גיטין עא ע"א

דף עא - א

אלא הדברים הראוים לימות החמה ולימות הגשמים ששואלים אותו אם מעונין בהם, היינו בפירי שאינם מצויים באותה עונה של השנה, שאם עונה על השאלה בהרכנת "הן" סימן שאין דעתו צלולה.

אדם פיקח שכנס אשה בקידושין גמורים, ואחר כך נתחרש או נשתטה. הדין, שאינו יכול לגרש את אשתו לעולם, לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי פיקח.

אמר רב כהנא אמר רב:

אבל אם הוא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, שיודע לכתוב לשלוחים על הקלף: אתם פלוני ופלוני, כתבו ותנו גט לאשתי.

הרי הוא פיקח גמור, ואם מסר להם ציוויו בכתב כותבין ונותנין גט לאשתו.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיענו] רב?

הלוא כבר תנינא: מי שהיה פיקח ונשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו! משמע שאפילו אם אינו יכול אלא רק לרמוז, ראוי הוא לגרש, וכל שכן באופן שהוא יכול לדבר מתוך הכתב ^[1].

אמר ליה רבי זירא: וכי ממשנה האומרת שמועיל גירושין באלם השומע ואינו מדבר קאמרת [אמרת] להוכיח את דינו של רב שמועיל גירושין בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אלא מתוך הכתב? והרי אין ללמוד מאלם לחרש.

כי שאני [שונה] אלם, כיון שהוא שומע, הרי הוא כפיקח לכל דבר. מה שאין כן חרש, שאינו שומע ואינו מדבר, שאם אינו יכול לדבר מתוך הכתב - ברמיזה בלבד אינו ראוי לגרש.

ואם רב לא היה משמיענו שחרש היכול לדבר מתוך הכתב, ראוי הוא לגרש, לא היינו יודעים זאת ^[2].

והחילוק שבין אלם לחרש, שנינו בברייתא: דתניא:

חרש המדבר ואינו שומע - זהו חרש,

שומע ואינו מדבר - זהו אלם,

וזה וזה - גם המדבר ואינו שומע וגם השומע ואינו מדבר, הרי הן נחשבים כפקחין לכל דבריהם ^[3].

מבואר בברייתא שאלם נחשב לפיקח לכל דבריהם, וחרש זה המובא כאן בברייתא אינו החרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה, כי חרש זה - פיקח הוא לכל דבר, אלא החרש שדברו בו בכל מקום, ושעליו דיבר רב, הוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר ^[4].

רואים מהברייתא, שחלוק אלם מחרש שדיבר בו רב כהנא.

והוינן: וממאי [ומנין] דמדבר ואינו שומע זהו הנקרא חרש, ושומע ואינו מדבר זהו הנקרא אלם?

ומבארינן: דכתיב: "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" [תהלים לח יד]. אם כן מבואר בפסוק, שאדם שאינו שומע נקרא חרש, ואדם שאינו מדבר נקרא אלם.

ואי בעית אימא, לשון אלם הוא כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים]: אישתקיל מילוליה [נלקחו דבריו], ו"אלם" הוא קיצור של "אישתקיל מילוליה" בראשי תיבות.

אמר רבי זירא: אי קשיא לי בדברי רב כהנא אמר רב הא קשיא לי, דתניא בברייתא: כתוב בתורה לגבי עונשו של היודע עדות בחברו ונשבע שאינו יודע: "אם לא יגיד ונשא עוונו" [ויקרא ה א] וצריך להביא קרבן שבועת העדות.

לומדים מלשון הכתוב למעט: פרט לאלם שאינו יכול להגיד העדות בפיו.

שאם יודע עדות והשביעו אותו שאינו יודע עדות והרכין בראשו שאינו יודע, פטור מן הקרבן ^[5].

ולפי רב כהנא, קשה אמאי נתמעט מהגדה אם אינו יכול לדבר? הא יכול עדיין להגיד מתוך הכתב. אלא משמע מהברייתא, שהגדה בכתב אינה נחשבת הגדה, ושלא כדברי רב כהנא אמר רב.

אמר ליה אביי: עדות קאמרת [וכי אמרת] להוכיח מעדות שהגדה בכתב אינה נחשבת הגדה?

הרי אין להוכיח מעדות לגט!

כי שאני [שונה] עדות, דרחמנא אמר שצריכים למסור העדות מפיהם.

שכתוב "על פי שני ^[6] עדים" [דברים יט טו] - ולומדים מזה למעט, שלא יכולים להעיד עדות מפי כתבם בבית דין ^[7].

ולכן בעדות, רק בפה נחשבת הגדה ^[8].

מה שאין כן בגט שאין גזירת הכתוב של "מפיהם - ולא מפי כתבם", גם הגדה בכתב נחשבת להגדה ^[9].

ומקשינן: מיתיבי שנינו בברייתא: כשם שבודקין אותו את מי שנשתתק לגיטין על ידי הרכנת הראש, כך בודקין אותו למשאות ולמתנות [למקח וממכר] בנכסיו, ולעדיות ולירושות.

קתני מיהת [נשנה בברייתא על כל פנים] עדיות, משמע שהוא יכול גם להעיד אף שאינו מדבר, והרי נאמר לעיל שיש גזירת הכתוב שעדות נמסרת רק בפה? אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת: מה שכתוב בברייתא שהאלם כשר לעדויות, הכוונה בעדות אשה, שמעיד שמת בעלה כדי שתוכל להנשא.

דאקילו בה רבנן, באופנים שונים כדי שתוכל להנשא, ובה הקילו לקבל עדות של אלם מפי הכתב.

אבל בשאר עדויות שהם מן התורה, לא ניתן למסור העדות מפי הכתב.

ופרכינן: והא קתני ירושות! משמע שאלם יכול להעיד אף על ירושה, שהוא דין ממון ועדותו מן התורה.

ומתרצינן: אמר רבי אבהו: לא מדובר בעדות שמעיד על נכסי אחרים, אלא מדובר בנכסי עצמו, ו"ירושות" הכוונה לירושת בנו הבכור, שמעיד בכתב אם רצה לשנות את משפט הירושה ולהשוות את בנו הבכור כשאר האחין ^[10].

ופרכינן: קתני מיהת [נשנה בברייתא על כל פנים], שהוא ראוי למשאות ולמתנות, מאי לאו [האם אין הכוונה] שהוא ראוי למקח וממכר לעלמא [לאחרים] והיינו להעיד עליהם בכתב?

ודחינן: לא, מדובר במקח וממכר לדידיה [לעצמו], ולא מדובר בעדות.

ומקשינן: מיתיבי ממה ששנינו: חרש, לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו לחשבו כפיקח, אלא לענין מקח וממכר במטלטלין,

אבל לא החשיבוהו כפיקח לענין גיטין, באופן שקידש את אשתו קידושין גמורים כשהיה פיקח.

וקשה על דברי רב כהנא שאמר שנחשב כפיקח לגרש בכתב ידו.

ומתרצינן: מחלוקת תנאי היא.

דתניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל:

במה דברים אמורים שאין סומכים על כתב ידו של החרש לגיטין - בחרש מעיקרו, שאין לו כתב יד של דעת, כיון שמימיו לא היתה דעתו צלולה ^[11].

אבל אם היה פיקח שלמד לכתוב בדעה צלולה, ונתחרש אחר כך - הוא כותב את הגט והן חותמין.

וכדעת רבן שמעון בן גמליאל סובר רב כהנא.

ומקשינן: וחרש מעיקרו לא יכול לכתוב גט?

והרי שנינו ביבמות: כשם שכונסה החרש ברמיזה, בלא דיבור הפה, כך מוציאה ברמיזה! ומתרצינן: אי מדובר באשתו של החרש, שכנסה כשהיה חרש הכי נמי ברור שיכול לגרשה ברמיזה.

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה מדובר] - ביבמתו, שנפלה לפניו ליבום, שקידושיה היו קדושין גמורים, וזיקתה זיקה גמורה, והוא אינו יכול לחלוץ לה, כיון שאינו בכלל "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" [דברים כה], אלא כונסה ואינו יכול לגרשה לעולם, שהגט של החרש אינו מפקיע זיקה דאורייתא ^[12].

והוינן בה: יבמתו ממאן [ממי] נפלה לפניו ליבום?

אילימא [אם נאמר] דנפלה ליה מאחיו שהיה גם הוא חרש.

והרי כשם שכניסתה [שקידושיה] לאח הראשון היה ברמיזה, כך דין יציאתה ברמיזה! אם כן מדוע לא יוכל היבם החרש לגרשה אחרי שייבם אותה.

אלא צריך לומר דנפלה ליה ליבום מאחיו פיקח שקידושיו קידושין גמורים.

ואיבעית אימא:

לעולם מדובר דנפלה ליה מאחיו חרש, וגזרו חכמים גזירה על יבמה מאחיו חרש שלא יוכל לגרשה, אטו [אגב] שיבואו להתיר גירושין ליבם חרש שנפלה לו יבמה מאחיו פיקח.

ומקשינן: אי הכי [אם כן] שגוזרים על חרש שאינו יכול לגרש יבמה מאח חרש אגב שאינו יכול לגרש יבמה מאח פיקח.

אם כן על אשתו של החרש נמי נגזור שלא יוכל לגרשה, אגב יבמתו מאח פיקח.

ומתרצינן: יבמתו ביבמתו מיחלפא [מחליף] ויבוא להקיש וללמוד אחד מהשני, ואם יתירו לו לגרש יבמה מאח חרש יבוא לדמות ולהתיר אף יבמה מאח פיקח.

מה שאין כן אשתו ביבמתו לא מיחלפא [אינו מחליף] ולא יבוא לדמותם.

ומקשינן: ומי גזרינן [וכי גוזרים] על גירושי יבמה מאח חרש אטו [אגב] גירושי יבמה מאח פיקח?

מאי קא משמע לן תנינא נשתתק ואמר לו נכתוב לאשתך וכו'. קשיא לי טובא קא משמע לן דטפי עדיף הרכנה מכתיבת חרש דהרכנת הראש כדבור דמי וכדאמרינן בירולשמי היא הרכנה היא שמיעת קולו, ולקמן נמי אמרינן דקולו לאפוקי דרב כהנא אמר ואילו בהרכנה כותבין, ויש לומר דהשתא לא סבירא ליה הכין למקשה, ומאן דמתרץ למאי דסבירא לי מתריץ ליה, כך נראה לי.

[בנדפס: הא דפריך: רבי זירא אלם קאמרת. קשיא לי מאי סבירא ליה אי קסבר דנשתתק כאלם אם כן הרי הוא כפקח ואפילו בדיקה לא ליבעי ואי קסבר דכל שנשתתק חוששין דילמא דעתיה שגישתא אם כן מאי קאמר אלם קאמרת דהא לא דמי נשתתק לאלם ואכתי מאי קא משמע לן רב, ויש לומר דלרבי זירא נמי אין מגרש אלא בבדיקה כשנשתתק, ולא עוד אלא דאפשר דפקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרבן שמעון בן גמליאל דבסמוך דעדיף ליה טפי פקח ונתחרש מחרש מעיקרו. וצריך עיון].

אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי. קשיא לן דודאי מדקאמר אי קשיא לי הא קשיא לי משמע דאמילתיה דרב קא מקשה, וכן נמי משמע מדקא נסיב לישנא דרב ואמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב. וזה תמה [תמיה] דבלא מילתיה דרב הוה ליה לאקשויי אמתניתין והלא יכול להגיד בהרכנת הראש, ותירצו בתוספות דהרכנה דאלם הוה אמינא דלא חשיבא הגדה מעליתא לענין עדות אף על גב דחשיבא לענין גט, דהא איכא למימר דלענין גט לא בעי דיבור, אבל על רב מקשה כיון שהחשיב כל כך חרש שיכול לדבר מתוך הכתב שעל ידי כך הוציאו מדין חרש והוי כמדבר ואינו שומע אם כן דיבור מתוך כתב דיבור גמור חשיב ואם כן אלם יכול להגיד מיקרי, ופירשו גם כן דהא דמקשינן תו מברייתא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות לא אדרב קא מקשה אלא מתנייתא פריך אהדדי, ובתר דסיים קושיא זאת חזר להקשות לרב מההיא דחרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו, ואינו מתחויר בעיני, חדא דודאי לכאורה משמע דרבי זירא הוה מקשה ואזיל נמי מברייתא דכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות, ומידע הוה ידע לה לההיא ברייתא, ואם כן כי קא מקשה אדרב מברייתא דפרט לאלם שאינו יכול להגיד הוה ליה למיפרך מינה אמתניתין ואי משנינן לה דגיטין שאני דהרכנה חשיבא הגדה לענין גיטין ולא חשיבא הגדה לענין עדות הוה פריך ליה מדתניא אידך כשם שבודקין אותו לענין גיטין כך בודקין אותו לעדיות, ועוד דאי אמרת דלגבי גיטין לא בעינן הגדה מעליתא כמו בעדיות, אף לדברי רב נמי נימא הכין דגיטין שאני, ועוד דדוחק הוא לומר דכי קא פריך מדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין הפסיק הענין ולא אקשי לרב ובתר הכי הדר לאקשיי לרב, ונראה לי דכולהו פירכי אדרב פריך להו ואי לאו דרב מתניתין ומתנייתא לא קשיין אהדדי כלל דהוה אמינא דודאי כשם שהרכנת הראש הויא הגדה לענין גיטין הכי נמי הוי הגדה מעליתא לענין עדות, וכדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות והיינו באלם ששומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו, והא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר, הוה מוקמינן לה באלם שאינו שומע ואינו מדבר דהוה ליה כשוטה, והא דקא קרי ליה אלם ולא קרי ליה חרש משום דנסיב לי צד הצריך לעדות דהיינו צד דיבור, והוא הדין נמי לגיטין דגיטין ועדיות לגבי האחד דינא אית להו, אלא לרב דאמר חרש אינו יכול לדבר אם יכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דאלמא כתיבא הויא לה הגדה מעליתא ומוציאה אף מידי ספק חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אם כן ברייתא דקתני פרט לאלם אמאי שאף כשתמצא לומר דהרי [בנדפס: דהיינו] אלם שאינו שומע ואינו מדבר מכל מקום אם יכול להגיד מתוך חהכתב אמאי אינו חייב ואמאי פסיק ותני דלעולם אינו חייב, אלא שמע מינה דכשוטה חשבינן ליה וכתיבת ידו אינו מוציאתו מידי ספק שטותא, ומשני דלא משום דחשבינן ליה כשוטה הוא דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב נפק ליה מתורת שוטה אלא גזירת הכתוב הוא שהקפידה תורה שיעיד בפיו דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, ומשום הכי הדר ומקשי ליה אם כן אפילו אלם שומע ואינו מדבר נמי לא יעיד דהא לאו מפיהם קרינא ביה אלמה תניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות ומשני אין הכי נמי ומאי עדיות עדות אשה דאקילו בה רבנן. כן נראה לי שיטה זו.

והא דאמרינן: מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם. דמשמע דאי לאו מפיהם משום לא יגיד לא ממעטינן ליה דכתב ידו הגדה מיקריא, קשיא ליה לרב רבי אלחנן זצ"ל דהא אמרינן ביבמות בפרק מצות חליצה [יבמות קד, ב) אלם ואלמת פסולין לחלוץ לפי שאינן בואמר ואמרה, ואמאי הרי יכול לומר מתוך הכתב. ותירצו בתוספות דשניא הגדה מאמירה, ויפה אמרו דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר.
כתוב בהלכות רבנו אלפאסי ז"ל אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן משום עגונה אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ומשמע דסבירא ליה לרבנו ז"ל מדאייתי לה להא דבכל עדות אשה אפילו מפי כתבם סגי ואם מצאו כתוב איש פלוני מת איש פלוני נהרג משיאין את אשתו, אבל ביבמות פרק האשה שהלך בעלה וצרתה הביא רבנו ז"ל הא דגרסינן בירושלמי מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו רבי בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו, מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לרבי ירמיה דתניא על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד אחד ועכשיו הלא משיאין על פי עד אחד עד מפי עד ודכוותה על פי כתבם ולא [בנדפס: ועל פי] על פי תורגמן משיאין מתניתא מסייעא לרבי בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו, ולא פסק רבנו ז"ל כלום, ושמא סמך רבנו ז"ל על מה שכתוב כאן,והילכך קיימא לן כרבי ירמיה, ומצאתי בחדושי הרמב"ן נ"ר מסכת יבמות על גירסא זו שבירושלמי, וחזינן בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקוים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין, ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפורש בריש מסכת גיטין בעדות אשה לא תקון רבנן, דלא מיבעיא אחמורו דלא מחמרי בה אדאורייתא אלא אפילו נמי מקילין בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואף על פי כן משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד ועל פי שפחה, אלמא אפילו עד אחד לא בעינן, ולא דמי לגט דבעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהכא איתתא דיקא [דייקא] טפי ומינסבא ומילתא דעבידא לאיגלויי, והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו שאינו מקויים משיאין, עד כאן.

חרש שאינו שומע ואינו מדבר אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב אם כתב לנו כתבו ותנו גט לאשתי אין כותבין ונותנין וכמו שאמרו עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואמרו עליה למטה עד שישמעו קולו לאפוקי דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין כו' אלמא לית הלכתא כותיה והוא שאמרו חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו וקפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל בגיטין לא ומ"מ דוקא בנשא פקח אבל נשא חרש ברמיזה כנס ברמיזה יוציא וכל שכן בכתיבה שהכתיבה גדולה מן הרמיזה ואם נפלה לו יבמה מאחיו פקח הרי הוא כנשא פקח ונתחדש וכל אלו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל שומע ואינו מדבר אף בפקח ונתאלם כותבין ונותנין אף על ידי רמיזה בבדיקות כדין נשתתק האמור במשנתנו וכל שכן בכתיבה וכמו שאמרו מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחים לכל דבריהם:

ומקצת גאוני הראשונים כתבו שהשליחות מיהא הן של הולכה הן של קבלה אם נעשה על ידי כתיבת העושה שליח הרי זה שליחות ואף בתוספות כתבו שהבריא ששלח ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין שלא מיעטו מתוך הכתב אלא בחרש ומשום דעתא שבישתא אבל בריא לא וקולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש דמתניתין וכן בירושלמי אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש:

אע"פ שבפקח ונתאלם או בכל שומע ואינו מדבר אמרו שהוא כפקח לכל דבריו ודנין על פי רמיזותיו בבחינת בדיקות וכל שכן על ידי כתבו לענין עדות מיהא אין מקבלין עדות על פי כתבו אפי' היה מדבר בשעת העדות ומאחר שכן אינו בכלל שבועת העדות שהרי לא הפסידו כלום שאם כתב עדותו אין דנין על פיו דרחמנא אמר על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם ומה שיש לדקדק בענין מפיהם ולא מפי כתבם היאך דנין על פי עידי חתימה שבשטר כבר ביארנוהו בשני של כתובות:

עדות אשה סומכין עליו להשיאה אף מפי הכתב ויראה לי אף ברמיזות הנבדקות בדרכי הבחינה שהרי אמרו כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדויות והעמדנוה בעדות אשה ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבוה דוקא בכתיבה אבל ברמיזות לא ובכתיבה מיהא כל שכתב בפנינו איש פלני מת סומכין עליו ובתלמוד המערב שבמסכת יבמות אמרו מצאו כתוב איש פלני מת איש פלני נהרג ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון אומר אין משיאין מתניתא מסייעא לדין ולדין מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד מפי עד ולא על פי עד אחד ואחר שבזו אף בעד אחד ובעד מפי עד אף על ידי מתורגמן כן ואף על ידי כתבם כן מסייעא לר' בון דתניא יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלני משיאין מצאו כתוב כן אין משיאין והלכה כר' ירמיה ומכל מקום אף לר' בון בזו שבכאן הואיל ובפנינו כותב כן משיאין:

אף מה שאמרו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדויות ולירושות ולמשאות ומתנות לא להעיד על ירושה דעלמא או במשא ומתן ברמיזה או בכתב כלל אלא לירושות פירשו לירשת בנו הבכור ר"ל אם רצה להשוותו לאחד מבניו וכן אם רצה לרבות לאחד ולמעט לאחד על הצד המועיל כמו שיתבאר במקומו וכן למשאות ומתנות פירושו בענינים שלו אבל להכשירו לעדות בבדיקה לא אלא אם כן בעדות אשה כמו שכתבנו:

כבר ביארנו בחרש שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שדינו כדין נשא פקח ונתחרש וכונס ואינו מוציא לעולם שהרי הזיקה דאוריתא והיציאה דרבנן מכל מקום נפלה לו מאחיו חרש והוא גם כן חרש מוציא ברמיזה ואין גוזרין חרש אטו פקח שני אחים חרשים נשואים שתי אחיות הן ששתיהן פקחות הן ששתיהן חרשות הן שאחת פקחת ואחת חרשת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים הן ששניהם פקחים הן ששניהם חרשים הן אחד פקח ואחד חרש פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי אחות אשה היא ואם היו נכריות ומת אחד מהם השני אינו יכול לחלוץ שהרי אם הוא חרש אין יכול לומר לא חפצתי לקחתה ואם היא חרשת אינה יכולה לומר מאן יבמי אלא יכנוסו ואחר שכנס אם רצה יוציא בגט דאתי גט חרש ומפקיע זיקת קדושי חרש:

יש שואלים חרש מעיקרו שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שנמצאת זיקתו דאוריתא ואין יכול להוציא ברמיזה שנמצא כונס ואינו מוציא לעולם אם מת אותו חרש אם מתיבמת לשלישי אם לאו ונראין הדברים שלא יכנוס דאשת שני מתים היא שהרי זיקת שני יבמים עליה שכניסת הראשון אינה כניסה מעליא לאפוקה מזיקה ולעשותה אשת איש לגמרי הרי היא כעין מאמר וכבר אמרו מי שעשה מאמר ביבמתו ומת אינה מתיבמת לשלישי מחמת שתי זיקות ויש חולקין לומר שאינו דומה שהמאמר אינו כלום אלא דרבנן אבל זה מדאוריתא נפלה קמיה וכשייבם פקעה לה זיקה לגמרי ואע"ג דהכא אי אפשר לו לחלוץ וקיימא לן כל שאינו לחליצה אינו עולה ליבום בחרש מיהא יבום לאו בחליצה מיתלי דהא כי נפלה ליה יבמה מאחיו פקח כונס ואינו מוציא לעולם ונמצא אע"פ שאינו עולה לחליצה עולה ליבום והאי דלא יוציא עולמית משום דגט דידיה לא מפקע יבום דאוריתא ואע"ג דיבם בן תשע לא מהני ביבמה אע"ג דרמיא קמיה מדאוריתא למעקר זיקה לגמרי אלא שצריכה חליצה התם משום דביאת קטן לא קניא לגמרי אבל חרש דגדול הוא ביאתו מפקעת הזיקה לגמרי ומתיבמת לשלישי הן חרש הן פקח וכן כתבוה גדולי הדורות:

אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנין גט לאשתו. פי' אין לפרש דבחרש מעיקרא הוא דאמר רב דא"כ מאי אריא בכתיבה בכל רמזיו יכול להוציא כדאמרינן בפ' חרש כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא בפקח ונתחרש קאמר שהיה פקח כשכנסה וקדושיו קדושין גמורין ותנן ביבמות נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשת להפקיע קדושי חכמה וקאמר רב שאם יכול לדבר מתוך הכתב ויודע לכתוב על הקלף כתבו גט ותנו לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם סומכין על כתיבתו וכותבין ונותנין אמר רב נחמן מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו' כיון דקא מחוי כתבי' פי' סומכין ברמזיו וכותבין גט לאשתו ואין לך רמז גדול מכתיבת ידו א"ל רב זירא אלם קאמרת שאני אלם דתניא חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם. פי' ונשתתק במתני' פקח גמור הוא אלא שמתוך חליו נאלם ואינו מדבר אבל שפוי הוא בדעתו ולפיכך בודקים אותו אם לא נטרפה דעתו סומכין על רמזיו וכ"ש על כתב ידו אבל חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר שאין סומכין על רמזיו להפקיע קדושיו שנתן בעודו פקח כדתנן נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית הוה אמינא שגם על כתבו לא נסמוך דכשאר רמזיו דמיא קמ"ל רב דסומכין על כתיבתו שהכתיבה אינה נעשית אלא בדעת ובכוונה:

א"ר זירא אי ק' לי הא ק' לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד. ואמאי והא יכול להגיד מתוך הכתב. פי' ממתני' דנשתתק לא ק' ליה מפני שהוא פקח ומחמת חליו נשתתק ואלם דממעט מלא יגיד י"ל דהוא חרש גמור שאינו בר דעת מ"ה ממעט ליה אלא דרב ק' דאמר סומכין על כתיבתו להפקיע קדושי פקחות שנעשו מדעת וא"כ אמאי ממעט ליה מאם לא יגיד הרי יכול להגיד מתוך הכתב ואע"פ שאין לסמוך על רמזיו על כתיבתו יש לסמוך:

א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פי' האי אלם דקא ממעט מלא יגיד לא בחרש מיירי ומשום שאין בו דעת [אלא] באלם שהוא שומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו וטעמא דמלתא משום דלגבי עדות בעי' מפיהם ולא מפי כתבם אבל לענין ליתן גט לאשתו לא מיבעיא שהוא פקח אלא אפילו חרש גמור ע"י כתיבתו כותבין ונותנין גט לאשתו להפקיע קדושי פקחותו שכתיבתו מדעת היא נעשית כדקאמר רב ואי ק' אלם שהוא פקח אמאי אינו יכול להעיד מפי הכתב ומ"ש מכל שטרי דעלמא שהן כשרים בדיני ממונות ואמרי' בהו עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וגם הוא מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום. תשובה כל שיכול להגיד על פה כשר בכתיבה ועשו חתימתו כמו שנחקרה בב"ד עדותו וכל שאינו יכול להגיד על פה אינו כשר בכתיבה ומשום הכי אלם פסול בכתיבה דליתיה על פה ומיהו אינו יכול העד כשיבא לב"ד לכתוב עדותו ולהגיד על ידי כתב אלא בפיו דבעי' מפיהם ולא מפי כתבם. ולא דמיא לחתימת השטר דהתם כיון דמסר החתימה לההוא דמסהיד נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד אבל אי בעי איהו לאסהודי גבי דינא לא מצי לאסהודי בכתב דאכתי לא מסר סהדותיה לההוא דמסהיד ליה הלכך צריך להעיד על פה שלא נתקנה החתימה אלא למסור למי שהוא מעיד לו ומפני תיקון העולם שמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים אבל לא למוסרה לב"ד כיון דאיהו קאי קמייהו ואלם אין חתימתו מועלת אפילו למוסרה למי שמעיד לו אחרי שאינו בר הגדה משום הכי פטור משבועת העדות שאינו בר דעת לא בפה ולא בחתימה:

מיתיבי כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למתנות ולמשאות ולירושות ולעדיות קתני מיהת לעדיות מאי לאו לעדיות דעלמא. פי' אלמא שבודקין משנשתתק ומקבל עדותו בהרכנת ראשו וכ"ש בכתיבתו והיכי אמרת דאלם אינו יכול להעיד מתוך הכתב אמר ר' יוסף בר חמא אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן להכשיר עד א' ואפילו עד מפי עד הכשירו נמי להעיד בכתיבה ובבדיקה ואפי' אינו מעיד בפה אבל בשאר עדיות לא [והא] ירושות קתני מיהת למאי לאו ירושות דעלמא אמר רב דימי ירושת בנו הבכור דנכסי דידיה נינהו ולכל מאן דבעי מזכה קתני מיהת למשאות ומתנות מאי לאו משאות דעלמא לא משאות ומתנות דידיה. מיתיבי חרש לא הלכו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין. פי' בפקח ולבסוף נתחרש מיירי שהיו קדושיו קדושי תורה ואין לו כח להפקיעם לא ברמיזה ולא בכתבו וק' לרב כהנא אמר רב ומהדר תנאי הוא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב ואחרים חותמין על כתב ידו. פי' בד"א שאין סומכין על כתב ידו אלא בחרש מעיקרא שלא למד לכתוב מדעת אבל פקח ונתחרש שלמד הכתיבה בעודו פקח סומכין על כתבו והוא כותב הגט ואחרים חותמין עליו ונותנו לאשתו ומפקיע קדושי פקחותו כרב כהנא אמר רב:

תד"ה קתני מיהת כו' וה"פ בשלמא אי לאו דרב כו' דלענין קרבן כו' עכ"ל כהאי תירוצא גופיה כתבו גם לעיל דאור"י דממתני' ל"ק ליה כו' אלא דלא הוצרכו לחלק לעיל בין עדות לקרבן משא"כ הכא דהוצרכו לתלק בזה גם בין עדות לקרבן ודו"ק:

בא"ד אבל לרב אע"ג כו' דהא הכא מכשרינן עדות כמו גט עכ"ל דליכא לפלוגי השתא בין אלם ובין חרש דבאלם כשר לעדות כמו גט ולא בחרש דהא מה"ט דפוסל חרש לעדות משום מפיהם ולא מפי כתבם מה"ט יש לפסול גם אלם וק"ל:

בד"ה והא קתני ירושות כו' ולענין עדות קאמר צ"ל דס"ד דפרושי קמפרש כו' היינו עדות כו' עכ"ל משום דהשתא כיון דמשאות ומתנות וירושות דעלמא קאמר לית לן לאוקמא עדות אשה אלא בעדות דעלמא דמ"ש מירושות ומשאות ומתנות אלא דפרושי קמפרש כו' ועי"ל דר"ל דלעיל דלא ידע אכתי לאוקמא עדות בעדות אשה ואסיק אדעתיה נמי למימר ירושות ומשאות ומתנות דעלמא דהיינו עדות דעלמא אלא דפרושי כו' ודו"ק:

בד"ה תנאי היא כו' משום דקים לן דרבן שמעון בן גמליאל פליג על הך ברייתא כו' עכ"ל והך מתני' דחלוקין עליו חביריו דלקמן ליכא לאוקמא כרשב"ג ובחרש מעיקרו דהא נתחרש קתני וק"ל:

גמ' בחרש מעיקרו כו'. נ"ב נראה בעיני דהאי מעיקרו לאו דוקא דאם כן לא היה בא לידי כתב אלא כלומר שנתחרש בקטנותו קודם שבא לידי דעת המיושב ודו"ק:

תוס' בד"ה קתני כו' שיכול להבין מתוך כו' כצ"ל:

גמרא במד"א בחרש מעיקרא. מש"כ מהרש"ל דל"ד דא"כ לא היה בא לידי כתב. בזמנינו נמצא בווין הבירה בית תלמוד על הכתיבה לחרשים מלידה:

רש"י ד"ה מפיהם. עפ"י שני עדים. כ"נ דצ"ל והוא הכתוב אצל דיני ממונות (דברים יט) ודלא כהמציין:

תד"ה והא. אמירה ודאי לא הוי אלא בפה. לכאורה קשה הא כתיב ויאמר חורם מלך צר בכתב (ד"ה ב ב') וי"ל דש"ה דכתיב בהדיא בכתב. אבל קשה מקרא דר"פ יתרו ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך דאיכא מ"ד במדרש אגרת שלח לו:

תד"ה תנאי. מה דס"ד דמהרש"א לאוקמי מתניתין דנתחרש לא יוציא עולמית בחרש מעיקרא. שם במשנה מפורש דקאי על פקח שנשא פקחת:

תוס' ד"ה א"ר זירא כו' דהיינו חרש. קשה לי דא"כ למאי צריך לטעמא דאינו יכול להגיד הא בלאו הכי לאו בר עונשין הוא ועל כל חייבי כריתות אינו חייב והוא כשוטה לכל דבר:

ע"א אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב. יש כאן ב' שיטות. א' שיטות תוס' והוא שיטת הרמב"ם דכתיבה עדיפא מהרכנה ובמקום דמהני הרכנה מכ"ש כתיבה. ולמסקנא דקיי"ל קולו לאפוקי מדרב כהנא היינו באינו שומע ואינו מדבר לא מהני כתיבה מכ"ש דלא מהני הרכנה אבל שומע ואינו מדבר דמהני הרכנה כ"ש כתיבה. וצריך לדחוק איך מרומז זה בדיוק דקולו עיין לקמן ע"ב ע"א תוס' ד"ה קולו וכו'. ונלע"ד דקיי"ל שומע כעונה משו"ה כשאנו אומרים לו נכתב גט לאשתך והוא מרכין ומכ"ש כותב הרי שמע והבין מה שדברנו לו ומסכים עמנו והרי שומע כעונה וה"ל קולו. לאפוקי אינו שומע ואינו מדבר שלא שמע קולנו אלא אנחנו כתבנו לו נכתוב גט לאשתך וחוזר וכותב כתבו נמצא אין כאן קול כלל לכן אינו מועיל. ולפ"ז אפי' באלם דוקא כשאמרנו לו נכתוב גט והוא שמע קולנו אבל כשהתחיל הוא וכתב כתבו גט לאשתי ולא שמע קולנו אינו מועיל. ושיטת שארי פוסקים דלמסקנא כתיבה גריעא מהרכנה ואפי' באלם אינו מועיל כתיבה אלא דוקא מעשה הרכנה בגופו. רק רב הוה ס"ל כתיבה עדיפא ולפום מה דהוה ס"ל לרב שקיל וטרי אבל למסקנא אינו כן ונראה לפום מה דלס"ד ס"ל לרב כל חרש בעולם אפי' נולד חרש איננו בגדר אינו מדבר אלא כשאינו יכול לכתוב אבל אם יכול לכתוב היינו מדבר ואינו שומע. והשתא אי ס"ד הרכנה עדיפא א"כ אפי' אינו יכול לכתוב מ"מ הוה מדבר ע"י הרכנה א"כ בטלת דין חרש האמור בכל מקום והוא בודאי הלכה למשה מסיני דחרש שאינו מדבר ואינו שומע הוא כשוטה וקטן והיכי משכחת לי' שאינו יכול להרכין אע"כ לפי הך ס"ד הרכנה גריע ודוקא כתב מקרי דיבור ולא הרכנה ומשכחת חרש בכל מקום שאינו יכול לכתוב אבל למסקנא דרב נמי לא אמר אלא בפקח ונתחרש אבל בחרש מעיקרא מודה רב וא"כ שדברי חכמים בכל מקום בחרש מעיקרא אבל פקח ונתחרש י"ל כתיבה גריעא מהרכנה:

אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד. צ"ע מה יענה בקרא בעל כנפים מגיד דבר דמייתי רשב"א וגם מעשי ידיו מגיד הרקיע. מיהו מהא דכתיב יום ליום יביע אומר לק"מ אע"ג דכתבו תוס' אמירה בכתב לא הוה אמירה די"ל התם הדר מפרש קרא אין אומר ואין דברים רק בכל הארץ נשמע קולם הרי להדיא אפי' הרכנת סביבת הגלגלים לא מיקרי אומר כיון שאין כאן שמיעת קול אבל מהגדה קשי'. וגם מאמירה צ"ע דקרא כתיב גבי יתרו ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך וכתב רמב"ן הוא בעצמו לא אמר אני חותנך הרי רואהו ומה צורך לאמר. והשליח לא יאמר אני חותנך אלא כתב לו במכתב ע"ש. והנה כתיב ויאמר בכתב. ובחי' תורה אמרתי לעולם יתרו עצמו אמר אני חותנך יתרו כלומר איננו עוד כהן מדין אלא חותן משה כי באתי להתגייר וא"כ לק"מ ורמב"ן דפי' אמירה כתיבה צ"ל ס"ל כתי' ב' של תוס' ד"ה והא וכו' דמגז"ש וענתה מלוים גמרינן:

פרט לאלם. פירש"י שאינו חייב קרבן שבועה אם הרכין בראשו וכו' מבואר אי לאו דאינו ראוי להעיד ומטעם שבועה היה חייב אהרכנת ראשו אעפ"י שאינו מוציא בשפתיו קבלת השבועה וההכחשה מזה יש ללמוד כדעת תשו' חו"י דהנשבע בכתב חייב ויש להסביר בשלמא בעדות מפיהם ולא מפי כתבם דלענין להכיר האמת אתו או לא טוב להכיר מפיו מבכתב ע"כ ממעטין מפיהם ולא מפי כתבם אבל לענין שבועה נהפוך הוא השתא לבטא בשפתים בעלמא מחייב ע"י עקימת שפתיו כל שכן כשכותב דהוה מעשה רב ובתשו' הארכתי:

קתני מיהת עדיות וכו'. הקשה פנ"י לשיטת הסוברים דעדים בשטר לא אימעט מפיהם ולא מפי כתבם כמו שרמז רש"י בד"ה ולא מפי כתבם וכו' וכ"כ תוס' בכתובות כ' ע"ש א"כ מאי פריך דילמא בודקין לעדיות היינו לחתום בשטר דלית בי' משום מפיהם. ותי' ליישב בזה קושי' תוס' דוקא אדרב פריך דמשמע מיני' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב אפי' בדיקה לא בעי והכי תניא בודקין לעדיות ע"ש. ולפ"ז למאי דלא קיי"ל כרב לק"מ מבודקין לעדיות די"ל דמיירי בחותם על השטר דליכא משום כתבם ולא מוקמינן בעדות נשים ולפ"ז למאי דכתב הר"ן דרי"ף שלהי יבמות מייתי ירושלמי דפליגי בעדות אשה אי מתירין ע"פ כתבים ולא הכריע הרי"ף א"כ אזלינן לחומרא כיון דמש"ס דילן אין הכרע למסקנא להנ"ל ובזה מיושב טור א"ע סימן י"ז דכתב דאזלינן לחומרא ולא מקבלין עדות אשה ע"פ כתבם ותמהו עליו הא היא בשמעתין מוכרע לקולא ולהנ"ל ניחא:

בעדות אשה דאקילו בי' רבנן. בר"ן פ"ב דכתובות וכן בחי' ר"ן דשמעתין כתב בשמעתין בכותב עדותו ומתכוון להעיד בהא מקלינן חדא כולי' דמקבלין על פי כתבם אבל בירושלמי דמייתי רי"ף הנ"ל מיירי במצא כ' בשטר פלוני מת. שלא כיון הכותב להעיד כלל אלא כתב לעצמו לזכר בעלמא בהא פליגי בירושלמי. משמע כיון דלפ"ז אין הכרע בש"ס דנהי במתכוון להודיע לאשה או לב"ד מקבלין עפ"י כתבם אבל במצא כתוב אזלינן לחומרא וכ"כ והבין הב"ח ודברי בית שמואל סי' י"ז ס"ק כ"ז צ"ע שכתב על הב"ח שלא דק בזה ובאמת דק הדק היטב:

גמרא אמר ר' כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. למאי דמסקינן בסמוך דתנאי היא ורב דאמר כרשב"ג לפ"ז לא איירי רב אלא בפקח ונתחרש משא"כ בחרש מעיקרא ויש לדקדק דא"כ הו"ל לרב למימר בהדיא הלכה כרשב"ג כדמקשה הש"ס בכמה דוכתי. ולכאורה היה נ"ל דרב אתא לאשמעינן דכותבין סתמא ואפילו בדיקה לא בעי דלא דמי לנשתתק דמתניתין דשאני הכא כיון שיכול לדבר מתוך הכתב הרי הוא כפקח גמור ואין צורך לבודקו יותר וכ"כ הבית יוסף להדיא סי' קכ"א בשם הרמב"ם ז"ל ולכאורה מסתבר טעמיה וממקומו הוא מוכרע דודאי לא פליג רב אסתם מתני' דיבמות דמייתינן לקמן בשמעתין דקתני נתחרש לא יוציא עולמית משמע דאין לו תקנה אע"כ דסבר רב דכל שיכול לדבר מתוך הכתב לא מיקרי נתחרש דכפקח גמור הוא ולא איירי ביה מתניתין ולפ"ז ממילא דלא בעי בדיקה. אלא דאכתי אין זה במשמע לשון מימרא דרב טפי מדרשב"ג. והנלע"ד דרב כותבין ונותנין אתא לאשמעינן דאי מדרשב"ג דקאמר הוא כותב והן חותמין הוי משמע דלא התיר רשב"ג אלא בחתימה כיון דאי אפשר בענין אחר ועוד כיון דעיקר גריעותא דחרש אינו אלא משום דבעינן שישמעו קולו שאומר לכתוב ולחתום לשמה דבענין אחר לא מיקרי לשמה וא"כ לענין חתימת העדים דלא בעינן לשמה אלא מדרבנן למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי והכי אית ליה לרשב"ג בהדיא ואמרינן נמי להדיא בריש מכילתין דלא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן מש"ה מיקל רשב"ג בחרש שיחתמו העדים ע"פ כתב שיכתוב החרש חתמו משא"כ לענין כתיבה ונתינה סד"א דלא סגי בהכי אלא צריך שיכתוב ויתן בעצמו כיון דאפשר בהכי ולא שרינן לעשות שליח בכתב דחרש אין לו שליחות וכ"ש לענין כתיבה דלא מיקרי לשמה עד שישמעו קולו ממש כדאיתא לקמן וכמו שאפרש בסמוך בשם רבינו תם דבפקח גמור לכ"ע לא מהני עד שישמעו קולו ממש ולא מתוך הכתב קמל"ן רב דבכל ענין שרי לגמרי לכתוב וליתן ע"י שליח שימנה הסופר והשליח מתוך הכתב כן נ"ל נכון ולפ"ז מ"ש רש"י ז"ל בסמוך במילתא דרשב"ג הוא כותב ואחרים חותמין שהוא כותב הגט בעצמו וכתב נמי היינו כדרב כהנא לאו דוקא נקיט שכותב בעצמו אלא לרבותא נקיט וה"ה דאם כתב לסופר שיכתוב נמי שרי ודו"ק:

שם אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק והרכין בראשו כו' משמע מכאן בפשיטות דכתיבה עדיף מהרכנה והיינו דקשיא ליה לר"י בתוספות דאדרבה תיקשי ליה לרב למה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי אבל הרא"ש ז"ל כתב לקמן גבי קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דדוקא כתיבה ממעטינן אבל הרכנה הוי כמו קולו כיון שעושה מעשה בגופו ומייתי להדיא מתוספתא דאפילו פקח גמור שכתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו פסול ואילו הרכנה ודאי מועיל בנשתתק כדאיתא במתני' וע"כ משום דהרכנה עדיף מכתיבה וכ"כ הרשב"א והר"ן ורוב הפוסקים וכן הוא בש"ע. אלא דלפ"ז קשיא טובא מאי מקשה הכא מאי קמל"ן תנינא דהא טובא אשמעינן רב דכתיבה מהני כמו הרכנה והרשב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה וכתב דר' יוסף הוי משמע ליה דכתיבה עדיף מהרכנה ור' זירא נמי לפי סברתו מהדר ליה ומלבד שנראה דוחק לומר דר' יוסף לא הוי ידע מברייתא דתוספת' אלא שיותר יש לתמוה דהוי טעי ר' יוסף ורבי זירא בסברא הפוכה לגמרי. והנלע"ד בזה דודאי הכי הוא משום דע"כ ר' יוסף ור' זירא לא הוו ידעי פלוגתא דתנאי דמייתי הש"ס בסמוך פלוגתא דרשב"ג ורבנן דא"כ מאי מקשה ר' יוסף מאי קמל"ן תנינא ותיפוק ליה דרבנן דרשב"ג קאמרי בהדיא דכתיבה לא מהני בחרש ואשמעינן רב דהלכה כרשב"ג ור' זירא נמי מאי קאמר אי קשיא לי הא קשיא לי מאם לא יגיד פרט לאלם ומאי קשיא ליה אדרב אי ס"ד דרב לאו שמעתא דנפשיה קאמר אלא דהלכה כרשב"ג וא"כ לפי סברתו של ר' זירא ע"כ בלא"ה לא מיתוקמא ברייתא דאם לא יגיד כרשב"ג ומאי קשיא ליה אדרב אע"כ דלא שמיעא להו האי ברייתא דרשב"ג ורבנן. ולפ"ז ע"כ הוי משמע להו דכתיבה עדיף מהרכנה דאלת"ה תיקשי ליה לרב מתניתין דיבמות דקתני נתחרש לא יוציא עולמית ונהי דלענין כתיבה מצינן למימר דאיירי מסתם חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב אכתי יכול להוציא ע"י הרכנה. אע"כ דהרכנה ודאי לא מהני ורב כתיבה דוקא קאמר דעדיף מהרכנה ומהתוספתא נמי לא תיקשי לרב דאיכא למימר דדוקא בפקח גמור פסלינן בכתיבה משום דאפשר שיצוה בדיבור ומכ"ש דפסול בהרכנה בפקח משא"כ באלם וחרש שיכול לדבר מתוך הכתב מכשרינן כיון דלא אפשר בענין אחר וכמו שכתב הרא"ש בשם רבינו תם לאידך פירושא ע"ש ואע"ג דברייתא דמייתינן לקמן ד' ע"ג דהרי זה בטל עד שישמעו קולו ומסיק ר' אשי דהיינו בטל לגמרי ועלה קאמרי' לאפוקי מדרב כהנא א"ר וא"כ תו ליכא למימר דבחרש ואלם כשר בדיעבד וא"כ בפקח לא שייך לומר שיהא בטל מדאורייתא אע"כ דכתיבה לא מיקרי כלל לשמה וא"כ אפילו בחרש ואלם אמאי כשר. מיהו כיון דאליבא דרב קיימינן ולרב ע"כ בלא"ה הא דקתני לקמן הרי זה בטל עד שישמעו קולו לאו בטל ממש איירי דהא ממעטי' לקמן נמי מהאי ברייתא אומר אמרו אע"ג דלרב אומר אמרו אין הגט בטל דהא אית ליה מילי מימסרן לשליח בפ' כל הגט אע"כ דהא דקתני הרי זה בטל אמאי דקתני בהדיא קאי אבל בהנך דממעטינן מדיוקא דעד שישמעו קולו לא פסלינן אלא לכתחילה וה"ה לענין כתיבה דממעטינן מקולו היינו נמי בפקח אבל בחרש ואלם הו"ל כשעת הדחק דכשר בכתיבה ולעולם דכתיבה עדיף מהרכנה והא דמכשרינן בנשתתק הרכנה היינו משום דאיירי באין יכול לדבר מתוך הכתב וא"כ מקשה ר' יוסף שפיר. ונתיישבה נמי קושיית ר"י בתוס' דבהרכנה סגי נמצא דכל זה לפי מאי דס"ד עכשיו אליבא דרב משא"כ למסקנא דמסיק ר' אשי לקמן דף ע"ג דהא דקתני הרי זה בטל עד שישמעו קולו היינו דלא מיבעיא קאמר דבכל ענין בטל לגמרי עד שישמעו קולו דמה"ט דייק ר' אשי לקמן דאומר אמרו בטל כמו שאפרש לקמן בעזה"י וממילא דכל שלא שמעו קולו הוי בטל וא"כ בכתיבה בטל בין בפקח בין אלם וחרש דבפסול דאורייתא לא שייך לחלק ולהכשיר בשעת הדחק ומדמכשרינן בנשתתק ע"י הרכנה אלמא דהרכנה עדיף מכתיבה כיון שעושה מעשה בגופו הו"ל כמו קולו כמ"ש ר"ת בשם הירושלמי ולמסקנא לא תיקשי נמי מה שהקשיתי אי ס"ד דהרכנה עדיף אמאי קתני ביבמות נתחרש לא יוציא עולמית ואמאי לא מגרש ע"י הרכנה דהא מסקינן דפלוגתא דתנאי היא ולרשב"ג אין ה"נ דמכשיר בכתיבת חרש וכ"ש בהרכנה והא דקתני הוא כותב היינו כדפרישית דאשמעינן שהחרש עצמו יכול לכתוב הגט כמו שכתב רש"י ז"ל. אבל ההיא דקתני לא יוציא עולמית היינו כרבנן דרשב"ג כדדייק ר' יוחנן ואביי לקמן דחולקין עליו חביריו על רשב"ג כן נ"ל נכון ליישב שיטת רבינו תם וסייעתו הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ורוב הפוסקים ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר ר' יוסף מאי קמ"ל כו' תימא לר"י אדרבה תיקשי ליה כו' בהרכנה סגי עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שרבינו תם הביא מהתוספתא דאדרבה כתיבה גרע מהרכנה וא"כ תיקשי לר"י מהתוספתא וליכא למימר דהא דפסיל בתוספתא כתיבה היינו בפקח כיון דאפשר ע"י דבור דא"כ אכתי מאי מקשה ר"י בהרכנה סגי דלמא הא דמכשרינן הרכנה במתניתין היינו דוקא כשאין יכול לדבר מתוך הכתב כיון דלא אפשר לגרש כ"א ע"י הרכנה משא"כ בחרש שיכול דבר מתוך הכתב לא מהני הרכנה כיון דאפשר בכתיבה דעדיף מהרכנה. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר דודאי ר"י לא נחית לחלק בין היכא דאפשר בענין אחר ואפ"ה לא קשיא ליה מהתוספתא כיון דהשתא אליבא דרב קיימינן דע"כ סובר דכתיבה עדיף מהרכנה כי היכי דלא תיקשי ליה מההיא דיבמות דקתני נתחרש לא יוציא עולמית למאי דלא ס"ד עכשיו מפלוגתא דרשב"ג ורבנן וא"כ ע"כ לא סבר ליה רב לההיא דתוספתא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו אמנם למאי דפרישית דרב נמי אית ליה דתוספתא אלא שמפרש לענין פקח דאפשר בענין אחר א"כ אין מקום לקושיית ר"י דה"נ כיון דאפשר בכתיבה דעדיף לא מכשרינן בהרכנה דגרע למאי דס"ד עכשיו. מיהא אכתי קשה לי מאי קשיא ליה לר"י בהרכנה סגי דהא רב סתמא קאמר כותבין ונותנין וא"כ מצינן למימר דאין ה"נ דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דהוי בר דעת ולא דמי לשאר חרש כותבין ונותנין לא שנא ע"י כתיבה ולא שנא ע"י הרכנה וצריך עיון ודו"ק:

גמרא אמר ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא לי אם לא יגיד פרט לאלם. כבר כתבתי דמשמע לכאורה דר' זירא לא אסיק אדעתיה מברייתא דמייתינן בסמוך דפלוגתא דתנאי היא דא"כ מאי מקשה אדרב דהא לאו שמעתיה דנפשיה קאמר אלא דהלכה כרשב"ג מיהו למאי דפרישית בתחילת מימרא דרב כהנא אמר רב דרב אשמעינן כותבין ונותנין דלא שמעינן מדרשב"ג א"כ אתי שפיר דר' זירא הוי מצי לאוקמי ברייתא דאם לא יגיד אפי' כרשב"ג דלרשב"ג גופא לא שרינן ע"י כתיבת החרש אלא חתימת העדים דהוי מדרבנן למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי וממה שהחרש כותב בעצמו הגט אכתי לא שמעינן דכתיבה דידיה הוי כהגדה דמאי ענין כתיבת הגט להגדת עדות כמ"ש התוספות משא"כ מימרא דרב דקאמר כותבין ונותנין משמע דכתיבה נמי מכשרינן ע"י שכותב לסופר שיכתוב אע"ג דבעינן שישמע קולו דבלא"ה לא מיקרי לשמה כדאיתא לקמן דף ע"ג אע"כ דכתיבה חשיב לרב כמו הגדה דכשמיעת קולו חשיב ליה א"כ מקשה שפיר:

תוספות בד"ה אמר ר' זירא כו' וי"מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר כו' היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש כו' עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שכן עיקר ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד דאיירי בחרש דא"כ אמאי איצטריך למעוטי מאם לא יגיד ותיפוק ליה דחרש שאינו שומע ואינו מדבר לאו בר עדות הוא ולא שייך במצות כלל כמו שוטה וקטן. אמנם ראיתי שהרמב"ם ז"ל בהל' עדות כתב דעשרה פסולין לעדות וקחשיב חרש בהדייהו ויהיב טעמא לכולהו מהיכא מימעטי ובחרש לא כתב שום טעם וכן הא דחרש לא שייך במצות נמי לאו הלכה פסוקה דבמס' תרומות בירושלמי מייתי תנאי דחרש שייך בכל המצות וקידושיו קידושין גמורין ובתלמודא דידן נמי מצינו ביבמות דאשת חרש לר' אלעזר חייבין עליה אשם תלוי דמספקא ליה אי דעתא צילותא אית ליה וא"כ איכא למימר דהא דממעטינן חרש מעדות היינו מהאי קרא דאם לא יגיד. אבל אכתי קשיא לי מאי מקשה ר' זירא נמי לרב דהא רב גופיה לא קאמר דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין גט אלא בפקח ולבסוף נתחרש ולא בחרש מעיקרו כדרשב"ג בסמוך וא"כ אכתי איכא לאוקמי ההיא דאם לא יגיד בחרש מעיקרו והא דל"ק לי נמי לפירוש ר"י דאיירי באלם ומאי מקשה דלמא הא דקאמר רב דכתיבה הוי כהגדה היינו בפקח ולבסוף נתחרש משא"כ בחרש מעיקרו וכן באלם מעיקרו לא מהני כתיבה דידיה הא ליתא דדוקא בחרש שייך לחלק בכך דחרש מעיקרו כיון שאינו שומע ואינו מדבר א"א לו לכתוב כתיבה של דעת שאין לו ממי ללמוד והחוש מעיד על זה משא"כ באלם כיון ששומע ויכול ללמוד ענין הכתיבה תו ליכא לחלק בין אלם מעיקרו לנשתתק אבל לסברת הי"מ דבחרש איירי ודאי קשה. ולמאי דפרישית לעיל דר' זירא לא אסיק אדעתין ברייתא דרשב"ג ורבנן דבסמוך יש ליישב קצת דלא נחית נמי לחלק בין חרש מעיקרו לפקח ולבסוף נתחרש כנ"ל ודו"ק:

גמרא מיתיבי כשם שבודקין כו' קתני מיהא עדיות. עיין מ"ש התוספות בזה דאדרב מקשה. אמנם למאי דפרישית לעיל דלרב בחרש שיכול לדבר כותבין גט ולא בעי בדיקה כלל א"כ יש ליישב בדרך אחר דדוקא אדרב מקשה דאי לאו דרב הייתי אומר דהא דדרשינן אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו משום מפיהם ולא מפי כתבם והא דקתני הכא דבודקין אותו לעדיות היינו בעדות בכתב שחתם האלם על שטרו דתו לא מיקרי מפי כתבם כמו שפירש"י ז"ל בד"ה ולא מפי כתבם משא"כ עכשיו ולמאי דקאמר רב דחרש שיכול לדבר כותבין גט והיינו אפי' בלא בדיקה אם כן כ"ש באלם שיכול לדבר מתוך הכתב דלא בעי בדיקה ולפ"ז על כרחך הא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות לא איירי במי שיכול לכתוב דא"כ לא בעי בדיקה וקשה ממ"נ לרב כן נ"ל והתוספות לשיטתייהו דמשמע מלשונם בד"ה אמר רב יוסף דבחרש שיכול לדבר מתוך הכתיבה אפי' כשמגרש ע"י כתיבה אפ"ה בעי בדיקה מדמקשו בהרכנה סגי והיינו ע"י בדיקה וכן נראה מתירוץ ר"י ועוד דהתוספות כתבו ביבמות דף ל"א להדיא דהא דמכשרינן עדות ע"פ חתימה ולא הוי מפי כתבם היינו משום דראוי להגיד בע"פ וא"כ אלם אינו יכול להעיד אפילו ע"פ חתימתו בשטר לכך הוצרכו לפרש בענין אחר. ועכ"ז לפי שאין דבר זה מוכרע לפי שיטת הפוסקים החולקים לכן לא נמנעתי לכתוב הנלע"ד ודו"ק:

תוספות בד"ה והא קתני ירושות כו' ס"ד דפרושי קא מפרש כו' א"נ המ"ל ולטעמיך היינו עדות עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אין צורך לידחק בזה דמעיקרא ס"ד דהא דקתני לירושות ולמתנות היינו לעדות בע"פ והא דקתני לעדיות היינו עדות ע"פ חתימה בשטר או להיפך וק"ל:

בפירי. שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש''ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל''ה: חרש. שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין ותנן ביבמות (דף קיב:) נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין: אלם קאמרת שאני אלם. דכיון דשומע הוא הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דאשמעינן רב לא הוה ידענא: חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש. ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר: אישתקיל מילוליה. נוטריקון דאלם: אי קשיא לי. בהא דרב כהנא: פרט לאלם. שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע: הרי יכול להגיד מתוך הכתב. ואם איתא לדרב כהנא ליחייב: מפיהם. על פי שנים עדים: ולא מפי כתבם. יעידו בב''ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי: כשם שבודקים. אנשתתק והרכין בראשו קאי: למשאות ומתנות. למכור בנכסיו: לעדיות ולירושות. כולהו מפרש ואזיל: קתני מיהא לעדיות. שיעיד עדותו מפי הכתב והאמרת מפיהם וזה נאלם: בעדות אשה. להשיאה: דאקילו בה. בעד . אחד קרוב ושפחה: ופרכינן קתני ירושות. וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא: אמר רבי אבהו: מאי ירושות בנו דידיה אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו הבכור דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא למה לנו לדבריו הירושה מאיליה תפול: מאי לאו דעלמא. דהיינו עדות: לא הלכו אחר רמיזתו. לחשבו כפיקח: אבל לא לגיטין. היכא דקידושיו היו קידושין גמורין ותיובתא דרב כהנא: במה דברים אמורים. דלא הלכו בו בגיטין: בחרש מעיקרו. שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו ולקמיה פריך וכיון דחרש מעיקרו הוא הרי כנס ברמיזה ולא היו קידושין גמורין ומוקי לה ביבם: אבל פיקח. שלמד לכתוב מדעת צלולה: הוא כותב. גט ואחרים חותמין והיינו כרב כהנא: כשם שכונס ברמיזה כו'. משנה היא ביבמות דחרש שנשא אשה אם רצה יוציא: ביבמתו: שקידושיה גמורין וזיקתה גמורה והוא אין. יכול לחלוץ לפי שאינו בועמד ואמר לא חפצתי לקחתה (דברים כה) וכונס ואינו מוציא לעולם דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא: אשתו נמי. ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין: יבמתו ביבמתו. אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש: ומי גזרינן. אחיו חרש אטו פיקח:

אלא בפירי. אין לפרש ששואלין לו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא ואומר הן כי זה אפשר למצוא בכבושים בדבש או בענין אחר אלא ששואלין לו אם רוצה שילקטו לו מן האילן: אמר רב יוסף מאי קמ''ל תנינא נשתתק כו'. תימה. לר''י אדרבה דתיקשי ליה מתני' כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש דלמה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי ואומר ר''י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה אע''פ שכותבין לו נכתוב גט לאשתך ומרכין בראשו ובודקין אותו ג''פ לאו והן אלא דמדמי רב יוסף הרכנה דאלם לכתיבה דחרש כמו שאלם ע''י הרכנה ניכר שמבין ומתרצה ועל ידי זה . כותבים גט הוא הדין חרש ששאלוהו בכתב והשיב בכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב אע''פ שאם שאלוהו בכתב והרכין בראשו אינו מועיל כלום: אמר רבי זירא אי קשיא כו'. תימה לר''י דמשמע דפריך לרב כהנא מדקאמר והא יכול לדבר מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתי' דהרי יכול להגיד ע''י הרכנה ואור''י דמתניתין לא קשיא ליה דפשיטא ליה דגבי גט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דבור אבל לרב כהנא דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א''כ דבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה וי''מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש אבל אלם לא משמע הכי: והא יכול לדבר מתוך הכתב. דהגדה חשיבה ע''י הכתב כדפרישית אע''ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם. יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלשון הקדש ומינה נמי שמעינן דהויא בפה כמו בלוים: מפיהם ולא מפי כתבם. בפ' שני דכתובות (דף כ:.) הארכתי בה: קתני מיהת עדיות. אמאי דקתני פרט לאלם שאינו יכול להגיד פריך ומיהו לר''י נראה דהאי פירכא נמי הויא לרב דהא תיובתא דבתר הכי הויא לדידיה והכי פירושו בשלמא אי לאו דרב אע''פ שלענין עדות חשיבה הגדה מה שמרכין בראשו כדקתני הכא דבודקין אותו לעדות מ''מ פטר קרא אלם שאינו יכול להגיד דלענין קרבן שבועה לא חשיבה הגדה אלא הגדה מעליא אלא לרב דחשיב דיכול לדבר מתוך הכתב עדות מעליא כיון דאפילו בחרש מהני אע''ג דהרכנה לא מהניא ביה כלל וא''כ צריך לומר הא דממעט קרא אלם שאינו יכול להגיד אע''פ שיכול לדבר מתוך הכתב משום דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא''כ איך בודקין אותו לעדות הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולמאי דפירשנו פרט לאלם שאינו יכול להגיד דהיינו חרש א''ש דאי לאו דרב באלם סגי בהרכנה בכל דבר . אבל חרש לא סגי אפי' יכול לדבר מתוך הכתב לא לענין גט ולא לענין עדות אבל לרב אע''ג דפסול לענין עדות כשר גבי גט תקשי ליה דהא הכא מכשרינן עדות כמו גט: והא קתני ירושות. השתא דקסבר ירושות דעלמא ומשאות ומתנות דעלמא ולענין עדות קאמר צ''ל דסלקא דעתיה דפרושי קא מפרש למשאות ומתנות וירושות היינו עדות אי נמי הוי מצי למימר ולטעמיך היינו עדות: ירושת בנו הבכור. פרש''י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר''י אם כן הוה ליה למימר שריבה לזה ומיעט לזה אלא אומר רבינו יצחק דהיינו שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור וקא משמע לן דנאמן לכך על ידי הרכנה: תנאי היא דתניא אמר רשב''ג כו'. לא בעי לשנויי דרב מיירי בפיקח מעיקרו וברייתא בחרש מעיקרו כמו שמחלק רשב''ג משום דקים לן דרשב''ג פליג על הך ברייתא כדאמר רבי יוחנן בסמוך: