קידושין כד ע"א

דף כד - א

דתניא:  אין אשה פודה מעשר שני בלא שתוסיף חומש על הקרן.

אלו הם דברי חכמים: ובשלב הזה הגמרא הבינה, שהמדובר במעשר שני שהפריש הבעל מפירות שגדלו בשדותיו. והאשה שפודה אותם, נחשבת כבעלה, והרי זה כאדם שפודה את פירות המעשר שלו עצמו, שצריך להוסיף חומש.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום [בשם] רבי מאיר: אשה פודה מעשר שני של בעלה בלא חומש, מאחר שהמעשר שני אינו שלה.

ויש לדון בדברי הברייתא: היכי דמי? באיזה אופן מדובר כאן? למי שייכים המעות ולמי הפירות?

אילימא, אם נאמר, שמדובר באשה שבאה לפדות את המעשר בזוזי דבעל, ואף המעשר הוא מעשר שני דבעל, אם כן בודאי שליחותיה דבעל קא עבדה. הרי האשה באה מכח שליחות הבעל, שרוצה לפדות במעותיו את המעשר. וכיצד יתכן שרבי מאיר יפטור אותה מלהוסיף חומש?

ובהכרח אין מדובר בברייתא באופן זה.

ואלא שמה תאמר, שמדובר בזוזי דידה במעות השייכים לאשה מלפני הנישואין, שהכניסתם לבעל בתורת "נכסי מלוג", ^[1203], ^[1204] והמעשר שני הוא דידיה, של הבעל.

אם כן, בודאי האשה נחשבת כאדם אחר הבא לפדות מעשר שאינו שלו. ובענין מעשר נאמר "וכי יגאל איש ממעשרו", ולא "אשה ממעשר בעלה". ^[1205] וכיצד יתכן שחכמים יחייבו את האשה להוסיף חומש על הפדיון?

ובהכרח, אין מדובר במשנתנו באופן זה.

אלא, מאחר שנדחו שתי הדרכים הללו בהסבר הברייתא, לאו, כי האי גוונא, האם לא באופן שכזה דיברה הברייתא - דאקני לה אחר מנה, שהקנה לה אדם אחר מנה, ואמר לה: קני את המנה על מנת שתפדי בו את המעשר -

לדעת חכמים: כאשר הנותן אמר "קני את המנה", קנאו הבעל. ובמה שהוסיף ואמר "על מנת", לא עשה דבר. ונמצא שהמעות של הבעל, והאשה פודה את המעשר בשליחותו, ^[1206] ולפיכך צריכה להוסיף חומש.

לדעת רבי מאיר: מלכתחילה הנותן לא הקנה לאשה את המעות אלא לענין שתוכל לפדות בהן את המעשר כדין איש אחר שאינו מוסיף חומש, ולפיכך אין הבעל זוכה ממנה את המעות, שהרי הוא אינו יכול לפדות את מעשרו בלא להוסיף חומש. ^[1207], ^[1208].

וקשה: נמצא, שאיפכא שמענא להו!

שמענו מדברי חכמים ורבי מאיר בענין מעשר, להיפך ממה שלמדנו מדבריהם בענין שחרור עבד. שהרי בענין שחרור עבד אמר רבי מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו ואפילו אם הנותן אמר "על מנת שתצא בו לחירות". וחכמים אמרו שיש קנין לעבד בלא רבו באופן הזה. ואילו בענין מעשר למדנו להיפך!

והגמרא מביאה שני תירוצים שנאמרו על הקושיא הזאת:

א. אמר אביי: איפוך! הפוך את דברי רבי מאיר וחכמים שבברייתא בענין מעשר, ^[1209] וכך יש לשנותם:

אשה פודה מעשר שני בלא חומש.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש.

והרי זה כשיטתם לענין שחרור עבד.

ב. רבא אמר תירוץ אחר: לעולם לא תיפוך. אל תהפוך את השיטות בברייתא, אלא יש להעמיד את הברייתא באשה שבאה לפדות מעשר במעות של הבעל -

והכא, במעשר דאתא מבי נשא, עסקינן. כאן מדובר שמת אביה של האשה, והיה לו מעשר שני, וירשתו האשה בתוך שאר הנכסים שירשה מאביה. ^[1210] ונחלקו רבי מאיר וחכמים מה דין המעשר הזה:

ירושה שנופלת לאשה לאחר נישואיה, דינה כדין נכסי מלוג, ^[1211] שקונה בה האשה קרקע, והקרקע היא שלה, ואילו הפירות הגדלים בה הם של הבעל.

ונחלקו רבי מאיר ורבנן, האם דין מעשר שני שירשה האשה, דינו כדין שאר הנכסים שהאשה יורשת מאביה:

ורבי מאיר לטעמיה [לשיטתו], דאמר להלן [נב ב]: מעשר שני - ממון של הקדש [גבוה] הוא! והבעלים אוכלים אותו משל גבוה.

ולפיכך דינו שונה מדין שאר הירושה, כי זה שתיקנו חכמים בירושת האשה שיהיה דינה כדין נכסי מלוג, והבעל אוכל את פרותיה, הוא רק בנכסים השייכים לאשה והם ממונה. אבל לא בירושת מעשר שני, שהוא ממון גבוה, ולכן הבעל אינו זוכה במעשר שני.

וכאשר האשה באה לפדות את הפירות הללו במעות של הבעל, הרי זה כאילו הבעל פודה את פירות המעשר של האשה, במעות שלו ^[1212] ואינו משלם חומש, מפני שאין המעשר שלו.

ואילו רבנן, הולכים לטעמייהו [לשיטתם], דאמרי להלן [שם]: מעשר שני - ממון הדיוט הוא! וחלה עליו תקנת חכמים, והרי הוא כנכסי מלוג שקונים בהם קרקע, והפירות הגדלים בה שייכים לבעל. ^[1213]

ומאחר שהאשה פודה את פירות המעשר שני, שיש לבעל זכות בהם מדין נכסי מלוג, במעות הבעל, הילכך שליחותא דבעל קעבדא, האשה עושה בפדיה זאת את שליחות הבעל, והרי זה כאילו הבעל עצמו פודה את מעשרו במעותיו, ועליו להוסיף חומש.

עד כאן הגמרא דנה ביציאות עבד כנעני שהוזכרו במשנתנו [כסף ושטר]. ועתה הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה יציאה נוספת:

תנא: יוצא בשן ועין אם האדון הפיל את שינו או את עינו של העבד הרי זה יוצא לחרות. ^[1214], ^[1215] ולאו דוקא שן ועין, אלא הוא הדין בכל ראשי האברים, שאם הפילום אינם חוזרים לקדמותם. ^[1216], ^[1217].

ועתה הגמרא מבררת מנין לה לברייתא, שהעבד יוצא בכך לחרות: והוינן בה: בשלמא, אמנם נכון שיציאות בשן ועין כתיבי, נאמרו בפירוש בכתוב.

אלא יציאה לחרות בראשי אברים - מנלן?

ומשנינן: כיון שאמר הכתוב שן ועין, אנו לומדים מכאן את כל האברים שהם דומיא דשן ועין [הדומים לשן ועין]:

מה כמו שן ועין, שהם מומין שבגלוי, באברים חיצוניים הנראים לעין, ^[1218] וכאשר הם נופלים הם אינן חוזרין. אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין - דינם כדין שן ועין, ואם האדון הפילם הרי העבד יוצא לחרות.

ומקשינן: כל זה היה נכון אילו לא היה נאמר בתורה אלא שן בלבד.

ואולם, מאחר שנאמר גם עין, אימא ניהוו, אמור שיהיו שן ועין כ"שני כתובים הבאים כאחד".  1218*   1218*.  שני כתובים שבאים ללמד דבר אחד, כגון בעבד, הכתוב "שן" והכתוב "עין" שניהם מלמדים את אותו הדבר, שעבד יוצא בראשי אברים.

ויש לנו כלל, שכל שני כתובים הבאים כאחד - אין מלמדים לדבר אחר, אפילו הוא דומה להם.

כי אילו התורה היתה מתכוונת לנקוט דוגמא בעלמא, ללמד ממנה על כל הדומה לה, די היה לנקוט דוגמא אחת בלבד כדי ללמוד ממנה על כל הדומים לה.

ומאחר שאמר הכתוב שני דברים, בהכרח שכוונתו ללמד שהכתובים הללו אינם דוגמאות, אלא הדין נאמר רק בהם ולא בדומה להם.

ולפי זה, אין העבד צריך לצאת אלא בשן ועין שנאמרו בתורה, ולא בדברים אחרים.

ואם כו, קשה: מדוע שנינו בברייתא שהעבד יוצא בכל ראשי אברים שאינם חוזרים!?

ומתרצינן: צריכא.

כאן יש צורך בשני הכתובים, גם שן וגם עין, ולכן אפשר ללמוד מהם, על אף היותם "שני כתובים".

כי הכלל שאמרו חכמים "כל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין", לא נאמר אלא במקום שאילו היינו למדים מן הכתובים למקומות אחרים, היה קשה: מדוע לא די בכתוב אחד שישמש כדוגמא?

אבל לגבי שן ועין, כיון שהוצרך הכתוב לומר גם את שן וגם את עין, וכפי שתבאר הגמרא, אפשר ללמוד משן ועין לכל האברים.

דאי כתב רחמנא רק "שן", הוה אמינא, הייתי אומר, שאפילו -

אלא בזוזי דידה. פרש"י ז"ל של נכסי מלוג ותימא הוא לדעתו היאך הם דידה והלא יש לבעל בהם אכילת פירות ודידיה מקרו ואעפ"י שפודה בהם מעשר פירות שלו לגמרי אינו פודה בלא חומש כדאמרינן בסמוך במעשר דאתאי מבי נשא דלרבנן דידיה מיקרו ואעפ"י שאין קנינו בהם אלא קנין פירות והיא פודה במעות של בעל צריכה חומש כדפי' רש"י בסמוך וכן למאן דאמר בעל מנת שתפדי בו את המעשר דלא מהני תנאה ודבעל הוי ואין לבעל בהן אלא אכילת פירות ואעפ"י כן נקרא של בעל.
אלא משכחת לה כגון שנתן לה הבעל במתנה שאינו אוכל פירות כך איתא בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ"א ע"ב) אי נמי כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה שאין לבעל בהן פירות כדאיתא בהחובל דף פ"ט ע"א אי נמי בכותב לה דין ודברים בארוסה אי נמי בנשואה וקני מידו כדאי' בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג ע"א):

כך כתוב בכל הנסחאות שלא עבר עליהן קולמוסן של מגיהי ספרים: בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. והקשה ר"ח ז"ל, והא תניא בסוף תורת כהנים ואם גאול יגאל לרבות את האשה ואם גאול יגאל לרבות את היורש מכלל שהאשה כשפודה מעשר שני שלה מוספת חומש.
וי"מ, דכי מרבינן אשה ה"מ שיכולה לפדות סד"א כיון דכתיב עשר תעשר למען תלמוד מי שישנו בתלמוד ישנו בתורת מעשר מי שאינו בתלמוד אינו בתורת מעשר קמ"ל אבל לעולם אינה מוספת חומש שאם כן למה נאמר איש ואף על פי שממעט שם קטן מאיש קטן לא צריך קרא. ולא מחוור, דיורש לפדיון לא צריך ריבויא.
ויש לפרש לרבות את האשה שפודה מרשות (ס"א מעשר) בעלה בזיזי דידה ומעשר דידה [דידיה] שמוספת חומש ללמדך דזוזי דידה הואיל ויש לו בהן אכילת פירות כדידיה דמו ואסמכתא דרבנן היא דהא מדאורייתא אין לו פירות ועיקר קרא ליורש אתא.
ורש"י ז"ל גריס בזוזי דידה ובמעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה כלומר שהאשה כאחר ולא מחוור למה לי קרא כיון שאין לבעל בשלה כלום ולא לה במעשרו ואפשר דלאו מיעוטא דאיש שבכתוב קאמר אלא הכי קאמ' איש ממעשרו אמר רחמנא אבל האשה שפודה משלה לא דלא קרינא ביה ממעשרו וזה היה יותר נכון אלא שלא היתה גרסת הספרים מודה לו.
ויש לפרש שהפודה מעשר של בעל בזוזי מלוג שלה אינה מוספת חומש אעפ"י שיש לבעל קצת זכות משום פירות וזהו מעוטא דאיש אמר רחמנא ולא אשה וכי אוקימנא בפודה בזיזי דנכסי מלוג בפודה מעשר שלה דזוזי ומעשר שוין ולרבנן כיון דבמעשר יש לבעל זכות ובמעות אין לו זכות כלל לאו איש ממעשרו הוא ולרבא במעשר בבי נשא ופודה במעות שלה אין לו חומש מפני שהפירות מיוחדים לה והמעות עם זכות הבעל והטעם דכל שיכולין לעכב שלא לפדות שלך במעות של זכות שלי אינו קורא בו איש ממעשרו והשתא ניחא זוזי דידה דמשמע סתמא מלוג, וניחא מיעוטא דאיש ולא אשה ומכל מקום גרסת הספרים משתבשת:

אלא בזוזי דידה ומעשר דידיה. הכי גריס רש"י. ופירוש זוזי דידה זוזי דנכסי מלוג שלה היא, ואם גאול יגאל איש ממעשרו אמר רחמנא (ויקרא כז, לא) איש ולא אשה, ולאו דוקא אשה, אלא איש ממעשרו ולא אחר, ואשה דנקט רבותא קאמר, כלומר איש ולא אשתו דאפילו אשתו חשיבא כאחר לגביה לענין מעשר, וקשיא לן דנכסי מלוג דידה כדידיה חשבינן ליה לענין פדיה ולהוסיף חומש, כיון שיש לו בהן אכילת פירות, וכדאמרינן במסקנא אלא במעשר דאתיא מבי נשא, ורבנן לטעמייהו דאמרי מעשר ממון הדיון הוא, והוי כשאר נ"מ שלה ושליחותיה קעבדא, ויכולני לתרץ בזו דשאני מעשר שני, דאין לו קרן, דהא אינו יכול ליקח בו קרקע שיאכל הוא את פירותיו, אלא קרנא קא אכיל, והלכך כשתמצא לומר דממון הדיוט הוא, הרי הוא כשלו ושליחותיה קא עבדא, אבל הא דאמרינן אלא דיהיב לה אחר מנה על מנת שתפדה בו את המעשר קשיא דהא בשנתנו לה אחרים אין לבעל אלא אכילת פירות וכדכתיבנא לעיל, ואפילו הכי אמרינן דלמאן דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אינה פודה בו את המעשר דלשיחותיה קא עבדא, ובהא נמי איכא למימר דכיון דלדבר זה בלבד נתנו לו כאלו כולו של בעל חשבינן לה, מה שאין כן בנכסי מלוג שלה דיש לו קרן ויש לו פירות והקרן קיימת לה, והלכך כשהיא פודה את המעשר בקרן שלה הויא לה כאחר לגבי מעשר הבעל ואינה מוסיפה את החומש. כנ"ל לתרץ דברי רבינו, ומכל מקום לא היה צריך לכך, אלא משכחת לה בזוזי דידה לגמרי במתנה שנתן לה בעל, וכדאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא נא, ב) במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות.
אבל בעיקר הגירסא תמיהא לי אם לרבות אשתו שאינה כגופו אלא כאחר, לא הוה ליה לתלמודא לסתום עיקר תלמודו ולאמרו בלשון שאין משמעו מפני כך אלא לחלק בין פדיית איש לפדיית אשה, אלא הוה ליה למימר איש אמר רחמנא ולא אשתו,והגירסא המיושרת היא הנמצאת בספרים ישנים, והיא גרסתו של ר"ח ז"ל אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. והכי פירושו איש מוסיף חומש ולא אשה אפילו אלמנה או גרושה ואפילו במעשר דידה, והא דאמרינן בתורת כהנים פרשת (בהר סיני) [בחוקותי] אם גאל יגאל לרבות את האשה דבעל בזוזי דנכסי מלוג שלה, דומיא דיורש שפודה במעשר שבא לו ממקום אחר. והא דאמרינן התם אסיפא דההוא איש פרט לקטן ולא קאמר פרט לקטן ולאשה, משום דאיש פרט לקטן שאינו בר פדיה כלל ואם פדה אינו פדוי, מה שאין כן באשה דבת פדיה היא.
ואם תאמר כיון דאצטריך למיכתב איש למעט את הקטן, מנא לן מיעוטא דאשה שאינה מוספת חומש. יש לומר דקטן לא צריך קרא, ועיקר איש כי כתיב למעט את האשה הוא דכתיב.

אלא לאו כי האי גוונא דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שתפדה בו את המעשר. פירוש והיא פודה מעשר בעלה דרבנן סברי צריכה לתת חומש דקנה בעלה והוה להו מעשר וזוזי דידיה ור"מ ס"ל לא קנה בעלה והוה ליה מעשר דידיה וזוזי דידה ואיש אמר רחמנא ולא אחר. ואיכא דקשיא ליה אמאי אוקמא בעל מנת שתפדי בו את המעשר כרבי אלעזר לוקמה בע"מ שאין לבעלה רשות בו כרבא אמר רב ששת דהלכתא כותיה ואיכא למימר דהא עדיפא ליה דאלו מדרבא הא פליג עלה רבי אלעזר ואלו כדרבי אלעזר אפשר דמודה רבא דבדידה נמי פליגי ר"מ ורבנן כדכתיבנא לעיל:

אמר אביי איפוך. פי' איפוך בתרייתא דהיינו מתניתא דפרכת מינה והכי עדיף טפי מלמימר דמתניתין לא תריצא וכן בכל דוכתא דפרקי' איפוך הכי נמי מפכינן בתרייתא כדכתיבנא במס' גטין שכן דרך כל אדם לקיים דבריו ולסתו' ולהפך דברי המקשה. תנא יוצרו בשן ועין וראשי איברים כו' ישלחנו ריבויי' היא פירוש דלא דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל אלא בריבה ומיעט וריבה ופרכינן אי ריבויי' היא יכול אפילו צמתה ידו כו' א"כ שן ועין מאי אהני ליה פי' דלא סגיא דמיעוטא לא ממעט מידו הלכך אתי למעוטי הא דסיפא לחזור ואיצטרכו שן ועין תרוייהו וכדלעיל:

הפודה מעשר שני שלו הן שהוא מקרקע שלו הן שנפל לו בירושה הן שניתן לו במתנה מוסיף חומש והוא שמחלל ופודה שוה ארבעה בחמשה ואפילו פדה על ידי שלוחו ופדאו שלוחו במעות של בעל הבית הרי שלוחו כמותו ומוסיף חומש ומעתה אם פדאתהו אשתו במעות שלו מוסיף חומש אפילו בנכסי מלוג שמכל מקום המעשר שלו הוא לגמרי שבכלל הפירות הוא אבל אשה פנויה פודה מעשר שני שלה בלא חומש שנאמר איש ממעשרו ולא אשה ממעשרה ומה שאמרו בספרי ואם גאול יגאל לרבות את האשה פירושו בנשואה שמוספת חומש במעשר הבעל ומתורת שליחותו שביארנו הקנה אחד מעות לאשה ואמר לה על מנת שתפדי בו מעשר שני של בעליך הרי אמרו לא קנה יתהון בעל והרי פדיון זה שלא במעותיו ואין זה שליחותו ולפיכך פודה בלא חומש מת אביה וירשה ממנו מעשר שני הואיל ומעשר ממון גבוה הוא זכה בו הבעל שלא חלה עליו תקנת חכמים ולפיכך כשפודתהו אע"פ שבמעות הבעל פודתהו אינה מוספת חומש שאין זה מעשרו והרי הוא מעשר לזה ומעות לזה וכן הבעל עצמו פודהו בלא חומש:

עבד כנעני יוצא בראשי איברים ר"ל שכל שהכהו בכונה וחסרו שן או עין או אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שהם בגלוי ואינן חוזרים יצא לחירות ואע"פ שלא הוזכרו בתורה אלא שן ועין לא הזכירם אלא ללמד מהם על האחרים שיהא חסרונם מום שבגלוי ואינו חוזר ואף שני אלו הוצרכו שאלו נאמר שן ולא נאמר עין הייתי אומר אפילו שן דחלב ר"ל שהעבד קטן קמ"ל עין מה עין שאינו חוזר אף שן דוקא שאינה חוזרת כגון שן של גדול ואם תאמר עין ולא תאמר שן הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא אפילו של גדול קמ"ל שן ומכאן אמרו לעשרים וארבעה איברים והם עשרים אצבעות שבידים ורגלים וראשי האזנים וראש החוטם וראש הגויה ובאשה ראשי הדדים:

גמרא אלא בזוזי דידה ומעשר דידי' הגרש"י ופי דזוזי דידה דנכסי מלוג ומעשר דידיה משדותיו דמעשרות אמר רח' ולא מעשר אחר ואשה כאחר דמיא ואיש ממעשרו אמר רח' ולא אשה ממעשר בעלה וק' לפירושו דלא היה לו להזכיר איש ואשה אלא דה"ל ממעשרו אמר רח' ולא ממעשר חבירו ועוד דזוזי דידה דנכסי מלוג כדידיה חשיבי דמה שקנתה אשה קנה בעלה כדאמר גבי מעשר דאתאי מבי נשא דקני ליה בעל למ"ד מעשר ממון הדיוט ושליחו' דבעל קא עבד הילכך נר' לר"ת לגרוס בזוזי דידה ומעשר דידה וכן נמצאת הגיר' בספרים הישנים איש אמר רח' ולא אשה ואפי' היא אלמנה וגרושה אינה מוספת חומש בפדיון מעשר שני שלה והדתני' בת"כ בפ' בהר אם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש לענין פדיה דוקא מרבה אשה דס"ד הואיל וכתיב גבי מעשר למען תלמד ליראה ודרשינן בסיפר' דגדול מעשר המביא לידי יראה ותלמוד כששוהא בירו' לאכול מעשרות וה"א כיון דאשה לאו בת תלמוד היא לית' בדיני מעשר פירש"י להכי איצטריך לרבויי אשה והא דממעט בת"כ קטן מאיש ה"נ הוה ליה למעוטי אשה מחומש כדקאמר הכא אלא משום דמרבי בההוא קרא גופיה מאם גאל יגאל ניחא ליה למנקט איש ולא קטן למעוטי ולא היה צריך ר"ת טעמא דלמען תלמד דהוה מצי למימר דאיצטריך לרבויי אשה לענין פדייה דלא תיסק אדעתין למעוטי לגמרי מאיש כי היכי דממעטי קנין:

תנא יוצא בשן ועין ותנא דידן דלא חשיב להו קסבר צריך גט שחרור:

אין האשה הפודה מעשר שלו מוסיף חומש דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו ויסף חמישיתו ואחר שפודהו אין מוסיף חומש ואשה שפודה מעשר שלה אינה מוסיף חומש דכתיב איש ולא אשה:

ומעשר דידה ומיירי שאין לה בעל:

דבי נשא. מבית אביה:

יוצא. העבד לחרות אם השחית עינו או אבר שאינו חוזר:

צריכי. ולא באין כאחד הם:

אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה כך מצאתי הגירסא כתובה בכל הספרים אבל המורה גריס ומעשר דידיה ופריש הכי בזוזי דידה דנכסי מלוג ומעשר דידיה משדותיו איש אמר רחמנא ולא אשה ממעשר בעלה דאשה כי אחר דמיא ולפי פתרון המורה מתמה אתנא קמא דאמר אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאמאי צריכה ליתן חומש הא אשה נמי כאחר דמיא וכי אקני לה אחר מנה על מנת שיפדה בו את המעשר פירש המורה רבנן סברי כי אמר לה קני קנה בעלה וכי אמר לה ע"מ ולא כלום הוא הילכך היה להו זוזי דבעל ושליחותיה עבדה ואיש ממעשרו קרינא ביה משמע מפתרון המורה שהבעל זוכה במתנתה זכייה גמורה להיות שלו לחלוטנית כמו מעשה ידיה ומציאתה שהם הכל שלו ולא כנכסין שנפלה לה בירושה שהן נכסי מלוג שאין לו לבעל בהם אלא אכילת פירות בלבד ודין הבעל והרב שוין בזה וכל דבריו נראו לי קשין ביותר חדא שזה הוא רחוק מן הדעת מאד שיזכה הבעל במתנה שניתנה לאשתו לגמרי יותר ממה שזוכה בנכסין שנפלו לה בירושה הבאה מאיליה ואין שם דעת אחרת המקנה אותה ועוד שמשבש גירסת הספרים שכתוב בהן דידה וגריס דידיה ועוד אי זוזי דידה ומעשר דידיה הוא אמאי אמר איש אמר רחמנא ולא אשה הכי הוה ליה לאקשויי אמאי צריכה ליתן חומש ממעשרו אמר רחמנא והאי לאו ממעשרו הוא ועוד דהכא קורא לנכסי מלוג זוזי דידה ולקמן מוקמי' לה במעשר דאתאי מבי נשא ולרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל בתקנתא דרבנן כשאר כל נכסי מלוג שלה קרי ליה מעשר דבעל ושליחותיה קא עבדה נמצא זה סותר את זה ועוד מדקשיא לך מהשליש מעות לבתו דמשמע שהאב רשאי ליתן מתנה לאשתו כדכתבית לעיל ולפי דברי המורה דאמר שהבעל זוכה במתנה לגמרי קשיא ליה מתנית' והנכון בעיני זה נראה לי דמאי דאמרינן דאין קנין לאשה בלא בעלה זו הוא פתרונו דכל מה שקנת' אשה קנה בעלה בענין זה שהוא אוכל פירות ואין אדם יכול להקנות לאשה נכסים ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן אלא כל רשות שיש לבעלה על כל הנכסי' שנפלו לה בירוש' יש לו נמי גם על הנכסי' שניתנו לה בנותנת ואע"פ שדעת אחרת מקנה אות' אינו יכול לסלק רשות הבעל מעליהם ואין קנין הבעל והרב שוים אלא האי כי דיניה והאי כי דיניה הרב זוכה בנכסי עבדו קנין גמור דכל מה שקנה העבד קנה רבו והבעל איננו זוכה בנכסי אשתו אלא קניין פירו' ומיהו כל זמן שהוא קיים כנכסיו הם שהרי אין לאשה בהם שום זכייה שבעולם בחיי בעלה כי אם אחרי מותו. ומשום הכי מעשר דאתאי מבי נשא קרו ליה רבנן מעשרו של בעל שכל נכסי מלוג שלה נכסיו הם כל ימי חייו. וכן נראה לי פתרון שטה זו היכי דמי אילימא בזוזי דבעל ומעשר דבעל שליחותיה דבעל קא עבדא פי' אדרבי מאיר מתמה דאמר אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאילו תנא קמא דאמר אינה פודה שפיר קאמר דבין אם פודה מעשר שני של בעלה בין אם פודה מעשר שני שלה כגון שאין לה בעל צריכה ליתן חומש אם הוא של בעלה שליחותיה קא עבדה ואם הוא שלה מעשרו קרינא ביה ואף על גב דאיש כתב בפרשה אין חלוק בין אשה לאיש כדתניא בסיפרא בפרשת גאל יגאל לרבות האשה. הילכך אין לתמוה אלא על דברי רבי מאיר דאמר אשה פודה מעשר שני בלא חומש דהיכי דמי אי בזוזי דבעל ומעשר דבעל שליחותיה דבעל קא עבדא ואע"פ שהיו זוזים שלה נכסי מלוג של בעל הם כל ימי חייו ואין לאשה בהם שום זכיה כל ימי חייו ואע"פ שצריך ליקח בהן קרקע ימכור הפירות שהיו של מעשר שני ויקח בהן קרקע הילכך שליחותיה קא עבדה וצריכה ליתן חומש אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. פי' האי נמי לרבי מאיר קא מהדר ובתימא בעית למימריה ולאו בניחותא דאי בזוזי דידה ומעשר דידה כגון שאין לה בעל או שיש לה בעל וכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בההיא אמר רבי מאיר דפודה בלא חומש ואמאי והרי זה המעשר שלה הוא וממעשרו קרינא ביה שאין חילוק בין אשה לאיש דאטו איש אמר רחמנא ולא אשה והרי לכל התורה כולה השוה הכתוב אשה לאיש והכא נמי מרבה בסיפרא אשה מגאל יגאל. ואין לך שום טצדקי שתיפטר האשה חומש ממעשר שני אלא א"כ הקנה לה אחר מנה על מנת שתפדה בו את המעשר שלא חל על אותו המנה קנינו של בעל כמו שחל על כל נכסי מלוג שלה והילכך אשה כי אחר דמיא ורבנן סברי אין קניין לאשה בלא בעלה והרי הוא זה המנה כשאר נכסי מלוג שלה ושליחותיה קא עבדא. ואי הוה בעי הוה מוקי לה כגון שהיה המנה של אשה וכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עליך באותו מנה ובפירותיו. אלא דהוה קשיא לן אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דמחייב להכי מוקי לה שנתן לה אחר מנה וקסבר רבנן שאין אותו אחר יכול להפקיע קניינו של בעל מעל אותו מנה ואכתי שליחותיה דבעל קא עבדה. ואוקמה רבא במעש' דאתאי מבי נשא שהוא כמו נכסי מלוג לרבנן הילכך כי פרקה ליה מזוזי דבעל שליחותיה קא עבדה שגם המעשר של בעל הוא כל נכסי מלוג של אשה הם נקראים נכסי הבעל כל ימי חייו שהרי אין האשה יכולה להוציאם מתחת רשותו כל ימי חייו. ורבי מאיר סבר אינו כמו נכסי מלוג אלא של אשה הוא או חל עליו קניין הבעל והילכך כי פרקה ליה מזוזי דבעל כאחר דמי הבעל ואין צריך ליתן חומש. מעשר ממון גבוה הוא דלא קני ליה בעל ראיתי מקשים בזה ממאי דאמרינן בפרק השואל בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן לימעול בעל דהתירא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני משמע הא ניחא ליה הוה קני והא ממון גבוה הוא ואין זו קושיא של כלום דכל מעילה דהקדש אינה אלא בשגגה אבל אם ידע שהוא הקדש אין בו שום זכייה ואינו מביא קרבן מעילה. והכי גבי מעשר בכוונה הוא רוצה לזכות בו משום הכי אמר כן דממון גבוה הוא ואין לו כח לזכות בו:

תנא יוצא בשן ועין כו'. ותנא דמתניתין דלא תנא אלא כסף ושטר יש לומר דסבירא ליה כי הנך דלקמן דאמרי וצריך גט שחרור:

בא"ד ומשני כשנתנו לה אחרים על מנת שאין לבעלה רשות בהן כו' עכ"ל ואע"ג דכל הנך אוקימתות הוי כרבנן דלר"מ קנה הבעל כו' י"ל דתלמודא לא נחית לאשמועינן אלא דהלכה כרב ששת ממילא שמעינן דלר' מאיר כו' עכ"ל הרא"ש ע"ש באורך והתוס' קצרו בדבריהם בכל זה וק"ל:

בא"ד אך ר"י אומר דאין ראיה לומר דהלכה כר"ש כו' דיש לחלק בין אשה לעבד כו' עכ"ל ומיהו באשה נמי לר"א פליגי רבי מאיר ורבנן ובע"מ שאין לבעליך רשות בו כדקאמר התם לרב דאי אמר לה מה שתרצי תעשי דקנה יתהון בעל כו' ורב כרבי מאיר ויש לדקדק לדברי ר"י מאי פריך מדר' מאיר אדרבי מאיר מהך דמעשר שני דע"מ שתפדי בו את המעשר הא ר"מ מודה לר"א בכה"ג באשה דלא קנה הבעל כמו שאתה נותן לפיך ויש לישב דמ"מ פריך דר"מ אדר' מאיר ודרבנן אדרבנן דסברתם הכא הפוכה מסברתם גבי ע"מ שתפדי כו' דהכא בע"מ שאין לבעליך רשות בו לר"מ קני הבעל טפי מלרבנן וגבי מעשר בע"מ שתפדי כו' קני הבעל טפי לרבנן מלר"מ וקצת יש להוכיח כן מתוך שמעתין אף לפירוש רבינו תם דלא מחלק בין אשה לעבד דלא פריך אלא מסברתם דלר"א הא איכא לאוקמא פלוגתייהו גבי מעשר בע"מ שאין לבעליך רשות בו דקני גם לרבנן ולא תקשי מדרבנן אדרבנן דלא פליגי לעיל אלא בע"מ שתצא לחירות ולרב ששת נמי דמוקי פלוגתייהו לעיל דוקא בע"מ שאין לרבך רשות בו אבל בע"מ שתצא בו לחירות מודה ר"מ דלא קני איכא לאוקמה פלוגתייהו במעשר בע"מ שתפדי בו את המעשר ולא תקשי מדר"מ אדר' מאיר אלא דמ"מ פריך דסברתם במעשר הפוכה מדלעיל ומיהו בהא איכא למימר דשפיר פריך כפשטיה דמ"מ תקשי מכל שכן לרב ששת מדרבנן אדרבנן ולר"א מכ"ש תקשה מדר' מאיר אדר"מ גם קשה לפי' ר"י לא מישב ההוא סוגיא דפסחים דמוכחא כרב ששת ודברי ת"י ודברי הרא"ש נכונים בזה דדברי ר"י אין כאן מקומם ולא בא ר"י כלל לדחות דברי ר"ת דלעיל אבל מקומם לעיל אהא דקאמר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כו' דאין קנין שלהם שוה בכל ענין אבל בפלוגתייהו דהכא שוין הן עבד ואשה אלא דלא דמי לגמרי דאשה כו' עיין באורך ברא"ש ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה אלא בזוזי כו' לכן ג"ל דזוזי דידה מיירי כשהקנה לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בו כו' שאין הבעל אוכל פירות עכ"ל לא ידענא היכן פירשו כן לעיל דאדרבה בהדיא כתבו לעיל דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות כו' והיינו לר"א לכ"ע ולרב ששת מיהת לר"מ אין קנין לאשה בלא בעלה בע"מ שאין לבעליך רשות בו ובת"י אלו הדברים אינן שם ולולי דבריהם שלפנינו הייתי יכול לפרש בזוזי דידה כו' היינו שנתן לה הבעל במתנה דבהנהו זוזי ודאי קנתה האשה לגמרי ואין לבעל בהן אפילו פירות כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה תנא יוצא בשן כו' משום דסבר צריך גט שחרור עכ"ל ומתני' דידן בהא לא סבר כר"מ דאמר לקמן דאין צריך גט שחרור וק"ל:

בתוד"ה אלא בזוזי דידה וכו' עד לכן נ"ל זוזי דידה מיירי כשהקנה לה אחד מנה ע"מ וכו' דהא פרשינן לעיל וכו'. יש לתמוה דהא לרב ששת קני ליה בעל מנת לר"מ ולר"א אפילו לרבנן והיינו לכל הפחות לפירות ואפילו אי מיירי בעל מנת שאין לבעלה רשות בה אלא מה שאת נותנת ונושאת לפיך לא קנתה האשה לרבי מאיר ולר"א אלא לפי' ר"י דפירש דר"י מודה באשה אבל לפי' ר"ת לא יתישב וק"ל וזה דוחק וגם לישנא דכתבו דהא דרשינן לעיל וכו' לא מתישב שפיר דהא לא פירשו מזה לעיל כלום אע"ג דממילא משתמע דכיון דכתבו דהא דבאשה קונה הבעל כשאחרים נותנין לה היינו דוקא לענין שהבעל אוכל פירות וממילא שמעינן דהיכא דאין הבעל קונה אין אוכל אפילו פירות מ"מ לא יתישב שפיר ויותר היה מתישב אם תירצו התוס' דמיירי הכא שהבעל נתן לאשה מתנה דכתבו לעיל דאם הבעל נותן מתנה לאשתו קנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות ואפשר שהתוס' כוונו לזה אע"פ שאין זה לשונם אך לא ערב לבבי להגיה כ"כ ולשבש הספרים:

רש"י בד"ה על מנת שתפדי כו' הלכך זוזי הוי דבעל כו' כצ"ל:

בד"ה שאין חוזרין אם נטלן הס"ד:

תוס' בד"ה רבי אלעזר אומר כו' דהלכה כרב ששת מההיא דנדרים ומפרק בן סורר כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ור"מ לטעמיה. וכי פרקה ליה בזוזי כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"א. וכ"מ בירושלמי כו' ואי במתנה הוי הגוף נמי לבעל כו'. ק"ל הלא יל"פ כוונת הירושלמי דתאמר דנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה לר"ש אליבא דרבנן. או ע"מ שאקנה בה קרקע וכדומה דמהני אליביה אף לר"מ. ולר"א עכ"פ לרבנן:

בא"ד וא"ת לפיר"ת דלר"ש מועיל כו'. עמש"כ לעיל בישובו בס"ד:

תד"ה אלא. וקשה לר"ת דלא ה"ל להזכיר איש ואשה כו'. נ"ל דקושייתו איננה אלא לפי דמסקי בסוה"ד בפי' זוזי דידה. אבל לפרש"י דהיינו נכסי מלוג שהבעל אוכל מהן הפירות ובמס' גיטין (מז ב) אמרינן שאדם מביא בכורי אשתו וקורא ע"ש. ודאי לא נוכל למעטו ממעשרו ונצרך לזה מיעוט דאיש ולא אשה:

בא"ד ונראה לר"ת כו' והא דתניא בת"כ בפ' בחוקתי (כצ"ל) כו' לרבות את האשה כו' ולא לענין חומש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מע"ש הל"ב. ולהקרבן אהרן נעלם כ"ז שפי' שם לרבות את האשה שמוספת חומש. ולכאורה קשה לשיטתם התוספתא ספ"ב דסוטה דחשיב דברים שבין איש לאשה ולא חשיב הא דהאיש מוסיף חומש ולא האשה. אולם התוס' שם ספ"ג תמהו ממילי טובא דל"ח להו:

בא"ד ומיהו בחנם הזכיר ר"ת למען תלמד כו'. ולי ג"כ קשה דהא האי קרא כתיב בהעלאת גוף המעשר לירושלים לא בפידויו:

בא"ד כדאמר גבי מעשר כו' דקני ליה בעל למ"ד כו'. ולעד"נ כיון דתנן סוף פ"א דמע"ש דאין לוקחין עבדים וקרקעות מדמי מע"ש ועי' ביבמות (עג) בתד"ה נכסי כהן דזהו לכ"ע וא"כ אין יכולין לעשות מהן קרן קיימת בעבורה וע"כ הבעל אוכלן עד לכלה לכן ודאי נקראו דידי' ונכון בס"ד. אח"ז מצאתי להרשב"א בחדושיו שקדמני בזה:

רש״י ד"ה דאייתי מבי נשא וכו׳ והיה לו מעשר שני וירשתו עם שאר נכסים כצ"ל:

תוס׳ ד״ה ורבי אלעזר אומר (הנמעל״ד) אליבא דרב ששת וי״ל דרבנן אע"י עצמו כצ"ל:

בא"ד ועוד מייתי ראיה דהלכה כר"ש מפ' בן סורר כו' והשתא בשלמא לר"ש אתי מיהא כרבנן כו' עכ"ל. ואפ"ה לא ניחא ליה לפסוק כשמואל דמסייע ליה נמי סתמא דפסחים משום דבפסחים לא נחית סתמא דתלמודא לפרש דוקא הכי אלא משום דבעי לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן וממילא ידעינן דלר"מ איירי באמר לו ע"מ שתצא ידי פסח וכן נראה מל' והרא"ש ז"ל ומה"ט לא הוצרך ר"י ז"ל ליישב שיטה דפסחים אלא סוגיא דנדרים דפ' בן סורר. מיהו ממתניתין דפ' בן סורר לא קשיא לר"א דהא איכא התם אוקימתא אחריתא ע"ש ונראה דרב גופא נמי מוקי למתני דפ' בן סורר בהאי אוקימתא אחריתא דלא תיקשי סתמא דבן סורר אסתמא דנדרים כן נ"ל:

בא"ד אך ר"י אומר דאין ראיה דהלכה כרב ששת כו' נראה דר"י רוצה לפסוק כרב ומוקמינן ליה בנדרים כר"מ והיינו כר"מ אליבא דר"א אלא דאכתי קשיא לי א"כ אמאי מוקמינן התם בנדרים למילתא דרב כר"מ הא אפי' כרבנן נמי מצי לאוקמא ואפשר משום דלר"מ שמעינן בהדיא דבעבד לא מהני מה שתרצי עשי דהא אפילו ע"מ שתצא לחירות לא מהני א"כ באשה מעלינן חד דרגא דבעינן מיהא ע"מ שאת נותנת לפיך אבל כולי האי לא מפלגינן בין אשה לעבד לומר דבאשה מהני מה שתרצי עשי משא"כ לרבנן דלא פסיקא לן כולי האי דלא מהני בעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דהוי כמה שתרצי עשי אלא ר"א מסיק הכי מסברא וא"כ אפשר דבאשה מהני אפילו מה שתרצי עשי כן נ"ל בשיטת ר"י ובעיקר דבריו נ"ל לפרש דמה"ט גופא דאם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה א"כ מש"ה נמי מהני בה תנאה והיינו למאי דפרישית בסברת הרא"ש ז"ל דהו"ל כאילו אמר לאדון ע"מ שלא יהא שלן וא"כ דוקא בעבד שייך לומר כן דהא אפילו אם אמר לאדון ע"מ שתתן לעבד נמי לא מהני דהא אין לעבד יד כלל משא"כ באשה שאם התנה עם הבעל ע"מ שתתן לאשתך מהני דהא קנתה מיד הבעל ואם כן כשהתנה הנותן עם האשה לא גרע כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא בזוזי דידה כו' ומה שפירש בקונטרס לא נהירא עיין בחידושי הרשב"א שכתב ליישב שיטת רש"י וכן במה שכתבו התוספות דאיירי כשהקנה לה אחר מנה כתב שם בל' אחר דאיירי שהבעל נתן לה מתנה וזה מוכרח בשיטת התוספות דהא אליבא דר"א איירי הכא דבע"מ שאין לבעלך רשות בו לכ"ע קנה הבעל ועיין במהרש"א: