גיטין עט ע"א

מַתְנִי' הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגָּג וּזְרָקוֹ לָהּ כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגָּג הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת הוּא מִלְּמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגָּג נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת
גְּמָ' וְהָא לָא מִינְּטַר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּגַג שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲקֶה עָסְקִינַן
עוּלָּא בַּר מְנַשְּׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דַּאֲבִימִי אָמַר הָכָא בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג עָסְקִינַן דְּכֹל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג כְּגַג דָּמֵי
הוּא מִלְּמַעְלָה וְהָא לָא מִינְּטַר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מְחִיצוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת עוֹדְפוֹת עַל הָעֶלְיוֹנוֹת
וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מְחִיצוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת עוֹדְפוֹת עַל הָעֶלְיוֹנוֹת וְכֵן אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מְחִיצוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת עוֹדְפוֹת עַל הָעֶלְיוֹנוֹת
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא כְּמַאן כְּרַבִּי דְּאָמַר קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא
אֲמַר לֵיהּ אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת אֲבָל הָכָא מִשּׁוּם אִינְּטוֹרֵי הוּא וְהָא קָא מִינְּטַר
וְכֵן אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מְחִיצוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת עוֹדְפוֹת עַל הָעֶלְיוֹנוֹת אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי כְּמַאן כְּרַבִּי דְּאָמַר קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא
אֲמַר לֵיהּ אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת אֲבָל הָכָא מִשּׁוּם אִינְּטוֹרֵי הוּא וְהָא קָא מִינְּטַר
נִמְחַק אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּמְחַק דֶּרֶךְ יְרִידָה אֲבָל נִמְחַק דֶּרֶךְ עֲלִיָּיה לָא מַאי טַעְמָא מֵעִיקָּרָא לָא לְמֵינַח קָאֵי
נִשְׂרַף אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקָּדַם גֵּט לִדְלֵיקָה אֲבָל קָדְמָה דְּלֵיקָה לְגֵט לָא מַאי טַעְמָא מֵעִיקָּרָא לִשְׂרֵיפָה קָאָזֵיל
אָמַר רַב חִסְדָּא רְשׁוּיוֹת חֲלוּקוֹת בְּגִיטִּין
אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרָבָא מְנָא לֵיהּ לְסָבָא הָא אֲמַר לֵיהּ מַתְנִיתִין הִיא הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגָּג וּזְרָקוֹ לָהּ כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לַאֲוִיר הַגָּג הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת
בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּגַג דִּידַהּ וְחָצֵר דִּידַהּ לְמָה לִי אֲוִיר הַגָּג
אֶלָּא בְּגַג דִּידֵיהּ וְחָצֵר דִּידֵיהּ כִּי הִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגָּג מַאי הָוֵי
אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּגַג דִּידַהּ וְחָצֵר דִּידֵיהּ אֵימָא סֵיפָא הוּא מִלְּמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגָּג נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת וְאִי בְּגַג דִּידַהּ וְחָצֵר דִּידֵיהּ אַמַּאי מְגוֹרֶשֶׁת אֶלָּא בְּגַג דִּידֵיהּ וְחָצֵר דִּידַהּ
רֵישָׁא בְּגַג דִּידַהּ וְחָצֵר דִּידֵיהּ סֵיפָא בְּגַג דִּידֵיהּ וְחָצֵר דִּידַהּ
אֶלָּא לָאו דְּאוֹשְׁלַהּ מָקוֹם דְּחַד מָקוֹם מוֹשְׁלִי אִינָשֵׁי תְּרֵי מְקוֹמוֹת לָא מוֹשְׁלִי אִינָשֵׁי
אֲמַר לֵיהּ מִידֵי אִירְיָא דִּלְמָא הָא כִּדְאִיתַהּ וְהָא כִּדְאִיתַהּ רֵישָׁא בְּגַג דִּידַהּ וְחָצֵר דִּידֵיהּ סֵיפָא בְּגַג דִּידֵיהּ וְחָצֵר דִּידַהּ
אָמַר רָבָא שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּגִיטִּין הָא דְּאָמַר רַבִּי קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה וּפְלִיגִי רַבָּנַן עָלֶיהָ הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת אֲבָל הָכָא מִשּׁוּם אִינְּטוֹרֵי הוּא וְהָא מִינְּטַר
וְהָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּבְרֹאשׁוֹ טְרַסְקָל וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה חַיָּיב לְפִי שֶׁרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת אֲבָל הָכָא מִשּׁוּם אִינְּטוֹרֵי הוּא וְהָא לָא מִינְּטַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - א

מתניתין:

היתה עומדת על ראש הגג ^[55] שלה, וזרקו לה הבעל את הגט לשם, כיון שהגיע הגט לאויר הגג, הרי זו מגורשת, ואפילו אבד הגט אחר כך.

היה הוא עומד מלמעלה על הגג שלו, והיא מלמטה בחצר שלה, וזרקו לה לתוך החצר, כיון שיצא הגט מרשות הגג לתוך אויר החצר, אף על פי שנמחק או נשרף קודם הגיעו לארץ, הרי זו מגורשת, שכבר קבלה את הגט קודם שאבד.

גמרא:

והוינן בה: האיך היא קונה את הגט באויר הגג?

והא לא מינטר! אינו משתמר שם, שהרוח מעיפה אותו ואין סופו לנוח בארץ. וגם אם הרוח לא תעיף אותו אלא יקרה דבר אחר, כגון שהכלב יאכל אותו או הגשם ימחוק אותו באויר, אין לה להיות מגורשת שהרי אויר שאין סופו לנוח אינו קונה. ^[56] ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: בגג שיש לו מעקה עסקינן והגט נכנס בין מחיצות המעקה והרוח אינה יכולה להעיף אתו משם.

עולא בר מנשיא משמיה דאבימי אמר: הכא, כשהגיע הגט בפחות משלשה טפחים סמוך לגג, עסקינן, דכל פחות משלשה סמוך לגג, כגג דמי, והרי הוא כאילו נח ממש על הגג, ^[57] ולכן קנתה האשה את הגט שם.

שנינו במשנה: הוא מלמעלה והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת.

והוינן בה: והא לא מינטר הגט בעודו באויר מעל חומות החצר [שהגמרא סברה שהגג גבוה מחומות החצר], שהרוח עלולה להעיף אותו מחוץ למחיצות החצר, והוי אויר שאין סופו לנוח, ומדוע היא מגורשת כאשר נמחק או נשרף הגט לפני שנח בחצר?

ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: כאן מדובר כגון שהיו מחיצות התחתונות של החצר עודפות על העליונות, שהן גבוהות יותר מהמעקה של הגג, ^[58] כך שמיד כאשר יצא מרשות הגג, הוא נכנס לבין מחיצות החצר, והוא משתמר שם.

וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על הע ליונות.

וכן אמר עולא אמר רבי יוחנן: כגון שהיו מחיצות העליונות עודפות על התחתונות.

אמר ליה רבי אבא לעולא: משנתנו, האומרת שאויר החצר קונה כמו החצר עצמו, כמאן היא? בהכרח, שהיא כרבי, דאמר לגבי שבת, שהזורק מרשות הרבים שבצד זה לרשות הרבים שממול ורשות היחיד באמצע, חייב חטאת על הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, משום ש"קלוטה כמי שהונחה" דמיא. דבר הקלוט באויר רשות, הרי הוא כמונח בארץ. ולכן הוא חייב שתי חטאות, שכאילו עקר מרשות הרבים ועשה הנחה ברשות היחיד, ואחר כך עקר מרשות היחיד, והניח ברשות הרבים. וגם כאן הגט שנמצא קלוט באויר החצר, נחשב כאילו הונח בארץ.

אמר ליה רבי אבא לעולא: אפילו תימא משנתנו כרבנן.

כי אפשר לומר, שעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי, ולא סברי "קלוטה כמי שהונחה" דמיא, אלא לענין חיוב משום מלאכת הוצאה בשבת.

אבל הכא, בקנין חצר, משום אינטורי הוא שהחצר משמרת מה שבתוכו עבור הבעלים, ולכן היא נחשב כידו, והא קא מינטר, גם באויר נשמר החפץ, ולכן דינו של אויר החצר הוא כחצר עצמה. ^[59] וכן אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: כמאן כרבי דאמר: קלוטה כמי שהונחה דמיא?

אמר ליה רבי אסי: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא והא קא מי נטר.

שנינו במשנה: כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. ^[60]

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שנמחק הגט דרך ירידה, כשהתחיל לרדת לתוך החצר, לאחר שזרקו כלפי מעלה, מעבר למעקה של הגג. אבל נמחק דרך עליה, בעודו נזרק כלפי מעלה, אף על פי שיצא מרשות הגג לרשות החצר, והוא נמצא בין מחיצות החצר העודפות על מעקה הגג, לא הוי מגורשת.

מאי טעמא?

משום דמעיקרא, לאו למינח קאי, שלא נקרא "נתינה" כאשר הגט נמצא בדרך סילוקו מרשותה של האשה אלא כשהוא בדרך הנחתו לבוא לרשותה. ^[61]

שנינו במשנה: או נשרף הרי זו מגורשת.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שקדם הגט לדליקה, שהדליקה פרצה רק לאחר שהגט הגיע לרשות החצר. אבל אם קדמה דליקה לגט, שהדליקה פרצה כבר לפני כן, לא הוי מגורשת.

מאי טעמא?

משום דמעיקרא לשריפה קאזיל. מלכתחילה עמד להישרף ולא היה סופו לנוח בחצר. ^[62]

אמר רב חסדא: רשויות חלוקות בגיטין. בעל שהשאיל לאשתו מקום בחצרו לצורך קבלת הגט, איננו אומרים שהוא אינו מקפיד וכוונתו להשאיל לה גם את ביתו וגגו, אלא רק את החצר בלבד השאיל.

אמר ליה רמי בר חמא לרבא: מנא ליה לסבא, רב חסדא, הא?

אמר ליה רבא: מתניתין, משנתנו היא!

דקתני: היתה עומדת על ראש הגג, וזרקו לה, כיון שהגיע גט לאויר הגג, הרי זו מגורשת.

והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא בגג דידה וחצר דידה, שהגג והחצר שניהם היו שייכים לאשה, אם כן, למה לי שיגיע הגט לאויר הגג? שהרי כבר לפני כן נכנס לאויר החצר שלה. ^[63]

אלא שמא תאמר שמדובר בגג דידיה וחצר דידיה, ששניהם היו של הבעל, אם כן כי הגיע הגט לאויר הגג, מאי הוי? שהרי הגג שלו, ומדוע היא מגורשת?

אלא, פשיטא שמדובר בגג דידה וחצר דידיה, שהגג שלה והחצר שלו, ולכן צריך שיגיע הגט לאויר הגג.

אימא סיפא דמתניתין: הוא מלמעלה והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף, הרי זו מגורשת.

ואי בגג דידה וחצר דידיה, אמאי מגורשת? והרי הגט נכנס לחצר של הבעל?

אלא, על כרחך, בגג דידיה וחצר דידה. שהגג שלו [שאם היה שלה למה צריך שיצא הגט מרשות הגג] והחצר שלה. ולכן היא מתגרשת באויר החצר.

ועדיין יקשה שאינו דומה הרישא לסיפא. שהרי רישא בגג דידה וחצר דידיה, וסיפא בגג דידיה וחצר דידה?

אלא לאו, מדובר דאושלה, שהשאיל לה הבעל מקום בשטח ביתו לקבלת הגט. דחד מקום מושלי אינשי, תרי מקומות לא מושלי אינשי. שרק אותו מקום שהשאיל לה בפירוש הוא התכוון להשאיל ולא יותר. ולכן, ברישא מדובר שהבעל השאיל לה את הגג ואילו החצר נשארה ברשותו. ובסיפא מדובר שהשאיל לה את החצר והגג נשאר ברשותו.

והרי זו ראיה לדברי חסדא.

אמר ליה רמי בר חמא לרבא: אין מכאן ראיה, כי מידי איריא. וכי יש הכרח להעמיד שהרישא וסיפא מדברים באופן אחד?

דלמא, הא כדאיתא, והא כדאיתא. כל אחד מדברת באופן אחר האמור בה. רישא, בגג דידה וחצר דידיה, סיפא גג דידיה וחצר דידה.

ולעולם יתכן לומר, שכאשר אדם משאיל מקום לאשתו לצורך קבלת הגט הוא אינו מקפיד דוקא על אותו מקום אלא הוא מתכוין להשאיל לה את כל המקומות השייכים לו, לצורך קבלת הגט.

אמר רבא: שלש מדות בגיטין. בשלשה מקרים מצינו שיש הבדל בין הלכות גיטין לשאר איסורים שבתורה:

א. הא דאמר רבי בהלכות שבת: קלוטה כמי שהונחה. ופליגי רבנן עליה.

הני מילי שרבנן אינם סוברים קלוטה כמי שהונחה, רק לענין שבת. אבל הכא, בגיטין, מודים רבנן כמו ששנינו במשנתנו, שאויר החצר קונה את הגט לאשה. כי כל הענין שחצר קונה לאדם, משום אינטורי הוא, שהיא משמרת לו כל מה שבתוכה. והא מינטר. הרי גם בתוך האויר הוא משתמר.

ב. והא דאמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד בתוך החצר ובראשו טרסקל, ^[64] בראש הקנה היה סל, וזרק בשבת חפץ מרשות הרבים, ונח על גביו של הסל, אפילו הסל גבוה מאה אמה, חייב חטאת משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע כל האויר שמעל רשות היחיד יש עליו שם רשות היחיד [בניגוד לאויר רשות הרבים, שרק עד גובה עשרה טפחים דינו כרשות הרבים].

הני מילי שגם מעל מחיצות החצר נחשב כמונח בתוך החצר, רק לענין שבת, אבל הכא בגיטין, אם היה קנה נעוץ בתוך חצר של האשה גבוה מעל מחיצות החצר, וזרק לה הבעל גט ונח שם, אינה מגורשת. כי הטעם שחצר קונה לאשה משום אינטורי הוא, והא לא מינטר. כי מאחר שהוא מונח במקום הגבוה מהמחיצות שסביב החצר, הרוח מעיפה אותו מחוץ לחצר ואינו משתמר שם. וחצר שאינה משתמרת אינה קונה לאדם משום שאינה דומה ל"ידה". ^[65]

הערות

^[55] רבי אושעיא דאמר לעיל עז ב שאינה צריכה לעמוד בצד ביתה, יפרש הא דקתני "היתה עומדת על ראש הגג", כמי שעומדת, דהיינו שמשתמר לדעתה כמו שמפרש שם המשנה. ועוד יש לומר, דנקט עומדת להשמיענו שהיא עומדת ברשותה דהיינו שהגג שלה, תוס' ד"ה היתה.

^[56] כך פירש רש"י. ולפי זה כל הפוסקים שהביאו להלכה את האוקימתות דגמרא שדוקא ביש לו מעקה או בפחות משלשה סמוך לגג, ובלאו הכי לא הוי גט כלל, סוברים שכך היא ההלכה, שאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. והקשה הפני יהושע, הא בבבא מציעא [יב א] מסתפקת הגמרא אם אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, ולא נפשט הספק, ולמה כאן פסקו דלאו כמונח דמי, ולא פירשו דהוי ספק מגורשת? ותירץ, שהפוסקים האלו חולקים על רש"י, ומבארים קושית הגמרא, דהא לא מינטר כפשוטו, דכיון שאינו משתמר שם לא עדיף מחצרה ממש, שצריך שתהא חצר המשתמרת, ואינו ענין להא דאויר שאין סופו לנוח. ורש"י סובר, שעל כרחך קושית הגמרא מצד אויר שאין סופו לנוח. כי אם היינו אומרים אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי, הוי ליה כחצר המשתמרת, שהרי הוא כמונח בחצר ומשתמר. ובאבני מילואים [קלט ד] מבאר שיטת רש"י, שלא פירש כפשוטו משום חצר שאינה משתמרת, שהיות והאשה יכולה לשמור את הגט שאם יבא רוח היא תתפוס את הגט בידה, נחשב לחצר המשתמרת, וכל החסרון הוא רק משום שאין סופו לנוח, שעל כל פנים מצד האויר עצמו אין סופו לנוח. וכתב עוד, ששיטת רש"י מוכחת מהגמרא. שמתרץ עולא בר מנשיא דהכא בפחות משלשה סמוך לגג. ואם הקושיא היתה משום חצר שאינה משתמרת, מה בכך שמדין לבוד הרי הוא כמונח ממש על הגג, והלא בגג עצמו לא קנה לפי שאינו משתמר, ובפחות משלשה סמוך לגג עדיין אינו משתמר, שהרוח באה ומעיפתו משם. אלא ודאי שהקושיא הוא משום אויר שאין סופו לנוח, ולכן כיון שהגיע לפחות משלשה סמוך לגג, הרי הוא כמונח כבר עתה על הקרקע, ולא איכפת לן שאין סופו לנוח.

^[57] וכיון שהגג גבוה עשרה טפחים, הרי הוא חצר המשתמרת לכל מה שבתוכו. רש"י.

^[58] לכן נקט עודפות כדי שגם כשזורקו כלפי מעלה מעל המעקה של הגג כבר יהיה תוך מחיצות החצר. רש"י.

^[59] דלענין שבת צריך שתהא הנחה, ובאויר לא הוי הנחה. אבל בגט אין צריך שתהא הנחה ברשות האשה, אלא שיהא שמור ברשותה. קהלות יעקב בבא מציעא סי' י"ט.

^[60] כתב הרמב"ן, שגם ברישא דמתניתין הדין הוא שאם נמחק או נשרף לאחר שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. והא דלא קתני זאת במתניתין אלא רק בסיפא, משום דאורחא דמילתא נקט, שלמעלה בגג שכיח שיאבד על ידי רוח, ולמטה בחצר שכיח שיהיו מים ואש, שימחק וישרף על ידיהם. והרמב"ם כתב [גירושין ה]: היתה עומדת בראש הגג שלה, והוא מלמטה בחצרו, וזרקו לה למעלה, כיוון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות משלשה סמוך לגג, נתגרשה. ובלבד שינוח. אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לה, אף על פי שנמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות משלשה סמוך לגג, כגון שנשבה הרוח והעלתו, ונמחק או נשרף, הואיל ואינו הולך לנוח, אינו גט ולא נתגרשה. ותמה עליו הרמב"ן, הרי כיון דקתני ברישא דמתניתין "כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת", האיך אפשר לומר שאם נמחק או נשרף אחר כך אינה מגורשת. וביאר המגיד משנה את דעת הרמב"ם, שהוא מפרש הגמרא "לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה" היינו רק בסיפא דמתניתין, שהוא מלמעלה והיא למטה, וזורקו לה דרך ירידה וכיון שהוא כדרך תנועתו הטבעית שדרכו לירד לכן אם נמחק או נשרף הרי זו מגורשת אף על פי שלא נח. אבל נמחק דרך עליה, היינו ברישא דמתניתין שהוא מלמטה והיא מלמעלה, כיון שהבעל היה צריך להעלות את הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית, אינה מגורשת אלא אם כן נח בסוף. ואז היא מגורשת למפרע, משעה שנכנס לאויר הגג [ונפקא מינה אם קידשה אחר בינתיים או מת הבעל או ביטל הגט בינתיים]. אבל אם נמחק או נשרף אפילו בדרך ירידתו, אינה מגורשת. והטעם, משום "מעיקרא לאו למינח קאי". פירוש, שלא היה כח הבעל בדרך הנחתו של הגט, שהוא בירידה, ואילו הוא נתן בו כח בעליה.

^[61] רש"י. באבני מילואים [קלט ו] כתב, אפשר שכונת רש"י היא לומר שדרך עליה הוי הגבהה, כי כל שהדבר מוגבה מכחו, הוי ליה הגבהה לענין קנין, אפילו אינו אוחזו בידו. וכיון שהוא הגבהה, הרי הוא כאילו עדיין בידו, דכל הגבהה כידו ממש הוא. ואילו היה הבעל אוחז בידו הגט לא היה מועיל אף שהוא בחצר האשה, לכן כל עוד הגט הוא בדרך עליה היא אינה מגורשת, עד שירד, שאז נגמרה הגבהת הבעל, שבדרך ירידה לאו הגבהה הוא.

^[62] כתב הרמב"ן דאפילו אם נאמר שאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי [דבעיא דלא איפשטא היא בבבא מציעא יב א] הכא גרע, דאין כאן אויר חצר כלל אלא אויר דליקה, וכאילו הדליקה מפסיקה בין הגט לחצר. ועוד דאפילו אם הדליקה לא נמצאת בחצר זו אלא הגיעה מחצר סמוכה, אינו גט, דמאבדו לדעת, דהא מעיקרא לאיבוד זרק. וביאר האבני מילואים [קלט ה] את התירוץ השני של הרמב"ן על פי הגמרא בבבא קמא [יז ב] בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, דאי בתר מעיקרא אזלינן, חייב הזורק כאילו שיברו מיד [והרמב"ן פוסק כן להלכה]. וגם כאן, כיון שסופו לדליקה, אזלינן בתר ההתחלה, וכאילו נשרף מיד, כי כל שסופו לישרף, מעתה כשרוף דמי.

^[63] הקשה הרשב"א, הא כשהגט באויר החצר, בדרכו למעלה לגג, הוא דרך עליה, דאמר לעיל שאינו קונה. ותירץ דהכי קאמר: למה נקט אויר הגג, דמשמע שאינה יכול להתגרש עד שיגיע לאויר הגג, והרי גם שם היא מתגרשת דוקא דרך ירידתו, ואם כן אפילו בחצר עצמה בדרך ירידה מגורשת.

^[64] כתב הרשב"א שרש"י לא גרס טרסקל, שהרי מבואר בשבת שברשות היחיד אין צריך שתהא הנחה על מקום ארבעה טפחים [ורק ברשות הרבים צריך שתהא הנחה על מקום חשוב דהיינו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים], ואפילו נח על קנה בלבד חייב. אבל יש לומר דנקט טרסקל לרבותא בגט, דאפילו הכי אינה מגורשת. ועיין מהרש"א.

^[65] כאן סובר רש"י שהחסרון הוא משום חצר שאינה משתמרת ולא כמו שפירש בתחילת הסוגיא משום אויר שאין סופו לנוח [עיין הערה 56], דכיון שהוא מונח על גבי הטרסקל הרי הוא כמונח ברשותה ממש ואין צריך שיהא סופו לנוח על הגג, אלא כיון שהוא גבוה והיא אינה יכולה לשמור עליו מפני הרוח, הוי חצר שאינה משתמרת. אבני מילואים [קלט. ד] על פי הרשב"א.

היתה האשה עומדת על ראש הגג והבעל למטה וזרקו לה, כיון (משעה) שהגיע הגט לאויר (חלל) הגג — הרי זו מגורשת. היה הוא מלמעלה (על הגג) והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, גם אם נמחק או נשרף לפני שנפל לקרקע — הרי זו מגורשת.

ב גמרא ושואלים: מדוע כשהגיע הגט לאוויר הגג הריהי מגורשת? והא [והרי] אוויר הגג לא מינטר [נשמר], שהרי הגט הנמצא בו יכול לעוף למקום אחר על ידי הרוח, והרי זה בגדר חצר שאינה משתמרת שאינה קונה! אמר רב יהודה אמר שמואל: בגג שיש לו מעקה עסקינן [עוסקים אנו] כאן, ומשום כך הריהו כחצר המשתמרת, שהגט אינו יכול לעוף משם.

עולא בר מנשיא משמיה [משמו] של אבימי אמר תירוץ אחר: הכא [כאן] שנמצא הגט בפחות משלשה טפחים סמוך לרצפת הגג עסקינן [עוסקים אנו], שכל פחות משלשה סמוך לגג — כגג דמי [נחשב], לפי הכלל שכל הנמצא תוך שלושה טפחים לדבר אחר הריהו כלבוד = צמוד.

ג שנינו במשנתנו: היה הוא הבעל מלמעלה והיא, האשה, מלמטה וזרקו לה — הרי זו מגורשת. ומקשים: והא [והרי] בדרך זו הגט לא מינטר [שמור] שהרי הרוח יכולה לשאת את הגט אל מחוץ לחצר! אמר רב יהודה אמר שמואל: מדובר כאן כגון שהיו מחיצות התחתונות של החצר עודפות (גבוהות יותר) על העליונות של מעקה הגג, שבהכרח יפול הגט לתוך החצר.

וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. וכן אמר עולא אמר ר' יוחנן: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות.

אמר ליה [לו] ר' אבא לעולא: כמאן [כשיטת מי] הולכת הלכה זו שעצם כניסת הגט לרשות האשה, אף שאבד לפני שנח על הקרקע, נחשבת כנתינה — האם כדעתו של רבי, שאמר לענין הוצאה מרשות לרשות בשבת: קלוטה, כלומר, מה שעובר באויר של רשות אחרת אף שאינו נח בתוכה, באותה שעה הוא כמי שהונחה דמיא [נחשבת]?

אמר ליה [לו]: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבי, עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על רבי אלא לענין שבת, שאין אומרים שקלוטה נחשבת כמונחת, משום שהם סבורים שלענין דיני שבת צריך החפץ להיות מונח בפועל באותה רשות אליה נכנס. אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא קא מינטר [והרי הוא שמור] גם בזמן שהוא באוויר המחיצות.

וכן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מדובר כאן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. אמר ליה [לו] ר' זירא לרבי אסי: כמאן? [כשיטת מי] הולכת הלכה זו — כשיטת רבי, שאמר: קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת]!

אמר ליה [לו]: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו], על רבי — אלא לענין שבת. אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא קא מינטר [והרי הוא שמור].

ד שנינו במשנה שאם לאחר שיצא הגט מרשות הגג נמחק לפני שהגיע לידה — בכל זאת הריהי מגורשת בו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה, כאשר היה הגט בשעה שנמחק כבר מעבר למעקה הגג, שהוא יורד אז לתוך רשותה, אבל אם נמחק דרך עלייה, כאשר זרקו כלפי מעלה כדי להוציאו מן הגג, שיפול אחר כך למטה — לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — מעיקרא [מתחילה] עד שלא החל לרדת מוגדר הגט כמי שלא למינח קאי [להנחה הוא עומד] אלא לעוף למקום אחר, ובאותה שעה עדיין אינו נחשב כמונח בחצר.

ה שנינו במשנה שאם נשרף הגט לאחר שיצא מרשות הגג — הריהי מגורשת בו. ואף כאן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שקדם זריקת הגט לדליקה, אבל אם קדמה הדליקה לזריקת הגט — לא מגורשת האשה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — מעיקרא [מתחילה] לשריפה קאזיל [הוא הולך] ולא היתה כאן נתינה כלל.

ו אמר רב חסדא: רשויות חלוקות בגיטין, שאם יש רשויות שונות באותה רשות, כגון בית וחצר, או חצר וגג — אין הן נחשבות כרשות אחת לענין גט, וכל אחת עומדת לעצמה.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרבא: מנא ליה לסבא הא [מנין לו לזקן, לרב חסדא, דבר זה]? אמר ליה [לו], מתניתין [משנתנו] היא, ששנינו בה: היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה, כיון שהגיע הגט לאויר הגג — הרי זו מגורשת.

ויש לברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בגג דידה [שלה] וחצר דידה [שלה], למה לי שיגיע הגט לאויר הגג על מנת שתתגרש בו? אפילו נשאר הגט בחצר מתגרשת בו, שהרי זו חצירה.

אלא תאמר שמדובר בגג דידיה [שלו] וחצר דידיה [שלו], ואולם, כי [כאשר] הגיע הגט לאויר הגג מאי הוי [מה היה בכך] ולמה מתגרשת בו? הרי עדיין לא יצא הגט מרשותו!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקרה זה בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו]. ואולם אימא [אמור] את הסיפא [הסוף] של המשנה, ששנינו: הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, נמחק או נשרף — הרי זו מגורשת. ואי [ואם] מדובר בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו] אמאי [מדוע] אם כן היא מגורשת? אלא צריך לומר שמדובר בגג דידיה [שלו] וחצר דידה [שלה].

ומעתה יש לתמוה: רישא [ראשה של המשנה] בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו], סיפא [סופה של המשנה] בגג דידיה [שלו] וחצר דידה [שלה]? כיצד דנה אותה משנה בשני דינים כאשר כל אחד עוסק במציאות שונה ואינה מזכירה את הדבר?

אלא יש להציע פתרון אחר: לאו [האם לא] מדובר שגם הגג וגם החצר הם שלו, ומדובר דאושלה [שהשאילה] מקום אחד ברשותו שתקבל בו את גיטה ובו עומדת האשה, במקרה הראשון השאיל לה את הגג ובמקרה השני השאיל לה את החצר, ולפיכך רק משעה שהגיע לאותה רשות הריהי מגורשת, דחד מקום מושלי אינשי [שמקום אחד משאילים אנשים], תרי [שתי] מקומות לא מושלי אינשי [משאילים אנשים]. ומכאן למד רב חסדא שכאשר יש רשויות חלוקות אין זה נחשב למקום אחד.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרבא: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא [שמא זה כעניינו וזה כעניינו]; רישא [בתחילת המשנה] מדובר באמת בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו], סיפא [סופה] בגג דידיה [שלו] וחצר דידה [שלה], שפעמים מדברת המשנה בשני מקרים שונים ואין מכאן הוכחה גמורה.

ז אמר רבא: שלש מדות בגיטין שיש בהם הבדל בין גט לדיני שבת. הא [זו] שאמר רבי: קלוטה כמי שהונחה, ופליגי רבנן עליה [וחולקים חכמים עליו], — הני מילי [דברים אלה] אמורים שנחלקו דווקא לענין שבת, אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא מינטר [והרי הוא שמור].

והא [וזו] שאמר רב חסדא בהלכות שבת: אם נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל (סל) וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו, אפילו אם היה הקנה גבוה מאה אמה — חייב, לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע, ונמצא שהחפץ נח ברשות היחיד — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין שבת, שם יש הגדרה של רשויות באופן אחר, לפי המחיצות שיש להן ולפי דרך שימושן. אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא [והרי] הוא לא מינטר [שמור].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: If a woman was standing on top of the roof and her husband was standing below, and he threw a bill of divorce to her, once the bill of divorce reaches the airspace of the roof, she is divorced. If he was above on the roof and she was below, and he threw it to her, once it leaves the area of the roof, even if the wording was erased or the document was burned before it fell to the ground, she is divorced.

GEMARA: The Gemara asks: But isn’t the airspace of the roof unsecured? Since the bill of divorce can be blown away from the roof by the wind, it should be considered an unsecured courtyard, which does not acquire items. If so, why is she divorced once the bill of divorce reaches the airspace of the roof? Rav Yehuda said that Shmuel said: We are dealing with a roof that has a parapet. Therefore, it is like a secured courtyard, since the bill of divorce cannot be blown away.

Ulla bar Menashya said in the name of Avimi that there is another answer: Here we are dealing with a case in which the bill of divorce is within three handbreadths of the roof, as anything within three handbreadths of the roof is considered to be like the roof itself, based on the principle that views two solid surfaces as connected if the gap between them is less than three handbreadths wide.

§ It was taught in the mishna: If he was above and she was below, and he threw the bill of divorce to her, once it leaves the area of the roof, she is divorced. The Gemara asks: But isn’t the airspace of the courtyard not secured, since the bill of divorce can be blown out of the courtyard by the wind? Rav Yehuda says that Shmuel says: We are discussing a case where the lower partitions in the courtyard extend beyond the upper partitions on the roof, so that the bill of divorce will certainly fall in the courtyard.

And so Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: We are discussing a case where the lower partitions extend beyond the upper partitions. And so Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: We are discussing a case where the lower partitions extend beyond the upper partitions.

Rabbi Abba said to Ulla: In accordance with whose opinion is this halakha that once the bill of divorce enters the woman’s domain, it is considered as though it was given to her, even though it was destroyed before it landed on the ground? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that with regard to the prohibition of transferring an item from one domain to another on Shabbat, an object in airspace is considered at rest? This means that any item in the airspace of a domain is considered to be placed within that domain.

Ulla said to him: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi, since the Rabbis disagree with Rabbi Yehuda HaNasi only with regard to Shabbat. They maintain that with regard to the halakhot of Shabbat, the item must actually come to rest in the domain to which it was transferred; while it is in the air, it is not considered as though it has landed on the ground. But here, in the case of divorce, it is because the bill of divorce is secured that she is divorced, and in this case it is secured while within the airspace of the partitions.

And so Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: We are discussing a case where the lower partitions in the courtyard extend beyond the upper partitions on the roof. Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: In accordance with whose opinion is this halakha? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that an object in airspace is considered at rest?

Rabbi Asi said to him: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, since the Rabbis disagree with Rabbi Yehuda HaNasi only with regard to Shabbat. But here, it is because the bill of divorce is secured that she is divorced, and in this case it is secured while within the airspace of the partitions.

§ It was taught in the mishna that once the bill of divorce leaves the domain of the roof, even if the writing was erased before it reached her hand, she is divorced with it. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: They taught this halakha only when the writing was erased when it had already left the confines of the roof and was on its descent, entering her domain. But if the writing was erased while it was on its ascent, i.e., as it arched upward before falling down, then no, she is not divorced. What is the reason for this? Because initially, before it began its descent, the bill of divorce is not destined to land in her domain, since it could be blown elsewhere. Consequently, it cannot be considered as though it is already resting in her courtyard at that time.

It was taught in the mishna that once the bill of divorce leaves the domain of the roof, even if the document was burned before it reached her hand, she is divorced with it. Here, as well, Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: They taught this halakha only when the throwing of the bill of divorce preceded the fire. But if the fire preceded the throwing of the bill of divorce, then the woman is not divorced. What is the reason for this? Because initially, when the bill of divorce was thrown, it was heading toward being burned, and therefore it is considered that he never gave her a bill of divorce.

§ Rav Ḥisda says: Domains are divided with regard to bills of divorce. If there are several areas within the same domain, e.g., a house and a courtyard, or a courtyard and a roof, they are not all considered a single domain with regard to bills of divorce. Rather, each one is considered to be a separate domain.

Rami bar Ḥama said to Rava: From where does the Elder, i.e., Rav Ḥisda, derive this halakha? Rava said to him: It is derived from the mishna that taught: If the woman was standing on the top of the roof and her husband threw a bill of divorce to her from below, once the bill of divorce reaches the airspace of the roof, she is divorced.

Rava explains: With what are we dealing? If we say that we are dealing with a case of her roof and her courtyard, why do I require the bill of divorce to reach the airspace of the roof in order for her to be divorced? Even if the bill of divorce remained in the courtyard, she would be divorced, since it is her courtyard.

Rather, we must be dealing with a case of his roof and his courtyard. But when the bill of divorce reaches the airspace of the roof, what of it? Why is she then divorced, if the bill of divorce has not left his domain?

Rather, it is obvious that we are dealing with a case of her roof and his courtyard. Rava questions this conclusion: Say the latter clause of the mishna, which taught: If he was above on the roof and she was below, and he threw it to her, once it leaves the area of the roof, even if the wording was erased or the document was burned before it fell to the ground, she is divorced. And if we are dealing with a case of her roof and his courtyard, why is she divorced? Rather, it is necessary to say that we are dealing with a case of his roof and her courtyard.

Rava asks: Is it possible that the first clause in the mishna is dealing with a case of her roof and his courtyard, and the latter clause in the mishna is dealing with a case of his roof and her courtyard? How could the same mishna discuss two halakhot where each one is dealing with a different reality, without mentioning this distinction?

Rava explains Rav Ḥisda’s inference: Rather, is it not so that the mishna is dealing with a case where both the roof and the courtyard belong to him, but he lent her a place in his domain wherein she could acquire her bill of divorce, and she is standing in that place? In the first clause he lent her the roof, and in the second clause he lent her the courtyard, Consequently, only once it reaches that domain is she divorced. The reason why she does not acquire the bill of divorce until it reaches the specific domain that he lent her is that people lend only one place; people do not lend two places. Rav Ḥisda understood that one can infer from the mishna that the courtyard and roof remain as separate domains, and concludes that, with regard to bills of divorce, different areas in one domain are considered to be multiple domains.

Rami bar Ḥama said to Rava: Are the cases comparable? Perhaps this case is as it is and that case is as it is, i.e., the first clause in the mishna is dealing with a case of her roof and his courtyard, and the latter clause is dealing with a case of his roof and her courtyard. In some instances, one mishna deals with two different cases. Therefore, the mishna is not an adequate proof for Rav Ḥisda’s statement.

Rava says: There are three unique qualities with regard to bills of divorce, as compared to the halakhot of Shabbat. The first is that which Rabbi Yehuda HaNasi says: An object in airspace is considered at rest; and the Rabbis disagree with him. This matter about which they disagree applies only with regard to Shabbat. But here, in the case of divorce, it is because the bill of divorce is secured that she is divorced; and once the bill of divorce is within the airspace of the partitions, it is secured and the Rabbis agree that she is divorced.

And the second matter is that which Rav Ḥisda says concerning the halakhot of Shabbat: In the case of one who embedded a reed in the ground of a private domain, and on its top was a basket [teraskal], and he threw an object from the public domain and it rested on top of it, even if the reed was a hundred cubits high, he is liable because the private domain extends upward until the sky. Therefore, the object landed in a private domain. This matter applies only with regard to Shabbat, as with regard to Shabbat domains are defined based on their partitions and the way in which they are used, which differs from the way domains are defined in other halakhic areas. But here, in the case of divorce, it is because the bill of divorce is secured that she is divorced, and when it is on the reed it is not secured.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דתנן כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת. ולא קתני נמחק או נשרף כדקתני סיפא משום דאורחא דמילתא נקט למעלה שכיח רוח מצויה ושאינה מצויה ואם נטלתו הרוח בהא קתני מתני' דמגורשת מיד ובחצר שכיחי מים ואש ומ"ה קתני נמחק או נשרף. ותימה הוא מן הרמב"ם ז"ל שכתב כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח. אבל אם נמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט. וזה א"א שנאמר הרי זו מגורשת ואם נמחק הגט או נשרף אינה מגורשת אלא אם היה שם משעה ראשונה רוח שנטלתו דה"ל אויר שאין סופו לנוח ילא מינטר ביה ודאי אינה מגורשת.

הא דאוקי עולא מתניתין בגג שאין לו מעקה: ובפחות משלשה לגג. קשיא לי דהא כיון שהגיע לאויר הגג קתני, ויש לומר דלאוירו של גג ממש קאמר דהיינו תוך שלשה לגג דכל תוך שלשה לגג אף על פי שאין לו מחיצה קרוי אוירו של גג וכדגרסינן בירושלמי שאין לו מעקה והוא שירד לאויר שלשה שהן סמוכין לגג לכל שלשה שהן סמוכין לגג כגג הם].

הא דאמרינן: כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונחה. הקשו בתוספות אמאי נקט כרבי ולא אמר כמאן כרבי עקיבא דהא רבי עקיבא קאמר לה בפרק קמא דשבת (ד, א) דהתם קאמר רבי עקיבא הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב שתים משום דקלוטה כמו שהונחה דמיא והוי כאלו נח ברשות הרבים שבאמצע, ועוד קשה דהא רבי לא אמרה אלא במקורה והכא בחצר איירי דאינה מקורה, ותירצו דהכי קאמר כמאן כרבי דאלו לרבי עקיבא לא אתיא מדבעי מחיצות ולרבי עקיבא קלוטה כמו שהונחה אף על פי שאין שם מחיצות דהא זורק הוא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ורשות הרבים אין לו מחיצות אלא ודאי כרבי אתיא דמחייב שתים בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד דאיכא מחיצות, ואי משום דרבי בעי מקורה ההיא אמוראי נינהו דקאמרי הכי התם ורבי גופיה לא אמר הכי בהדיא, ובירושלמי מצאתי דמקשי לה דגרסינן התם מתניתא דרב עבד אויר מחיצות כממשל [בנדפס: כמשקל], אמר ליה דברי הכל היא הכא בגיטין איתיביניה רבי אומר מקורה ואת אמרת אינה מקורה מה בין גיטין ומה בין שבת אמר רב אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא ונתן בידה ברשותה.

לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי. ואין להוכיח מכאן בעיא דרבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי דשאני דרך עליה דמינכר טפי שהוא מתרחק מן ההנחה שהולך כלפי מעלה אבל התם לא מיירי בדרך עלייה.

הא דאמרינן: במאי עסקינן אילימא בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר הגג. כלומר מכיון שזרקו הויא מגורשת דהא אויר חצרה זכתה לה. וקשיא לי דהא כל שהוא באויר חצר דרך עלייה הוא ואין אויר חצרה קונה לו אלא דרך ירידה וכדאמר לעיל לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא דדרך עלייה לא חשבינן ליה כמונח, ואין לומר דהני מילי כשנמחק או כשנשרף אבל בשנח אויר שסופו לנוח הוא ואפילו דרך עליה זכה לה ובשקבלה קידושין בינתיים דהא ליתא דהכא הא אין סופו לנוח בחצר אלא בגג, ויש לומר דהכי פירושא למה לי אויר הגג דנקט כלומר אמאי נקט שיגיע לאויר הגג דמשמע דאינה יכולה להתגרש עד שיגיע לאויר הגג ודרך ירידתו אפילו בחצר עצמה דרך ירידתו מגורשת.

[בנדפס: מידי איריא דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא. ומסתברא דרבא דדייק מינה סבר דכיון דתנינן תרתי בבי היא בראש הגג והיא מלמטה ולא תנא חדא בלבד ומינה נשמע ודאי לאידך דלא שנא אי איכא למידק ולא אמרינן דמשנה יתירא היא לכדי, כך נראה לי].

הא דאמרינן: קלוטה כמי שהונחה ופליגי רבנן עליה הני מילי לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא מינטר. קשיא לי דהא בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע הוא דאמר רבי ומשמע דדכותה הוא דקאמרינן הכא דגבי גט הויא מגורשת, והיכי דמי כגון דזרק לה גט בביתה ונכנס בפתח זה ויצא חוץ לביתה בפתח זה דקלוטה בתוך מחיצות הבית כמי שהונחה דמיא, וזה תמה והא רבא גופיה הוא דאיבעיא ליה בפרק קמא דמציעא (יב) זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח זה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, ואם תאמר דבתר דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה הא ליתא דאם כן הוה ליה לאקשויי הכא דרבא אדרבא ולשנויי הכין, ואם תאמר דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה אותו והתם במפקיד קא מיבעי ליה, אם כן כי פרכינן לעיל כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה הוה ליה לשנויי דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה, ואיכא למימר דקלוטה דקאמר הכא היינו כגון ההיא דלעיל שזרקו בביתה והיה ראויה לנוח שם בשעת זריקה ונשבה הרוח וקלטתו וזרקתו לחוץ או שנשרף ונמחק דהשתא קרינן ליה מינטר בשעת כניסתו לרשותה אבל אם מכח זריקתו יצא חוץ לרשותה קלוטה בכי הא לאו כמי שהונחה דמי דהא לא מינטר ולענין שבת אף על פי שהיה ראוי לנוח שם בשעת זריקה אלא שקלטתו הרוח והוציאתו פליגי רבנן ואמרי דלאו כמי שהונחה דנח ממש בעינן, וכדאיתא בירושלמי, גיטין אפילו לא נח שבת עד שעה שינוח כלומר גיטין אף על פי שלא נח בקרקע ממש ושבת עד שעה שיניח בקרקע ממש.

[בנדפס: נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל. כך הגירסא ברוב הספרים שלנו אבל רש"י ז"ל לא גריס ובראשו טרסקל ובודאי כן הוא לענין שבת דאפילו נח על קנה לבד חייב דברשות היחיד לא בעינן שיניח על מקום חשוב אלא אפילו כל שהוא וכדאיתא התם בפרק קמא וכמו שכתבתי בריש פרק קמא אבל נראה לי דמשום גט אמרוה כאן לומר דאפילו נח על טרסקל אינה מגורשת דלא מינטר].

זרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה וכו' אבל הכא משום איטורי הוא והא לא מינטר. קשיא לי והא משמע דכי נח ממש ברשותה אף על גב דלא מינטר מחמת רשותה אלא מחמתה דמינטר ליה מגורשת דהא זרקו לה ברשות הרבים כל שיכולה לשמרו מגורשת ואי נמי בתוך ארבע אמות דידה הא לא מינטר מחמת רשותה אלא מחמת שמירת עצמה ואפילו הכי מגורשת ולעיל נמי דפרכינן אמתניתין דהיתה עומדת בראש הגג והא לא מינטר אוקמה עולא משמיה דאבימי בפחות משלשה סמוך לגג דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי כלומר ואף על פי שאין לו מחיצות וכדאיתא בירושלמי בהדיא אמר רבי אלעזר מתניתא בגג שיש לו מעקה מעתה והוא שירד לאויר המעקה ושאין לו מעקה והוא שירד לאויר שלשה שהן סמוכין לגג שכל שלשה שהם סמוכין לגג כגג דמי אלמא כל שנח ברשותה ממש או סמוך לקרקע פחות משלשה שהם כקרקע לא קפדינן אמינטר ולא אמרו אלא במתגרשת מאויר רשותה דלא נח ממש אם כן כי נח בטרסקל שלה ממש כי לא מינטר מאי הוי הא נח ממש ברשותה, ואיכא למימר דטרסקל שאני שהוא קצר ביותר ואזיל מיניה אפילו ברוח מצויה ולא מינטר כלל וכמאן דלא נח דמי אבל בגג דידה אף על גב דלית ליה מחיצות מינטר הוא קצת מתוך שהוא רחב, וצריך עיון.

כבר ביארנו שאע"פ שלענין שבת אמרו קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא לענין גט אינו כן דמשום אינטורי הוא והא מינטר אבל אם זרק גיטה לרשותה ועבר בתוך הרשות שהיא עומדת בה ויצא חוץ לרשותה אפי' עבר בפחות משלשה סמוך לארץ אינו כלום וכן כתבוה גדולי המחברים אף מה שאמרו לענין שבת נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב ואפי' גבוה מאה אמה מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע לענין גט אינו כלום משום אינטורי הוא והא לא מינטר:

היתה עומדת על ראש הגג וכו' והא לא מינטר פי' דאפילו דיקא ואמרת ליה לבראי ואמאי קתני כיון שהגיע לאויר הגג ואע"ג דלא נח אם נשרף או נמחק היא מגורשת אמר רב יהודה אמר שמואל בגג שיש לו מעקה עסקינן עולא בר מנשה משמיה דאבימי אמר הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן וכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי:

הוא מלמעלה וכו' פי' רישא בגג דידה וחצר דידיה סיפא בגג דידיה וחצר דידה:

והא לא מינטר פירוש דקס"ד שהגג גבוה מחומות החצר דאתי זיקא ושדי ליה לבראי והיכי תני כיון שיצא מרשות הגג ונמחק או נשרף קודם שינוח באויר החצר הרי זו מגורשת אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות וכי נפיק מאויר הגג מיד מגיע לתוך מחיצות החצר:

בד"ה היתה עומדת כו' האי עומדת היינו כמי שעומדת כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה לפרש למאי דמוקי הסיפא כגון שמחיצות החיצונות עודפות רישא נמי איירי בכה"ג דעודפות מחיצות התחתונות ולמאי דמוקי נמי ביש לגג מעקה ומצד החצר אין לו מעקה ולא הוי אויר הגג משתמר מפני בני החיצונה ולכך בעי שהאשה עומדת בצד חצרה דכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי פנימית גופא כו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה כגון שהיו כו' דאיסור שבת ואיסור גניבה כו' והא לענין שבת מחייב אפילו למעלה כו' עכ"ל לר' עקיבא דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי קאמרינן הכי התם אבל לרבנן לענין איסור שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא ולענין גניבה לא מתוקמא לרבנן התם אלא באומר לא תקני לי גניבותך עד שתנוח והיינו לפי המסקנא דהכא דלענין קנין סגי לרבנן במנטר ומיהו מה שכתבו בזה הכא גם בתוספות פרק מרובה דרשות היחיד עולה עד לרקיע אין זה מדוקדק לכאורה דלר' עקיבא ברה"ר נמי דליכא מחיצות אמרינן לענין שבת דקלוטה כמי שהונחה דמי ויש ליישב משום דלמעלה מעשרה אין אויר רה"ר כרה"ר כפרש"י בשמעתין ומחיצת החצר גבוה עשרה הוא לכך צריכין לומר דרה"י עולה עד לרקיע אף למעלה מן המחיצות שהן גבוהים עשרה וק"ל:

בד"ה כמאן כו' ס"ד דטעמא דר' לאו משום קירוי כו' דכר"ע לא מתוקמא כו' עכ"ל היינו למאי דס"ד השתא דאיסור שבת וקנין שוין הן ולא אסיק אדעתיה למימר לענין קנין תליא מלתא במנטר אבל למאי דמסיק דתליא בקנין במנטר ניחא דאתיא נמי הכא כר"ע דבעי מחיצות עודפות משום דמנטר כדמוכח ההיא סוגיא דמרובה שכתבו התוספות לעיל וק"ק השתא למאי דס"ד דאיסור שבת וקנין שוין הן ולר"ע לא בעי הכא מחיצות עודפות מי הכריחם לאוקמא במחיצות עודפות נוקמא בלא מחיצות עודפות וכר"ע ויש ליישב דהוה ס"ד דלכך אוקמא כרבי דהלכתא כוותיה ולא כר"ע אלא דפריך דמ"ט לא תוקמא כרבנן דרבים נינהו ולדברי המתרץ ניחא לכולהו תנאי דבקנין תליא מלתא במנטר ואתיא מתניתין בעודפות לכ"ע ובזה יתיישב מה שהקשה מהרש"ל בזה תימה אמאי לא קאמר אפילו תימא רבנן התם אין עומד לנוח שם באויר דרה"י משא"כ באויר דהכא דסופו עומד לנוח שם עכ"ל ואין כאן קושיא דודאי לפי המסקנא לא בעי למימר דאיסור שבת וקנין שוין הן כדס"ד הכא כדמוכח הך דפרק מרובה והא דבעי נמי רבא בב"מ זרק ארנקי בפתח זה ויצא כו' היינו פלוגתא דרבי ורבנן גופה לענין איסור שבת ותפשוט אבעין דאתיא כתנאי אי הוה איסור שבת וקנין שוין גם סתמא דתלמודא פריך לעיל בפשיטות והא לא מנטר אע"ג דלענין שבת לר"ע ודאי דחייב דקלוטה כמו שהונחה אפילו ברה"ר היא דליכא מחיצות אבל למאי דמפלגי' בין איסור שבת לקנין דבעי מינטר ניחא כולהו סוגיין דתלמודא ודו"ק:

גמ' והא דאמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י ובראשו טרסקל כו' כתב מהרש"ל כך היא הגירסא כו' אבל רש"י ל"ג ובראשו טרסקל ובודאי האמת כן לענין שבת דאפילו נח על קנה לבד חייב דברה"י לא בעינן שינוח על מקום חשוב אלא אפילו כל שהוא כו' אבל נ"ל דמשום גט אמרוה כו' עכ"ל רשב"א בחידושיו לא ידענא פשיטותיה דהא אדרבה בפשיטות פריך אמתנית' דפרק קמא דשבת דאיירי נמי ברה"י אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה על מקום ד' ומסיק שם דידו חשובה כד' אלא לר"ע דסבר קלוטה כמי שהונחה אמרינן הכי דלא בעינן מקום ד' והכא אליבא דרבנן קיימינן כדקאמר במלתא קמייתא מג' מדות הא דאמר רבי קלוטה כו' ופליגי רבנן עליה כו' ובהדיא קאמרינן לרבנן לענין איסור שבת עד דמטיא לארעא דהיינו מקום ד' וא"כ שפיר קאמר לרבנן דבעי טרסקל דהוה הנחה במקום ד' ונקט רה"י משום דעולה עד לרקיע אבל ברה"ר בנעץ קנה ובראשו טרסקל אפי' הוי מקום ד' לא הוי נעשה רה"י למאן דפליג ארבי יוסי ב"י בפ"ק דשבת ולית ליה גוד אחית מחיצה וק"ל:

שם ה"מ לענין שבת אבל הכא משום אינטורי כו' כתב מהרש"ל צ"ע מ"ש פחות מג' דלעיל גבי גג דחשבינן ליה כנח מכח לבוד אע"פ שאינו משתמר מפני הרוח ק"ו כו' וכ"כ הרשב"א ולא כתב בו דבר המספיק ונראה בעיני בשלמא כו' עכ"ל ע"ש ואין להאריך בדחוקיו אבל הנראה למאן דל"ג הכא טרסקל כמ"ש בשם הרשב"א ודאי ניחא דבפחות מג' לגג דמי דבמונח על הגג מיד מגורשת ולא בעי מנטר אח"כ מן הזיקא אבל במונח על הקנה כיון דלא הוי מקום חשוב הוי כמונח באויר ובעי להיות משתמר מן הרוח ואפילו למאי שכתבנו לעיל דשפיר גרסינן טרסקל לק"מ דבמונח על הגג מקרי מינטר מן הרוח אילו היה עומד שם דאפילו ברה"ר תוך ד' אמות לא מבעיא ליה לר"א אלא באויר אבל על הארץ ודאי דמינטר מן הרוח בעומד שם אבל על הקנה אפילו ע"ג טרסקל כיון שהוא באויר לא הוי מינטר מן הרוח בעומד שם למטה ודו"ק:

גמ' אמר ליה אפילו תימא רבנן כו'. נ"ב תימה אמאי לא קאמר אפילו תימא רבנן התם אין עומד לנוח שם באויר דרה"י מה שאין כן באויר דהכא דסופו עומד לנוח שם (עיין במהרש"א):

שם והא דאמר רב חסדא נעץ קנה כו'. נ"ב נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל כך הגירסא ברוב הספרים שלנו אבל רש"י ז"ל לא גרס ובראשו טרסקל ובודאי האמת כן הוא לענין שבת דאפילו נח על קנה לבד חייב דברה"י לא בעינן שינוח על מקום חשוב אלא אפי' כל שהוא וכדאיתא התם בפרק קמא וכמו שכתבתי בריש פרק קמא אבל נ"ל דמשום גט אמרוה כאן לומר דאפילו נח על טרסקל אינה מגורשת דלא מינטר ע"כ לשון רשב"א בחדושיו (עיין במהרש"א):

שם הני מילי לענין שבת כו'. נ"ב צ"ע מאי שנא מפחות משלשה דלעיל גבי גג דחשבינן ליה כנח מכח לבוד אע"פ שאינה משתמר מפני הרוח קל וחומר שהכא נח ממש ברה"י ומה בכך שאינו משתמר וכן הקשה הרשב"א ולא כתב בו דבר המספיק ונראה בעיני בשלמא גבי לבוד מאחר שעשאו התורה כנח א"כ ה"ה דעשאו אינו משתמר כמשתמר דומיא דארבע אמות ברה"ר לפי' התוס' אבל הכא שנח ממש לא שייך לומר מיגו דמהני כו' ודו"ק היטב (עיין במהרש"א):

במתני' כיון שהגיע לאויר הגג כו'. לא קתני כיון שיצא מרשות החצר כדבסיפא משום דכנגד אויר מעקה עצמו אינה מגורשת ולהכי קתני נמי לאויר הגג ולא לרשות הגג דמעקה קרוי נמי רשות הגג ולמ"ד פחות מג' כ"ש דבדוקא נקיט לאויר הגג ולא מרשות החצר:
שם במתניתין נמחק או נשרף. הא דלא נקיט ברישא נמחק או נשרף עיין בר"ן אליבא דהרמב"ם ע"ש:

גמ' והא לא מינטר. אף דהיא עומדת על הגג מ"מ אין בידה לשמור מפני הרוח ואף שכתבו התוספות האי עומדת היינו כמי שעומדת כו' [דמשמע דאם עומדת ודאי משתמר היינו כשעומדת מצד עמידתה] מינטר לענין כלבא וגנבים לאחר הנחה או כמו שעומדת אצלו בד' אמות [דמשתמר אף מן הרוח כמ"ש התוס'] מ"מ פריך שפיר דמיירי אף בעומדת חוץ לד' אמות כמ"ש התוספות לעיל בד"ה ותתגרש:

גמ' הכא בפחות מג' כו'. לכאורה אם משתמר למה לי לבוד ואם אינו משתמר כי נח מאי הוי ועיין מ"ש סוף שמעתא זו ודו"ק:

גמ' כגון שהיו כו' עודפות על העליונות. קשה כיון דאיירי בעודפות א"כ מינטר גג מזיקא ע"י מחיצות החצר שמגינים שאינו יוכל הרוח לבא לשם כדמשמע בתוספות בד"ה כגון וק"ל [ואינו קושיא דגמרא לא נחית מתחלה לעודפות וסיפא מחדש לן עודפות מדקתני כיון שיצא מרשות הגג ופריך מה בכך שיצא מרשות הגג והא לא מינטר ואכתי לא בא במחיצת החצר ואיירי ברישא בסתם חצירות ולזה מפרש בגג גופא דמינטר. זה היה במוסגר] ובסמוך בב' חצירות מבואר בהדיא מאי אמרת אינו משומר מבני החצר הא ע"י שעומדת על ראש הגג [ברישא] ובתוך החצר [בסיפא] משתמרת וא"כ למה לי מעקה ופחות מג' וכו' ודו"ק וא"ל כיון דסתם גג גבוה י' הו"ל משתמרת בלאו דידה וכפי' רש"י ולזה הוצרכו התוספות לפרש כמי שעומדת [וא"כ אינה עומדת אצל הגג] והתוס' בב' חצירות בסמוך איירי במחיצה נמוכה מי' חדא מאי פסקא ועוד דאכתי למה לי מעקה ופחות מג' כיון דעודפות ועיין:

גמ' כמאן כרבי וכו'. אפשר לומר דנקיט רבי לאפוקי רבנן דיליה דאילו כרבנן כר"ע מצי אתיא דדוקא ברה"ר לא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא דליכא מחיצות משא"כ כאן בשמעתין דאיכא מחיצות לזה פריך דלא כרבנן דרבי דפליגי אפילו ברה"י והשתא אין מקום לקושיות התוספות ודו"ק. ולא משני אפי' תימא רבנן ושאני הכא דסופו לנוח באותו אויר דשמא פליגי רבי ורבנן אף בסופו לנוח וקלטו רוח או כלב ועוד דלצד בעיא דרבא [בפ"ק דמציעא] דאויר שאין סופו לנוח [אי] כמונח דמי דהיינו ממש כפלוגתא דרבי ורבנן מיבעיא ליה לענין קנין ותיקשי כמאן כרבי באותו צד ורוצה תלמודא לדחות דחיה שהולך בב' צדדין ועוד דרבא בעצמו קאמר הך סברא בסמוך ג' מדות בגיטין כו' אבל הכא משום אינטורי כו' ואיהו הוצרך לומר סברא דמינטר משום ספיקא דבעיא שלו ודו"ק ובח"ש מניחו בתימה:

גמ' לא שנו אלא שקדם גט לדליקה. האי לא שנו דנשרף הו"מ לעשות ברישא רק סיבת המחיקה יכול לבא מכמה ענינים שונים לא יכול למינקט דבר פרטי בלא שנו משא"כ בנשרף נקיט דליקה ואפשר לומר דבנמחק לא ברירא כל כך המחיקה שאפשר שיבאו עליה ויהיה רשומו ניכר לכן אין חילוק ולא שייך בזה מעיקרא למחיקה קאי ודו"ק:

גמ' שלש רשויות תלוקות. נמחק שלש וכן משמע מרש"י ואינו מוכרח למוחקו דר"ל גג בית וחצר לאפוקי גג וגג כדבסמוך ודו"ק בפי' רש"י ולפי"ז צ"ל גג וקרפף חדא תשמישתא הוא ואין מקפיד:

גמ' למה לי אויר הגג. אין ר"ל אפילו באויר החצר נמי דהוי דרך עלייה רק ר"ל יציירו בדרך ירידה בתצר וק"ל:

גמ' הא דאמר רבי קלוטה כו'. ולא נקיט ר"ע לאשמעינן דאפי' רבנן דרבי דפליגי אפילו ברה"י לא אמרינן קלוטה מ"מ הכא מודו וצ"ל שר"ל הכא מודו בציור קלוטה דלעיל שסופו לנוח באויר זה רק נמחק או נשרף כדלעיל אפילו תימא רבנן וכו' ובאין סופו לנוח דהיינו מרה"ר לרה"ר דרך פתח רשות היחיד דהיינו פלוגתא דרבי ורבנן לענין שבת מבעי ליה לענין קנין בעיא דארנקי והומ"ל הא דאמר ר"ע קלוטה כמי שהונחה דמיא אפילו ברה"ר מ"מ הכא משום מינטר בעי עודפות רק נקיט דינו אליבא דהלכתא ודו"ק:

גמ' והא דאמר רב חסדא כו' ובראשו טרסקל כו'. לרבותא דגיטין נקיט לה [דאפ"ה אינו גט] דר"ח אמר דינו בל"ז לענין שבת רק [לכאורה לשבת גופא בעי הנחה ע"ג מקום ד' אפי' ברה"י כמו שאמרו גבי ידו בפ"ק דשבת ועיין ברשב"א ובח"ש בזה. ולקושטא נראה דט"ס הוא דבשבת הוזכר דברי ר"ח כמה פעמים וליתא תיבת טרסקל ובידו דוקא פריך והא בעינן מקום ד' על ד' דאדם חולק רשות לעצמו אבל בקנה נעוץ ברה"י אפילו כל שהוא ברה"ר דוקא בעינן טרסקל ומשם נמשך הטעות ע"ש בשבת ובהדיא פי' רש"י בשבת דף ז' ע"א בהך מימרא דרב חסדא נעץ קנה סתמא אינו רחב ד' כו' דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' ברה"י ודו"ק:

גמ' והא לא מינטר. ק"ק מ"ש מונח על טרסקל רוחב ד' [למאן דגריס טרסקל] ממונת על גג דמשמע לעיל דא"צ מעקה במונח דאפילו בפחות מג' א"צ מעקה ולא מחלק לעיל בין גג גבוה הרבה או לא או רוחב הרבה או לא ואפשר לומר דשאני גג דרחבו למטה כלמעלה ואין כח לרוח לשלוט כל כך כמו טרסקל על קנה כל שהוא ועי"ל דלעיל היא עומדת על ראש הגג וכשמונח או כשהוא פחות מג' יכולה לשמור משא"כ כאן שהוא בגובה הרבה אינה יכולה לשלוט ולשמור שם ודו"ק:

ברש"י בד"ה אבל נמחק כו' אינה מגורשת כו' לא מקרי נתינה כו'. ובגיטין בעינן ונתן מיושב בזה קושית תוס' בד"ה דרך עלייה וק"ל ועיין ברש"י בב"מ בע"א:

בתוס' בד"ה היתה כו' שעומדת ברשותה כו'. וכן לתירוץ דאושלה אורי לן בזה דמסתמא מקום שעומדת אושלה לצורך גיטה ואילו עומדת למטה לא קני ברישא וק"ל:

בתוס' בד"ה כגון כו' דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד כו'. לשון זה אינו בגמ' שם ועיין בחידושינו שם מ"ש בעזה"י ופשוט דברי התוס' אלו לקושטא דאיכא למימר דאף לר"ע בעי עודפות כיון דבמינטר תלוי ומ"ש בדבור אח"כ אזיל בה"א דמקשה וק"ל דגמרא דמרובה ע"כ אזיל לפי האמת דהכא דמחלק בין קנין לשבת דאל"כ ניחא שפיר לרבנן דבאין כאחד לס"ד דהכא [והתם קאמר כמאן כר"ע דלא כרבנן] ודו"ק:

בא"ד דרה"י עולה עד לרקיע. ברה"ר נמי ס"ל לר"ע קלוטה כמו שהונחה דמיא רק דוקא עד י' טפחים ולמעלה מי' ברה"ר מקום פטור הוא והכא אע"ג דגבוה י' כיון דרה"י הוא עולה עד לרקיע וק"ל:

בתוס' בד"ה כמאן כו' דכר"ע לא כו' מדמצריך כו'. והא דבעי מעיקרא והא לא מינטר ולא משני ר"ע היא למאי דס"ד השתא אינו קושיא שהרי הן ב' מקשנים והסתם גמרא ידע שפיר לחלק בין קנין לשבת וכמימרא דרבא בסמוך וכבעיא דרבא התם לענין ארנקי אם יש חילוק בין שבת לקנין רק רב אסי ור"ז לא ס"ד כן [וסברי דמאי דבעו כל אמוראים הקודמין מחיצות עודפות משום דסברי כר' ולא כר"ע] ודו"ק:

בתוס' בד"ה דרך עלייה. לעיל ותתגרש מאוירא כו' ובמתני' דהכא דמתגרשת מאוירא וכן מדרך ירידה לא קשה כלל דעדיפא הכא שסופו לנוח באותו אויר אלולי קלטה כלב וכה"ג אבל מהא דאינה מגורשת בדרך עלייה אע"ג דסופו לנוח באותו אויר שהרי הוא תוך המחיצות הקשו במכ"ש שלא תתגרש התם וק"ל:

גמרא אילימא בגג דידה וחצר דידה ל"ל אויר הגג. ק"ל דהא קודם שהגיע לאויר הגג הוי דרך עלייה. ואם נפרש דהא דדרך עלייה לא היינו דוקא בנמחק אבל בלא נמחק מגורשת למפרע משעה שהגיע תוך המחיצות אף שהיה דרך עלייה עי' בב"ש סי' קל"ט סק"ז. ורישא מיירי בלא נמחק דוקא כפי' הה"מ בדעת הרמב"ם הוה א"ש:

רש"י ד"ה עודפות. דהאי דקאי כו' זורק כלפי מעלה כו' ויפול לחצר. כצ"ל:

תד"ה כגון. דאיסור שבת ואיסור מכירה באין כאחד. כצ"ל:

תד"ה דרך עלייה. ול"ד להא דבעי רבא כו'. לפי מה שפרש"י דלא מיקרי נתינה לכאורה ודאי ל"ד. אולם הא דלקמן אבל קדמה דליקה לגט לא מ"ט כו' דומה טפי להא דרבא ועי' בר"ן:

בא"ד א"נ התם בבית מקורה כו'. ק"ל דא"כ מאי מקשה שם (קב) על הא דאמר רבא שם אויר שא"ס לנוח לאו כמונח דמי דמיירי בחצר מהא דבעי רבא כו' דמיירי בבית מקורה. וי"ל משום דמשמע שם דקאי רבא גם ארפת דתני בסיפא (וביותר לפי מאי דמפרש אביי שם ברפת שבחצר ע"ש) דאם קולט מן האויר ה"ה שלו. וסתמיה דרפת שהוא מקורה:

גמרא אמר רבא ג' מידות בגיטין. הנ"מ לענין שבת. אבל לענין גיטין משום אנטורי אנטור. ע' במהרש"א שכ' דמשמע בכה"ג גופה מהני בגט. דהיינו בזורק לה הגט דרך ביתה. והקשה דהא הוי אויר שא"ס לנוח והוא איבעי' דלא איפשטא בש"ס. ע"ש שכ' לחלק. לכאורה צריך ביאור דהיכי קאמר הכא משום אנטורי אנטור דהא באמת לא ינטור, דהא מצא הגט בפתח אחר. בשלמא בסוגיא דב"מ באיבעי' דמצא ארנקי ל"ק. דהא לא משתמר. די"ל דדעת אחרת מקנה לא בעי משתמר. אבל הכא בגיטין דבעי משתמר כדפריך והא לא מנטר קשה כנ"ל. ונלענ"ד דהמעיין בסוגיא דב"מ יראה דר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותו שאני. ומנא תימרא כו' ע"ש.
והנה הרמב"ם והמחבר פסקו דלא כר"פ שאף במתנה בעי חצר המשתמר. ואפ"ה פסקו במתנה מהני רץ אחריו ואינו מגיע וגם העתיקו האיבעי' דזרק ארנקי (ע' ססי' רמ"ג) ובהכרח צ"ל דאין ס"ל לחלק דלענין זה מתנה הוי מעלה שמפני אם בעצמו חצר המשתמר אף שרץ אחריו ואינו מגיע ואינו משתמר לדבר הזה מ"מ לדבר אחר שנח בחצר הוי משתמר. אבל אם החצר בעצמותו אינו משתמר אף במתנה לא מהני. ומש"ה שפיר העתיקו איבעי' דב"מ זרק ארנקי דמצד אינו משתמר אינו מזיק דהא חצר בעצמותו חצר משתמר. וא"כ י"ל דגם בגט דהוי דעת אחרת מקנה מהני אם החצר בעצמו משתמר. וא"ש דברי הרמב"ם, וכדברינו זה נלענ"ד לבאר דברי תוס' ד"ה כגון ע"ש:
ולכאורה תמוה מה הקשו מסוגיא דבב"ק דהא פירשו בתוס' בב"מ בדעת אחרת מקנה אותו לא בעי משתמר, וא"כ התם בגניבה דדעת אחרת מקנה אתו אפשר כשאינו באויר חצירו קנה, ואף אם נדחק שהתוס' בכאן ס"ל כשיטת הרמב"ן דלא מהני דעת אחרת, מ"מ הא מרא דשמעת' הוא ר"פ, ור"פ אמר להדי' בב"מ דבמתנה לא בעי משתמר. וחידוש שלא התעוררו בזה האחרוני', ונלפענ"ד ובתחילה נביא ראיה לדברינו ולחילוק הנ"ל, ממ"ש הב"ש (סי' קלט) בדעת רש"י דמפרש והא לא מנטר היינו מטע' שא"ס לנוח. דמשמע דבנח באמת מהני משום דהוי משתמר משום גזלנים, אף צד האויר משום שמא ידחפנו לחוץ לא מנטר ומשתמר מהני וע"ש:
ולכאורה תמוה הא ברץ אחריו ואינו מגיע לא משתמר מקרי והרי בחצר ג"כ משתמר ואפ"ה הוי אינו משחמר מחמת שיצא לחוץ ומ"ש מאויר. ובהכרח לומר כנ"ל דהא במתנה מקרי זה משתמר והוי גט ג"כ כמתנה. אך נ"ל דתוס' לא ס"ל כרש"י והיינו ממש דבב' חצירות זו לפנים מזו דמהני אף שאפשר שיכול הרוח להוליך גט לחצירו של בעל. מ"מ מהני כיון דעומדת בצדה ומשתמר שלא יקחהו בי' חצר הבעל ע"ש. ואם נאמר דלא מנטר היינו שא"ס לנוח הא מהני א"ס לנוח בחצירה. אע"כ דדעת תוס' דהוי סופו לנוח כיון שראוי לנוח. ואפשר דלא שקיל זיקא ושאני ההיא דבב"מ דזרק ארנקי דמיד זרק בכח דבודאי יצא לפתח אחר. וע"כ הא דפריך והא לא מנטר היינו דאויר נקרא אינו משתמר וכן מוכח עוד באיזה הוכחות וע'. וכיון שכן יקשה כנ"ל כיון דאויר נקרא אינו משתמר אמאי מהני בזרק הגט שיצא לפתח חצירה דומיא דשבת הא לא מנטר. ואפשר לחלק דשאני חצר דשארי דברים שנח בתוכו משתמר. אבל אויר אף דבעודו באויר כמו שהוא עכשיו משתמר מגזלנים מ"מ כל דבר לא משתמר באויר. ולשום דבר לא משתמר. מש"ה נקרא אינו משתמר. וא"כ י"ל דבזה פליגי רש"י ותוס'. דרש"י סבר דהכל תלוי באם בעודו בחצר משתמר מגזלנים מקרי משתמר ומש"ה אויר משתמר מקרי רק באם באמת קלט כלב מקרי אויר שא"ס לנוח. ולתוס' בהיפוך דמקרי סופו לנוח כיון דראוי לנוח. ולענין משתמר בעי דשאר דברים משתמרי' בתוכה ומהני בזרקו שיצא דרך חצירה. אבל אויר שלמעלה מחצר דבכל דבר לא משתמר אינו משתמר מקרי. כך היה נלענ"ד.
אך כדי ליישב דברי תוס' הנ"ל בכוונת קושייתם מההיא דבב"ק יש לי לומר דגם תוס' ס"ל בהא כרש"י דבגט תלי' רק אם עודו בחצר משתמר מגזלנים. ומוכח לה מכח דקדוק הש"ס שדקדק הרשב"א שכ' ולזה היו מפרשי' הא דפריך והא לא מנטר אף בעודו באויר משתמר מגזלנים. מ"מ ס"ל להש"ס דזה בחצר ממש. אבל באויר לא מקרי אויר חצירה רק אם ראוי לתשמיש להניח בו דבר, אבל כל שאינו משתמר שום דבר בתוכ' אין אויר כמו חצר, וגרע מחצר שאינו משתמר, ושפיר הקשו מההיא דבב"ק, כך נלענ"ד, וע':

היתה עומדת על ראש הגג וכו' נמחק או נשרף כ' רמב"ן ה"ה ברישא אלא אורחא דמילתא ברישא באויר הגג שכיחא רוחו' ומוליכים הגט למרחוק ואינו צריך לומר נמחק או נשרף אבל בסיפא במחיצו' החצר דלא שכיחא שיובילו הרוח מרחוק ע"כ קתני נמחק או נשרף ע"ש והנה זה יצדק לאבימי דמיירי בגג בלי מעקה אלא בפחו' מג' טפחים אבל לשמואל דמיירי שנכנס למחיצ' המעקה דוחק הוא. ע"כ ס"ל להרמב"ם דברישא נמחק ונשרף אינה מגורש' ומטעם שאבאר לקמן אי"ה ואפי' נימא דפליגא בהא שמואל ואבימי מ"מ הלכה כשמואל דאוקמתא דאבימי דחיקא כמו שהקשה הרשב"א דהא אויר הגג תנן וניקום ונימא בפחו' מג' טפחים ע"כ ניחא לאוקמי' במעקה דסתם גג שמשתמשים עליו החיוב להיו' לו מעקה ונהי בגוף הדין לא פליגי שמואל ואבימי דשמואל מודה דפחו' מג' כלבוד דמי וכן פסקו רמב"ם מ"מ באוקימתא דמתני' הוה אוקימתא דמעקה רויחא ומדמיירי מתני' במעקה ממילא ליכא למימר כרמב"ן דברישא שכיחא רוחו' דמ"ש מחיצו' מעקה ממחיצ' גג אלא ע"כ ברישא בנמחק ונשרף אינה מגורש' לשמואל עכ"פ. אפשר גם אבימי מודה אלא לאוקמתא דאבימי אין החילוק מוכרח משא"כ לשמואל:

והנה בשמעתין אר"ח רשויות חלוקו' לגיטין ומוכח לי' ממתני' דע"כ רישא וסיפא בחצר דידיה וגג דידיה וחד דוכתא מושיל לה ולא תרי דוכתא ורמי בר חמי דחי הא כדאי'. וכ' רשב"א דרבא ס"ל לדוחק למתני תרי בבי בכדי והכל חד אלא ע"כ תרוויי' בחצר וגג דידיה ולאשמועינן תרי דוכתי לא מושלי כ"כ רשב"א ואני אסביר בעזה"י דלקמן אמרי' גבי שני גגים הסמוכים דלא קפדי אינשי פירש"י דגגים לא קביעי תשמשיהו כולי האי לא קפדי. וכ' רשב"א צ"ע למאי דמוקי מתני' בחצר וגג דילמא משום לא מושלי אינשי הא בגג לא קפדי מ"ש חצר וגגי או תרי גגי ע"ש מ"מ הרוחנו עכ"פ להך אוקימתא דבגג וחצר דידיה ומושיל לה דוכתא א"ש דתני תרי בבי במתני' ולא זו אף זו לא מיבעי' עומדת על הגג דלא מושיל לה חצר וכל זמן דלא מטי לאויר גג אינה מגורש' אלא אפי' בעומד' בחצר ה"א אגג לא קפיד כק' רשב"א קמ"ל אפי' בסיפא נמי עד שלא יצא מאויר מחיצו' מעקה אינה מגורש'. והשתא להרמב"ם הנ"ל נלע"ד דר"ח ורבא ס"ל כאבימי דמתני' בפחו' מג' וא"כ י"ל כרמב"ן רישא אורחא דמילתא דע"י הרוח נתקלקל הגט אבל לדינא אין חילוק בין רישא לסיפא וא"כ קשה תרתי בבי בחד דינא למה לי אע"כ כר"ח ואשמועינן דתרי דוכתי לא מושלי אינשי אבל רמי בר חמי ס"ל כשמואל דרישא במעקה וברישא נמחק ונשרף אינה מתגרש' א"כ רישא וסיפא תרי דינים משונים זה מזה ולעולם לענין חצר וגג הא כדאי' והא כדאי' וליתא לדינא דרב חסדא דרשויו' חלוקו' לגיטין ומשו"ה לא מייתי רמב"ם הך דינא דתרי דוכתי לא מושלי אינשי דהא דפיסלא דלעיל ע"ז ע"ב מפרש רמב"ם שנתגלגל לפיסלא ותרי דוכתי בודאי לא מושלי בפעם א' אבל חד דוכתי מהני תרי מושיל שפיר כי הוא מושיל לה מקום א' ברשותו להתגרש יהיה על הגג או בחצר אבל תרוויי' בבת א' לא מושיל כגון שיתגלגל מחצר לפיסלא ותצטרך שני המקומו' זה לא מושלי ולקמן בשני גגים מפרש רמב"ם פי' אחר דמיירי בגג שלה ושל חבירה ויבואר לקמן אי"ה ואפי' אי נימא דבש"מ הכוונה כפירש"י בשני גגים דבעל ותרי דוכתי לא מושיל היינו רבא הוא בעל מימרא דג' מדות בגיטין ואיהו כר"ח ס"ל אבל למאי דס"ל לרמב"ם כדחיתו של רמי בר חמי ליתא להך דינא ולמד רמב"ם ממנו לעומד' בגג שלה סמיך לגג שכינה ועיין לקמן אי"ה:

והנה בסנהדרין ע"ז ע"ב אר"פ זרק צרור למעלה וכו' מבואר הזורק בכחו ע"ד משל ועולה עשר אמו' ויורד בשוה למטה נגד רגליו הרי פסק כח הזורק באמה מעשירי'. ושוב ירד האבן בכח עצמו וכבידתו לנצח האויר ולירד למטה נוכחו אך אם ירד בשיפוע לצדדי' א"כ חזינן דעדיין אחר עשר אמות לא פסק כחו לגמרי שהרי לא נצח האבן כח האויר לירד למטה נכחו. אך גם כחו ועוזו וגבורתו לא נצח את האבן להעלותו עוד למעלה אך עדיין כח חלוש מכחו נשאר וירד האבן בשיפועו לצדדים בתערובו' כח הזורק עם כח כבידו' האבן. ולפ"ז העומד בחצרה וזורק גט למעלה שוה עם מחצת החצר ומשם יורד למטה נוכחו אם כן בסיום מחיצו' החצר שם פסק כח זריקתו ומשם ירד ה"ל כמוסר מיד ליד כי כח זריקתו הוא ידו ומחיצ' הם ידיה וה"ל נותן מיד ליד אך אם העלה הגט בכחו למעלה ממחיצ' חצירה ושם ירד בהשויה נוכחו צל"ע כיון שפסק כחו אמה למעלה ממחיצה ושם ירד אמה א' עד שמגיע בין מחיצותי' ואותה אמה ירד האבן בכח כבידת עצמו ולא מכח הבעל וכשמגיע אח"כ לבין מחיצ' חצירה שלא מכח הבעל אפשר דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע וצל"ע ואמנם בשמעתין דעומד בחצירו וזורק למעלה בשיפוע כדי שלא ירד נוכחו כ"א ירד לצדדין לתוך מעקת הגג א"כ עלה למעלה ממחיצ' המעקה וירד לתוך המחיצה והכל בשיפוע א"כ לכל הפחו' כח חלישו' הבעל אית ביה ואפשר כח גמור כיון שנתכוון לזרוק בשיפוע וא"כ אפי' הגיע למחיצת המעקה דהוה ידה מ"מ גם הבעל עדיין אגיד ביה שמכחו נופל לצדדים וא"ש דאם נמחק ונשרף אינה מגורש' ואפי' אם אח"כ נופל ארץ ולא נשרף. מה שהיא מגורש' למפרע צריך טעם אבל עכ"פ נמחק ס"ל לרמב"ם אינה מגורש' דעדיין ידי אגוד ביה. מה שאין כן בסיפא אינו מכחו אלא כפותח ידו וממילא נופל למטה למחיצ' חצירה ואפי' הוצרך להעלות איזה טפחים להעלותו למעלה ממחיצ' המעקה אין זה צריך כח וזה פסק מיד כמובן ומשו"ה בנמחק מגורש' ואולי זה המכוון במתק לשון הה"מ ע"ש וק"ל:

והא לא מינטר. פירש"י וה"ל אויר שאין סופו לנוח. ולקמן אמר רבא ג' מדות וכו' נעץ קנה וכו' אבל הכא משום אינטורי והוה חצר שאינה משתמרת ע"ש ודלא כפירושו כאן דמשמע משום אויר שאין סופו לנוח והנה הרשב"א הקשה דהא אפי' בפחו' מג' סמוך לגג דהוה רק כאלו מונח לא קשיא ליה ובמונח בראש קנה קאמר לא מינטר ותי' רשב"א בפחו' מג' סמוך לגג הוה מקום רחב ומינטר אבל בקנה שהוא מקום קצר לא מינטר והקשה בית שמואל א"כ אין הטעם דפחו' מג' משום לבוד אלא משום דבמקום רחוב מינטר ומ"ט קאמר פחו' מג' כגג דמי אלא נראה תי' של מהרש"ל שכ' כמ"ש תוס' לעיל ד"ה ותתגרש מאוירא דארבע אמו' דכיון דתקנו רבנן ד' אמו' ה"ה תקינו דתיקנו אוירא וה"נ כיון דפחו' מג' כמונח דמי ה"ה לאוירא אפילו לא מינטר כ"כ מהרש"ל וישרו בעיני בית שמואל. ואני עני לא זכיתי להבין מה ענין זה לד"א דמן הדין אינם קונים אלא חז"ל תקנו דלא ליתי' לאינצוי' ומאותו הטעם עצמו דלא ליתי' לאינצוי' הוצרכו לתקן דתיקני אוירא דארבע אמו'. אבל בפחו' מג' דהוה כמונח הוא מן התורה ולא עדיף ממונח ממש דבעי' חצר המשתמרת ואי באויר דפחו' מג' אינו משתמר מ"ט דליקני ומה שתי' מהרש"א על קושי' רשב"א היינו ממש תירוצו של רשב"א וק' עליו קושי' בית שמואל הנ"ל מה צורך לומר דכל פחו' מג' כגג דמי תיפוק ליה דמינטר. אבל הנלע"ד דברי רשב"א נכונים וגם רש"י אינו סותר עצמו רק אקדים דהא דבעי' חצר המשתמרת היינו מדכתיב יד ובעי' דומי' דיד המשתמר וסגי במשתמר ברוח מצוי' ומדברים ההוים תמיד דבעי' שמירה ואי משתמר ברוח מצוי' אפי' אינו משתמר ברוח שאינו מצוי' המפרק הרים ומשבר סלעים אין זה מזיק דהא גם בידו של אדם אינו משומר מארי ולסטים מזוין וכדומה ע"כ כל שמשומר מדברי' ההוים סגי לקנו' חצרו. אך אויר חצרו שיהי' כחצירו כל שאיננו בטוח שסופו לנוח אפי' ע"י רוח שאינו מצויה איננו אויר של חצר שהרי אינו בטוח שסופו לנוח כי בטבע של עולם הוא רוח שאינו מצויה ואינו דומה לדליקה ומחיקה שהוא סבה מקרית ואיננו בטבע אבל רוח שאינו מצויה וכדומה שהוא בטבע אעפ"י שהוא לעתים רחוקים ואינו מצוי' מ"מ כיון שהוא באפשרו' ממילא תו לא הוה האויר הזה כמונח בחצר כיון שאינו בטוח שסופו לנוח בחצר וע"כ אפי' לא בא רוח ונח בחצר מ"מ אינה מגורש' למפרע ומכ"ש שאם נמחק ונשרף שאינו גט ומש"ה כדפריך תרוויי' קא קשי' ליה אפילו ברוח מצוי' ואפי' בגג עצמו כה"ג לא קני ועוד הא לא מינטר ואין סופו לנוח ואין האויר כחצר ומשו"ה כדמשני בפחו' מג' סמוך לגג לא הוה סגי ליה בהכי דנהי בקרוב כל כך ובמקום רחב כגג הוה משתמר ברוח מצויה ותו לא צריך מ"מ ברוח שאינו מצויה לא מינטר ולא הוה האויר כחצר דאין סופו לנוח ע"כ מסיים וכל שלשה סמוך לגג כגג וה"ל כמונח ממש ותו לא איכפת לו אם אינו משתמר ברוח שאינו מצוי ולא יהי' סופו לנוח דהרי כבר מונח. וברוח מצויה הוא משתמר במקום רחב כמו גג. משא"כ בנעץ קנה דמונח ממש תו לא איכפת לן אי לא מינטר ברוח שאינו מצויה דהרי הוא מונח ממש אך משום דלא מינטר כלל והוה חצר שאינה משתמרת כלל כיון דמונח ע"ג מקום קצר וגבוה הרבה וא"ש. והא דאויר שאין סופו לנוח דמיבעי' ליה רבא בב"מ י"ב ע"א היינו כשדעת אחרת מקנה לתוס' שם דוקא במתנה ולרש"י גם מפקיר הוה דעת אחרת מקנה ולאפוקי מציאה דהופקר ממילא ואין כאן דעת מקנה לא מבעי' ליה לרבא דודאי אינו כמונח ומה שקשה מזה מסוגיא דב"מ ק"ב ע"א האריכו בזה כל הראשונים בשיטה מקובצת שם. ולפנינו ברצות ה' נדבר בזה וגם שהוא בע"כ לא מהני דעת מקנה לענין זה והרשב"א בשמעתין כ' בלשון וכי תימא לחלק בין גט למציאה ודחי לי' כי באמת גט דומה לאין דעת אחר' מקנה וגרע מהפקר מדעת ומשו"ה פשיטא בשמעתין כל שאין סופו לנוח לא הוה כמונח לענין גט ודברי פני יהושע בשמעתין בזה אינם מוכרחים. אך מה שצלע"ג מ"ש תוס' בשמעתין סוף ד"ה דרך עלי' דלא מיבעי' לי' לרבא אלא במקורה אבל באינו מקורה בודאי אינו כמונח א"כ צע"ג סוגי' דב"מ ק"ב ע"א:

כמאן כרבי וכו' כ' רשב"א בשמעתין דרבנן פליגי אדרבי אפי' בזורק מרה"ר לרה"י ואחר שהגיע החפץ לאויר מחיצו' רה"י אח"כ נפתח פתח כנגדו ויצא לרה"ר דהוה מתחלה אויר שסופו לנוח כמו קדם חפץ לדליקה ואפ"ה פליגי רבנן וס"ל לענין שבת לאו כמי שהונחה דמי' ומשו"ה פריך כמאן כרבי ע"ש:

נעץ קנה וכו' מהרש"ל לא גרס טרסקל וכ"כ רשב"א וכן ר"ן פ"ק דשבת וכן פסק רמב"ן ודלא כמהרש"א דכ' דבעי' מקום ד' ברה"י דליתא:

רש"י בד"ה והא לא מינטר אויר הגג כו' הא בעינן אויר שסופו לנוח עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטא ליה לרש"י דבעינן אויר שסופו לנוח הא בפ"ק דמציעא מיבעיא ליה לרבא ולא איפשטא בזרק ארנקי דף י' אלא דאפ"ה א"ש הא דמקשינן בשמעתין והא לא מינטר ואיצטריך לאוקמי בפחות משלשה או בגג שיש לו מעקה כי היכי דלא תיפשוט איבעיא דרבא אלא דלפ"ז תיקשי על הפוסקים שכתבו בפשיטות דבעינן דוקא גג שיש לו מעקה או בפחות מג' סמוך לגג ומשמע מדבריהם בפשיטות דבלא"ה לא הוי גט כלל ולמאי דפרישית הוי להו לפרש דספק מגורשת היא דשמא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי. ואין לחלק בזה בין ממון לגיטין דלפירש"י ז"ל ותוספות בפ"ק דמציעא דמפרשי לאיבעיא דרבא נמי לענין הפקר ומכל הסוגיא דהתם משמע דגיטין עדיף מהפקר. והנראה מזה דהפוסקים לא ס"ל בהא כשיטת רש"י ז"ל אלא מפרשים לקושיא דהכא והא לא מינטר כפשוטו דכיון דהאויר לא מינטר לא עדיף מחצירה ממש דבעינן שיהא משתמר ולפ"ז אין זה ענין להאיבעיא דאויר שאין סופו לנוח ורש"י ז"ל סובר דאי ס"ד דאויר שסופו לנוח כמונח דמי הו"ל כחצר המשתמרת דכמונח בחצר דמי וכן משמע מהסוגיא דפחות משלשה ועדיין צריך עיון ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כגון שהיו מחיצות כו' וא"ת דאמרינן במרובה כו' ולענין קנין עד דמטי למחיצות עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל אין מקום לקושיית התוס' דלמאי דס"ד התם דלא מיתוקמא מתני' דפ' מרובה אלא כרבי א"כ ע"כ קס"ד דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ותיפשוט איבעיא דרבא וא"כ לא בעינן דמטי למחיצות ומיתוקמא שפיר כרבי והא דמיבעיא ליה לרבא בפ"ק דמציעא היינו למסקנא דפ' מרובה דמוקי למתני' באוקימתא אחריתא כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל ונראה שמה שלא כתבו התוספות כן היינו משום דלא משמע להו דתליא האי מילתא באויר שאין סופו לנוח אלא כאידך פירושא שכתבתי ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה כמאן כרבי כו' תימה דנקיט כרבי כו' ודר"ע הוי להו למינקט כו' ונראה כו' דכר"ע לא מיתוקמא מדמצריך כו' עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם בזה מוכרחים דנהי דלא אסיק אדעתיה דמקשה הא דמשני ליה דשאני גיטין דמשום אינטורי הוא היינו משום דהוי סבר דבגיטין נמי תרתי בעינן שיהא הגט במידי דמיקרי רשותה ושיהא נמי מקום המשתמר ומש"ה מקשה שפיר דכיון דלענין שבת לא מיקרי רשות א' דלא אמרינן קלוטה כו' א"כ לא מהני מה שהוא במקום המשתמר אפי' לענין גיטין כיון דלא מיקרי רשותה ושני הש"ס דבגיטין באינטורי לחוד סגי אע"ג דלא מיקרי רשותה דלא גרע מרשות הרבים. אבל מ"מ הוי ידע המקשה שפיר דלעולם בעינן מקום המשתמר ולפ"ז אפילו הוי מוקי לה כר"ע אפ"ה בעינן לאוקמי במחיצות התחתונות עודפות דאל"כ לא מינטר ולא עדיף מחצירה דבעינן משתמר וכמ"ש בסמוך דע"כ כך היא שיטת התוספות ופוסקים. ולולא דברי התוס' היה נלע"ד ליישב קושייתם בענין אחר דהא דלא קאמר כר"ע היינו משום דמיבעיא בעי ליה לרבה בפ"ק דשבת אי הוי טעמא דר"ע משום קלוטה או משום דילפינן זורק ממושיט וכמ"ש שם התוספות דאפשר דר"ע לא ס"ל קלוטה כו' ע"ש. ועוד מבואר שם בפ"ק דשבת דלר"ע לענין הנחה אמרינן קלוטה ולא לענין עקירה וכמ"ש שם התוספות מדלא קתני ר"ע מחייב שתים והטעם משום דילפינן ממשכן וא"כ אין זה ענין לגיטין משא"כ כר' אתיא ליה שפיר דמחייב שתים ולא שני ליה בין עקירה להנחה והא דבעי רבי רה"י מקורה לאו משום דבלא"ה לא אמרי' קלוטה אלא משום דבשבת בעינן הנחה על מקום ארבעה ולא חשיב כמקום ארבעה אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי כן נ"ל נכון אלא מדאמרי' במרובה כמאן כר"ע מוכח כשיטת התוס' ולפ"ז הדרא קושייא לדוכתא כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

גמ' והא לא מינטר. אויר הגג דאתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינח וכי לא שדיה זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים מחקוהו אמאי קתני מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח: בפחות מג' כו'. אויר דמתני' בהכי עסקינן דהוי כמאן דנח והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה י' הוא הויא לה חצר המשתמרת לכל דנייח בגויה: והא לא מינטר. דקס''ד שהגג גבוה מחומת החצר והיכי קתני כיון שיצא מרשות הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפילו לא באת דליקה דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות: שהיו מחיצות התחתונות. של חצר: עודפות. על מעקה של גג דכי נפיק מגג מטא לאויר מחיצות חצר ומשום הכי בעינן עודפות דהאי דקאי בתוך מחיצות מעקת הגג וזרקו כלפי מעלה כדי שיעבור את המעקה יפול לחצר: קלוטה. בתוך האויר: כמי שהונחה. לארץ דתניא הזורק בשבת מרה''ר לרה''ר ורה''י באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרים: וא''ל רבי זירא לרבי אסי כו'. גרסי' בה כדשני עולא אפילו תימא רבנן כו': דרך ירידה. כשזרקו כלפי מעלה כדי להעבירו את המעקה לא נמחק עד שהגיע לחזור ולירד: אבל נמחק דרך עלייה. אע''פ שיצא מאויר הגג לאויר חצר ומחיצות התחתונות עודפות: אינה מגורשת. דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה אלא דרך הנחתו לבא לרשותה: שקדם גט לדליקה. שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר: רשויות חלוקות לגיטין. אם השאילה הבעל מקום בחצירו לקבלת גיטה לא השאילה גגו או ביתו ולא אמרינן לא קפיד דתרי מקומות לא מושלי משום דמייתי עלה ראיה ממתני' נקט לה הכא: הא כדאיתא והא כדאיתא. רישא בגג דידה וחצר דידיה ובעינן אויר הגג: סיפא בגג דידיה וחצר דידה. מיגרשא באויר חצר אבל אי תרוייהו דידיה ואושלה מקום אימא לך דלא קפיד: שלש מדות בגיטין. חלוקות מדין שאר איסורין: הני מילי. דפליגי רבנן: והא דאמר רב חסדא נעץ קנה. בחצר גבוה ממחיצת החצר: וזרק. מרה''ר: ונח על גביו חייב. דהויא לה הנחה ברה''י שאויר רה''י עולה עד לרקיע אע''ג דאויר רשות הרבים אינו למעלה מעשרה כדאמרי' במס' שבת (דף ז: ח.): הני מילי. דהוי כמונח לארץ לענין שבת: אבל. אם היה חצר של אשה וקנה נעוץ גבוה מן המחיצות אינה מגורשת שאין סופו לנוח לארץ דרמי ליה זיקא חוץ למחיצות וטעמא דגיטא משום חצר המשתמרת הוא דומיא דידה והא לא מינטר:

היתה עומדת בראש הגג. לרבי אושעיא דאמר לעיל אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי האי עומדת היינו כמי שעומדת כלומר כגון שמשתמרת כדמשני לעיל אעומדת בתוך ביתה או בתוך חצרה אי נמי נקט עומדת לאשמועינן דבגג דידה מיירי שעומדת ברשותה כדמוקי לה בגמרא: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפו' על העליונות. דמיד שיצא מרשות גג נכנס לרשות חצר וא''ת ומה מועיל דעודפות מ''מ כשזרקו מעל המעקה לא מנטר כנגד הגג וי''ל דכיון דשלש מחיצות עודפות חשיב משתמר ואין לחוש למחיצה רביעית אי נמי כשהגג קצר וחצר רחב הרבה ועודפות המחיצות גם רביעית מצד זה ומצד זה וכנגד המעקה אינו כי אם פתח בעלמא אי נמי כשהגג עומד באמצע החצר ולא מן הצד ומחיצות החצר מוקפות לו מכל צד וא''ת דאמרינן במרובה (ב''ק דף ע:) באומר זרוק גניבתך לחצרי ותיקני לי חצרי גניבתך דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד והיכי באין כאחד והא לענין שבת מיחייב אפילו למעלה מן המחיצות עד שלא נכנס עדיין תוך המחיצות דרה''י עולה עד לרקיע ולענין קנין עד דמטי לתוך המחיצות וי''ל דמיירי כשזורק דרך פתח ולא מעל המחיצות: כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא. תימה דנקט רבי דלא איירי אלא ברשות היחיד מקורה משום דביתא כמאן דמליא דמיא כדאמרינן בריש שבת (דף ה.) ודר''ע הוה ליה למינקט דאית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אפילו ברה''ר ונראה דהשתא סלקא דעתין דטעמא דרבי לאו משום קירוי אלא משום מחיצה אית ליה דכמאן דמליא דמיא ולהכי קאמר כמאן כרבי דכר''ע לא מיתוקמא מדמצרכת מחיצות החיצונות עודפות ולר''ע אית ליה דכמי שהונחה דמיא אפילו ברה''ר אלא ודאי כרבי מוקמת לה ומשני אפילו תימא רבנן כו' ולפי זה יכול להיות טעמא דרבי משום קירוי כדאמרינן בשבת: דרך עלייה אינה מגורשת מ''ט מעיקרא לא למינח קאי. ולא דמי להא דבעי רבא בפ''ק דב''מ (דף יב.) זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחרת מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא הכא דבדרך עלייה אין דומה כל כך שיהא עומד לנוח אי נמי התם בבית מקורה דומה יותר עומד לנוח: