קידושין טו ע"א

דף טו - א

ואידך, רבי אלעזר, שאמר אף המוכר עצמו נרצע, סובר: ההיא, לגזרה שוה הוא דאתא.

המילה "אזנו" המיותרת, נאמרה כדי לדרוש ממנה גזרה שוה, ^[565] וכדלהלן:

דתניא: רבי אליעזר [רבי אלעזר, עיין תוס' ואידך] אומר: מנין לרציעה שהיא נעשית דוקא באזן הימנית?

נאמר כאן בענין רציעה "אזן", ונאמר להלן [ויקרא יד] בענין מצורע עני "אזן", ^[566] ["ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית"].

מה להלן, במצורע, מפורש בתורה שמדובר באזן ימין.

אף כאן, ברציעה, מדובר באזן ימין.

ומבארינן מנין ילמד תנא קמא שהרציעה נעשית באוזן ימין: ואידך ותנא קמא, מודה שדורשים את המילה "אזנו" לגזרה שוה, [ללמד שהרציעה נעשית באזן ימין], ובכל זאת הוא דורש מכאן גם "אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו",

משום שאם כן, אם אכן המילה "אזנו" לא נאמרה למעט את מוכר עצמו, אלא לגזרה שוה בלבד, לימא קרא "אזן", היה ראוי לכתוב לומר "אזן" מאי "אזנו", ולמה נאמר "אזנו"?

אלא בעל כרחך הכתוב בא למעט את אזן מוכר עצמו.

ומבארינן לדעת רבי אלעזר, מדוע נאמר "אזנו" ולא "אזן":

ואידך, ורבי אלעזר, שסובר אף מוכר עצמו נרצע, סובר שההוא - מבעי ליה, שהכתוב צריך לומר "אזנו" [בתוספת האות ו'] כדי ללמד דרשה אחרת: "אזנו" של העבד נרצעת, ולא אזנה של אמה העבריה נרצעת. ^[567]

ועתה מבארת הגמרא מנין ילמד תנא קמא שאין האמה העבריה נרצעת: ^[568]

ואידך, ותנא קמא מודה שאין האמה נרצעת, אך דין זה אינו נלמד מהמילה "אזנו" [שהרי "אזנו" באה למעט מוכר עצמו],

אלא נפקא לה, דרשה זו נלמדת, מהכתוב [שמות כא] "ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני - לא אצא חופשי! ורצע אדוניו את אזנו".

המילה "העבד" מיותרת, ^[569] ובאה ללמד, שדוקא העבד [שאמר "לא אצא חפשי"] נרצע, ולא האמה.

ומבארינן מה ידרוש רבי אלעזר מהמילה העבד:

ואידך, ורבי אלעזר [שלמד זאת מ"אזנו", ולא אזנה של האמה], מיבעי ליה - צריך את המילה "העבד" לדרשה אחרת: עד שיאמר כשהוא עבד!

כלומר, דוקא עבד שאמר "אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי", בתוך שש השנים שהוא עדיין עבד, הרי הוא נרצע.

אבל אם לא אמר כך אלא לאחר שכלו שש שנות עבודתו, אין הוא נרצע.

ומבארינן מנין ידרוש תנא קמא דרשה זאת:

ואידך, ותנא קמא שדרש מהמילה "העבד" למעט את האמה, אף הוא מודה שהעבד שאמר כן לאחר שש שנים אינו נרצע, אך מ"עבד" "העבד" נפקא, דין זה נלמד מכך שהכתוב יכל לומר "עבד" ואמר "העבד".

ומבארינן את דעת רבי אלעזר:

ואידך, ורבי אלעזר שלמד דרשה זאת מהמילה "עבד" - עבד העבד לא דריש. אין הוא דורש דבר ממה שנאמר "העבד" ולא נאמר "עבד". מפני שדרך הכתוב לדבר כך.

לסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אך לדעת תנא קמא מוכר עצמו אינו נרצע מפני שנאמר "אזנו"

- אזנו שלו, ולא של מוכר עצמו [ונחלקו בדרשת כל הכתובים שהוזכרו בגמרא]. ^[570]

ג. מאי טעמא דתנא קמא, דאמר מוכר עצמו אין מעניקים לו, למרות שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

טעמו: משום שמיעט רחמנא לגבי מכרוהו בית דין [דברים טו]: "הענק תעניק לו".

המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט: דוקא לו תעניק, ולא למוכר עצמו.

ומבארינן מה ידרוש רבי אלעזר מהמילה "לו":

ואידך, ורבי אלעזר הסובר שמעניקים גם למוכר עצמו, סובר שהמילה "לו" נצרכת לדרשה אחרת:

ההוא, מבעי ליה, הכתוב ההוא נצרך למעט: דוקא לו [לעבד] עצמו תעניק, ולא תעניק ליורשיו.

כלומר, אם העבד יצא לחפשי והאדון לא הספיק להעניק לו עד שמת, אינו מצווה להעניק ליורשי העבד.

ותמהינן: יורשיו אמאי לא, למה שלא יהיה מצווה להעניק ליורשי העבד? הרי יש להוכיח מהכתוב שמצוה להעניק אף ליורשים, שהרי שכיר קרייה רחמנא, התורה קראה לעבד "שכיר" ["כי משנה שכר שכיר עבדך"]. ^[571] ולפיכך יש להקיש את שכר פעולת העבד לשכר פעולת השכיר:

מה שכיר פעולתו ליורשיו, כשם ששכיר שמת, שכר פעולתו ניתן ליורשיו, אף האי העבד נמי שכר פעולתו ליורשיו, והענקה היא בכלל שכר פעולתו! ^[572]

אלא, רבי אלעזר דורש את המילה "לו" לדרשה אחרת: "הענק תעניק לו" - לו ולא לבעל חובו. אם העבד חייב ממון לאדם אחר, אין האדון חייב להגבות את הענקו לבעל החוב.

ומדוע היינו חושבים שהאדון יתחייב להגבות את הענקו לבעל חובו?

משום דסבירא לן בעלמא, מפני שבענין שאר ממונות שאדם חייב לתת לחברו אנו סוברים כרבי נתן דלהלן:

דתניא: אמר רבי נתן: מנין לאדם שנושה בחברו מנה שהוא חייב לו. וחברו עצמו היה נושה אף הוא בחברו, באדם אחר, כגון: ראובן הלוה מנה לשמעון, ושמעון הלוה מנה ללוי - מנין שמוציאין מזה, מלוי, ונותנים לזה, לראובן, ואף על פי שלוי לא לוה מראובן כי אם משמעון?

תלמוד לומר לפיכך נאמר [במדבר ה] "לאשר אשם לו". היה ראוי לכתוב "לאשר נושה בו", ולמה נאמר "לאשר אשם לו"? אלא מפני ש"אשם" היינו קרן. ^[573]

וכך אמר הכתוב: ונתן - למי שהקרן שלו [מגיעה לו]. דהיינו, לראובן. ^[574]

ומאחר שבשאר חיובי ממון המוטלים על האדם, הלוה חייב לשלם לבעל חובו של המלוה, לפיכך גם בענין הענקה היינו חושבים שהאדון חייב להעניק לבעל חובו של העבד.

הלכך, אתא "לו" לאפוקי. המילה "לו" באה להוציא ולשלול זאת, ולומר: "הענק תעניק לו" - לו, ולא לבעל חובו. ^[575]

נמצא, שתנא קמא דורש: "הענק תעניק לו" ולא למוכר עצמו. ורבי אלעזר דורש: "הענק תעניק לו" ולא לבעל חובו.

ומבארת הגמרא מנין למד תנא קמא שאין מעניקים לבעל חובו:

ואידך, בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.

לדעת תנא קמא אף בשאר דיני ממונות אין הלכה כרבי נתן, אלא לוי משלם לשמעון שהלוהו, ולא לבעל חובו של שמעון [ראובן]. ולפיכך לא הוצרך הכתוב להשמיענו דין זה בענין הענקה. ^{[576] [577]}

לסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה. אך לדעת תנא קמא אין מעניקים למוכר עצמו משום שנאמר "לו", ולא למוכר עצמו. ורבי אלעזר סובר שדורשים את המילה "לו" לדרשה אחרת [לו, ולא לבעל חובו].

ד. מאי טעמא דתנא קמא, דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, למרות שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה? טעמו הוא: משום שמיעט רחמנא לגבי מכרוהו בית דין [שמות כא] "אם אדוניו יתן לו אשה [שפחה כנענית] ".

המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט: דוקא לו האדון רשאי לתת שפחה כנענית, ולא למוכר עצמו.

ומבארינן מה ידרוש רבי אליעזר מהמילה "לו":

ואידך, ורבי אליעזר דורש "לו", בעל כרחו.

כלומר, האדון רשאי למסור לעבד שפחה כנענית בעל כרחו של העבד, כדי שהיא תוליד לו עבדים ממנו. ^[578]

ועתה מבארת הגמרא מנין ילמד תנא קמא שהאדון מוסר לעבדו שפחה בעל כרחו: ואידך, ותנא קמא, מ"כי משנה שכר שכיר", נפקא.

דין זה נלמד מהכתוב [דברים טו]: "כי משנה שכר שכיר עבדך", וכדלהלן:

דתניא: נאמר בענין מצות הענקה לעבד שמכרוהו בית דין כשגומר את עבודתו: "כי משנה שכר שכיר עבדך".

כלומר, העבד שלך, עבד למענך [האדון], כפול מעבודתו של זה שמקבל תמורת עבודתו "שכר שכיר".

ובמה העבד עבד למען אדונו כפול ממי שעובד עבור "שכר השכיר"?

מכאן ששכיר אינו עובד אלא ביום. ואילו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה.

נמצא, שעבד עברי עובד כפול משכיר.

וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה? והלא כבר נאמר [דברים טו] בענין עבד עברי: "כי טוב לו עמך", ודרשו חכמים מהמילה "עמך": עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה [האדון] אוכל פת נקיה, והעבד אוכל פת קיבר. שלא תהא אתה שותה יין ישן [משובח], והוא שותה יין חדש. שלא תהא אתה ישן על גבי מוכים רכים, והוא ישן על גבי התבן. ^[579]

ומוכח מכאן, שהעבד ישן בלילה כרבו. ואיך יתכן לומר שהעבד עובד אף בלילה?

ואמר על כך רבי יצחק: מכאן, שרבו מוסר לו שפחה כנענית להזדווג עמה בלילה. ולפיכך הרי זה כאילו העבד עבד את רבו גם בלילה.

עד כאן דברי הברייתא.

ומכאן למד תנא קמא שהאדון מוסר לעבד שפחה כנענית בעל כרחו. ^[580]

ומקשינן: ואידך, ורבי אלעזר, מדוע לדעתו נאמר "לו" ["אם אדוניו יתן לו אשה"] - בעל כרחו? הרי יש ללמוד זאת מהפסוק "כי משנה שכר שכיר עבדך" וכמבואר בברייתא הנ"ל !!

ומתרצינן: אי מהתם, הוה אמינא הני מילי מדעתיה, אם היינו באים ללמוד זאת מהפסוק "כי משנה שכר שכיר עבדך", הייתי אומר, שאמנם האדון מוסר לעבדו שפחה כנענית לעובדו בלילה, אך, במה דברים אמורים? דוקא מדעתו של העבד.

אבל בעל כרחיה, אימא [אומר] לא! ^[581]

קא משמע לן, לפיכך הוצרך הכתוב לומר "לו", להשמיענו שהאדון מוסר לו שפחה כנענית אפילו בעל כרחו.

העולה מדברי הגמרא: אביי אמר שאין להוכיח מדברי תנא קמא שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אלא יתכן שאף לדעת תנא קמא דורשים "שכיר" "שכיר". אלא שהכתוב מיעט בפירוש את ארבעת הדינים שהוזכרו בברייתא, שאינם נוהגים אלא במכרוהו בית דין ולא במוכר עצמו.

ואם כן חוזרת שאלת הגמרא דלעיל:

אלא, מאן תנא דלא יליף "שכיר שכיר", מי הוא אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

ומשנינן: האי תנא הוא, התנא המובא בברייתא דלהלן הוא:

דתניא: נאמר בפרשת דיני היובל [ויקרא כה מ], לגבי עבד המוכר את עצמו: "עד שנת היובל יעבוד עמך".

ונאמר שם [פסוק מא]: "ושב אל משפחתו [ביובל] ".

ואמר על כך רבי אליעזר בן יעקב: במה הכתוב [בפסוק מא] מדבר?

אי במוכר עצמו, ^[582] הרי כבר אמור [בפסוק מ] שהוא יוצא ביובל ["עד שנת היובל יעבוד"]!

אי בנרצע, והכתוב בא לומר שאף הוא יוצא ביובל, הרי דבר זה כבר אמור במקום אחר [ולהלן יתבאר היכן אמור דבר זה].

הא בהכרח, אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל. והכתוב בא ללמדנו שהיובל מוציאו לפני שגמר לעבוד את שש שנות עבדותו.

ויש להוכיח מדברי רבי אליעזר בן יעקב, שהוא אינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה:

שהרי, אי סלקא דעתך יליף, אם יעלה על דעתך שרבי אליעזר בן יעקב לומד "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אם כן קשה: למה לי לדרוש מהכתוב "ושב אל משפחתו" שאף מכרוהו בית דין יוצא ביובל?

נילף "שכיר שכיר"! נלמד זאת בגזרה שוה "שכיר" "שכיר" ממוכר עצמו! ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אף רבי אליעזר בן יעקב יליף [לומד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ובכל זאת אצטריך, הכתוב הוצרך לרבות בפירוש שאף עבד שמכרוהו בית דין יוצא ביובל:

כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, מוכר עצמו רק הוא יוצא ביובל, משום דלא עבד איסורא שלא נמכר בגלל שעבר עבירה.

אבל מכרוהו בית דין, דעבד איסורא, שהוא נמכר בגלל שעבר עבירה [גנב], אימא ניקנסיה, אמור שנקנסנו, ולא יצא ביובל ^[583] -

קא משמע לן, לפיכך הכתוב אמר "ושב אל משפחתו", להשמיענו שאף עבד שמכרוהו בית דין יוצא ביובל.

העולה מדברי הגמרא, שאין להוכיח בבירור מדברי שום תנא מהתנאים שהבאנו שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה.  583*  ולהלן הגמרא ממשיכה לחפש מיהו אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה.  583*.  אבל בודאי יש תנא הסובר שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה. והוא רבי אלעזר [לעיל יד ב] שהשוה את דיני מוכר עצמו לדיני מכרוהו בית דין.

ואגב שהבאנו במהלך הסוגיא את דברי רבי אליעזר בן יעקב, הגמרא שבה ודנה בהם:

אמר מר [רבי אליעזר בן יעקב] בברייתא: "ושב אל משפחתו [ביובל] " - במה הכתוב מדבר? אי בנרצע, הרי דין זה כבר אמור במקום אחר.

והוינן בה: מאי היא? היכן נאמר במקום אחר שהנרצע יוצא ביובל?

ומשנינן: דתניא בברייתא: נאמר בענין היובל [ויקרא כה פסוק י]: "יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".

ונשאלת השאלה: במה הכתוב מדבר? באיזה איש אמר הכתוב שהוא ישוב אל משפחתו ביובל?

אי במוכר עצמו לעבד, הרי כבר אמור [שם פסוק מ]: "עד שנת היובל יעבוד עמך"! ולמה הוצרך הכתוב לומר זאת שנית?

אי במכרוהו בית דין, הרי כבר אמור [שם פסוק מא] "ושב אל משפחתו". והעמדנו לעיל פסוק זה במכרוהו בית דין! ולמה הוצרך הכתוב לומר זאת שנית?

הא בהכרח, אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים ^[584] לפני היובל, והכתוב בא ללמדנו שהיובל מוציאו.

העולה מדברי הברייתות שהובאו בסוגייתנו, שיש שלשה מקומות שהכתוב מלמד שעבד עברי יוצא ביובל:

א. בענין מוכר עצמו נאמר בפסוק מ "עד שנת היובל יעבוד עמך".

ב. בהמשך הפרשה, בפסוק מא, נאמר: "ושב אל משפחתו". ומאחר שפסוק זה מיותר, דרש רבי אליעזר בן יעקב שמדובר במכרוהו בית דין.

ג. לעיל בפסוק י נאמר: "ואיש אל משפחתו תשובו".

ומאחר שכבר למדנו שהיובל נוהג בין במוכר עצמו ובין במכרוהו בית דין [ופגע בו יובל בתוך שש שנות עבדותו], בעל כרחך הכתוב הזה מדבר בנרצע.

ומקשינן: הרי בשני הפסוקים האחרונים [מא, י], לא נאמר בפירוש אם מדובר בנרצע או במכרוהו בית דין. ולפי מה קבענו שפסוק מא מדבר במכרוהו בית דין, ופסוק י בנרצע? ^[585]

אמר רבא בר שילא: אמר קרא בפסוק י: "ושבתם איש אל אחוזתו".

איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה? -

הוי אומר: זו רציעה! שאמה העבריה אינה נרצעת [כמבואר לעיל בתחילת העמוד]. ^[586]

והואיל ופסוק זה מדבר בנרצע, בעל כרחך פסוק מא מדבר במכרוהו בית דין.

ועתה הגמרא מבררת מדוע הכתוב הוצרך ללמדנו שהיובל מוציא בין בנרצע ובין במכרוהו בית דין: ^[587]

ואיצטריך למיכתב, הוצרך הכתוב לומר, שהיובל נוהג במכרוהו בית דין, וגם איצטריך למיכתב שהיובל נוהג בנרצע:

דאי אשמעינן, מפני שאילו היה הכתוב משמיענו רק במכרוהו בית דין, [שפגע בו היובל בתוך שש שנות עבדותו], הייתי אומר שדוקא הוא יוצא ביובל משום דלא מטאי זימניה, שלא מלאו שש שנות עבדותו ולא הגיע זמנו לצאת.

אבל נרצע, דמטאי זמניה, שהגיע זמן שחרורו והוא סרב להשתחרר, אימא נקנסיה, הייתי אומר שנקנסנו, מפני שעבר איסור בכך שסרב להשתחרר, שנאמר [ויקרא כה]: "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים. והוא קנה אדון לעצמו מדעתו בחנם. ^[588]

ואי אשמעינן, ואילו היה הכתוב משמיענו רק בנרצע, הייתי אומר שדוקא הוא יוצא ביובל, משום דעבד ליה לאדון שש שנים לפני היובל, ואין האדון מפסיד דמים משילוחו.

אבל מכרוהו בית דין, ופגע בו היובל בתוך שש שנים, דלא עבד ליה לאדון את שש שנות עבדותו, אימא, הייתי אומר, שלא יצא ביובל.

צריכא לכן הוצרך הכתוב ללמדנו בפירוש שהיובל נוהג בשניהם. ^[589]

והגמרא חוזרת לדברי הברייתא שדרשה את הפסוק "ואיש אל משפחתו תשובו [ביובל] " לענין עבד נרצע.

בפרשת משפטים [שמות כא ו] נאמר בענין עבד נרצע: "ועבדו לעולם". ומאחר ולמדנו מהפסוק הנ"ל שעבד נרצע יוצא ביובל, בעל כרחך כוונת הפסוק שהעבד יעבוד עד היובל, וזה קרוי "לעולם".

אם כן, נשאלת השאלה: מדוע הכתוב הוצרך לומר שני פסוקים בענין הנרצע: א. "ואיש אל משפחתו תשובו", ב. "ועבדו לעולם"? הרי כוונת שני הפסוקים אחת - שעבד נרצע עובד עד היובל!

וכדי לתרץ זאת אמרינן:

ואיצטריך למיכתב, המקרא הוצרך לכתוב "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו [ביובל"]. ואף איצטריך למיכתב "ועבדו לעולם":

דאי כתב רחמנא רק "ועבדו לעולם", הוה אמינא הייתי אומר שיעבוד לעולם ממש ולא יצא אפילו ביובל, לפיכך כתב רחמנא "ושבתם", ללמד שהנרצע יוצא ביובל.

ואי כתב רחמנא רק "ושבתם", הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד שש, הייתי אומר כי זה שהנרצע יוצא ביובל ולא קודם לכן, הדברים אמורים רק אם היובל הגיע לפני שעברו שש שנים מרציעת העבד.

אבל היכא דעבד שש, אבל בכגון שהעבד כבר עבד שש שנים מתאריך רציעתו, לא מסתבר שיהא סופו חמור מתחלתו. לא מסתבר שהעבדות שמוטלת על העבד מכח רציעתו, תהיה חמורה יותר מן העבדות שהיתה מוטלת עליו בתחילת ממכרו:

מה היא העבדות המוטלת עליו בתחלתו? שש שנים! אם כן, אף העבדות שבסופו לאחר שנרצע, נמי שש שנים בלבד היא, ולא יותר.

לפיכך קמשמע לן השמיענו הכתוב "ועבדו לעולם". כלומר, עד לזמן שראוי להחשב כעבד עולם, והיינו לעולמו של יובל.

שחמישים שנה קרויים עולם. ואין הכוונה שהעבד יעבוד חמישים שנה שלמות, אלא עובד עד שנת היובל [שהיא שנת החמישים], בין אם היובל חל סמוך לרציעתו, ובין אם הוא חל רחוק ממנה. ^[590]

ואגב שהובאו בסוגייתנו הברייתות הדנות בדין יציאת היובל, הגמרא דנה בדבריהן בהרחבה.

ועתה הגמרא חוזרת לדון בשאלה מי הוא התנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה: ומקשינן: אלא, מאחר שאין להוכיח מדברי אף אחד מן התנאים שהוזכרו לעיל, שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אם כן חוזרת השאלה: מאן תנא דלא יליף "שכיר שכיר"?

מי הוא אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

ומתרצינן: רבי היא:

ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. תמיה לי ולימא (אמאי סבירא) [למאי דסבירא] לן כר' נתן אף בזו ולפיכך דרש ת"ק לו ולא למוכר עצמו איכא למימר אי סבירא ליה הכי עדיף ליה למדרש לו ולא לבעל חובו דהוי מיעוטא בדידה ומקיימא ביה ג"ש דשכיר שכיר מלמדרש לו ולא למוכר עצמו דמיעוטא לאחר ומבטלה מיניה ג"ש ומיהו אפשר דר' נתן סבר לה כת"ק דדריש לו ולא למוכר עצמו וס"ל לו ואפי' לב"ח מדסבירא לן בעלמא הכי תדע דהא קי"ל כר' נתן דאמוראי סברי הכי במסכ' כתובות ד' י"ט ובמסכת פסחים בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) וליכא לאוקמה כר' אליעזר דשמותי הוא ויחידאה הוא:

הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע וכו' מאי משמע. יש מפרשים נימא איפכא ושב אל משפחתו בנרצע ושבתם איש אל אחוזתו במכרוהו בית דין וקשיא לי' מכיר' זו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באש' הוא דהא אינה נמכר' בגניבת' וניחא ליה מכיר' נמי איתא באש' ובע"כ נמי דומיא דמכיר' ב"ד אית' בה שהרי אב מוכרה אבל רציעה ליתיה באשה כלל. ולא מחוור לן האי פירושא דמאי נפקא לן אי מפיק לה מ"מ חד למכרוהו ב"ד וחד לנרצע.
אלא הכי משמע פירוש, מאי משמע דקרא בעבד עברי כתיב אימא בשדה אחוזה כתיב כפשטיה דקרא ואי מייתר לך דריש ליה לרבויי מילי בשדה אחוזה אבל נרצע אימא נקנסיה ולא ליפוק כלל דכתיב בקרא לעולם ומפרקינן איזהו דבר הנוהג באיש ע"כ רציעה:

ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא. דבעינן מופנה מב' צדדים, דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.

ואידך. כלומר רבנן נפקי ליה מואם אמור יאמר העבד. וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין, ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא שנרצע. יש לומר דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה. עוד נראה לי דאי לא מיטיה קרא הוי אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב, דהא סמוך לרציעה כתיב (דברים טו, יז) ואף לאמתך תעשה כן, ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין הוי אמינא דהוהו לי כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין, אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי לאמתך תעשה כן להענקה דלעיל מיניה. עוד נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דאי לא מיעטה קרא מואם אמור יאמר העבד. הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה, והוי אמינא דאף מוכר עצמו נרצע, אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נראה לי עיקר.

מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתיא לו אפקיה. קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן, מאי טעמא נפקיה הכא, נוקי האי לו למעט מוכר עצמו כרבנן. יש לומר דטפי עדיף לן לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי אצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן, דאי הוה סבירא ליה כר' נתן בעלמא, הכא ודאי הוה מוקמינן לו למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.

מה שכתב רבינו נ"ר בהא דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו. ומדרבנן דפליגי עליה, שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה (אין) נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, דהא שעבודא דאורייתא, ואפילו הכי לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון, ור' נתן נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבודא לא, ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי. מדלא מייתו לה בשלהי בבא בתרא (קעה, ב) דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא. ואם תאמר וטעמא מאי, יש לומר משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה, כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) ובבא קמא פרק הגוזל (פט, א), ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא (גיטין יד, א) והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה למאן דלית ליה דר' נתן, משום דלא חשבינן ליה כתב לאחרים, הואיל ולא נשתעבד לו לא מדין שעבוד ולא מדר' נתן.
ואם תאמר לר' נתן כיון דמכל מקום מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נפקא מיניה אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו. וכי תימא נפקא מינה להיכא דנפלה קמי יתמי, דאי מדין שעבוד אפילו נפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון, דהא משתעבד ליה כנכסים דאבוהון ממש, אבל השתא דלא משתעבד ליה מדין שעבוד דאבוהון, כי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו, הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבינן ליה למלוה שלו, וכדר' עקיבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פד, א) יו ליורשים. לא היא, דאפילו חל עליה שעבוד אפילו הכי היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ותדע לך דאפילו בפקדון שיש לו ביד אחרינם נמי אמר רב עקיבא ינתן ליורשים, ולכולי עלמא נמי מטלטלין דביד יתמי דשבק להון אבוהון לא גבי בעל חוב מינייהו, ויש לומר דודאי נפקא מינה להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן. והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי, אינה [מדין] תורה, דמדינא גבי, אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו, משום דשעבוד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו. וכל היכא דאיהו משעתבד נכסים נמי משתעבד. והוא הדין לפקדון שיש לו ביד אחרים, דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנה מדר' נתן, אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו, וכדמשמע בירושלמי בפרק הכותב (ה"ב) גבי ההוא דר' עקיבא דאמר שכולן צריכין שבועה, וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה, ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מכל מקום מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה בפירוש מטלטלי גבי ואפילו מיתמי, וכדמוכח בההיא (ב"ק ז, א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפילו שעבדה לן בפירוש, משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך כו', ואף על גב דאיהו תפיס להו, וההיא דרב נחמן דאמר [אם] גבו קרקע יש לו, מדרבנן הוא, דנראית כמקרקעי דאבוהון.
אלא דצל"ע בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה, דמפרש טעמא דרב נחמן משום דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו דכי היכי דמשעבד ליה משעבד ליה לבעל חוב דאבוהון, ועוד צל"ע מדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא מה שאינו גובה מן מלותו דנפלה קמי יתמי (ממלוה) [טעמא משום] דמטלטלי דיתמי הוא. וכן בההוא (כתובות פא, ב) דלא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי דאמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה אלא או ר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או ר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה.
ויש לי לומר דההיא דבפרק מי שהיה נשוי רבותא קאמר, כלומר מאי דשבק אבון קמך לא עדיף ממטלטלי דאפילו מטלטלי דתפרע ניהלן או שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והוא הדין למלוה שבידך וכל שכן הוא, משום דאפילו דין מטלטלי נמי לית לה, דשעבודא בעלמא שבק לן אבונן גבך דלא משתעבדא לבעל חוב כלל, וההיא נמי דלא יאמר היבם החזקתי שאני, משום דיבמה היא, וכיון שאין ליבם בנכסי אחוה מידי, דכולהו נכסי משתעבדי לדידי כאלו בעלה הראשון קיים, לפיכך לא קרינן ליה למלותו שעבודא בלחוד אלא נכסי דמיתנא ממש, ומשתעבדי לה כדמעיקרא אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה [אבל לרבנן דאמרי דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא, דלא יהא אלא שהבעל קיים והא מטלטלי דידיה לא משתעבדי לה כלל, השתא נמי לא משתעבדי לה, דלא יפה כח שעבוד על נכסי בעלה הראשון משמת מכחה מחיים, אלא כחה עכשיו ככחה בנכסיו בחייו, מהאי טעמא נמי מחמיר לגבי דידה כר' נתן מה שאין כן באלמנה דעלמא, דהא באלמנה בעלמא לא יהבינן לה ממלוה שיש לו ביד אחרים מדר' נתן, כדאמר ר' עקיבא בפרק הכותב (כתובות פד, א) אלא דיבמה שאני, שהיא כמחזקת בנכסים ושעבודה עליהם גם עכשיו, כאלו בעלה הראשון קיים.

ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן, דהא לית ליה אוקימתא אליבא דרבנן דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואנן כרבנן סבירא לן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דר' אליעזר שמותי היא, ועוד מדאמרינן לקמן (קידושין טז, ב) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח, כלומר דסבירא ליה כר' נתן, דאלמא לית הלכתא כר' נתן. ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן, משום דר' נתן (כב"מ קיז) דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואע"ג דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו שרבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר, והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא, משום דאיהו אמר לה בהדיא.
ונראה לי דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן, ודריש נמי לו ולא למוכר עצמו, ולא דרשינן לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי גבי עבד וממעט מילי דבעל חוב, וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעות דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה סבירא ליה, ומוקי טעמייהו בהכי, ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית ליה דר' נתן, היינו משם דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין. והלכך אפשר דאיתי לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בב"ח.
ובודאי כר' נתן קיימא לן, כדמוכח בפרק השולח (גיטין לז, א) גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן, ובפרק שני דכתובות (יט, א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן, ובפסחים פרק שני (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, אית ליה לרבא התם כר' נתן, וכן בפרק דיינו גזירות (כתובות קי, א) בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ורב נחמן הכי אית ליה כתם, וקיימא לן כרב נחמן בדיני.
ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו, וטעמא דמלתא משום דהוי ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו, אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא, דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי לאו בעל דברים דידי את מדכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו, ודוקא מחיים דלוה דידיה, משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה. וזה חדושו דונתן לאשר אשם לו, אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה ופקדון ביד אחרים אין מוציאין מהם ונותנין לב"ח אלא ליורשין, וכדתנן בכתובות פרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשר וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינחנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן מאן כושל ב"ח ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן, ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן וכל שכן בפקדון דליכא אלא חדא, ור"ע סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא, ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי וכל שכן מלוה דאיכא תרתי, דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיהת לא, וקיימא לן כר"ע.
וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה גזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן (פסחים לא, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן, אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא, אלא דין גמור, וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופהי היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאבבי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, והא דיהיב ר"ע טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורישן צריכין שובעה, לאו למימרא שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתיה ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה, אלא לעולם נותנין ליורשין, אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורישן שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן באשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה. והכי אתמר בירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) דגרסינן התם הגע עצמך שפטרום מן השבועה, זות תורה וזו אינה תורה, וכן נמצי מוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) אמרינן התם אמר רמי בר חמא ראובן דמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גביך דיתמי מטלטלי לב"ח לא משתעבדי, והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה ויהבין להו ליתמי. ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לב"ח דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אבינן, ומוקמינן להי בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא, וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו', והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו. לאו דוקא מגבי. דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכו ולא זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוכון, אי נמי כביש מטלטלין כי היכי דלית להו לגוביינא אלא מינה קאמר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח, אבל מקום שמוצאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ, ב) וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדים הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.

הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע מאי משמע. יש מפרשים מאי משמע דושבתם אישד אל אחוזתו בנרצע, ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין, אימא איפכא. ופרקינן איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע, דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה, דאינו נמכרת בגניבתה. וניחא ליה דאיש איש קא דייק, איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רציעה, דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה, אבל במכרוהו בית דין בלבד ואי נמי במוכר עצמו חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש. ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא, במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין, שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שכתבתי למעלה.

מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית יש אומרי' שאסור גם כן אפילו מדעתו בשפחה כנענית וראייתם מעובדא דרבי שמלאי דאמר לההיא גברא אי קדימתך טהרתינהו לבנך דאמינ' לך ז"ל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ותשתרי בשפחה כנענית דאלמא ליכא תקנתא אליבא דת"ק דהלכתא כותיה דישתרי בשפחה כנענית ע"י מכירת עצמו דאי לא למה ליה למימר זיל גנוב לימא ליה זיל איזדבן בעבד עברי. ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט ובעבד כנעני לגבי קנין ממון שבו בהפקר סגי ליה אלא שצריך גט לקנין איסור כדכתיבנא במסכת גיטין. ועוד דהא לקמן איבעיא לן אליבא דת"ק מ"ט מוכר עצמו אינו נרצע ואיצטריך לאתויי קרא למעוטי ואם איתא דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית למה ליה קרא למעוטי מרציע' דהא קי"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע אלא ודאי כדאמרן והא דרבי שמלאי לאו ראייה הוא דהתם מילתא בעלמא קאמר ולאו דוקא וכי תעל' על דעתך שיאמר לו [רבי] שמלאי שיגנוב ויעבור על לאו של תורה שהרי אפילו בגונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל יש לאו כדאיתא בפ' איזהו נשך אלא לרווחא דמילתא אמר הכי דאלו קדמ' הכי הוה א"ל ומשום דההוא גברא היה עשיר ואין לו למכור עצמו נקט הכי אבל לעולם ה"ה שהמוכר מותר בשפחה אלא שאין רבו כופהו בכך וכן דעת מורי נר"ו:

לו ולא לבעל חובו מדס"ל בעלמא כר' נתן אתא לו ואפקיה ואידך דהיינו ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן וקשיא לן למה לן למימר הכי נימא דמשום דס"ל בעלמא כר' נתן וה"ה הכא לא דריש לו ולא לב"ח ודריש לו ולא למוכר עצמו והא הוה עדיפא לן דלא ליפלוגי עליה דר' נתן דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ואיכא למימר דאי ס"ל בעלמא כר' נתן הכי עדיפא טפי לאוקמי מיעוטא דלו מיניה וביה דהיינו לו ולא לב"ח מלאוקמי למעוטי מוכר עצמו דהוי בר מגופיה. ואיכא למידק דהא קיימא לן הכא כרבנן דר' אליעזר יחידאי היא ושמותי הוא וכיון דכן לית הלכתא כר' נתן דהא רבנן פליגי עליה ואנן אשכחן בכוליה תלמוד' דמייתי הא דר' נתן להדיא ומוקמי' מתנייתא ומתני' כוותיה והתם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"א) מייתי' לה גבי פלוגתא דאביי ורבא כי היכי דמשתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן וכן בכתובות דף י"ט מביא האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן אוקימנ' לעולם דקאמר מלוה וכדר' נתן וכן ההיא דראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה וכן בפ' החובל ובמסכת גיטין ובדוכתי טובא מייתי לה וליכא מאן דפליג. והנכון דודאי קיי"ל הכא כרבנן וקיי"ל כר' נתן והא דאמרינן הכא דרבנן לית להו דר' נתן היינו לרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר ואצטרך לו למעוטי מוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח ואלו היה משכח רב טבומי הכא דלא יליף שכיר שכיר הוה איפך לקיימי דחיה דיליה אבל מכיון דלא אשכח תנא אחרינא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דתלמודא דאמר לעיל אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר בדוקא קאמר ליה ומשום דידע דת"ק הוא דלא יליף ליה והיינו דמיעט מוכר עצמו מכל הנהו דיני משום דלא כתיבי ביה ולא יליף כהו ממכרוה ב"ד ותו לא מצטרכי' לההוא מיעוטא ודריש ליה לו ולא לב"ח כר' אליעזר וכרבי נתן ומאי דאמרינן לקמן הא מני חוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח לאו למימר דחיטאי היא ויחידאה ולית הלכתא כותיה דודאי הלכה הוא דכרבי נתן אתיא ורבנן מודו בה אלא נקטי' חוטאי דהוה אמרה להאי דרשה בהדיא וכן דרך התלמוד וזה נכון וברור וכן מצינו לרמב"ם ז"ל שפס' כרבי נתן וכרבנן למימרא דלא פליגי ואתיא שפיר לפום מאי דפרישנא וחזינן לר"ת ז"ל שכתב דרבנן פליגי עליה דרבי נתן ולא קיימא לן בהא כרבנן אלא כר' אליעזר דאמר זה וזה מעניקין לו דקאי כר' נתן אבל באידך ס"ל כרבנן. ורבנן אחריני ז"ל פסקו כרבנן בכולהו מתניתא ודחו דברי ר' נתן ומאי דכתיב' אמת ועיקר:

מאי משמע פ' דושבתם מיירי בנרצע ואידך במכרוה ב"ד וכ"ת מאי מבעיא לן דהני תרי קראי מיותרין הם שהרי אם במוכר עצמו הרי כבר אמור ועל כרחך אית לן למידרשינהי חד בנרצע חד במכרוהו ב"ד כרבי אליעזר בן יעקב. וי"מ דה"ק מאי משמע דהאי ושבתם מיירי בנרצע דילמא בשדה אחוזה כתיב כפשטי' ואי מייתיר לך דריש לי' לרבויי מידי בשדה אחוזה אבל נרצע נקנסי' דלא ליפוק ביובל. ולא נהירא דלאו אורחא דתלמוד' למימ' דילמא האי קרא לרבויי אחרינ' הוא אלא דלא ידעינן מאי הוא וכל דפריך חדא רבוייא אית לי' לאוקמי' ברבויי' אחרינא. ונראה לפ' דה"ק מנא לי' לרבי אליעזר דושבתם בנרצע ואידך במכרוהו ב"ד אימא איפכא. וכ"ת מאי נפקא לן מיניה למדרש הכי או איפכא אנן לא נפקא לן מיניה אלא משום דחזי' דר"א בן יעקב דקפיד בדרש' למדרש נרצע מושבתם ומכרוהו בית דין מושב אל משפחתו אקשי' לי' מנ"ל למקפד בהא לימא סתם חד בנרצע וחד במכרוהו ב"ד ותו נפקא לן מינה דאי אשכחן מאן דדריש חד מנייהו לדרשא אחרינא ידעינן אידך דאישתאר לצאת ביובל או הוא נרצע או מכרוהו בית דין כנ"ל:

איזהו דבר שנוהג באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה וכ"ת מכרוהו ב"ד שאף הוא אינו נוהג באשה שאין נמכרת בגנבתה כדאיתא לקמן ואיכא למימר דרציעה אינה נוהגת באשה כלל אבל מכירה נוהגת באשה שהרי אביה מוכרה בע"כ שהיא דומיא דמכיר' בית דין שהיא בע"כ וע"י אחרים כן פי' ר"י בעל התוס':

ואי כתב רחמנא ושבתם הו"א הני מילי היכי דלא עבד שש כו'. פי' דהאי קרא להקל עליו בא שאם פגע בו יובל בתוך שש שיוצא ביובל ולא להחמיר עליו שאם נתאחר יובל לאחר שש שימתין עד יובל קא משמע לן ועבדו לעולם בא להחמיר שיעבדנו עד עולמו של יובל דהא תלמוד ועבדו לעולם לקנסו ולהחמיר בדינו ועבודתו בא ואלמלא ושבתם הוה שמעי' ליה לעולם ממש השתא דכתיב ושבתם ממעטי' מחומרי' שלא יעבוד אלא עד יובל אבל קודם לכן לא יצא בשש:

הרציעה היא באזן ימנית ואין רוצעין אלא אם כן אמר אהבתי וכו' כשהוא עבד והוא שיש שהות ביום אחרון של שש בכדי עשיית מלאכה בפרוטה כמו שיתבאר:

הענקת עבד עברי מצות עשה וכל הנמנע מלהעניקו עבר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו הגיע זמנו לצאת ולא הספיק להעניקו עד שמת העבד נותן הענקו ליורשיו שעקר המצוה בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי שכירותו וזהו שאמרו פעלתו ליורשיו ומכל מקום בעל חוב של עבד אינו מוציא מהאדון ליפרע ממנו ואע"פ שענק זה נכסיו של עבד הוא אע"פ שהוא ברשות אדון והלכה כר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוצאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו בזו שאני דכתוב הענק תעניק לו ולא לבעל חובו ויש מי שאומר שכך הדין בכל שכירות שלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא בהלואה מצד שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבדין לו הן מה שנשתעבד לו קודם שלוה הן מה שישתעבד לו אחר שלוה מפני שכבר הגיע ממון הלוה ביד זה אבל שכירות שלא הגיע לידו כבר לא וכבר חלקנו על סברא זו ברביעי של קמא:

זה שאמרנו שהלכה כר' נתן שמא תאמר והרי אמרו כאן לדעת חכמים שהלכה כמותם בעלמא נמי לא סבירא להו כר' נתן אלא שיש שהעמידוה דוקא במה שהגיע לידו כמו שביארנו ודבר זה לא סוף דבר שבית דין מוציאין אלא שאף הוא רשאי לפרוע בלא רשות ב"ד מעצמו ונפטר בכך מפני שהוא תופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים שקנה וכבר ביארנו דבר זה עם שאר דברים שנתגלגלו בביאור דבריו של ר' נתן ברביעי של קמא:

מה שביארנו במכרוהו בית דין שרבו מוסר לו שפחה כנענית לא סוף דבר מדעת העבד אלא אף בעל כרחו שנאמר כי משנה שכר שכיר עבדך כלומר שהשכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד אף בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה והוא הדין לעמך בשינה והיאך אתה אומר להשתעבד בו אף בלילה בשעה שכל בני אדם הולכים וישנים אלא שעבודה זו רמז לשפחה שמזדווג עמה וילדיה לרבו ומאחר שהכתוב קראה עבודה אלמא אף בעל כרחו כשאר עבודות:

גמרא ואידך ההוא לג"ש. וא"ת תיפוק לי דההיא דמצורע מופנה לג"ש כדמוכח בהקומץ רבה וי"ל דקסבר ר' אליעזר דמופנה מצד א' למדין ומשיבי' ואיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת כדאיתא בפ' מצות חליצה:

ואידך בעלמא נמי לא ט"ל כר' נתן. מכאן מדקדק ר"ת דאין הלכה כר' נתן דר' אליעזר ורבנן פליגי אדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר לה כר' נתן. ועוד מדאמ' לקמן גבי הא דתניא ענק עבד עברי לעצמו הא בני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע תוטאי ולא ס"ל תותיה ועוד הביא ראיה מדאמר לקמן בסוף האומר גבי אשפזיכניה דר' שמלאי ממזרא הוה א"ל אי קדמתיך טהרתינהו לבנך ומפ' משום דהוה א"ל זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה לי למימר זיל גנוב ש"מ דאין הלכה כר' אליעזר בהכי. ונ' דלאו ראייה הוא דדילמא בההוא הוא דאין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה דלאו חד טעמא הוא ומה שאמר ר' אליעזר שמותי הוא ברוב ספרים דגר' ר' אליעזר ומה דקאמר תוטאי היא דילמא תוטאי וס"ל כוותיהו. ונר' דהלכתא כר' נתן דבכמה דוכתי מייתי לה תלמודא דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וגבי פלוגתא דאביי ורבא בסוף בפ' כל שעה דקאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה א"א לרבא ליישב אליבה הא דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"א חוזר וגובה אותו מהם אלא כר' נתן וקי"ל כרב נחמן בדיני והלכתא כרבא לגביה דאביי וגם ר"ת פי' בספר הישר דהלכה כר' נתן בסוף בבא בתרא שפי' חמש מדות בערבות:

כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה. הה"ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך דמה"ט דריש ליה בת"כ אבל כי סוב לו עמך אין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא:

אבל מכרוהו ב"ד דעביד איסורא אימה נקנסי' כלומר דעבדי מיניה פירכא מה *) למכרוהו ב"ד וכו' וקשה הא עכצ"ל דג"ש דשכיר שכיר מופנה דאי לאו מופנה היא אמאי איצטריך קרא לעי' דמוכר עצמו אינו נרצע הא איכא לאקשויי מה למכרוהו ב"ד דעבד איסור וצ"ע:

מאי משמע כלומר מאי חזית דמוקמ' האי קרא בנרצע טפי מקרא דלעי':

הוי אומר זו רציעה אע"ג דמכירת ב"ד נמי אינו נוהג באשה כדתנא בפ' היה נוטל מ"מ שם מכירה נוהגת באשה:

ואי אשמעינן נרצע לא הוה צריך להך צריכותא דכיון דלא כתיב נרצע בהדיא אי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה במכרוהו ב"ד משום דלא מטא זימניה אלא דאורתא דתלמודא דעביד צריכותא כאלו נכתבו שניהם בהדיא כדאמרינן ביבמות חד למעוטי שפחה זאת למעוטי נכרית וצריכי:

אשם זה הקרן כדאיתא בהגוזל ונתן לאשר אשם לו למי שהקרן לו כלומר לאשר הוא חייב לו. לא ס"ל כרבי נתן אלא יכול למימר לאו בעל דברים דידי את הילכך לא צריך לו ולא גבינן ליה מיד האדון למתביה לבעל חובו ואתא לו ולא למוכר עצמו וש"מ דמילתא דר' נתן שייכא אע"פ שלא נשתעבדו לו מכח הלואה. ומסתברא שאין זה הדין לשכירות פועל ואע"ג דאמרינן שכיר קרייה רחמנא לאו למימרא שכל מה שיש בעבד עברי יש בשכיר. דהא הענקה אינה בשכיר אלא שכל מה שיש בשכיר יש בעבד עברי. ואיכא מאן דאמר דה"ה לשכירות פועל דלא גבינן מיד האדון למתביה לבעל חובו דשכיר קרייה רחמנא:

באפי תרי זיל. דקס"ד דלית ליה זכותא בגויה דעבד ולא הוה אלא כלוה ולמה לי שחרור יאמר לו בפני עדים כדי שלא יחזור בו שילך ושמעינן מהא דמחילה א"צ קנין דאי צריכה קנין אכתי לא סגי ליה בהכי אלא בשטר דסתם קנין לכתיבה עומד:

[זאת אומרת]. מדאצרכת ליה שטר שחרור ולא סגי ליה באמירה בעלמא שגופו קנוי לו כלומר שיש לו זכות בגופו של עבד וקנאו למעשה של עבד והואיל ויש לו זכות א)בחובו אין האדון מפקיע זכות שיש לו על הגוף באמירה אלא בשטר הילכך אם מחל הגרעון כסף שיתחייב ליתן לו העבד אם ירצה לצאת אינו מחול באמירה אלא בשטר:

ומסתברא דכי אמרינן דמחילה א"צ קנין ה"מ היכא דלית ליה משכון על המלוה אבל אית ליה משכון עליה לא קנו מידו כלום עד שיחזיר לו המשכון ומיהו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו דשיעבודא מיהא אית ליה עליה דהא קנין דעבד עברי כמשכון הוי ובלא שטר אינו כלום וה"נ אמרינן לקמן גבי אמה העבריה היא גופה משכון הויא וכי כתב לה שטר הו"ל כמחזיר ליה על המשכון. ומסתברא דמלוה בשטר אם מחל המלוה אע"פ שלא החזיר לו את השטר הויא מחילה דשטר ראיה בעלמא הוא. וגבי עבד עברי דנקנה בשטר כדקס"ד ובמלוה הא אמרינן לימא ליה באנפי תרי זיל. ותנא דמייתי משום דלא חשיב ליה אלא מידי דאיתיה בעל כרחו דאדון ושחרור ליתיה אלא מדעתיה דאדון:

ואיצטרך למכתב מכרוהו בית דין ואצטריך למכתב נרצע. פי' אחר שכתב יובל בפי' אצל מוכר עצמו הוצרך לכתוב תרי קראי יתירו' לרבות מכרוהו בית דין ונרצע ולא סגי להו חד קרא אלא תרי קראי איצטריכו להו:

גמרא אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא אימא ליקנסיה כו' מת"י ואי לא כתב במוכר עצמו ה"א איפכא שאני מכרוהו ב"ד דנמכר בע"כ כו' עכ"ל היינו דלכתוב בהדיא מכרוהו ב"ד דאי לאו הכי לא הוה ק"מ דאוקמא לקרא במסתבר טפי וכה"ג צ"ל בהא דעביד צריכותא במכרוהו ב"ד ונרצע היינו דלכתוב כל חדא במפורש דאל"כ לא הוה מוקמינן ליה אלא במסתבר טפי ולא הוה איצטריך למיעבד תרתי צריכותא וק"ק דהיאך יליף לעיל קניית כסף במוכר עצמו בג"ש דשכיר שכיר ממכרוהו ב"ד הא איכא למפרך מה למכרוהו ב"ד שכן נמכר בע"כ דה"נ הכא לענין יובל הוה פרכינן הכי אע"ג דאיכא למילף בג"ש ויש ליישב לפי מה שכתבו התוס' לקמן דבתר דגלי קרא לענין יובל דלא פרכינן ליה ילפינן שפיר כולה מלתא בג"ש ודו"ק:

שם איזהו דבר שנוהג באיש כו' בת"י תימה כיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי אצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד כבר אמור עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה לומר דאי לאו אלא חד קרא אפשר דמסתברא הוה טפי לאוקמא במכרוהו ב"ד אע"ג דכתיב ביה איש אלא לבתר דכתיב תרי יתורא דקרא דכתיב ושב אל משפחתו וגו' וכתיב ושבתם איש וגו' קאמר מאי משמע דאוקמי ליה בהכי ושב אל משפחתו למכרוהו ב"ד ושבתם וגו' לנרצע ולא כללינהו בהני תרי קראי אתי חד למכרוהו ב"ד וחד לנרצע וקאמר משום דהך קרא דכתיב ביה איש משמע טפי לנרצע מלמכרוהו ב"ד ודו"ק:

תוס' בד"ה כי טוב לו כו' גריס כשכיר כתושב יהיה עמך כו' עכ"ל ר"ל משום דיש לבעל דין לחלוק דאדרבה גירסת התלמוד אמת ושם בת"כ הוא טעות וע"כ כתבו והוסיפו בדבריהם דבספרי לא דריש מידי כו' ואי מההוא קרא דכי טוב לו עמך הוה דריש ה"ל לאתויי הך דרשה בספרי דהיינו ספר במדבר וספר דברים דשם מקומו דהאי קרא דכי טוב לו גו' בפרשת ראה אבל בת"כ דהיינו ספר ויקרא מייתי הך דרשא בפ' בהר דשם כתיב כשכיר כתושב גו' וק"ק כיון דהאי קרא במוכר עצמו כתיב אימא דוקא בו נאמר כן עמך במאכל כו' אבל במכרוהו ב"ד נימא קושטא הוא דעובד בין ביום ובין בלילה דכיון דעבד איסורא נקנסיה כדקאמר לקמן וק"ל:

גמ' דת"ק דאמר מוכר עצמו כו' כצ"ל:

תד"ה ואידך (הב'). ור"א דשמותי הוא סבר כר"נ. ולקמן דמסקי לפסוק כר"נ כתבו דבר"ס גרס ר' אלעזר. ואנכי תמה דמשמע דאי לאו דר"א הוה ניחא לפסוק כר"נ אף דחכמים (וגם ר"א היה בכללן) פליגי עליה וכמו דפסקינן טובא כיחיד נגד רבים היכא דמוכח (והכא גם תוטאי קאי בשיטתי'. וכן נ"ל דר"ש לקמן (יז) דגמר מיכה מיכה ג"כ בשיטתי' דהא וכי ימוך במוכר עצמו הוא דכתיב) והשתא דר"א ג"כ כוותי' מיגרע גרע. ועי' בנדה (ח) גבי הלכה כר"א בד' ותו ליכא כו' משום דקאי ריב"ב כוותיה ושם (בע"ב) משום דקאי רחב"ג בשיטתי':

תד"ה כי טוב. אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך כו'. ואנכי מצאתי במכילתא בפסוק ואם אמור יאמר העבד כי טוב לו עמך שתהא טובתו שוה לך מכאן אמרו לא ישנה רבו עליו מאכלו כו' משלו:

תד"ה ומה מי וכו׳ שדה אחוזה יוכיח שנגאל באלה ואינו נגאל בשש וכו׳ שכן אינו יוצא וכו׳ להכי אינו יוצא כצ"ל:

רש"י ד"ה ונאמר וכו' במצורע עני. עיין ביבמות דף ע ע"ב רש"י ד"ה ושמעינן ליה לר"א:

ואידך האי מיבעיא ליה אזנו ולא אזנה. ואע"ג דבאמה נמי לא שייך אהבתי את אשתי מכל מקום סד"א דאתי הקישא דעברייה לעריי ומרבי ועוד דכתיב ואף לאמתך תעשה כן וה"א בין לענין הענקה ובין לענין רציעה מש"ה איצטריך אונו למעוטי אזנה אלא דלפ"ז קשיא לי לקושטא דמילתא כיון דאיכא הקישא וכתיב נמי אף לאמתן תעשה כן מאי מהני מיעוטא דאזנו למעט אזנה טפי הוי לן למעט מהאי מיעוטא דאזנו לאפוקי מוכר עצמו דאע"ג דאיכא ג"ש דש"ש מ"מ הא קי"ל הקישא עדיף ואפשר דטפי יש למעט אמה משום דאמרינן לקמן דר' יוחנן בן זכאי דריש כמין חומר מה ראה אוזן לירצע משום ששמע בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים או אוזן ששמע לא תגנוב ותרווייהו לא שייכי באמה דאע"ג שמוכרת עצמה עכשיו בסוף שש מרצונה מ"מ לית בה האי טעמא תדע מדלא רצעינן למוכר עצמו או ב"ד בתחילת מכירתו אע"כ דעיקר רציעה למי שנשתדש ושנה בחטא כן נ"ל. והשתא נמי א"ש הא דמקשינן ואידן דאע"ג דאית ליה להאי תנא מוכר עצמו אינו נרצע אפ"ה קשיא לן מנא ליה דאמה העברייה אינה נרצעת דלמא ואף לאמתך תעשה כן היינו אף לדציעה ועוד יש לפרש ואידך מנ"ל למעט מוכר עצמו דלמא מוכך עצמו נרצע ואזנו איצטריך למעט אזנה מטעמא דפרישית וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוספות סוף פ"ד דסוטה:

שם הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו וקשיא לי מאי איצטריך קרא תיפוק ליה דכתיב גבי הענקה אל יקשה בעיניך כי משנה שכיד שכיר עבדך ודרשינן בסמוך שרבו מוסר לו שפחה כנענית וכיון דלהאי תנא למוכר עצמו אין מוסרין לו ש"כ א"כ ממילא אין מעניקין לו ותדע דהכי הוא דאל"כ תיקשי אמאי איצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין הענקה תיפוק ליה דבלא"ה איתקש עברייה לעברי בהאי פרשה גופא דכתיב כי ימכר לך אתיך העברי או העברייה וליכא למימר דאי לאו דכתב רתמנא אף לאמתן הוי דרשינן לו ולא לה ולא הוי דרשינן לו ולא לב"ח הא ליתא דא"כ השתא נמי אמאי דרשינן לו ולא לב"ח ולא דרשינן לו ולא למוכר עצמו אע"כ דניחא ליה להאי תנא למידרש לו ולא לב"ח דממעט בהאי עבד גופיה א"כ הדרא קושיא לדוכתא אף לאמתן למה לי אע"כ דסד"א דלא מהני הקישא להא מילתא כיון דלא שייך באמה כי משנה שכר שכיר מטעמא דפרישית וא"כ מה"ט גופא יש לנו למעט מוכר עצמו ולא מהני ג"ש להאי מילתא ואפשר דאין ה"נ אלא דאכתי לא מסיק אדעתיה האי ילפותא דכי משנה שכר שכיר לענין שפחה כנענית מיהו לקמן אפרש דאיצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין יוצאה בסימנים שאין ללמוד מהקישא ואפ"ה מעניקין לה מיהו אין זה שיטת התוס' כמו שאבאר לקמן. ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' דאע"ג דקי"ל כרבי נתן ואיצטריך למיכתב לו ולא לב"ח אפ"ה א"ש דקי"ל נמי כחכמים והא דאין מעניקין למוכר עצמו למסקנא ילפינן מכי משנה ש"ש ובענין זה נתיישב' שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק כן כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם ואידך לו ולא לב"ח מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן כו' וקשיא לי מהא אפילו אי לא ס"ל בעלמא כר' נתן אפ"ה איצטריך שפיר לו ולא לב"ח לענין היכא שכבר בא דמי הענקה ליד העבד שאין הב"ח יכול להוציא מיד העבד כדאיתא לקמן דף ט"ז ע"ב בברייתא דהענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן לה כתוטאי דדריש לו ולא לב"ח אלמא דאף כשהוא ביד העבד אין לב"ח רשות בו ואין זה ענין לפלוגתא דרבי נתן דבעלמא ודאי כ"ע מודו שהב"ח מוציא מעותיו מיד הב"ח מה שקיבל בחובו מאחרים ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא ליה לתלמודא הכא לאוקמי כתוטאי כלל משום דיחידאי הוא או דהש"ס סובר דתוטאי גופא לא מיירי בשכבר בא ליד העבד אלא קודם שבא ליד העבד אמרינן לו ולא לב"ח והיינו נמי כדר"נ ואפשר דהיינו טעמא נמי דרב יוסף דאמר לקמן אברייתא דהענקת ע"ע לעצמו יו"ד קרת חזינא הכא ולא מוקי לה כתוטאי אע"ג דדב יוסף סיני הוה ואיהו קאמר בכולה תלמודא תנאי שקלת מעלמא ולמאי דפרישית א"ש דרב יוסף סובר דתוטאי גופא לא מיירי בכה"ג בשכבר בא ליד העבד ומש"ה לא מתוקמא ברייתא דלעצמו כוותיה כך היה נ"ל לכאורה אלא דרש"י ז"ל כתב לקמן דהאי דתוטאי נמי כרבי נתן מיתוקמא וכמו שאפרש שם וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין דהאי דתוטאי ודר' נתן חדא מילתא היא והנראה בעיני דהא בהא תליא והיינו כשיטת הפוסקים דלרבי נתן הב"ח הראשון יכול למחול להלוה שלו כיון שכבר נשתעבד לב"ח השני מש"ה איצטריך הכא בע"ע לו ולא לב"ח לאשמעינן דהעבד יכול למחול וא"כ שפיר אשכחן דהענקת ע"ע לעצמו דכיון שמחל העבד אף אם נתנו לו הרב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ובאומר לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו משא"כ למאן דלית ליה דר"נ וסובר דיכול למחול בעלמא אף בבע"ח גמור א"כ לא איצטריך לאשמעינן בעבד דמילתא דפשיטא הוא כיון שמחל להרב פשיטא שיכול הרב ליתן לו במתנה על מנת שאין לו לבע"ח רשות בו וליכא למימר דקרא ממעט בכל ענין אף אם לא מוחל העבד וכבר בא לידו ואפ"ה אין הב"ח יכול להוציא מידו דהא מהי תיתי כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו והכא נמי כיון דממון גמור דעבד הוא אמאי לא יפרענו לב"ח אע"כ כדאמרן כן נ"ל ברור ומוכרח לשיטת רש"י ותוס' שכתבו דהאי דהענקת ע"ע לעצמו למאן דמוקי כתוטאי מישן שייכא בדרבי נתן נמצינו למידן מיהא ראיה ברורה דלר' נתן אין יכול למחול ודלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) דף טו גמרא ואידך לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר' נתן ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן. והקשיתי לשאול נהי דלא ס"ל כר"נ אכתי שייך למידרש לו ולא לבע"ח לענין היכא שכבר בא הענקה ליד העבד אמנם ראיתי שגם בזה הרגיש בעל ספר משנה למלך וכתב קצת על הדרך שכתבתי אלא שעם כל זה לא נתיישב לי כהוגן מאי דמטיק שם וגם במה שכתבתי בפנים לא נתיישב דעתי ומחוסר תבלין. והנלע"ד בעיקר הביאור דהיכא שכבר בא הענקה ליד העבד לא שייך דרשה דהענק תעניק לו ולא לבע"ח דמשמע דלהאדון אזהר רחמנא ולא להב"ד והיינו ע"כ מיעקרא משמע שלא יתן האדון לבע"ח כ"א להעבד אלא דממילא שמעינן דבסוף נמי אחר שבא ליד העבד אין להבע"ח בה כלום דאל"כ לא מהני מידי הא מילתא דלו ולא לבע"ח דה"ל כאפוכי מטרתא כן נ"ל נכון:

שם דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו כו' וקשיא לי אמאי איצטריך קרא כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו פשיטא דמוציאין מכל אשר ימצא לו ומ"ט נמי דרבנן דפליגי לא מיבעיא למ"ד שיעבודא דאורייתא אלא אפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו ממשעבדי אבל מיניה דידיה כ"ע מודו דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומה לי אם מוציא בביתו או אצל אחר כיון שהלוה מודה. א"כ כופין לראובן שישלם לשמעון ושמעון ישלם ללוי ואע"ג דאמרינן בכתובות מי שמת ויש לו מלוה או פקדון ביד אחר ויש עליו ב"ח וכתובת אשה ינתנו לכושל שבהם דהיינו ליורשים ואין לב"ח כלום היינו מטעמא דמסיק התם שכולן צריכין שבועה או משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כמו שיבואר שם אבל הכא דמחיים איירי ושניהם מודין לא שייך לומר כן וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דמאן דפליג אדרבי נתן סובר דמצי הלה למימר לאו בע"ד דידי את אלא שגם הוא נתקשה בטוגיא דהפוכי מטרתי למה לי ע"ש ועוד סוף סוף בעבד אמאי ממעט ליה קרא אטו עבד לאו בר מיעבד מצוה הוא לפרוע לב"ח וכיון שסוף סוף העבד נוטל ההענקה כדאמרינן לקמן הענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן ליה כתוטאי ולפרש"י ותוספות היינו דרבי נתן א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ממעט ליה קרא. ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מימרא דר' נתן דאין יכול למחול בבע"ח דעלמא מש"ה גלי קרא דבעבד יכול למחול דמתנה קריא רחמנא ומש"ה אם נותנו לו רבו במתנה יכול ליתן לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו או דמסתמא הכי הוא ויבואר לקמן במילתא דתוטאי. והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דאפילו מאן דפליג אדרבי נתן היינו לענין שיכול למחול אבל אם אינו מוחל כ"ע מודו דמוציאים מזה ונותנין לזה דאפוכי מטרתא הוא ומטעמא דפרישי' דפריעת ב"ח מצוה וכופין והכי עדיף טפי דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דלר' נתן אפי' מחילה לא מהני ומוציאין בע"כ אין סברא לומר דרבנן פליגי בפלוגתא רחוקה דאפי' בלא מחילה אין מוציאין והא דמייתי בעלמא הא דר' נתן יבואר כ"א על מקומו או שנאמר דאע"ג דבלא מחילה כ"ע מודו אפ"ה כיון דלא אשכחן הכי בהדיא אלא לרבי נתן מש"ה מייתי דר"נ וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' וגם שיטת הרמב"ם ז"ל נתיישב על נכון די"ל דאיירי בלא מחילה ואף שהקדמונים לא פירשו כן הנלע"ד כתבתי. וראיה ברורה לדברי מצאתי בלשון הספרי בפ' נשא על פסוק ונתן לאשר אשם לו הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא ב"ח של נגזל מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ובתר הכי מייתי מימרא דר' נתן כבשמעתין ולא נוכר שבא לב"ד אלמא דהאי סתמא דרישא לאו ר' נתן היא אלא רבנן דפליגי ואפ"ה מודו בבא לב"ד ונתחייב ולא הספיק ליתנו אלמא שאין מותלו כדמוכח בפרק הגוזל ומש"ה מודו רבנן דמוציאין אבל רבי נתן לא איצטריך ליה קראי להכי אלא אע"פ שלא עמד בדין אלא שהודה נמי מוציאין ואין יכול למחול אלמא דדוקא בהכי פליגי ומהיכא תיתי נאמר דשלשה מחלוקות בדבר ועוד מדלא מהדרינן בשמעתין לפרש מאן דפליג אדר"נ האי ונתן לאשר אשם לו מאי עביד ליה אע"כ כדפרישית ובתחלת העיון היה נ"ל לפרש פלוגתא דרבי נתן ורבנן בענין שיעבודא דאורייתא כדאשכחן נמי פלוגתא דתנאי בסוף פ"ק דערכין וכמבואר בחידושי לגיטין בפ' הניזקין ולעיל דף י"ד ע"ב גבי מימרא דר"פ דאמר הילכתא גובה מן היורשין ע"ש אלא לפי שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו סוף מסכת קידושין שדבריו סותרין זו הסברא נמנעתי לפרש כן ומחוורתא כדפרישית ועוד נבאר בזה במימרות דר' נתן במקומות אחרים ושאפשר לפרש כן שיטת הרשב"א ז"ל ודוק היטיב כי נכון הוא בעזה"י:

(קונטרס אחרון) באותו ענין בפלוגתא דר' נתן וחכמים . העליתי דלענ"ד לא פליגי אלא לענין אם המלוה הראשון יכול למחול להלוה שלו דאל"כ אפי' רבנן נמי מודו דהב"ד מוציאין מזה ונותנין לזה והבאתי ראיה מל' הסיפרי וזה דלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ולפ"ז נתיישב היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שפסק כאן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו והיינו ע"כ מדרשא דלו ולא למוכר עצמו ומדלא דריש לו ולא לבע"ח משמע דלא ס"ל כר' נתן ואפ"ה פסק בהלכות מלוה דמי שנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה והיינו כדפרישית דבעיקר דינא רבנן נמי מודו היכא דלא מחל ועיין מה שכתבתי בחידושי כתובות פרק האשה שנפלו דף פ"ב גבי תרי חומרי בכתובה שם העליתי ג"כ דעיקר מילתא דרבי נתן היינו לענין שאין יכול למחול. מיהו כתבתי כאן עוד יישוב אחר על לשון הרמב"ם ז"ל עיין במ"ש בד"ה הענק תעניק ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל בפ' השולח דף ל"ז:

תוספות בד"ה ואידך פירוש ת"ק בעלמא כו' מכאן מדקדקין דאין הלכה כר"נ כו' עכ"ל. משמע מדבריהם דפשיטא להו דמסקנא דשמעתין דכ"ע דרשינן ש"ש ובהני קראי קמפלגי דאל"כ לא הוי מוכחי מידי לפסק הלכה דהא אית לן למימר דכל הני שינויי דשמעתין דיחוייא בעלמא נינהו דלא תידוק דתנאי דהכא פליגי בש"ש אבל לעולם שפיר מצינן למימר לפסק הלכה דקי"ל כר"נ ודרשינן לו ולא לב"ח והא דפסקינן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו היינו משום דלא דרשי ש"ש אע"כ דפשיטא להו דכ"ע דרשי ש"ש למסקנא. אמנם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בשיטה זו דלמסקנ' לא דרשי חכמים ש"ש אלא דא"א לומר כן דלקמן דף כ' לענין הכסיף והשביח שאין מחשבין אלא מנה מייתי הש"ס ברייתא דבנמכר לישראל ילפינן הא מילתא בג"ש דש"ש ומדפסקה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו אלמא דס"ל דדרשינן ג"ש דש"ש אם לא שנאמר דדוקא ג"ש דנמכר לישראל מנמכר לעכו"ם אית ליה משא"כ מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד לית ליה ג"ש וכמ"ש לעיל דתרתי ג"ש מחד תיבה לית לן למידרש כיון שאין מופנה אלא שאין זה במשמע לשונו. מיהו לפרש"י ותוספות פשיטא דלית לן למימר הכי שכתבו להדיא דמאן דאית ליה ג"ש דש"ש בחדא אית ליה בתרתי ועיין בסמוך:

בא"ד ועוד ראיה מהא דאמר לקמן הא מני תוטאי כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא דההוא דתוטאי מילתא אחריתי היא נדחה ראייתם דשפיר מצינן למימר דבהאי דתוטאי לית הלכתא כוותיה לענין שיהא הענקת ע"ע לעצמו לגבי הבע"ח משא"כ לענין שיהא לרבו שפיר קי"ל כר' נתן דבעלמא מוציאין והכא ממעט קרא לו ולא לב"ח אלא שהרב א"צ ליתן כלום וכבר כתבתי מה שנלע"ד בכוונתם ודו"ק:

בד"ה כי טוב לו עמך הר"ר אברהם גריס כו' אבל בספרי כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ודבריו דחוקים בכוונת התוספות ובחנם נדחק דודאי מסברא הוי לן למימר דנהי דדרשינן מכשכיר כתושב יהיה עמך לענין מוכר עצמו מ"מ מייתי הכא שפיר מכי טוב לו עמך לענין מכרוהו ב"ד דאיירינן הכא ואיכא למימר דתרווייהו צריכי דחדא מאידך לא ילפי דאית להו פירכא אלא דעיקר ראייתו של הר"ר אברהם מדמייתי בת"כ האי דרשה דכשכיר כתושב ובספרי לא מייתי האי דרשה לענין כי טוב לו עמך אלמא משום דהתם לא שייך האי דרשה דסיפור דברים הוא ואיכא למימר שאין חיוב להיות שוה עמו במאכל ומשתה אלא שדיבר הכתוב בהווה אם יאמר העבד שלא יצא חפשי והיינו משום שטוב לו עמך מש"ה מייתי קרא דכשכיר כתושב ואע"ג דקרא במוכר עצמו כתיב משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא לענין שיהא שוה עמו במאכל ומשתה או משום דהאי תנא אית ליה ג"ש דש"ש והאי סברא דכיון דעביד איסורא נקנסי' לא מהני לסתור הג"ש וכמו שאפרש בסמוך:

גמרא ואי ס"ד אית ליה ש"ש ל"ל ניליף ש"ש כו' אבל אי לית ליה ג"ש דש"ש לא מצינן למילף בבנין אב דאית להו פירכא כמ"ש בס' עצמות יוסף וע"ש באריכות ועי"ל דכיון דאמרינן לקמן דשש שנים יעבוד ריבויי' הוא ומרבינן שעובד את הבן ה"נ הוי לן למימר דמהני ריבוייא דשש שנים יעבוד שאינו יוצא אלא בשש ולא ביובל ולא במיתת האדון אבל אי יליף ג"ש דש"ש ודאי אית לן למימר דאין ג"ש למחצה וע"כ מוקמינן ריבויי' דשש שנים יעבוד לענין שעובד את הבן לחוד והא"ש נמי הא דמשני דמכרוהו ב"ד דעביד איסור' אימא נקנסיה וקשיא לן הא מהיכא תיתי לקנוס במאי דלא מצינו בהדיא וא"כ אין לדבר סוף וכ"ש דאיכא נמי ג"ש ואין זו סברא חשובה לסתור הג"ש אע"כ כדפרישית דמשום האי סברא דעביד איסורא נקנטיה יש לנו לומר לריבוייא דשש שנים יעבוד אתי לרבוייא תרתי שאין יוצא ביובל ולא במיתת האדון וכן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

ונאמר להלן אוזן. במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.): ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן. מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר: ולא אזנה. של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (דף יז:): כשהוא עבד. מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע: עבד העבד. עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה''א יתירא למעוטי אמה: לא דריש. דאורחא דקרא לאישתעי הכי: ולא ליורשיו. אם לא הספיק להעניקו עד שמת: פעולתו. שכר פעולתו: ולא לבעל חובו. אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא: מכי משנה שכר שכיר נפקא. גמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו: ושב אל משפחתו. במוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל: אם במוכר עצמו. וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו: הרי כבר אמור. דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך: אם בנרצע. ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל: הרי כבר אמור. לקמיה בעי לה מאי היא: דלא עבד איסורא. דלא גנב כלום אבל מכרוהו ב''ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש: ושבתם איש אל אחוזתו. בפרשת יובל כתיב: הרי כבר אמור. כדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך: אי במכרוהו ב''ד הרי כבר אמור. ושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל: דלא מטא זימניה. לא מלאו שש שניו לצאת: ליקנסיה. על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כה) והוא קונה אדון לעצמו חנם: משום דעבד ליה שש. קודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב''ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ''ל: לעולם. ועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע: ה''מ. דיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו: קמ''ל לעולם. מידי דחשוב עד לעולם:

ואידך לג''ש הוא דאתא. פי' וצריך שתהא מופנה משני צדדין דאי אינה מופנה אלא מצד אחד איכא מ''ד (בנדה דף כב:) דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך. מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת: ואידך. פי' ת''ק בעלמא נמי לא ס''ל כר' נתן מכאן מדקדקין דאין הלכה כר' נתן דהא ר''א ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר כר' נתן והלכה כרבנן ועוד מדקדק ר''ת מהא דאמר לקמן פ' האומר (דף סט.) גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזירא הוה א''ל אי קדימתך טהרתינהו לבנך ומפרש משום דא''ל זיל גנוב ואיזדבן לעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה ליה למימר. זיל גנוב ה''ל למימר זיל זבון עצמך אלא ש''מ דאין הלכה כר''א דודאי מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכי היכי דבהא לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר מעניקין לו נמי לית הילכתא כוותיה אלא ודאי אין מעניקין לו כת''ק ועוד ראיה מהא דאמר לקמן (דף טז:) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע דאין הלכה כוותיה ור''ת ור''י פי' דהלכה כר' נתן דהא גבי פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אי אפשר לרבא ליישב אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אלא . כר' נתן וקי''ל כרב נחמן בדיני ורבא נמי דחק להעמידה כמותו וקי''ל כרבא גבי אביי ומה שהבאתי דמדלית הילכתא כר''א בהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ה''נ נימא דלית הילכתא כוותיה בההיא דמעניקין לו אין זה ראיה דילמא בההיא אין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה ועוד דשמא גם בהא דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית נמי הילכתא כוותיה והא דנקט התם זיל גנוב לרווחא דמילתא נקט דמכרוהו ב''ד כ''ע מודו דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומה שאומר דר''א שמותי הוא ברוב ספרים גרס ר' אלעזר והא דקאמר תוטא היא דילמא הכי קאמר תוטאי היא וס''ל כוותיה וה''ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ''ע אית להו כר' נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר''א אלא לו ולא לבעל חובו משום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב''ח ואידך ת''ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי''ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב''ח כ''ע אית להו דרבי נתן כדפי': ואידך אי מהתם ה''א ה''מ מדעתיה. אף על גב דמדעתו מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ''מ הוה אמינא דלהרצאת אדון קאתי: כי טוב לו עמך. ה''ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כה) דמהתם ילפינן בת''כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא.: איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה. ואם תאמר ואימא זו מכרוהו ב''ד דלא שייך באשה דכתיב (שמות כב) בגניבתו ולא בגניבתה וי''ל דמ''מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה [ותימה דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי איצטריך למימר אי במכרוהו ב''ד הרי כבר אמור]. ת''י: