קלים דאין בהן מעילה עד שיזרק הדם (רמב"ם פרק ב מהלכות מעילה הל"א), ומ"מ פשיטא דאסורין בהנאה.⁹²⁴ ולא ברור מלשון הרמב"ן האם המים האלו מופקעין לגמרי מאיסור הנאה או לא. אבל שמעתי מאאמו"ר הגר"מ זצ"ל דכוונת הרמב"ן הוא דהקדש קונה בדיני ממונות בקנין חצר אבל אין חלות קדושה כלל במים ואין בהם איסור הנאה. ויוצא דלפי מה שקבע הגר"מ זצ"ל בדעת הרמב"ן, יש היכי תמצי של בעלות דהקדש בדיני ממונות בלי חלות קדושה.
ויש עוד היכי תמצא של בעלות הקדש בלי חלות קדושה בגמ' בב"מ (נז:) בנוגע לבונין בחול ואח"כ מקדישין. דאיתא בברייתא (שם) דאין רבית להקדש והגמ' מחפשת ההיכי תמצא דאדם מלוה ממון להקדש ברבית, וז"ל רבית דהקדש היכי דמי, אילימא דאוזפיה גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר, וכיון שמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין והוו להו דהדיוט וכו' רב פפא אמר הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן, כדשמואל דאמר שמואל בונין בחול ואחר כך מקדישין עכ"ל. ומשמע מדברי הגמ' דהאבנים המסורות לבנין הרי הן בבעלות הקדש ולכן אין בהן רבית, ומ"מ אין בהן חלות קדושה דהרי לא מעל הגזבר ע"י הוצאתם לחולין.⁹²⁵
וא"כ מצינו דיש היכי תמצי דחפצים הוו ממון הקדש בלי חלות קדושה. ולפי הנ"ל יש להסתפק מה דין חפצים דהויין ממון הקדש אמנם ליכא בהו חלות קדושה בנוגע לקנין דהקדש, כלומר האם הקדש קונה ומוכר חפצים אלו באופן שונה מההדיוט. וזה תלוי בפירוש דהרישא דמתניתין, האם הדין דרשות גבוה בכסף הויא הלכה בפדיון וחלות קדושה או הלכה בדיני ממונות גרידא. דלפי הצד הראשון דהמשנה איירי בהלכות פדיון וחלות קדושה, אזי רשות הגבוה קונה ומוכר חפצים דאין בהם קדושה באותם דרכים של הדיוט. אבל לפי הפירוש השני דהמשנה מלמדת דהקדש שונה מהדיוט אפי' בהלכות קניינים דעלמא, אזי י"ל דהקדש קונה או מוכר החפצים האלו דוקא בכסף אע"פ דאין בהם חלות קדושה.
ויש להעיר דלפי רש"י קשה לומר דהקדש חלוק מהדיוט בנוגע להלכות קניינים. דהרי רש"י (ב"מ מו: ד"ה סבר לה) הבין דכל המקור דמעות קונות בהדיוט הוא מהקדש, וז"ל דבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש, שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו עכ"ל. ואם יש להקדש ולהדיוט אותו מקור למעות קונות, אזי מסתבר דלכל הפחות לר' יוחנן יש להקדש ולהדיוט אותם דינים.⁹²⁶
והנה לעיל הבאנו ב' מקרים דהקדש קונה בדיני ממונות בלי חלות קדושה. וא"כ כשהקדש מוכר החפצים האלו להדיוט יש לזה חלות שם מקח וממכר ולא פדיון וחילול קדושה. ויש גם היכי תימצי למקרה ההפוך, דהיינו דיש חלות פדיון בלי העברת בעלות, מפדיון מע"ש לפי רבי יהודה דמעשר שני ממון הדיוט. דהרי לפי רבי יהודה מעשר שני כבר נמצא בבעלות הדיוט ומ"מ הוא פודה את חלות הקדושה על הכסף. ויוצא דמצינו מקורות לחלק בין חלות דין פדיון וחילול קדושה לבין חלות דין קנין בהקדש.
⁹¹⁵ זה דבחוב דעלמא אין קונין בו אפי' למי שפרע לפי הראב"ד מבואר בהשגותיו לפרק ז מהלכות מכירה הל"ד.
⁹¹⁶ אך צ"ע למה חל דין מי שפרע דהא לא שמענו דין מי שפרע שחל בקנין חליפין אלא רק בקנין מעות, וצ"ע.
⁹¹⁷ עיין בזה ברשימות שיעורים לב"מ (מו: בענין יש דמים שהן כחליפין, אות ג).
⁹¹⁸ והשווה למה שהבאנו בשיעורים לעיל (יד: בענין קנין עכו"ם, אות ג) דרק בעכו"ם פרעון כל הדמים מעכב את הקנין. וכדברי רבינו זצ"ל כאן דייק המשאת משה (קידושין סימן ג') מלשון הטור וז"ל דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחד שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר עכ"ל. ומשמע דהקונה צריך לתת את כל הדמים שפסקו ורק אח"כ הקנין חל.
⁹¹⁹ וכן פסק הר"י מג"ש (בשו"ת סימן קי"ג) דחל הקנין מדאורייתא, עיי"ש
⁹²⁰ ורבינו זצ"ל הוסיף עוד ענין בדין מעות דמכירה דממה שהקפיד אברהם אבינו לשלם כסף בקנין מערת המכפלה ולא רצה לקבלה בתורת מתנה מעפרון החתי (בראשית כג: יא - טז) משמע דקנין מתנה אינו באותו תוקף כקנין מכירה, דחל הקנין ביתר עוז ותוקף כשמשלם דמי המקח. ואברהם אבינו רצה לקנות את מערת המכפלה בקנין גמור דחל דוקא במכירה עם תשלומי דמים. וכן מצינו שדוד המלך הקפיד לשלם עבור מקום המקדש ולא הסכים לקבלו במתנה מארנן היבוסי (עיין בדברי הימים א' פרק כא: כב - כה), שדוד נמי רצה שיהא הקנין קנין גמור דמכירה דחל בתשלומין ולא קנין גרוע דמתנה בעלמא. ויעויין בב"ר (פרק עט: ז) וז"ל ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה, אמר ר' יודן בר סימון זה אחד מג' מקומות שאין אוה"ע יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם, ואלו הן מערת המכפלה וביהמ"ק וקבורתו של יוסף, מערת המכפלה דכתיב "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון". ביהמ"ק דכתיב "ויתן דוד לארנן במקום וגו'" וקבורתו של יוסף דכתיב "ויקן את חלקת השדה", יעקב קנה שכם עכ"ל. ומבואר דבתשלומי דמי מכר נתחזק קנין הלוקח לבטל מעליו תרעומת המוכר. וסמך לכך יש להביא מדין תליוהו וזבין זביניה זביני (ב"ב מח.) דאיתא בגמ' שם "דסברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה", ואילו במתנה אי אנסיה לא קונה. וברש"י שם (ד"ה אלא) פירש וז"ל הואיל ואיכא תרתי, יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ"ל. ומשמע מזה דהדעת להקנות במקום תשלומין אלימתא מהדעת להקנות במתנה, שהרי הקנאת מתנה באונס אינה חלה ואילו מכירה באונס במקום שיש תשלומי דמים חלה. ובזוהר (פ' חיי שרה) איתא "תא חזי אי עפרון הוי חמי במערתא מה דהוי חמי אברהם בה לא יזבין לה לעלמין". ונמצא דאחרי שהתגלה שאדם וחוה היו קבורין בה ושאר המעלות של מערת המכפלה לענין תפילה וכו' היה עפרון יכול לבא ולטעון טענת טעות כדי לבטל את נתינתו, אך מכיון שמכרה וקיבל את דמי המכירה בכסף מלא תו לא היה לעפרון טענת טעות, דבקבלת הכסף בטלו כל התערומות. וה"ה בקניית מקום המקדש שקנה אותו דוד בכסף מלא מארנן, דמאחר ששילם דוד בטלו כל תערומותיו. ודומה לדין תלויה וזבין, דמאחר שקיבל דמים גמר בדעתו למכור וחלה דעת גמורה להקנות וחל הקנין אפילו באונס. וה"ה באופן שהמקנה לא הבין את ערך וחשיבות המקום שמכר. והנה טענות אוה"ע דג' מקומות אלו הן גזולין בידי ישראל לכאורה יסודו בדין מכר חטין ונמצאו שעורין דבטל המקח. אך נראה דטענה זו בדותא היא שהרי מעלות המקומות אינן משוות את המכירה לחיטין ושעורין אלא ליפות ורעות דקיי"ל דהמקח קיים, אלא שיש טענת אונאה שהמתאנה יכול לחזור בו (רמב"ם פי"ז מהל' מכירה ה"א). ברם טענת אונאה ברעות ויפות חלה רק ביפות ורעות שערכן ידוע לאחרים במקומם, ואחד המוכר או הלוקח הטעה את השני במכירתן, וכדכתב במגיד משנה (שם) וז"ל שאמר המוכר שהם יפות, ונמצאו שקורין לכמותן במקום שהן רעות, וכו' הלוקח יכול לחזור בו מפני שהטעהו ויש ביניהם שינוי השם והרי זה קצת כשינוי חפץ מחפץ שאם רצה המתאנה לחזור בו ולבטל מקחו רשאי וכו' רעות ונמצאו יפות וכו' שהטעה הלוקח את המוכר ואמר לו חיטים שלך רעות הן ונמצאו שהן מן היפות, מוכר שנתאנה יכול לחזור בו ולא לוקח עכ"ל. משא"כ בג' המקומות האלו דמעלתן לא היתה ידועה כלל בשעת המכירה, והמוכר איפוא לא נתאנה מאחר שלא הטעהו הלוקח, דכ"ע החשיבו את המקומות האלו כרעות, ורק אברהם אבינו דוד המלך ויעקב אבינו ידעו את סוד מעלתן, ומשו"ה לא חל בהן דין אונאה וביטול מקח מצד טענת המוכר, דאין טענת אונאה חלה כלל, דלא נתאנו מאחר שלא הטעום, דחשיבות המקומות האלה היה בסוד. אך עכ"ז למוכרים יש קצת מקום לתערומות מאחר שהקונים לא הודיעום ממעלות המקומות. וכדי לבטל גם מקצת תרעומת זו שילמו אבות העולם כסף מלא כי מי שמכר בכסף גמר בדעתו להקנות בדעת גמורה, ולכן אף שלאחר זמן נתגלו מעלות המקומות שנמכרו, מכיון שקיבלו המוכרים כסף מלא הרי גמרו והקנו את ג' המקומות האלה בדעת גמורה. ולפי"ז נראה דהנה עיין באבני מילואים (סימן מ"ב ס"ק א') שהביא את שיטת בעל העיטור דתלויה וקני לא קני, והרשב"א חולק דסובר דק"ו הוא דאם תלויה וזבין זביני כ"ש תלויה וקני, כי הקונה אינו מפסיד כלל, ורק מרויח את חפץ הקנין, וצ"ב בשיטת בעל העיטור. ונראה דשאני במכירה דקבלת תשלומי הדמים גומרת את דעת המקנה לדעת גמורה והחזקה ביותר, ומשו"ה המכירה חלה אפילו באונס. משא"כ דעת הקונה, דאינה דעת גמורה כדעת המוכר שקיבל דמים למכור, כי עיקר הדעת המחיל את הקנין במכירה ובמתנה הרי היא דעת המקנה ולא דעת הקונה, וכדחזינן מדין דעת אחרת מקנה אותו דמועלת להקנות לקטן ולא להיפך. ומשו"ה דעת הקונה באונס אינה קונה, דאונס מבטלה, משא"כ בדעת המוכר באונס דחלה המקח משום דע"י קבלת הדמים חלה דעת מקנה גמורה להקנות אפילו באונס.
⁹²¹ וע"ע בזה בשיעורים לעיל (כו. ד"ה הוא מותיב לה).
⁹²² בכמה מקומות האריך רבינו זצ"ל לדון ביחס בין קנין דהקדש וחלות הקדושה בהלכות פדיון. ע"ע ברשימות שיעורים לב"מ (מד. ד"ה בענין פדיון מע"ש, אות ד', נו. ד"ה וההקדשות, אות ב'), וברשימות שיעורים לסוכה (לט. תוד"ה וליתב, מ: בסוגיית תפיסת דמי שביעית, אות א'), וברשימות שיעורים לשבועות ונדרים (שבועות כב. בענין מעילה בקונמות אות ד-ה), וברשימות שיעורים לב"ק (סח: תוד"ה הוא). וע"ע בחידושי הגר"ח הלוי (פרק ח מהלכות מע"ש הל"ז) ובספר חידושי הגר"מ הלוי מהדורא תניינא (פרק ד מהלכות עכו"ם הלי"ג) דפדיון הקדש כולל קנין כסף.
⁹²³ וכן ביאר הקצוה"ח (סימן ר סק"א) דלפי הרמב"ן רק קדושת פה ע"י אדם גורם מעילה. ורבינו זצ"ל הוסיף דפעם תלמיד שאל אותו לפי הרמב"ן למה יש מעילה בבכור דקדוש ממילא בלי שאדם יקדיש אותו. ורבינו תירץ דאין מקום לקושיא הזאת דהרי כל הסברא דהקדש ממילא אין מועלין בו הוא דבלי הקדשת האדם יש חסרון בחלות הקדושה. אבל בכור בודאי הויא קדשי ה' בחלות קדושה גמורה ולכן פשיטא דמועלין בו.
⁹²⁴ לכאורה זה מוכח מהגמ' בר"ה (כח.) וז"ל אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא, עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין עכ"ל. יוצא מהגמ' דחל איסור הנאה בשלמים אע"פ דאין בהם מעילה. ויש להעיר דמדברי רש"י במנחות (ד: ד"ה לא נהנין) משמע דהאיסור ליהנות מקדשים קלים לפני הזריקה הוא רק מדרבנן. אבל עיין בחידושי הגרי"ז שם דכתב דברור מכמה וכמה סוגיות דיש איסור הנאה בקדשים קלים מדאורייתא אע"פ דאין מועילין בהם. ורש"י רק התכוון לומר דהאיסור מעילה הויא מדרבנן בעלמא אבל עדיין יש איסור הנאה דקדשים מדאורייתא.
⁹²⁵ וכן ביאר הקובץ שיעורים (חלק ב סימן כ:ו). ולכאורה מיירי דהקדש קנאתן בלי קידוש פה וכרמב"ן.
⁹²⁶ ועוד יש להעיר מרש"י (ב"מ נז: ד"ה דאמר שמואל) דהקדש קונה בהקפה בלי מעות והאבנים שקנה הקדש הירהם חול, משמע דיש להקדש שאר קנינים כהדיוט כמו משיכה והגבהה בלי להחיל חלות קדושה, וכרמב"ן בקנין חצר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

כיון שזכה כו'. אם נתנו בתורת חליפין נקנו חליפין ללוקח במשיכה שמשך בעל המקח את זה ואשמועינן דתורת חליפין במטלטלין ולמימר דאע''ג דליתנהו כלי אלא מטלטלין בעלמא הוו חליפין ולא מטבע אתא לאשמועינן: דיקא נמי. דלאו מטבע אתא לאשמועינן: מאי כיצד. ה''ל למיתני כיצד החליף מעות בפרה: ה''ק כו'. תרתי אתא לאשמועינן נקט ברישא מטבע והדר אשמועינן שאר מטלטלין: ופירי נמי כו'. כל מידי דלא הוי כלי פירי קרי ליה לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי: עבדי חליפין. עושין תורת חליפין ולא אמרינן נעל דוקא: בשר שור. וכ''ש שור חי דעדיף טפי דדמי לכלי שמשתמשין בו: הניחא לרב ששת. איכא לתרוצי למתניתין בין למאי דס''ד מעיקרא בין למאי דתריצנא כל הנישום: אלא לר''נ. מאי כיצד למאי דס''ד מעיקרא ואף למאי דאוקימנא נמי ליתא פלוגתא דרב ששת ור''נ בפרק הזהב (ב''מ דף מז.): ה''ק יש דמים שהן כחליפין. כולה מתני' חדא מילתא קאמר ובמטבע עסקינן וה''ק כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע פעמים שדמים קונים כמו חליפין דנעל ואף כשנתנוהו בתורת דמים: כיצד החליף דמי שור בפרה. מכר לו שור במנה ומשכו ונתחייב לו זה המנה אמר לו המוכר יש לך פרה ליתן בדמים א''ל הן שמאה לו במנה או בפרס אמר לו מוכר השור הרי מעות שאתה חייב לי נתונים לך בדמיה מעות הללו קונים בלא משיכת פרה כחליפין דכלים: מאי טעמא. שאני משאר מעות: סבר לה. תנא דמתני' כר' יוחנן דאמר כו' ומשיכה מדרבנן איתא: שמא יאמר לו. המקבל מעות נשרפו חיטיך אי מתרמי ליה דליקה לא טרח לאצולינהו סבר לא בשריפתן אפסיד ולא בהצלתן אשתכר להכי אוקמינהו ברשותיה להיות הפסד השריפה עליו והשכר לחזור אם נתייקרו דלימסר נפשיה לאצולינהו: במילתא דשכיחא. שאר נתינת מעות במקח: מילתא דלא שכיחא. שיהא חייב לו הדמים קודם לכן: משיכה מפורשת. ויליף לה מאו קנה מיד עמיתך ול''ש לא שכיחא מדשכיחא: הניחא אי סבר לה כרב ששת. דשאר מטלטלין שאינן כלי נעשה חליפין מוקי למתניתין כרב ששת כל הנישום כדאוקימנא דהא אתא לאשמועינן: אלא אי סבר לה כרב נחמן. דאמר נעל דוקא דהוא כלי: ומטבע לא קני. לר''ל מדאורייתא דנימא יש דמים שהם כחליפין לאוקמי אדאורייתא במלתא דלא שכיח כדאוקמה ר''נ היכי מתרץ לה למתניתין בין לדסליק אדעתין מעיקרא בין למאי דאוקימנא. יש משנין סוגיא של שמועה זו בשיטה אחרת ואמרי פלוגתא דר''נ ורב ששת בפירי דוקא ולא בשאר מטלטלין ומוליכין שיטת הסוגיא בתר מאי דסליק אדעתא מעיקרא דלמאי דאוקימנא השתא מיתוקמא כר''נ שפיר דמודה הוא בשאר מטלטלין ולאו מילתא היא דטעמא דר''נ מפורש בהזהב (דף מז.) דאמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא וטעמא דרב ששת מלקיים כל דבר בכל דבר ומטבע היינו טעמא דלא עביד חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה שהמלכות פוסלתה ואינה כלום: מתני' רשות הגבוה בכסף. בגמ' מפרש דמעות הקדש קונות: בחזקה. משיכה: אמירתו לגבוה כו'. מפרש בגמרא: גמ' בבהמה. קרבן צבור:

מטלטלין בעלמא הוו חליפין ולא מטבע אתא לאשמועינן דיקא נמי דלאו מטבע אתא לאשמועינן כו' מאי כיצד ה''ל למיתני כיצד החליף מעות בפרה ומשני ה''ק וכו' ותרתי אתא לאשמועינן נקט ברישא מטבע והדר אשמועינן שאר מטלטלי ופירי נמי כו' כל מידי דלא הוי כלי פירי קרי ליה לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי ולא אמרינן נעל דוקא כיצד החליף שור בפרה פי' בשר שור בפרה וכ''ש שור חי דחשיב טפי ודמי לכלי שמשתמשים בו הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין איכא לתרוצי כולה מתניתין בין למאי דסליק אדעתין מעיקרא בין למאי דתרצינן כל הנישום אלא לר''נ מאי כיצד למאי דס''ד מעיקרא ואף למאי דאוקימנא השתא ומשני ה''ק יש דמים שהם כחליפין וכולה מתניתין חדא הוא ובמטבע עסקינן וה''ק כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע פעמים שדמים קונות כמו חליפין דנעל ואף כשנתנוהו בתורת דמים כיצד החליף דמי שור בפרה כלומר מכר לו שור במנה ומשכו ונתחייב לו המנה אמר לו המוכר יש לך פרה ליתן בדמיו אמר לו הן שמאה לו במנה אמר לו מוכר השור המעות שאתה חייב לי נתונים לך בדמיה מעות הללו קונים בלא משיכת הפרה כחליפין עכ''ל ויש משנין סוגיא של שמועה זו בשיטה אחרת ומפרשי דר''נ ורב ששת פליגי בפירי דוקא כגון פירות ממש או בשר שור ולא בשאר מטלטלין ומוליכין הסוגיא בתר מאי דס''ד מעיקרא דלמאי דאוקמינן השתא מיתוקמא כר''נ שפיר דמודה הוא בשאר מטלטלין דעבדי חליפין א''כ בשור חי קאמר ר''נ דעבדי חליפין ולאו מילתא היא דטעמא דר''נ מפורש בפרק הזהב (ב''מ דף מז.) דאמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא משמע דבעינא דוקא נעל אבל כל דבר אחר אפילו שור חי לא עביד חליפין ור''ח ור''י מקיימי פי' זה וההיא דפרק הזהב דקאמר ר''נ נעל אין ר''ל כל דדמי לנעל דהיינו כלים שמשתמשים בהם ושור וחמור גופייהו כנעל דמו ונעשין חליפין אפי' למ''ד פירי לא עבדי חליפין ומטעם שפי' בקונטרס דדמו לכלים הואיל שמשתמשין בו והוי חזי למלאכה והשתא הא דפריך לר''נ דאמר פירי לא עבדי חליפין כולה סוגיא קאי למאי דס''ד מעיקרא כמו שפי' בקונטרס אבל לרב יהודה דאמר כל הנישום אתי שפיר אפילו לר''נ דאמר כיצד החליף שור בפרה ולא בשר שור ומשני ה''ק ר''נ דיש דמים שהן כחליפין והשתא ניחא ליה למאי דס''ד מעיקרא ולמאי דאוקימנא השתא אבל לפי' הקונטרס קשה דמשמע מתוך פירושו דגוף השור וגוף הפרה היינו פירות ועלייהו קאמר ר''נ דפירי לא עבדי חליפין א''כ קשה דהא תנן בפרק השואל (שם דף ק.) המחליף פרה בחמור וילדה וכו' אלמא קונה האחד במשיכת חבירו ושייך שפיר חליפין בחמור ופרה ומיהו מצינו למידחי למ''ד פירי לא עבדי חליפין מפרש דמי פרה בחמור וקאי וילדה אחמור אבל עוד קשה דתנן פרק הזהב (שם דף מז.) פרתך בכמה בכך וכך וחמורך בכמה בכך וכך וקתני דקני לה לחמור במשיכת הפרה לכך נראה דדוקא בשר שור הוא דחשבינן פירי אבל שור וחמור גופייהו כנעל דמו כדפירשתי לעיל: שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה. ואם תאמר אמאי עקרו קניית מעות שהם מדאורייתא לגמרי ותקנו שתהא משיכה קונה ולא מעות הוה להו לתקוני שיקנו המעות עם המשיכה דהשתא לא מיעקרא קנייה דאורייתא לגמרי וליכא נמי למיחש שמא יאמר המוכר נשרפו חיטיך כיון דמצי למיהדר ביה כל כמה דלא משך וי''ל דשמא לפעמים היה הלוקח מושך החיטין ואי לא קנה במשיכה לחודה יאמר למוכר נשרפו חיטיך בעלייה וא''ת השתא נמי כיון דמעות אינן קונות לפעמים יתן הלוקח מעות למוכר קודם שימשוך החיטין ויאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה וי''ל דלהא ליכא למיחש דלכל הפחות יהא המוכר כשומר חנם דמעות וכספים אין להם שמירה אלא בקרקע והתם לא שייך למימר נשרפו מעותיך: