גיטין ע ע"א

עִנְבֵי תַאֲלָא בְּמַיִם
לַחֲזָזִיתָא לַיְתֵי שַׁב חִיטֵּי אַרְזַנְיָיתָא וְנִיקְלִינְהוּ אַמָּרָא חַדְתָּא וְנָפֵיק מִשְׁחָא מִינַּיְיהוּ וְנֵישׁוּף רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי עֲבַד לֵיהּ לְהָהוּא גּוֹי לְדָבָר אַחֵר וְאִיתַּסִּי
אָמַר שְׁמוּאֵל הַאי מַאן דִּמְחוֹ לֵיהּ בַּאֲלוֹנְכֵּי דְפָרְסָאֵי מִיחְיָיא לָא חָיֵי אַדְּהָכִי וְהָכִי נִיסְפּוֹ לֵיהּ בִּשְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא חַיָּיא אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא וּמְפַקֵּיד אַבֵּיתֵיהּ
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין הַאי מַאן דִּבְלַע זִיבּוּרָא מִיחְיָיא לָא חָיֵי אַדְּהָכִי וְהָכִי נַשְׁקְיֵהּ רְבִיעֵתָא דְּחַלָּא שַׁמְגָּז אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא וּמְפַקֵּיד לְבֵיתֵיהּ
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָכַל בְּשַׂר שׁוֹר בְּלֶפֶת וְלָן בַּלְּבָנָה בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ
תָּנָא וְהַמְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִכׇּל דָּבָר אֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ אָמַר רַב פָּפָּא אֲפִילּוּ מִתַּמְרֵי פְּשִׁיטָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאָמַר מָר תַּמְרֵי מַשְׂבְּעָן וּמְשַׁחֲנָן וּמְשַׁלְשְׁלָן וּמְאַשְּׁרָן וְלָא מְפַנְּקָן אֵימָא לָא קָא מַשְׁמַע לַן
מַאי אֲחִילוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת אָמַר אַבָּיֵי אֵשׁ גַּרְמֵי
מַאי אָסוּתֵיהּ אָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי תְּלָתָא וְשִׁבְעָא וּתְרֵיסַר וְהַאי עַד דְּמִתַּסֵּי
כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי אַלִּיבָּא רֵיקָנָא וְהַאי בָּתַר דְּאָכֵל וְשָׁתֵי וְעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַיְיתוּ לֵיהּ בּוּנָא דִּשְׁתִיתָא דִּטְלָפְחֵי וּבוּנָא דְּחַמְרָא עַתִּיקָא וְנִיגְבְּלִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוֹל וְנִיכְרוֹךְ בִּסְדִינֵיהּ וְנִיגְנֵי(ה) וְלֵיכָּא דְּנוֹקְמֵיהּ עַד דְּקָאֵי מִנַּפְשֵׁיהּ וְכִי קָאֵי לִישְׁקְלֵיהּ לִסְדִינֵיהּ מִינֵּיהּ וְאִי לָא הָדַר עִילָּוֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי נָתָן אֱכוֹל שְׁלִישׁ וּשְׁתֵה שְׁלִישׁ וְהַנַּח שְׁלִישׁ לִכְשֶׁתִּכְעוֹס תַּעֲמוֹד עַל מִילּוּאֶךָ
תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִים יְהֵא רָגִיל בְּטִיבּוּל קַיִץ וָחוֹרֶף סְעוּדָתְךָ שֶׁהֲנָאָתְךָ מִמֶּנָּה מְשׁוֹךְ יָדְךָ הֵימֶנָּה וְאַל תְּשַׁהֶה עַצְמְךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִנְקָבֶיךָ
אָמַר מָר עוּקְבָא הַאי מַאן דְּשָׁתֵי טִילְיָא חִיוָּרָא אֹחַזְתּוֹ וִיתֵּק אָמַר רַב חִסְדָּא שִׁיתִּין מִינֵי חַמְרָא הֲווֹ מְעַלְּיָא דְּכוּלְּהוּ סוּמָּקָא רֵיחָתָנָא גְּרִיעָא דְּכוּלְּהוּ טִילְיָא חִיוָּרָא
אָמַר רַב יְהוּדָה הַאי מַאן דְּיָתֵיב בְּצַפְרָנֵי נִיסָן גַּבֵּי נוּרָא וְשָׁיֵיף מִשְׁחָא וְנָפֵיק וְיָתֵיב בְּשִׁמְשָׁא אֹחַזְתּוֹ וִיתַּק
תָּנוּ רַבָּנַן הִקִּיז דָּם וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ הוֹוִיין לוֹ בָּנִים וִיתְּקִין הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁימְּשׁוּ הוֹוִיין לָהֶן בָּנִים בַּעֲלֵי רָאתָן אָמַר רַב פָּפָּא לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵּי אֲבָל טָעֵים מִידֵּי לֵית לַן בַּהּ
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ הוֹוִיין לוֹ בָּנִים וִיתְּקִין תָּנוּ רַבָּנַן הַבָּא מִבֵּית הַכִּסֵּא אַל יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שִׁיעוּר חֲצִי מִיל מִפְּנֵי שֶׁשֵּׁד בֵּית הַכִּסֵּא מְלַוֶּה עִמּוֹ וְאִם שִׁימֵּשׁ הוֹוִיין לוֹ בָּנִים נִכְפִּים
תָּנוּ רַבָּנַן הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָּד אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית מְיוּשָּׁב אוֹחַזְתּוֹ דָּלָרְיָא הִיא מִלְּמַעְלָה וְהוּא מִלְּמַטָּה אוֹחַזְתּוֹ דָּלָרְיָא
מַאי דָּלָרְיָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סַם דָּלָרְיָא דַּרְדָּרָא מַאי דַּרְדָּרָא אָמַר אַבָּיֵי מוֹרִיקָא דְחוֹחֵי רַב פָּפָּא אָלֵיס וּבָלַע לֵיהּ רַב פַּפֵּי אָלֵיס וְשָׁדֵי לֵיהּ
אָמַר אַבָּיֵי מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ לַיְתֵי תְּלָתָא קְפִיזֵי קוּרְטְמֵי (דְחוֹחֵי) [דְחָרֵי] וְנֵידוּקִינְהוּ וְנִישְׁלְקִינְהוּ בְּחַמְרָא וְנִישְׁתֵּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֵן הֵן הֶחְזִירוּנִי לְנַעֲרוּתִי
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַכְחִישִׁים כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן פַּחַד דֶּרֶךְ וְעָוֹן פַּחַד דִּכְתִיב לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי דֶּרֶךְ דִּכְתִיב עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי עָוֹן דִּכְתִיב כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַתִּיזִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן אָכַל מְעוּמָּד וְשָׁתָה מְעוּמָּד וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָּד
חֲמִשָּׁה קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים וְאֵלּוּ הֵן אָכַל וְעָמַד שָׁתָה וְעָמַד הִקִּיז דָּם וְעָמַד יָשֵׁן וְעָמַד שִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד
שִׁשָּׁה הָעוֹשֶׂה אוֹתָן מִיָּד מֵת וְאֵלּוּ הֵן הַבָּא בַּדֶּרֶךְ וְנִתְיַיגַּע הִקִּיז דָּם וְנִכְנַס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁתָה וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשַׁן עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁעֲשָׂאָן כְּסִידְרָן
אָמַר אַבָּיֵי כְּסִידְרָן מֵת שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן חָלֵישׁ אִינִי וְהָא מְעוּרַת עֲבַדָה לֵיהּ לְעַבְדַּהּ תְּלָת מִינַּיְיהוּ וּמִית הָהוּא כָּחוּשׁ הֲוָה
שְׁמוֹנָה רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה וְאֵלּוּ הֵן דֶּרֶךְ וְדֶרֶךְ אֶרֶץ עוֹשֶׁר וּמְלָאכָה יַיִן וְשֵׁינָה חַמִּין וְהַקָּזַת דָּם
שְׁמוֹנָה מְמַעֲטִים אֶת הַזֶּרַע וְאֵלּוּ הֵן הַמֶּלַח וְהָרָעָב וְהַנֶּתֶק בְּכִיָּיה וְשֵׁינָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְגֻדְגְּדָנִיּוֹת וּכְשׁוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ וְהַקָּזַת דָּם לְמַטָּה כִּפְלַיִם
תָּנָא כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה לְמַטָּה כִּפְלַיִם כָּךְ יָפָה לְמַעְלָה כִּפְלַיִם אָמַר רַב פָּפָּא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

או ישתה ענבי גפן המודלות על גבי תאלא [דקל] שרויות במים.

לחזזיתא [לילפת] [מחלת העור] - ליתי שב חיטי ארזנייתא [יקח שבע חיטים גדולות], וניקלינהו אמרא חדתא [יקלה אותן על ברזל של מעדר הדש], ונפיק משחא מינייהו [ויוציא שמן מהן] ונישוף [וימשח את השמן בעור הנגוע].

רב שימי בר אשי עבד ליה [עשה לו] לההוא עובד כוכבים תרופה זו לדבר אחר [לצרעת] שהיתה לו, ואיתסי [והתרפא] הגוי.

אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי דפרסאי [מי שהיכוהו בחנית של פרסיים], שמצרפים אותו במי סם המוות - מיחייא לא חיי [לחיות לא יחיה] ממכה זו, אלא ודאי ימות.

אבל אדהכי והכי [בינתיים] קודם שימות, ניספו ליה בשרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [שיאכילו אותו בשר שמן שנצלה על גחלים ויין חי], שעל ידי זה אפשר דחיי פורתא [שיחיה מעט], ומפקיד אביתיה [ויספיק לצוות על נכסיו לבני ביתו] קודם שימות.

אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא [מי שבלע צרעה], מיחייא לא חיי [לחיות, לא יחיה]. אבל אדהכי והכי [בינתיים] קודם שימות, נשקיה רביעתא דחלא שמזג [ישקוהו רביעית של חומץ חזק], שעל ידי זה אפשר דחיי פורתא [שיחיה מעט], ומפקיד אביתיה [ויספיק לצוות על נכסיו לבני ביתו] קודם שימות.

אמר רבי יהושע בן לוי: אדם אשר אכל בשר שור בלפת, ולן באור הלבנה בלילי י"ד או ט"ו בתקופת תמוז - אחזתו אחילו, תוקפת אותו מין קדחת ששמה אחילו.

תנא בברייתא: וכן הממלא כריסו יותר מדאי מכל דבר שהוא טוב לו ומתוק לחיכו - אחזתו [תוקפת אותו] מחלה זו ששמה אחילו.

אמר רב פפא: אפילו אם מילא כריסו מתמרים, תוקפת אותו מחלת אחילו.

ומקשינן: פשיטא! שהרי אמר רבי יהושע בן לוי כי "מכל דבר" מתוק שאוכל יותר מדאי תוקפת אותו המחלה, וזה כולל גם אכילת תמרים שהם מתוקים.

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, [הייתי חושב לומר], שהואיל ואמר מר: תמרים יפים כל כך לגוף - שמשבען, ומשחנן, ומשלשלן, ומאשרן, ולא מפנקן [שמשביעות ומחממות ומשלשלות ונותנות כח ולא מפנקות את הלב להיות איסטניס], אף על פי שהן מתוקות, אימא לא [היינו אומרים, שלא] מזיק אם אוכל מהם יותר מדאי, כיון שהם כל כך משובחים, לכן קא משמע לן רב פפא שאף תמרים מזיקים, אם אוכל מהם יותר מדאי.

ומבארת הגמרא: מאי [מהי] מחלת "אחילו"?

אמר רבי אלעזר: אש של עצמות.

והוינן בה: מאי אש של עצמות?

אמר אביי: אש גרמי [בעצמות], שהעצמות שורפות לו.

מאי אסותיה [מהו התרופה למחלה זו]?

אמר אביי: אמרה לי אם: ^[1]

כולהו שקייני [כל השיקויים] ששותים לרפואה - יש להם מנין של ימים לשתותם, יש מהם תלתא [שלושה] ימים, ויש מהם שבעא, ויש מהם תריסר [שנים עשר] יום.

והאי [וזה] השיקוי לרפואת המחלה "אחילו", צריך לקחת אותו עד דמתסי [עד שיתרפא].

ועוד אמרה לי אם: כולהו שקייני [כל השיקויים] שלוקחים לרפואה - צריך לקחת אותם אליבא ריקנא [על קיבה ריקה] ולא לאכול קודם שתייתם, והאי [ואילו זה] השיקוי למחלת האחילו, צריך החולה לקחת אותו בתר דאכל ושתי [אחרי שאכל ושתה], ועייל [ונכנס] לבית הכסא, ונפיק [ויצא] ומשי ידיה [ורחץ ידיו].

ומייתו ליה בונא דשתיתא דטלפחי [ומביאים לו מלוא אגרוף ממאכל הנקרא "שתיתא" שעשוי מקמח עדשים ומלח], ובונא דחמרא עתיקא [ומלוא האגרוף של יין ישן].

וניגבלינהו בהדי הדדי וניכול [וילוש אותם יחד, ויאכלם].

וניכרוך בסדיניה [ויתעטף בסדינו] כדי שיתחמם גופו ויזיע, וניגניה [וישן].

וליכא דנוקמיה עד דקאי מנפשיה [ולא יעירו אותו, עד שיקום מעצמו], כיון שהזיעה יפה לו.

וכי קאי, לישקליה לסדיניה מיניה [וכשיקום יוריד את סדינו ממנו], ואי לא יוריד את סדינו מעליו - הדר עילויה [חוזרת עליו] המחלה.

אמר ליה אליהו לרבי נתן: אכול עד שתתמלא שליש קיבתך, ושתה עד שתתמלא קיבתך שליש הוסף, והנח שליש קיבתך כשהיא ריקה. ואז, גם לכשתכעוס, ותתמתח קיבתך מכעס, תעמוד על מילואך. תשאר קיבתך שלימה, ולא תבקע.

אבל אם תמלא את כל קיבתך באכילה ושתיה, הרי לכשתכעוס, ותתמתח הקיבה, היא עלולה להבקע.

תני רבי חייא: הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים, יהא רגיל בטיבול, יטבול תמיד את מאכלו בחומץ, או פיתו ביין, בין בקיץ ובין בחורף.

ועוד אמר: סעודתך שהנאתך [שיש לך הנאה] ממנה, משוך ידך הימנה כדי שלא תאכל יותר מדאי, כי אכילה יתירה מזיקה לגוף.

ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך.

אמר מר עוקבא: האי מאן דשתי טיליא חיורא [מי ששותה יין רע לבן] - אחזתו ויתק [תוקפת אותו חולשה].

אמר רב חסדא: שיתין מיני חמרא הוו [שישים סוגי יין הם]:

מעליא דכולהו [המעולה שבכולם] - הוא יין סומקא ריחתנא [אדום שיש לו ריח טוב מאוד].

גריעא דכולהו [הגרוע שבכולם] - הוא יין טיליא חיורא [יין רע לבן].

אמר רב יהודה: האי מאן דיתיב בצפרני ניסן גבי נורא [מי שיושב בבקרים של חודש ניסן אצל האש], ושייף משחא, ונפיק ויתיב בשמשא [ומושח עצמו בשמן ויוצא ויושב בשמש] - אחזתו ויתק [תוקפת אותו חולשה].

תנו רבנן בברייתא: אדם אשר הקיז דם ואחר כך שימש מטתו - הוויין [יהיו] לו מתשמיש זה בנים ויתקין [חלושים].

ואם הקיזו שניהם ושימשו - הוויין [יהיו] להן בנים בעלי ראתן [חלשים מאוד] מחמת שיש להם שרץ ^[2] במוח.

אמר רב פפא: לא אמרן [לא אמרנו] דבר זה שיהיו לו בנים חלושים, אלא באופן דלא טעים מידי [דבר] אחרי שהקיז דם, אבל אם טעים מידי [דבר], לית לן בה [אין לנו בה] דבר זה.

אמר רבה בר רב הונא: בא מן הדרך ושימש מטתו - הוויין [יהיו] לו בנים ויתקין [חלושים].

תנו רבנן בברייתא: הבא מבית הכסא, אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור הליכה של חצי מיל, מפני ששד בית הכסא מלוה עמו.

ואם שימש - הוויין לו בנים נכפים [שחולים במחלת הנפילה].

תנו רבנן בברייתא: המשמש מטתו מעומד - אוחזתו עוית [התכווצות שרירים].

והמשמש מטתו מיושב - אוחזתו אלריא [פיהוק].

ואילו המשמש מטתו כשהיא מלמעלה והוא מלמטה - אוחזתו מחלת דלריא.

מאי "דלריא"?

ואין הגמרא מבארת מהי המחלה, אלא מביאה את רפואתה:

אמר רבי יהושע בן לוי: סם רפואתה של דלריא - "דרדרא" שמו.

מאי "דרדרא"?

אמר אביי: מוריקא דחוחי [כרכום הגדל בגדר של צמחים].

רב פפא - אליס ובלע ליה [היה לועס בשיניו ובולע אותו].

רב פפי אליס ושדי ליה [היה לועס בשיניו ופולט אותו] לאחר שלעס.

אמר אביי: מי שאינו בקי בדרך ארץ, שאין לו כח לשמש - ליתי ג' קפיזי קורטמי דחוחי [יקח שלשה כלים שמחזיקים שלש רביעיות מלאים בכרכום הגדל בקרקע המזובל בזבל הצאן].

ונידוקינהו [ויכתשם הדק], ונישליקינהו בחמרא, ונישתי [ויבשלם ביין וישתה].

אמר רבי יוחנן: קורטמי דחוחי שבשיקוי הזה, הן הן שהחזירוני לנערותי בתשמיש.

שלשה דברים מכחישים כחו של אדם, ואלו הן: א. פחד - דאגה שדואג על דבר העתיד, כגון על פרנסה או על אויב שעתיד לבוא. ב. טורח הדרך. ג. ועון.

פחד - דכתיב: "לבי סחרחר עזבני כחי" [תהלים לח יא].

דרך - דכתיב: "ענה בדרך כחי" [תהלים קב כד].

עון - דכתיב: "כשל בעוני כחי" [תהלים לא יא].

שלשה דברים מתיזין [שוברים] גופו של אדם. ואלו הן:

א. אכל מעומד. ב. ושתה מעומד. ג. ושימש מטתו מעומד.

יש חמשה דברים, שאם עושה אותם, קרובין להביאו למיתה יותר מן החיים, ואלו הן:

א. אכל ועמד. ב. שתה ועמד. ג. הקיז דם ועמד. ד. ישן ועמד. ה. שימש מטתו ועמד.

יש ששה דברים, שכל העושה אותן כולן כאחת, בזה אחר זה - מיד מת מרוב חולשה, ואלו הן:

א. הבא בדרך ונתייגע. ב. הקיז דם. ג. ונכנס לבית המרחץ. ד. ושתה ונשתכר. ה. וישן על גבי קרקע. ו. ושימש מטתו.

אמר רבי יוחנן: והוא שעשאן כסידרן רק אז מת.

אמר אביי: אם עשאן כולן כסידרן - מת, ואם עשאן כולן שלא כסידרן - חליש [נחלש].

ומקשינן: איני [אין הדבר כך] שרק אם עושה את כולם מת.

והא [והרי] אשה אחת ושמה מעורת, עבדה ליה [עשתה לו] לעבדה [לעבד שלה] רק תלת מינייהו [שלושה מהם], ומית!

ומתרצינן: ההוא, כחוש הוה [אותו עבד, חלוש היה] ולכן מת כבר אחרי שעשה שלושה מהם, אבל סתם אדם, מת, רק אם עושה את כולם כסידרן.

שמונה דברים - רובן [אם מרבה בהם], קשה לו הדבר. ומיעוטן [אם ממעט בהם], יפה לו.

ואלו הן:

א. דרך - להלך בדרכים. ב. ודרך ארץ - תשמיש.

ג. עושר - מיעוטו יפה ורובו קשה לפי שמבטלו מתלמוד תורה ומגביה לבבו. ד. ומלאכה.

ה. יין ו. ושינה.

ז. חמין - לרחוץ ולשתות. ח. והקזת דם.

שמונה דברים ממעטים את הזרע, ואלו הן:

א. המלח, ב. והרעב. ג. והנתק - צרעת. ד. בכייה. ה. ושינה על גבי קרקע. ו. וגדגדניות [כוסבר]. ז. וכשות שלא בזמנה. ח. והקזת דם הנעשית בגוף למטה - ממעטת את הזרע כפלים מכולם.

תנא: כשם שקשה לגוף הקזת דם למטה בגוף - בכך שהיא ממעטת הזרע כפלים משאר הדברים.

כך יפה לגוף הקזת דם למעלה בגוף - שמרבה כפלים.

הערות

^[1] אומנתו היתה. רש"י כתובות לט, ב

^[2] רש"י, ואולי הכוונה לחיידק.

ענבי גפן המודלות על גבי תאלא [דקל] שרויות במים.

התרופה לחזזיתא [לחזזית] העולה בעור — ליתי שב חיטי ארזנייתא [יביא שבע חיטים גדולות] וניקלינהו אמרא חדתא [ויקלה אותן על מעדר חדש] ונפיק משחא מינייהו ונישוף [ויוציא שמן מהן, וישפשף בעור]. מסופר: רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא גוי [עשה תרופה זו לגוי אחד] לדבר אחר (לצרעת), ואיתסי [והתרפא].

אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי דפרסאי [מי שמכים אותו בחניתות של פרסים] מיחייא [לחיות] לא חיי [יחיה] למשך זמן, שוודאי ימות מחמת המכות הללו, ואולם אדהכי והכי [בין כה וכה] ניספו ליה בשרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [יאכילו אותו בשר שמן שנצלה על גחלים ויין חי], אפשר דחיי פורתא ומפקיד אביתיה [שיחיה מעט ויצווה לביתו] מה יעשו אחר מותו.

בדומה לזה אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא [מי שבולע צירעה] מיחייא [לחיות] לא חיי [יחיה], ואולם אדהכי והכי נשקיה רביעתא דחלא שמזג [בין כה וכה ישקו אותו רביעית של חומץ חריף], אפשר דחיי פורתא ומפקיד לביתיה [שיחיה מעט ויצווה לביתו].

א אמר ר' יהושע בן לוי: מי שאכל בשר שור בלפת, ולן באור לבנה בלילי ארבעה עשר או חמשה עשר בחודש בתקופת תמוז (בקיץ) — אחזתו (תוקפת אותו) אחילו [מין קדחת].

תנא [שנה החכם]: והממלא כריסו מכל דבר, שאוכל יותר מדי — אחזתו אחילו. אמר רב פפא: אפילו אם מילא כריסו מתמרי [מתמרים]. ושואלים: פשיטא [פשוט]! הרי אמר ר' יהושע בן לוי "כל דבר"! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר מר [החכם] בשבחם של התמרים: תמרי — משבען ומשחנן ומשלשלן ומאשרן ולא מפנקן [תמרים — משביעות ומחממות ומשלשלות ומחזקות ולא מפנקות] את הגוף, אימא [אמור] כיון שהתמרים הן פירות כה משובחים אף שלא יזיקו כשאוכל מהן יותר מדי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הן מזיקות אם ממלא כריסו מהן.

שואלים: מאי [מהו] אחילו זה שהזכרנו? אמר ר' אלעזר: אש של עצמות. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אש של עצמות"? אמר אביי: מה שנקרא בארמית אש גרמי.

מאי אסותיה [מה תרופתו]? אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): כולהו שקייני [כל המשקאות] ששותים לרפואה — שותים אותם תלתא ושבעא ותריסר [שלושה ושבעה ושנים עשר יום] כל אחד לפי עניינו, והאי [וזה] לריפוי של אחילו, צריך לשתות עד דמתסי [שיתרפא];

כולהו שקייני [כל משקאות] ששותים לתרופה — שותים אותם אליבא ריקנא [על לב ריק], כלומר, בלי לאכול קודם, והאי [וזה] — בתר דאכל ושתי [אחרי שאוכל ושותה] ועייל [ונכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו], ומייתו ליה בונא דשתיתא דטלפחי [ומביאים לו מלוא חופן ממאכל של עדשים] ובונא דחמרא עתיקא [ומלוא חופן של יין ישן], וניגבלינהו בהדי הדדי [ויגבל, ילוש אותם זה בזה] וניכול [ויאכל], וניכרוך בסדיניה וניגניה [ויתעטף בסדינו וישן], וליכא דנוקמיה [ושלא יקימו, יעירו, אותו] עד דקאי מנפשיה [שיקום מעצמו], וכי קאי לישקליה לסדיניה מיניה [וכאשר קם יוריד את סדינו ממנו], ואי [ואם] לא — הדר עילויה [יחזור עליו] החולי.

אמר ליה [לו] אליהו לר' נתן: אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, שלא תאכל מלוא כריסך, שכך לכשתכעוס תעמוד על מילואך, תוכל לעמוד בדבר, ואם לא תעשה כן, כשאתה כועס יזיק לך הדבר.

תני [שנה] ר' חייא: הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים, יהא רגיל בטיבול לטבול את מאכלו ביין וחומץ, בין בקיץ בין בחורף. ועוד אמר: סעודתך שהנאתך (שאתה נהנה) ממנה — משוך ידך הימנה כדי שלא תאכל יותר מדי, ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך.

אמר מר עוקבא: האי מאן דשתי טיליא חיורא [מי ששותה יין רע לבן] — אחזתו (תוקפת אותו) ויתק [חולשה]. אמר רב חסדא: שיתין מיני חמרא הוו [שישים מיני יין הם], מעליא דכולהו [המעולה שבהם] — סומקא ריחתנא [יין אדום ריחני], גריעא דכולהו — טיליא חיורא [הגרוע שבכולם — יין לבן גרוע].

אמר רב יהודה: האי מאן דיתיב בצפרני [מי שיושב בבוקרי] ניסן גבי נורא, ושייף משחא [ליד האש ומושח עצמו בשמן] ונפיק ויתיב בשמשא [ויוצא ויושב בשמש] — אחזתו (תוקפת אותו) ויתק [חולשה].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הקיז דם ואחרי כן שימש מטתו — הוויין לו [יהיו לו] בנים ויתקין [חלושים] מתשמיש זה. הקיזו שניהם ושימשו — הוויין להן [יהיו להם] בנים בעלי מחלה ששמה ראתן. אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא שלא טעים מידי [טעם דבר] אחרי ההקזה, אבל אם טעים מידי לית לן [אם טעם דבר אין לנו] בה חשש זה.

אמר רבה בר רב הונא: בא מן הדרך ושימש מטתו מיד — הוויין לו [יהיו לו] בנים ויתקין [ חלושים ]. תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא מבית הכסא, אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור הליכה של חצי מיל, מפני ששד בית הכסא מלוה עמו, ואם שימש — הוויין [יהיו] לו בנים נכפים (חולים במחלת הנפילה).

תנו רבנן [שנו חכמים]: המשמש מטתו מעומד (כשהוא עומד) — אוחזתו עוית. העושה זאת מיושב — אוחזתו דלריא (רעידה), אם היא, האשה, מלמעלה והוא, הבעל מלמטה בשעת תשמיש — אוחזתו דלריא.

שואלים: מאי [מהי] דלריא? ומביאים מה שאמר ר' יהושע בן לוי: סם הרפואה לדלריא הוא דרדרא. ושואלים: מאי [מהי] דרדרא? אמר אביי: מוריקא דחוחי [כרכום של קוצים]. רב פפא אליס ובלע ליה [היה לועס ובולע אותו]. רב פפי אליס ושדי ליה [היה לועס ויורק, פולט, אותו לאחר לעיסה].

אמר אביי: מי שאינו בקי, כלומר, אין לו כוח בדרך ארץ (בתשמיש), ליתי [שיביא] שלשה קפיזי (כלים בני שלוש רביעיות) של קורטמי דחוחי [כרכום של חוחים], ונידוקינהו ונישליקינהו בחמרא ונישתי [ויכתשם ויבשלם ביין וישתה]. אמר ר' יוחנן: הן הן התרופות אשר החזירוני לנערותי לענין תשמיש.

ב שלשה דברים מכחישים (מפחיתים) כחו של אדם, ואלו הן: פחד, דרך, ועון. ומפרטים: פחד, דכתיב [שנאמר]: "לבי סחרחר עזבני כחי" (תהלים לח, יא). דרך, דכתיב [שנאמר]: "ענה בדרך כחי" (תהלים קב, כד). עון, דכתיב [שנאמר]: "כשל בעוני כחי" (תהלים לא, יא).

שלשה דברים מתיזין (שוברים) גופו של אדם, ואלו הן: אכל מעומד, ושתה מעומד, ושימש מטתו מעומד.

חמשה דברים שאדם עושה אותם קרובין להביאו למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד מייד, שתה ועמד, הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מטתו ועמד.

ששה דברים העושה אותן — מיד מת, ואלו הן: הבא בדרך ונתייגע, הקיז דם, ונכנס לבית המרחץ, ושתה ונשתכר, וישן על גבי קרקע, ושימש מטתו. אמר ר' יוחנן: והוא שעשאן כסידרן בזה אחר זה, שאז וודאי שימות.

אמר אביי: אם עושה אותם כסידרן — מת, שלא כסידרן — חליש [נחלש]. ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אשה אחת שקראו לה מעורת עבדה ליה [עשתה לו] לעבדה תלת מינייהו [שלושה מהם] ומית [ומת מהם]! ומשיבים: העבד ההוא כחוש וחלוש הוה [היה]

ולכן מת, וסתם אדם רק אם עושה את כולם כסידרם ימות. שמונה דברים — רובן, כלומר, אם מרבה בהם הרי זה קשה לגוף ולנפש, ומיעוטן יפה, ואלו הן: דרך — ללכת בדרכים, ודרך ארץ (תשמיש), עושר, ומלאכה (עבודה), יין, ושינה, חמין, והקזת דם.

שמונה דברים ממעטים את הזרע, ואלו הן: המלח, והרעב, והנתק (מחלת עור), בכייה, ושינה על גבי קרקע, וגדגדניות, וכשות שאוכל שלא בזמנה, והקזת דם הנעשית למטה בגוף האדם — מזיקה כפלים מן הדברים האחרים.

תנא [שנה החכם]: כשם שקשה הקזת דם הנעשית למטה כפלים, כך יפה ומועילה אם עושה אותה למעלה — כפלים. אמר רב פפא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

grapes grown by trellising the vine on a palm tree soaked in water.

As a remedy for lichen planus [ḥazazita] on one’s skin, let him bring seven large wheat kernels [arzanayata] and let him roast them over a fire on the blade of a new hoe. And let him extract oil from the wheat and rub it into his skin. It is told: Rav Shimi bar Ashi used this remedy for a certain gentile who had something else, i.e., leprosy, and he was healed.

Shmuel said: One who is struck with Persian spears [alunkei] will not live long afterward, as he will certainly die from this wound. In the meantime, they should force-feed him fatty meat that was roasted over coals, and undiluted wine. If they do this, it is possible that he will live for a little bit longer and have time to instruct his household with regard to what they should do after his death.

Similarly, Rav Idi bar Avin said: One who swallowed a hornet will not live. In the meantime they should give him a quarter-log of sharp [shamzag] vinegar to drink. If they do this, it is possible that he will live for a little bit longer and have time to instruct his household with regard to what they should do after his death.

§ Rabbi Yehoshua ben Levi says: If one ate ox meat with a turnip, and slept by the light of the moon on the night of the fourteenth or the fifteenth of the month in the season of Tammuz, i.e., summer, he will be afflicted with aḥilu, a severe fever.

A Sage taught: And one who fills his stomach with anything, meaning that he eats too much, will be afflicted with aḥilu. Rav Pappa said: Even if he fills his stomach with dates. The Gemara asks: Isn’t this obvious, as Rabbi Yehoshua ben Levi explicitly mentioned if one fills his stomach with anything. The Gemara answers: It might enter your mind to say that since the Master said the following in praise of dates: Dates satisfy the body, warm it up, act as a laxative, strengthen the body, and do not spoil it, one might say that as dates are beneficial, he would not be harmed by eating too many. Nevertheless, it teaches us that they can also cause harm when eaten in excess.

The Gemara asks: What is the affliction aḥilu mentioned here? Rabbi Elazar says: A fire of the bones. The Gemara asks: What is a fire of the bones? Abaye said: This is what is called esh garmei in Aramaic.

What is its remedy? Abaye said: My mother told me that any drink consumed for medicinal purposes should be taken for either three or seven or twelve days, depending on what is necessary for that specific ailment. And if this is taken to treat aḥilu then he must drink it until he is healed.

Any drink consumed for medicinal purposes should be consumed with an empty heart, i.e., without eating first. And for this disease of aḥilu he consumes the medicine after he eats and drinks and enters the bathroom, and exits and washes his hands, and they bring him a fistful of shetita, a type of food made from lentils, and a fistful of aged wine. And let him mix them together and let him eat this mixture. And let him wrap himself with his sheet and sleep. And let there be no one who will awaken him until he awakens on his own. And when he awakens let him remove the sheet from himself. And if he does not do this then the illness will return to him.

§ Elijah the prophet said to Rabbi Natan: Eat a third of your fill, and drink a third of your fill, and leave a third of your fill, so that when you become angry you will become full. If you do this, there will be room, as it were, for the anger. If you become angry when your stomach is full you will be harmed.

Rabbi Ḥiyya teaches: One who does not want to come to a situation whereby he contracts intestinal disease should become accustomed to dipping his food in wine or vinegar, both in the summer and in the winter. He also teaches: You should remove your hand, i.e., stop eating, from a meal that you enjoy so that you do not overeat. And do not delay yourself at the time when it is necessary to relieve yourself.

Mar Ukva said: This one who drinks inferior white wine [tilya] will be afflicted with weakness [vitak]. Rav Ḥisda said: There are sixty types of wine. The best of them all is red, fragrant wine. The worst of them all is inferior white wine.

Rav Yehuda said: This one who sits near the fire during the mornings in the month of Nisan and rubs himself with oil and then goes out and sits in the sun will be afflicted with weakness.

The Sages taught: One who let blood and afterward engaged in sexual intercourse has weak children conceived from those acts of intercourse. If both of them, husband and wife, let blood and engaged in sexual intercourse they will have children afflicted with a disease known as ra’atan. Rav Pappa said: We said this only if he did not taste anything after letting blood. But if he tasted something then we have no problem with it.

Rabba bar Rav Huna says: One who came back from traveling on the road and engaged in sexual intercourse immediately has weak children conceived from those acts of intercourse. The Sages taught: With regard to one who comes in from the bathroom, he should not engage in sexual intercourse until he waits the measure of time it takes to walk half a mil because the demon of the bathroom accompanies him. And if he engaged in sexual intercourse without waiting this measure of time, he has children who are epileptic.

The Sages taught: One who engages in sexual intercourse while standing will be afflicted by spasms. One who engages in sexual intercourse while sitting will be afflicted with dalarya. If she, the woman, is above and he, the husband, is below during sexual intercourse, then he will be afflicted with dalarya.

The Gemara asks: What is dalarya? Rabbi Yehoshua ben Levi said: The remedy for dalarya is dardara. The Gemara asks: What is dardara? Abaye said: Saffron of thorns. Rav Pappa would chew [aleis] and swallow this remedy. Rav Pappi would chew and spit it out.

Abaye says: As a remedy for one who is not an expert, i.e., does not have strength, in the way of the world, i.e., in sexual intercourse, let him bring three vessels [kefizei], each containing three-quarters of a log of safflower thorns. And let him grind them, and boil them in wine, and drink the mixture. Rabbi Yoḥanan says: These are the remedies that return me to my youth with regard to sexual intercourse.

§ Three things diminish a person’s strength, and they are: Fear, traveling on the road, and sin. The Gemara explains: Fear, as it is written: “My heart flutters, my strength fails me” (Psalms 38:11). Traveling on the road, as it is written: “He has weakened my strength on the road” (Psalms 102:24). Sin, as it is written: “My strength fails because of my sin” (Psalms 31:11).

Three things break a person’s body, and they are: If he ate while standing, if he drank while standing, and if he engaged in sexual intercourse while standing.

There are five actions that bring one closer to death than to life, and they are: If he ate and stood up immediately, if he drank and stood up immediately, if he let blood and stood up immediately, if he slept and stood up immediately, and if he engaged in sexual intercourse and stood up immediately.

With regard to one who performs the following acts, if he performs the six of them consecutively he dies immediately, and they are: If one came back from a journey on the road and was exhausted, let blood, and entered the bathhouse, and drank and became intoxicated, and slept on the ground, and engaged in sexual intercourse, then he will die. Rabbi Yoḥanan says: But he will die for certain only in the case where he performs them in this order.

Abaye said: If he performs these actions in this order he will die. But if he performs them out of order he will become weak. The Gemara asks: Is that so? But didn’t a woman named Me’oret make her slave perform three of these actions and he died as a result? The Gemara answers: That slave was weak, which is why he died. But an ordinary individual would die only upon performing all of these acts in the previously mentioned order.

Eight actions are difficult for the body and the soul to handle in large amounts and are beneficial in small amounts, and they are: Traveling on the road, engaging in the way of the world, i.e., engaging in sexual intercourse, having wealth, work, drinking wine, sleep, hot water, and bloodletting.

Eight actions or illnesses decrease the semen, and they are: Salt, hunger, a skin disease called netek, crying, sleeping on the ground, the melilot plant, and dodder eaten not in its time, i.e., before it is ripe. And bloodletting performed below, on the lower portion of the body, causes twice as much harm as the other actions mentioned.

The Sage taught: Just as bloodletting below causes twice as much harm, so too, bloodletting above, on the upper portion of the body, is twice as effective. Rav Pappa said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פחד דכתיב לבי סחרחר עזבני כחי וגו'. דרך המתפחד שיצא לבו ולזה אמר לבי סחרחר ע"ד לך לך אמרין נזירא סחור סחור ולכרמא לא תקרב דהיינו שהכפל מורה תרחיק עצמך מכרמא כך תפרש כאן סחרחר שהלב מתרחק ממני מפחד ועי"ז עזבני כחי. ואמר דרך דכתיב ענה בדרך כחי. שגם החוזר לגאולה לירושלום כמפורש לעיל מניה מ"מ הוא מתאונן על טורח הדרך עליו שממעט כחו של אדם והתפלל על זאת ואמר אלו אל תעלני בחצי ימי וגו'. ואמר

עון דכתיב כשל בעוני כחי. פי' התוס' דאגת עון וכמפורש בההוא קרא כי כלו ביגון חיי וגו' ועוד כתבו התוס' א"נ עונש העון כדאמרינן פ' ב"מ סימן לעבירה הדרוקן וק"ל:

גמרא קורטמא דחרי. כצ"ל וכ"ה בערוך ובזה יובן פרש"י:

שם ממעטין את הזרע כו' וגדגדניות. עי' עירובין (כח):

רש"י ד"ה קפיזא. ג' רביעיות. ר"ל רביעיות הקב כי בעלמא מפרש ג' לוגין:

גמ' ואלו הן פחד דרך. נ"ב סימנם פחד:

שם מתיזין. נ״ב מסירין מלשון המקרא הסיר התז וכן בלשון משנה מתיזין את ראשו:

שְׁמוֹנָה, רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה. הנה תלתא קמאי ראשי תיבות שלהם דעת שהוא ראשי תיבות 'דרך עושר תשמיש' ולזה רמז הכתוב מוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (קהלת א, יח) כי רובם קשה. ועוד ארבעה מהם שהם שהם 'שינה מלאכה חמין הקזה' ראשי תיבות שמחה לזה אמר וּלְשִׂמְחָה מַה זוֹ עֹשָׂה (קהלת ב, ב) מה לשון מיעוט כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז).
והנה בעושר פירש רש"י ז"ל הקושי שמבטלו מן תלמוד תורה ומגביה לבו. ועוד נראה לי גם בענייני הגשמיות קשה כי מרבה נכסים מרבה דאגה (משנה אבות ב, ו) ועוד ברבוי עושר שולט בו עין הרע בגופו שיחלה או ימות בר מינן. ובמלאכה לא פירש כלום, ונראה לי בס"ד דודאי מן לימוד המלאכה יהיה ריוח לאדם שיתפרנס בה אך אם ירצה ללמוד רבוי מיני מלאכות יאבד זמנו בהם ונעשה זקן ועדיין לא עסק במלאכה אחת בשביל ריוח כאותו אדם שרצה ללמוד מלאכת התפירה כדי להתפרנס בה וחשב בדעתו לתפירה צריך מחטים וחוטין ושאר כלים וטוב שאלמוד גם כן מלאכות כל דברים הצריכים לתפירה ועסק בלימוד כולן ונעשה זקן ולא עסק במלאכת התפירה להרויח ולהתפרנס בה. ועל זה אמר כאן רבוי המלאכה קשה, רוצה לומר רבוי הלימוד הצריך לה אבל על יגיעת הגוף לא יאמר מלאכה הוה ליה למימר עסק ועבודה.
או יובן הכונה על דרך שאמר החכם [חות יאיר סימן מג כתב שהרמב״ם אמר לשון זה הראב"ד שהשיג עליו] 'לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת' כי המלאכה אף על גב שיש בה יגיעה כיון דהורגל בה לא אכפת לו ביגיעה כי הרגל על כל דבר נעשה טבע אך אדם שאינו מתמיד לעסוק במלאכה אחת אלא חודש אחד יהיה חייט וחודש אחד צורף וחודש אחד נגר וחודש אחד פחמי וכיוצא בזה שהוא מדלג ממלאכה למלאכה ואינו מרגיל עצמו במלאכה אחת זה קשה לגוף מכמה צדדים.

לְמַטָּה, לְמַטָּה מִן הַבֵּיצִים. לְמַעְלָה, לְמַעְלָה מִן הַבֵּיצִים. הא דעשה הגבול בביצים כדי לשלול את פי הטבעת שהוא בסוף חצי העליון של הגוף שהוא למעלה מעט מהביצים דהדם היוצא משם הוא רפואה לגוף וכמו שכתוב בספר הברית ולכן מי שדרכו לצאת ממנו דם מפי הטבעת ופסק כמה חודשים מביאים לו עלוקה לשאוב דם והיא במקום הקזה באותו מקום ויש בזה תועלת גדולה.

גמ' אכול שליש ושתה שליש וכו'. עי' נדה דף כד ע"ב תד"ה אכילתו:

ע"ב גמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה. ולכאורה נראה דטעמא דר"י דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה היינו משום שהסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם הבעל מטורף בשעת כתיבת הגט שאינו ראוי לכתוב בעצמו ממילא השליח שהוא הסופר נמי אין יכול לכתוב דקי"ל דליכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחיה מצי עביד והיינו נמי טעמא דרשב"ל בשוטה אלא דמדמה קורדייקוס לישן כיון דסמיא בידו כך היה נ"ל לכאורה פשוט ומצאתי ג"כ סברא כזו בס' גט פשוט הנדפס מחדש לענין גוסס אלא דקשיא לי בזה לפי שיטת התוס' לעיל פרק המביא תניין דף כ"ב שכתבו שם דלא בעינן שליחות בכתיבה ע"ש בסוגיא דחרש שוטה וקטן בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וא"כ תיקשי להו מ"ט דר"י בשמעתין ונ"ל דלפ"ז צריך לומר דטעמא דר"י משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה וכיון שהבעל אינו בדעתו בשעת כתיבה נמצא דבהאי שעתא אין הגט ראוי לנתינה ואפי' ע"י שליח מטעמא דפרישית מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. ומזה נראה לי סתירה גמורה על שיטת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא קפדינן אלא שיהא שפוי בשעת כתיבה ועל שעת נתינה לא איכפת לן ולהני טעמי דפרישית נראה להיפך דעיקר הקפידא על שעת נתינה דודאי בעינן שליחות וכן נראה מלשון ר"י בעל התוספות בשמעתין בד"ה התם דעתיה צילותא וכ"כ בעל הלבוש בא"ע סי' קכ"א דצריך ליזהר שיהא שפוי בשעת הכתיבה וכ"ש בשעת נתינה ובחנם השיג עליו בס' ג"פ וכתב דלאו כ"ש הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכתב הב"ח שנהגו הגדולים באשה שנשתטית ואינה יכולה לקבל גיטה שיש לזכות לה הגט ע"י אחר ולמסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש יש לפקפק ולומר דלא מהני לה האי גיטא כלל אף לכשתתרפא ותשתפה כיון דבשעת הכתיבה לא היה הגט ראוי לנתינה אי אינה יכולה לשמור גיטה באותה שעה ומדאורייתא אינה מתגרשת ואין כאן גט כלל כדאמרינן הכא בשמעתין בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב הדבר בעיני דלא הוי גיטא בכה"ג. אמנם כן גם על שיטת הירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו בבריא גמור שמסר גט לאשתו ואמר לה לא תתגרשי עד למחר ואחזו קורדייקוס פסול לר' יוחנן נמי יש להקשות מה טעם יש בזה דלא שייכי הני טעמי דפרישית וע"כ צריך לומר דעיקר הקפידא על שעת חלות הגט וטעמא דמילתא לא ידענא ועדיין צ"ע וכאן אין להאריך:

תוספות בד"ה ורמז ואמר כו' ושמא אין צריך לבודקו כמו במתני' דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך עכ"ל. ואע"ג דלכאור' נשתתק דמתני' נמי דעתא צילותא היא דאי דעתא שגישתא לא הוי מהני ביה בדיקה כמו בקורדייקוס אלא דאיכא למימר דשאני קורדייקוס דודאי בא מחמת רוח רעה ונטרפה דעתו בודאי מש"ה לא מהני ביה בדיקה משא"כ בנשתתק דמתני' מספקא מילתא אם מחמת טירוף הדעת הוא או איזה סיבה אחרת משום הכי בדקינן ליה דרוב המטורפין אינן מבחינין להרכין ולהבחין כל כך וא"כ מתוך הבדיקה נתברר שלא נטרפה דעתו כלל ותלינן דנשתתק מאיזה סיבה אחרת משא"כ בשחט בו שנים או רוב שנים פשיטא לתלמודא למסקנא דלא שייך ביה טירוף הדעת ומה שנשתתק היינו מחמת שנשחט בו רוב שנים ולעולם בחדא דעת הוא עד שיתוודע שנטרפה דעתו כמו שפירש ר"י בסמוך וק"ל:

בד"ה התם דעתא צילותא לא ידע רבינו יצחק עד מתי כו' דליכא למימר דבדקוהו דא"כ לא הוי פריך מידי לר"י כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא לסברת המקשה דמדמי ליה לקורדייקוס לא מהני ביה בדיקה וכן הקשה מהרש"א ז"ל ומה שתירץ שם אין זה מספיק דסברת המקשה ודאי הוי דמאי דאמר שמואל שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט היינו שאמר כן מיד סמוך לשחיטה ובהאי שעתא דעתא צילותא אית ליה אלא דקשיא ליה אדר' יוחנן דסוף סוף כיון דשחט בו שנים סופו למות לאלתר סמוך לנתינת הגט ובהאי שעתא סמוך למיתה רגיל להתקלקל מאד ולטרוף דעתו מש"ה קשיא לר"י ומשני הש"ס דלעולם דעתא צילותא עד שימות ולעולם אימא לן דבעי בדיקה כמו בנשתתק דמתניתין אלא דאלו בעצמן דברי ר"י בעל התוס' כיון דע"כ המקשה סבר דרגיל להתקלקל ועל זה משני דדעתא צילותא ולעולם חדא דעתא אית ליה משעת שחיטה עד שימות וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבדקינן ליה דבין אם נאמר דבדקינן ליה בשעה שרמז ובין אם נאמר דלא בעי בדיקה כמו שנסתפקו התוס' בד"ה ורמז סוף סוף לא שייך בדיקה אח"כ כיון דחדא דעתא אית ליה עד שימות והיינו כדמסיק ר"י דלא דמי לשאר שכ"מ שרגיל להתקלקל סמוך למיתה בחולי בידי שמים משא"כ בההיא דנשחט מתוך בוריו חדא דעתא אית ליה וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ובגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים כו' עכ"ל. מה שכתב אם נתקלקל בינתיים לא איירי שנתפקח אח"כ קודם נתינה דבהא אין טעם לפסול אלא עיקר כוונת ר"י ז"ל שאם נתקלקל בין כתיבה לגמר הנתינה אעפ"י שנתפקח אחר נתינה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע שהיה שפוי בשעת נתינה וכ"כ הב"י סי' קכ"א ע"ש ומהרש"א ז"ל לא עיין בזה בשיטת הפוסקים וק"ל:

בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר כו' עכ"ל וע"כ דאף למאי דמשני הש"ס חי הוא וסופו למות מיקרי נמי מת לאלתר שסופו למות סמוך לנתינת הגט ולאפוקי ממאי דס"ד שאין סופו למות אלא לזמן מרובה דבהכי הוי אתי ליה שפיד הא דאינו גולה וזה ברור בכוונתם וכמו שכתבו במס' יבמות דף קכ"א וע"ש בחידושי מהר"מ מלובלין אבל באמת בעיקר דבריהם יש לתמוה דאיזה שיעור יש לדבר דמיקרי מת לאלתר כיון דע"כ לאו מת לאלתר איירי דהא אמרינן חי הוא וסופו למות סמוך לנתינת הגט ולא אשכחן שום שיעור מיתה אלא בעבד שנדון ביום או יומים משא"כ לענין גלות אם נאמר דפשטא דקרא שימות לאלתר ע"כ היינו לאלתר ממש תוך כדי דיבור וזה א"א מדאמרינן כותבין ונותנין גט בעודנו חי ולולא דברי התוס' היה נ"ל לפרש דודאי בעיקר מילתא דברייתא דקתני אינו גולה הוי ס"ד דהיינו משום דשחט בו שנים נהי דמת לאלתר היינו משום שמקרב בעצמו את מיתתו ע"י פירכוס או ע"י שמבלבלו הרוח ואע"ג שזה נעשה ע"י השחיטה אפ"ה פטור השוחטו כיון שהוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח בלבלתו ודמי להכוהו בני אדם בעשר מקלות דלרבנן כולהו פטורין ולר"י בן בתירה האחרון חייב שקירב מיתתו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח ומשמע שם דאף מי שעשאו גוסס פטור לכ"ע אע"ג דרוב גוססין למיתה משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש ועיין שם בתוס' שכתבו כן להדיא וה"נ דכוותיה מי ששחטו הו"ל כעשאו גוסס ומשום הכי פטור והא דמעידין עליו אע"ג דאין מעידין על הגוסס שאני הכא שסופו למות בודאי מחמת הפירכוס או בלבול הרוח מה שאין כן למאי דאמר שמואל בשמעתין שכותבין גט ונותנין לאשתו והיינו דאפי' בדיקה לא בעי כמו שפירש ר"י והיינו כדפרישית דחדא דעתא צילותא אית ליה ולפי זה משמע שאין דרכו לפירכוס או שיבלבלו הרוח דאל"כ ע"כ לית לן למימר דחדא דעתא אית ליה דנהי דבשעת שחיטה דעתא צילותא היינו משום דנשחט מתון בוריו כמ"ש הרשב"א ז"ל משא"כ ע"י פירכוס או בלבול הרוח ודאי רגיל להתקלקל כיון שזה קירב מיתתו וא"כ יש לדמותו בהאי שעתא לקורדייקוס ומכ"ש לטעמא דהרוח בלבלתו דדמי לגמרי לקורדייקוס דאפילו בדיקה לא מהני ביה וע"ז משני הש"ס לאו איתמר עלה חיישי' שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב פירוש דלאו ודאי מחמת הפרכוס או הרוח הוא דמית דדוקא לענין גלות חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קירב משום דלא אזלינן בתר רובא כמ"ש התוספות לענין גוסס בפ' הנשרפין משא"כ לענין הגט לא חיישינן להכי אלא מוקמינן ליה אחזקתיה דלעולם חדא דעתא אית ליה עד שיודע בודאי שנטרפה דעתו מחמת הפירכוס כמ"ש ר"י ז"ל בתוספות או שנאמר דשמואל איירי דשחטו בביתא דשישא ולא פירכס ומש"ה כותבין ונותנין גט לאשתו כן נ"ל לולא שהתוס' לא כתבו כן:

שם בגמ' אי נמי הוא קירב את מיתתו ופרש"י ז"ל אבל מ"מ סופו למות כוונתו דמש"ה מעידין עליו ולפי פשוטו היינו משום שדרכו לפרכס ואפ"ה לענין גלות פטור כיון שהוא עצמו קירב מיתתו וכדפרישית מסוגייא דפ' הנשרפין ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דאפילו בלא פירכוס ובלבול הרוח סופו למות בודאי אלא דאפ"ה לענין גלות פטור משום שהוא קירב או בלבול הרוח מסייעו והו"ל כאילו הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות דכולן פטורין אע"ג דכל א' עביד שיעור מיתה. ועוד דלענין שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת אלא כשברח וא"כ בודאי מעידין עליו שמת שהרי בלבלו הרוח כשהלך לו מביתא דשישא וק"ל:

ת"ר הבא מבית הכסא וכו' עד שישהא שיעור חצי מיל. הרי"ף הביאה ריש פרק שני דשבועות ובזהר הקדוש אמרו כל ההיא שעתא וכו'. והרב כנה"ג א"ח סימן ר"מ הביא דברי הזהר הקדוש. והיה לו להזכיר דבגמרין איתיה. אך אמרו שיעור חצי מיל:

ענבי תאלא. ענבי גפן המודלת בדקל: לחזזיתא. ילפת: חיטי ארזנייתא. חטין גסים: אמרא חדתא. על ברזל של פושויי''ר חדש: ונישוף. ימשח: לדבר אחר. צרעת: באלונכי פרסאי. בנוכליות של פרסיים שמצרפין אותן במי סם המות: דמפקיד אביתיה. צוואה על נכסיו: חלא. שמזג. חומץ חזק: מכל דבר. שהוא טוב לו ומתוק לחיכו ואוכל ממנו כל תאוותו מביאו לידי חולי ששמו אחילו: הואיל ואמר מר. שהתמרים יפין לגוף כל כך: משחנן. מחממות: משלשלן. משלשלות: מאשרן. נותנות כח: ולא מפנקן. אינן מתענגות את הלב להיות איסטניס ואע''פ שהן מתוקות: כל שקייני. כל משקין שאדם שותה לרפואה יש להן מנין ימים לשתותם יש מהן ג' יש מהן ז' יש מהן י''ב: בונא דשתיתא דטלפחי. מלא אגרוף מן שתיתא שם מאכל העשוי מקמח עדשים ומלח: ונכרוך גופיה בסדינים. כדי שיתחמם גופו ויזיע: וליכא דנוקמיה. ולא יהיה אדם שיקיצנו לפי שהזיעה יפה לו: אכול שליש. מלא מעיך שליש ושתה שליש והנח שליש בטנך ריקם: ולכשתכעוס. וימלא בטנך כעס תעמוד על מילואך אבל אם תמלא מעיך אכילה ושתיה לכשתכעוס תבקע: בטיבול. לטבול . בחומץ או פת ביין: שהנאתך. שערבה לך: משוך ידך הימנה. שלא תמלא את כריסך: טיליא. יין רע: ויתק. חלשות: ריחתנא. שיש לו ריח טוב מאד: בצפרני. לבקרים: הויין לו. אם נתעברה באותו תשמיש: בעלי ראתן. חלשים הרבה מחמת שיש להן שרץ במוח כדאמרינן בכתובות (דף עז:): דלא טעים מידי. בין הקזה לתשמיש: נכפים. נופלין מאותו חולי: עוית. קרנפ''א: סם דלריא. סם רפואתה של דלריא דרדרא שמה: קורטמי דחוחי. קרו''ג הגדל בקרקע מזובל בזבל הצאן: מוריקא דחוחי. קרו''ג הגדל בגדר של היזמי שקורין שבי''ל: אלים. לועס בשיניו: בדרך ארץ. שאין לו כח לשמש: קפיזא. כלי מחזיק ג' רביעיות: ונדוקינהו. יכתשם הדק: לנערותי. בתשמיש: פחד. דאגה שדואג על דבר העתיד כגון טירוד מזונות או פחד אויב וקורין סיינש''א: סחרחר. מוקף דאגה: אכל ועמד. מיד קודם ששהה מעט: העושה אותן. כולן כאחת: מעורת. שם אשה: ומיעוטן יפה. כשיש לאדם מעט מהם יפה לגופו לרפואה וטוב שיהא לו קצת משלא יהא לו כלום: אבל רובן קשה. כשיש לו הרבה: דרך. להלך בדרכים: ודרך ארץ. תשמיש: עושר. מיעוטו יפה ורובו קשה שמבטלו מת''ת ומגביה לבבו: חמין. לרחוץ ולשתות: נתק. צרעת: גדגדניות. איילנדר''א: שלא בזמנה. לקמיה מפרש: והקזת דם למטה. היא ממעטת כפלים בכולן:

רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים כו'. הקשה ה''ר אלחנן אמאי לא אסור לרפאות העובד כוכבים כדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע''ז דף כו.) גבי מילדת ומניקה אפילו בשכר לפי שמגדלו לעבודת כוכבים ואור''י דשמא כדי להתחכם ברפואה שרי כדי שידע לרפאות ישראל ע''י כן א''נ העובד כוכבים היה יודע שהיה בקי ברפואה זאת ושרי משום איבה או שמא לא שייך כאן מגדל בן לעבודת כוכבים כמו במילדת ומניקה: דרך ועון. דאגת העון א''נ עונש העון: חמשה קרובין למיתה אכל ועמד כו'. משמע אפילו עושה אחד מהן בלבד מדלא קאמרינן עלה דבעינן כסדרן:

גיטין ע ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ע - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד