גיטין סג ע"א

בִּשְׁלָמָא אִי אִיתְּמַר אִיפְּכָא הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי וְהוּא אֹמֵר הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ מְגוֹרֶשֶׁת אַלְמָא אַדִּיבּוּרָא דִידַהּ הוּא דְּקָא סָמֵיךְ
אִי נָמֵי לְיָדָהּ אַדִּיבּוּרָא דִידֵיהּ קָא סָמֵיךְ אֶלָּא הָכָא מִשּׁוּם דְּעַקְרַיהּ שָׁלִיחַ לִשְׁלִיחוּתֵיהּ לִגְמָרֵי הוּא דְּאָמַר שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הָוֵינָא לְהוֹלָכָה לָא הָוֵינָא
אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא תָּא שְׁמַע הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר טַעְמָא דְּרָצָה הָא לֹא רָצָה הָוֵי גֵּט
וְאַמַּאי הָא בַּעַל לָאו בַּר שַׁוּוֹיֵי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הוּא אֶלָּא אָמְרִינַן כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ מֵימָר אָמַר תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה הָכָא נָמֵי כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ מֵימָר אָמַר תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שְׁלִיחוּת לְקַבָּלָה וְגָמַר וְנָתַן לְשֵׁם הוֹלָכָה הָכָא טָעֵי
אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ כִּי מָטֵי גִּיטָּא לִידַהּ מִיהָא מִגָּרְשָׁה וְאַמַּאי וְהָא לָאו שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה שַׁוְּיֵיהּ אֶלָּא אָמְרִינַן כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ מֵימָר אָמַר תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה הָכָא נָמֵי כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ מֵימָר אָמַר תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שְׁלִיחוּת לְקָטָן וְגָמַר וְנָתַן לָהּ לְשׁוּם הוֹלָכָה דִּידֵיהּ הָכָא טָעֵי
תָּא שְׁמַע הָבֵא לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי וְהוּא אֹמֵר הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ זְכֵי לָהּ וְהִתְקַבֵּל לָהּ רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ מְגוֹרֶשֶׁת
מַאי לָאו קַבָּלָה אַקַּבָּלָה וְהוֹלָכָה אַהוֹלָכָה
לָא קַבָּלָה אַהוֹלָכָה וְהוֹלָכָה אַקַּבָּלָה
אִי קַבָּלָה אַהוֹלָכָה מִכִּי מָטֵי גִּיטָּא לִידֵיהּ לְאַלְתַּר לֶיהֱוֵי גִּיטָּא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּאַדִּיבּוּרָא דִידֵיהּ קָא סָמֵיךְ
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם קָאָמַר לֵיהּ הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה הָכָא מִי קָאָמַר לֵיהּ הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה
תָּנוּ רַבָּנַן הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְהוּא אוֹמֵר הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ זְכֵי לָהּ וְהִתְקַבֵּל לָהּ רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר רַבִּי נָתָן אוֹמֵר הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר זְכֵי לָהּ וְהִתְקַבֵּל לָהּ רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר
רַבִּי אוֹמֵר בְּכוּלָּן אִם רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר
רַבִּי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אִיבָּעֵית אֵימָא אִי אֶיפְשִׁי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן מַאן תַּנָּא קַמָּא רַבִּי
אִיבַּעְיָא לְהוּ הֵילָךְ לְרַבִּי נָתָן כִּזְכֵי דָּמֵי אוֹ לָאו כִּזְכֵי דָּמֵי
תָּא שְׁמַע הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

בשלמא אי איתמר איפכא: האשה אמרה "התקבל לי גיטי", והשליח אמר "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא הבעל אמר לשליח "הילך כמה שאמרה", באופן זה היה אפשר לפשוט את הספק האם הבעל סומך על דברי השליח או שתלה בדעת האשה.

היות ואמר על כך רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שהגיע גט לידו של השליח מגורשת.

אלמא, מוכח מזה, כי אדיבורא דידה הוא דקא סמיך.

אי נמי, אם היה אומר רב נחמן: כיון שהגיע גט לידה של האשה מגורשת, היה אפשר לפשוט כי אדיבורא דידיה של השליח קא סמיך.

אלא הכא, באופן שהאשה אמרה לשליח "הולך" והשליח אמר לבעל שהיא אמרה לו "התקבל", אין ראיה מדברי רב נחמן שאינה מגורשת לכך שהבעל סמך על דברי השליח, משום שאפילו אם הבעל תולה בדעת האשה, אפשר לומר שחידש רב נחמן שלא מועילה שליחות השליח, כיון דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי הוא, שהשליח לא הסכים לקבל את הגט בתורת שליח הולכה.

דאמר השליח: שליח לקבלה הוינא, להולכה לא הוינא, שאיני רוצה לטרוח ^[1] ולהביא לה את הגט.

ואם כן, גם אחר כך, כשנמלך והוליך את הגט לאשה, אינו גט, שהרי מתחילה, בשעת קבלת הגט, לא קבל עליו להיות שליח של הבעל להולכה. ובשעה שנמלך בו השליח להיות שליח להולכה, לא נתמנה לכך על ידי הבעל ^[2].

ואין לפשוט מרב נחמן האם הבעל סומך על דברי השליח או על דעת המשלח ^[3].

ומקשינן תיובתא לרב נחמן:

אמר רב הונא בר חייא, תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: האומר לשלוחו "התקבל גט זה לאשתי" או שאמר לשלוחו "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו מהגט - יחזור.

ומבואר במשנה כי טעמא שאין הגט חל באומר לשליח בלשון "התקבל", הוא רק משום דרצה הבעל לחזור בו. הא אם לא רצה הבעל לחזור בו, הוי גט. ומקשינן ואמאי? הא בעל, לאו בר שויא [בר מינוי] שליח לקבלה הוא! ומדוע מהני השליחות באומר "התקבל".

אלא, על כרחך, הטעם שמהני השליחות, הוא משום שאמרינן: כיון שנתן עיניו והחליט לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו, תיגרש כל היכי [בכל אופן] שמועיל דמגר שה.

ולכן אף על פי שהבעל לא נתן את הגט לשליח אלא רק בתורת קבלה, בכל זאת כשמגיע הגט לידי האשה מתגרשת בו, משום שכיון שנתן עיניו לגרשה, לכן כשיוודע לו ^[4] שאינו יכול לעשות שליח לקבלה, נוח לו שהשליח יהיה לפחות שליח להולכה.

ואם כן קשה על דברי רב נחמן, שהכא נמי באופן שדיבר עליו רב נחמן, שאשה אמרה לשליח "הולך" והשליח אמר שהיא אמרה "התקבל", אפילו אם בשעה שהשליח מקבל את הגט מידי הבעל, אין בדעתו להיות שליח להולכה, מכל מקום כשהשליח נמלך להוליך את הגט לאשה, נוח לו לבעל בזה, והרי הוא שליח הבעל להולכה,

וכמו שראינו במשנה: שכיון שנתן הבעל עיניו לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו שתיגרש כל היכי דמגרשה!

ודחינן: הכי השתא, אין הדין של רב נחמן דומה למשנה,

שהתם באופן של המשנה, שהבעל אמר "התקבל", אדם יודע שאין שליחות לקבלה, וגמר ונתן לשם הולכה, ומה שאמר הבעל "התקבל" התכוון לומר "התקבל והולך", ולכן מהני השליחות,

מה שאין כן הכא, כשהשליח אמר לבעל שהאשה עשתה אותו שליח קבלה, טעי הבעל, וסבור כדברי השליח, ולא נתן לו את הגט אלא לשם קבלה.

וכמו כן, לפי ביאור רב אשי, שביאר בדברי רב נחמן שהשליח עקר את עצמו מלהיות שליח הולכה, גם כן לא קשה מהמשנה שם, לפי שהטעם שבמשנה הוא נעשה שליח להולכה באמר הבעל "התקבל", אינו מהטעם שאמרנו, אלא משום שכוונת הבעל "התקבל והולך", ומתחילה נעשה שלוחו. מה שאין כן בדברי רב נחמן, שמתחילה, בשעת קבלת הגט, לא הסכים השליח להיות שליח הולכה. ולכן לא קשה על מה שאמר רב נחמן שבאופן כזה אין גירושין.

אמר רבא, תא שמע ממה ששנינו: קטנה שאמרה לשליח "התקבל לי גיטי", אינו גט עד שיגיע גט לידה, לפי שאין בכח הקטנה לעשות שליח.

ומדייק רבא מהמשנה: הא כי מטי גיטא לידה, מיהא, מגרשה!

ואמאי? והא לאו שליח להולכה שוייה הבעל!

אלא, על כרחך, הטעם שמועיל הגט כשמגיע ליד האשה, כי אמרינן: כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו, תיגרש כל היכי [בכל אופן] שמועיל דמגרשה.

ולכן, אף על פי שהבעל לא נתן את הגט לשליח אלא רק בתורת שלוחה, בכל זאת כשמגיע הגט לידי האשה מתגרשת בו, כי היות ונתן עיניו לגרשה, כשיוודע לו שהקטנה אין בכוחה למנות שליח לקבלה, נוח לו שהשליח יהיה לפחות שלוחו להולכה.

אם כן, הכי נמי בדין של רב נחמן, שהשליח הטעה את הבעל שהאשה עשתה אותו שליח קבלה, נאמר: כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו שתיגרש כל היכי דמגרשה!

ודחינן: הכי השתא!? וכי ניתן לדמות את הדין של רב נחמן למשנה שם!?

הרי התם, בקטנה ששלחה שליח, הטעם שמועיל השליחות, אינו מהטעם שאמרנו, אלא מהטעם שאדם יודע שאין שליחות לקטן, ולכן מתחילה גמר הבעל בליבו ונתן לה לשום הולכה דידיה [שהשליח יוליך עבורו את הגט].

מה שאין כן הכא, בדינו של רב נחמן, טעי הבעל בדברי השליח, והוא ממנה אותו לקבלה כדברי השליח.

תא שמע ממה ששנינו בברייתא:

אמרה האשה לשליח "הבא לי גיטי", והשליח אמר לבעל "אשתך אמרה התקבל לי גיטי".

או שאמרה האשה "התקבל לי גיטי", והשליח אמר לבעל "אשתך אמרה הבא לי גיטי".

והוא הבעל אמר לשליח באחד מהלשונות הללו: הולך ותן לה, זכי לה, והתקבל לה. הדין הוא: אם רצה הבעל לחזור בו מהגט קודם שהגיע הגט לידי האשה - יחזור. אך משהגיע גט לידה - מגורשת.

מאי לאו [האם אין הכוונה] בברייתא: קבלה אקבלה. דהיינו, שלשון הבעל "זכי לה והתקבל לה" הולך על האופן שהאשה עשתה את השליח להבאה והשליח אמר לבעל שהוא שליח קבלה.

והולכה אהולכה. שלשון הבעל "הולך ותן לה" הולך על האופן שהאשה עשתה את השליח לקבלה והשליח אמר לבעל שהוא שליח הולכה.

ועל זה נפסק בברייתא שהגט חל משיגיע ליד האשה.

ואם כן, הרי זה תיובתא לרב נחמן. שהרי בברייתא מבואר שאם האשה אמרה "הבא לי גיטי", והשליח אמר לבעל "אשתך אמרה התקבל", והבעל אמר "התקבל", שבהדיא נתן לשליח בתורת קבלה [והבעל אינו יכול למנותו שליח קבלה, והאשה גם כן לא עשתה אותו שליח קבלה] - נהיה השליח [לפחות] שליח הולכה, ומשמע שאומרים: כיון שנתן בה הבעל עיניו לגרשה, מתכוון הבעל לגרשה בכל אופן שמועיל.

כל שכן באופן של רב נחמן, שהבעל אמר לשליח "הילך כמו שאמרה", שאפשר לומר שלא סמך על דברי השליח, אלא תלה בדעת האשה, ומינה אותו גם כן שליח להולכה, שאז בודאי יש לומר שהשליח נעשה שליח להולכה.

ודחינן: לא באופן שכזה מדברת הברייתא. אלא קבלה אהולכה! דהיינו, שהבעל אמר לשון של קבלה, "זכי והתקבל לה", על לשון הולכה שאמר השליח "אשתך אמרה הבא לי". שבאופן כזה גם האשה מינתה אותו לשליח קבלה, שהרי אמרה לשליח "התקבל".

ולשון הולכה שאמר הבעל "הולך ותן לה", הולך אקבלה שאמר השליח "אשתך אמרה התקבל", ולכן מועיל הגט לכשתבוא לידה.

ומקשינן: אי מדובר בברייתא שלשון קבלה של הבעל הולך אהולכה שאמר השליח, והטעם שמועיל השליחות לפי שאף האשה מינתה את השליח לקבלה, אם כן, צריך להיות הדין שמכי מטי גיטא, משעה שמקבל השליח את הגט לידיה, לאלתר ליהוי גיטא. ומדוע מבואר בברייתא שרק משיגיע הגט לידה מגורשת!

שמעת מינה, תפשוט מהברייתא את האיבעיא שבמסכת בבא מציעא, דאדיבורא דידיה של השליח קא סמיך הבעל! ומה שאמר הבעל לשליח "התקבל", התכוון לומר "התקבל והולך".

וכמו שרב אשי אמר לעיל, שאם רב נחמן היה אומר שבאופן שהאשה אמרה "התקבל" והשליח אמר "אשתך אמרה הבא" שהדין הוא שהיא מגורשת רק כשיגיע הגט לידה, היה אפשר לפשוט שהבעל סומך על דברי השליח ועשאו להולכה.

ודחינן: הכי השתא!? איך יתכן לדמות את הדין של הברייתא לדברי רב אשי.

והרי התם, באופן שדיבר בו רב אשי, קאמר ליה הבעל לשליח "הילך כמה שאמרה", וכיון שאינה מתגרשת בקבלה של השליח, ניתן לפשוט משם את האיבעיא שבמסכת בבא מציעא, שכוונת הבעל במה שאמר "כמה שאמרה" שהאמין לשליח במה שאמר לו בשם אשתו, ובתורת הולכה הביא לו.

מה שאין כן הכא, מהברייתא, לא ניתן לפשוט את האיבעיא שבמסכת בבא מציעא, כי מי קאמר ליה הבעל לשליח "הילך כמה שאמרה"? הרי הבעל אמר "התקבל".

והיות והשליח אמר שהאשה עשתה אותו שליח להולכה, והבעל יודע שאינו עושה שליח קבלה, אם כן ברור שהתכוון לומר שיהיה שליח הולכה, "והתקבל והולך" קאמר.

אבל באופן שהבעל אמר "הילך כמה שאמרה", עדיין אפשר להסתפק שמא סומך על הדעת שלה.

תנו רבנן בברייתא:

אמרה האשה לשליח: התקבל לי גיטי, והשליח בא ואמר לבעל: אשתך אמרה התקבל לי גיטי. והוא הבעל אומר לשליח: הולך ותן לה, זכי לה והתקבל לה,

הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו - לא יחזור, כי מיד בקבלת השליח חל הגט ^[5].

רבי נתן אומר: אם אמר הבעל הולך ותן לה, הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור - יכול יחזור, שהבעל עשה את השליח שליח להולכה, ואם אמר הבעל לשליח: זכי לה והתקבל לה, אם רצה הבעל לחזור - לא יחזור,

רבי אומר: בכולן - בין ב"הולך ותן לה", ובין ב"זכי והתקבל לה", אם רצה הבעל לחזור - לא יחזור, שלשון "הולך" הוא כ"זכי", והבעל עשאו שליח קבלה.

אבל אם הבעל אמר לו לשליח אי איפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה, באופן זה גילה הבעל דעתו שלשון "הולך" שאמר אין כוונתו לזכיה ^[6], ועשאו הבעל שליח הולכה, ואם רצה הבעל לחזור קודם שיגיע הגט לידי האשה - יחזור.

ומקשינן: שלכאורה דעת רבי היינו דעת תנא קמא!

ומתרצינן: איבעית אימא: לשון אי איפשי אתא רבי לאשמועינן, שאם הבעל במפורש מסרב לעשותו שליח קבלה, ועושה אותו שליח הולכה, הריהו מבטל את שליחותו הקודמת של השליח, והוא נעשה שליח להולכה.

ואיבעית אימא: הא קא משמע לן הברייתא:

מאן תנא קמא - רבי היא.

איבעיא להו: מה הדין, בבעל שאומר לשליח "הילך" - לדעת רבי נתן.

האם כאומר "זכי" דמי, והגט חל מיד בקבלת השליח. או לאו כ"זכי" דמי?

ומנסה הגמרא לפשוט ממשנתנו:

תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: האומר לשלוחו "התקבל גט זה לאשתי", או שאמר לו "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו מהגט קודם שהגיע ליד האשה - יחזור.

והאשה שאמרה לשליח תחילה "התקבל לי גיטי", ואחר כך נתן לו הבעל את הגט, הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו מהגט - לא יחזור.

הערות

^[1] רש"י מבאר שדווקא היכא שיש יותר טירחא אז אומרים שהשליח עקר לשליחותיה, כגון משליחות הולכה, שהיא קשה, לשליחות קבלה, הקלה. וכתב המהרש"א שהראיה לזה ממה שרב נחמן לא אמר ששליח עקריה לשליחותיה במקרה הפוך, שהאשה אמרה "התקבל לי גיטי", והשליח אמר "אשתך אמרה הבא לי גיטי", כיון שהבאת הגט קשה מקבלת הגט. וכן כתב הרי"ף. וביאר הר"ן דבריו, שאם אמרה האשה לשליח "התקבל לי גיטי", והשליח אמר לבעל שאשתו אמרה "הבא לי גיטי", והוא אומר הילך כמו שאמרה, כיון שהגיע לגט לידה הרי היא מגורשת ממה נפשך, אי אדיבורא של האשה קא סמיך בעל, הרי נתגרשה מיד כשהגיע הגט ליד השליח, ואי אדיבורא של השליח קא סמיך - משהגיע גט לידה מיהת מגורשת. וליכא למימר דילמא הבעל אדיבורא של האשה קא סמיך ולא עשאו שליח להולכה, ושליח קא עקר שליחות האשה דאמר שליח להבאה הוינא, לקבלה לא הוינא. אי אפשר לומר כן, משום שכיון שנוח לו לטרוח בהולכה, כל שכן שנוח לו להיות שליח לקבלה. לכן ממה נפשך משיגיע גט לידה מגורשת.

^[2] כך פירש רש"י. הפני יהושע בתשובה [הובא באור שמח גירושין ו ח, ובעונג יו"ט סי' קמו] דן לענין שליח שקיבל שליחות ואחר כך חזר בו משליחותו, ואחר כך חזר בו, ושוב רצה לקיימה, האם בעינן מינוי חדש של המשלח. הפני יהושע סובר שאין צריך מינוי חדש. אבל העונג יו"ט [שם] סובר שהשליחות בטלה וצריך מינוי חדש. וכן סוברים הט"ז קמ"א מד, והתורת גיטין קכב ג]. ומקשה הפנ"י, שלכאורה יש ראיה מרש"י שהשליחות התבטלה, שרש"י [ד"ה אלא] כתב שאם השליח נמלך ומסכים להיות שליח הולכה לא מהני, משמע שאינו יכול לחזור לשליחותו. ודוחה הפני יהושע דשאני הכא שלכתחילה לא קיבל על עצמו להיות שליח הולכה, וכמו שרש"י מדגיש שמעיקרא לא קיבל השליח את הגט על מנת להוליכה לאשה, ואם כן משמע להיפך שאם מתחילה קיבל השליח את הגט בתור שליח הולכה, ואחר כך חזר בו, יכול להמלך ולשוב להיות שליח הולכה ואין צריך מינוי חדש של הבעל. וכן כתב האור שמח שאין ראיה מכאן, שכאן הבעל לא מינה אותו לשליח הולכה, כיון שהשליח לא רצה להיות שליח הולכה. אבל העונג יו"ט סובר להיפך, שאם כבר קיבל על עצמו שליחות, יכול לבטלה ושוב אינו יכול להיות שליח, אבל אם מעיקרא לא קיבל על עצמו את השליחות, יכול להתחרט ולהתחיל אחר כך בשליחות. ואת הדיוק מלשון רש"י, מתרץ העונג יו"ט [בסי' קמז] דהכא שאני, שהבעל מבין בעצמו שאם האשה אמרה לשליח "הבא" והשליח שינה ואמר לבעל שהוא שליח קבלה, ועל כרחך שלא על חינם שינה אלא משום דלא ניחא ליה בטרחא דהולכה, אם כן גם הבעל אינו גומר בדעתו לעשותו שליח להולכה כלל. ולהכי לא מהני מה שהשליח מתרצה אחר כך, משום דהבעל לא עשאו מתחילתו כלל שליח הולכה.

^[3] למסקנא יוצא שלא נפשטה הבעיא האם הבעל סומך על דיבורו של השליח או שסומך על דעת המשלח. ונפקא מינה לענין גט באופן שהאשה אמרה לשליח שיהיה שליח קבלה והשליח אמר לבעל שהוא שליח הבאה. האם הבעל סומך על דעתה ומתגרשת מיד בקבלת השליח, או שסומך על דברי השליח ומתגרשת רק כשיבוא הגט לידה. ולדינא, כתבו הטור והשו"ע [אהע"ז קמ, ט] שהוי ספק, ואם הגיע הגט ליד רק ליד השליח ולא לידה, הוי ספק מגורשת, ואם הגיע לידה ודאי מגורשת. וכן כתב הקרבן נתנאל אות ב' בביאור שיטת הרא"ש. הרמב"ם [גירושין ו, יב] כתב שאם הגיע הגט לידה מגורשת. ומקשה הלחם משנה למה לא מזכיר הרמב"ם שאחרי שהגיע ליד השליח קודם שהגיע לידה הרי היא ספק מגורשת, ונדחק לפרש שזה כוונת הרמב"ם. אבל המאירי [בסוגין ובבבא מציעא עו, א] והחתם סופר [ד"ה בשלמא] לומדים שהרמב"ם פוסק בודאי דסמכינן אדיבורא דשליח, וקודם שבא הגט לידה אינה אפילו ספק מגורשת.

^[4] לכאורה משמע מרש"י שרק כאשר נודע לבעל שאין השליח יכול להיות שליח קבלה, אז הבעל רוצה שיהיה שליח הולכה. ומקשה המאירי [ד"ה לענין], הרי בשעה שמוסר לשליח ליכא מינוי להולכה. ולכן מפרשים המאירי ותוס' הרא"ש והרשב"א שמעיקרא, בזמן שנתן את הגט לשליח, היה דעתו של הבעל שאם לא יהיה שליח קבלה שיהיה שליח הולכה.

^[5] הרשב"א מסתפק, כיון שהולך כזכי, אם אמר הבעל לשליח: הולך ותן לה, האם כוונתו לזכיה ממש, ומגורשת אף אם הגט אף פעם לא בא לידה, ומה שאמר תן לה הכוונה אם תרצה תן לה, או שכוונתו שיהיה כזכיה בתנאי שיוליך ויתן לה, ומיד כשהגיע ליד השליח, הבעל כבר לא יכול לחזור בו, וכשיבוא הגט לידה תהיה מגורשת למפרע אפילו אם מת הבעל קודם שהגיע הגט לידה, אבל אם הגט לא יבוא לידה אינה מגורשת. הקצות החושן [קכה, ג] מביא את שיטת הרמ"ה שסובר שהוי תנאי ואינה מגורשת אלא אם כן בא הגט לידה. וכן לומדים הקצות החושן והלחם משנה [עבדים ו, א] בדעת הרמב"ם שכתב לגבי תנו שטר שיחרור לעבדי, שאף על פי שאינו יכול לחזור בו לא יתנו את הגט לעבד לאחר מיתת האדון, שהרמב"ם סובר שכיון שאמר "תן" אף על פי שהוי כזכי, מכל מקום תנאי מיהא הוי, ועד שיגיע הגט ליד העבד אינו משוחרר. ואף על פי שלדעת הרשב"א גם להצד שהתכוון לתנאי, אף אם הבעל מת יכול השליח לתת את הגט אחר מיתת האדון ואז יחול למפרע, משעת נתינתו לשליח. מכל מקום הרמב"ם סובר שאין זה דומה לשאר תנאים, כיון שכאן התנאי הוא בגוף השטר והתנה שיתן לו את גוף השטר, ואם כן אם אנו נותנים את גט השחרור לעבד, דומה לשטר שניתן לאחר מיתת האדון, והרואה יאמר שיש גט לאחר מיתה, ומשום הכי לא יתנו לאחר מיתה, וכיון שלא נותנים את השטר לעבד, ממילא התנאי לא מתקיים ואינו משוחרר כלל. והנה הרשב"א לומד שכשאומר: הולך ותן, מתכוון לדבר אחד. אבל הר"ן והריטב"א כתבו שכוונתו, או הולך או תן, ומביאים שכן מבואר בירושלמי. וכתבו התורת גיטין [קמ, ז] והחתם סופר שדווקא בגט יש לומר שהתכוון לתנאי, כי למה לו לבעל לומר "תן לה" או "זכי לה", כיון שמגורשת בלי שיבוא לידה. אלא על כרחך, אמר כן כדי לעשות תנאי. אבל במתנה, אם יאמר "תן לה" או "זכי לה", אין ראיה שכוונתו לתנאי, אלא כוונתו שיתן לידה כדי שתוכל להשתמש במתנה.

^[6] בהגהות פורת יוסף ובלחם משנה [גירושין ו, י] מדייקים מדברי רש"י שדווקא כשאמר הולך, אז מועיל מה שאמר אי אפשי שתקבל לה לגלות דעתו שאין רצונו שיזכה עבורה מיד, כלומר שאין כוונתו ש"הולך" יהיה כזכה. אבל אם אמר בלשון "זכה לה", אף שאמר אי אפשי שתקבל לה אלא זכה לה, הרי היא זוכה מיד, כיון שמה שאמר זכה לה סותר את מה שאמר: אי אפשי שתקבל לה, ונחשב שחזר בו מדבריו הראשונים. אבל הבית שמואל [קמ, ח] כתב דהוא הדין באומר: אי אפשי שתקבל

בשלמא אי איתמר אפכא [נניח אם היה נאמר ההיפך] שהאשה אמרה: "התקבל לי גיטי", והשליח אמר: "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא, הבעל, אמר: "הילך כמה שאמרה", ועל כך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שהגיע גט לידו של השליח מגורשת, אלמא [מכאן] היינו יכולים באמת ללמוד אדיבורא דידה [שעל הדיבור שלה], על דעתה של האשה, הוא הבעל דקא סמיך [סומך], שנשאר השליח בגדר שליח לקבלה.

אי נמי [או גם כן] אם היה אומר רב נחמן שהיא מגורשת משעה שמגיע הגט לידה, היינו באים ללמוד: אדיבורא דידיה קא סמיך [על הדיבור שלו, של השליח, הוא הבעל סומך] ונעשה השליח, כדבריו, שליח להולכה בלבד. אלא הכא [כאן], זה שהגט אינו גט, אינו משום שהבעל סומך על דיבור זה או אחר, אלא משום דעקריה [שעקר] שליח לשליחותיה [את שליחותו] לגמרי הוא, וכיצד? — בזה שאמר: שליח לקבלה הוינא [הריני], הריהו כאומר: שליח להולכה לא הוינא [אהיה], שאיני רוצה לטרוח ולהביא לה את הגט. ואם כן, גם כאשר אחר כך נמלך והוליך את הגט לאשה, הרי לא עשה זאת לא בשליחות האשה ואף לא בשליחות הבעל, ולכן אין ללמוד מכאן כלל על דברי מי הבעל סומך.

על דברי רב נחמן האמורים למעלה אמר רב הונא בר חייא, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: האומר: "התקבל גט זה לאשתי" או שאומר "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור — יחזור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] אם רצה לחזור בו, הא [הרי] אם לא רצה — הוי [הריהו] גט,

ואמאי [ומדוע] כאשר אמר הבעל "התקבל" הרי זה גט? הא [הרי] בעל לאו [לא] בר שויא [בר מינוי, יכול למנות] שליח לקבלה הוא! אלא אמרינן [אומרים אנו] כך: כיון שנתן עיניו לגרשה והחליט לעשות זאת, מימר [אמור] שאמר בליבו: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמועיל שתתגרש בו], אם בקבלה ואם בהולכה, ואין הלשון "התקבל גט לאשתי" מעכבת בדבר. הכא נמי [כאן גם כן] במקרה שדן בו רב נחמן, כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר [אמור] שאמר: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמתגרשת] על ידו!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בענין של האומר "התקבל לי גט לאשתי" אדם יודע שאין שליחות לקבלה נעשית על ידי הבעל, וגמר בליבו ונתן לשם הולכה, ו"התקבל" שאמר משמעו קבלת הגט לידיו לצורך הולכה לאשה, ולא מעשה גירושין באותה קבלה. אולם הכא — טעי [כאן הוא טועה] וסומך על דיבורו של השליח שאמר לו שהינו שליח קבלה של האשה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: קטנה שאמרה לשליח: "התקבל לי גיטי" — אינו גט עד שיגיע גט לידה, שאין בכוחה של קטנה לעשות שליח. ונדייק מכאן: כי מטי גיטא [כאשר מגיע הגט] לידה מיהא מגרשה [על כל פנים היא מגורשת], ואמאי [ומדוע]? והא לאו [והרי לא] שליח להולכה שוייה [מינה אותו הבעל]! אלא אמרינן [אומרים אנו]: כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר [אמור] אמר בליבו: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמתגרשת] ונעשה השליח שליח הולכה שלו. הכא נמי [כאן גם כן] בדינו של רב נחמן כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר [אמור] אמר בליבו: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמתגרשת]!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בקטנה אדם יודע שאין שליחות לקטן, וגמר בליבו ונתן לה לשליח זה לשום (לשם) הולכה דידיה [שלו], שהוא מינה את האיש כשליח שלו להולכה, הכא טעי [כאן בדינו של רב נחמן הוא טועה] בדיבורו של השליח.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: אמרה האשה לשליח "הבא לי גיטי" והשליח אומר: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", או אמרה האשה: "התקבל לי גיטי" והשליח בא ואומר: "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא, הבעל, אמר לשליח באחד הלשונות הללו: "הולך, ותן לה, זכי לה, והתקבל לה", אם רצה הבעל לחזור — יחזור, ואולם משהגיע גט לידה — הריהי מגורשת.

מאי לאו [האם אין] הכוונה בברייתא שלשונות קבלה שבדברי הבעל ("זכי לה", "התקבל לה") נאמרים ביחס ללשון קבלה שבדברי השליח ("אשתך אמרה התקבל"), וכן לשונות הולכה של הבעל ("הולך ותן לה") נאמרים כלפי לשון הולכה של השליח ("אשתך אמרה הבא")? ונפסק בברייתא שהגט חל משיגיע לידה. ואם כן במקרה של קבלה וקבלה נסתרים דברי רב נחמן שאם אמרה האשה "הבא" והשליח שינה ואמר "אשתך אמרה התקבל" שאין האשה מגורשת אף משהגיע הגט לידה!

ודוחים: לא, מדובר בברייתא שהבעל נקט בלשון קבלה לעומת לשון הולכה של השליח, וכדברי האשה, וכן לשון הולכה לעומת לשון קבלה של שליח וכדברי האשה, ומשום כך האשה מגורשת.

ומקשים: אי [אם] מדובר בלשון קבלה של הבעל כלפי לשון הולכה של השליח, וטעמו של דבר — לפי שאף האשה נקטה בלשון "התקבל" — אם כן מכי מטי גיטא לידיה לאלתר ליהוי גיטא [כשמגיע הגט לידו של השליח מייד יהיה גט], שהרי השליח נשאר שליח קבלה! ואולם הברייתא אומרת שאין הגט חל אלא רק משעה שיגיע ליד האשה. שמעת מינה [לומד אתה מכאן] דאדיבורא דידיה קא סמיך [שעל הדיבור שלו, של שליח, הוא סומך] ועושה אותו שליח להולכה בלבד, וכפי שרצינו להסיק לעיל מדברי רב נחמן!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם קאמר ליה [שם אומר לו] "הילך כמה שאמרה" ונמצא שתלה במפורש בהוראת האשה, הכא [כאן] מי קאמר ליה [האם אומר לו] "הילך כמה שאמרה"? אלא הוא נותן גט סתם, וסומך על דיבורו של השליח.

תנו רבנן [שנו חכמים], אמרה האשה לשליח: "התקבל לי גיטי", והשליח בא ואמר לבעל: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", והוא, הבעל, אומר: "הולך, ותן לה, זכי לה והתקבל לה", אם רצה הבעל לחזור בו — לא יחזור, שהרי מייד כשנתן לשליח הקבלה — חל הגט. ר' נתן אומר: אם אמר הבעל "הולך, ותן לה", רצה לחזור — יחזור, שעשה אותו שליח הולכה, וכל עוד לא הגיע הגט לידי האשה יכול הבעל לחזור בו. אבל אם אמר: "זכי לה והתקבל לה", אם רצה לחזור — לא יחזור.

רבי אומר: בכולן אם רצה לחזור — לא יחזור, לפי שחל הגט מייד בשעה שהגיע לידי השליח. אבל אם אמר לו לשליח במפורש: "אי איפשי (אין רצוני) שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", אם רצה לחזור — יחזור.

ותוהים: דעת רבי היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון]! ומשיבים: איבעית אימא [אם רצונך לומר]: לשון "אי איפשי" אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו], שאם הוא מסרב במפורש לעשותו שליח קבלה ועושה אותו שליח הולכה — הריהו מבטל את שליחותו הקודמת. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: מאן תנא קמא [מיהו התנא הראשון] — רבי והרי זה כמפרש ואומר: שרבי אומר.

א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: בעל האומר "הילך" (הא לך), לדעת ר' נתן, האם כ"זכי" דמי [כאילו אומר "זכה" הוא נחשב] ואינו יכול לחזור בו, או לאו כ"זכי" דמי [לא כ"זכה" הוא נחשב]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האומר "התקבל גט זה לאשתי" או "הולך גט זה לאשתי", אם רצה לחזור — יחזור. האשה שאמרה: "התקבל לי גיטי", אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Granted, if the opposite was stated, i.e., a case where the woman said: Receive my bill of divorce for me, and the agent said to the husband: Your wife said: Bring me my bill of divorce, and the husband said: Here you are, as she said, and Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: Once the bill of divorce reaches the agent’s possession, she is divorced, it would be understandable. Apparently, the husband relies upon her statement that the agent is an agent of receipt, and he intended to give the agent the status the wife assigned, not the one the agent says she assigned.

Alternatively, if Rav Naḥman ruled: Once the bill of divorce reaches her possession, she is divorced, one could conclude that the husband relies on the agent’s statement, and based on that statement, the agent is designated as an agent for delivery. However, here, in the case cited, where Rav Naḥman rules that she is not divorced, it is not because the husband relies on one statement or the other. Rather, it is due to the fact that by means of his statement the agent negates his agency entirely, as he said: I am an agent for receipt, meaning: I am not to be an agent for delivery. He is essentially saying that he is not prepared to go to the trouble of delivering the bill of divorce to her. Therefore, even if he does ultimately deliver the bill of divorce to her, he is an agent neither for the woman nor for her husband. No conclusion can be drawn with regard to the question of which statement the husband relies upon.

Rav Huna bar Ḥiyya says: Come and hear an objection to the statement of Rav Naḥman from the mishna: With regard to one who says to another: Receive this bill of divorce for my wife, or: Deliver this bill of divorce to my wife as my agent, if the husband seeks to retract his designation he may retract it. Rav Huna bar Ḥiyya infers: The reason she is not divorced is that he seeks to retract his designation. However, if he did not seek to retract it, it is a valid bill of divorce.

He asks: But why is she divorced when the husband says: Receive this bill of divorce for my wife? Isn’t the husband ineligible to designate an agent for receipt? Rather, we say: Once he decided to divorce her, he said to himself: Let her be divorced any way that she is divorced. His statement: Receive this bill of divorce for my wife, does not prevent the divorce from taking effect. Here too, in the case mentioned by Rav Naḥman, once he decided to divorce her, he says: Let her be divorced any way that she is divorced.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case where one says: Receive this bill of divorce for my wife, the principle that a person knows that agency for receipt cannot be designated by the husband is in effect, and he decided to give the bill of divorce to the agent for the sake of delivery. When he told the agent to receive the document, his intent was that the agent should receive the document in order to deliver it to his wife, not that the act of divorce should take effect when the agent receives it. However here, in the case where the agent misrepresented what the woman said, the husband errs and relies upon the statement of the agent, who said that he is the woman’s agent for receipt.

Rava said: Come and hear an objection to the statement of Rav Naḥman from a mishna (65a). In the case of a minor girl who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, it is not a bill of divorce that takes effect until it reaches her possession, as a minor is incapable of designating an agent. Rava infers: In any event, once the bill of divorce reaches her possession she is divorced. He asks: But why is that the case? The husband did not designate him an agent for delivery. Rather, we say: Once he decided to divorce her, he said to himself: Let her be divorced any way that she is divorced, and the agent is designated as his agent for delivery. Here too, in the case mentioned by Rav Naḥman, once he decided to divorce her, he says: Let her be divorced any way that she is divorced.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case where the minor girl designated the agent, the principle that a person knows that there is no agency for a minor applies, and he decided to give the bill of divorce to the agent as an agent for delivery. However, here, in the case where the agent misrepresented what the woman said, the husband errs and relies upon the statement of the agent, who said that he is the woman’s agent for receipt.

The Gemara states: Come and hear an objection to the statement of Rav Naḥman from a baraita (Tosefta 6:2). With regard to a woman who said to an agent: Bring me my bill of divorce, and the agent said to her husband: Your wife said: Receive my bill of divorce for me; or a woman who said: Receive my bill of divorce for me, and the agent said to her husband: Your wife said: Bring me my bill of divorce, and the husband said to the agent: Deliver and give it to her, or: Acquire it for her, or: Receive it for her, if the husband seeks to retract his designation he may retract it. However, once the bill of divorce reaches her possession, she is divorced.

What, is it not that the reference in the baraita is to a case where the husband responded with an expression of receipt, i.e., acquire it for her, or receive it for her, to the agent’s assertions of receipt, i.e., your wife said: Receive my bill of divorce for me, and where the husband responded with expressions of delivery, i.e., deliver and give it to her, to assertions of delivery, i.e., your wife said: Bring me my bill of divorce? The ruling in the baraita is that the bill of divorce takes effect once it reaches her possession. The case of an assertion of receipt and a response of receipt contradicts Rav Naḥman’s statement, as in a case where the woman spoke of delivery and the agent said to her husband that his wife spoke of receipt, the woman is not divorced even when the bill of divorce reaches her possession.

The Gemara rejects this: No, the reference in the baraita is to a case where the husband responded with expressions of receipt, corresponding to the statement of his wife, to the agent’s assertions of delivery, and where the husband responded with expressions of delivery, corresponding to the statement of his wife, to the agent’s assertions of receipt. That is why the woman is divorced when the bill of divorce reaches her possession.

The Gemara asks: If it is a case where the husband responded with expressions of receipt, corresponding to the statement of his wife, to the agent’s assertions of delivery, then from the moment that the bill of divorce reaches the agent’s possession let it be a bill of divorce that takes effect immediately [le’altar], as the woman’s designation of the agent as an agent of receipt remains in effect. Similar to the conclusion that the Gemara sought to draw from the statement of Rav Naḥman mentioned earlier, the Gemara says: Conclude from the fact that the ruling in the baraita is that the divorce takes effect only once it reaches the woman’s possession, that the husband relies on the agent’s statement and therefore designates the agent as an agent for delivery.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case discussed by Rav Naḥman, the husband said to the agent: Here you are, as she said, explicitly tying the designation of the agent to the woman’s statement. Here does the husband say to the agent: Here you are, as she said? Instead he merely hands the bill of divorce to the agent, relying upon the agent’s statement.

The Sages taught in a baraita (Tosefta 6:1) that if the woman says to an agent: Receive my bill of divorce for me, and the agent says to her husband: Your wife said: Receive my bill of divorce for me, and the husband says: Deliver and give it to her, or: Acquire it for her, or: Receive it for her, once the husband hands the bill of divorce to the agent for receipt, if he seeks to retract his decision he cannot retract it, because the divorce has already taken effect. Rabbi Natan says: If the husband said: Deliver and give it to her, and he seeks to retract his designation, then as long as it has not yet reached the woman’s possession he can retract it, because the husband designated him an agent for delivery. However, if the husband said: Acquire it for her, or: Receive it for her, and he seeks to retract his decision he cannot retract it.

Rabbi Yehuda HaNasi says: In all of those cases, if he seeks to retract his decision he cannot retract it, because when he hands the document to the agent, the bill of divorce takes effect immediately. However, if he said to the agent explicitly: I do not want you to receive the bill of divorce for her; rather, deliver and give it to her, then if he seeks to retract his decision he can retract it.

The Gemara asks: The opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is apparently identical to that of the first tanna; what is their dispute? The Gemara answers: If you wish, say that Rabbi Yehuda HaNasi comes to teach us that the explicit expression: I do not want you to receive the bill of divorce for her; rather, deliver and give it to her, is effective in negating the agent’s designation as an agent of receipt and designating him as an agent for delivery. And if you wish, say instead that this teaches us: Who is the first tanna of this baraita? It is Rabbi Yehuda HaNasi, and the baraita then clarifies Rabbi Yehuda HaNasi’s statement.

A dilemma was raised before the Sages. If the husband says: Here you are, according to Rabbi Natan is it comparable to a case where the husband said: Acquire, and therefore, he cannot retract his designation, or is it not comparable to a case where he said: Acquire?

The Gemara states: Come and hear a resolution of this dilemma from the mishna. With regard to one who says to another: Receive this bill of divorce for my wife, or: Deliver this bill of divorce to my wife as my agent, if the husband seeks to retract his designation and cancel the agency, he can retract it until it reaches his wife’s hand. However, with regard to a woman who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, and the husband handed the bill of divorce to her agent, if the husband seeks to retract his decision to divorce his wife upon receipt of the bill of divorce by the agent, he cannot retract it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשלמא אי אתמר איפכא וכו'. אי ק"ל למה לי כולי האי לימא בשלמא אי איתמר כיון שהגיע גט לידה מגורשת ש"מ דאדיבורא דידה קא סמיך לאו קושיא היא חדא דכיון דאמרו ש"מ אדיבורא דידיה קא סמיך אמר רב אשי אי איתמר איפכא ש"מ הכי דאדיבור' דידה קא סמיך כדקאמרת ועו' דאה"נ דאי אמר רב נחמן שהגיע גט לידה מגורשת ש"מ דאדיבור' דידה סמיך אלא מיה' כיון שאפשר לרב נחמן לומר כן לא אמר רב אשי אי איתמר הכי בטעותא.

אלא אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה תגרש כל היכא דמגרשה הכא נמי וכו'. פירש"י ז"ל דלא לרב אשי פריך דלדידי' שפיר מתרצא בהכי כדתריצנא טעמא דמתניתין משום דהתקבל והולך קאמר ותחלה נעשה שלוחו ולא איצטרך למימר הכא טעי אלא אליבא דלישנא קמא דקס"ד דטעמא דרב משום דאדיבורא דידיה סמיך.
ואיכא לפרושי דהשתא קס"ד דלא לשון הולך הוא אלא לשון קבלה אלא שמתוך שנתן עיניו לגרשה אנו אומרים לא על דעת שליח קבלה בלבד נתן לו אלא על דעת שתתגרש בו מ"מ אע"פ שלא א"ל אלא לשון קבלה. נעשה שליח להולכה במסירת הגט לידו ואין חוששין שמא אף השליח לא נעשה שליח אלא לקבלה אבל לא לקבל עליו שליחות הולכה מעול' שאף הוא כיון שידע שנתן עיניו לגרש על דעת שתתגרש מ"מ קבל אף כאן נמי נימא כיון שנתן עיניו לגרשה תגרש מ"מ ולא אמ' כמה שאמרה אלא א"כ אמרה כ' ואלו לא אמרה כן יהא שליח להולכה והשליח שידע שעל דעת שתתגרש מ"מ נמסר לו סבר וקביל.
ומפרקינן התם שאני דאמרינן האי לשון קבלה לשון הולכה הוא שאדם יודע שאין שליחות לקבלה לבעל אבל הכא הוא טעי ושליח דאטעי כי בטל שליחותו מהולכה לגמרי ומימר אמר לא תתגרש מעולם.

מימר אמר תתגרש כל היכא דמיגרשא. איכא למידק ומאי קושיא דילמא שאני הכא דקא עקר שליח שליחותיה וכדרב אשי, ויש לומר דכיון דהשתא הוה סלקא דעתך דהתקבל ממש קאמר ואפילו הכי מכי מטא לידה מיגרשא שמע מינה דדעתיה דבעל דאי לא מצי לשוויה שליח קבלה ליהוי שליח הולכה כי היכי דתיגרש כל היכי דמיגרשא ושליח נמי אף על גב דלא שמע אלא התקבל מסיק אדעתיה דכל היכי דתיגרש מגרש לה ולדעת כן הוא מקבלו, והילכך בדרב נחמן נמי נימא אף על גב דעקר שליח שליחות דידיה כי מקבל ליה השתא מבעל אדעתא דבעל מקבלו ושליחות דידה הוא דעקר וחזר ונעשה עכשיו שלוחיה דבעל, ובעל נמי כי אמר הולך כמו שאמרה הכי קאמר ליה הולך לקבלה אם אמרה כן ואי לא תיגרש כל היכא דמיגרשא תהא שליח להולכה.

ולענין פסק הלכה קיימא לן דהיכא דהיא אמרה הבא לי ואיהו אמר אשתך אמרה התקבל לי אף על גב שהגיע גט לידה אינה מגורשת משום דעקר שליח שליחותיה לגמרי ואמר שליח קבלה הוינא שליח הולכה לא הוינא דלא בעי למיטרח כולי האי וכדפריש רב אשי, ואף על גב דמטי גיטא לידה לא מיגרשא דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דהא לא שקלי ליה לא מבעל ולא משליח הבעל, אבל איפכא כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי ואיהו אמר כאשתך אמרה לי הבא לי גטי כיון שהגיע גט לידה מגורשת דלא עקר שליחותיה אלא ממעט הוא בשליחותיה דאיהי אמרה ליה דכיון דיגיע גט לידיה תיגרש והוא ממעט דעד דלימטי גיטא לידה לא תתגרש, וכן כתוב בהלכות גדולות ובהלכות הרב אלפאסי ז"ל. ודוקא שאמר הילך כמו שאמרה אבל אמר לו הבעל הולך או התקבל ולא אמר כמו שאמרה, מכי מטי גיטא לידה מיגרשא דשליח הולכה שוויה ואיהו נמי כשפשט ידו וקבלו על דעת מה שיאמר לו הבעל קבלו והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר. זו דעת הרב בעל העיטור ז"ל. ונראה לי שהזקיקתו לרב ז"ל לומר כן מפני שאמרו אי קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידיה לאלתר ליהוי גיטא ודחינן הכי השתא התם קאמר ליה הולך כמה שאמרה הכא מי קאמר ליה התקבל כמה שאמרה התקבל והולך קאמר, דלמא כל שלא אמר כמו שאמרה עכשיו הוא שעושה אותו הבעל שלוחו והכא נמי כיון דלא אמר כמו שאמרה שלוחו הוא דמשוי ליה עכשיו ואף השליח על דעת להיותו שליח הבעל הוא שמקבלו, וליתא, משום דקשיא לי דאם כן כי אקשינן עליה דרב נחמן הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי [בנדפס: התקבל לי גטי] ואשתך אמרה הבא לי גטי והוא אומר הולך ותן לה זכה לה וקבל לה רצה להחזיר יחזיר משהגיע גט לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה ומשנינן לא הולכה אקבלה וקבלה אהולכה אמאי לא משנינן שאני התם דלא קאמר כמו שאמרה אלא ודאי בין הכי ובין הכי הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי אף משהגיע גט לידה אינה מגורשת והא דאמרינן הכי השתא התם קאמר ליה הולך כמו שאמרה הכא מי קאמר ליה כמו שאמרה התקבל לחודיה קאמר לא משנינן אלא בהתקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי ואמר לו בעל התקבל דכיון דלא אמר ליה כמו שאמרה ודאי אמאי קאמר ליה שליח הבא לי קא מהדר ליה איהו נמי התקבל וכולי עלמא ידעי דאינהו נמי לא מצי לשוויה שליח קבלה הילכך על כרחין התקבל והולך קאמר ליה והילכך עד שיגיע גט לידה אינה מגורשת ומשהגיע גט לידה מגורשת דשליח נמי מידע ידע דהתקבל והולך קאמר ליה ונעשה עכשיו שליח הבעל, אבל בהבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי ואמר לי התקבל אף על גב דלא אמר כמו שאמרה דילמא טעי וסמיך אדבוריה דידיה דהא דדחינן דלאו אדיבוריה דידיה קא סמך לא דחינן אלא דלא שמעינן לה מדרב נחמן, ואי נמי שליח עקר ליה לשליחותיה לגמרי כרב אשי כי קאמר ליה בעל התקבל כמו שהטעהו הוא בעצמו סבור הוא שליח דעל דבורו הוא סומך ועל דעת כן הוא מקבלו. כך נראה לי.

הולך ותן לה זכי לה ותקבל לה רצה להחזיר לא יחזיר. כלומר דהולך כזכה ומסופק אני אפילו למאן דאמר הולך כזכה אי כזכה ממש קאמר ואף על גב דלא ממטי ליה ניהלה לעולם מגורשת, והולך ותן לה לדעתך קאמר ליה או דילמא כזכה דמי שאינו יכול להחזיר ואי נמי מית ליה בעל עד דלא מטא לידה מגורשת ומיהו צריך הוא להוליכו וליתן לה דלהכי אמר ליה הולך ותן לה וכאילו התנה עמו שיזכה לה מעכשיו ובתנאי שיוליך ויתן לה ומקיים תנאיה ואזיל ועד דלא מטא גיטא לידה לא תינשא לכתחלה דילמא לא מטי לידה. וצריך לי עיון.

אמרה לו התקבל לי גיטי וכשבא אצל הבעל אמר לו אשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה כיון שהגיע גט לידה מגורשת שאין השליח עוקר שליחותו אדרבה משעבד עצמו לשליחות גדול הימנו ומקבל עליו טירחא דאורחא להיות שליח הולכה ואם כן אינו עוקר שליחות מעליו ומקבל הוא מיהא אותו שליחות שהוא אומר והוא שליחות הולכה ואף הבעל אדבורא דידיה קא סמיך ועושהו שליח הולכה ומ"מ אין אומרין שתהא מגורשת משעה שהגיע הגט ליד השליח דהא ודאי לא עקר שליחות קבלה מנפשיה דהא בקבלה ניחא ליה טפי דמכל מקום לאו אדבורא דידה קא סמיך ואינו נותנו אלא על דעת מה שהוא אומר ואינו גט עד שיגיע לידה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ואף בענין שוכר את האומנין כשאמר בעל הבית צא ושכור לי פועלים בארבעה ושכרם בשלשה ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית פסקו גדולי המחברים דאדבורא דשליח קא סמכי ולית להו אלא תלתא תלתא ומ"מ יש מפקפקים להעמיד הדבר בספק ושמא אדבורא דידה קא סמיך והגט גט משהגיע ליד השליח ואם מת הבעל קודם שהגיע לידה חולצת ולא מתיבמת ואף אנו כתבנוה במקומה בענין אומנין בספק:

לענין ביאור בסוגיא זו שאלו בראשונה מיהא ר"ל בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל משיגיע לידה מיהא יהא גט שהרי במשנתנו אמרו האומר התקבל גט זה לאשתי שאם רצה יחזיר הא לא רצה להחזיר משהגיע גט לידה הוי גט ואע"פ שהבעל אינו בר שליחות קבלה מכל מקום מימר אמר תגרש כל היכי דמיגרשא ר"ל שבשעת נתינת הגט דעתו שאם לא תתגרש בשליחות קבלה יהא שליח להולכה ולא כמו שפירשו גדולי הרבנים דלכי מתידע ליה דלא מצי מיהוי שליח קבלה ניחא ליה דליהוי שליח הולכה דודאי כל שבשעת נתינה לא היה דעתו בכך אינו גט אלא שבשעת נתינה דעתו בכך ואם כן אף בזו נימא דעתו של בעל להתגרש בכל צד שתוכל ואע"ג דאדבורא דידיה קא סמיך דקאמר שליח קבלה אני וכדאסיקנא בשמעתא ואינו שליח קבלה מ"מ נאמר שדעתו שאם אינו כן יהא שליח להולכה ואמסקנא דאדבורא דידיה סמיך קא מקשה דאע"ג דאידחיה לה לא אידחיה אלא משום דמההיא ליכא לאוכוחה ומשום הכי סלקא לן וכדכתיבנא ואף זו ראיה להחליט בה לפסוק כן דאי סלקא דעתך דמשום דעקריה לשליחות הוא מאי קא מקשי והא אע"ג דקאמר תגרש כל היכי דמיגרשא מכל מקום אין כאן שליחות כלל אלא אמסקנא קא מקשי ומתרץ לה דהתם אדם יודע שאין שליחות קבלה בידו וגמר ויהיב לשום הולכה הכא טעי דאיהו סבר לאמטוייה בתורת שליחות קבלה ואינו ומ"מ יש מפרשים דאפי' אדעתא דעקירת שליחות קא מקשה והוא סובר בהתקבל שבמשנתנו שאינו אמור על דעת לשון הולך אלא על דעת לשון קבלה גמורה אלא שמתוך שנתן עיניו לגרשה אנו אומרין לא על דעת שליחות קבלה בלבד נתנו אלא שתתגרש בכל צד שראויה להתגרש בכך ובשעת מסירת הגט לידו נעשה מתוך דעתו שליח הולכה ואף השליח על דעת שליחות המועיל קבל ואף בזו נימא כיון שנתן עיניו לגרשה דעתו שתתגרש מכל מקום ואין דעתו לכמו שאמרה אלא אם אמרה כן ואם לא אמרה יהא שליח להולכה ונאמר שאף השליח בשעת מסירה אדעתא דהכי קביל ומתרץ שאני התם דהאי לשון קבלה הולכה הוא דאדם יודע וכו' אבל הכא טעי דשליח אטעייה ועקר שליחותו מהולכה לגמרי:

וחזרו והקשו ממה שאמרו למטה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה שאין שליחות לקטן הא משהגיע לידה הוי גט ומשום דמימר אמר אי לא מיגרשא בשליחות קבלה דידה תיגרש בשליחות הולכה דידי ותירצוה בדרך זה גם כן ר"ל התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ויהיב לשום הולכה ומ"מ מה שיצטרך בביאור על איזה צד יש יד לקטנה להתגרש יתבאר למטה בע"ה:

וחזרו והקשו ממה שאמרו בבריתא הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי או התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הולך לה או תן לה ששניהם לשון הולכה או שאמר זכי לה או התקבל לה ששניהם לשון קבלה רצה להחזיר יחזיר הא משהגיע לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה והולכה אהולכה ר"ל דבהתקבל לי ואשתך אמרה הבא הוא משיב הולך או תן ובהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל אף הוא משיב התקבל כדבריו והוא אינו שלוח מצדה אלא להבאה ואפי' הכי משהגיע גט לידה מגורשת ומשום דדעתיה אכל היכי דמיגרשא וכל שכן באומר הילך כמו שאמרה דהא איהי להולכה אמרה ותירצו קבלה אהולכה והולכה אקבלה ר"ל בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל הוא משיב הולך ונמצא עוקר שליחותו ועושהו שליח הולכה וזהו הולכה אקבלה ובהתקבל לי ואשתך אמרה הבא הוא משיב התקבל דאמרינן נמי עלה לעיל כיון שהגיע לידה מגורשת וזהו קבלה אהולכה והקשה קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידיה דשליח תשתרי דהא איהו ואיהי לקבלה שויוה ומדלא אמר הכי שמע מינה אדבורא דידיה קא סמיך דקאמר הבא ולא איצטרכינן למאי דאמרינן לעיל בשלמא אי איתמר איפכא דהיינו בהך גונא דאיירינן בה השתא ולימא רב נחמן משהגיע גט לידה מגורשת הוה מוכחינן דאדבורא דידיה סמיך דהא השתא מוכחינן הכי בהדיא ותירץ דמיהא לא מוכחינן מידי דכי איבעיא לן אי אדבורא דידיה סמיך אי אדבורא דידה כו' בדקאמר הילך כמה שאמרה ובאומנים כמו שאמר בעל הבית אבל הכא מי קאמר הילך כמו שאמרה דנוכח מינה הכי התקבל הוא דקאמר ולאו אלישניה דשליח או דאשתו קא מהדר אלא כמי שמתחיל ואומר התקבל לי כו' והתקבל דידיה כהולך ויש מפרשין בענין אחר וזה עיקר וכן יש גורסין אלא הכי השתא כלומר דאפי' תימא קבלה אקבלה ובהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא משיב התקבל איכא למימר משהגיע לידה מגורשת דהתקבל קאמר ולאו אלישנא דשליח ודאשה קאי ונמצא ששליח הולכה עשאו ומ"מ לענין פסק מיהא לא יראה כן שבודאי עוקר הוא עצמו מכל שליחות הולכה:

כבר ביארנו במשנתנו שכל שהאשה ממנה שליח לקבלה ואף הוא אומר לבעל ששליח קבלה הוא אם הבעל אומר לו הולך עקר שליחות הקבלה אף בשלא אמר אי אפשי שתקבל ולא הצריכו אי אפשי שתקבל אלא בהילך וביארנו שיש מעמידין אותה בספק ומחלקת זו תלויה במה שאמרו התקבל לי גיטי ואף הוא אומר לבעל כן ר"ל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל משיב הולך ותן לה ר"ל הולך לה או תן לה ששניהם לשון הולכה או זכה והתקבל לה ר"ל זכה לה או התקבל לה ששניהם לשון קבלה רצה להחזיר לא יחזיר ומפני שסובר הולך כזכה ותן כזכה ר' נתן אומר הולך ותן לה אם רצה יחזיר זכה והתקבל לא יחזיר ולשיטתנו הלכה כר' נתן וכן פסקוה גדולי המחברים ובהילך מיהא אף ר' נתן מודה ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שהדבר ספק אם הלכה כר' נתן וממה שאמרו בסמוך התקבל לי גיטי ואף הוא אומר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה ואם מת הבעל קודם שהגיע לידה חולצת אלמא מספקא לן אם הולך כזכי אם לאו:

ת"ר התקבל לי גיטי ואמר השליח לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר לו הולך ותן לה או זכה לה והתקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר ר' נתן אומר הולך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר זכה לה והתקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר רבי אומר בכולן אם רצה להחזיר לא יחזיר. אבל אם אמר לו אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר רבי היינו ת"ק איבעית תימא אי אפשי אתא לאשמעי' ואיבעית תימא הא קמ"ל מאן ת"ק רבי איבעיא להו לר' נתן הילך כזכי דמי.

בפרש"י בד"ה אלא השתא כו' דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה ועקריה כו' עכ"ל דלית לן למימר דעקריה אלא משום הך טעמא דטריחא ליה בהולכה טפי מקבלה דלכך לא קאמר רב נחמן מלתא דאינה מקודשת נמי באיפכא בהתקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי כו' דבהא ודאי לא עקריה דהא טריחא ליה טפי באשה אמרה הבא כו' ובודאי דמקודשת בבא גט לידו או לידה כדאמר לעיל וק"ל:

גמ' מאי לאו קבלה אקבלה והולכה כו' אין להקשות בהולכה אהלכה כיון דהיא באמת אמרה התקבל אמאי יחזור ותפשוט מיניה דהולך לאו כזכי חדא דמברייתא לא בעי למפשט דאפשר דאתיא כמאן דאמר לקמן הולך לאו כזכי ועוד לרבי נמי דס"ל הולך כזכי לקמן היינו דוקא דידע הבעל דהיא אמרה התקבל דסתמא דמלתא אדעתא דהכי יהיב כמו שכתבו התוס' לקמן אבל הכא הא לא ידע הבעל דהיא אמרה התקבל וק"ל:

בתוס' ד"ה האומר וכו' בסופו דקתני בה מחצה על מחצה מגורשת. צ"ל מגורשת ואינה מגורשת:

ד"ה איש לקבלה ואשה להולכה מאי משום דבגט אשה בהולכה לא שייכא וכו'. נ"ל דכוונת התוס' בזה משום דהוקשה להם מאי קמבעיא ליה מה לי איש להולכה או אשה וה"ה בקבלה משום הכי כתבו התוס' משום דהאשה המתגרשת בעצמה לא שייכא בהולכה וכן האיש המגרש בעצמו לא שייך בקבלה ומשום הכי קא בעי ובספר ח"ש מפרש בע"א אבל מוציא דברי תוס' מפשוטן:

גמרא דאמר שליח לקבלה הוינא כו'. נ"ל דאמרינן דטעי ואמר כיון דרצונה להתגרש מימר אמרה דתתגרש כל היכי דמתגרשה אף ע"י שליח לקבלה:

שם לא כו' והולכה אקבלה. לכאורה אי הולך כזכי אף משתגיע לידה לא תתגרש דהכא ל"ל אדם יודע שאין שליחות לקבלה כו' דהרי הוא סובר דאיהי עשאתו שליח לקבלה כדקאמר השליח:

רש"י ד"ה אלא. השתא כו' דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה כו'. עי' מהרש"א וקיצר במובן דהא עדיין י"ל דגם איפכא הוה עקירה אבל מ"מ אי אמרינן דאדיבורא דידיה קא סמיך הוה גט משהגיע לידה. אולם א"כ תפשוט מיניה דאדיבורא דידיה קא סמיך:

תד"ה בשלמא אי אתמר איפכ' כו' בשלמא אי אר"נ כו'. תמוה לי דהא בפשוטו י"ל דאלו אר"נ דהגיע הגט לידה מגורשת, י"ל דהטעם משום דמימר אמר תגרש כל היכי דמגרש וא"כ לא היה נפשוט דאדיבורא דידה סמיך:

גמרא בשלמא אי אתמר איפכ'. ע' במהרש"א דרש"י הוכיח דכאן ל"ש מעקר עקר, ממילא נקט ר"נ איפכ' אינה מגורשת ע"ש, ולכאורה יש לדחות די"ל דאדרבא כיון דעקר שליח מש"ה הבעל גומר ומגרש ע"פ דברי השליח ומשווי אות' שליח להולכה דל"ש אדיבורא דידה סמיך דהא אף אם יתברר דהיא עשאתו שליח קבלה מ"מ הא עקר לשליחותה. אמנם באמת לפ"ז מוכרחי' דברי רש"י ז"ל מדאמרי' דאי אמר הגיע הגט לידה מוכח דאדיבורא דידה סמיך, הא מ"מ י"ל דבעלמא אדיבורא דידה סמיך ורק הכא כיון דעקר לשליחותה מש"ה סמיך על דברי השליח אע"כ דהא ל"ש מעקר עקר:
יש לע' במה דאמרי' אי אתמר איפכא משהגיע הגט לידה מגורשת ש"מ אדיבורא דידה סמיך לשיטת הרמב"ם דאשה יכולה לעשות שליח הובאה. ע"ש שכ' אף דהבעל סמיך על השליח מ"מ הא לא עשה שליח להולכה כיון דסבר דהיא עשאתו שליח להובאה, וצ"ל כיון דגם השליח הביא הוי קבלתו כידה אלא דהוי כהתנה שלא תתגרש עד ל' יום, ע' בר"ן. וכיון דבאמת היא עשאתו לקבלה וגם הבעל נתן על דרך זה. אלא דדעת הבעל הוי כמו אל תגרשי בו אלא לאחר ל' יום בזה לא בטל שליחותא. ואף די"ל דהיא לא עשאתו שליח רק על להתגרש בו מיד, אבל לא להתגרש עד אחר ל' יום, מ"מ צ"ל כיון דרצונה אינה מקפדת בזה וא"כ יצא דין חדש באמרה התקבל והשליח אמר לקבל והבעל אמר שמסכים רק בתנאי שלא תתגרשה אלא עד לאחר ל' יום בזה לא בטל שליחותה ומגורשת אחר ל' יום אף שהגט לא בא לידה. אולם לאינך שיטות באשה לעשות שליח הובאה אין הכרח לדין זה. וצ"ע:

גמרא התם אדם יודע כו'. לכאורה נ"ל לדון במה דמספקי' ביבמות המזכה גט לאשתו במקום יבום מהו דס"ל לדינא אף בהגיע גט לידה הוי ספק גט והיינו דנין מספיקא דלמא באמת לא הוי זכות ומ"מ הבעל יכול לומר התקבל ממש ולא התקבל והולך דבזה ל"ש לומר דאדם יודע. דהא באמת אינו ברור דלא הוי זכות. וא"כ מי איכא מידי דאנן לא ידעי' והוא ידע, כמ"ש הר"ן בקידושין (דף יז ע"א) וא"כ י"ל דהבעל סבר דהוא זכות והתקבל ממש קאמר ודלמא באמת לא הוי זכות גם במטא לידי' לא מהני ובאמת סתימת הפוסקים לא משמע כן:

גמרא ר"נ אמר הולך ותן לה. ע' בחידושי הרשב"א דמסופק דדלמא מ"מ בעי דלימטי לידה דהוי כאומר מעכשיו אם יתן לה, והא דאמר רב חולצת היינו בהגיע לידה אחר שמת דמהני כיון דמגורשת למפרע והוי רק תנאי בעלמא דאפשר להתקיים גם אחר מיתה. ואולם לשיטת הרי"ף בפ"ק דבתן כזכי לא יתנו לאחר מיתה, א"כ הא דקאמר רב חולצת צ"ל דתן כזכי דהכא עדיף כיון דעשאתו שליח קבלה מסכים לדבריה, דדוקא אם הולך לאו כזכי הוי כעוקר דבריה אבל אם תן כזכי הוי הסכמ' לדברי' ממש ונעשה שלוחה ומתגרשת מיד וממילא בעי דלמטי לידה, והנה לשיטת הרשב"א לפי הצד דבעי דמטי לידה א"כ באומר א"א שתקבל אלא הולך אמאי א"י לחזור. נימא דכוונתו א"א שתקבל ותהא מגורשת מיד וא"צ להוליך לה, אלא דרצונו הולך היינו שתוליך לה הגט ואז תהא מגורשת למפרע ובזה ל"ש תירוצו דהר"ן במתני' דהוי רק גילוי דעת ולא מקרי זכות דהא לקושטא דמלתא בהולכה אקבלה בעי דלימטי' לידה הרי אף דאין שליחותה נתקיים מכל וכל. מ"מ אמרי' בי' הולך כזכי, וגם נסתר תירוצנו הנ"ל דכל שנעקר קצת שליחותה הוי כענין חדש והוי כמתנה דל"א הולך כזכי דהא באמת בהולכה אקבלה הדין דלימטי לידה הרי דלא מקרי כמתנה, וצ"ל דלהרשב"א גם בהולך כזכי הגירושין נגמרי' מיד ולא הוי ההולכה רק תנאי בעלמא, א"כ במה דאומר א"א שתקבל ל"ש לפרש דמ"מ רוצה בהולך כזכי דבזה כיון דמקבל עבורה ונגמרו הגירושין ממילא נתקיים שליחות הקבלה והוי רק כאומר שאין רצוני שיהיה בלי תנאי, אלא שאני מטיל תנאי שתוליך לה דוקא ואין זה בלשון א"א שתקבל דמשמע שיש הפרש בגוף הקבלה, ודברי הר"ן הן רק בשיטת הרי"ף וכמ"ש. ולשיטת הרי"ף דבהולך כזכי אין נגמרי' הגירושין לגמרי בקבלה דהא חזינן דלא יתנו לאח"מ. וא"כ יש הפרש בגוף קבלת הגט מש"ה שפיר י"ל כן בלשון א"א שתקבל, אבל להרשב"א י"ל כנ"ל:
גם י"ל כיון דגם בלא אמירה א"א שתקבל אלא סתם הולך היינו מפרשינן דדעתו דלמטי לידה א"כ מיותר לשונו א"א שתקבל, מפרשינן דעוקר לגמרי ואין דעתו להולך כזכי, ולפ"ז יש ליישב היטב לשון דמתני' לפיכך אמר א"א שתקבל אלא הולך ותן לה והיינו לפי המסקנא קיימי' דבבא דאשה שאמרה התקבל קאי גם אהולכה דרישא והיינו או דאתי' כר' או דמיירי בהולך, וא"כ י"ל הא דקתני האשה שאמרה התקבל אם רצה לחזור לא יחזור ולא קתני סתם ה"ז מגורשת משום דקאי גם אהולך ובזה בעי דלמטי לידה מש"ה קתני לא יחזור דמ"מ בעי דלמטי לידה וע"ז אמר לפיכך, היינו דאם הי' הדין דבהולכה אקבלה מסכים לגמרי לדבריה ולא בעי דלמטי לידה היינו מפרשינן דבריו באומר א"א שתקבל, היינו דאין רצונו שיהי' שלוחה לענין דלא בעי מטא לידה אלא הולך דלימטי לידה, ומ"מ א"י לחזור, אבל השתא דמוכח מרישא מדקתני דלא יחזור דמשמע רק מיהדר הוא לא מהדר, אבל בעי דלמטי לידה לפיכך א"א שתקבל דייקי' מלישנא יתירא דעוקר לגמרי וגלי דעתי' דהולך דידי' לאו כזכי ויכול לחזור:

בשלמא אי איתמר איפכא. מלשון זה משמע בודאי דמספקא לן אי אדיבורא דידי' או דידה קא סמיך. מיהו למסקנא דפריך גם לרב אשי מברייתא דקבלה אקבלה והולכה אהולכה והוצרך לומר לא קבלה אהולכה והולכה אקבלה. ופריך שמע מיניה אדיבורא דידיה סמיך י"ל דאה"נ דמאי דדחי לחלק בין אמר הילך ללא אמר הילך כמו שאמרה דחי' בעלמא היא ואיפשטא איבעי' וזה היא דעת הרמב"ם לפע"ד עיין וק"ל:

התם קאמר ליה הילך כמה שאמרה וכו' דעת העיטור אם אמר השליח אשתך אמרה התקבל והבעל לא אמר הילך כמו שאמרה רק התקבל מ"מ אדם יודע שאין בעל עושה שליח לקבלה וע"כ התקבל והולך קאמר וכיון שקיבל השליח הגט ע"כ ע"ד שא"ל הבעל קיבל וכשהגיע לידה מגורשת ורשב"א השיג על זה ולפע"ד טעמו של העיטור כמ"ש נכון:

מאן ת"ק רבי. כתבו תוס' דרבי נמי ס"ל בעלמא הולך לאו כזכי רק הכא שהיא עשאתו שליח לקבלה אמרינן הולך כזכי ואם כן לרבי נהי הולך לאו כזכי אבל אינו עוקר לשון התקבל שאמרה האשה כי הולך נמי סובל לשון קבלה. ולר"נ הולך עוקר לשון קבלה ואם השליח אומר לשון קבלה והוא משיב הולך נעקר לשון קבלה לגמרי. ומסופק רשב"א דאפי' להך מ"ד דהולך ותן כזכי מ"מ תנאי מיהת הוי שיזכה מיד מ"מ שיולך ויתנה בידה שאם נותנו בידה מגורשת למפרע אפי' מת הבעל בנתיים אינה זקוקה ליבם שכבר מגורשת אבל בתנאי שיגיע גט לידה. וצ"ל בגט מסופק רשב"א אבל בהולך ותן דמתנה אין כאן ספק דבשלמא בגט האי הולך לה או תן לה מילתא יתורתא היא דלאיזה צורך יוליך ויתן לה כלל כיון שכבר מגורשת בקבלתו אפי' נשרף הגט אע"כ משום תנאי אמר הכי אבל במתנה נהי שקנה המתנה מיד מ"מ כל עיקור המתנה שתגיע ליד המקבל ע"כ משום אורחא דמילתא אמר תן לו ולא משום תנאי. ובסברא זו נראה ליישב הרמב"ם דפסק כהרי"ף דגט ומתנה שוים דהולך לאו כזכי אך בתן פסק במתנה כזכי מדאמרי' לעיל י"א ע"ב וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ואמנם בגט פסק דתן לאו כזכי מדשמעתין דאמרינן הולך ותן לה. וצריך החילוק בין מתנה לגט כנ"ל וק"ל:

התם אדם יודע כו' הכא טעי וכתב רש"י ז"ל דקאי לס"ד אבל לרב אשי לא צריך לומר הכא טעי רק דהא מקרי' שליח לשליחותי' ע"ש. ונראה לישב דהנה לכאורה למ"ש הרא"ש פ"ב דקדושין בגילה דעתו שחפץ לקדשה הוי זכות ונעשה שלוחו ממילא וכשיקדש בלא דעתו הוי קידושין ע"ש. וא"כ קשה לכאורה כאן כיון שהבעל גילה דעתו שרוצה לגרשה. א"כ גבי אשתך אמרה התקבל ובאמתאמרה הבא אינה מגורשת כלל. אמאי נהי דאדיבורא דידי' סמיך ולא עשאו שליח הולכה מ"מ הא גילה דעתו עכ"פ שרוצה לגרשה וא"כ הוי זכות ונעשה השליח ממילא שלוחו להולכה שלא מדעתו דזכין שלא בפניו וכשבא לידה תהי' מגורשת. ומאי חילוק בין בקדושין כשגילה דעתו או בגט. ואף די"ל בקדושין גוף הדבר זכות משא"כ גט זה דוחק. וגם לגבי דידה כשגילתה דעתה הוי זכות אי לאו מטעמא דשמא חזרה בה ע"ש ובירושלמי:

אך באמת ז"א כיון דאדיבורא דידי' סמיך א"כ רוצה דוקא שתתגרש מיד ואיך שייך שהוא זכות והוא שליח להולכה הא אינו רוצה בהולכה רק שמיד תגרש כנ"ל. אמנם בתירוץ הש"ס דבאמת אדיבורא דידה סמיך רק דעקר שליח לשליחותי' כו' וכיון שלא רצה להיות שליח הולכה לא מהני ואף אי נמלך אח"כ ורוצה להוליכה לא מהני דמאן עשאו ע"ש. וא"כ ע"ז קשה כנ"ל כיון שבאמת נתן לו הבעל על איזה אופן שיהי' מועיל כדאמר אח"כ תיגרש כל היכא דמיגרשא. רק שהשליח עקר שליחותי' ולא רצה להולכה. א"כ אח"כ כשרוצה נעשה ממילא שליח הבעל להולכה מטעם זכות שלא בפניו כיון שרוצה כל היכא דמגרשה הוי זכות כנ"ל ואמאי לא מהני:

אך י"ל דהא כל הטעם דאדיבורא דידה הוא שאינו מאמין לשליח וסובר שמא לא אמרה כן ונותן על דעתה. וא"כ זה שפיר היכא דלא שייך עקר שליח לשליחותי'. אבל כיון דאמרינן דעקר שליחותי' ואף שבאמת אמרה לו הבא נתבטל השליחות להולכה. א"כ שוב אמרינן דאדיבורא דידי' קא סמיך דאף שחושש שמשקר מ"מ למה יתן אדיבורא דידה הא יודע דאף שמשקר ועשתה אותו שליח הובאה ג"כ יהי' בטל דעקר לשליחותי' ואינו רוצה בהובאה. א"כ נותן שפיר רק אדיבורא דידי'. דאי משקר לא יועיל גם כשיתן אדיבורא דידה. וא"כ לא קשה הנ"ל דהוי זכות כשנמלך אח"כ דז"א דאמרינן שרצה או שתתגרש מיד כיון דאדיבור דידי' סמיך כנ"ל:

אמנם עכשיו דפריך הש"ס דמוכח דמימר אמר תיגרש כל היכא דמיגרשה ורוצה דאף אם לא יועיל ע"פ דיבורו תיגרש באופן אחר. א"כ שוב עדיין קשה כנ"ל דאף שעקר אז לשליחותי' מ"מ עכשיו שרוצה הוי שלוחו שלא בפניו מטעם זכי'. כיון דלא שייך כלל אדיבורא דידה או דידי' כיון דאמר תיגרש כל היכא דמיגרשא. ולכך פריך שפיר גם לר"א דאמרינן עקר שליח שליחותי' והוצרך לשנויי דהכא טעי גם למסקנא דר"א והיינו דלא שייך מימר אמר תיגרש כו':

לכאורה קשה בהתקבל ואשתך אמרה הבא דמשהגיע לידה מגורשת משום דאדיבורא דידי' קסמיך כו' והא למ"ש הר"ן דשליח להובאה הוי שלוחה לקבלה רק כאלו התנית שלא תתגרש עד שיבא לידה ע"ש. וא"כ למה תתגרש כלל בהנ"ל נהי דאדיבורי' סמיך מ"מ לא עשה הבעל אותו שליח להולכה כיון שהי' סבור כדיבור השליח שהוא שליח להובאה ואינו עושהו שליח הולכה דכבר הוא שלוחה רק על תנאי כנ"ל. וא"כ כיון שבאמת אמרה התקבל ולא עשתה אותו להובאה אינה מגורשת כלל ולמ"ש לעיל י"ל דכל הטעם דלא הוי זכות הוי רק משום דהא רוצה בקבלה דוקא. אבל כאן כיון שרוצה בהבאה שתתגרש כשיבא לידה א"כ שוב אף שאינו עושהו שליח הולכה נעשה ממילא אח"כ מטעם זכי' ומהני כנ"ל:

הכי השתא בשלמא אי אתמר איפכא התקבל לי גיטי. אמרה ליה היא והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא לי גיטי ובעל אמר ליה הילך כמה שאמרה איכא למיפשט בעיין מדרב נחמן דאי אמר רב נחמן עלה משיגיע גט לידו מגורשת איכא למיפשט דאדיבורא דידה סמיך ולא הימניה אלא תלה בדעתה ומסריה ניהליה בתורת קבלה: ואי נמי. הוה אמר רב נחמן עלה משיגיע גט לידה מגורשת פשטינן מינה דאדיבורא דידיה סמיך והימניה דהכי אמרה ומסריה לידיה בתורת הולכה: אלא. השתא דאמר רב נחמן אינה מגורשת ליכא למיפשט דטעמא משום דסמך אדיבוריה דשליח הוא דאי נמי אדיבורא דידה סמיך ושויה שליח להולכה אשמועי' רב נחמן דשליח גופיה לאו בתורת הכי קבליה דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה ועקריה לשליחותיה ואמר שליח לקבלה אפשי להיות שליח להולכה אי אפשי להיות הלכך אי נמי אמליך ואמטייה ניהלה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קבל עליו להיות שליח לבעל להוליך: ת''ש. תיובתא לרב נחמן: טעמא דרצה לחזור הא לא רצה. ואמטייה לידה מגורשת: אמאי והא בעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא. ואיהו בתורת קבלה יהביה: אלא. על כרחיך משום דאמרי' אע''ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כיון דאמטייה לידה מיגרשה משום דכיון שנתן עיניו לגרשה לכי מתיידע ליה דלא מצי לשוייה שליח לקבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה: והכא. גבי מילתיה דרב נחמן נמי אע''ג דההיא שעתא לא נעשה שליח להולכה מיהו לכי מימליך ואמטייה מינח ניחא ליה לבעל והוי שלוחו להולכה: וגמר ונתן לשם הולכה. והתקבל דקאמר ליה התקבל והולך קאמר ולא טעמא כדקאמרת הוא דהיכא דשני ניהוי שליחות: אבל הכא טעי. בעל כסבור שהיא עשאתו שליח לקבלה דסמך אדיבוריה ולא יהביה ניהליה אלא לשם קבלה ולרב אשי נמי דאוקי טעמא דרב נחמן משום דמעיקרא עקריה שליח לשליחותיה שפיר מיתרצה בהכי כדתרצינן דטעמא דמתניתין משום דהתקבל והולך קאמר ומתחילה נעשה שלוחו ולא איצטריכא למינקט הכא טעי אלא אליבא דלישנא קמא דקא סלקא דעתין טעמא דרב משום דאדיבורא דידיה סמיך הוא: אינו גט עד שיגיע גט לידה. שאין הקטן עושה שליח הילכך לאו שלוחא דידה הוא אלא שלוחו דידיה הוא: ה''ג ואמאי הא לאו שליח להולכה שוייה: אדם יודע שאין שליחות לקטן. ואין זה שליח לקבלה וגמר ונתן לשום הולכה: ואשתך אמרה. גרסי' בכולהו: הולך ותן לה זכי לה והתקבל לה. אחד מכל הלשונות הללו אמר לו: רצה לחזור יחזור. מפרשינן לה ואזלינן: מאי לאו קבלה אקבלה והולכה אהולכה. זכי והתקבל דקתני קאי אאשתך אמרה התקבל והולך ותן לה דקתני קאי אאשתך אמרה הבא וקתני בתרוייהו משיגיע גט לידה מגורשת ותיובתא דרב נחמן מקבלה אקבלה דקתני הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא אומר התקבל דבהדיא יהביה ניהליה בתורת קבלה ובעל לאו בר הכי הוא ואיהי נמי לא שויתיה וקתני דהוי מיהא שליח להולכה דכיון שנתן עיניו לגרשה כו' כדלעיל וכ''ש היכא דאמר לו הילך כמה שאמרה דאיכא למימר לאו אדיבוריה סמך אלא בדעתה תלה ושוייה נמי שליח להולכה: לא קבלה. דקתני זכי לה והתקבל לה קאי אהולכה אאשתך אמרה הבא לי דאיהי נמי שליח לקבלה שויתיה שהרי אמרה לו התקבל ולקמיה פריך אם רצה לחזור אמאי יחזור: והולכה. דקתני הולך ותן לה אאשתך אמרה התקבל: מכי מטי גט לידיה. דשליח תיגרש דהא תרוייהו שליח לקבלה שוייה ואמאי אם רצה לחזור יחזור: ה''ג שמע מינה דאדיבורא דידיה. דשליח סמיך כלומר תיפשוט מדקתני יחזור דאדיבורא דידיה סמיך ואיהו א''ל אשתך אמרה הבא לי והא הימניה והתקבל דקאמר ליה התקבל והולך קאמר דהכי נמי אוקימנא לעיל דאי אתמר דרב נחמן איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא והוא אמר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן משיגיע גט לידה מגורשת הוה פשטינן מיניה דאדיבורא דשליח סמיך: הכי השתא התם קאמר ליה הילך כמה שאמרה. הא דאמרן לעיל דאי אתמר דרב נחמן איפכא כי הא דהכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כמה שאמרה והוה אמר רב נחמן דכשיגיע גט לידה הוא דהויא מגורשת הוה פשטינן מיניה דאדיבורא דידיה סמיך דהא קאמר ליה הילך כמה שאמרה וכיון דלא מיגרשה בקבלה דהאי איכא למיפשט מינה בעיין דהשוכר דאיבעיא לן בכי האי גוונא דהאי כמה שאמרה דקאמר ה''ק לה מהימנת לי דהכי קאמרה ובתורת הולכה יהביה ניהליה: הכא. דקאמר ליה זכי והתקבל: מי קאמר ליה הילך כמה שאמרה. דתיפשוט בעיין דהשוכר מינה הא דקתני הכא יחזור משום דכיון דאמר ליה שליח להולכה עשאתני אשתך ואיהו א''ל התקבל אדם יודע שאין עושה שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר אבל אי אמר לו הילך כמה שאמרה אימא לך דאדיבורא דידה סמיך ולא הימניה ובדעתה תלה ואם רצה לחזור לא יחזור דתרוייהו שליח לקבלה שוינהו: ת''ר כו' רצה לחזור לא יחזור. קסבר הולך כזכי דמי: אמר לו אי אפשי שתקבל. גלי דעתיה דהולך דקאמר ליה לאו זכי הוא ה''ג הילך לרבי נתן כזכי דמי או לא: האשה שאמרה התקבל לי גיטי. כלומר ואם אמרה לו מתחלה האשה התקבל ונתנו ליה הבעל באחת משתי לשונות הללו רצה לחזור לא יחזור:

בשלמא אי איתמר איפכא. בלא איפכא הוי מצי למימר בשלמא אי אמר רב נחמן משהגיע גט לידה מגורשת הוה ש''מ דאדיבורא דידה סמיך אלא משום דבאיתמר איפכא איכא תרי גווני נקטיה: רבי אומר בכולן אם רצה לחזור לא יחזור. דהולך כזבי ואע''ג דבסוף פ''ק (לעיל דף יד:) סבר ר' יהודה הנשיא דהיינו רבי דהולך לאו כזכי גבי הולך מנה לפלוני שאני הכא כיון שאמר ליה שליח אשתך אמרה קבל לי גיטי סתמא דמילתא דאדעתא דהכי יהיב ליה:

גיטין סג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד