ברכות יד ע"ב

דף יד - ב

משום דכתיב  [ירמיה י י] "וה' אלוהים אמת". וכיון שמצינו שהנביא חיברם, אין מפסיקים ביניהם. ^[31] ועתה דנה הגמרא באופן שהפסיק אחר שאמר "ה' אלהיכם אמת", ^[32] האם כשמתחיל לומר שוב את ברכת "אמת ויציב" הוא חוזר ואומר פעם נוספת "אמת", או שמתחיל ב"ויציב" ואינו חוזר ואומר "אמת"?

ונחלקו בכך אמוראים: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: חוזר ואומר "אמת". רבה אמר: אינו חוזר ואומר "אמת". ^[33]

ההוא גברא דנחית, ירד לפני התיבה, קמיה דרבה. שמעיה רבה דאמר "אמת אמת" תרי זימני, ולא חזר ואמר "ה' אלוהיכם אמת". ^[34] אמר רבה: כל "אמת אמת", - שטף הלשון של תיבת "אמת", תפסיה להאי. אמר רב יוסף: כמה מעליא ההיא שמעתתא דלהלן:

דכי אתא רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל אמר: אמרי במערבא כשקוראים בארץ ישראל קריאת שמע בערבית אין אומרים כל פרשת ציצית אלא רק "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני ה' אלהיכם אמת". ^[35] כי מצות ציצית אינה נוהגת בלילה, ואין צורך להזכירה.

אמר ליה אביי: מאי מעליותא דהאי שמעתתא? וכי לא היו צריכים לומר את כולה, הא אמר רב כהנא אמר רב: בקריאת שמע בערבית לא יתחיל, אינו צריך להתחיל לקרא פרשת ציצית, ואם התחיל, גומר! ^[36] וכיון שבני ארץ ישראל התחילו לאמרה, למה לא גמרו לומר כולה?

וכי תימא שאמירת "ואמרת אליהם" בלבד לא הוי התחלה, כי עדיין לא התחילו לומר את ענין מצות ציצית, ולכן יכלו לדלג ולומר רק את סוף הפרשה.

והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: קריאת "דבר אל בני ישראל" לא הוי התחלה, אבל קריאת "ואמרת אליהם" הוי התחלה. ואם כן למה לא סיימו לומר את כל הפרשה? מתרצת הגמרא: אמר רב פפא: קסברי במערבא שאמירת "ואמרת אליהם" נמי לא הוי התחלה, ואינו מתחייב להמשיך לומר את כל הפרשה עד דאמר "ועשו להם ציצית", שרק אמירת ההתחלה של ענין ציצית האמור בה מחייב לומר את כולה.

אמר אביי: הלכך, אנן בני בבל אתחולי מתחלינן לקרא פרשת ציצית בערבית עד "ואמרת אליהם", כמו דקא מתחלי במערבא [ובכך אנו נוהגים שלא כרב שאמר "לא יתחיל"]. וכיון דאתחלינן, ודעתנו ש"ואמרת אליהם" נחשבת התחלה, מגמר נמי גמרינן לומר את כל הפרשה. דהא אמר רב כהנא אמר רב, "לא יתחיל, ואם התחיל גומר".

חייא בר רב אמר: אם אמר "אני ה' אלהיכם" צריך לסיים ולומר "אמת", כלשון הנביא "וה' אלוהים אמת". וגם עליו להמשיך את הברכה המתחילה ב"אמת ואמונה". אבל אם קרא פרשת ציצית ולא אמר "אני ה' אלוהיכם", אינו צריך לומר "אמת", ולא את המשך הברכה.

ומקשה הגמרא: איך יכול לדלג על כל פרשת ציצית והברכה שאחריה, והא שנינו לעיל [יב ב] שהקורא בעי לאדכורי יציאת מצרים בלילה? ^[37]

ומתרצת הגמרא: דאמר הכי: ^[38] "מודים אנחנו לך ה' אלוהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו ניסים וגבורות על הים ושרנו לך", ומסיים "מי כמכה" ^[39] עד "גאל ישראל", ומקיים בזה את חיובו להזכיר יציאת מצרים בלילות.

שנינו במשנה: אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע ל"והיה אם שמע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה.

ומביאה הגמרא טעם נוסף להקדמת "שמע" ל"והיה אם שמע".

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר, בדין הוא שיקדים לקרוא פרשת "שמע" לפני "והיה אם שמע", משום שזה, "שמע", עוסקת בחיוב האדם ללמוד תורה בעצמו, וכמו שנאמר בה "ודברת בם", ואילו זה, "והיה אם שמע", עוסקת בחיוב ללמד אחרים, שהרי נאמר בה "ולמדתם אותם". ובהכרח צריך האדם להקדים וללמוד בעצמו, ורק אחר כך יוכל ללמד אחרים.

ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת "והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה, "והיה אם שמע", נאמר בה ללמד תורה, ואילו זה, "ויאמר", נאמר בה רק לעשות מצוות ציצית.

ותמהה הגמרא: אטו, וכי "שמע" רק "ללמוד" אית ביה, וכי "ללמד" ו"לעשות" לית ביה? והא כתיב בפרשת "שמע" "ושננתם", דהיינו "ללמד", וגם נאמר בה "וקשרתם", "וכתבתם", דהיינו "לעשות" מצוות?! ^[40]

ותו קשה על טעם הברייתא, וכי בפרשת "והיה אם שמע" רק "ללמד" אית ביה, ואילו "לעשות" לית ביה? והא כתיב בה "וקשרתם" דהיינו עשיית מצוות תפילין, וכן "וכתבתם" שהיא עשיית מזוזה? ומבארת הגמרא: אלא הכי קאמר התנא בברייתא: בדין הוא שתקדם "שמע" ל"והיה אם שמע", שזה, פרשת "שמע" נאמר בה "ללמוד" ו"ללמד" ו"לעשות", ואילו ב"והיה אם שמע" לא נאמר בה "ללמוד" אלא רק "ללמד" ו"לעשות".

ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת "והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה, "והיה אם שמע", נאמר בה "ללמד" ו"לעשות", ואילו "ויאמר" אין בה אלא "לעשות" בלבד.

ומקשה הגמרא: למה הוצרך רבי שמעון לתת טעם לסדר קריאת פרשיות קריאת שמע, ותיפוק ליה מטעמו דרבי יהושע בן קרחה, במשנה.

ומבארת הגמרא: רבי שמעון אינו חולק על הטעם במשנה, אלא "חדא ועוד" קאמר. חדא, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. ועוד טעם, משום דאית ביה הני מילי אחרנייתא. ^[41]

רב משי ידיה, היה נוטל ידיו בבוקר, וקרא קריאת שמע, ואנח ^[42] תפילין, ^[43] ומצלי שמונה עשרה.

ומקשה הגמרא: והיכי עביד רה הכי להקדים קריאת שמע להנחת תפילין? והתניא: החופר כוך לקבורת מת בקירות של מערת קבר, נחשב כעוסק במצוה, ולכן הוא פטור באותה שעה מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין, אף שזמן קיומם הוא בעת חפירתו, וכל שכן שנפטר מכל מצוות האמורות בתורה שאין זמנם קבוע.

הגיע זמן קריאת שמע, עולה מהמערה, ^[44] ונוטל ידיו, ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל. ומשמע שמקדים הנחת תפילין לקריאת שמע, ושלא כהנהגת רב שהקדים לקרא שמע לפני הנחת תפילין?

וטרם יישוב קושיא זו, מקדימה הגמרא לדון בעצם דברי הברייתא:

הא גופא קשיא: רישא אמר התנא שהוא "פטור" מקריאת שמע כיון שהוא עוסק במצוה. ואילו סיפא אמר התנא שהוא חייב לעלות ולקרוא?

ומבארת הגמרא: הא לא קשיא, סיפא מדברת באופן שיש תרי אנשים שעוסקים בחפירה, ואינם יכולים לחפור יחד, ולפיכך יקרא אחד מהם ויתפלל, וכשיגמור יחליף עם חברו. ואילו סיפא עוסקת בחד, שחופר לבדו, וחייב להמשיך בה עד שיסיים, ופטור מכל המצוות.

ושבה הגמרא לקושייתה על רב: מכל מקום, קשיא לרב, הרי הנחת תפילין קודמת לקריאת שמע.

ומתרצת הגמרא: רב חולק על ברייתא זו, כי כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה, דאמר במשנתנו שצריך לקבל עול מלכות שמים תחילה בפרשת "שמע", ואחר כך יקבל עול מצוות, ולכן הניח תפילין אחר קריאת שמע.

דוחה הגמרא: אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה כשיש עליו חיוב לקרוא שתי קריאות, שצריך להקדים קריאה של "שמע" שהיא קבלת עול מלכות שמים, לקריאה של "והיה" שהיא קבלת עול מצוות. אך כשחייב במצוות קריאה ועשייה, להקדים קריאה של "שמע" לעשיה מצוות בפועל, מי שמעת ליה?

ותו, טעם נוסף לדחות: מי סבר ליה רב כרבי יהושע בן קרחה!? והאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין [פעמים רבות] הוה קאימנא קמיה דרב, וראיתי שהוא מקדים לקום בבוקר, ומשי ידיה, ^[45] ומברך ברכות התורה ומתני לן פרקין, ומנח תפילין, והדר קרי קריאת שמע. ומשמע מכך שרב חולק על רבי יהושע בן קרחה, שהרי הקדים לעסוק בתורה, שהיא "קריאה של מצוה" לפני קריאת שמע שהיא "קריאה של עול מלכות שמים" ^[46].

וכי תימא שרב אכן סובר כרבי יהושע בן קרחה, ומה שהקדים ללמוד קודם קריאת שמע היה רק באופן דלא מטא זמן קריאת שמע.

אי אפשר לומר כן. כי אם כן, מאי חידוש יש בסהדותיה דרב חייא בר אשי? והרי פשוט שקודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד. ובהכרח, שבא לומר בעדותו שרב למד גם אחר שהגיע הזמן וחלק על רבי יהושע בן קרחה.

ודוחה הגמרא: באמת יתכן שרב סובר כרבי יהושע בן קרחה, ועדותו של רב חייא בר אשי היתה שרב למד קודם שהגיע הזמן. וחידושו הוא לאפוקי ממאן דאמר דלמשנה אין צריך לברך ברכות התורה, קא משמע לן דאף למשנה צריך לברך, שהרי רב בירך קודם לימודו ^[47].

ומקשה הגמרא: מכל מקום, קשיא לרב שהקדים לקרוא קריאת שמע, מהברייתא שהחופר קבר מניח תפילין קודם קריאת שמע ^[48]?

ומתרצת הגמרא: רב היה מניח תמיד תפילין קודם קריאת שמע. ורק בפעם הזו שהוזכרה בתחילת הענין, שלוחא הוא דעוית, שאיחר להביא לו תפיליו עד שחשש שיעבור זמן קריאת שמע, ^[49] ולכן הקדים לקרוא ואחר כך הניח תפילין.

אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע ^[50] בלא תפילין ^[51] - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו! ^[52] אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ^[53] הקורא קריאת שמע בלא תפילין, אינו מקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות, והרי הוא כאילו הקריב עולה בלא מנחה, וכאילו הביא זבח בלא נסכים!

לאפוקי ממאן דאמר למשנה אינו צריך לברך. בעל זו המימרא רב הונא ועיקרה בפרק ראשון (דף יא):

אמר רב פפא קא סברי במערבא ואמרת אליהם לא הוי התחלה. קשיא לי תיפוק ליה דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה וכדאמרינן לעיל (ברכות יב, ב) גבי פרשת בלעם, ואם כן האיך היו קורין מיהא אני ה' אלהיכם. ויש לומר דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, הכי נמי אני ה' אלהיכם לא חשבינן ליה בהפסק פרשה כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום. ובהכי נמי ניחא לי הא דפסקינן ליה לקרא דאני ה' אלהיכם ולא אמרי ליה כוליה, ואף על גב דקיימא לן (מגילה כב, א) דכל פסוקא דלא פסקיה ליה משה לא פסקינן ליה. ועוד דהא שפיר למעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית ביה יציאת מצרים ותו לא הוה קשיא לן מאי דאקשינן הכא והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, אבל במאי דכתבית ניחא לי, דאי הוו אמרי חד פסוקא לא הוה להו רשותא למימריה אי לא אמרי כולה פרשתא.

הא דאמרינן: דאמר מודים אנחנו לך. פירש רש"י ז"ל דלאו הכי בלחוד קאמר, אלא דלא מתחיל אמת ואמונה אלא מתחיל מודים אנחנו וכו' ושרנו לך מי כמוכה באלים וכו' עד גאל ישראל ואומר אחר כך השכיבנו. ואחרים פירשו שכך בלחוד הוא מברך וחותם בה. ודברי הרב ז"ל נראים עיקר.

אמרי שלוחא הוא דעוית. כתבו בתוספות שרבנו יצחק בר' יהודה שלח בשביל טליתו, ושהה השליח ובא בין קריאת שמע לתפלה ופסק ונתעטף בטליתו והתפלל, והביא ראיה מהא דרב. ובתוס' אמרו שאינה ראיה, דשאני תפילין שהוא צורך תפלה כדאמרינן בסמוך (טו, א) כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ונראים דבריהם, שאם אתה אומר כן אף הוא פוסק לשאר כל המצות דמאי שנא טלית.

כמה מעליא הא שמעתא וכו'. כלומר דאמרינן השתא, ואיכא דכותה בתלמודא שהיו מתחילין דבר אל בני ישראל והיו מדלגין עד אני ה' אלהיכם ודוקא בתפלת ערבית והטעם מפני שאין מצות ציצית בלילה וליכא לאקשויי הכא הא דאמרינן לעיל דכל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן דכיון שהיו קורין אותה בבקר כמות שהיא לא הוי הפסק ויש אומרים דמש"ה לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם:

חייא בר רב אמר אמר אני ה' וכו'. משום דכתבי וה' אלהיכם אמת:

והא בעי לאדכורי יציאת מצרים. הוא הדין דהיה יכול להקשות והא בעינן שתים לאחריה אלא דחדא מנייהו נקט והיינו למאן דסבר דאינו אומר אלא מודים אנחנו לך וכו' ואינו חותם בו כלל. אבל רש"י ז"ל פירש שמתחיל מודים אנחנו לך וכו' ושרנו לפניך מי כמוך וכו' עד גאל ישראל וכן כתב הראב"ד ז"ל, דהא בעינן שתים לאחריה:

מתני' א"ר יהושע למה קדמה שמע וכו'. גמרא דין הוא שיקדם שמע לוהי' אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד. וא"ת הכא משמע דללמוד עדיף מללמד והתם משמע דללמד עדיף מללמוד דאמרינן אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. יש לומר דהאי אוקימתא לא קיימי. אי נמי יש לומר דאנן אקריאה קיימינן השתא ובודאי בקריאה עדיף הוא לקרות כמו שהוא הסדר שקודם לומד אדם ואח"כ תלמד:

רב קרא ק"ש ואנח תפלין וצלי מיתיבי וכו'. הא דאקשינן ליה משום דהוה ס"ד דכל פעם היה עושה כן. וא"ת למאי דס"ד השתא דכל זימנא הוי עביד הכי אימתי היה מברך על התפלין א"ת בין הפרקים אינו נכון לומר כן דכל פעם היה פוסק בק"ש, ובין גאולה לתפלה נמי לא איפשר למימר דלעולם לא יהא סומך גאולה לתפלה. ויש לומר שהוא היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה ואע"ג דאמרינן כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמ"מ עדיין לא נגמרה המצוה ועדיין היא קיימת ועתידה ואעפ"י שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא ודכותה בסוכה שמנהננו לישב בה קודם ברכה ועושין קדוש ואח"כ מברכין שכיון שהיא מצוה נמשכת ועתידה עדיין הרי הוא כמברך עובר לעשייתה:

החופר כוך למת בקבר. פי' מתחלה היו עושין מערה ואח"כ במחיצות המערה היו עושין כוכין כדאיתא בבבא בתרא ולפיכך אמר בקבר. פטור מק"ש ומן התפלה וכו', ואע"ג דאמרינן דפטור מכל מצות האמורות בתורה אפילו הכי איצטריך למימר ק"ש תפלה ותפלין מפני שהם יחוד השם ומצות תדירות בכל יום ועוד דק"ש ותפלה זמנן עובר:

רישא בחד וסיפא בתרי. כלומר שאחד חופר ואחד קורא:

מכל מקום קשיא לרב. דקרא ק"ש קודם הנחת תפלין והכא אמרינן איפכא ותו רב מי סבר לה כר' יהושע וכו' כלומר אפי' תמצא לומר דר' יהושע אפי' להקדים קריאה לעשיה קאמר מי סבירא ליה כוותיה שיקדים קבלת עול מלכות שמים לעשיית המצות והאמר רב חייא בר אשי זמנין וכו' ומתני לי פרקין והדר קרי ק"ש, פירוש והלימוד שמלמד תורה לתלמידיו הוא קיום המצות שיש שם דקדוק המצות וריבוץ התורה, ואף על גב דלעיל מייתינן ראי' מהכא למ"ד למדרש צריך לברך דספרי דבי רב הוה מתני להו כדאיתא לעיל והכא אמרינן דראיה הוא למ"ד משנה. איכא למימר דכיון שאין זה מקומו תלמודא לא דייק ודכותה איכא טובא:

מכל מקום קשיא לרב. פירוש קושיא קמייתא להקדים קריאה לעשיה מי שמעת ליה:

כבר ביארנו בפרק ראשון על פרשת ציצית שאומרים אותה אף בק"ש של ערבית אע"פ שאין לילה זמן ציצית ואע"פ שהעידו בגמ' על קצת מקומות שהיו מדלגין ממנה ענין ציצית אנו אין נוהגין כן, אלא שאומרים אותו בשלימות ומאחר שאומרים אותה אף אנו חייבים לומר אמת ואמונה כלו, ואם לא אמרו לא יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים אע"פ שהזכירה בנוסח אחר כגון שיאמר מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבין עבדים ושרנו לך שירה חדשה שבחו גאולים וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השלישית למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו', כונת המשנה לבאר טעם סודר הפרשיות והוא שמתוך שראה התנא שפרשת ציצית קדמה בתורה לשאר פרשיות וראה מסדרי הפרשיות והברכות שסדרוה אחרונה לשאר פרשיות, התבונן על סדורם שלא לחנם הוא נקבע כן וראה לומר שאף בפרשת שמע אע"פ שקודמת היא בתורה לוהיה אם שמוע ואין אנו צריכים בה לטעם אחר אעפ"כ כונה יש להם בקדימתה, ופירשו הדבר מפני שפרשה ראשונה יש בה עול מלכות שמים ר"ל התבוננות מציאותו ית' ואחדותו והוא פסוק ראשון וכמו שאמרו בהגדה למלך שנכנס במדינה יצאו בני העיר לקראתו אמרו לו גזור עלינו גזרות, אומר להם קבלו מלכותי ואחר כך תקבלו גזרותי כך הקדימו קבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה ואחר כך פרשה שניה שיש בה עול מצות לבד, והם תלמוד תורה ותפלין ומזוזות ואע"פ שנזכרו בראשונה מכל מקום עיקר הראשונה לקבל עול מלכות שמים, וכל מה שנזכר בה הוא נמשך לכך, ואין הדבר ניכר בקריאתו שיהא לשם הזכרת עול מצות וקדימת שניה לשלישית מפני שהשניה יש בה הזכרת מצות שנוהגות בין ביום ובין בלילה כגון תלמוד תורה ומזוזה ואע"פ שהתפלין אין זמנן בלילה מכל מקום תלמוד תורה ומזוזה חובתן אף בלילה, אבל שלישית אין בה אלא הזכרת ציצית שאין זמנו אלא ביום, זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, מה שביארנו במשנה שאין זמן ציצית בלילה, מכל מקום בזמן הזה אין אנו חייבים לסלקו בלילה שהרי טליתות שלנו אין בהם תכלת ואם כן הואיל ואין לנו כלאים בטלית שלנו אין אנו צריכים לסלקו אף בשעה שאינה זמן חיוב ואפילו להניחו בלא ברכה מותר:

ממשנתנו אתה למד שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא אחר שאתה פוטרו בלילה ונשים פטורות, ואע"פ שנחלקו בה בברייתא ר' שמעון ורבנן מחייבים בנשים הלכה כר' שמעון שפוטר וכדעת משנה זו, וחכמי צרפת ז"ל יש לקצתם דעת אחרת לומר שחיוב ציצית אף בלילה חייב וכסות לילה כגון מכסה שנתעטף בו או שמיכה אם הביאו ביום פטור, מפני שהם פוסקים על הציצית שהוא חובת מנא, ושמא תאמר ואם כן היאך היא מצות עשה שהזמ גרמא מכל מקום והאיל וכסות המיוחד ללילה פטור מזמן גרמא מיקרי וכמו, שאמרו שם מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא וראיתם אותו פרט לכסות לילה, והענין מפני שכסות לילה ביום מילתא דלא שכיחא הוא, ובתלמוד המערב בפרק מי שמתו פירשו שכסות המיוחד ליום וללילה חייבת ביום ולילה, ומטעם זה היו רבנן דנים אותו כמצות עשה שלא הזמן גרמא, ומכל מקום לר' שמעון הואיל ואין זה מצוי זמן גרמא הוא, ונסח דברים שבתלמוד המערב ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ואמר להם אי אתם מודים שמצות עשה שהזמן גרמא הוא שהרי כסות לילה פטורים מן הציצית, ואמר ר' לוי טעמון דרבנן שכסות המיוחד לשניהם חייב בשניהם ומכל מקום הלכה כר' שמעון, וזכר לדבר ממה שתלו זמן קריאת שמע בראיית ציצית כמו שאמרו [לעיל ט:] משיכיר בין תכלת ללבן, אלא שאינו ראה גמורה דמכל מקום אורחא דמלתא נקט, ובלילי אשמורות סליחת נוהגים לברך עליו, וקצת חכמי צרפת היו נוהגים להתעטף באותם הלילת בטלית שאולה כדי להפקיע את הברכה לדברי הכל, ומכל מקום דברים אלו אין זה מקומם וכשנגיע בהם נרחיב בהם את הדרך בע"ה:

סדור פרשיות של קריאת שמע טעם אחר יש בהם מלבד אותו שהזכרנו במשנה והוא שפרשה ראשונה יש בה ללמוד וללמד ולעשות שהרי נאמר ודברת בם ושננתם לבניך וקשרתם וכו', ושניה אין בה אלא ללמד ולעשות ר"ל ולמדתם אותם וכו' וקשרתם וכו', ומה שכתוב בה לדבר בם על הלמוד הוא נאמר, שלישית אין בה אלא לעשות והוא ענין ציצית:

החופר כוך למת, וכן המתעסק בצרכי הקבורה פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות, היו שם שנים או יותר מתעסק האחד בקבורה והשני קורא ומתפלל וזה יתבאר יותר בפרק ג':

מה שביארנו שבקבלת עול מלכות שמים קודמת לקבלת עול מצות, הדברים אומרים להקדים פרשה שיש בה עול מלכות לפרשה שיש בה עול מצות, אבל מכל מקום חובה לאדם להקדים הנחת תפלין ולבישת ציצית קודם שיקרא את שמע וכל הקורא את קריאת שמע בלא תפלין אם עשה זה דרך זלזול הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו כמקבל עול מצות והוא מפקיען, ואם הוא קוראה בלא ציצית והוא לובש כסות המחויב בו הרי כאלו הקריב זבח בלא נסכים, והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות ישכים ויטהר עצמו ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ואחר כך יתפלל, ואם יש לו טלית המחוייב בציצית יצייץ טליתו ויתעטף בו, לא נזדמנו לו תפלין והתחיל בברכות קריאת שמע או בקריאת שמע ונזדמנו לו תפלין מניחן בין הפרקים, יש אומר מניחן שלא בברכה שלא יפסיק ויש שמתירים אף בברכה ואין בידי להכריע, ויש מפרשים אף בין גאל ישראל לתפלה ובין ויאמר לאמת ויציב ובלבד שלא בברכה שאין ברכה מעכבת מצוה, וקצת רבני צרפת עשו בעצמן מעשה אף בציצית ששלחו בשביל טליתם ושלחו שליח ושהה ולא בא עד שסיימו את שמע ופסקו בין שמע לתפלה ונתעטפו ונתפללו, ובתוספות תפשו עליהם שלא נאמר כן אלא בתפלין שהן צורך תפלה וכמו שאמרו הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ויתפלל ואלו ציצית לא הזכיר ואם כן אף לשאר מצות יפסיק, ולדעתי אינה תפישה אף הציצית צורך קריאת שמע ומניעתו עדות שקר בעצמו ולא נמנע מלהזכירה אלא מפני שאם אין הכסות ראוי בכך פטור דחובת מנא הוא:

ולענין ביאור זה שאמרו כאן זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב קדים ומשי ידיה ומנח תפלין וקרי שמע יש שמוחקין ומנח תפלין, דלא ליקשי דרב אדרב ואינו כלום דרב מה שנאמר בו קרא ואנח תפלין פעם אחת הוא שאירע לו כן, והגירסא נכונה יותר כדי שתהא הקושיא מהנחת תפלין שהיא קדימת מעשה למצות קריאת שמע, ומכל מקום מי שמוחק את הגירסא מקשי מתלמוד תורה שהוא מעשה, ועיקר הדברים כגירסא ראשונה:

מה שביארנו שהדברים אמורים במי שמיקל בהנחת תפלין דרך פירוק עול מצות הוא מפני שיש נמנעין מזה מצד אחר, והוא שהתפלין צריכים גוף נקי ושצריך להזהר שלא יישן בהם ושלא יסיח דעתו מהם וכל שכן שלא יתעסק בשום דבר לכלוך מה שאין כל זה בציצית, ובתלמוד המערב הזכירו במקצת חכמים שהיו נזהרים שלא להניחם אלא בימים ידועים בשנה והיה בהם מי שלא היה מניחם אלא אחר שבאו עליו יסורים ונתרפא שהיה חושב בעצמו שמרקו היסורים את עונותיו והיו סומכים זה למה שנא' הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, וראה איך הפליגו בכונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה, וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכפורים אחר התשובה והטבילה והוודויין והדבר נכון בעיני:

חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר, אמת. פי' אם שהה בנתים אבל בשלא שהה פשיטא דלא יאמר, פעמים אמת:

ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. דקא סבר דציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא כר' שמעון דפליג ארבנן במנחות פ' כל התכלת [דף מ"ג] [עיין במעי"ט אות ה']. מכאן אומר ר"ת דהלכה כר' שמעון וכן כל אמוראי (דלעיל) סברי דאין או פרשת ציצית בלילה וכן משמע בשבת בפ' במה מדליקין [דף כ"ה:] גבי ר' יהודא בר אלעאי שהיו תלמידיו מחבאין כנפי כסותם מפני שלא היו להם ציצית בסדינם דקאמר ואינהו סבור משום כסות לילה מדנקט תלמודא האי טעמא ושבק הני טעמי אחרינא דמנחות ש"מ דאליבא דהילכתא נקט (טעמיה) [טעמם], ועוד דבפ' במה מדליקין גבי הא דפריך דכי היכא דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה נרבי נמי לענין ציצית מאשר תכסה ומשני ההוא מבעי ליה לרבות כסות סומא והיינו [דר'] (כר') שמעון ולא קאמר לרבות בעלת חמש דהיינו כרבנן. ועוד סתם ברייתא בפ"ק דקדושין [דף ל"ג:] קא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא, ועוד דבזבחים [בפרק שני דף י"ח:] פליגי תנאי ומרבה חד כסות סומא מאשר תכסה ואידך מאשר ולא קאמר דסבירא ליה כרבנן אלא דוחק להעמיד שניהם כר' שמעון אליבא דהילכתא:

פטור מק"ש. אע"פ שהזכיר כל המצות האמורות בתורה הוצרך להזכיר אלו שזמנם קבוע דאי לא תנא אלא כל המצות הוה אמינא דלא איירי בהנך שזמנם קבוע:

שלוחא הוא דעוית. נמצא כתוב על רבינו יהודה שהביא לו השליח טליתו וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל והביא סעד לדבריו מהך דרב דאנח תפילין בין קיש לתפלה ומאי שנא ציצית, ונראה שודאי יש לחלק דתפילין שאני כדאמרינן לקמן ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה. ועוד נראה דמן הסברא יש לחלק דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת [מלכות] שמים ועול מצות וקראן הכתוב זכרון ואות והם מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית, אינה [מצוה על הגוף] אלא שחייב הכתוב להטיל ציצית בבגד שיש לו ארבע כנפות ואם לא ילבשנה עתה ילבשנה לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת ציצית:

פירש"י בד"ה ומתני פירקין אלמא מקדים הוא לעסוק כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות ה"ל לפרש דפריך מתפילין גופיה דקאמר הכא דמנח תפילין והדר קרי ק"ש וי"ל דמ"ה פירש כך משום דהא דקאמר וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש כו' לא בעי לתרוצי אלא הך דמתני פירקין ולא הא דמנח תפילין דאי לא מטא זמן ק"ש לא מטא נמי זמן תפילין ודקאמר בתר הכי מ"מ קשיא הדר נמי להך קושיא דמנח תפילין ואח"כ קרי ק"ש ולעיל קאמר בהיפך וק"ל:

תוס' בד"ה ולמה קדמה כו' אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה א"כ מאי קאמר שוב למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר כו' כיון שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויש ליישב דודאי היכא דליכא טעמא אנו חוששין להקדים המוקדם ולאחר המאוחר אלא דהכא גבי והיה אם שמוע לשמע איכא טעמא דלית ליה למיחש ויש לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים כמ"ש תוס' וק"ל:

ע"ב מאי טעמא דר"י דכתיב וה' אלהים אמת כו'. והוא רמז על מדתו של יעקב שהוא קו האמצעי וקאי אמת אדלעיל אה' אלהיכם אבל בכל הפירושים איכא דאמת ויציב כו' ט"ו לשונות הן מוסבים אדלמטה אהדבר הזה וצ"ל דקאי מלת אמת אדלמעלה ואדלמטה דכה"ג כתבו הפרשנים בכמה מקומות דיש מלות מושכות עצמם ואחרת עמם ובזה יתיישב בההוא דאמר אמת אמת תרי זימני וקאמר דבה כל אמת אמת תפסיה להאי דמשום הכי תפסי' אמת אמת תרי זימני דחד קאי אדלמעלה וחד קאי אדלמטה והיינו דקאמר כל אמת כו' אדלמעלה ואדלמטה והא דפליגי נמי בחוזר ואומר אמת אי לא כו' פירשו תר"י דמיירי בהפסיק בין הפרק מפני היראה או מפני הכבוד כו' ע"ש ולא משמע כן אלא דאיירי כפשטיה כיון דקאי אמת אדלמעלה ואדלמטה אית ליה לרבי אבהו דאומר תרי זימני אמת והיינו דחוזר ואומר אמת אף בלא הפסיק ורבה אמר דאינו חוזר ואומר אמת דבחדא מהן סגי דקאי אדלמעלה ואדלמטה ולשיטתו דאינו חוזר קאמר לההוא דעביד כר"י וקאמר תרי זימני אמת דכל אמת ואמת תפסי' להאי ודו"ק:

כל הקורא ק"ש כו' כאילו מעיד כו'. פירש"י כאלו כו' בעצמו לישנא מעליא עכ"ל ר"ל דלא בעי למימר כאלו מעיד עדות שקר בהקב"ה שצוה לו להניח תפילין והוא אינו מניח ונקט בעצמו אבל בתר"י פי' בעצמו ממש ע"ש וכתבו המפרשים בזה לפי שג' מצות נתן לנו הקב"ה שהן אות ועדות לנו שאנחנו עמו והן שבת ומילה ותפילין בשבת כתיב ביני ובין בני ישראל אות היא וגו' במילה כתיב והיה לאות ברית ביני וביניכם בתפילין כתיב והיה לאות על ידך וגו' ועל פי שנים עדים יקום דבר וע"כ בשבת לא בעי תפילין דאיכא שני עדים שבת ומילה אבל בחול בעי שני עדים דהיינו מילה ותפילין והרי אם אינו מניחם בחול ה"ל עד השני שהם התפילין עדות שקר בעצמו:

כאלו הקריב עולה בלא מנחה כו'. וה"ה דהוה מצי למנקט עולה בלא נסכים כו' אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה וגו' עד כאן לשון רש"י ותוספות והוא הדין בזבח נמי הוה מצי למנקט מנחה הקריבה עמה כמפורש בפרשת שלח לך אלא לישנא דההוא קרא דפרשת אמור נקט זבח ונסכים מיהו קצת קשה אגופא דקרא אמאי נקט בכהאי גוונא גבי עולה מנחה וגבי זבח נסכים דהא תרווייהו בתרווייהו איתנהו ונראה משום דעולה המקריבה ודאי לבו לשמים דכולה כליל וע"כ נקט לגבה מנחה שגם היא בדוגמת העולה כדאמרינן דכתיב גבי מנחה ונפש כי תקריב וגו' מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו מה שאין כן בזבח שאינה כולה כליל ולא מצינו גם בנסכים שיאמר בהם נפש ולכך נקט להו בהדדי זבח ונסכים וא"ש השתא דנקט האי קרא בדמיון לענין קריאת שמע בשתי דברים משום דבקריאת שמע איכא ב' פרשיות דאית בהו מצות תפילין בפרשת שמע דמקבל עליו עול מלכות שמים וקורא בה מצות תפילין ואינו מניחן הרי זה כמקריב עולה דכל לבו לשמים אבל המנחה שהיא גמר המצוה דמקריב בה נפשו חסרה ובפרשת והיה אם שמוע דמקבל עליו עול מצות וכתיב בה גם כן מצות תפילין אם אינו מניחן הרי זה בדמיון כמקריב זבח וגמר מצותה שהיא הנסכים חסרה ודו"ק:

רש"י בד"ה וזה לעשות כו' עשייה הס"ד:

בד"ה שלוחא וחשיב דלא אזיל נמחק ונ"ב בס"א אינו:

בד"ה כאלו מעיד כו' בעצמו לישנא מעליא נ"ב ובנימוקי רבינו יונה דאלפסי מפרש על עצמו כפשוטו ע"ש:

תוס' בד"ה ומנח תפילין כו' בהם מברך עליהם וכו' נ"ב לפי זה משמע דטלית בלא ברכה ליכא איסור כ"כ ופסקי התוס' נמי מראין הכי אבל הרא"ש כתב שהעטיפה הוי הפסק ודו"ק:

גמרא כל אמת אמת תפסיה להאי. יל"פ כל דהכא היינו קריאה ודבור. עי' ערוך ערך כל הג' וברמב"ן פ' קדושים בפסוק לא תלך רכיל בעמך. ור"ל קריאה דאמת אמת תפסיה ע"ד שאמרו בגיטין (ע' ב') שחי' דלאו לאו נקטי' כו' ולולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל בל בבי"ת והוא לשון רעיון ומחשבה כדפירש הרד"ק בדניאל (ו' ט"ו) ור"ל שהיה משוקע ברעיון של אמת ולכן יצא הגא מפיו אמת אמת:

שם דאמר הכי מודים כו'. ועי' פירש"י ואכתי קשה מהא דאמר לעיל י"ב א' כל שלא כו' אמת ואמונה ערבית ל"י יד"ח וע"ש פירש"י ותוס'. ונראה דהש"ס קיצר ובאמת צ"ל ג"כ מעין האמונה:

שם לאפוקי ממ"ד למשנה כו' דאף למשנה כו'. עמש"כ לעיל י"א ב':

רש"י ד"ה כוך. ורחבו שבעה טפחים. נראה דט"ס הוא וצ"ל ששה טפחים או רומו ז"ט דכן איתא להדיא בב"ב ס"פ המוכר פירות:

רש"י ד"ה ומתני פירקין. אלמא כו' דהיינו קריאה דמצוה כו'. כן הגיה הגר"א ז"ל בסי' פ"ט ס"ק כ"ב. וע"ש הטעם דל"פ מתפילין גופייהו. ולעד"נ דלפני רש"י לא היה הגי' כאן ומנח תפילין וכ"מ לי מלשון התוס' לעיל (ה' ב') ד"ה אלא:

כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין, כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. נ"ל בס"ד מ"ש בעצמו, על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, דעור האדם הוא בסוד עשיה, ובשר בסוד יצירה, וגידין סוד בריאה, ועצמות סוד אצילות. וידוע תש"ר [תפילין של ראש] הוא סוד אצילות שה"ס עצמות, לכך אמר מעיד עדות שקר בעצמו.

גמרא, קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה. קשה לי הא אמרינן במגילה (דף כב ע"א) כל פסוקא דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקינן ליה וא"כ איך חלקו הפסוק לשתים ולא אמרו רק עד ועשו להם:

פיסקא תניא רשב"י כו' בדין הוא כו'. ולכאורה יש לתמוה למאי דקי"ל לשיטת רוב הפוסקים דפ' ראשונה היא מדאורייתא משא"כ פרשת והיה אם שמוע אינו אלא מדרבנן כדמשמע מלשון סוגיית הגמרא דריש פירקין וא"כ למה הוצרכו ריב"ק במתני' ורשב"י בברייתא בטעמים הללו תיפ"ל דבלא"ה פשיטא דצריך להקדים מצוה דאורייתא לדרבנן אמנם לעד"נ נראה ליישב דהא דאמרינן דפרשת והיה אם שמוע דרבנן משום דבשכבך ובקומך דהאי פרשה בדברי תורה כתיב היינו לענין דלא שייך הך פ' לענין מצות ק"ש משא"כ אם רוצה לומר פרשת והיה אם שמוע לצאת ידי חובת ת"ת לקיים והגית בה יומם ולילה פשיטא שאין לך ת"ת גדול מזו דכתיב ביה להדיא ולמדתם ועול מצות א"כ מה"ט גופא היה להקדימה קודם לפרשת שמע כדי לסמוך פרשת והיה אם שמוע לברכת אהבה רבה שנתקנה על סמך ברכת התורה כן נ"ל וממילא תתיישב קושיית התוספות:

שם רב משי ידיה כו' והיכי עביד הכי והתניא כו' הא גופא קשיא כו' מ"מ קשיא לרב כו'. ולכאורה האי שקלי וטריא דהא גופא קשיא לא שייך הכא כלל דבפשיטות הוי מצי לאקשויי מברייתא דקתני תפילין והדר ק"ש ורב עביד איפכא. והנראה לע"ד ליישב דלא פסיקא לתלמודא להקשות בענין זה מברייתא אדרב מסדר מצות ק"ש ותפילין דמאן יימר דאיכא קפידא בהא דבפשיטות מצינן למימר דשקולין הם וכל מה שירצה יקדים זמנין הכי וזמנין הכי לפי הענין. ומכש"כ דא"ש טובא לפי שיטת הרמב"ם וכמה פוסקים דפ' שמע ופ' והיה אם שמוע תרווייהו מדאורייתא ולפ"ז מדשני קרא דבפ' שמע הקדים ק"ש לתפילין ובפ' והיה אם שמוע תפילין לק"ש משמע שבא ללמד דשקולין הם ואיזה שירצה יקדים וא"כ תו לא קשיא ברייתא אדרב. ועוד י"ל דמצינן למימר דהך מלתא דק"ש ותפילין איזה מהן קודם תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי בעירובין ובמנחות אי לילה זמן תפילין הוא או לא שהרי לעיל דף ט' ע"ב משמע בגמרא ובתוספות דעיקר זמן ק"ש היא קודם הנץ החמה כותיקין כדי לגומרה עם הנץ החמה לסמוך גאולה לתפלה למ"ד לילה לאו זמן תפילין היא ויליף לה מימים ימימה פרט ללילות א"כ ודאי אין מצותה אלא בהנץ החמה כמו כל המצות שנוהגות ביום כדאיתא סוף פ"ב דמגילה א"כ היינו טעמא דרב דקרא ק"ש קודם תפילין כיון שזמנה קודם. משא"כ הך ברייתא דקתני דתפילין קודמין לק"ש היינו משום דס"ל כהאי תנא דלילה זמן תפילין הוא מדאורייתא אלא דמדרבנן אסור גזירה שמא יישן או יפיח בהן א"כ לפ"ז משהשכים לאחר עמוד השחר לאלתר זמן תפילין הוא והיינו כדפסק אביי לעיל לתפילין כאחרים דהיינו קודם זמן ק"ש א"כ לא שייך כלל להקשות מברייתא אדרב כיון דפלוגתא דתנאי היא:

והשתא דאתינן להכי ע"כ צריך לפרש קושיית הגמרא מברייתא אדרב בענין אחר והיינו משום דרב סבר דמותר להפסיק בין גאולה לתפלה בהנחת תפילין כמ"ש התוס' ומברייתא מוכח דאסור להפסיק בתפילין בין גאולה לתפלה והיינו משום הך קושיא גופא דמקשה הש"ס הא גופא קשיא ומוקי לרישא בחד וסיפא בתרי ואכתי איכא למידק בלשון הברייתא גופא שמקדים תפילין לק"ש וא"כ מאי האי דקאמר הגיע זמן ק"ש הגיע זמן תפילין הו"ל למימר. אע"כ דמשום מצות הנחת תפילין אע"פ שהגיע זמנן אפ"ה לא היה צריך להפסיק מלהתעסק בצרכי המת כיון שזמן תפילין כל היום ויכול להניחן אח"כ אלא מה שהתירו לו להפסיק מצרכי המת היינו משום שהגיע זמן ק"ש דזמנה בהול כמ"ש תוס' מש"ה צריך להפסיק וא"כ לפ"ז ודאי מוכח מברייתא דצריך לסמוך גאולה לתפלה ואסור להפסיק אפילו בתפילין דאלת"ה א"כ תקשי למה התירו בסיפא בתרי שעולה אחד מהם ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל ואח"כ חוזר למצות המת ומאי כולי האי יעלה ויקרא ק"ש לבד שזמנה בהול ויחזור למצות המת עד שיגיע סוף זמן תפלה שהיא בד' שעות ויעלה ויתפלל ויחזור לצרכי המת ואח"כ יניח תפילין שמצותה כל היום אע"כ מדהתירו לו בזה הסדר דוקא להניח תפילין ולקרות ק"ש ולהתפלל היינו ע"כ משום דכולהו בהדי הדדי שייכי והיינו משום סמיכות גאולה לתפלה ועוד דאיכא נמי הנך טעמי אחריני דמייתי הש"ס בסמוך מי שקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ואמרינן נמי דהרוצה לקבל עליו מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל. נמצא דלפ"ז מקשה הש"ס שפיר מהך ברייתא דסברי דצריך לסמוך גאולה לתפלה וסברי נמי כל הנך טעמי דש"ס בסמוך וא"כ האיך עביד רב הכי שלא סמך גאולה לתפלה וקרי ק"ש בלא תפילין דהוה כאילו מעיד עדות שקר בעצמו כן נ"ל נכון בעזה"י. ואף דלכאורה נראה כדרך רחוקה לפרש קושיית הש"ס בענין זה מ"מ לענ"ד דרך קרוב ומוכרח הוא לפרש כן מכל הנך טעמי דפרישית ע"פ סברות נכונות כארי מוצקות ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם ותו מי סבר ליה כרבי יהושע בן קרחה והאמר רחב"א זמנין סגיאין כו' ומנח תפילין והדר קרי ק"ש. כאן ג"כ יש לתמוה דהא דקאמר ומי ס"ל כר"י ב"ק לשון מיותר היא דבפשיטות הוה מצי לאקשויי דרב אדרב וכש"כ שיש לתמוה יותר מ"ש רש"י בד"ה ומתני פירקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה קודם ק"ש דהיינו מלכות שמים עכ"ל ומי הכריחו לפרש כן סוגית הש"ס דהא בלא"ה מקשי הש"ס שפיר דרב אדרב בענין ק"ש ותפילין עצמן ומה שפירש מהרש"א ז"ל בזה הוא מגומגם כמו שיבואר בסמוך. ובאמת נראה דכוונת רש"י בזה כדי ליישב לשון המקשה דקאמר ותו מי ס"ל כריב"ק אלמא דעיקר הקושיא היינו בענין זה דמאי דלא ס"ל כריב"ק ולא משום דקשיא דרב אדרב כנ"ל ברור בכוונת רש"י אלא דאכתי קושיא במקומה עומדת על המקשן גופא שמקשה בענין זה ולא מקשה בפשיטות מדרב אדרב. אמנם כן לפי מה שכתבתי בסמוך כבר נתיישבה קושיא זו דלא שייך להקשות מדרב אדרב במאי דעביד זמנין הכי וזמנין הכי דמאן יימר דאיכא קפידא בדבר הא שפיר מצינן למימר דק"ש ותפילין שקולות הן ואיזה מהן שירצה יקדים. אלא דאפ"ה מקשי שפיר סוף סוף שמעינן דלא ס"ל כריב"ק שצריך להקדים עול מלכות שמים לעול מצות כן נ"ל לפי השיטה שכתבתי לעיל. אלא דמלבד זה יש ליישב כאן בענין אחר דמדרב אדרב לענין ק"ש ותפילין לק"מ דאפשר דהא דרב משי ידיה וקרי ק"ש ואנח תפילין שהקדים ק"ש לתפילין לאו משום דמצות ק"ש עצמה קודמת למצות תפילין אלא משום דבק"ש אית בה נמי מצות ת"ת שמקיים בה והגית בו יומם ולילה כדאמרינן במנחות ומש"ה ודאי יש להקדימה למצות תפילין משא"כ הא דאמר ר"ח ב"א בסמוך זמנין סגיאין הוה רב משי ידיה ומברך ומתני פרקין ומנח תפילין קודם ק"ש היינו משום דלאחר שכבר שנה פרקו עם התלמידים סמוך לברכת התורה א"כ כבר קיים והגית בו יומם ולילה ומכיון שהיה צריך לקרות ק"ש ולהניח תפילין בזמנן היה מקדים תפילין לק"ש כדי הקדים עשיה לקריאה ולפ"ז ע"כ לא מצי להקשות אדרב אלא דסוף סוף לא ס"ל כר"י ב"ק דאמר דצריך לקבל עליו עול מלכות שמים קודם עול מצות וממילא דהקושיא בין מהא דמתני פירקין קודם ק"ש ובין מהא דמנח תפילין קודם ק"ש כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה ומתני פירקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה כו' וכתב מהרש"א ז"ל שמה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דמקשה דרב אדרב היינו משום דלישנא דגמרא הכי משמע וכי תימא דלא מטא זמן ק"ש וזמן ק"ש ותפלה כחדא נינהו כו' ע"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דאם כן אכתי תיקשי סוגיא דגמרא גופא וכ"ת בדלא מטא זמנא הא אכתי קשיא דרב אדרב ומלבד מ"ש לעיל דזמן ק"ש ותפילין ודאי לאו כחדא נינהו וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד ביישוב דברי רש"י בכמה דרכים ומתוך מ"ש יתיישב ג"כ הא דקאמר בגמרא לאפוקי ממ"ד למשנה א"צ לברך לכאורה הסוגיא תמוה דאכתי מאי אסהדתיה הא דקאמר דמנח תפילין וקרא ק"ש שהוא ענין מיותר ולמאי דפרישית א"ש דודאי עיקר קושית הש"ס שייכא מתרווייהו בין במאי דמתני פירקין תחילה ובין מק"ש ותפילין גופא דעביד זמנין הכי וזמנין הכי אלא דהא דלא קשיא דרב אדרב היינו משום דהכל תלוי בהא דמתני פרקין ומש"ה מקשה מהא דמתני פרקין גופא ואהא קאמר וכ"ת בדלא מטא זמנא מאי אסהדתיה כיון דלא מטא זמן ק"ש ואהא מסיק שפיר דאסהדתיה לאפוקי ממ"ד למשנה א"צ לברך וממילא דאיצטריך רחב"א לאסוקי במילתיה דמנח תפילין והדר קרא ק"ש לאשמעינן הא מלתא גופא דהיכא ששנה פרקו יניח תפילין ואח"כ יקרא ק"ש כדפרישית ואהא מקשה שפיר מ"מ קשיא אדרב והיינו דסוף סוף לא ס"ל כריב"ק וכ"ז דלא כמהרש"א כנ"ל נכון וברור מאד. מלבד זה יש ליישב עוד בדרכים אחרים דלא שייך להקשות דרב אדרב והיינו עפמ"ש לעיל דף ה' ע"ב גבי אבא בנימין שתהא תפלתו סמוך למטתו וכפרש"י שם דאפילו לעסוק בתורה אסור קודם ק"ש ומתוך מ"ש שם ליישב קושיית התוס' על רש"י ממילא נתיישבה בפשיטות סוגיא דהכא ואין להאריך שהדברים ברורים למבין. וי"ל עוד בפשיטות לפי סוגית הגמרא בדף הקודם הא דקאמר ליה ר"ח לרב גופא שרבי היה מעביר ידו על פניו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים בפסוק ראשון ואחר לימודו חוזר וגומר שאר ק"ש א"כ מסתמא רב גופא ג"כ היה נוהג כן שבשעה שהיה שונה פרקו לתלמידים היה קורא פסוק ראשון תוך לימודו ומש"ה לאחר לימודו היה מנח תפילין והדר קרי שאר ק"ש משא"כ בהא דרב משי ידיה לא שייך לומר כן ותן לחכם ויחכם עוד ותו לא מידי ודוק היטב:

והא בעי לאדכורי י"מ. הא דלא הקשה הא בעינן בערב שנים לאחרי'. נראה דלפמ"ש התוס' בריש פרקין דברכות אינן מעכבות ביחיד כלל לכך לא הקשה מהברכות ואמנם לפי דעת המפרשים דהא דברכות אינן מעכבות היינו אפי' לא אמרינהו קודם ק"ש אבל עכ"פ צריך לומר הברכות ואין חילוק בין יחיד לציבור וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"א הל' ח' שלז הזכיר שם רק שאם לא אמרם על סדרם יצא שאין סדר ברכות מעכב ולא חילק כלל בין יחיד לציבור ומשמע דגוף הברכות עכ"פ חובה נינהו וא"כ קשה למה הקשה מיציאת מצרים ולא הקשה מגוף הברכה וצ"ל דאלימא לי' יותר להקשות מי"מ שהוא חיוב של תורה משא"כ הברכות שהם מדרבנן ומזה הוכיח הרמב"ם שסתם גמרא ס"ל שזכירת י"מ בלילה הוא מן התורה:

ותו מי סבר לה כריב"ק וכו'. הדבר תמוה למה לו להזכיר ריב"ק בקושי זו הלא קושייתו עצומה למרמי דרב אדרב בהך מלתא גופי' דכאן קרי ק"ש קודם הנחת תפילין והרי זימנין סגיאין דהוה קאים ר"ח ב"א קמי' רב חזיא דמנח תפילין והדר קרי ק"ש. ועבור זה נתחכם רש"י בד"ה ומתני פרקין שעקר הקושיא היא מדמתני פרקין קודם קש שהיא קבלת עול מלכות שמים דלא כריב"ק. ואמנם אף שרש"י יפה כיון לפרש דברי הגמ' כן ולא לפרש שהקושיא היא מהנחת תפילין קודם ק"ש דא"כ הי' קשה קושי' הנ"ל. ואמנם קושייתי תסוב על המקשן גופי' למה הקשה מדמתני פרקין ולא הקשה מתפילין וק"ש גופייהו למרמי דרב אדרב וכנ"ל. ונראה ע"פי דאמרינן לקמן דף ך"א ע"א דרב יהודה סובר ק"ש דרבנן ומבואר שם בתוס' בד"ה ה"ב ובד"ה ספק וכו' דכל זמן שלא אמר אמת ויציב אז ק"ש דאורייתא אפילו לרב יהודה משום זכירת י"מ ואז אפילו ק"ש עדיף מאמת ויציב דאית בה תרתי שיש בה עול מ"ש וגם היא דאורייתא ומש"ה אם הוא מסופק בשניהם שמסופק אם קרא ק"ש וגם אם אמר אמת ויציב יותר טוב שיחזור ויקרא ק"ש שמקיים עול מ"ש וגם י"מ ולא סבי אם ירצה לומר פרשת ויאמר לחוד וכיון שאומר ויאמר מחויב הוא לקרות כל השלש פרשיות כמו שתיקנו חכמי' מצוה זו ויותר מפורש כ"ז במג"א סימן ס"ז ולעיל דף י"ג ע"ב אמרו שרבי הי' לומד בכל יום שמעתתא דאית בה י"מ ובזה הי' יוצא ידי חובת זכירת י"מ. ואומר אני כיון שרב יהודה הוא תלמידו של רב וסובר ק"ש דרבנן מסתמא גם רב רבו ס"ל כן ורב תלמידו של רבי ה' נוהג כרבי להיות מהדר אשמעתתא שיש בה י"מ וכאן בבי רב משי ידי' וכו' פירש רש"י פעם אחת ראוהו כן וכאן לא נזכר ששנה פרקו ואדרבה מדאמר משי ידי' משמע שעתה קם ממטתו ותיכף קרא ק"ש וכו' וזה פשוט דהנחת תפילין היא מצוה עשה של תורה וע"ז לא כחלק אדם מעולם וא"כ למאן דס"ל ק"ש דרבנן ודאי שיש להקדים תפילין לק"ש דחיוב של תורה מקדמינן לחיובא דרבנן אף שיש בה עול מ"ש מ"מ של תורה עדיף אלא דכל זמן שלא יצא ידי חובת זכירת י"מ אז גם ק"ש היא של תורה משום י"מ שבה ואז ק"ש עדיף מתפילין דק"ש יש בה תרתי למעלייתא שהיא של תורה וגם היא קבלת עול מ"ש משא"כ תפילין שאף שהיא של תורה מ"מ אין בה קבלת עמ"ש וא"כ ל"ק דרב אדרב כלל דכאן דרב משי ידי' וקרי ק"ש לא תני פרקי' אז וכמו"ש ולא יצא עדיין חובת זכירת י"מ הקדים ק"ש לתפילין לפי שיש בה תרתי עמ"ש וי"מ משא"כ אסהדות' דר"ח שמתני לן פרקין וא"כ כבר יצא ידי חוב זכירת י"מ בשמעתתא שיש בה י"מ ואז אין בק"ש רק מעלת קבלת עול מ"ש אבל אין בה חיוב מדאורייתא הקדים תפילין שהיא של תורה לק"ש שהיא מדרבנן ואמנם הא תינח לאחר ששנה פרקו ואז נשאר ק"ש דרבנן אבל קודם ששנה פרקו הי' גם קריאת שמע דאורייתא והי"ל להקדים ק"ש ללימוד. וזה כיון רש"י שפירש אלמא שמקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשי' קודם ק"ש שהיא עול מ"ש וזהו ג"כ כוונת המקשה שהקשה ומי סבר כריב"ק ומה דקאמר וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש היינו כשהתחיל ללמוד אבל באמצע הלימוד הגיע הזמן ואז הי' לו שמעתתא דאי' בי' י"מ ונשאר ק"ש דרבנן ולכך הקדים שוב תפילין לק"ש. אלא דלפי"ז קשה מאי הקשה א"כ מאי אסהדותי' וכו' ודלמא הא קמ"ל דהיכי דיצא ידי י"מ בלימוד שוב ק"ש דרבנן וקדים ומנח תפילין ואח"כ קרי ק"ש ולכן צריך לומר דכיון שאינו נזכר בדברי ר"ח דמתני שמעתתא שיש בה י"מ ליכא למימר דזמנין סגיאין אירע תמיד שמעתתא שיש בה י"מ ולתרץ למה לא הקשה דרב אדרב מתפילין וק"ש יבואר אח"ז בדברינו:

קמ"ל דאף למשנה צריך לברך. ויש להקשות אם זה הי' עקר סהדותי' דר"ח ב"א א"כ הי' די בתחלת דבריו דמקדים ומשי ידי' ומברך ומתני לן פרקין ולמה האריך לסיים ומנח תפילין וקרי ק"ש. ונראה משום דלדעת הי"א שהביא הש"ע בסי' מ"ז סעיף ז' שאם הפסיק בין ברכת התורה להלימוד אין בכך כלום א"כ אין מכאן ראי' דלמשנה צריך לברך דאולי ברכתו של רב לא היתה על פרקין דמתני עתה רק על מה שילמוד אח"כ באמצע היום מקרא ומדרש דברים הצריכין ברכת התורה אלא דלפי המבואר שם בסעיף ז' דברכת אהבה רבה פוטרת ברכת התורה א"כ ע"כ מה שבירך רב עתה ברכת התורה לא היתה צריכא על מה שילמוד אח"כ שהרי כיון שקרא עתה ק"ש מסתמא קרא אותה בברכותי' ואמר ברכת אהבה ונפטר בברכתה וע"כ ברכתו של רב עתה היא רק בשביל פרקין דמתני שזה הי' קודם ברכת א"ר ומוכח דגם למשנה צריך לברך וא"כ על דבר זה עצמו דלמשנה צריך לברך הוצרך לאסהודי כל אסהדותי' דילי' כל מעשה רב כסדרו:

ובני הרב הגדול המופלג מוהר"ר יעקבקא סג"ל הקשה על קושיית הגמ' שהקש' א"כ מאי אסהדותי' דר"ח ב"א דדלמ' אסהדותי' דר"ח היא גופי' קמ"ל שזמן תפילין הוא קודם לזמן ק"ש וכדאביי לעיל דף ט' ע"ב דאמר לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין ואמרתי דברי בני הרווחנו שתים לתרץ שתי קושיות שהקשיתי לעיל דהיינו למה לא רמי בק"ש ותפילין גופייהו דרב אדרב ובם אי לאסהודי דלמשנה צריך לברך למה הוצרך לסיים דמכח תפילין וקרי ק"ש וע"פי קושי' בני הכל נכון דמתפילין ליכא קושיא דדלמא בדלא מטי זמן ק"ש כקושיות בני והיא גופי' קמ"ל דזמן תפילין קדים כדברי בני הרב ולכן עקר הקושיא מדהקדים למתני פרקין כפירש"י וכאן אין לתרץ בדלא מטי זמן ק"ש דא"כ מאי אסהדותי' דר"ח ב"א ולמה הוצרך לאסהודי דמתני לן פרקין וכאן אן לומר דהיא גופה קמ"ל דזמן לימוד הוא קודם לזמן ק"ש דאטו לימוד זמן יש לו והרי והגית בו יומם ולילה כתיב וא"כ עקר הקושיא מן הלימוד וע"ז שפיר משני דקמ"ל דלמשנה צריך לברך וסיום דבריו דאנח תפילין וקרי ק"ש ג"כ קמ"ל דזמן תפילין קדים לזמן ק"ש וכדאביי:

וע"פי הוצעות האלה נלע"ד לקיים פסק של רבינו יצחק בר יהודה שהביאו התוספת בד"ה ומנח תפילין וכו' שהתעטף בטליתו בין גאולה לתפלה מחמת שאיחר השליח להביא לו הטלית עד שגמר ק"ש וברכותי' ומביא ראי' מעובדא דרב שהניח תפילין בין גאולה לתפלה והתוס' דחו ראייתו שאין ללמוד טלית מתפילין דשאני תפילין דעקר ק"ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך שהקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ותפלה כמי כדאמר זו היא מלכות שמים שלימה אבל ציצית וכו' ודאי דהוה הפסקה עיין בדברי התוס'. ואומר אני דמוכח כדברי ר"י דהרי המקשה כאן לא ידע דשלוחי הוא דעיות וא"כ לפי סברתו בהך עובדא קמייתא דרב משי ידי' וקרי ק"ש ואנח תפילין וצלי והקדים לקרות ק"ש בלא תפילין ע"כ לא ס"ל לרב להני מימרא דר' יוחנן דהוה כאלו מעיד ע"ש בעצמו ולא מימרא דהרוצה שיקבל מלכות שמים שלימה ולפי זה לא שייך תפילין לק"ש יותר מטלית ואיך הפסיק רב בהנחת תפילין בין גאולה לתפלה א"ו דגם טלית רשאי להתעטף בו בין גאולה לתפלה ועקר ראייתו של רבינו יצחק הוא מן המקשן. ואמנם אכתי יש לדחות ודלמא המקשה באמת הי' סבר שאין מצוה לסמוך גאול' לתפלה ולכל דבר רשאי להפסיק בין גאולה לתפלה אבל למסקנא דשלוחי הוא דעיות וגם רב סבר שמצוה לסמוך גאולה לתפלה אז אפילו ע"פי אונס שלא נזדמן לו רק בין גאולה לתפלה אז דוקא לתפילין רשאי להפסיק דשייכי לק"ש ותפלה כהני מימרות דר"י אבל לא לציצית אכן ע"פי מ"ש לעיל ניחא דהא דבאמת זמן קיש מאוחר לזמן תפילין לאביי לעיל הוא משום דלק"ש עבדינן כותיקין שגומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם לדעת המקשה רב סובר שאין מצוה לסמוך גאולה לתפלה א"כ אין זמן תפילין קודם לזמן ק"ש וא"כ למה הקשה ומי סבר כריב"ק ולא הקשה אלימא מזה למרמי דרב אדרב בתפילין וק"ש גופייהו וגם איך קאמר וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש דתינח לתרץ על שהקדים למתני פרקין אבל למה הקדים תפילין לק"ש דבזה לא שייך לסברת המקשה דלא מטו זמן ק"ש דכיון דמטי זמן תפילין ממילא מטי גם זמן ק"ש א"ו דגם לדעת המקשה מצוה לסמוך גאולה לתפלה ושפיר זמן תפילין קדים ואפ"ה הניח רב תפילין בין גאולה לתפלה אף דלדידי' לא שייך תפילין לק"ש יותר מציצית א"כ הה"ד הטלית. ואכתי יש לדחות דלעולם לסברת המקשה הי' סבר רב שאין מצוה לסמוך גאולה לתפלה ובאמת זמן תפילין וק"ש שוים ואף על פי כן לא רמי ק"ש ותפילין גופייהו ע"פי התירוץ הראשון שכתבתי דתפילין אתפילין בלא"ה ליבא לדמויי דיש חילוק היכי שכבר מתני פרקין שיצא י"ח י"מ אז ק"ש דרבנן ותפילין קדמי ובין היכי דלא מתני פרקין שאז ק"ש קודם שגם ק"ש היא חיוב דאורייתא וגם יש בה עול מ"ש. ואמנם לפ"מ שדחיתי לעיל סברה זו ממילא קם דינו של רבינו יצחק:

מ"מ קשיא לרב. פירוש מה שהקשה קריאה לעשי' מי שמעת לי'. ומה שפירש המהרש"א מ"מ קשי' לרב אחר מחילת כבודו אינו נלע"ד דאיך שייך שיאמר מ"מ קשיא על קושי' שלא הזכיר בתחל' גם מ"ש מהרש"א דעל תפילין לא שייך דלא מטי זמן ג"כ אינו נלע"ד דודאי זמן תפילין קדים לזמן ק"ש וכמ"ש לעיל ופשיטא לפמ"ש דמתפילין ליכא קושיא כלל ולכן נלע"ד כמו"ש:

רש"י ד"ה וזה ללמד ואם לא למד תחלה איך ילמד את בניו. נלע"ד דרש"י לא כתב זה אלא לפי הס"ד של המקשה שהי' סובר הפירוש בדברי רשב"י שפ' שמע אין בה דק ללמוד וא"כ מה יתרון יש בללמוד יותר מללמד והוצרך רש"י לפרש שהי' מפרש שאם עדיין לא למד איך ילמד ובשביל זה מקדים גם הפסוק ללמוד קודם ללמד אבל למסקנא צ"ל שאין בזה קפידא והכתוב מקדים ללמד קודם שהרי בפ' שמע כתיבי תרוייהו והקדים הפסוק ושננתם לבנך דהיינו ללמד ואח"כ כתיב ודברת בם דהיינו ללמוד:

תוס' ד"ה למה קדמה וכו' וא"ת תיפוק לי' וכו'. הא דלא רשמו על המשנה אמרתי בלימוד התלמידים שבמשנה איכא למימר דריב"ק חדא ועוד קאמר חדא דקדמה בתורה ועוד כדי שיקבל עול מ"ש תחלה אבל המקשה כאן דמקשה על רשב"י ותיפוק לי' א"כ לא סליק אדעתי' למימר חדא ועוד קאמר א"כ למה לא קשיא על ריב"ק דתיפוק לי' שקדמה בתורה. ואמנם לקושטא דמלתא יפה כתב הגאון מוהררנ"ך שבנוסחת התוספת הי' כאן מסודר משנה בפני עצמה מתחלת אלו הן בין הפרקים וכן הוא ברי"ף וברא"ש ובח"ר וגם אומר שכנגדו יוכיח שגם הדבור שאח"כ שהוא ד"ה ויאמר ג"כ על המשנה קאי ואמנם אפשר לומר דגם הדבור ההוא לא רשמו על המשנה דבמשנתינו אין הכרע דריב"ק סובר דלילה לאו זמן ציצית ומה שאמר ויאמר א"נ אלא ביום היינו זכירת י"מ שבה א"נ אלא ביום וס"ל כחכמים דמתניתין דס"פ קמא ועיין מ"ש בריש פרקין במשנתינו אבל כאן בגמרא דאמר עלה הך דבמערבא ערבית וכו' מוכח שאין מזכירין ציצית בלילה וכן במס' קידושין דף ל"ד ע"א בתוס' בד"ה תפילין וציצית הוכיחו מסוגיא דכאן במערבא וכו' דהלכה כר"ש דלילה לאו זמן ציצית:

ד"ה ומנא תפילין ומצלי ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה. הא דמשמע להו שהי' מניח אותן בין גאולה לתפלה ודלמא באמצע הפרק של אמת ויציב הפסיק בהנחתם דבאמצע הפרק קיל מבין גאולה לתפלה כדמוכח מדברי התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה שואל מפני וכו' נראה דמשמע להו מדקאמר ומנח תפילין ומצלי משמע שתיכף להנחתם הי' מצלי ומה שבאמת לא הקדים רב להניחם קודם צור ישראל למסקנא דשלוחי עיות ניחא שהשליח נתאחר עד שכבר סיים גאל ישראל אבל לפ"מ דמשני בתחלה דרב כריב"ק ס"ל קשה תינח שהקדים שמע לתפילין אבל אכתי למה לא הניחם בין פרק לפרק ואפילו באמצע הפרק עכ"פ קיל טפי מבין גאולה לתפל'. ושמתי עיני וראיתי בירושלמי בפרקין וז"ל הירושלמי רב אמר קורא את שמע ולובש תפליו ומתפלל מתניתא פליג על רב בריש ה' עוסק עם המת בקבר והגיע עונות ק"ש וכו' ולובש תפילין וקורא את שמע וכו' מתניתין מסייע לרב אלא שאדם יקבל עליו מ"ש תחלה ואח"כ עול מצות אמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי וכו' ולכאורה הך דר' ינאי לא שייך אדלעיל. ואמנם נלע"ד שכוונת הירושלמי לתרץ קושיא הנ"ל דלמה הפסיק בין גאולה לתפלה שגם בירושלמי ולובש תפליו ומתפלל דמשמע שתיכף להנחתן התפלל וע"ז הביא שתפילין צריכין גוף נקי ומיירי רב שאין לו גוף נקי שיכול להחזיקן רק כדי תפלת י"ח. ואע"פי שכתבתי לעיל בדברי הגמרא שלפי הס"ד של המקשה לית לי' לרב להני מימרות דר"י שהקורא ק"ש בלא תפילין וכו' היינו שאין להתפילין שייכות לק"ש ותפלה יותר מציצית אבל עכ"פ קצת שייכות יש להם דתדע דאטו לרבינו יצחק שמתיר להתעטף בטלית ולברך עליו בין גאולה לתפלה יהי' מתיר לברך על אתרוג ולולב בין גאולה לתפלה בחג או כדומה לזה הא ודאי ליתא אלא דוקא עלית דעכ"פ מצוה להתפלל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ואמנם דודאי יש לתפילין יותר שייכות לק"ש מלתפלה דהרי בק"ש עכ"פ נאמר וקשרתם וכתבתם ומי שהוא חולה מעים ואינו יכול להשהות התפילין מתחלת ק"ש עד אחר תפלת ש"ע ואם יניחם קודם ק"ש יצטרך לחלצם קודם ש"ע ואם יניחם סמוך לש"ע ממש יוכל להתפלל בהם עדיף טפי שיניחם קודם ק"ש והיינו אם לא שייך בזה דברי ריב"ק דאלו לפי הס"ד דגם בזה שייך דריב"ק אז כיון דמטי זמן ק"ש מחויב הוא לקרוא תיכף קודם הנחת תפילין שיקבל עול מ"ש תחלה ואח"כ עול מצות ואז עדיף שוב שיתאחר בהנחתם עד סמוך לש"ע ממש בין גאולה לתפלה שאם יקדים להניחם יצטרך לחלצם קידם ש"ע אז עדיף שיהיו עליו בשעת תפלה שגם התפלה היא קצת עול מ"ש שהרי אומר תחלת ש"ע שם ומלכות דאלקי אברהם היינו מלכות וכמו"ש התוס' לקמן דף מ"ם ע"ב ועדיף אפילו לוהי' אם שמוע ולכן כיון דרב ס"ל כריב"ק מוכרח הוא להניחם בין גאולה לתפלה זהו פירוש הירושלמי. וכן לפי הס"ד דתלמוד שלנו אבל למסקנא דתלמוד שלנו דשלוחא הוא דעיות אז הדברים כפשטן שהשליח לא בא רק אחר שגמר כל ברכת אמת ויציב וכבר סיים גאל ישראל אבל אם הביאם קודם לזה עדיף להפסיק בין פרק לפרק או אפילו באמצע הפרק מלהפסיק בין גאולה לתפלה:

בא"ד וכן בטלית וכו'. והא דלא נזכר בעובדא דרב שנתעטף גם בטלית ולמסקנא דשלוחי הוא דעיות ניחא דאפשר לא הביא הטלית כלל אבל לפי שנוייא קמא דרב כריב"ק ס"ל וא"כ אם ק"ש קודם לתפילין ק"ו לטלית יש לומר שהטלית לבש קודם עלות השחר שעדיין לא הגיע זמן ק"ש ואף דרב סבר לילה לאו זמן ציצית כמבואר לעיל בשמעתין דאמר ר"כ אמר רב לא יתחיל אפ"ה נתעטף בו קודם ע"ה שטלית המיוחד ליום הוה שלדעת הרא"ש אפילו בלילה מברך עליו ואפילו לדעת הרמב"ם שבלילה אינו מברך עליו כמבואר בש"ע סימן י"ח סעיף א' מ"מ רשאי להתעטף בו בלילה וביום ימשמש בו ויברך משא"כ תפילין אינו רשאי להניחם בלילה אפי' אם לא יברך עליהם אם אינו יוצא לדרך כמבואר בסי' למ"ד סעיף ג':

ד"ה עולה וכו' הה"ד דמצי למימר בלא נסכים וכו' אלא לישנא דקרא נקיט. לכאורה דבריהם תמוהים דלא מבעיא שלא חידשו כלום בדבריהם מדברי רש"י בפירוש אלא שאפי' פיחתו שרש"י דקדק שהי' יכול לומר בלא מנחה ונסכים אבל התוס' שכתבו שהי' יכול לומר בלא נסכים מה יתרון יש אם יאמר בלא נסכים הי' קשה לן למה אמר בלא נסכים ולא אמר בלא מנחה. ונראה שרש"י ותוס' מחולקים בפירוש של נסכים המוזכרי' בהרבה מקומות סתם מה הכוונה בזה וכבר יש הפרש בפירושן ברמב"ם בין פירוש המשניות שלו ובין חבורו שבפי' המשניות בזבחים פרק ב"ש במשנה דאלו שאין חייבים עליהם וכו' כתב שמנחת נסכים הוא הסולת והנסכים הם היין ועיין בתוי"ט שם ובחבורו פ"ב ממעה"ק הל' א' כתב שהסולת עם היין נקראים נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים והנה רש"י כאן כתב בפירוש שנסכים הוא היין המתנסך ע"ג המזבח (ואני תמה שסותר פירושו בזבחים דף מ"ג ע"א בד"ה ומנחת נסכים ועיין בתוי"ט שם) ולכן נתחכם רש"י וכ' דהה"ד דמצי למימר עולה בלא מנחה ונסכים אבל התוס' ס"ל כפירוש הרמב"ם בחבורו דנסכים כולל המנחה והנסכים ולכן כתבו דהה"ד דמ"ל בלא נסכים שאז הי' כולל המנחה והנסכים משא"כ באמרו בלא מנחה שזה ודאי פירושו רק הסולת:

כאלו הקריב עולה בלא מנחה וכו' עמ"ש הרב הגדול מהר"ח אלפאנדרי בהגהת ס' בני חיי א"ח סי' כ"ה ועמ"ש אני השפל בקונטריס זה במנחות על דף ט"ו בט"ד] .

וה' אלהים אמת. לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת: כל אמת אמת תפסיה להאי. ריהטא של אמת תפסתו לזה: הא שמעתתא. דרב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא וכו'. ק''ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית כולה לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקים בה ומדלגים ואומרים אני ה' אלהיכם אמת: לא יתחיל. אין צריך להתחיל ויאמר ערבית: אתחולי מתחלינן. דהא מתחלי במערבא: אמר אני ה' אלהיכם. דהיינו פרשת ציצית: צריך לומר אמת. כדכתיב וה' אלהים אמת: והא בעי לאדכורי יציאת מצרים. דתנן (לעיל ד' יב:) מזכירין יציאת מצרים בלילות ואי לא אמר אמת ואמונה ולא אמר פרשת ציצית היכי מדכר יציאת מצרים: ושרנו לך. מי כמכה באלים וגו' מלכותך ראו בניך עד גאל ישראל והשכיבנו: שזה ללמוד. ודברת בם: וזה ללמד. ולמדתם אותם את בניכם ואם לא למד תחלה היאך ילמד את בניו: וזה לעשות. ויאמר אין בה אלא עשייה: וקשרתם. דתפילין: וכתבתם. דמזוזה עשייה היא: רב משי ידי. פעם אחת ראוהו שעשה כן: והיכי עביד הכי. שהקדים ק''ש לתפילין: כוך. קבר שחופרין בקירות מערה ארכו ד' ורחבו ז' טפחים: פטור מק''ש. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדאמרינן בפ''ק (ד' יא.) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה: וסיפא בתרתי. והכי קאמר אם שנים הם מניח את חבירו חופר והוא עולה ומקיים מצות ק''ש ותפילין ותפלה וחוזר למלאכה וחבירו יעלה ויניח תפילין ויקרא ק''ש ויתפלל: מ''מ. תפילין קודמים לק''ש: עול מצות. דהנחת תפילין עול מצוה הוא: קריאה לקריאה. שמע שהוא קבלת מלכות שמים לוהיה אם שמוע שהוא קבלת עול מצות: ומקדים. משכים: ומברך. על התורה: ומתני פרקין. אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשייה דמצוה מקמי מלכות שמים: שלוחא הוא דעוית. השליח קלקל שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא והגיע זמן ק''ש והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן וכי מטי שלוחא דתפילין אנחינהו: כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאילו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנא' (במדבר כח) ועשירית האיפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח כדכת' ונסכיה' חצי ההין וגו' וה''ה דמצי למימ' כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים:

למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע. וא''ת תיפוק ליה דקדמה בתורה וי''ל דהכי קאמר למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר וא''כ היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים: ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. מכאן משמע כר' שמעון דאמר בפ' התכלת (מנחות ד' מג.) דציצי' מ''ע שהזמן גרמא וכן איתא בקדושין (פ''ק ד' לג.) דקאמר ציצית מצות עשה שהזמן גרמא וא''ת א''כ למ''ד (מנחות מא.) ציצית חובת טלית הוא ואפילו מונחת בקופסא אפ''ה חייבת בציצית היכי אשכחן שיהא הזמן גרמא. וי''ל דאם היה כסות המיוחד ללילה פטור והכי איתא בירושלמי דקדושין אמר להם ר''ש אי אתם מודים לי דציצית מ''ע שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית א''ר אילא טעמא דרבנן שאם היה מיוחד ליום ולילה שחייב בציצית: ומנח תפילין ומצלי. ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפלה. וכן מצינו שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק''ש בברכותיה ונתעטף בטליתו וגמר שמונה עשרה והביא ראיה מהכא מההיא דרב. מ''מ יש לחלק בין תפילין לטלית דעיקר ק''ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך ואין. ותפלה נמי כדאמרן קרי ק''ש ומתפלל זו היא מלכות שמים אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית ויכול לקרוא ק''ש בלא ציצית ודאי דהוי הפסקה. והרב רבי משה מקוצי היה אומר דאפי' מכאן אין ראיה דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י''ח ממשמש בהם ומברך עליהם ובהכי סגי שגם מותר להתעטף בטלית בעת שידיו מטונפות ואחר שיטול ידיו ימשמש בטליתו ומברך: ומכל מצות האמורות בתורה. וא''ת וכי ק''ש לא הוה בכלל מצות האמורות בתורה. וי''ל דאי לא תני בהדיא ק''ש הוה אמינא דדוקא הני דלית להו קביעות זמן אבל ק''ש דקביע להו זמן לא הואיל וזמן עובר קמ''ל: עולה בלא מנחה. ה''ה דמצי למימר בלא נסכים שהרי עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה וגו':