דף ה - ב
חופה, שכוחה גדול, שהרי היא גומרת להוציא את הבת מרשות אביה [שמשעה שנמסרה לחופה, מעשה ידיה וירושתה אינם של אביה], וכי אינו דין שתקנה קנין קידושין?!
ומכאן למד רב הונא שחופה קונה קנין קידושין.
ומקשינן: הרי יש לדחות את הקל וחומר, ולומר:
הרי מה היא הסיבה לכסף שקונה קנין קידושין? - שכן, היות ופודין בו הקדשות ומעשר שני. ולכן כחו רב, ומועיל גם לקנות את האשה. אבל חופה, שאין פודין בה הקדש ומעשר שני, אף האשה אינה נקנית בה! 108* 108*. הקשה המהרש"ל: הרי זה שאין פודין בחופה, היינו מפני שחופה אינה ענין לפדיון כלל, ולא משום שכח החופה חלש יותר מכסף. ועיין להלן בהערה הבאה.
ומתרצינן: ביאה תוכיח! שקנין הקידושין אינו תלוי בכך שפודין בו הקדשות ומעשר שני, שהרי ביאה אין פודין בה הקדשות ומעשר שני, ובכל זאת היא קונה! [109] וכמו כן נאמר בחופה.
אך יש לדחות ולומר: מה הסיבה לביאה שקונה קנין קידושין? - הרי זה משום שכחה רב, שכן ביאה קונה ביבמה. אבל חופה, שאינה קונה ביבמה, אף האשה לא תיקנה בה!
ומתרצינן: כסף יוכיח! שקנין הקידושין אינו תלוי בכך שקונה ביבמה, שהרי כסף אינו קונה ביבמה, ובכל זאת הרי הוא קונה באשה, ואף בחופה נאמר כן.
וחזר הדין [יש לחזור ולשאול שמא דוקא כסף קונה משום שפודין בו הקדש ומעשר שני, ולחזור ולהוכיח מביאה, ולחזור ולשאול עליה כנזכר. וכן לעולם].
ולכן אנו אומרים: לא ראי זה כראי זה. אין החומרא שבכסף זהה לחומרא שבביאה.
ולא ראי זה כראי זה. אין החומרא שבביאה זהה לחומרא שבכסף.
אבל הצד השוה שבהן, שהם קונין בעלמא [כסף באמה עבריה, וביאה ביבמה], וקונין אף כאן, בקידושי אשה.
לפיכך, אף אני אביא [אלמד] חופה, שקונה בעלמא [בנישואין], ולכן היא קונה גם כאן, בקידושי אשה.
ופרכינן: מה להצד השוה שבהן, שכן הנאתן מרובה [כי כאשר האשה מקבלת את הכסף או הביאה הנאתה מרובה]. אבל חופה, אין הנאתה מרובה. ולפיכך היא לא תקנה בקידושי אשה!
ומשנינן: שטר יוכיח שקנין הקידושין אינו תלוי בכך שהנאתו מרובה [שהרי אין הנאה מרובה בקבלת השטר].
ופרכינן: אין אפשרות ללמוד את החופה משטר, שהרי אפשר לומר: מה הסיבה לכך שהשטר קונה? - הרי זה משום שכן מוציא בבת ישראל, אבל חופה, שאינה מוציאה, אין בה כח לקנות קנין קידושין!
ומשנינן: כסף וביאה יוכיחו, שקנין הקידושין אינו תלוי בכך שמוציא בבת ישראל, שהרי כסף וביאה אינם מוציאים, ובכל זאת הם מכניסים [ולפיכך אף חופה שאינה מוציאה בבת ישראל, יש בכוחה לקנות].
וחזר הדין [יש לחזור ולשאול, שמא דוקא כסף וביאה קונים משום שהנאתן מרובה. ולחזור ולהוכיח משטר, ולחזור ולשאול על השטר כנזכר, וכן לעולם].
ולכן אנו אומרים: לא ראי זה כראי זה, אין החומרא שבכסף ובביאה זהה לחומרא שבשטר.
ולא ראי זה כראי זה. אין החומרא שבשטר זהה לחומרא שבכסף ובביאה.
אבל, הצד השוה שבהן, שקונין בעלמא [כסף ושטר באמה העבריה, וביאה ביבמה], וקונין גם כאן בקידושי אשה.
לפיכך, אף אני אביא [אלמד] על חופה, שקונה בעלמא [בנישואין], ולכן היא קונה גם כאן, בקידושי אשה.
ודחינן: מה להצד השוה שבהן שהם קונים כאן, הרי זה משום שכן ישנן, שהם קונים בעלמא, בעל כרחה: הכסף קונה באמה העבריה בעל כרחה, [110] והשטר בגירושין, והביאה ביבמה, ולכן כוחם רב. ומכח זה הם קונים אף בקידושין.
אבל חופה, אינה מועילה בעל כרחה של האשה, ולפיכך יש לומר שאף היא לא תקנה בה קנין קידושין!
ומתרצינן את דברי רב הונא:
ורב הונא שלמד חופה מהצד השוה יתרץ: קנין כסף, מיהא, על כל פנים, באישות - לא אשכחן [לא מצאנו] בעל כרחה של האשה.
[ואין מתחשבים בכך שהאמה נקנית בכסף בעל כרחה. מאחר שאין זה בענין אישות].
ולכן יש להוכיח מקנין כסף, שאין הקידושין תלויים בכך שהם בעל כרחה. שהרי כסף אינו קונה באישות בעל כרחה.
ואילו רבא חולק על דברי רב הונא, ודעתו שחופה אינה קונה קנין קידושין:
אמר רבא: שתי תשובות בדבר! יש לדחות את הקל וחומר שאמר רב הונא מכח שתי טענות:
חדא, טענה אחת: ד"האשה נקנית בשלש דרכים" תנן, ואילו ארבע דרכים לא תנן.
ומוכח מכאן שאין האשה נקנית בחופה [שהרי לדעת רב הונא שהאשה נקנית בחופה, היה ראוי לשנות ארבעה דרכים!] ועוד טענה: כלום, הרי לא מצאנו שחופה גומרת אלא על ידי שקדמו לה קידושין [שהרי אי אפשר לעשות נישואין אלא לאחר הקידושין].
ואם כן, יש לתמוה: וכי גמרינן [לומדים] חופה שתקנה שלא על ידי קידושין, מחופה שגומרת על ידי הקידושין, שקדמו לה?!
אמר ליה אביי לרבא, יש לדחות את טענותיך:
א. הא, הטענה הראשונה, דקאמרת: "שלש דרכים" תנן, ו"ארבע דרכים" לא תנן! יש לומר:
תנא, מילתא דכתיבא בהדיא קתני. התנא שנה רק קניינים שהתרבו בפירוש בתורה. אבל חופה, שהיא מילתא דלא כתיבא בהדיא, שלא כתובה בתורה בפירוש, אלא למדנו אותה מקל וחומר, לא קתני.
ב. ועל הטענה השניה, דקאמרת: כלום חופה אינה גומרת אלא על ידי קידושין, ואין ללמוד ממנה שחופה תקנה אף שלא על ידי קידושין! יש לומר:
רב הונא נמי הכניס כל זאת בקל וחומר. והכי קאמר:
ומה כסף, שאינו גומר [נישואין], אפילו אחר כסף של קידושין, בכל זאת הרי הוא קונה [שלא על ידי קידושין שהיו לפניו].
חופה, שגומרת נישואין אחר קנין קידושין בכסף, וכי אינו דין שתקנה אף שלא על ידי קידושין לפניה?! ומכאן למד רב הונא שחופה קונה. [111]
שנינו במשנה:
הגמרא מביאה ברייתא המבארת כיצד נעשה הקנין בכסף:
תנו רבנן:
בכסף כיצד?
נתן לה לאשה, כסף או שוה כסף, ואמר לה "הרי את מקודשת לי", או "הרי את מאורסת לי", או "הרי את לי לאינתו [לאשה] " - הרי זו מקודשת.
אבל, היא [האשה] שנתנה את הכסף, ואמרה היא לבעל "הריני מקודשת לך", או "הריני מאורסת לך", או "הריני לך לאינתו [לאשה] " - אינה מקודשת.
מתקיף לה רב פפא: [112] והרי תחילת הברייתא סותרת את סופה:
שהרי בתחילה ביארה הברייתא שקידושי כסף נעשים על ידי שהבעל נותן את הכסף ואומר "הרי את מקודשת לי":
ומשמע, טעמא, הטעם שחלו הקידושין הוא משום דנתן הוא את הכסף וגם אמר הוא את לשון הקידושין. הא, אבל, אם נתן הוא את הכסף, ואמרה היא "הריני מקודשת לך" - אינה מקודשת. אימא סיפא, אמור עתה את סוף דברי הברייתא:
אבל היא שנתנה לו כסף, ואמרה היא "הריני מקודשת לך" - לא הוו קידושין.
ומשמע, טעמא, הטעם שאין אלו קידושין, משום דנתנה היא את הכסף וגם אמרה היא את לשון הקידושין. אבל הא, אם נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין.
הרי שהרישא והסיפא סותרות זו את זו לענין נתן הוא ואמרה היא! כי מהרישא משמע שאינם קידושין, ומהסיפא משמע שהרי אלו קידושין. [113]
ומתרצינן את דברי הברייתא:
רישא - דוקא. דברי הרישא נאמרו בדקדוק, כדי שנדייק מהם שאם נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת.
אך סיפא - כדי נסבה. את דברי הסיפא נקט התנא ב"חנם" [אגב ששנינו ברישא "נתן הוא ואמר הוא" - שנינו את הצד שכנגד בסיפא "נתנה היא ואמרה היא", שזה האופן שהוא נגד הרישא. אבל הסיפא לא נכתבה כדי שנדייק ממנה לענין נתן הוא ואמרה היא].
ותמהינן: אמנם מצאנו בכמה מקומות שהתנא שונה את הסיפא בחינם אגב דברי הרישא. אבל לא מצאנו כדבר הזה אלא כשאין לדייק מהסיפא דין הסותר את הרישא. ואילו כאן [שאמרנו שהסיפא נשנתה בחינם אגב הרישא], הרי יש לדייק מהסיפא דין הסותר לרישא, ולכן יש לתמוה:
וכי תני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא!? וכי ראוי לשנות בסיפא דין שמשמע ממנו שהוא סותר את הרישא?!
ומתרצינן: אלא, הכי קאמר כך התכוין התנא [ששנה את הברייתא] לומר:
נתן הוא ואמר הוא - פשיטא דהוו קידושין.
ושנינו זאת תחילה כדי להמשיך ולומר את החידוש בדברי הסיפא -
שאם נתן הוא ואמרה היא - נעשה כמי ש"נתנה היא ואמרה היא", ולא הוו קידושין. [114] וכך אמרה הברייתא בסיפא: "אבל", שונה הוא הדין ממה שאמרנו ברישא, שאם נתן הוא ואמרה היא, נעשה הדבר כאילו "נתנה היא ואמרה היא", ולפיכך "אינה מקודשת".
ואי בעית אימא, יש לך לומר תירוץ אחר:
כך אמר התנא: נתן הוא ואמר הוא - ודאי מקודשת.
נתנה היא ואמרה היא - ודאי אינה מקודשת.
ונדייק מכאן שאם נתן הוא ואמרה היא - ספיקא היא.
הרי זה ספק קידושין, וחיישינן מדרבנן. [115]
אם נתן הוא ואמרה היא, ואחר כך בא אחר וקידשה כדין, אנו מחמירים מדרבנן, וחוששים שמא קידושי הראשון לא היו קידושין, וחלו קידושי השני ונאסרה מכוחם על הראשון.
וכן חוששים שמא קידושי הראשון היו קידושין, ונאסרה מכוחם על השני. נמצא שהאשה אסורה על שניהם. ואם באה להנשא לאחר צריכה גט משניהם. [116] [117]
שנינו בברייתא: אמר לה "הרי את מקודשת לי", "הרי את מאורסת לי'" וכולי. ואגב שהברייתא הזכירה כמה לשונות של קידושין, הגמרא דנה בהרחבה בכמה לשונות אחרים, אם הם מועילים בקידושין: אמר שמואל: בענין קידושין: [118] אם נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה: "הרי את מקודשת", או "הרי את מאורסת", או "הרי את לאינתו [לאשה] ", ולא סיים ואמר "לי" -
הרי זו מקודשת לו, ואין חוששין שמא התכוין לקדשה לאחר.
ואם אמר: "הריני אישך", או "הריני בעלך", או "הריני ארוסיך" -
אין כאן אפילו בית מיחוש [חשש] לספק קידושין. משום שנאמר בתורה [דברים כד]: "כי יקח איש אשה", ומשמע שהוא צריך לקחתה לרשותו, ולא שיקיח את עצמו אליה [והאשה מותרת להנשא לכל אדם בלא גט].
וכן בענין גירושין: אם נתן לה גט, ואמר לה: "הרי את משולחת", או "הרי את מגורשת", או "הרי את מותרת לכל אדם"
- הרי זו מגורשת.
אבל אם אמר: "איני אישך", או "איני בעליך", או "איני ארוסיך" אין כאן אפילו בית מיחוש [חשש] לספק גירושין, ואם היתה האשה ישראלית הנשואה לכהן, הרי זו אוכלת בתרומה ואינה חוששת שמא היא גרושה. [119]
וכמו כן אם תתאלמן מבעלה, היא מותרת להנשא לכהן, ואין לחשוש לה משום איסור גרושה. עד כאן הם דברי שמואל.
ובתחילת דבריו אמר שמואל שהאומר "הרי את מקודשת" ולא אמר "לי", הרי זו מקודשת לו, ואין חוששים שמא התכוין לקדשה לאדם אחר.
שנינו בתחילת במסכת נדרים [ב א, ובגמרא שם בעמוד ב'] "כל ידות נדרים כנדרים". כלומר האומר לשון חלקית, שמשמע ממנה שמתכוין לנדר, אך לא אמר לשון גמורה של נדר, הרי זה כנדר גמור.
ו"ידות נדרים" נקראו כך, על שם שהם כ"בית יד" של כלי, שהאוחז בבית היד ומעלהו, הרי כל הכלי עולה עמו, אף על פי שאינו אוחז בעיקר הכלי. [וכיוצא בזה האומר לשון שאינה גמורה, הרי זה כבית יד לנדר, וכאילו אמר את כל הנדר]. [פי' הרא"ש נדרים ב א].
ונחלקו אביי ורבא [שם ה ב] ב"ידיים שאינן מוכיחות", בלשון שאינה מוכיחה בודאות שהאומר אותה התכוין לנדר.
אביי אמר, ידים שאינן מוכיחות הוו ידים. [120] ורבא אמר, לא הוו ידים. [121]
אמר ליה רב פפא [122] לאביי: למימרא האם נאמר שטעמו של שמואל [שאמר ש"הרי את מקודשת" ולא אמר לי, הרי אלו קידושין] היינו משום דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים? שאף על פי שאין הוכחה שהמקדש התכוין לקדש את האשה לעצמו, הרי זה כ"יד". והיא מקודשת לו? [123]
והרי יש סתירה לדבר: דתנן [נזיר ב ב]: האומר "אהא" [אהיה] הרי זה נזיר.
והוינן בה במסכת נזיר: מדוע האומר "אהא" הרי זה נזיר? ודילמא, שמא "אהא בתענית" קאמר, ולא התכוין לומר "אהא נזיר"!
ואמר שמואל: יש להוסיף תנאי על דברי משנתנו: "והוא שהיה נזיר עובר לפניו", דוקא אם נזיר עבר לפניו, אז מוכח שהתכוין לומר אהיה אף אני כזה.
ודייק רב פפא מדברי שמואל: טעמא, הטעם שהרי הוא נזיר, היינו דוקא משום דנזיר עובר לפניו. ומשמע, הא לאו הכי, לא. ומכאן ששמואל סובר שידים שאינם מוכיחות אינן בכלל "ידים".
והרי זו סתירה למה שאמר שמואל בענין קידושין: שהאומר "הרי את מקודשת" ולא אמר "לי", הרי אלו קידושין [אף על פי שאין כאן הוכחה למי התכוין לקדשה]!
ענה אביי לרב פפא: הכא במאי עסקינן, במה דיבר שמואל? דאמר הרי את מקודשת "לי". והרי זו לשון קידושין גמורה.
וחזר רב פפא, והקשה: אי הכי, אם אכן מדובר כשאמר "לי", מאי קמשמע לן? מה בא שמואל להשמיענו? הרי יש כאן לשון קידושין גמורין, ופשוט שהיא מקודשת!
הערות
[109] הקשה בשיטה לא נודע למי: איך אפשר להוכיח מביאה, הרי בביאה לא שייך לפדות הקדש ומעשר שני, ולפיכך אין הם נפדים בביאה [ולא משום שכח הביאה חלש]! ותירץ: המתרץ בגמרא ענה למקשה לפי דבריו. שהרי המקשה הקשה שבחופה אין פודין הקדש ומעשר שני, ואף על פי שאינם שייכים בחופה, ולפיכך ענה לו המתרץ שיש להוכיח מביאה לשיטתו. ועיין מהרש"ל. ובתוספות זבחים ח ב ד"ה הנך הוכיחו מכאן שאף מדבר שלא שייך בו הקנין, פורכים. ופירכא טובה היא [מובא בהגהות המהדיר על שיטה לא נודע למי. ועיין שם עוד]. [ועיין מהרש"א בתחילת עמוד א'].
[110] ראה לעיל הערה 105.
[111] הראשונים דנו האם הלכה כרב הונא שחופה קונה. ובשלחן ערוך [אהע"ז כו ב] כתב: אם הכניס אשה לחופה אינה מתקדשת בכך [מקור דבריו מבואר בבית יוסף שם].
[112] בדרך כלל לשון "מתקיף לה" נכתב בש"ס כאשר אמורא אחד התקיף את דברי חברו ובא לדחותם, אבל לא כנגד ברייתא. ועיין ריטב"א והערת המהדיר.
[113] הגמרא לא דיברה בענין נתנה היא ואמרה הוא. עיין תוספות ד"ה הא נתן הוא. ומה שכתבנו שם בהערות. וראה להלן הערה 17 1.
[114] וקשה: בגמרא להלן ו א מבואר שאם האיש והאשה היו מדברים בעניני הקידושין, ונתן לה את הגט ולא פירש כלום הרי אלו קידושין. [כיון שמובן מתוך הדברים שהנתינה היתה לשם קידושין], ומכאן שאין דיבור הקידושין מעכב בקידושין כלל. ומדוע אם אמרה היא אין אלו קידושין? ותירץ תוספות הרא"ש: המדבר עם האשה בעסקי גיטה וקידושיה נותן את הקידושין על פי דיבורו, ולפיכך הרי אלו קידושין. אך כאן מדובר כשנתן לה ולא דיבר מאומה, ורק היא אמרה תן לי מנה ואתקדש לך. ואז אין אלו קידושין. כלומר, אף על פי שאין צריך שהאיש יתכוין בדיבורו לשם "דיבור קידושין" בכל זאת צריך שהדיבור שמגלה שנתינת המעות היתה לשם קידושין יעשה על ידו. וכן כתבו תוס' טוך. והרשב"א בשם תוספות. ועיין תוספות ר"י הזקן ומאירי.
[115] רש"י מבאר את צדדי הספק: נתן הוא דומה ל"כי יקח". ואמרה היא דומה ל"תקח אשה לאיש". [ובתוספות טוך ורשב"א כתבו שדומה ל"תקיח" את עצמה לאיש עיין שם היטב ועיין ר"ן]. ובפשוטו נראה מדברי רש"י שצריך שהבעל יעשה את מעשה הקידושין. וכאן, שהבעל עשה רק את הנתינה, ולא את הדיבור. יש לדון האם נחשב שכל הקידושין נעשו על ידו, הואיל והנתינה היא עיקר הקידושין. או שמאחר שהדיבור נעשה על ידה, אין זה נחשב שכל מעשה הקידושין נעשו על ידו. אך, תוספות ר"י הזקן כתב בהסבר הגמרא: "נתן לה כסף - שכן דרך הלוקח". [וכן בהמשך דבריו פירש שודאי אם נתנה היא ואמר הוא אין אלו קידושין - "דכתיב כי יקח, וכל לוקח נותן כסף"]. ונראה לבאר, שבודאי צריך שהבעל יתן את הכסף. מפני שהוא הלוקח שנאמר "כי יקח איש אשה". והלוקח הוא זה שצריך לשלם עבור מקחו. ולכן אם האשה נותנת את הכסף, הרי היא מוכיחה בזה שהיא הלוקחת. ודומה לכי תקח אשה לאיש ולפיכך אינה מקודשת. אבל, בענין הדיבור, כמובן שאין האשה מוכיחה בכך שהיא אמרה "אתקדש לך" או "איקנה לך" שהיא הלוקחת. שהרי אדרבה הלשון מוכיחה שהבעל הוא הקונה אותה. אלא החסרון הוא בכך שהאשה עשתה את מעשה הדיבור, ולא האיש, ובסברא זו הגמרא מסופקת. [ויתכן שאף רש"י סובר כן, שהרי תוספות ר"י הזקן עצמו מעתיק את לשון רש"י בהסבר ספק הגמרא. ובכל זאת כתב כנ"ל]. ומדברי הרשב"א [מובא להלן הערה 117] נראה שהחסרון ב"נתנה היא" הוא כפי שכתב תוספות ר"י הזקן. [אבל כתב הסבר אחר בענין החסרון שבאמרה היא. עיין שם ובחי' הגרנ"ט]. ומדברי הרא"ש והר"ן [מובאים בהערה הנ"ל] משמע כפי שפירשנו תחילה.
[116] הר"ן התקשה על לשון הגמרא, מאחר שהגמרא אומרת "ספיקא הוא", אם כן צריך לחוש מדאורייתא להחמיר בדבר, ומדוע הגמרא מסיימת "וחיישינן מדרבנן"? וכתב הר"ן שיתכן שכל ספק קידושין, מדאורייתא מעמידים את האשה על חזקת פנויה, והרי היא מותרת להנשא לכל אדם. וחכמים אסרו מספק משום חומרת איסור ערוה, אך מלשון הרי"ף [לקמן ח ב] משמע שבספק קידושין האשה אסורה מדאורייתא. ולפיכך הר"ן הניח זאת בצריך עיון. [עיין שם]. ועיין מאירי ושיטה לא נודע למי, ורשב"א. [ועיין קרבן נתנאל אות ל].
[117] בענין נתנה הוא ואמרה היא. הר"ן הביא בשם הבה"ג שאף זה ספק קידושין. אך הרי"ף והרמב"ם כתבו שאין אלו קידושין. וכתב הרא"ש שטעם הדבר מפני שעיקר הקיחה היינו נתינת הכסף, ומאחר שהאשה נתנה את הכסף לא התקיים הכתוב "כי יקח". ותוספות ר"י הזקן כתב, שודאי אינה מקודשת מפני שנאמר "כי יקח" וכל לוקח נותן כסף. והתבאר לעיל הערה 115. ונראה שלזה התכוין גם הרשב"א [שכתב: "והדין נותן שאם נתנה היא 'במה קנאה'?! אדרבה דמי ל"כי תקח אשה לאיש". ועיין שיטה לא נודע למי]. ועיין טעם נוסף בר"ן. [וראה תוספות ד"ה הא נתן הוא. ובמה שכתבנו בהערות שם].
[118] שמואל מדבר להלן בכיוצא בזה בענין גירושין. ולפיכך כאן שמואל פתח ואמר "בקידושין" אמר לה וכו'. רש"י. לפי גירסת מהרש"ל. וכן כתב הר"ן. אבל לפי גירסת הספרים שלפנינו נראה שהוקשה לרש"י מדוע נקט שמואל "נתן". וביאר הפני יהושע שהוקשה לרש"י מדוע שמואל נקט "נתן לה כסף" וכו' ולא דיבר בענין שטר וביאה. ועיין עצמות יוסף. ועיין לעיל הערה 2 אם קידושי שטר צריכים אמירה, או שדי בכך שכתוב בשטר לשון קידושין.
[119] כתב הר"ן שמלשון הרי"ף והרמב"ם נראה שלא גרסו בדברי שמואל "נתן לה גט ואמר לה". אלא שמואל מדבר בענין הלשונות הכתובים בגט עצמו. והנה דעת הרמב"ם [גירושין א יא] שמדאורייתא אין צריך שיאמר "הרי זה גיטך" אלא די בכך שכתוב בגט לשון גירושין. ואם כן, מאחר ששמואל אמר שאם אמר "איני אישך" אין כאן אפילו בית מיחוש, הרי הרמב"ם הוכרח לבאר את דברי שמואל באופן שהגט היה כתוב בנוסח זה. שהרי אם הגט כתוב כהלכתו, אין צורך בדיבור כלל מדאורייתא. אך יש לדחות, שאם אמר לשון "הריני אישך" הרי זה פוסל אפילו לדעת הרמב"ם. הואיל ואומר שרוצה לשלח את עצמו על ידי הגט, ולא לשלח אותה. [ועיין רא"ש]. ויש ליישב בזה את דברי השלחן ערוך [אבן העזר קלו א-ג] והביאו בירורי השיטות כאן. עיין שם. וראה להלן הערה 142.
[120] היינו בידים שמוכיחות קצת ואינן מוכיחות לגמרי. אבל כשאדם אומר לשון שאינה משתמעת לנדר יותר מאשר לדבר אחר, הכל מודים שזה אפילו לא נקרא "יד". ריטב"א, וכיוצא בזה כתבו תוספות ד"ה הכא.
[121] ואפילו אם אומר שהיה בלבו לנדור, [או לנזירות או לקידושין] אין בכך כלום והרי זה כדברים שבלב שאינם דברים. ריטב"א.
[122] רב פפא עצמו סובר במסכת נדרים שידים שאינן מוכיחות לא הוו ידים. ולפיכך הוא נשא ונתן בדברי שמואל ליישבם כפי שיטתו. רמב"ן ריטב"א.
[123] במסכת נדרים [ו ב] רב פפא הסתפק אם יש דין "יד" בקידושין. ופירש הר"ן שאפילו ביד מוכיחה הסתפק רב פפא, האם התחדש דין "יד" אף בקידושין. [וצדדי הספק: מצד אחד, יתכן שאף על פי שלא נאמר בתורה דין יד אלא בנדרים, לומדים את דין קידושין מדין נדרים. ומאידך, יתכן שדוקא בענין נדרים התחדש דין יד, מפני שבנדרים הדיבור חשוב יותר, שהרי בכוחו להחיל נדר אפילו בלי מעשה, אבל בקידושין שצריך מעשה - כסף, שטר, או ביאה - אין יד מועילה בו]. והגמרא תמהה על דברי רב פפא בסוגייתנו, שרב פפא שאל על דברי שמואל: "למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים". ומשמע מדברי רב פפא שאין ספק ש"יד" מועילה בענין קידושין, [אלא שרב פפא שאל על דברי שמואל שהרי כאן אין היד מוכיחה]. והגמרא עונה: אמנם רב פפא הסתפק אם יש דין יד בקידושין. אך שאלה אחת מתוך שאלותיו שאל את אביי. [כלומר, אמנם רב פפא עצמו הסתפק בעצם דין "יד", אם הוא נאמר בענין קידושין. אבל לא היה בכחו לתמוה על דברי שמואל משום ספיקו. ולפיכך רב פפא תמה על מה שמוכח לכאורה מדברי שמואל שאף ידים שאינן מוכיחות הוו ידים שזה סותר למה שאמר שמואל עצמו. כפי שמבואר בגמרא, רא"ש ור"ן שם]. ולפי מסקנת הגמרא [להלן] ששמואל דיבר באמר "הרי את מקודשת 'לי"', אם כן אין להוכיח מדברי שמואל שיש דין יד לקידושין. והאחרונים תמהו: מה ענין "יד" לקידושין? הרי אין דיבור בקידושין, שהרי אם הם עסוקין בענין הקידושין ונתן לה כסף, הרי זו מקודשת בלי דיבור מיוחד לשם קידושין. ואין זה דומה לנדרים שנאמר שם דין "לבטא בשפתים"! ואם כן, אפילו אם אין יד לקידושין בכל זאת אם מוכח שהתכוין לקדשה ראוי לומר שהרי זו מקודשת!! עיין ברכת שמואל, וקהילות יעקב, ושיעורי רבי שמואל.
הא נתן הוא ואמרה היא וכו'. יש שהקשה ולידוק ולימא נתנה היא ואמר הוא ופריק משום דלא פסיקא ליה דזמנין דהוו קדושין באדם חשוב ולא היא דאדם חשוב בעי למימר לה בשכר שאקבל ממך מתנה התקדשי לי ואותו שכר ש"פ לדידה נמצא שנתן הוא ואמר הוא.
אלא עיקרא דמילתא הוא, משום דנתנה היא ואמר הוא כל שכן דלא הוו קדושין דאי אמר לה הרי את מקודשת לי במאי מקודשת לי והרי אני מקודש ליך אינו לשון קדושין ותקח אשה לאיש הוא אבל נתנה היא ואמרה היא ס"ד כיון שאמרה לו הריני מקודשת לך במה שאני נותנת לך שויתיה אדם חשוב שהרי היא רוצה בו ומקנה עצמה לו והכי קאמרת לי' בשכר שתקבל ממני הריני מקודשת לך ואיהו נמי אדעתא דהכי קביל דא קמ"ל דאפי' הכי לא תלקח אשה לאיש הוא אי נמי דמדיוק' דנתן הוא ואמרה היא הוו [ספק] קדושי אלמא נתנה היא ואמרה היא דלא הוו קדושין משום נתינה דידה הוא ולא משום אמירה [וא"כ ה"נ] נתנה היא ואמר הוא לא הוו קדושין (הוא) וז"ש רבינו הגדול ז"ל נתנה היא ואמר הוא אין חוששין לקדושין ובה"ג שאמר ספיקא הוי ליתא אבל נתן הוא ואמרה היא ספק הוי משום דהכי הוי אדעתא דתה' מקודשת לו יהיב ואעפ"י שלא פי' הוא הרי היא פירשה הסתם (שלהם) [שלו] שעל מנת כן נתן:
ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. כלומר אלמא ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים תימא וכי אין נזיר עובר לפניו היכי הוין ידים כלל בשלמא גבי הרי את מקודשת מדלא קאמר למי משמע דלדידיה קאמר וה"ל ידים אלא שאין מוכיחות מתוך דבריו אבל אם אין נזיר עובר לפניו היכי הוו ידים כלל מאי משמע נזירות טפי [מלתענית ובכה"ג] לא הוי ידים לכ"ע כדאמרי' גבי מורחקני ממך בפ"ק דנדרים דף ה' ע"א.
ואפשר דה"ק, טעמא דנזיר עובר לפניו דהוו ידים מוכיחות הא אין נזיר עובר לפניו אעפ"י שדבר קודם לכן בעסקי נזירות שמשמעות דבריו לנזירות יותר מתענית לא משום דהוו להו ידים שאינן מוכיחות דאי לאו הכי לימא שמואל בענין אחר שנראין דבריו לענין נזירות יותר מתענית ולא יהא מוכיח כל כך.
ויש ידים מוכיחות לפי' זה ממה שהקשו בהדיא ודילמא בתענית קאמר דמשמע דלכ"ע מקש' בין למ"ד הויין ידי' בין למ"ד לא הויין ידי' דאלת"ה הול"ל תפשו' דידים שאין מוכיחות הויין ידי' אי נמי לימ' תהוי תיובתא דמ"ד לא הויין ידים ואפשר שלשון אהא עצמו משמע תו יותר לנזירות יותר מתענית מפני שהוא אומר אהא אני עצמי נזיר והוי תואר שם אבל אינו יכול לומר אהא עצמי תענית אלא אהא עומד בתענית וז"ש אהא ולא פי' יותר על עצמו הוא אומר שיהא כך לפיכך הוא נזיר ועפ"י כן נקרא ידים שאין מוכיחות כנ"ל.
ואיכא דרמי אשמעתין דמשמע דאם נזיר עובר לפניו הוו ידים מוכיחות. והא בפ"ק דנזיר ד' ב' ע"ב נימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אמרי לא בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במלתא אחריתא אבל ודאי אין הנזיר עובר לפניו אמרינן דלמא אהא בתענית קאמר.
ולאו קושיא היא, דהתם דחוי מדחי ליה דאין נזיר עובר לפניו אפי' אין מוכיחות לא הויין וצריך שמואל לאוקמא בנזי' עובר לפניו בין דלא הוו מוכיחות בין דליהוו והאי דלא דחיא הכא בהכי משום דסוגיין דרב פפא היא דקסבר ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים ולא בעי דתפשוט מהא דקדושין דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והיינו דאמרינן בפ"ק דנדרים ד' ה' ע"א והא מדא"ל ר"פ לאביי מי סבר שמואל הויין ידים מכלל דס"ל לר"פ לא הויין ידים אלמא רב פפא בעי אוקמיה לשמואל בסבריה ואביי לדבריו קאמר ובוודאי בנדרים פ"ק מוכחא מילתא דהלכתא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דפלוגתא דאביי ורבא היא רבא סבר לא הויי' ידי' וקי"ל כרבא הילכך הרי את מקודשת הרי את מאורסת אינה מקודשת לגמרי. אלא מיהו י"ל צריכא גט דע"כ לא אמרינן לא הויין ידים אלא שאינה מקודשת גמורה אבל מיחש חיישי' דהאאמרינן בפרק המגרש (גיטין ד' פ"ה ע"ב) כל היכי דלא כתב ליה ודין דליהוי ליכי מינאי הוו ידים שאין מוכיחות ולרבי יהודה דבעי מוכיחות לא הוי גט ואפי' הכי פשיטא ודאי מילתא דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורפיה דגיטא אע"ג דלא כתב לה ודין וכו' גיטא הוי ותפשי בה קדושין ומפסלא לכהונה ומיהו גבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחות לא הויין ידים כלל.
וי"ל כל היכא דלא הוו מוכיחות אינם כלום בין בגטין בין בקדושין ולר' יהודה דבעינן ודין וכו' אי לא כתב לה אינה מגורשת כלל ומיהו אנן חיישינן לדרבנן ואליבא דרבא דמתרץ בנדרים אנא דאמרי אפי' לרבנן וכו' לומר דבלא כתב ודין נמי מוכיחות הוו והיינו דבעי' בגיטין ואיבעיא בעי' ודין או לא בעי' ודין לומר אי לא הוו מוכיחו' בלא ודין או לא דודאי מוכיחות בעינן כדרב', וזה הלשון הגון ועיק' הוא.
מ"מ כיון דקי"ל דחיישינן לר' יהודה ובעינן ודין סיפא דמילתי' דשמואל נמי בדאמ' הרי את מגורשת ממני בגט זה מתוקמ' וכי היכי דמתרצינן רישא מתרצינן סיפא (מדקאמר בדיניה) [דקאמר כדיניה] אלא דלפום סברא דפרק המגרש דקאמר ידים שאינן מוכיחות בגט משום דאמרי בדבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא איכא למימר דכי חיישינן להכי ובעי' ודין ה"מ בכתיבה אבל בנתינה כיון דמסה לה ואמר הרי את מגורשת בגט זה משמע דלא גרע נתינה זו מנזיר עובר לפניו וכל שכן לסברא דפ"ק דנדרים דחייש למנאי דהכי מוכחא מלתא שאינו מגרש אשת חברו, כנ"ל וכ"נ דברי רבינו הגדול:
אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו'. ופריק להו אביי, ורבינו אלפסי לא הביא הא דרב הונא כלל, וכן לא הביא הא דאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה. נראה דסבירא לי דספיקא הוי. וכן כתב ר"ח דספיקא הוי, דהא פריקא אביי כל מאי דאקשו ליה. ואע"ג דסתם תלמודא קאמר למעוטי חופה והדר בעי ולרב הונא מאי איכא למימר, לא אלימא למדחי דרב הונא בהכי, דהא לקמן (קידושין ח, א) אמרי, דכותה ואינו נקנה בתורהת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, ואקשינן ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר, ובההיא ודאי הלכה כרב נחמן והרבה כיוצא בה. ורבא נמי דאקשי ליה, הא פרקינהו אביי לתשובותיו, ואע"ג דאביי ורבא הלכה כרב, בהא מדשתיק ליה רבא, שמע מינה דקבולי קבלה מיניה. ועוד דהוה ליה רב הונא ואביי רבים לגבי רבא.
אבל בעל ה"ג כתב דהא דרב הונא ליתא, מדאמרינן לעיל (קידושין ג, א) מנינא דרישא למעוטי מאי, למעוטי חופה. ומטין דבריו, דהא דאמרינן לקמן ומאי ניהו חליפין מאי איכא למימר, לא דמיא להא, דהכא קאמר תלמודא להדיא סתם למעוטי דרב הונא, אלמא מוסכם הוא אצלם דרב הונא ליתא, אבל לקמן דאמרינן ומאי ניהו חליפין לאו תלמודא נסיב ליה, אלא דחויי הוא דקא דחינן לסיעתיה דרב יוסף מההיא, ולאו בעיקר אלא בדרך קושיא ותירוץ. וביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) בשמעתא דיש חופה לפסולות משמע נמי דמלתא פשיטא להו דחופה אינו קונה, דאמרינן התם (נז, א) אמר רמי בר חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, לרבי מאיר דאמר קדושין פסלי כדקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו בתרומה, חופה נמי פסלה לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי קדושין לא פסלי, חופה נמי לא פסלה, ואקשינן ממאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה, אבל חופה דלא קני ליה לא, אלמא מפשיט פשיטה להו דחופה לא קני. אלא שיש לחוש לדברי רבינו חננאל שלא להתירה לשוק בלא גט.
הא נתן הוא ואמרה היא לאו הווי קדושי. פירש רש"י ז"ל דדמי לכי תלקח אשה לאיש. וכבר כתבתי למעלה בריש מכלתין (ב, ב) דתלקח אשה לאיש לא משמע אלא שתתרצה בקדושין, וקידושין [דידיה] נינהו. אלא הכי פירושא דכי יקח משמע שכל הלקוחין דהיינו נתינה ואמירה תלוין בו. וכשאמרה היא הוה ליה כי תקיח את עצמה. וכן פירשו בתוס'.
אבל נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. ואם תאמר ולידוק מינה נמי נתנה היא ואמר הוא. ותירץ הראב"ד ז"ל מההיא לא פסיקא ליה, דאיכא אדם חשוב דהויא מקודשת גמורה כדאיתא לקמן, וכן בתוס' רבותינו הצרפתים (תוס' ד"ה הא נתן). אבל רבינו אלפסי והרמב"ם (אישות פ"ג ה"ב) כתבו דנתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש. ונראין דבריהם, דהא דאמרינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת, היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו, וכן פירש שם ר"ח ז"ל, ואם כן הוה ליה כנתן הוא ואמר הוא, אבל נתנה היא ממש ואמר הוא אינה מקודשת, והדין נותן שאם נתנה היא במה קנאה, אדרבה דמי לכי תקח אשה לאיש, והלכך נתנה היא אע"פ שאמר הוא אמירה דידיה בלא נתינה לית בה מששא ואינה מקודשת.
ואם תאמר נתן הוא ואמרה היא אמאי אינה מקודשת גמורה, דהא אמרינן לקמן בסמוך (קידושין ו, א) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי (הגלילי) אומר דיו, ותירצו בתוס' דהכא בשלא דברו מעיקרא בעסקי קדושין כלל, אלא השתא הוא דאמרה ליה תן לי דינר ואתקדש אני לך, ונתן לה ולא פירש, דהא לא אמר איהו מידי לא השתא ולא מעיקרא. והא דאמרינן לקמן (קידושין ו, ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב, דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי במנה זה שאני נותן לזה, הא נתן ולא פירש אינה מקודשת, ואע"פ שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי. מכל מקום העדאת עדים בעינן. דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין, אע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן לה כמו שאמרה, אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות, אלא שהם דנין כונת הלב ואין כאן עדות, אבל בשהיו עסוקין באותו ענין, כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא, הרי זה כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב.
והא תנן [האומר] אהא הרי זה נזיר וכו' ואמר שמואל שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. ואם תאמר ומאי קושיא דדלמא התם דליכא ידים כלל, דבלשון אהא מאי ידים איכא בנזירות טפי מתענית, אבל בקדושין ידים מיהו איכא אלא דאינן מוכיחות, מדלא פירש מקודשת למי, ותירץ הראב"ד דהתם בריש נזיר (ב, ב) מוכיח דאפילו תופס בשערו דאיכא ידים קאמר אינו נזיר אלא אם כן נזיר עובר לפניו. ובנמוקי הרמב"ן נר"ו משום דאהא משמעותו לנזירות שהוא אומר אהא אני בעצמי, דמשמע נזיר שהוא תאר השם, אבל אינו יכול לומר אהא אני תענית, אלא אהא עומד בתענית, וזה שאמר אהא ולא פירש יותר על עצמו קאמר, ומכל מקום ידים שאין מוכיחות קרי להו, דדלמא אהא בתענית קאמר.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. דפלוגתא דאביי ורבא הוא בפרק קמא דנדרים (ה, א) דרבא סבר לא הויין ידים, וקיימא לן כרבא. והלכך לענין קדושין אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר (לה) לי אינה מקודשת. ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכא גט. ותדע לך דהא בפרק המגרש (גיטין פה, ב) אמרינן דהיכא דלא כתב לה ודין דיהוי לכי מינאי הויין ידים שאין מוכיחות, ולר' יהודה דבעי ידים מוכיחות אינה מגורשת, ואפילו הכי מסתברא דהיכא דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורפיה דגט חיישינן לה, ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט ונפסלה מן הכהונה, אבל לגבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחות לא הוו ידים כלל. ויש אומרים דאפילו בגיטין וקדושין למאן דאמר לא הויין ידים אין חוששין לה כלל. ולר' יהודה דאמר צריך לכתוב ודין אי לא כתב לה אין כאן בית מיחוש. ומיהו אנן בגרושין חוששין לרבנן והויא ספק מגורשת, דרבא גופי דאית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מתרץ בפרק קמא דנדרים (ה, ב) אנא דאמרי אפילו לרבנן וכו', כלומר דבלא כתב ודין איכא ידים מוכיחות, ואיכא למימר דהיינו בעיין דבעי' בפרק המגרש (גיטין פה, ב) בעינן ודן או לא בעינן ודן. כלומר אי הויין ידים מוכיחות בלא ודן כתירוץ דרבא בפרק קמא דנדרים או לא, דאי לא הוי מוכיחות בודאי לא הוי גט. ומיהו אע"ג דקיימא לן דבעינן ודן להתירה לעלמא לחוש לדברי ר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים, אף על פי כן בסיפא דהא דשמואל בדאמר הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם אע"ג דלא אמר ממני הויא מגורשת ודאית. דהתם בפרק המגרש (גיטין פה, א) לא קרי ליה ר' יהודה ידים שאין מוכיחות אלא משום דאמרינן מדלא כתב לה ודין בגט, אמרינן דלמא בדבורא גרשה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, אבל הכי דגיטה כתקנה אכתיב ומוכיח הוא מתוכו דבדידיה מגרש לה, אע"ג דבשעת נתינה לא אמר לה הרי את מותרת ממני, לא מעלה ולא מוריד, דכיון דמסר לה גיטה ואמר לה הרי את מגורשת בגט זה, כמאן דאמר לה ממני דמי, דהא מינאי כתב בגיטא, דלא גרע מנזיר עובר לפניו, וכל שכן למאי דאמרינן בפרק קמא דנדרים (ה, ב) דלא קרי ליה ידים שאין מוכיחות אלא משום דלא כתיב ביה מינאי, ואפילו הכי קאמר רבא התם אנא דאמרי אפילו לרבנן, דעל כרחין לא קאמרי רבנן התם אלא משום שאים אדם מגרש אשת חברו, וכל שכן הכא דכתב ביה מינאי, ואע"ג דלא אמר ממני בשעת נתינה. מוכיח הוא ודאי שהוא מגרשה, שאין אדם מגרש אשת חברו, וכן יראה מדברי רבינו אלפסי והרמב"ם (אישות פ"ג ה"א, וקידושין פ"א ה"ד) ומדברי בעל הלכות גדולות דבקדשוין הזכירו הרי את מקודשת לי כתירוצא דגמרא, ובגרושין כתב דברי שמואל כצורת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ולא כתבו בו ממני כלל, דאלמא בנתינת גט לא צריך.
תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או ש"כ ואמר לה כו' מתקיף לה רב פפא כו' הא ודאי לא הוה לה למימרא בלישנא דאתקפת' דהא רישא אסיפא פריך והוה ליה למימר הא גופא קשיא אלא דלא דק ודכוותא טובא בתלמודא:
טעמא דנתן הוא ואמר הוא [הא] נתן הוא ואמרה היא לא הוה קידושין. קשיא לן אמאי לא דייק נמי הא נתנה היא ואמר הוא לא היה קדושין דהא כיון דקתני רישא נתן הוא ואמר הוא כל היכא דאיכא חד מינייהי בדידה בין אמירה בין נתינה לא הוי קדושין ומסיפא משמע איפכא דלא מפסיל עד דהוה תרוייהו בדידה אמירה ונתינה. ואיכא למימר דבנתנה היא פשיטא מילתא וליכא למטעי בהא דבעי' שיהא הכסף משלו כדכתיב כי יקח ולפיכך אם אדם חשיב הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנא' שקבלתי ממך מתנה פשיטא דהוי קדושי דבהנאתו שהוא ככסף מיקדשא והוי ליה נתן הוא ואמר הוא ואי לא אמר לה בההיא הנאה אלא שקדשה בכסף עצמו שנתנה לו אי נמי דליתיה אדם חשוב וליכא הנאה פשיטא דלא הוה קדושין היינו עיקר פשיטותי' דקרא ולא אתינן למידק אלא באמרה היא דלא מתפרי' דקרא כולי האי. ופרקי' רישא דוקא כלומר דתרווייהו בדידה בעינן סיפא כדי נסבא ולא דק תנא בסיפא למיתני לישנא דיקא ואקשינן ותנא סיפא מילתא דסתרה לרישא אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא פשיט' דהוה קדושין נתנה היא ואמר היא פשיטא דלא הוה קדושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה ואמרה היא ולא הוה קידושין פי' דמתניתין חסורי מחסר' וקתני בפסיקא מאי דפשיטא ליה דכי איכא תרווייהו בדידיה הוה קידושין ומינ' דכי ליכא חדא מנייהו בדידה הוה כאילו ליתנהו לתרווייהו דפשיט' דלא הוה קידושין ואין הפירוש הזה מחוור דא"כ הוי ליה למימר חסורי מחסרא וי"ל דאנן מתרצינן דהא דקתני בתרייתא נתנה היא ואמרה או אמרה היא והכי קאמר דבין אמרה בלשון זו בין אמרה בלשון או הכל שוה:
ואיבעית אימא נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן. מסתברא לי לפרושי דה"ק דתנא לא קתני אלא הני תרי בבא דפשיטא ליה ואידך בבא תליתאה מספקא ליה אי הוה קדושין או לא כלומר ומרישא דייקינן נתן הוא ואמר הוא מקודשת גמורה אבל נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת גמורה אלא ספק וכן בסיפא אינה מקודשת כלל אבל נתן הוא ואמרה היא חוששין מספק והשתא לא קשיא דוקיא אדוקיא כלל. ולאו משום דבאמר' היא מדינא להוי קדושין דהא ודאי אמיר' שלו בעינן כתיב כי יקח איש ולא שתלקח אשה לאיש אלא טעמ' דספיק' משום דחיישינן אע"פ שאמר' היא כיון שנתן הוא שמא היה דעתו בנתינתו על סתם שלה וכאלו אמר לה הילך כמו שאמר' שתהא מקודש' לי ואע"פ שלא פי' כן משום חומר' דא"א חיישי' להא מדרבנן לשויי' ספק מקודש' להצריכ' גט אבל אינו ספק גמור שהדין נותן יותר להתיר ומ"ה לא תני ליה בהדיא בספק מקודשת והלכתא כהאי אי בעית אימא לחומרא:
אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף כו'. אמר ליה רב פפא לאביי למימר' דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. פי' ידים הוא לשון ידות הכלים שהוא בית אחיזתם ובאחיזתם נתפש כל הכלי וכן כל שאין גומר בדיבור כל עניינו אלא שהתחיל בו ויש קצת הוכח' בענין למה שלא פי' ממה שפירש וניכר מתוך עניינו ומעשיו אלא שאינו הוכח' גמורה מיקרי ידים שאינם מוכיחות כלומר שאינ' מוכיחו' בדבורו ולא במעשיו לגמרי וכשניכר מתוך מעשיו לגמרי והדעת מכרע' לכוונתו הוי ידים מוכיחות והא לכ"ע חשיב כאלו השלים דבורו אבל כשמתחיל דבר ואין בו הוכח' על כוונתו יותר מענין אחר אפילו ידים לא מיקרו וצריך אתה לדעת כל שאנו אומרים לא הויין ידים אפילו היתה כוונתו לענין גמור כמו לנזירות או לנדר או לקידושין אינם ידים דחשיב דברים שבלב וכדפרישנא בדוכתא בס"ד והתם במסכתא נדרים בפרק קמא פליגי אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דאביי סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ורבא סבר לא הוויין ידים ורב פפא סבירא ליה התם נמי כרבא ומשום הכי שקיל וטרי הכא בהאי מימרא דשמואל דקידושין למימרא דלא פליג עליה ולהכי קאמר השתא למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים דהכא כי אמר הרי מקודשת ולא אמר לי הוי להו ידים שאין מוכיחות שהרי אע"פ שלא פי' הדעת נוטה דלדידיה מקדש לה שאין אדם מקדש אשה לחברו: והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר פיר' שלשים יום כסתם נזירות והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר פי' לכולי עלמא מקשינן ואפילו לאביי דקאמר דידים שאינן מוכיחות הוויין ידים דהכא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא דאהא לא משמע טפי אהא נזיר מאהא בתענית ואין הוכחה לזה יותר מזה ומשום הכי פרכי' לה סתמא ולא אמרינן לימא תהוי תיובתא דרבא או סייעתיה דאביי:
ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו דהשת' מוכחא מילתא לנזירות טפי מתעני' חדא דכיון דעובר לפניו הוי כאימ' כזה אלא שקיצר ועוד משו' דאהא משמע דבר שבגופו דהיינו אהא נזיר ולא מסתבר' למימ' אהא תענית שאין [גופו] עצמו תענית אלא שהוא בתענית ומשום הכי חשיבי ידים מוכיחות דהוי ידים לדברי הכל ואפי' לרבא ולהכי הוי נזיר ואתיא מתניתין דברי הכל:
הא אין נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר. פיר' אלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים מדלא אוקמא אע"ג דאין נזיר עובר לפניו וקשיא להו לרבנן ז"ל מאי קושיא דהכא כמו היכא דאין נזיר עובר לפניו ואמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא כדפירישנא לעיל. ומפרקי לה דהיינו פרכא דאלו ס"ל לשמואל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים בלאו נזיר עובר לפניו ה"מ לאוקמי מתני' במילתא דהוי ידים שאין מוכיחות כגון שהיה מדבר קודם לכן בענין נזירות ולא בענין תענית ואחר כדי דיבור שפסקו מדבורם אמר אהא דהשתא משמע לנזירות טפי מתעני' א"נ איפשר דאפילו בלאו הכי נמי הוי ידים שאין מוכיחות כגון שאמר שהיתה כוונתו לשם נזירות דכיון שאמר אהא שהוא לשון נופל על נזירו' שהיא לשון דבר שבגופם והוא אומר שנתכוין לכך למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הווין ידית חשבינן ליה פיו ולבו שוין אבל למאן דאמר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין כאן לשון נזירות וחשיב כאלו לא הוציא כלום בשפתיו וכוונת לבו הוי דברים שבלב ואינם דברים ומשום הכי דייק רב פפא דכיון שלא אוקמה שמואל בחדא מהני אוקמתיה דהוה ליה ידים שאין מוכיחות ואוקמה בנזיר עובר לפניו שהוא ידים מוכיחות דאלמא סבירא ליה דבאידך לא הוי נזיר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואלו בהא דקדושין דלא בעי לי משמע דסבירא ליה לשמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים וקשיא דשמואל אדשמואל ופריק ר"פ גופה דהכא במאי עסיקינן דאמר לי:
ובדין היא דמצינן לפרוקי דמההיא דהתם ליכא למשמע דס"ל לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דהא דאוקמה כשנזיר עובר לפניו משום דהא הויא דברי הכל דהוי ידים מוכיחות ולרווחא דמילתא מוקים מתניתין בדכולה עלמא ולא מחית נפשיה לידים שאין מוכיחות דהוי פלוגתא דאמוראי אי הויין ידים אי לא והא עדיפא לה לאוקמה כדברי הכל ולא לאוקמה בפלוגתא וכאלו אמר דבנזיר עובר לפניו אתיא מתניתין דברי הכל אבל אין נזיר עובר לפניו הוי בפלוגתא תדע דהתם במסכת נזיר דאתינן לאוכוחי מינה כי הכא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואמרינן לימא קסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ודחינן לה ואמרינן לא בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקא במילתא אחריתי אבל אין הנזיר עובר לפניו ואמרינן דילמא אהא בתענית קאמר כלומר והוי להו ידים שאין מוכיחות ודיניה כפלוגתא דאביי ורבא
והאי דלא דחינן הכא בשמעתין כדדחינן התם משום דהאי סגויא דהכא דרב פפא דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הווין ידים ואית ליה דהכי ס"ל לשמואל והכי מוכח ממימרא דהתם וכיון דכן בעי לאוקמי בהכי מימרא דהכא דקדושין דלא תקשי דשמואל אדשמואל אבל התם דחינן לה בכל דהו. וזו מן הסוגיות המתחלפות שיש בתלמוד. והרי זה נכון. ולענין הלכתא ודאי קי"ל כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאביי ורבא הלכה כרבא וכוון דכן קי"ל כאוקמא דרב פפא דהכא ובקדושין בעי דלימא לי ואי לא אינה מקודשת כלל דבין בנדרים בין בגיטין וקידושין כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות למ"ד לא הוויין ידים לא חשיבי מידי ואין כאן נדר ולא גט ולא קדושין ואפילו לחומרא. מיהו תמיהא מילתא דהתם בגיטין פרק המגרש איפליגו במתני' רבנן ור"י דרבי יהודה סבר צריך שיכתוב בגט ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ורבנן סברי אינו צריך ואמרינן עלה בגמרא דפליגי בידים שאין מוכיחות דרבנן סברי הוויין ידים ורבי יהודה סבר לא הוויין ידים ואי לא כתב ודין חיישינן דלמא בדיבורא בעלמא מגרש לה ואיבעיא לן התם מי בעי' ודין או לא בעינן ודין ולא איפשיט והשתא דהכי הוא קשיא לן מאי קא מבעיא לן והיכא לא תפשוט לן דבעיא ודין מדרבא דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקיי"ל כותיה. וכבר פירשו רבנן ז"ל בהא טובא ומחוורת' דמילתא דהתם מספקא לן כל היכא דלא כתיב בגיטא ודין אי חשיב ידים שאין מוכיחות ובעינן ודין או חשוב ידים מוכיחות ולא בעינן ודין וראיה לדבר דהתם בפרק קמא דנדרים אתינן לאוקמי אביי ורבא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כר' יהודא ואמרינן רבא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי רבנן אלא גבי גט לפי שאין אדם מגרש אשת חברו פירוש והוו להו ידים מוכיחות דמיניה מגרש לה וכ"ש דהוה להו ידים מוכיחות דבגט זה דיהיב לה מגרש לה ולא בדיבורא אבל בעלמא מי שמעת להו ומשום האי דחויי' דדחי התם רבא מספקא לן במסכת גיטין ולא עוד אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אליבא דרבא ליתא בידים שאין מוכיחות דעלמא אי הוויין ידים או לא דלכ"ע לא הוי ידים אלא דפליגי בלאו בדין אי הוה ידים מוכיחות או לא וכדפירש התם וחיישי תלמודא דילמא הוו להו ידים שאין מוכיחות כסברא דרבי יהודה ובעינן ודין וכן הלכתא:
מיהו כל היכא דבגיטא כתיב ביה ודין דיהוי ליכי מינאי כדיניה אף על גב דבשעת נתינה לא קאמר ודין ולא מינאי אלא שאמר לה הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם לית לן בה דכתיב ודין ומנאי דהוי בגט חשיב ידים מוכיחות ובהא מיהת מודינן לרב' אליבא דרבנן וה"ה במקדש בשטר וכתוב בו הרי את מקודשת לי בשטר זה כדינו וכשנתן לה השטר לא א"ל [אלא] הרי את מקודשת הרי זו מקודשת גמורה דידים מוכיחות נינהו ולא גרע ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פריש דחשבינן לה ידים מוכיחות ומקודשת ולא בעינן דלימא לי אלא במקדש בכסף והיינו דלא מפרקינן אלא מימרא קמא דשמואל דקדושין אבל בבא דגירושין שבקינן לה כדאיתא דאע"ג דלא אמר בשעת נתינה הרי את מגורשת ממני בשטר זה ה"ז מגורשת כיון שכתוב בגט וכדאמרן וכל היכ' שאינו כתוב בגט ודין אע"פ שאמר כן בשעת נתינת הגט לא מהני דמילי דצריכא לגיטא צריך שיהו כתובין דאי לא בדיבור' בעלמא מגרש לה ולא הוי גיטא. וכן הדין במקדש בשטר דבעינן לשון בעל ולכתוב ודין ולי ואי לא אע"ג דאמר ליה בדיבורא בעלמא לא מהני שכל זמן שאינו כתוב בו אין בו תורת שטר. והנה אמת הנה נכון וזו שטת מורי רבינו נרו:
עיקר קדושי כסף הוא שיהא האיש נותן לאשה כסף או שוה כסף ויאמר לה הרי את מקדשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאינתו ואין צריך לומר בדבר זה אלא שהלשון מבורר יותר בכך כמו שהתבאר אבל אם נתנה היא ואמרה לו הריני מקדשת לך אין זה כלום נתן הוא ואמרה היא ר"ל הריני מקדשת לך בכסף זה שנתת לי הרי הן קדושי ספק וחוששין מדרבנן ואע"פ שספק תורה הוא שהרי עקר הספק הוא בכי יקח אם רוצה לומר נתינה לחודה או נתינה ואמירה מכל מקום אף הספקות של תורה אין איסורן אלא מדברי סופרים וכן כתבו גדולי המחברים ומכל מקום יש מפרשים בזו שספק סופרים הוא ומכל מקום אם של תורה או של סופרים קדושי ספק הם ומקצת מפרשים כתבוה דוקא בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה הא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה קדושי ודאי הם דלא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ולא פירש ר"ל ששתקו שניהם שהיא מקדשת ויפה כתבו ואע"פ שראיתי חולקים עליהם לומר דגרע וגרע מפני שבזו הם סומכים על אמירתה אין זה כלום שמאחר שאין אנו צריכים לאמירתה דבור שלה לא מעלה ולא מוריד כלל והרי זה כנתן הוא ואמר הוא ושאמרה היא גם כן שאין דבור שלה מפסיד כלום כך נראה לי ברור:
נתנה היא ואמר הוא ר"ל הרי את מקדשת לי בהנאתך על מה שקבלתי ממך לא הוזכר בסוגיא זו ומכל מקום למטה אמרו הילך מנה ואקדש אני לך ר"ל שחזר הוא ואמר הרי את מקדשת לי בשכר הנאתך על מה שקבלתי שבאדם חשוב מקדשת שמאחר שכבוד הוא אצלה הרי זה כנתן הוא וגדולי המפרשים כתבוה אף באדם שהיא אוהבתו אע"פ שאינו חשוב כל כך הא באדם שאינו חשוב ושאין היא אוהבתו כל כך אינה מקדשת וגדולי המחברים לא הביאוה ונראה דעתם שכל שנתנה היא ואמר הוא אף באדם חשוב אינה מקדשת ויש פוסקים שהיא מקדשת מספק על דרך נתן הוא ואמרה היא וגדולי הפוסקים הזכירו זו של הילך מנה ואקדש אני לך שבאדם חשוב מקדשת והזכירו בזו נתנה היא ואמר הוא שאינה מקדשת ושמא דעתם על זו באדם שאינו חשוב ויש מפרשים בה שזו באין מדבר עמה על עסקי קדושיה ואין בשעת הנתינה רמז לקדושין אבל הילך מנה הרי אף בשעת נתינה היא רומזת לקדושין ואין זה כלום שסתם הדברים בנתנה היא ואמר הוא שמזכרת לו ורומזת ענין קדושין שעל כל פנים צריכין אנו שבשעת הנתינה תהא הכונה לקדושין אלא עקר הדברים כדעת ראשון:
כתבו בתוספות שקניית הכסף שבקרקע דינה כקניית הכסף שבקדושין ונתן הלוקח ואמר הלוקח קנה נתן המוכר ואמר המוכר לא קנה נתן המוכר ואמר הלוקח או בהפך הרי זה ספק ואין הדברים נראין אלא כל שהלוקח נותן יאמר אי זה מהם וקנה וכל שהמוכר נותן לא קנה:
נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו ולא אמר לי אינה מקדשת שידים שאינן מוכיחות אינן ידים ומכל מקום בזו דוקא שלא היה מדבר על עסקי קדושיה שאם כן אין ידים שאינן מוכיחות פחות משתיקה ורבותי מוסיפין לומר שאף באינו מדבר על עסקי קדושיה אם הוא לפנינו ואומר שלעצמו קדשה מקדשת גמורה שאין הספק אלא אם קדשה לעצמו או לאחר והוא נאמן שלעצמו קדשה ולדעת זה בשאינו לפנינו אסורה לכל העולם בודאי כמקדשת גמורה ואם ישנו לפנינו ואומר שלפלוני קדשה יראה אף לדעתם שאינה מקדשת ודאית שאם אמרו בהוא עצמו שרגלים לדבר לא יאמרו באחר ואיפשר שמחזיקין אותה כמקדשת מספק לו ולאותו אחר ויש מפרשים שבכלם מקדשת מספק לכל העולם ואינו נאמן אף לעצמו ולא אמרו אינה מקדשת אלא שאינה מקדשת ודאית לשום אדם ומכל מקום גדולי האחרונים שבספרד כתבו שמאחר שידים שאין מוכיחות אינן ידים אינה מקדשת לא לו ולא לאחרים אפילו מספק ואף שיטת הסוגיא מוכחת כן וגדולי המפרשים כתבו שמקדשת לזה מספק אבל לא לאחרים כלל ועקר הדברים נראה ברור לפי ענין הסוגיא כדעת גדולי ספרד שכתבנו שאלו היה בהם חשש לא נשמט בעל הגמרא מלהזכירה וסתם אמרו עליה אינן ידים כלומר שאין הדבור כלום אחר שלא ייחד לה בלשונו למי היא מקדשה ואפילו בירר אחר זמן למי אם לעצמו אם לאחר:
אמר הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש ובזו אפילו היה מדבר עמה על עסקי קדושיה כן שהרי מקיח את עצמו וכשם שבנתנה היא ואמרה אין דבור עסקי קדושיה מועיל כלל אף בזה כן ואע"פ שקצת מפרשים חולקים בזו חוץ מכבודם אין לחוש בכך:
בגירושין נתן לה גט ואמר לה הרי את משלחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת ואין כאן ידים שאין מוכיחות ואע"פ שלא אמר ממני שאין גירושין אלא מבעל וכמו שאמרו בראשון של נדרים שאין אדם מגרש אשת חברו וכן אם לא כתבו בגט ודין דיהוי ליכי מנאי כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שמן הסוגיא נראה שקדושין וגירושין בחדא מחתא לא הקשו אלא משל קדושין וכמו שתרץ בה הכא במאי עסקינן דאמר לה לי כך היא שטתנו וכן נראה דעת גדולי הפוסקים אלא שיש אומרים שאף בגט אינו כלום ואינו נראה לי אבל אם אמר איני בעליך איני אישך איני ארוסיך ונראה לומר שכך הוא כתוב בגט אין כאן בית מיחוש אף לריח הגט ומ"מ נראה שאלו נכתב בגט כהוגן אין האמירה בלשון הזה פוסלתו שנתינת הגט אינה צריכה לשום אמירה ומכל מקום לדעת המפרשים שנתינת הגט צריכה אמירה כמו שנבאר למטה בסוגית היה מדבר עמה וכו' אפילו נכתב בגט כהוגן כל שאמר כן בשעת נתינה אינו כלום ולפי דעת ראשון מיהא בקדושי שטר לשיטתנו שאינו צריך אמירה כל שנכתב בשטר כהלכתו אין לשון הקחת עצמו פוסלתו הא כל שכתוב בגט או בשטר הקדושין כן הקחת עצמו ושלוח עצמו פוסל על הדרך שביארנו וכן לדעה שניה אף בשלא נכתב כן אמירתו פוסלת נאמר בקדושין כי יקח ולא שיקיח את עצמו ונאמר בגירושין ושלחה ולא שישלח את עצמו:
מאחר שידים שאינן מוכיחות אינן ידים אהא אע"פ שהיה תפוש בשערו או נוטל כוס של יין בידו או שכבר עבר נזיר לפניו אינו נזיר שכל אלו ידים שאינן מוכיחות הן ואפשר שעל דבר אחר הוא מכוין כלומר אהא בתענית וכיוצא בזה ואע"פ שמלת אהא מורה שעל תאר גופו נאמרת ונמצא שהיא מורה על הנזירות יותר מתענית וכל שכן כשהוא תפוש בשערו או נוטל כוס של יין בידו מכל מקום ידים שאין מוכיחות הן אבל נזיר עובר לפניו הרי זה ידים מוכיחות והרי הוא נזיר אין זה אלא כאומר אהא כמוהו ובלבד כשכיון לכך ויש מקשים על סוגיא זו שהרי בראשון של נדרים לפי גירסא שבקצת ספרים משמע שנזיר עובר לפניו ידים שאין מוכיחות הן והוא שאמרו שם מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך אסור אמר שמואל ובכלם עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך והקשו בה למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והם גורסים והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודלמא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו אלמא ידים שאין מוכיחות הוין ידים ומכל מקום אף לגירסא זו הם מתרצים דמודרני הימך ומופרשני הימך הוא כנזיר עובר לפניו וכשאמר עליהם שאינו אסור עד שיאמר שאיני אוכל הוא מקשה אלמא ידים שאין מוכיחות כי הני שכיוצא בהם נקרא מוכיח במקום אחר לא הוין ידים ורמינהו וכו' ואתה מפרשה בהרבה סוגיות המתחלפות בתלמוד שאצל מודרני הימך הם נקראים ידים שאין מוכיחות ואצל שאר דברים נקראים ידים מוכיחות ולדעתי עקר הדברים לגירסא זו שלא הקשו אלא ממה שהיה שמואל מפרשה תחלה בראשון של נזיר בשכבר היה נזיר עובר לפניו ולא שיהא עובר עכשו שמאחר שאינו עובר עכשו יד שאינו מוכיח הוא כמו שביארנו בראשון של נדרים ומכל מקום בגמרות שלנו של נדרים אין גורסין בה כן אלא למימרא דקא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ותירץ לו אין שמואל מדקים לה למתניתין כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים כלומר ואף הוא עצמו סובר כן וכן הלכה:
ואם קדש אשה בפני חברתה ונתן כסף לחברתה ואמר לה ואת הרי זה יד מוכיח ומקדשת ובראשון של נדרים יתרחבו הדברים בדין ידים מוכיחות ושאינן מוכיחות בע"ה ולענין ביאור ידים שאין מוכיחות פירושו דבור שאינו מבורר כל צרכו ובידו רצפה תרגומו ובפומיה ממלל:
גמרא מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בע"כ פירש"י בביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה וק' לר"ת אם זה בע"כ מה שהאב מוסר את בתו בע"כ א"כ לחופה נמי מוסרה בע"כ ותו מאי קאמר כסף מיהא באישות לא אשכחן והלא האב מקדש לבתו קטנה בכסף בע"כ ואר"ת בשם הר' יצחק כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב אלא ה"פ שכן ישנו בע"כ שהאדון מייעד אמה העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת והא דאמרי' לקמן אשר לא יעדה מלמד שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידוש מייעדה וא"ת הא אשכחן חופה באמה העבריה בע"כ דייעוד לאו נישואין עושה ונמצא שאחר הייעוד כונסה האדון לחופה בע"כ של אב וי"ל שאעפ"י שיכול האדון לעשות ייעוד בע"כ החופה צריך מדעתו והא דקאמר רב הונא כסף באיש' בע"כ לא אשכחן משום דכסף של ייעוד תחלתו לשם מכירה היה ולא לשם אישות והא דאמרינן בפ"ק דגיטין שליחות ל לקבלה ומי אשכחן בע"כ שכן אב מקדש לבתו קטנה בע"כ אלמא חשיב בע"כ אעפ"י שהוא מדעתו של אב י"ל דהתם מתגרשת נמי בע"כ של אב כשיגיע הגט לידו כדמוכח לקמן בפ"ב דאמר קיז ושי' דמדעתה אביה ולא היא גירושי' דבע"כ בין היא בין אביה פי' כיון דבעל כרחו של אב מתגרשת יכולה היא לקבל גיטה כמו אביה וכן פירש"י, עוד אמרי' בפ"ב נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר צר אביה דמיא ומדמספקא ליה דילמא כחצר אביה אלמא ע"י חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו דומיא דהיא דמהניא קבלתה שלא מדעתו, ונר' שיש ליישב פירש"י דודאי מכירת אמה העבריה אעפ"י שהוא מדעת האב קרוי בע"כ לפי ש שחוב הוא לה אבל קידושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכירה דהואיל וסופה לינשא ואם היתה בת דעת היתה מתרצה הילכך לא חשיב ע"כ, וריב"א מפ' מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בע"כ דבכולהו איכא חדא מילתא יתירתא בע"כ על חופה ביאה ביבמה שטר בגירושין וכסף באמה העבריה וכלהו נמי הוו בע"כ בבתו קטנה שמקדשה בכסף בשטר ובביאה ומוסרה לחופה בע"כ ועוד יתרים על חופה כדפרי', ומשני כסף באישות וכו' כלומר כסף שהוא בע"כ באמה העבריה יותר מחופה אינו באישו'. ורב הונא כסף באישו' לא אשכחן והא דאית לן הך סברא לעיל לאו משום דסבירא לן כרב הונא אלא לעי' דבעינן למילף כסף משטר וביאה וכיון דלא אשכחן כסף באישו' כמו שטר וביאה חשיב פירכא ולא ילפי מינייהו כיון דאין הלמד שוה למלמד אבל הכא דבעי למילף חופה מכסף שטר וביאה ואיכא למיפרך שכן ישנן בע"כ אע"ג שאין הכרכא שוה בכולן דב מקצתן הוי באישו' ובמקצתן שלא באישו' פרכי' שפי' דמה הצד פרכי' כל דהו ורב הונא סבר דאפי' פירכא כל שהוא לא חשיבא ונר' דאין הלכה כרב הונא מדקאמר לעי' ולרב הונא דאמר חופה קונה וכו' משמע דרב הונא הוא דקאמר האי ולא סבירא לן כותיה, ורבא דאמר שתי תשובות בדבר לאו משו' דסבירא ליה כרב הונא בהא דלא חשיב פירכא שכן ישנו בע"כ כיון דכסף באישו' לא אשכחן ולכך מהדר לפרוכי פירכא אחריתי אלא לפי דבריו קאמר:
מה כסף שאינו גומר קונה וא"ת ואימא איפכ' ואימא חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור וי"ל דמה שחופה גומרת היינו אחר כסף א"כ כי אמרת שיגמור כסף היינו נמי אחר כסף ומאי אולמיה דהאי כסף מהאי כסף:
חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה וא"ת ונימא דיו דמהיכא ילפי' מחופה דאמרת בעלמא מה להלן אחר כסף אף כאן אחר בסף הניחא לרבי טרפון דלית ליה דיו היכא דמיפריך ק"ו אלא לרבנן ק' וי"ל דלא שייך לומר דיו [אלא] כשהלמד הוא מעין המלמד כגון גבי שן ורגל בפ' כיצד הרגל וקושי בימי זיבה בפ' בנות כותים אבל הכא שהלמד הוא כדי לקנות והמלמד היא חופה שגומרת לא שייך למימר דיו:
הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין דכי יקח משמע שעל ידי דיבורו ונתינתו לוקחה כאדם הלוקח מקח שקוצץ דמים ונותנם וכשאמרה היא אין זה כי יקח אלא כי תקח את עצמה ולא כמו שפירש"י דאמרה היא דמי לתלקח אשה לאיש דא"כ הוו שפיר קידושין כדמוכח בריש פירקין דהוה מצי למיכתב תילקח אי לאו משום דדרכו של איש לחזר אחר האשה וא"ת נתן הוא ואמרה היא אמאי לא הוו קידושין הא אפי' נתן בשתיקה הוו קידושין כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה וי"ל דאה"נ כשדיבר עמה על עסקי גיסה וקידושיה שאז בשתיקה ע"פ דיבורו נתן אבל הכא מיירי שלא דיבר עמה קודם נתינה אלא היא אמרה לו תן לי מנה ואקדש אני לך ונתן לה עפ"י דיבורה והא דאמרי' לקמן תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת היינו כשאמר לה אח"כ התקדשי לי באותו מנה. וכן פרש"י לקמן:
הא נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמרי' לקמן נמ"מ לא מצי לשנויי דיוקא דסיפא הכי כיון דבאדם שאינו חשוב לא מקדשא ואי דייק' הכי משמע דבכל ענין מיקדש':
האומר אהא הרי זה נזיר בלא נזיר עובר לפניו משמע טפי נזירות מתענית דלשון אהא משמ' מעכשיו ובתענית שייך למימר אהא למחר והילכך חשוב ליה יד לנזירותו:
הב"ע דאמר לי הכא משמע דמסיק לשמו' דלא הויין ידים ותי' דברי' נזיר מסיק אהך מילתא גופה דקסבר הווין ידים דקאמר לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, אמרי דנזיר עובר לפניו דליכא לספוקי במילתא אחריתי כלומר לעולם קסבר הויין ידים ומיהא כשאין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר אבל כשנזיר עובר לפניו וליכא לספוקי דילמא אהא בתעני' קאמר והוי יד לנזירות אעפ"י שאינו מוכיח כולי האי וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי דמי לאין נזיר עובר לפניו דלא משמע כלל דמקודשת לי קאמר שהאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ועל ידים שאין מוכיחות כלל מסקי' הכא דלא הויין ידים והא דאמר בנזיר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי למימר בכל ידים שאין מוכיחות כי הנהו דבריש נדרים מודרני ממך מופרשני ממך דמוכיחות קצת אעפ"י שאין מוכיחות לגמרי ואהאי קא משני דלא דמי כשאין נזיר עובר לפניו ליכא הוכחה כלל דשמא אהא בתענית קאמר אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כי הנהו דבריש נדרים הויין ידים והא דמשני הכא דקא' לי והתם כשנזיר עובר לפניו דאז הוי הוכחה גמורה ה"ה דאי הוה מצי לאשכוחי כוחי בכולהו הוכחה קצת הוה משני [הכי] אלא דלא משכח בענין אחר ובפ"ק דנדרים הארכתי בו יותר:
הב"ע דאמר לי ודוקא בקידושין דדילמא לחבריה קידשה אבל בגירושין אע"ג דלא אמר אלא הרי את מותרת ולא אמר ממני דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"כ:
ביאה תוכיח. שאין פודין בה הקדש וקונה אף אני אביא חופה שאע"פ שאין פודין בה הקדש קונה:
קונה ביבמה. תאמר בחופה שאין קונה ביבמה:
כסף יוכיח. אין קונה ביבמה וקונה אף אני אביא חופה. שאע"פ שאין קונה ביבמה קונה:
וחזר הדין. דכי פרכת מה לכסף שכן פודין תהדר ביאה תוכיח ומה לביאה [שקונה ביבמה] כסף יוכיח:
בעלמא. כסף בכל מקום וביאה ביבמה:
חופה שקונה בעלמא. היינו שגומרת:
קונה כאן. בתורת קדושין ופירוש לא ראי זה כראי זה לא תראה אותם שקולים בכל ענין אלא שיש לאחד מה שאין בחברו אלא שוים באיזה ענין:
הנאתן מרובה. כסף וביאה אבל חופה אין הנאתו מרובה:
שטר יוכיח. שאין הנאתו מרובה:
מוציא. מגרש:
שתי תשובות. יש להשיב ולומר:
שלש תנן. במתני':
וכי דנין. ודהכי קאמרת חופה שגומרת אחד כסף אין דין שתקנה בלא כסף:
דלא כתיבא בהדיא דהא מייתינן לה מקל וחומר:
אחר כסף. שאם נתן לה כסף קדושיה וחזר ונתן לה כסף לקנותה קנין גמור אינו מועיל ואינו (רק) גומר קנינו. ואפ"ה חד כסף מהני לקנותה קנין גמור דאירוסין. חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה בלא כסף קנין דאירוסין. והלכתא כרבא דחופה אינה קונה דסתמא דמתני' משתמע דאינה קונה. ועוד דבפרק הבא על יבמתו גרסי' בהדיא עד כאן לא קאמרי' אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא וכן דעת הר"ם והרי"ף ז"ל:
נתן לה כסף. שכן דרך הלוקח. ואמר לשון שקנאה דכתיב כי יקח ולא שיקיח את עצמו ולא תלקח אשה לאיש:
נתן הוא הכסף דומה לכי יקח:
אמרה היא הריני מקודשת לך דומה לתקח אשה לאיש ומ"ה מספקא מילתא ואם רוצה לכנסה צריכה קדושין אחרים ואם בא אחר וקדשה תצא מזה ומזה מספק ומסתברא דוקא היכא דאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה שהוא צריך לומר הרי את מקודשת לי לבאר שהכסף נותן לה בתורת קדושין והואיל והוא צריך לדבר אם היא דברה מה שמוטל עליו שהוא הלוקח הוי ספקא אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה שאינו צריך לדבר אלא תכף שנתן לה הכסף הויא מקודשת ודאי שהרי הוא עשה כל המוטל עליו לעשות ואע"פ שהיא מדברת מה שאינו מוטל עליה אין היזק בזה. והיכא דנתנה היא הכסף ואמר הוא הרי את מקודשת לי לא הוזכר בגמ' בביאור ודאי לא הויא מקודשת כלל דבעינן שיקח ויתן כסף וכ"כ הרי"ף והר"מ ז"ל וכן נראה מן ההלכה באתקפתא דרב פפא דדייק רישא ואותביה אסיפא בנתן הוא ואמרה היא ולא דייק בנתנה היא ואמר הוא דמצי נמי למידק אלא משמע היכא דנתנה היא אע"ג דאמר הוא ליכא למידק דתהוי מקודשת דודאי אינה מקודשת דכתיב כי יקח וכל לוקח נותן כסף. ומיהו דוקא כשאמר הרי את מקודשת לי בזה הכסף שיחשב הואיל ויש כסף בקדושין אין הפרש אם הוא יקח או יתן. אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש לך כשאני אקבל כסף זה במתנה זו ממך מקודשת אם הוא אדם חשוב כדלקמן:
הרי את מקודשת ולא אמר לי ידים שאין מוכיחות שאין בית יד אחיזת הדבר מוכיח אחיזתו בביאור כי הכא דלא מבאר מקודשת למי לעצמו או לאחר:
הויין ידים. הויא אחיזה כאילו ביאר לעצמו:
לפניו. ודאי דאהא נזיר כמוהו קאמר אלא וכו' וכן הלכתא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי לא אמר לי לאו כלום הוא:
אין כאן בית מיחוש דכתיב כי יקח ולא שיקיח את עצמו. ואפי' ספק קדושי' לא הוו ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיכא מ"ד דוקא שאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה אבל מדבר עמה על עסקי קדושיה קדושיו קדושין דלא גרע משתק. ומסתברא דמגרע גרע שאילו שתק היה מובן שנתן כסף הקדושין לקנותה ועכשיו ביאר שנתן כסף הקדושין להקנות עצמו לה ואין הקדושין קדושין כלל:
מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ. קשיא לי דחופה נמי קונה בע"כ שהאב יכול למסור את בתו לחופה בעל כרחה כדאמרינן בפ' נער' שנתפתת' אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה כו'.
מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ. ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ. כמה קשה לי זה הלשון חדא דחופה נמי איתא בע"כ כדכתבי'. ותו מאי האי דקאמר באישות מיהא לא אשכחן והא מצד השוה דעלמא אנו למדין כדאמרן הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה שקונה בעלמא לענין נשואין וקונה כאן לענין קדושין וא"כ יפה מקשה דהנך קונין בעלמא בעל כרחן ומשום הכי קונין גם באישות תאמר בחופה דלא קניא בעלמא בע"כ ומש"ה לא תקנה כאן. והנכון בעיני דה"ג ורב הונא נמי איתא בעל כרחה שכן אב מוסר את בתו לחופה בעל כרחה וניתרצו שתי הקושיות ומפני שאמר זה התירץ למעלה נשתבשו וכתבוה כאן:
ואי בעית אימא נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן פירש שיש לומר קדושין הן דומיא דשדה שבין אם המוכר אמר לו שדי מכורה לך בין אם הקונה אמר שדך מכורה לי במנה זה וקבל המוכר המנה קנה. או דילמא יש לומר שאני הכא דכתיב כי יקח איש שכל הלקיחה יעשה האיש בין הנתינה בין האמירה. ודוקא נתן הוא ואמרה היא הוה ספיקא אבל נתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש אך אם היה אדם חשוב ואמר בההיא הנאה דקא מקבילנא מתנתיך מקודשת לי כדבעינן למימר לקמן:
טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. קשיא לי ולמאן דאמר ידים שאין מכיחות הויין ידים אמאי באהא בלחוד הוי נזיר ומאי משמ' אהא נזיר יותר מאהא בתענית בודאי בהרי את מקודשת אע"ג דלא אמר לי י"ל דמוכחא מילתא מסתמא דלעצמו קידשה וכן בגט אע"ג דלא כתב ביה ודין מוכחא מילתא מסתמא דבספר מגרשה אבל באהא בלחוד אם אין נזיר עובר לפניו מה הוכחה יש דאהא נזיר קאמר ומצאתי שבתחלת נזיר מקשה על דשמואל דאמ' והוא שהיה נזיר עובר לפניו ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמ' ומתרץ דקאמר בלבי היה. אי הכי מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל. וכמו שמתרץ שמואל דבריו כגון דאמר כך הי' לבו הך למאן דאמר ידי' שאין מוכיחות הויין ידי' ומפרש מתניתין אע"פ שאין נזיר עובר לפניו כגון דאמר כך היה לבי שאהי' נזיר אבל לשמואל דאמר והוא שהיה נזיר עובר לפניו אם לא היה אע"פ שאמר כך היה לבי אינו כלום דהוה ליה גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום ואמרי' בשבועו' בטוי גמר בלבו צרי' להוציא בשפתיו ואהא בלחוד בלא נזיר עובר כאלו לא הוציא שום דבר מפיו דומה. ולעולם אהא בלא שיאמר כך היה לבי אינו כלום:
הכא במאי עסקינן דאמר לה לי פי' הוא הדין בגט דכתב לה ממני ובתרתי פליג רבי יהודא בגיטין עם תנא קמא דאמר גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודא אומר ודין די יהוי ליכי מינאי דת"ק לא בעי לא ודין ולא מינאי דקסב' הויין ידים ור' יהודא דסב' לא הויין ידי' בעי ודין ובעי מינאי וכך הוא ממני בגט כמו לי בקדושין עיין בהלכ' שניי' של נדרי' בקונטרסי ושמעתי מקשי' אמאי לא פריק דלעולם קסבר שמואל הויין ידי' והילכך לא בעינן דאמר לה לי ושאני נזיר דכתיב כי יפליא כדפריק בריש נזיר דאמרי' התם על מילתא דשמואל דאמר והוא שהיה נזיר עובר לפניו לימא קא סבר שמואל ידי' שאין מוכיחי' לא הויין ידי'. אמרי לא שאני גבי נזיר דכתיב כי יפליא. ותו דבנדרי' תנן בריש מסכת האומר לחבירו מודרני ממך מופרש אני ממך מורחק אני ממך שאיני טועם לך שאיני אוכל לך אסור ואמר שמואל בכולן עד שיאמר שאיני טועם לך שאיני אוכל לך הוא דאסור באכילה אבל אמר מודר אני ממך לא משמע דאסו' מאי טעמא דילמא לא מישתעינ' בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מורחק אני ממך דלא קאמינא בארבע אמות דידך משמע. ואמרי' לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחי' לא הוין ידי' ומהדר אין שמואל מוקי' למתני' כרבי יהודא וכולי ונראה לי לומר שלעולם כך דרכו של תלמוד כשתרצה לפשוט ולומר דהכי סבר פלוני מכח מימרא פלוני שאמר הוא דוחה ואומר שלא תוכל לפשוט ממימרתו כך שאות' המימרא טעם אחר יש לה ולא כמו שאתה סבר. הילכך בנזיר משמע ממימרתו דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשום הכי בעי נזיר עובר לפניו ודחיי' ואמר דלעולם אימא לך דסבר שמואל דהויין ידים ושאני נזיר דכתיב כי יפליא והכי משמע ממימרתו דהוויין ידים ולא בעי דלימא לה לי ודחה ואמר הכא במאי עסקינן דאמר לה לי ולישנא בתראי אתי לאשמועינן ולעולם לא תיפשוט מינה דסבר שמואל דהוויין ידים וההיא דנדרים מוכחת בפירוש לא הוויין ידים ולא מצי לדחויה ואהדר ליה אין ודאי דהכי משמע ודחיי' באנפ' אחרינ' דלאו דאיהו קסבר הכי אלא אוקים מתניתין כרבי יהודה משום דמתניתין קשיתיה ולא מצי לאוקמה כרבנן התם אבל שמואל לעולם אימא לך דקסבר ידים שאין מוכיחות הוויין ידים:
בד"ה חופה כו' וא"ת לדידן דאמר דחופה כו' וי"ל דלא מצי לאוכוחי כו' ומאי אולמיה וכו' עכ"ל הקשה מהר"י אב"ן לב למאי דלא אסקי התוס' אדעתייהו הך סברא דמאי אולמיה האי כסף כו' תקשי להו גם לרב הונא דאדרבה נימא להיפך הק"ו וכיון דסתרי אהדדי כל חד תיקום אדוכתיה כו' ע"כ תוכן דבריו ונראה ליישב דרב הונא ס"ל דהך מלתא דחופה דגומרת עדיפא ליה מתחלת הקנין דאיתא בכסף ולכך מסברא ליכא לאפוכי הק"ו אבל לדידן ע"כ הא ליתא דהא החופה גומרת ולא קניא ואם כן אית לן למילף בק"ו שהכסף שקונה יהיה גומר ועוד הקשה מהר"י אב"ן לב דמאי תירצו ומאי אולמיה האי כסף מהאי כסף דהא אכתי איכא למילף בק"ו דכסף אחר שטר גומר בק"ו ומה חופה שאינו קונה גומר אחר שטר כסף שקונה אינו דין שיהיה גומר אחר שטר ונראה די"ל כיון דכסף ושטר שוין הן בתחלת הקנין כמו דנימא מאי אולמיה האי כסף מהאי כסף נימא נמי מאי אולמיה האי שטר מהאי כסף אבל בחופה דקאמר שתקנה היינו שגומרת אף בתחלה ותדע דכן הוא דאל"כ לרב הונא מאי אולמיה האי חופה מהאי חופה ואין להקשות דא"כ היאך יליף רב הונא חופה שגומרת בתחלת הקנין מכסף שאינו אלא קונה ונימא דיו לבא מן הדין כו' די"ל דלענין קונה תחלה בחופה לא צריך ק"ו דגומרת עדיפא ליה לרב הונא כמ"ש לעיל וכיון דגומרת ע"כ דהיא קונה נמי וכיון דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו ונימא דגומרת אף בתחלה וצ"ע בכל זה ודו"ק:
בד"ה הא נתן הוא כו' מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא כו' עכ"ל עיין בזה באורך בר"ן:
בד"ה הא לאו כו' והתם דקאמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות כו' עכ"ל ר"ל לפי קושייתם דלא הוה אהא ידים כלל וע"י שנזיר עובר לפניו הוה ידים שאין מוכיחות והיינו כפי אית דגרסי שכתבו התוס' לקמן דהמתרץ אוקי לה הכי בריש מסכת נזיר ותירוצם הכא הוא בעצמו כפי גרסת היש ספרים דכתבו התוס' לקמן בנזיר עובר לפניו הוה ידים מוכיחות ואהא משמע ליה ידים ומיהו שאין מוכיחות הויין וכדמסיק בשמעתין וק"ל:
בד"ה הכא כו' ושמואל סבר כרבנן כו' עכ"ל ליכא התם בהדיא דשמואל סבר כרבנן אלא דהכי איתא בפרק כל הגט דאמר שמואל גבי כותב טופסי גיטין דצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא קאמר נמי דיניח מקום ודין דיהוי ליכי מנאי וכ"ה בר"ן:
גמ' שכן פודין בו כו' נ"ב תימה איך שייך לעשות פירכא כל דהו כה"ג שאינה שייך בחופה כלל ופירכא כל דהו לא פרכינן אקל וחומר דאתא בחד צד וכן מאי דמסיק ביאה תוכיח כו' ואיך שייך לפדות קדשים בביאה ואפשר ליישב מאחר דהאי ק"ו אית ביה פירכא דנימא דיו אסוף דינא נהי דסבר כר"ט דלא פרכינן דיו היכא דמיפרך ק"ו סוף סוף לאו ק"ו מעליותא הוא והוי כמאן דאתי מתרי צדדי ופרכינן כל דהו ומותבינן תוכיח ג"כ כל דהו אפירכא כל דהו ונוקמיה ק"ו אדוכתיה והעיקר נראה בעיני דתלמודא דהכא דפריך מה לכסף כו' אינו בא מכח פירכא למצוא מעלה וחומרא אחריתי מה שיש בכסף ואינה בחופה אלא הכי קפריך לעולם אין אשה נקנית בחופה ולא משום גריעותא דחופה אלא שאין הדעת נותן שתהא האשה נקנה לבעלה קנין עולם בשום אופן ומה שאתה מוצא שנקנית בכסף הוא לרוב מעלת הכסף וחזקו שהרי מוציא קדשי שמים מחזקתם מה שלא תמצא האי מעליותא בחופה ומש"ה קאמר שפיר ביאה תוכיח ודו"ק:
רש"י בד"ה כסף באישות כו' קונה כאן כו' נ"ב פי' דלא תימא א"כ נימא דיו ולא תהא חופה קונה בעל כרחה אפילו ברצון האב ודו"ק:
בד"ה בקדושין כו' כי האי לישנא ונ"ב פירשתי בקידושין וכן בר"ן ונמחק נתן:
תוס' בד"ה הכא כו' האומר לחבירו מודרני ממך כו' כצ"ל:
תד"ה הא נתן. משום דלא פסיקא ליה כו'. משמע אבל בנתנה היא ואמרה היא דקתני א"מ פסיקא ליה דגם באדם חשוב א"מ ואפי' למאי דמסיק דבנתן הוא ואמרה היא ספיקא. ולא כן כתב הח"מ בסי' כ"ז ס"ק כ"ב ע"ש. אך ק"ל לפ"ז מש"כ התוס' לעיל (ד ב) ד"ה היכא דיהבה לדידיה ל"ד כו'. הא י"ל דדוקא נקיט דלא רצה הש"ס למיחת לספיקא כדמסיק הכא. אבל ביהבה איהי פסיקא ליה דאפי' באדם חשוב א"מ. וי"ל דס"ל להתוס' כמש"כ הר"ן בדעת הרי"ף דספיקא זו אינה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא לית בה מיחוש כלל:
תד"ה הב"ע. ומדקאמר שמואל מוקי כו' מכלל דאיהו לא ס"ל כוותי' כו'. ולע"ד יל"פ כוונת הש"ס שם לימא דסבר שמואל כו' דר"ל דיהא מוכח מכאן ג"כ דסבר ידים שא"מ לא הוויין ידים ויהי' סייעתא לר"פ ולאביי דשמעתין. ואע"ג דכבר הוכיחו כן מהך דנזיר י"ל שהוא ע"ד דאמרי' בפסחים (קב) ולאו מי אותביניה כו' נימא מהא נמי תיהוי תיובתא. ובפרט דהא דנזיר איכא לדחויי וכפי הגי' שהביאו בסה"ד. ודחי דמכאן לא איריא דשמואל מוקי מתניתין כר"י כו':
בא"ד (בד"ו) וכן ההוא דכותב טופסי גיטין כו'. כוונתם להא דמייתי הרש"א דמשם מוכח דס"ל לשמואל דא"צ לכתוב ודן כו':
גמ׳ אבל היא שנתנה לו ואמרה היא. נ"ב באדם חשוב מקודשת והוא שיאמר הוא:
רש״י ד"ה וחיישינן וכו׳ שמא לא היו קדושי הראשון קדושין כצ"ל:
גמ' אבל היא שנתנה ואמרה. ע' ר"ן נדרים ל ע"א:
חופה שגומרת אינו דין שתקנה. מכאן קשה לי על מה שכתבו התוספות לקמן דף י' בשם רבינו נסים גאון דהעראה גומר' ואינו קונה והיא ג"כ שיטת הרייף והרבה מקדמונים כמו שאבאר שם ואם כן אזיל ליה ק"ו דרב הונא דקאמר חופה שגומרת אינו דין שתקנה והרי העראה שגומרת ואינה קונה ואפשר דלרב הונא אין ה"נ דהעראה קונה נמי בתחלה ומהטעם שאפרש לקמן אי"ה בדף יו"ד דתרי כי יקח כתיבי ע"ש ותמצא נחת. ועוד נ"ל דבלא"ה לא דמי דבחופה אנו אומרין שזו החופה עצמה שגומרת מדאורייתא יש לנו לומר דע"כ קונה וגומרת כמ"ש בזה לעיל וכמ"ש מהרש"א ז"ל דליכא למימר דלר"ה חופה קונה לחוד ואינה גומרת כ"א לאחר קידושין דמאי אולמא האי חופה מהאי חופה משא"כ בהעראה דליכא למימר הכי דהא קמן דהעראה א"א שתקנה בתחלה מסברא דדעתיה אגמר ביאה א"כ לא מיקרי יוכיח כיון דמה שגומרת היינו דוקא אחר קידושין ודו"ק מיהו מלשון מורי זקיני זצ"ל בשו"ת פני יהושע חלק א"ע סי' ג' משמע דלרב הונא נמי חופה קונה ואינה גומרת כי אם אחר קידושין ולדידי צ"ע:
תוספות בד"ה חופה וא"ת נימא דיו אסוף דינא כו' וי"ל דאתי' כרבי טרפון כו' עכ"ל. וזה א' מהטעמים שכתב הרא"ש ז"ל בריש מכילתין דלא קי"ל כרב הונא כיון דאיכא למימר דיו ע"ש ואף שאין אני כדאי מ"מ כיון דמסתימת לשון הגמרא לא משמע כן דרב הונא קאי כרבי טרפון ומכ"ש לשיטת הפוסקים כרב הונא תיקשי מהיכא תיתי דהא לא קי"ל כר"ט לענין דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו ומכ"ש לשיטת רש"י בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז גבי פלוגתא דרב ושמואל שכתב שם דתרווייהו סברי כרב הונא דחופה קונה וא"כ מהתימא דכולהו בשיטתא דרבי טרפון קיימי דלא אמרינן דיו. ולולא דברי התוספות היה נ"ל דהכא אפילו לרבנן דרבי טרפון אתי שפיר דנהי דאית להו דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו היינו היכא דשייך מיהא פלגא דדינא כגון חצי נזק בקרן ברה"ר וכן טומאת ערב במפץ וכן טומאת מגע בקריו של זב משא"כ הכא דלא שייך כלל פלגא דדינא לומר שהחופה תקנה תחלת קנין אחר כסף כיון שכבר קנוייה ועומדת. ויותר נ"ל דהכא ודאי איכא ק"ו דילפינן תחלת קנין מסוף קנין מה סוף קנין החמור שהקפידה תורה שאינה נקנית אלא בחופה ולא בכסף ושטר וביאה אלמא דחופה עדיף מהנך כ"ש שחופה תקנה בתחלת קנין הקל שנקנית בכסף ושטר וביאה. אע"ג דבפ' כיצד הרגל משמע דאפילו בכה"ג שייך דיו כדאיתא להדי' במשנה גבי אני לא אדון קרן משן ורגל אלא רשות מרשות ואפ"ה סברי רבנן דיו. מיהו באמת הקשו התוספות שם היכא קאמרי רבנן דיו בכה"ג הא כל ק"ו כך הוא שבשביל חומרא קטנה שיש בחמור נותנין לו כל החומרים שבקל ותירצו שאני התם שהפירכא הוא מעין הדין וזה לא שייך הכא. ועוד נ"ל לפרש דשאני התם בקרן ושן ורגל דאשכחן בכל א' צד חמור וצד קל דקרן נתכווין להזיק ושן ורגל הזיקן מצוי אלא שאנו מבליעין כל זה בק"ו מ"מ לענין דיו מצינן למימר דנהי דלא מהני קולת הקרן לענין רה"ר אע"ג שאין הזיקו מצוי מ"מ לענין נזק שלם לעולם לא מצינן לחייב בקרן כיון שאין הזיקו מצוי להא מילתא מהני הקולא כדאשכחן באמת בגמ' דחס רחמנא עליה ומכ"ש למ"ד פ"נ קנסא וכן במפץ דודאי מצינו קולא שאינן בפכין קטני' דפכין מקרי כלי ומפץ לא איקרי כלי ובטומאת מת כתיב כלי ואע"ג דלא מהני האי קולא במפץ לענין טומאת ערב מק"ו דזב מ"מ מצינן למימר דלענין טומאת שבעה בעינן כלי דוקא וכן קריו של זב ודאי איכא קולא טפי מרוקו ומימי רגליו דמיקרו מעיין שמתעגל ויוצא משא"כ בקריו נהי דאהני ק"ו מאדם טהור לטמא במגע אכתי מצינו למימר דיו דאפשר דלענין משא בעינן מתעגל ויוצא משא"כ הכא לענין חופה כיון שחוזר הדין במה הצד דלא אשכחן שום חומרא בכסף ושטר וביאה מאי דליתא בחופה א"כ ע"כ חופה עדיף שקונה לענין גמר קנין כ"ש שתקנה תחלת קנין מה שכסף ושטר וביאה קונין כנלע"ד נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן. אמנם כשלמדתי שנית מס' קידושין נתתי אל לבי בראותי שר"ח והרבה מקדמונים כתבו דהלכה כרב הונא ולא שתו לבם לקושי' התוספות ותירוצם דמימרא דרב הונא היינו דוקא כרבי טרפון דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו ובכל מה שכתבתי לא נתיישב לי דהוי להו להנך פוסקים לפרש לכך נלע"ד ליישב בענין אחר דכל הנך פוסקים סברי דלא שייך כאן כלל ענין דיו כיון דבלא"ה לא הוצרך רב הונא למילף למילתא בתורת ק"ו דהא מתורת בנין אב נמי מצי למילף חדא מתלת מכסף ושטר וביאה דע"כ הצד השוה שבהן דכיון שקונין בעלמא קונין כאן ה"ה לחופה שקונה בעלמא לענין שגומר ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה יש לנו לומר דקונה כאן בתחלת קנין כמו הנך ותו לא שייך לומר דיו ונהי דלית לן למימר שכל מה שקונה בעלמא קונין כאן דהא חליפין ושאר קנינים יוכיחו דאע"ג שקונין בעלמא אפ"ה אין קונה כאן והיינו ע"כ משום דקנין אישות לא דמי כלל לשאר קנינים ועוד דאיסורא מממונא לא ילפינן מ"מ בחופה דאשכחן שקונה מיהא בעניני אישות ולעניני איסורא שפיר ילפינן בבנין אב. אלא כיון דאפילו לענין בנין אב הוצרך רב הונא לאסוקי למילתא דחופה גומר דבלא"ה אפילו בנין אב לא הוי מש"ה ניחא ליה למימר לשון ק"ו דעדיף מבנין אב מ"מ לענין דיו לא גרע מבנין אב כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל ליישב בענין אחר ע"פ הדרך שכתבו התוספות לקמן דף יו"ד ע"ב בד"ה וו שביאתה מאכילתה שהקשו ג"כ דנימא דיו ותירץ רבינו שמשון דש"ה דעיקר הק"ו אינו אלא גילוי מילתא מהו שנקרא קנין כסף וא"כ הכא נמי איכא למימר הכי כיון דקרא סתמא כתיב כי יקח איש אשה כל עניני קיחה בכלל מאי דאשכחן דמיקרי קיחה לענין אישות כדמשמע מלשון התוספות בדף הקדום בד"ה ובעלה וכיון דאשכחן דחופה ודאי מיקרי קיחה דכתיב אשר ארס אשה ולא לקחה וכתיב נמי בכ"ג והוא אשה בבתוליה יקח ומסקינן בפרק הבא על יבמתו דהיינו קיחה דנשואין א"כ ממילא הוי בכלל כי יקח נמי חופה כיון דאיכא ק"ו והוי לגמרי כי האי דרבינו שמשון לקמן ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ובעלה דתרי כי יקח כתיבי וכמו שאפרש עוד בסמוך דבלא"ה ע"כ רב הונא נחית להכי ודוק היטב:
שם מה להצד השוה שבהם שקונין בע"כ. וכתבו התוס' דמה שמוסר האב לבתו לחופה לא מיקרי בע"כ דבמקום בתו קאי ולפ"ז קשיא טובא על שיטת רש"י ז"ל שכתב דכסף באמה מיקרי בע"כ דשלא מדעתה ולא אמרינן דבמקום בתו קאי וא"כ מאי מקשה הש"ס מה להצד השוה שישנו בע"כ אדרבה חופה עדיף טפי מכסף דאפילו באישות משכחת בע"כ דבתו מיהא לענין דגומר. ולולא דברי התוס' היה נ"ל דבחופה שלאחר קידושין לא שייך לומר דהוי בע"כ דבתו דמכיון שכבר נתקדשה ונאסרה לכל העולם ודאי ניחא לה בהנך נישואין דטב למיתב טן דו ואדרבה זכות הוא לה שמפקעת עצמה מרשות אביה מכל מיני זכיות וממעשה ידיה והבעל אינו זוכה בהן אלא מדרבנן בנזונית ועיקר ענין החופה חוב הוא לאב כן נ"ל מיהא ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:
שם ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן. והקשו בתוספות רי"ד דאכתי פירכא מיהא הוי דהא עיקר הלימוד היא הצד השוה שבהם שקונין בעלמא וא"כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן דמשום שקונין בעלמא בע"כ קונין כאן משא"כ בחופה ומחמת קושיא זו וקושיית התוס' שכתבתי בסמוך כתב גירסא אחרת בגמרא עכ"ד. ולענ"ד לפמ"ש בסמוך דבלא"ה חופה לא מיקרי בע"כ א"כ א"א לפרש כגירסת רי"ד ואין צורך בה וההיא קושיא דהכא נמי לק"מ לפמ"ש לעיל בשמעתין דבלא"ה הא דאמרינן הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן ע"כ היינו כולהו באישות דאל"כ איכא למיפרך חליפין ומשיכה וחזקה יוכיחו דאף ע"ג שקונין בעלמא אין קונין כאן וע"כ היינו משום דאישות שאני וא"כ שפיר מסיק הכא באישות מיהא לא אשכחן כן נ"ל נכון ברור ותו לא מידי ודו"ק:
שם כיצד בכסף כו' אבל היא שנתנה ואמרה הריני מקודשת לך כו' אינה מקודשת. ומשמע מפרש"י דממעטינן לה מכי יקח ולא כי תקח אע"ג דלעיל דף הקדום גבי היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו פרש"י דהיינו היכא שאמרה לו התקדש לי וההיא הוא דממעטינן מולא כי תקח ואכתי היכא שאמרה הריני מקודשת לך מנא לן למעט מ"מ איכא למימר שפיר דממילא תרווייהו מימעטי דבעינן דוקא שנתן הוא ונהי דבנתן הוא ואמרה היא מסקינן דספיקא הוא נראה דהיינו דוקא היכא שאמרה הריני מקודשת לך אבל היכא שנתן הוא ואמרה היא התקדש לי פשיטא וכ"ש דלא הוי קידושין כלל כיון דאמירה דידה מגרע עיקר הקידושין דבעינן שיהא הוא המקדש והקונה ולא איפכא משא"כ בנתן הוא ואמרה היא דמסקינן דספיקא הוא משום דאמירה דידה לא מגרע כ"כ כח הקידושין כיון דשניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שמבואר בסמוך:
שם ואב"א כו' נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. וכתבו התוס' דלענין נתנה היא ואמר הוא לא מקשינן דיוקי אהדדי משום דבאדם חשוב מקודשת ומשמע דבאדם שאינו חשוב אינה מקודשת כלל ואפילו ספיקא לא הוי ונראה דהיינו משום דודאי עיקר מיעוטא דקרא אנתנה היא קאי משא"כ לענין אמירה אפשר דלא איירי קרא דהא היכא דעסוקין באותו ענין לא בעינן אמירה כלל ונהי דלקמן בסמוך במימרא דשמואל היכא שנתן הוא ואמר הריני אישך אמר שמואל אין כאן בית מיחוש ומסקינן דהטעם משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו אלמא דקרא ממעט נמי בענין אמירה איכא למימר דשאני התם שע"י האמירה מגרע הקיחה דקידושין משא"כ הכא דאמירה דידה לא מגרע הקיחה איכא למימר דלא גרע מהיכא שעסוקין באותו ענין או דלמא דאפ"ה קפיד קרא אאמירה דידה דלא הוי כעסוקין באותו ענין ועיין בל' הרא"ש ז"ל בזה:
שם ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. והקשה הר"ן ז"ל כיון דספיקא הוא אמאי לא חיישינן מדאורייתא וליכא למימר משום דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה בחזקת פנויה דהא לקמן כתב הרי"ף ז"ל בספיקא דדינא לענין קידושין דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ונ"ל בכוונת הר"ן דלפ"ז מוכח דלא שייך הכא חזקת פנויה כיון דאיתרע והו"ל כמו ספק קרוב לו או קרוב לה כמ"ש בחידושי בכתובות דף כ"ג. ובאמת דלשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה מקדמונים דהא דקי"ל בכל דוכתא ספיקא דאורייתא לחומרא היא גופא לא הוי אלא מדרבנן שהחמירו בספיקא דאורייתא א"כ אתי שפיר וכבר הארכתי בתכלית האריכות בענין זה בקונטרס כלל גדול אשר הכינותי בעניי. אבל הר"ן ז"ל לשיטתו דפליג אהרמב"ם וסייעתו אלא דאפילו לפי שיטתו נ"ל ליישב דאפשר דהכא באמת מדאורייתא לא הוו קידושין כלל דודאי קאי קרא אאמירה ממימרא דשמואל דבסמוך וא"כ אם אין עסוקין באותו ענין לא מהני אמירה דידה למיחשביה למפרע כעסוקין באותו ענין ואפ"ה חיישינן מדרבנן משום מראית עין דאתא למיטעי בעסוקין באותו ענין והא דקאמר לשון ספיקא הוי היינו משום דלהאי תנא דברייתא אפשר דמספקא ליה בההיא דשמואל דבסמוך דתליא נמי בפלוגתא כמו שאפרש לקמן בסמוך אבל לדידן דקי"ל כשמואל מסיק הש"ס דלא הוי אלא חשש דרבנן ודו"ק ולקמן אפרש עוד בדרך אחר:
(קונטרס אחרון) נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. עיין מ"ש בפנים בשם הר"ן ז"ל במאי דמספקא ליה בשיטת הרי"ף ז"ל בכל ספק קדושין אי חיישינן מדאורייתא או לא ומקום הספק ע"כ היינו כמ"ש בפנים דלא מוקמינן לה אחזקת פנוייה כיון דהחזקה איתרע בודאי ומה שכתבתי על לשון הרמב"ם ז"ל כבר הרגיש בהן ג"כ בספר פרי חדש בי"ד סי' ק' בכללים שלו ע"ש. מיהו למאי דפשיטא ליה לבעל פרי חדש שם דבכל ספק קדושין מדאורייתא מוקמינן אחזקת פנוייה והביא ראיות מסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א. ואני מצאתי להיפוך שהרב מהר"ם מרוטינבורג ז"ל כתב בהגהת מיימוני בזרק לה קדושין והעדים מסופקין אם קרוב לו או קרוב לה לא הוי קדושין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן דמוקמינן לה אחזקת פנויה והאי דפ' ד' אחין מפרש לה דוקא בעד א' אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה וכמו שהאריך שם בטעמא ע"ש והובא דבריו בקצרה בספר בית שמואל סימן ל' ס"ק ט' וא"כ אזלה לה ראיית בעל פר"ח דאדרבה הכא בנתן הוא ואמרה היא שהספק לשני העדום איכא למימר אוקמה אחזקה ועכ"פ מדאורייתא לא בעי מידי וכבר השגתי בזה על דברי הפרי חדש בסוגיא דפתח פתוח במה שהקשו שם בתוספות ונוקמה אחזקת היתר עיין בקונטרס אחרון שם. מיהו יותר ממאי דקשיא לי על שיטת הפר"ח להאי גיסא קשה לי על דברי הבית שמואל לאידן גיסא שהביא לשון זה בפשיטות גמור' דדוקא בב' כיתי עדים בספק קרוב לו הוא דהוו ספק קידושין אבל בכת א' ושני העדים מסופקין אם קרוב לו לא הוי קדושין דהוי כקידש בלא עדים והן דברי מהר"ם הנ"ל בהגהות מיימוני ומה שנדפס בס' ב"ש הגהות אשירי סוף גיטין כמדומה לי שטעות סופר הוא ועכ"פ יש לתמוה שלא הביא שום חולק על זה ובאמת שהדבר צריך תלמוד לפמ"ש בשיטת הר"ן ז"ל. ועוד מצאתי להדיא בחדושי הרשב"א ז"ל פרק ד' אחין שכתב דהא דאמרינן התם דמתני' איירי בכת א' היינו בזה הענין גופיה דשני העדים מסופקין אם קרוב לו דאי בעד א' בלא"ה אין חוששין לקדושין וא"כ זה לגמרי דלא כשיטת מהר"ם הנ"ל. והרשב"א ז"ל כ' כן בשם רבינו חננאל ז"ל ואם כן אזלה לה ראייתו של מהר"ם ז"ל. לכן לענ"ד הדבר צריך תלמוד דבכל ספק כה"ג ספק דרבנן מיהו הוי אף דבעיקר דינו של מהר"ם ז"ל אפשר כיון דשני העדים מספקא להו אם קדושין קרובין לה אם כן לא יצאו הקידושין מרשות המקדש ולא זכתה בהן אלא דאיהו לא נחית להכי וכבר הארכתי בוה במקום אחר ועיין בלשון התוספות בכתובות דף כ"ד בד"ה מ"ש רישא דמשמע מדבריהם דלא כמהר"ם ועדיין צ"ע:
שם אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף כו' ופרש"י משום דבעי למימר סיפא בגירושין נתן לה נקיט כי האי לישנא נתן עכ"ל. ולא ידעתי מה כוונתו בזה אם בא לומר בקידושין לא היה צריך לומר נתן לה כסף כיון דבקידושי שטר וביאה נמי שייך הכי או שכוונתו דבגט ודאי הוצרך שמואל לומר נתן לה ואמר לה כי היכי דלא ניטעי דלענין כתיבת הגט איירי שמואל אם כתב לה זה הלשון איני אישך כו' כמו שפירש הרמב"ם ז"ל באמת מילתא דשמואל וכמו שאבאר עוד לקמן. נקטינן מיהא דלפרש"י ודאי בקידושי שטר נמי שייך האי דינא כמו בגט ובקידושי כסף דאע"ג דלמסקנא ילפינן האי דינא דשמואל מדכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו והאי קרא לא איירי בקידושי כסף מ"מ איתקשו הוויות להדדי אלא דלכאורה משום הא לא איריא דכיון שכבר כתב בשטר הרי את מקודשת לי למה יגרע מה שהוסיף ואמר הריני אישך בשלמא בגט דכתיב ונתן בידה ספר כריתות ושלחה מביתו משמע להדיא דלאחר הנתינה צריך לשלחה מביתו והיינו שצריך לומר הרי זה גיטך משא"כ בקידושי שטר משמע לקמן דף ט' בברייתא דכיצד בשטר דבכתיבה לחוד סגיא ובאמת מסתימת לשון הפוסקים משמע דבקידושי שטר אינו צ"ל כלום. ומסברא נמי הכי הוא. וכן בהא מילתא גופא דאמר הריני אישך כו' לא אשכחן לשום פוסק דכתב האי דינא לענין קידושי שטר רק בקידושי כסף לחוד עיין בא"ע סי' כ"ו וצ"ע ויבואר עוד לקמן ודו"ק:
(קונטרס אחרון) שם גמרא אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ואמר לה כו' הריני אישך ופירש"י משום דבעי למימר סיפא בגירושין כו'. וכתבתי שיש להסתפק אי שייך הך מימרא דשמואל נמי בקידושי שטר או דילמא דכיון שכבר כתב בשטר הקידושין הרי את מקודשת לי תו לא מיגרע במה שאמר הריני אישך דלא אשכחן בקידושי שטר שצריך שיאמר לה בע"פ לשון קידושין ולא דמי לגירושין שמבואר בכל הפוסקים שצריך שיאמר לה הרי את מגורשת כמו שכתבתי מילתא בטעמא משא"כ לענין הקידושין לא נזכר בפוסקים כלל. ואף שראיתי שבספר בית שמואל הביא בשם שלטי הגבורים דבקדושי שטר אין צריך לומר הרי את מקודשת לי אלא אומר הרי זה לקידושיך ובאמת שכן הוא בשלטי גבורים וכן נראה שם מלשון הר"ן ז"ל אלא דמ"מ לא נתבאר בדבריהם אם מעכב בדיעבד כמו בגט או לא ומלשון הבית שמואל סי' קל"ג משמע קצת דאפילו בדיעבד מעכב בקידושין אם לא אמר כלום בקידושי שטר אלא דלפע"ד הדבר מוכרע וצריך תלמוד כיון דבטור וש"ע וכל הפוסקים הקדמונים לא זכרו מזה כלום ועדיין צ"ע:
שם א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו' וקשיא לי מאי קס"ד דר"פ דשמואל בדלא אמר לי איירי הא ר"פ גופא איבעיא ליה בפ"ק דנדרים ד' ו' ע"ב אי יש יד קידושין וכתבו שם התוס' דהא דמספקא ליה לר"פ ע"כ היינו משום דאמר לה בלשון הקדש הרי את מקודשת דמי להקדש ויש יד להקדש ומסקינן נמי התם דהא דרב פפא חדא מכלל חבירתה קא מיבעיא ליה ולפ"ז ע"כ שמואל בדאמר לי דאלת"ה אפילו אם יסבור שמואל דידים שאין מוכיחות הוו ידים תינח באמר הרי את מקודשת אבל בהרי את מאורסת והרי את לאינתו שאינן לשון הקדש אפילו ידים המוכיחות נמי לא מהני ואפשר דמ"ש התוס' בפ"ק דנדרים דטעמא דיש יד לקידושין משום דאסר לה אכ"ע כהקדש לאו משום דקאמר בל' מקודשת אלא אפילו בכל לשון נמי כיון דסוף סוף אסר לה אכ"ע והתורה נתנה לו רשות לאסרה אכ"ע הו"ל כקונמות ונדרים כן נראה לכאורה אלא דמלשון התוספות לקמן דף ז' בד"ה ונפשטו קידושין בכולהו ושם ע"ב בד"ה חציין בפרוטה לא משמע הכי אלא דוקא בל' קידושין דמי להקדש וצ"ע ומתון מה שכתבתי נתיישב' לי קושייא אחרת דמאי מקשה רב פפא מקידושין אנזירות דלמא דוקא בנזירות סבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוו ידים כדאמר רבא התם אסברה לי רב אידי משום דכתיב כי יפליא כו' אבל בקידושין לעולם הוו ידים וליכא למימר דבפשיטות ילפינן כולהו ידות מנדרים ונזירות הא ליתא דהא ר"פ גופא מיבעיא ליה אפילו בעיקר ידות אי ילפינן קידושין מנדרים או לא אלא דאפ"ה מקשה ר"פ שפיר כיון דאי סבר שמואל דיש יד לקידושין ע"כ היינו משום דילפינן מנדרים א"כ לא עדיפי מיהא מנזירות גופא דהיכא שאין מוכיחות לא הוו ידים וכה"ג יש ליישב סוגיא דנדרים גופא במאי דמדמה התם פלוגתא דאביי ורבא דתליא בפלוגתא דתנאי לענין גיטין ע"ש. ועוד נ"ל דלענין ידים שאין מוכיחות בלא"ה מדמה להו שפיר דכי היכי דלענין נזירות לא מיקרי הפלאה בכה"ג אלמא דלא פשיטא להו לאינשי כ"כ מידי דתליא בידים שאין מוכיחות שיהא אצל השומעים כדבר ברור אע"ג דעיקר נזירות בדידיה לחוד תליא מכ"ש דלענין קידושין דילפינן דבר דבר שיעידו עידי קידושין בדבר ברור אם כן בידים שאין מוכיחות לא מיקרי דבר ברור לגבי העדים כנ"ל נכון:
(קונטרס אחרון) שם א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו' והעליתי דמכאן מוכח דהא דקי"ל יש יד לקידושין לאו בלשון קידושין דוקא תליא מילתא דא"כ מאי ס"ד דר"פ דשמואל דלא אמר לי איירי דא"כ אפילו אי ידים שאין מוכיחות הוו ידים אפ"ה לא מהני בדא"ל הרי את מאורסת אע"כ דבכולהו לשני הדין שוה מהטעם שכתבתי בפנים דאסר לה אכ"ע בהקדש מש"ה דמי להקדש וזה דלא כלשון שיטת התוס' לקמן דף ז' גבי חצייך בפרוטה ע"ש בחידושינו וצ"ע ליישב שיטת התוספות ועיין בבית שמואל סי' ל"א ס"ק ט"ו:
תוספות בד"ה הא לאו הכי לא וכו' וא"ת אמאי לא משני כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו בלשון המקשה גופא כיון דבפ"ק דנזיר מדייק הש"ס להדיא מהכא דשמואל סבר ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים אבל אמסקנא דהכא ודאי קשיא להו דנהי דשקלא וטריא דפ"ק דנזיר היינו למאי דס"ד הכא דשמואל סבר בהרי את מקודשת דהוי קידושין אף בדלא אמר לי כמו שפירש"י שם וא"כ אביי דהכא לית ליה כסוגייא דהתם בכל הגירסאות שהביאו התוס' לקמן אלא דאכתי היא גופא קשיא להו להתוספות מאי דוחקא לאוקמי מילתא דשמואל בדאמר לי כיון דסברא פשוטה היא דהא בתענית אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוו וע"ז משני שפיר דסוגיא דהכא סברה דאהא הוי שפיר ידים שאין מוכיחות מיהא כנ"ל ועיין במהרש"א ואפשר שבכלל דבריו דברי. ועוד דבלא"ה משמע שיש עוד גירסא שלישית בפ"ק דנזיר והובא בתוספות וכן משמע ג"כ מדקדוק לשון התוספות סוף דיבור הסמוך ודו"ק ועיין עוד בסמוך ישוב אחר על קושיית התוס':
בד"ה הכא במאי עסקינן דאמר לי משמע דמסיק הכא לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ותימא כו' עכ"ל. ולענ"ד מהכא לא איריא דאפי' אי סבר שמואל דידים שא"מ הוו ידים אפ"ה איצטריך הכא לאוקמי למילתא דשמואל בדאמר לי כי היכי דלא ניפשוט אידך אבעיא דרב פפא בפ"ק דנדרים דף ו' דמיבעי ליה אי יש יד לקידושין או לא אפילו בידים מוכיחות ומסקינן התם להדיא דר"פ דהכא חדא מגו חדא קשיא ליה ע"ש:
בא"ד ותימא דבריש מס' נדרים כו' עד ועוד דאמרינן בגיטין. וקשיא לי בדבריהם מאי מקשו מפ"ק דנדרים דהא פלוגתא דאביי ורבא היא בידים שאין מוכיחות וא"כ אורחא דתלמודא למידחי דממילתא דשמואל לא נידוק כלל דזיל הכא קמדחי כדאשכחן בש"ס טובא. ואפשר דעיקר דיוקא דהתוספות מדמסיק אביי הכא הב"ע בדאמר לי ומאי דוחקא הא איהו גופא סבר דידים שא"מ הוו ידים וא"כ מי לא ניחא ליה לאוקמי מימרא דשמואל כוותיה כמבואר בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין כיון דהכי משמע מהאי סוגיא דמודרני ממך דשמואל גופיה לא ס"ל כרב יהודה וא"כ ע"כ היינו משום דמהא דאמר שמואל והוא שנזיר עובר לפניו לא מוכח דידים שא"מ לא הוו ידים משום דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי כמ"ש התוס' בדיבור הקדום בל' קושייתם וא"כ מאי דוחקיה דאביי למימר איפכא ועוד דבפ"ק דנדרים בההיא דמודרני ממך רבא גופא מסיק התם וקאמר מתניתין קשיתא ליה לשמואל ומי לא ניחא ליה לרבא לומר דשמואל מסברא דנפשיה סבר כוותיה דידים שא"מ לא הוו ידים אע"כ דקים ליה לרבא דשמואל גופא ס"ל דידים שא"מ הוו ידים והיינו מהאי דהכא דשמואל בדלא אמר לי קאמר דמקודשת וא"כ ע"כ דאפ"ה הוצרך שמואל לאוקמי התם באהא בנזיר עובר לפניו משום דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי וא"כ מאי דוחקיה דאביי לומר איפכא ולאוקמי מילתא דשמואל דלא כוותיה והו"ל כסוגיא הפוכה כנ"ל בכוונת התוס'. מיהו לולא דבריהם היה נ"ל דאדרבה משום דרבא גופא סבר ידים שא"מ לא הוו ידים משו"ה ניחא ליה למידק האי דינא מסתמא דמתניתין כדמסיק בסוגיא דמודרני ממך וקאמר מתניתין קשיתיה דקתני שאני אוכל לך ולא קתני שאני אוכל סתמא ולאביי איפכא כיון דסבר ידים שא"מ הוו ידים קשיא ליה ההיא מתניתין גופא דקתני שאני אוכל לך אע"כ דהיכא דלא אמר לך גרע טפי משאר ידים שא"מ דאיירי אביי ורבא וא"כ הכא נמי ע"כ צריך לאוקמי מימרא דשמואל דשמעתין בדאמר לי דהיכא דלא אמר לי דמי ממש לנדרים היכא דלא אמר לך ולכ"ע לא הוו ידים כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:
ור"ה כסף באישות מיהו לא אשכחן בע"כ כו' אמר רבא ב' תשובות בדבר כו' כלום חופה גומרת כו' ודקדקו המפרשים אמאי לא אמר רבא מיד דאמר ר"ה דחופה קונה מק"ו דגומר הו"ל למיפרך הך פירכא ולמה נטר עד דסיים הק"ו ממה הצד ואח"כ פריך הלא תליא בזה ע"ש:
ונראה לישב דהנה המהרי"ן לב כ' דקושית רבא הוא ג"כ מחמת דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון כקושית תוס' אר"ה ע"ש והוא פריך למאי דקי"ל דאף היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"ש. והנה הרשב"א והריטב"א ז"ל הקשו מאי משני ר"ה כסף באישות לא אשכחן בע"כ מאי בכך דלא אשכחן באישות אעפ"כ נימא מה לכסף ושטר וביאה שהם קנינים חזקים שקונים פעמים בע"כ ואף דלא משכחת באישות מ"מ יש סברא לחלק דכיון דקונה פעם א' הוא מסברא טוב יותר ע"ש ונראה לישב קושייתם דהנה לעיל דף ה' ע"א כתבו תוס' ד"ה אהא דאמר מה לכסף שפודין בו הקדשות ומעשר שני והקשו נכניס כל זה בק"ו מה כסף שפודין בו הקדש ואעפ"כ אינו מוציא ומכניס שטר שאף שאין פודין בו הקדש אעפ"כ מוציא אין דין שיכניס ותירצו דדוקא פירכא שאינה כתובה בתורה רק מסברא שייך להכניסה בק"ו אבל פירכא הכתובה בתורה לא שייך להכניסה בק"ו ע"ש בתוס' ועיין תוס' (ב"ק ד' כ"ה) שכתבו ג"כ דחומרא שהחמירה תורה בדבר זה אין להכניסו בק"ו ע"ש. והנה הכא לכאורה קשה ג"כ מאי פריך מה להצד השוה שכן ישנו בע"כ הלא י"ל ג"כ ק"ו מה כסף ושטר וביאה שאף שישנן בע"כ אינן גומרין ואעפ"כ קונין חופה שאף שאינו בע"כ אעפ"כ גומר אין דין שיקנה וצ"ל ג"כ כתירוץ התו' דפירכא הכתובה אין להכניס בק"ו והכא הוא ג"כ חומרא שהחמירה תורה שיקנה בע"כ ופריך שפיר ועל זה משני ר"ה שפיר כסף באישות לא אשכחן בע"כ ולא קשה קושי' הריטב"א ז"ל דאעפ"כ יש סברא לומר כיון שקונה במקום אחר שיקנה גם כאן ז"א דכיון דאינו אלא מסברא שפיר יש להכניסה בק"ו מה הנך שאף שקונין בעלמא בע"כ אין חומרתן מועלת לענין שיגמור ואעפ"כ קונה מכש"כ חופה כמ"ש כיון דהחומרא אינה אלא מסברא דבאשה לא אשכחן בע"כ מסברא שפיר יש להכניסה בק"ו ומשני ר"ה שפיר:
והנה הפ"י ז"ל תירץ קושית תוס' אר"ה שהקשו דנימא דיו ותירץ הוא ז"ל דדוקא התם דבאמת יש בקרן ושן ורגל בכל א' צד חמור מה שאין בחבירו דקרן כוונתו להזיק ושן יש הנאה להזיקו רק דאנו מבליעין כל זה בק"ו כמ"ש תוס' שם. ולכך אף דלא מהני החומרא לפירכא מ"מ אמרינן שפיר עכ"פ דיו לבא מן הדין להיות כנידון. אבל הכא שבאמת אין שום חומרא בכסף ושטר וביאה יותר מחופה אין לומר דיו ע"ש בדבריו ולכאורה קשה מאי פריך רבא כלום גמרינן חופה שע"י קדושין כו' ופירש המהרי"ן לב דהקושיא הוא מחמת דיו ולדברי הפ"י לא אמרינן הכא דיו כמ"ש. ולפמ"ש א"ש דגם הכא איכא למיפרך מה להצד השוה שישנן בע"כ ואף דלא אשכחן באישות מ"מ יש סברא לומר כן כקושית הריטב"א ז"ל וע"כ צ"ל כמ"ש דאנו מכניסין כל זה בק"ו כיון שהוא מסברא. וא"כ כיון שבאמת יש חומרא בהצד השוה מה שאין בחופה רק שמכניסין אותו בק"ו. וממילא שפיר אמרינן דיו כמו התם בקרן ושן ורגל ולכך פריך רבא שפיר דנימא דיו. ולפ"ז מיושב הקושיא שהתחלנו דלכך פריך רבא השתא דמקודם לא הי' קשה כלל דהי' יכול לומר כסברת הפ"י רק עכשיו דשני ר"ה כסף באישות לא אשכחן פריך שפיר וא"ש:
תוס' ד"ה חופה שגומרת והקשו לדידן דאינו קונה נילף דכסף גומר מק"ו דחופה כו' ותירצו כו' מאי אולמי' האי כסף מהאי כסף כו'. והוא תמוה דכמו כן מאי אולמא האי חופה כו'. וי"ל בפשיטות דחופה שפיר י"ל דקונה וגומר בבת אחת ולא שייך מאי אולמי' וכמ"ש מהרש"א אבל בכסף אי אפשר לומר שקונה וגומר דא"כ גם שטר וביאה קונין וגומרין דהא שייך ג"כ הק"ו מחופה כמו בכסף כנ"ל וא"כ נערה המאורסה דכ' רחמנא היכא משכחת לה הא נעשית מיד נשואה. וגם איך שייך הק"ו מה חופה שאינו קונה גומר כסף שקונה א"ד שיגמר ונימא דקונה וגומר בב"א א"כ איך חופה גומר הא אין לו מה לגמור כלל וע"כ צ"ל דכסף לא יגמור בב"א רק אחר כסף א"כ מאי אולמי' האי כסף כו' וגם אחר שטר אי"ל שיגמור דשוב כסף אחר כסף יוכיח שאינו גומר כנ"ל. אבל חופה לר"ה שפיר קונה וגומר בב"א ולא שייך מאי אולמא ותירצו תוס' שפיר. ואין להקשות דנימא כל שאינו בזה אחר זה גם בב"א אינו וכיון דחופה אחר חופה אינו מועיל דמאי אולמא שוב גם בב"א לא יועיל. ז"א דדוקא בב' אחיות וכה"ג שהם שני דברים נפרדים שייך שפיר כל שאינו בזא"ז כו'. משא"כ כאן שהקנין אחד של חופה הקנין שלו הוא לקנות ולגמור לגמרי. עוד י"ל הנ"ל בפשיטות דבשלמא חופה שהוא יחוד הראוי לביאה וכיון שיחוד זה קונה לבד וג"כ גומר אחר הקדושין א"כ ממילא כיון שנכנסה לחופה וקונה למה לא יגמור יחוד זה ג"כ. אבל כסף שצריך פרוטה לקדושין וא"כ איך אפשר שאותה הפרוטה יגמור ג"כ הא קי"ל לקמן ז' ע"ב בתך וקרקעך בפרוטה אינה מקודשת דהוי כמו בתך בחצי פרוטה כו' ואף לסברא אחרת היינו משום די"ל קרקעך בחזקה אבל בלא"ה אינו מועיל ע"ש, וא"כ כיון דהקדושין לחוד צריכין פרוטה להיות קונה א"כ אם קונה וגומר בפרוטה זו שוב אינו מועיל כלל דהוי כמו בתך וקרקעך בפרוטה דהא אומר שהקדושין והגמר יהי' בפרוטה כנ"ל. וא"כ כיון דאי אפשר שפרוטה זו יגמור ג"כ רק דנימא שיתן עוד פרוטה לגמור א"כ שוב מאי אולמי' האי כסף מהאי כסף כנ"ל. משא"כ בחופה שהוא דבר בלא שיעור שפיר קונה וגומר בבת אחת כנ"ל עוד י"ל הטעם דחופה קונה וגומר בב"א. דהא לכאורה למאי דקי"ל שומר אבידה הוי שומר שכר משום פרוטה דר' יוסף דלא בעי למיתב ריפתא כו' והוי כנותן לו פרוטה כו' וגם לענין שאר דברים ע"ש. וא"כ לכאורה בכל הקדושין למה בעי פרוטה הא בלא זה נותן לה פרוטה דהא גם הוא עושה מצוה כמ"ש הר"ן ריש פ' האיש מקדש דאמר מצוה בה כו' ולהרמב"ם הוא מצות עשה כו' וא"כ נותן לה פרוטה דר"י ותתקדש בכך. אך זה טעות דאי הוי קדושין יש פרוטה דר"י דהוא מצוה אבל כשאינו נותן לה פרוטה שאין כאן קדושין ממילא גם פרוטה דר"י אין כאן כנ"ל. אמנם כאן כיון דחופה קונה וגם גומר אחר כסף וא"כ ממילא בחופה לחוד כיון דעכ"פ קונה ושוב איכא המצוה ויש כאן פרוטה דר' יוסף וא"כ נותן לה כסף ושוב מקודשת משום הכסף ג"כ ושוב הוי חופה וכסף וממילא החופה גומרת דחופה אחר כסף גומר וממילא כיון דחופה קונה גומר ג"כ דכיון שקונה יש כסף ושוב גומר. ואף דאינו אומר שתתקדש בכסף מ"מ מקודשת כשיש פרוטה כמו בשטר שיש בו שוה פרוטה דאף שקדשה בשטר מקודשת מטעם כסף דאמרינן שמין את הנייר כו' ע"ש ולכך גומר ג"כ כנ"ל. אבל בכסף לא שייך שיקנה ויגמור כנ"ל. דבשלמא בחופה לא שייך מאי אולמי' כו' דהא הוי חופה אחר כסף ואף אי נימא דזה מיקרי כסף אחר חופה כיון דבא מחמת החופה. מ"מ הא להרמב"ן גם חופה קודם הקדושין נעשית נשואה אח"כ כנ"ל. אבל בכסף מאי נימא שיש עוד פרוטה מחמת המצוה מ"מ אינו מועיל שיש ב' פעמים כסף דמאי אולמא האי כסף כו' משא"כ בחופה כנ"ל. ואי"ל דהא גם היא נותנת לו פרוטה ג"כ דר"י מ"מ מועיל כמו באדם חשוב שנותנת לו ומתקדשת בשביל שיש לה הנאה פרוטה אף שגם לו נותנת כנ"ל. וא"ל ג"כ דהא פרוטה זו אינו נותן לה משלו ז"א כמ"ש הר"ן ריש חולין גבי חליפי איסורי הנאה על ידו מקודשת ע"ש וגם כאן בא לה הנאת פרוטה על ידו כנ"ל. עוד י"ל מחמת החיוב דשאר כסות ג"כ כנ"ל ואף דביאה אירוסין עושה היינו לדידן משא"כ לר' הונא. גם י"ל דלדידן אין לומר דכסף יגמור למאי דפריך בש"ס ר"פ הזורק ידה גופה קני' לי' לבעל ואיך אית לה יד לקבל גיטה ומשני ידה גופה קני' כו' אלא יד דעבד קשי' לי' ומשני גיטה וידה באין כאחד ע"ש. ולכאורה גבי קדושין קשה להיפך איך אית לה יד לקבל הקדושין הא ע"י הקדושין נעשה היד שלו וכמו בגט דאמרינן גיטה וידה באין כא' ומיקרי בשעת קבלת הגט כאלו כבר היד שלה וכן הכא להיפך כיון דבשעת הקדושין נעשית שלו ואין לה יד לקבל הקדושין כנ"ל. אך זה טעות דבקידושין לחוד אין היד עדיין שלו דארוסה אין המעשה ידי' שלו ושפיר יש לה יד לקבל הקדושין דנעשית רק ארוסה כנ"ל אמנם אי נימא דכסף גומר ותהי' נעשה נשואה כנ"ל, או דקונה וגומר בפעם א' א"כ שוב אינו מועיל כלל דהא בשעת קבלת הכסף נעשית היד שלו כיון דנעשית נשואה ושוב אין לה יד לקבל כמו בגיטה וידה כו'. ואף דבש"ס דחה שם דיד דאשה לא קשה דידה גופי' לא קנוי' לי' כו'. מ"מ א"ש דהא תוס' הקשו שם הא כמו חצרה דלא קני' רק לפירות כמו כן ידה קני' לי' למעשה ידי' ושפיר נקרא ידה קני' לי' כו'. ותירצו משום דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' והקשה רשב"א ז"ל שם הא לענין הקדש אמרינן דאף דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע כו' מ"מ כל זמן שלא אמרה הוי היד שלו ע"ש ותירץ דכאן כיון דאחר הגט אין המעשה ידי' שלו ואינה ניזונית א"כ במה שמקבלת הגט הוי כאומרת איני ניזונית וא"ע ע"ש וא"כ כאן בקידושין דהוא להיפך דאחר הנשואין המעשה ידי' שלו ויש לה מזונות וא"כ לא שייך הנ"ל דנעשה כאומרת במה שמקבלת הקדושין דאדרבה כנ"ל. וא"כ שפיר ידה גופי' קני' לי' כל זמן שלא אמרה א"נ וא"ע כמו בהקדש כנ"ל ואי אפשר לומר שכסף יגמור להיות נשואה. משא"כ חופה שפיר י"ל שגומר כנ"ל:
אך עדיין מדאורייתא קשה דאין המעשה ידי' שלו ושייך הק"ו שיגמור כנ"ל. ולכאורה קשה ג"כ על הרשב"א שכ' דחופה קודם כסף מהני וכשמקבלת הכסף קידושין אח"כ נעשית נשואה למפרע ע"ש. וקשה כנ"ל דהא כיון שנעשית נשואה ע"י קבלת הכסף קדושין אח"כ וא"כ אין לה יד כלל לקבל דנעשה היד שלו עתה כנ"ל. ויש לחלק דדוקא בגט דבעינן נתינה משא"כ בקדושין היכא דאית לה הנאה מקודשת כמו אדבר עליך לשלטון כו' ולכך גם אף דאין לה יד מ"מ הא אית לה הנאה עכ"פ ע"י כנ"ל ושפיר מקודשת כנ"ל. אך י"ל הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ונעשה שלו ואין לה הנאה כלל ג"כ אך ז"א דהא נותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהוי כאומר על מנת שאין לי רשות כו' ואף למאן דפליג מ"מ י"ל הא דהוא לבעלה הוא משום איבה ע"ש. וא"כ לא שייך כאן איבה דהא אי נימא דהוא שלו א"כ אינו בעלה כלל דלא הוי קדושין דלית לה הנאה ושפיר הוא שלה דלא שייך התקנה כנ"ל, או כיון דבלא"ה אינו מועיל הוי ג"כ כאומרת א"נ וא"ע כמו בגט כנ"ל:
הרי"ף לא הביא דר"ה וכ' מנינא למעוטי חליפין וכ' הר"ן דמספקא לי' כו' ומ"מ תמוה שהי' לו להביא ולכתוב שהוא ספק קדושין כנ"ל וי"ל דלכאורה קשה להפוסקים דחופה יחוד הראוי לביאה בעינן ולכך צריכין לכתוב הכתובה קודם החופה משום דאסור לשהות בלא כתובה ואינו ראוי לביאה אינה מועיל כמבואר בר"ן ריש כתובות ובש"ע. וא"כ לכאורה איך נאמר כר"ה דחופה קונה וילפינן מדגומר כו' הא אי אפשר דהא חופה שגומר הוא דוקא בראוי לביאה וא"כ אינה קונה ג"כ רק בראוי לביאה וא"כ הא ארוסה לית לה כתובה וא"כ איך נימא דכמו שגומר קונה ג"כ החופה להיות ארוסה הא כיון דנעשה רק ארוסה א"כ אין לה כתובה ואינה ראוי' לביאה ושוב גם ארוסה אינה דאינה קונה כלל חופה זו כנ"ל. ואי"ל דג"כ מופרך ק"ו ושוב עדיף מגמר וקונה אף דאינה ראוי' לביאה ז"א דהא לא מופרך כלל דמדאורייתא באמת מותרת בלא כתובה רק עכשיו מדרבנן שתיקנו כנ"ל ממילא לא יקנה חופה כנ"ל. אך לא קשה כמ"ש הר"ן פ' המדיר דדוקא נשואה דאית לה כתובה שתיקנו לה וכשאין לה כתובה כלל אסור לשהות עמה אבל ארוסה שלא תיקנו לה כתובה כלל לא שייך איסור הנ"ל כלל ע"ש, וא"כ ממילא שפיר הוי כאן חופה הראוי' לביאה דכיון שהיא רק ארוסה לא שייך הנ"ל. אך לכאורה להפ' דחופה קונה וגומר בבת אחת וא"כ נעשית נשואה ושוב אית לה כתובה. אך א"כ באמת יש לה כתובה ורשאי לדור עמה והוי חופה הראוי לביאה ובאמת מועיל כנ"ל:
אמנם עכשיו דמספקא לן אי הלכה כר"ה אי חופה קונה או לאו א"כ נראה דאינו קונה כלל אף מספק דשפיר לא הוי חופה הראוי' לביאה כלל כיון דאי חופה קונה ממילא גומר ג"כ וא"כ אסור ממילא לבעול אותה מספק שמא חופה קונה וגומר וא"כ הוי נשואה ותיקנו לה כתובה ואעפ"כ אין לה כתובה דלא תוכל להוציא ממנו מספק שמא חופה אינה קונה כלל ואינה יכולה להוציא כנ"ל. ואם באמת חופה קונה וגומר ותיקנו לה כתובה ואעפ"כ לא תוכל להוציא ממילא אסור לבעול אותה ושוב הוי חופה שאינה ראוי' לביאה וממילא גם ספק לא הוי ואינו מועיל כלל כנ"ל. ומיושב הרי"ף ז"ל דכיון שמסופק אי הלכה כר"ה ממילא הביא כלל דר"ה דשוב אינו קונה גם מספק כנ"ל ומ"מ לא הביא מנינא למעוטי חופה כיון דמספקא לי' כנ"ל:
כיצד בכסף כו' אבל נתנה היא כו' ומשני נתן הוא ואמרה היא נעשה כנתנה היא ואמרה היא כו' ע"ש ואינו מובן למה נעשה כו' וי"ל דלכאורה קשה בנתן הוא ואמרה היא למה תתקדש אף אי מועיל אמרה היא כיון דאיירי בלא דיבר עמה על עסקי קדושי' דאל"ה מועיל כמ"ש הפ'. וא"כ הא קי"ל בח"מ ס' נ"ח סעיף ב' בנתן לא' דבר סתם אמרינן לשם מתנה יהיב לי' כיון שלא פירש וא"כ בשלמא באמר הוא א"ש כיון שפירש שנותן לקדושין א"כ אם לא תתקדש צריכה להחזיר וע"י הקדושין נעשה שלה ונהנית כנ"ל אבל כאן כיון שנתן הוא סתם א"כ ממילא בלא הקדושין ג"כ אינה צריכה להחזיר דהא לא ידעינן כלל שנתן לשם קדושין כיון שלא דיבר עמה כנ"ל. וא"כ נהי דיועיל אמירה דידה מ"מ הא אינה נהנית, כלל במה שמתקדשת כיון שכבר נתן לה במתנה כנ"ל וגם אם לא אמרה שתתקדש לא היתה צריכה להחזיר כנ"ל:
אך י"ל למאי דמבואר בכריתות דף כ"ד דקי"ל דלא כר"ל בנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בה הוא של הנותן דכי יהיב מתנה אדעתא דליקבל מיני' ע"ש וא"כ כאן אם אומרת בשעת נתינה שמקבלת לשם קדושין ולא למתנה א"כ אף שנתן הוא למתנה מ"מ כיון שהיא אינה רוצה בהמתנה א"כ שוב הוא שלו עדיין דכי יהיב כו' וממילא יכולה להתקדש דנהנית בקדושין דנעשה שלה דבלא הקדושין הי' שלו כנ"ל. אך כיון דנקט נתן כו' ואמרה דמשמע שאמרה אחר הנתינה וא"כ מה מועיל כיון שכבר קנתה כמבואר שם באומר לאחר שבאת לידו בטילה היא כו'. ואף דאיירי תוך כדי דיבור של הנתינה מ"מ נהי דיכולין תוך כ"ד לחזור מ"מ הא אין זה חזרה שאינה אומרת שחוזרת ואינה רוצה בהמתנה רק הריני מקודשת במתנה זה כנ"ל. אך י"ל דמהני מטעם הודאה כמבואר שם בש"ס ע"ש וגם כאן הא מודית שלא קיבלה לשם מתנה רק לקידושין דגם לשעבר משמע היכא דהוי הודאה מהני ע"ש וא"כ הוא מודה שהוא שלו וזה מהני אף לאחר הנתינה כיון שמודה שמתחילה לא קיבלה למתנה. אך לכאורה לענין איסור לא מהני הודאת בע"ד ואיך נאמין לה ושמא קיבלה למתנה ומשקרת ולא הוי קידושין אך נהי דלא מהני הודאתה מטעם נאמנות מ"מ הא מהני מטעם קנין שאודיתא קניא כמו באיסר גיורא וא"כ עכ"פ נעשה עכשיו שלו כיון דמודית שהוא שלו שלא קיבלה למתנה ואף שהוא שקר מ"מ קונה אותו עכשיו בהודאתה כנ"ל. אמנם להנ"ל א"כ שוב הוי נתנה היא ואמרה היא דהא גם בנתן הוא ואמרה היא מ"מ כיון דמהני רק משום שמקנה לו עכשיו א"כ ממילא הוי ג"כ נתנה היא דמקנה לו בשעת הקדושין. ושפיר משני דנתן הוא ואמרה היא נעשה כמו שנתנה היא ואמרה היא דלא מהני כנ"ל. ואף שיש לדחות דמועיל כה"ג שמקנה לו בשעת קדושין כמו בשנוי רשות שקונה אז בשעת הקדושין ואעפ"כ מועיל אף דיאוש לחוד לא קנה. מ"מ אינו מוכרח דשם פעולתה שתקנה היא משא"כ הכא. עוד לא דמי ע"ש. שוב ראיתי בר"ן לקמן גבי תן מנה ואקדש לך שכ' דאיירי כאן באמרה בשעת נתינה דאל"ה לא מהני וכ' ג"כ דכ"ש די"ל כאן שנתן למתנה ע"ש. ולמ"ש י"ל כמ"ש לדעת האחרים שהביא שם ע"ש:
ספיקא הוא כו'. ונסתפקו אי דוקא בלא דיבר עמה על עסקי קדושי' אז באמרה היא הוי כי תלקח כו' כיון דבעינן אמירתה כו' משא"כ דיבר עמה שאין צורך כלל לאמירתה ויש חולקין דגם דיבר עמה הוי ספק דמדנקט סתם משמע בין דיבר עמה בין לא דיבר עמה הוי ספק ע"ש:
ובאמת לדיעה הנ"ל קשה מ"ט הוי ספק דבשלמא לדעת הרא"ש הוא טעמא דהוי ספיקא כמ"ש הר"ן מה שהיא אומרת הוי כדיבר עמה ושוב אין הקדושין מאמת אמירתה כו' ע"ש אבל לדעה הנ"ל דגם דיבר עמה אינו מועיל למה הוי ספיקא ואין לומר דזה עצמו הוא הספק אי דיבר עמה מועיל או לא דא"כ בלא דיבר עמה למה הוי ספק דהוי ס"ס כיון שזה עצמו הוא ספק אי אמירתה הוי כדיבר עמה ובדיבר עמה ג"כ הוי ספק כנ"ל. ודוחק לומר דלדיעה הנ"ל אמרינן דאמירתה הוי ודאי כדיבר עמה כו'. ויש לומר דהא באמת אינו מובן למה בדיבר עמה לא יועיל ולמה תיגרע באמירתה כיון שאין צורך לאמירה דידה איך נקרא כי תלקח כו'. אך י"ל הטעם כמו דאמרינן בש"ס ב"מ ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק זכה בה כו' ופריך הא הראשון קנאה בד' אמות ומשני כיון דנפל עלי' ולא הי' צריך לנפילה זו כיון שקנאה וא"כ גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני ושוב לא קנה כלל דנפילה אינו קונה ע"ש וא"כ שפיר גם כאן י"ל כיון שדיבר עמה ונתן לה אח"כ וסגי בהנתינה לחוד ומקודשת ואין צורך לאמירתה א"כ כיון שאמרה גלית אדעתה דבאמירתה ניחא לה להתקדש ולא בהנתינה לחוד כנ"ל כיון דתלוי בדעתה ג"כ וממילא כיון דאמירה דידה לא מהני שוב אינה מקודשת כלל וממש כמו התם ושפיר מגרע באמירתה ולכך אף בדיבר עמה אינו מועיל להיות ודאי קדושין רק ספיקא כנ"ל:
ולפ"ז מיושב שפיר הנ"ל דגם בלא דיבר עמה ג"כ הוי ספק כמ"ש הר"ן די"ל דאמירתה הוי כדיבר עמה כו' וא"ל כנ"ל דהא גם דיבר עמה הוי ספק ז"א דהא כל הטעם בדיבר עמה הוי ספק משום כיון דאמרה גלית דעתה כו' דאל"ה למה אמרה כיון שאין צורך כלל לאמירתה כנ"ל. וא"כ כאן בלא דיבר עמה דאדרבה טוב יותר כיון דרק ע"י אמירתה אמרינן דהוי דיבר עמה לא שייך גלית דעתה דאל"ה למה אמרה ז"א דאי לא הי' אומרת לא הי' כלל דיבר עמה כיון דע"י זה הוי דיבר עמה כנ"ל ולא שייך טעם הנ' ושוב אם הי' אמירתה כדיבר עמה הי' ודאי קדושין דלא שייך גלית דעתה ואין כאן רק הספק אי תקרא זה דיבר עמה אי לא ושפיר בין דיבר ובין לא דיבר הוי ספק דבדיבר עמה הוי הספק אי נימא גלית דעתה כנ"ל ובלא דיבר הוי הספק אם אמירתה הוי כדיבר עמה דכאן אם הי' כדיבר עמה לא הי' ספק כלל דהי' ודאי לא שייך הנ"ל וא"ש. ואין להקשות מהא דאיבעי' לי' בהנך לישנא לקמן אי הם לשון קדושין ואמר אי כדיבר עמה גם בשתיקה סגי ומשני א"ד למלאכה כו' ולמה לי' הא בל"ז כיון דאמר ואין צורך גלי דעתי' דבאמירה ניחא לי' שתתקדש וכיון דהאמירה אינו מועיל לא מהני כלל כנ"ל. אבל ז"א דהתם כיון שרצונו לקדשה מאי בכך שאמירה זו אינה לשון קדושין הא כיון שאינו לשון טוב עכ"פ אינו מגרע כלל והיא כיון שתתקדש וממילא בדיבר עמה מהני משא"כ הכא כיון שרצונה להתקדש באמירתה ממילא הוי כי תלקח כו' ועיין בתוס' רי"ד שפסק ג"כ באמרה היא דגרע וגם בדיבר עמה מקודם על עסקי קדושין לא מהני ע"ש. וכן בהריני אישיך כו' שפ' הרמב"ם וש"ע ג"כ דאף דיבר עמה כו' אינה מקודשת ע"ש וי"ל ג"כ טעם הנ"ל דגלי דעתי' דבאמירה זו ניחא לי' דתתקדש כו' כמו התם בנפל עלי' כו' ולהחולקים י"ל דבשלמא בנפילה גלי דאינו רוצה כלל לקנות בד' אמות אבל כאן עכ"פ רוצה שגם בנתינה תתקדש רק בהאמירה ג"כ וכיון שמתכוונית גם בנתינה לשם קדושין לכך מועיל ממילא כנ"ל:
הנה המפ' הקשו למה באמת להפ' דדיבר עמה מהני באמרה היא כו' ולמה לא יועיל גם בלא דיבר כו' דהא אמירתה הוי כדיבר עמה כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש. ויש לישב די"ל הטעם דדיבר עמה מהני ואף דלכאורה מגרע אמירתה כמ"ש וי"ל דהנה לכאורה קשה למאי דאמר בכריתות וגיטין פ' השולח דגט זה בטל הוא מבוטלת וכה"ג כשלא אמר יהי' משמע לשעבר ואינו מועיל כלל או הרי הוא חרס דהוי כאומר שהוא כבר בטל אבל אינו מבטלו עכשיו ולא מהני כלל ע"ש. וא"כ לכאורה למה מועיל כשאומר הרי את מקודשת לי הא הוי כהרי הוא חרס ומשמע ג"כ דהיא כבר מקודשת ואינו מקדשה עתה ולמה יועיל וכמו התם כנ"ל. ולדידן י"ל כיון שאומר הרי כו' בזה משמע שפיר שמקדשה בזה אבל בברייתא דליתא בזה רק סתם הרי את כו' קשה דלמה מהני כנ"ל:
אך י"ל דהא מסיק התם ריש השולח דהני לישני ב' לשונות משמע לשעבר ולהבא ובכל מקום לישנא דמהני בי' קאמר היכא דמועיל לשעבר אמרינן משמע לשעבר והיכא דמהני להבא שפיר משמע להבא כיון דב' לשונות משמע כנ"ל:
אמנם לכאורה באמרה היא הריני מקודשת הריני ארוסך למה אמרינן דהוי כי תלקח כו' הא כאן קשה שפיר כנ"ל כיון דמשמע לשעבר ג"כ ואי משמע לשעבר ודאי דלא הוי כי תלקח כו' דהא אינה מתקדשת עתה רק אומרת שהיא כבר מקודשת ורק משום דלהבא הוא הוי כי תלקח כו' ואינו מועיל וא"כ קשה דשוב נימא דלשעבר משמע דהא לישנא דמהני בי' קאמר וכאן הוא להיפך דאי להבא לא מהני כנ"ל אך זה טעות דממ"נ אי לשעבר משמע א"כ ליכא אמירה כלל עכשיו שתתקדש כיון דליכא רק אמירתה ואי להבא הוי כי תלקח ולכך אינו מועיל אמנם בדיבר עמה על עסקי קדושין דנתינה לחוד מהני רק דנימא דע"י אמירתה גרע דהוי כי תלקח כו' א"כ שפיר י"ל כנ"ל דכאן משמע שפיר לשעבר ואינו משמע כלל אמירתה להבא דאי להבא לא מהני כנ"ל. ולכך אמרינן דמשמע לשעבר וממילא אף דליכא אמירתה שוב מועיל הנתינה לחוד דהא דיבר עמה. ועכ"פ אינה מגרע אמירתה כיון דמשמע לשעבר שכבר מקודשת לא הוי כי תלקח כו' ולכך סוברים שפיר דמהני דיבר עמה כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל דנימא גם בלא דיבר כו' דזה מיקרי דיבר עמה מה דאמרה היא. ולהנ"ל א"ש דאף דמיקרי דיבר עמה אינו מועיל דמגרע גרע באמירתה ולא מהני דיבר עמה. ואי משמע לשעבר ואין אמירתה שתתקדש עכשיו א"כ ג"כ לא מהני דשוב לא הוי דיבר עמה כיון דלשעבר משמע כנ"ל וממ"נ לא מהני כנ"ל:
ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. והקשה הר"ן ז"ל כיון דהוא ספק חיישינן מדאורייתא ולמה מדרבנן ע"ש וגם הרי"ף בשאר ספיקות פ' דמדאורייתא וכאן מדרבנן ע"ש. וי"ל דהנה לכאורה כיון דאמרינן בסתם נתינה כשנותן דבר לאדם ולא פירש אמרינן לשם פקדון נתן וע"ש לדעת הרבה פ' במל"מ פ"ג דה"א. והנה כאן איירי בלא דיבר עמה מתחלה ואין אנו יודעין כלל אם נתן לשם קדושין דאל"ה סגי בנתינה לחוד וא"כ אמרינן דלפיקדון נתן להפ' הנ"ל. רק בנתן הוא ואמרה היא נימא דאף דלפיקדון נתן מ"מ כשאומרת אח"כ הריני מקודשת מתקדשת אז. והנה הרש"ך נסתפק בטלי קדושין מע"ג קרקע אי הוי קדושין אי לא ולכאורה ביש לו פיקדון בידה ומקדשה אח"כ בו איך מקודשת הא הוי טלי קדושיך כו' דאינו נותן לה אז והטעם שכ' הב"ש דמיקרי בנתינה בא לידה לא שייך באמת רק הטעם דמועיל דהא פיקדון כל היכא דאיתי' ברשותי' דמרי' איתא וקודם הקדושין הי' ברשותו וא"כ כשמקדשה אח"כ ואומר הרי את כו' בזה נעשה שלה ונותן לה אז וזה עצמה הוי נתינה דבשלמא טלי קדושיך מעג"ק באמירתו לחוד עדיין לא קנתה רק כשנוטלת וזה המעשה אינה על ידו משא"כ בפיקדון זה שנעשה שלה הוא רק על ידי דיבורו ושפיר הוי נתינה כנ"ל:
אמנם לפי המבואר בתוס' גבי גט בידה ומשיחה בידו ריש ב"מ דאם קפצה ידה בחוזק אח"כ עד שאינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מ"מ כ' תוס' דאינה מגורשת דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דזו המעשה הוא על ידה שקפצה ידי' כו' ע"ש. וא"כ הכא בנתן הוא ואמרה היא כיון דאמרינן לפיקדון נתן לה רק מ"מ אח"כ כשאומרת הריני מקודשת כו' אז נעשה שלה ומקודשת א"כ שוב הוי כמו קפצה ידי' בחוזק דזו הנתינה הוי על ידה מה שנעשה שלה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ גם נתינה לא הוי ממילא ובנתן הוא ואמרה היא לא תתקדש כלל דנהי דסגי בנתינה הא גם הנתינה אינה מועלת כנ"ל. דכל הטעם דיועיל באמרה היא כ' הר"ן דסגי באמירתה ובשתיקה ששותק ונתרצה וא"כ הוי כטלי קדושיך כו' דגם בטלי קדושיך היא מתרצה במה שנוטלת מעג"ק ואעפ"כ כיון שהוא ע"י מעשה דידה אינו מועיל כנ"ל. וגם כאן כיון שהוא ע"י אמירתה רק שמתרצה כנ"ל:
אמנם י"ל דמה דאמרינן טלי קידושיך כו' אינו מועיל היינו דוקא היכא שצריכה להתקדש בתורת נתינה ולא בתורת הנאה כמו במתנה ע"מ להחזיר וכה"ג דאין הנאה ואינה מקודשת רק מטעם נתינה כו' לכך שפיר בטלי קדושיך כנ"ל לא מיקרי נתינה. אבל היכא שיש לה הנאה ומקודשת מטעם הנאה דלא בעינן נתינה כמו אדבר אליך לשלטון כו' ודאי דמועיל גם טלי קדושיך מעג"ק כנ"ל ולכך ממילא א"ש הכא דמתקדשת מטעם הנאה שפיר גם בנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין כנ"ל אף דהוי כטלי מעג"ק:
וממילא יש לישב קושית הר"ן דהנה הפ' הקשו בכל ספק קדושין הא קי"ל דלאו לטיבועין נתנו וצריכה להחזיר הכסף קדושין וא"כ למה הוי ספק הא אין לה הנאה כלל כיון שיודעין בשעת קדושין שצריכה להחזיר. ותירצו דמ"מ נהי דאינו מועיל מטעם הנאה מ"מ מהני דהוי נתינה דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דמדאורייתא מקודשת וכאן לא דמי לחליפין ע"ש. וא"כ ממילא מיושב כיון דאמרינן בנתן הוא ואמרה היא דהוי ספק כו' א"כ נראה דגם ספק לא הוי דהא צריכה להחזיר הכסף קדושין כנ"ל. רק דנימא דמהני מטעם נתינה כנ"ל ושוב אינו מועיל כלל דהוי טלי קדושיך מע"ג קרקע כנ"ל וכיון שהוא מטעם נתינה שוב לא הוי קדושין כלל כנ"ל. ואמר הש"ס שפיר דספיקא הוא וממילא כיון דהוי ספק שוב מדאורייתא אינה מקודשת כלל אף מספק רק מדרבנן חיישינן ולכך כ' הרי"ף ז"ל רק מדרבנן משא"כ בשאר ספיקות שפיר הוי דאורייתא כנ"ל:
ומיושב ג"כ הרמב"ם ז"ל דפ' דהוי ס' דאורייתא דלטעמי' אזיל דפ' דמתנה ע"מ להחזיר דאינו מועיל מדאורייתא דבעינן דוקא שיהי' לה הנאה ולא סגי בנתינה לחוד ע"ש. וע"כ צ"ל גם בספק קדושין דמועיל מטעם הנאה וא"כ גם טלי קדושיך כו' הוי קדושין אף בספק ושפיר ממילא הוי כאן ס' דאורייתא כנ"ל וא"ש. וטעם הב"ש שלא חילק בטלי קדושיך אי מתקדשת מטעם הנאה כנ"ל י"ל כמו מקדש במלוה דאינה מקודשת ואף דבהנאת מחילת מלוה מקודשת מ"מ כשאינו אומר בפירוש דעתה אגוף הנתינה ואינה מועיל וכן בטלי קדושיך בסתם י"ל ג"כ כנ"ל ולא מהני אף היכא דאית לה הנאה ג"כ כנ"ל:
עוד י"ל בש"ס כיון דספיקא הוא הוי מקדש בלא עדים כמו בס' קרוב לה שכ' המרדכי הביאו הב"ש כיון דהס' הוא אם נעשה כלל מעשה הקדושין ע"ש. וגם כאן הס' אם הי' הנתינה כלל לקדושין אם נתרצה או לא ויש לדחות. או י"ל דהוי ידים שאינם מוכיחות דלא הוי ס' ע"ש. ויש לדחות ג"כ:
אך מ"ש הוא בנתן מקודם ואח"כ אמרה כדעת האחרים שהביא לקמן הר"ן גבי תן מנה דאיירי כאן בנתן קודם ע"ש. אבל להר"ן ז"ל לקמן שפי' דאיירי באמרה בשעת הנתינה לא שייך הנ"ל וסובר שאף שיודעין שנתן לשם קדושין מ"מ לא מהני בלא אמירה דידי' ע"ש:
עוד י"ל קושיית הר"ן ז"ל דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ובקדושין יכול ג"כ לעשות שליח לאשה שתקדש לו אשה אחרת כמבואר בפ' ובש"ס גיטין לענין גט. והנה סוף פ"ב דגיטין אמר בש"ס גבי אשה עצמה מביאה את גיטה כו' דמשני דאמר לה הוי את שליח להולכה וכי מטית להתם אתנחי' אארעא וקבלית את גיטך כו' ופריך הא הוי טלי גיטך מעג"ק ומשני שוי התם שליח לקבלה כו' ומבואר דיכול לעשות לאשתו עצמה שליח להלכה ליתן לעצמה את הגט כנ"ל. ולכאורה ממילא גם גבי קדושין יכול לעשות לאשה עצמה שליח לקדש את עצמה לו בשליחותו דמה חילוק בגט דיכול לעשות אותה שליח להולכה ואמרינן דבמקום הבעל קאי ואין חילוק בינה לאחרת וכן בקידושין ג"כ כשעושה אותה שליח היא במקום הבעל לקדש את עצמה וכמו אלו הי' עושה שליח לאשה אחרת לקדש אותה אמנם נראה דהא חזינן דהתם בגט דאמר הוי שליח כו' ואנחי' אארעא וקבלית גיטך ולמה לי' אנחתי' אארעא הי' לומר בפשיטות שתתן לעצמה בשליחותו וע"כ דאינו מועיל בכה"ג. אך נראה דהיינו משום דבכה"ג לא הוי נתינה כלל כיון שהוא בידה בשליחותו של הבעל וא"כ אל מי נותנת שיהי' נקרא נתינה ואין כאן נתינה כלל רק שיהי' נעשה ממילא מידו ידה וזה לא מהני כנ"ל. ולכך צריך לומר אנחי' אארעא כו' ובזה כלה השליחות והוי נתינה כשמקבלת אי לאו משום טלי גיטך כו' וכן שוי את שליח לקבלה ג"כ מועיל כנ"ל ע"ש. וכן בקדושין. ממילא י"ל ג"כ דלא מהני כשנותן לה הכסף שתקדש לעצמה בתורת שליחות דג"כ לא שייך נתינה כיון שהיא במקום הבעל דשלוחו כמותו וא"כ אל מי נותנת ולא מהני. אבל נראה באומר לה אתנחי' אארעא בשליחותו וקבלי קדושיך מהני באמת להפ' דטלי קדושיך מעל גבי קרקע מהני ע"ש. או י"ל הטעם דאינו מועיל כנ"ל משום שאי אפשר שתהי' מגרש ומתגרשת בבת אחת ועל דבר א' תהי' נקרא שתיהם ולכך לא מהני כנ"ל כיון שבשעת הנתינה צריכה להיות שתיהם אבל באנחי' ע"ג קרקע שפיר מהני כנ"ל. אמנם נראה בקדושין דיש ב' דברים הנתינה והאמירה וא"כ למ"ד מילי מימסרן לשליח וא"כ יכול לעשות שליח על האמירה לבד וכשנותן בעצמו ועושה שליח על האמירה ג"כ מהני וא"כ נראה דיכול לעשות שליח להאשה עצמה על האמירה דכאן לא שייך הטעם דגבי הנתינה כנ"ל. דבהאמירה היא שלוחו כמו אשה אחרת שעשאה שליח והיא כמותו ולענין הריני מקודשת והיא מתרצית מהני ממילא והוי כמו אנחי' אארעא בנתינה כנ"ל. וא"כ ממילא נראה דכמו בשליח אחר שמקדשה אומר הרי את מקודשת לפלוני וא"כ כשעושה לאשה עצמה שליח כנ"ל. א"כ תוכל לומר הריני מקודשת לך דאומרת לעצמה בשליחותו הרי אני מקודשת לפלוני ולא שייך לומר דהוי כי תלקח אשה לאיש דז"א דאין אמירתה בשבילה שהיא מתקדשת כו' רק דהיא שלוחו וכמותו ואמירתה היא כאמירתו שתתקדש והוי כי יקח כו' דשפיר הוא האומר כיון דשלוחו של אדם כמותו כנ"ל. דאין לומר דמ"מ הוי כי תלקח דז"א דהא גם בגט בעינן ושלחה ולא שתשלח עצמה ואעפ"כ מהני התם וע"כ כיון דבשליחותו הוא הוי ושלחה כנ"ל. וגם הכא כיון דהאמירה בשליחותו שפיר הוי כי יקח דהוא הלוקח ומהני כנ"ל. וא"כ נראה דגם בלא עשה אותה שליח מ"מ למ"ש הרא"ש גבי ארצי' ארצי קמי' כו' דכשגילה דעתו שרוצה לקדשה יכול אחר לקדשה בשבילו גם בלא שליחות דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דזכות הוא לו מהני כו' דזכי' מטעם שליחות כו' וא"כ כאן לכאורה בנתן הוא ואמרה היא למה לא יועיל משום כי תלקח הא כיון דרוצה לקדשה וזכות היא לו וא"כ אמירתה מועיל שפיר מטעם שליחות אף דלא עשאה שליח וממילא הוי כי יקח דאמירתה הוא בשבילו מטעם שליחות כנ"ל ושפיר תתקדש כנ"ל וכמו בעשאה שליח בפירוש דהי' מועיל כנ"ל והוי שפיר כי יקח כנ"ל. אך י"ל דבאמת מהאי טעמא הוי ספק דהא ודאי לא הוי דכוונתה הוא בתורת שליחות דשמא היא לעצמה שרצונה להתקדש כו' והוי כי תלקח כו'. ולכך הוי באמת ספק בנתן הוא ואמרה היא כנ"ל דשמא הוא בתורת שליחות ומהני כנ"ל:
אמנם עכשיו דהוי ספיקא שוב י"ל דגם ס' לא הוי דשוב לא הוי זכות לו כיון דעדיין אינה מקודשת גמורה וכמ"ש המל"מ בעשה שליח לקדש סתם וקידש קדושי ספק דהוי שינוי בשליחות דמסתמא אינו רוצה בספק ע"ש וממילא בסתם לא הוי זכות כלל וא"כ ממילא גם ספק אינו דלא שייך בשליחותו כיון שלא עשאה שליח והיא רק לעצמה והוי כי תלקח כו' ולכך אמר ספיקא הוא ומדאורייתא ממילא גם ספק לא הוי וחיישינן רק מדרבנן כנ"ל. וגם הרי"ף פ' דרק מדרבנן משא"כ בשאר ס' כנ"ל:
מ"ש לעיל דהרי את מקודשת ב' לשונות משמע עבר ולהבא. ובאמת ז"א כמ"ש תוס' גיטין ריש השולח דכמו הרי הוא הקדש דמשמע להבא ע"ש. אך אינו מוכרח דהא לא דמי לגמרי להקדש ע"ש. וגם דוקא בלשון הרי את מקודשת דהוא לשון הקדש משא"כ הרי את מאורסת כו' דאינו לשון הקדש כמ"ש תוס' לענין פשטה קדושין בכולה ע"ש:
למימרא דסבר שמואל ידים שאינם מוכיחות הויין ידים כו' ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו הא ל"ה לא הוי ידים כו'. והקשה בס' ע"י דלמא כשנזיר עובר לפניו הוי ודאי נזיר וכשאין נזיר עובר לפניו לא הוי רק ספק וגם בקדושין כשלא אמר לי הוי ספק קדושין וכשאמר לי מקודשת ודאי ע"ש:
ונראה לישב דהנה הוא ז"ל בעצמו כתב עוד דגם בנזיר עובר לפניו לא הוי ידים מוכיחות לגמרי רק דהוי מוכיח קצת והקשה ג"כ אמאי הוא נזיר ודאי כיון דלא הוי מוכיח לגמרי. ונראה דהנה תוס' ד"ה הב"ע כתבו דלכך בגירושין מגורשת אף דהוי ג"כ ידים שאין מוכיחות משום דבשלמא בקדושין אם לא אמר לי יכול להיות שקדש האשה לפנינו בתורת שליחות וכן בנדרים אם אין נזיר עובר לפניו יכול להיות דאמר אהא בתענית אבל בגירושין אינו יכול לגרש את אשת חבירו ולכך הוי מוכיח ומגורשת ע"ש:
ולפ"ז מיושב קושייתו השני' דבנזיר עובר לפניו ג"כ הוא ספק דז"א כיון דהוא ס' ממילא הוא ודאי דשפיר הוי ידים כמו בגירושין שאינו יכול להיות שכיון אהא בתענית ז"א דעל תענית הוי ידים שאינם מוכיחות לגמרי דלענין תענית לא מהני כלל מה שנזיר עובר לפניו ולא הוי בתענית כלל וממילא מוכח שכיון אהא בנזיר דהוא עכ"פ ספק וממילא דהוא ודאי כמו בגירושין. דבאמת קשה איך חלקו תוס' בין גירושין לקדושין ונזיר הלא גם בנזיר ודאי כיון אהא בנזירות דאי כיון על תענית הוי ידים שאינן מוכיחות. אך ז"א דגם עכשיו הוא ידים שאינן מוכיחות אבל בנזיר עובר לפניו ממילא כיון דאי כיון אנזירות הוי עכ"פ ספק ואי כיון על תענית לא הוי ידים כלל והוי עכשיו כמו בגירושין והוי נזיר ודאי:
ולפ"ז מיושב קושייתו הראשונה מאי פריך הש"ס דלמא סבר שמואל דאף באין נזיר עובר לפניו הוי ספק. ולפמ"ש א"ש דאם נאמר דבאין נזיר עובר לפניו ג"כ הוי ספק ובכל ידים שאינן מוכיחות הוי ספק א"כ נשאר קושיית ע"י השני' דאף בנזיר עובר לפניו לא הוי מוכיח לגמרי ולא יהי' אלא ספק וא"ל כמ"ש דכיון שהוא ספק ממילא הוא ודאי כמו בגירושין דלא יוכל להיות שכיון אהא בתענית דהוי ידים שאין מוכיחות. ז"א כיון דגם אם כיון אהא בתענית ג"כ הוא ספק כמו בכל ידים שאינן מוכיחות ממילא עכשיו שנזיר עובר לפניו ג"כ אינו אלא ספק דלא הוי כגירושין ופריך שפיר וא"ש.
תנו רבנן בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתי הרי זה מקודשת. אבל האשה נתנה לו ואמרה לו הריני מקודשת לך הריני מאורסת לך הריני לך לאנתו אינה מקודשת ודייק מרישא טעמא דנתן הוא ואמר הוא. הא נתן הוא ואמר היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה אינ' מקודשת טעמא דנתנה היא ואמרה היא אינ' מקודשת הא נתן הוא ואמר' היא מקודשת. ומתרץ ה"ק נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת. נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישי' מדרבנן שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם שמא לא היו הראשונות קידושין וחלו קדושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני וכתב הר"ן ז"ל והאי לישנא דאמרינן ספיקא הוא דחיישינן מדרבנן מספקי לי טובא דכיון דספיקא הוא ה"ל ספיקא דאורייתא והיכי קאמר דחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש. ורב אלפ"ס ז"ל כתב בלשון זה בהלכות ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט ולא כתב וספיקא היא ונראה דס"ל דכי אמרינן ספיקא הוא לאו דווקא דמדינא פשיטה דלא הוו קידושין כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק. ולישנא דספיקא לא אתי שפיר והרמב"ם ז"ל כתב בספר הנזכר נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת בספק ולא הזכיר מדרבנן כלל אלא ספק קידושין ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאי אפשר לומר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן בי' העמד על חזקתו והסכימו בו כל גדולי אחרוני' ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו ה"נ מדינא אית לן למימר הכי ותהא מותרת לינשא אלא מפני חומרא דא"א אסרוה מדרבנן ומ"ה אמרינן הכי דספיקא הוא וחיישינן מדרבנן אבל רב אלפס ז"ל כתב לקמן בפרקין בבעייא דרב מרי בכלב הרץ אחריה דסלקי בתיקו וה"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ וכן נראה עיקר בעיני דהכא ספיקא מדאורייתא וחיישינן מדרבנן לאו דוקא אלא כלומר מאחר שאין וודאי קידושין מדאורייתא אלא מספק ואזלינן לחומר' קאמר וחיישינן מדרבנן כלומר להצריך גט. לכן נראה בעיני עיקר שלא להקל אף כי הטור כתב סתמא ספק הוא וכתב הוא כדברי אביו הרא"ש שתפס לשון הרי"ף וחיישינן מדרבנן ונ"מ שאם קדשה השלישי קידושי דאורייתא אחר מיתת הראשון שצריכה גט מן השלישי דשמא קידושי הראשון הוו קידושי דאורייתא וקדושי השני לא חלו ונמצא שחלו קדושי השלישי משא"כ אי צריכה גט מן הראשון מדרבנן אף שאינו קדושין כלל א"כ קדושי השלישי לא חלו כלל. ועוד איכא נ"מ אי מת השני ויש לו אשה אחרת ואותה הספיקה היא ערוה ליבם דאינה פוטרת צרת' לגמרי אלא חולצת ולפי ענין זו איכא נ"מ אפי' גירשה השני ויש לו אח מן האם ואח"כ נשאה אחיו מן האב אותה אשה של אחיו מן האם ונפלה לפניו אותה אשה ועוד אשה אחרת דאם היה קידושי השני קידושי' גמורין א"כ הוי גרושת אחיו ופטור מן החליצה משא"כ בספק שאפי' היא צריכה חליצה:
(וכתב הרא"ש דאיירי שלא דיבר עמה מתחלה על עסקי קידושין דאלו דיבר עמה מתחלה על עסקי קידושין אפי' נתן לה בשתיקה מקודשת כדאית' לקמן ובשביל אמירתה בוודאי לא גרע):
והיכא שנתנה היא ואמר הוא מחלקינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת ובאינו חשוב שאינה מקודשת. וכתב הרא"ש וז"ל והא דפשיט' לי' לרבותינו ז"ל לפרש דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת כלל משום דעיקר קיחה היינו נתינת כסף ובעינן כי יקח איש. אבל מלישנא דגמרא ליכא למידק מדלא הזכיר התלמוד נתנה היא ואמר הוא מקודשת אלמא ס"ל דלא הוו קידושין כלל דאיכא למימר משום דלא פסיק' לי' דהא באדם חשוב מקודשת וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט ע"כ. והר"ן בוזי כתב דאיכא לדקדק דמנ"ל דבנתנה היא ואמר הוא דפשיטא לן דבאינו אדם חשוב דלא הוו קידושין דלמא בדידי' נמי מספקא לן כי היכי דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא ואיכא למימר דלא דמי דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון דבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה כשם שהיו אומרים בנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא דשתיקה דידה כהודאה. וכאן נמי כיון שהוא שותק בשעת נתינה י"ל שהוא מסכים לדבריה ואעפ"י שלא פירש הוה לי' כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קדושיה ולא פירש דקי"ל כר' יוסי דאמר דיו הלכך איכא למידק דה"ל כנתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומשום הכי ליכא לספוקי דלהווי קידושין. והא דאמרינן נתן הוא ואמרה היא דספק קידושין הוא כתב הרא"ש דווקא בשלא דיבר עמה על עסקי קידושין. אבל דיבר עמה על עסקי קידושיה לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע וכ"כ הטור. וכתב עוד וז"ל וכתב הרמ"ה מכ"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוי וודאי קידושין אפי' אם אין עסוקין באותו ענין. והנה מה שכתב אפי' אם אין עסוקין באותו עניין לאו דווקא קאמר דה"ה אפי' לא דיבר עמה על עסקי קידושין והרמ"ה שהזכיר עסוקין באותו ענין העיקר תפס דלא מהני דיבר עמה על עסקי קדושין אלא עסוקין באותו ענין כדלקמן והיכא שאינן עסוקין באותו ענין דאינה מקודשת. נראה בעיני דאין כאן בית מיחש כלל להצריכה גט מספק ועיין בפרק האיש מקדש סימן י"ח גבי חיישינן לסבלונות אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב דנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא ולא נראין דבריו:
אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתי הרי זו מקודשת הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש פי' אין כאן אפי' ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה ואין חילוק דיבר עמה מתחלה על עסקי קדושיה משום דהני לישני גריעי. וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ה"ז מגורשת איני אישך איני בעליך איני ארוסיך אין כאן בית מיחוש פי' אף לפסלה לכהונה. אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות פי' בית יד אחיזת הדבר אע"פ שאינו מוכיחות אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן הוון ידים פירש ואמר דלדידה קדשה והתנן האומר אהא פי' אהי' הרי זה נזיר והווינן בה ודלמא אהא בתעני' קאמר ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו פי' דודאי אהיה אני כזה קאמר טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא אלמא בעינן הוכחה הכא במאי עסקינן דאמר לי. אי הכי מאי קמ"ל הני לישנא בתראי פי' לישנא בתראי דקא' בהו אין כאן בית מיחוש בין בקידושין בין בגירושין קמ"ל הכא כתי' כי יקח ולא שיקח את עצמו והכ' כתיב ושלח' ולא שישלח את עצמו. והקשו התוס' ותימא דהכא משמע דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ובריש מסכ' נדרים אמר האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש ממך מורחק אני ממך שאינו אוכל לך שאינו טועם לך אסור וקאמרי' עלה בגמר' אמר שמואל בכולן עד שיאמר איני אוכל לך שאיני טועם לך ומסיק מ"ט דלמא מודרינא ממך דלא משתעיינא בהדך משמע מופרש אני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מורחק אני דלא קאמינא בד' אמות דילך משמע. ופריך לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשני שמואל אוקי מתניתין כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לאו ידים מדקאמר שמואל אוקי מתניתין כר' יהודא מכלל דהוא לא סביר' לי' כוותיה אלא ס"ל דהוון ידים ואין לפרש דשמואל מוקי מתניתין כר' יהודא וסבר לי' כוותיה מדאמר בתר הכי מאי דוחקי' לשמואל לאוקמי מתניתין כר' יהודא ומאי קשי' אמאי דחיק ומוקי מתני' כר' יהודא משום דס"ל כוותי' לכך מוקי כר' יהודא אלא ודאי קים ליה דהוו ידים ועוד דאמר בגטין גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודא אומר ודן די יהוו לך מינאי. הוא גופו של גט ופליגי רבנן עליה ושמואל סבר כרבנן תירצו די"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וידים שאין מוכיחות כלל כי הני וודאי קאמר שמואל לאו ידים. אבל בהאי דנדרים הוי מוכיחות וכן ההי' דגיטין דהרי את מותרת לכל אדם דהוי גופו של גט נמי הוי ידים מוכיחות דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו כו' והנה עיקר הקושי' שבנה עליו היסוד ליתי' לפי דברי הר"ן שכתב בפי' בנדרים וז"ל אין שמואל מוקי למתניתין כר' יהודא כלומ' אין וודאי הכי ס"ל לשמואל דמוקי למתניתין כר' יהודא וכו'. וכי תימא א"כ היכי מקשי ואמאי דחיק שמואל ומוקי למתניתין כר' יהודא נימא דמשום דהכי ס"ל לאו קושי' היא דאי לאו דדייק שמואל ממתניתין דאסיק כר' יהודה לא שביק רבנן ועביד כר' יהודא והכי מוכח בפ' קמא דקידושין דמוקי ליה לשמואל הרי את מקודשת דאמר לי אלמא שמואל גופיה כר' יהודא ס"ל דבעינן ידים מוכיחות גם תמי' בעיני דלפ"ד התוס' דשמואל מוקי מתניתין כר' יהודא ולי' לא סבירא לי' וא"כ הלכתא כשמואל וידים שאינן מוכיחות הוו ידים וזה הוא תימא דהא אסיק תלמוד' להדי' דפליגי אביי ורב' דאביי ס"ל ידים שאינן מוכיחו' הווין ידים ורבא ס"ל דלא הווין ידים ומסתמא הלכה כרבא ואינה קשה מהאי דפסק שמואל כרבנן דר' יהודא גבי גיטן משום דהוו ידים מוכיחות שפיר דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו כדמסיק התם להדיא דרבא אמר אנא דאמרי אפי' כרבנן דלא אמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו. גם הרא"ש בפ' קמא דנדרים פסק כשמואל וכרבא דהתם ואין להקשות א"כ אמאי מוקי שמואל למתניתין כר' יהודא לוקמי כרבנן ושמא דאף רבנן מודו הכ' דבעינן ידים מוכיחות ולא פליגי אלא בגיטין משום דהוי ידים מוכיחות לפי שאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אין זו קושי' לפי שלא כדברי רבנן ס"ל דבעינן ידים מוכיחות כ"א כדברי ר' יהודא ע"כ מוקי למתניתין הכי וכך ס"ל הלכתא כהאי דמתניתין אבל בעיקור דינא ס"ל אף הוא כרבנן. ועוד נראה בעיני לומר הא דקאמר התם שמואל מוקי למתניתין כר' יהודא היינו משום דאליבא דאביי דס"ל דידים שאין מוכיחות הוי ידים איהו בוודאי אינ' מחלק לומר דווקא גבי גיטין הוא דס"ל לרבנן הכי אלא אדרבא קאמר בנדרים ואביי אמר אנא קאמרינא אפי' לר' יהודא ע"כ לא קאמר ר' יהודא דבעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כו' וליכא וא"ל א"כ היאך מוקי מתניתין כר' יהודא הא איכא למימר דלא קאמר ר' יהודא אלא בגיטין ומשום כריתות בעל כרחך תנא דמתניתין לא סבירא ליה הכי דאם כן לא אתי' סתמא דמתניתין כמאן. ומ"מ נראה שצריכין לחלק בדברי התוספו' דגבי קידושין בלא לי לא הוי ידים כלל דאל"כ מאי דייק אהא בנזיר דשאני התם דאינו מוכיחות כלל אם לא שנזיר עובר לפניו ובפרט דאיכא גירסא ליה להדי' בנזיר דמסקינן התם אהא דקאמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשני עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות לכל הפחות. אבל אין עובר לפניו אפי' שאין מוכיחות לא הוי א"כ בע"כ צריך לומר דגבי קדושין נמי כשלא אמר לי דלא הוי אפי' ידים שאין מוכיחות ועוד הוסיף הרא"ש וכתב וז"ל הלכך אפי' לאביי דאית ליה ידים שאין מוכיחות הווין ידים מודה הוא בקדושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הויין קדושין משום דלא הוי הוכחה כלל והשתא ניחה דכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחית הוויין ידים לשני ל' אביי דאמר לי ואמאי נידחק אביי לשבישי מילת' דשמואל ולהגיה דבריו ולאוקימי שמואל דלא כוותיה וכי לא ניחא לי' טפי להעמיד דברי שמואל כהווייתו ויסבור שמואל כוותיה אלא וודאי משום דמודו כ"ע בקידושין אי לא אמר לי דלא הוי יד כלל לפיכך הוצרך להגיה דבריו בדאמר לי וכתב עוד הרא"ש ובלאו הכי קי"ל כהאי סוגי' דנדרים דפליגי אביי ורבא בידים שאינן מוכיחות דאביי סבר דהוויין ידים ורבא ס"ל דלא הוויין ידים וקי"ל כרבא א"כ לפי זה צ"ל מתניתין דקתני דאמ' אהא הרי זה נזיר ואוקמי שמואל בנזיר עובר לפניו דאז הוי מיהא יד לידים שאינם מוכיחות הוי ידים וכמו שפי' רש"י בפ' בתרא דנדרים דא"כ קשי' מתניתין לרבא דס"ל דידים שאינם מוכיחות דלא הוי ידים ולהכי פירוש' אליבי' כשנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במידי והוי ידים מוכיחות ואם אין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי ולפי סוגיא דווקא בקידושין הוא דבעינן לי דאם לא אמר לי אפי' בית מיחש ליכא אבל בגירושין לדברי הר"ן אפי' לא אמר מנאי אלא מגורשת או משולחת סגי בין באמירה בין בכתיבת הגט והיינו טעמא דסמכינן אסוגי' דנדרים דקאמר רבא אנא דקאמרינן אפילו לרבנן כו'. והא לך לשון הר"ן ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והיכי דאמר לה לי כדשניין דהא מלתא דפלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דנדרים ורב' הוא דאמר לא הוי ידים וקיימא לן כוותי' וכיון דמסקינן ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותי' בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מנאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתי' בגיטין מנאי דתו לא צריך ולא נר' שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמ' לה הרי את משולחת כו'. אלא כך כתב וכן בגירושין הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו'. נראה שהוא בלשון הכתוב בגט. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ד מהלכות גירושין בלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת אבל אם כתב איני בעלך אין זה גט שנא' ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ. נראה מדבריהם שהם סוברי' דמה דאמרינן וכן בגירושין וכו'. והוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעי' מנאי ולפי' נראה לי שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגי' דפרק קמא דנדרים דאמרינן התם גבי פלוגת' דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגת' דרבי יהודא ורבנן קמפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודא אומר ודן דיהוויין ליכי מנאי ספר תרוכין וכו'. דאביי אמר כרבנן ורבא כר' יהודא ודחינן אמר לך אביי וכו'. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים אלמא איכא למימר אפילו לרבנן דאמר לא הוי ידים בגט לא בעי' מנאי הלכך נהי דקי"ל כר' יהודא דבעינן ודן כדמוכח במגרש דאיבעיא לן התם אי בעינן ודן או לא ולא איפשטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמי דר' יהודא משום דאי לא כתב ודן אמר לי בדיבור גרשה ושטרא ראיה בעלמ' כדאית' התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקטינן בי' כרבנן דכיון דאפש' דרבא אמר כותייהו לא שבקי כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב והרמב"ם ז"ל בקידושין ולא הזכירו מנאי אפי' בכתיבת הגט אבל הרמב"ם ז"ל טעה שהוא סובר דאפי' ודן לא בעינן ואכתוב בזה במסכת גיטין בס"ד ע"כ. ודקדוק קלוש וחלוש הוא מה שכתב הרי"ף מקודשת לי היינו שהוא גמר הדיבור של הרי את מקודשת. אבל מנאי אינו גמר הדיבור של מגורשת או משולחת אלא הוא ענין בפני עצמו ודן די יהוי ליכי מנאי וסמך על סוגי' דגמרא דפ' המגרש דמסקנא דבעינן ודן וה"ה מינאי דבתרוויהו פליגי כמו שפירשו התוספו' וכן הר"ן גופי'. ומאחר דפליגי בתרווייהו פליגי מכח ידים מוכיחות א"כ מנלן לחלוקי בינייהו בפרט מאחר שלא מצינו שום רמז בתלמוד דאיכ' לחלוקי בינייהו ע"כ נראה לדעת הרי"ף והרא"ש בעי' תרווייהו ומעכבי ולשם בגיטין אי"ה נאריך בזה ומ"מ נראה אם לא אמר בשעת מסירת הגט ממני דכש' בדיעבד לכל הדיעות דסמכינן אכתיבת הגט שכתב בו ממני ועוד מן הדין אפי' בהרי זה גיטך לחוד סגי. ומה שכתבתי שאם לא אמר לי דלא הוו קידושין כלל אפי' לחומרא לא בעינן גט. וכן האריך הרא"ש בתשובה והטור הביאה באה"ע בסי' ל"ו ודווקא כשלא דיבר עמה על עסקי קידושין כאשר כתב הרא"ש וכתב הטור בשם הרמ"ה אבל אם קידש תחלה אשה אחת קידושין גמורין ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקידושין ע"כ. ודווקא חוששין קאמ' אבל קידושין גמורין אינו והיינו טעמא משום דמדמי לי' לנזיר עובר לפניו מוכח מילתי ודאי דאהא אנזיר קאמר אבל הכא כיון שקידש לעצמו אחרת בפניה כי אמר לאחרת תהא מקודשת לא מוכחי מילת' כולי האי דלעצמו קאמר דאפשר דלחבירו הוא רוצה לקדשו ובפרט שהיא סבר' קידש אחת ותרתי למה לי' הלכך ספיקא היא עכ"ל הקארו שם ויפ' כתב. כתב הריב"ש בתשובתו על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קידושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שנזכר שהוא הניתן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ולא שביק אינש מצוה דנפשי' ומידי דרמי עלי' ואפי' ידענו שהוא נעשה שליח והיא נעשה שליח לאחרת אפ"ה אמרי' דלא שביק אינש מידי דרמי עלי' ועביד מידי דלא רמי עלי' ע"כ ולאפוקי מה שכתב המרדכי בסוף הג"ה דגיטין בבחור א' היה מדבר עם יהודית אחת להלוות לו מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס ואח"כ אמר לה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך התחילה לשחק וחז' ואמר לה והרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הלשון אמר לה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי בזה הקרס והנה הח"ר נתן מורה בה להתירה ותפס לו בשיט' דגמרא פרק דקידושין. אמר שמואל בקידושין נתן כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ופריך לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחו'. ומסיק הב"ע דאמר לי ופליאה דבר זה בעיני מי גרע מאלו שתק ולא אמר לה לשם קידושין מהני כיון שהי' מדבר עמה על עסקי קידושין דהא פסקינן כר' יוסי דאמר הי' מדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין ונתן ולא פירש מידי. והכא נמי הרי היה מדבר עמה ששאל לה כדלעיל וכו'. והאריך הרבה לשם ומשמע דס"ל דאי לאו שהיה מדבר עמה מתחלה על עסקי קידושין לא הוו קידושין במה שאמר בשעת נתינה הרי הוא לך בתורת קידושין. ואולי יש לחלק בין אמר הריני נותנו לך ביד בין הרי הוא לך. ובזה יתיישב במה שהכשיר בקידושין משום שהי' מדבר מתחלה כו'. הלא בתחלה ג"כ לא אמר אם תרצי להתקדש לי אלא להתקדש כו'. אלא מאחר שאמר אם תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך משמע שהוא המקדש כמו שאמר הריני נותנו לך:
דין דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים הלכך המודר הנא' מחבירו ואמר מורחק אני ממך או מופרש או מודר אני ממך אינו אסור ממנו בהנאה עד שיאמר בכל שאינו אוכל לך היום. המקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת לי ואם לא אמר לי אינה מקודשת ואינה צריכה גט אפי' מכח חומרא. אבל אם מגרש אשה ואמר הרי את מגורשת או משולחת ולא אמר מנאי הוה מגורשת בדיעבד. אבל לכתחלה צריך לומר מנאי. וגבי קידושין נמי אם דיבר לה מתחלה על עסק קידושין וקידש אותה אח"כ אע"ג דלא אמר לי או אפי' ה"ז מקודשת לגמרי קידושין ואם קידש מתחלה אשה אחת בקידושין גמורין ולאחר זה אמר לאשה אחרת בפניה הרי את מקוד' ולא אמר לי הוי קידושי ספק. ואם נתן לאשה טבעת ואמר לה בשע' הנתינה הריני נותנו לך בתורת קידושין אף שלא אמר להיות את מקודשת לי הוי מקודשת לי' קידושין גמורין אבל אמר לאש' הרי לך טבע' זו לשם קידושין אינה מקודשת אם לא שאמר לה מתחלה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך דאז מקודש'. ואם נותן לה מיד אפי' לא אמר לה כלל דבר מקדושין ואם הוא אז אומר לה הריני אישך או ארוסתך אעפ"י שאומר' בכל לישנא מעלי' דיכול לאומרה אינו מקודשת. וכן בגירושין. ואם נזיר עובר לפני' ואמר אהא אף שלא אמר אהא נזיר הרי זה נזיר:
דין זה שייך קודם סי' ד':
גמ'. מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, ביאה תוכיח.
כבר הבאנו שיטת הרמב"ם דמחילין חלות נישואין בארוסה או ביחוד הראוי לביאה או בביאה עצמה. וא"כ צ"ע על הגמרא, דהרי הגמ' רצתה לעשות קו"ח מכסף לחופה, דהיינו אם כסף עושה קידושין ולא נישואין אזי חופה דעושה נישואין קו"ח דגם עושה קידושין. ובקו"ח הזה, חופה מהוה הקנין ה"חמור" כי הוא עושה נישואין וכסף רק עושה אירוסין. והקו"ח נדחית כי יש לכסף כח לפדות הקדש ומע"ש. ואז הגמרא רצתה להביא מביאה לענות על הפירכא הזאת. אבל לפי הרמב"ם האיך אפשר להביא ביאה כחלק של הקו"ח להוכיח דחופה עושה אירוסין, אם ביאה עצמו עושה גם אירוסין וגם נישואין. וא"כ אין חופה יותר "חמור" מביאה וכל הקו"ח מופרך, וצ"ע.
גמ'. אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים.
בענין ידות
א
שיטת הרמב"ם בידות נדרים ונזירות
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' נזירות הל"ה-ו) וז"ל אין אומרין בנזירות עד שיוציא כשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר אע"פ שהן עניינות רחוקות ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות הרי הוא נזיר כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה ואע"פ שלא פירש ואמר אהיה כמו זה וכו' עכ"ל. פשטות לשון הרמב"ם מורה שאף כשמשמעות ההפלאה אינה לנזירות עכ"ז חלה הנזירות משום שידים שאינן מוכיחות הויין ידים.212
מאידך לגבי נדרים כתב הרמב"ם (פ"א מהל' נדרים הלכ"ג) וז"ל האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול וכו' עכ"ל. ומבואר דלגבי נדרים פסק הרמב"ם כמ"ד שידים שא"מ לא הויין ידים. וצ"ע בסתירה בין מש"כ הרמב"ם בהל' נדרים להל' נזירות.213
והנה דין ידות נלמד מפסוק בנזירות "נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות" וכמבואר בגמ' נדרים (ג.), ואילו נדר נלמד מנזירות (שם) מהיקש "לנדר נדר נזיר להזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים".214
ויתכן דלרמב"ם ישנן שתי הלכות שונות בנזירות: א) דין כללי דידים מהני כדיבור שלם, ב) דין מסוים בנזירות דאף ידים שאינן מוכיחות הויין ידים. ורק הדין הכללי נלמד מנזירות לנדרים ולא הדין המסוים. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהלכות נזירות דיש דין מיוחד דידים שאינן מוכיחות הויין ידים אצל נזירות.215 אבל צ"ע בכל זה. ובלאו הכי צ"ע על הרמב"ם דלא הביא הלשון "יד" במשנה תורה בהלכות נדרים או בהלכות נזירות.
ויש להעיר דאפילו להרמב"ם דידים שאין מוכיחות הויין ידים אצל נזירות, עדיין סובר דאם אין נזיר הולך לפניו והוא אומר אהא אין הנזירות חלה אע"פ דהתכוון לנזירות כמבואר בדבריו (פרק א מהלכות נזירות הל"ו). וצ"ל דבלא היה נזיר עובר לפניו הלשון כל כך מרוחק מנזירות דאינו נחשב בכלל כידים שאין מוכיחות אלא כפיטפוטי מלים בעלמא.
ב
ידות בגיטין וקידושין לפי הרמב"ם
כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' גירושין הל' י"א) וז"ל היה בו משמעות שני ענינים או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הואיל ונקרא לענין הגירושין ויש בו משמע גירושין הרי זה פסול עכ"ל. לפי הרמב"ם, הגט כשר מן התורה ופסול מדרבנן בעלמא כשיש בו שתי משמעויות - הן לגירושין הן שלא לגירושין. ומדברי הרמב"ם "ויש בו משמע גירושין" נראה דהלשון בגט משמע כשני הפירושים באופן שוה, ואעפ"כ הגט כשר מדאורייתא. והרי שלדעתו לא בעינן ידים מוכיחות בגט. ואילו בהלכות אישות (פרק ג הל"א) כתב וז"ל והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה עכ"ל. וכמו"כ כתב שם בהל"ו וז"ל הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה משמעם שהוא קונה האשה עכ"ל. מדיוק לשונות הרמב"ם עולה שבקידושין זקוקים לידים מוכיחות כדי שיהיו קידושי ודאי. וכן פסק (פ"ד מהל' אישות הל"ב) בשאלת הגמרא כשאמר לה ואת שהיא ספק מקודשת. וצ"ע מ"ש גירושין מקידושין.
ויתכן לתרץ דגם בהלכות גירושין הרמב"ם בעי לשון מוכיח לשם גירושין, דהרי כתב "הואיל ונקרא לענין הגירושין". ומשמע מזה דאע"פ דיש ללשון הכתוב בגט שתי משמעויות, פשטות הלשון מוכיח דלגירושין נתכוון. וא"כ בקידושין ובגירושין הרמב"ם מצריך ידים מוכיחות כדי להיות קידושין וגירושין ודאי כמו שפסק לעיל לגבי נדרים. אמנם יש להעיר מגירסת הטור (אבן העזר סימן קכה) בדברי הרמב"ם וז"ל הואיל ונקרא לענין אחר אע"פ שיש בו משמעות גירושין ויש בו מענין גירושין ה"ז פסול עכ"ל. ומבואר בגירסת הטור דעיקר משמעות הלשון אינו לגירושין ועדיין הגט חל מדאורייתא. ומשמע עוד מגירסת הטור דאפילו אם עיקר המשמעות אינו לגירושין אלא לענין אחר עדיין הגט כשר מדין ידים שאין מוכיחות. וצ"ע דהרי נתבאר לעיל דלשון דאינו משמע מועיל לענין נזירות מדין ידים שאין מוכיחות כי יש בנזירות גזירת הכתוב מיוחדת. ואפילו נדרים דהוקשו לנזירות אינן חלין בידים שאינן מוכיחות. וא"כ בע"כ צ"ל לגבי גירושין דלכל הפחות בעינן דשתי המשמעויות תהיו מחצה על מחצה כדי שהגט יחול.
והשתא דאתינן להכי לפי גירסת הטור ברמב"ם הדרא קושיא לדוכתא, דמאי שנא קידושין דבעינן אומדנא דמוכח דלשם קידושין נתכוון מגירושין דסגי בלשון דמשמע לשני אופנים בשוה.
ונראה דיש לחלק בין האמירה בקידושין לבין הלשון הכתוב בגט. דלשון הכתוב בגט מהוה דין בספירת דברים דבגט, ואע"פ דיש לזה דינים מיוחדים לגט כדמבואר בהמשך, עדיין מדרגת בהירות הלשון תלוי במשפטי הלשון דבכל התורה כולה. ובזה מהני לשון דמשמע לשני האופנים בשוה.216 משא"כ בקידושין אין דין האמירה תלוי במשפטי הלשון דבכל התורה כולה, אלא דיש דין מיוחד דנתינת הכסף הקידושין צ"ל בתורת קידושין. ודבר זה נלמד מהלכות נתינת הגט (לעומת לשון הכתוב בגט). דהנה הרמב"ם כ' (פ"א מהל גירושין הל"א) ז"ל ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו וכו' ג' ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו ד' ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה וכו' ט' שיתנהו לה בתורת גירושין וכו' עכ"ל. וביאר הגר"מ זצ"ל שכל עשרת הדברים האלו שמנה הרמב"ם לעיקר הגט חלין דוקא בגירושין ואינם שייכים לשאר התורה. ולפי"ז ביאר הגר"מ זצ"ל את הדבר הראשון ברשימת הרמב"ם, דהיינו שיגרש האיש ברצונו. שהרי לכאורה קשה, דאף קנינים אחרים שבתורה זקוקים לדעת בעלים ולמה איפוא מביא הרמב"ם את דין רצון הבעל כדין מיוחד בגיטין. ונראה דהרמב"ם נתכוין להטעים שבגירושין יש דין מיוחד של רצון השונה מדעת מקנה שבכהת"כ שכן בגיטין מצויים דיני מודעה ביטול הגט וגט מעושה, ולכן דין זה נכלל ברשימת הרמב"ם.
והנה דין ספירת הדברים המיוחד לגט (מספרים ג' וד' ברמב"ם) מצוי בכמה הלכות כגון בנוגע לכתיבת תנאים בגט (עיין ברמב"ם ובמגיד משנה פ"א מהל' גירושין הל"ד), ובהלכות כתיבת שמות בגיטין (גיטין לד: ועיין באה"ע סי' קכ"ט). ונראה דדין ספירת הדברים בגט חלוק מדין הלשונות בשאר שטרות שכן הלכה מסוימת היא בגיטין. והכשר ידות בגט נוגע לדין ספירת הדברים בגט.
ונראה דאף דין הנתינה בתורת גירושין הוא דין מיוחד לגט (מספר ט') ועיין ברמב"ם (פ"א להל' גירושין הל"ט י"א), ומוכח שדין תורת הגירושין אינו הוכחת דעת מקנה בעלמא כי אם הלכה מסוימת בגירושין. ודומה שהוא הדין בקידושין שהוקשו לגיטין (ה.) ולכן זקוקים לנתינה בתורת קידושין. ולפי זה י"ל דהאמירה של המקדש אינו דין אמירה בפני עצמו כמו שמצינו בהלכות הפלאה אלא האמירה מגדיר את נתינת הכסף כנתינה לשם קידושין.217 ולפיכך היכא דעסוקין באותו ענין לא בעי בכלל אמירת הבעל (ו.) כי יש הוכחה מהמצב עצמו דהנתינה היתה לשם קידושין. והנידון בידות הקידושין שייך לדין של תורת הקידושין שדומה לתורת הגירושין.
ולפי"ז נראה לבאר את החילוק בפסקי הרמב"ם בדין ידות בין הלשון דכתוב בגט לבין האמירה בקידושין. בנוגע לספירת הדברים בגט פסק הרמב"ם דידים שאינן מוכיחות הויין ידים כי אע"פ דיש דינים מיוחדים בספירת הדברים בגט (כמו בכתיבת תנאים וכדומה) עדיין לגבי מדריגת בהירות הלשון הדין דספירת דברים בגט תלוי במשפטי הלשון דבכל התורה כולה. ולכן לשון שאפשר להתפרש בשני אופנים בשוה מועיל לדין ספירת דברים בגט. מאידך בקידושין מכיון דהאמירה מחילה חלות תורת קידושין על הנתינה, פסק הרמב"ם דבעינן אומדנא דמוכח בשעת הקידושין ומשמעות בעלמא אינה מועלת. 218
לסיכום, לפי דעת הרמב"ם יש ג' דינים בידות. בנזירות אפילו לשון דמשמע בעיקר לא לנזירות מועיל להפלאה, בגיטין לשון המשתמע לשני פירושים בשוה מועיל, ולגבי נתינה בתורת קידושין בעינן אומדנא דמוכח דנתכוון לשם קידושין.
ג
שיטת התוס' בגדר הדין ידות
התוס' (ה: ד"ה הכא) גם כן חידשו אליבא דשמואל דיש ג' דינים בידות. דכשאמר הרי את מקודשת והשמיט המלה "לי" לא מהני דהו"ל ידים דאין מוכיחות כלל. ונחלקו התנאים והאמוראים בידים שאין מוכיחות דעלמא כגון מי שנדר בסתם "מודרני ממך" בלי לפרש במה מודר ממנו. וידים מוכיחות מהני לכו"ע.
והנה לכאורה היה אפשר להשוות הג' דרגות של תוס' לג' דרגות בשיטת הרמב"ם. אבל בודאי ההשוואה הזאת אינה נכונה. דהרי לפי הרמב"ם כל הג' דרגות תלויות בעד כמה כוונת הדיבור ברורה. ולפי התוס' הא דידים שאין מוכיחות כלל דלא מהני לכו"ע הוא כשאיש נותן פרוטה לאשה ואומר לה הרי את מקודשת בלי המלה "לי". ולכאורה קשה לומר דיש כאן אומדנא דמוכח דלא נתכוון לקדשה לעצמו דהרי נתן לה הפרוטה ואמר לה הרי את מקודשת.
ויוצא מזה דלשיטת התוס' הדין דידות אינו תלוי בעד כמה הכוונה ברורה אלא דס"ל דיש דין אחר בהלכות ידות. דהנה יש לחקור בעצם הדין דידות – איזה מין חסרון בלשון גמור הושלם ע"י הריבוי דידות. דיש לומר כמש"נ בשיטת הרמב"ם דכל דיני ידות תלויים אך ורק בבהירות כוונת המלים. דהיינו, אם כוונת המדבר ברורה למדי, אזי הדיבור מוגדר כלשון גמור ופועל חלויות גם בלי הריבוי דידות. ורק בעינן הגזה"כ דידות היכא דיש להסתפק בכוונת המילים. מאידך יש לומר דאפי' עם כוונת הדיבור ברורה ומובן לכל, יש עוד דין דכדי להיות חלות שם דיבור גמור בעינן משפט שלם ולא מקוטע. וכל היכא דהמשפט אינו שלם, אפי' עם הכוונה ברורה, בעינן הגזה"כ דידות להשלים את המילים החסרים של המשפט.
ויש להוכיח כצד הראשון דלשון גמור מוגדר רק ע"פ בהירות הכוונה מגמרא בנדרים (ו.) וז"ל בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא, היכי דמי אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחבירתה ואת נמי, פשיטא היינו קידושין עצמן, אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת עכ"ל. ויש עוד ספק בגמ' שם בסוגיא וז"ל בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה, היכי דמי אילימא דאמר הדין אוגיא ליהוי פאה והדין נמי, ההיא פיאה מעלייתא היא, כי קא מיבעיא ליה כגון דאמר והדין ולא אמר נמי עכ"ל. הרי פשיטא לגמרא דאם אמר לאשה השניה "ואת נמי" או לאוגיא השני "והדין נמי" דמהני אפילו בלי הדין דידות. אמנם "ואת נמי" או "והדין נמי" אינו משפט שלם בהלכות קידושין או פיאה ועדיין הגמרא קובעת דלשונות אלו מוגדרות כלשון גמור דמהני גם בלי החידוש דידות. ומוכח מזה דרק בעינן החידוש דידות כשיש ספק בכוונתו.
מאידך יש מהראשונים דמשמע דיסוד דין היד הוא להשלים את עצם הדיבור אפילו אם כוונתו ברורה. דעיין בראשונים ריש נדרים דנחלקו אי עיקר נדר בהתפסה או לא. ועיי"ש במאירי (נדרים ב. ד"ה אמר המאירי צריך שתדע) דסובר דגם אם עיקר הנדר הוא רק ע"י התפסה, אעפ"כ אם אמר ככר זה עלי נדר בלי התפסה הנדר חל מדין ידות. הרי כאן הכוונה ברורה ורק חסר השלמת המשפט ובזה חל הדין דידות. ומצינו דבר דומה בשיטת הרא"ש (שבועות פרק ד סימן כד) לגבי הצורך לשם ה' בשבועה. דהרא"ש סבור דבעינן שם ה' כדי שיחול השבועה, אבל אם השמיט את השם אזי השבועה חלה מדין ידות. וגם כאן, הרי כוונת הנשבע ברורה ורק השמיט מלה אחת ובזה חל הדין דידות. אולם הרמב"ם (פרק ב מהלכות שבועות ה"ד) חולק על הרא"ש בזה, וז"ל אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו עכ"ל.219 והרי מבואר מדבריו דהדין דידות אינו משלים את המלים החסרים מהמשפט לעשותו כאילו הוא הזכיר שם ה' ע"פ דין, דא"כ למה אינו לוקה.220 ויוצא מזה שהרמב"ם אזיל לשיטתו דחלות שם לשון גמור תלוי אך ורק בבהירות הכוונה והדין דידות חל רק כשיש ספק בכוונתו ולא להשלים משפט בלתי שלם.
וא"כ לכאורה קשה על שיטת מאירי והרא"ש מהגמרא בנדרים (ו:) בנוגע לקידושין ופאה, דהרי הלשון "ואת נמי" מוגדר כלשון גמור דלא בעי החידוש דיד וצ"ע דהרי לשיטתם בעינן הריבוי דידות כדי להשלים משפט מקוטע. ונראה לחלק לפי דעתם בין חלות שם לשון גמור בשבועות ונדרים לבין חלות שם לשון גמור בקידושין ופאה. שבועות ונדרים הם דיני הפלאה, והפלאה חלה רק בדיבור שלם וברור. ולכן בעינן החידוש דידות אפילו היכא דכוונתו ברורה, כל עוד דהמשפט מקוטע. משא"כ בקידושין ופאה דאינם חלויות דהפלאה, לשון גמור מוגדר על פי בהירות הכוונה. וכל זמן דהכוונה ברורה אפילו אם המשפט מקוטע הרי הוא מוגדר כלשון גמור ולא בעינן החידוש דידות. ולכן הגמרא קובעת דמשפט מקוטע כגון "ואת נמי" מוגדר כלשון גמור בלי החידוש דידות.221
ונראה לבאר הג' הדרגות דהתוס' בסוגיין, על פי שיטת הרא"ש והמאירי. דהדרגא הראשונה דידים מוכיחות דמועיל בנדרים ובנזיר הוא כשהכוונה ברורה אבל המשפט אינו שלם. ובכהת"כ חוץ מהפלאה כמו בקידושין ובפאה פשיטא דדי בכך אפי' בלי חלות דין דידות דהרי כוונתו ברורה. הדרגא השניה דידים שאין מוכיחות דנחלקו עליו האמוראים כשהמשמעות לא ברורה לגמרי, אבל עדיין יש אומדנא דמוכח לגבי כוונתו. והדרגא השלישית דידים שאין מוכיחות כלל הוא כשהלשון משמע לשני אופנים בשוה כמו הציור דהרי את מקודשת ולא אמר לי.
ד
גדר דין אמירה בקידושין
ולפי מה שנתבאר נראה שיש חילוק גדול בין חלות דין ההפלאה בנדרים לבין דין האמירה בקידושין. דבקידושין הוכחנו דגם לפי הרמב"ם וגם לפי הרא"ש, האמירה אינו דין אמירה בפני עצמו דנצרך בנוסף לנתינת הכסף כחלק של מעשה הקיחה, אלא דהאמירה הויא רק גילוי דעת המקדש בעלמא המחיל חלות שם תורת קידושין על נתינת הכסף. ולפי זה יש לבאר את ספיקת הגמרא בנדרים (ו:) היכא דהמקדש אמר "ואת" לאשה שניה, אי אמרינן ידות בקידושין. דאין הספק האם הדין דידות משלים את המשפט, דהרי רק בעינן ידות ליצור משפט שלם בדיני הפלאה. אלא הספק הוא האם דרגת האומדנא דמוכח דנתכוונו לשם קידושין דנוצר ע"י אמירת "ואת", סגי להעניק חלות שם "תורת קידושין" לנתינה. ובאופן דומה יש לבאר את מחלוקת התנאים לקמן (ו.) אם מענין לענין באותו ענין מועיל לקידושין. דנחלקו התנאים אם דרגת האומדנא דמוכח דנתכוונו לשם קידושין מספיק להגדיר את נתינת הכסף כנתינה בתורת קידושין או לא.222
ה
ביאור דברי הרמב"ן
ולגבי הפסק, עיין ברמב"ן (ה: ד"ה ואמר שמואל) דהוכיח מהגמרא בנדרים (ה:) דפסקינן כרבא (שם) דידים שאין מוכיחות לא הוי ידים. ואילו לגבי גיטין וקידושין הרמב"ן הסתפק אם חוששין לחלות קידושין וגיטין בידים שאינן מוכיחות, וז"ל ובוודאי בנדרים פ"ק מוכחא מילתא דהלכתא ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים, דפלוגתא דאביי ורבא היא דרבא סבר לא הויין ידים וקיי"ל כרבא, הילכך הרי את מקודשת הרי את מאורסת אינה מקודשת לגמרי, אלא מיהו י"ל צריכה גט דעד כאן לא קאמרינן לא הויין ידים אלא שאינה מקודשת גמורה אבל מיחש חיישינן עכ"ל. אמנם בסוף דבריו הסיק הרמב"ן דגם בקידושין בעינן ידים מוכיחות ובלי זה אין חוששין לקידושין ולגירושין כלל, וז"ל וי"ל כל היכא דלא הוו מוכיחות אינם כלום בין בגיטין בין בקידושין עכ"ל. ויש לעיין בסברת השקלא וטריא ברמב"ן, דמה סברת ההו"א דידים דאין מוכיחות מועילות בקידושין אם אינן מועילות בנדרים, ומה סברת מסקנתו דבעינן ידים מוכיחות גם בגיטין וקידושין.
ונראה לבאר ע"פ מש"נ לעיל דבעינן ידים מוכיחות רק בנדרים משום דהוי חלות דין הפלאה, ודוקא שם ידים דאינן מוכיחות אינן כלום. ואילו דיני קידושין וגיטין דאינם דיני הפלאה ורק צריך מילים עם כוונה ברורה, אזי יש להסתפק דקידושין וגיטין חלים בידים דאינן מוכיחות. אבל הרמב"ן הסיק דגם בקידושין וגיטין אין חוששין לקידושין וגיטין בלי ידים מוכיחות כי אע"פ דאין דין הפלאה בגיטין ובקידושין, מ"מ יש דין מיוחד של נתינה בתורת גיטין וקידושין וכמש"נ לעיל בשיטת הרמב"ם. והדין הזה מצריך לשון דלכל הפחות יוצר אומדנא דמוכח דנתכוון לשם קידושין, כנ"ל.
וגם נראה לפרש מסקנת הרמב"ן באופן אחר. די"ל דהאמירה בקידושין אינו מדיני הפלאה וגם אינו דין בהחלת חלות תורת קידושין על הנתינה, אלא דהוי גילוי דעת בעלמא כמו שנצרך בשאר קניינים. וא"כ היינו חושבים דידים שאינן מוכיחות לכל הפחות יהיו ספק קידושין, כי כל דין האמירה הוי אך לגילוי דעת ועכשיו ע"י הדיבור יש לנו ספק בדעתו. אבל עדיין י"ל דאמירה דרק יוצרת ספק לגבי דעת המקדש אינה יוצרת אפי' ספק קידושין. כי בקידושין בעינן עדי קיום וכל עוד דאין אומדנא דמוכח לגבי כוונת המקדש, והעדים באמת מסתפקים בכוונתו חסרה עדות לקיום הדבר ואין כאן אפילו ספק חלות קידושין.223 ולכן בעינן ידים מוכיחות דהיינו אומדנא דמוכח דכוונתו לשם קידושין, לא מחמת מדין הפלאה או כדי להחיל חלות של תורת קידושין על הנתינה, אלא מחמת הצורך לעדות לקיום הדבר.224
ע"כ ענין ידות
212 וע"ע לכל הסוגיא ברשימות שיעורים לנדרים (ג: ענין ידות).
213 עיין בקרן אורה (נזיר ב: ד"ה דלמא) דגם הקשה מעין זה על הרמב"ם.
214 עיי"ש דיש חילוקי דעות בגמרא לגבי המקור לידים.
215 עיין בלשון הרמב"ם פהמ"ש (פרק א דנזיר משנה א) דגם משמע דזה דין מיוחד בנזירות וז"ל זה שאמר אהא, אהא נוה, אינן כנויי נזירות, אלא הם חלוקי הנזירות והן הנקראין ידות, כלומר חלוקי הדברים המורים על ענין הנזירות וכו' ובא להשמיענו שאין אנו צריכים בנזירות פיו ולבו שוין, אלא כיון שהיה בלבו ואף על פי שפיו אינו מורה על ענין זה הוראה גמורה הרי זה חייב בנזירות עכ"ל. ונראה מדבריו דיש דין מיוחד בהלכות נזירות דלא בעינן פיו ולבו שוה.
216 לכאורה צ"ע בזה דהרי נחלקו התנאים במשנה (גיטין פה.) לגבי לשון הכתוב בגט, וז"ל גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם, רבי יהודה אומר ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין עכ"ל. ובגמרא שם (פה:) מבואר דנחלקו בידים שאין מוכיחות וז"ל במאי קמיפלגי, רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואף על גב דלא כתב לה ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה, ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וטעמא דכתב לה ודן דמוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה, אבל לא כתב לה ודן אמרי בדיבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא עכ"ל. והרי יש דיון בגמרא בידות לגבי לשון הכתוב בגט ונחלקו התנאים אם בעינן ידים מוכיחות או לא. ועיין בשיעורי הרב למסכת גיטין (חלק ב' עמוד רצו) דביאר דחכמים סבורים כמש"כ בפנים דלשון הכתוב בגט נידון כמשפטי הלשון של שאר שטרות. אבל רבי יהודה סבור דהדין דספירת דברים מחייב בהירות מוחלטת דהגירושין נעשית ע"י גט זה ולכן בעינן ידים מוכיחות לנקודה הזאת. לפי זה נחלקו התנאים אם לשון הכתוב בשטר נידון במשפטי הלשון דבכהת"כ או בעינן דוקא ידים מוכיחות. ונחלקו מפרשי הרמב"ם בדעתו. דעיין במגיד משנה (פרק ד מהלכות גירושין הלי"ב) דנקט דהרמב"ם פסק כרבי יהודה (וכן מבואר בפירוש המשניות שם) אבל הלחם משנה (פרק א מהלכות גירושין הל"ד) סבר דהרמב"ם פסק כחכמים. ולכאורה לפי זה טענת רבינו זצ"ל כאן דלגבי לשון הכתוב בגט דלא בעינן ידים מוכיחות תלויה במחלוקת המגיד משנה והלחם משנה בדעת הרמב"ם.
217 לכאורה רבינו זצ"ל חולק על דברי הגר"ח זצ"ל לגבי הדין אמירה דקידושין. דעיין בברכת שמואל (קידושין סימן א) דהביא מהגר"ח זצ"ל דהאמירה דקידושין הוא חלק מהמעשה קיחה, ולפי רבינו זצ"ל האמירה רק נצרכת להחיל חלות תורת קידושין על מעשה הקידושין.
218 לכאורה כל זה צ"ע, דלפי"ד רבינו זצ"ל הדין דנתינה בתורת קידושין נלמד מגירושין. ובגירושין עצמו הרי פסק הרמב"ם (פרק א מהלכות גירושין הלי"א) דלכתחילה הבעל צריך לומר הרי זה גיטך כשנותן הגט אבל הגט כשר מדאורייתא בלי אמירה. וא"כ לכאורה רואים מזה דהדין דבעינן נתינה בתורת גירושין לא מצריך אמירת הבעל וגם ראוי להיות ככה בקידושין. ורבינו זצ"ל דן בזה לקמן בשיעורים (ו. בענין נתינת הגט ושטר קידושין בשתיקה).
219 ובביאור שיטת הרמב"ם דהשבועה חל אבל אין חיוב מלקות וקרבן עיין ברשימות שיעורים מסכת שבועות (יט: עמוד ז').
220 יתכן דבשאר הדיבורים חל דין ידות להשלים את הדיבור משא"כ בהזכרת שם שמים דצריכה דוקא ביטוי מפורש.
221 אך לפי"ז קשה למה הקשה בגמרא מנזיר דבעינן נזיר עובר לפניו על קידושין, דשאני נזירות דצריך הפלאה. וי"ל דנזיר עובר לפניו אינו משנה את ההפלאה אלא את ההוכחה ובזה דומה לנזירות לקידושין.
222 וע"ע בשיעורים לקמן (ט. ד"ה ואמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר, בסוף דברי רבינו זצ"ל שם).
223 ע"ע בזה בשיעורים לקמן (ו. בענין נתינה בשתיקה).
224 לפי זה יש טעם להחמיר בגדרי דיבור וידות בקידושין מבנדרים. ועיין בברכת שמואל (קידושין סימן א' אות ט') דהביא מהמרדכי שיטה כזאת – דלשון דסגי לנדרים אינו מועיל לקידושין. וביאר את זה לפי שיטת הגר"ח זצ"ל הנ"ל דהאמירה בקידושין מהוה חלק מהמעשה קיחה ולכן יש לו חומרות על הלשון דנדרים.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
אף אני אביא חופה שקונה בעלמא. שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה יקנה נמי כאן בלא אירוסין: שכן ישנן בע''כ. שקונה בעלמא ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה: כסף באישות מיהא לא אשכחן בעלמא בע''כ. ואפ''ה קונה כאן ואף על כרחה כגון אב מקבל קידושין לבת קטנה אף אני אביא חופה: שתי תשובות בדבר. להא דאמרת חופה קונה בלא כסף: ועוד כלום חופה גומרת. דקאמרת חופה שגומרת כו' וכיון שאינה גומרת אלא לאחר קידושין היאך אתה בא לדון חופה שלא ע''י קידושין מחופה שע''י קידושין: הרי את מקודשת לי. או הרי את מאורסת לי: ותנא סיפא מילתא דסתרא לרישא. בתמיה וכי אמרינן בכל דוכתא כדי נסבה מידי דלא איצטריך למיתניה ותנייה בכדי אבל סיפא דסתרא לרישא לא תני תנא: ה''ק. סיפא אבל שינה ממה שאמרנו כגון שנתן הוא ואמרה היא נעשה כאילו נתנה היא ואמרה היא ואינה מקודשת דבעינן כי יקח איש: נתן הוא. דמי לכי יקח איש: ואמרה היא. דמי לתקח אשה לאיש: וחיישינן מדרבנן. שאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם שמא לא היו של הראשון קידושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני: בקידושין נתן לה כו'. משום דקא בעי למימר סיפא בגירושין נתן לה כו' נקט כי האי לישנא (נתן): הרי את מקודשת. ולא גרסינן לי: אין כאן בית מיחוש. אין כאן אפי' ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה ודגירושין אין כאן בית מיחוש אף לפוסלה לכהונה: ידים שאין מוכיחות. בית יד אחיזת הדבר אע''פ שאינו מוכיח אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן: הויין ידים. ואמר דלדידיה קדשה: אהא. אהיה: שהיה נזיר עובר לפניו. דודאי אהיה אף אני כזה קאמר אלמא בעינן הוכחה:
חופה שגומרת אינו דין שתקנה. וא''ת נימא דיו אסוף דינא דמהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי''ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (בב''ק דף כה.) היכא דמיפריך קל וחומר לא אמר דיו והכא אי אמר דיו מיפריך קל וחומר דלאחר כסף לא איצטריך וא''ת לדידן דאמר דחופה אינה קונה נימא דכסף גומר אחר כסף מק''ו דחופה מה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור וי''ל דלא מצי לאוכוחי שיגמור אלא אחר כסף כחופה ומאי אולמיה האי כסף מהאי כסף: אף אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן מה להצד השוה שבהן שכן קונין בע''כ. ואע''פ שמוסר בתו הקטנה לחופה בע''כ כיון דבמקום בתו קאי לא חשיב בע''כ וא''ת אכתי אשכחנא חופה בעל כרחה דייעוד לאו נישואין עושה ונמצא שאחר ייעוד כונסה האדון לחופה על כרחו דאב וי''ל אע''פ שהייעוד יכול לעשות בעל כרחו דאב החופה צריך לעשות מדעת: ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחנא בע''כ. אע''פ שהאב מקדש בתו קטנה בעל כרחה מכל מקום כיון שהוא מדעת האב לא קרי בעל כרחה כדפרישית ועוד בחופה נמי אשכחנא כי האי גוונא (כתובות מז.) שהאב מוסר את בתו קטנה לחופה: הא נתן הוא ואמרה היא כו'. מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן (דף ז.): הא לאו הכי לא אלמא קסבר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים. וא''ת אמאי לא משני דלעולם הוויין ידים והתם דקאמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוויין דדילמא אהא בתענית קאמר וי''ל דטפי משמע אהא לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע מיד ופעמים שאכל ולא מצי למימר אהא בתענית עד למחר אבל גבי נזירות מיד יכול להתחיל נזירותו אם ירצה: הכא במאי עסקינן דאמר לי. משמע דמסיק הכא לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ותימה דבריש מסכת נדרים (דף ב.) אמר האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור וקאמרי' עלה בגמרא (שם דף ד:) אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך ומסיק מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מרוחקני דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע ופריך (שם דף ה:) לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ומשני שמואל מוקי מתני' כרבי יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומדקאמר שמואל מוקי למתני' כרבי יהודה מכלל דאיהו לא סבירא ליה כוותיה אלא סבירא ליה דהויין ידים ואין לפרש דשמואל מוקי למתני' כרבי יהודה וסבר ליה כוותיה מדאמר בתר הכי ומאי דוחקיה דשמואל לאוקמא מתני' כרבי יהודה ומאי קשיא אמאי דחיק ומוקי מתני' כרבי יהודה משום דסבר ליה כוותיה לכך מוקי כרבי יהודה אלא ודאי קים ליה דהויין ידים ועוד דאמר בגיטין (דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר
206ימים לסיום הש״ס