גיטין עד ע"א

וּמִטַּמֵּא לָהּ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּעִילָתָהּ תְּלוּיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּעִילָתָהּ סָפֵק וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת וּבִלְבַד שֶׁיָּמוּת
מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יוֹסֵי
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָשָׁם תָּלוּי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְרַבִּי מֵאִיר לָא מַיְיתֵי אָשָׁם תָּלוּי וּלְרַבִּי יוֹסֵי מַיְיתֵי אָשָׁם תָּלוּי
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת חֲכָמִים הַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי זֵירָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבָּה בַּר יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ
מַתְנִי' הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת וְתִתֵּן
עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מִיכָּן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם נָתְנָה לוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְגוֹרֶשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַעֲשֶׂה בְּצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִיצְטְלִיתִי וְאָבְדָה אִיצְטְלִיתוֹ וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ
גְּמָ' מַאי וְתִתֵּן רַב הוּנָא אָמַר וְהִיא תִּתֵּן רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁתִּתֵּן
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁנִּתְקָרַע הַגֵּט אוֹ שֶׁאָבַד רַב הוּנָא אָמַר וְהִיא תִּתֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁתִּתֵּן צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי
וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי קִידּוּשִׁין כִּי הַאי גַוְונָא דִּתְנַן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז הֲרֵי הִיא מְקוּדֶּשֶׁת וְיִתֵּן וְאִיתְּמַר מַאי וְיִתֵּן רַב הוּנָא אָמַר וְהוּא יִתֵּן רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁיִּתֵּן
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִיבְּלָה קִידּוּשִׁין מֵאַחֵר רַב הוּנָא אָמַר וְהוּא יִתֵּן תְּנָאָה בְּעָלְמָא הוּא מְקַיֵּים תְּנָאֵיהּ וְאָזֵיל רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁיִּתֵּן לְכִי יָהֵיב לַהּ הוּא דְּהָווּ קִידּוּשִׁין הַשְׁתָּא לָא הָווּ קִידּוּשִׁין
וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי קִידּוּשִׁין בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא וְהוּא יִתֵּן מִשּׁוּם דִּלְקָרוֹבַהּ קָאָתֵי אֲבָל גַּבֵּי גֵירוּשִׁין דִּלְרַחוֹקַהּ קָאָתֵי אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה
וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי גֵירוּשִׁין בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא וְהִיא תִּתֵּן מִשּׁוּם דְּלָא כְּסִיף לְמִיתְבְּעַהּ אֲבָל גַּבֵּי קִידּוּשִׁין דִּכְסִיפָא לְמִיתְבְּעֵיהּ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה
וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי קִידּוּשִׁין בְּהָא קָאָמַר רַב יְהוּדָה לִכְשֶׁיִּתֵּן מִשּׁוּם דִּכְסִיפָא לְמִיתְבְּעֵיהּ אֲבָל גַּבֵּי גֵירוּשִׁין דְּלָא כְּסִיף לְמִיתְבְּעַהּ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב הוּנָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי גֵירוּשִׁין בְּהָא קָאָמַר רַב יְהוּדָה לִכְשֶׁתִּתֵּן מִשּׁוּם דִּלְרַחוֹקַהּ קָאָתֵי אֲבָל גַּבֵּי קִידּוּשִׁין דִּלְקָרוֹבַהּ קָאָתֵי אֵימָא מוֹדֵה לֵיהּ לְרַב הוּנָא צְרִיכָא
מֵיתִיבִי הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרַע הַגֵּט אוֹ שֶׁנֶּאֱבַד מְגוֹרֶשֶׁת וּלְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּתֵּן
וְעוֹד תַּנְיָא הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וָמֵת נָתְנָה אֵינָהּ זְקוּקָה לְיָבָם לֹא נָתְנָה זְקוּקָה לְיָבָם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נוֹתֶנֶת לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו אוֹ לְאֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר לִי וְלָא לְיוֹרְשַׁי וּמָר סָבַר לִי וַאֲפִילּוּ לְיוֹרְשַׁי וְכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא תְּנָאָה הָוֵי תְּיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה
אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה הָא מַנִּי רַבִּי הִיא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי כׇּל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁ(י)ו דָּמֵי וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבָּנַן
וְאָמַר רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוֵינַן בְּבָבֶל אָמְרִינַן הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי כׇּל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁ(י)ו דָּמֵי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ כִּי סְלִיקִי אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְרַבִּי אַסִּי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַכֹּל מוֹדִים בְּאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁ(י)ו דָּמֵי לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - א

ומטמא לה כשמתה, אם הוא כהן.

כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר - אלא שאינה צריכה הימנו גט שני לכשימות, כיון שהגט שנתן לה חל סמוך למיתה.

דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: אם נבעלה לאדם אחר לאחר מסירת הגט, דין בעילתה תלויה אם ימות בסוף מהחולי.

כי רבי מאיר סובר, שלשון "מעת שאני בעולם" משמעותו משעת מסירה, וכיון שאמר לה בשעת מסירת הגט: הרי זה גיטיך מעת שאני בעולם אם מתי, לכן כשמת התברר למפרע שהגט חל בשעת מסירה והיתה גרושה בשעת בעילה, ואם לא מת, הגט לא חל והרי היא אשת איש ודין הבא עליה בחטאת.

רבי יוסי אומר: אם נבעלה לאדם אחר לאחר מסירת הגט, בעילתה בעילת ספק אשת איש.

כי רבי יוסי סובר, שלשון "מעת שאני בעולם" משמעותו היא משעה הסמוכה למיתה, ואם כן יש ספק האם ראוי לסמוך את שעת הביאה למיתת הבעל והרי היא מגורשת, או שמא אינה שעה הראויה להיסמך למיתה, ואינה גרושה. לכן, אם מת הבעל, הבא עליה מביא אשם תלוי, ואם לא מת, הרי היא ודאי אשת איש, ומביא חטאת ודאי.

וחכמים אומרים כדברי רבי יוסי: הרי היא ספק מגורשת וספק אינה מגורשת, והבא עליה מביא אשם תלוי. ובלבד שימות. ואם לא מת, הרי היא אשת איש, ומביא חטאת.

ומקשינן: מאי איכא [מהו ההבדל] בין דעת רבי מאיר לדעת רבי יוסי?

אמר רבי יוחנן: לענין הבאת קרבן אשם תלוי לאותו שבא עליה בימים שלאחר מסירת הגט, איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם]:

לדעת רבי מאיר, לא מייתי [לא מביא] הבועל אשם תלוי, כי אין כאן בעילת ספק, שהרי הדבר עתיד להתברר בוודאות. אם ימות הבעל - יתברר שהיא היתה פנויה משעת מסירת הגט והבא עליה פטור ^[1]. ואם יעמוד מחוליו - יתברר שהיא אשת איש, ואז צריך הבועל להביא קרבן חטאת ולא אשם תלוי.

ולדעת רבי יוסי, מייתי [מביא] הבועל אשם תלוי, אם מת בסוף הבעל וחל הגט, כי לדעת רבי יוסי יש ספק על שעת הביאה, האם היא נחשבת שעה הסמוכה למיתה שבה חל הגט, או לא.

אבל אם עמד הבעל מחוליו ולא חל הגט, הרי היא אשת איש ודאית, והבועל מביא חטאת.

שנינו בברייתא: וחכמים אומרים: מגורשת ואינה מגורשת.

ומקשינן: דעת חכמים היינו כדעת רבי יוסי!

ומתרצינן: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי מזונות.

וכדרבי זירא, דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת - בעלה חייב במזונותיה.

ולכן לא קרא לה רבי יוסי בלשון "מגורשת ואינה מגורשת" משום שחולק על חכמים וסובר שאין לה מזונות ^[2].

אמנם יש מחלוקת תנאים בדברי רבי יוסי, שהתנא שבמשנה סובר כי לדעת רבי יוסי בעלה חייב במזונותיה, ולכן במשנה הובאה דעת רבי יוסי בלשון "מגורשת ואינה מגורשת", וזו היא דעת חכמים שבברייתא.

מתניתין:

המשנה שלפנינו מחדשת, שיתכן להתנות תנאי בגט, והגירושין יחולו רק אם יתקיים התנאי.

ביאור דין תנאי:

האפשרות להתנות תנאי על חלות של מעשה היא דבר חידוש, ולולי שהתורה היתה מחדשת כי מועיל להתנות תנאי לחלות מעשה, לא היינו יודעים זאת מסברא, כמבואר בתוספות בכתובות [נו א ד"ה הרי זו]. ומבארים האחרונים, שיסוד תנאי הוא, שהתנאי מעכב את חלות המעשה מלחול. כלומר, כשאדם עושה מעשה הפועל חלות של דין מסוים, כגון מסירת גט לידי האשה [שפועל חלות דין גירושין], חלות הדין צריכה לחול כיון שהמעשה הפועל את החלות נעשה, וכשמתנה תנאי, התנאי מעכב את החלות מלחול, כל זמן שלא נתקיים התנאי. וכמבואר בלשון הרמב"ן בכתובות [יט ב] "דתנאי, מילתא אחריתי". ^[3] כלומר, שהתנאי חל במעשה אחרי שכבר נעשה. וחלות הדין צריכה היתה לחול באופן מוחלט, אלא שהתנאי מעכב את חלות הדין, שלא תחול אלא על הצד שיתקיים התנאי. [עיין בחידושי הגר"ש כתובות סימן ב וסימן ה ובגרנ"ט כתובות סימן כ].

מקור דין תנאי נלמד מתנאי בני גד ובני ראובן [במדבר לב כט - ל], שמשה רבינו התנה עמם כי יקבלו את נחלת ארץ הגלעד בעבר הירדן מזרחה, בתנאי שיעברו את הירדן חלוצים, ויעזרו לישראל לכבוש את הארץ.

והיות ודין תנאי נלמד מהתורה, ולא מסברא, לכן צריך שמשפטי התנאים שמתנה יהיו כמו התנאי שבתורה, ואם עשה את התנאי באופן אחר, אינו מועיל, אלא המעשה שעשה חל בלא התנאי, כמבואר בתוספות בכתובות [שם].

ואלו הם "משפטי התנאים" שצריך בכל תנאי ^[4]:

א. לדעת רבי מאיר, צריך שיתנה תנאי כפול, כלומר: צריך הוא לפרש, מה יקרה אם יתקיים התנאי, ומה יקרה אם לא יתקיים התנאי, בדומה לתנאי בני גד ובני ראובן, שמשה רבינו כפל להם את התנאי לשני הצדדים, אם יעברו ואם לא יעברו.

ב. לדעת רבי מאיר, ^[5] צריך להתנות את התנאי קודם שמפרש את המעשה. כגון שיתנה "אם תתני לי מאתים זוז, יהא גט", ולא יקדים את המעשה לתנאי, כגון "יהא גט, אם תתני לי מאתים זוז".

ג. לדעת רבי מאיר, צריך שהתנאי יהיה בדבר נפרד מהמעשה, כמו בתנאי בני גד ובני ראובן, שהתנאי היה לעבור את הירדן, והמעשה היה לנחול את ארץ הגלעד.

ד. צריך להקדים בתנאי ולפרש את הצד החיובי [ההן] לפני שמפרש את הצד השלילי [הלאו], כמו שמצינו בתנאי בני גד ובני ראובן, שמשה רבינו הקדים לפרש מה יהיה אם יעברו חלוצים, ורק אחר כך פירש מה יהיה אם לא יעברו חלוצים.

ה. אי אפשר להתנות תנאי נגד מה שכתוב בתורה, וזה נלמד מכך שכל התנאים הכתובים בתורה שהובאו בקידושין [סא א], כגון: "ואם בחוקותי תלכו" "ואם תאבו ושמעתם", הם באופן זה. [כמבואר בתוספות לקמן עה א ד"ה לאפוקי].

ו. צריך שיהיה אפשרות לקיים את המעשה על ידי שליח, ואם אין אפשרות לקיים את המעשה על ידי שליח, אי אפשר להתנות את חלות המעשה בקיום התנאי. [ועיין בתוספות לקמן שם, ובתוספות בכתובות עד א ד"ה תנאי האם דבר זה נלמד מסברא או מהתורה].

האומר לאשה: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז.

הרי זו מגורשת אם תקיים את התנאי שהתנה עמה, ותתן לו מאתיים זוז.

ואם אמר לה: על מנת שתתני לי סכום כסף מיכן [מכאן] ועד שלשים יום, שתלה קיום התנאי בזמן מסוים,

אם נתנה לו את סכום הכסף בתוך שלשים יום הרי היא מגורשת משעת נתינת הגט לידה, כי הרי נתקיים התנאי.

ואם לאו, אם לא קיימה את התנאי עד שעברו כל שלושים יום, אינה מגורשת. ואין אומרים שלא נתכוון הבעל במה שאמר "מכאן ועד שלושים יום" אלא לזרז אותה, ואינו מקפיד שתתן לו דווקא תוך שלושים יום, אלא הואיל והתנה עמה כך בשעת נתינת הגט, אינה מגורשת אלא אם כן קיימה את התנאי כפי שאמר לה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה שהיה במקום הנקרא צידן, באחד שאמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי את איצטליתי" [מעיל ארוך], ואבדה איצטליתו, ולא יכלה לתתו לבעלה ולקיים את התנאי שבגט.

ואמרו חכמים: תתן לו במקום האיצטלית את דמיה של אותה איצטלית, ובכך יתקיים התנאי ותהיה מגורשת.

גמרא:

שנינו במשנה: הרי זו מגורשת, ותתן [לו מאתיים זוז].

והוינן בה: מאי "ותתן"? האם תהיה מגורשת רק לאחר שתתן, או שהיא מגורשת מיד, ורק שצריכה לקיים התנאי ולתת לו את המעות?

רב הונא אמר: הרי היא מגורשת מיד עם מסירת הגט, והיא תתן את המעות אחר כך כדי שיתקיים התנאי, ויתברר למפרע שחלו הגירושין משעת המסירה.

כי לשון "על מנת" שהתנה בגט, הכוונה היא שיחול הגט מעכשיו בשעת המסירה, על מנת שיתקיים התנאי אחר כך.

רב יהודה אמר: לכשתתן את המעות יחול הגט.

והוינן: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה אם חל הגט משעת מסירה או משעת קיום התנאי, והרי לפי שניהם, היא צריכה לקיים את התנאי כדי שיחול הגט?

ומבארינן: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, באופן שנתקרע הגט או שאבד קודם קיום התנאי.

לדעת רב הונא שאמר כי הגט חל מיד, והיא תתן את המעות רק כדי לקיים את התנאי - אינה צריכה הימנו גט שני, כיון שהגט חל, ואינו מחוסר כי אם בירור שנתקיים התנאי ^[6].

אבל לדעת רב יהודה שאמר כי הגט חל רק לכשתתן את המעות - צריכה הימנו גט שני, כי כל זמן שלא קיימה את התנאי לא חל הגט כלל, ועכשיו שהגט נקרע או נאבד ^[7], אינו יכול לחול גם אם תקיים את התנאי.

ותנן נמי גבי קידושין שנחלקו רב הונא ורב יהודה כי האי גוונא [בכגון זה]:

דתנן: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז - הרי היא מקודשת, ויתן.

ואיתמר: נחלקו בזה רב הונא ורב יהודה - מאי [מה] הכוונה "ויתן"?

רב הונא אמר: הרי היא מקודשת מיד, והוא יתן כדי לקיים את התנאי.

רב יהודה אמר: לכשיתן אז יחולו הקידושין.

והוינן בה: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה?

ומבארינן: איכא בינייהו, ההבדל למעשה הוא באופן שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאדם אחר ^[8], קודם קיום התנאי.

רב הונא אמר והוא יתן, כי נתינת המעות תנאה בעלמא הוא, ומקיים את תנאיה ואזיל [והולך לו] כי הקדושין חלים למפרע, וצריך רק שיתברר אחר כך כי נתקיים התנאי, והקידושין השניים בטלים ומבוטלים, כיון שנעשו באשה המקודשת כבר לראשון.

רב יהודה אמר לכשיתן, ורק לכי יהיב לה [כשיתן לה] הוא דהוו [אז חלים] הקידושין.

אבל השתא, בשעת קבלת קדושין מאחר, קודם קיום התנאי, עדיין לא הוו קידושין של הראשון קידושין, ולכן תופסים בה קדושי השני.

וצריכא, יש צורך לשנות את דברי רב הונא ואת דברי רב יהודה גם בקדושין וגם בגירושין.

דאי אשמעינן [שאם היו משמיעים לנו] את דעת רב הונא רק לגבי קידושין, היינו אומרים, כי רק בהא [בזה] בקדושין קאמר רב הונא שחלים הקידושין מיד בשעת הנתינה, והוא יתן, משום דקדושין לקרובה קאתי [לקרב אותה אליו הם באים], לכן יותר מסתבר כי התכוון הבעל שיחולו הקידושין מיד, ועל מנת שהוא יתקיים אחר כך התנאי, כיון שהוא חפץ בה.

אבל גבי גירושין, דלרחוקה קאתי [לרחקה ממנו הוא בא], ומסתמא בקושי הוא מגרשה, יותר מסתבר שהתכוון כי יחולו הגירושין רק לכשהיא תתקיים את התנאי ותתן, וסובר הבעל בלבו שאולי בינתיים הם יתפייסו ביניהם, אימא [הייתי אומר], כי מודה ליה רב הונא לרב יהודה שהגט חל רק לכשתתן.

ואי אשמעינן [ואם היו משמיעים לנו] את דעת רב הונא רק לגבי גירושין, היינו אומרים, כי רק בהא [בזה] בגירושין קאמר רב הונא שהגט חל מיד בשעת המסירה, והיא תתן. משום דבגירושין לא כסיף למיתבעה [לא מתבייש הבעל לתבוע מהאשה] את המעות שהתנה לגירושין, לכן אינו צריך לתלות את חלות הגט בנתינת המעות, והתכוון שיחול הגט מיד בשעת מסירה.

אבל גבי קידושין, דכסיפא למיתבעיה [שמתביישת האשה לתבוע מהבעל] את מעותיה - אימא [הייתי אומר], שמודי ליה רב הונא לרב יהודה שהאשה מתכוונת לתלות את חלות הקדושין בנתינת המעות, ואינה מסכימה שיחולו הקידושין אלא כשיתן.

ואי אשמעינן [ואם היו משמיעים לנו] את דעת רב יהודה רק לגבי קידושין.

היינו אומרים, כי רק בהא [בזה] בקדושין קאמר רב יהודה שחלים הקדושין רק לכשיתן המעות, משום דבקדושין כסיפא למיתבעיה [מתביישת האשה לתבוע מהבעל] את מעותיה, ולכן תולה את חלות הקדושין בנתינת המעות, שלא יחול הקדושין אלא לכשיתן.

אבל גבי גירושין, דלא כסיף למיתבעה [שלא מתבייש הבעל לתבוע מהאשה] את המעות שהתנה לגירושין - אימא [הייתי אומר], שמודה ליה רב יהודה לרב הונא שאינו מתכוון לתלות את חלות הגירושין בנתינת המעות, והגט חל מיד בתנאי שיתן אחר כך.

ואי אשמעינן [ואם היו משמיעים לנו] את דעת רב יהודה רק לגבי גירושין.

היינו אומרים, כי רק בהא [בזה] בגירושין קאמר רב יהודה שיחול הגט רק לכשתתן, משום שבגירושין דלרחוקה קאתי [לרחקה הוא בא], ומסתמא בקושי הוא מגרשה, לכן יותר מסתבר שהתכוון שיחול רק לכשיתקיים התנאי ותתן, וסובר בלבו שאולי בנתיים יתפייסו ביניהם.

אבל גבי קידושין, דלקרובה קאתי [בא], יותר מסתבר שהתכוון שיחול מיד, ועל מנת שיתקיים אחר כך התנאי, כיון שהוא חפץ בה, אימא, מודה ליה רב יהודה לרב הונא שהגט חל מיד ובתנאי שיתן.

לכן צריכא, היצרכנו לשנות את המחלוקת ביניהם בשני המקרים.

מיתיבי [מקשים] על רב יהודה, הסובר כי הגט חל בשעת קיום התנאי, ממה ששנינו בברייתא:

האומר לאשה: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, הרי אף על פי שנקרע הגט או שנאבד - מגורשת.

אך יחד עם זאת - ולאחר לא תנשא, עד שתתן ^[9].

ועוד תניא: האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ומת.

אם נתנה לו את המעות לפני שמת - אינה זקוקה ליבם, לפי שכבר נתגרשה מבעלה בגט שנתן לה.

ואם לא נתנה לו - זקוקה ליבם, לפי שלא חל הגט, ואינה יכולה לקיים התנאי בנתינת המעות ליורשים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר מיתתו נותנת את המעות לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים ^[10] היורשים אותו, ועל ידי כך מתקיים התנאי, והגט חל למפרע, ופטורה מן היבום.

ומקשינן: עד כאן לא שמענו שפליגי [שנחלקו] -

אלא דמר [תנא קמא] סבר שבאמירת "על מנת שתתני לי" כוונתו "לי בלבד - ולא ליור שי".

ומר [רבן שמעון מן גמליאל] סבר שכוונתו "לי - ואפילו ליורשי".

אבל וכולי עלמא מיהא [לכל השיטות על כל פנים] תנאה הוי [תנאי הוא] אמירתו, ולא תלה את חלות הגט שיחול בשעת קיום התנאי.

כי אם נאמר שהתנאים שבברייתא סוברים כי התכוון שיחול הגט בשעת קיום התנאי, אם כן אפילו אם נסבור שהתכוון שיתנו את המעות "לי ואפילו ליורשי", אף על פי כן לא יחול הגט כשתתן ליורשים, כיון שזה לאחר מיתת הבעל, ואין גט לאחר מיתה.

תיובתא דרב יהודה! שאמר כי הגט חל לכשתתן.

אמר לך רב יהודה: הא מני, ברייתא זו כשיטת מי היא? - כשיטת רבי היא.

דאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר תנאי בלשון על מנת, כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב], ולפי זה, כל דבר שיש בו תנאי בלשון "על מנת" - חל מיד, אף שהתנאי מתקיים רק לאחר זמן.

אולם, ופליגי רבנן עליה [חולקים עליו חכמים], וסוברים שכל האומר "על מנת" אינו כאומר "מעכשיו" והדבר שעליו התנה חל רק בשעת קיום התנאי.

ואנא דאמרי [ואני את דברי אומר] כדעת רבנן.

ואמר רבי זירא: כי הוינן [כשהיינו] בבבל, אמרינן: הא [זה] דאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר תנאי בלשון על מנת, כאומר "מעכשיו" דמי, פליגי רבנן עליה [חלוקים עליו חכמים].

כי סליקי [כשעליתי] לארץ ישראל, אשכחתיה [מצאתי] לרבי אסי, דיתיב וקאמר משמיה [שהיה יושב ואומר משמו] דרבי יוחנן:

הכל מודים באומר תנאי בלשון על מנת, כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב].

לא נחלקו חכמים על רבי אלא באופן שאמר הרי זה גיטיך מהיום ולאחר מיתה.

כי חכמים מסתפקים האם במה שאמר לאחר מיתה חזר בו ממה שאמר שיחול הגט מהיום, או שהוא תנאי שיחול הגט רק אם ימות.

ורבי סובר שהוא ודאי התכוון לתנאי, והגט חל מהיום.

הערות

^[1] הקובץ ביאורים [אות מא] מקשה, הרי אשם תלוי בא משום שעבר על ספיקא דאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא, אם כן גם אם אחר כך התגלה שהיתה גרושה, מכל מקום לפני שמת היה ספק ועבר על מה שהיתה אסורה לו משום ספיקא דאורייתא לחומרא, ומדוע אינו חייב קרבן. ותירץ, שהתורה לא חייבה אלא כשיש צד שעבר איסור, אבל לכשנודע שאין איסור, אין חיוב קרבן.

^[2] ביאור סברת רבי יוסי שאין לה מזונות, מבאר הר"ן, כי כיון שהדבר עומד להתברר אם מגורשת, אינו חייב במזונותיה עד שיתברר. ודווקא בספק גירושין שאינו עומד להתברר סובר רבי יוסי שחייב במזונותיה. והריטב"א כת"י [ד"ה רבי יוסי] כתב בשם רבינו יונה, שטעמו של רבי יוסי הוא, מכיון ששעה אחת לפני מיתתו היא תהיה מגורשת בוודאות, לכן גם עכשיו שהיא ספק מגורשת, אינו חייב במזונותיה, ורק בספק גירושין שנשאר ספק לעולם, והיא נשארת אגודה בו לעולם, חייב במזונותיה. והמאירי מבאר, כי דווקא לענין אשם תלוי סובר רבי יוסי שבעילתה היא ספק, כיון שבזמן הבעילה לא היה ידוע אם היא מגורשת, אבל לענין מזונות נחשבת מגורשת ודאי, וכן שיטת התוספות רי"ד לעיל [עג ב].

^[3] וכן מבואר בתשובת הרא"ש [לה ט], הובאה באבני מילואים [לח יד], וכן כתב הקובץ שיעורים [חלק ב' סימן מב] שתנאי מילתא אחריתי, כלומר, המעשה קיים בכל אופן. כי אי אפשר לעשות מעשה רק על צד אחד, והתנאי בא לבטל את המעשה, לפי שתנאי הוא חידוש התורה, שעל ידי תנאי "אתי דיבור ומבטל מעשה". ולפי זה מתרצים את קושית התוספות בכתובות [עג א סוף ד"ה לא] איך מי שמקדש על תנאי שאין עליה נדרים ואחר כך ביטל את התנאי מקודשת, והרי הוא לא קידש אותה על הצד שיש עליה נדרים. ולפי דבריהם מתורץ, שגם מעשה עם תנאי הוא מעשה גמור, והתנאי מבטל את המעשה על הצד שלא מתקיים התנאי, ולכן יכול לבטל את התנאי, משום ש"אתי דיבור ומבטל דיבור", ואחרי ביטול התנאי נשאר המעשה בלי תנאי.

^[4] הרא"ש בסימן ט' מביא את שיטת הרי"ף והרמב"ם שסוברים כי בתנאי של "על מנת" אין צריך שיהיה עם משפטי התנאים, אבל הרא"ש סובר שגם תנאי של "על מנת" צריך שיהיה עם משפטי התנאים.

^[5] כך פירש התוספות לקמן עה א ד"ה לאפוקי, שבגמרא בבא מציעא [צד א] מבואר כי רבנן חולקים על רבי מאיר לענין אם צריך להקדים ולפרש את התנאי קודם למעשה.

^[6] הרשב"א [לקמן עו א] הביא את שיטת בעל העיטור שכתב, כי אף לפי רב הונא הסובר שהאומר "על מנת" כאומר "מעכשיו", יכול לבטל ולהוסיף על תנאו עד שיתקיים התנאי. והרשב"א חולק עליו וסובר שאינו יכול לחזור בו.

^[7] הריטב"א [קידושין ס ב] כתב, שלאו דווקא נקרע, אלא כל שאינו בידה בזמן הגירושין, אינה מגורשת לרבי יהודה. ועיין בקובץ שיעורים [כתובות אות שיז] שכתב, כי מהגמרא משמע שדווקא בנקרע הגט או שאבד לא מועיל, אבל אם מונח בסימטא שהוא מקום המשתמר קצת ואינו כאבוד, הרי זו מגורשת, כי כיון שהגט נקנה לה אין צריך שיהיה ברשותה. אבל מלשון התוספות ביבמות [צג א] משמע שצריך שיהיה השטר ברשות הקונה, והוא הדין כאן, צריך שיהיה הגט ברשות האשה.

^[8] הרש"ש [קידושין ס א] מקשה, למה הגמרא אומרת לשון בדיעבד, שהנפקא מינה אם פשטה ידה וקיבלה קידושין, ולא אומרת לשון לכתחילה, שהנפקא מינה היא אם מותרת לפשוט ידה ולהינשא לאחר, שלפי רב הונא אסור ולפי רב יהודה מותר. ומתרץ הרש"ש לפי התוספות שכתבו כי גם לרב יהודה היא ספק מקודשת ואסורה להינשא לאחר, לכן נקטו בגמרא לשון דיעבד. עוד תירץ שלכתחילה אסור להינשא לאחר, משום שדומה לעני המהפך בחרה, ובא אחר ונטלה נקרא רשע [כמבואר בקידושין נט א].

^[9] כתב הר"ן, שמהברייתא מוכח, שכל אשה המתגרשת על תנאי, אין מתירין אותה להנשא עד שתקיים את התנאי. ומקשה הר"ן מהגמרא לקמן [פג א], שמקשה לפי רבי עקיבא, שבכל גט עם תנאי לא תוכל להנשא שמא לא יתקיים התנאי ונמצא גט בטל, משמע שפשוט לגמרא שיכולה להנשא. ומתרץ הר"ן, שכאן מדובר בתנאי שצריך לקיימו בקום ועשה [ליתן מאתים זוז], ובזה חוששים שלא תקיים את התנאי, מה שאין כן לקמן, מדובר בתנאי המתקיים בשב ואל תעשה, כגון "הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני" או "על מנת שלא תשתי יין ל' יום", ובזה לא חוששים שתעבור על התנאי בקום ועשה. וכן כתב הריטב"א. ומביא הר"ן יש אומרים [כן כתבו בעל המאור [פג א] בשם רב האי גאון, רשב"א ותוס' רי"ד [שם] בשם ר"ח] הסוברים כי בכל התנאים אסור לה להנשא עד שיתקיים התנאי. ומה שהקשו בגמרא לקמן על רבי עקיבא שאם כדבריו בכל התנאים לא תנשא, כוונת הגמרא שאפילו אם קיימה את התנאי לא תנשא, כיון שבזמן נתינת הגט אין כאן כריתות כיון שהגט יתבטל אם לא יתקיים התנאי. עוד מביא הר"ן, שיטת אחרים המקילים לומר, שכל תנאי שהוא בידה, בין בתנאי של שב ואל תעשה, ובין בתנאי של קום ועשה, מותרת להנשא מיד, וכל תנאי שאינו תלוי בה, אסורה להנשא. ומה שאמרו כאן שלא תנשא אף על פי שבידה ליתן מאתים זוז, היינו משום שכאן זה תנאי התלוי באחרים, כי אולי ילך הבעל למדינת הים, ונתינה בעל כרחו שלא בפניו אינה נחשבת נתינה. כתב הרמב"ם [גירושין ח א], אם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו על תנאי כך וכך, או על מנת כך וכך, מותר לה להנשא לכתחילה אף על פי שעדיין לא התקיים התנאי. ומקשה המגיד משנה מהברייתא כאן, האומרת שלאחר לא תנשא עד שתתן. ומתרץ, שהגמרא לקמן [פד א] חולקת, ולכן דחה הרמב"ם את הברייתא מההלכה. ולומד הר"ן בשיטת הרמב"ם כמו שיטת האחרים המקילים, שכל תנאי שבידה לקיימו, מותרת להנשא מיד. השלטי גיבורים [אות ב] מביא את שיטת הרמ"ה שחולק על הרמב"ם, וסובר שאם נישאת יוציא עד שיתקיים התנאי.

^[10] הראשונים בקידושין [ס ב] מקשים, מה הכוונה "או לאחד מן הקרובים", והרי אם יש לבעל אח אז הוא קודם לירש ואינה יכולה ליתן את המאתים זוז לקרוב אחר, ואם אין אח, מדוע שתתן את הממון כדי שיחול הגט, והרי בלאו הכי מת בעלה והיא אינה זקוקה ליבום. ונאמרו בזה כמה תירוצים: א. הרשב"א ותוס' הרא"ש [שם] מתרצים, שמדובר באופן שאין אח, ובכל זאת, באופן שנתקדשה לאחר לפני מיתת הבעל, היא רוצה ליתן את המאתים זוז, כדי שיחולו הגירושין מזמן שקיבלה את הגט, ואז חלים הקידושין של האחר. והרשב"א מוסיף שאם קיבלה קידושין נוספים מאדם נוסף, אחרי מיתת הבעל, והלכה וקיימה את התנאי שבגט, אז קידושי הראשון שקידש לפני מיתת הבעל, קידושין. ולא קידושי השני. ב. הריטב"א [שם] מתרץ, כי באופן שזינתה בחיי בעלה לפני מיתתו, היא רוצה לתת את המאתים זוז כדי שלא תהיה באיסור מיתה ולא יהיו בניה ממזרים. ג. עוד תירוץ מובא בתוס' הרא"ש [שם] וברשב"א בשם תוספות, שמדובר באופן שהאח קיים ויש נפקא מינה לענין יבום, ומדובר שהבעל נתן את כל נכסיו ליורש אחר מדין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה [בבבא בתרא קל א], שאז גם את המאתים זוז נותנת ליורש הזה ולא לאחיו. אבל הרשב"א חולק וסובר שאף באופן זה אינה נותנת את המאתים זוז ליורש אלא לאח, משום שהממון שהאשה צריכה ליתן לבעל אינו ממון בעין, אלא ממון ה"ראוי" לבעל, ואין דין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה בדבר שלא בא לעולם כיון שהוא "ראוי". ונחלקו בזה האחרונים אם אפשר להנחיל דבר שלא בא לעולם. הרעק"א [תשובה קלב] מביא את דברי המהרי"ט והרשב"א [קידושין ס ב] שסוברים, כי אי אפשר להנחיל דבר שלא בא לעולם. גם הנתיבות המשפט [רפא ג] סובר, שלא מועיל הנחלה בדבר שלא בא לעולם. אבל הקצות החושן [רנג ד] סובר, שמועיל הנחלה בדבר שלא בא לעולם. ד. השיטה לא נודע למי [שם] מתרץ, שמדובר באופן שהיה למת שני אחים, ואחד מהם מת, ויכולה האשה לתת את המאתים זוז לבנו במקום לתת לאביו, ועל ידי זה להפטר מהיבם. ובאילת השחר [בסוגיין] מסתפק בזה, האם באופן שיש כמה אחים יכולה לתת לאחד, או שצריכה לחלק בין כולם. ואם אינה צריכה לתת לכולם, אז אפשר לתרץ שכשיש אח ובן אח, יכולה לתת לבן האח כדי להפטר מהיבום. ה. הרש"ש כאן מתרץ, כי גם אם אין אח יש לה נפקא מינה אם להיות מגורשת או אלמנה, לענין החיוב להתאבל על בעלה. וגם נפקא מינה לענין שאין הבעל מצטרף לחשבון הבעלים שמתו כדי לעשותה לאשה קטלנית. ו. בחשק שלמה כאן מתרץ, שמדובר כשהיבם קטן, שאז יכולה ליתן לשאר קרובי הקטן עד שיגדל. עוד נפקא מינה, אם היבם מסרב לקבל את המאתים זוז, כדי שיוכל ליבמה, שאז יכולה לתת לשאר קרובים. ז. בבית אהרן מתרץ, שמדובר באופן שיש אח, אלא שהאח אינו רוצה לקבל את הממון, שאז יכולה לתת לקרוב אחר.

ומטמא לה אם כהן הוא, כללו של דבר: הרי היא באותם ימים כאשתו לכל דבר — אלא שאינה צריכה הימנו גט שני לכשימות, אלו דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: הגדרת בעילתה על ידי אחר, אם נחשבת כבעילת אשת איש, תלויה בשאלה אם ימות בעלה מחולי זה, שאם כן — נמצא שהיה זה גט וחלו הגירושין משעת נתינה, ולא היתה בכך משום עבירה כלל. ר' יוסי אומר: דין בעילתה הוא ספק. וחכמים אומרים: מגורשת ואינה מגורשת, ובלבד שימות מאותו חולי.

ומבררים: מאי איכא [מה יש, מהו ההבדל] בין דברי ר' מאיר לדברי ר' יוסי שלכאורה הם אומרים אותו דבר, שהדבר אינו ברור? אמר

ר' יוחנן: הבאת אשם תלוי אם נבעלה על ידי איש אחר כל עוד לא מת בעלה מאותו חולי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה; שלדעת ר' מאיר לא מייתי [מביא] הבועל אשם תלוי, מפני שבעילתה תלויה, אבל הדבר עתיד להתברר בוודאות לכשימות הבעל או לכשיעמוד מחוליו, שאם יתחייב הבועל — מביא חטאת, ואם לאו — פטור מכל קרבן. ולדעת ר' יוסי מעמדה באותם הימים הוא כולו ספק, שאף אם ימות מאותו חולי, עדיין מסופק ר' יוסי מאיזו שעה חל הגט, ולכן הבועל את האשה מייתי [מביא] אשם תלוי.

שנינו עוד, וחכמים אומרים: מגורשת ואינה מגורשת. ותוהים: שיטת חכמים היינו [הרי זו] שיטת ר' יוסי! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי פסק ההלכה שמסר ר' זירא, שאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים "מגורשת ואינה מגורשת" — בעלה חייב במזונותיה, שלדעת ר' יוסי כיון שבאותם ימים שבין נתינת הגט למיתת הבעל היא בספק — אין בעלה חייב במזונותיה בימים אלה. ולדעת חכמים היא בגדר "מגורשת ואינה מגורשת" וחייב בעלה בימים אלה במזונותיה.

א משנה האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" — הרי זו מגורשת, ותתן מאתיים זוז כדי לקיים את התנאי שבגט.

אם אמר לה "על מנת שתתני לי כסף מיכן (מעכשיו) ועד שלשים יום", אם נתנה לו בתוך שלשים יום — מגורשת, ואם לאו — אינה מגורשת.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה היה בעיר צידן, באחד שאמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטליתי" (הטלית שלי) ואבדה איצטליתו, ולא יכלה לתיתה לבעלה, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה (שוויה) של אותה איצטלה, ויתקיים בכך התנאי ותהיה מגורשת.

ב גמרא שנינו במשנה: "הרי זו מגורשת ותתן" את הכסף. ושואלים: מאי [מה פירוש] "ותתן"? — רב הונא אמר: הרי היא מגורשת מיד עם מסירת הגט, והיא תתן כדי לקיים את התנאי, ואז יחולו הגירושין למפרע מזמן נתינת הגט. רב יהודה אמר: לכשתתן הרי היא מגורשת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] במקרה שנתקרע הגט או שאבד לאחר שקיבלה את הגט ולפני שנתנה את הכסף, רב הונא אמר: והיא תתן, כוונתו שהגט חל מיד כשקיבלתו, ואם כן אף אם נקרע לאחר מכן אינה צריכה הימנו גט שני, רב יהודה אמר לכשתתן — כוונתו שצריכה הימנו גט שני, שהרי לדעתו כל עוד לא נתנה את הכסף אינו גט, ולכן גם אם היה רצונה לתת, כיון שבפועל לא נתנה את הכסף לפני שנקרע הגט — צריכה לקבל ממנו גט נוסף.

ומעירים: ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] גבי קידושין שחלקו גם כן רב הונא ורב יהודה כי האי גוונא [כגון זה], דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז" — הרי היא מקודשת, ויתן, ואיתמר [ונאמר] שנחלקו בשאלה מאי [מה פירוש] "ויתן"? רב הונא אמר: והוא יתן, כלומר, הרי היא מקודשת מיד, והוא חייב לתת מה שהבטיח, רב יהודה אמר: לכשיתן.

ושאלנו מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם ] והסברנו: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כגון שפשטה (הושיטה) ידה וקיבלה קידושין מאדם אחר לפני שנתן לה זה הראשון את הכסף שאמר. רב הונא אמר: והוא יתן, כוונתו תנאה בעלמא [תנאי בלבד] הוא שקיבל על עצמו, מקיים את תנאיה [תנאו] ואזיל [והולך] אבל היא מקודשת לו מיד, ולכן קידושיה מאחר אינם תופסים. ואילו רב יהודה אמר לכשיתן, כוונתו לכי יהיב [כאשר יתן] לה הוא דהוו [שיהיו שיחולו] קידושין, השתא לא הוו [עכשיו אינם] קידושין, ולכן לפי שעה תופסים קידושיה מאחר.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] להיאמר מחלוקת זו בשני המקרים: דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] את שיטותיהם רק לגבי קידושין, היינו אומרים: דווקא בהא קאמר [בזו אמר] רב הונא: והוא יתן, משום דלקרובה קאתי [שלקרב אותה הוא בא] ומרצון הוא עושה כן, ולכן יש להניח שכוונתו היתה לקידושין מיד, אבל גבי [אצל] גירושין דלרחוקה קאתי [שלרחק אותה הוא בא] ויש להניח שכבד עליו הדבר, שתולה הוא את הגירושין בתנאי על מנת להשהות את הדבר — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב יהודה שכל עוד לא התקיים תנאו אינם גירושין.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק גבי [אצל] גירושין היינו אומרים: בהא [בזו] קאמר רב הונא והיא תתן, משום שהוא לא כסיף למיתבעה [מתבייש לתבוע ממנה] לאחר מכן את הכסף כקיום התנאי לגירושין, וגמר בליבו לגרשה מיד. אבל גבי [אצל] קידושין, דכסיפא למיתבעיה [שהיא מתביישת לתבוע ממנו] את הכסף שאמר, ואולי אינה סומכת בדעתה להתקדש עד שתקבל את הכסף, ועל דעת כן קידשה — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב יהודה שדווקא כשיתן יהיו אלה קידושין, לכן נאמרה דעתו בשני המקרים.

ומסבירים גם מפני מה צריכים דברי רב יהודה להיאמר בשני המקרים: ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק גבי [אצל] קידושין, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] רב יהודה לכשיתן, משום דכסיפא למיתבעיה [משום שהיא מתביישת לתבוע ממנו] אם לא נתן לה, ולכן אינה סומכת על קיום התנאי עד שיבצענו בפועל, ועל דעת כן קידשה, אבל גבי [אצל] גירושין שלא כסיף למיתבעה [מתבייש לתבוע ממנה] — אימא מודה ליה [אמור, שמודה לו] לרב הונא שחל הגט מיד.

ומצד שני, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] לגבי [אצל] גירושין בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] רב יהודה לכשתתן, משום דלרחוקה קאתי [שלרחק אותה הוא בא], אבל גבי קידושין דלקרובה קאתי [שלקרב אותה הוא בא] — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב הונא, על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", אף על פי שנקרע הגט או שנאבד — מגורשת, ולאחר לא תנשא עד שתתן את הכסף.

ועוד תניא [שנינו בברייתא]: האומר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" ומת הבעל בלא בנים, אם כבר נתנה את הכסף — אינה זקוקה ליבם, לפי שכבר נתגרשה מבעלה בגט שנתן לה. אבל אם לא נתנה — זקוקה ליבם, לפי שלא חל הגט, והריהי רק כאלמנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנת את הכסף לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים היורשים אותו, ועל ידי כך מתקיים התנאי, ופטורה מזיקת יבום.

ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל — אלא דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור]: באמירת "על מנת שתתני לי" כוונתו לי בלבד — ולא ליורשי, ולכן אינה מקיימת את התנאי כאשר נותנת ליורשיו. ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שכוונת "לי" — ואפילו ליורשי, וכולי עלמא מיהא [ולדעת הכל על כל פנים] תנאה הוי [תנאי הוא] הדבר הזה, אבל אין ביצועו מעכב את עיקר חלותו של הגט, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לדעת רב יהודה שאמר "לכשתתן"!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — שיטת רבי היא. שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" — כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב]. ולפי זה, כל דבר שיש בו תנאי בלשון "על מנת" — חל מיד, אף שהתנאי מתקיים רק לאחר זמן. ופליגי רבנן עליה [ואולם חולקים חכמים עליו], ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאני אומר כדעת חכמים] אני אומר.

ואמר ר' זירא: כי הוינן [כאשר היינו] בבבל, אמרינן [היינו אומרים], הא [זו] שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב] — פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו בזה]. כי סליקי [כאשר עליתי] לארץ ישראל, אשכחתיה [מצאתי אותו] את ר' אסי דיתיב וקאמר משמיה [שהוא יושב ואומר משמו] של ר' יוחנן: הכל מודים באומר "על מנת" שכאומר "מעכשיו" דמי [נחשב]. לא נחלקו חכמים על רבי אלא במקרה של גט שהיה בו תנאי "מהיום ולאחר מיתה".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he becomes ritually impure for her if he is a priest. The principle of the matter is as follows: At that time she is like his wife in every sense, but she does not require a second bill of divorce from him when he dies. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Meir says: If she engages in sexual intercourse with another man, the legal status of her sexual intercourse depends on whether or not her husband dies from this illness. If he dies, she is considered to have been divorced from the time the bill of divorce was given, and her sexual intercourse is not deemed adulterous. Rabbi Yosei says: Her sexual intercourse has an uncertain status. And the Rabbis say: There is uncertainty whether she is divorced or whether she is not divorced, and this is an uncertainty provided that he dies from this illness. If he does not, they are certainly not divorced.

The Gemara clarifies: What difference is there between the opinion of Rabbi Meir, who says that the status of her sexual intercourse depends on whether or not her husband dies from his illness, and the opinion of Rabbi Yosei, who says that the status of her sexual intercourse is uncertain?

Rabbi Yoḥanan said: The practical difference between them is with regard to the bringing of a provisional guilt-offering, which is brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin-offering. According to the opinion of Rabbi Meir, the paramour does not bring a provisional guilt-offering (see Leviticus 5:17–19), because, although there was uncertainty at the time of the act of sexual intercourse, the matter will eventually be clarified once the husband either dies or recovers from his illness. If the husband survives her paramour must bring a sin-offering, and if the husband dies the other man is exempt from bringing any offering. And according to the opinion of Rabbi Yosei her status is uncertain, and even if the husband dies from this illness Rabbi Yosei is uncertain when the bill of divorce took effect. Therefore, her paramour must bring a provisional guilt-offering.

The baraita taught: And the Rabbis say: There is uncertainty whether she is divorced or whether she is not divorced. The Gemara comments: Apparently, the opinion of the Rabbis is the same as the opinion of Rabbi Yosei. Why are they recorded as having a dispute? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakhic ruling transmitted by Rabbi Zeira. As Rabbi Zeira says that Rabba bar Yirmeya says that Shmuel says: Wherever the Sages said: There is uncertainty whether she is divorced or whether she is not divorced, her husband is obligated to provide her with sustenance. This formulation is stated only by the Rabbis, and Rabbi Zeira’s halakha would apply only according to them, not according to Rabbi Yosei.

MISHNA: If a husband says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, then she is divorced and must give two hundred dinars in order to fulfill the condition of the bill of divorce.

If a husband says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me money from now until the conclusion of thirty days, if she gives the money to him within thirty days she is divorced. And if not she is not divorced.

Rabban Shimon ben Gamliel said: There was an incident in the city of Tzaidan involving one who said to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me my coat [itztaliti], and she lost his coat, so that she could not give it to him. And the Rabbis said that she must give him the value of the coat, and by doing so she fulfills the condition and is divorced.

GEMARA: The mishna teaches: She is divorced and must give the money. The Gemara asks: What is the meaning of: And must give? Rav Huna says: She is divorced immediately, once the bill of divorce has been given over to her, and she must give him the money subsequently in order to fulfill the condition. The bill of divorce takes effect retroactively, from the time when it was given, after she gives the money. Rav Yehuda says: She is divorced only when she gives him this sum.

The Gemara asks: What is the difference between the opinion of Rav Huna and the opinion of Rav Yehuda? The Gemara answers: There is a difference between them if the bill of divorce was torn or lost after she received it but before she gave the money. According to the opinion of Rav Huna, who says: And she must give but the bill of divorce takes effect retroactively, if it was torn or lost then she does not require a second bill of divorce from him. By contrast, Rav Yehuda says that the divorce takes effect only when she gives him the sum. Therefore, if the document is torn or lost she requires a second bill of divorce from him, as in his opinion it is not yet a valid bill of divorce until she has given him the money.

The Gemara comments: And it was also taught in the mishna with regard to betrothal that Rav Huna and Rav Yehuda also disagreed about a case like this, as we learned in a mishna (Kiddushin 60a): If one says to a woman: You are hereby betrothed to me on the condition that I will give you two hundred dinars, then she is betrothed, and he must give the sum. And it was stated that Rav Huna and Rav Yehuda disagreed with regard to what is the meaning of: And he must give. Rav Huna says: And he must give, meaning that she is betrothed immediately, provided that the husband gives what he promised. Rav Yehuda says: She is betrothed only when he gives.

The Gemara asks: What is the difference between them? The Gemara answers: There is a difference between them in a case where she extended her hand and received betrothal from another man before the first man gave her the money that he promised. Rav Huna says: And he must give, meaning that it is merely a condition that he accepted upon himself. He fulfills his condition and moves on, and the woman is betrothed to him immediately. Therefore, her betrothal to the second man has no validity. Rav Yehuda says: When he gives, which means that when he gives her the money it will be a valid betrothal. But now it is not a valid betrothal and therefore the betrothal from the second man takes effect.

The Gemara comments: And it is necessary to mention this dispute in both the case of divorce and the case of betrothal. As if it would have taught us their opinions only with regard to betrothal, then one may think that it is specifically with regard to this case that Rav Huna says: And he should give, because he comes to draw her close in marriage. Consequently, he does this willingly, and therefore there is an assumption that his intention was for the betrothal to take effect immediately. But with regard to divorce, where he comes to distance her, there is an assumption that he does so unwillingly, so that he makes the divorce dependent on a condition in order to delay the matter. Therefore, say that Rav Huna concedes to Rav Yehuda that the divorce does not take effect until the condition has been fulfilled.

And if it would have taught us their opinions only with regard to divorce, then one may think that it is specifically with regard to this case that Rav Huna says: And she must give, because he is not embarrassed to demand the money from her afterward to fulfill the condition of the bill of divorce, and his intent was to divorce her immediately. But with regard to betrothal, where she is embarrassed to demand the money that he promised would come from him, she may not agree to be betrothed to him until she actually receives the money. Therefore, you might say that Rav Huna concedes to Rav Yehuda that the betrothal is valid only once he gives her the money.

And furthermore, if it would have taught us their opinions only with regard to betrothal, then one may think that it is specifically with regard to this case that Rav Yehuda says that the betrothal is valid only when he gives her the money, because she is embarrassed to demand it from him if he does not give it to her. Therefore, her intention is that she will be betrothed only once the condition is fulfilled. But with regard to divorce, where the husband is not embarrassed to demand the money from her, you might say that Rav Yehuda concedes to Rav Huna that the bill of divorce takes effect immediately.

And furthermore, if it would have taught us only with regard to the case of divorce, then one may think that it is specifically with regard to this case that Rav Yehuda says that the divorce is valid only when she gives him the money, because the husband comes to distance her. But with regard to betrothal, where he comes to draw her close, you might say that Rav Yehuda concedes to Rav Huna. Therefore, it is necessary to state this dispute in both cases.

The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita (Tosefta 7:5): If one says to a woman: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, then even though the bill of divorce was torn or lost she is divorced. And she may not marry another man until she gives her first husband the money.

And it is taught further in that same baraita: If one says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give two hundred dinars to me, and the husband died childless, if she had already given him the money, then she is not bound with a levirate bond to the yavam because she was already divorced from her husband through the bill of divorce that he gave her. But if she had not given him the money, then she is bound with a levirate bond to the yavam because the bill of divorce did not take effect and she is a widow. Rabban Shimon ben Gamliel says: She should give the money to her late husband’s father, or to his brother, or to one of the relatives who inherit from him, and by doing so she fulfills the condition and is released from the levirate bond.

The Gemara notes: The first tanna and Rabban Shimon ben Gamliel disagree only with regard to the meaning of the condition. One Sage, the first tanna, holds that when the husband said: On the condition that she will give to me, he meant: To me specifically and not to my heirs. Consequently, she cannot fulfill the condition by giving the money to his heirs. And one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that when the husband said that she will give the money to me, he meant and even to my heirs. But in any event, everyone agrees that this is a valid condition, yet its fulfillment does not change the date that the bill of divorce takes effect. This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Yehuda, who said that the bill of divorce takes effect only when she gives.

The Gemara answers: Rav Yehuda could have said to you: In accordance with whose opinion is this baraita? It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As Rav Huna says that Rabbi Yehuda HaNasi says: Anyone who states a condition employing the language: On the condition, is like one who states: The agreement will take effect retroactively from now, even though the condition is fulfilled only later on. And the Rabbis disagree with him. And I say my ruling in accordance with the opinion of the Rabbis.

And Rabbi Zeira says: When we were in Babylonia we would say with regard to this following statement that Rav Huna says that Rabbi Yehuda HaNasi says: Anyone who states a condition employing the language: On the condition, is like one who states: The agreement will take effect retroactively from now, even though the condition is fulfilled only later on; we would say that the Rabbis disagree with him. When I ascended to Eretz Yisrael I found Rabbi Asi, who was sitting and saying in the name of Rabbi Yoḥanan: Everyone concedes that with regard to anyone who states a condition employing the language: On the condition, he is like one who states: The agreement will take effect retroactively from now; and the Rabbis disagreed with Rabbi Yehuda HaNasi only in a case where the bill of divorce included the condition: From today and after my death.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי איכא בין רבי יוסי לרבי מאיר אמר רבי יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו. ולרבי מאיר דאמר בעילתה תלויה לא מייתי דבעילתה תלויה וקיימא אם מתי מאותו חולי איגלי מילתא למפרע שמגורשת מעיקרא ואם [בנדפס: נתרפאה] מאותו חולי נמצאת אשת איש גמורה מתחלה ועד סוף וחטאת הוא דקא מייתי, ולרבי יוסי דאמר [בנדפס: בעילתה ספק] מגורשת ואינה מגורשת הויא לה ספק לעולם ולעולם אשם תלוי מייתי, ולהכי אקשינן חכמים היינו רבי מאיר דחכמים נמי הכי קא אמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות, [בנדפס: ורש"י ז"ל גריס בדחכמים מגורשת ואינה מגורשת וגריס נמי מאי איכא בין רבי יוסי וחכמים דרבי זירא איכא בינייהו לרבי יוסי לית לה מזונות לחכמים אית לה מזוני וגרסא זו נראית לי עיקר].

רב הונא אמר והיא תתן וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו שנתקרע הגט או נאבד. והוא הדין דהויא מצי למימר הכא נמי כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, וטובא איכא דמצי למימר אי נמי ולא אמר, ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ולא נקט בה כגון שנקרע או שנאבד שטר קידושין, היינו טעמא משום דההוא טעמא לא סגי אלא בשקדשה בשטר אבל קדשה בכסף לא, אלא אפילו נתאכלו המעות לכולי עלמא מקודשת משום דבתורת קדושין נתנו לה ולהוציאם לעצמה גם כן כדאיתא בקדושין פרק האומר (כט, א) גבי גמרא האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום וכו' לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מהו, רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות מאי טעמא הני זוזי לא לפקדון דמו ולא למלוה דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותיה דמאריה קא מתאכלי והני ברשותה דידה קא מתאכלי, למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה ולא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה הכא בתורת קדושין יהב ניהלה ובהא עדיפי קידושי כסף משטר וטעמא משום דאיחייבא לשלומי כספא, והילכך ניחא ליה למינקט נפקותא דסגי לכולהו קידושי בין שקדשה בכסף בין שקדשה בשטר.

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי וליורשי ומר סבר לי ולא ליורשי אבל לכולי עלמא מיהא תנאי הוי. דאי איתא דאיפליגו אי תנאה הוי או לא, הוה להו למינקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד הגט או שנתקרעה. גרסינן בירושלמי בקידושין פרק האומר גבי פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן אף בקדושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז כרבן שמעון בן גמליאל אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום.

כי סלקי להתם אשכחתיה לרב אסי דיתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן הכל מודים באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי לא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה והא תניא מהיום ולאחר מיתה מגורשת ואינה מגורשת דברי חכמים וכו'. פירש רש"י ז"ל: דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוו, והקשו עליו בתוספות דהא ליתא דלרבי יוחנן קיימינן השתא ורבי יוחנן לית ליה האי טעמא כלל, אלא טעמייהו דרבנן דכל האומר מעכשיו ולאחר זמן כאומר יתחיל ולא יגמור עד לאחר זמן ובדין הוא דלרבנן אפילו [בנדפס: יבומי נמי תיבם] חליצה אינה צריכה דאין גט לאחר מיתה והכא הא איכא קצת גט לאחר מיתה, אלא קסבר רבי יוחנן דהכא גזירה משום מהיום אם מתי הוא דאצרכוה חליצה [בנדפס: דאמרו שאינה מתיבמת אלא חולצת] וכדאיתא בקדושין ריש פרק האומר (ס, א) גמרא הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום וכו' לרבי יוחנן דאמר שיורא הוי כל גט דמשייר ביה לא כלום הוא יבומי תתייבם, אמר אביי היינו טעמא גזירה משום מהיום אם מתי דתנן מהיום אם מתי הרי זה גט.

כבר ביארנו במשנה שכל אותן הימים שבנתים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וכן כתבנו שזו כדברי חכמים בבריתא אלא שיש גורסים בה דרך אחרת ולפיכך אנו כותבין דרך ביאור ענין הסוגיא כדי לישב בה גירסתנו והוא שאמרו ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ומעשי ידיה והפר נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט ר"ל שאם מת אינה זקוקה כלל דברי ר' יהודה ומפני שהוא סובר שהגט חל בשעה הסמוכה למיתה וא"כ הבא עליה בנתים חייב בה כבשאר אשת איש ור' מאיר אומר בעילתה תלויה כלומר שר' מאיר סובר שלכשימות הגט חל למפרע משעת נתינה והילכך כל שבא עליה בנתים אם מת פטור ואם עמד חייב חטאת ור' יוסי אומר בעילתה ספק כלומר אם עמד ודאי בחטאת הוא אבל אם מת יש בדבר ספק שמא אין הגט חל עד שעה הסמוכה למיתה ובשעת ביאה לא היתה גרושה עדין או שמא משעת נתינה ומתוך כך אם ימות מביא עליה אשם תלוי ואנו גורסין בה וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וזו היא כדעת ר' מאיר וכן אנו גרסין חכמים היינו ר' מאיר ופירש דמזוני איכא ביניהו דלרבנן אין לה מזוני והוא רבוי הנכלל במה שאמר לכל דבר ואע"פ שהם מודים שכל מגורשת ואינה מגורשת יש לה מזונות שהרי הלכה פסוקה היא כמו שביארנו בראשון של מציעא מ"מ הם מפרשים בזו שמגורשת ודאית היא לענין זה ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין וחכמים אומרין מגורשת ואינה מגורשת ושאלו בה היינו ר' יוסי דאמר בעילתה ספק ותירץ דלרבנן אית לה מזוני ומשום הכי קרו לה מגורשת ואינה מגורשת ולר' יוסי לית לה כלומר בעילתה ספק דוקא לענין אשם תלוי אבל למזונות מגורשת ודאית היא ולענין מזונות מיהא לא נתברר הלכה כמי אלא שנראין הדברים לדמותה למגורשת מספק דעלמא להתחייב במזונותיה:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום נתנה לו בתוך שלשים יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת אמר רשב"ג מעשה בצידן אחד שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי אוסתלתי ואבדה אוסתלתו אמרי חכמים תתן לו את דמיה אמר הר"ם פי' אמרו ותתן ר"ל שהיא נתגרשה מעכשו אבל יתחייב לה שתתן מה שהתנה עליה ולזה אם נתקרע הגט או אבד קודם שתקיים תנאה ואחר זה קיים אותו לא תצטרך גט אחר ואמרו בכאן ועד שלשים יום לא ירצה שהיא תתן לו אצל שלמות ל' יום ולא קודם ואמנם הכונה שתשלים אליו אותן בתוך זה הזמן ולא נקיש על זה הדין אם אמר לה הרי זה גיטיך על תנאי שתתני לי הבגד הפלוני ונאמר תתן דמיה או דבר שוה כמהו או יותר אבל יתחייב שתתן זה הדבר בעיני ורשב"ג יחלוק על זה הדין ואין הלכה כמותו:

אמר המאירי נחלקו בה בגמרא רב הונא ורב יהודה שלדעת רב הונא והיא תתן ולא שתפרש על כרחה שאין כופין לקיום תנאי אלא שאם יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה כמו שכתבנו בראשון של קדושין בשמועת התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אלא והיא תתן לכשתרצה וכשתתן תהא מגורשת משעת נתינה למפרע שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי ורב יהודה אמר לכשתתן כלומר שאין הגט חל כלל עד שתתן הואיל ולא אמר להם בפירוש מעכשו ושאלו בגמרא מאי ביניהו שהרי אף לרב הונא מכל מקום אינה מגורשת לגמרי עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי והשיבו דאיכא ביניהו נתקרע הגט או שאבד קודם קיום התנאי דלרב הונא הרי היא מגורשת ולרב יהודה אינה מגורשת והלכה כרב הונא אלא שלכתחלה לא תנשא עד שתתן כמו שכתבנו וגדולי המחברים שכתבו שתנשא לכתחלה אף קודם קיום התנאי לא נתבררו לי דבריהם אלא שאיפשר שלא אמרוה בנתינה אלא בתנאים דעלמא מפני שהם מחלקים בין תנאי של נתינה לתנאי דעלמא שכל תנאי שהוא שתתן היא לו שמא ימות או לא יקבל וכגון שיהא מטמין עצמו או לא יקבל מדעת ולדעת מה שכתבו הם עצמם דנתינה על כרחו גט פסול הוא אבל בשאר תנאים תנשא לכתחלה ומכל מקום אין הדברים נראין וכבר ביארנו מזה בכדי הצורך בפרק אחרון:

וכן בענין קדושין אמרו בשלישי של קדושין הרי את מקדשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא יתן ונחלקו בה גם כן רב הונא ורב יהודה שלרב הונא והוא יתן ר"ל לכשירצה ולכשיתן יתקיים התנאי למפרע ונעשית מקדשת משעת נתינה ור' יהודה אמר לכשיתן ר"ל שאין הקדושין חלים עד שיתן הואיל ולא אמר בהדיא מעכשו ושאלו בה א"כ מאי ביניהו והשיבו כגון שקבלה קדושין משני קודם קיום התנאי ואח"כ בא זה יקיים התנאי לרב הונא אין קדושי השלמת התנאי מפקעת קדושי שני לגמרי ולרב יהודה קדושי שני הוו קדושי והלכה כרב הונא והוא הדין בגט שאם קבלה קדושין מאחר קודם קיום התנאי לכשיתקיים התנאי מקדשת לשני כמו שפירשנו במקומו אלא שהתלמוד תפש בקדושין לשון קדושין ר"ל שפשטה ידה כו' ולגיטין לשון גט ר"ל נתקרע הגט כו':

על מנת שתתני מכאן ועד שלשים יום אם נתנה בתוך שלשים או ביום שלשים מגורשת שאין הכונה בסוף שלשים דוקא אלא באיזה יום שמכאן ועד שלשים ואם לא נתנה לו עד שעברו כל שלשים אינה מגורשת וכן הלכה:

אמר רשב"ג וכו' פירשו בגמרא דחסורי מיחסרא והכי קתני על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו איצטלית דוקא קאמר כלומר מדמין אותה למכאן ועד שלשים שפירשנו שאין הכונה דוקא בסוף שלשים אלא באיזה יום שמכאן ועד שלשים ואף כאן שתהא סבור לומר לאו איצטליתי דוקא אלא או איצטלית או דמיה אינו כן אלא איצטלית דוקא וכל שאינה נותנת לו איצטליתו אפי' אבדה והיא רוצה ליתן דמיה אין זה קיום התנאי כלל ורשב"ג סובר תתן לו דמיה ומעשה בצידן וכו' ואין הלכה כרשב"ג אלא איצטלית דוקא ואפי' נותנת לו איצטלית חשובה כמותה מדקאמר איצטליתי איצטליתו דוקא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם ואפי' רצת ליתן ליורשיו אינו כלום מאי טעמא לי ולא ליורשי קאמר וא"כ נתינה ליורשיו לאו קיום תנאי הוא והוא הדין אם אמר על מנת שאתן ומת הוא או מתה היא שאף אנו אומרין שאתן לה ולא ליורשיה או אתן אני ולא יורשי וגדולי הדורות מפקפקים לומר שאין קפידת נותן שוה לקפידת מקבל שהמקבל מקפיד על כל פנים שלא לקבל אלא הוא אבל נותן לא איכפת ליה אם לה אם ליורשיה אם הוא אם יורשיו ומכל מקום גדולי הרבנים כתבוה כדברינו וכן הדברים נראין שאף למקבל משעת מיתה ואילך מיהא דעתו על יורשיו ואפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי:

זה שביארנו בלא נתנה שזקוקה ליבם פירושו שמתיבמת ומפני שאינו גט כלל ואינה יכולה לומר הריני מזומנת לקיים התנאי ואיני יכולה וכן כתבוה גדולי המפרשים שכל שהתנאי תלוי במקבל כגון על מנת שתתן או שתעשה כך וכך אפי' נתעכב מחמת אונס אינו יכול לטעון אלו לא נאנסתי קיימתי אפי' בממון אבל כשתולה התנאי בעצמו כגון אם לא אבא או אם לא אתן וכיוצא בזה יכול לומר אונס עכבני בממון בכל שעיקר הדבר שהתנה מצוי בידו לקיימו אלא שסיבה אחרת מעכבתו אבל לא בגיטין ובתוספתא אמרו על מנת שתעלי באילן ונקצץ אינו גט ומה שאמרו בתלמוד המערב בעל מנת שתניקי נחתכו דדיה הרי זה גט לדעת רשב"ג נאמרה שסובר שכל עכבה שאינו הימנה הרי זה גט ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בזו של זקוקה ליבם שחולצת ולא מתיבמת מפני שמאחר שלא קבע לה זמן לא בטל הגט ואפי' נקרע הגט או אבד קודם שימות והרבה מפרשים נסכמים לדבריהם והדברים מתמיהים שמאחר שמת ונתברר שאי איפשר לתנאי להתקיים מה בין זה לתנאי שמכאן עד שלשים יום שכשעברו שלשים ולא נתקיים אינו גט כלל אלא שלשון זקוקה ליבם מוכיח כדבריהם אלא שאני אומר שמתוך שתפש ברישא אינה זקוקה תנא סופא זקוקה ושמא הם אמרוה ממה שאמרו במעכשו אם לא באתי לאחר שנים עשר חדש שאם מת בתוך שנים עשר חדש אע"פ שהגט גט לא תנשא במקום יבם עד שיעברו שנים עשר חדש אע"פ שנתברר שלא יבא ואינו דומה שבזו מכל מקום הוא מקפיד שלא להיות גט אלא לאחר שנים עשר חדש אבל מאחר שלא קבע זמן כל שנתברר שלא תתן לעולם הרי הוא כאלו הגיע הזמן ולא נתקיים ובתוספתא אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תפרחי באויר על מנת שלא תעלי לרקיע הרי זה גט ויש מפרשים בזו שאפי' אמר על מנת שלא תפרחי בתוך שלשים יום נשאת לאלתר ונראין הדברים שבזו אף בקבע זמן נשאת לאלתר שזו של שנים עשר חדש התנאי תלוי בו ומקפיד על הזמן והרי הוא כאלו אמר על מנת שלא תנשא עד לאחר שנים עשר חדש אבל בעל מנת שתתני מכאן ועד שלשים ומת בתוך שלשים למאי ניחוש לה:

וחכ"א מגורשת ואינה מגורשת חכמים היינו ר' יוסי דר' זירא איכא בינייהו דא"ר זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה לרבנן חייב לר' יוסי דאמר ספק המע"ה:

מתני' הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ע"מ שתתני לי מכאן ועד ל' יום נתנה בתוך ל' יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת ארשב"ג מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטיך ע"מ שתתנו לי אצטליתי ואבדה אצטליתו ואמרו חכמים תתן לו את דמיה. איתמר רב הונא אמר והיא תתן. פי' הגט קונה למפרע משעת נתינת הגט והיא תתן לו הזוזים ורב יהודה אמר לכשתתן פי' אין הגט קונה אלא לכשתתן לו הזוזים ולא למפרע משעת הגט מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שאבד קודם שתתן לו הזוזים. רב הונא אמר והיא תתן אינה צריכה ממנו גט שני תנאה הוי מקיימה תנאיה ואזיל שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם תתני לי מאתים זוז והילכך כל זמן שהיא נותנת לו מתקיים הגט למפרע ואם נקרע או אבד קודם נתינת הזוזים אין בכך כלום ורב יהודה אמר לכשתתן צריכה ממנו גט שני דלכי תתן הוא דהוי גיטא אבל השתא לא הוי גיטא דלית ליה כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והלכך אין הגט קונה אלא בשעת נתינת הזוזים ובעי' שיהא הגט קיים באותה שעה. וה"ה נמי אם בטל הגט קודם שתתן לו מאתים זוז לרב הונא אינו מבוטל דלמפרע מקיים גיטא כי יהבה ליה זוזים והלכך משהגיע גט לידה אינו מבטלו והכי אמרינן גבי אשה לענין קדושין דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אינה מקודשת וכך חזרה דאשה לגבי קדושין כחזרה דבעל לגבי גט וכן ש"מ שאמר מעכשיו אם מתי משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו דלכי מיית למפרע קונה הגט והלכתא כרב הונא דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ותניא כותיה הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אע"פ שנקרע הגט או אבד הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן. פי' דבעיא לקיומיה תנאה ולכי מיקיימא ליה הוי גיטא למפרע ועוד תניא הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה לו אינה זקוקה ליבם [לא] נתנה לו זקוקה ליבם רשב"ג אומר נותנת לאביו או לאחיו או לא' מן היורשין ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי ומר סבר לי ואפילו ליורשי אבל לכו"ע תנאה הוי ומיקיים תנאיה ואזיל והוי גיטא למפרע דאי לא הוי גיטא לאחר מיתה ואין הלכה כרשב"ג דאע"ג דאיפסקא הלכתא כותיה דוקא במשנתינו אבל בברייתא יחיד ורבים הלכה כרבים:

בא"ד כלומר אם לא יבא בסוף המלחמה ומשום עיגונא כו' עכ"ל ולכך באוריה אף שבא מן המלחמה מ"מ כיון שלא בא בסוף המלחמה נתקיים התנאי וכ"כ התוס' בפרק הזהב וק"ל:

בא"ד שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי בצנעה כו' עכ"ל מדברי התוספות בפרק הזהב היו עושין בצנעה כדי שלא יהיו קופצין על נשותיהם לנושאם וק"ל:

בד"ה אשם תלוי כו' ושמא אי הוה מספקא לן אם מת מאותו חולי כו' לר' מאיר מייתי נמי אשם כו' עכ"ל נראה דכתבו ושמא משום דמספקא להו בדר"מ אי בעי ר' מאיר חתיכה מב' חתיכות אי לאו וק"ל:

בד"ה א"ב שפשטה כו' המ"ל נמי שפשטה ידה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל האי שינויא ליכא לדעת ר"י כלל שכותב בהפוך הדף דאף רב יהודה דאמר לכשתתן דספיקא הוי ואם כן ליכא למימר האי א"ב כו' עכ"ל וכ"כ התוספות בפרק האומר וז"ל ולא רצה לשנויי א"ב שפשטה ידה כו' דא"כ היה צ"ל כו' לרב יהודה אינה צריכה גט משני כו' והא ליתא דאפילו לרב יהודה צריכא גט מספק כו' עכ"ל ומ"מ אין נראה דהתוס' בשני דבורים הסמוכים בזה אחר זה יהיו דבריהם בסתומים סותרים אבל התוספות דהכא ס"ל דמכל מקום המ"ל דא"ב לרב הונא מקודשת ודאי ולרב יהודה מקודשת מספק וא"ב אם פשטה ידה שוב וקבלה עוד קידושין מאחר דלרב הונא אינה צריכה גט ולרב יהודה צריכא גט מספק ואין זה תימה שהתוספות בב' מקומות דהיינו דהכא ודהתם סותרים שגם במה שכתבו התוספות הכא דה"מ לשנויי גבי קידושין א"ב שנקרע הגט כו' נראה מדבריהם שם דיש לדמות לנתאכלו מעות הקידושין ואין נראה לחלק בין נקרע שטר הקידושין לנאבדו ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ב כו' הוה מצי למימר נמי שפשטה כו'. נ"ב האי שינויא ליכא לדעת ר"י כלל שכותב בהפוך העמוד דאף לר' יהודה דקאמר לכשתתן ספיקא הוי וא"כ ל"ל האי איכא בינייהו ודו"ק עיין מה שפירשתי בפ' האומר דף ס"א (עי' במהרש"א):

בגמ' רמ"א בעילתו תלויה. לר"מ משמע לי' משעת נתינה [כפי' רש"י] ולא משעת סמוך למיתה ואין ברירה דא"כ היינו ר"י ולא יש ברירה דא"כ היתה ודאי א"א בין מת או לא ולר"מ לענין שאר דברים שהזכיר ת"ק נמי לאו אשתו הוא וכיון דמת איגלאי למפרע דמגורשת היתה ולר' יוסי יהיה מה שיהיה [בין מת ובין לא מת הרי היא כא"א לענין שאר דברים עד שעה הסמוכה למיתה] (מ) מ"מ רוצה לומר נ"מ לענין בעילה מדנקיט בלשונו בעילתו תלויה בעילתו ספק ולהכי לא אמר נמי נ"מ אם נקרע או נאבד הגט בינתיים ולזה אמר לשון מאי איכא וכו' ולא ר"מ היינו ר"י כדבסמוך חכמים היינו ר"י דאיכא בינייהו טובא רק מאי איכא לענין בעילה. ומדנקיט ר"מ לשון תלויה אע"ג דבלא מת לשניהם שוין דא"א היא ובמת ס"ל דפטור א"כ לא הול"ל לשון זה ואפשר דזה כוונת התוס' בד"ה אשם תלוי כו' ושמא אי הוי מספקא כו' לר"מ מייתי נמי אשם תלוי ולענין זה נקיט הך לשון:

גמ' חכמים היינו ר"י אין להקשות כלל לימא לחכמים ודאי ברירה וטעמייהו דמספקא להו אי כר"מ אי כת"ק וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה תנא בדר' יוסי ונ"מ אם אמר בפירוש שעה הסמוך למיתה תחול דאין זה קאי בלשון מגורשת כו' ועוד דלרש"י אין זה סברא כלל דא"כ הו"ל לפרש כן בר' יוסי דמתני' דקאמר נמי מגורשת ואינה מגורשת כו'. ולתוס' לא שייך לומר אין ברירה מדהוי גיטא לכי מיית וכמ"ש לעיל בד"ה תנא:

גמ' וצריכא כו'. אין כפל דעביד צריכותא מתני' דקידושין וגיטין אליבא דר"י למה לי תרוייהו מתניתין וכן אליבא דר"ה ל"ל תרוייהו:
באיכא בינייהו דקידושין מאריך בלישנא [בטעמייהו] טפי מאיכא בינייהו דגט אפשר לומר דלר"י הוי ספק קידושין עד שתתן וכמ"ש התוס' בסמוך ע"ב בד"ה אדמיפלגי ולזה לעיל בגט קאמר בפשיטות לר"ה א"צ גט לר"י צריך אבל בקידושין לר"י צריכה גט משניהם ולזה אמר לכי יהיב הוא דהוי קידושין ותופסין קידושין הראשונים ולא אמרי' כיון דקודם לנתינה קיבלה קידושין מאחר לא ליתפסו קידושין הראשונים אח"כ לכשתתן [משום ספיקא דשמא ע"מ מעכשיו] השתא מיהא לא הוי קידושין להכי תופסין נמי קידושי שני ודו"ק:

ברש"י בד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי וכו'. שלא תימא דלמא דכ"ע לכשתתן ופליגי בלי אפילו ליורשי לזה כתב דהוי גט לאחר מיתה:

ובתוס' קידושין הקשו דלמא לכ"ע לי אפילו ליורשי ופליגי בפלוגתא דר"ה ור"י ע"ש ואפשר לומר דא"כ טפי הו"ל לציורי פלוגתא מחיים וכגון שנקרע או נאבד הגט:

בתוס' בד"ה אשם תלוי כו' משעת כתיבה ואם לא וכו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה איכא בינייהו שפשטה כו'. עיין בקידושין בתוס' ובח"ש כאן ושם [דלפי מ"ש התוס' בסמוך דלר"י עד שתתן ספק א"כ אף לר"י צריכה גט מספק בפשטה ידה] וצ"ל שכוונתם הכא דלר"ה הוי קידושין ודאי ובא עליה על סמך אותן קידושין וא"צ עוד קידושין אחרים ולר"י הוי ספק קידושין ואינו רשאי לבעול על סמך אותן קידושין וא"ל לענין אם נתקדשה עוד מאחר לאחר שפשטה ידה וכו'. דממנ"פ לר"י נמי א"צ גט משני דאם חל גט למפרע א"כ תפסו קידושי הראשון ואין בקידושי שני ממש ואם לא חל רק לכשתתן א"כ שניהם לא תפסו אם לא שתצייר שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחד קודם נתינה ולאחר נתינה נתקדשה לאחר:

בא"ד הומ"ל איכא בינייהו שנקרע שטר קידושין אבל לא מצי למימר איכא בינייהו שנתאכלו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בעילתה תלויה. וה"ק לה ה"ז גיטך מעתה שאני בעולם. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אמר רבה. ומיהו י"ל שהיו מפרשים בהדיא שמהיום כו'. נראה דר"ל דאף לפר"ת י"ל שהיו אומרים בפירוש דכוונתם מהיום דוקא ולא מעת שאנו בעולם. או שהיו אומרים מיום כתיבתו וכ"כ התוס' להדיא בכתובות (ט ב) ודלא כמו שהוגה עה"ג לפי' הקונטרס:

תד"ה אשם. מגורשת משעת נתינה. כצ"ל:

בא"ד ושמא כו' לר"מ מייתי נמי א"ת. מש"כ המהרש"א דמספקא להו בדר"מ אי בעי חתיכה משתי חתיכות אישתמיטתיה גמרא דכריתות (יח) דמפורש שם דלא בעי ע"ש:

תד"ה ר"י. ולא בעי ר"י חתיכה מב"ח. עי' כריתות (יז ב) בתד"ה אר"י דכה"ג נקרא איקבע איסורא. וגם נראה לכאורה דזה דמי לעשה מלאכה בה"ש דמוצ"ש שכ' התוס' שם בדבור הקודם דחייב לכ"ע:

במשנה ואבדה איצטליתו. כצ"ל:

גמ' רשבג"א נותנת לאביו או לאחיו או לא' מן הקרובים. ראיתי מקשים ממ"נ אי יש לו אח הרי הוא קודם ליורשו ואינה יוצאה בנתינתה לא' מן הקרובים. ואי אין לו למה תתן כיון שאינה זקוקה ליבם. ול"נ דנ"מ שתפטר מן האיבול. או דלא תקרא קטלנית. ובירושלמי דמסיים בדרשב"ג והיא פטורה מן החליצה כו' ליתא בדבריו או לא' מן הקרובים:

שם וא"ר זירא כי הוינן כו'. נראה למחוק הו' וצ"ל אר"ז וכ"ה בקדושין וע"ש:

גמרא מאי ותתן כו', בקידושין (דף ס') עלה דמתני' דהתם אמרי' סתם ר"ה אמר והוא יתן ול"א מאי ויתן. ונ"ל דבשלמא הכא בגמרא אלו אמר פלוגתייהו סתם בדרך פלוגת' לדינא היה אפשר לומר דטעמא דר"ה לאו משום דע"מ הוי כאומר מעכשיו אלא משום דזמנו ש"ש מוכיח והיינו לל"ב דלעיל (דף עב) דאפשר דר"ה ס"ל לגמרי הלכה כר"י אף בע"פ מש"ה אמר מאי והיא תתן היינו דאמר כן ר"ה בדרך פירוש אמתני' אף דסתס מתני' ס"ל לעיל דל"א זמנו ש"ש מוכיח אעפ"כ אמרי' והיא תתן וע"כ משום דע"מ כמעכשיו. אבל בקידושין דמיירי אף בכסף דל"ל משום זמנו ש"ש הוא שפיר אמרי' בסתמא ד"ה והוא יתן כיון דליכא למטעי וק"ל:
ובזה מיושב דברי תוס' בשמעתין ד"ה א"ב. כ' דהומ"ל א"ב דנקרע שטר קידושין ובסוגיא דקידושין כ' תוס' סתם דלא הומ"ל א"ב דנאבדו דהא נתאכלו המעות קידושין מקודשת ולא הקשו דהומ"ל א"ב בשטר קידושין ונקרע. וע' במהרש"א ודבריו תמוהים. ולפי הנ"ל ניחא דבקידושין דאמרי' בסתם ר"ה אמר והוא יתן מש"ה אילו לא היינו מוצאים נפקותא רק בשטר קידושין ונקרע היה אפשר לומר דטעמא דר"ה משום זמנו ש"ש מוכיח אף דבשטר קידושין לא תקנו זמן מ"מ סתמא דמלתא כותבין זמן כמ"ש תוס' לעיל (דף יוד ע"א) ד"ה כי קתני. מש"ה הוצרך הש"ס למצוא נפקות' גם בקידושי כסף וכיון דגם בזה שייך פלוגתייהו מוכרח דטעמא דע"מ כאומר מעכשיו. אבל בסוגיין דאמרי' וכן נמי בקידושין ואתמר מאי ויתן דגם בקידושין נקט פלוגתייהו בפירוש דמתני' א"כ אף אי איירי בשטר קידושין מוכח דטעמא דע"מ כאומר מעכשיו דהא סתמ' דמתני' לא ס"ל כר"י דאמר זמנו ש"ש מוכיח כ' תוס' דהומ"ל דנ"מ בנקרע:

תד"ה א"ב. ולעיל גבי גט הומ"ל נמי שפשטה ידה כו'.
לפמ"ש הר"ן (בקידושין דף רל"ד) להקשות האיך אמרי' דא"ב דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הא לר"ה צריכין גט כדין א"א שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דהוי כאומרת גרשתני דאפי' שלא בפניו נאמנת להחמיר משום חזקה דאין אשה מעיזה בפניו (בסוף פ' המגרש). ותי' דהכא לא הוי כאומרת גרשתני די"ל דמה דקבלה קידושין מאחר דסברה שמא לא יקיים תנאי ולא יתן לה המעות ע"ש. א"כ מה הקשו תוס' דגבי גט לימא דא"ב פשטה ידה הא גם לר"ה צריכה גט דכיון דע"מ לאו כאומר מעכשיו ובודאי עדיין אינה מגורשת והוי א"א מעליא. וא"כ מה דפשטה ידה לקבל קידושין מאחר הוי כאומרת שגרשה בגט אחר לחלוטין או שאמרה מחולין לך ותתגרש מכאן ולהבא. וא"ל כיין דכבר נתן לה גט לחול לאחר זמן בתנאי הוי עכ"פ כמו קטטה ביניהם דאינה נאמנת לומר גרשתני דליכא חזקה דאין אשה מעיזה כמ"ש הרא"ש להדיא ביבמות (דף קטז) ע"ש, א"כ י"ל דאפי' קצת חזקה ליכא וא"נ אפי' לחומרא. ואי דעדיין יקשה על מה שפירש המהרש"א בכוונת תוס' דקבלה קדושין מאחר. מן עוד א' אחר קיום התנאי דלר"ה א"צ גט כיון דהקדושין הב' תפסי לא תפסי קידושין הג'. והא בזה הוי כמו א"א דעלמא דפשטה ידה. מ"מ י"ל דנ"מ דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. אחר קיום התנאי דהגט נתקדשה לאחיו של המקדש דלר"ה א"צ גט דאף אם גרשה זה הוי גרושת אחיו. והר"ן שהקשה היינו על לשון הגמרא דקבלה קידושין מאחר דהו"ל לומר דקבלה קידושין מאחיו. אבל מ"מ דברי המהרש"א נכוני' דהומ"ל א"ב בכה"ג:
ודע דמדברי הר"ן הנ"ל י"ל דנסתר ממ"ש הגט פשוט בספרו עזרת נשים הובא במ"ל דהך דינא דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. היינו רק בנשואה ולא בארוסה דיכולה להעיז ע"ש. א"כ מה הקשה הר"ן הא הכא מיירי רק בקדשה והיא ארוסה נימא בכה"ג גם לחומרא ל"ח כיון דליכא חזקה אע"כ דאין חילוק:

הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז. לפע"ד בהא כולי עלמא מודים דאין הוכחה מזמנו של שטר אלא שמהיום יתחיל זמן התנאי שמהיום בכל זמן שתתן מאתים זוז תתגרש ומשו"ה אי לאו דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא הוה מעכשיו ולפ"ז לרב יהודה איצטריך גטין דאי מקידושין ה"א התם אין זמן בשטר קידושי אבל בגט שיש בו זמן ה"א זמנו של שטר מוכיח קמ"ל אלא עדיפא מיני' קאמר ועוד הא דאמרינן כנ"ל היינו מהאי טעמא גופא כיון דלרחוקה קאתי. דעתי' מסתמא לזמן המאוחר וא"כ קאמר בקיצור דלרחוקה קאתי וק"ל:

שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר. כתבו ראשונים דלא שייך הכא למימר אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין חיישינן לקדושין חזקה אין אשה מעיזה פני' די"ל הכא לאו העזה היא דמצית למימר דחשבה בדעתה ע"מ כמעכשיו ולכשתתקיים תנאי תתגרש למפרע ולא הוה כאומרת גרשתני ע"ש. ואולי י"ל דהיינו דוקא בעל מנת דבין למאי דקיי"ל כמעכשיו דמי ובין למ"ד לאו כמעכשיו מ"מ אישה דלאו דינא גמירא יש לה התנצלות בכל אופן דלא הוה קבלת קידושין העזה דנימא דהוה כאלו אומרת גרשתני דליתא די"ל כנ"ל שטעתה בכוונת לשון על מנת. אבל בתנאי דאם נראה דפשוט בלשון העולם דלא חל כ"א בקיום התנאי אע"ג שכתבתי בשם הר"ן פ"ג דשבועות דיש אם דמפרשינן מעכשיו מ"מ בפשטיות לשון בא אינו כן ומשו"ה המגרש אשתו בתנאי דאם ועמדה ונשאת לאחר הוה כא"א דחוששין לקידושין ובזה י"ל פסק הרמב"ם רפ"ח דגירושין שכ' עליו הר"ן וה"ה שהיא תמוה ולהנ"ל י"ל. עיין פ"ד מאישות הל' י"ג וצ"ע:

בא"ד והא אמרינן הכא הרי היא כאשת איש לכל דבריה לפר"ת דקאי אמהיום אם מתי עכ"ל. ואע"ג דהתם מימרא דאמוראי היא הא דכל היוצא למלחמת בית דוד אפ"ה לא ניחא להו למימר דאליבא דר' מאיר איירי דאמר בשמעתין דמגורשת משעת נתינה או כר"י וחכמים דמגורשת ואינה מגורשת אלא כיון דמקרא דואת ערובתם תקח דרשינן לה וכן מקרא דואת אשתו לקחת לך לאשה דרשינן בפ' במה בהמה ליקוחין יש לך בה משום דאורי' גט כריתות כתב לאשתו וא"כ משמע להו דלכ"ע אית להו הנך דרשי ומש"ה קשיא להו לר' יהודא דמתניתין:

בא"ד אבל קשה דאפילו לפי' הקונטרס דהכא כו' מ"מ קשה דהא אילו לא נהרג אורי' היתה בת שבע אשת איש עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא באמת אמרינן להדיא בפ' במה בהמה גבי דוד שביקש לעשות ולא עשה וא"כ משמע אדרבא להדיא דאיהו מיהת לאיסורא איכוון דלא הוי ידע שיהרג אורי' בסוף והיינו דביקש לעשות וחטא לפי מחשבתו אבל מ"מ לא חטא באיסור אשת איש ממש כיון שנהרג בסוף במלחמה. ונראה דהתוספות סברי כשיטת רש"י ז"ל בפ' במה בהמה שמפרש פי' אחר בההיא דביקש לעשות שביקש לשכב עמה קודם קבלת הגט ולכאורה דברי תימה הן דקרא לא משמע הכי דלא הוי ידע לה מעיקרא עד אותו מעשה שהיתה על הגג ואמאי לא מפרש לה כדפרישית ונראה דרש"י ותוספות לא ניחא להו לפרש דעיקר ביאה היתה במחשבת איסור דעל זה לא הוי קאמר כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דבכה"ג חטא גמור הוא כדאשכחן בעובדא דר' חייא בר אשי דמצער נפשיה ואמר אנא מיהא לאיסורא איכווני אע"ג שהיתה ביאת היתר גמור באשתו ממש וכ"ש הכא לכך מפרשי בענין אחר שביקש לעשות קודם לכן וא"כ לא חטא כ"א במחשבה שלא באה כלל לידי מעשה וק"ל:

בא"ד ומיהו זה יש לומר כו' אלא כלומר אם לא יבא בסוף המלחמה ומשום עיגונא כו' עכ"ל. פירוש דעיקר הגט היה שמא יפול בשבי או יהרג ולא ימצאו עדים להעיד על מיתתו ותתעגן אשתו לעולם מש"ה התנו שאם לא יבא בסוף המלחמה יהא גט וכן פרש"י ז"ל להדיא בפ' במה בהמה ע"ש:

בא"ד ונראה לר"ת שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי כו' עכ"ל. ואכתי איכא למידק דסוף סוף אפילו בכה"ג לא הוי גט לאלתר אלא אם לא בא בסוף המלחמה והיינו מדאמר רב הונא לעיל בדף הקודם גיטו כמתנתו שאם עמד חוזר ומשמע דה"ה ליוצא בשיירא דלעיל בפרק התקבל דף ס"ה ע"ב במשנה משמע להדיא דיוצא בשיירא דינו כמסוכן וכ"כ התוס' שם להדיא בד"ה כדי לייפות כחו דעיקר מימרא דרב הונא בגיטו כמתנתו דמייתי התם בעובדא דגניבא היינו דיוצא בקולר דמי למסוכן ולמצוה מחמת מיתה וא"כ ממילא דה"ה ליוצא בשיירא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שאם לא נהרג אורי' אלא בא לביתו היה הגט בטל מעיקרו לרב הונא ואפילו לרבה ורבא דפליגי אדרב הונא היינו משום גזירה דרבנן אבל מדאורייתא ודאי לא הוי גיטא כדאיתא לעיל דף ע"ג בגמרא. מיהו לפר"ת דהכא ודאי לא קשה דאזיל לשיטתו לעיל דרב הונא דאמר גיטו כמתנתו לא קאי אלא אגט על תנאי ולא בסתם גט שכ"מ וא"כ ה"ה ליוצא בשיירא דהוי גט גמור אבל לשיטת החולקים לעיל על ר"ת כמ"ש לעיל דהרי"ף והרמב"ם ורוב המפרשים לא ס"ל כר"ת וא"כ אם נאמר דבההיא דהכא אכתי סברי כר"ת שכל היוצא למלחמה היו מגרשין בגט גמור כי היכי דתיתי להו שפיר האי דדוד ובת שבע א"כ ע"כ צריך לומר דבימי דוד נמי הוו סברי כרבה ורבא דלית להו הא דרב הונא דגיטו כמתנתו משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ואפקעינהו רבנן לקידושין ולפ"ז נלע"ד שזה היה כוונת דוד המלך ע"ה שאמר לאורי' רד לביתך והיינו כדפרישית לעיל דף ע"ג דהא דאפקעינהו רבנן לקידושין היינו משום דחכמים תיקנו בגט שכ"מ שיהא בלבו לגרשה לגמרי ואם יערער הבעל ויאמר שנתכוון בלבו לגרשה על תנאי אם ימות דהו"ל גילוי דעת ואומדנא דמוכח בהא אפקעינהו רבנן לקידושין ולזה נתכוון דוד שאורי' ילך לביתו ויבא בטענה זו שאם עמד חוזר ומסתמא בת שבע שכבר הרגישה לעצמה שהיא הרה לדוד מסתמא לא תרצה לשוב לאורי' ותתעצם בטענותיה שהיא מגורשת גמורה כתקנת חכמים נמצא דמצד הערעור של אורי' יפקיעו חכמים קידושין מיניה כדפרישית וא"כ תהא פנויה גמורה למפרע ותחזור ביאת דוד להיתר מעיקרו כן נראה לי או שנאמר דהנהו דלית להו הא דר"ת בההיא דגיטו כמתנתו בההיא דהכא נמי לא סברי כוותיה אלא שהיו מגרשין על תנאי דדא ודא אחת היא לשיטה זו ובאמת לרבינו תם דהכא נמי אין מוכרח לומר דהכל היו מגרשין לגמרי דמהיכא תיתי ודאי ניחא להו טפי לגרש על תנאי אלא דלאו כ"ע דינא גמירי לגרש על תנאי שיש בהן כמה חילוקי דינים והיו צריכין לגרש בפרהסיא בפני מאן דגמירי דיני תנאי ומש"ה יש שהיו מגרשין לגמרי ובצינעא והכי הוי גט דאורי' לר"ת. וע"פ הדברים האלה נלע"ד שזה כוונת הפסוק דאמר נתן הנביא לדוד מדוע בזית דבר ה' לעשות הרע ודרשו חכמים שביקש לעשות ולא עשה ודרשו עוד את אורי' הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה וקשיא לן מכדי מעשה דבת שבע קדים להריגת אורי' מ"ש דמקדים קרא הריגת אורי' ברישא תו קשיא לי למה לא דנו דוד לאורי' בסנהדרין ולדרכינו אתי שפיר דבאמת גירש אורי' בגט גמור בלא תנאי אבל דוד הוי סבר שגירש על תנאי אם ימות במלחמה דסתמא דמילתא הכי הוא כדפרישית וא"כ אם היה דנו והמית ע"פ סנהדרין נמצא שלא נתקיים התנאי של אורי' כיון שלא מת במלחמה וכדאמרינן לעיל בדף הקודם הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש אין זה גט לכך ציוה דוד לאורי' שיחזור למלחמה וציוה ליואב שיסבב מיתתו ע"י מלחמה כיון דבאמת חייב מיתה דמורד במלכות הוי וכדי שיתקיים התנאי למפרע שיהרג במלחמה ויהיה גט ועל זה הענין הוכיח הנביא ולא היה מקום להוכיחו על מעשה דבת שבע כלל לא במחשבה ולא במעשה כיון דבאמת לא גירש אורי' על תנאי כלל אלא בגט גמור ומש"ה הוכיחו בזה הסדר את אורי' הכית בחרב ולא דנתו בסנהדרין ע"כ מחשבתך ניכר' מתוך מעשיך שהיית סבור שגירש על תנאי אם ימות במלחמה נמצא דבזה בזית דבר ה' לעשות שביקש לעשות ולא עשה כיון דלפי דעתך שהיה גט על תנאי חטאת בחטא גמור במחשבת ביאת איסור כקושית התוס' כאן שאם לא נהרג אורי' היתה בת שבע א"א גמורה אבל לפי האמת את אשתו לקחת לך לאשה דלפי האמת בשעה שלקחת היתה מותרת לך כאשתך גמורה כיון שהיה גט גמור כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב ג"כ הא דאמרינן בפ' במה בהמה רבי דאתא מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד פירוש לשון מהפך דייק כיון דקרא שלא כסדרן כתיבי דמעשה דבת שבע הוי ברישא ע"כ מוכח דלא חטא אלא שביקש לעשות ולא עשה והיינו כדפרישית דלפי מה שעלה על דעתו חטא מיהא במחשבה ובדרוש הארכתי וכאן לא באתי אלא לפרש לפי שיטת התוס' ודוק היטב כי נכון הוא:

בד"ה ר"י אומר כו' ולא בעי ר"י חתיכה משתי חתיכות כו' עכ"ל. אין זה מוכרח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות שכתב דהיכא דאיקבע איסורא לא בעינן חתיכה משתי חתיכות וכתב שם להדיא דספק גירושין מיקרי איקבע איסורא כיון שהיא בחזקת א"א ע"ש:

גמרא מאי ותתן רב הונא אמר והיא תתן ר"י אומר לכשתתן. ויש לדקדק מאי טעמא דר"י דנהי דסבר דע"מ הוי כמו אם אפ"ה לפמ"ש התוס' לעיל בדף ע"ב בד"ה הכי אמר רב דקי"ל הלכה כר"י אפי' בגיטין דזמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ אפילו בתנאי דאם נתגרשה למפרע אם נתקיים התנאי בסוף ולא מסתבר למימר דר"י פליג אדרב רביה אם לא שנאמר דר"י סבר דרב גופא לא קאמר הלכתא כר' יוסי אלא בתנאי שבכתב ולא בעל פה וכי האי לישנא דאמרי' לעיל דלרב הונא נמי מספקא ליה אי אמר רב בעל פה או לא ואפשר דלר"י פשיטא ליה או שנאמר כשיטת ה"ה בפרק ח' מהלכות גירושין דלא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא לענין תנאי דאם מתי או לאחר מיתה ולא לענין שאר תנאים ואע"ג דרבותינו התירו לינשא בתנאי דאם לא באתי דמייתי הש"ס לעיל דסברי כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח מיהו אנן לא קי"ל כרבותינו בהא כדאמר ר' יוחנן סוף פירקין ואפשר דהיינו נמי טעמא דר"י דאמר הכא לכשתתן כנ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין ולעיל גבי גט הומ"ל נמי דאיכא בינייהו שפשטה ידה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי לא פסיקא ליה לתלמודא לומר לעיל דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקיבלה קידושין דלרב יהודא דאמר לכשתתן לא תפסי קידושין כלל דמאן יימר דהכי הוא דהא לכולהו לישני לעיל משמע מיהא דלרב הונא מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בע"פ דזמנו של שטר מוכיח או לא ולרבא לחד לישנא פשיטא ליה וא"כ משמע דרב יהודא דאמר לכשתתן משום דע"מ הוי כאם מ"מ בתנאי דאם גופא אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר קודם שנתקיים התנאי הוי מיהא ספק קידושין דלמא הלכה כר"י נמי אפילו בע"פ ואף לשיטת ה"ה שהבאתי בסמוך דלר' יוסי גופא לא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא בתנאי דמיתה אכתי לא פסיקא לתלמודא לומר לענין גט דלר"י לא תפסי קידושין כלל דלמא סבר ר"י כרבותינו דהתירו אפילו בתנאי דאם לא באתי משום דזמנו של שטר מוכיח אלא דלדידהו פשיטא להו ולר"י מספקא ליה בתנאי שבע"פ ואפשר דאפילו רבי יוחנן דקאמר דלא הודו כל סייעתו לרבותינו דאינהו ר"י נשיאה וחבריו בסוף פירקין מסתבר למימר דהיינו לענין דלא הוי גט ודאי אבל לעולם מידי ספיקא לא נפקא כדמספקא לרב הונא אף ללישנא קמא ולרבא ללישנא בתרא ובהכי א"ש טפי דלא מסתבר לומר דשלשה מחלוקות בדבר וכמו שאפרש עוד לקמן בשמעתין ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל. נמצא דלפ"ז לא שייך האי איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה קידושין לענין גט כלל דזמנו של שטר מוכיח והו"ל מיהא ספק קידושין ואפי' לר"י בעיא גט משא"כ לענין קידושין דלא שייך זמנו של שטר דאפי' בקידשה בשטר אמרינן ביבמות דף ל"א דלא תיקנו זמן בקידושין ודברי התוספות בזה צריכין עיון ואף אם נפרש כשיטת מהרש"א ז"ל דאפי' היכא דלר"י הוי ספק גירושין אפ"ה שייך האי איכא בינייהו אי הוי ספק קידושין או ודאי קידושין אלא דאפ"ה יש לתמוה דהתוס' לקמן שכתבו דלר"י הוי ספק גט לא מייתי כלל האי טעמא דזמנו של שטר מוכיח. ובר מן דין יש מקום אתי עוד לפרש ולומר דלרב יהודא נמי דאמר לכשתתן אפ"ה מעיקרא בימים שבינתיים הו"ל כמגורשת ואינה מגורשת ותפסי בה קידושין מספק והיינו לשיטת רש"י ז"ל בעמוד הקודם דהא דקאמר רבי יוסי בתנאי דמהיום אם מתי דבימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת היינו משום דקי"ל אין ברירה דהתנאי תלוי בדעת אחרים א"כ נראה דה"ה בתנאי דע"מ שתתן מאתים דהו"ל נמי תולה בדעת אחרים ובימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת דשמא תקיים התנאי מיד ואפי' אם לא קיימא אכתי הוי ספק דאין ברירה ומכ"ש למאי דמסקינן לקמן דהבעל אינו יכול לומר מחולין לך א"כ התנאי אינו בידו ודמי לתנאי דמיתה לענין ברירה אלא דיש לחלק וצ"ע. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות גירושין דאפילו בתנאי דאם דלכ"ע אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי ואפ"ה כתב דהיינו לענין אם נקרע הגט או נאבד אבל לענין שתינשא לאחר כתב דלכתחילה לא תינשא אבל אם ניסת קודם שנתקיים התנאי לא תצא אם תקיים התנאי אח"כ וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין על מנת לרב יהודא דודאי לא גרע מאם לרב הונא וא"כ בימים שבינתיים הו"ל מיהא קידושי ספק אם קיבלה מאחר. ונלע"ד הדבר ברור שמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה מדלא קאמר האי איכא בינייהו ומע"מ לר"י שמעינן לתנאי דאם לכ"ע וכדבעינן למימר לקמן אי"ה אלא שבעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל תמהו עליו שלימים וכן רבים וכל מפרשי דבריו נלאו למצוא פתח בטעמא דמילתא. ולכאורה היה נלע"ד לפרש טעמו של הרמב"ם ז"ל כדפרישית בשיטת רש"י ז"ל משום דקי"ל אין ברירה והו"ל ספק מגורשת בימים שבינתיים אלא דא"א לומר כן דא"כ הו"ל ספק מגורשת מדאורייתא ואם ניסת תצא כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפרק עשירי ומה"ט נמי לא מצינו לפרש דבריו דמספקא ליה אי זמנו של שטר מוכיח וליישב כל מה שהוכיחו מפרשי דבריו דפשיטא ליה דלא אמרינן בגיטין זמנו של שטר מוכיח ועלה בידי אלא דאכתי קשה א"כ הו"ל ספיקא דאורייתא ואם ניסת למה כתב דלא תצא והנלע"ד ביישוב דבריו אפרש בסוף הסוגיא בעזה"י כאשר הורוני מן השמים ודו"ק:

גמרא עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי כו' דכ"ע מיהא תנאי הוי תיובתא דרב יהודא פירש"י דאי לכשתתן קאמר נהי דלי ליורשי משמע הו"ל גט לאחר מיתה עכ"ל. ואף למאי דפרישית בסמוך דלרב יהודה נמי קודם שתתן הוי ספק מגורשת אם נתקיים התנאי בסוף וכ"כ התוספות בד"ה אדמיפלגי אפ"ה מקשה הכא שפיר דהא תנא קמא גופא לא קאמר אלא לא נתנה זקוקה ליבם משמע דלרשב"ג דנותנת לא' מן היורשים אינה זקוקה כלל ומותרת לשוק אלמא דבודאי מגורשת מחזקינן לה למפרע ועיין מ"ש התוספות בקידושין ד' ס' ע"ב בד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי אבל אכתי קשה לפי מאי דפרישית בסמוך מאי מקשה הכא תיובתא דרב יהודא דנהי דלא סליק אדעתא דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אכתי איכא לאוקמי האי ברייתא כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ורב יהודא ע"כ לית ליה הא דרבי יוסי או דמספקא ליה ולכאורה היה נראה מכאן כשיטת הרב המגיד שהבאתי בסמוך דלרבי יוסי גופא לא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא לענין תנאי דמיתה ולא לענין שאר תנאים וכן נראה לכאורה ממה שכתבו התוספות בד"ה רב הונא אמר והיא תתן וכן הלכה דקי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומאי איצטריכו להאי טעמא הא בלאו הכי כתבו התוספות לעיל דף ע"ב דהלכה כרבי יוסי אף בגיטין דזמנו של שטר מוכיח וא"כ בלא עידי מסירה ואפילו בתנאי דאם נמי אית לן למימר והיא תתן ובשלמא אדרב הונא גופא דאיצטריך למימר בסמוך כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי היינו משום דמשמיה דרבי קאמר ליה ורבי ע"כ פליג בהדיא אדרבי יוסי ולית ליה דזמנו של שטר מוכיח כדאמרינן לעיל כזה גט דקאמר רבי למעוטי דרבי יוסי וכמו שאפרש בסמוך ועוד דלרב הונא גופיה משמע לעיל דמספקא ליה אי הלכה כר"י בעל פה ומשום הכי איצטריך ליה למימר האומר ע"מ כאומר מעכשיו ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והגאונים דההיא דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו היינו נמי לענין דלא בעינן תנאי כפול כמו שאפרש לקמן בהא דאתקין שמואל משא"כ לשיטת התוספות שפסקו לעיל בהדיא כרבי יוסי אפי' בע"פ א"כ למה הוצרכו לפסוק הלכה כרב הונא משום דאומר ע"מ כאומר מעכשיו ותיפוק ליה משום זמנו של שטר אע"כ דקיימי בשיטת הרב המגיד. אלא דא"א לומר כן דבסוף פירקין כתבו להדיא בד"ה הכל מודים לכשתצא דלרבי יוסי הוי גט ואינו גט אלמא דלהתוספות איירי ר"י בכל התנאים וכך נראה עוד ממה שכתבו לעיל דף ע"ב דהא דתקין רב מיומא דנן ולעלם היינו לשופרא דשטרא ולא כתבו שהוצרך לתקן משום תנאי דאם לא באתי וכיוצא בזה אע"כ דלא נחתו התוספות לסברת ה"ה ולא שני להו לענין זמנו של שטר בין תנאי דמיתה לשאר תנאים ולפ"ז ע"כ דמה שהוצרכו כאן לפסוק דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו היינו לענין קידושין דלא שייך בהו זמן ונ"מ נמי לענין גיטין גופא היכא שאין כתוב בו זמן דבדיעבד הוי גט ואם ניסת לא תצא כדאיפסקא הלכתא לקמן סוף פרק המגרש ומש"ה הוצרכו לפסוק שאם גירשה בע"מ ואין בו זמן אפ"ה מגורשת לאלתר ותפסי בה קידושין כן נ"ל בשיטת התוספות אבל בסוגיא דשמעתין הקושיא במקומה מאי מותיב אדרב יהודא מברייתא האיכא לאוקמי ברייתא כרבי יוסי ורב יהודא כרבנן דרבי יוסי ואפילו לפי שיטת ה"ה אכתי איכא לאוקמי ברייתא דהכא כרבותינו דהתירו לינשא בתנאי דאם לא באתי סוף פירקין מה"ט דזמנו של שטר והנלע"ד ביישוב קושיא זו דלא מייתי בשמעתין הא מילתא דזמנו של שטר מוכיח נראה לי שיש ליישב לפי שיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דלא שייך הא מילתא דזמנו של שטר מוכיח בלכשתצא וכמו שהארכתי בעה"י לעיל דף ע"ג ע"ב דאף על גב דללישנא קמא דרב הונא משמע דאפילו בתנאי דלאחר מיתה שייך זמנו של שטר מוכיח היינו משום דאין גט לאחר מיתה וכמו שכתבתי שם בטוב טעם ע"ש וא"כ אף אנו נאמר דבעל מנת נמי לא שייך לומר כן אלא דוקא בתנאי דאם משום דשני לשונות משמע ובאמת אפילו בלשון המקרא מצינו הרבה אם שהוא לשון תנאי כגון אם בחקותי תלכו והרבה כיוצא באלו ומצינו ג"כ אם שהוא לשון קביעות זמן כגון ואם יהיה היובל שמשמש לשון כשיהיה היובל וכמו שהביא רש"י ז"ל בפירוש התורה הרבה אם כיוצא באלו ומש"ה אמרינן דזמנו של שטר מוכיח שהוא לשון תנאי משא"כ בלשון על מנת שהוא לשון חכמים אפשר דלא שייך לומר שני לשונות משמע אלא לרב הונא הוא לשון תנאי בהחלט ולרב יהודא הוא לשון קביעות זמן לכשתתן דהיינו כמו לאחר דתו לא שייך זמנו של שטר מוכיח כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין אלא דמלשון התוספות סוף פירקין וכן מלשון רש"י ז"ל במס' עכו"ם פרק אין מעמידין דף ל"ו משמע להדיא דאפילו בלכשתצא חמה נמי שתי לשונות משמע ואמרינן לרבי יוסי זמנו של שטר מוכיח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בוודאי לא גרע ע"מ לרב יהודא מלשון לכשתצא דהיינו לכשתתן מיהו לקמן בסוגיא דע"מ שתחזירי את הנייר אפרש בזה ענין אחר יותר מרווח ע"ש. עוד עלה בלבי לפרש דלמאי דלא סלקא אדעתיה דהמקשה דאומר ע"מ כאומר מעכשיו א"כ מסתמא בעינן תנאי כפול בכל תנאי דע"מ דאי לא כפליה לתנאי המעשה קיים והתנאי בטל אע"כ דלרב יהודא בדכפליה לתנאי איירי ואם כן לא שייך לומר שני לשונות משמע כמו שאפרש לקמן בהא דאתקין שמואל לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים ז"ל אלא דשיטת התוספות אינו כן כמו שיבואר שם וכן לפי שיטת הרמב"ם ז"ל צריך ביאור כמו שאפרש שם וא"כ האי דשמעתין צריך עיון ודוק היטב:

ומטמא לה. אי כהן הוא: שאינה צריכה הימנו גט שני. אם מת דסמוך למיתה הוי גט: בעילתה תלויה. הדבר תלוי עד שימות או עד שיעמוד מחולי זה אם מת מן החולי הבא עליה פטור דלר' מאיר משמע ליה מעת שאני בעולם היינו משעת נתינה וה''ק לה ה''ז גיטך מעת שאני בעולם אם מתי הלכך כשמת איגלאי מילתא דגרושה הואי בשעת ביאה ואם לא מת הבא עליה בחטאת: רבי יוסי אומר בעילתה ספק. לכשימות דמשמע ליה מעת שאני בעולם ומיהו מספקא לן על שעת ביאה אי גרושה הואי אי לא שמא זו היא שעה הראויה ליסמך למיתה שמא אינה זו ואינה גרושה הילכך אם ימות מביא הבא עליה אשם תלוי ואם לא ימות בחטאת ודאי: מגורשת ואינה מגורשת ובלבד שימות. והיינו נמי כרבי יוסי דמייתי אשם תלוי דספיקא משוו לה ולקמן מפרש מזוני איכא בינייהו: לא מייתי אשם תלוי. אם ימות אלא פטור לגמרי כדפרישית לעיל: ולר' יוסי. אם ימות מביא זה אשם תלוי: איכא בינייהו דר' זירא. כלומר איכא בינייהו מזוני וכדר' זירא ולא דפליגי בדר' זירא דתרוייהו אית להו דרבי זירא ומשום הכי לא קרי לה רבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת דקסבר לית לה מזוני ואע''ג דר' יוסי דמתני' תנא מגורשת ואינה מגורשת תרי תנאי ואליבא דרבי יוסי והיינו חכמים דברייתא: מתני' מעשה בצידן. בגמ' פריך מאי תנא דתנא מעשה: גמ' שנתקרע הגט. קודם מתן מעות: והיא תתן. תנאי בעלמא הוא וכי מקיימא ליה איגלאי מילתא דמשעת נתינה גיטא הוי דכל ע''מ מעכשיו הוא וע''מ כן דליקיים: צריכה גט שני. דלכשתתן כבר אזל ליה גיטא: שפשטה ידה כו'. קודם מתן מעות: מקיים תנאיה ואזיל. והוו קידושיו קידושין למפרע ושל שני אינו כלום: דלקרובה קאתי. הילכך מעכשיו קאמר לה משעה שחפץ בה: אבל גט דלרחוקה קאתי. ומסתמא בקושי הוא מגרשה הילכך לכשתתן קאמר וקסבר אדהכי והכי מפייסנא לה: לא כסיף למתבעה. מעותיו הילכך לא צריך ליה למתלי גיטא במתן מעות ומעכשיו קאמר לה: ולאחר לא תנשא עד שתתן. דדילמא לא יהבה ונמצא גט בטל: נתנה. לפני מותו אינה זקוקה ליבם: לא נתנה זקוקה ליבם. ולא סגי לה ליתן ליורשים: ומ''ס. ר''ש: לי. משמע אפילו ליורשים כשאיני: אבל דכו''ע תנאה הוי. ולא תלה הגט בשעת מתן מעות דאי לכשתתן קאמר נהי נמי דלי ואפילו ליורשי משמע מיהו הוה ליה גט לאחר מיתה: כאומר מעכשיו דמי. דה''ק מעכשיו יהא גט ע''מ שתקיימי התנאי: לא נחלקו. אלא במהיום ולאחר מיתה דרבנן מספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי ולרבי ודאי תנאה הוי:

אם ימות במלחמה והא אמרי' הכא הרי היא כאשת איש לכל דבריה לפי' ר''ת דקאי אמהיום אם מתי ומיהו [לפי' הקונטרס] י''ל שהיו מפרשין בהדיא [שמהיום] תהיה מגורשת אבל קשה דאפילו לפירוש הקונט' דהכא דבמהיום מתי הויא מגורשת לאלתר משעת נתינה מ''מ קשה דהא אילו לא נהרג אוריה היתה בת שבע אשת איש ועוד קשה דאם לא היה נותן גט אלא על תנאי אם ימות א''כ מאי כל היוצא הלא לא היה צריך תנאי זה אלא למי שאין לו בנים ויש לו אח ומיהו זה י''ל דלאו דווקא נקט אם ימות אלא כלומר אם לא יבא בסוף המלחמה ומשום עיגונא ונראה לר''ת שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי בצינעא וכשהיה חוזר מן המלחמה היה כונסה והיתה בת שבע פנויה והא דאמרי' בהזהב (ב''מ דף נט.) מוטב שיבעול אדם ספק אשת איש ולא ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מדוד קרי לה ספק אשת איש אע''ג שהיתה פנויה גמורה לפי שגרשה בצינעא ולא היה ידוע לעולם אם היא מגורשת אם לאו: אשם תלוי איכא בינייהו. דלר''מ דאמר בעילתה תלויה לא מייתי אשם תלוי אלא הדבר תלוי ועומד אם מת מאותו חולי מגורשת משעת כתיבה ואם לא מת חייב חטאת ושמא אי הוה מספקא לן אם מת מאותו חולי אם לאו היה לר''מ מייתי נמי אשם תלוי: רבי יוסי אומר בעילתה ספק. ומביא אשם תלוי ולא בעי ר' יוסי חתיכה משתי חתיכות וה''נ סבר בס''פ דם שחיטה (כריתות דף כג.): רב הונא אמר והיא תתן. וכן הלכה דקיי''ל כרבי דכל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי דבפ' קמא דקידושין (דף ח.) פסקינן הלכתא כר''א דאמר התקדשי לי במנה. ונתן לה מנה חסר דינר הרי זו מקודשת וישלים דכמאן דאמר ע''מ דמי כדרב הונא אמר. רב דכל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי: איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה כו'. ולעיל גבי גט הוה מצי למימר נמי שפשטה ידה כו' וה''נ הוה מצי למימר שנקרע שטר קידושין אבל לא מצי למימר שנתאכלו מעות של קדושין דאע''ג דנתאכלו מקודשת דברשות' דידה קא מתאכלי כדאמרינן בריש האומר (קדושין דף נט.):