קידושין יז ע"א

דף יז - א

יכול, שמא תאמר אפילו אם העבד חלה בזמן שש שנות עבדותו, ^[684] הרי זה חייב להשלים. ^[685]

תלמוד לומר, לכך נאמר [שמות כא]: "ובשביעית יצא". ^[686] ללמד שיש עבד שיוצא בשביעית אף על פי שלא עבד שש שנים שלמות, ^[687] והיינו עבד שחלה. ^[688]

ומאחר שהברייתא אומרת שעבד שברח חייב להשלים את שנות עבדותו, ויוצא לאחר שישלים, אם כן, ראוי להעניק לו כדין עבד היוצא בשש! וקשה: למה שנינו שבורח אין מעניקים לו?

אמר רב ששת תירוץ: הכא, במאי עסקינן, הברייתא שאמרה אין מעניקים לבורח, עוסקת בכגון שברח ולאחר מכן פגע בו יובל, ^[689] לפני שחזר להשלים את עבודתו. והיובל מוציאו לחרות.

מהו דתימא, שמא היית אומר: הואיל ואפיק ליה יובל, הואיל והיובל הוא שהוציאו לחרות, לפיכך "שילוחו מעמך" קרינן ביה, ולא נקנסיה, ונעניק ליה. לכן, קא משמע לן, השמיענו הכתוב, שהואיל והתבטל ממלאכה על ידי בריחתו, אין מעניקים לו. ^[690]

ואגב שהבאנו את הברייתא בענין חיוב השלמת שש שנים, דנה הגמרא בדבריה:

אמר מר בברייתא: יכול אפילו אם חלה העבד הרי הוא חייב להשלים, תלמוד לומר: "ובשביעית יצא".

והברייתא לא פירשה כמה זמן העבד חלה, ומשמע שאין חילוק בדבר, ואפילו אם חלה כל שש שנות עבדותו, אינו חייב להשלים.

ותמהינן: וכי אפילו אם חלה כל שש שנות עבדותו אינו חייב להשלים?!

והתניא, חלה שלש שנים ועבד שלש שנים, אינו חייב להשלים. אבל אם חלה כל שש השנים, חייב להשלים! ^[691]

אמר תירץ רב ששת תירוץ: הברייתא דלעיל דברה בחולה שמתבטל ממלאכה קשה, אבל הוא עושה מלאכה קלה, כגון שעושה מעשה מחט [שתופר], ולכן, אפילו אם חלה שש שנים אינו משלים, כיון שלא בטל מכל מלאכה. ^[692]

שנינו בברייתא: חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, חלה כל שש חייב להשלים.

ומקשינן: הא גופא קשיא, הרי הברייתא סותרת את עצמה:

ברישא אמרת: "חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים", משמע שדוקא אם חלה שלש אין חייב להשלים.

הא יותר משלש, כגון ארבע, חייב להשלים.

ועכשיו, אימא, אמור את הסיפא:

חלה כל שש, חייב להשלים.

ומשמע, הא אם חלה פחות משש, כגון ארבע, אין חייב להשלים! נמצא שהרישא והסיפא סותרים זה לזה!

ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: דוקא אם "חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים".

אבל אם חלה יותר משלש, כגון שחלה ארבע, ^[693] נעשה כמי שחלה כל שש, וחייב להשלים". ^[694]

ואגב שבסוגיא הבאנו כמה ברייתות המדברות על מצות הענקה, מבארת עתה הגמרא כמה מעניקים לעבד:

נאמר [דברים טו יד]: "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".

תנו רבנן:

כמה מעניקים לו לעבד? - שווי חמש סלעים מכל מין ומין, חמש מצאנך, חמש מגרנך, וחמש מיקבך, שהן בסך הכל חמש עשרה סלעים. ^[695] דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מעניקים לעבד שלשים סלעים, כשלשים של עבד, כשם שמצאנו ששור מועד שנגח עבד כנעני והרגו, משלם לבעליו שלשים סלעים בדמיו. ^[696]

[ולהלן יתבאר מה בכך שמצאנו ששור מועד שנגח עבד כנעני משלם שלשים סלעים].

רבי שמעון אומר: מעניקים לעבד חמשים סלעים, כחמשים שבערכין.

כשם שמצאנו שהמעריך זכר מבן עשרים ועד ששים שנה, משלם להקדש חמשים סלעים בדמי ערכו. ^[697]

[ולהלן יתבאר מה ענין ערכין לכאן].

והגמרא מבארת עתה את דברי הברייתא:

אמר מר בברייתא: כמה מעניקים לו? - חמש סלעים מכל מין ומין. חמשה מצאנך, חמשה מגרנך, וחמש מיקבך.

שהם בסך הכל חמש עשרה סלעים. אלו דברי רבי מאיר.

ותמהינן על "סך הכל" של מנין חמשה עשר שקלים, שהוסיף רבי מאיר בסיום דבריו:

ורבי מאיר - מנינא אתי לאשמועינן?

וכי רבי מאיר בא ללמדנו את החשבון, שחמש סלעים משלשה מינים הם בסך הכל חמש עשרה?!

ומתרצינן: הא קמשמע לן, את זאת בא רבי מאיר להשמיענו:

מיבצר הוא דלא מבצר ליה מהאי מנינא. ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא - לית לן בה.

דהיינו, אסור לאדון לפחות מהענקה השווה חמש עשרה סלעים בסך הכל, אבל אם פחת מחמש סלעים ממין אחד, ובמקומו ריבה ממין אחר יותר מחמש סלעים, אין פסול בדבר, ובלבד שבסך הכל העניק לעבד 15 סלעים.

ולפיכך שנה רבי מאיר "שהן חמש עשרה סלעים". ללמד שרק המנין של הסך הכללי מעכב. ^[698]

והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר? מנין למד רבי מאיר שמכל מין המוזכר בפסוק צריך להעניק חמש סלעים?

ומשנינן: נאמר בענין הענקה [דברים טו יג]: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו 'ריקם' [אלא] הענק תעניק לו".

ורבי מאיר יליף, לומד את שיעור ההענקה, מגזרה שוה "ריקם ריקם" מבכור.

'ריקם' שהוזכר כאן נלמד מ'ריקם' שהוזכר בפדיון הבן בבכור [שמות לד]: "וכל בכור בניך תפדה, ולא יראו פני 'ריקם'".

מה, כמו שהשיעור שהוזכר להלן, בפדיון הבן, הוא חמש סלעים -

אף כאן, שיעור ההענקה בעבד, הוא חמש סלעים מכל שלשת המינים שהוזכרו בפסוק.

ומקשינן: ואימא, חמש סלעים מכולהו!

אמור ששיעור ההענקה הוא חמש סלעים מכל המינים שהוזכרו בפסוק יחד! ומנין למדת ששיעור חמש סלעים מתייחס לכל מין בפני עצמו? ומתרצינן: כך הוא סדר הכתובים בענין הענקה [דברים טו יג - יד]:

"לא תשלחנו 'ריקם', [אלא] העניק תעניק לו - מצאנך, ומגרנך ומיקבך".

המילה 'ריקם' הוזכרה בפסוק לפני שהוזכרו בו שלשת המינים, צאנך גרנך ויקבך.

ואמנם, אי כתיב 'ריקם' לבסוף, אילו המילה 'ריקם' היתה כתובה לאחר שלשת המינים, וכך היה אומר הכתוב "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, ולא תשלחנו ריקם", אזי הייתי דורש את הפסוק כדקאמרת, ששיעור ההענקה הוא בסך הכל חמש סלעים, מכל שלשת המינים יחד.

אבל, השתא, דכתיב "ריקם" ברישא, עכשיו שנאמר 'ריקם' לפני שלשת המינים "צאנך גרנך ויקבך", הרי יש לך לדרוש את הפסוק כך -

שדי, הטל את הכתוב "לא תשלחנו ריקם"

- א"צאן".

דהיינו, דרוש את הפסוק כאילו אמר "לא תשלחנו ריקם" לגבי "צאנך".

וכמו כן יש לך לדרוש את הפסוק "ולא תשלחנו ריקם", כאילו אמרו הכתוב א" גורן ".

וכמו כן יש לך לדרוש את הפסוק "לא תשלחנו ריקם", א"יקב".

ומכאן למדנו, שצריכה להיות הענקה מכל מין ומין בשיעור חמש סלעים. ^[699]

ומקשינן: גם בענין עולת ראיה ^[700] נאמר בתורה 'ריקם'. ^[701] ועולת ראיה צריכה להיות שוה שתי מעות כסף.

ואם כן, קשה: מדוע לומדים "ריקם ריקם" מפדיון הבן ששיעורו חמש סלעים?

ונילף [נלמד] "ריקם ריקם" מעולת ראיה ששיעורה הוא שתי מעות כסף בלבד! ^[702]

ומתרצינן: אמר קרא [דברים טו] בענין הענקה: "אשר ברכך יי אלהיך". ללמד שנדרוש את המקרא לרבות, ולא למעט. ^[703]

שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: מעניקים לעבד שלשים סלעים כשלשים של עבד. כשם ששור שנגח עבד כנעני והרגו, משלם בעל השור שלשים סלעים לבעל העבד.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה? מה בכך ששור שנגח עבד משלם שלשים בדמיו?

ומשנינן: נאמר בענין הענקה [שם]: "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו". ורבי יהודה יליף [לומד] "נתינה נתינה" בגזרה שוה מעבד. שנאמר בענין שור מועד שנגח עבד [שמות כא]: "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו".

מה, כמו ששיעור הנתינה שהוזכר להלן, בשור שהרג עבד, הוא שלשים שקלים -

אף שיעור ה"נתינה" שהוזכרה כאן, בהענקה לעבד, הוא שלשים סלעים.

ומקשינן: הרי גם בענין ערכין נאמר לשון "נתינה" [ויקרא כז כג] "ונתן את הערכך". ^[704]

והרי שיעור הערך הגבוה ביותר הוא חמישים שקלים. ^[705] ואם כן קשה: מדוע רבי יהודה לומד "נתינה נתינה" משלשים של עבד?

ונילף [נלמד] "נתינה נתינה" מערכין, ונאמר ששיעור הענקה הוא חמישים סלעים! ^[706]

ומתרצינן: עדיף ללמוד את דין הענקה מדין שלשים של עבד, משני טעמים:

חדא, טעם אחד: דאם לפניך שתי אפשרויות: ללמוד מן המרובה או ללמוד מן המועט -

אם תפשתה [תתפוס] את המרובה, יש חשש שמא לא תפשתה [לא תתפסנו] כדין.

שהרי יתכן שהיה ראוי לך לתפוס את המועט.

אבל אם תפשתה את המועט, אין ספק שתפשתה אותו כדין. שהרי בכלל המרובה יש גם את המועט. ^{[707] [708]}

ולכן לומדים את שיעור הענקה משלשים של עבד ולא מחמישים סלעים של ערכין.

ועוד טעם נוסף: עבד מעבד הוה ליה למילף.

ראוי ללמוד את דין הענקה בעבד מדין תשלום שלשים של עבד, מאחר ששניהם הם דינים שנאמרו בעבדים.

שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: מעניקים לעבד חמשים סלעים, כחמשים של ערכין.

והוינן בה: מאי טעמיה דרבי שמעון?

ומשנינן: נאמר בענין הענקה [דברים טו]: "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".

ורבי שמעון גמר [למד] "נתינה נתינה" בגזרה שוה מערכין, שגם בענין ערכין נאמרה לשון "נתינה" [ויקרא כז כג], "ונתן את הערכך".

מה, כמו ששיעור הנתינה שהוזכרה להלן בערכין, הוא חמשים שקלים -

אף שיעור הנתינה שהוזכרה כאן, בהענקה, הוא חמשים סלעים.

ומקשינן: הרי "ערכין" היינו האומר "ערך פלוני עלי", והוא חייב לשלם להקדש את הערך הקצוב בתורה [ויקרא כז] לפי גיל הנערך ולפי מינו.

ובתורה נאמרו כמה "ערכין". הערך הגבוה ביותר הוא לזכר מבן עשרים שנה ועד ששים שנה, ושיעורו הוא חמישים סלעים. והערך הנמוך ביותר הוא לנקבה מבת חדש ועד חמש שנים, ושיעורו שלשה סלעים.

רבי שמעון לומד ששיעור הענקה הוא חמשים סלעים בגזרה שוה מערכין.

וקשה: הרי יש כמה שיעורים בערכין. ומדוע רבי שמעון אמר ששיעור הענקה הוא חמשים סלעים, כשיעור הגבוה שבערכין?

ואימא, אמור ששיעור הענקה הוא כמו השיעור שהוא בפחות שבערכין, דהיינו שלשה סלעים!

ומתרצינן: "אשר ברכך יי אלהיך" כתיב. ומכאן שיש לדרוש מגזרה שוה לרבות ולא למעט.

והנה, אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבותיו הלכה למשה מסיני, והיתה מסורת ביד התנאים אלו תיבות שבתורה נאמרו לגזרה שוה.

ומאחר שאמרנו שרבי שמעון למד "נתינה" "נתינה" לגזרה שוה, הרי שרבי שמעון קבל מרבותיו שלשון "נתינה" נאמרה בתורה לגזרה שוה. ואם כן קשה:

מדוע רבי שמעון למד "נתינה" "נתינה" מערכין? ונילף נלמד "נתינה" "נתינה" מנזקי עבד שנאמר [שמות כא] בשור מועד שנגח עבד: "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו"!

מה, כמו ששיעור הנתינה שהוזכרה להלן בעבד הוא שלשים -

אף כאן, שיעור הנתינה שהוזכרה בהענקה, הוא שלשים סלעים!

ומדוע אמר רבי שמעון ששיעור ההענקה הוא חמשים סלעים?

והגמרא מחזקת את הקושיא:

אף על פי שמצאנו לשון "נתינה" בערכין ששיעורה חמשים סלעים. בכל זאת היה ראוי שרבי שמעון ילמד את הנתינה שבהענקה מהנתינה שבנזקי עבד, ששיעורה שלשים סלעים, משני טעמים:

חדא, טעם אחד: אם יש לפניך הברירה מבין שתי אפשרויות: ללמוד מן המרובה או ללמוד מן המועט, הכלל הוא, דאם תפשתה את המרובה, יש חשש שמא לא תפשתה כדין, שהרי יתכן שהיה ראוי לך לתפוס את המועט.

אבל אם תפשתה את המועט, אין ספק שתפשתה כדין, שהרי בכלל המרובה יש גם את המועט. ^[709]

ועוד טעם נוסף: עבד מעבד - הוה ליה למילף.

היה ראוי ללמוד את שיעור ההענקה בעבד, משיעור שלשים של עבד, ששניהם דינים שנאמרו בענין עבדים!

ומאחר שראוי ללמוד "נתינה" "נתינה" מעבד ששיעור הענקה שלשים סלעים, מדוע אמר רבי שמעון שמעניקים לעבד חמשים סלעים?

ומכח קושיא זו הגמרא חוזרת בה ממה שאמרנו לעיל שרבי שמעון לומד "נתינה נתינה" לגזרה שוה, אלא צריך לומר, שרבי שמעון לא קיבל מרבותיו שלשון "נתינה" נאמרה בתורה לגזרה שוה. ^[710]

אך לפי זה, קשה: מדוע רבי שמעון למד את שיעור ההענקה משיעור ערכין? ^[711] מה ענין ערכין להענקה?

ומתרצינן: רבי שמעון, "מיכה מיכה" גמר.

רבי שמעון קיבל מרבותיו שלשון "מיכה" נאמרה לגזרה שוה, ונאמר בענין עבד [ויקרא כה] "וכי ימוך אחיך". ובערכין נאמר [ויקרא כז]: "ואם מך הוא". ומכאן מוכח, שיש ללמוד את שיעור הענקה בעבד משיעור ערכין, ששיעורו הוא חמשים סלעים.

נאמר בענין הענקה [דברים טו יד]: "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".

וממה שנאמר בסוף הפסוק "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו", אנו לומדים, שאין חיוב להעניק לעבד דוקא מן הצאן או הגורן או היקב שהוזכרו בתחילת הפסוק, אלא אפשר להעניק לו מכל דבר.

ומאחר שאפשר להעניק לעבד מכל דבר, יש לנו לשאול: אם כן, למה נאמרו צאן גורן ויקב?

בשלמא לרבי מאיר, לדעת רבי מאיר, מובן מדוע נאמרו צאן גורן ויקב, שהרי רבי מאיר לומד את שיעור הענקה בגזרה שוה "ריקם ריקם" מפדיון הבן. ושיעור פדיון הבן הוא חמש סלעים בלבד -

ולכו, היינו דכתיב "צאן גורן ויקב", כדי ללמד בגזירה שוה שכל אחד מהם שיעורו הוא חמש סלעים.

ומוכח מכאן שבסך הכל שיעור הענקה הוא חמש עשרה סלעים.

אלא, אבל לרבי יהודה ורבי שמעון, שאינם לומדים את שיעור הענקה מצאן גרן ויקב, קשה:

האי, הכתוב "צאן גרן ויקב" - למה לי? ^[712] ומתרצינן: האי - מיבעי ליה לכדתניא, יש צורך בדברי הכתוב הזה, כדי ללמדנו את הדין השנוי בברייתא דלהלן:

שנינו בברייתא: "העניק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך".

יכול לא יהו מעניקין לעבד אלא מצאן גורן ויקב בלבד.

מנין נדע לרבות כל דבר?

תלמוד לומר, לכך נאמר בהמשך הכתוב: "אשר ברכך יי אלהיך תתן לו", מכאן שמעניקים לעבד מכל דבר.

ומאחר שמעניקים לעבד מכל דבר, אם כן קשה:

מה תלמוד לומר, לאיזה צורך נאמר "צאן גורן ויקב"? עונה הברייתא: הכתוב בא לומר לך: מה כמו שצאן גורן ויקב מיוחדים הם בכך שישנן בכלל ברכה, שהם מתרבים [צאן מתרבה על ידי פריה ורביה, וגורן ויקב זורעים אותם והם מצמיחים פירות].

אף כל הדברים שהתרבו מהכתוב "אשר ברכך ה' אלהיך", לא התרבו אלא אם כן הם דברים שישנן בכלל ברכה.

יצאו כספים, שהואיל והם אינם מתרבים, הם אינם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך", ואין האדון מעניקם לעבדו. ^[713]

אלו דברי רבי שמעון.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כספים לא יצאו מכלל "כל אשר ברכך ה' אלהיך". אלא יצאו פרדות, שאינן מולידות ואינן בכלל "ברכה". ואין האדון מעניקם לעבדו.

והגמרא דנה במה נחלקו רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב:

ומקשינן: ורבי שמעון, מדוע הוא ממעט רק כספים, ולא פרדות? הרי פרדות אינן מולידות, ואם כן הן אינן בכלל ברכה!

ומתרצינן: אמנם פרדות אינן יולדות, אבל הן משבחן בגופייהו, הפרדות משמינות וגופם גודל, ולפיכך לדעת רבי שמעון הן בכלל "ברכה". ^[714]

ומקשינן: ורבי אליעזר בן יעקב, מדוע הוא ממעט רק פרדות ולא כספים? הרי כספים אינם משביחים, ואם כן הם אינם בכלל ברכה!

ומתרצינן: אמנם כספים אינם משביחים בגופם, אבל עביד בהו עיסקא, אפשר לעשות בהם עיסקא ולהרויח ממון, ולפיכך לדעת רבי אליעזר בן יעקב הם בכלל ברכה.

עד כאן הגמרא ביארה את דברי הברייתא.

ומדברי הברייתא למדנו ש"צאן גורן ויקב" נאמרו כדי ללמדנו שאין מעניקים לעבד אלא מדברים שהם בכלל ברכה. ^[715]

אבל עדיין יש לשאול: מדוע הוצרך הכתוב לומר את שלשת המינים [צאן גורן ויקב]? די היה לומר מין אחד מהם, והיינו לומדים ממנו שלא התרבו אלא דברים שהם בכלל ברכה!

וכדי לתרץ שאלה זו אמרינן:

וצריכא, הכתוב הוצרך לומר את שלשת המינים הללו:

דאי כתב רחמנא צאן בלבד, הוה אמינא הייתי אומר בעלי חיים, אין, דוקא בעלי חיים התרבו מ"אשר ברכך ה' אלקיך", מפני שהם דומים לצאן שהוזכר בכתוב בפירוש, אבל גידולי קרקע, לא!

לפיכך כתב רחמנא "גורן", ללמדנו שאף גידולי קרקע הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך".

ואי כתב הכתוב "גורן" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר גידולי קרקע, אין, רק גידולי קרקע הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך", אבל בעלי חיים, לא.

לפיכך כתב רחמנא "צאן", ללמדנו שאף בעלי חיים הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך".

ועד כה בארנו מדוע הוצרך הכתוב לומר גם "צאן" וגם "גורן".

אבל עדיין יש לשאול: "יקב" - למה לי?

יכול אפי' חלה ת"ל ובשביעית יצא. פי' יכול כשם שאתה אומר שאם ברח ישלים יכול אף חלה ולא ברח ישלים ת"ל ובשביעית יצא מ"מ אבל ברח ואחר כך חלה משלים [כדאמר בירושלמי] מדיכול למימר ליה אלו גבאי הוית לא אבאשת אמר ר' חנינא אפילו על קדמה איתיה היא חלה ואמר כך ברח משלים דיכול למימר ליה אלו הות גבאי אנשמת בפריעה:

הא קמ"ל מבצר הוא דלא ליבצר הא בצר ליה מחד מינא הוא וכו'. אי קשיא לך לימא ט"ו סלעים מכל מין ומין למה לי איכא למימר מלתא אגב אורחי' קמ"ל דמחמש סלעים שבפדיון הבן גמרי לה.
וי"מ דאי אמר ט"ו סלעים הוה אמינא לכתחלה נמי ליבצר מחד מינא וליטפי מחדא קמ"ל לכתחלה ה' מכל מין ומין וטעמא משום דרבי מאיר שדי ריקם אכל חד מנייהו אלמא לכתחלה ה' מכל מין ומין ולא משמע לן מדקאמר הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה אלמא לא איכפת לן כלל מדלא קאמר יצא ועוד דלרבנן לא בעינן (שישלים) [שישלש] לו ורבי מאיר לא פליג עלייהו אלא בחדא דאם כן היה להם לפרש כן:

מנין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך ה' אלהיך. ואי קשיא וליהוי גרן ויקב פרט ואשר ברכך כלל. ונעשה מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי. איכא למימר אהעניק תעניק סמיך [וחזר] וכלל הוא אהנו הנך פרטי לאתויי כספים או פרדות דאי מדינא תרוייהו ממעטינן להו. ורש"י ז"ל גריס גורן ויקב למה ליה למר למעוטי כספי' ולמר למעוטי פרדות משמ' דאתו מדינא ואפש' מאחר שישנן בכלל ברכה בכלל אתיין:

יכול אפילו חלה וכו'. ירושלמי (ה"ב) ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה, אחר שריבה הכתוב מיעט מוציא אני את זה שהוא ברשותו, ומרבה אני את זה שאינו ברשותו.

הא קא משמע לן מיבצר הוא דלא ליבצר ליה מהאי מנינא הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה. ומדקאמר לית לן בה, משמע דאפילו לכתחלה נמי מטפי ליה מחד ומבצר ליה מאידך. ואיכא דקשיא ליה אכתי למה ליה למימר חמש מכל מין ומין לימא כמה הוא נותן לו ט"ו סלעים. יש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן טעמא דמלתא, משום דילפינן לה מחמש סלעים דבכור.

ונילף נתינה נתינה מערכין וכו' דתפשת מועט תפשת וכו'. ואיכא למידק אדרבה תפשת מרובה תפשת, מדאמר קרא (דברים טו, יד) אבר ברכך ה' תתן לו כדאמרינן לעיל. ויש לומר דלעיל דבעינן למילף מעולת ראיה דכל דהוא הוא, דאיכא למימר הכי דלא כתב רחמנא אשר ברכך משום שיעור של עולת ראיה, אבל בנתינת שלשים איכא כדי ברכה. ועוד יש לומר דכיון דנתינה דגבי ערכין לא בחמשים בלחוד היא, דהא איכא חמש, וכיון שכן, ליכא למימר לא נילף מנתינה דעבד, אלא נילף מנתינה דערכין ולא מפחות שבערכין אלא מערך גדול שבכולן, והיינו דלקמן דילפינן מנתינה דערכין בלבד אמרינן דמגדול שבכולן הוה לן למילף משום אשר ברכך.

מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה. הקשו בתוס' למה לי הני פרטי, מאשר ברכך לא משמע אלא דבר שישנו בכלל ברכה. ויש לומר דאתתן לו דכתב בסיפיה דקרא סמוך, דמשמע כל דבר, משום הכי צריך למעוטי מצאן גרן ויקב. ואם תאמר אשר ברכך תתן לו נעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. יש לומר דכלל ופרט וכלל הוא הענק תעניק לו כלל מצאנך פרט אשר ברכך חזר וכלל, ומשום הכי דרשינן כעין הפרט מה הפרט דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה. ואהנו הנך פרטי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות, ואע"ג דאיתנהו קצת בכלל ברכה, ואי לאו הני פרטי לא הוה ממעטינן להו, כיון דאיתנהו בכלל ברכה קצת. ובמקצת נוסחאות יש למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות, דאי לאו יקב הוה ממעטינן תרוייהו מצאן וגרן, והשתא דכתיב יקב הוי ליה כעין מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, למר כספים דוקא דמשבחן בעיסקא, ולמר פרדות דוקא דמשבחן בגופייהו.

אמר רב ששת בעושה מעשה מחט. פי' הא דקתני אפי' חלה כל שש אינו חייב להשלים שלא היה בטל בחליו לגמרי והיה עושה מעשה מחט מכלל דאידך מתניתא מיירי בשאינו עושה כלום ואפ"ה קתני רישא דחלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את האומנים דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטילת חוליו לעצמו לא דמי פועל לעבד עברי דאלו פועל או קבלן השכירו ב"ה למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים ולכך פטרוה לגמרי אפי' חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט וזה נכון וברור כנ"ל:

ה"ק ארבעה נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים מסתבר לי דכיון שבא להשלים משלים הכל ואפילו שלש שנים ראשונות שכך הם כל מרות חכמים כדאמרי' אם בא לנפות מנפה את כולו והכי משמע משמעתא דפ' בית כור בההיא דתנן לא את המותר הוא מחזיר אלא הרבעי' כלם:

ת"ר כמה מעניקין לו כו'. עד הא קמל"ן מיבצר הוא דלא ליבצר מחמש עשרה הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה פי' האי לישנא משמע דאפי' מצי למבצר מחד מינא ולטפויי באידך וכיון דכן תמיהא מילתא (לכתחלה) למה ליה למיתני חמש סלעים מכל מין ומין ליתני חמש עשרה ותו לא איכא למימר דמשום דעיקר דרשא נפקא לן מריקם דפדיון הבן ושדי ריקם אצאן ושדי ריקם אגורן ושדי ריקם איקב נקט חמש סלעים מכל מין ומין לאשמועינן האי דרשא א"נ לאשמועינן דדוקא למבצר אחד מינא ולטפויי מאידך מינא הוי רשותא בידיה אבל למיתן ליה כלהו מאידך מינא ולא ליתן ליה מחד מינא כלל לאו כל כמיניה דמחייב לקיומי פשטי' דקרא ואפי' לר"מ:

ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. פי' דעולת ראיה כל שהוא כדתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורי' והראיון והא דלא גמרינן מפדיון הבן למהוי ה' סלעים בירוש' דפאה פרישו דהלכתא גמירי לה שאין לה שיעור:

ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב פי' דמשמע מתנה חשובה וכיון דאפיקתיה מפחות שבערכין אוקמיה אגדול שבערכין:

והא דאמרינן רבי שמעון מיכה מיכה גמר מסתבר לי דרבי יהודה נמי גמר ליה נהאי מיכה מיכה בעלמא דהא קי"ל הכא כרבי יהודה והתם בפרק המקבל קי"ל שמסדרינן לב"ח כשם שמסדרין לערכין וגמרינן לה מיכה מיכה מערכין כדאיתא התם בהדיא אלא דהכא גמיר רבי יהודה דלא דיינינן מיכה מיכה אלא נתינה נתינה ודכותה בתלמודא:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב צאן גורן ויקב. פי' דמשום דהוו תלתא פרטי ושדינן ריקם אכל חד מנייהו גמרינן דהוה ט"ו סלעים ואלו בצר חד פרטי בצרי ה' סלעים אלא לרבי יהודה ורבי שמעון דגמרי נתינה נתינה ולא נפיק סכום הענק מפרטי האי צאן גורן ויקב למה לי תמיהא לי מלתא מאי קושיא דהא איצטריכו לפשטיהו למיחן ליה לכל חד מנייהו ואי לית ליה מהאי דליתן ליה מאידך ואלו לא כתיב אלא חד פרטי או תרי פרטי לא יהיב ליה אלא מנייהו היכא דאית ליה מנייהו ואי לית ליה מנייהו לא יהיב ליה לאידך. ואיכא למימר דמשמע לן דלכוליה עלמא צאן גורן ויקב לאו דוקא אלא הוא הדין כל דכותיהו דהא אית לן כלל ופרט וכל הענק תעניק כלל צאן גורן ויקב פרט אשר ברכך חזר וכלל והיינו מאי דדרשינן בהאי מתניתא דתניא יכול לא יהיו מעניקין כו' עד מה גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה כל אף שישנו בכלל ברכה לומר דאתי לן בכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה ולהכי פרכינן השתא דאלו למידן בכלל ופרט וכלל בחד פרטא או בתרי פרטי סגי למ"ל תלת פרטי ואסקינן אגב שקלא וטריא דאיצטריכו גורן וצאן למידן מעין הפרט כל שהוא כלל ברכה בין גדולי קרקע בין ב"ח ואצטריך יקב למדרש מייתורא לר' אליעזר פרדות ולרבי יהודה כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתיא מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוה בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הלכך בשלשים סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו מדברים שהן בכלל ברכה ואפי' מכספים ופרדות והשתא להאי פי' שפיר גרסינן למר לאיתויי כספים ולמר לאיתוי פרדות ודכותה דהא איכא בפרק מרובה דב"ק. ורש"י ז"ל גריס הכי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות ומה שכתבנו נכון לע"ד. א"כ מה ת"ל הענק תעניק לו דברה תורה כלשון בני אדם והתם בפרק אלו מציאות אשכחן כמה לשונות כפולים דדרשינן כפילא ולא אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא משמע דפליג בהו רבי אליעזר בן עזריה דלית ליה קראי אחריני לאיתויינהו מנייהו ויש לנו לומר כמו שכתבו התוספות דמודה ראב"ע דהיכא דאיכא למדרש כפילא דלישנא דרשינן ולא אמרינן דברה כו' והכא ס"ל דליכא למידרש משום דגמיר דדברים כפשטן ומש"ה קאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכן יש לומר בההיא דיבמות דוק ותשכח. ובפרק אלו מציאות כתבתי מזה בס"ד:

שדה אחוזה נמי מהאי פירכא נפקא ליה לתני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. ואיכא דקשיא ליה דבר משדה אחוזה נמי איכא תרתי שכן קם תחת אביו ליעודה ולירושה ולאו קושיא היא דירושה נמי מהאי פירכא נפקא לן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכדמוכח בהדיא בפרק יש נוחלין.:

חלה העבד ונתבטל ממלאכתו מצד חליו אם חולי כבד עד שנתבטל מכל מלאכה כל שחלה שלש לבד שהוא חצי זמנו אינו משלים הואיל וימי עבודתו עולין כימי בטולו אבל אם חלה יותר משלש משלים כל ימי החולי אף עקר השלש ואין אומרין כבר נמחלו השלש אלא משלימן והדבר דומה לשתות של אונאה שמחזיר אף הפחות מן השתות ואין אומרין כבר נמחל ויש חולקין בזו לומר שאינו משלים אלא היתר מן השלש ואם לא חלה חולי כבד עד שיתבטל מכל מלאכה אלא שעשה מלאכה קלה כגון מעשה מחט וכיוצא בו אפילו חלה כל שש אינו משלים וכל הראוי להשלים אם פגע בו יובל אינו משלים על הדרך שביארנו בברח:

ברח וחלה בבריחתו דנין אותו אחר הברחה ומשלים ולא סוף דבר שברח תחלה שהאדון יכול לומר לו אלו היית כאן לא נחלית אלא אף בחלה תחלה שאף בזו האדון אומר לו אלו היית אצלי נתרפאת מהר וכן היא שנויה בהדיא בתלמוד המערב ולשונם בזה ברח ואחר כך חלה משלים דאמר ליה אלו היית גבאי לא איבאישת חלה ואחר כך ברח משלים דאמר ליה אלו הוית גבאי אינשמת בפריע לא היה זמן עבודתו אלא ארבעה שנים סמוך ליובל וחלה שתי שנים יראה לכאורה שאינו חייב להשלים שהרי ימי עבודתו עולין לשיעור ימי בטולו ומכל מקום יש אומרים שכל שלא עבד שלש משלים וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה מדכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך וסתם שכירות שלש שנים:

כבר ביארנו שמצות עשה להעניק עבד עברי ואף אמה העבריה שמכרה אביה בכלל זה שנאמר ואף לאמתך תעשה כן ואי אפשר לומר על הרציעה שאין אמה נרצעת אם כן מה תלמוד לומר תעשה כן להענק ומפני שאין בית דין מוכרין אותה בגניבתה הוצרך ללמד שביציאתה מאדון במכירת אביה מעניק לה:

ובמה מעניקין בדברים שמתברכין מחמת עצמן כמו שהוזכר בתורה מצאנך מגרנך ומיקבך והדומים לאלו אבל כספים שאין מתברכין מחמת עצמן אלא דרך סחורה והתעסקות וכן הבגדים אינו חייב ליתן לו מהם:

וכמה שעור הענק לעין בינונית שיעור שלשים סלעים כשעור שלשים של עבד ואינו טעון ליתן לו מכל מין ומין אלא אם רצה ממין אחד אם רצה ממינים הרבה כל שיעשה בין הכל שלשים סלע יצא ידי חובה ולא סוף דבר שמצוה בכך כשנתברך הבית בגללו אלא אפילו לא נתברך הבית בגללו אם כן למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו ר"ל שאם נתברך הרבה בגללו יש לו להשגיח על כך:

ולענין ביאור סוגיא זה שאמרו בשלמא לר' מאיר הינו דכתוב צאן גרן ויקב כך פירושו הואיל והוא למד גזרה שוה מחמש סלעים של בכור אלו לא כתב שלשה מינין לא היה שיעור הענק אלא חמש סלעים ועכשו שכתב שלשה מינין נעשה שיעור הענק ט"ו סלעים אלא לר' יהודה ור' שמעון הואיל ועקר הגזרה שוה משלשים לר' יהודה ומחמשים לר' שמעון מה הוצרך הכתוב להזכיר שלשה מינין הואיל ורשאי ליתן אפילו ממין אחד:

גמרא כגון שברח ופגע בו יובל ופשי' ליה דמוציאו יובל אע"ג דשש אין מוציאו שאני התם דכתיב שנים יתירא שש שנים יעבוד:

שלשים ר"ל של עבד והא דלא קאמרי ר' יהודה ור"ש ל' ונ' לכל מין ומין משום דתתן כתיב לבסוף:

וניליף ריקם ריקם מעולת ראיה וא"ת עולת ראיה מנ"ל דבכל שהוא ניליף מבכור שיהא חמש סלעים וי"ל דשמא הלכה למשה מסיני היא דבכל שהוא דהא למ"ד בפ"ק דחגיגה דעולת ראיה שתי כסף דבר תורה אמרי' בירוש' בפ"ק דמסכת פאה דהוי הלכה למשה מסיני ר"ג למ"ד בכל שהוא:

חדא דתפסת מרובה לא תפסת לא משום דמ"ד מרובה אין לו סוף כדאמרינן גבי זבה ימים שנים רבים שלשה יכול ימים רבים אמר ר' נחמיא למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח ואם אתה אומר ימים עשרה או אינו אלא מאתים או אלף או רבוא כשאתה אומר ימים שנים רבים שלשה פתחת דהאי טעמ' לא שייך הכא אלא כדמפ' ר' עקיבא בת"כ א"ר עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת כלומר אם תפסת את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה ואם אתה תופס את המרובה מוציאין אותו מידך אומר הבא ראיה וטול:

חדא דתפסת מרובה לא תפסת תי' דאכתי אשר ברכך אית לן למיזל בתר מרובה כדאמר לעיל דפריך וניליף מעולת ראייה ומשני אמר קרא אשר ברכך, י"ל דלעיל דחד ריקם כתיב אבכור ואעולת ראייה אית לן למילף מן המרובה משום דכתיב אשר ברכך אבל הכא דכתיב חדא נתינה גבי עבד ואחריתי גבי ערכין כיון דסברא היא לתפוס המועט משום אשר ברכך לא ילפי' מערכי' תדע דהא כי יליף מערכי' מהני אשר ברכך לאפוקי דלא ניליף מפחות שבערכי':

מה צאן גורן ויקב שישנן בכלל ברכה תי' למה לן כל הני פרטי הא אשר ברכך לא משמע אלא דברים שישנן בכלל ברכה וי"ל כיון דכתיב אשר ברכך תתן לו משמע שכולל כל דבר אפי' מה שאינו בכלל ברכה וא"ת כיון דתתן לו הוי כלל א"כ לימא גורן צאן ויקב פרט אשר ברכך תתן כלל ועשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבו כל מילי [* וק' דא"כ פרט למה לי אשר ברכך תתן לו סגי דרבי כל מילי. וי"ל דאדרבה ה"א איצטריך כי היכי דלא נטעי דדוקא דברים שישנן בכלל ברכה] וי"ל דכלל ופרט וכלל הוא דהענק תעניק לו הוי כלל ראשון וא"ת אמאי דרשי' כעי' הפרט שישנו בכלל ברכה נימא מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע כדאמר גבי מעשר שני בריש בכל מערבי' או נימא מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כדאמר בריש מרובה וי"ל דבכל דוכתא אמרו חכמים הצד הדומה להם לפי הענין הכא דכתיב אשר ברכך מסתברא להו למימר כעין הפרט שישנו בכלל ברכה:

יכול אפי' חלה ת"ל ובשביעית יצא. פי' המור' אפי' חלה בתוך שש. וקשיא לי דאם כן היכי מקשה לקמן יכול אפי' חלה כל שש והתניא חלה ג' כו'. ולימא ליה דמאי חלה דקתני תוך שש אבל לא כל שש אלא לאו ש"מ חלה כל שש גרסינן ברישא:

גמר נתינה נתינה מערכין. בכל ערכי אדם אין כתיב נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי' והוא חמר שעורי' בחמשי' שקל כסף:

ואימא בפחות שבערכי'. פי' דקרא קאי אכל מקדיש בין בתחלת היובל דיהיב חמשים בין באמצע היובל דיהיב חמשים סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפילו הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא:

בפרש"י בד"ה יכול אפילו חלה בתוך שש כו' ת"ל ובשביעית יצא ואפילו לא עבד ' שש שלמים עכ"ל בפי' ישן כל זה אינו וכן נראה דהא המקשה גם המתרץ דמוקי לה בעושה מעשה מחט לקמן מפרש לה בחלה כל שש וק"ל:

גמ' ואימא חמש סלעים מכולהו כו' דהכי משמע קרא דלא כתיב אלא חד ריקם אכולהו ולא שייך לשנויי הכא אמר קרא כאשר ברכך גו' והא דכתיב צאן גורן ויקב ולא סגי ליה בחדא וריקם קאי עליה משום דאימא דבהנהו ה' סלעים בעינן דוקא הנהו ג' מינין ולקמן דבעי לר"י ור"ש האי צאן גורן ויקב ל"ל ולא קאמר דאיצטריך דבעי דוקא הנהו ג' מינין דמכל מין ומין שלשים לר"י וחמשים לרבי שמעון ודאי דליכא למימר דוקא דהא נתינה כתיבה לבסוף ושדי ליה אכולהו ומכולהו דוקא שלשים לר"י וחמשים לר"ש נמי ליכא למימר דא"כ ה"ל לפרושי בברייתא דבעי שלשים לר"י וחמשים לר"ש דוקא מהנהו ג' מינין כדמפרש לה לר"מ וק"ל:

תוס' בד"ה חלה שלש כו' שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו כו' עכ"ל ובלא באתה חבילה בידו נמי מ"מ שכר חצי היום שביד בעה"ב ודאי דהפסיד דלא גרע מחבילה בידו כדאמרינן בהדיא התם וק"ל:

בא"ד דשנים דשכיר הן ג' שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר כו' עכ"ל ואין זה סותר דרשה דלעיל וכי ס"ד דע"ע עובד בין ביום ובין בלילה כו' מכאן שרבו מוסר לו שפחה כו' דה"נ ה"ק דלא היה לעובדו רק ביום של ששה שנים דהיינו ג' שנים שלמים דומיא דהכי אמרו לענין חזקה ג' שנים אבל עובדו גם בלילה דהיינו משנה שכר וגו' מכאן שרבו כו' ודו"ק:

בד"ה חדא דתפשת כו' ותדע דהא כי יליף מערכין מהני כאשר ברכך וגו' כו' עכ"ל פסיקא להו הכא טפי לומר כן משום דחדא נתינה כתיבה בהו וחדא מילתא היא דכולה בערכין היא בין המרובה ובין המועט מה שאין כן גבי ריקם אע"ג דחד ריקם הוא מכל מקום תרתי מילי נינהו בכור וראיה ודו"ק:

גמרא כגון שברח ופגע בו יובל כו'. לע"ד הנל"פ דר"ל שברח ונתחייב להשלים ובתוך שני השלמה פגע בו יובל:

שם ור"מ מנינא אתי לאשמעינן כו'. כה"ג ביומא (לה). וכאן ק"ק דכיון דר"י ור"ש אכלל החשבון קיימי כדמוכח לקמן א"כ מוכרח לומר בדר"מ ג"כ הסך הכולל. דאי לא הוה משמע דאינהו קיימי ג"כ אפרטי. וגדולה מזו תמצא בתוי"ט פ"ד דביצה מ"ו:

שם ואי בצר ליה מחד מינא וטפי כו' ל"ל בה. לעד"נ דה"ה אם לא נתן רק ממין אחד בכדי ט"ו סלעין נמי סגי דהא לקמן מרבינן כ"ד שיש בו ברכה ור"ל דאף דלא נתן כלל מצאן גורן ויקב אלא מד"א שיש בו ברכה כדי נתינה לכל חד כדא"ל דיו. וכן מהא דפריך לקמן אלא לר"י ור"ש האי צאן גוי"ק ל"ל כו' משמע להדיא דיוצא בכל מאי דנותן רק שיעלו דמי השיעור וכש"כ בנותן בא' מג' מינין הללו בכדי השיעור דיוצא. והכא דנקיט ואי בצר כו' אשיגרת לישן דיומא שם נקיט ומצינו כיוצא בזה עמש"כ בס"ד בעירובין (קג ב) והראשונים גמגמו הרבה בזה:

שם ונילף נתינה נתינה מערכין. וכן לקמן בטעמא דר"ש. וכ' בתוס' רי"ד בכל ערכי אדם אין כתיב נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא והוא זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ע"ש. ותמיהני דזה כתיב בשדה מקנה ולת"ק דר"א בערכין (יד) במשנה נפדית בשויה. אח"ז מצאתי להמל"מ שהרגיש עליו בזה. וגם זה דחוק מאד לפרש לשון ערכין על פדיית שדה אחוזה. ועוד למאי דמסיק דר"ש מיכה מיכה גמר הל"ל אלא גמר מערכי אדם מיכה מיכה. גם מש"כ דהא דפריך ואימא בפחות שבערכין היינו בהקדיש שנה אחת לפני היובל דהוי סלע ופונדיון. אישתמיטתי' במחכ"ת הגדולה גמרא ערוכה שם רפ"ז דאין נגאל בגירוע פחות מב' שנים. אבל לעד"נ דהש"ס סמיך בכאן על הברייתא המובאה בחולין (קלט) דמוקי האי קרא דונתן את הערכך על ערכי אדם ע"ש. אח"ז התבוננתי בהגרי"פ ונראה שכוון למש"כ אלא שנפל בו ט"ס במש"כ וכ"כ בתוס' רי"ד וגם במקום ציונו:

שם מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה. ק"ל דיקב היינו יין כדאיתא בסוכה (יב) יקב כתיב כאן כו' ומאי ברכה אית בי'. וזה דוחק לומר דיכוון כאן למה שאר"א שם מיקבך ולא יקב עצמו. והזמורות ראויין להרכבה והחרצנים לזריעה:

רש"י ד"ה מעולת ראיה. דליתא אלא ב' כסף. תמיהני דפי' אליבא דב"ש בריש חגיגה ע"ש:

רש"י ד"ה מיכה. בכל דבר הלמד כו'. כצ"ל בב':

תד"ה חלה. ופריך והתניא השוכר כו'. כצ"ל:

בא"ד והשתא כו' דלמא היכא כו' דאניס הוא נוטל שכירות משלם. לישנא דחזרה אינו נופל כלל על נטילת שכירות משלם אלא משמעו שיחזור הדבר לכמו שהי' והיינו דלא יעשה ולא יטול. וטפי ה"ל להביא ראיה מלישנא דחזרה דאינו נוטל אלא מה שהרויח. אבל ט"ס נפל בהעתקת הברייתא שבדבריהם וכצ"ל ושמע כו' שאחזתו חמה כו' נותן לו שכרו וכדאיתא שם:

בא"ד ועוד נראה לחלק כו' דשנים דשכיר הן ג' שנים כו'. ולפ"ז ה"נ לכאורה דבנמכר ב' או ג' שנים לפני היובל וחלה חצים אין היובל מוציאו. ואולי אפקעתא דיובל שאני כמו בברח לעיל:

תד"ה ונילף. וי"ל דשמא הל"מ הוא כו'. מוכח דגז"ש ילפינן מהלכה ודלא כהצל"ח בפסחים (פא ב) הבאתיו שמה בקוצר:

גמ׳ האי מבעי להו לכדתניא יכול כצ״ל:

רש"י ת"ל וכו׳ ואפי׳ לא עבד שש שנים שלימות כצ"ל:

תוס' ד"ה חלה וכו׳ בספר ישעיה בשלש שנים כצ״ל:

גמ' בעושה מעשה מחט. עיין ב"ק דף פו ע"א תד"ה שבת גדולה:

תוספות בד"ה אמה העבריה כו' תימא דלקמן כו' וי"ל דתרווייהו צריכי כו' עכ"ל. וקשיא לי דהא אכתי איכא נמי הקישא דעבריה לעברי דכתיב בהאי פרשה גופא דהענקה ונהי דאיצטריך לקמן הקישא דלנרצע אפשר דהיינו משום הא גופא דמהקישא דעברייה לעברי לא הוי ידעינן סימנין להענקה ואיצטריך הקישא יתירה או שנאמר דאי לאו דהקישה הכתוב לנרצע הוי ממעטינן אמה לגמרי מהענקה מדכתיב תעניק לו וה"א לו ולא לה דהא הקישא דעברייה לעברי איצטריך למילי טובא משא"כ לבתר דגלי הקישא דנרצע דשייך הענקה באמה דהא לא אתא הקישא אלא להכי א"כ דרשינן נמי הקישא דעברייה לעברי לענין הענקה וממילא ידעינן דאפילו יוצאה בסימנים יש לה הענקה ול"ל דמייתי הכא מוכי תשלחנו וליכא למימר דכיון דהקישא דעברייה לעברי לא משמע לן לענין הענקה דלא מייתר ואיצטריך הקישא דנרצע לאפוקי ממיעוטא דלו ולא לה א"כ לעולם דלא אתי האי הקישא לסימנים דליתנהו בנרצע דא"כ השתא נמי מוכי תשלחנו אמאי מרבינן סימנין דהא בלא"ה איצטריך וכי תשלחנו ליוצא ביובל אע"כ וכי תשלחנו קאי נמי אתרווייהו לבתר דגלי קרא דשייך בה הענקה א"כ הדרא קושיא לדוכתא נילף בהקישא דעברייה לעברי ולענ"ד היה אפשר ליישב דודאי אף לבתר דגלי קרא וילפינן סתם הענקה באמה העברייה לעברי אכתי לא ידעינן מיתת האדון דלא שייך בעברי מש"ה ילפינן נמי מהקישא דנרצע דיוצאה במיתת האדון נמי יש לה הענקה דומיא דנרצע ואכתי לא ידעינן סימנים להענקה דלא שייך אף בנרצע ואיצטריך למילף מוכי תשלחנו כן נ"ל אלא שאין זה במשמע לשון התוספות וצ"ע:

גמרא יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא. אפשר דהוצרך לאתויי הכא משום דלא פסיקא ליה להקשות מרישא דברייתא דבורח השלמה בעי דהא מצינן למימר דהתם איירי שברח מיד תוך שלשה מחוייב להשלים אבל כשעבד ד' שנים וברח אין משלים מה"ט דמייתי התוס' דשני שכיר ג' שנים ואיצטריך למעוטי מהענקה מש"ה מייתי ההיא דיכול אפילו חלה כו' דמשמע דמחלק בין חלה לבורח וע"כ היינו לענין אחר ג' דאי תוך שלשה בחלה נמי משלים היכא שאינו עושה מעשה מחט ובורח אינו עושה מעשה מחט אע"כ דבורח אפילו עד סוף שש מחוייב להשלים ועי"ל דנהי דבחלה מפלגינן בין תוך שלשה לאחר ג' היינו משום דמסברא היה לנו לומר דאינו משלים דנסתחפה שדהו של אדון אלא משום דקרי' רחמנא שכיר מחוייב להשלים שלש שנים כמו שכיר כמ"ש התוס' דבשכיר לא שייך לומר נסתחפה שדהו אבל בעושה מעשה מחט ילפינן דאפי' חלה כל ששיצא מדכתיב ובשביעית יצא משא"כ בבורח ודאי מסברא פשיטא דחייב להשלים אע"כ דאיצטריך דלא תימא כיון שאין גופו קנוי אלא לשיעבוד הו"ל כמזיק שעבודו של חבירו קמל"ן דחייב וא"כ כיון דגלי קרא האי סברא מה לי תוך ג' או לאחר ג' כן נ"ל:

רש"י בד"ה יכול אפילו חלה בתוך שש יהא חייב כו' כל המפרשים נדחקו בפירושו והגיהו ולענ"ד נראה דמה שכתב רש"י תוך שש לא בא למעט כל שש דהא איירי ביה בהדיא בגמ' אלא לפרש פשט לשון הברייתא בא לפרש כדרכו משום דריהטא דלישנא דקאמר יכול אפילו חלה משמע לכאורה דאדלעיל מיניה קאי דקתני בורח מחוייב להשלים לאחר שש וע"ז משמע דקאמר יכול אפילו חלה ואיכא למיטעי דאיירי בחלה תוך ימי ההשלמה לכך פרש"י דיכול אפילו חלה איירי תוך שש ולאו אבורח קאי ומה שפרש"י עוד ת"ל ובשביעית יצא ואפילו לא עבד שש שנים שלימות אע"ג דבחלה כל שש איירי מ"מ כיון דבעושה מעשה מחט מוקמינן לה הרי שעשה בהם מלאכה אלא דמסתמא סתם חלה אינו עושה אפילו מעשה מחט ימים שלימים אלא לפרקים כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה חלה שלש כו' יש שהיו רוצין לומר שאותן שכירים מלמדי תינוקות כו' עד סוף הדיבור. ויש לי לדקדק למאי דלא משמע להו מעיקרא ילפותא משני שכיר והוי סברי דלעולם הדין כן א"כ מ"ט מפלגינן בחלה חצי הזמן או יותר מחציו והיכא רמיזא ומה סברא יש בזה ול"ל דחציו לאו דוקא אלא לעולם כל שעובד יותר מחציו אמרינן רובו ככולו שאין סברא לומר כן דהא קי"ל לא אזלינן בממונא בתר רובא וכ"ש הכא שהתנה בפירוש זמן ידוע וכל תנאי שבממון קיים אלא שאם באנו לומר דחלה אינו משלים משום דנסתחפה שדהו של האדון וה"ה לשוכר א"כ באנוס בכל הזמן נמי והנראה דודאי לעולם אנו צריכין לומר דטעמא דשלש היינו משום דאשכחן בע"ע דקרייה רחמנא שכיר והיינו משום שלעולם צריך לעבוד מיהא כשני שכיר שהם ג' שנים וכן נראה להדיא מל' הרמב"ם ז"ל דמייתי קרא כשכיר כתושב יהיה עמך. ואפשר דמה"ט כתיב ארבעה שנים דהיינו כתושב וכשכיר. ולפ"ז מעיקוא הוי סברי התוס' דמכאן אנו למידין לכל התורה דכל היכא שעבד חצי הזמן שקבע ונאנס אינו משל' כדגלי רחמנא בעבד אלא משום דקשיא להו מסוגיי' דהאומנין ע"כ צריכין לחלק דוקא בע"ע דגופו קנוי משא"כ בשאר שכירים או משום דבע"ע גזירת הכתוב הוא כיון שעבד מיהו בשני שכיר דיו שאם נאנס אינו משלים זה מה שנלע"ד בכוונת' אף שאינו מבואר להדיא אלא משום שלא מצאתי שום סברא לחלק בין חציו ויותר מחציו ודו"ק:

גמרא מ"ט דר"מ יליף ריקם ריקם מבכור. ואע"ג דפשטא דקרא לא קאי ריקם אבכור אלא אראי' לחוד וליכא למימר משום דרשה פשיטא להו דריקם נמי אבכור דהא לקושטא דמילתא לאינך תנאי לא איצטריך ריקם כלל לענין בכור דהא בהדיא כתיב ביה ה' סלעים וריקם בבכור ל"ל מיהו לר"מ אפשר לומר דכיון דכתיב ריקם בהענקה למידרש ג"ש מריקם דהכא ולמיגמר מעולת ראיה א"א דהא כתיב כאשר ברכך ועולת ראיה הוא השיעור הפחות שבכולם אע"כ דריקם דקרא דראיה קאי אבכור מיהו להנך תנאי דאיצטריך ריקם בבכור משום דרשה דמייתינן בבכורות דף נ' לענין שהיורשים חייבים לשלם דמי הפדיון משמע שם דגמר לה מעולת ראיה מדכתיב ריקם אתרווייהו ע"ש:

רש"י בד"ה ונילף מעולת ראיה דליתא אלא שתי כסף עכ"ל. ואע"ג דבריש חגיגה אמרינן דמן התורה אין לה שיעור כלל אלא שתי כסף מדרבנן מ"מ א"ש פרש"י דאף למאי דבעי ר' יוחנן מעיקרא למימר התם בחגיגה דשתי כסף מדאורייתא ועוד נ"ל דפרש"י מוכרח דלמאי דבעי ר' יוחנן למימר מקשה דאי למסקנא דמן התורה אין לה שיעור כלל א"כ מאי פריך ונילף מעולת ראיה דא"כ ג"ש דריקם בהענקה ל"ל דבלא"ה נאמר אין לה שיעור מדלא נתנה התורה שיעור וליכא למימר דאיצטריך לאפוקי מדרשא דר' יהודא ור"ש דהא ע"כ ר"מ לא גמיר להני ג"ש דנתינה נתינה ומיכה מיכה ואף אם נאמר דר"מ נמי גמיר הנך ג"ש למילי אחריתי ומש"ה איצטריך ריקם דסגי בכל שהו דאכתי קשה דהא לר"מ איצטריך צאן גורן ויקב למנינא בעלמא ואי מיבצר מהני וטפי אהני לית לן בה וכתיב נמי ריקם מעיקרא להכי דלא תימא האי שיעורא דרחמנא אכולהו קאי קמל"ן דשיעורא על חד תלת ואי ס"ד דסגי בכל שהו תלתא דכל שהו מאי הוי אע"כ דהקושיא היא למאי דבעי ר' יוחנן למימר מעיקרא וא"כ תקשי ליה מדר"מ דהכא וכה"ג מצינן הרבה בש"ס ונראה דהתוס' נמי הכי מפרשי בשמעתין מדלא מייתו פרש"י כדרכם בשאר דוכתי אלא דקשיא להו לפי האמת בעולת ראיה:

תוספות בד"ה ונילף ריקם וא"ת בעולת ראיה גופא מנ"ל כו' נילף מבכור ותהא ה' סלעים עכ"ל. ולא ידעתי מהיכא פסיקא להו למילף מבכור לעולת ראיה הא לית בהו ג"ש אלא דלר"מ לפי המסקנא מדאייתר ריקם דהענקה ע"כ מוקמינן לריקם דעולת ראיה אבכור דריקם אתרווייהו קאי כל חד כשיעור הקצוב כדפרישית אבל ג"ש ליכא שיהא השיעור שוה ואפשר דמשמע להו לתוס' מסוגיי' דבכורות שהבאתי דעולת ראיה ובכורות הוי היקש או כדאמרינן התם יליף ריקם ריקם משמע דהו"ל כמו ג"ש או כמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ע"ש:

אי כתיב ריקם לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב ריקם מעיקרא שדי ריקם אצאן ריקם אגורן ריקם איקב. הקשה הרב הכולל מארי מתניתין כמהר"ר מסעוד בונאן דתנן בשבועות דף ל"ו שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר' אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה ר"ש אומר עד שיאמר שבועה לכל א' וא'. ומשמע דלת"ק נמי אם אמר שבועה באחרונה קאי לכל אחת אלא דאיהו סבר נמי דה"ה אם אמר שבועה בראשונה. ור"א דוקא שבועה באחרונה. ולר"ש סיפא ורישא מגן שויא עד שיאמר שבועה לכל א'. הא מיהא למדנו דת"ק ור"א שבועה באחרונה משמע טפי לכל א' וזה נראה הפך ממאי דקאמר בסוגיין דאי כתיב ריקם לבסוף ה"א חמש מכלהו והשתא דכתיב ריקם מעיקרא קאי לכל א' וא' עכ"ד:
ולפום ריהטא השבתי דמאי דפשיטא למר דת"ק מסכים הולך לר"א באומר שבועה באחרונה. לא כן אנכי עמדי דהרואה יראה בבריתא דמייתי הש"ס ריש דף ל"ח דלר"ע ור' יהודה פרט תלוי בוי"ו או בלא וי"ו כל א' לפי דעתו ולפי האוקמתות והגירסאות ואה"נ דמידי דהוי כללא לר"מ אף אי אמר שבועה באחרונה אכתי הוי כללא. וכן נראה קצת מדברי הפוסקים דכשפסקו מאי דהוה כללא הול"ל דאפילו בזה אם אמר שבועה באחרונה פרטא הוי אלא משמע דלר"מ אין הדבר תלוי בשבועה ברישא או בסיפא אלא בוי"ו או בלא וי"ו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. איכו השתא לק"מ דבשמעתין אליבא דר"מ קיימינן והא דשבועה באחרונה הם דברי ר"א ור"מ פליג עליה:
אמנם אי הא קשיא הא קשיא לי דאמרינן שם בש"ס דף ל"ח דלשמואל ר"מ סבר דולא לך כלל והכא אליבא דר"מ קיימינן וכתיב מצאנך ומגרנך ומיקבך בוי"ו ונימא חמש מכלהו אף דכתיב ריקם ברישא כי היכי דסבר הוא באומר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך דהוי כלל לר"מ אליבא דשמואל. וכעת אפשר ליישב דמאי דאתמר בסוגיין היינו ללישנא דקרא ופלוגתייהו גבי שבועה היינו ללשון בני אדם וצריך להתישב בדבר:

(יכול אפילו חלה. בתוך שש יהא חייב להשלים ימי חליו: ת''ל ובשביעית יצא. ואפילו לא עבד שש שלימים): ופגע בו יובל. אחרי כן למחרת: בעושה מעשה מחט. בחליו שהוא מעשה קל קתני לעיל כל שש אינו חייב להשלים דהא עבד ליה מלאכה: מעשה מחט. תופר: חלה ד' נעשה כו'. דהכי קתני כי חלה שלש אינו משלים חלה יותר מכאן כחלה כל שש והוא חייב להשלים: מכל מין ומין. מצאנך ומגרנך ומיקבך שוה ה' סלעים מכל אחד שהן ט''ו סלעים ולקמיה פריך מנינא אתא לאשמועינן: כשלשים של עבד. נזק שור מועד שהרג את העבד ולקמיה יליף טעמא: כחמשים של ערכין. הוא ערך גדול שבערכין: מנינא אתא לאשמועינן. בשלשה מינין של חמש הוו להו ט''ו: הא קמ''ל כו'. להכי תני שהן חמש עשרה לאשמועינן דלא קפיד אלא אמנינא דט''ו סלעים אבל אחמש מכל מין לא קפיד דאי בציר ליה מהאי וטפי ליה מהאי לית לן בה: ריקם ריקם. לא תשלחנו ריקם (דברים טו) ובפדיון הבן כתיב (שמות לד) וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם: אי כתיב ריקם לבסוף. הענק תעניק לו מצאנך מגרנך מיקבך ולא תשלחנו ריקם כדקאמרת: ריקם מעיקרא. קודם הענק תעניק שדי ריקם כו': מעולת ראיה. דליתיה אלא שתי כסף: אשר ברכך. סיפא דהענק תעניק הוא ללמדך שתדרוש המקרא לרבות ולא למעט: נתינה נתינה. כתיב הכא תתן לו וכתיב התם בנזקי עבד כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שם כא): ונילף נתינה נתינה מעבד חדא דתפשתה מרובה כו'. כולה חדא קושיא היא עד עבד מעבד הוה ליה למילף: מיכה מיכה גמר. אין אדם דן ג''ש מעצמו ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לג''ש ככל דבר הלמד מחבירו ועד השתא דהוה אמרינן דרבי שמעון גמר מרביה דנתינת הענק נדרש לג''ש הוה פרכינן ג''ש מנא ליה דגמר מנתינה דערכין נגמר מנתינה דעבד מש''ה איצטריך לתרוצי ג''ש דר' שמעון לאו ג''ש דנתינה גמר אלא דמיכה כתיב בעבד (ויקרא כה) וכי ימוך וכתיב בערכין (שם כז) ואם מך הוא: היינו דכתיב צאן גורן ויקב. למימר שדי ג''ש אכל חד מינייהו דהוו להו ט''ו: למה לי. הואיל וסופו לרבות כל דבר מאשר ברכך: בכלל ברכה. צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע:

אמה העבריה בסימנים ת''ל וכי תשלחנו. תימה דלקמיה דרשינן אף לאמתך תעשה כן להענקה ולמה לי תרי קראי וי''ל דתרוייהו צריכי דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה העבריה מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל ואי לא וכי תשלחנו מאף לאמתך לא הוה שמעינן הענקה אלא ביוצא' בשש דומיא דעבד אבל בסימנים לא: חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים. יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו ע''ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין וקשה דבפרק השוכר את האומנין (ב''מ דף עז.) קאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ופריך והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא לאו הכי אינו יכול לחזור בו והשתא אי היכא דאניס נוטל שכירותו משלם מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו מת דאניס הוא נוטל שכירות משלם ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא מה שהרויח אלא ע''כ אף כי נמי הוי אנוס אינו נוטל אלא מה שהרויח ואי לא אניס ידו על התחתונה דבעה''ב שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו או מטעהו כדאמר (שם עה:) גבי השוכר את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה והשתא פריך שפיר לרב וא''כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע''ע דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח ועוד נראה לחלק בין מלמד לע''ע דעבד היכא דחלה ג' ועבד ג' היינו טעמא דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר (ישעיה טז) מקצה שלש שנים כשני שכיר אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והילכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר דאינו חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו ג' שנים דהיינו שני שכיר: ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. וא''ת בעולת ראיה גופה מנא לן דבכל שהוא נילף מבכור ותהא ה' סלעים וי''ל דשמא הלכה למשה מסיני הוא דבכל שהוא דהא למ''ד בפ''ק דחגיגה (דף ז.) דעולת ראיה שתי כסף דבר תורה אמרו בירושלמי פ''ק דמסכת פאה דהוי הלכה למשה מסיני: חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה. תימה כיון דכתיב אשר ברכך הוה לן למילף מן המרובה כדאמר לעיל דפריך ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה ומשני אמר קרא אשר ברכך וי''ל דלא דמי דלעיל לא כתב אלא חד ריקם אבכור ועולת ראיה אית לן למילף מן המרובה משום אשר ברכך אבל הכא חד נתינה כתיב גבי עבד וחד גבי ערכין ואין לומר דאשר ברכך קאי אמרובה דהיינו ערכין אם סברא ללמד מעבד משום דתפשת מועט תפשת ותדע דהא כי יליף מערכין מהני אשר ברכך לאפוקי דלא נילף מפחות שבערכין כדפריך בסמוך ונילף מפחות שבערכין ומשני אמר קרא אשר ברכך: