גיטין סב ע"א

נוֹתֶנֶת לָהּ וְאוֹכֶלֶת הַשְׁתָּא מִיגְנָב גָּנְבָא חַלּוֹפֵי לָא מְ(י)חַלְּפָא
אָמַר רַב יוֹסֵף הָתָם נָמֵי מוֹרְיָא וְאָמְרָה תּוֹרָא מִדִּישֵׁיהּ קָאָכֵיל
הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן אָחִיו שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַסָּמָא אֵין עוֹשִׂין חַלַּת עַם הָאָרֶץ בְּטׇהֳרָה אֲבָל עוֹשִׂין עִיסַּת חוּלָּיו בְּטָהֳרָה וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּה וּמַנִּיחָהּ בִּכְפִישָׁא אוֹ בְּאַנְחוּתָא וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ
וְאֵין עוֹשִׂין תְּרוּמַת זֵיתָיו בְּטׇהֳרָה אֲבָל עוֹשִׂין זֵיתֵי חוּלָּיו בְּטָהֳרָה וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי תְּרוּמָה וּמַנִּיחָהּ בְּכִלְיוֹ שֶׁל חָבֵר וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ
וְטַעְמָא מַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּגַבָּל וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּבַדָּד
וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן גַּבָּל מִשּׁוּם דְּלָא נְפִישׁ אַגְרֵיהּ אֲבָל בַּדָּד דִּנְפִישׁ אַגְרֵיהּ אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן בַּדָּד מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחַ לֵיהּ אֲבָל גַּבָּל דִּשְׁכִיחַ לֵיהּ אֵימָא לָא צְרִיכָא
אָמַר מָר נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּה וּמַנִּיחָהּ בִּכְפִישָׁא אוֹ בְּאַנְחוּתָא וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָגַע בָּהּ דְּאָמְרִינַן לֵיהּ חֲזִי אִי נָגְעַתְּ בַּהּ הָדְרָא לְטִיבְלָא
וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ הַשְׁתָּא לְתַקּוֹנֵי קָא מִיכַּוֵּין מִיכְפָּת לָא אִיכְפַּת לֵיהּ
אָמַר מָר נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי תְרוּמָה וּמַנִּיחָהּ בְּכִלְיוֹ שֶׁל חָבֵר וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָגַע בַּהּ בִּשְׁלָמָא הָתָם אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא הָכָא מַאי הֶיכֵּרָא אִית לֵיהּ דְּמַנַּח לֵיהּ בִּכְלֵי גְלָלִים בִּכְלֵי אֲבָנִים בִּכְלֵי אֲדָמָה
אִי הָכִי מַאי אִירְיָא דְּחָבֵר אֲפִילּוּ דְּעַם הָאָרֶץ נָמֵי הָכִי נָמֵי קָאָמַר בְּכֵלִים שֶׁל עַם הָאָרֶץ הָרְאוּיִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָבֵר
מַחְזִיקִין יְדֵי גּוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית מַחְזִיקִין וְהָאָמַר רַב דִּימִי בַּר שִׁישְׁנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין עוֹדְרִין עִם הַגּוֹי בַּשְּׁבִיעִית וְאֵין כּוֹפְלִין שָׁלוֹם לַגּוֹי לָא צְרִיכָא לְמֵימְרָא לְהוּ אַחְזוּקוּ בְּעָלְמָא כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה אֲמַר לְהוּ אַחְזוּקוּ רַב שֵׁשֶׁת אָמַר לְהוּ אַשַּׁרְתָּא
וְאֵין כּוֹפְלִין שָׁלוֹם לַגּוֹי רַב חִסְדָּא מַקְדֵּים וְיָהֵיב לְהוּ שְׁלָמָא רַב כָּהֲנָא אֲמַר לְהוּ שְׁלָמָא לְמָר
וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן הַשְׁתָּא אַחְזוֹקֵי מַחְזְקִינַן שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן מִיבַּעְיָא אָמַר רַב יֵיבָא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְיוֹם אֵידָם דְּתַנְיָא לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְבֵיתוֹ שֶׁל גּוֹי בְּיוֹם אֵידוֹ וְיִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם מְצָאוֹ בַּשּׁוּק נוֹתֵן לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ
רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווֹ יָתְבִי חָלֵיף וְאָזֵיל גְּנִיבָא אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ דְּבַר אוֹרְיָין הוּא אָמַר לוֹ וּמִקַּמֵּי פָּלְגָאָה נֵיקוּם אַדְּהָכִי אֲתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ אֲמַר לְהוּ שְׁלָמָא עֲלַיְיכוּ מַלְכֵי שְׁלָמָא עֲלַיְיכוּ מַלְכֵי אֲמַרוּ לֵיהּ מְנָא לָךְ דְּרַבָּנַן אִיקְּרוּ מְלָכִים אֲמַר לְהוּ דִּכְתִיב בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ וְגוֹ'
אֲמַרוּ לֵיהּ וּמְנָא לָךְ דְּכָפְלִינַן שְׁלָמָא לְמַלְכֵי אֲמַר לְהוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מִנַּיִן שֶׁכּוֹפְלִין שָׁלוֹם לְמֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים וְגוֹ'
אָמְרִי לֵיהּ לִיטְעוֹם מָר מִידֵּי אֲמַר לְהוּ הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם עַד שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וַהֲדַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ
הֲדַרַן עֲלָךְ הַנִּיזָּקִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

[ואף שאשת החבר אינה חשודה על הגזל, ולא על הדמאי, חיישינן לשכחה. שרגיל אדם לשכוח, ולאכול מה שנותנים לו בלא לבדוק אם הדבר מותר באכילה. ^[1]

ואם כן קשה: השתא מיגנב גנבא אשת עם הארץ משל בעלה ונותנת לחברתה, וכי חלופי לא מיחלפא [אם לגנוב ללא תמורה חשודה היא, כל שכן שחשודה היא להח ליף] ואם כן, קשיא הא דתנן: המוליך חטין לטוחן עם הארץ, הרי אלו בחזקתן, לענין מעשר ושביעית. והרי איכא למיחש, שמא החליף הטוחן את הקמח, ויתן לחבר קמח שלו, האסור משום דמאי או שביעית, ויטול את קמח החבר לעצמו.

אמר [תירץ] רב יוסף: לעולם אין חשודים עמי הארץ על הגזל, ואף לא להחליף את פירותיהם בפירות של אחרים.

והתם בברייתא, הא דחיישינן שמא תגזול אשת עם הארץ מחיטי בעלה ותתן לחברתה, היינו נמי משום דמוריא היתר לעצמה שאין בכך משום גזל, ואמרה: הרי אף תורא מדישיה קאכיל [אף שור אוכל מדישו].

כלומר: כשם שהשור אוכל מהתבואה בשעה שהוא דש בה, כן ראוי שתאכל אשת החבר מהחיטים, בשעה שהיא מסייעת עמדי.

העיד רבי יוסי בן המשולם, משום רבי יוחנן אחיו, שאמר משום רבי אליעזר בן חסמא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה.

כלומר: אם מסר עם הארץ את עיסתו לגבל [גימ"ל פתוחה ובי"ת קמוצה, והוא אדם הלש עיסות] חבר, ואמר לו: "הפרש חלה מעיסתי, ועשה אותה בטהרה", יסרב החבר לבקשתו. ^[2]

כי אם יסכים החבר להפריש לו חלה בטהרה, ויתננה אחר כך לכהן, יסמוך על כך הכהן, ויסבור שהיא טהורה. ובאמת הרי היא טמאה, משום שכבר נטמאה בעודה ביד עם הארץ. שהרי גזרו עליהם להיות כזבים.

אבל עושין חברים את עיסת חוליו של עם הארץ בטהרה.

כלומר: אם מעולם לא היתה העיסה ביד עם הארץ, אלא החבר מתחיל את העיסה מתחילתה בשבילו, יעשנה.

ונוטל החבר הימנה כדי חלה, ומניחה לחלה שהפריש בכפישא או באנחותא [כלים העשויים מסלים בלואים] שאינם מקבלים טומאה, וגם אין רגילות לשים בהם עיסה. ^[3]

וכשבא עם הארץ ליטול את עיסתו, הרי הוא נוטל מהחבר את שתיהן, גם את העיסה, וגם את החלה. ואינו חושש החבר שמא יטמא עם הארץ את החלה! והטעם יבואר לקמן.

וכן אין חברים עושין את תרומת זיתיו של עם הארץ בטהרה.

כלומר: אם נתן עם הארץ את זיתיו במעטן [כלי ששמים בו את הזיתים, כדי שיתחממו קודם שסוחטים אותם בבית הבד], ומבקש הוא מבדד [פועל בית הבד] חבר שיפריש תרומה מן הזיתים בטהרה -

לא יעשה כן, משום שזיתים אלו כבר נטמאו על ידי עם הארץ, כי אף על פי שאין דבר מקבל טומאה אלא אם כן הוכשר, הרי כשנתונים הזיתים במעטן, יוצא מהם משקה המכשיר את הזיתים לקבלת טומאה; ומאחר שנטמאו אם יפריש הבדד את התרומה ויתננה לכהן, יסמוך הכהן על הבדד החבר, ויאכל תרומה טמאה.

אבל עושין חברים את הזיתים של חוליו של עם הארץ מתחילתן בטהרה. שאם ביקש ממנו לסחוט את זיתיו, ולהפריש מהם תרומה, קודם שנתנן עם הארץ במעטן, יעשה כן, שהרי עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, וטהורים הם.

ונוטל החבר הימנה כדי תרומה, ומניחה לתרומה הטהורה בכליו של החבר, כדי שלא יטמאו בכלי עם הארץ. וכשבא עם הארץ ליטול את שמנו, הרי הוא נוטל את שתיהן, גם את החולין המתוקנים, וגם את התרומה הטהורה, ואינו חושש החבר שמא יגע בתרומה ויטמאנה.

והוינן בה: טעמא מאי לא חיישינן שיגע עם הארץ בחלה ובתרומה, ומדוע התרנו לחבר להפרישם ולמוסרם בידו? ^[4] אמר רבי יוחנן: התירו חכמים להקל קולא זו, משום כדי חייו דגבל, ומשום כדי חייו דבדד, שיהיה להם במה להשתכר לצורך מחייתם.

וצריכא לאשמועינן כן גם בעיסה וגם בזיתים.

משום דאי אשמועינן הברייתא דין זה בגבל בלבד, הוה אמינא דדוקא בו הקלנו כן, משום דלא נפיש אגריה [שאין שכרו מרובה]. וכיון שעני הוא, וצריך את הדמים שיתן לו עם הארץ על מלאכתו, אין למונעו מלעשות את מבוקשו.

אבל בדד דנפיש אגריה, אימא לא הקלנו בו. כי מאחר שאין פרנסתו דחוקה, נחמיר עליו לחשוש שיטמא עם הארץ את התרומה, ולא יעשה לו את המלאכה.

ואי אשמועינן בבדד, שהקלו בו, הוה אמינא דדוקא בו הקלנו, משום דלא שכיח ליה מלאכה להשתכר בה. שהרי אין מצויה מלאכה זו כל השנה, אלא רק פעם בשנה היא עונת בית הבד. ולכן הקלנו בו שלא לחשוש שיטמא עם הארץ את התרומה, כדי שלא להפסיד לו את פרנסתו.

אבל גבל דשכיח ליה מלאכת הגיבול כל השנה, ואם לא יסכים לקבל עיסה זו ימצא בנקל עיסה אחרת, אימא דלא נתיר לו למסור את החלה ביד עם הארץ.

הלכך צריכא הברייתא להשמיענו בתרוויהו, שמשום כדי חייהם הקלנו עליהם, שלא לחוש לכך.

אמר מר: נוטל הימנה [מהעיסה] כדי חלה, ומניחה בכפישא או באנחותא, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן, ואינו חושש.

ומקשינן: וליחוש דילמא נגע בה עם הארץ ויטמאנה ואיך אפשר משום הטעם של "כדי חייו" להקל בחשש קרוב כזה?

ומשנינן: אכן יש לנו לאיים על עם הארץ כשמוסרים לו את החלה, ואמרינן ליה: הזהר שלא ליגע בחלה. וחזי [וראה], אי נגעת [תיגע] בה ותטמאנה, הדרא לטיבלא. תחזור העיסה להיות טבל, ותיאסר באכילה.

וכיון שאין חשוד עם הארץ לאכול עיסה הטבולה לחלה, יירתע מכך, ולא יגע בחלה.

ומקשינן: ואכתי ליחוש, דילמא לא איכפת ליה שתחזור העיסה לטיבלה ושוב איכא למיחש שיגע בחלה ויטמאנה.

ומשנינן: הלא בהכרח רוצה הוא שתישאר העיסה מתוקנת, דהשתא, לתקוני קא מיכוין, שהרי צווה לחבר להפריש ממנה חלה, וכי יעלה על הדעת דמיכפת לא אכפת ליה שתחזור לטיבלה לאחר שכבר נתקנה?!

אמר מר: אבל עושין זיתים חוליו בטהרה, ונוטל הימנה כדי תרומה, ומניחה בכליו של חבר, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן, ואינו חושש.

ומקשינן: וליחוש דילמא נגע בה עם הארץ בתרומה, שהרי בזה יש לחשוש יותר מאשר ברישא, בחלתו של עם הארץ.

דבשלמא התם, בחלה, אית ליה לעם הארץ היכרא. בכך שהניח לו החבר את החלה בכפישא ואנחותא, שהם כלים שאין רגילות לשים בהם עיסה, ומתוך כך יזכור שאיימנו עליו שלא ליגע בה.

אבל הכא, בתרומת זיתים, מאי היכרא אית ליה לעם הארץ לזכור שלא ליגע בתרומה? ^[5]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, דמנח ליה החבר לתרומה בכלי גללים או בכלי אבנים או בכלי אדמה, שאינן מקבלים טומאה.

שהרי אם יתנה בכלי המקבל טומאה, יטמא עם הארץ את הכלי במגעו, והכלי יטמא את התרומה.

ומתוך שמונחת התרומה בכלים אלו, יזכור עם הארץ שאסור לו ליגע בה.

ואף שהוא נושא את התרומה, אינו מטמאה במשא. ואף שגזרו על עם הארץ שהוא כזב, והזב מטמא במשא, מכל מקום אינו כזב גמור, ואינו מטמא אלא במגעו בלבד.

ושוב מקשינן: אם מניח החבר את התרומה בכלים שאינם מקבלים טומאה, אי הכי, מאי איריא דקתני דוקא "מניחה בכליו של חבר"? והלא אפילו בכלים דעם הארץ נמי יכול להניחה, כיון שאין לחשוש שיטמאו את התרומה.

ומשנינן: אין, הכי נמי קאמר: ומניחה בכליו של עם הארץ, הראויין להשתמש בהן אף לחבר, מאחר ואינם מקבלים טומאה. ^[6]

שנינו במשנה: ומחזיקין ידי נכרים בשביעית:

וקא סלקא דעתין ד"מחזיקין", היינו שמסייעים להם ממש במלאכת הקרקע בשביעית, ולפיכך מקשינן:

וכי מחזיקין אותם במלאכתם זו?!

והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם הגוי את הקרקע בשביעית. ואף שהקרקע היא של הגוי, לא יעשה הישראל בה מלאכה האסורה בשביעית. ^[7] והעידור אסור משום חרישה, שהיא אסורה מדאורייתא בשביעית.

ועוד אמר: אין כופלין שלום לגוי. שהרי "שלום" הוא משמותיו של הקדוש ברוך הוא. ומעיקר הדין לא התירו לומר כן אלא לישראל, כדתנן בסוף ברכות. וכמה מקורות הובאו שם לכך.

ומה שהתירו לומר "שלום" אף לגוי, אינו אלא מפני דרכי שלום, ולזה סגי פעם אחת בלבד. אבל לכפול ולומר "שלום שלום", לא התירו. ^[8]

ומתחילת דברי רב דימי שאמר: "אין עודרין עם הגוי בשביעית", תיקשי אמשנתנו.

ומשנינן: לא צריכא, לא התירה משנתנו אלא למימרא להו: "אחזוקו" בעלמא! כלומר, לומר להם בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע, "תחזקנה ידיכם". אבל לא הותר לסייעם במעשה.

כי הא דרב יהודה אמר להו לנכרים בזמן שעבדו בקרקע בשביעית: "אחזקו".

רב ששת אמר להו לנכרים אלו: "אשרתא"! ואף הוא לשון חיזוק.

אמר מר: ואין כופלין שלום לגוי.

רב חסדא היה מקדים להו שלמא [מקדים להם שלום לגויים]. ^[9]

ורב כהנא אמר להו: שלמא למר [שלום לאדוני], ובלבו היה לרבו, ולא לברך את הגוי. ^[10]

שנינו במשנה: ושואלין בשלומם של הנכרים מפני דרכי שלום.

ותמהינן: השתא, אף בזמן שעושים דבר האסור לישראל - כגון עבודת קרקע בשביעית - קתני במתניתין, דאחזוקי מחזקינן להו בדברים - שיהו "שואלין בשלומן" מיבעיא ליה לתנא לאשמועינן?!

אמר רב ייבא: לא נצרכא מתניתין להתיר, אלא לשאול בשלומם ביום חגם. ^[11] ולא חיישינן דלמא יבוא הנכרי להודות על כך לעבודה זרה שלו. ^[12]

וכדתניא: לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום חגו, ויתן לו שלום. כי מאחר שהחשיבו ישראל כל כך, שבא במיוחד לביתו לברכו, יש לחוש שמא ילך ויודה לעבודה זרה שלו.

אבל אם מצאו לגוי בשוק ביום חגו, הרי נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש! דכיון שלא פגשו אלא באקראי ונתן לו שלום, אין לחוש שמא ילך ויודה לעבודה זרה.

רב הונא ורב חסדא הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף ועבר] גניבא [כך שמו של האיש] על פניהם.

אמר ליה חד מינייהו לחבריה: ניקום מקמיה [נעמוד מפניו], דהרי בר אוריין [בן תורה] הוא.

אמר ליה חבירו: וכי מקמי פלגאה [בעל מחלוקת] ניקום, [האם נעמוד מפני בעל מחלוקת זה]!? שהיה גניבא חולק על דברי חכמים, ומצער את מר עוקבא שהיה ראש בית דין בזמנו.

אדהכי [בינתיים], אתא איהו [נתקרב גניבא] לגבייהו דרב הונא ורב חסדא.

אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי [שלום עליכם מלכים]!

אמרו ליה [שאלוהו] רב הונא ורב חסדא לגניבא: מנא לך דרבנן איקרו "מלכים" [זו מנין לך שהחכמים אכן נקראו מלכים]!?

אמר [ענה] להו גניבא לרב הונא ורב חסדא: מדכתיב [משלי ח, בדילוג]: "הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה. בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק".

תו אמרי ליה רב הונא ורב חסדא לגניבא: ומנא לך דכפלינן "שלמא" למלכים, שמשום כך כפלת את ברכתך לשלום פעמיים!?

אמר ענה להו גניבא: דאמר רבי יהודה אמר רב: מנין שכופלין שלום למלך? - שנאמר "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים [ואמר], לך דוד ועמך בן ישי, שלום שלום לך". ^[13]

אמרי ליה רב חסדא ורב הונא לגניבא: ליטעום מר מידי [יטעום מר משהו]!

אמר ענה להו גניבא: אסור לי לאכול עכשיו, לפי שעדיין לא האכלתי את בהמתי -

דהכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", והדר כתיב "ואכלת ושבעת"! הרי שיש להקדים את אכילת בהמתו לאכילתו.

הדרן עלך פרק הניזקין

הערות

^[1] רש"י חולין ו א, וכתבו תוספות על זה דחילוק דחוק הוא. ועוד הקשו על עיקר פירושו, דמה שנותנת האשה לחבירתה משל בעלה, אין בזה משום גזל, שהרי קיימא לן דמקבלים דבר מועט מן הנשים אף שלא מידיעת בעליהן. עוד הקשו, הרי בלאו האי טעמא דשמא תתן לתוך פיה יש לאסור, משום שהיא מסייעת ביד עוברי עבירה, לפי שחשודה אשת עם הארץ על הטבל. ואף לאביי דאמר "רוב עמי הארץ מעשרין" קשיא, שהרי ממתניתין דקתני "בוררת עמה" מוכרח דאף בזמן שהיא טהורה מותר לסייעה. שהרי בזמן הברירה בהכרח שהיא נוגעת בחיטים, ובכל זאת לא חיישינן שמא תכניס לפיה. ורבינו תם ור"ח פירשו, דבתבואה של חבר איירי. וקאמר, דבזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה מותר לאשת החבר להסתייע בה, לפי שאז היא נזהרת מליגע בתבואה. אבל בזמן שהיא מחזיקה את עצמה לטהורה, לא תסתייע בה, משום שתיגע בתבואה ותטמאנה. שהרי גזרו על עמי הארצות שיטמאו במגעם. ורבי שמעון בן אלעזר סבר, דאף בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה טמאה אסור להסתייע בה. שאף שהיא עצמה לא תגע בתבואה, אבל חבירתה שאף היא אשת עם הארץ, שמחזיקה את עצמה טהורה, תתן לה מהתבואה, ותגע בה ותטמאנה.

^[2] רש"י. וכתבו תוספות, דלפי זה אם יגבל החבר עיסה נפרדת כדי שיעור חלה ויפרישנה על עיסת עם הארץ, מותר. והקשו הראשונים לפירוש רש"י, דאם בא להפריש חלה מעיסת עם הארץ, הלא כבר בחזקת טמאה היא. ואם כן מאי קאמר "אין עושין חלת עם הארץ בטהרה"! ? ותוספות פירשו, דמיירי באומר לו הפרש לי חלה על עיסתי, מעיסתך שלך שנעשית בטהרה. ואסרו לו לעשות כן, משום דחיישינן שמא יגע בה עם הארץ לאחר שימסרנה לו. ודוקא אם לש עבורו את כל העיסה התירו, משום כדי חייו דגבל כדמבואר בהמשך דברי הגמרא. אבל לגבל את החלה לבד שהיא דבר מועט ואין בה כדי לפרנס את הגבל, לא התירו. והראשונים פירשו בשם ר"ח גם כן על דרך התוספות, אבל מטעם אחר, כדי שתהיה פרנסת הגבל החבר מצויה. שעל ידי שאסרנו לגבל לו את החלה בלבד, שוב לא ימצא חבר שיעשה לו כן, ויאלץ לשכור את החבר לגבל לו את כל העיסה, ונמצא שכרו של הגבל מרובה.

^[3] רש"י. ותרוייהו בעינן, גם שלא יקבל הכלי טומאה, שאם לא כן יטמאנו עם הארץ, ויחזור הכלי ויטמא את החלה. וגם צריך שיהיה כלי שאין הדרך להניח בו עיסה, כדי שיהיה לעם הארץ היכר, ועל ידי כך יזכור שלא לנגוע בחלה. ותוספות פירשו, דכפישא ואנחותא היינו פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה במגע עם הארץ.

^[4] רש"י. והקשה בתוספות הרא"ש לפירושו, מנא לה לגמרא דחיישינן לטומאה. ואפשר יש לסמוך לכתחלה על כך שמאיימים עליו שלא ליגע, וגם עושים לו היכר על ידי הנחת החלה בכלים שאין עשויים לכך, כמבואר בסמוך. לכך פירש, דלא אסיפא קפריך, אלא ארישא. למה אסרו לגבל לו את החלה לבדה, ולהפרישה על עיסת עם הארץ. ומשני, כדי שתהיה פרנסת הגבל מצויה. שעל ידי שאסרנו לגבל את החלה לבדה, יאלץ לשכור את הגבל לעיסה כולה.

^[5] ותימה, מאחר ועדיין לא אסיק אדעתין דמניחם בכלים שאין מקבלים טומאה, עדיפא היה לה לגמרא להקשות, דהלא אף אם לא יגע בתרומה, הרי הוא מטמא את הכלי שנוטלו, והכלי יטמא את התרומה שבתוכו, "חידושים מכתב יד".

^[6] וברישא לגבי חלה, דמניחה בכפישא ואנחותא, לא קרי להם "כליו של חבר", משום דאין ראויים תמיד לחבר, שהרי אף דפשוטי כלי עץ הם, לפעמים הם מקבלים טומאה על ידי מדרס, אם יחדם לישיבה. ריטב"א ור"ן. ואזלו בשיטת תוספות שהובאו לעיל בהערה. אבל לרש"י שפירש, דאיירי בבלאי חמתות שאין בהם תורת כלי כלל, צריך עיון, למה לא קתני אף בהו "כליו של חבר".

^[7] והתוספות תלו זה בנידון, האם יש קנין לגוי להפקיע מידי קדושת הארץ. ודוקא אם אין קנין לגוי אסור לחרוש בקרקעו. ויעוין ב"חזון איש" [סימן א משביעית סק"ג] שכתב, דאין לדבר זה הכרח מהגמרא. ומסברא היה מקום לומר, דאף למאן דאמר "יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי קדושת ארץ ישראל", אין זה אלא לענין המצוות החלים על התבואה הגדילה בקרקעו. אבל האיסורים הנוהגים בה לא פוקעים מחמת בעלות הנכרי. ובדעת התוספות כתב לבאר, דאף איסור חרישה עיקרו הוא מחמת המצות עשה להשבית את הארץ.

^[8] רש"י. והמאירי כתב, דהכונה שלא יאריך עמהם בדברי שלום יותר מן הרגיל, לפי שהדבר מורה על חיבה יתירה, ועלול הוא על ידי כך להתקרב אליו ולהמשך אחר דעותיו. אבל לכפול ולומר "שלום שלום" מותר. והוכיח כן מהא דאמר רב כהנא לנכרי "שלמא למר שלמא למר". מיהו בגירסא דלפנינו לא גרסינן אלא פעם אחת "שלמא למר".

^[9] והקדים לומר להם תחילה, שלא יצטרך לחזור ולענות בכפילת שלום. שכן דרך בני אדם שהמקדים לשאול שלום אומרו רק פעם אחת, והעונה כופל ואומר "שלום שלום", ר"ן. והמאירי על פי דרכו [הובאה בהערה 8] כתב, שהקדים לו שלום כדי שאף הוא ישיב לו באותה צורה שהקדים לו ולא ירבה עמו בדברים. שאילו היה ממתין עד שיקדים לו הנכרי, שמא היה פותח עמו בדברי חיבה והיה הוא צריך לענותו באותה צורה, ונמצאת דעתם מתקרבת יותר מדאי.

^[10] רש"י. ומיאנו תוספות בפירושו, משום שיש בזה גניבת דעת הבריות. ופירשו, דלא אתא למימר, אלא דאמר לו פעם אחת "שלום" ולא כפל.

^[11] והירושלמי פירש באופן אחר את דברי משנתנו. דלחד מאן דאמר, הכי פירושה: מחזיקין ידי נכרים בשביעית - שאומרים להם: "חרוש בה טבאות ואנא נסיב לה מינך לבתר שמיטתא" [חרוש בה היטב, ואקננה ממך לאחר שביעית]! ושואלין בשלומן - שאומרים להם: יישר [ישר כוחכם]! ולאידך מאן דאמר, הכי פירושה: מחזיקין ידי נכרים בשביעית - שאומרים להם: יישר! ושואלין בשלומן של ישראל החורשים בשביעית - שאומרים להם: שלום עליכם! שמותר לשאול בשלומם אף בזמן שעוברים עבירה, מפני דרכי שלום. והסיקו התוספות מזה, דפליג הירושלמי אגמרא דידן, וסבר דאסור לשאול בשלום העובד כוכבים ולומר להם "שלום" אפילו פעם אחת. ויעוין במהר"ם שיף שכתב, דלולי דבריהם היה נראה לפרש בדעת הירושלמי, שלא בא לאסור אמירת שלום לנכרי, אלא לאסור לומר לישראל "חרוש בה טבאות" לחד מאן דאמר, ו"יישר" לאידך מאן דאמר.

^[12] רש"י. והמאירי כתב דחיישינן שמא יכנס עמו בדברים, ויספר לו ענין חגם שנעשה לשם עבודה זרה פלונית, וישבחנה, ועלול לב הישראל להסס בדבר, ויבוא לידי תקלה. מיהו דוקא כשנכנס הישראל לביתו חיישינן להכי. אבל כשפוגשו בשוק באקראי, אין לחוש לזה כל כך.

^[13] וכתב המהרש"א בביאור הענין, שמלכי ישראל, וכמו כן תלמידי חכמים, עושים שלום למעלה ולמטה. וכדאיתא בפרק "חלק", "כל העוסק בתורה לשמה, משים שלום בפמליא של מעלה, ובפמליא של מטה". ועל זה מובא בסמוך הפסוק "לך דוד, ועמך בן ישי, שלום שלום". דהיינו שלום כפול, למעלה ולמטה. אבל לעוזרי דוד אמר רק שלום אחד, כדכתיב בהמשך הפסוק "ולעוזריך שלום".

פרק שישי - האומר

הקדמה

הפרק שלפנינו עוסק בדיני שליחות הגט, ובאיזה אופן יש לנערה או קטנה יד לזכות בגט בעצמה או על ידי אביה. וכבר התחילה בו המשנה הראשונה בפרק "השולח", אלא שנפסק הענין על ידי ההלכות שנאמרו בו מפני תיקון העולם או מפני דרכי שלום.

ישנם שני סוגי שליחים:

"שליח הולכה" של האיש, ו"שליח קבלה" של האשה, והגמרא בקידושין [מא, א] לומדת את שניהם מדרשת הכתוב בפרשת גירושין: "ושלח" - מלמד שהוא עושה שליח. "ושלחה" - מלמד שהיא עושה שליח ^[1].

"שליח הולכה" - הוא שליח שממנה אותו הבעל להוליך את הגט לידי האשה, ואין חלים הגירושין עד שימסור השליח של הבעל את הגט או לאשה או לשלוחה.

ואף על פי שאין כל חלות של גירושין בשעה שנותן הבעל את הגט לשלוחו, בכל זאת צריך הבעל למנותו לשליח למסור את הגט לאשה, ואינו יכול להעביר לאשה את הגט בלי מינוי של שליחות. לפי שכתוב בתורה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו", מלמד הכתוב שהבעל צריך ליתן לאשה את הגט מידו לידה. וכדי שיחשב "מידו לידה" גם כשמוסר לה הבעל את הגט על ידי אדם אחר, צריך הבעל למנותו לשליח, כדי שיחשב הדבר כאילו נותן הבעל עצמו את הגט מידו לידה.

"שליח קבלה" - הוא שליח שממנה אותו האשה לקבל את הגט מיד בעלה,

ושונה דינו של שליח לקבלה משליח להולכה, שכן שליח לקבלה הוא נחשב במקום האשה, ומשהגיע הגט לידו שליח הקבלה, הרי זה כאילו הגיע הגט ליד האשה, והיא נהיית מגורשת מיד בקבלת השליח ^[2].

לדעת הרמב"ם [גירושין ו, ד] ישנו סוג שליח נוסף: "שליח הבאה" שממנה האשה שליח שיביא לה את הגט, ויהיה כידה, שיחשב שנמסר הגט מיד הבעל ליד האשה, אבל שתתגרש רק כשיבוא הגט לידה, ודינו כ"שליח הולכה" שממנה הבעל להולכת הגט.

בעל שמינה שליח בלשון "התקבל", כיון שאינו יכול למנות "שליח קבלה", הרי הוא כשליח הולכה ^[3].

האשה שממנה שליח לקבלה, צריכה שיסכים הבעל שתתגרש בקבלת השליח, ואם אינו מסכים, הרי הוא עוקר את שליחותה, והשליח נעשה שליח להולכת הגט לידי האשה בלבד.

ולכן בשעה שמוסר הבעל לידי השליח קבלה, צריך שהבעל יאמר לו בלשון שמתפרש שמסכים שהשליח יהיה שליח לקבלה;

משנתנו דנה, אם יכול הבעל לחזור בו לאחר שנמסר הגט ליד השליח:

הערות

^[1] תוס' הרא"ש בקידושין [שם] מקשה למה צריך שני לימודים, אחד לשליחות הבעל ואחד לשליחות האשה. ומתרץ, שאם היה לימוד רק על האיש שיכול לעשות שליח, היינו אומרים שרק אצל הבעל, שמגרש מדעתו, מועילה השליחות, אבל האשה שמתגרשת בעל כרחה היינו חושבים לומר שלא אלים מעשה שלה כל כך שיועיל לזה שליחות. הברכת שמואל [קדושין סי' יט, א] מביא בשם הגר"י מפוניבז' [הובא בזרע יצחק, ובשערי יושר ז, ז ובקובץ הערות עו, ז], שיש בשליחות שני גדרים: יש שליחות בשביל לפעול חלות, ויש שליחות לעשיית מעשה. וכתב הזרע יצחק שלכן צריך שני לימודים לשליחות: א. שליח הבעל, שהוא שליח לעשות חלות גירושין, ומכאן לומדים ששייך מינוי שליחות לעשות חלות. ב. שליח האשה, שהוא שליח על מעשה, שקבלת השליח נחשב כאילו היא קיבלה. ומכאן לומדים שמועילה שליחות על מעשה. הפני יהושע [קדושין שם] מתרץ את קושיית תוס' הרא"ש מדוע צריך שני לימודים לשליחות, משום שהיינו חושבים שרק אצל האיש מהני שליח כיון שמוסר לו גט, והוי שליחות על מעשה, אבל האשה שעושה שליח לקבל את הגט, היינו חושבים שזאת שליחות על "מילי", שלא מועילה על כך שליחות, קמשמע לן הלימוד השני שאין חסרון משום מילי בשליחות האשה לקבלה. עוד מתרץ הפני יהושע [שם], שבשליחות להולכה נתחדש שיש שליחות על מעשה, ובשליחות קבלה נתחדש שליחות לענין שיד שליח כיד משלח, ונתינת גט ליד השליח הוי כנתינה ליד האשה.

^[2] הר"י מיג"ש [הובא בר"ן כג, ב] סובר כי מה שעבד פסול להיות שליח לקבל גט אשה משום שאינו בתורת גיטין, היינו רק להיות שליח קבלה, אבל להיות שליח הולכה, העבד כשר, משום שהולכת גט הוי שליחות דעלמא ואינה שליחות על גירושין, ומשום כך כשר עבד אף שאינו בתורת גירושין. ובביאור סברת הר"י מיג"ש, מבאר השעה"מ [גירושין ו, ו] כיון שהאשה מתגרשת בעל כרחה, הוי מעשה הולכה מעשה קוף בעלמא. והאבני מילואים [סי' לה, ט] מבאר, שאמירת "הרי זה גיטך" אינה מעכבת, כיון שענין הגירושין כתוב בגט ואין צריך את רצון האשה, וכל ענין השליחות הוא כדי שיהיה "ונתן בידה" ולא יהיה כ"טלי גיטך מעל גבי קרקע", ולענין הנתינה מספיק בנתינה לשם פקדון, ונתינה על ידי עבד הוי בתורת נתינה לשם פקדון.

^[3] מאירי

נותנת לה ואוכלת, ויש לחשוש שמאכילה אותה דבר שאינו מעושר. ואם כן, השתא [עכשיו] כך אנו חוששים מיגנב גנבא [הרי היא גונבת] משל בעלה ונותנת לחברתה, חלופי לא מיחלפא [להחליף אינה מחליפה]? וכי אפשר לסמוך עליה שלא תחליף? אלא ודאי שחוששים, ואם כן לא רק בחמותו ובפונדקית אנו חוששים להחלפה!

אמר רב יוסף: התם נמי מוריא ואמרה [שם גם כן מורה היתר לעצמה לעשות כן ואומרת]: תורא מדישיה קאכיל [השור מדישו הוא אוכל] והיא סבורה שמפני שהיא עובדת בהכנת האוכל מותר לה ליטול ממנו ואין זו גניבה. ואין ללמוד מכאן לכל עם הארץ שחשוד הוא להחליף.

א ועוד בענין תבואה המופקדת בידיו של עם הארץ, העיד ר' יוסי בן המשולם משום [בשם] ר' יוחנן אחיו שאמר משום ר' אלעזר בן חסמא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה, שלא יעשה הגבל (לש הבצק) עבור עם הארץ, את חלק החלה בלבד בטהרה, אבל עושין עיסת חוליו (חולין שלו) כולה בטהרה, ונוטל הימנה (ממנה) כדי שיעור חלה ומניחה בכפישא (מין סל) או באנחותא (מין כלי) שאינם מקבלים טומאה, וכשבא עם הארץ ליטול את מה שעשה לו, נוטל את שתיהן (את העיסה ואת החלה) ואינו חושש הגבל שמא יטמא עם הארץ את החלה.

ומאותו טעם אין עושין בבית הבד שמן תרומת זיתיו של עם הארץ בטהרה, אבל עושין זיתים חוליו (חולין שלו) כולם בטהרה, ונוטל הימנה מכל השמן כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר שהם טהורים, וכשבא עם הארץ ליטול — נוטל את שתיהן, ואינו חושש הבדד (עושה השמן), לטומאת התרומה.

ושואלים: וטעמא מאי [ומה הטעם] שמותר לו לעשות כן? אמר ר' יוחנן: משום כדי חייו (פרנסתו) של גבל (האומן שעושה את מלאכת הלישה), ומשום כדי חייו של בדד (האומן העושה שמן מן הזיתים).

ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיע את ההלכה בשני המקרים. דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק דין גבל, היינו אומרים שדווקא בו הקלו משום שלא נפיש אגריה [מרובה שכרו] ולכן הוא עני וצריך למזונות, אבל בדד דנפיש אגריה [שמרובה שכרו] — אימא [אמור] שלא יקלו עליו. ומצד שני, אי אשמועינן [אם היה משמיע לנו] בבדד, היינו אומרים שדווקא בו הקלו משום שלא שכיח ליה [מצויה לו] עבודה אלא בעונה אחת בשנה, של מסיק הזיתים, אבל גבל דשכיח ליה [שמצויה לו] עבודה כל השנה — אימא [אמור] שלא, על כן, צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ולעצם הדין שאמר מר [החכם] באותה ברייתא: נוטל הימנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחותא, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש, שואלים: וליחוש דילמא נגע [ונחשוש שמא יגע] עם הארץ בה, בחלה! ומשיבים: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: חזי, אי נגעת בה הדרא לטיבלא [ראה, אם אתה נוגע בה, בחלה, תחזור העיסה ותיעשה טבל].

ושואלים: וליחוש דילמא [ונחשוש שמא] לא איכפת ליה [לו] שהיא חוזרת ונעשית טבל! ומשיבים: השתא לתקוני קא מיכוין [עכשיו הרי לתקן הוא מכוון] ומשום כך לוקח גבל העושה בטהרה, ואתה רוצה לומר כי מיכפת לא איכפת ליה [לא איכפת לו] שתהא עיסתו כראוי?

ועוד למה שאמר מר [החכם] בענין שמן: נוטל הימנה כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש, שואלים: וליחוש דילמא נגע [ונחשוש שמא יגע] עם הארץ בה, בתרומת השמן בלא מתכוון! בשלמא התם [נניח שם בחלה] אית ליה היכרא [יש לו היכר] שהוא יודע שהוא שם אותו בכלי מיוחד שאין רגילים להניח בו בצק, אבל הכא מאי היכרא אית ליה [כאן מה, איזה היכר יש לו]? ומשיבים: דמנח ליה [שמניח אותו] את השמן בכלי גללים, בכלי אבנים, בכלי אדמה שאינם מקבלים טומאה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] מאי איריא [מה שייך] מדוע דווקא בכלים של חבר? אפילו בכלים של עם הארץ נמי [גם כן] יכול להשתמש, שהרי כלים אלה אינם מקבלים כלל טומאה! ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], שכוונתו היתה לומר בכלים של עם הארץ שאינם מקבלים טומאה, ולכן הם הראויין להשתמש בהן חבר.

ב שנינו במשנה מחזיקין ידי גוים בשביעית. ותוהים: מחזיקין? והאמר [והרי אמר] רב דימי בר שישנא משמיה [משמו] של רב: אין עודרין עם הגוי בשביעית, ואין כופלין "שלום" לגוי! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אין הכוונה שמסייעים להם בעבודה ממש, אלא למימרא להו "אחזוקו" בעלמא [לומר להם "התחזקו" בלבד], כי הא [כמו זה] שרב יהודה אמר להו "אחזוקו" [היה אומר להם "התחזקו"], רב ששת אמר להו "אשרתא" [היה אומר להם "יישר כוחכם "] וביטויים כאלה בוודאי מותרים.

ג שנינו במשנה: ואין כופלין "שלום" לגוי. ומספרים: רב חסדא היה מקדים ויהיב להו שלמא [ונותן להם שלום] כדי שעל ידי זה לא יצטרך לכפול "שלום" בתשובה. ואילו רב כהנא אמר להו [היה אומר להם, לגויים] "שלמא למר" [שלום לאדוני] כשהיה עונה להם, ועל ידי זה לא היה צריך לכפול.

ד שנינו במשנה: ושואלין בשלומן. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] אחזוקי מחזקינן [מחזקים אנו] את ידיהם, ומעודדים אותם, אם כן שואלין בשלומן מיבעיא [נצרכה לומר]? אמר רב ייבא: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא ליום חגם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום חגו ויתן לו "שלום", מפני שהוא נראה שהוא מברך אותו לכבוד חגו. אם מצאו בשוק — נותן לו "שלום" בשפה רפה ובכובד ראש שלא ייראה כאילו הוא שמח בשמחתו.

ה ובענין זה של כפילת שלום מסופר: רב הונא ורב חסדא הוו יתבי [היו יושבים], חליף ואזיל [חלף ועבר] החכם גניבא לידם. אמר ליה [לו] חד לחבריה [אחד לחבירו]: ניקום מקמיה, דבר אוריין [נעמוד מלפניו, לכבודו, שבן תורה] הוא. אמר לו: ומקמי פלגאה ניקום [וכי מלפני בעל מחלוקת נעמוד]? אדהכי אתא איהו לגבייהו [בינתיים בא הוא אצלם], אמר להו [להם]: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי [שלום עליכם מלכים, שלום עליכם מלכים]! אמרו ליה [לו]: מנא [מניין] לך דרבנן איקרו [שחכמים נקראו] מלכים? אמר להו [להם]: דכתיב [שנאמר]: בדברי החכמה־התורה בספר משלי "בי מלכים ימלכו" (משלי ח, טו).

אמרו ליה [לו]: ומנא [ומניין] לך דכפלינן "שלמא" למלכי [שכופלים "שלום" למלכים]? אמר להו [להם]: שאמר רב יהודה אמר רב: מנין שכופלין "שלום" למלך? שנאמר: "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום, שלום לך ושלום לעוזרך"(דברי הימים א יב, יט), משמע שכופלים "שלום" למלך.

אמרי ליה [אמרו לו]: ליטעום מר מידי [יטעום אדוני דבר מה], אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר בכתוב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים יא, טו), והדר [ואחר כך] נאמר: "ואכלת ושבעת"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

may give her food and she may eat it, and there is concern that she will feed others her produce that was not tithed. Now, if there is concern that the wife of the am ha’aretz might steal from her husband and give the other woman food without his permission, should there not be concern that she might exchange her own food with that of the other woman? Can she be relied upon not to make the exchange? She certainly cannot be trusted, and there is concern about this possibility. Consequently, it is not only in the cases of a man’s mother-in-law and an innkeeper that there is concern that food may be exchanged.

Rav Yosef said: There too, the wife of the am ha’aretz rules for herself that she is permitted to do this, and she says: The ox may eat from its threshing. She thinks that while she is engaged in preparing food, it is permitted for her to take from the food and it is not considered stealing. Consequently, it cannot be learned from here that every am ha’aretz is suspected of exchanging his own food with that of another.

§ The Gemara cites a baraita (Tosefta, Demai 3:1) dealing with produce deposited with an am ha’aretz: Rabbi Yosei ben HaMeshullam testified in the name of Rabbi Yoḥanan, his brother, who said in the name of Rabbi Elazar ben Ḥasma: A dough kneader who is a ḥaver may not prepare a loaf to serve as ḥalla for an am ha’aretz while keeping the ḥalla dough in a state of ritual purity. But he may prepare all of his ordinary dough while keeping the dough in a state of purity, and then take the amount required for ḥalla from it, and place it in a basket [kefisha] or vessel [anḥuta], which do not contract ritual impurity. And when the am ha’aretz comes to take what was prepared for him, he can take both the dough and the ḥalla, and the one who prepared the dough does not need to be concerned that the am ha’aretz will impart impurity to the ḥalla.

And similarly, an olive presser who is a ḥaver may not prepare oil from the olives of an am ha’aretz that are teruma while keeping the oil in a state of ritual impurity. But he may prepare all of his ordinary olives while keeping the oil in a state of purity, and then take the amounted required for teruma from all of the oil, and place it in ritually pure vessels belonging to the ḥaver. And when the am ha’aretz comes to take what was prepared for him, he takes both the ordinary oil and the teruma, and the olive presser does not need to be concerned that the am ha’aretz will impart impurity to the teruma.

The Gemara asks: And what is the reason that such leniency was granted? Rabbi Yoḥanan said: For the sake of the kneader’s livelihood and for the sake of the olive presser’s livelihood.

The Gemara comments: And it is necessary for the baraita to state this halakha in both cases, as had the baraita taught it to us only in the case of a kneader, one might have said the following: The Sages were lenient with the kneader because his payment is not great, and therefore he is poor and in need of help, but with regard to an olive presser, whose payment is great, say that the Sages were not lenient with him. And had the baraita taught us the halakha only in the case of an olive presser, one might have said: The Sages were lenient with the olive presser because this type of work is not common. It is performed only during the olive harvest, and therefore there is great concern about his livelihood. But with regard to a kneader, whose work is common and performed year-round, say that the Sages were not lenient with him. Consequently, it is necessary to state the halakha in both cases.

The Gemara proceeds to clarify several points in the aforementioned baraita, in which the Master said: He may take the amount required for ḥalla from it, and place it in a basket or vessel, which do not contract ritual impurity. And when the am ha’aretz comes to take what was prepared for him, he can take both the dough and the ḥalla, and the one who prepared the dough does not need to be concerned that the am ha’aretz will impart impurity to the ḥalla. The Gemara questions this ruling: But let there be a concern lest the am ha’aretz touch the ḥalla and thereby impart impurity to it. The Gemara explains: This is not a concern, because we say to him: See that you do not touch the ḥalla, because if you touch it the dough will once again be considered like untithed produce.

The Gemara questions this explanation: But let there be a concern lest he does not care that the dough will once again be considered untithed. The Gemara explains: Now that it is evident that his intention was to do things in the right manner, and for this reason he employed a kneader who works in a state of ritual purity, can one say that he does not care whether or not his dough is properly prepared?

The Master said with regard to oil, further in that baraita: He may take the amounted required for teruma from all of the oil, and place it in ritually pure vessels belonging to the ḥaver. And when the am ha’aretz comes to take what was prepared for him, he takes both the ordinary oil and the teruma, and the olive presser does not need to be concerned that the am ha’aretz will impart impurity to the teruma. The Gemara questions this ruling: But let there be a concern lest the am ha’aretz touch the teruma oil and impart impurity to it. Granted, there, in the case of ḥalla, there is a conspicuous marker, as one places the ḥalla in a special vessel that is not usually used for dough. But here, what conspicuous marker is there? The Gemara answers: He places the teruma oil in dung vessels, in stone vessels, or in clay vessels, which do not contract ritual impurity.

The Gemara raises a difficulty: If so, why mention specifically the vessels of a ḥaver? The same would hold true even for the vessels of an am ha’aretz, as they do not contract ritual impurity either. The Gemara answers: That is also what the tanna is saying, i.e., the olive presser takes the amount required for teruma and places it in vessels belonging to the am ha’aretz that cannot contract ritual impurity and are therefore fit to be used by a ḥaver.

§ The mishna teaches that one may assist gentiles who work the land during the Sabbatical Year. The Gemara asks: May one really assist them? But didn’t Rav Dimi bar Shishna say in the name of Rav: One may not hoe with a gentile during the Sabbatical Year, and one may not double the greeting extended to a gentile, saying: Shalom, shalom? The Gemara answers: No, one may not actually help a gentile in his work, but it is necessary to state that one may merely say to them: Be strong, as in that incident where Rav Yehuda said to gentiles in such a situation: Be strong, and Rav Sheshet said to them: Well done. Statements of this kind are certainly permitted.

It was stated above in the name of Rav that one may not double the greeting of shalom extended to a gentile. The Gemara relates that Rav Ḥisda would greet gentiles first so that he would not have to respond to the greeting extended to him with a twofold shalom. Rav Kahana, by contrast, would wait for their greeting, and then say to them: Peace to my master, thereby freeing himself from having to say shalom twice.

The mishna teaches that one may extend greetings to gentiles on account of the ways of peace. The Gemara asks: Now that it is taught that one may assist them, is it necessary to say that one may extend greetings to them? Rav Yeiva said: This halakha is necessary only on their holidays, as it is taught in a baraita: A person may not enter the home of a gentile on his holiday and extend greetings to him, as it appears that he is blessing him in honor of his holiday. If he encounters him in the market, he may greet him in an undertone and in a solemn manner, so that he does not appear to be rejoicing with him.

§ With regard to the matter of doubling one’s greeting, the Gemara relates that Rav Huna and Rav Ḥisda were once sitting when the Sage Geneiva passed by alongside them. One of them said to the other: We should stand before him, in his honor, for he is a son of Torah. The other one said to him: But should we stand before an argumentative person? In the meantime, Geneiva approached them and said to them: Peace be upon you, kings, peace be upon you, kings. They said to him: From where do you know that the Sages are called kings? He said to them: As it is written with regard to the Torah in the book of Proverbs: “Through me kings rule” (Proverbs 8:15).

Rav Huna and Rav Ḥisda said to him further: And from where do you know that we must double the greeting of shalom extended to kings? He said to them: As Rav Yehuda says that Rav says: From where is it derived that one must double the greeting of shalom extended to a king? As it is stated: “And the spirit clothed Amasai, who was chief of the captains, and he said: We are yours, David, and on your side, you son of Yishai; peace, peace be to you” (I Chronicles 12:19), indicating that a king is greeted with a doubled shalom.

Rav Huna and Rav Ḥisda said to Geneiva: Does the Master wish to taste something? Geneiva said to them: So says Rav Yehuda that Rav says: It is prohibited for a person to taste anything until he gives food to his animal, as it is stated in the verse: “And I will give grass in the field for your animals” (Deuteronomy 11:15), and only afterward is it written in that verse: “And you shall eat and be satisfied.” I have yet to feed my animal, so I may not eat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין עושין חלת עם הארץ בטהרה. פי' רש"י ז"ל משום שכבר נטמאת העיסה ביד עם הארץ והכהן סומך על הגבל. ואינו מחוור יישום דהיכי קאמר אין עושין בטהרה הרי א"א ועוד פשיטא ועוד דתרומת זיתיו וזיתי חולין תרוייהו בחד גוונא משכחת להו מ"ש דקתני הכא עושין והכא אין עושין ה"ל למיתני אין עושין תרומת זיתיו מן הסל בטהרה אלא ה"פ ע"ה שאמר לגבל גלגל לי עיסה בטהרה והפריש ממנה חלה ועשה אותן בטהרה ושאר העיסה אעשנה לעצמי בטומאה אין שומעין לו והיינו דקאמר וטעמא מאי משום כדי חייו דגבל שיהא שכרו מרובה שנוטל שכר כל העיסה ותהא מלאכה מצויה לו.(וכך) [וכ"כ] בפי' ר"ח ז"ל. ואמרי' מ"ט אין עושין לע"ה חלה בלב' או תרומה בלבד עד שתהא כל העיסה וכל הזתים וא"ר יוחנן משום כדי חייו כדי שיטלו שכר הרבה ויהיו מוכני' לטהר טהרות בני אדם ואם לא ימצא כדי חייהם ילכו ויעסקו במלאכה אחרת.

אין עושין חלת עם הארץ בטהרה. פירש רש"י ז"ל מפני שכבר נטמאת החלה והכהן והכהן יסמוך על הגבל שסבור שהיא טהורה, והקשו עליו בתוספות אם כן היכי קתני אין עושין בטהרה ואיך יעשנה בטהרה אחת שנטמאת, ופירשו אפילו לא הוכשרו הפירות או אפילו לא נגע בהן עם הארץ דהשתא טהורה היא אפילו הכי אסור שמא נגע בה ויטמאנה דבשביל שכר מועט לא התירו לו אבל עושין כל עיסת החולין בטהרה כיון דשכרו מרובה משום כדי חייו דגבל התירו לו, ובשם רבינו חננאל ז"ל משום כדי חייו דגבל שיצטרך עם הארץ לעשות כל עיסתו בטהרה ויטול [בנדפס: שכר הרבה ועל ידי כך יהיו הגבלים מוכנין לטהר טהרות בני אדם אבל אם יעשה חלתו בלבד] בטהרה יהיה שכרו מועט ולא ימצאו כדי חייהן ילכו ויתעסקו במלאכה אחרת.

אין עושין חלת עם הארץ בטהרה ר"ל שאם אמר לו עם הארץ לגבל חבר הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו ופירשו גדולי הרבנים מפני שכבר ניטמאת העיסה בידו וכשחבר מפרישה כהן סומך עליו ואוכלה אבל עושין לו העיסה מתחלה בטהרה וכגון שלא הוכשר הקמח ונוטל הימנה תרומה ומניחה בכפישה או באנחותא והם בלאי חמותות שאין מקבלין טומאה וכשבא עם הארץ ליטול נוטל את שתיהן ר"ל העיסה והחלה ואין חוששין שמא נגע בחלה וכגון שהזהרנוהו על כך ואיימנוהו שאם יגע חוזרת לטבלה שמאחר שהזהרנוהו אין חוששין לו הואיל וראינוהו מחזר לתקנה ולנגיעת שוגג לא חיישינן הואיל והזקקנוהו ליתנה בכלים שאין דרכם ליתן חלה בתוכם וכן אין עושין לו תרומת זיתים משהוכשרו במעטן בטהרה אבל עושה לו זיתי חלין קודם שיכנסו למעטן בטהרה ונוטל הימנה כדי תרומה ומניחה בכלים שאין מקבלין טומאה וכשבא עם הארץ ליטול נוטל את שניהם ואין הכהן חושש שמא נגע במזיד שכבר הזהרנוהו ולשוגג לא חיישינן הואיל והזקקנוהו ליתנה בכלים שאין מקבלין טומאה רמי אנפשיה ומדכר ודברים אלו הקלו בהם משום כדי חייו של גבל ובדד זו היא שיטת גדולי הרבנים אלא שיש מקשים היאך אמרו אין עושין בטהרה והלא אי אפשר שכבר ניטמאת ועוד מה הוצרכה ללמדנו ועוד שבתרומת זיתים וזיתי חלין היה לו לומר אין עושין תרומת זיתים מן המעטן אבל עושין מן הסל והם מפרשים שמועה זו בעם הארץ שאמר לגבל גלגל לי עיסה בטהרה והפרש ממנה חלה ועשה אותה בטהרה ושאר העיסה אעשנה לעצמי בטומאה אין שומעין לו אבל עושין לו הכל העיסה והחלה וזה ששאלו וטעמא מאי פירושו מפני מה אין עושין לו חלה בלבד ופירשוה משום כדי חייו דגבל שיטול שכר כל העיסה והפי' נכון:

כבר ביארנו שאין מסייעין לגוי בשביעית בעבודת קרקע והוא שאמרו אין עודרין לגוי ורוצה לומר בשביעית אלא שאומרין להם שתהא להם הצלחה באותו עבודה וכיוצא בזה הואיל ואין להם עבירה בכך:

עובדי הגלולים אין נמנעין משאול בשלומן ומכל מקום אין ראוי להאריך עמהם בדברי שלום ביתר מן הרגיל וחוץ לתחום שלום מנהג וזהו הנקרא אצלי כפילת שלום שכל שאדם מאריך בשאלת שלום על הרגיל מורה חבה יתרה ושיכות וכבר ידעת שעבודת הגלולים היתה מושכת את הלב הרבה מצד תועלות שהיו משיגים בעבודתם כמו שאמר ומן אז חדלנו כו' חסרנו כל וכן באחרון של סנהדרין ק"ב ב' אמרי בענין מנשה אלו הוית בההיא שעתא נקטת שיפולא ואזלת בתרה ומתוך כך היו מגדולי החכמים מקדימים שלום להם מפני שהמקדים נותן דרך למשיב להשיב לו כדרך ששאל והיה מקדים לקרא לו כמנהג כדי שישיב לו כפי קריאתו ולא יכנס עמו בשיכות יתר מדאי ואלו היה ממתין שיהא הוא מקדים לו שמא יקדמנו בדברי חבה והתעלסות אהבים והיה הוא צריך להוסיף לו באותו הדרך עד שמתוך כך היו מתאהבים זה לזה ודעתם מתקרבת יותר מדאי והיו האחרים למדים מהם והולכים אחריהם אבל כפילת שלום כפי הרגיל אין בו חשש אע"פ שכופלו וכדרך שאמר באחד מהם שהיה אומר שלמא למר שלמא למר כלומר שלא היה נכנס עמהם בדברים אחרים אלא שלום מנהג ואין לפרשו שלבו היה על רבו כמו שגדולי הרבנים מפרשים שהרי אסור לגנוב דעתן של בריות אפי' של עובדי גלולים כמו שהתבאר במקומו ונמשך למה שכתבנו מה שאמרו שביום אידם לא יכנס לביתו ויתן לו שלום שאף הוא מספר לו ענין האיד הנעשה לשם כוכב פלני או מזל פלני או קדש פלני ושבחו בכך וכך ולבו מגמגם בדבר ושמא יבא לידי תקלה אלא שאם מוצאו בשוק נותן לו שלום ואף זה ביום אידם מיהא לא בסבר פנים המראים חבה והתדבקות שמא מתוך פנאי שלי ותשוקתו בספור כח גליליו ימשך עמו ומכל מקום אמות הגדורות בדרכי הדתות ומאמינים במציאותו ית' לאחדותו ויכלתו אע"פ שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו אין להם מקום בדברים אלו:

תלמידי חכמים כששואלין בשלומם ראוי להאריך ולכפול ביתר מן הרגיל והוא שאמרו רב הונא ורב חסדא הוו יתבי חליף ואזל גניבא אמר ליה חד לחבריה ניקום מיקמיה דבר אוריין הוא אמר ליה ומקמי פלגא ניקום והוא שהיה בעל מריבה וקטטה ומצער תלמידי חכמים בהקנטותיו אדהכי אתי איהו לגבייהו אמר להו שלמא עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי והרי כאן כפילת שלום בדברי חבה והמשכות של אהבים חדא שהמקדים אין המנהג לכפול ועוד שאין המנהג לספר בשאלת שלום בשבח הנשאל ושאלו לו מנא לן דרבנן איקרו מלכים דכתוב בי מלכים ימלוכו ומנא לן דכפלינן שלמא למלכא דכתוב שלום לך שלום לעוזרך וכל זה כפל שלום ואריכות דברי חבה על הדרך שביארנו:

אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו דרך הערה אמרה תורה ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת:

ועתה נשלם פרק הניזקין תהלה לאל. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

פרק ששי בע"ה:

האומר התקבל וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת מה שנכלל בחלק הרביעי בדרכי השליחות הן של קבלה הן של הולכה ודינין שבהם ובכלל זה על איזה צד יש לנערה או לקטנה יד להתגרש הן על ידי עצמה הן על ידי אביה וקצת מה שנכלל בחלק שלישי בביאור על איזה לשון יכולין לכתוב ולא ליתן ועל איזה לשון יכולין לכתוב וליתן הן בבריא הן כשכיב מרע ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בביאור לשון קבלה אי זהו ולשון הולכה אי זהו וששליח קבלה הוא לאשה ושליח הולכה לאיש השני ששליח קבלה צריך עדים מה שאין כן בשליח הולכה השלישי בנערה וקטנה על איזה צד יש להן יד להתגרש ועל איזה צד אין לקטנה יד הרביעי במדקדקת לקבלו לה במקום פלני היאך דינה והיאך אוכלת בתרומה משעה שעשת שליח עד שבא לידה החמשי על איזה לשון כותבין את הגט אבל לא נותנין ועל איזה לשון אין כותבין כלל ועל איזה לשון כותבין ונותנין הששי באמר לשנים או לשלשה או לעשרה היאך הוא דינם ועל איזה צד יש בדבורו קפידא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר האומר התקבל גט זה לאשתי או הוליך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצת להחזיר לא יחזיר לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הא לך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר רשב"ג אומר אף האומרת טול לי גיטי אם רצת להחזיר לא יחזיר אמר הר"מ כבר קדם לנו בפרק שני ששליח הקבלה כאשר הגיע גט לידו הרי הוא כאלו הגיע לידה לפי שהוא ממונה והלכה כרשב"ג שאמר טול לי לשון קבלה הוא:

אמר המאירי צריך שתזכור מה שכתבנו כמה פעמים שכל שהאשה ממנה שליח לקבל גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה והרי הוא במקומה לומר שמשהגיע הגט ליד אותו שליח הרי הוא כאלו הגיע הגט לידה ואם רצה הבעל לחזור אינו רשאי והוא נעשה בלשון התקבל לי גיטי או טול לי גיטי לדעת רשב"ג שאמר במשנה זו אף האומרת טול לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר וכן הלכה אבל הולך לי גיטי אינו שליח קבלה אלא שליח הולכה וכן אם אמרה הבא לי גיטי אינו שליחות קבלה אלא שליחות הבאה ויש לו דין אחד עם שליח הולכה וכל שהאיש ממנה שליח להוליך גט לאשתו הוא הנקרא שליח הולכה והרי הוא במקום הבעל לומר שכל שרצה לחזור חוזר עד שיגיע גט לידה והוא נעשה בלשון הולך גט זה לאשתי או הבא ואף כשהוא אומר התקבל הואיל ואין בידו לעשות שליחות קבלה הרי הוא כשליח הולכה וכן צריך שתדע שכל שמינתה האשה שליח קבלה והוא משנה לו את הלשון לומר הולך וכל שכן אם יפרש דבריו ויאמר אי אפשי שתקבל לה אלא הולך עקר שליחותה ונעשה שליח הולכה וחוזר וא"כ כשהיא ממנה שליח קבלה צריך שיאמר הוא לו גם כן התקבל או הולך שפירושו הילך כמו שאמרה ובזו אמרו שמשהגיע גט ליד שליח מגורשת אלא שיש חולקים לומר בהולך בלא אי אפשי לומר שהוא ספק אם עקר השליחות אם לאו כמו שיתבאר ואחר שתזכור הקדמות אלו תפרש משנה זו כהלכתה בדרך זה:

האומר התקבל גט זה לאשתי ולא מנתהו האשה שליח כלל אלא הוא ממנהו שליח ואומר לו התקבל אע"פ שלשון קבלה הוא אינו אלא שליח הולכה שאין הגט זכות אצלה שנאמר שזכין לה שלא בפניה אא"כ מנתהו היא ואפי' אמר לו בפי' זכה ופירשו בירושלמי אפי' במנוול ומוכה שחין ופירשו הגאונים אף בישראל משמד וכן פירשו בירושלמי אף כשהיתה היא צווחת להתגרש וכן ביבמות אמרוה כן במקום קטטה אלא שבמקום יבם נשאלה שם ונשארת בספק כמו שיתבאר שם וכמו שכתבנוה בפרק ראשון במשנה השניה אבל בשאר מקומות חוזר ומעתה אם רצה להחזיר הגט לידו עד שלא הגיע לידה יחזיר ואח"כ אמר כן בהולך גט זה לאשתי שהוא לשון שליחות הולכה ששניהם אצלו שליחות הולכה הם ומ"מ בהולך מיהא דקדקו בגמרא טעמא דלא שויתיה איהי שליח לקבלה הא שויתיה איהי שליח לקבלה לא יחזיר דהא משמע דהתקבל והולך קאמר מדנפיק להו תנא בחדא דבורא ר"ל האומר התקבל או הולך כשם שהתקבל דוקא בדלא שויתיה אף בהולך כן הא שויתיה אף בהולך לא יחזיר וא"כ הולך כזכי וכבר ביארנו בפרק ראשון שלענין גט הולך לא כזכי ותירץ שבהולך אף בשויתיה איהו יכול לחזור ולא בא ללמד שיהא הולך כהתקבל לענין שויתיה איהי שליח אלא ללמד שהתקבל בדלא שויתיה איהי כהולך דעלמא דהוה סלקא דעתך אמינה הואיל ולשון קבלה הוא והוא אינו בר שוויי שליח לקבלה אף כשיגיע גט לידה אינו גט קמ"ל:

האשה שאמרה התקבל לי גיטי ונתן הבעל בידו לא יחזיר ופירושה כשאמר לו אף הוא התקבל או הילך אבל אם אמר לו הולך נעקר שליחות הקבלה לדעתנו כמו שביארנו אלא שיש מעמידין אותו בספק והוא שאמרו בגמרא מאי לאו לא שנא אקבלה ולא שנא אהולכה כלומר שאף כשיאמר הולך לא יעקר שליחות קבלה ומשום דהולך כזכי לא אקבלה כלומר שאף הוא אמר לו לשלוחה התקבל כמו שביארנו ואמר אח"כ לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הילך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר שאע"פ שאמרנו בהילך שפירושו הילך כמו שאמרה מכל מקום הואיל ואמר אי אפשי כל הילך מקיים דבורה הוא וסתמו כאומר הילך כמו שאמרה אבל הולך בלא אי אפשי סתמו עוקר שליחות הוא וכן הלכה לדעתנו אלא שיש אומרין בהולך שהוא ספק כמו שיתבאר ורשב"ג בא להוסיף שלשון טול לי לשון קבלה הוא הן במנויה הן בדבור הבעל לשלוחה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בא"ד שרי לסייעה אף בזמן שהיא טהורה דהא בוררת כו' עכ"ל מפורש בלשון התוספות פ"ק דחולין דליכא לאוקמא מתני' בזמן שהיא טמאה ולא כרשב"א דהא בהדיא קתני בוררת כו' עכ"ל ויש לדקדק כיון דרוב ע"ה מעשרין הן לאביי מה יש לחלק בין שהיא טמאה לטהורה ואם נאמר דר"ל לאביי לאו משום דבר שאינו מעושר נגעו בה אלא משום איסור טומאה נגעו בה הרי כבר כתבנו לעיל דא"א לפרושי הכי דא"כ מאי פליג רשב"א ויש לפרש דר"ל לאביי דאימא משום דרוב ע"ה מעשרין מה"ט בלחוד לא הוי שרי לסייעה אי לאו בטמאה דאיכא למימר נמי דלא תגע בה כלל וא"נ תגע בה רוב ע"ה כו' וק"ק דראייתם ממתני' אינה מכרעת דאיכא למימר דאיירי בחשודה על הטומאה ובזמן שהיא טמאה נמי אין לה לחוש לנגיעה אבל בפשיטות ה"ל לדחות כיון דמתני' איירי בנוגעת כדקתני בוררת ע"כ משום האי טעמא בלחוד דרוב ע"ה מעשרין שרי לסייעה ואם כן ה"נ בטהורה אמאי אסור ודו"ק:

בד"ה אין עושין כו' ולפירושו אם יפריש ממקום אחר כו' ונראה דבכל ענין אסור כו' עכ"ל דקשיא לפירושו האי לישנא דאין עושין בטהרה כיון דכבר נטמאה אבל אם גם מפריש ממקום אחר אסור ניחא כן יש ללמוד מחידושי רשב"א ודו"ק:

בד"ה אין עודרין כו' א"נ שביעית בזמן הזה דרבנן אע"ג דמדרבנן אסור לעובד כוכבים אחר עכ"ל ולא ניחא להו למימר דהכא איירי בשביעית דאורייתא ודו"ק:

בד"ה אשרתא כו' ודלא כתלמוד שלנו הכא דלא אסרינן לעובד כוכבים אלא כפילות כו' עכ"ל מדקאמרינן הכא השתא חזוקי מחזקינן שואלין בשלומן מיבעיא משמע דאפילו בשביעית שואלין בשלומן בלא כפילות ודו"ק:

רב חסדא מקדים ויהב להו שלמא כו'. מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושי אגדות פ"ק דברכות:

רב הונא ורב חסדא הוו יתבי כו'. א"ל שלמא עלייכו מלכי כו'. בס"פ כל הגט איכא כי האי עובדא ממש ולא הזכיר דיהיב להו שלמא דהתם לא בעי לאתויי אלא הך מילתא דעסקיתו ברוחות משא"כ הכא עיקר מילתא דמייתי לה הכא אהא דכפלינן שלמא לת"ח דאקרי מלכא והענין מבואר שמלך ישראל וכדוגמתו הת"ח עושין שלום למעלה ולמטה כדאמרינן פ' חלק כל העוסק בתורה לשמה משום שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנא' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי גו' וע"ז מייתי מקרא לך דוד ועמך בן ישי שלום שלום דהיינו כפול מלמעלה ומלמטה ושלום חד לעזריך שנתן בראשי הגדוד שהן אינן מלכים כמותך וסיים כי עזרך אלהיך הגם שאמרת להם באתם אלי לעזרני בודאי אין אתה בוטח בעזרת האדם אבל עזרך אלהיך:

האומר פרק ששי ע"ב

תוס' בד"ה הא שויתה שליח השתא ס"ד דלא איצטריך למיתני התקבל כו' עכ"ל מפרש"י נראה דמכח דומיא פריך דהולך דומיא דהתקבל דמיירי ע"כ בדלא שויתה שליח ולדברי המתרץ נמי דהתקבל איצטריכא ליה מיירי הולך נמי בלא שויתה שליח דומיא דהתקבל אבל התוספות לא ניחא להו בהכי משום דאימא הא כדאיתא והא כדאיתא אלא דפריך משום דהשתא ס"ד דלא איצטריך כלל למתני התקבל אי לאו למידק דכי כו' דהיינו למידק הולך דומיא דהתקבל והמתרץ השיב לו דאיצטריך למתני התקבל לגופיה דסד"א כו' ולא למידק מיניה דומיא והשתא הולך מצי איירי שפיר אפילו בשויתה איהי שליח לקבלה ודו"ק:

בד"ה דלמא בהילך אינו מגיה אלא כלומר דלמא איכא דתני הילך עכ"ל הא ודאי דאשכחן בכמה דוכתין דהתלמוד מגיה בתירוץ במשנה כה"ג אלא דבהך מתני' דפריך מיניה לקמן מאי לאו בהילך ורבי נתן כו' אין סברא דמקשה כן לפי הגהתו דלא תגיה ולא תקשה כלום אלא דפריך מיניה לקמן משום דאיכא דתני בה הילך וק"ל:

בד"ה איש לקבלה כו' משום דבגט אשה בהולכה לא שייכא ואיש בקבלה כו' עכ"ל דלפרש"י שכן בעל עליו להוליך כו' ובמידי דאיהו כשר שלוחיה כו' עכ"ל אין זה במשמע למעט אשה מהולכה וכי לא מצינן למימר דשלוחיה אשה הוא ולכך פירשו דה"ק שכן בעל מוליך כו' דשייכא ביה הולכה ולכך שלוחיה דוקא איש דבאשתו גופה לא שייכא הולכה ואע"ג דתנן האשה עצמה מביאה כו' אכתי לא אסיק אדעתיה הך מתני' וכן בהיפך שכן אשה מקבלת גיטה כו' אבל בבעל לא שייך ביה קבלה ולכך שלוחה דוקא אשה ולא איש ובהכי ניחא דלא מיבעי ליה בכה"ג לענין קידושין דהא ודאי בבעל גופיה שייך קבלה לענין קידושין כדאמרינן פ"ק דקידושין הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת ומסיק משום דבההיא הנאה דמקבל מתנה מינה גמרה ומקדשה נפשה ומהרש"ל פי' בע"א בכוונת דברי התוס' ואין להאריך ודו"ק:

ע"א גמ' רב חסדא מקדים ויהיב להו שלמא. פי' הר"ן כדי שלא יצטרך לכופלו אם ישאלו הם לשלום תחלה:

תוס' ד"ה אין עושין חלת עם הארץ וכו' עד ולפיכך אם יפריש ממקום אחר וכו' ט"ס הוא וצ"ל ולפירושו אם יפריש ממקום אחד וכו':

גמ' רב חסדא מקדים כו'. נ"ב פי' הר"ן כדי שלא יצטרך לכופלו אם ישאלו הם לשלום תחלה ע"כ:

שם א"ל שלמא למר כו'. נ"ב בי"ס גורסים שלמא למר שלמא למר ופי' בגליון לכל אחד היה מדבר כן ולא שהיה כופל:

גמ' וליחוש דלמא נגע בה בשלמא התם כו'. לס"ד השתא אלימא הו"ל למפרך הא נגע בכלי כשנוטל את שתיהן ומטמא והכלי מטמא לתרומה דהא ודאי דהכלי מטמא לתרומה דלכך פי' רש"י בד"ה בכפישה וטומאה אין מקבלין ובד"ה בכלי גללים דאי נגע בכלי לא מקבלין טומאה ואפ"ל דידע דאיירי בכלים שאין מקבלין טומאה וכליו של חבר משום היכרא שמשתמש בכלי של חבירו מידכרי ליה ולא יגע ופריך מאי היכרא הוא זה ומשני דמנח ליה בכלי גללים ויש היכרא בכלי עצמו לזה פריך אי הכי כו' ומשני ה"נ קאמר כו' ודו"ק:

גמ' ר"ח מקדים ויהיב להו שלמא וכו'. פירש בר"ן כדי שלא יצטרך לכפול הוא שלום כדרך המשיב וכן הוא בטור יו"ד ע"ש ובישראל כופלין שלום כשמשיב וא"צ ליזהר שיהיה הוא המקדים ובמלך ות"ח כופלין שלום אפילו בשאלה כגניבא בסמוך או י"ל בישראל רשאי ובמלך ות"ח חובה [כפילת שלום] אע"ג דמקרא לא משתמע חובה דא"ל כיון דאמר שלום שלום לך ושלום לעוזרך ש"מ דלא היה רוצה לכפול שלום היכא דליכא חיוב כיון דלא כפל שלום לעוזרו דזה אינו דפירוש הפסוק הוא שדוד שאל אותו אם שלום בואו לעוזרו ושאלו בשלום תחלה שלום שלום לך ואח"כ השיב על מה ששאל אותו ואמר לו שלום לעוזרך באנו וק"ל. ולפי' התוס' בד"ה שלמא רב כהנא א"ל שלמא למר וכו' ולא השיב לו כפל. וק"ק מס"פ היה קורא אמרו על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום מעולם וכו' שהקדים שלום אפילו לעובד כוכבים בשוק מאי אפילו עובד כוכבים אדרבה הדין כן בעובד כוכבים להקדים לו שלום ואמרתי לפום ריהטא דלשון ר"ח מקדים ויהב להו כו' כשהרבה עובד כוכבים נאספין יחד היה מקדים כדי שבשלום אחד יצא ידי חובתו משא"כ אילו המתין היה צריך להשיב לכל א' ביחידות אבל בעובד כוכבים א' אין נ"מ שאלה או תשובה וריב"ז היה נזהר אפילו עובד כוכבים א' בשוק להקדים משום ד"ש ור"כ אמר לכל א' שלמא למר שלמא למר ולבו לרבו כפרש"י וק"ל:

גמ' לא נצרכא אלא ליום חגם. מ"ש רש"י במתני' ושואלין בשלומם אע"פ שמטיל על העובדי כוכבים שם שמים כו' לכאורה א"צ לזה דאף אם אומר בשאר לשונות לא בלשון הקודש מ"מ רבותא הוא ליום אידם ועיין:

גמ' ר"ה ור"ח כו' חליף ואזל גניבא. הך מעשה דגניבא נראה הוא בעצמו עובדא דלעיל בפ' כל הגט (גיטין דף ל"א ע"ב) רק לעיל מייתי השייך שם אהאי עובדא והכא השייך כאן וק"ל:

ברש"י בד"ה הדרא לטיבליה כו' לאכול טבל שהוא במיתה. קושטא קא מפרש דלהכי נזהרין בחלה אבל אין צורך דזה פריך וליחוש דלמא לא איכפת ומשני השתא לתקוני כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה בכלי גללים כו' ובעיסה גופא כו'. הול"ל ובזתים גופיה כו':

בתוס' בד"ה אין עושין כו' ולפירושו אם יפריש כו'. וא"כ לא הול"ל אין עושין חלת ע"ה בטהרה שהרי בטהרה שרי ואין עושין כו' בטומאה הול"ל:

בתוס' בד"ה אין עודרין כו' ולא מסתבר לחלק כו'. מדלא משנינן מחזיקין דמתני' בשכר ואין עודרין בחנם:
בסה"ד א"נ שביעית בזמן הזה דרבנן כו' גבי מלך התירו. אבל ליישב רש"י בהך חילוקא לא מסתבר להו לפרש עובדא דהתם דכהן וחרש אגיסטון בשביעית דרבנן ואין עודרין בשביעית דאוריתא דדוחק דאמורא ידבר מסתם שביעית דאורייתא וכ"ש דלא ניחא ליה לתלמודא הכא למוקמי [דמתני' יהא מיירי משביעית דרבנן ורב דימי אמורא בשביעית דאורייתא]:

בתוס' בד"ה אשרתא כו' ודלא כש"ס שלנו כו'. דלא ניחא להו לחלק דבירושלמי דאיירי בשביעית אסור בשלום והכא בשאר שנים מדפריך השתא חזוקי כו' משמע דאיירי הכל בשביעית. ולולי דבריהם היה נ"ל דירושלמי ס"ל כגמרא דידן ולעובד כוכבים אמר חורש בה טבאות ובתר שמיטה נסיבא כו' דהיינו אחזוקי ושלום פשיטא דשרי ואפילו לאחזוקי שרי ולישראל יישר אבל לא חורש בה טבאות ואיכא למ"ד כו' אבל שלמא פשיטא דשרי דאין תלוי במכוין במלאכה שיקום חיזוק ידו ודו"ק ועיין בר"ש במס' שביעית ועיין:

גמרא העיד כו' משום ר' יוחנן כו'. אולי זהו התנא ר' יוחנן סתם המוזכר בנזיר (סה) ודלא כתוס' שם ועמש"כ בפסחים (פא):

שם משום ר' אלעזר בן חסמא. עתוי"ט ספ"ג דאבות:

שם וליחוש דלמא נגע בה. אע"ג דתניא לעיל מפקידין תרומה אצל ישראל ע"ה ול"ח דלמא נגע. היינו דוקא דפקדון אבל של עצמו יש לחוש:

שם וליחוש דלמא נגע בה בשלמא כו'. ר"ל אפי' תימא דמיירי בכלי חרס דלא מיטמא בנגיעתו בגבו מ"מ ליחוש דלמא נגע בהשמן גופי' (ברש"י ד"ה בכלי גללים ט"ס ובעיסה וצ"ל ובשמן דנראה דפי' עושין זיתים כו' היינו לדורכם בבית הבד מדק"ל בדד. ולכן גם לשון התוס' ול"ח לזיתים אינו מדוייק) או באויר הכלי:

שם השתא אחזוקי מחזיקינן שואלין בשלומן מיבעי'. לכאורה הא דשואלין בשלומן בא לאשמועינן דשרי להטיל שם שמים עליהם כדפרש"י במתניתין ומה ענין זה להא דאחזוקי. ונראה משום דאחזוקי הוא ג"כ בשם וכמו שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם. ומלאך לגדעון ה' עמך. וכמו כן בלשון העמים:

רש"י ד"ה ואם נוגעת בה. צ"ל אם:

רש"י ד"ה הדרא לטבלא. והוא אינו חשוד כו'. קשה דלפ"ז מאי פריך דלמא לא איכפת לי':

רש"י ד"ה בכלי גללים. דאי נגע בכלי לא מקבל טומאה. כצ"ל:

רש"י ד"ה למימרא להו אחזקו. כמו שאומרים לע"מ כו'. כצ"ל:

תד"ה אין עודרין. לא כמו שפי' בקונט'. כצ"ל:

בסה"ד אע"ג דמדרבנן אסור לעובד כוכבים אחר. מש"כ המהרש"א ולא ניחא להו כו' ע"ש. תמוה דא"ת דהא דאין עודרין איירי בשביעית דאורייתא א"ר לא הוה קשה מתניתין די"ל דהיא איירי בשביעית דרבנן. אבל הא יש לדקדק דלמא לא התירו אלא מחמת ארנונא והכא משמע דהקרקע היא דעובד כוכבים והישראל אינו עודר עמו אלא כשכיר יום או חנם:

אָמַר לֵיהּ: וּמִקַּמֵּי פַּלְגָאָה נֵיקוּם?. קשא אמאי לא חשו מפני דרכי שלום דהא מצינו דכבדו אותו וקראוהו בשם מר?
ונראה לי בס"ד דהיה כונתם לקום ללכת קודם שיגיע אצלם ואז אינו ניכר הדבר ואדהכי והכי קרב אצלם והוכרחו לקום מפני דרכי השלום.
אי יובן הוא היה רוכב ולמאן דאמר רוכב כמהלך צריך לקום ואחד מהם אמר דנקום מקמיה משום חומרא דספיקא דאורייתא לחומרא! והשיב לו חבירו כיון דזה בעל מחלוקת אין אנחנו חוששים מן איסור לחומרא ולא נקום ואין זה ניכר דיאמר הא דלא קמו משום דסבירא ליה כמאן דאמר אין רוכב חשיב כמהלך ואדהכי והכי ירד מן הבהמה ובא ברגליו אצלם והוכרחו לקום.

"שְׁלָמָא עָלַיְכוּ מַלְכֵי, שְׁלָמָא עָלַיְכוּ מַלְכֵי" (משלי ח, טו). נראה לי קראם מלכים לרמוז התנצלות לעצמו על מחלוקת שעשה עם מור עוקבא כיון דהתלמידי חכמים נקראים מלכים הנה דרך המלכים להלחם זה בזה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים וכו' (בראשית כה, כג). ומה שכופלים שלום למלך אחד של עצמו ואחד של ציבור התלויים בו ולכן גם התלמיד חכם צריך לכפול לו שלום מטעם זה.

גמ' רב חסדא מקדים וכו'. עי' ברכות דף ו ע"ב ובמהרש"א ח"א שם:

הדרא לטיבלא. וכן פסק הרמב"ם ומשמע בודאי אי אירע דנוגע בה מורינן לי' דהוה טבל וצריך להפריש כבתחלה ואע"ג דנפיק מיני' חורבא טובא מ"מ גזרו כן משום כדי חייו של גבל ובדד. והא דבר נפלא. ומיהו הכא יש לתרץ כיון שהחבר הוא שלוחו של ע"ה להפריש א"כ תיקנו חכמים לב ב"ד מתנה שיהיה שליחותו על תנאי שלא יגע בו ואם יגע בו יהיה שליחותו בטל למפרע ו מדינא. מיהו מצינו כיוצא בו פ"ב דשבועות ט"ז ע"א ובתוס' ד"ה אלא ע"ש:

ר"ח מקדים ויהיב להו שלמא. פי' מהרש"ל כי דרך עולם שהמשיב כופל שלום ע"כ מקדים להו דסגי בשלום אחד ולפ"ז י"ל רב כהנא לא הקדים כשהקדים הגוי לו שלום כפיל לי' שלמא למר שלמא למר ונתכוון לרבו דכופלין שלום למלכא רבנן אפי' בהקדמת שלום. ומה שהקשו תוס' דהוה גניבת דעת צ"ע הא ש"ס ערוך בשבועות ל"ה ע"ב כל מלכים האמורים בדניאל וכו' ע"ש וע"כ צ"ל משום איבה או דרכי שלום מותר ולק"מ:

כי בי מלכים ימלוכו. יש לפרש ע"פ מאי דאמרו חז"ל ת"ח שבבבל נוהגים כבוד זל"ז עומדין זה בפני זה א"כ כל אחד ממליך את חברו עליו והוא עצמו ת"ח כמלך ואפ"ה ממליך חברו עליו והיינו בי מלכים. ימלוכו מלכין אחרים על עצמם ורמז להם שהיה להם לקום מפניו אעפ"י שהם עצמם ת"ח:

כבודי ומרים ראשי היה עמנו בפרק חמישי אל עלי גומר. יזכני לדרוש כחומר. בחי' פרק האומר

בא"ד ולאביי דאמר רוב ע"ה מעשרין שרי לסייע אף בזמן שהיא טהורה דהא בוררת קתני במתני' וא"א שלא תגע עכ"ל. כוונתם מבואר' מדקתני בוררת ע"כ א"א לאוקמי מתניתין בזמן שהיא טמאה דזהירה ליגע דהא נגעה בודאי אע"כ דלא איכפת לה בנגיעה משום דמתניתין לאביי בפירות שלא הוכשרו איירי ולפ"ז תו ליכא לחלק בין טמאה לטהורה ובתרווייהו שרי במתניתין לסייע דלא חיישינן לשמא תאכל דברים שאינם מעושרים וקשיא ברייתא לאביי והא דלא מקשו בפשיטות אמאי שרי לסייע בברייתא בזמן שהיא טמאה ולאביי אסור לסייע משום חשש טומאה כמ"ש התוספות לעיל בד"ה רבא אמר דאביי מחמיר בטומאה וכתבו שמוכח כן מהסוגיא אלא דאכתי לא בריר להו להקשות על שיטת רש"י ז"ל מכח האי סברא דלמא לית ליה האי סברא כדפרישית לעיל שאין זה מוכרח מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב כל הסוגייא לשיטת רש"י ז"ל אי לרבא כדפרישית ולאביי נמי א"ש הא דשרי לסייע בברייתא כשהיא טמאה ולא מיתסר משום סיוע מחמת טומאה דהא ברייתא איידי במידי דלא שייך ביה חלה ולא מיקרי מסייע ידי עוברי עבירה כיון דלא הוו חולין הטבולין לחלה ולשמא תאכל ליכא למיחש שזהירה ליגע דאשת חבר ודאי אסורה לטמא חולין גרידא בידים אבל כשהיא טהורה אסורה לטחון שמא תאכל דברים טמאים והיא אוכלת חולין בטהרה ובמתניתין דשרי לסייע לאביי היינו משום דבפירות שלא הוכשרו איירי וליכא למיחש שתאכל דברים טמאים משא"כ ברייתא ע"כ בהוכשרו איירי כדפרישית מדמחלק בין טמאה לטהורה משו"ה חיישינן אבל לשמא תאכל דבר שאינו מעושר אין לחוש לאביי משום דרוב ע"ה מעשרין בין לענין סיוע בין לענין אכילה אלא דלפ"ז קשיא ההיא דפרק במה מדליקין דחייש אביי לשמא תאכל דבר שאינו מעושר. וע"ק דא"כ אמאי אוסר רבי שמעון בן אלעזר אף כשהיא טמאה דהא ליכא למיחש למידי. ויש ליישב שני הקושיות חדא מגו אידך דהא דחייש אביי בפרק קמא דשבת לשמא יאכל דבר שאינו מעושר היינו משום דהתם אליבא דרבי שמעון בן אלעזר קאי דקאמר עד היכן פרצה טהרה בישראל כו' ועלה מסיק אביי הא מילתא והיינו משום דלרשב"א ע"כ לית ליה רוב ע"ה מעשרין מדאוסר בברייתא דהכא לטחון כשהיא טמאה וא"א ליישב דבריו אי לאו משום חשש מעשר וע"כ לית ליה לרשב"א רוב ע"ה מעשרין ויתיישב יותר לפי מאי דפרישית לעיל בתחילת הסוגייא דמה שכתב רש"י ז"ל דלרבא לית ליה רוב ע"ה מעשרין דהו"ל פלגא ופלגא היינו משום דהמיעוט מסייע לחזקת טבל ובאמת שדבר זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת תנאים בריש פ"ב דבכורות היכא דהמיעוט מסייע לחזקה אי חיישינן למיעוטא אי לאו וא"כ דלרשב"א ע"כ סבר כהאי תנא דחייש בכה"ג למיעוטא וקרוב לשמוע דבלא"ה רשב"א בשיטת ר' מאיר רבו קאי דחייש למיעוטא דהא אשכחן בריש פ"ק דחולין דשדר רבי מאיר לרשב"א למיזבן ליה חמרא בי כותאי ופגע ביה האי סבא כו' וסיפר הדברים לפני רבי מאיר וגזר עליהם כעובדי כוכבים גמורים ואסקינן התם דהיינו משום דר"מ חייש למיעוטא ולפ"ז נראה דרשב"א גופיה הוי בהאי מנינא מדסיפר הדברים ובדוכתי טובא אשכחן דאית לן למימר דתלמיד בשיטת רביה קאי וממילא דחייש רשב"א למיעוטא ולפי זה נתיישב הכל על נכון בעזה"י ודו"ק היטב:

בא"ד ומפרש ר"ת וכן ר"ח כו' רשב"א אומר כו' מפני שחבירתה אשת ע"ה אחר נותנת לה ואוכלת כו' עכ"ל. פי' דנהי דלית לן למיחש לנגיעת חבירתה שאין לה עסק בזו התבואה אלא דחיישינן שחברתה תתן לאכול לאשת ע"ה וע"י כך תגע ותטמא כן נראה מפירושם כאן אבל בפרק קמא דחולין משמע להיפך דחיישינן שאשת ע"ה הטוחנת תניח לאשת ע"ה אחר שתאכל במקומה עיין שם:

גמרא וליחוש דילמא נגע. כבר כתבתי לעיל שיש לדקדק מהא דאמרינן לעיל מפקידין תרומה אצל ישראל ולא חיישינן שמא נגע שאין לבו גס בה וכתבתי שם ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל אבל לדברי החולקין איכא למימר דהכא איכא למיחש טפי לפי שהתרומה הוא של ע"ה וטובת הנאה שלו ועד האידנא נמי לא בדיל מינה משו"ה חיישינן טפי משא"כ במפקיד דלא חיישינן שהנפקד בדיל מינה משום חומר תרומה כן נ"ל:

סליק פרק הניזקין

התקבל פרק ששי

ואין כופלים שלום לנכרי. הרב באר שבע בתשובה סי' נ"ט הקשה אההיא דריב"ז דלא הקדימו שלום גוי וכו' וכבר תי' הרב ט"ז והרב כנה"ג י"ד סי' קמ"ח ע"ש באורך. והרב כנה"ג לא זכר מדברי הרב באר שבע:

רב כהנא א"ל שלמא למר פירש"י דלבו לרבו והתוס' כתבו דעל חנם פירש כן דלא קאמר אלא דאין כופלין לו שלום. וראיתי להרב באר שבע בתשובה הנז' שכתב ע"ד התוס' נראה מדברי' דלא הוו גרסי שלמא למר שלמא למר אלא חדא זמנא א"נ דמפרשי שלמא למר שלמא למר לכל גוי אבל לא שהיה אומר לגוי אחד שלמא למר שלמא למר ומ"ש עוד התוספות צ"ע שלא יהא גונב דעת הבריות אין בזה משום גנבת דעת כדאשכחן פ"ק דע"ז גבי נאמן עלי הדיין ובנדרים דף ס"ב עבדא דנורא אנא ע"כ דברי הרב באר שבע:
ומ"ש שהתוס' מפרשים דלא היה אומר תרי זמני לגוי אחד. כן מצאתי בליקוטי רבינו בצלאל כ"י שכתב על דברי התוס' משם גיליון וז"ל ושלמא למר שלמא למר לא שהיה כופלו אלא היה נותן שלום לכל אחד ואחד עכ"ל. ואחר זמן ראיתי שמהרש"ל בחכמת שלמה ובים של שלמה הביא דברי הגליון הנז':
ומה שהליץ בעד רש"י דאין בזה משום גנבת דעת ומייתי מפ"ק דע"ז ומנדרים. גם אני בעניי מצאתי תניא דמסייע ליה לרש"י והם דברי הזהר הקדוש ח"א דף קע"א ע"ב על פסוק והוא עבר לפניהם דכב יכול דא שכינתא עילאה ולהקב"ה השתחוה וכן דוד הע"ה שאמר לעבדיו שיאמרו לנבל ואמרתם כה לחי לקב"ה קאמר וכו' עש"ב. וכן בח"ב דף כ"ג ע"ב אמר דאי אצטריך מצי להקדים שלום לב"נ חייבא כדוד דבריך לקב"ה ולאו רמאותה הוי ע"ש ואם נפשך לומר דאמרו רז"ל שהיה פקפוק במה שהשתחוו השבטי' לעשו. דע שהרב הקדוש מהר"א גאלנטי בספר קול בוכים כתב דהשבטים לא ידעו שיעקב אע"ה לקב"ה השתחוה אלא הם דעתם היה לעשו כי לא ידעו דשכינתא עילאה עבר לפניהם ויעקב אבינו השתחוה לקב"ה ועי"ז גרם איזה פגם ע"ש באורך:

(סב א תוספות) ד"ה אשרתא וכו' דלכ"ע לגוי אסור לומר שלום עליך וכו'.—דבריהם תמוהים בעיני, דהא מבואר במשנתנו, דיותר מותר להחזיק ידי גוי בשביעית מישראל, מפני שהגוי אינו אסור לעבוד בשביעית. ושיטה אחרת בירושלמי כאן, דזה ששנינו "ושואלין בשלומם" אישראל דסליק מיניה קאי (דלא כשיטת תלמודנו דאגוי קאי) ואמורא אחד אית ליה התם, דלגוי אומר "חרוש בה היטב", וכל־שכן שמותר לומר לו "יישר": ולישראל אומרים לו "יישר", אבל אסור לומר לו "חרוש בה היטב". ואמורא אחר סבר, שלגוי מותר לומר לו "יישר" וכל־שכן "שלום עליך", אבל אסור לומר לו "חרוש בה היטב"; ולישראל מותר לומר "שלום עליך" אבל לא "יישר", וכל־שכן שאסור לומר לו "חרוש בה היטב". ועי' בירושלמי שביעית פ"ד ה"ג וכן בסופ"ה שם, שיש בה חילוף תיבה, שתיבת "ישראל" נשמטה מרישא לסיפא. ועי' בר"ש שם ובשנות אליהו שם שפירשו כפי הנוסח שלפנינו שם.

נותנת לה. אלמא חשודה אשת עם הארץ לגנוב משל בעלה וליתן לחברתה: מוריא. מורה הוראת היתר לעצמה: העיד ר' יוסי כו'. ברייתא היא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה. עם הארץ שאמר לגבל חבר הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו שהרי כבר נטמאה כל העיסה ביד עם הארץ והכהן יסמוך על הגבל שהוא חבר ויהא סבור שהחלה טהורה: אבל עושין. תחילת העיסה בטהרה: בכפישא או באנחותא. כלים של בלאי חמתות ואין רגילים ליתן בהם עיסה וטומאה אין מקבלין: ואינו חושש. הגבל שמא יגע עם הארץ בחלה ויטמאנה ולקמיה מפרש טעמא: ואין עושין תרומת זיתיו בטהרה. לאחר שהפך זיתים לתתן לבית הבד אין מפרישים בדדים חבירים תרומה מהן לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהן טהורים: וטעמא מאי. שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דלמא הדר נגע: דלא נפיש אגריה. ששכרו מועט לפיכך הוא עני וצריך למזונות: דלא שכיח. להשתכר כי אם משנה לשנה להכי צריך למזונות: דאמרינן. לאיים עליו: אם נגעת בה. ותטמאנה: הדרא לטיבלא. והוא אינו חשוד לאכול טבל שבמיתה: לתקוני קמכוין. שהרי בא אצלו לתקנה לו: מיכפת לא איכפת ליה. בתמיה: בשלמא התם. גבי חלה: איכא היכרא. שהניחה בכלים שאין עשויין להניח בהן עיסה ונזכר על שאיימנו עליו: מאי היכרא אית ליה. דלידכר: בכלי גללים. שאינן מקבלים טומאה דאי נגע בכלי לא מקבל טומאה ובעיסה גופה אית ליה היכרא משום הני כלים שאינו רגיל להשתמש בהן ועם הארץ לא אחמור רבנן עליה כולי האי לשוייה כזב גמור לטמא במשא: בכלים של עמי הארץ. שאין מקבלין טומאה הראויים להשתמש בהן חבר: עודרין. חופרין: ואין כופלין. דהא דנותנים שלום לעובד כוכבים מפני דרכי שלום הוא דשרי ומשום דרכי שלום בחדא זימנא סגי: למימרא להו אחזוקו. כשאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם: אשרתא. אף הוא לשון חיזוק כמו אישרנוהי (כתובות דף כא.): שלמא למר. ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו: השתא אחזוקי מחזקינן. ידיהם בדבורא בדבר האסור לישראל כגון עבודת שביעית: שואלים בשלומן. כל ימות השנה מיבעיא: ליום חגם. ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה: לא יכנס כו'. דכיון דאחשביה כולי האי דלמא אזיל ומודי: בר אוריין. בן תורה: פלגאה. חולק על החכמים שהיה מצערו למר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרי' בפרק קמא (לעיל דף ז.):

הדרן עלך הניזקין

דאמר רוב עמי הארץ מעשרין הן שרי לסייע' אף בזמן שהיא טהורה דהא בוררת קתני במתניתין ואי אפשר שלא תגע ומפ' ר''ת וכן ר''ח דאשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ איירי בתבואה של חבר ובתוספתא. דקתני אשתו של עם הארץ טוחנת עם אשתו של חבר בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה אבל לא בזמן שהיא מחזקת עצמה טהורה שאינה טהורה מליגע ומטמאה ורשב''א אומר אף בזמן שמחזקת עצמה בטומאה לא תטחון מפני שחברתה אשת עם הארץ אחר שסבורה שהיא טהורה נותנת לה ואוכלת והשתא פריך בפשיטות השתא מיגזל גזלה תבואה של אשת חבר בע''כ חלופי מיבעיא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה. פי' בקונטרס לפי שכבר נטמאה העיסה ביד ע''ה וכהן יסמוך על הגבל שהוא חבר ויהא סבור שהחלה טהורה ולפירושו אם יפריש ממקום אחר על אותה עיסה חלתו טהורה ונראה דבכל ענין אסור דכל עיקר לא התירו אלא כדי חייו ולא התירו אלא היכא שנוטל שכר מכל העיסה אבל משום שכר חלה גרידא משום ההיא פורתא לא התירו דחיישינן דלמא נגע: ומניחה בכליו של חבר. נראה דלא נקט כפישא ואנחותא לפי שהן פשוטי כלי עץ ולא חזו לזיתים: אין עודרין עם העכו''ם בשביעית. והא דקאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי כהן וחורש יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה לא כמו שפי' בקונטרס שכיר לנכרי דהא משמע הכא דאסור ולא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר אלא מפר''ת אגיסטון בקרקע שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך תבואה בשנה כדאמר התם לעיל מינה רבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית ושמא סכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך אי נמי קסבר יש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית אי נמי שביעית בזמן הזה דרבנן אע''ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו: אשרתא. בירושלמי איכא למאן דאמר דהיינו חרש בה טבאות ולבתר שמיטה נסיבא לה מינך ולישראל אמרינן יישר ואיכא למ''ד דלעכו''ם אמר יישר ולישראל שלום עליכם משמע דלכ''ע לעכו''ם אסור לומר שלום עליך ודלא כש''ס שלנו הכא דלא אסרינן לעובד כוכבים אלא כפילת שלום ונראה דלפי' הירושלמי דמחזיקים ידי נכרים בשביעית ושואלים בשלומם חדא מילתא היא שאומר לו חרש בה טבאות: שלמא למר. פי' בקונטרס ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו וצ''ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות ועל חנם פי' כן דלא קאמר אלא דאין כופלין לו שלום:

הדרן עלך הניזקין