גיטין עו ע"א

בִּשְׁלָמָא לְרָבָא רֵישָׁא בִּדְלָא פָּרֵישׁ סֵיפָא דְּפָרֵישׁ
אֶלָּא לְרַב אָשֵׁי מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא קַשְׁיָא
תָּנוּ רַבָּנַן הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים וְעַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה גֵּט לְפִי שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ אִם תְּשַׁמְּשִׁי אִם לֹא תְּשַׁמְּשִׁי אִם תָּנִיקִי וְאִם לֹא תָּנִיקִי דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה גֵּט וְאִם לָאו אֵינוֹ גֵּט רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין לְךָ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל
אִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ אִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ אֵין לְךָ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין
אִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ אִין לָךְ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל וְגָמְרִינַן מִינַּיְיהוּ
וּרְמִינְהוּ הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים מֵת הָאָב אוֹ מֵת הַבֵּן אֵינוֹ גֵּט דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה גֵּט יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר לוֹ תֵּן לִי אָבִיךָ וַאֲשַׁמְּשֶׁנּוּ תֵּן לִי בִּנְךָ וַאֲנִיקֶנּוּ
קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן
דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא הָתָם בִּדְלָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ הָכָא בִּדְכַפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ
וְרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא מַאן חֲכָמִים דְּהָכָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא דְּאָמַר כׇּל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה הֲרֵי זֶה גֵּט
תָּנוּ רַבָּנַן אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז לֹא בִּיטֵּל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן רָצְתָה מְשַׁמַּשְׁתּוֹ רָצְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ מָאתַיִם זוּז
אֲבָל אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז בִּיטֵּל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִין
אַהֵיָיא אִילֵימָא אַסֵּיפָא הֲרֵי בָּטֵל אֶלָּא אַרֵישָׁא
פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כֹּל לְקַיּוֹמֵי תְּנַאי מִצְטָרְפִין קָא מַשְׁמַע לַן
מַתְנִי' הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל הִגִּיעַ לְאַנְטִיפְרַס וְחָזַר בָּטֵל תְּנָאוֹ
הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר בָּטֵל תְּנָאוֹ
הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר בָּטֵל תְּנָאוֹ
הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ כׇּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא הוֹלֵךְ וּבָא הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ הֲרֵי זֶה גֵּט
גְּמָ' לְמֵימְרָא דְּאַנְטִיפְרַס בְּגָלִיל הֲוָה קָיְימָא וּרְמִינְהִי אַנְטִיפְרַס בִּיהוּדָה וּכְפַר עוֹתְנַאי בַּגָּלִיל בֵּינְתַיִם מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוּמְרָא מְגוֹרֶשֶׁת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

ומקשינן: בשלמא לדעת רבא, שמעמידים את הרישא של המשנה שצריכה להניק שתי שנים ממש, אף על פי שהתנה סתם ולא קבע זמן, מבוארים היטב דברי המשנה: כי את הרישא של המשנה האומרת שאם מת הבן בתוך שתי שנים הרי זה גט, נעמיד בדלא פריש זמן, והיות והניקתו כל צרכו, מספיק בכך.

ואילו את הסיפא, האומרת שאם מת הבן בתוך שתי שנים אינו גט, נעמיד בדפריש זמן, וכיון שפירש זמן, בהכרח שהתכוון דווקא שתניק ממש עד שתי שנים, שהרי לא הוצרך לפרש, ואם בכל זאת פירש סימן שמקפיד על כך.

אלא, לרב אשי, שלדבריו ברישא של המשנה מדובר בהתנה שתניקהו יום אחד, בהכרח, מה שכתוב "מת הבן או האב קודם שהשלימה את התנאי", הכוונה היא שמת קודם שהניקתו בכלל, קשה, מאי שנא רישא שחל הגט על אף שלא נתקיים התנאי, ומאי שנא סיפא שהגט אינו חל כשלא נתקיים התנאי, ומדוע ברישא חל הגט, והרי לא התקיים כלום מהתנאי? ^[1]

ומסקנת הגמרא: אכן קשיא המשנה לדברי רב אשי ^[2].

תנו רבנן: אמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים.

אף על פי שלא נתקיים התנאי - הרי זה גט.

לפי שלא אמר לה תנאי כפול, המפרש מה יהא אם תקיים את התנאי, ומה יהא אם לא תקיימנו.

ולומדים מתנאי בני גד ובני ראובן, שצריך תנאי כפול.

וכך היה צריך לומר לה: אם תשמשי - יהא גט, ואם לא תשמשי - לא יהא גט. אם תניקי - יהא גט, ואם לא תניקי - לא יהא גט.

וכיון שלא התנה כך, התנאי בטל והמעשה עצמו קיים. שהתנאי מועיל רק אם התנה תנאי כפול ^[3].

אלו דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין צורך בתנאי כפול כדי שייחשב לתנאי.

ולכן אם נתקיים התנאי - הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט ^[4].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול.

ומפרשת הגמרא כלפי מי דברי רבן שמעון בן גמליאל מוסבים:

איכא דאמרי [יש אומרים]: לרבי מאיר קאמר ליה.

ואיכא דאמרי: לרבנן קאמר להו.

ומפרש הגמרא: איכא דאמרי לרבי מאיר קאמר ליה, והכי קאמר ליה [וכך אמר לו]:

אין לנו ללמוד מתנאי בני גד שצריך תנאי כפול, כיון שאין לך תנאי בכל המקרא והכתובים שאינו כפול, כגון "אם שכב...

אם לא שכב" [במדבר ה], "אם תאבו ושמעתם... אם תמאנו ומריתם" [ישעיהו א].

והוו להו [והרי הם] שני כתובים הבאין כאחד, המלמדים ענין אחד.

וכל שני כתובים הבאין כאחד, אין מלמדין למקומות אחרים.

והיינו, כי בזה שהתורה חזרה וכתבה במקומות נוספים שצריך תנאי כפול, סימן הוא שרק במקומות אלו צריך תנאי כפול, ואין ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן לכל התנאים שצריך תנאי כפול. כי אילו רצתה התורה ללמדנו שבכל מקום צריך תנאי כפול, היה די לכתוב זאת במקום אחד, וממנו היינו לומדים לכל המקומות בלימוד של במה מצינו.

ולכן אין ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן שכך צריך להיות כל תנאי.

איכא דאמרי, רבן שמעון בן גמליאל לרבנן קאמר להו.

והכי קאמר להו: אין להוכיח כי אין למדים מתנאי בני גד ובני ראובן שצריך תנאי כפול, מכך שהתורה חזרה וכתבה במקומות אחרים שצריך תנאי כפול, כי אין לך תנאי בכתובים, שאינו כפול.

והיינו, שבכל אותן מקראות יש בהם סברה מיוחדת שלא ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן שצריך תנאי כפול, ומחמת זה הוצרך הכתוב בכל אותן מקראות לחזור ולפרש שצריך תנאי כפול, כמו שביארו בקדושין [סא ב].

ולכן אין הם נחשבים שני כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים.

ולכן גמרינן מינייהו [אנו למדים מהם] לשאר תנאים, שאין תנאי מתקיים אלא אם כן כפלו.

אלו הם שני הצדדים לפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל בברייתא;

ורמינהו על ברייתא זו סתירה מברייתא, ששנינו בה:

אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, או על מנת שתניקי את בני שתי שנים. אם מת האב או מת הבן - אינו גט.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אף על פי שלא נתקיים התנאי - הרי זה גט.

שכן יכולה היא שתאמר לו "תן לי אביך, ואשמשנו", או "תן לי בנך, ואניקנו".

ואם כן, קשיא מהא דאמר רבי מאיר בברייתא הקודמת, אדרבי מאיר שבברייתא זו.

שבברייתא קודמת נתבאר שסובר כי אם התנאי אינו כפול - התנאי בטל והגט קיים, ואילו מהברייתא הזו עולה שרבי מאיר סובר כי התנאי קיים, ומבטל את הגט.

וכן קשיא מדרבנן אדרבנן, שבברייתא הקודמת נתבאר שהם סוברים כי אפילו תנאי שאינו כפול - התנאי קיים ומבטל את הגט, ואילו בברייתא זו משמע שסוברים כי התנאי בטל והגט קיים.

ומתרצינן: דרבי מאיר שבברייתא זו אדרבי מאיר שבברייתא קודמת לא קשיא:

כי התם [שם], בברייתא הקודמת, שאמר אינו תנאי, מדובר בדלא כפליה לתנאיה. ואילו הכא, בברייתא זו, שאמר התנאי קיים, מדובר בדכפליה לתנאיה, והתנא קיצר בלשון ולא כתב את התנאי הכפול.

וכן דרבנן בברייתא זו אדרבנן שבברייתא קודמת לא קשיא.

כי יש לומר, שבאמת הם סוברים שהתנאי קיים, כיון שלא צריך לכפול את התנאי.

והטעם שבברייתא זו סוברים רבנן שהגט חל למרות שלא נתקיים התנאי, משום שמאן "חכמים" דהכא [מי הם רבנן שבברייתא זו]? - רבן שמעון בן גמליאל היא.

דאמר: כל עכבה שאינה הימנה [ממנה] ולא מחמתה של האשה - הרי זה גט.

ובברייתא זו מדובר שהעכבה אינה מחמתה, ונחשב שקיימה את התנאי, ולכן לדעת רבנן הגט חל.

תנו רבנן:

א. אמר לה בפני שנים: הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים.

ועדיין לא מסר לה את הגט, וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז -

לא ביטל דברי התנאי האחרון את התנאי הראשון. ואנו אומרים שלא התכוון להוסיף לה על התנאי הראשון, שהרי לא אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז כתוספת על התנאי הראשון, וכמו כן לא התכוון לעקור, שהרי לא ביטל את תנאו הראשון בפני אלו, אלא אנו אומרים שכוונתו היתה שתקיים או את התנאי הראשון, או את התנאי השני.

ולכן, אם רצתה - מקיימת את התנאי הראשון ומשמשתו, ואם רצתה - מקיימת את התנאי השני ונותנת לו מאתים זוז.

ב. אבל אם אמר לה בפני שנים כשאמסור לך את הגט אומר לך: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז.

ועדיין לא מסר לה את הגט, וחזר ואמר לה בפני שנים: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי ג' מאות זוז.

ביטל דברי התנאי האחרון את התנאי הראשון, ובודאי התכוון לעקור את התנאי הראשון, ולא תתגרש עד שתתן לו שלש מאות זוז ^[5].

ואין אחד מן העדים הראשונים מהתנאי הראשון ואחד מן העדים האחרונים מהתנאי השני מצטרפין להעיד שהיה תנאי בגט זה.

והגט כשר על ידי עדי החתימה.

ואין בכוחם של עדי המסירה להחיל תנאי בגט, עד שיבואו שנים שהיו יחד באחד מן התנאים ויעידו שהיה תנאי בגט.

והוינן בה: אהייא [על איזה] תנאי שבברייתא נאמר דבר זה שאין העדים מצטרפים להעיד?

אילימא [אם תאמר] שנאמר אסיפא, כשתבע מאה זוזים נוספים, הרי באופן זה התנאי הראשון בטל, ופשוט הוא שלא יכול אחד מן העדים שבתנאי הראשון להצטרף ולהעיד עם עד אחר מהתנאי האחרון, ואין צריך לאומרו.

אלא בוודאי שנאמר ארישא, באופן שהתכוון כי תקיים או את התנאי הראשון או את התנאי האחרון.

אבל קשה, שגם בזה פשיטא שאין מצטרפים, שהרי אינם מעידים על אותו תנאי!

ומתרצינן: יש בזה חידוש שאין מצטרפין עדים משני התנאים.

כי היינו חושבים לומר, מהו דתימא, היות ומתקיים הגט באחד מהתנאים, הרי הם כתנאי אחד, וכל העדים שמעידים כי צריך לקיומא תנאי כלשהו בגט מצטרפין להעיד שהיה תנאי.

קא משמע לן שאינו כן, וכשאינם מעידים על אותו תנאי עצמו אינם מצטרפים ^[6].

מתניתין:

מי שהיה בארץ יהודה, ואמר לאשתו: הרי זה גיטך אם לא באתי [אבוא] מכאן [מעכשיו] עד שלשים יום.

והיה הולך מיהודה לגליל, ואם כן התנאי היה על דעת שילך לגליל ולא ישוב תוך שלושים יום.

לכן, אם הגיע לאנטיפרס, שהוא בתחילת הגליל [כך סוברים בהוה אמינא שבגמרא], וחזר מיד בתוך שלושים יום הללו - בטל תנאו ואינה מגורשת, שהרי הגיע לגליל וחזר ליהודה בתוך הזמן שאמר לה.

אבל אם לא הגיע לאנטיפרס וחזר, ולאחר זמן הלך לגליל ושהה שם יותר משלושים יום, הרי זו מגורשת, משום שזמן שלושים יום לא נקבע, אלא משעה שילך לגליל, והרי לא הלך לשם עד עכשיו, ועכשיו שהלך נשתהה שם יותר משלושים יום.

וכיוצא בזה, אם היה בגליל ואמר לאשתו: הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום.

והיה הולך מגליל ליהודה, ואם כן התנאי שבגט היה על דעת שילך ליהודה ולא ישוב תוך שלושים יום.

ולכן, אם הגיע לכפר עותנאי שהוא בתחילת יהודה [כך סוברים בהוה אמינא שבגמרא], וחזר בתוך אותם שלושים יום - בטל תנאו, שכבר הגיע ליהודה וחזר בתוך הזמן.

וכיוצא בדבר, אם היה בארץ ישראל ואמר לאשתו: הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום.

והיה הולך למדינת הים.

והגיע לעכו שבתחילת חוץ לארץ [כך סוברים בהוה אמינא שבגמרא], וחזר בתוך שלושים יום - בטל תנאו.

אמר לאשתו: הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום, כלומר יהא זה גט אם יעברו שלושים יום שלא אתראה בפניך.

הדין, אף על פי שהבעל היה הולך ובא הולך ובא, ויש לחשוש שמא פייסה וביטל את הגט.

הואיל ולא נתיחד עמה בזמן שהיה הולך ובא, אין חוששין לכך.

ואם קיים את התנאי ולא התראה בפניה שלושים יום, הרי זה גט.

גמרא:

שנינו במשנה: אם נתן גט והתנה כי אם יצא מיהודה לגליל או מהגליל ליהודה ולא יחזור תוך שלושים יום יחול הגט, והגיע אותו שמיהודה לאנטיפרס ואותו שמהגליל לכפר עותנאי וחזר תוך שלושים יום, בטל תנאו ואינה מגורשת.

ולכאורה משמע מהמשנה כי הטעם שבטל תנאו, משום שכשיצא מיהודה לאנטיפרס נחשב שיצא לגליל, וכשיצא מהגליל לכפר עותנאי נחשב שיצא ליהודה, וכיון שיצא וחזר תוך שלושים יום, לא קיים את התנאי, ואינה מגורשת ובטל התנאי.

ומקשינן: וכי למימרא, דאנטיפרס בגליל הוה קיימא [היתה עומדת], וכפר עותנאי ביהודה?

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו:

אנטיפרס היא בגבול יהודה, וכפר עותנאי הוא בגבול הגליל.

והמקום שבינתים [שביניהם] - מטילין אותו לחומרא להחשיבו גם כיהודה וגם כגליל.

הערות

^[1] כך פירש רש"י את קושית הגמרא. ומקשים המהר"ם שיף והמהרש"א במהדורא בתרא, הרי מלשון הגמרא משמע שהקושיא מדוע שונה הרישא מהסיפא, ולא סתם קושיה על הרישא - מדוע אם לא הניקתו חל הגט כפירוש רש"י, וכן הקשה הרשב"א. ומתרץ המהר"ם שיף, כי היה אפשר לתרץ שכוונתו בתנאי רק לצורך בנו, לכן הקשו מהסיפא שאם מת אינו גט אף על פי שבנו אינו צריך יותר.

^[2] הרשב"א והר"ן דנים מה הדין בממון, אם נותן מתנה לחברו על מנת שתשמש את אבא, האם גם בזה יש מחלוקת רבא ורב אשי, שלפי רבא צריך לשמשו כל ימיו, ולפי רב אשי די ביום אחד, או שבממון לדעת כולם, באמר סתם הרי הוא כמפרש כל ימיו, כי רק בגט, שיש קטטה ביניהם, אומרים שמתכוון לצערה, והרי ציערה יום אחד, אבל בממון מודה רב אשי שבסתם כוונתו כל זמן שאבא חי. המשנה למלך [גירושין ח יט ד"ה וראיתי] מקשה מדוע הרשב"א אינו מצדד גם לצד השני, שרבא יודה לרב אשי שבממון כוונתו ליום אחד, ושונה גט שמתכוון לצערה ולכן כוונתו לכל ימי חייו.

^[3] הרשב"א [לעיל עה ב ד"ה ואם תאמר] מקשה, כי גם אם כפל את התנאי, אין התנאי מועיל כיון שהקדים את המעשה לתנאי, שאמר הרי זה גיטך אם תשמשי. ותירץ שהברייתא לא דייקה, ומדובר בהקדים את התנאי למעשה, וכן כתב המהר"ם שיף שהברייתא לא דייקה בלשונה. בתורת גיטין כתב, כי מדובר כאן בתנאי של "על מנת" שאינו צריך להיות עם משפטי התנאים [כמו שכתבו הרמב"ם והרי"ף], ולכן מועיל גם אם המעשה קודם לתנאי, ומכל מקום לענין תנאי כפול נחלקו רבי מאיר ורבנן גם במקום שאין צריך משפטי התנאים, האם בכלל הן אתה שומע לאו או לא. ולפי זה מבאר התורת גיטין, כי לכן הגמרא כאן לא הזכירה תנאי בני גט ובני ראובן אלא "אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול", משום שמבני גד ובני ראובן לומדים את משפטי התנאים, וכאן בתנאי של "על מנת" אין צריך את משפטי התנאים, אלא יש כאן לימוד מיוחד ללמוד שצריך תנאי כפול כיון שאין לך תנאי בכתובים שאינו כפול, ואם כן נלמד מזה שמכלל הן אי אתה שומע לאו.

^[4] הרי"ף ותוס' הרי"ד בשם ר"י והמאירי כתבו, שהלכה כחכמים, והתנאי חל אף על פי שלא כפלו, כי רק בתנאי בלשון "אם" צריך תנאי כפול, אבל בתנאי של "על מנת" פוסקים כרבי [לעיל עד א] שכל האומר על מנת נחשב כאומר מעכשיו, ובתנאי של "מעכשיו" לא צריך להתנות תנאי כפול. הרשב"א [עה ב] בשם הרמב"ן והריטב"א כת"י מקשים, שכאן בברייתא נחלקו רבי מאיר ורבנן לגבי תנאי של "על מנת" האם צריך תנאי כפול, ואם כן מוכח שגם בתנאי של "על מנת" צריך תנאי כפול, וקשה על הרי"ף והרמב"ם הסוברים כי אין צריך לכפול את התנאי. ומלשון הרי"ף והמאירי משמע שאמנם רבי מאיר ורבנן בברייתא נחלקו בתנאי של "על מנת", אבל זהו משום שסוברים ש"על מנת" אינו נחשב כאומר מעכשיו, אבל לפי רבי שאנו פוסקים כמותו, אין צריך תנאי כפול בתנאי של "על מנת".

^[5] נאמרו בזה כמה שיטות: א. שיטת רש"י, שאת התנאי הראשון אמר לפני מסירת הגט, ואת התנאי השני אמר בזמן מסירת הגט. ומקשים הראשונים [רמב"ן, ריטב"א ור"ן], שבאופן זה, רק מה שמתנה בזמן מסירת הגט מועיל, ומה שהתנה מקודם לכן אינו כלום. ב. הרשב"א והר"ן מפרשים, שגם את התנאי הראשון וגם את התנאי השני עשה לפני מסירת הגט, ואחר כך מסר סתם. ג. הרשב"א מביא את שיטת בעל העיטור [וכן לומד הגר"א [סימן קמג יז] בשיטת הראב"ד] שכל זמן שלא קוים התנאי, יכול הבעל לבטל את הגט, ומדובר כאן שאת התנאי הראשון עשה בזמן מסירת הגט, ואת התנאי השני עשה אחרי מסירת הגט, שהוא יכול לבטל את התנאי הראשון ולעשות תנאי אחר כל זמן שהגט לא חל. ואף על פי שהוא אמר לשון "על מנת", וקיימא לן שהאומר "על מנת" נחשב כאומר מעכשיו, אף על פי כן סובר בעל העיטור שהבעל יכול לחזור בו לפני קיום התנאי. אבל כל הראשונים חולקים על בעל העיטור וסוברים כי כיון שאנו פוסקים שהאומר "על מנת" נחשב כאומר מעכשיו, אינו יכול לחזור בו או לעשות תנאי, וכמבואר בגמרא [לעיל עד א] שאם נקרע הגט לכשיתקיים התנאי חל הגט למפרע, הוא הדין כאן חל הגט למפרע ואינו יכול לחזור בו. ד. הרמב"ן [הובא ברשב"א ובר"ן] מבאר, כי מדובר כאן שעשה את התנאי הראשון בזמן מסירת הגט, ואת התנאי השני עשה אחרי המסירה והאשה חפצה בכך, ואפשר לשנות את התנאי בהסכמת האשה, ומכיון שהאשה רצתה זאת, יכולה לקיים רק את התנאי השני ולא את התנאי הראשון. ה. הרמב"ם [גירושין ח יח] כתב, הנותן גט והתנה וחזר והתנה עליה תנאי שני וכו', וכתב המגיד משנה, כי מבואר בלשון הרמב"ם, שאת התנאי ראשון עשה בזמן מסירת הגט, ואת התנאי שני עשה לאחר המסירה. ואי אפשר לבאר ברמב"ם שסובר כבעל העיטור, כי הרי הרמב"ם [ח א] כתב, שתנאי של "על מנת" נחשב כאומר מעכשיו, ואי אפשר לבטל את הגט או להוסיף עליו תנאי, אלא צריך לומר שהרמב"ם יפרש כמו הרמב"ן שאת התנאי השני עושה בהסכמת האשה. עוד פירוש מפרש המגיד משנה, שהרמב"ם מדבר בתנאי של "אם" שאינו חל למפרע, ואף שהברייתא כאן מדברת שהתנה בלשון של "על מנת", יש לומר שהתנא של הברייתא סובר שהאומר "על מנת" אינו כאומר מעכשיו, אבל להלכה שנוקטים כי נחשב כאומר מעכשיו, הדין של הברייתא נכון בהתנה בלשון "אם" ולא בתנאי שחל מעכשיו.

^[6] כך הוא הביאור הפשוט בדברי הגמרא, שאינם מצטרפים להעיד כיון שהם מעידים על שני תנאים שונים. וכן כתב הבית שמואל [סימן קמג כ]. המצפה איתן מקשה, למאן דאמר [לעיל לג ב] הסובר כי צריך ששני העדים יראו כאחד, קשה מה החידוש כאן שאינם מצטרפים להעיד. ותירץ, שכאן סוברים כרבי יהושע בן קרחה הסובר שכשר עדות של שנים שראו זה אחר זה. בגמרא בסנהדרין [ל ב] מבואר, כי בדיני ממון נוקטים כרבי יהושע בן קרחה ששנים שראו זה אחר זה נחשב עדות. ובגמרא במכות [ו ב] מבואר, כי עדות מיוחדת, דהיינו שנים שראו, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, הרי זו עדות כשרה בדיני ממון, ובדיני נפשות פסולה. וכתב המחנה אפרים [על רמב"ם גירושין ח יח] שכאן נתחדש שעדות מיוחדת פסולה בגיטין כמו בדיני נפשות. אבל הבית שמואל [שם] כתב, שאין מכאן ראיה לעדות מיוחדת, כי כאן כל אחד מעיד על תנאי אחר, ומשום כך אינם מצטרפים. וכן משמע בריטב"א כת"י. היד דוד והשער המשפט [סימן ל ה] מביאים את תשובת המהרי"ט שכתב, הטעם שכאן העדים אינם מצטרפים, משום שגט דומה לדיני נפשות. ומביא היד דוד, כי הריב"ש כתב, שעדות שראו זה אחר זה מועיל לגבי גט כיון שאינו כדיני נפשות. ומביא, שהבני יעקב מבאר שכאן לא מצטרפים כיון שכל אחד מעיד על ענין אחר.

בשלמא [נניח] לשיטת רבא רישא [ראשה של המשנה] מדובר באופן שלא פריש [פירש] זמן, שהרי אמר רק "על מנת שתשמשי" סיפא [סופה] מדובר באופן פריש [סופה מדובר שפירש] ואמר "שתי שנים".

אלא לרב אשי, הסבור שבסתם יוצאת ידי חובה ביום אחד, ולפיכך הוא צריך להסביר את המקרה הראשון במשנתנו, שמדובר כשלא החלה כלל בעשיית התנאי לשמש את אביו או להניק, אם כן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה ראשה ומה שונה סופה]? ומדוע במקרה הראשון מגורשת? ואומרים: אכן, לשיטתו קשיא [קשה הדבר].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, או שאומר "הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אף על פי שלא נתקיים התנאי — הרי זה גט, לפי שלא אמר לה תנאי כפול, המפרש מה יקרה אם תמלא את התנאי ומה יהא אם לא תמלאנו. שכך היה צריך לומר לה: "אם תשמשי — יהא זה גט ", אם לא תשמשי — לא יהא גט ", "אם תניקי — יהא זה גט ", ואם לא תניקי — לא יהא גט ", ואם לא נהג כך התנאי בטל והמעשה עצמו קיים,

אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין צורך בתנאי כפול כדי שייחשב לתנאי, ולכן אם נתקיים התנאי — הרי זה גט, ואם לאו [לא] — אינו גט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול.

וכלפי מי מוסבים דברי רבן שמעון בן גמליאל? איכא דאמרי [יש שאומרים]: לר' מאיר קאמר ליה [אמר לו], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: לרבנן קאמר להו [לחכמים אמר להם]. ומפרשים: איכא דאמרי [יש שאומרים]: לר' מאיר קאמר ליה [אמר לו], והכי קאמר ליה [וכך אמר לו]: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול, והוו להו [והרי הם] כל אותם תנאים כפולים הכתובים בתורה שני כתובים הבאין כאחד, שמלמדים אותנו ענין אחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד — אין מלמדין לדברים אחרים, ולכן אין ללמוד מהם שכך צריך להיות כל תנאי.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: לרבנן קאמר להו, והכי קאמר להו [לחכמים אמר להם, וכך אמר להם]: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול, וגמרינן מינייהו [ואנו למדים מהם] שאין תנאי מתקיים אלא אם כן כפלוהו.

ורמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", או שאומר "הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אם מת האב או מת הבן — אינו גט, שהרי לא נתקיים התנאי, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אף על פי שלא נתקיים התנאי — הרי זה גט, שכן יכולה היא שתאמר לו: "תן לי את אביך ואשמשנו", או "תן לי את בנך ואניקנו".

על כל פנים קשיא [קשה] מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר, שמן הברייתא עולה שתנאי זה קיים, ומבטל את הגט למרות שאינו כפול. קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים]!

ומשיבים: מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר לא קשיא [אינו קשה]: התם [שם] כשאמר שאינו תנאי מדובר בזמן שלא כפליה לתנאיה [כפל את תנאו], הכא [כאן] — בדכפליה לתנאיה [בשכפל את תנאו] והתנא בברייתא רק קיצר את הלשון ולא כתב את התנאי הכפול.

ורבנן אדרבנן לא קשיא [ומדברי חכמים על דברי חכמים לא קשה], שיש לומר מאן [מי הם] חכמים דהכא [של כאן]? — דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, שאמר: כל עכבה (עיכוב, חוסר אפשרות למלא תנאו) שאינה הימנה (ממנה), שלא באה מצידה — הרי זה גט.

ב ועוד בעניני תנאים בגט, תנו רבנן [שנו חכמים], אמר לה בפני שנים: "הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" — בכך לא ביטל דברי התנאי האחרון את התנאי הראשון, אלא נתן לה אפשרות, שאם תמלא תנאי אחד מהם יהא זה גט, ולכן: אם רצתה — משמשתו ומגורשת, רצתה — נותנת לו מאתים זוז ומגורשת.

אבל אם אמר לה בפני שנים "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", וחזר ואמר לה בפני שנים "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי שלש מאות זוז" — ביטל דברי התנאי האחרון את התנאי הראשון ולא תתגרש עד שתיתן לו שלוש מאות. ואין אחד מן העדים הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין להעיד על התנאי.

על המשפט האחרון תוהים: אהייא [על היכן, למה מתייחס הדבר]? אילימא אסיפא [אם תאמר על המקרה שבסוף], כשתבע מאה זוזים נוספים — הרי כבר אמר שהתנאי הראשון בטל, ובודאי אין יכול אחד העדים הראשונים להצטרף ולהעיד עם עד אחד מהעדים האחרונים. ודבר זה אין צורך לאומרו כלל! אלא בוודאי ארישא [על המקרה הראשון] נאמר כגון זה, אולם דבר זה גם כן

פשיטא [פשוט מובן מאליו] שאין מצטרפים, שהרי אינם מעידים על אותו תנאי! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כל אלה שבאים לקיומא [לקיים] את תנאי [תנאים] מצטרפין להעיד שהיה תנאי כלשהו בגט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן, וכשאינם מעידים על אותו תנאי עצמו אין מצטרפים.

ג משנה בן ארץ יהודה שאמר לאשתו "הרי זה גיטך אם לא באתי (אבוא) מכאן (מעכשיו) עד שלשים יום", והיה הולך מיהודה לגליל ועל דעת כן התנה — אם ילך לגליל וישוב, אם הגיע ליישוב אנטיפרס וחזר מיד, בתוך שלושים הימים הללו — בטל (לא התקיים) תנאו ואינה מגורשת, שהרי הגיע לגליל וחזר ליהודה בתוך הזמן שאמר לה.

וכיוצא בזה, בן הגליל שאמר לאשתו "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום" והיה הולך מגליל ליהודה ועל דעת כן התנה — שילך ליהודה וישוב משם לגליל, והגיע לכפר עותנאי וחזר בתוך אותם שלושים יום — בטל תנאו, שכבר הגיע ליהודה וחזר בתוך הזמן.

וכיוצא בדבר, בן ארץ ישראל שאמר לאשתו "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום", והיה הולך למדינת הים, והגיע לעכו וחזר בתוך שלושים יום — בטל תנאו.

"הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך (שלא אתראה איתך) שלשים יום" והיה הולך ובא, הולך ובא, הואיל ולא נתיחד עמה במשך שלושים יום אלה — הרי זה גט.

ד גמרא שואלים: למימרא [האם לומר] שאנטיפרס בגליל הוה קיימא [היתה עומדת]? שלכאורה נראה מן המשנה שאנטיפרס היא קצה הגליל, ואותו אדם יצא מיהודה והגיע עד לגבול הגליל וחזר. ורמינהי [משליכים מראים סתירה] ממה ששנינו: אנטיפרס היא ביהודה, וכפר עותנאי הוא בגליל, והשטח שבינתים — מטילין אותו לחומרא כשייך גם ליהודה וגם לגליל, ולכן אם הגיע עד לאותו שטח, ולא המשיך הלאה, לא ברור אם נתקיים תנאו, ולכן מגורשת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Granted, according to the opinion of Rava, the first clause in the mishna is speaking about when the husband did not explicitly mention a period of time, and the latter clause is referring to when he did explicitly mention a period of two years.

But according to the opinion of Rav Ashi, who holds that when the husband does not mention a period of time the wife can fulfill her obligation by performing the action for even a single day, it is necessary to explain that the first clause in the mishna is referring to when she did fulfill the condition for even one day. And therefore, what is different in the first clause and what is different in the latter clause? The Gemara states: According to Rav Ashi’s opinion this is difficult.

§ The Sages taught (Tosefta 7:6): If a husband said to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will serve my father for two years, or he said: This is your bill of divorce on the condition that you will nurse my son for two years, even if the condition was not fulfilled it is a valid bill of divorce because he did not say to her: If you will serve my father then this will be a valid bill of divorce, and if you will not serve him it will not be a valid bill of divorce, or: If you will nurse my son then this will be a valid bill of divorce, and if you will not nurse him it will not be a valid bill of divorce. And if he did not state his condition as a compound condition, stipulating both positive and negative outcomes, the condition is void and the bill of divorce is valid. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: The condition is valid even if it the husband does not stipulate both positive and negative outcomes. Consequently, if the condition was fulfilled this is a valid bill of divorce, and if it was not fulfilled this is not a valid bill of divorce. Rabban Shimon ben Gamliel says: You do not have a condition in the Bible that is not compounded.

To which side of the dispute is Rabban Shimon ben Gamliel’s statement referring? There are those who say: He is speaking to Rabbi Meir. And there are those who say: He is speaking to the Rabbis. The Gemara explains: There are those who say that this means he is speaking to Rabbi Meir and this is what he is saying to him: You do not have a condition in the Bible that is not compounded, and therefore the compound conditions mentioned in the Torah have the status of two verses that come as one, i.e., to teach the same matter. And any two verses that come as one do not teach about other cases. Consequently, one cannot derive from them that every condition must be compounded.

There are those who say: He is saying this to the Rabbis, and this is what he is saying to them: There is no condition in the Bible that is not compounded, and we learn from the conditions written in the Bible that a condition is not valid unless it is compounded.

And the Gemara raises a contradiction based on what was taught in a baraita (Tosefta 7:6): If a husband said to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will serve my father for two years, or he said to her: This is your bill of divorce on the condition that you will nurse my son for two years, and the father died or the son died, then it is not a valid bill of divorce, as its condition was not fulfilled. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: Even though the condition was not fulfilled it is a valid bill of divorce, as she could have said to him: Give me your father and I will serve him, or: Give me your son and I will nurse him.

It is difficult to reconcile one statement of Rabbi Meir with the other statement made by Rabbi Meir, for the second baraita indicates that the husband’s condition does not need to be compounded. And it is difficult to reconcile one statement of the Rabbis with the other statement of the Rabbis, for in the second baraita they say that if the condition was fulfilled it is a valid bill of divorce, and if it was not fulfilled it is not a valid bill of divorce.

The Gemara answers: It is not difficult to reconcile one statement of Rabbi Meir with the other statement of Rabbi Meir, as there, in the case where the bill of divorce is valid, it is referring to when he did not compound his condition. Here, where the bill of divorce is valid, it is referring to when he did compound his condition, but the tanna of the baraita did not mention that fact explicitly.

And it is not difficult to reconcile one statement of the Rabbis with the other statement of the Rabbis, because whose is the opinion mentioned here anonymously as the Rabbis? It is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who says: If there is any hindrance to fulfilling the condition that is not from her, it is a valid bill of divorce.

§ The Gemara continues discussing a conditional bill of divorce. The Sages taught (Tosefta 6:6): If a husband said to his wife in the presence of two people: This is your bill of divorce on the condition that you will serve my father for two years, and afterward he returned and said to her in the presence of two other people: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, the latter statement does not nullify the first statement. Rather, he is giving her the choice, and if she fulfills either one of the conditions, the bill of divorce is valid. If she wishes, she serves his father and is divorced, or if she wishes, she gives him two hundred dinars and is divorced.

But if he said to her in the presence of two people: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, and afterward he returned and said to her in the presence of two other people: This is your bill of divorce on the condition that you will give me three hundred dinars, then the latter statement nullifies the first statement, and she is not divorced unless she gives him three hundred dinars. And one of the first pair of witnesses and one of the last pair of witnesses cannot combine their testimonies concerning the condition.

The Gemara asks: To which clause of the baraita is the statement that the witnesses cannot combine their testimonies referring? If we say that it is referring to the latter clause, where the husband demanded an additional one hundred dinars, then it already said that the first condition is nullified. It is unnecessary to mention that the two pairs of witnesses cannot combine their testimonies, since the condition witnessed by the first witnesses no longer exists. Rather, it is referring to the first clause.

But isn’t it obvious that these two pairs of witnesses cannot combine their testimonies, since each of them are testifying about a different condition? The Gemara answers: Lest you say that all of those who testify to the existence of conditions can combine their testimonies to testify that a bill of divorce was given with a condition, it teaches us that this is not the case.

MISHNA: If a resident of the region of Judea intending to embark on a journey to the Galilee said to his wife: This is your bill of divorce if I do not come back from now until the conclusion of thirty days, and when he was going from Judea to the Galilee he reached Antipatris and he returned immediately, his condition is void and his wife is not divorced, even if he subsequently returns to the Galilee for longer than thirty days. The reason for this is because he reached the Galilee and returned to Judea within the time he had allotted.

Similarly, if a resident of the region of the Galilee intending to embark on a journey to Judea said to his wife: This is your bill of divorce if I do not come back from now until the conclusion of thirty days, and he was going from the Galilee to Judea, and he reached Kefar Otnai and returned immediately, his condition is void and his wife is not divorced, even if he subsequently returns to Judea for longer than thirty days.

Similarly, if a resident of Eretz Yisrael intending to embark on a journey to a country overseas said to his wife: This is your bill of divorce if I do not come back from now until the conclusion of thirty days, and he was going to a country overseas, and he reached Akko and returned immediately, his condition is void and his wife is not divorced, even if he subsequently travels to a country overseas for longer than thirty days.

If a husband said to his wife: This is your bill of divorce if at any time I will depart from your presence for thirty consecutive days, then even if he was continually going and coming, going and coming, since he was not secluded with her during these thirty days, this is a valid bill of divorce.

GEMARA: The Gemara asks: Is this to say that Antipatris was in the Galilee? It appears from the mishna that Antipatris was on the border of the Galilee, since the condition of the resident of Judea became void by his reaching Antipatris and returning. And the Gemara raises a contradiction based on what is taught in a baraita (Tosefta 7:9): Antipatris is in Judea, and Kefar Otnai is in the Galilee. And with regard to the area between them, a stringent ruling is placed on it, and it is treated as though it is located in both Judea and the Galilee. If the husband who made such a condition reached this area and returned home, it is uncertain whether the condition attached to the bill of divorce was fulfilled. Therefore, there is uncertainty whether she is divorced

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל בפני שני' ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי וחזר ואמר וכו'. פי' נתן לה בתחלה וחזר אח"כ ואמר לה בפני ב' אחרים אותו הגט שבידך הרי את מגורש' בו על תנאי אחר לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים וכו' שלא בא להוסיף מדלא אמר שתתנני מאתי' זוז מוסיף על תנאי הראשון לעקור נמי לא בא מדלא מבטל תנאו הראשון נמצא הגט לבעל ומתגרש' בתנאי שני מאמירה שנייה ואע"ג דתניא בתוספתא הרי זה גיטך ע"מ שתתני מאתים זוז וחזר ואמר ה"ז גיטך מעכשיו ליתא אלא אפילו אמר לה הרי הוא גיטך מעכשיו בלא שום תנאי הוי גט דקי"ל כר"מ דאמר בפ' הזור' עד שיאמר לה הי גיט' וההיא כרשב"ג דאמר שיטלנו הימנה ויחזור ויתנו לה וסיפא דקתני בטלו דברי' האחרונים את הראשונים ה"נ הוא דכיון דאמר לה הרי הוא גיטך ע"נו ליתן ג' מאות זוז וקבלה עליה הרי בטלו שניהן תנאן הראשונים ולעולם אינו מתקיים אחר בטלו ואע"פ שנותנ' לו מאתי' לא קיימ' התנאי שהרי בטלו לו הילכך מנתינה מתגרש' על תנאי זה השני ואי ס"ד להאי תנא שאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו אתיה מילת' כפשט' דאיהו מתני ומבטל אדנפשיה.
ורש"י ז"ל כתב לא מסרו לה בפניהם שאם מסרו לה איגרשה לה בהאי תנאי ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינ' אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו לה אלא ע"מ כן וחזר ואמר לה בפני ב' ומסרו לה ולשון הבריית' שאומר גמ' דקתני ה"ז גיטך משמע כמו שפי'.
אבל לשון ששנו בתוס' (ד,ז) אינו שוה לכל והכי תניא התם אמר לב' תנו גט לאשתי ע"מ שתמתין לי ב' שנים וחזר ואמ' לב' תנו גט לאשתי ע"מ שתמתין לי ג"ש בטלו דבריו האחרונים ואין א' מן הראשונים ומן האחרונים מצטרפין לה לתת לה הגט, וזה קרו' לדברי רש"י ז"ל.
ואעפ"כ נראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי ע"מ אתננה לה ובשעת מעשה על תנאי אחר שדבריו הראשונים אינם כלום שהרי לא התנה עמה ואפי' אמר מתחלה בפני ב' ע"מ אתן לה גט ובשעת מעשה התנה תנאי אחר בטלו דבריו הראשונים ולא דמיא לההיא דתני' בתוספת' בקדושין זה אמר במנה וזה אמר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע את האשה יעשה דבר האשה וכו' דאלמ' ע"מ דעת הראשון גמרו מעשה שאני התם דסתם הוא אבל התנה תנאי אחר אין לנו.
אבל לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לאומרה שאמר לה בפני ב' הראשונים עמ"כ אתן ולח מסר לו וכשמסר לה לאחר מכן מסרו לה בפני כלו' סתם ועל התנאים הראשונים מסר. והאי דקתני ה"ז גיטך לאו דאמר הכי בפירו' אלא דהוא כמאן דפריש ורב אחא משבחא ז"ל מוקי לה נמי בלא מטא גיטא לידה מתנאה קמא.

הא דמקשינן: בשלמא לרבא רישא בדלא פריש וסיפא בדפריש. פירש רש"י ז"ל: סיפא בדפריש ומה היה לו לפרש אם לא להקפיד אפילו אם תמות, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ברישא נמי היה לנו לומר דלא הוי גט כיון דלא קיימתו כלל שלא התחילה להניקו דעל כרחין לרב אשי מת הבן עד שלא הניקתו כלל קאמר, והקשו עליו בתוספות דלרבא נמי סיפא אמאי אינה מגורשת דהא איכא למימר דמאי דפריש שתי שנים באב איצטריך ליה כדי להקל עליה דאי בסתם הוה ליה לשמושיה עד דמאית, ובהנקה נמי תינח לרבנן דאמרי שתי שנים אלא לרבי יהודה הרי אהני פירושו להחמיר עליה להניק שתי שנים. ועוד מאי קא פריך לרב אשי דילמא רישא בשהניקתו שעה אחת ולא הספיקה להניקו יום תמים עד שמת ורב אשי במפרש יום אחד דוקא קאמר יום אחד ולא תהני לה שעה אחת בדלא מאית הא מאית בשעה אחת סגי דמכל מקום הרי נתקיים התנאי שהניקתו. ועוד, דאם כן למה לי לאיתויי סיפא דהא מרישא הוא דפריך ליה לרב אשי ולא מסיפא. ופירש ר"י ז"ל: דהכי קאמר, בשלמא לרבא דרישא בדלא פריש וכיון שלא פירש אומדין דעתו שלא נתכוון זה אלא לימי הצורך וכיון שמת אין כאן צורך, ואף על פי שלא הניקתו כלל הרי זה גט, סיפא בדפריש וכיון שפריש איכא למימר דלצעורה קא מיכוון ודוקא קאמר, וברייתא נמי לא להוי בדפירש יום אחד ואם מת עד שלא הניקתו כלל אינו גט כתנא קמא דמתניתין שהרי לא נתקיים התנאי, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כי היכי דבסיפא אינו גט רישא נמי לא ליהוי גט שהרי כיון שלא נתכוון לימי הצורך בדוקא קא מתנה וכאלו אמר בפירוש על מנת שתניקי יום אחד אם כן מאי שנא מסיפא [בנדפס: בסיפא] דאמרינן מת הבן אינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי, כן פירשו בתוספות.
ולענין פסק הלכה, אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינה מגורשת כרבנן, וכללא דכאיל רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, לאו דוקא הוא דלא אמרין אלא בדאיכא טעמא דמסתבר וכן כתב רבנו אלפאסי ז"ל בפרק גט פשוט גמרא המלוה את חבירו על ידי ערב, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי יוחנן סדר סמפון כך הוא: אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנתי פלונית בת פלונית על מנת ליתן לך מקמת פלן ומנכסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום אירעו אונס רבי יוחנן אמר אונסא כמה דלא עבד כלומר דאין טענת אונס, וריש לקיש אמר אונסא כמה דעבד, כלומר דיש טענת אונס, חד בר נש אקדם פריטין לאלפא ונגב נהרא אתא עובדא קמי רב נחמן בר יעקב אמר הא אלפא אייתי נהרא, אבא בר רב הונא ורב הונא בשם רב אבא הוה מצלי דינגב נהרה בגין דיהיב פריטי כלומר כשהקדים זוזי לאלפא ובעי מהדר ביה הוה מצלי דינגב נהרא כי היכי דלימא ליה למרי אלפא הב לי פריטין דיהבית דהא לא מצית לעבורי, אשכחת אמר רב ורבי יוחנן ורבי אבא סברין כרבן שמעון בן גמליאל כלומר דאמר עכבה שאינה ממנה הרי זה גט ריש לקיש ורבי נחמן בר יעקב לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל חתכה דדה כמי שעכבה וחתכה דדה כמי שלא עכבה. ונראה דגירסא זו משובשת ואיפכא גרסינן רב ורבי יוחנן ורבי אבא לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל דריש לקיש ורב נחמן בר יעקב סברין כרבן שמעון בן גמליאל דהא ריש לקיש ורב נחמן יש טענת אונס סבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ולפי גירסא זו צריך עיון אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקא מוקי ליה לרב נחמן דהוא בתרא כותיה וקיימא לן כרב נחמן, ועוד דעבד עובדא כותיה ומעשה רב.

אמר לה סתם הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא מת הבן או מת האב אפילו קודם שתניק את הבן ושתשמש את האב הרי זו מגורשת. ואף על פי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר אליבא דרבנן דאינה מגורשת עד שתקיים תנאה שעה אחת כמו שכתבתי למעלה מכל מקום הראשון נראה עיקר מן הטעם שכתבתי במשנתינו, ולמאן דפסק הלכתא כרב אשי ודאי אף על פי שמת האב או הבן קודם ששמשתו ולא הניקתו כלל הרי זו מגורשת לא מת האב אלא שאמר אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה מסתברא דמגורשת כיון שלא הקפיד עליה להתנות עמה זמן קצוב, אבל מצאתי בתוספתא שנחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל אפילו במתנה עליה סתם דגרסינן התם על מנת שתשמשי את אבא ואמר האב אי איפשי שתשמשני הואיל ולא נתקיים התנאי אינו גט רבן שמעון בן גמליאל אומר אם ברצון אמר הרי זה גט ואם בהקפדה אמר אינו גט, ונראה דדוקא נקיט לה במתנה סתם דלמטה ממנה קא תני תנאי מפורש על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ונתקרע הגט או אבד וכו', משמע דעד השתא במתנה עליה סתם קאמר וכדקתני לעיל מינה על מנת שתשמשי את אבא ועל מנת שתניקי את בני שמשתו שעה אחת הרי זה גט, וזו ודאי בסתם היא ולא במפרש.
שמשה את האב יום אחד או שהניקה את הבן יום אחד ואפילו שעה אחת ועדיין הן קיימין לרבא דאוקי מתניתין בסתם אינה מגורשת דסתם כמפרש כל זמן שצריך לו הוא, עד שיפרש לה זמן ידוע, ולרב אשי סתם כמפרש יום אחד הוא עד שיפרש לה זמן ידוע אלא שצריכה להניק את הבן תוך שתי שנים ללידתו שהוא זמן הנקתו של בן, ורבנו אלפאסי ז"ל פסק כרב אשי דבתרא הוא ואף על גב דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הילכתא כותיה דהא לא אסיקנא בתיובתא, ואיכא מאן דאמר כיון דדיקא מתניתין כותיה דרבא הילכתא כותיה כמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כרב אשי.
ולענין תנאין שבממון שכיוצא בזה, אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן, איכא למימר דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהן, ולרב אשי כמפרש על מנת שתזון יום אחד או שעה אחת דמי, ואיכא למימר דלכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו דמי דלא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה יום אחד או שעה אחת. ורב חסדא ורבא ורב אשי בהא פליגי רב חסדא סבירא ליה דלתנא קמא דמתניתין סתם כמפרש יום אחד דמי לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה ומשום דאקשיתיה לישנא דמתניתין דקתני כמה היא מניקתו שתי שנים דמשמע דחיוב הנקתה של זו שתי שנים אפיק לה למתניתין לבר מהילכתא ואוקמה כרבן שמעון בן גמליאל, ורבא סבר דלענין זה גט כממון וסתם כמפרש כל זמן הצריך לו קאמר דלא אמרו דלצעורה קא מיכוין אלא באיצטלית ודומה לו, דכיון שהתנה עליו בפירש שתתן לו איצטליתו צריכה לקיים תנאו שהתנה עליה דלצעורה קא מיכון להשלים תנאו שפירש לה אבל לגבי האי כיון דלענין ממון מתנה סתם כמפרש כל ימי חייו אף לגבי גיטין כן, אי נמי דלא אמרו לצעורה קא מיכוין אלא להחמיר עליה ולא להקל עליה, ורב אשי סבר כיון דאית להו לרבנן דלגבי גיטין לצעורה קא מכוין אף בזו נאמן [בנדפס: נאמר] דלצעורה קא מכוין ואפילו להקל עליה אלא דאפילו מתניתין רבנן היא ומתניתא לא פליגו ומתניתין הכי קאמר יום אחד משתי שנים לאפוקי לאחר שתי שנים דלא, אבל לגבי ממונא לכולי עלמא להרוחה קא מיכוין וסתם כמפרש כל ימי חייו קאמר. וצריך תלמוד, [ובנדפס: וצריך עיון].

תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וחזר ואמר לה בפני שנים על מנת שתתני לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים רצתה משמשתו רצתה נותנת מאתים זוז וכו'. פירש רש"י ז"ל: כגון שלא מסרו לה בפני השנים הראשונים שאם מסרו לה איגרשא לה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים תנאי אחר ומסרו לה, בכי הא הוא דאמרינן שהוא יכול לבטל תנאו הראשון, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שאם מסרו לה בתנאי הראשון שוב אינו יכול לבטל דבריו הראשונים דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומסתמא הא ברייתא כותיה אזלה ואם כן כיון שגיע גט לידה כל היכא דמקיימא תנאה מגורשת ואפילו נתקרע הגט או נאבד מגורשת לכשתשלים תנאה, וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובה דמשהגיע גט לידה אינו יכול לבטל הגט שנתן לה על תנאי במעכשיו ובעל מנת קל וחומר משנתקרע הגט או נאבד דמקיימא תנאה ומתגרשת למפרע,ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דקידושין ואיתא בבבא בתרא פרק הספינה שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה, דאלמא אף בעל מנת חוזר ומבטל תנאו, הא כבר מותבי לה רבוותא ז"ל ומפרקי לה דכיון דאמר על מנת הוה ליה כמאן דאמר לא תקנה אלא בשטר, ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין עיקר לקושיתם כלל דהתם שלוחין שוינהו ומבטל שליחותו ואזיל כל אימת דבעי והכי קאמר להו על מנת שתעשו שליחותי זה שתכתבו לו את השטר ולא תעכבו אתם בכתיבתו כל זמן שאין אני חוזר בי אבל בתולה בדעת הקונה ודאי אינו חוזר דאילו אמר לחברו זכה בשדה זו על מנת שתכתוב [בנדפס: שאכתוב] את השטר כותב הוא את השטר בעל כרחו ומקיים תנאו וזכה בשדהו למפרע והיינו דנקט לה באומר לעדים ולא נקט לה במתנה עם הזוכה בעצמו, וההוא דאמר לה אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא, ואותיב מינה אביי לרבא דאמר גלויי מילתא בגיטא מילתא היא, ופרקינן אטו התם לבטוליה קא מיכוין דמשמע דאילו מבטל ליה בפירוש מבוטל, איכא למימר דהתם בדלא אמר לה מעכשיו אי נמי בשמסרו ביד שליש, אלא ודאי הא דאמרינן הכא דיכול לבטל דבריו הראשונים דוקא בשלא מסרו לידה בפני שנים הראשונים, ובתוספתא מוכיח כן וקרובים דברי התוספתא לדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם: אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתיני לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתתן לי מאתים זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים הרשות בידה רוצה ממתנת רוצה תתן, אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים אחרים על מנת שתמתין לי שלש שנים בטלו דבריו האחרונים את הראשונים, וכתב הרמב"ן נ"ר דאף על פי כן נראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי על מנת כן אתתננו לה ובשעת מעשה נתן על תנאי אחר שדבריו הראשונים אינן כלום שהרי לא התנה עמה ואפילו אמר לה מתחלה בפני שנים, על מנת כן אתן ליך גט ובשעת מעשה התנה תנאי אחר בטלו דבריו הראשונים, ולא דמיא לההיא דתניא בתוספתא דקידושין זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו [בנדפס: האשה] אם האיש תבע את האשה עשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש ועשו דברי האיש, דאלמא על דעת ראשון גמרו מעשה, שאני התם דסתם הוא אבל התנה תנאי אחר אין לנו אבל לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לו לאומרה שאמר בפני שנים הראשונים על מנת כן אתן ולא מסר לה וכן בפני האחרונים ולא מסר לה וכשמסר לה לאחר כן מסר לה בפני כולם סתם ועל תנאין הראשונים מסר והא דקתני הרי זה גיטך על מנת לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהא כמאן דפריש, עד כאן, ומיהו לפי דברי התוספתא שכתבתי נראין הדברים דאפילו בשאמר לה על מנת כן וכן אתן ליך גיטיך וכשנתנו לה הזכיר [בנדפס: לו] תנאי אחר לא בטלו דבריו הראשונים כיון שלא בטלן בפירוש דבמוסר לעדים כענין התוספתא אין לומר כדברי רבינו נ"ר אלא שאין זה תנאי אחר אלא תוספת תנאין לומר או ראשון או אחרון, והאי דנקט לה בתוספתא בשני כתי עדים הוא הדין לכת אחת אלא דמשום דינא דסיפא נקט הכי דמסיים בה ואחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין ליתן לה גיטה, והרב בעל העיטור ז"ל פירשה אפילו בשנתן לה בפני שנים הראשונים ואפילו הכי יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר עד שיתקיים התנאי דלא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו אלא דלכשיתקיים התנאי איגלי מילתא דמההיא שעתא איגרשי לה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר או שאבד הגט או שנתקרע קודם קיומו של תנאי מגורשת אבל ביני ביני יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה ואינה מגורשת מדגרסינן לעיל אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת, אלמא אף על גב דהתנה עליה בעל מנת יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה, ומסתברא דלא כותיה דבעל מנת ודאי אינו יכול לחזור בו כדכתבינן לעיל, וראייתו מדרבא אדרבה איפכא שמעת מינה דאם איתא דיכול הוא לחזור בו ולבטל תנאו למה ליה למילף מתקנתו של הלל ומשום דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה דהא אף כשתמצא לומר דבעלמא שמה נתינה הכא אינה מגורשת דכל שאינו רוצה בקיום תנאו בטלי מבטל ליה, אלא ודאי שמע מינה אי לאו דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה וכל המתנה על מנת שתתן לי כך לדעתו קאמר הא נמי הויא מגורשת ואף על פי שאינו רוצה בקיום תנאו וזהו בטולו, ועוד דאמרינן בפרק קמא דקדושין אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי דאמר רב הונא אמר רבי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואקשינן עליה מהא דתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו, לומר שאינו כמתנה על מנת שאתן, אלמא באומר על מנת אינו יכול לחזור בו דאי יכול לחזור בו מאי קושיא לעולם מקודשת למפרע לכשישלים ואי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בנתים אינה מקודשת לשני והיינו דרבי אלעזר, אבל אי חזרו בהן עד שלא ישלים הרשות בידן והיינו דברייתא, אלא ודאי כל האומר על מנת אינו יכול לחזור בו, כך נראה לי.
והרמב"ן נ"ר פירשה בשנתן לה הגט בפני שנים הראשונים ובטלו דבריו ולא בטלו לאו על כרחה קאמר אלא דברישא תלה הדבר ברצונה רצתה נותנת רצתה משמשת והיא ודאי יכולה לבטלה שאילו רצתה לא תקיים תנאו ונמצא מתבטל מעצמו והכא נמי לא שנא ואינו צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה בתנאי האחרון דהא תניא בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ההיא כרבי שמעון בן אלעזר מיתניא דאמר בפרק הזורק עד שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה ואנן כרבי קיימא לן דאמר אינו צריך אלא שיאמר לה הא גיטיך, וסיפא דקתני בטלו דבריו הראשונים את האחרונים הכי נמי הוא כשקבלה עליה ליתן שלש מאות זוז והילכך שניהם תנאי ראשון וכיון שכן אף על פי שהיא רוצה לקיים תנאה הראשון אינה מגורשת שהרי בטלתו ואינה מתגרשת אלא בתנאי זה השני.

כבר ביארנו שכל בעל מנת אינו צריך תנאי כפול ואע"פ שדין תנאי כפול לר' מאיר הוא נאמר והרי ר' מאיר סובר כן אף בעל מנת כמו שנאמר בהדיא בבריתא הנזכרת בסוגיא זו מ"מ אנו פוסקים כמותו באם ואין פוסקין כמותו בעל מנת והילכך על מנת שתניקי וכו' נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמר אם תניקי אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט שהרי אין התנאי כלום הואיל ולא נכפל והמעשה קיים:

מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ולא מסרו לה שאלו מסרו לה על תנאי זה אינו יכול משהגיע לידה להחליף תנאו או להוסיף עליו אלא כך אמר לה בפניהם הרי זה גיטיך שאני מגרשיך בו והריני אומר לך בפני עדים אלו שכשאמסרנו לך על תנאי זה אמסרנו שלא יהא גט אלא על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ובשעת מסירה חזר ואמר לה בפני שנים אחרים ושלא בפני הראשונים כשאמסור לך גט זה אני מוסרו על מנת שתתני לי מאתים זוז ולאחר שעה נתנו לה בפני ארבעתם ולא התנה כלום אומרין שעל סמך התנאים מסר ורצת משמשת רצת נותנת מאתים ואין מזקיקין אותה לשניהם הואיל ולא התנה שתיהן בפני כלם אלא אחד בפני אלו ואחד בפני אלו ולמדת שכל שאדם מתנה קודם מעשה ועושה המעשה בסתם על סמך התנאי הוא עושה ואין מצריכין לתנאי בשעת מעשה וכמו שאמרו בתוספתא זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע יעשו כדברי האשה ואם האשה תבעה יעשו כדברי האיש אבל אם התנה באחרונה ממין התנאי הראשון והוסיף עליו נתבטל הראשון כיצד אמר בפני הראשונים על מנת שתתני לי מאתים זוז ובפני האחרונים על מנת שתתני לי שלש מאות ביטל דברו האחרון את הראשון ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפים להעיד שהיה תנאי בגט הואיל ואין שניהם מעידים על תנאי אחד ולא סוף דבר באחרונה שאפי' באו שנים הראשונים אינו כלום אלא אף בראשונה שאלו באו שנים הן ראשונים הן אחרונים עדותם עדות לקיום התנאי כל שבא אחד מזו ואחד מזו אינו כלום כך פירשו בשמועה זו גדולי המפרשים וגדולי הרבנים מפרשים בראש השמועה שכשאמר לה בפני הראשונים לא מסרו לה כדרך שפירשנו אבל בפני האחרונים כשהתנה בפניהם במאתים זוז מסרו לה בפניהם ואעפ"כ דנין שלא בא להוסיף ולא לבטל אלא או תנאי ראשון או מאתים ולפי' זה הוא הדין אם התנה בשניה בפני הראשונים:

ומקצת גדולי הדורות חולקים לומר שכל שבתנאי ראשון לא מסר לה ובתנאי שני מסר לה שביטל שני את הראשון ומפרשים שמועה זו בשמסר לה בתנאי ראשון וחזר אחר מסירה ואמר לה בפני שנים אחרים אותו גט שבידך הרי את מגורשת בו על תנאי אחר ואנו אומרין שלא בא להוסיף ולא לבטל והדבר תלוי ברצונה שהרי נתרצו שניהם שיהא גט מנטילה ראשונה על סמך תנאי ראשון או משעה שניה על סמך תנאי שני שמאחר שאינה מקיימת התנאי הראשון נמצא הגט כאלו הוא ביד הבעל ומתגרשת בתנאי שני מאמירה שניה ומ"מ בתוספתא אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטיך מעכשו שאינו גט אלא בקיום התנאי ומ"מ הם אומרים שלא כהלכה נאמר אלא כל שלא קיימה תנאי ראשון ומסכימים שניהם לתנאי שני ואין בתנאי שני תוספת ולא בטול הרי הסכימו שניהם להיות גט משעה ראשונה על תנאי ראשון או משעה שניה על תנאי שני אבל כשהתנו בשניה ממין תנאי ראשון והוסיף עליו הרי הסכימו שניהם לבטל תנאי ראשון ולעולם אינו מתקיים אחר בטולו:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום היה הולך מיהודה לגליל הגיע לאנטיפטרס וחזר בטל התנאי הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום היה הולך מן הגליל ליהודה הגיע לכפר עותני וחזר בטל התנאי אמר הר"ם פי' אנטיפטרס מקום בארץ יהודה וכפר עותני מקום בארץ הגליל ועכו עומד לארץ ישראל על הגבול וזאת המשנה מבוארת על שני תנאים וזה שהוא אמר לה אם הגעתי בגליל הרי זה גט ואם לא הגעתי לגליל אלא שאשתהא ביהודה הרי זה גט ואם לאו אינו גט ולא זה כאשר לאנטיפטרס וחזר בתוך הל' יום אינו גט לפי שאנטיפטרס היא ארץ יהודה ולא שהא ל' יום וכן הדין באמרו גליל ומדינת הים:

אמר המאירי הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום והיה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס וקא ס"ד השתא דאנטיפטרס בגליל ושכונת המאמר הוא שהוא אומר הריני הולך מיהודה לגליל וכל שהגיע לגליל ואשתהא שלשים יום יהא גט ונכנס לאנטיפטרס שהוא בגליל וחזר בתוך שלשים ביטל תנאו שהרי חל מנין השלשים ולא נשתהא ואינו גט ואפי' יחזור לגליל פעם אחרת וישתהא שלשים אינו כלום הואיל וחזר מהליכה ראשונה ואין אותו הגט עוד כשר לגרש בו ואם לא הגיע לגליל אע"פ שנשתהא שלשים אינו גט שלא התחיל זמן התנאי אלא משהגיע לגליל הא אם יחזור אחר כן לגליל וישתהא שלשים הרי זה גט שלא ביטל התנאי הואיל ולא הגיע לגליל בהליכה ראשונה וכן המשנה השנויה אחריה במגליל ליהודה והגיע לעותני וכן השנויה אחריהן במארץ לחוצה לארץ והגיע לעכו וודאי כל שפירש כן ר"ל שכל שהגיע לגליל וישתהא כו' כך הוא הדין ומכל מקום משנתנו אי אפשר לפרשה כן שהרי אנטיפטרס מיהודה ועותני מן הגליל והוא שאמרו בגמרא אנטיפטרס מיהודה ועותני בגליל וכל שאמר הריני הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס שהוא ביהודה וחזר הרי לא הגיע לגליל ואין מנין השלשים יום תל עדין ולא בטל תנאו אלא כל שיחזור ויגיע לגליל וישתהא שלשים יהא גט וכן אם היה הולך מגליל ליהודה והגיע לעותני שהוא מן הגליל וחזר לא ביטל תנאו שהרי לא חל מנין השלשים ואם היה הולך מיהודה לגליל ועבר לאנטיפטרס ולכפר עותני לא בא ונשתהא שלשים או שחזר בתוך שלשים וחזר לו אחר כן לגליל ונשתהא שלשים הרי זו ספק ומגורשת ליפסל לכהנה ואינה מגורשת לינשא בגט זה:

ומכל מקום משנתינו פירשו בגמרא שכל שהוא אומר בסתם הריני הולך מיהודה לגליל וכל שאשתהא שלשים יהא גט דעתו על שני דרכים אחת שכל שיגיע לגליל יהא גט לאלתר משעת הגעתו וכל שלא יצא מיהודה יהא תלוי בשהיית שלשים והילכך כל שהגיע לאנטיפטרס שהוא מיהודה וחזר בתוך שלשים הרי אין כאן הגעת גליל ולא שהיית שלשים ובטל התנאי שהרי משיצא ממקומו חל מנין השלשים ולא נשתהא שלשים וכן בעותני וכן בעכו ועכו לפי מה שהיה עולה בדעתנו לפרש במשנה היא מחוצה לארץ ומתוך כך הקשו בה כחברותיה למימרא דעכו בחוצה לארץ והא כי מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לה עד שהעלו בפירושה בגמרא כחברותיה ושהיא מארץ ישראל וכבר כתבנו שבתלמוד המערב אמרו שמקצתה מכאן ומקצתה מכאן וסלמות של הרים מפסיקין ביניהם והם קרויים כיפי דעכו וא"כ אף בגמרא היה יכול לפרש משנתנו בשהגיע לחציה שכנגד חוצה לארץ אלא שסתם משנתנו בבא מארץ לחוצה לה וכשהוא אומר והגיע לעכו ודאי פירושו בצד שכנגד ארץ ישראל ודבר זה בכבוש שני נאמר שהרי ביהושע נאמר לא הוריש את יושבי עכו:

ודברים אלו כלם לא כתבום לא גדולי הפוסקים ולא גדולי המחברים ונראה לי שהם מפרשים דיניו אלו דוקא במפרש לגמרי אבל בסתם אע"פ שגלה דעתו שבגליל הוא הולך הכל תלוי בשהיית השלשים ומנין השלשים חל מיום שיצא ומתוך כך לא הוצרכו לכתבה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא שלא ביארנוהו:

המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום היה הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט אמר הר"ם אמרו היה הולך ובא הולך ובא ירצה בו שהוא גט כשר ואינו גט ישן ולא תתגרש בשום פנים עד שלא יהיה במדינת הים ל' יום להמשכות:

אמר המאירי שאלו בגמרא והא לא עבר כלומר הרי לא נעלם מפניה שלשים יום שהרי היה הולך ובא כו' והיאך אמר הרי זה גט ופירשוה בשני פנים ששניהם הלכה פסוקה הראשון מאי פניך פניה של מטה ר"ל כל זמן שיעבור מכנגד פניה שלא יזדוג עמה שלשים יום רצופים ואע"פ שהיה הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט והשני פניה ממש ומה שאמר הרי זה גט לא שתהא מגורשת שהרי לא עבר מכנגד פניה שלשים יום שהרי היה הולך ובא ורואה את פניה אלא שהגט גט שתהא מגורשת בו כל זמן שיעמד שלשים יום בלא ראיית פניה ואע"פ שהיה הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה לא נתבטל הגט ושאלו על שתיהן וליחוש שמא פייס וכבר ביארנו בפרק שני ובשלישי שיש מפרשים בו שמא פייס ובטל את הגט ויש מפרשים שמא פייס ובעל והוי גט ישן שכל שמשייר זמן הרי הוא כעין המלכה וחוששין לפיוס כמו שביארנו שם והעמידוה באומר נאמנת עלי שלא פייסתי וכן במעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש שאמרו הרי זה גט דוקא בנאמנת עלי שלא באתי ויש לשאול אחר שיש כאן על מנת או מעכשו והגיע הגט לידה היאך הוא יכול לבטלו והרי כל המגרש על תנאי בלא מעכשו ועל מנת אין הגט גט אלא משעת קיום התנאי ומתוך כך יש לבעל לבטל את הגט או להוסיף על תנאו או להחליף אבל כל שיש שם מעכשו או מהיום או על מנת לכשיתקיים התנאי מגורשת משעה שהגיע הגט לידה ואינו יכול לבטלו או להוסיף על תנאו כלל ומתוך כך יש גורסין במשנה זו כל זמן שאעבור ולא על מנת שאעבור ופירושו שתתגרש בו כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום ובזו של שנים עשר חדש הם גורסין וליחוש שמא בא כלומר ונתבטל התנאי ומתרצים באומר נאמנת עלי שלא באתי:

וגדולי המחברים ראיתי להם דברים שנראה לי שדקדקו בו כן שבחשש פיוס של שנים עשר חדש לא כתבו בה מעכשו ובמעכשו לא כתבו בה חשש פיוס אלא חשש ביאה ואף זו לא חששו בה וכן בעברה מכנגד פניה לא הזכירו בה על מנת ואע"פ שגדולי המגיהים תמהים עליהם נראה לי שגדולי המחברים מדקדקים במה שכתבנו ולשונם בזה התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא כשילך וישהא שלשים יום תהא מגורשת ואע"פ שהיה הולך ובא בתוך שלשים הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט כשר במה דברים אמורים באומר נאמנת עלי שלא פייסתי אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייס וכן האומר לאשה הרי זה גיטיך לאחר שנים עשר חדש והיה עמה במדינה חוששין שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אין חוששין שמא בא בסתר שאין דרך בני אדם לבא בצנעה ואם תם הזמן שקבע הרי זו מגורשת ואם מת בתוך שנים עשר חדש מגורשת אלא שלא תנשא במקום יבם עד שנים עשר חדש ואע"פ שגדולי המגיהים כתבו שכל שיש שם תנאי אף משהגיע הגט לידה יכול לבטלו אין נראה כן בעל מנת שהרי אף נתקרע הגט אין משגיחין בו וכן מה שהגיהו עליהם במעכשו אם לא באתי שאף זו צריך לומר נאמנת עלי שלא באתי באמת כך היא לפי פשוטה של שמועה אלא שגדולי המחברים נראה שדקדקו כמו שדקדקנו ואף לדברי גדולי המגיהים אין גורסין חשש פיוס במעכשו אלא חשש ביאה:

ולקצת מפרשים ראיתי בשמועה זו שלמדים מגירסת על מנת שהנותן גט לאשתו על מנת כך וכך אף בלשון מעכשו אם בטלוהו שניהם בטל הגט שאין התנאי כלום אחר שבטלוהו והגט בטל שכל מדעת שניהם רשאין לבטלו ואין קיומו עוד כלום ומפרשים שמא פייס ובטלו שניהם את התנאי וכבר כתבנו מענין חשש פיוס בשני ובשלישי דברים שאתה צריך לצרפם עם אלו שבכאן אלא שלא דקדקנו בה שם כל כך וכל שכתבנו בחשש פיוס דוקא בנשואה אבל בארוסה לא כמו שביארנו שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט אמר הר"ם אבל לא תהיה מותרת לאדם בלתי חליצה עד שישלמו הי"ב חדש:

אמר המאירי מת בתוך שנים עשר חדש אינו גט שהרי לא רצה שיחול עד שנים עשר חדש ואותה שעה כבר מת ואינו גט לאחר מיתה ואין אומרין בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו כמו שהתבאר מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שכבר חל הגט למפרע משעת נתינה אלא שפירשו בגמרא בזו שלא תנשא במקום יבם עד שנים עשר חדש שמא מקפיד הוא על הזמן כמו שהתבאר וכן על דרך זה אם אמר הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתיקה אם תצא חמה מנרתיקה ומת בלילה אינו גט על מנת שתצא או מעכשו לכשתצא ומת בלילה הרי זה גט אלא שלא תנשא עד שתצא:

וצריך שתדע שמהיום דינו כמעכשו ולא הוצרכתי לכתוב אלא ממה שראיתי לקצת רבנים שכתבו בסדור הגט שלהם שהם מנהיגים לכתוב מעכשו ולא מהיום שכל שכותב מהיום אם מת ביומו הם מפקפקים שמא מהיום אין אותו היום בכלל ואין נראה כן שהרי תקנו מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם מה הועילו והלא כל אותו היום יכול לחזור והיה להם לתקן מעכשו ולעולם דהא מסתמא שכיב מרע כי מכתבי ליה גיטא מכי תקיף ליה עלמא מכתבי ליה אלא ודאי אף אותו היום עצמו בכלל מהיום הוא ואין בינו למעכשיו כלום:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה האחת עשרה והכונה בה בביאור החלק החמישי והוא שאמר אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חדש כתבו גט ותנו לאשתי כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו בתוך שנים עשר חדש אינו גט כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חדש כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש אינו גט ר' יוסי אומר כזה גט כתבו לאחר שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש ומת אם הגט קדם למיתה הרי זה גט אם מיתה קדמה לגט אינו גט אין ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת אמר המאירי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו ותנו גט לאשתי והרי שאין כונתו שיכתובו אלא לאחר שנים עשר חדש והם כתבו בתוך שנים עשר חדש אף על פי שלא נתנו אלא לאחר שנים עשר חדש אינו גט שלא סוף דבר שהיה מקפיד על הנתינה אלא אף על הכתיבה אמר כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אע"פ שהקדים הכתיבה להזכרת הזמן והיה לנו לומר שלא הקפיד בזמן אלא על הנתינה אבל לא על הכתיבה ואם כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש אף זה אינו גט שאף בזו מקפיד הוא על הכתיבה ר' יוסי אומר כזה גט ואע"פ שכל שכתב גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אינו גט בזו הואיל והקדים הכתיבה להזכרת הזמן כך כונתו לומר כתבו מעכשו ותנו אם לא באתי כו' ואין הלכה כר' יוסי אלא כתנא קמא ואם כתבוהו לאחר שנים עשר חדש ונתנוהו שנמצא עכשו שעשו כדברי תנאו ומת אם קדם הגט למיתה הרי זה גט ואם מיתה קדמה אינו גט שהרי לא חל זמן הגט עד שעת נתינה ואין גט לאחר מיתה ואם אינו ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת:

זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

קשיא. וכיון דאיתוקם רב אשי בקושיא ש"מ כרבא הלכתא דאמר סתמא כל זמן היניקה משמע שתי שנים לולד:

ת"ר הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים וע"מ שתניקי את בני שתי שנים אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר לה אם תשמשי ואם לא תשמשי אם תניקי ואם לא תניקי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. וכתב ר"י ז"ל והלכתא כרבנן. ואע"ג דקי"ל דבעי' תנאי כפול הני מילי באם תשמשי ואם לא תשמשי כענין שנאמר אם יעברו ואם לא יעברו וכדאתקין שמואל בגיטא דש"מ אבל בע"מ לא דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. ואינו נ"ל לחלק ( ס"א דיש חילוק) בין ע"מ ובין אם דאדרבה כיון דע"מ כאומר מעכשיו דמי. כ"ש דלא מהני ביה תנאה לאורועי האי גיטא דהשתא באם לא מהני בע"מ לא כ"ש אבל נ"ל דמדאתקין שמואל לא מצינן למפסק כר' מאיר דכיון דלא איפסיקא בהדיא הלכה כר' מאיר לא מצינו למסמך אתקנתא דשמואל דנ"ל שמואל לחומרא הוא דאתקין הכי בגיטא דש"מ שלא תפסל עליו מעכשיו אליבא דרבי מאיר אם הוא כהן אבל לעולם להתירה לעולם בגט זה אע"ג דלא איקיים תנאיה משום דלא כפליה לתנאיה לא מצינו בהדיא שפסק כר' מאיר דאילו כן אמאי לא פסק בהדיא הלכה כר' מאיר לא בגיטין ולא בקידושין דפליג נמי התם ר"מ עם רבנן והלכך יש להחמיר בדבר כרבנן שהם רבים שלא תנשא לעלמא עד שתקיים תנאו והכי נמי אמרינן לקמן בפרק המגרש אתקין רב בגיטין וכו' מן יומא דין לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והא איהו הוא דאמר בפרק יש נוחלין הלכה כרבי יוסי. אלא ודאי חומרא בעלמא הוא דאתקין בגיטא לאפוקי נפשיה מפלוגתא וה"ה הכי אית למימר הכא דחומרא בעלמא הוא דאתקין שמואל שלא תפסל עליו מעכשיו אליבא דר' מאיר ולעולם הלכה כרבנן וכי היכי דפליגי רבנן עליה דר' מאיר בתנאי כפול הכי נמי פליגי עליה בהין קודם ללאו דהא לא בעי רבנן הין ולאו כלל והכי נמי פליגי עליה בתנאי קודם למעשה דהכי אמרי' בשלהי השוכר את הפועלים מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דבעי' תנאי קודם למעשה ר' מאיר דתניא אבא חלפתא אומר משום ר' מאיר וכו' ובשלהי פירקין מוכח בפירוש דרבנן פליגי עליה ולא בעי תנאי קודם למעשה:

ת"ר אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים וע"מ שתניקי את בני שתי שנים וחזר ואמר בפני שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים רצתה משמשתו רצתה נותנת לו ר' זוז. פי' אמר בפני שנים וכו' ולא מסרו לה בפניהם שאם מסרו לה איגרשא לה בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לא אמסרנו אלא ע"מ כן וחזר ואמר לה בפני שנים וכו' ומסרו לה לא בטלו וכו' שלא בא זה להוסיף מדלא אמר לה שתתני לי מאתים זוז תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא בטל תנאו הראשון בפני אלו אלא הכי קא"ל או תנאי ראשון או מאתים זוז אבל אם אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים ג' מאות זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים ואין אחד מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין. אהיא אילימא אסיפא הרי ביטל אלא ארישא פשיטא שמה שמעיד זה אינו מעיד זה ולאו כל כמינייהו לשוויי תנאה בגיטא עד דמספרי חדא מילתא מהו דתימא כל קיומי תנאה מצטרפי קמ"ל. פי' מהו דתימא הואיל ושניהם מעידים שהיה תנאי בגט זה יהיו נאמנים שלא תנשא עד שלא תקיימנו קמ"ל כיון שאין עדותן מכוונת אינן נאמנים לשוויי תנאה בגיטא והואיל והגט יוצא מתחת ידי האשה נאמנת לומר בעלי נתנו לי בלי תנאי ותנשא בו:

מתני' הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפרס וחזר בטל התנאי. הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי וחזר בטל התנאי. הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל התנאי. הרי זה גיטיך כל שאעבור מכנגד פניך שלשים יום היה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט. אוקימנא בגמרא דאנטיפרס היא בסוף ארץ יהודה ששתי העיירות הללו הן עומדין בין גבול יהודה וגליל. ועותנאי היא ראש גליל ואנטיפרס ראש יהודה והדרך שיש בין אנטיפרס לעותנאי היא מסופקת ספק שהיא נחשבת מארץ יהודה ספק אם היא נחשבת מארץ הגליל ותרי תנאי קאמר לה כשהיה הולך מיהודה לגליל התנה עמה אי מטינא לגליל לאלתר ליהוי גיטא אי משתהינא הכא ביהודה תלתין יומין ולא אתינא (לאלתר) נמי ליהוי גיטא ואע"ג דלא מטינא לגליל וזה האיש הלך כל ארץ יהודה והגיע לאנטיפרס שהיא עומדת בסוף יהודה סמוך לגליל וחזר לביתו קודם ל' בטל הגט דהא לא לגליל אזיל ולא אשתהויי אישתהי תלתין יומין ביהודה ובטל תנאו שעשה בנתינה זו כשנתן גט לאשתו על תנאי זה ואע"פ שאח"כ הולך בגליל או שוהה ביהודה ל' יום אינו גט שכבר בטלה נתינה הראשונה אבל אם נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה פעם שניה יכול לגרש בו להתנות מה שרוצה דקי"ל גט שבטלו חוזר ומגרש בו. ואם היה הולך מגליל ליהודה והתנה עמה אלו שני התנאים דאי מטינא ליהודה לאלתר ליהוי גיטא ואי משתהינא הכא בגליל תלתין יומין ולא אתינא (לאלתר) ליהוי גיטא ואע"ג דלא מטינא ליהודה והיה מהלך כל ארץ הגליל והגיע לכפר עותנאי שעומדת בראש הגליל וחזר לביתו קודם ל' יום בטל התנאי דהא לא ליהודה אזל ולא אשתהויי אשתהי תלתין יומין בגליל ואם יצא חוץ מכפר עותנאי והגיע לדרך שבין עותנאי לאנטיפרס שהיא מסופקת מאיזו נחשבת היא מגורשת ואינה מגורשת ואם מת חולצת ולא מתיבמת וכן אם היה הולך מא"י למדינת הים והתנה לה אלו שני התנאים והגיע לעכו שהיא בקצה א"י עומדת ולא שהה שם ל' יום וחזר בטל התנאי דלאו למדינת הים אזל ולא אשתהויי אשתהי. ה"ז גיטיך כל זמן וכו' והא לא עבר. פי' דהא הולך ובא קתני וכיון שלא עבר מכנגד עיניה ל' יום רצופים למה יהיה הגט גט:

תד"ה בשלמא כו' כיון דרישא נמי הוי במפרש יום א' כו' לא ליהוי גט כמו בסיפא עכ"ל ויש לדקדק לפי הסברא שכתבו התוספות לעיל דאפילו במפרש יום אחד הוה ס"ד כיון שהיקל עליה כ"כ שלא הצריכה אלא יום אחד כו' כי מת ולא הניקתו ושמשתו כלל ליהוי גט והשתא לא תקשי רישא לסיפא דאימא דוקא בסיפא שהחמיר עליה ב' שנים הוי הקפדה ולא הוי גט אבל ברישא דסתמא יום אחד קאמר כיון דהיקל עליה כ"כ נימא במת אפילו לא שמשתו והניקתו כלל דהוי גט וברייתא דקתני דבעי יום אחד היינו בשהוא חי כי מתני' ואיצטריך ליה לאשמועינן דאפילו בסתמא כמפרש יום א' דמי וסגי ביום אחד ויש ליישב דתלמודא דפריך הכא מ"ש רישא ומ"ש סיפא לא משמע ליה לפלוגי בהכי בין רישא וסיפא לפי האמת כיון דתרוייהו במפרש איירי ודו"ק:

בד"ה והוה להו כו' וי"ל דהתם כא"ד דהכא דלרבנן קאמר להו כו' עכ"ל ולא הוו שני כתובים לרבנן כמ"ש התוספות לקמן דיש בהן שום צריכותא וק"ל:

בד"ה וגמרינן כו' דהתם לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משום א' כו' עכ"ל האי לישנא גופיה דשפיר מצריך להו ר"ח בן גמליאל התם כתבו התוספות לעיל והיינו דמצריך בהו הכפול ואין ללמוד משום א' מהן אבל דברי רש"י הכא דפי' דכולהו מצריך להו ר"ח כו' ע"כ ליכא לפרושי הכי דא"כ היכא קאמר דגמרינן מינייהו אלא דר"ל דכלהו מצריך להו ר"ח כו' דהיינו דעביד בהו צריכותא דלא הוה ב' כתובים ושפיר איכא למגמר מינייהו ואהא כתב הרר"א דהא ליתא דהתם לא מצריך להו בדרך צריכותא אלא דמצריך בהו הכפול וליכא למגמר מינייהו ותרצו דסוגיא דהכא לא ס"ל אלא דיש שום צריכותא ויש למגמר מינייהו ודו"ק:

גמ' מאן חכמים דהכא רבן שמעון בן גמליאל כו' דקדק לומר חכמים דהכא והיינו כלישנא דלעיל דרבן שמעון בן גמליאל לרבנן קא"ל אבל ללישנא דלר"מ קא"ל ס"ל לרבן שמעון בן גמליאל נמי כחכמים ובעי לעיל לקיים התנאי דשתי שנים בחיי האב ובחיי הבן אבל במת האב והבן סבר הכא אע"פ שלא נתקיים התנאי כיון דעיכובא אינו ממנה וק"ל:

בפרש"י בד"ה אנטיפרס כו' היה הולך מיהודה לגליל כו' וחזר לא בטל תנאו כו' עכ"ל ה"מ לפרושי כמו במתניתין דלענין ביטל תנאי איירי וכגון שהלך מגליל ליהודה והגיע לאנטיפרס ולא שהה שם שלשים הרי התנאי בטל והגט בטל וכן בהיפך שהיה הולך מיהודה לגליל והגיע לכפר עותנאי כו' אלא דמשמע ליה כיון שלא הזכיר בברייתא מהיכן הלך משמע דאמתני' קאי בהולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפרס ובהולך מגליל והגיע לכפר עותנאי ובהכי ניחא מה שפרש"י בינתיים היה הולך וכו' וחזר בתוך ל' ולאחר זמן חזר והלך לגליל ממש ושהה עכ"ל אמאי לא פי' בפשיטות דהיינו בחזר במהלך ראשון ושהה דהויא ספק מגורשת אלא משום דניחא לפרושי מתני' וברייתא בחדא גוונא דלא משתהי במהלך ראשון וק"ל:

גמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו'. לפי' רש"י יש לראות דפריך מיתיבי כו' מסיפא והתיובתא הוא מרישא א"כ למה מייתי הסיפא ועוד דקאמר מ"ש רישא ומ"ש סיפא ונראה שר"ל דפריך אמאי ה"ז גט הרי לא נתקיים התנאי ואי משום שכוונתו בתנאי לא הוי אלא לצורך בנו כו' וכמ"ש התוס' א"כ בסיפא נמי אמאי אינו גט לימא לא נתכוין אלא לצורך בנו כו' ואי משום דפירש הא צריך לפרושי שרוצה בהנקה כ"ז לצורך בנו דהיינו ב' שנים דאי לא פירש סתמא לא הוי רק יום אחד בשלמא לרבא ניחא דסתם הנקה ב' שנים ולכן ברישא אמרינן כ"ז שצריך בנו נתכוין אבל בסיפא למה לו לפרושי ע"כ דוקא קאמר אבל לרב אשי הא הוצרך לפרושי ומ"ש ב' שנים דסיפא מסתם הנקה דרישא וק"ל ולפ"ז אין הכרח סתירות התוס' האין לתרץ בד"ה ורמינהו שכתבו דאי דוקא לא הוי פריך מידי לפי סוגיתו גם אין הכרח למ"ש בד"ה מת הבן וכן משמע בפירושו בגמ' גבי בשלמא כו' ע"ש ודו"ק:

גמ' וחכמים אומרים נתקיים כו'. אע"ג דהוי מעשה קודס לתנאי צ"ל דלאו דוקא לישנא דברייתא:

גמ' קשיא דרבנן אדרבנן. רצה למפרך חכמים דר"מ על חכמים דר"מ ולהכי לא מקשה על חכמים דמתני':

ברש"י בד"ה אמר לה בפני שנים כו' דאי מסרו לה איגרשה בהאי תנאה כו'. אין להקשות ללישנא דנתינה בע"כ לא שמיה נתינה דשאני הכא דלא תלה בו רק באבא ולאו כל כמיניה לעכב שהדבר כבר יצא מידו [מיהו אם התנאי השני קודם עיין. זה היה במוסגר ור"ל דהתנאי השני ע"מ שתתן אם היה קודם א"כ כיון דהדבר תלוי בו תו מהני תנאי שני באינו רוצה לקבל דהוי נתינה בע"כ] (צ):

והתוס' לעיל בד"ה כלל אמר רשב"ג מכל עכבה שאינו הימנה הקשו [אנתינה בע"כ אמאי לא יהא שמיה נתינה כיון דאין העכבה ממנה] ויש אומרים דשאני הכא שאינו רוצה בביטול הגט רק בקיומו ולהתנות תנאי אחר והיה צריך ליקח הגט מידה ולחזור וליתן לה ע"ד תנאי אחר ולא לשנות מתנאי לתנאי ודו"ק. רק ק"ק דקתני רצתה כו' והברירה בידה אם אמר אי אפשי לקבל מעות לא שמיה נתינה והיאך תני רצתה נותנת לו ב' מאות זהובים ודו"ק:

ברש"י בד"ה אנטיפרוס וכו' לאנטיפרוס וחזר לא ביטל תנאי כו'. מצייר ציור דמתני' היה הולך מיהודה לגליל באנטיפרוס ומגליל ליהודה בכפר עותנאי והומ"ל בהיפך מגליל ליהודה והגיע באנטיפרוס ביטל תנאו רק להסברת הקושיא דבמשנה קתני מיהודה לגליל ביטל תנאו ולברייתא הוא להיפך לא ביטל תנאו וק"ל:

ברש"י בד"ה בינתיים כו' וחזר כו' ולאחר זמן חזר כו'. ולא פירש כפשוטו בשהה בפעם ראשון ל' יום משום דמפרש דומיא דרישא אנטיפרס ביהודה כו' והתם משום הסברת הקושיא אסברה לה בציורא דמתני' וק"ל ועוד משום שלא יצטרך לשנות הפירוש אח"כ לפי האמת דלאביי ע"כ צ"ל כן ואין לפרושי בשהה בפעם ראשון דא"כ הוי מגורשת ודאי משום אידך תנאי אי משתהינא ל' יום אף דלא מטי לגליל וא"כ מגורשת ממנ"פ וצ"ל ע"כ בחזר וק"ל ועוד דברייתא אמתני' קאי לפרושי סתירות הדיוקים דברישא משמע הגיע לאנטיפרוס הא להלן ובינתים גליל הוי ואח"כ לכפר עותנאי הא בינתיים הוי יהודה לזה מפרש דבינתים הוי ספק וק"ל:

בתוס' בד"ה בשלמא לרבא כו' ונראה לר"י לפרש כו'. כיון דפירש ואפילו מת לא ליהוי גט כמו בסיפא ואי נראה לתלמודא לתרץ לפי האמת דברישא דלא פירש רק יום אחד כיון שהקל עליה כ"כ כי מת ולא שמשתו הוי גט משא"כ בסיפא דפירש ב' שנים וכס"ד דהתוס' לעיל בד"ה כאן במפרש ודו"ק:

בתוס' בד"ה והו"ל שני כתובים כו'. ועוד דשפיר משני להו רחב"ג כצ"ל ואף לגירסת מצריך מ"מ מצריך דרש"י אין לפרש כן דהא קאמר וגמרינן מינייהו ואם ר"ל דצריך הכפל לאומרו אין לגמור מינייהו [ולכך הקשו התוס' עליו בסמוך] וק"ל:

גמרא אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וה"ל שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין. לכאורה ל"ד לשאר ב"כ הבכ"א לעלמא דא"מ דא"ת דמלמדין לעלמא הרי השני מיותר דגם אותו הוה ילפינן מן האחד. אבל הכא אדרבה משום דמלמדין לעלמא דבעינן תנאי כפול להכי איצטרך למיכפלינהו בכולהו דאל"כ הוה המעשה קיים אף בלתי קיום התנאי. וצ"ל דהכוונה הוא דלמאי איצטרך למכתב הכפל דבלא"ה הוה ידעינן דמסתמא כפליה דאי לא לא הוה מהני התנאי. וכמש"כ התוס' לעיל (עה) בד"ה לאפוקי בכל ע"מ שבש"ס. ולאידך לישנא דרבנן קא"ל כו' ופרש"י דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין (ועי' בתוס'). נ"ל דר"ל דבאמת דאפי' לא הוי כתיבי הוה ידעינן דמסתמא כפלינהו. אבל לא הוה ידעינן איך כפלינהו. אם לא ברכה ולא קללה או אפי' קללה. ולכן אין סתירה מזה למ"ש הר"ן בשבועות שילהי פ' שבה"ע דלר"מ היכא דלא כפליה בסתמא משמע שפיר קללה דוקא ודו"ק. והשעה"מ בפ"ו מה' אישות גמגם הרבה בזה ולעד"נ כמש"כ:

במשנה הגיע לאנטיפרס. במשניות הגי' לאנטיפטרס. וכן נזכר ביומא (סט) ובנדה (סב):

רש"י ד"ה תנאו בטל. ושוב אין כשר לגרש בו. ק"ל דלעיל (לב ב) פסקינן כר"נ דחוזר ומגרש בו וע"ש בתוס'. ועי' לקמן (פד ב) בסוגיא ובתו' שם:

ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים וכו'. מדלא נקט סתם שתשמשי את אבא ש"מ מיירי שמת דבחי אין חילוק בין סתם לב' שנים וא"כ רשב"ג דאמר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפל לדברי ר"מ ורבנן קאמר דלדידי' כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט:

אין לך תנאי בכתובים שאינו כפל יפה נתפרשה כל הסוגי' לעיל בחידושינו ע"ה ע"א ע"ש היטב:

וחזר ואמר לה ע"מ שתתן לי מאתים זוז. כן הנוסחא בש"ס שלפנינו. והרשב"א בחידושיו וכן בתשובת הרא"ש וכן ברמב"ם פ"ח מגירושין העתיק בהיפוך בתחלה התנה ליתן מאתים זוז ושוב חזר ואמר שתשמשי אבא. וכן נכון דהיתכן דבתחלה נדר נדר גדול לכבד אב בשימוש של זו ושוב מוכר מצותו במאתים זוז ליתן לו אע"כ תחלה התנה במאתים זוז. ושוב התנה שאם תשמש אביו תפטור ממאתים זוז. ולפי הנוסחא שלפנינו צ"ל דלא נתכוון להרוחת האב מעולם אלא לצעורי לאשה ושוב הקיל עלי' שתוכל לפדות צערה במאתים זוז ולעיל בשמעתין משמע דלכ"ע להרוחה נמי איכוון וצ"ע:

לא ביטל האחרון את הראשון. נקיטנא בקיצור כללי דיני תנאי. האומר ע"מ או מעכשיו מכל מקום יכול לבטל התנאי לקיים המעשה לומר הנני מוחל התנאי והגט קיים או המתנה והקנין ואין צריך לחזור וליטל ולתנו לה או במתנה לחזור למשוך כי המשנה הראשונה היה קנין גמור ורק היה תלוי בתנאי וכיון שמבטל תנאו כבר נגמר הקנין מאז ומשו"ה יוצא באתרוג ע"מ להחזיר ולא הוה כקנין הפירות אלא קנין גוף ממש. וכ"כ כל הראשונים וגם הרא"ש בתשובה רק בתשובה א' סותר זה וכבר האריך בתשו' מהרי"ט ח"א סי' מ"ט נו"ן נ"א ואם יעזרני ה' יבואר אי"ה לקמן בר"פ המגרש כי שם מקומו. ומ"מ אמת נכון כי ביטול תנאי לקיים המעשה יכול ויכול. אך לבטל התנאי לבטל המעשה לומר אע"פ שיתקיים התנאי אפ"ה לא יהיה המעשה כלום זה א"א שכבר חל מעכשיו ואינו יכול לגרוע ולא להוסיף ומשום כן פירש"י הכא קודם שמסר הגט אמר שרצוגו לגרש ע"ת כך ואלו היה מוסר הגט סתם ועסוקים באותו ענין מתקיים התנאי ההוא אבל בשעת מסירת הגט התנה תנאי אחר בהא מיירי שמעתין אם הוא משני ענינים לא ביטל שני את הראשון ואם הוא מענין אחד כגון ב' מאות וג' מאות ביטל שני את הראשון. ורמב"ן כתב לפי דעת רש"י דאם מסר בפעם שני והתנה אזי דבריו הראשונים אינם כלום אלא מיירי ב' התנאים אמר קודם המסירה זה אחר זה ואח"כ מסרו סתם. ורמב"ן לנפשי' פליג וס"ל דכבר מסר בפעם הראשון ואה"נ שאין הבעל יכול לחזור בו שכבר קנתה הגט מעכשיו אך ברצונה יכול לבטל ולומר אפי' תתקיים התנאי לא יהיה גט. והסביר הר"ן לקמן סוף פרקין הטעם משום הואיל ובידו לבטל הגט ע"י שלא תתקיים התנאי ה"נ בידה לבטל התנאי לומר שאפי' יקיימנה לא יהיה גט ומסיק לפי טעם זה אם התנאי אינו בידה כגון ע"מ שירדו גשמים שתצא חמה שימות וכדומה גם אין בידה לבטל התנאי ואין בזה חילוק בין היכי דאיכוון לצעורי או להרוחה דוקא בשאינו מבטל התנאי אלא אמר מחולין ויהיה המחילה כמו קיום התנאי בזה יש לחלק אם הי' כוונת התנאי להרוחה מהני מחילה כאלו נתקבלתי אבל אם היה התנאי לצעורי הרי לא נתקיים התנאי במחילה וצריך לבטל התנאי ולא נעלמו ממני דברי ב"ש סי' קמ"ג ס"ק כ"ט ואריכות דברי מכתב מאלי' ומה שכתבתי בעה"י הוא נכון. והעיטור הוא ממש דעת יחיד דס"ל דבעל לחוד נמי יכול לבטל התנאי מדאמרינן נתינה בע"כ לא שמי' נתינה והקשה אדרבה משם מוכח להיפוך מדאצטריך רבא לאתויי מהי' נטמן יב"ח ש"מ אינו יכול לבטל התנאי רק ע"מ שתתן לי משמע שמרצוני לקבל ברצון. ואמנם דעת העיטור דלא בלשון נתינה תלי' מילתא אלא ילפינן מהי' נטמן דכל תנאי צריך שיהיה ברצון בעל המתנה התנאי אפי' להניק ולשמש הכל צריך לרצונו ולא בעל כרחו וממילא כיון שבידו לבטל המעשה ע"י שיאמר איני מרוצה ממילא יכול נמי לבטל התנאי לומר אפי' יתקיים מרצונו מ"מ לא יהיה גט כמ"ש הר"ן בטעם האשה הנ"ל מ"מ לדינא הלכה ככל המון הפוסקים הנ"ל. ולפע"ד נראה אם אחר שאמר ע"מ שתשמשי וכו' חזר ואמר הריני חוזר מזה התנאי אינו רוצה בשימוש אלא אני מתנה תנאי אחר שתתן לי מאתים זוז אפי' שניהם רוצים אינו מועיל כיון שמסרו לה מעכשיו לכשתשמש אביו מיד שמוחל זה התנאי כבר מגורשת היא ולא כל כמיני' דתרויהן להתנות עוד תנאי שכבר מגורשת לגמרי בשלמא אי לא חזר מתנאי הראשון אלא אמר תנאי שני נמצא הגט עדיין תלוי בתנאי הראשון שפיר נאמר ברצון שניהם לומר או תשמש או תתן מאתים זוז אבל אם ביטל תנאי הראשון לגמרי מיד ברגע ההיא נתגרשה ואין כאן מקום לחול תנאי אחר ולא דמי לסיפא דאמר ב' מאות וחוזר ואומר ג' מאות אע"ג דביטל את הראשון מ"מ חל השני התם אין ביטול גמור דהרי מין א' הוא ומוסיף על מאתים עוד מנה משא"כ בשני מינים שתשמשי אבא ומאתים דנעקר הראשון לגמרי אז אינו יכול להתנו' תנאי אחר. ובזה נ"ל ליישב מ"ש הטור דה"ה בהיפוך ע"מ שתתן ג' מאות זוז וחזר ואמר מאתים והקשה ב"י מה חידש דהרי אפי' נאמר לא ביטל אלא רצתה וכו' הרי יוצאת במאתים זוז ולהנ"ל ניחא דהוה סד"א כי מבטל ג' מאו' חל הגט מיד ולא תתן אפי' מאתים קמ"ל דלא מבטל התנאי של ג' מאו' אלא אמרי' לכשתבא לקיים התנאי של ג' מאות ותמנה ב' מאות אז יתבטל התנאי ולא קודם ושפיר קמ"ל הטור וצריכא רבא וכולי האי ואולי:

הרשב"א העתיק לשון ירושלמי בשמעתין ובש"ך ח"מ סי' כ"א נתחבט בו הרבה ותומים שם וקצה"ח שם ובבני אהובה רפ"ו מאישות וח"מ ובית שמואל רסי' ל"ח עיין הכל היטב ובס' תורת גטין בשמעתין וכולם לא עיינו בירושלמי בפנים ובהעתקת רשב"א דשמעתין ואענה חלקי גם אני. ואומר אין ספק בעולם כי אונס רחמנא פטרי' כתיב בהדי' ולנערה לא תעשה דבר מיני' ילפינן בנדרים כ"ו ע"ש ומסברא חיצונה ודעת ישר רחמנא חייבי' לא נאמר ולא יעלה על דעת אדם ואם מצינן בחסדי הבורא ית"ש חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאם מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אבל לא עלה על דעת לדון כן בשום אופן. אך יש להסתפק בתנאי שיש בו חיוב לזה ופטור לזה ואירע אונס א"א לתפוס החבל בשני ראשין מה נידן בי'. ובהא מיירי ירושלמי להדיא כמ"ש לעיל שקידשה על מנת לתת לה מוקמת פלן היינו מאתים זוז ומכניסך ביום פלן אי אתא יום פלן ולא אכניסך לא יהי' לי עלייך כלום ומיירי שביני לביני כבר נתן לה המאתים זוז ושוב עדיין נתלה הדבר ביום פלן ואי אתי יום פלן ואינו מכניסה אין כאן קדושין וגם המאתים זוז ישארו בידה דהיינו אין לי עלייך כלום וכן לקמן בספינה מיירי להדי' שכבר הקדים שכר הספן כמבואר לקמן אי"ה וה"ה הכא כבר נתן לה מאתים זוז ואם לא יקיים תנאו אינה מקודשת וגם המאתים זוז שלה. ועתה אירעו אונס ולא בא פליגי ר' יוחנן ס"ל כיון דמסברא אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן א"א לחייב האשה שתהי' מקודשת ומשועבדת לבעל ע"י אונסו של זה ומדאינה מקודשת כאלו עבר על תנאו ממילא אבדו מאתים שלו שבידה אף ע"ג דאונס רחמנא פטרי' מ"מ הכא לא נתחייב האשה מפני אונסו וממילא לא יפטרנו אונסו ממאתים זוז. ור"ל סבר בהיפוך כיון דאונס רחמנא פטרי' הרי נפטר מקנס מאתים זוז כאלו קיים תנאו וכיון שדנין כאלו קיים תנאו ממילא מקודשת על כרחה וזה המעשה הי' בספן ששכרו להעביר סחורתו והקדים לו מעות שאם יחזור בו יהי' המעות לספן כן מבואר להדיא בירושלמי ושוב נגב הנהר ועיין לעיל ע"ג ע"א לולי טענת אונס מחויב הספן לשכור חמורים להעבירו אך אונס רחמנא פטרי' להספן וא"כ יתחייבו הבעלים באיבוד מעותיהם שביד הספן ותליא בפלוגתא הנ"ל ממש. שוב אמר דתלי' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. ואקדים לעיל תוס' ד"ה מת הבן וכו' כתבו תוס' אם הי' יודע שימות אביו או בנו לא הי' מקפיד בתנאי ע"ש. נמצא אי רק להרוחה מכוון ולא לצעורי כלל ואירע לה אונס ה"ל רחמנא פטרה ואין כאן חיוב לו כלל. ואמנם אם רק לצעורי קמכוון ולא להרוחה כלל א"כ אונס רחמנא חייבי' להוציא אשתו בלא לצעורי זה לא אמרינן. ואמנם בשמעתין מבואר דמכוון לתרווייהו להרוחה וגם לצעורי א"כ הוה רחמנא פטרי' מצד א' ורחמנא חייבי' מצד א' ולהירושלמי בהא פליגי רשב"ג ורבנן ואמרינן ר"ל כרשב"ג ור"י כרבנן. ודע דכל זה באונס בביטול התנאי אבל אונס בקיום התנאי כגון אם לא אבוא ובאונס לא בא דפסקינן מקרא אי הוה שכיח ולא שכיח אז אין אונס בגטין משום צניעות ופריצות ובקידושין נסתפק בעיטור ועיין עוד בחי' במס' נדרים כ"ו ובתשובת סי' י"ג ביישוב הרמב"ם דכפל להאי דינא בהל' סנהדרין עמ"ש תומים בזה. לפע"ד שם מיירי רמב"ם מי שנתחייב שבועה לפטור ומרצון שניהם עשו פשר שאם יבוא אידך בתוך שלשים יום ישבע ויטול ונאנס ולא בא הנה זה זה פשוט שזה לא יטול עוד בשבועתו דאונסו של זה לא יחייב אידך אבל סד"א שיפטר בלא שבועה כלל דאונסו של זה הוה כאילו עבר על הפשר ויפטר זה בלא שבועה כלל קמ"ל שחוזר לקדמותה כאלו לא נתפשרו כלל וחוזר הדין לסיני זה ישבע ויפטר וזה חידש רמב"ם בהל' סנהדרין מה שלא נזכר בהל' מכירה:

ונחזור לדברי הירושלמי הנ"ל דאמר על דעתי' דר"ל איך צריך למיעבד פי' שלא תהי' אגידא בי' לכשיאנוס ואין אתא יום פלוני ולה כנסתה לי לא ליהוי לי עליך כלום עכ"ל ויש פירשו שהיא תכתוב התנאי על שמה ודוחק ובני אהובה יפה פירוש שלעולם הוא יכתוב אך לא יהיה תולה בעצמו שאם הוא לא יכנוס ליום פלן דאז אם נאנס יש ספק אלא יתלה בהיום אם יגיע היום ולא יהי' כניסת החופה אז אין לו עלי' כלום ע"ש. ויהי' איך שיהיה בתיקון הזה אין נזכר רק תנאי הכניסה ולא מוקמת פלן היינו מאתים זוז וממילא אין כאן ספק דאין כאן פטור אלא חיוב לה ורחמנא חייבי' לא אמרינן. ואין א' מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין הטעם משום דלא שכיחא שישנה מתנאי לתנאי ולא לומר אם תרצה תשמש אבא ואם תרצה תתן מאתים זוז וא"כ הוה ב' עדים המכחישים זא"ז ועדותן בטלה לגמרי ואין לתרץ דבריהם במה דלא שכיחא כלל ולזה נתכוון ב"ש סי' קמ"ג סעיף יו"ד ע"ש:

תוספות בד"ה בשלמא לרבא כו' פירש בקונטרס כיון דלא איצטריך לפרושי כו' ואין נראה לר"י דהא גבי אביו כו' וגבי בן נמי איצטריך לפרושי לרב יהודה כו' עכ"ל. ולענ"ד דברי רש"י ז"ל מבוארין דודאי לענין מת האב וכן בבן אליבא דרב יהודה לא הוצרך רש"י לפרש שום דבר דפשיטא שיש לחלק בין רישא לסיפא דרישא כיון שסתם ולא פירש ואנן הוא דאמרינן דעתיה דמסתמא להרווחה מכוון ומה"ט כשמת האב והבן תוך הזמן הוי גט משא"כ בסיפא שאמר בפירוש שתי שנים צריכה לקיים כפי התנאי דלצעורי קא מכוון ומכ"ש לר"י דסגי ביניקת י"ח חדש להרווחה והוא התנה שתי שנים אלמא דלצעורי קא בעי ודוקא קאמר ולא הוצרך רש"י לפרש אלא לענין יניקת הבן לרבנן דאורחא דמילתא הכי הוא וא"כ יש סברא לומר דאין לחלק עוד בין סתם למפרש דלעולם בכולהו להרווחה קמכוון וכיון שהתנה במידי דאורחא בהכי להרווחה לכך הוצרך רש"י לפרש דהכא נמי ע"כ לצעורה מכוון מדלא הוצרך לפרש ופירש כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י כו' אלא לרב אשי כו' הרי נמי נתכוון לצעורה כיון דפירש כו' עכ"ל. והלשון אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא לא פירש אלא שאנו אומרים כמפרש דמי ומ"מ תוכן דברי ר"י הם בענין זה כיון דלרב אשי כל סתם כמפרש יום א' דמי ע"כ דטעמא דמילתא דאי איתא דלהרווחה איכוון הו"ל לפרושי שתי שנים אע"כ דלצעורה בעלמא איכוון והיינו יום אחד וא"כ מה"ט גופא אפילו מת לא ליהוי גט כנ"ל מדקדוק לשון הר"ן ז"ל שהעתיק שיטת ר"י אלא דגם זה לא יתכן לפי פירוש האי נמי שכתבו התוספות בד"ה מתניתין רשב"ג דאפילו לצעורי קא מכוון לא נתכוון לצערה בחנם ונראה דר"י ס"ל כפירוש קמא לעיל וא"כ הדרא קושיא דלעיל לדוכתא ודו"ק. ויותר נראה דה"ק ר"י כיון דר"א קאמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי ובמפרש ודאי אם מת ולא הניקתו לא הוי גט כיון דפירש א"כ משמע דבסתם נמי הוה הכי כנ"ל:

בשלמא לרבא. דאוקי רישא דמתני' ב' שנים ממש ואע''ג דסתם: רישא. דקאמר מת הבן בתוך שתי שנים ה''ז גט: בדלא פריש. ב' שנים והרי הניקתו כל צרכו: סיפא דפריש. על כרחיך דוקא קאמר דהא לא איצטריך לפרושי ופריש: אלא לרב אשי. דאמר רישא דמתני' יום אחד קאמר על כרחך מת הבן או האב דקתני כגון שמת ולא הניקתו כלל ואמאי ה''ז גט הרי לא נתקיים כלום מן התנאי: לפי שלא אמר לה. אם תניקי יהא גט אם לא תניקי לא יהא גט דבעינן תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן: ר''ש כו'. מיפרשא בהדיא ואזלא: איכא דאמרי לר''מ קאמר ליה. אין לנו ללמוד מתנאי בני גד שאין לך תנאי בכל המקרא שאינו כפול כגון אז תנקה מאלתי (בראשית כד) וכגון אם שכב אם לא שכב (במדבר ה) אם תאבו ושמעתם אם תמאנו ומריתם (ישעיה א) הלכך הוי להו שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין: ואיכא דאמרי לרבנן קאמר להו אין לך תנאי בכתובין שאינו כפול. ויש לנו ללמוד מהן דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין בהאומר לחבירו (ד' סא:): מאן חכמים. בהך מתניתא בתרייתא ר''ש [ב''ג] היא: אמר לה בפני שנים ה''ז גיטך כו'. ולא מסרו לה בפניהם דאי מסרו לה איגרשה לה בהאי תנאי ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן: וחזר ואמר לה בפני שנים כו'. ומסרו לה: לא ביטל כו'. שלא בא זה להוסיף מדלא אמר לה שתתני מאתים זוז תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא ביטל דברו הראשון בפני אלו אלא הכי קאמר לה או תנאי ראשון או מאתים זוז: ג' מאות זוז. ודאי עקר ליה לתנאיה קמא: ואין אחד מן העדים הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפים. להעיד שהיה תנאי בגט זה כל זמן שלא יבואו שנים כאחד [ויעידו באחד] מן התנאים כשר ע''י עדי חתימה ולא כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא: אילימא אסיפא. פשיטא דאין אחד מן הראשונים כלום שהרי אפילו באו שניהם אינן כלום דהא בטיל ליה ההוא תנאה: אלא ארישא. דקאמר או האי או האי: מהו דתימא. הואיל ומקיים גיטא בחד מהני תנאי הוו להו כחד תנאה וכל סהדי דמסהדי לקיומי תנאה דהאי גיטא ליצטרפו קא משמע לן: מתני' והגיע לאנטיפרס וחזר. מיד: תנאו בטל. כלומר ושוב אינו כשר לגרש בו ואפילו חזר והלך לגליל ונשתהה שלשים יום אינו גט דקא סלקא דעתך אנטיפרס בתחילת גליל היא והרי מתנאי הראשון הלך לגליל ולא שהה שלשים יום וביטל הגט שהרי בא אבל אם לא הגיע לאנטיפרס וחזר ולאחר ימים הלך לגליל ונשתהה שלשים יום הרי זו מגורשת שזמן השלשים לא נקבע אלא משילך לגליל והרי לא הלך עד עתה ונשתהה: לכפר עותנאי. קס''ד כפר עותנאי בריש יהודה בבואו מגליל ליהודה והרי הלך ליהודה ובא בתוך שלשים ואין כאן עוד לא תנאי ולא גט להתקיים עוד: לעכו. קא סלקא דעתיה עכו במדינת הים קיימא: כל זמן שאעבור מכנגד פניך. כשאשתהה שלשים יום עובר מכנגד פניך מיד יהא גט: והיה הולך ובא כו'. בגמרא פריך והא לא עבר שהיה הולך ובא בתוך שלשים: גמ' אנטיפרס ביהודה וכפר עותנאי בגליל. סמוכים זה לזה בספר זה בראש יהודה וזה בראש גליל הלכך היה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפרס וחזר לא בטל תנאו דאכתי לא אזיל לגליל וכי אזל ומשתהי הוי גיטא לכך הזכיר לה בתנאי שאני הולך מיהודה לגליל דלא לימני תלתין יומין אלא מיום שיגיע לגליל היה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי וחזר לא ביטל תנאו דאכתי לא מטא ליהודה: בינתים. היה הולך מיהודה לגליל ועבר את אנטיפרס ולכפר עותנאי לא בא וחזר בתוך שלשים ולאחר זמן חזר והלך לגליל ממש ושהה: מטילין אותו לחומרא. ואמרינן מגורשת ליפסל לכהונה:

בשלמא לרבא רישא בדלא פריש וסיפא בדפריש. פי' בקונט' כיון דלא אצטריך לפרושי ופירש אמרי' דאתיא למימר דאפילו מת לא הוי גט ואין נראה לר''י דהא גבי אביו אצטריך לפרושי וגבי בן אצטריך לפרושי לר' יהודה דאמר י''ח חודש ומה שפירש נמי אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כיון דברישא כמפרש יום אחד דמי על כרחין מת האב או הבן דקתני כגון שמת ולא הניקתו כלל ואמאי ה''ז גט הא לא נתקיים כלום מן התנאי ואין נראה דלכ''ע מת הבן היינו שלא הניקתו כלל כדפירש במתני' ונראה לר''י לפרש בשלמא לרבא כו' וסיפא בדפריש דהואיל ופירש שתי שנים ודאי לצעורה קא מכוין ואפילו מת אינו גט אלא לרב אשי כיון דרישא נמי הוי במפרש יום א' הרי נמי נתכוין לצעורה כיון דפירש ואפילו מת לא ליהוי גט כמו בסיפא: והוו להו שני כתובין הבאין כאחד. הקשה ה''ר אלחנן בפרק האומר (קדושין דף סא:) דפריך מקראי טובא לר' חנינא בן גמליאל דלא בעי תנאי כפול לימא דהויא ב' כתובין הבאים כאחד וי''ל דהתם כאיכא דאמרי דהכא דלרבנן קאמר להו אי נמי אי הוה פריך ליה התם מכולהו בהדי הדדי הוי משני להו דהוו שני כתובין הבאין כאחד ועוד דשפיר מצריך להו רבי חנינא בן גמליאל התם: וגמרינן מינייהו. פי' בקונטרס ולא הוו שני כתובים הבאין כאחד דכולהו מצריך להו ר' חנינא בן גמליאל בקדושין (ג''ז שם) ואין נראה להרב רבי אלחנן דהתם לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משום אחד מהן ללמוד דניבעי תנאי כפול אבל לרבי מאיר דיליף מינייהו לא עביד שם צריכותא ויש לומר דיש בהן שום צריכותא: