גיטין סז ע"א

אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ וּמִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר חָיְישִׁי וּמַחְתְּמִי חַד מֵהָנָךְ סָהֲדֵי וְסוֹפֵר בַּהֲדַיְיהוּ וּבַעַל לָא אָמַר הָכִי
כֵּיוָן דְּאָמַר מָר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל לָא שְׁכִיחַ
וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא אֲמַר לְהוּ לְבֵי תְרֵי אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְאַתֶּם חֲתוֹמוּ וְאָזְלִי הָנָךְ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר וּמַחְתְּמִי לֵיהּ לְסוֹפֵר בַּהֲדֵי חַד מִינַּיְיהוּ וּבַעַל לָא אָמַר הָכִי אָמְרִי הָא נָמֵי כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה הוּא
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר וְתַעֲשֶׂה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי אָמַר וּשְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא
גּוּפָא אָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי מֵאַחַר שֶׁרַבִּי מֵאִיר וַחֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ חוֹלְקִין עַל רַבִּי יוֹסֵי מָה רָאָה רַבִּי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי
אָמַר לוֹ שְׁתוֹק בְּנִי שְׁתוֹק לֹא רָאִיתָ אֶת רַבִּי יוֹסֵי אִילְמָלֵי רְאִיתוֹ נִמּוּקוֹ עִמּוֹ
דְּתַנְיָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן שֶׁל חֲכָמִים רַבִּי מֵאִיר חָכָם וְסוֹפֵר רַבִּי יְהוּדָה חָכָם לִכְשֶׁיִּרְצֶה רַבִּי טַרְפוֹן גַּל שֶׁל אֱגוֹזִין רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חֲנוּת מְיוּזֶּנֶת רַבִּי עֲקִיבָא אוֹצָר בָּלוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קוּפַּת הָרוֹכְלִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה קוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי רַבִּי יוֹסֵי נִמּוּקוֹ עִמּוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן טוֹחֵן הַרְבֵּה וּמוֹצִיא קִימְעָא
תָּנָא מְשַׁכֵּחַ קִימְעָא וּמַה שֶּׁמּוֹצִיא אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא סוּבִּין וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְתַלְמִידָיו בָּנַיי שְׁנוּ מִדּוֹתַי שֶׁמִּדּוֹתַי תְּרוּמוֹת מִתְּרוּמוֹת מִידּוֹתָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא
גּוּפָא אָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל
אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב נַחְמָן וְאָמְרִי לַהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא מֵאַחַר דְּכָשֵׁר אַמַּאי לֹא תֵּעָשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּשְׂכּוֹר עֵדִים
וּמִי חָיְישִׁינַן וְהָתַנְיָא עֵדִים הַחֲתוּמִין עַל שְׂדֵה מִקָּח וְעַל גֵּט אִשָּׁה לֹא חָשׁוּ חֲכָמִים לְדָבָר זֶה מַעֲשֶׂה לָא עָבְדִי דִּבּוּרָא קָאָמְרִי
אָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְאַתֶּם חֲתוֹמוּ רַב חִסְדָּא אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה
רַב נַחְמָן אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַב שֵׁשֶׁת אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה רַבָּה אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַב יוֹסֵף אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

אמרו לסופר, ויכתוב, ולפלוני ופלוני, ויחתמו.

ומשום כיסופא [בושה] דסופר, שמא יחשוב שאין מקבלים אותו כעד, ויתבייש בכך, חיישי, ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו [יחששו השלוחים לבושתו של הסופר, ויחתימו רק את אחד השלוחים יחד עם הסופר],

ובעל לא אמר שיעשו הכי [כך], והגט פסול. ויכשירו אותו שלא כדין! וכיון שיכולה לצאת תקלה אם יתירו את חתימת הסופר בגט, צריך לפסול כל גט שהסופר חתום עליו בעד, כדי שהסופרים לא יחתמו על הגט.

אלא על כרחך, שסובר רבי יוסי, שגם באומר הבעל לעדים בלשון "אמרו", אינם יכולים להיות שלוחים לומר לאחר, ואין אפשרות שיעשו שלוחים לומר לסופר לחתום על הגט, ואם כן הסופר חותם רק אם שומע מפי הבעל בעצמו שמצווהו על כך, ומשום כך, המשנה שסוברת כמותו, הכשירה את הגט שהסופר חתום בו, כיון שאין חשש שחתם בלא ציווי הבעל.

ואם כן שוב קשה לשמואל, כיצד הוא סובר שיש צד שהגט כשר באופן שכתב הסופר את הגט בציווי השלוחים, והרי הוא סובר כרבי יוסי, ולרבי יוסי אין שליחות למסירה של אמירת דברים בלבד.

ומתרצינן: באמת סובר רבי יוסי שכאשר אומר הבעל לעדים בלשון "אמרו" הם נעשים שלוחים למסור את צווי הבעל, ובאופן זה הסתפק שמואל האם "כתובו", שאמר הבעל לעדים, כוונתו לכתיבת הגט עצמו, ופסול אם כתבו אחר, או שמא כוונתו רק לחתימת כתב ידם, וכשר הגט בכתיבת הסופר, כיון שנעשה כאומר "אמרו לסופר שיכתוב את הגט", שבזה מודה רבי יוסי שמועילה השליחות, ונכתב הגט בצווי הבעל כדין.

ולא קשה לפי זה כיצד הכשירה המשנה לשיטת רבי יוסי "חתם סופר" בגט, ולא חששה לחורבן שיכול לצאת מכך, כיון דאמר מר לקמן בסוגייתנו, לגבי אמר הבעל לעדים בלשון "אמרו" לסופר ויכתוב, ו"אמרו" לפלוני ופלוני ויחתמו, שאמנם הגט כשר, אולם לכתחילה לא תעשה כן בישראל, אם כן לא שכיח שיצווה הבעל את העדים לומר לאחרים לכתוב ולחתום בגט.

וכיון שלדעת רבי יוסי ^[1] לא שכיח שיחתום הסופר בגט בלא ששמע צווי מפי הבעל בעצמו, כיון שאפילו באומר הבעל לשלוחים בלשון "אמרו", אין הגט כשר לכתחילה, לכן הכשירה המשנה גט שחתום בו הסופר ועד נוסף, שאין לגזור גזירה לפסול גט זה, משום מקרה שאינו שכיח.

ומקשינן: אמנם אין לחשוש בגט שיש בו חתימת הסופר ועד נוסף לשמא אמר הבעל לשנים: אמרו לסופר ויכתוב ואמרו לפלוני ופלוני ויחתמו, כיון שאינו שכיח.

אבל עדיין, וליחוש דילמא אמר להו [להם] הבעל לבי תרי [לשני עדים]: אמרו לסופר ויכתוב "ואתם" חתומו, שבאופן זה לא גזרו לאסור לעשות כן לכתחילה.

וכיון שכן, שכיח שיאמר להם הבעל לומר לסופר לכתוב, ויש לחשוש שאזלי הנך משום כיסופא דסופר [שהלכו העדים משום בושתו של הסופר], ומחתמי ליה לסופר בהדי חד מינייהו [והחתימו את הסופר על הגט יחד עם אחד מהם], ובעל לא אמר הכי, והרי זה גט פסול.

ומדוע הכשירה המשנה גט שיש בו חתימת הסופר ועד נוסף, ולא גזרה עליו משום חשש זה!?

ומתרצינן: אמרי, אמרו לתרץ, שיש לומר: הא נמי [גם על אופן זה], שמצוה את השלוחים לומר לאחרים רק לגבי כתיבת הגט, [יש הסוברים] שהגט כשר, [אבל לכתחילה] לא תעשה הוא. ואם כן הוא דבר שלא שכיח, ולכן אין לגזור ולאסור גט שיש בו חתימת הסופר ועד נוסף.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר שאם אומר להם הבעל לעדים באופן זה, ועשו כצוויו, כשר [אבל לכתחילה] ולא תעשה, שאין לחשוש לאופן זה בגט שיש בו חתימת הסופר ועד נוסף.

אלא למאן דאמר [לאותו] שחולק ואומר שאם אומר להם הבעל לעדים באופן זה, ועשו כצוויו, כשר ותעשה [כן לכתחילה], מאי איכא למימר? ^[2] הרי יש לחשוש בגט שיש בו חתימת הסופר ועד נוסף שהבעל אמר לעדים באופן זה [כיון שזה שכיח], ואז הגט פסול.

אלא, חוזרת בה הגמרא, ואומרת: רבי יוסי תרתי אמר לפסול, גם באמר הבעל לשלושה "תנו", וגם באמר "אמרו" לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, בשני המקרים הגט פסול, כי סובר רבי יוסי שמילי לא ממסרי לשליח [שלא ניתן לעשות שליח לאמירה בלבד], וגם באומר להם בלשון "אמרו" אינם נעשים שלוחים.

ואותם אמוראים שחולקים לקמן באומר: "אמרו" האם יכול לעשות כן לכתחילה או רק בדיעבד, הם חולקים לדעת רבי מאיר, שלדעת רבי יוסי, באופן זה הגט פסול לגמרי,

ולפי זה, דברי רב חסדא, שאמר לעיל כי מה ששנינו במשנה "גט שיש בו חתימת הסופר ועד נוסף כשר" לפי שיטת רבי יוסי היא, מבוארים היטב, שאין לחשוש שמא השליח צוה את הסופר לחתום ולא הבעל, כיון שלדעת רבי יוסי לא תיתכן שליחות בשביל לצוות אחר לחתום על הגט, גם לא באופן שאמר הבעל לשליח בלשון "אמרו", והסופר לא יחתום בלא ציווי הבעל.

ושמואל, שאמר לעיל שהדבר צריך תלמוד אם אמירת "כתובו" של הבעל כוונתו לחתימת כתב ידי העדים, אבל על עצם כתיבת הגט, נעשה כאומר להם הבעל "אמרו" לסופר שיכתוב, וכשר הגט באופן זה -

סבר לה כוותיה [כמותו] כמו רבי יוסי, בחדא [בדבר אחד] שמילי לא ממסרי לשליח באופן שלא אמר לשליח בלשון "אמרו".

ופליג עליה [וחולק על רבי יוסי] בחדא [בדבר אחד] באומר לשלוחים בלשון "אמרו", שלדעת שמואל אם עשאם שלוחים שיאמרו לסופר לכתוב - מועילה השליחות, והרי זה גט כשר.

ולכן הסתפק שמואל באמר להם הבעל בלשון "כתובו", האם כוונתו לכתב הגט עצמו, ואם נתנו לאחר לכתוב את הגט פסול, או שמא כוונתו רק לחתימת כתב ידם בגט, וכל שהם עצמם חתמו עליו, כשר, כיון שעל כתב הגט שאינו מקפיד שדווקא הם יכתבו אותו, ונחשב כאילו אמר להם "אמרו לסופר ויכתוב", ואם מינו סופר לכתוב מועילה שליחותם, והגט כשר.

גופא, שנינו לעיל: אמר שמואל, אמר רבי: הלכה כרבי יוסי, דאמר מילי לא מימסרן לשליח.

אמר לפניו רבי שמעון ברבי, לפני רבי: מאחר שרבי מאיר וחנינא איש אונו חולקין על רבי יוסי, וסוברים שאפשר למסור אמירה על ידי שליח שימסור לאחר, מה ראה רבי לומר הלכה כרבי יוסי?

אמר לו רבי: שתוק, בני, שתוק, לא ראית את רבי יוסי. אילמלי ראיתו [אם היית רואה אותו], היית מבין מדוע פסקתי כמותו, כי נמוקו [פירושו] עמו לתת הסבר לכל דבריו, שהיה מיישב ומבאר דבריו.

דתניא: איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים:

רבי מאיר - הוא חכם וסופר.

רבי יהודה - הוא חכם לכשירצה, שכשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם. ^[3]

רבי טרפון - דומה לגל של אגוזין. כמו גל של אגוזים, אם אדם נוטל אחת מהם, אז כל האגוזים נקבצים ונופלים זה על זה, כך רבי טרפון, כשבא תלמיד לשואלו דבר, היה מביא לו ראיה מהתורה, ומהמדרש, ממשנה, הלכה ואגדה, הכל יחד.

רבי ישמעאל - כמו חנות מיוזנת, שיינה מוכן בה תמיד, שהחנווני לא צריך לומר ללקוחות המתינו ואביא לכם, כך רבי ישמעאל, כשנצרך אדם ללמוד מפיו, מזומן לו מיד ותלמודו ערוך בפיו.

רבי עקיבא - דומה לאוצר בלום [אוצר שמחולק לתאים], כדי לשמור כל מין לחוד, בצורה מסודרת.

רבי עקיבא היה דומה לעני שנטל את קופתו ויצא לשדה, כשמצא שעורים קצר ושם בקופתו, כשמצא חיטים קצר ושם בה, וכן כשמצא פולים ועדשים, וכשבא לביתו, סידר כל מין לעצמו.

כך רבי עקיבא, כשלמד מרבותיו, שמע דבר מקרא מרבותיו, ואחריו שמע הלכה, ואחריו מדרש ואחריו אגדה, ואחר ששמע את כל הדברים נתן לבו לחזור עליהם ולגורסם עד שהיו כל הדברים סדורים בפיו, ולא היה אומר אלמוד מקרא לעצמו, מדרש לעצמו וכו', אלא למד מכל הבא ליד.

אבל כשנעשה גדול, סידר שיעוריו לפי נושאים, שסידר מדרש ספרי וספרא לבדן ושנאן לבדן לתלמידיו, וסידר הלכות לעצמן ושנאן לתלמידיו, ואגדות לעצמן, וכן הלאה.

רבי יוחנן בן נורי - דומה לקופת הרוכלים, שיש לו לרוכל הבא לעיר מכל דבר שמבקשים ממנו, כך רבי יוחנן בן נורי, כשנצרך אדם לשאול אותו דבר מקרא - משיבו, וכן במדרש, וכן באגדה. ואין שבח זה דומה לשבח של רבי עקיבא, שרבי עקיבא למד הכל ביחד, ורק אחר כך סידרן.

רבי אלעזר בן עזריה - דומה לקופה של בשמים, שיש בה הרבה מינים. ודומה הוא לקופת הרוכלים, אלא שהרוכל יש לו יותר מינים, וקושר כל אחד בחבילה נפרדת כדי שיהיה מזומן לו כשיבקשו ממנו.

משנת רבי אליעזר בן יעקב - קב ונקי, שלא לימד הרבה כשאר חבריו, אבל מה שאמר בבית המדרש - נקי הוא, שתמיד הלכה כמותו.

רבי יוסי - נמוקו עמו, כמו שהתבאר לעיל.

רבי שמעון - טוחן הרבה, שונה הרבה, ומוציא קימעא [מעט], וכפי שיתבאר.

תנא הכוונה בזה ש"מוציא קמעא", שהיה משכח קימעא [מעט], ומה שמוציא כלומר אותם דברים מועטים שהיה שוכח, אינו מוציא אלא סובין שהוא פסולת, שלא היה שוכח אלא דברים שלא נראו לו שהלכה כמותן.

וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו: בניי, שנו מדותי [למדו את תורתי], לפי שמדותי [תורתי] הן תרומות הנבחרות מתוך תרומות מידותיו הנבחרות של עיקרי משניותיו של רבי עקיבא. ולכן פסקי ההלכה שלי הם "ברירה אחר ברירה".

גופא, שנינו לעיל: אמר לשנים: "אמרו" לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, אמר רב הונא אמר רב: גט זה כשר [אבל לכתחילה] ולא תעשה זאת בישראל, אלא הבעל בעצמו צריך למנות את הסופר ואת העדים שיחתמו בגט.

אמר ליה עולא לרב נחמן, ואמרי לה [יש אומרים] שרב נחמן שאל זאת לעולא: מאחר דכשר, אמאי לכתחילה "לא תעשה זאת בישראל"?

אמר ליה: משום שחיישינן שמא תשכור האשה עדים שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום עליו, והסופר והעדים יעשו כן שסבורים שהבעל צוה כך.

והוינן בה: ומי חיישינן שיסכימו עדים לשקר עבור האשה?

והתניא: עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה, לא חשו חכמים לדבר זה שמא חתמו העדים בשקר שלא בהסכמת הבעלים!

ומוכח מברייתא זו, שאין לחשוש שעדים יעידו בשקר.

ומתרצינן: בברייתא מדובר במעשה של חתימה על שטר, ואמנם מעשה לא עבדי [לא עושים] העדים מעשה לחתום בשקר, ואין לחשוש לכך.

אבל דבורא, לומר דבר שקר לאחרים לעשות, והאחרים סוברים שהבעל צוה, קאמרי עדים, ויש לחשוש לכך.

הלכה נוספת:

אם אמר לשנים: אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו, שבאופן זה אין לחשוש שמא תשכור האשה עדים שיאמרו לאחרים לחתום, שאין העדים חותמים על הגט אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו.

רב חסדא אמר: כשר, ולא תעשה כן לכתחילה, גזירה משום שיבואו להכשיר אף באופן שאומר הבעל לעדים שיאמרו לאחרים לחתום, ואז יש לחשוש שמא תשכור האשה עדים שיאמרו לאחרים בשם הבעל לחתום.

רבה בר בר חנה אמר: כשר, ותעשה כן לכתחילה.

רב נחמן אמר: כשר ולא תעשה. רב ששת אמר: כשר ותעשה.

רבה אמר: כשר ולא תעשה. רב יוסף אמר: כשר ותעשה.

הערות

^[1] רש"י מפרש [לפי ביאור התוס' רא"ש], ששמואל סובר שגם לדעת רבי מאיר לכתחילה אין למנות שליח שיאמר לאחר לכתוב או לחתום בגט, ואם כן גם לרבי מאיר לא שכיח שיחתום הסופר בלא ששמע ציווי מפי הבעל עצמו, ולכן גט שהסופר חתום בו, כשר בין לרבי יוסי ובין לרבי מאיר, שאין לגזור על דבר שאינו שכיח, וכיון שכך אין צורך להעמיד את המשנה דווקא בחתם סופר ועד, אלא מעמיד את המשנה ב"כתב סופר" ועד כפשוטו [כמבואר לקמן בפרק המגרש פו ב].

^[2] הראשונים מקשים מה הקושיא, הרי אפשר לתרץ ששמואל יסבור כמאן דאמר לא תיעשה. ומתרצים הריטב"א וחידושי הר"ן בשם הרמב"ן, ששמואל פוסק כרבי יוסי משמיה דרבי, וגם האמוראים שנחלקו אם תיעשה או לא תיעשה נחלקו אליבא דרבי.

^[3] הבית אהרן מבאר שלעומת רבי מאיר שהיה חכם וסופר, כלומר שהיה כותב מיד כל חידוש שנתחדש לו, היה רבי יהודה מתון וקודם כל מתיישב בדבר, ואחרי יישוב הדעת היה מחזיק וקובע איזה חכמה נכונה. המסורת הש"ס והמהרש"א בחידושי אגדות מביאים את פירוש הערוך שמבאר, שחכם לכשירצה היינו כשפותח שפתיו הוא ראש המדברים. והמהרי"ץ חיות מבאר שכל הזמנים היו אצלו שווים, ובכל עת היה יכול להעמיק בחכמה, להפשיט עצמו מהעולם התחתון ולהשתדל בדעה ותבונה, ובכל עת להכנס לפנימיות התורה.

"אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו", ומשום כיסופא [בושה] של הסופר, שאומר: וכי אינכם חושבים אותי לאדם כשר הראוי לחתום כעד? חיישי ומחתמי חד מהנך סהדי [חוששים לבושתו ומחתימים אחד מאותם העדים] ואת הסופר בהדייהו [יחדיו], ובעל לא אמר הכי [כך], ואם כן הגט פסול, שלא נעשתה מצוות הבעל, ויכשירו אותו שלא כדין!

ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם] (כמפורש להלן) שבמקרה זה "כשר, ואולם לא תעשה כן בישראל" — לא שכיח [מצוי] שיעשו כן, ואין לגזור גזירה משום דבר שאינו שכיח.

ושואלים: וליחוש דילמא אמר להו [ונחשוש שמא יאמר להם] לבי תרי [לשנים]: "אמרו לסופר ויכתוב, ואתם חתומו", ואזלי הנך משום כיסופא [והולכים אלה משום בושתו] של הסופר ומחתמי ליה [ומחתימים אותו] את הסופר בהדי חד מינייהו [יחד עם אחד מהם], ובעל לא אמר הכי [כך], והרי זה גט פסול! אמרי [אומרים]: הא נמי [זה גם כן] "כשר ולא תעשה" הוא, ומשום כך אין הוא מצוי ולכן אין לחשוש לדבר.

ומשיבים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] (כמפורש להלן) שדבר זה "כשר ולא תעשה", אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "כשר ותעשה" שמותר לעשות כך לכתחילה, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר כך: ר' יוסי תרתי [שתי] הלכות שונות אמר, האחת, שדברים אינם נמסרים לשליח, וכן אמר שאף כאשר אמר הבעל "אמרו" אינם רשאים למסור לאחר, ושמואל סבר לה כוותיה בחדא [סבור כשיטתו בדבר אחד] שדברים אינם נמסרים לשליח, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד], ולדעתו של שמואל אם הורה הבעל במפורש לעדים שיאמרו לאחרים לכתוב — הרי זה כשר.

א גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם: אמר שמואל, אמר רבי: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח. אמר לפניו ר' שמעון ברבי (בן רבי) לפני רבי: מאחר שר' מאיר וחנינא איש אונו חולקין על ר' יוסי, ואומרים שאפשר למסור דברים לשליח, מה אם כן ראה רבי לומר שהלכה כשיטת ר' יוסי?

אמר לו: שתוק, בני, שתוק, לא ראית את ר' יוסי, אילמלי ראיתו (אם היית רואה אותו) היית יודע שנמוקו (טעמו) עמו, שהיה לו תמיד טעם מספיק לדבריו, ואני סומך עליו ביותר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים, והיה נותן לכל אחד מהם תואר: ר' מאיר — חכם וסופר, ר' יהודה — חכם לכשירצה, ר' טרפון — גל של אגוזין, שכדרך גל של אגוזים, כאשר ניטל אחד מהם הרי כולם נופלים האחד על השני, כך ר' טרפון, כשהיה תלמיד שואלו בענין כלשהו היה מביא לו ראיות מכל חלקי התורה, הכל יחד, ר' ישמעאל — חנות מיוזנת (מלאה כל טוב), ר' עקיבא — אוצר בלום (מלא) של דברים, ר' יוחנן בן נורי — קופת הרוכלים שיש בה מעט מכל מין הדרוש, ר' אלעזר בן עזריה — קופה של בשמים שכל מה שהוא אומר מבושם ובעל טעם, משנת ר' אליעזר בן יעקב — קב ונקי (מעט, אבל הכל נקי), ר' יוסי — נמוקו עמו, ר' שמעון — טוחן הרבה ומוציא קימעא (מעט).

תנא [שנה החכם] להסביר זאת: הכוונה היא שר' שמעון משכח קימעא [מעט] מתלמודו, ומה שמוציא, כלומר, אותם הדברים המועטים שהוא מוציא, שאינו זוכר אותם אינו מוציא אלא סובין, כלומר, פסולת. וכן אמר ר' שמעון לתלמידיו: בניי, שנו מדותי, כלומר קבלו את פסקי ההלכה שלי, שמדותי תרומות הנבחרות מתוך תרומות (המובחרות) של מידותיו של ר' עקיבא.

ב גופא [לגופה] של אותה הלכה שאמרנו: אמר לשנים "אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו", אמר רב הונא אמר רב: גט כזה כשר, ואולם לא תעשה זאת בישראל לכתחילה, אלא צריך הבעל עצמו למנות את הסופר והעדים.

אמר ליה [לו] עולא לרב נחמן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב נחמן לעולא: מאחר שכשר, אמאי [מדוע] לא תעשה זאת בישראל? אמר ליה [לו]: חיישינן [חוששים אנו] שמא תשכור האשה עדים. שכיון שמותר לעשות על ידי שליח והעדים עצמם אינם יודעים מה אמר הבעל, הרי יכולה האשה לשכור אדם שיאמר לאחרים לכתוב גט עבורה שלא ברצון הבעל כלל.

ושואלים: ומי חיישינן [והאם אנו חוששים] לכגון זה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עדים החתומין על שדה מקח (מכר) ועל גט אשה, לא חשו חכמים לדבר זה של זיוף, שמא נכתבו שטרות אלה שלא מרצון בעליהם! ומשיבים: מעשה לא עבדי [אינם עושים] לכתוב שטר מזוייף, אבל דבורא קאמרי [בדיבור אומרים] ולכן ייתכן שאדם אחד אומר לחבירו דבר שקר, והחבר עושה זאת לתומו, שאינו יודע שעושה שלא כדין.

והלכה נוספת: אמר לשנים "אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו", רב חסדא אמר: גט זה כשר ולא תעשה, שאסור לעשות כך לכתחילה, רבה בר בר חנה אמר: כשר ותעשה לכתחילה.

ובאותו נושא נחלקו גם אמוראים נוספים, רב נחמן אמר: כשר ולא תעשה, רב ששת אמר: כשר ותעשה, רבה אמר: כשר ולא תעשה, רב יוסף אמר: כשר ותעשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Tell a scribe and he will write the document and tell so-and-so and so-and-so and they will sign it. And due to the shame of the scribe, who asks: Don’t you consider me a sufficiently upright person to sign the document as a witness, the agents are concerned to avoid that disgrace and have one of those witnesses and the scribe sign together with him, and the husband did not say to do so. The bill of divorce is invalid because it was signed contrary to the husband’s instructions, and the agents will mistakenly think it is valid.

The Gemara answers: Since the Master said, as cited later, that such a bill of divorce is valid, however, it shall not be done in Israel, as the husband himself should appoint the scribe and the witnesses, it is an uncommon case for the husband to appoint an agent to arrange the bill of divorce, and the Sages do not issue a decree for cases that are uncommon.

The Gemara asks: And let us be concerned lest the husband say to two people: Tell the scribe and he will write the document and you sign it, and these two, due to the shame of the scribe, go and have the scribe sign the document together with one of them, and the husband did not say to do so. The Sages say: In this case too, it is valid; however, it shall not be done. This too is uncommon, and there is neither concern nor a decree.

The Gemara responds: This works out well according to the one who said in this case as well: It is valid; however, it shall not be done. But according to the one who said: It is valid and it may be done, i.e., it is permitted ab initio, what is there to say?

Rather, this is the explanation. Rabbi Yosei stated two halakhot: The first is that verbal directives cannot be delegated to an agent. The second is that even when the husband said: Tell another to write the document, this agency cannot be transferred to another person. And Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei in one case, i.e., that verbal directives cannot be delegated to an agent, and he disagrees with him in one case, as Shmuel holds that if the husband explicitly said: Tell another to write the document, this agency can be transferred.

§ With regard to the previously cited matter itself, Shmuel says that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: Verbal directives cannot be delegated to an agent. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, said before his father: Since Rabbi Meir and Rabbi Ḥanina of Ono, who hold that verbal directives can be delegated to an agent, disagree with Rabbi Yosei, what led Rabbi Yehuda HaNasi to say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei?

Rabbi Yehuda HaNasi said to his son: Be silent, my son; be silent. You did not see Rabbi Yosei, as, if you had seen him, you would know that his reasoning [nimmuko] accompanies his statements. Therefore, I deem his opinion most reliable.

This is as it is taught in a baraita that Isi ben Yehuda would recount the praise of the Sages by characterizing each of them: Rabbi Meir, a scholar and scribe; Rabbi Yehuda, a scholar when he chooses to be one; Rabbi Tarfon, a pile of nuts, as, just as when one removes a nut from a pile all the other nuts fall, so too, when a student would ask Rabbi Tarfon with regard to one matter, he would cite sources from all the disciplines of the Torah; Rabbi Yishmael, a well-stocked store; Rabbi Akiva, a full storehouse; Rabbi Yoḥanan ben Nuri, a peddler’s basket, in which there is a small amount of each product; Rabbi Elazar ben Azarya, a basket of fragrant spices, as everything he says is reasonable; the mishna of Rabbi Eliezer ben Ya’akov is measured [kav] and immaculate; Rabbi Yosei, his reasoning accompanies his statements; Rabbi Shimon grinds much and removes little.

It is taught in explanation: Rabbi Shimon would forget little of his studies, and what he removed from his memory, he removed only chaff. And likewise, Rabbi Shimon said to his students: My sons, accept my halakhic rulings, as my rulings are the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva.

§ With regard to the matter previously cited itself, a case where one who said to two people: Tell a scribe and he will write the document and tell so-and-so and so-and-so and they will sign it, Rav Huna says that Rav says: It is valid; however, it shall not be done in Israel ab initio. The husband himself must appoint the scribe and witnesses.

Ulla said to Rav Naḥman, and some say that Rav Naḥman said to Ulla: Since it is valid, why shall it not be done in Israel? He said to him: We are concerned lest the woman hire witnesses. Since this is permitted by means of an agent, and the witnesses themselves do not know what the husband said, a woman could hire witnesses to tell a scribe to write a bill of divorce on her behalf and hire witnesses to sign it without her husband’s knowledge.

The Gemara asks: But are we concerned about that possibility? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Yevamot 4:7): With regard to witnesses who are signed on a field of sale and a woman’s bill of divorce, the Sages were not concerned with regard to this matter of forgery, that perhaps these documents were written without consent of the owner and the husband, respectively. The Gemara answers: Although they would not perform an action and forge a bill of divorce, they would utter a statement and tell another to forge a document. The other person acts unknowingly, unaware of the impropriety involved.

The Gemara cites another halakha: If one said to two people: Tell the scribe and he will write the document and you sign it, Rav Ḥisda says: This bill of divorce is valid; however, it shall not be done ab initio. Rabba bar bar Ḥana says: It is valid and it may be done ab initio.

Several other amora’im dispute this matter. Rav Naḥman says: It is valid; however, it shall not be done ab initio. Rav Sheshet says: It is valid and it may be done ab initio. Rabba says: It is valid; however, it shall not be done. Rav Yosef says: It is valid and it may be done.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבי יוסי תרתי קאמר. כלומר, דרבי יוסי סבר דמילי לא מימסרן לשליח ואף באומר אמרו נמי פליג ואסר ושמואל סבר לה כותיה בלא אמר אמרו ופליג עלייהו, באומר אמרו, קשיא לי, כיון דסבירא ליה לשמואל אומר אמרו כשר אם כן על כרחין אית ליה או חתם סופר ועד פסול ומתניתין כתב סופר ועד ודלא כרבי ירמיה או אפילו חתם סופר כשר וכשר ולא תעשה, דאי לא איכא למיגזר וכיון שכן אמאי אמרינן דפליג אדרבי יוסי משום דרב ירמיה אי נמי משום מאן דאמר כשר ותעשה דהא כיון דסוף סוף שמואל פליג אחד מינייהו נימא מודה רבי יוסי באומר אמרו וכתב סופר שנינו דלא כרבי ירמיה אי נמי כשר ולא תעשה, ויש לומר דאפילו לכשתמצא לומר דשמואל פליג באומר אמרו אפשר דלא פליג כלל אמאי דאמר רבי ירמיה דחתם סופר שנינו ולא אמאי דאמר רב חסדא הא מני רבי יוסי היא ולא אמאן דאמר דכל מאן דמודה באומר אמרו סבר כשר ותעשה, ואלא מיהו איהי אית ליה כרבי מאיר דבאומר אמרו כשר ולית ליה מתניתין דחתם סופר דההיא רבי יוסי היא, ואי נמי אמרינן הכי דסמכינן אברייתא דבפרק מי שאחזו (גיטין עב, א) דתניא עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואמרינן עלה קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו, וכתב הרמב"ן נ"ר: דטעמא דרבי יוסי דפליג אף באומר אמרו אף על גב דבעלמא עושה שליח שלא בפניו משום דגט שאני דכיון דבעינן לשמה ובעינן וכתב לה כלומר שיכתוב לה הבעל אין הסופר והעדים עומדין במקום בעל אלא אם ישמעו הם מפיו של בעל ממש, אבל בשאר דברים של גט אפילו לרבי יוסי עושין שליח שלא בפניו ולפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבלגיטי שם מיד בעלי, וכן כתוב בהלכות גדולות ועגונה דאתיא לבי דינא ואמרה הו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבלה לקבל גיטא מיד בעלי וכתבין לבי דינא דבמדינת ומשוי ליה תו בעל לההוא שליח שליח לקבלה וכתיב גיטא ויהיב ליה אם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מיגרשה הדה עגונה, עד כאן.
אבל שליח קבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא אם כן אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח ולא דמי לשליח הולכה דעושה שליח משום דהוי שליח הגט ממש ולא מילי נינהו, ולפי ענין זה שליח מתנה דאמר אמרו לכולי עלמא אומר לסופר וכותב לעדים וחותמין ולא אמרו מתנה הרי היא כגט אלא באומר כתבו ותנו ומשום טעמא דמילי לא מימסרן לשליח אבל באומר אמרו לכולי עלמא במתנה שרי.
ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפאסי ז"ל: דהלכה כרבי יוסי ואפילו באמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו הרי זה גט בטל ואם נשאת תצא, והביא ראיה מהא דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עא, ב) אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתבו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי זה הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואסקה רב אשי כולה רבי יוסי היא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכי דלא אמר תנו אלא אפילו אמר תנו נמי ולא מיבעיא היכי דלא אמר אמרו אלא אפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו לא, ותניא כותיה עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אלמא הלכתא כותיה דרבי יוסי אפילו באומר אמרו, וכן כתב בעל ההלכות ורבנו חננאל ז"ל, וחתם סופר ועד כשר, דכיון דאומר אמרו פסול חתם סופר כשר דהא לא נפיק מיניה חורבא וכדאמר רב בפרק המגרש (עו, ב) חתם סופר ועד שנינו.
וכתב הרב בעל התרומות בשם רבנו ז"ל שתמה על דברי רבנו חננאל ז"ל שהביא ראיה מדברי רב אשי, דמה ראיה יש במה שמישב רב אשי מתניתין דמי שאחזו כרבי יוסי דפוסל באומר אמרו שהרי הוא לא פסק כרבי יוסי אלא שמתרץ כולה מתניתין כרבי יוסי ואמר דלית ליה אוקמתא אלא בהכי, אלא מיהו כיון דאשכחן שמואל דפליג עליה באומר אמרו כותיה קיימא לן, אלא אם נאמר דכיון דרב אשי מתרץ מתניתין כותיה [בנדפס: אלא אפילו אמר אמרו] שמע מינה כותיה סבירא ליה כדאמרינן בשבת בפרק אלו קשרים (שבת קיב, ב) מדמתרץ רבי יוחנן למילתיה דרבי יהודה כותיה סבירא ליה, וכתב הוא ז"ל דמכל מקום אי אפשר לפסול זה בין לקולא בין לחומרא לפסול אומר אמרו ולהכשיר חתם סופר ועד אלא חוששין לדברי שניהם והילכך חוששין באומר אמרו ופסלינן ליה כרבי יוסי וכאוקמתא דרב אשי דפרק מי שאחזו וכברייתא דקתני עד שישמעו את קולו לאפוקי ממאן דאמר אמר אמרו כשר, ומיהו גט בטל לא הוי דדילמא הלכה כשמואל דבתרא הוא וככולהו אמוראי דשמעתין כרב נחמן ורב ששת דאמרי כשר ותעשה וכשר ולא תעשה דאלמא מדמכשרי ליה שמע מינה באומר אמרו [בנדפס: פליגי] בחתם [בנדפס: וחתם] סופר ועד [בנדפס: נמי] פסול [בנדפס: דאיכא למימר דכיון דמכשר שמואל באומר אמרו בחתם סופר ועד פסול] דאי לא נפיק מיניה חורבא, ואף על גב דשנינן אליבא דשמואל כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן שנויא היא ולא סמכינן עלה, ובמסקנא דאמרינן רבי יוסי תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא תו לא צריכין לההוא שנויא, ועוד דדילמא סבירא לן בהא כרב חסדא דסבירא ליה דאף על גב דלא שכיחא גזרינן בה כדכתבינן לעיל, וכן מאן דאמר כשר ותעשה סבר חתם סופר ועד פסול משום חורבא, ואף על גב דרב מכשיר חתם סופר ועד בפרק המגרש והלכה כרב באיסורי, הני מילי לגבי שמואל אבל הכא דמכשרי כולהו אמוראי באומר אמרו ואם כן סברי דחתם סופר ועד פסול לא קיימא לן כותיה דרב, ואף עלגב דהני תרי פסקי סתרן אהדדי דאי אומר אמרו פסול אם כן חתם סופר כשר ואי חתם סופר פסול אם כן אומר אמרו כשר מכל מקום כיון דאינו מבורר כמאן נקטינן כותייהו לחומרא, והרמב"ם ז"ל כן כתב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל, אבל בחתם סופר ועד הכשיר.

גזרה שמא תשכור עדים. תמיהא לי אמאי לא אמר משום גזרה דלעיל. וניחא לי, דמשום דרב חסדא אמר בהדיא דאף על גב דלא תעשה אכתי איכא למיגזר אם כן לדידיה לא תסלק הגזרה משום דלא תעשה ולא הועילו חכמים בתקנתן, וכיון דלרב חסדא לא מיתרצי בהכי אוקמא בטעמא דמתרצתא לכולהו. כך נראה לי.

גמרא מאחר דכשר אמאי לא תעשה זאת בישראל א"ל חיישינן שמא תשכור כו' ואין להקשות דלכך לא תעשה דלא תיפוק מיניה חורבא בחתם סופר ועד דס"ל דכשר כר"י די"ל דאי מש"ה לא ה"ל לתקוני הכא דלא תעשה אלא דתעשה וה"ל למיפסל חתם סופר ועד כר"מ אלא ע"כ דמטעמא אחרינא אמרינן הכא דלא תעשה ומשום שמא תשכור כו' ודו"ק:

שם רב חסדא אמר כשר ולא תעשה כו' כתב מהרש"ל יש מקשים מאחר שלא תעשה א"כ לא שכיחא כו' אמאי מוקי רב חסדא מתני' דחתם סופר כר"י וי"ל כו' אבל לפי המסקנא דמשנינן לשמואל תרתי כו' עכ"ל אין קושייתו מבוררת לן אם ר"ל אמאי מוקי לה מתני' כר"י הא כר"מ נמי מצי אתיא בחתם סופר ועד דהא לא אתי חורבה מיניה כיון דלא תעשה הא כבר תירצו בזה התוספות לעיל דאכתי לר"מ איכא למיחש לתקלה אחריתי באומר תנו לג' גם מה שתירץ אין זה מספיק דאמאי משנינן לשמואל תרתי אמר ר"י כיון דאיכא למימר אליביה נמי דלר"י לכ"ע באומר אמרו דכשר ולא תעשה ולא פליגי אלא אליבא דר' מאיר אלא דאית לן למימר דתלמודא סמך עצמו אהך ברייתא דפרק מי שאחזו דפוסל באומר אמרו ומוקמינן לה כר"י כמו שכתבו כל זה לעיל ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה לא שכיחא כו' דמתחלה לא הקשה אלא מכח דלא מסתבר דפליג שמואל כו' עכ"ל היינו ממה שכתבו התוספות לעיל דנהי דפליג שמואל בפי' דמתני' כו' עכ"ל ע"ש:

ר' יהודה חכם לכשירצה כו'. עיין פרש"י והוא דחוק דאין זה בכלל מונה שבחן ובערוך פי' לכשיפתח שפתיו הוא ראש המדברים עכ"ל והיינו שבח ובאבות דר"ן ל"ג אלא ר' יהודה חכם ול"ג לכשירצה. ואמר רבי ישמעאל חנות מיוזנת עיין פרש"י ובערוך כתב ס"א מזוינות ופי' נאה עכ"ל. ואמר ראב"י קב ונקי עיין פרש"י וי"מ ק"ב הלכות יש במשנה וברייתא משמיה דראב"י. ואמר

רבי יוסי נימוקו עמו עיין בערוך בערך נמק והלכה כמותו מטעם זה כדאמר פ"ק דערובין. ואמר

שמדותי תרומות מתרומות כו'. ע"ש תרומת מעשר שניתן לכהן שהיא קודש קדשים ברירה אחר ברירה אחר שנברר ונתרם המעשר ללוי נתרם ממנו תרומח מעשר לכהן וק"ל:

גמ' רב חסדא אמר כשר כו'. נ"ב יש מקשים מאחר שלא תנשא א"כ לא שכיחא וליכא למיחש לתקלה כדלעיל א"כ אמאי מוקי רב חסדא מתני' דחתם סופר כרבי יוסי י"ל בודאי בתחלת הסוגיא הוה דחיקנא למימר כל היכא דלא תעשה ליכא למיגזר ולמיחש מידי אבל לפי המסקנא שמשנינן לשמואל תרתי אמר רבי יוסי כו' שוב לא צריכנא להאי דחיקא אלא בין כשר ותעשה או לא תעשה מאחר שכשר חיישינן וכן מצאתי בחידושי רשב"א ז"ל. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה לא שכיחא כו' ושמואל לית ליה כו'. נ"ב נ"ל שרש"י בא לפרש האמת דלא תימא דשמואל נמי מוקי למתני' בחתם סופר וזה אינו שהרי להדיא מוקי שמואל בהמגרש בכתב סופר אלא שבא התלמוד לפרש דשמואל לא פליג ארבי ירמיה בגוף הדין דאמר חתם סופר כשר לרבי יוסי וכמו שפירשו התוס' ודו"ק:

גמרא אלא ר"י תרתי אמר כו'. כה"ג לקמן (פו ב) ובב"מ (עז ב) [ובחולין (יח ע"ב

רש"י ד"ה אלא ר"י. ושמואל דאמר כו' דאי כתובו כתב ידן כו'. כצ"ל:

תד"ה דיבורא. וי"ל כיון דהתם ע"י דיבורם נגמר כו'. סברא זו מצאנוה בגמרא תמורה (ג ב) לא תתני מימר דבדיבורא עשה מעשה ועי' בב"מ (צ ע"ב) תוס' ד"ה ריו"ח:

גמ' אמר לפניו ר' שמעון ברבי. מה שנדפס בגליון ס"א ר' ישמעאל ברבי יוסי נמחק. ונ"ב הג"ה זו בטולה נגלה:

שם דתניא איסי. נ"ב לאו רבי קא"ל אלא תלמודא מייתי לברייתא לסעויי לדרבי:

רש"י ד"ה נימוקו עמו וכו' שהיה מיישב את דבריו. נ"ב משא"כ בר"מ שלא יכלו חבריו לעמוד ע"ס דעתו:

תוס' ד"ה חנות מזוינת לשון מזון. נ"ב אינו מוכרח כי אף נוסח' זה יתפרש לשון זיין כמו סוסים מזיונים:

ד"ה בלוס וכו' אוצרותיו בלוסים. נ"ב ובשילהי פ׳ כ"ג שכן עני אוכל פיתו בעסה בלוסה:

רַבִּי מֵאִיר, חָכָם וְסוֹפֵר. פירש הרב עיון יעקב ז"ל מה שאמר סוֹפֵר היינו זה שבחו שהיו דברי תורה מיושרין אצלו שהיה לו זכירה גדולה שיוכל לכתוב שלא מן הכתב כדאיתא במגילה (מגילה יח:) עיין שם.
ונראה לי בס"ד לפי זה להכי נקיט שתי שבחים אלו בהדי הדדי מפני שהם הפכיים כפי הטבע ולא שכיחא שיהיו נמצאים ביחד אצל אדם אחד כמו שכתב הרב בינה לעתים במאמר שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתתקיים בידך (עירובין נד.), דכפי הטבע מי שהוא חכם וחריף גדול לא יהיה לו זכירה גדולה ומעולה ביותר מפני כי שתים אלו הפכיים הם זה יהיה מחמת יובש במוח וזה יהיה מחמת לחות במוח ולכן אמר לו כיון דאתה שיננא חריף קשא שיהיה לך כח הזכירה לכך תעשה דבר שיביאך לידי זכירה והוא פתח פומך וכו' עד כאן דבריו יעוין שם. ולכן רבי מאיר שהיה גדול בשתים באחד שהיה חכם גדול זך השכל וקל ההשכלה חריף ופקח והיה גם כן סופר שיש לו כח זכירה דרך פלא שלא היה נצרך לכתוב ספר תורה מתוך הכתב וזהו שבחו העצום.

רַבִּי טַרְפוֹן, גַּל שֶׁל אֱגוֹזִים. נראה לי אגוז [17] גימטריא טוב [17] והתורה נקראת טוב גם כמו אגוז שצריך לשבור הקליפה כדי להוציא הפרי כן דברי תורה צריך לשבר הקליפות על ידי קושיות תחילה.
וברבי ישמעאל נקיט 'חֲנוּת מְיֻזֶּנֶת' שהיא חנות המוכרת יין והתורה נמשלה ליין וכמו שיש ביין כמה מדרגות בענין תוקף וחוזק שלו כן בדברי תורה יש כמה הדרגות.
ומה שאמר 'מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי' נראה לי נקיט קב שהוא ארבעה לוגין רמז לתורה שיש בה ארבעה חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] גם בה נתקנים ק"ב חרובין שהם מלוי ע"ב ס"ג מ"ה שעולין קב [102].
'וְרַבִּי יוֹסֵי נִמּוּקוֹ עִמּוֹ' נראה לי בס"ד יוסי במלואו כזה יו"ד וא"ו סמ"ך יו"ד עולה המלוי מספר פז [87] לרמוז דבריו מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז (שיר השירים ה, טו).

תוס' ד"ה חכם כו' וכי האי גוונא אמרינן כו'. ע' תשובת רלב"ח סי' צב:

ר' יהודה חכם לכשירצה. יראה לפרש דהא גדר חכם הלומד מכל אדם ור' יהודה לא נתרצה לתלמידי ר"מ במס' נזיר מ"ט ע"ב אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן ע"כ אמר לכשירצה ללמוד מכל אדם:

בא"ד וא"ת כיון דלר"מ חתם סופר ועד פסול היכי תנן אמר לשנים כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי קושיא דלמא הא דקאמר ר"מ יכתבו ויתנו היינו ע"י כתב סופר ועד דלשמואל כשר בסופר מובהק ועד ולשיטת רבינו חננאל שהביאו התוספות פרק המגרש דף פ"ז אפילו רב מודה דבסופר מובהק כשר וכ"כ התוס' עוד שם לאידך פירושא והתם אליבא דר"מ קיימינן כמבואר שם ואע"ג דלר"מ בעינן חתימה לשמה וכתיבה לא בעי אפ"ה לא חיישינן שמא כתב הסופר מובהק שלא לשמה וכמ"ש בזה בריש מכילתין בטוב טעם דף ג' ע"ב ע"ש וצ"ל דקושייתם כאן היינו דוקא להאי פירושא שכתבו בפ' המגרש דלרב כתב סופר ועד פסול אפי' במובהק וא"כ לרב תיקשי מילתא דר"מ כיון דע"כ לכ"ע לר"מ חתם סופר ועד נמי פסול משום האי חורב' שכתבו התוס' וא"כ מתני' דהכא במאי מוקי לה מילתא דלר"מ אלא דלפמ"ש בסמוך דלא שייך האי חודבא לר"מ אלא אי ס"ל מילי לא מימסרי וכדפרישית וא"כ לרב נמי לא קשיא מידי דהא רב אית ליה בפ' כל הגט דטעמא דמתני' משום בזיון וא"כ סובר דלכ"ע מילי מימסרן וא"כ לרב שפיר מצי סביר ר"מ חתם סופר ועד כשר וצ"ל דקושיית התוספות לר"ח דמוקי למתני' בחתם סופר דוקא משום דלא משמע ליה לאוקמי בכתב סופר מובהק ועד משום דבההיא כרב ס"ל דכתב סופר ועד פסול אבל בההיא דמוקי רב טעמא דמתני' משום בזיון ע"כ לא סבר ר"ח כוותי' דהא אמר בהדיא מתני' ר"י היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח וא"כ מסתמא טעמא דר"מ לדידיה נמי משום מילי לא מימסרן ושייך האי חורבא שכתבו התוס' לר"מ וע"כ סובר ר"מ חתם סופר ועד פסול וא"כ מקשו שפיר דר"ח מתני' במאי מוקי לה וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלר"מ כו' והרי אלו יכתבו היינו יחתמו כו' עכ"ל. וקשה מאי פסיקא להו השתא דיכתבו היינו יחתמו הא בגמ' אמרי' להדיא דהיא גופא קמבעיא ליה אי יכתבו דקאמר ר"מ אכתב ידן קאי או אכתב הגט ולכאורה הי' נראה שדבריהם כאן לתירוץ הראשון שכתבו לעיל בד"ה הא כתב גט דלר"מ מצאו באשפה כשר וכפי' השני שכתבתי שם דאליבא דר"מ פשיטא דכתבו היינו וחתמו דאכתב ידן קאי והא דאמרינן תיפשוט ממתני' אליבא דר"י קאי דמשמע דמודה בהא לר"מ וכדפרישית התם. אלא דאכתי קשה סוף סוף הא מסקו התוספות כאן דלר"מ ויכתבו היינו בדיעבד למ"ד דכתיבה נמי כשר ולא תעשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי פסקא שכתבו כאן ויכתבו היינו ויחתמו הוי מצי למימר נמי שיכתוב אחד מהם ויחתום אחד ויצרפו אחר לענין החתימה וכ"ש לפמ"ש בסמוך דעיקר קושייתם היינו אליבא דר"ח ושמעינן לר"ח דאמר לקמן בכתיבה נמי כשר ולא תעשה א"כ מאי אולמא חתימה מכתיבה. ולכאורה הי' נראה ליישב לפי שיטת ה"ה שהבאתי לעיל דכשר ולא תעשה היינו פסול וכבר כתבתי ראיה לזה ששיטת התוספות נמי הכי הוא אלא דנראה דדוקא לענין החתימה דשייך חששא דשמא תשכור ממש מש"ה אמרינן דכשר ולא תעשה היינו פסול משא"כ לענין הכתיבה אפילו למ"ד כשר ולא תעשה לית לן למימר דפסול כיון דלא שייך שמא תשכור בכתיבה אלא דגזרינן כתיבה אטו חתימה וא"כ אין להחמיר כ"כ לפסול בדיעבד מש"ה כתבו התוס' דיכתבו היינו יחתמו ויכתוב אחר. אלא דלפ"ז קשה א"כ מאי מספקא ליה לשמואל אי כתבו דקאמר הבעל היינו כתב ידן או כתב הגט פשיטא דכתב ידן הוא ויאמרו לסופר לכתוב דכשר מיהא בדיעבד משא"כ אם נאמר דאכתב הגט קאי ויצרפו אחר לחתום ה"ל כשר ולא תעשה בחתימה דפסול בדיעבד. מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דלשמואל איכא טעמא אחרינא לפסול אומר אמרו בכתיבה כמו בחתימה ולא משום דגזרינן א"כ א"ש דלשמואל דא ודא א' היא ושפיר מספקא ליה ודו"ק. ועי"ל בכוונת התוספות לפמ"ש בסמוך דעיקר קושייתם כאן אליבא דר"ח וא"כ א"ש דלמסקנא אית ליה לר"ח דר' יוסי תרתי אמר ואם כן תו ליכא ספיקא דשמואל דתיפשוט ממתני' דיכתבו ויתנו דקאמר ר' יוסי אתרווייהו קאי דל"ל נעשה כאומר אמרו דהגט בטל נמצא דע"כ לשון יכתבו שייך נמי אחתימה כמו אכתיבה וא"כ לר"מ ודאי אחתימה קאי דעיקר כתיבת הגט לר"מ אחתימה קאי ובהכי איירי קרא וכתב ומעיקרא נמי לא הוי מספקא לן אלא משום דא"ל דבל' בני אדם לא שייך לשון כתבו אחתימה אבל למסקנא מדר' יוסי שמעינן לר"מ דיכתבו היינו יחתמו כנ"ל נכון ודוק היטב:

רש"י בד"ה לא שכיח' הלכך לא גזרינן ושמואל לית ליה דר"י כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה הל' תמוה מאד מה כוונת' בזה ומהרש"ל ז"ל הרגיש בזה ופירושו יותר תמוה דלעיל ה"ל לרש"י ז"ל לפרושי הכי ולענ"ד דברי רש"י ז"ל בזה ברורין משום דרש"י לא נחית כלל להאי חורבא שכתבו התוס' לר"מ והיינו מהני טעמי דפרישית אי משום דלענין כשר ולא תעשה שהוא משום חששא דשמא תשכור לא משמע לרש"י ז"ל לחלק בין ג' שעשאן ב"ד או דלא הוי ב"ד וכדפרישית לעיל באריכות ולפ"ז לא שייך האי חורבא לר"מ טפי מלר' יוסי ואי משום דלשיטת רש"י ז"ל טעמא דר"מ לקושטא דמילתא נמי משום בזיון ואית ליה מילי מימסרן לשליח כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפרק מי שאחזו וא"כ לא שייך האי חורבא שכתבו התוס' לר"מ דכיון דמילי מימסרי כי אזלי שנים מהג' ומחתמי לסופר לית לן בה אע"כ דהא דמוקי ר"ח ההיא דחתם סופר כר"י ולא כר"מ היינו משום האי חורבא דאמרי' בגמ' דחיישינן לאומר אמרו לפלוני דההיא חששא שייך אפי' למאן דאית ליה מילי מימסרן לשליח דלאו שלוחו של הבעל הוא דליהוי כמותו אלא שיאמר לפלוני דוקא עשאו שליח ולא לזולתו להחתים אחרים. נמצא דלפ"ז עכשיו דמשני הש"ס דלא חיישינן להכי לשמואל משום דכשר ולא תעשה לא שכיח וא"כ תיקשי אמאי מוקי ר"ח לחתם סופר כר' יוסי ותיפוק ליה דכר"מ נמי מתוקמי כיון דלא שייך האי חורבא ומכאן פשיטא ליה לרש"י ז"ל דהא דמקשה הש"ס מעיקרא מדר"ח אדשמואל היינו משום דלשמואל גופא ס"ל חתם סופר ועד כשר וכדפרישית באריכות ולפ"ז הא דמשני נמי הש"ס כשר ול"ת לא שכיח היינו דווקא אליבא דשמואל דבלא"ה לית ליה דר"ח דאיהו מוקי בכתב סופר ועד אבל חתם סופר ועד כשר בין לר"מ ובין לר"י למאי דס"ד עכשיו אבל לר"ח גופא דמוקי כר"י ולא כר"מ היינו משום דאיהו סובר דכשר ותעשה שכיח ותו לא מתוקמי כר"מ מהאי חורבא גופא דקאמר הש"ס משא"כ כר' יוסי מתוקמי שפיר דלר"ח ודאי סובר ר' יוסי דאומר אמרו פסול לגמרי משום מילי לא מימסרי ופליג אדשמואל אליבא דר"י ומעיקרא נמי ע"כ לא מקשה הש"ס מדר"ח אלא לענין דשייכי הני חורבא ומקשה אדשמואל גופא דע"כ סובר חתם סופר ועד כשר וכדפרישית ודוק היטב שנלע"ד ברור כשמש בכוונת רש"י ז"ל ומכאן סיוע גמור לרוב הדברים שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל וכן נ"ל מדקדוק ל' חידושי הרשב"א ז"ל בשיטת רש"י אלא שהוספתי נופך משלי ע"ש:

גמרא וליחוש דילמא אמר להו לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי ומחתמי לסופר משום כיסופ' כו'. ואע"ג דשנינן כשר ולא תעשה לא שכיח ואין לחתום אא"כ שמע מפי הבעל אפ"ה חיישינן שיחתום הסופר משום כיסופא אע"ג דלא תעשה והא דאמרי' לא שכיח היינו דלא שכיח שיעשה כן הבעל להחתים הגט ע"י אומר אמרו ועי' מ"ש בזה בלשון התוס' בד"ה מתני' מני וקי"ל:

שם הניחא למ"ד כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מא"ל. ולכאורה הסוגיא תמוה מאד דמאי מקשה אדשמואל למ"ד כשר ותעשה ומסיק מש"ה דפליג שמואל אדר' יוסי דשמא סבר שמואל כמ"ד כשר ולא תעשה ואף לפמ"ש התוס' בד"ה חתם סופר דלא ניחא לתלמודא דליפלגו אמוראי אליבא דר"י אי שייך ה"ט דמילי לא מימסרי באומר אמרו או לא אכתי קשה דלמא לכ"ע מודה ר"י באומר אמרו אלא דהני אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה פליגי נמי בחתם סופר ועד דאשכחן בה פלוגתא דאמוראי ותנאי לפי שיטת התוס' דשמואל ור"מ סברי חתם סופר ועד פסול וא"כ לפ"ז מצינן למימר דמאן דמכשיר סופר ועד ס"ל דכשר ולא תעשה ומאן דס"ל כשר ותעשה פוסל בחתם סופר ולית ליה דר"ח ומוקי מתני' בפרק המגרש בכתב סופר ועד כשמואל תו קשה כיון דסוף סוף מסקינן דשמואל פליג מאי דוחקיה למימר דפליג אדר' יוסי שהוא תנא וכי לא ניחא לן למימר טפי דפליג אהאי מ"ד כשר ותעשה או דפליג אדר"ח אליבא דר' יוסי. וביישוב קושיא הראשונה נלע"ד דע"כ מאן דס"ל כשר ותעשה צריך לאוקמי מתני' דהמגרש בחתם סופר דוקא ולא בכתב סופר דהא לקמן בשמעתין דפליגי בענין הכתיבה דאיכא מ"ד כשר ותעשה אע"ג דלענין החתימה כ"ע מודו דכשר ולא תעשה כבר פרש"י ז"ל וכל המפרשים כמותו משום דלענין הכתיבה לא שייך חששא דשמא תשכור דמאי איכפת לה בכתיבה כיון דסוף סוף לא יחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל אלא מאן דס"ל לא תעשה היינו דגזרינן כתיבה אטו חתימה ומאן דס"ל כשר ותעשה סבר דלא גזרינן נמצא דלפ"ז אם נאמר דכתב סופר מובהק ועד כשר כשמואל א"כ פשיטא דלענין הכתיבה נמי יש לנו לומר דאומר אמרו כשר ולא תעשה כמו בחתימה דהא שייך נמי האי חששא דשמא תשכור לענין הסופר גופא שתשכור שנים ויאמרו לסופר מובהק שהבעל צוה לו לכתוב ותחתים האשה על הגט אחד מהב' עדים ויוכשר הגט ע"י סופר מובהק ועד דנהי דמסקינן בסמוך דיבור' קאמרי מעשה לא עבדי היינו דתרי לא חשידי לחתום שקר אבל ודאי פשיטא דחד חשיד שיעיד שקר דמה"ט לא מהימן וכ"כ התוספות להדיא לעיל ריש מכילתין דף ג' ע"ב בד"ה שלשה גיטין לענין סופר ועד גופיה ע"ש. קצרו של דבר כיון דמכשרינן כתב סופר מובהק ועד אלמא דבכתיבת הסופר ה"ל כמו חתימה וא"כ פשיטא דמאן דס"ל כשר ולא תעשה בחתימה ה"ה לענין כתיבת סופר מובהק דכתיבה דידיה חתימה היא וא"כ חיישינן שמא תשכור אע"כ דמאן דס"ל כשר ותעשה לית ליה דסופר מובהק ועד כשר וע"כ מוקי למתני' דהמגרש כר"ח בחתם סופר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דחתם סופר אמאי כשר למ"ד כשר ותעשה והאיכא למיחש לחורבא דזימנין דאמר אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו ומחתמו לסופר משום כיסופא אע"כ דלר' יוסי אומר אמרו פסול לגמרי ומ"ד כשר ותעשה היינו כר"מ ומקשה הש"ס שפיר לפי שיטת התוס' דלא ניחא לן למימר דפליגי אמוראי אליבא דר"י באומר אמרו לענין מילי. העולה מדברינו דלפי זה מוכח להדיא דשמואל דמכשיר בסופר מובהק ועד ממילא ע"כ דס"ל כשר ולא תעשה בכתיבה כמו בחתימה כיון דשייך בכתיבה האי חששא דשמא תשכור כמו בחתימה וכמ"ש כמה פעמים בסוגיא זו. ולענ"ד שדבר ברור הוא וממילא נתיישבה קושיא ראשונה לשיטת התוס' אלא דקושיא השניה קשה עכשיו יותר אמאי הוצרך הש"ס לומר דשמואל פליג אדר"י דהול"ל דפליג אדר"ח וכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי דכל השקלא וטריא דשמעתין לאו מדר"ח אדשמואל פריך אלא לשמואל גופא דאית ליה נמי ע"כ חתם סופר ועד כשר וא"כ מאי מקשה לשמואל ממאן דאמר כשר ותעשה דילמא ס"ל כשר ולא תעשה וכ"ש למאי דפרישית ע"כ ס"ל כשר ולא תעשה ויבואר בסמוך:

שם אלא ר' יוסי תרתי אמר. כבר הקשיתי בזה לשאול מה הכרח לומר דשמואל פליג אדר"י דניחא הו"ל למימר דפליג אמ"ד כשר ותעשה וס"ל דר"י גופא מודה באומר אמרו וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דע"כ ס"ל לשמואל כשר ול"ת ואף לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה חתם סופר דלקמן פרק מי שאחזו משמע להדיא דר"י תרתי אמר וכתבתי שם בכוונתם דמה"ט מסקינן הכא דר"י תרתי אמר וכ"כ מהרש"א אלא דאכתי יש לתמוה דא"כ ה"ל לאתויי האי ברייתא דשמעתין ולאקשויי מינה מי מודה ר"י באומר אמרו וכל השקלא וטריא דחתם סופר לפ"ז הוא אך למותר. ולפי דרכינו דלעיל א"ש דודאי ממתני' וברייתא דמי שאחזו לא מצי לאקשויי אדשמואל ולמידק דלר"י אומר אמרו פסול מדקתני ה"ז בטל עד שיאמרו לסופר כתוב כו' ולא קתני עד שיאמר אמרו דאכתי איכא למימר דאומר אמרו כשר ול"ת מש"ה לא קתני הכי דתנא דמתני' וברייתא אתקנתא דהיתרא קא מהדרי ומש"ה מייתי הש"ס מעיקרא האי שקלא וטריא דחתם סופר דשמעינן מינה מיהת דמאן דס"ל חתם סופר ועד כשר ע"כ צ"ל דלא אשכחן שום אומר אמרו דליהוי כשר ותעשה דא"כ נפק מיניה חורבא וכבר כתבתי דמאי דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד ע"כ סבר דחתם סופר ועד כשר לשיטת רש"י ז"ל כמו שהארכתי ולפ"ז מוכח שפיר ממ"נ דשמואל גופא סבר דר"י תרתי אמר שאם נאמר דבאומר לג' לא שייך חששא דשמא תשכור כדפרישית לעיל א"כ תיקשי היאך מכשיר שמואל חתם סופר ועד האיכא למיחש לחורבא שיאמר לג' אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ומחתמי לסופר משום כיסופא אע"כ דאומר אמרו פסול לגמרי משום מילי או משום דלא חשיב לשמה ואם נאמר דלפ"ז ע"כ סובר שמואל דבג' נמי חיישינן לשמא תשכור וא"כ אומר אמרו אפילו בג' כשר ול"ת מש"ה מכשיר בחתם סופר אלא דלפ"ז תיקשי מנ"ל לשמואל דאמר הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי לשליח מאי פסקא דטעמא דר"י משום מילי אי משום דקתני הכא במתני' ואפי' בב"ד הגדול יכתבו ויתנו דילמא כולי מילתא דר"י משום חששא דשמא תשכור קאמר יכתבו ויתנו שאם יאמרו לאחרים ה"ל כשר ול"ת אע"כ כדפרישית לעיל דשמואל ממתני' וברייתא דמי שאחזו פשיטא ליה דטעמא דר"י משום מילי דמשמע ליה כדמשני רב אשי לקמן דלא מיבעיא קאמר והא דקתני ה"ז בטל עד שיאמר לסופר כתוב דוקא קתני דכל שלא אמר לסופר כתוב הוא בטל בכל ענין ואפי' בג' נמי בטל מדלא קתני עד שיאמר לג' וממילא דע"כ ר' יוסי היא ומדלא קתני עד שיאמר אמרו אלמא דאומר אמרו נמי בטל נמצא דממ"נ מוכח דלשמואל ר"י תרתי אמר כן נלע"ד נכון לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' נמי יש ליישב בזה הדרך ואין להאריך והמשכיל יבין. ועדיין יש לדקדק במאי דמסקינן דשמואל פליג עלה דר"י בחדא והיאך פליג שמואל אדר"י שהוא תנא ובשלמא לפי השיטה שכתבתי לעיל דטעמא דר"מ נמי לקושטא דמילתא הוא משום מילי לא מימסרן אלא דפליגי אדר"י בג' ובאומר אמרו א"כ א"ש דשמואל סבר כר"י בג' ובאומר אמרו סבר כר"מ אבל לשיטת רש"י ז"ל שכתב לקמן פ' מי שאחזו דטעמא דר"מ לאו משום מילי אלא משום בזיון דבעל וטעמא דר"י משום מילי ומש"ה קאמר דאפילו באומר אמרו נמי פסול וא"כ שמואל סובר דלא כמאן. אם לא שנאמר דלשיטה זו אפשר דהא דקאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרן כולה משמיה דר' קאמר לה ונפרש ג"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל דאומר אמרו לאו משום מילי פסול אלא משום דחשיב שלא לשמה וא"כ מדקאמר ר' הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי ולא קאמר סתמא הלכה כר"י אלמא דלא סבר כר"י אלא לענין הא דמילי לא מימסרן משא"כ בהא דפוסל ר"י באומר אמרו דלאו משום מילי הוא לא ס"ל כוותיה ושמואל דאמר כר'. ואכתי פש גבן לברורי בהא דמסקינן שמואל פליג בחדא דיש להקשות מאי דוחקין לומר דשמואל פליג בהחלט וסובר דאומר אמרו כשר והא דקאמר והדבר צריך תלמוד היינו דמספקא ליה האי כתובו כתב ידן או כתב הגט הוא דהא מצינן למימר בפשיטות דהשתא דאתינן להכי פשיטא לשמואל דכתובו כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו והא דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד היינו משום דמספקא ליה באומר אמרו אי הלכה כר"י או לא. ולדרך השני שכתבתי בסמוך דשמואל משמיה דר' קא"ל ודייק הכי א"ש דלישניה דר' גופא הכי דייק דהלכה כר"י במילי לחוד ולא באומר אמרו אבל לתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך וכמו שהוכחתי לעיל באריכות דשמואל ע"כ משמיה דנפשיה מסיים הא דמילי לא מימסרן דאי משמיה דרבי קאמר היאך פליג אביי בפ' כל הגט וא"כ הדרא קושיא לדוכת'. ויש ליישב דע"כ מוכח דשמואל פליג לגמרי ומכשיר באומר אמרו דאי ס"ד דאומר אמרו מספקא ליה לשמואל ומספיקא קאמר תצא א"כ תיקשי הא דאמר שמואל לעיל בפרק כל הגט מתנה הרי הוא כגט ואמאי האיכא אומר אמרו דבגט מספיקא פסול אפילו בכתיבה דאפשר חשיב שלא לשמה ובמתנה לא שייך האי טעמא ואף למאי דפרישית לעיל בשיטת הרב המגיד דכשר ולא תעשה נמי פסול ולשמואל היינו אפילו בכתיבה דשייך נמי שמא תשכור ולפ"ז אפילו אי אומר אמרו כשר משום מילי במתנה אכתי פסול משום כשר ולא תעשה הא ליתא דהא דשייך לומר דכשר ול"ת פסול נמי בכתיבה משום שמא תשכור היינו דוקא בגט משום דלשמואל כתב סופר מובהק ועד כשר משא"כ במתנה דלא שייך הא מילתא דכתב סופר מובהק אין שום סברא לומר דאומר אמרו פסול במתנה כמו בגט אע"כ דלשמואל בגט נמי כשר אומר אמרו וליתא להאי סברא דכשר ול"ת פסול וא"כ א"ש דמתנה הרי הוא כגט לגמרי כן נלע"ד ודוק היטב:

רש"י בד"ה אלא ר' יוסי תרתי כו' והנך אמוראי דאמרי לקמן תעשה ול"ת אליבא דר"מ פליגי כו' עכ"ל הא דלא ניחא ליה לפרש דפליגי אליבא דשמואל דמכשיר באומר אמרו יבואר בסמוך:

גמרא רב חסדא אמר כשר ולא תעשה. וכתב מהרש"ל ז"ל דהא דמוקי רב חסדא מתני' דחתם סופר כר' יוסי ולא כר' מאיר היינו משום דעכשיו הדר ביה הש"ס ממאי דאמרינן לעיל כשר ול"ת לא שכיח ולפ"ז לא מתוקמא כר"מ כו' והדבר ברור דמהרש"ל ז"ל הוצרך לפרש כן לשיטת רש"י ז"ל דלא נחית לסברא זו שכתבו התוספות בד"ה מתניתין מני דלר"מ איכא חורבא אחריתא וכדמשמע מלשון רש"י ז"ל בפשיטות וכדפרישית לעיל ובחנם השיג עליו מהרש"א ז"ל וכן במה שהשיגו מהרש"א ז"ל דבלא"ה הוצרך הש"ס לומר דרבי יוסי תרתי אמר מברייתא דמי שאחזו לא ידעתי מקום השגה זו דסוף סוף כיון דע"כ הוצרך הש"ס לומר דרבי יוסי תרתי אמר תו לא צרכינן להאי שנוייא דחיקא לומר דכשר ול"ת לא שכיחא וכדפרישית דמעיקרא נמי לא הוי מסיק הש"ס הכי אלא אליבא דשמואל ולא אליבא דרב חסדא כמו שהוכחתי שכן מבואר בלשון רש"י ז"ל בד"ה לא שכיחא ואדרבה לענ"ד לא הוי צריך מהרש"ל ז"ל לפרש הא מילתא כיון דמעיקרא נמי לא סלקא האי שינויא אליבא דר"ח לשיטת רש"י ז"ל וזה ברור:

רש"י בד"ה ולא תעשה גזירה הא אטו הא. וכבר כתב רש"י ז"ל בד"ה אלא רבי יוסי דהני אמוראי פליגי אליבא דרבי מאיר וקשיא לי טובא כיון דאליבא דר"מ פליגי מאי טעמא דר"ח דאמר גזרינן הא אטו הא דהא לר"מ לא שייך לגזור כלל כתיבה אטו חתימה דהא אפילו מצאו באשפה כשר ולא אשכחן דליגזור ר"מ כתיבה אטו חתימה אלא לענין מחובר מהטעם שכתבו התוספות בריש מכילתין דף ג' ע"ב. ועוד דהיאך אפשר לומר דלר"מ בכתיבה אומר אמרו כשר ולא תעשה ואין לסופר לכתוב אא"כ שמע מפי הבעל דהא מכשיר רבי מאיר בהדיא לכתוב טופסי גיטין ואפילו בתורף מכשיר אי לאו למ"ד דאמר משום קטטה ותקנת עגונות כדאיתא לעיל דף כ"ו ויותר יש לתמוה טובא לפרש דכל הני אמוראי פליגי אליבא דרבי מאיר דהיינו דלא כהלכתא דהא ודאי הלכה כרבי יוסי דמילי לא מימסרן כדאמר שמואל משמיה דרבי ובלא"ה נמי קי"ל דר"מ ור"י הלכה כרבי יוסי ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפ' מי שאחזו וזה ברור לכל הפוסקים דלית הלכתא כרבי מאיר בהא. ולולי שיטת רש"י ותוספות היה נלע"ד לפרש להיפך דהני אמוראי פליגי אליבא דהלכתא וסברי כשמואל דס"ל כר"י בחדא ופליג בחדא לענין אומר אמרו דלא מיפסל ופליגי אי כשר ותעשה או לא תעשה וסובר ר"ח דכשר ול"ת דגזרינן הא אטו הא ומש"ה מוקי למתניתין דהמגרש דחתם סופר שנינו כרבי יוסי דליכא למיחש לחורבא משום דכשר ול"ת לא שכיח ולא הדר ביה הש"ס מהאי סברא והא דלא מוקי לה רב חסדא כרבי מאיר ומה"ט גופא היינו משום דלרבי מאיר בכתיבה כ"ע מודו דכשר ותעשה מטעמא דפרישית דלא שייך לגזור לרבי מאיר הא אטו הא כיון דלא דמי כתיבה לחתימה כלל דאפילו מצאו באשפה כשר. ומ"ד כשר ותעשה נמי ס"ל כשמואל דאומר אמרו כשר לגמרי ומתניתין דפ' המגרש מוקי לה כרבי יוסי גופא דפסול באומר אמרו לגמרי כדמסקינן ר' יוסי תרתי אמר. אמנם מה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דלשיטתו טעמא דר"מ לקושטא דמילתא לאו משום מילי לא מימסרן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא לקמן פרק מי שאחזו דטעמא דר"מ משום בזיון וס"ל מילי מימסרן לשליח נמצא דלפ"ז א"א לפרש דרב חסדא סובר כשמואל דמכשיר באומר אמרו ואפ"ה מכשיר בחתם סופר משום דלא שכיח דא"כ ה"ל לאוקמי כרבי מאיר נמי מה"ט גופא ואי משום דלר"מ כשר ותעשה בכתיבה אכתי מאי חורבא איכא ליפסול חתם סופר דהא לא שייך אידך חורבה דמקשה הש"ס וליחוש דלמא אמר לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ומחתמי ליה לסופר משום כיסופא דאכתי ליכא חורבה כי מחתמי לסופר דמדינא מצי למיחתמיה לרבי מאיר דהא מילי מימסרי לשליח וטעמא דבזיון נמי לא שייך הכא לגבי הסופר דבלא"ה יודע שאין הבעל יכול לכתוב מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דרב חסדא אליבא דרבי מאיר איירי ולא ס"ל הא דשנינן כשר ול"ת לא שכיח משא"כ לפי מה שכתבתי לעיל דטעמא דר' מאיר נמי משום מילי לא מימסרן הוא א"כ אתי שפיר דר"ח לא מצי לאוקמי כר' מאיר ההיא דחתם סופר דנהי דכשר ול"ת לא שכיח אכתי איכא למיחש לאידך חורבה שיאמר לסופר ליכתוב ואתם חתומו דלר' מאיר כשר ותעשה כדפרישית דלא שייך לגזור הא אטו הא כיון דאפילו מצאו באשפה כשר וא"כ אכתי איכא חורבה דמחתמי ליה לסופר משום כיסופא ובעל לא אמר הכי ופסול לרבי מאיר נמי משום מילי לא מימסרן ומש"ה איצטריך ליה לאוקמי כר' יוסי כן נ"ל נכון וברור בעזה"י לפרש הסוגיא אליבא דהלכתא לשיטת הפוסקים כשמואל ודוק היטב ואין להאריך יותר ומה שיש לדקדק עוד יבואר בחידושנו לקמן בפ' מי שאחזו דף ע"א בעזה"י:

סליק פרק האומר

מי שאחזו פרק שביעי

רש"י בד"ה נשתתק לאו אמי שאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי עכ"ל. נראה דמה שכתב שנעשה אלם מחמת חולי לאו למימרא דדוקא באלם מחמת חולי בעי בדיקה אבל בנשתתק מתוך בוריו לא בעי בדיקה דאדרבה נשתתק מתון בוריו גרע טפי דשייך בי' טפי חשש טירוף הדעת משנשתתק מתמת חולי דלא חיישינן כולי האי לטירוף דעת כיון שמחמת חולי בא לו כדאיתא בירושלמי דנשתתק מחמת חולי לא בעינן בדיקה ג' פעמים אלא בפעם א' סגי ונהי דרוב הפוסקים לא חיישי לדברי הירושלמי והשוו מידותיהם דבכל נשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים כמבואר להדיא בלשון רש"י ז"ל וכמ"ש הב"י סי' קכ"א מ"מ לא אשכחן מאן דמחמיר בנשתתק מתוך חוליו טפי מתוך בוריו וליכא למימר נמי דשיטת רש"י ז"ל דנשתתק מתוך בוריו לא מהני בי' בדיקה כיון דגרע טובא הא נמי ליתא חדא דלא אשכחן סברא זו לשום א' מהפוסקים ועוד דבשחט בו שנים או רוב שנים אשכחן דמהני בי' הרכנה אע"ג דכנשתתק מתוך בוריו דמי כמבואר לקמן בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו ואף שיש לחלק מ"מ לא מסתבר כלל לומר דלרש"י ז"ל נשתתק מתוך בוריו אינו רשאי לגרש כלל לכך נראה דמ"ש רש"י ז"ל שנעשה אלם מחמת חוליו אורחא דמילתא נקט ולא בעי למעט אלא אלם מעיקרא דלא בעי בדיקה דכשם שנכנס ברמיזה כך מוציא כמ"ש רוב הפוסקים אף לענין חרש מעיקרא ועי"ל דלישנא דמתניתין קשיא ליה לרש"י ז"ל דקתני נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך משמע דלא שיילינן ליה אלא על הכתיבה לחוד ולא על הנתינה ואילו בבריא אפילו בפקח צריך לומר כתבו ותנו ולא עדיף אלם מפקח לענין זה לכך ניחא ליה לפרש באלם שהוא חולי ומש"ה סגי באמרו נכתוב לחוד כמו בכל שכ"מ שהוא מסוכן דסגי באומר כתבו לחוד כן נ"ל:

תניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים וכו'. בפתח עינים כתבתי דהא דלא יספר בשבחו של חבירו הוא בחיים חיותו אבל אחר מיתה יכול לספר שבחיו ואפשר דאיסי בן יהודה הוא היה מונה שבחן אחר פטירתן דשרי:
והן עתה נזכרתי דבאבות דרבי נתן סוף פרק ח"י שם איתא הא דאיסי בן יהודה מונה שבחן של חכמים יותר בהרחבה מסוגיין. ושם בסוף איתא אחר כך מצאו רבי שמעון לאיסי בן יהודה א"ל מפני מה אתה מפטפט דברי בפני ת"ח א"ל וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה ומשכח קמעה ומה שאתה משכח סובין של משנתך עכ"ל. הרי דהיה בחייו של רבי שמעון ומסתמא היה בחיי חיותן של תנאים אחרים וה' יצילנו משגיאות כי"ר:

משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. פירש הגאון הרב ברכת הזבח בדרשותיו הנקרא ספר ברכת שמואל במ"ש הר"ן ז"ל פ"ק דפסחים אי לשון קצרה מוטב טפי אם הוא לשון מגונה או אם מוטב להאריך ולדבר לשון נקי וזהו שבח רבי אליעזר בן יעקב דהיה לו תרתי לטיבותא שאמר משנתו בלשון קצרה וגם בלשון נקיה וזהו משנת רבי אליעזר בן יעקב קב בלשון קצרה ונקי בלשון נקיה והוא חכמה גדולה וק"ל:

תניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים וכו' אע"ג דאמרינן פ' גט פשוט לעולם אל יספר בטובתו של חבירו דמתוך שבחו בא לידי גנותו. כבר תרגמוה רבוואתא דההיא בפני שנאיו או שמפליג הרבה יותר מדאי. והני בי תרי לא שייכי הכא. וכן כתב הרב עיון יעקב במסכת אבות גבי הוא היה מונה שבחן והזכיר הא דידן. ונעלם ממנו דהסמ"ג עשין ט' מייתי לההיא דאבות דתנן הוא היה מונה שבחן להכריע דשלא בפני שנאיו מותר. שוב ראיתי להרב עיון יעקב הכא דרמזה לזו והורה גבר למ"ש בערכין ט"ז ומגילה כ"ה:
ועוד נראה דהא דלא יספר בשבחו של חבירו הוא בחיים חיותו אבל אחר מיתה יכול לספר שבחו ואפשר דאיסי בן יהודה הוא היה מונה שבחן אחר פטירתן דשרי:

תוס' ד"ה חכם לכשירצה יותר מר"מ ודילמא ר"מ חריף ומקשה וכו'. נהירנא דראיתי להרב מהר"ש אלגאזי בהגהותיו בספר שפתי ישנים פירש דמ"ש ודילמא הוא תירוץ אחר ע"ש באורך ועל דרך זה כתב הרב תרומת הדשן סי' חל"ק במ"ש התוס' בברכות דף ל"א ד"ה מורה ע"ש ודוק:

(סז א תוספות) ד"ה חכם וכו' ר"מ חריף ומקשה וכו'.—כתב בשו"ת רלב"ח סי' צב, שר"מ היה חריף (עירובין יג ב), ור' יהודה מתון ומסיק (עי' קידושין נב ב), וכשהיה ר' יהודה רוצה היה יכול להראות גם הוא חריפות.

כיון דאמר מר. לקמן בשמעתין גבי אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו כשר הגט אבל לא תעשה: לא שכיחא. הלכך לא גזרינן ושמואל לית ליה דרבי ירמיה דאמר חתם סופר שנינו אלא כתב סופר וחתם עד כדאמרינן בהמגרש (לקמן דף פו.) ולא מוקי לה כר' יוסי ולא איירי מתני' בחתימת סופר כלל ובין לרבי יוסי ובין לר' מאיר כשרה החתימה ושמואל לית ליה דרב חסדא דאמר רבי יוסי היא וכתב סופר ודברי הכל היא: דלמא אמר להו. אתם חתומו ואמרו לפלוני ויכתוב דבהא אמרי' לקמן כשר ותעשה ואי מכשרת חתימת סופר בגט אזלי הני סהדי ומחתמי לסופר משום כיסופא: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא היא לקמן בשמעתין: אלא ר' יוסי תרתי אמר כו'. אלא ודאי רבי יוסי תרתי אמר לפסולא בין שאמר לשלשה תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול והנך אמוראי דאמרי לקמן תעשה ולא תעשה אליבא דרבי מאיר פליגי דלרבי יוסי פסול לגמרי ואיתא לדרב חסדא דהא דקתני חתם סופר כשר רבי יוסי היא דליכא למיחש שמא שליח צוה ולא בעל: ושמואל. דאמר לעיל הדבר צריך תלמוד דאי כתובו כתב ידו הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וכשר: סבר לה כרבי יוסי בחדא. דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי היכא דלא אמר אמרו: ופליג עליה. באומר אמרו: נמוקו עמו. פירושו עמו לתת טעם לכל דבריו שהיה מיישב את דבריו: חכם וסופר. כדאמרינן במסכת סוטה (דף כ.) אמרתי לו לבלר אני: חכם לכשירצה. כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם: גל של אגוזים. מפרש באבות דר' נתן (פ' יח) מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והם נקבצות ונופלות זו על זו כולן כך ר' טרפון בא תלמיד ושאלו דבר היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה הכל יחד: חנות מיוזנת. יינה מוכן בה תמיד שאין החנוני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם כך נצרך אדם ללמד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו: אוצר בלום. כך מפורש באבות דרבי נתן למה היה ר' עקיבא דומה לעני שנטל קופתו ויצא לשדה מצא שעורים קצר ונתן בה מצא חטין נתן בה וכן פולים וכן עדשים וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו כך ר''ע כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות סידר מדרש ספרי וסיפרא לבדן ושנאן לעצמן לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן ונראה בעיני אוצר בלום סגור מסגירות לבדן מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ:) קלושיי''א בלעז: קופת הרוכלים. מפרש התם מה רוכל זה שבא לעיר שואלין ממנו אפרסמון עמך אומר הין פלייטון עמך אומר הין קנמון עמך אומר הין כך נצרך אדם לשאול דבר במקרא משיבו וכן בגמרא וכן במדרש וכן באגדה ואין שבח זה דומה לשל ר''ע שנתן לבו תחילה ולמד הכל מבולבל ואח''כ סדרן: קופה של בשמים. דומה לקופת הרוכלין אלא שהרוכל מתוך שאומנתו לכך מרבה מינין יותר וקושר כל אחד בצרור לבדו להיות מזומן לשואלו: קב ונקי. לא לימד הרבה כשאר חבריו אלא מה שאומר בבית המדרש נקי הוא שהלכה כמותו לעולם: טוחן הרבה. שנה הרבה: מוציא קימעא. מפרש ליה: תנא משכח קימעא. מתלמודו: ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין. מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים שלא נראו שהלכה כמותן: שנו מדותי. למדו תורתי: שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר''ע. בחרתים ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של ר''ע והיינו ברירה אחר ברירה: שמא תשכור עדים. לכך שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום: לא חששו חכמים לדבר זה. מאחר שמכירין חתימתן לא חשו לומר שקר חתמו: מעשה לא עבדי. שיחתמו שקר או יעידו שקר: דיבורא עבדי. אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה: ואתם חתומו. דליכא למיחש שמא תשכור כיון דאין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו: ולא תעשה. גזירה הא אטו הא:

לשנים תנו הרי אלו יכתבו ויתנו דברי ר' מאיר ויש לומר דלר' מאיר כיון דחתם סופר פסול הו''ל כאומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו והרי אלו יכתבו היינו יחתומו ואם תאמר אכתי היכי קתני הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחלה למאי דאמר בסמוך הא נמי כשר ולא תעשה ותירץ רבינו תם דמשום דאמר לשלשה שהוא לכתחלה נקט האי לישנא דיכתבו ויתנו אי נמי הכי קאמר אם באו לקיים שליחותם יכתבו ויתנו בעצמן דאי אמרי לאחריני ועבדי אפי' דיעבד לא מהני אי נמי דזימנין דתעשה אפי' לכתחלה כגון בשעת הדחק: אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו. לא דמי לעד מפי עד דהני מילי כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני מנה שלא נמסרה עדות לאלו המעידים אלא בפני הראשונים אבל כאן עיקר עדות לא נמסרה אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט: לא שכיחא. פירש בקונטרס לשמואל אית ליה בפ' בתרא (לקמן ד' פו:) דכתב סופר ועד שנינו ואתיא אפי' כרבי מאיר ומכל מקום צריך לומר נמי אליביה דלא שכיחא דמתחילה לא הקשה אלא מכח דלא מסתברא דפליג שמואל אדר' ירמיה ורב חסדא: חכם לכשירצה. יותר מר''מ ודילמא ר' מאיר חריף ומקשה ור' יהודה מתון ומסיק וכי האי גוונא אמרינן בסוף הוריות (דף יד.): חנות מיוזנת. לשון מזון ואית דגרסי מזוינת לשון זיון: בלום. בקונטרס גריס במ''ם כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ:) ואית. דגרסי בסמ''ך כמו בבראשית רבה (פ' כ''ח) משל למלך שהיו אוצרותיו בלוסים וחתומין ומעורבין: דיבורא אמרי מעשה לא עבדי. והא דאמרינן סוף פרק ב' דיבמות (דף כה:) גבי מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב''ד ופריך בגמרא טעמא דב''ד הא בי תרי לא והתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים כו' ומאי קושיא לישני דיבורא אמרי מעשה לא עבדי כדאמר הכא דהתם לא הוי אלא דיבורא שאומר שמיאנה או שחלצה ויש לומר כיון דהתם על ידי דיבורא נגמר הדבר שע''י כך ניסת לשוק מעשה גמור חשיב ליה אבל הכא אין נגמר על ידם ואינו אלא דיבור בעלמא:

הדרן עלך האומר התקבל

גיטין סז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד