דף טז - א
הכתוב נצרך ללמד את הדין ששנינו בברייתא: שנינו בברייתא: הכתוב "ויצא בשנת היובל", מדבר בעובד כוכבים שישנו תחת ידך.
כלומר, אף על פי שהנכרי נמצא תחת שלטון ישראל, אסור להערים על האדון הנכרי ולהוציא ממנו את עבדו העברי בעל כרחו לפני היובל. [605]
שמא תאמר, מנין לנו שמדובר בעובד כוכבים שישנו תחת ידך [תחת שלטון ישראל]?
או, אולי הכתוב אינו מדבר בכך, אלא בעובד כוכבים שאינו תחת ידך. אבל בעובד כוכבים הנמצא תחת שלטון ישראל, מותר לשחרר את עבדו בעל כרחו לפני היובל! [606]
עונה הברייתא: אמרת, יש לומר, אם אמנם הכתוב היה מדבר בשאינו תחת ידך, וכי מה אפשר לעשות לו?! הלא אין בכחנו להוציאו בעל כרחו לפני היובל! ואם כן, מדוע הכתוב הוצרך לומר שלא נוציאו בעל כרחו?
הא, הרי בהכרח, אין הכתוב מדבר אלא בעובד כוכבים שישנו תחת ידך. ואף על פי כן אסור להוציא ממנו את עבדו לפני היובל. [607] שנינו במשנה [לעיל יד ב]: עבד עברי נקנה בכסף ובשטר.
והוינן בה: מנלן, מנין לנו שעבד עברי נקנה בשטר?
ומשנינן: אמר עולא: אמר קרא [שמות כא] בענין אמה העבריה: "אם [אשה] [608] אחרת יקח לו [האדון] ". הקישה הכתוב את לקיחת האמה ל"אחרת", ללקיחת אשה בקידושין.
מה כמן שאחרת, אשה מקניא [נקנית] לבעלה בשטר -
אף אמה העבריה מקניא לאדון שלה בשטר.
ועבד עברי הוקש לאמה עבריה. שנאמר [דברים טו]: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה". [כמבואר לעיל יד ב], וכשם שאמה עבריה נקנית בשטר, כך עבד עברי נקנה בשטר. [609]
ולדברי עולא, ששטר האמה העבריה נלמד משטר האשה, ראוי להשוות ביניהם את נוסח הקנין בשטר: וכשם שהמקדש קטנה, כותב לאביה בשטר "בתך מקודשת לי", ונותן את השטר לאביה, ועל ידי כך היא נקנית לו.
כיוצא בזה, הקונה אמה מיד אביה, ראוי שהוא יכתוב לאביה בשטר "בתך קנויה לי", ויתן לאביה, ועל ידי כך היא תיקנה לו.
ואילו להלן, נחלקו אמוראים בשטר האמה העבריה, מי כותבו:
לדעת רב הונא, האדון הקונה את האמה, כותב בשטר: "בתך קנויה לי" ונותנו לאביה, כשם שבקידושין הבעל הקונה את האשה, כותב לאביה בשטר "בתך מקודשת לי", ונותנו לאביה.
ואילו רב חסדא סובר שהאב המוכר את בתו לאמה, הוא זה שכותב בשטר לאדון "בתי קנויה לך", ונותנו לאדון, וכדרך שטר מכירת קרקע, שהמוכר הוא זה שכותב שטר על מכירת שדהו לקונה, ונותנו לקונה. [610]
ולכן דנה הגמרא לפי עולא, הלומד שטר אמה עבריה משטר קידושין - הניחא למאן דאמר: שטר אמה העבריה, האדון הקונה את האמה כותבו ונותנו לאב [דהיינו, לפי רב הונא], שפיר אמר עולא שיש ללמוד שטר קנין אמה משטר קידושי אשה, כי גם בשטר קידושין, הבעל הקונה את האשה, כותבו ונותנו לאב.
אלא, אבל, למאן דאמר שטר אמה העבריה אב כותבו [רב חסדא], נמצא שאין שטר קנית האמה דומה לשטר קידושין. שהרי בקידושין הבעל שהוא הקונה כותב את השטר, ואילו באמה האב שהוא המוכר כותבו.
ולפי רב חסדא, בהכרח, ששטר האמה אינו נלמד משטר קידושין, ואם כן, מאי איכא למימר, מנין נלמד את קנין שטר האמה?
אמר רב אחא בר יעקב תירוץ:
אמר קרא [שמות כא] בענין אמה עבריה "לא תצא כצאת העבדים".
אמר הכתוב שלא תצא האמה משעבודה באופן היציאה שיוצאים בו עבדים כנענים [בשן ועין וראשי אברים]. 610* 610*. נאמר [שמות כא כו-כז]: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה, לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שינו". וכן שאר 24 ראשי אברים דינם כשן ועין. וכל זה בעבד כנעני, אבל בעבד עברי או באמה עבריה, אם האדון סימא את עיניהם אין הם יוצאים בכך לחפשי, אלא האדון משלם את דמי העין, והם יוצאים כעבור שש שנים [או ביובל וסימנים]. רש"י.
ומשמע מהפסוק הזה, שדוקא לענין יציאה האמה מיעט הכתוב שהיא תהא שונה מעבדים כנענים.
אבל לענין קנייתה לאדון - נקנית היא לו כקנין עבדים. [611]
ומאי ניהו? - מה הוא קנין העבדים שהאמה נקנית בו? - שטר!
ולמדנו שעבדים כנענים נקנים בשטר, משום שעבד כנעני הוקש לקרקע, כמבואר להלן כב ב, וקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה.
וכשם ששטר מכירת קרקע, המוכר כותבו, [612] כך שטר מכירת עבד כנעני המוכר כותבו. וכן שטר מכירת האמה האב כותבו, מפני שהאב הוא המוכר.
ומכאן שאמה עבריה נקנית בשטר. ואף עבד עברי נקנה בשטר. [שהרי העבד והאמה העבריים הוקשו זה לזה כדלעיל טו ב].
ומקשינן: אם אכן האמה נקנית בקנין העבדים, מנין לנו שהכוונה בפסוק היא לקנין שטר ולא לקנין חזקה?
והרי עבדים כנענים נקנים גם בקנין "חזקה", דהיינו, אם הקונה כופה את העבד לעשות לו מלאכה, ומשתמש בו, העבד נקנה לו בכך. [613]
ואם כן, אימא, נדרוש את הכתוב כך:
"לא תצא [האמה] כצאת העבדים" - אבל נקנית היא כקנין עבדים!
ומאי ניהו, ומה הוא אותו קנין שהעבדים נקנים בו? - קנין חזקה!
ומתרצינן: לא יתכן ללמוד מהכתוב שהאמה נקנית בחזקה.
שהרי אמר קרא [ויקרא כה] בענין עבדים כנענים: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם".
המילה "אותם" מיותרת היא [שהרי כל הפרשה מדברת בעבדים כנעניים]. ובאה למעט, שדוקא "אותם" [את העבדים הכנעניים] קונים בחזקה, ולא עבד אחר [עברי או עבריה] נקנה בחזקה.
ומיד תמהינן: מנין לנו ש"אותם" ממעט שעבד עברי לא נקנה בחזקה?
ואימא, אמור שהפסוק בא למעט דבר אחר: "אותם" קונים בשטר, ולא עבד אחר [עברי או עבריה] נקנים בשטר!!
ומתרצינן: הכתיב, הרי כתוב "לא תצא [האמה] כצאת העבדים", ומשמע - אבל נקנית היא בקנין העבדים, דהיינו שטר.
ותמהינן: ומה ראית!? מדוע בחרת למעט שאין עברי נקנה בחזקה מהכתוב "אותם", ולרבות שטר מ"לא תצא כצאת העבדים"?
והרי אפשר לומר להיפך: נרבה חזקה מ"לא תצא כצאת העבדים", ונמעט שטר מ"אותם"!
ומתרצינן: מסתברא, שטר הוה ליה לרבויי. מסתבר יותר לרבות את השטר, שיקנה באמה עבריה, משום שמצאנו בשטר שכן מוציאה בבת ישראל, שהאשה מתגרשת מבעלה בשטר [בגט], ואילו חזקה אינה מוציאה בבת ישראל.
וכיון שכח השטר מרובה מכח החזקה, מסתבר יותר לרבות את השטר.
ומקשינן: אדרבה! חזקה הוה ליה לרבויי, מסתבר יותר לרבות חזקה, משום שמצאנו בחזקה, שכן קונה בנכסי הגר.
שאם מת גר ואין לו יורשים, נכסיו הם הפקר, והם נקנים בחזקה, ואי אפשר לקנותם בשטר, שהרי אין להם בעלים שיתנו את השטר!
ומתרצינן שני תירוצים:
א. אמנם מצאנו שבקנין קרקע חזקה קונה במקום ששטר אינו קונה, אבל באישות מיהא, לא אשכחן.
מכל מקום, בענין קנין אישות לא מצאנו שחזקה קונה כלל, וכח השטר עדיף, מפני שהוא מועיל בענין אישות. [614]
ב. אי בעית אימא תירוץ אחר:
מאחר שאנו מסופקים אם לרבות שטר או חזקה, להכי אהני "אם אחרת". לענין זה מועיל הכתוב "אם אחרת יקח לו". שהקיש הכתוב את קנין האמה לקנין "אחרת", דהיינו לקידושי האשה, כשם שהאשה נקנית בשטר, כך האמה נקנית בשטר.
ואי אפשר ללמוד את שטר האמה מהפסוק "אם אחרת" בפני עצמו. שהרי שטר קידושין הבעל כותבו, ואילו שטר האמה, לדעת רב חסדא, האב כותבו.
אבל, מאחר שנאמר "לא תצא כצאת העבדים", אבל נקנית היא בקנין העבדים, ויש להסתפק אם הכתוב מרבה קנין שטר שהמוכר כותבו [כדרך שטר שבעבדים כנענים] [615] או קנין חזקה - לענין זה מועיל "אם אחרת" [הקישה הכתוב לאחרת], לגלות ש"לא תצא כצאת העבדים" מלמד שנקנית היא בשטר כעבדים.
וכל זה לדעת רב חסדא, הסובר ששטר אמה עבריה אב כותבו, והרי זה כעין שטר העבדים, שהמוכר כותבו.
אבל לדעת רב הונא, שטר אמה עבריה אדון כותבו. ולומדים זאת מ"אם אחרת יקח לו", הקישה הכתוב לאחרת [לאשה] - כשם שאשה נקנית בשטר, והבעל שהוא הקונה כותבו, כך אמה עבריה נקנית בשטר, והאדון שהוא הקונה כותבו.
ומקשינן על רב הונא:
ורב הונא, הלומד את שטר האמה משטר קידושי אשה, האי "לא תצא כצאת העבדים"
- מאי דריש ביה? מה הוא דורש מהפסוק "לא תצא כצאת העבדים", שמשמע ממנו שנקנית היא בקנין העבדים?
ומתרצינן: הכתוב לא בא ללמד שהאמה נקנית בקנין העבדים.
אלא ההוא קרא, מבעי ליה, הכתוב נצרך כדי ללמד שהאמה אינה יוצאה בראשי אברים כעבד כנעני, וכדלהלן:
עבד כנעני שרבו הפיל את עינו או את שינו, או אחד מעשרים וארבעה ראשי אבריו, הרי הוא יוצא לחרות. [616]
והיה עולה על דעתנו לומר, כשם שעבד כנעני יוצא בכך לחרות, כך גם אמה עבריה תצא בכך. [617]
לפיכך נאמר באמה עבריה: "לא תצא כצאת העבדים" בשן ועין. אלא, אם האדון הפיל את עינה או שיניה, הרי הוא משלם לה את דמיהן. והיא ממשיכה לעבוד עד שישלמו שש שנים. וכן הדין בעבד עברי. [618]
ומאחר שאמרנו שהכתוב "לא תצא כצאת העבדים" בא ללמד שאין האמה יוצאת בראשי אברים, קשה על רב חסדא: מנין לנו שהכתוב בא ללמד שהיא נקנית כקנין העבדים?
ומבארת הגמרא -
ורב חסדא סובר: אם הכתוב לא בא ללמדנו אלא שאין האמה יוצאת בשן ועין, אם כן קשה: לכתוב קרא "לא תצא כעבדים", בלא המילה "כצאת" ! מאי "כצאת העבדים"? מדוע הוסיף הכתוב ואמר "כצאת העבדים"?
אלא, שמע מינה תרתי, מכאן שהכתוב בא ללמדנו שתי דרשות:
א. "לא תצא כעבדים" בשן ועין.
ב. "כצאת העבדים" - תוספת המילה "כצאת" מלמדת, שדוקא כצאת העבדים היא לא תצא, אבל נקנית היא כקנין העבדים בשטר. [619]
שנינו במשנה: וקונה [העבד] את עצמו בשנים.
הגמרא מביאה את המקור לדבר:
דכתיב [שמות כא]: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, ובשביעית יצא לחפשי חינם".
שנינו במשנה: וקונה את עצמו ביובל.
והגמרא מביאה את המקור לדבר:
דכתיב [ויקרא כה] בענין עבד עברי "עד שנת היובל יעבד עמך".
שנינו במשנה: וקונה את עצמו בגרעון כסף.
והגמרא מביאה את המקור לדבר:
אמר חזקיה: דאמר קרא [שמות כא] בענין אמה העבריה: "אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה [אם אין האדון רוצה ליעד את האמה לו לאשה], והפדה".
ומשמע, שהאדון עצמו מסייע בפדיון האמה. וכיצד הוא מסייע בפדיונה? מלמד הכתוב, שמגרע פדיונה, האדון מגרע מכסף פדיונה, ויוצאה.
[כגון, אם נקנתה לו בששה מנים, ועבדה שלש שנים, ונשאר לה עוד שלש שנים לעבוד. אין האדון נוטל בפדיונה ששה מנים כפי שנקנתה לו, אלא שלשה מנים בלבד].
ועבד עברי הוקש לאמה עבריה. שנאמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" [דברים טו]. [620]
תנא בברייתא בענין עבד עברי: וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר.
והגמרא מבארת את דברי הברייתא:
והוינן בה: בשלמא, מובן שהעבד קונה את עצמו בכסף, דכתיב [ויקרא כה] בענין עבד עברי: "מכסף מקנתו".
וכן מובן שהעבד קונה את עצמו בשוה כסף נמי, שהרי "ישיב גאולתו" אמר רחמנא [ויקרא כה] ודרשו חכמים שהמילה "ישיב" מרבה ששוה כסף דינו ככסף.
אלא האי שטר - היכי דמי, אבל השטר המוזכר בברייתא, באיזה שטר מדובר?
שהרי אפשר לבאר את דברי הברייתא בענין שטר, בשני אופנים:
[א] שטר התחייבות - שהעבד מתחייב בשטר לשלם לאדונו את דמיו, ויוצא בכך לחרות, כאילו שילם לו כסף.
[ב] שטר שחרור - שהאדון כותב לעבד בשטר "הרי אתה בן חורין".
ודנה הגמרא: אילימא, אם נאמר שהברייתא דברה בשטר התחייבות, דכתב ליה שטרא אדמיה, שהעבד כותב לאדונו שטר התחייבות לשלם לו דמיו. [621]
אי אפשר לומר כך, כי אם כן קשה: מדוע שנינו בברייתא "בכסף ובשוה כסף ובשטר"? והרי השטר הזה היינו קנין כסף, ולא קנין שטר! [622]
אלא בהכרח, שהברייתא דברה בשטר שיחרור.
אבל עדיין יש להקשות קושיא:
כי הגמרא מניחה שאין גופו של עבד עברי קנוי לרבו כמו ששור וחמור קנויים לבעליו. אלא העבד רק משועבד לרבו לעבוד אותו שש שנים, והרי זה כאדם החייב לחברו חיוב ממון.
ולפיכך קשה: שטר - למה לי?
מדוע האדון צריך לכתוב את השחרור בשטר?
הרי כשם שאדם המוחל לחברו על חובו, אינו צריך לכתוב את מחילתו בשטר, כך רבו של העבד יחול למחול לא גם בלי שטר על חובו הממוני כלפיו, ולימא ליה באפי תרי: זיל! יאמר האדון לעבד בפני שני עדים "לך". אין לי שום תביעת זכות כלפיך. [623]
וממילא הוא יוצא לחרות.
אי נמי, יאמר לו באפי בי דינא: זיל!
או שיאמר לו בפני בית דין: "לך", והרי זה כמחילת חובו, והעבד נפטר מידי שעבודו! [624]
אמר רבא תירוץ: זאת אומרת, יש ללמוד מדברי הברייתא הזאת, שעבד עברי גופו קנוי לרבו עד שיגיע זמן יציאתו לחרות.
והרי הוא כממון האדון, ואינו ברשות עצמו. ולכן אין האדון יכול "למחול" לו, אלא צריך "לשחררו", כדי להפקיע את הקנין שיש לו בו. [625] ולפיכך, הרב [האדון] שמחל לעבד על כסף גרעונו [פדיונו], ורצה לשחררו בכך - אין כסף גרעונו מחול. [626] ובידו של הרב לחזור ולהשתעבד בו, כל זמן שלא שחררו בשחרור האמור בתורה. אבל אם האדון כתב לעבדו לשון שחרור ["הרי אתה בן חורין"] בשטר, ומסרו לו, עבד עברי משתחרר בכך. [627] מפני שמצאנו שעבד כנעני משתחרר בשטר, [628] אף על פי שהוא קנוי לאדון קנין עולם, וקנינו אלים יותר מקנין עבד עברי. ולכן, כל שכן שעבד עברי משתחרר בשטר. [629] [630] שנינו במשנה: יתירה עליו [על עבד עברי] אמה העבריה, שמלבד זה שקונה את עצמה בשנים וביובל ובגרעון כסף, הרי היא קונה את עצמה גם בסימנים.
הגמרא מביאה בשם ריש לקיש שיש קנין נוסף שהאמה קונה בו את עצמה. ולהלן הגמרא תבאר מדוע לא שנינו זאת במשנתנו.
אמר ריש לקיש: אמה העבריה קונה את עצמה במיתת אב מרשות אדון, כאשר אבי האמה מת, הרי היא יוצאת בכך מרשות האדון.
ודבר זה נלמד מקל וחומר, מכך שאמה יוצאת בסימנים -
ומה, כמו סימנין שאין מוציאין את הבת מרשות אב, בכל זאת הם מוציאין את האמה מרשות אדון.
ומוכח מכאן, שקל יותר להוציא את האמה מרשות האדון, מאשר להוציא את הבת מרשות אביה.
מיתה של האב, שמוציאה מרשות האב, 630* האם אינו דין לומר שמוציאה מרשות אדון?! 630*. שנאמר בענין עבדים כנענים [ויקרא כה מו]: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם". וגו'. המילה "אותם" מדגישה שרק אותם אתם מנחילים לבניכם. ולא את הזכות שיש לכם בבנותיכם אתם מורישים לבניכם. מכאן שאדם שמת אינו מוריש לבנו את הזכויות שיש לו בבתו. [רש"י על פי הגמרא בכתובות מג א].
שהרי יותר קל להוציא את האמה מרשות האדון, מאשר להוציא את הבת מרשות אביה! [631]
מתיב רב הושעיא סתירה לדברי ריש לקיש ממשנתנו:
שנינו במשנה: יתירה עליו אמה העבריה על עבד עברי, שקונה את עצמה בסימנין.
ואם איתא, ואם אכן אמה העבריה נקנית במיתת אביה, נתני נמי היה ראוי לשנות במשנתנו גם את מיתת האב!
ומתרצינן: התנא ששנה את משנתנו, תנא ושייר.
כלומר, שנה מקצת מן הקניינים שהאמה קונה בהם את עצמה, ושייר מקצת מן הקניינים, ולא שנאם.
ומקשינן: אמנם דרך התנא לפעמים לשנות רק חלק מן הקניינים ולא את כולם. אבל אין דרכו לשנות את כל הקניינים מלבד קנין אחד בלבד. [632]
ומאחר שאמרנו שהתנא שייר את מיתת האב, הרי אנו מוכרחים לומר שהוא שייר גם קנין אחר [שהרי אין דרכו של התנא לשייר דבר אחד]. וקשה: מאי שייר, דהאי שייר!?
איזה קנין נוסף התנא שייר, שנוכל לומר שהוא שייר אף את מיתת האב?
ומתרצינן: התנא שייר את מיתת האדון, שאף בו האמה יוצאת. [633] ולפיכך יש לומר שהתנא שייר אף את מיתת האב.
ודוחה הגמרא: אי, אם אכן התנא שייר את מיתת האב משום ששייר גם את מיתת האדון, אם כן קשה: הרי מיתת האדון - לאו שיורא הוא. אין זה בגדר שיור, שהרי יש סיבה לכך שהתנא לא יכל לשנות זאת במשנתנו -
דכיון דאיכא נמי באיש, כיון שגם באיש [בעבד] יש אופן שהוא יוצא במיתת האדון [כדלהלן], לפיכך, לא קתני, התנא לא שנה זאת בענין אמה, שהרי שנינו "יתירה עליו [על העבד] אמה העבריה". ואי אפשר לשנות את מיתת האדון, שהרי מיתתו של האדון מוציאה אף בעבד, ואין בזה יתרון באמה על פני עבד.
ובאיזה אופן מיתת האדון מוציאה בעבד?
אם העבד נרצע, ואחר כך מת אדונו, הרי הוא יוצא במיתתו לחרות, כפי שנינו במשנתנו [לעיל יד ב]: הנרצע קונה את עצמו במיתת האדון. [634]
ואלא, מאחר שהתנא לא יכל לשנות "יתירה עליו אמה שקונה את עצמה במיתת האדון", ואין זה בגדר שיור, חוזרת הקושיא:
נתני, ראוי לתנא לשנות במשנתנו אף את מיתת האב, ומדוע לא שנאה?
ומתרצינן: רק דבר שיש לו קצבה, קתני. התנא שנה במשנתנו יציאות שיש בהם קצבה, כגון: [א] גרעון כסף - שהוא סכום קצוב, על פי הכסף שנקנה בו. [635]
[ב] שש שנים - זמן קצוב.
[ג] יובל - גם הוא בא לזמן קצוב.
אבל דבר שאין לו קצבה לא קתני, [לא שנינו במשנה], ולפיכך לא שנינו במשנתנו את מיתת האב, לפי שאין בה קצבת זמן ידוע.
והגמרא מקשה על תירוץ זה:
והא הבאת סימנין של נערות, שהאמה יוצאת בהבאתם, דאין להם קצבה, שהרי יש נערה שממהרת להביא סימנים, ויש שמאחרת, ובכל זאת קתני שנינו יציאה זאת במשנתנו!
ומוכח מכאן, שהתנא שונה אפילו יציאות שהן דבר שאין לו קצבה, וחוזרת השאלה, מדוע הוא לא שנה את יציאתה במיתת אביה?! אמר רב ספרא תירוץ: אמנם סימנים אין להם קצבה למעלה, כלומר, מעל גיל שתים עשר שנים אין קצבה לסימני נערות, אלא אימתי שתביא שתי שערות היא נעשית גדולה, ויוצאת בכך, [636] אבל יש להם לסימנים קצבה למטה, לפני גיל שתים עשרה, שאם הביאה אז סימנים, אינן סימני נערות.
וכיון שהיציאה בסימנים היא בדבר שיש בו קיצבה "למטה", שודאי לא תצא לפני גיל שתים עשרה שנים, שנה אותה התנא. [637]
הערות
[605] רש"י פירש: "ואי אתה רשאי לבא עליו בעקיפין". כלומר: אינך יכול להוציא ממנו את העבד על ידי טענות שוא. [כן נראה על פי הגמרא בבא קמא קיג א. ופרש"י שם. ועיין הערה 547 על תוספות]. והריטב"א כתב: "ואף על פי שהוא [הגוי] כפוף תחת ידינו לא נוציאנו מידו קודם לכן בעל כרחו, אבל ביובל נוציאנו מידו בעל כרחו, דביובל אית לן טענה לאפוקי מרשותיה". [והשמיט את "בעקיפין", ועיין תוספות טז א ד"ה בעובד. ועיין מאירי]. ואפילו לדעת האומר גזל עכו"ם מותר [בבא מציעא קיא ב], אסור להוציאו בעל כרחו של הגוי לפני היובל משום חלול השם. [ריטב"א]. הטעם לכך שיש חילול השם בדבר, יותר משאר גזלה, היינו מפני שהגוי סמך על העבד ונתן לו מעותיו [על פי תוספות. ועיין הערת המהדיר על הריטב"א 483].
[606] לכאורה דברי הגמרא תמוהים: הגמרא הקשתה על רבי: מדוע הכתוב צריך לומר "ויצא בשנת היובל"? והלא נאמר "וחשב עם קונהו:. עד שנת היובל"! [ע"פ תוד"ה ורבי, כמבואר לעיל הערה 574]. והגמרא מתרצת: הכתוב אמר "ויצא בשנת היובל" כדי להוסיף וללמדנו שאף בעובד כוכבים שתחת ידך הכתוב מדבר כמבואר בברייתא. ואם כן קשה: כיצד הברייתא העלתה בדעתה שהכתוב מדבר בעובד כוכבים שאינו תחת ידך? והלא זה כבר נלמד מהכתוב "וחשב:. עד שנת היובל"! ויש לומר: הפסוק "וחשב:. עד שנת היובל" מלמד שהגוי "חייב" לשחרר את העבד בשנת היובל, והפסוק "ויצא בשנת היובל" מלמד שאסור לנו להוציא את העבד מידי הגוי לפני שנת היובל. ולפיכך התורה הוסיפה פסוק זה כדי ללמדנו שלפני שנת היובל אסור לנו להוציאו. אבל עדיין יש מקום לשאלת הברייתא: מנין לנו שאיסור זה נאמר בעובד כוכבים שתחת ידך? אולי מדובר בשאינו תחת ידך! על פי עצמות יוסף על תוספות ד"ה בעובד כוכבים בתירוץ א' בתוספת הסבר. וראה הערה הבאה].
[607] לכאורה יכלנו להוכיח זאת מהפסוק "וחשב עם קונהו עד שנת היובל"? שהרי אם מדובר בעובד כוכבים שאינו תחת ידך - וכי מה אפשר לעשות לו? אלא בהכרח מדובר בעובד כוכבים שתחת ידך, ונאמר כאן שהעבד לא יצא מידי אדונו לפני היובל אלא על ידי פדיון בלבד. ואם כן קשה: מדוע הכתוב הוצרך לומר "ויצא בשנת היובל"? הלא יש ללמוד זאת מ"וחשב עם קונהו:. עד שנת היובל"! ויש לומר: הכתוב "וחשב עם קונהו" מלמד שהעבד 'יוצא' ביובל. ואפשר היה להעמיד את הפסוק בעובד כוכבים שאינו תחת ידך והכתוב אמר שמודיעים לו שהתורה מצוה אותו להוציאו ביובל, ואם ירצה ישמע. אבל, הכתוב "ויצא בשנת היובל" אינו בא להשמיענו את עצם יציאת היובל. [שהרי זה כבר נאמר בפסוק "וחשב עם קונהו"], אלא בא להשמיענו ש'לא יצא' קודם לכן. ובענין זה ברור שאין הכתוב מדבר בעובד כוכבים שאינו תחת ידך, שהרי אי אפשר להודיעו קודם היובל שהתורה ציותה אותו לשחרר את עבדו, שהרי לא נאמר דין כזה בתורה כלל! אלא, בעל כרחך בעובד כוכבים שתחת ידך הכתוב מדבר, והשמיענו הכתוב שאסור לכופו בעל כרחו לצאת לפני היובל. [עצמות יוסף בהסבר תוספות ד"ה בעובד בתירוצו הראשון].
[608] [ממה שהכתוב כינה את האשה הנקנית בקידושין "אחרת", משמע שיש דמיון בינה לבין האמה, שהרי למשל אילו האדון היה קונה פרה, בודאי לא היה שייך לומר בענין האמה "אם פרה אחרת יקח לו", שהרי אין שום שייכות בין האמה והפרה. ואין לכנותה "אחרת". ומעצם זה שהכתוב נזקק לומר על האשה המקודשת "אחרת" משמע שיש דמיון בין האמה לאשה עד שיש צורך לומר שהאשה המתקדשת היא "אחרת". ומכאן שהקיש הכתוב את האמה ל"אחרת", כלומר: לאשה המקודשת].
[609] הכתוב "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" מדבר בעבד עברי שמכרוהו בית דין [רש"י שם]. ואם כן קשה: מנין שגם מוכר עצמו נקנה בשטר? ויש לומר: למסקנת הגמרא לא נמצא שום תנא שאינו דורש "שכיר" "שכיר". והכל מודים שמוכר עצמו הוקש למכרוהו בית דין. ולפיכך אף הוא נקנה בשטר. רמב"ן. אבל עיין ריטב"א פני יהושע וספר המקנה.
[610] וכיוצא בזה נחלקו בעבד עברי אם העבד המוכר את עצמו כותבו. או האדון הקונהו כותבו. והטעם לכך שנחלקו בשטר האמה זהו מפני שדין שטר הוזכר בתורה באמה. [כפי שיבואר בגמרא בסוגיתנו] תוספות רי"ד. כסף משנה עבדים ב א.
[611] להלן הגמרא מבארת שיש יתור בפסוק הזה ולפיכך רב חסדא דרש מכאן שהיא נקנית בקנין העבדים.
[612] שנאמר [ירמיה לב יא]: "ואקח את ספר המקנה" והיינו, ירמיהו שקנה שדה מידי חנמאל לקח מידו את ספר המקנה. כלומר: המוכר כתב את השטר. ואותו שטר היה שטר מכירת הקרקע שהקרקע נקנתה בו, כמבואר לעיל [ט א]. על פי רש"י [להלן סוף ד"ה להכי אהני].
[613] רש"י על פי הגמרא להלן כב ב.
[614] תוספות רי"ד כתב שנראה בעיניו שאין לגרוס את התירוץ הזה בגמרא. מפני שיש לתמוה על זה: מה בכך שלא מצאנו קנין חזקה באישות? והלא כאן מדובר בקנין האמה ולא בקנין אישות! [עיין שם עוד]. אלא, יש לגרוס את התירוץ השני בגמרא בלבד. אבל, הריטב"א גרס את התירוץ הזה, ונראה מדבריו שקנין אישות חשוב יותר מקנין קרקע, מפני ששטר עושה מעשה באישות בין לאיסור בין להיתר [כלומר: שדיני איסור עריות והיתרן תלויים בו. איסור - על ידי קידושין. היתר - על ידי גט].
[615] עבד כנעני הוקש לקרקע. [להלן כב ב]. ושטר מכירת קרקע המוכר כותבו כנ"ל הערה 612.
[616] שמות כא כו-כז ורש"י שם.
[617] קל וחומר מעבד כנעני: עבד כנעני אינו יוצא בשש וביובל ובגרעון כסף [ובסימנים] ובמיתת האדון, ובכל זאת הוא יוצא בראשי איברים, קל וחומר לאמה שיוצאת בשש וביובל ובגרעון כסף [ובסמנים] ובמיתת האדון. על אחת כמה וכמה שתצא בראשי אברים. [על פי תוספות להלן כ א. בשינוי קל, מפני שתוספות מדברים על עבד עברי, וכאן מדובר באמה העבריה].
[618] מפני שהוקש לעבריה.
[619] ולדעת רב הונא אין לדרוש מהמילה "כצאת" מאומה. [כנראה שלדעתו דרך הכתוב לדבר כן ואין מילה זו מיותרת].
[620] הגמרא לעיל [יד ב] לומדת מפסוק זה שעבד עברי הוקש לאמה עבריה. אך הפסוק הזה מדבר בעבד שמכרוהו בית דין [כמבואר לעיל שם] ולא במוכר עצמו, ואם כן קשה: מנין שמוכר עצמו נקנה בשטר? ויש לומר: דין מוכר עצמו נלמד ממכרוהו בית דין בגזרה שוה "שכיר" "שכיר" כמבואר בגמרא שם. ולדעת מאן דאמר שאין לדרוש "שכיר" "שכיר" לומדים זאת מ"וכי תשיג". ו' מוסיף על ענין הראשון וכו' [כדלעיל שם] ושטר מוכר עצמו לישראל נלמד משטר מוכר עצמו לגוי [שהוא נקנה משטר מפני שהוקש לקרקע כדלהלן כב ב]. ריטב"א. [אבל דעת הרמב"ן שלמסקנת הגמרא הכל מודים שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה כדלעיל הערה 609].
[621] הגמרא הבינה עתה שהברייתא באה לבאר את קנין כסף שהוזכר במשנתנו שהוא נעשה בין על ידי כסף ובין על ידי שוה כסף ובין על ידי שטר. על פי תוספות רי"ד. [כנראה שהגמרא הבינה כך מפני שהוזכר בברייתא שוה כסף. שזה בודאי קונה מדין קנין כסף ואינו קנין בפני עצמו, ואם כן יש לפרש אף את השטר המוזכר כאן שאף הוא קונה מדין קנין כסף ואינו קנין בפני עצמו. ולפיכך הגמרא הבינה שמדובר כאן בשטר התחייבות שעומד במקום כסף].
[622] ושטר כזה קונה מדעת האדון אבל לא בעל כרחו. רשב"א. ר"ן. ריטב"א. ועיין תוספות רי"ד. וכתב הרשב"א: למסקנת הגמרא שעבד עברי גופו קנוי. צריך שיתן לאדון כסף ממש, ושטר אינו מועיל לעשות קנין. והגמרא כאן שאומרת ששטר התחייבות מועיל מדין קנין כסף זהו רק לפי ההוה אמינא שעבד עברי אין גופו קנוי, ודי בכך שהאדון ימחול לעבד על חובו, ואם נתרצה לקבל את השטר במקום חובו די בכך. [ועיין הערת המהדיר על הרשב"א, והערת המהדיר על הריטב"א מס' 512].
[623] רש"י. ותוספות פירשו שכוונת המקשה להקשות שאת אותו נוסח שכתוב בגט האדון יכול לומר אותו בעצמו לעבד בפיו! ומדוע צריך לכתוב זאת בשטר? [ועיין שם].
[624] מחילה אינה צריכה עדים. והטעם לכך שהגמרא אמרה שיאמר "לך" בפני שנים היינו מפני שעל ידי כך כוחם של העדים הוא ככח השטר שלא יוכל להכחיש את המחילה מפני שיש עדים בדבר. [ר"ן].
[625] מלשון רש"י משמע שבהוה אמינא הגמרא הבינה שהעבד חייב לאדונו חוב ממון. ועליו לעבוד לו את ימי עבדותו או לשלם לו ממון [גרעון כסף]. אבל אין לאדון שום קנין בגופו של העבד. ולמסקנת הגמרא יש לאדון קנין ממוני בגופו של העבד, ולפיכך אין שייכת כאן מחילה. [מפני שמחילה היינו הפקעת חוב, כלומר: ממון הלוה היה שייך לו גם לפני המחילה, אלא שהיה חייב לפרוע למלוהו את חובו, וממונו השתעבד לכך. ועל חוב זה מועילה מחילה. אבל מחילה אינה יכולה להקנות את ממונו של ראובן לשמעון. ומאחר שגופו של העבד שייך לאדון אין האדון יכול "למחול" לעבד]. אך הראשונים הקשו: הרי מציאת עבד עברי שייכת לעצמו [בבא מציעא יב ב] וכן מצאנו בעוד דינים שגופו של העבד של עצמו! ונאמרו כמה פירושים בראשונים: [א] העבד אמנם אינו קנוי לגמרי לאדון. אבל גופו קנוי לענין מעשה ידיו [כעין קנית דקל לפירותיו]. [מאירי. שיטה לא נודע למי]. [ב] גופו של העבד הוא כמשכון שביד האדון עבור החוב. ומחילה אינה מועילה בחוב על המשכון. [תוספות ר"י הזקן]. [ג] מחילה אכן מועילה לענין זכות הממון שיש לאדון בעבד, ואין העבד חייב לעבוד לרבו, אבל המחילה לא מפקיעה את קנין האיסור שיש לאדון בעבד, שהעבד מותר בשפחה כנענית כל זמן שלא ניתן לו שטר. [ריטב"א בהסבר דעת הרמב"ן. ומדברי רש"י ד"ה גופו מוכח שלא כפירוש זה. ועיין מהרי"ט ואחרונים]. [ד] יש לאדון קנין בגופו של העבד לענין שבידו לתת לו שפחה כנענית ותלד ממנו בנים, ואותם בנים יהיו שייכים לאדון. [והם עבדים כנענים שגופם קנוי לו לגמרי], ולפיכך אף מחילה במעשה ידיו אינה מועילה. [ר"ן]. ועיין ראשונים ואחרונים, וספר בירורי השיטות. וספר בית לחם יהודה.
[626] כך פירש תוספות ר"י הזקן. אבל המאירי פירש ש"גרעונו" היינו מה שנגרע מהשלמת עבודתו, [כלומר: העבדות שמוטלת על העבד שעדיין לא השלימה]. [ולפי זה יש ליישב את פירוש ג בהערה הקודמת שתמה עליו המהרי"ט מדברי הגמרא כאן וכן יש ליישב את תמיהות אילת השחר עיין שם].
[627] גופו [של העבד] קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו, ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול, וצריך שחרור. 'דלא שייך בו מחילת ממון אלא לשון שחרור". לשון רש"י. ומשמע מדברי רש"י ששטר שחרור העבד אינו שטר קנין שהאדון מקנה לעבד את עצמו, אלא הרי זה שטר שחרור, כלומר: הפקעת השעבוד. ובכל זאת אין זה דומה למחילה, שמחילה היא הפקעת שעבוד, ואילו שחרור הוא הפקעת קנין הגוף שבעבד. [ועיין תוספות ד"ה לימא].
[628] בענין שפחה כנענית נאמר [ויקרא יט כ]: "או חופשה לא ניתן 'לה"'. ובענין גירושי אשה נאמר [דברים כד]: "וכתב 'לה' ספר כריתות". ולמדים את דין עבד ושפחה כנעניים מדין אשה בגזרה שוה "לה" "לה" [רש"י, על פי גיטין לט ב].
[629] רש"י. והקשו האחרונים: מדוע רש"י למד זאת מסברא? הרי יש ללמוד זאת ממה שנאמר [שמות כא ו]: "אם אחרת יקח לו". הכתוב הקיש את האמה לאחרת [לאשה] כדלעיל בגמרא, ועבד עברי הוקש לאמה עבריה [כדלעיל יד ב]! עיין ספר המקנה ואחרונים.
[630] הטעם שבמשנתנו לא שנינו שקונה את עצמו בשטר. מפני שבמשנה לא נשנו אלא היציאות שבעל כרחו של האדון, אבל יציאת שטר אינה יכולה להיעשות אלא מדעת האדון. [תוספות].
[631] הקל וחומר הוא מרשות האב שהיא חמורה וקשה להוציא את הבת ממנה, לרשות האדון שהיא קלה בכך שקל להוציא את האמה ממנה. [כן נראה שהבינו תוספות להלן בעמוד ב ד"ה מה לסימנין, וכן משמע מתוספות הרא"ש, ומהרמב"ן והריטב"א שם בדעת תוספות. אבל עיין ברמב"ן ובריטב"א שם]. וכתבו אחרונים שעיקר הקל וחומר הוא מסברא, כלומר: מאחר שאין לאב זכויות על בתו אלא עד שימות. ואילו אחרי מותו אין הבנים יורשים את זכויותיו, אם כן, מובן שאינו יכול למכרה יותר ממה שיש לו עצמו זכות בה. ולפיכך אינה מכורה אלא עד מותו. ומיתת האב מוציאה אותה מרשות האדון. [כך מוכח מדברי פורת יוסף להלן בעמוד ב ד"ה תיובתא, וכן מבואר בפני יהושע דלהלן]. והקל וחומר מתפרש כך: מאחר שלענין סימנים למרות שאינה יוצאת מרשות האב בכל זאת אין לאב כח למכרה אלא עד שתביא סימנים. אם כן, קל וחומר למיתת האב, שלו עצמו אין זכות בבתו לאחר מותו. ואם כן בודאי שלא יוכל למכור את בתו ליותר מזה, והרי היא יוצאת במיתתו מרשות האדון [פני יהושע].
[632] ריטב"א בשם תוספות, והוסיף: כאשר התנא משייר דבר אחד בלבד, ראיה היא שאינו שיור אלא שהתנא אינו סובר את הדבר.
[633] שכן שנינו בברייתא להלן [יז ב]: אמה עבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת [אם מת האדון]. ועיין שם טעם הדבר.
[634] על פי רש"י. ודוקא נרצע יוצא במיתת האדון. אבל שאר עבדים עבריים שמתו אדוניהם עובדים את הבן. אבל לא את שאר היורשים, כדלהלן יז ב. ועיין פירוש אחר בתוס' הרא"ש, רשב"א, וריטב"א. ועיין מהרש"א ומאירי.
[635] כך משמע מרש"י.
[636] רש"י כתב "לאחר י"ג שנים". והרש"ש כתב שנראה שצריך לומר י"ב שנים. [וטעמו: מפני שלהלכה בת שהביאה סימנים נעשית גדולה מגיל י"ב שנים]. אך באמת נחלקו בזה תנאים במסכת נדה מה ב עיין שם.
[637] פירשנו על פי דברי חכמים להלן בעמוד ב'. וכפי שנפסקה ההלכה. אבל, רש"י להלן [בעמ' ב' ד"ה שומא] כתב שיש להם קצבה מלמעלה מפני שקטנה המביאה סימנים בפחות מתשע שנים אינם סימנים. ולעיל בענין קצבה מלמעלה, רש"י נקט יותר מי"ג שנים. [וראה הערה קודמת]. ונראה שרש"י רצה לפרש את הגמרא לדברי הכל, ולפיכך בענין קצבה מלמטה פירש בפחות מתשע שלדברי הכל אין אלו סימנים. [אבל ביותר מתשע ועודם בו יש אומרים שהם סימנים כדלהלן בעמוד ב]. ולענין קצבה מלמעלה פירש למעלה מי"ג שנים, שלדברי הכל אם הביאה סימנים באותו הזמן אינם שומא. אבל פחות מבת י"ג יש אומרים שהם שומא. [עיין נדה מה ב].
גמ'. אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול.
בענין עבד עברי גופו קנוי
א
השו"ט דהגמ' בענין גופו קנוי
בהו"א הגמ' נקטה דמחילה מועילה לשחרר עבד עברי, אבל המסקנא היא דע"ע גופו קנוי ומחילה לא מהני. וצ"ב בביאור השו"ט דהגמ', במה חלוק ההו"א מהמסקנא. ובמיוחד צ"ב יסוד הדבר דעבד עברי גופו קנוי ולמה מחילה אינה מהניא בקנין הגוף. ונראה דנחלקו הראשונים בנידון.
עיין ברשב"א (ד"ה אמר רבא) דהקשה על מסקנת הגמ' דמחילה אינה מהניא בעבד עברי מכיון דגופו קנוי, וז"ל ואיכא למידק והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה עכ"ל. והרשב"א הביא מהרמב"ן דלפי המסקנא יש לאדון קנין איסור בעבד עברי ולכן מחילה אינה מועילה, וז"ל ותירץ הרמב"ן נר"ו דכיון דשני קנינין הן בעבדות אחד קנין ממון והוא קנין מעשה ידיו ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדבור דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירה וממנו הוא למד לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין אסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות הלכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא ה"ל כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ע"כ עכ"ל. כלומר, דלפי הרמב"ן בהו"א הגמ' כבר ידעה דיש לאדון קנין ממון למעשה ידיו בעבד עברי, ואעפ"כ הגמ' קס"ד דמחילה מהני לסלק את הקנין הזה. ואזי הגמ' חידשה דיש לאדון גם קנין איסור בעבדו וכדמוכח מזה דהוא מותר בשפחה כנענית, ומחילה אינה מועילה לסלק את קנין האיסור.
אבל התוס' (ד"ה לימא) הבינו את כל השו"ט באופן אחר לגמרי. דהרי התוס' נקטו דאפי' למסקנא דמחילה אינה מהני, מ"מ הפקר מועיל לשחרר עבד עברי, וז"ל תימה אמאי פריך גמרא לימא ליה באפי תרי זיל אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור בפ' השולח (גיטין לח.) ולמה לי שטרא ואפילו למ"ד (שם:) דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור היינו משום הפקעת איסור כדי להתירו בבת ישראל וא"כ בע"ע למה לי שטרא דבלאו הכי מותר וי"ל דאין ה"נ ומיהו לא הוה קשה למה לי שטרא ליפקוה בהפקר דפשיטא דיש יציאות אחרות לבד משטר וכו' עכ"ל. כלומר, דאפי' למסקנא דגופו קנוי אפשר לשחרר עבד עברי ע"י הפקר. ואע"פ דלגבי עבד כנעני מצינו מחלוקת האמוראים האם המפקיר עבדו יצא לחירות או בעי גם שטר שחרור, כל זה קאי בעבד כנעני. אבל בעבד עברי כו"ע מודים דהוא יצא לחירות בהפקר לבדו בלי שטר שחרור.
והביאור בזה הוא דבעבד כנעני יש לאדון קנין איסור בעבדו, ונחלקו האמוראים האם הפקר דחל על קנין הממון שבו גורם ממילא שיפקע גם קנין האיסור, או"ד דהפקר זקוק גם לשטר כדי להפקיע את קנין האיסור. ואילו בעבד עברי אין לאדון בעבדו אלא קנין ממון בלבד ולכן פשיטא דהוא יוצא לחירות בהפקר לבד. ולפי"ז צ"ל דמסקנת הגמ' בסוגיין דמחילה לא מהני בעבד עברי משום דגופו קנוי, אין פירושו דיש בו קנין איסור, אלא דגופו קנוי בקנין ממון. וחידוש הגמ' הוא דמחילה לא מהני לסלק את קנין הממון הזה. ולפי ההבנה הזאת במסקנא צ"ל דבהו"א דהגמ' ס"ל דמחילה מהניא הביאור הוא דאין לאדון קנין ממון בגוף עבדו העברי אלא רק שעבוד למלאכה בלבד, ולכן מחילה מהניא לסלק את השעבוד. והחידוש דמסקנת הגמ' הוא דיש לאדון קנין ממון בגופו של עבדו ומחילה איפוא אינה מועילה.
לסיכום, לפי הרמב"ן גם בהו"א הגמ' ידעה דיש לאדון קנין ממון בגוף עבד העברי שלו והמסקנא הוסיפה דיש לו גם חלות קנין איסור. ולפי"ז הדגש במסקנת הגמ' הוא במלה "גופו" דר"ל דיש קנין איסור בגוף העבד. ומאידך התוס' נקטו דלפי ההו"א יש רק דין שעבוד למלאכה על העבד, והמסקנא הוסיפה דיש לאדון קנין ממון בגופו. ולפי"ז הדגש במסקנת הגמ' הוא במלה "קנוי" דהיינו דהחידוש הוא דיש חלות קנין ממון בגוף העבד. ויוצא מכל זה דנחלקו התוס' והרמב"ן גם בהלכות מחילה וגם בגדר הקנין דעבד עברי.
ב
המחלוקת לגבי מחילה בקנין
לפי התוס' מסקנת הגמ' בנויה על זה דמחילה חלה רק על שעבוד ולא על קנין ממש.617 מאידך לפי הרמב"ן יוצא מהגמ' דמחילה מהניא אפי' לקנין אך לא מהניא להתיר איסורים. וזה מבואר בלשון הרשב"א וז"ל והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה עכ"ל, כלומר דיש לאדון קנין בעבדו ואעפ"כ מחילה מהני. ולכאורה זהו חידוש גדול דמחילה מהני בקנין, דהרי הפשטות היא כמו התוס' דצריך מעשה קנין להעביר את הבעלות דקנין לאדם אחר ולא מהני מחילה דהוי רק מעשה סילוק בלבד.
אמנם לכאורה מצינו דגם הרמב"ם נקט דניתן למחול חפצא בעין. דהרי כתב הרמב"ם (פרק ה מהלכות מכירה הלי"א) וז"ל יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו עכ"ל. ונראה מזה דס"ל דהמפקיד יכול למחול את הבעין דנמצא ביד השומר. ולפי"ז י"ל דהרמב"ן סבור כמו הרמב"ם דיש מחילה על בעין.
ברם יש להעיר שהרי נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם. כי בהלכות זכייה (פרק ג הל"ב) משמע דאין מחילה חלה בפקדון, וז"ל מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד ואין צריך דבר אחר כמו שביארנו עכ"ל. והלח"מ דייק דהרמב"ם סבור דאין מחילה מועלת בפקדון בעין מכיון דהוא שינה את לשונו ונקט "נתן לו הפקדון", ולא כתב "מחל לו" כמש"כ לגבי חוב. אמנם יותר נראה לפרש דברי הרמב"ם כמו המשנה למלך דדחה את הדיוק שדייק הלחם משנה על פי דברי הרמב"ם בהלכות מכירה דבהדיא נקט שם דמחילה מועלת אצל פקדון. והמשל"מ גם הביא את דברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פרק א הל"ג) דכמו"כ הזכיר מחילה אצל מטלטלין ביד השומר, וז"ל הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי עכ"ל. ולפי"ז יוצא דהרמב"ם סבור דיש מחילה במטלטלין, כמו שיטת הרמב"ן לגבי עבד עברי.
ונראה דפשיטא דהדין דהרמב"ם והרמב"ן דמחילה מועלת בקניית בעין חל דוקא כשהבעין נמצא ברשות הקונה כגון פקדון שיש לו בידו, או בעבד עברי דהרי גופו תמיד נמצא ברשות עצמו.618 אולם כשהבעין ביד המוחל אין המחילה מועלת בדבר בעין, אפי' להרמב"ם והרמב"ן.619
ועוד נראה דאין הכרח לומר דהרמב"ן סבור כמו הרמב"ם דיש מחילה בפקדון ביד השומר. דשפיר ניתן לחלק ולומר דרק בעבד עברי יש מחילה אבל לא בדבר אחר בעין, אפי' בפקדון דהוי כבר ביד הנמחל. דאע"פ דאמרינן עבד עברי גופו קנוי לאדון, מ"מ אין לאדון בעלות גמורה על עבדו,620 דהרי אין האדון יכול למוכרו.621 אלא הביאור בקנין הגוף דע"ע הוא דיש לאדון קנין בגוף העבד לענין מלאכה. ויוצא דבעבד עברי יש ב' טעמים למה מחילה מהני בו: א) אין לאדון בעלות גמורה על עבדו, ב) העבד נמצא ברשות עצמו.
ולפי"ז מחילת הקנין בעבד עברי דומה למחילת חוב היכא דיש שעבודים. דהרי לכאורה יש למלוה מקצת קנין של שעבוד נכסים בנכסי הלוה, ויש להקשות דאע"פ דהוא יכול לסלק את חובו במחילה, היאך המחילה מועילה לקניינו בנכסי הלוה. ולפי הנ"ל י"ל דאע"פ דיש למלוה מקצת קנין שעבוד בשדה, מ"מ אין לו בעלות גמורה והקרקע עדיין נחשב בבעלות דלוה.622 ולכאורה רואים מזה דבעלים במקצת יכולים למחול על קניינם, וכמו"כ האדון דהוי בעלים במקצת על העבד יכול למחול על בעלותו.
אבל בפקדון לכאורה ב' הטעמים האלו אינן נכונים. דהרי יש למפקיד בעלות גמורה על החפץ כדמוכח מזה דהוא יכול להקדישו623 ולמוכרו.624 ויוצא דאע"פ דהפקדון נמצא ברשות השומר, מ"מ על פי דין הפקדון נחשב כשלו וברשותו דהמפקיד. ולכן מסתבר דאפי' הרמב"ן דנקט דיש מחילה בעבד עברי אע"פ דגופו קנוי, עדיין חולק על הרמב"ם לגבי מחילה בפקדון שע"פ דין נחשב כשלו וברשותו של המפקיד. וגם נראה דלפי הרמב"ן אין הנגנב יכול למחול לגנב את החפץ הגנוב, אע"פ דהחפץ נמצא ביד הגנב. דיתכן דהרמב"ן סבור דמחילה מהני רק בקנין בעבד עברי מכיון דהעבד אינו ברשותו של האדון וגם אינו שלו לגמרי. מאידך בגניבה, אע"פ דהחפץ ברשות הגנב מ"מ כיון דהוי שלו דהנגנב לגמרי,625 י"ל דהרמב"ן סבור דמחילה אינה מהניא בו.
ויש להסתפק לפי מה שביארנו ברמב"ן מה הדין היכא דיש לאחד קנין הגוף בשדה ולשני יש קנין פירות, האם בעל קנין הפירות יכול למחול על קניינו בפירות לבעל קנין הגוף. דהרי לכאורה זה דומה למחילת האדון בקנין שלו במעשה ידים דהעבד, דמועיל מכיון דיש לעבד בעלות בגופו.626 אמנם יש לפשוט דמחילה כזאת לא מהני מגמ' בגיטין (עז.), אלא דבעל קנין הגוף צריך לקנות את קנין הפירות במעשה קנין. דהרי יש לבעל קנין פירות בנכסי מלוג דאשתו ואעפ"כ מבואר בגמ' דהוא רק יכול לסלק עצמו בעודה ארוסה, דהיינו לפני דיש לו הקנין פירות. אבל אחרי הנישואין צריך מעשה קנין ולא סגי במחילה. ומשמע מזה דבעל קנין הפירות אינו יכול למחול לבעל קנין הגוף.627
ונראה לבאר את החילוק בין מחילת האדון על קנין מעשה ידיו בעבד עברי שלו דמהני, לבין מחילת קנין הפירות לבעל קנין הגוף דלא מהני. דהרי קנין במעשה ידים של אדם קשור לבעלות על גוף האדם ואינו חלות קנין נפרדת מגוף האדם. ומסתבר איפוא דאם יש לראובן קנין על מעשה ידים של שמעון, דראובן יכול לסלק את עצמו וממילא קנין המעשה ידים חוזרים לשמעון מכיון דהוא הבעלים על שאר הגוף שלו, והוא עכשיו הופך להיות הבעלים גם על מעשי ידיו. מאידך קנין הפירות וקנין הגוף שבשדה מהווים ב' קניינים נפרדים וקנין הפירות אינו יוצא ממילא מקנין הגוף. והראיה דהם ב' חלויות שונות היא דיש מ"ד בגמ' דקנין הפירות כקנין הגוף דמי, ומוכרח מזה דאין קנין הפירות נחשב כפועל יוצא מקנין הגוף. ולכן מסתבר דבעל קנין הפירות אינו יכול למחול את קנינו לבעל קנין הגוף כמו דא"א לסלק ע"י מחילה מכל קנין אחר.
ג
המחלקות האם יש קנין איסור בעבד עברי
ביארנו דהרמב"ן נקט דיש חלות קנין איסור בעבד עברי, מאידך התוס' נקטו דהעבד נקנה רק בדיני ממונות בלבד. ויוצא מזה נ"מ לגבי הדין דהמפקיר עבד עברי. דכבר הבאנו דהתוס' חילקו בין המפקיר עבד כנעני דתלוי דינו במחלוקת האמוראים לבין המפקיר עבד עברי דבודאי יוצא לחירות בלי שטר דהרי אין בו אלא קנין ממון לבד. אבל לפי הרמב"ן דיש קנין איסור בעבד עברי, אזי הדין דמפקיר עבד עברי תלוי באותה מחלוקת האמוראים לגבי המפקיר עבד כנעני האם צריך שטר שחרור. דהיינו דשמואל (גיטין לח.) דנקט דהמפקיר עבדו יצא לחירות ולא בעי שטר שחרור כמו"כ יסבור דהמפקיר עבד עברי יצא לחירות לגמרי, ומאידך ר' יוחנן (גיטין לט.) דנקט דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור יסבור דה"ה בעבד עברי.
וכמו"כ יש נ"מ דלפי הרמב"ן אם יש היכי תמצי דעבד עברי בלי חלות קנין איסור אזי מחילה מהני בו לשחררו. וזהו כוונת הרשב"א בסוף דבריו וז"ל ולפי דברי רבינו נ"ר מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית א"צ שטר שחרור אלא במחילת גרעונו סגי ליה, וצריך תלמוד דהא סתמא תניא עכ"ל. כלומר, דנחלקו התנאים לעיל (יד:) האם מוכר עצמו מותר בשפחה כנענית או רק מכרוהו ב"ד. ואם מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אזי אין הוכחה דגופו קנוי לענין איסורים דהרי אין שום נ"מ בדיני איסור והיתר בין בן חורין לבין עבד עברי המוכר את עצמו. ולכן הרשב"א נטה לומר דבמוכר את עצמו אנו חוזרים להו"א של הגמ' דאין גופו קנוי ומחילה מהני. אבל לפי התוס' דגופו קנוי פירושו קנין הגוף לממון, אזי אין לחלק בין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו אפי' למ"ד דאין היתר שפחה כנענית במוכר את עצמו דהרי בשניהם יש אותה חלות קנין ממון בגופם.
ובנוגע לקושיית הרשב"א דמשמע מהגמ' דגם מוכר את עצמו אינו יוצא לחירות במחילה אע"פ דאין גופו קנוי לפי הרמב"ן, עיין בדברי הריטב"א לעיל (יד: ד"ה מוכר את עצמו) דנקט דמחלוקת התנאים לגבי היתר שפחה כנענית במוכר עצמו היא רק לגבי כפיית האדון, אבל כו"ע מודים דמדעת העבד יש לו היתר שפחה כנענית. והריטב"א הוכיח את ההיתר לשפחה כנענית מזה דגם מוכר עצמו בעי גט שחרור ויוצא דיש בו קנין איסור דמתירו בשפחה כנענית, וז"ל מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית - יש אומרים שאסור גם כן אפילו מדעתו בשפחה כנענית וכו' ואין זה נכון דאם כן מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש, ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט וכו' אבל לעולם הוא הדין שהמוכר עצמו מותר בשפחה כנענית אלא שאין רבו כופהו בכך עכ"ל. ונראה דהרשב"א והריטב"א ס"ל כשיטת הרמב"ן דכוונת הגמ' דגופו קנוי היא דחל בו קנין איסור, אלא דנחלקו האם קנין האיסור קיים בכל עבד עברי. דהרשב"א סובר דקנין איסור חל רק במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו לפי המ"ד דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ולפי הריטב"א בכל עבד עברי חל קנין איסור המתירו בשפחה כנענית, ואף במוכר עצמו.
ד
מחילה בעבד עברי לפי מסקנת הסוגיא
והנה הריטב"א (ד"ה אלא שטר) סובר כשיטת הרמב"ן דמחילה לא מהניא בע"ע מפאת הקנין איסור שבו. אמנם הריטב"א הוסיף דלפי"ז אם אדם מוחל על קניינו לעבד עברי אזי המחילה באמת מהני לקנין ממון ונשאר רק קנין איסור, וז"ל והשתא דאתינן להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והוה ליה דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור, והוא הדין נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירות וצריך גט שחרור מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני ליה להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקריה סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו, אבל מחילה לא מהניא ליה אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה זו במעשה ידיו, אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במעשה ידיו על ידי מחילה עכ"ל. כלומר דבעבד כנעני מהני הפקר להפקיע את קנין הממון כי ע"י הפקר האדון מסלק את עצמו. אבל מחילה אינה מועילה מכיון דמחילה כמתנה ואין לעבד כנעני יד לקבל המתנה. ובעבד עברי דיש לו יד, מחילה מהניא כמו הפקר.
ומדברי הריטב"א משמע דלולי הטעם דאין יד לעבד כנעני מחילה היה מהני לסלק את הקנין ממון כמו הפקר. ולכאורה צ"ב דהרי בשלמא בנוגע לעבד עברי דאין גופו קנוי ממש אזי מחילה מהניא ביה כנ"ל. אבל בעבד כנעני הרי הוא כשור וחמור דהאדון ולכאורה פשיטא דמחילה אינה מהניא בחפצא דקנוי לו ממש.628 ונראה ששיטת הריטב"א דומה לשיטת הרמב"ם הנ"ל שיש כח לבעלים למחול הפקדון שברשות השומר לשומר, דהו"ה בעבד כנעני, אילו היה לעבד יד בעצמו היה האדון יכול למחול אותו לעצמו. אך מכיון דאין לעבד יד בעצמו לפיכך מחילת האדון לא מהניא ליה.
ה
שיטת התוס' בענין ההיתר בשפחה כנענית
אמנם לכאורה קשה להבין את שיטת התוס'. דהרי הרמב"ן הוכיח דיש קנין איסור בעבד עברי מזה דחלות העבדות מתירה ביאה עם שפחה כנענית דבדרך כלל אסורה לישראל.629 וא"כ צ"ע לפי התוס' דס"ל דיש בעבד עברי רק קנין ממון בלבד, שאם אין קנין איסור בעבד עברי א"כ מה מתירו בשפחה כנענית. וגם לכאורה מבואר דיש קנין איסור באמה עבריה דהרי אדונה יכול ליעדה ולקדשה בע"כ (לעיל דף ה.),630 ורואים דיש נ"מ בדיני קידושין דהוו דיני איסור והיתר, והיאך אפשר לבאר את זה לפי התוס' דס"ל דיש בעבד עברי רק קנין ממון בלבד.631
ונראה לבאר דהתוס' נקטו דאע"פ דאין בעבד עברי קנין איסור מ"מ חל בעבד חלות שם איסור. כי קנין איסור פירושו דהיחס של העבד לאדון וקנין האדון בו משנה את דיני איסור והיתר של העבד, ולפי התוס' ליכא קנין איסור בעבד עברי. מ"מ חל בעבד עברי חלות שם איסור, דפירושה דחלות העבדות עצמה בלי קשר לאדון משנה את דינו באיסור והיתר ומתירו בשפחה כנענית. ולכן כשאיתא בגמ' "עבד עברי גופו קנוי" התוס' הבינו דאיירי בקנין ממון דלגבי זה העבד קנוי לאדון. אבל התוס' לא שללו שחלות העבדות תתיר את העבד בשפחה כנענית, ואליבא דתוס' אע"פ שאין בעבד עברי קנין איסור מ"מ חל שם איסור מסויים בעבד עברי.
ואפשר דהתוס' למדו את החילוק הזה ממחלוקת האמוראים לגבי המפקיר עבדו הכנעני האם בעי שטר שחרור או לא. דהרי שיטת רב דבעי שטר שחרור מאוד מובן: יש ב' קנינים בעבד כנעני – קנין ממון וקנין איסור – וההפקר מסלק רק את קנין הממון ולא את קנין האיסור ולכן בעי שטר שחרור. ולכאורה היסוד הזה גם עולה מספיקת הגמ' בגיטין (מב:) לגבי דיני קנס במי ששורו נגח מעוכב שטר שחרור וז"ל איבעיא להו מעוכב גט שחרור, יש לו קנס או אין לו קנס, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא, והאי לאו אדון הוא, או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינא ביה עכ"ל. ולכאורה פשיטא דאין לאדון שום קנין ממון בעבדו לאחר שהפקירו,632 ואעפ"כ הגמ' נסתפקה האם הוא עדיין נקרא אדון לגבי קנס. ומוכח מזה דיש לאדון בעלות דקנין איסור כמו דיש לו בעלות לענין קנין ממון.
אבל לכאורה צע"ק בשיטת שמואל דהמפקיר עבדו יצא לחירות בלי שטר שחרור. דהרי משמע מזה לכאורה דאין לאדון בעבד כנעני רק קנין ממון לבד. אבל פשיטא דיש בעבד כנעני חלות שם איסור דהרי הוא חייב במקצת מצוות בגלל חלות העבדות שלו. וא"כ היאך אפשר לומר דהפקר, דהוי מעשה בדיני ממונות גרידא, גם משנה את דיני איסור והיתר של העבד. ואע"פ ששמואל הביא מקור מגזה"כ, וז"ל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שיחרור, שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף וכו' עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד, שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד עכ"ל, אפ"ה צ"ב בגדר הדין.
ונראה דניתן לבאר את שיטת שמואל בב' אופנים: א) שמואל מודה לרב דיש לאדון קנין איסור בעבדו הכנעני, אלא נקט דהפקעת קנין הממון גורם שגם קנין האיסור יפקע, דהיינו דהפסוק "עבד איש" מלמד דקנין האיסור תלוי בקנין הממון ואינו יכול להתקיים לבדו. ב) באמת שמואל חולק על רב ונקט דאין לאדון שום קנין איסור בעבדו. אלא דהקנין ממון דיש לאדון בו מחיל בו חלות שם עבדות דגורם לנ"מ בדיני איסור והיתר. ולכן כשהקנין ממון פקע ע"י ההפקר, כל חלות העבדות פקע ואין עוד חלות שם עבד בגברא לגרום דיני איסור שלו.
ולפי"ז אפשר לבאר דתוס' בסוגיין ס"ל דהגדר דעבד עברי הוא כמו הפירוש הב' בשיטת שמואל לגבי עבד כנעני. דהיינו, דהתוס' נקטו דיש לעבד עברי חלות שם איסור בגברא ולכן הוא מותר בשפחה כנענית, אבל אין לאדון קנין איסור בעבדו. כי יש לאדון רק קנין הגוף בדיני ממונות בעבדו דמחיל בו חלות שם עבדות, וחלות השם של עבד שחל בגברא בלי קשר ישיר לקנין האדון גורם דיני איסור והיתר דהעבד. ולפי"ז מבואר למה לפי התוס' פשיטא לכו"ע דהמפקיר עבד עברי יצא לחירות בלי שטר שחרור.
ועוד נראה לבאר את דעת התוס' באופן אחר, דנקטו דאין קנין איסור כלל בעבד עברי. והא דהוכיח הרמב"ן דיש בו קנין איסור מזה דהוא מותר בשפחה כנענית, י"ל דמצינו דהתוס' עצמם כבר פירשו דההיתר בשפחה כנענית חל מכח הקנין ממון עצמו. דהגמ' ביבמות (ע.) דנה בגדר דתושב ושכיר דהתורה אומרת שאינם אוכלים בקרבן פסח, וגם בתושב ושכיר דכהן דאינם אוכלים בתרומה. ולגבי קרבן פסח איתא בגמ', וז"ל האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו, אי נימא תושב ושכיר ממש (רש"י - קנוי קנין שנים או נרצע), משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה, הכא נמי לא קני ליה רביה, אלא לאפנויי עכ"ל. ומבואר דפשיטא להגמ' דעבד עברי דנקנה לשש שנים וגם עבד נרצע אינם אוכלים בתרומה וחייבים בפסח, כלומר, דאינם שונים לגבי איסור והיתר מישראל בעלמא. והתוס' שם (ע: ד"ה אלמא) הקשו מזה דעבד עברי מותר בשפחה כנענית, וז"ל והא דאמר בפ"ק דקידושין (דף טז. ושם) דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שחרור ואין יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא, והא דשרי בשפחה כנענית היינו משום שצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך דשכיר קרייה רחמנא עכ"ל. ונראה דהתוס' נקטו דאין לעבד עברי קנין איסור, והא דעבד עברי מותר בשפחה כנענית הוא מחמת החיוב שלו לעבוד את רבו ביום ובלילה, דהיינו מחמת הקנין ממון שבו.
וצריך להבין היאך הרמב"ן וסיעתו הבינו את הגמ' הזאת, דהרי מבואר בגמ' דעבד עברי לא קני ליה רביה לענין איסורים כמו אכילת תרומה וקרבן פסח, בשונה מעבד כנעני. ולכאורה אם יש לאדון קנין איסור בעבדו העברי, למה פשיטא לגמ' דלא קני ליה רביה. ונראה דרש"י (שם ד"ה הכא נמי) כבר רמז לתירוץ של הקושיא הזאת בלשונו הזהב, וז"ל הכא נמי לא קני - גופיה לרביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח עכ"ל. כלומר, דרש"י הדגיש דעבד עברי עדיין ישראל מעליא הוא בשונה מעבד כנעני. והביאור בזה הוא דחלות שם קנין כספו כדי לאכול בתרומה תלוי בסוג של חלות שם עבד דמגרעת מקדושת ישראל שבגברא. ובעבד כנעני כבר הבאנו לעיל (ו: ד"ה א"ל רבינא לרב אשי) את שיטת בעלי התוס' דטבילה ראשונה בעצם ראויה היא להחיל חלות שם קדושת ישראל על העבד אלא דהחלות שם עבד שבו מונע את הקדושה מלחול בפועל. ורק חלות שם עבדות כזאת דמגרעת מהקדושת ישראל שבגברא נחשבת כקנין כספו דאדון להאכילו בתרומה. מאידך בעבד עברי, אע"פ דיש לאדון בו קנין איסור מ"מ חל עליו קדושת ישראל גמורה, ולכן הוא אינו אוכל בתרומה. והא דמותר ע"ע בשפחה כנענית אינה מפאת חסרון בקדושת ישראל אלא היתר בעלמא על האיסור של שפחה.633
ע"כ ענין עבד עברי גופו קנוי
גמ'. אי משום מיתת האדון לאו שיורא הוא, דכיון דאיכא נמי באיש לא קתני.
הראשונים נחלקו בפירוש ההיכי תמצא דמיתת האדון בעבד עברי. דרש"י פירש (ד"ה דאיתא נמי באיש) וז"ל דנרצע נמי יוצא במיתת אדון דאינו עובד את הבן עכ"ל. והרשב"א (ד"ה מיתת האדון) ביאר בדעת רש"י דהגמ' איירי בעבד נרצע ולא בעבד עברי תוך שש, משום דעבד עברי בתוך שש עובד את הבן אלא דאינו בירושה לאח או לבת. אבל הרשב"א עצמו הוכיח מלשון המשנה והגמ' דמיתת האדון בעבד עברי קאי בכל עבד ואפי' תוך שש, וז"ל ומסתברא דאיתיה באיש בכל איש קאמר דהא נמי שאינו נרצע אינו עובד לא את הבת ולא את האח וכי קתני מלתא דליתא כלל באיש כגון סימנין מלתא דשייכא באיש לא קתני עכ"ל. ולכאורה שיטת רש"י צ"ב קצת, דלמה הוא נמנע מלפרש את הגמ' כמו הרשב"א דהיציאה לחירות במיתת האדון קאי בכל עבד, אפי' תוך שש כשאין לאדון בן.
ונראה לבאר דרש"י סובר דהדין דעבד נרצע ואמה העבריה יוצאים לחירות ע"י מיתת האדון חלוק ביסודו מיציאת העבד תוך שש כשאדונו מת כשאין לו בן. דהרי י"ל דבעבד נרצע ובאמה העבריה המיתה מפקיעה את חלות העבדות ולכן העבד לעולם יוצא לחירות. מאידך הא דאין העבד עובד לאח או לבת האדון כשמת תוך שש הוי דין מסויים בירושה, כלומר דהאח או הבת מופקעים מלירש את העבד. ומכיון דהאדון מת ואין יורש דזוכה בו, אזי העבד יוצא לחירות ממילא. אמנם עצם זה דהעבד עובד לבן האדון, בין אם זה מדין ירושה ובין אם זה מדין חדש,634 מורה דאין מיתת האדון חלה כמפקיעה של העבדות. ולכן לפי רש"י, אין טעם דמיתת האדון תוך שש יופיע בדרכי השחרור הנמנים במשנה.
תוד"ה מיתה. בא"ד. דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון.
מבואר בתוס' דאין האב יכול להשיא את בתו אחר דמכר אותה כאמה עבריה ולהוציאה מרשות האדון בחופה דאז אף אחד לא היה רוצה לקנותה כאמה. ונראה דהתוס' קאי בשיטת רבי יוסי דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו ולכן חופה היתה מוציאה מרשות האדון לגמרי. אבל לפי החכמים דמעות הראשונות לקידושין ניתנו, אזי מבואר בגמ' לקמן (יט:) דאחרי דהאב השיאה לאדם מן השוק עדיין ייעוד דהאדון מפקיע את האישות והיא מיועדת לאדון. וא"כ, גם אם חופה היתה מוציאה מרשון אדון עדיין היו אנשים רוצים לקנותה כאמה, שהרי יכולים לייעדה ולבטל את החופה למפרע מכח היעוד.635
תוד"ה מיתה. בא"ד. י"ל מה לחופה שכן אינה מוציאה מרשות אב אלא מדעתו.
עיין מש"כ בשיעורים לעיל (ה. בענין חופה קונה אות ה') לגבי דעת האב בנישואי בתו הקטנה.
617 והשווה לדברי המהרי"ק (מובאים בקצוה"ח סימן רמא סק"ג) דהוכיח ממסקנת הגמ' דידן דמחילה אינה מהני במטלטלין הקנויים לו, אלא רק בחוב בלבד.
618 כן הביא הקצוה"ח (סימן רמא סק"ג) מהמהרי"ק, דעבד עברי מוחזק בעצמו. אבל עיי"ש דהקצוה"ח עצמו חולק על זה ונקט וז"ל אבל ודאי נגד קנין הוי רשות רבו עליו ממש ורבו מוחזק בו ואינו יוצא מרשותו אלא בשטר עכ"ל.
619 ע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (לה: בענין טענו חטין והודה לו בשעורין, אות ה').
620 וגם מבואר במשנה (ב"מ יב.) דעבד עברי זוכה במציאה לעצמו ומשמע להדיא מזה דאין גופו קנוי ממש לאדון. הראייה הזאת הובאה ברמב"ן וברשב"א על אתר. אבל בפירוש הר"ח בב"מ שם (יב:) ביאר דכל הסוגיא שם הוא נגד רבא דנקט ע"ע גופו קנוי. ומשמע מזה דלפי רבא גופו קנוי לגמרי.
621 רבינו זצ"ל הוכיח דאין לאדון בעלות גמורה על עבד עברי שלו מהא דאין האדון יכול למוכרו. ויש להעיר מדברי הגר"ח זצ"ל בחידושי הגר"ח על הש"ס לקידושין יח. (מהדורת מישור) דביאר דלפי הרמב"ם יש לאדון בעלות בדיני ממונות למכור את עבדו ואמתו, אלא דיש דין אחר דנלמד מגזה"כ דמונע את המכירה. אמנם מדברי הרלב"ג (מובאים בכס"מ פרק ב מהלכות עבדים הלי"ב) משמע כביאור רבינו זצ"ל דאין האדון יכול למכור את עבדו בגלל חסרון בעלות. דהרי הרמב"ם שם הביא את הדין דכשמת האדון, עבד עברי עובד את הבן אבל לא את הבת, והכס"מ כתב וז"ל וכתב רבי לוי בן גרשון בפרשת משפטים שיתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר עכ"ל. ונראה להדיא דלפי הרלב"ג אין לאדון בעלות גמורה על עבדו העברי.
622 אבל יש להעיר מדברי האבנ"מ (סימן ק סק"ז) דמחילה אינה מהני בשעבוד נכסים, אלא בשעבוד הגוף. אלא דבלי שעבוד הגוף ממילא גם השעבוד נכסים מסולקים.
623 עיין במרב"ם (פרק ו מהלכות ערכין הלכ"ב) וז"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא עכ"ל.
624 עיין ברמב"ם (פרק כב מהלכות מכירה הל"ט) וז"ל מי שהיה לו פקדון ביד אחר הרי זה מקנהו בין במכר בין במתנה, לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא והרי הוא בחזקת שהוא קיים עכ"ל.
625 לכאורה זה תלוי בגדר דקניני גניבה דהגנב. ועיין בזה ברשימות שיעורים לב"ק ריש פרק מרובה.
626 ועיין במאירי לסוגיין (ד"ה כל שביארנו) דנקט דמחילה לא מהני בעבד עברי כמו דלא מהני בדקל לפירותיו וז"ל ותירץ זאת אומרת שאין אומרין בעבד עברי שאין גופו קנוי עד שנאמר חוב ממון לבד הוא עליו ודיו במחילה אלא גופו קנוי למלאכתו כעין דקל לפירותיו עד שיגיע זמנו ואחר שכן הרב שמחל על גירעונו ר"ל מה שנגרע מהשלמת עבודתו אינו מחול עכ"ל. אך המאירי חולק על פירוש הרמב"ן במסקנת הסוגיא, וספיקת רבינו זצ"ל הוא דוקא לשיטת הרמב"ן.
627 אמנם עיין ברשימות שיעורים ליבמות (לו: בענין קנין פירות וקנין הגוף, אות ב) דרבינו זצ"ל הביא מב"ב (קלו:) דהיכא דיש לאב קנין הפירות ויש לבן קנין הגוף יש הו"א דאפי' למ"ד קנין הפירות כקנין הגוף דמי דהמכירה חלה ויש חידוש דלא קנה לוקח. הגמ' הסבירה וז"ל אמר לך ר' יוחנן אף על גב דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך, סלקא דעתך אמינא אבא לגבי בריה אחולי אחיל, קא משמע לן עכ"ל. ורבינו זצ"ל העיר דמשמע דמחילה מהניא בקנין פירות. ועיי"ש שהאריך לבאר דיש ב' מיני קנין פירות – זכות בפירות לבד וקנין בגוף לפירות.
628 ועיין בקהלות יעקב (סנהדרין סימן ה) דגם העיר על דברי הריטב"א כמו רבינו זצ"ל והעלה דאולי הריטב"א לא התכוון לקנין ממון ממש אלא לחיוב העבודה דעבד כנעני דאולי ניתן למחילה.
629 ואכן הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלי"א – הלי"ב) הוכיח מההיתר של עבד עברי בשפחה כנענית דישראל הבא על השפחה הוי רק איסור דרבנן ולא מדאורייתא. ובביאור שיטת הרמב"ם עיין בשיעורים לעיל (פתיחה למסכת אות ד) ולקמן (דף כא: ד"ה חידוש הוא, אות א', ובדף סח:), וברשימות שיעורים ליבמות (לז. ד"ה ראשון, אות ג').
630 עיין בשיעורים לעיל (ה. תוד"ה שכן ישנן) דלפי ר"ת היעוד חל ממש בע"כ, ולפי הרמב"ם היעוד חל בלי דעת קידושין שלה אבל מ"מ בעינן הסכמתה.
631 ויש להעיר דהריטב"א לקמן (יט.) חילק בין עבד עברי לבין אמה העבריה ונקט דאין קנין איסור באמה העבריה ולכן מחילה מהני בה וז"ל והיינו דאמרינן לעיל דאע"ג דעבד עברי לא סגי ליה במחילה אמה העבריה במחילה סגי לה דהא לית בה קנין איסור עכ"ל. ואע"פ שמייעד אמה עבריה בע"כ אין זה מוכיח דחל בה קנין איסור כי יעוד אינו אלא קידושין דעלמא. ושלא כדין עבד עברי שמותר בשפחה שעצם חלות דינו בנוגע לאיסורים השתנה בגלל קנין אדונו שחל מדין קנין איסור ודו"ק.
632 לכאורה יש להעיר דהגמ' בהמשך הסוגיא הניחה דאם הקנס הולך לאדון גם תשלומי נזק דעלמא הולכין לאדון. ועיי"ש בתוס' (ד"ה ד"ה חבלי) דביאר וז"ל כיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו דמה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא עכ"ל. והפנ"י (ד"ה חבלי בהו) הקשה על התוס' דמה הסברא דרבו יקבל את תשלומי הנזק אם אין לו קנין ממון על עבדו וז"ל אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא חמישה דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך וא"כ מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון עכ"ל. ועיי"ש דתירץ דגוף העבד עדיין שייך לרבו אפי' לאחר דהפקירו וז"ל הנראה דבאמת לא מקשה הש"ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש"ס דכיון דגלי קרא בשלשים של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון ה"ה לנזק דמה לי קטליה כוליה כו' עכ"ל. ומשמע מדבריו דעדיין יש לאדון קנין ממון מסויים בעבדו. וי"ל שהוא מדין שלו אך אינו ברשותו, שהקנין שלו תלוי נמי בקנין איסור שעדיין יש לו כל זמן שלא נתן לו שטר שחרור.
633 עיין ברמב"ם (פרק יב מהלכות איסורי ביאה הלי"ג) דלפי התרגום שפחה אסורה באיסור זנות של קדשה. ובכן י"ל דביאת ע"ע בשפחה מחמת קנין האדון אינה ביאת זנות דקדשה.
634 עיין בשיעורים לעיל (יד: ד"ה ואידך) דרבינו הביא את החקירה הזאת דהמנחת חינוך.
635 וכדברי רבינו זצ"ל כתב הפנ"י (ד"ה דאי חופה). אבל באמת יש לחלק דמעות הראשונות חלין ביעוד לבטל קידושין שהאב עושה למפרע, כי כשמיעדה האדון הריהי עדיין אמה עבריה שאפשר ליעדה. משא"כ אם חופה מוציאה דאינה עוד אמה אחרי החופה ולכן לכו"ע א"א ליעדה גם לפי המ"ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו. וא"כ דברי התוס' הם לכו"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
207ימים לסיום הש״ס