גיטין סא ע"א

כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי כִּי פְּלִיגִי בְּלֶחִי וְקוּקְרֵי
מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְכוּ' רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גָּזֵל גָּמוּר אָמַר רַב חִסְדָּא גָּזֵל גָּמוּר מִדִּבְרֵיהֶם לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין
עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת מַה שֶּׁתַּחְתָּיו וְכוּ' תָּנָא אִם לִיקֵּט וְנָתַן בַּיָּד הֲרֵי זֶה גָּזֵל גָּמוּר
רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאָזֵיל לְהוּצָל חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה שָׁדֵי אוּפְיֵי וְקָא נָתְרָן תַּמְרֵי אֲזַל קָא מְנַקֵּיט וְאָכֵיל אֲמַר לֵיהּ חֲזִי מָר דְּבִידַאי שְׁדֵיתִינְהוּ אֲמַר לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה אַתָּה קָרֵי עֲלֵיהּ וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם
אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם תָּנוּ רַבָּנַן מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם
מַתְנִי' מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶירְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר אֲבָל לֹא תָּבוֹר וְלֹא תִּטְחַן עִמָּהּ
אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ אֲבָל מִשֶּׁתָּטִיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִּגַּע עִמָּהּ לְפִי שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם
וּמַחְזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם
גְּמָ' מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא אָמַר אַבָּיֵי רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן
רָבָא אָמַר הָכָא בְּעַם הָאָרֶץ דְּרַבִּי מֵאִיר וְטוּמְאָה וְטׇהֳרָה דְּרַבָּנַן דְּתַנְיָא אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ כֹּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָּיו בְּטָהֳרָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא מִשֶּׁתָּטִיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִּגַּע עִמָּהּ מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּטוּמְאָה וְטׇהֳרָה עָסְקִינַן
רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּטוּמְאָה וְטׇהֳרָה וְרֵישָׁא בְּטוּמְאַת חוּלִּין וְסֵיפָא בְּטוּמְאַת חַלָּה
וּרְמִינְהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

ומבארת הגמרא: באוזלי ואוהרי [הן רשתות של חוטין ושל גמי שיש להן תוך], כולי עלמא - בין רבנן ובין רבי יוסי - לא פליגי, ^[1] שהלוקח מהן הוא גזל גמור, שהרי קנו לו לפורש המצודה כליו, מדין "חצר".

כי פליגי - רבנן ורבי יוסי - ולרבנן אינו גזל גמור, בלחי [חכה] וקוקרי [נותנים חוט ארוך בנהר, וחורזים בו מחטים על פני כול, והדגים נתפסים במחטים], שהן מיני מצודות שאין להם תוך, ואין לפורש המצודה במה לקנות.

שנינו במשנה: מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור:

אמר רב חסדא: ^[2]

אף כשאמר רבי יוסי שהוא "גזל גמור" לא נתכוין לומר שהוא גזל גמור מן התורה, אלא אף לשיטתו אינו אלא גזל גמור מדבריהם [מדרבנן].

ולמאי נפקא מינה, אם הוא גזל גמור מדבריהם, או שהוא תקנה דרבנן שלא ליקח מהן מפני דרכי שלום?

להוציאו בדיינין ממי שלקח מהם, שאם אינו אלא תקנה שלא ליקח מהן, אין מוציאין מן הנוטל בדיינין. ^[3] שנינו במשנה: עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום:

תנא בברייתא:

אם ליקט העני זיתים ונתן ביד, ובא אחר ולקח ממנו, הרי זה גזל גמור. ^[4]

רב כהנא הוה קאזיל להוצל [היה בדרכו להוצל מקומו של רבי יאשיה], חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי [ראה אדם שהיה משליך מקלות לעבר הדקל ומשיר על ידי כך תמרים], אזל רב כהנא קא מנקיט ואכיל [נטל מהתמרים ואכל] כיון שלא זכה בהם. ^[5]

אמר ליה אותו אדם לאביי: חזי מר דבידאי שדיתינהו [דע לך שבידי השרתים], כלומר: והרי שנינו: "ליקט ונתן ביד, הרי זה גזל גמור".

אמר ליה אביי לאותו אדם: ניכר בך כי מאתריה דרבי יאשיה אתה [מהוצל עירו של רבי יאשיה אתה], ולפיכך אתה בקי בדינין, שהוא דורש ומלמד הלכות לרבים.

קרי עליה אביי על רבי יאשיה: "וצדיק יסוד עולם". ^[6]

שנינו במשנה: אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה מפני דרכי שלום:

תנו רבנן:

מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל, כלומר: כשמפרנסין את עניי ישראל מפרנסין עמהם גם את ענייהם.

ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל.

וקוברין מתי גויים עם גויי ישראל. ^[7]

והכל מפני דרכי שלום.

מתניתין:

א. פירות שביעית חייבים בביעור מן הבית, לאחר שכבר כלה מינם מן השדה; וכל זמן שלא ביערם והפקירם, הרי הם אסורים באכילה; ובכל זאת:

משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחים ותנור!

ואף שהשואלת חשודה לעבור על איסור זה, וכשהיא משאילה לה את הכלים האמורים, יש לחוש שתשתמש בהם לצורך פירות שביעית לאחר זמן הביעור כדי לתקנם לאכילה, ונמצאת מסייעת בידה לעבור עבירה -

מכל מקום התירו חכמים להשאיל לה כלים אלו, לפי שאינה מסייעת לה בזמן העבירה עצמה.

אבל לא תבור [תברור] עמה את החיטים, ולא תטחן אותן עמה, ^[8] שמא הם מתבואת שביעית שכבר עבר זמן ביעורה, ^[9] ובכך היא מסייעת בידיים לדבר עבירה ^[10] בשעת העבירה עצמה. ^[11]

ב. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה! ואף שחשודה היא להשתמש בהן באיסור, ובגמרא יבואר לאיזה איסור יש לחוש כאן. ולא זו בלבד, אלא אף בוררת עמה את החיטים, וטוחנת אותן עמה, ומרקדת עמה את הקמח! ^[12] ובגמרא יבואר, מאי שנא מחשודה על השביעית שאסרנו בה לסייע לה בשעת המלאכה עצמה.

ואולם היות ואסור לגרום טומאה לתרומה ולחלה, ומשום דכתיב: "את משמרת תרומותי"; לכן:

אבל משתטיל אשת עם הארץ את המים לקמח, שוב לא תגע את החבר עמה לסייעה בלישת העיסה ואפייתה! ומשום שבהטלת המים נתחייבה העיסה בחלה, ^[13] ומאחר שכליה של אשת עם הארץ הם בחזקת טמאים, הרי הם מטמאים את החלה המעורבת בעיסה זו -

לפי שאין מחזיקין את ידי עוברי עבירה!

וכולן - השאלת כלים לחשודה על השביעית, וסיוע שלא בשעת העבירה - ששנינו בהם שהתירום חכמים, לא אמרו כן והתירום, אלא מפני דרכי שלום!

שהרי מן הדין היה מקום לאסור זאת, משום שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אלא שמפני דרכי שלום התירו סיוע זה, כיון שאינו בשעת העבירה עצמה.

ג. ומחזיקין ידי נכרים בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע בשביעית! אף שמצווה הישראל בהשבתת הקרקע בשביעית; ומבואר בגמרא, שמחזיקים את ידיהם באמירה בפה בלבד.

אבל לא מחזיקין ידי ישראל, בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע בשביעית!

וכן שואלין בשלומן של הנכרים, בימי חגם! ולא חיישינן שילך הנכרי ויודה לעבודה זרה על כך; ואף זאת לא התירו, אלא מפני דרכי שלום!

גמרא:

שנינו ברישא דמתניתין: משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית וכו', אבל לא תבור ולא תטחן עמה! ואילו בסיפא, לגבי אשת עם הארץ, שנינו: בוררת וטוחנת ומרקדת עמה!

והוינן בה: מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא!? ^[14]

והרי כשם שאסרנו את הסיוע במלאכה גופה במקום שיש חשש איסור שביעית, כמו כן יש לאסור סיוע בסיפא משום איסור טבל, שהרי עמי הארץ חשודים על המעשרות.

אמר תירץ אביי:

רוב עמי הארץ מעשרין הן את פירותיהם, ופירותיו אינם אסורים אלא מדרבנן, שחששו חכמים למיעוט שאינם מעשרים, וזה הוא איסור "דמאי"; והיות שהסיוע הוא לעוברי עבירה דרבנן בלבד, לכן התירו לסייע להם מפני דרכי שלום.

רבא אמר: סתם עמי הארץ, חשודים מן התורה על המעשרות, לפי שמחציתם מעשרים ומחציתם אינם מעשרים וספק שקול הוא, ואכן אסור לסייעם - ^[15]

והכא במשנתנו במאי עסקינן: בעם הארץ דרבי מאיר [ומפרש לה ואזיל], שהוא אינו חשוד על המעשרות, אלא חשוד רק לאכול פירות חולין בטומאה.

ואיסורי טומאה וטהרה בפירות חולין, הרי אינן אלא מדרבנן! כי מן התורה אין איסור אלא באכילת תרומה וקדשים טמאים.

דתניא:

איזהו עם הארץ? - כל שאינו אוכל את חוליו בטהרה! - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר את פירותיו, קרוי עם הארץ!

ומשנתנו עוסקת באשת עם הארץ, כדוגמת עם הארץ שדיבר בו רבי מאיר, שאין בפירותיו חשש איסור טבל, אלא איסור טומאה בלבד, שאינו איסור דאורייתא. ^[16]

ומקשינן: והא מדקתני בסיפא דמשנתנו: "משתטיל את המים, לא תגע עמה", מכלל, הרי בהכרח, דרישא - שהוא קודם הטלת המים וקודם שהוכשרו לטומאה - לאו בחשש טומאה וטהרה עסקינן! שהרי אין הפירות מקבלים טומאה, עד שהוכשרו לכך על ידי נפילת משקין עליהם, וקשיא לרבא שמעמיד אף את הרישא בחשש טומאה!?

ומשנינן: לא כן הוא, אלא גם ברישא של המשנה העוסקת קודם הטלת המים, וגם בסיפא, הנידון הוא בחשש טומאה וטהרה, וכגון שהוכשרו כבר החיטין לקבלת טומאה.

וטעם החילוק שבין הרישא לסיפא, הוא:

רישא - העוסקת בחיטים וקמח שעדיין לא נתחייבו בחלה, לפי שחיובה אינו חל אלא משעת לישה ^[17] - אינה דנה אלא בחשש טומאת חולין, שאין איסורו מן התורה, כאמור, ולפיכך התירו לסייע לאשת עם הארץ מפני דרכי שלום.

ואילו בסיפא - שכבר הטילה מים בעיסה וחל חיוב חלה - הרי בטומאת חלה אנו עוסקים, וטומאת חלה דאורייתא היא משום "משמרת תרומותי", ולכן אסור לסייע בידה. ^[18]

ורמינהו, מקשה הגמרא מהא דתניא:

הערות

^[1] לשון "לא פליגי" משמע שרבנן מודים לרבי יוסי; ואולם צריך ביאור, לפי מה שכתב רש"י במשנה: דרבי יוסי לא אמר גזל גמור אלא מדבריהם, אם כן אין שייך בזה לשון "לא פליגי", דאם יש להן תוך הוי גזל גמור מדאורייתא.

^[2] מרש"י במשנה מוכח, שדברי רב חסדא נאמרו על כל "גזל גמור" שנזכר בדברי רבי יוסי במשנתנו.

^[3] כתב רש"י: "ומיהו לרבי יוסי גזל מעליא לא הוי, ליפסל לעדות, ולעבור עליו בלאו".

^[4] ביארו התוספות, דקא משמע לן, שבתלשן בידו ומפילן, אף על פי שלא נתעכבו בידו, ולא אחז בהן אלא להפילם, מכל מקום הוי גזל גמור. והרשב"א כתב, דקא משמע לן אפילו אם לא נתכוין לזכות בהם, וראה "משנה למלך" [גזילה יז ח], בענין יד אם היא קונה שלא מדעתו, והביא סוגייתנו, ראה שם; וראה עוד בתוספות בבא בתרא נד א ד"ה אדעתא, וב"מחנה אפרים" קנין משיכה סימן ד.

^[5] תמהו התוספות: והרי סוף סוף יש בהן גזל משום דרכי שלום! ? ולכן פירשו את הענין באופן אחר, ראה בדבריהם.

^[6] ראה חידושי חת"ם סופר.

^[7] כתב רש"י: " לא בקברי ישראל, אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל".

^[8] ומדברי רבינו קרשק"ש משמע, דאף קודם הביעור אסור לסייע, שמא תשמור את הפירות עד לאחר הביעור ואז תאכלם. וה"חזון איש" [סימן י"ב לשביעית ס"ק יא] כתב בפשיטות, דקודם זמן הביעור אין לחוש לכך. דאין זה אלא כמו פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, דמותר לסייע עמה במלאכתם, ולא חיישינן שמא תטמאם לאחר שיוכשרו, וראה עוד שם. והתוספות רי"ד כתב, דחיישינן שמא זרעה את הפירות האלו בשביעית, והרי הם אסורים באכילה. וכבר נסתפק בזה הירושלמי בשביעית [פרק ה הלכה ט], האם החשש הוא לאיסור זריעה, או לאיסור אכילת פירות לאחר זמן ביעורם.

^[9] וצריך לומר, דידוע שאין לה לחשודה כי אם פירות שביעית. אבל אם יש לה גם פירות של היתר, אף בלא טעמא דדרכי שלום מותר להשאיל לה כלים. משום שאפשר לתלות שתשתמש בהם רק לפירות של היתר. וכמו דמצינו בשביעית פרק ה משנה ח: בית שמאי אומרים: לא ימכור לו [לחשוד על השביעית] פרה חורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה; תוספות בשם רבינו תם. ולדעתם, במכירה אין משום דרכי שלום, ובכל זאת התירו למכור, משום שאפשר לתלות שישתמש בהם הקונה לדבר היתר. מיהו בירושלמי איתא, שאף כאן לא התירו אלא להשאילה בסתמא. משום שיש לתלות שתשתמש בהם בהיתר, וכגון נפה לספור בה מעות, וכברה לכבור בה חול. אבל להשאילה בפירוש לשם מלאכת פירות, אסור. אך כבר כתבו התוספות, שאין זו תליה גמורה, כמו תליה בפירות של היתר. ודוקא בתליה רחוקה כזו בעינן לטעמא דדרכי שלום. אבל הרמב"ן לא חילק בזה, וכתב, דאף במקום שיש לתלות בפירות היתר לא התרנו אלא משום דרכי שלום. ודחה את מה שהוכיחו התוספות מהמשנה בשביעית שהותרה מכירה מחמת תליה בהיתר אף בלא טעמא דדרכי שלום, דמכירה שאני, משום שהיא צורך המוכר, והוא נהנה ממנה. אבל בשאילה, שאין המשאיל נהנה כלום, לא סגי במה שאפשר לתלות בשימוש של היתר, לולא הטעם של דרכי שלום. עוד יעויין ברמב"ן בעבודה זרה טו ב, שנחלק על עצם הנחת התוספות דבמכירה לא שייכא טעם דרכי שלום כל עיקר. וכתב דאף במכירה, כיון דלכולי עלמא הוא מוכר, ולחשוד לא ימכור, יש בזה משום איבה.

^[10] ואיסור זה הוא מן התורה, משום "לפני עור לא תתן מכשול". מיהו, זהו בדוקא היכן שלולא הסיוע אין באפשרות חבירו לעבור את העבירה. אבל אם בין כך יעבור את העבירה, אין בזה משום "לפני עור", כן איתא בעבודה זרה ו ב. [מיהו איסור דרבנן איכא אף בכהאי גוונא, משום שחייב להפרישו מאיסור, וכל שכן שאסור לסייעו. תוספות שבת ג]. ויעויין ב"משנה ראשונה" שהקשה על מה שמבואר בראשונים בסוגיין, שכל ההיתר להשאיל כלים במתניתין הוא משום דתלינן שתשתמש בהם לדבר היתר, והלא סוף סוף ספק הוא. ולדעת הרבה ראשונים ספיקא דאורייתא אסור מן התורה. ואף כאן ספק איסור תורה של "לפני עור" הוא; ויעויין שם במה שתירץ. וה"חזון איש" בשביעית סימן יב ס"ק יב כתב, דמה שהקילו חכמים בספק דאורייתא ד"לפני עור", הוא משום שאם נחמיר בספיקו, נמי איכא מכשול, שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם. והרי חייבים אנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכל שכן שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברים על "לא תשנא", ועוד כמה לאוין שאין איסורם קל מאיסור זה שאנו באים להציל אותם ממנו. ולכן שקלו חכמים בפלס, עד כמה יש לקונסם ולמשוך ידינו מהם, והכריעו לאסור בזמן שהוא ודאי עבירה, ולהתיר בספק, וזו הדרך הממוצעת והישרה.

^[11] רש"י. והוסיף רבינו קרשק"ש בזה, דלעולם אף בשביעית ליכא איסור בטחינה עצמה, אלא האכילה בלבד אסורה. ומכל מקום, כיון שהאכילה אסורה, אסור לסייעה בתיקון הדבר לאכילה. אבל בסיפא דמתניתין גבי עיסה, אינה חשודה אלא באיסור טומאת החלה, ולא באיסור אכילה. הלכך לא אסרו לסייע אלא באותה מלאכה שבה נטמאת העיסה, דהיינו משעת הטלת המים בעיסה.

^[12] וכתב הרמב"ן להוכיח מכאן, שסתם עם הארץ אינו חשוד על השביעית, דאם לא כן, אמאי לא נאסור אף בסיפא לסייע, משום החשש דלמא פירות שביעית הן. ודחה רבינו קרשק"ש ראייתו, וכתב דסיפא מיירי בזמן רחוק מן השביעית, שאין לחוש בו דלמא עדיין מפירות שביעית הם. ויעויין בתוספות רבי עקיבא איגר לפרק ג מדמאי משנה ה, שדייק מדברי הרמב"ם בפרק יא מהלכות מעשר הלכה יב, דדוקא בשנת השמיטה עצמה חיישינן דלמא הם מפירות שביעית שעבר זמן ביעורם.

^[13] ומדברי רש"י משמע, שהטלת מים היינו גלגול. אבל תוספות כתבו, שעדיין לא נחשב לגלגול, ומכל מקום כבר משעת הטלת המים אסרו לטמאותה, מחמת החיוב חלה שיחול בגלגול. והוסיף בזה תוספות הרא"ש, דאף שעדיין אינה חייבת בחלה, אם הפריש חלתו חלה; ודמי לפירות קודם גמר מלאכתן, דאף דלא נתחייבו בתרומה, אם תרם מהן תרומתו תרומה; וכן כתב הרמב"ן בקידושין מו ב. [וכשם שאסור לטמאות פירות אף קודם שנגמרה מלאכתם, כדמייתי התוספות בד"ה רישא, מדברי הגמרא בעבודה זרה נו א, משום הפסד הכהן (שאם אחר כך יתרמו מהם תרומה, תהיה התרומה טמאה ותיאסר באכילה) כן אסור לטמאות את העיסה לאחר שיש בה כבר זיקת חלה, אף שעדיין לא נתחייבה]. ורבינו קרשק"ש כתב, שאין איסורו אלא מדרבנן ; ואף דמבואר בסוגיין דבאיסור דרבנן התירו לסייע מפני דרכי שלום, שאני איסור דרבנן זה, משום שיש לו עיקר מן התורה. שאסרוהו משום סרך איסור תורה שיש בטומאת העיסה לאחר שהוטבלה בגלגול. ולא נתבאר כאן בדבריו סיבת איסור זה; והריטב"א בנדה ו ב כתב שגזירה היא, שאם תסייע לה קודם גלגול, תבוא לסייע עמה אף לאחר הגלגול, ואז איסור הטומאה הוא מן התורה.

^[14] ואם תאמר, לדברי רבינו תם [הובאו בהערה 9] דרישא מיירי בידוע שיש לה רק מפירות שביעית, מאי פריך! ? והלא אפשר דבסיפא הקלנו, משום דאין ידוע בודאי שפירות טבל הם, ואפשר שהם מעושרים. ויש לומר, שסברה הגמרא, שהחמירו חכמים בפירות עם הארץ, כאילו הן ודאי טבל, תוספות; [וקצת נראה מזה, שגדר איסור דמאי אינו רק חשש חכמים שחששו לאיסור דאורייתא של טבל, אלא איסור מחודש הוא, ואסור בתורת ודאי, ודלא כמבואר בהערה 15, וצריך תלמוד].

^[15] רש"י. ותוספות כתבו, דאף רבא מודה דרוב עמי הארץ מעשרין, ואין איסור דמאי אלא מדרבנן, ומכל מקום אסור לסייעם משום איסור זה. [ואף דבאיסור דרבנן התירו לסייעם מפני דרכי שלום, מכל מקום עיקר איסור טבל הוא מדאורייתא. ואף דמן התורה סמכינן ארובא, חששו חכמים למיעוט לענין איסור תורה דטבל, ואין זה איסור חכמים מחודש. כן נראה בכונת דברי הרשב"א. וכן כתב המהרש"א בפסחים לה ב ברש"י ד"ה טבול מדרבנן, דטבל אינו בגדר איסור חכמים, אלא חשש חכמים הוא באיסור דאורייתא]. עוד הוסיף הרשב"א, שדוקא הכא החמירו, משום שאין לו בסיועו שום הנאה, ולכן לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק, ולהכנס לחשש מסייע לידי עוברי עבירה.

^[16] שאסור מדרבנן לגרום טומאה לפירות ארץ ישראל, רשב"א. ובעבודה זרה נה ב, איתא: בראשונה היו אומרים: אין בוצרין עם הנכרי בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל! וחזרו לומר: בוצרין עם הנכרי בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל! ולכאורה דברי הרשב"א אינם אלא בשיטת המשנה ראשונה. וכן כתב הפני יהושע בדעת הרמב"ם, דמתניתין אזלא בהכרח אליבא דמשנה ראשונה התם. עוד כתב, דלשיטת רש"י התם, דוקא חולין של עכו"ם מותר לטמאותם. אבל פירות ישראל שטבולים לתרומה, אסור לטמאותם משום "משמרת תרומותי". ולפי זה, מתניתין אתי שפיר אף למשנה אחרונה. [ודבריו צריכים עיון, דאם כן, הרי איסור טומאתם הוא דאורייתא, ואיך התירו לסייע בזה, ומאי שנא מהיכא שכבר הטילה מים בעיסה שאסור לסייעה, משום שכבר הוטבלה העיסה לחלה? והלא אף קודם לכן יש לאסור, משום שהטובלו החיטים לתרומה. ובהכרח דלא חיישינן לכך, משום שכבר הופרשה תרומה מהם, דהרי בעם הארץ שאינו חשוד על התרומה עסקינן. וכן כתב להדיא הרמב"ן שם. ואי משום החלה דאיתא בעיסה, הרי עדיין לא הוטבלה העיסה לחלה]. עוד הביאו התוספות שם בשם רש"י, דדוקא חולין של גוי או של ישראל חבר מותר לטמא. אבל פירות של ישראל החשוד לאכול חולין בטומאה אסור לטמאם, כדי שלא לסייעו בעבירה זו. ולא נתבאר דבריהם מהו האיסור. ואפשר דרש"י לשיטתו בזה, דסבר דאם פסול גויה [שהאוכל אוכלים טמאים נטמא גופו] דאורייתא, אסור מן התורה לאכול אוכל טמא, מפני שמטמא את גופו. [ובחולין ב ב הביאו התוספות שיטה, דאיסור דאורייתא הוא להיטמא, כדכתיב "והתקדשתם והייתם קדושים"]. ואם פסול גויה דרבנן הוא, אסור לאכלם מדרבנן. ולפי זה אתי שפיר מתניתין, דמשום דרכי שלום הותר לסייע באיסור דרבנן זה. ויעויין ב"משנה למלך" פרק טז מטומאת אוכלין שהאריך בענין.

^[17] ולא דמי להא דאיתא בעבודה זרה נו א, דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה, אף דעדיין אין הפירות טבולים לתרומה [שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתן], משום דהתם אם תרם מהם תרומתו תרומה, אף שעדיין אינם אסורים משום טבל. אבל עיסה, קודם שהוטבלה על ידי נתינת המים בעיסה, אם הפריש ממנה חלה לא חלה הפרשתו כלל. תוספות. ורבינו תם תירץ, דהתם מיירי בישראל שעושה בודאי את פירותיו בטומאה, ולכן החמירו לאסור לסייעו אף קודם שהוטבלו הפירות. אבל כאן לא מיירי אלא מחשוד על הטומאה, אבל אין זה ודאי שהוא מטמא את פירותיו. ולא החמירו בו אלא משעת הטלת המים בלבד.

^[18] והביא רבינו קרשק"ש, דיש מי שפירש דסיפא איירי דוקא בפירות שלא הוכשרו. דאם לא כן, אמאי לא תסייע עמה לאחר הטלת המים, והרי בין כך כבר נטמאו החיטים, וחלה טמאה היא; וכן משמע מתוספות ד"ה רישא בסוף הדיבור. עוד כתב, דיש מי שפירש, דאף לאחר שהוכשרו ונטמאו אסור לטמא שוב את החלה בידיים, אף שכבר נטמאה. משום דכתיב "משמרת תרומותי", אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, אסור לטמאה. מיהו הסיק, דאין דין זה שייך אלא בחלה עצמה, אבל לא בעיסה שהוטבלה לחלה קודם הפרשה. ואין איסור לטמאותה אלא משום דכתיב "ונתתם אותה לאהרן הכהן", ודריש בירושלמי, עשה שתתננה לאהרן בכהונתו. כלומר הזהר בטבל, שתוכל לתרום ממנו תרומה, באופן שיוכל הכהן לאוכלה בטהרה. ואיסור זה ודאי אינו שייך אלא בטבל טהור. אבל אם כבר נטמא, בין כך לא יוכל הכהן לאכול את תרומתו. והסיק, דהא דאסרו לסייע בעיסה, הוא משום דחיישינן שאחר כך תפריש אשת עם הארץ חלה, ותטמאנה, ואז תעבור על איסור תורה של "משמרת תרומותי", אף שכבר נטמאה העיסה קודם לכן. מיהו רש"י בנדה ו ב כתב, דאף בעיסה איכא דין "משמרת תרומותי" לאחר שהוטבלה לחלה. וכן היא פשטות דברי הגמרא שם, "חולין הטבולין לחלה כחלה דמי, ואסור לגרום טומאה לחלה". עוד יעויין בריטב"א כתב יד, שכתב, דאף דמיירי בפירות שהוכשרו, מכל מקום אין טומאתם ודאית, שהרי עיסת עם הארץ בספק טומאה היא עומדת. הלכך אכתי יש לחוש שמא עדיין לא נטמאה, ורק עכשיו תבוא לטמאותה. ולכך אסור לסייע עמה משתטיל את המים לעיסה.

כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שכיון שהם כלים שיש להם תוך, והדגים או החיות נכנסו אל תוכם — הריהם שייכים מן הדין לבעל המלכודת, כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה בלחי וקוקרי [בחכה ושאר מצודות] שאין בהן תוך, והדגים רק נתקלים שם. שמאחר שאין בעל המלכודת זוכה בהם מן הדין, יש מקום לאסור על אחר ליטלם רק מפני דרכי שלום.

א עוד שנינו במשנתנו: מציאת חרש שוטה וקטן — גזל מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור. אמר רב חסדא: הכוונה בדברי ר' יוסי היא שהוא גזל גמור מדבריהם, מדברי סופרים, ולא ממש גזל גמור מדין תורה. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], איזה הבדל יש הלכה למעשה אם הוא גזל גמור מדברי סופרים ולא רק גזל מפני דרכי שלום? ומשיבים: להוציאו את מה שגזל בדיינין, שכיון שהוא גזל גמור, אם עשה אדם כך — יכול הדיין לכפותו להוציא מידו.

ב ועוד שנינו במשנתנו: עני המנקף בראש הזית — מה שנפל תחתיו שייך לו, מפני דרכי שלום. ואילו לדעת ר' יוסי הנוטל משם הוא גזל גמור. תנא [שנה החכם]: אם ליקט העני ונתן ביד תחילה לפני שנפלו הפירות ארצה — הרי זה גזל גמור, לפי שזכה העני משעה שהיה הפרי בידו.

מסופר: רב כהנא הוה קאזיל [היה הולך] לעיר הוצל, חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי [ראהו לאדם אחד שהיה משליך מקלות בדקל והתמרים היו נופלים], אזל קא מנקיט ואכיל [הלך רב כהנא ליקט מהם ואכל]. אמר ליה [לו] אותו האיש: חזי מר דבידאי שדיתינהו [ראה אדוני שבידי זרקתי אותם], כלומר, התמרים היו כבר בידי, ושלי הם מן הדין. אמר ליה [לו] רב כהנא: מאתריה [ממקומו] של ר' יאשיה אתה שהיה החכם בעיר הוצל, ומשום כך אתה בקי בהלכה. קרי עליה [קרא עליו] על ר' יאשיה: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאפילו אחרי מותו הניח יסוד לעולם, שיהא מקומו מקום תורה.

ג עוד שנינו במשנה: אין ממחין ביד עניי גוים שלא יטלו בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום. כיוצא בזה תנו רבנן [שנו חכמים]: מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל, וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל, וכל אלה עושים מפני דרכי שלום.

ד משנה משאלת (מותרת להשאיל) אשה לחבירתה החשודה על פירות השנה השביעית (שאוכלתם לאחר זמן הביעור, שאז אסורים הם באכילה), כלים כגון: נפה וכברה וריחים ותנור, ואין אומרים שהיא מסייעת בכך לעבירה. אבל היא עצמה לא תבור (תברור) עימה חיטים ולא תטחן עמה חיטים, שלא תעשה בידיים מעשה של סיוע לעבירה.

אשת חבר, המדקדק בהפרשת תרומות ומעשרות ובדיני טומאה וטהרה, משאלת לאשת עם הארץ החשוד על דברים אלו, נפה וכברה, ואף בוררת חיטים עימה, וטוחנת עימה, ומרקדת (מנפה) עמה, אבל משתטיל אשת עם הארץ את המים בעיסה, ומאותה שעה יכולה העיסה להיטמא, לא תגע עמה, לפי שאין מחזיקין (מסייעים) ידי עוברי עבירה. וכולן, כל הדברים שנאמרו במשנתנו להתיר, לא אמרו אלא מפני דרכי שלום.

ומחזיקין ידי גוים העובדים בשביעית, אבל לא מחזקים את ידי ישראל העושים כן, וכן שואלין בשלומן של גויים מפני דרכי שלום.

ה גמרא ושואלים על ההלכות השנויות במשנה: מאי שנא רישא [במה שונה תחילת המשנה] ששנינו בה לגבי חשודה על שביעית שלא תבור עימה, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה סופה של המשנה] ששנינו בה שמותר לאשת חבר לסייע גם בברירה וטחינה לאשת עם הארץ? אמר אביי: רוב עמי הארץ מעשרין הן, ולכן מעיקר הדין אין מקום לאסור לסייע בידם, שהרי מסתבר שאשת עם הארץ מכינה מאכל מותר. ואף שיש בכל זאת מקום לחשוש שאין המאכל מעושר מפני מיעוט שבעמי הארץ שאין מעשרים, הרי מפני דרכי שלום אין מקפידים על כך.

רבא אמר: הכא [כאן במשנתנו] מדובר בעם הארץ דר' מאיר (לשיטת ר' מאיר), ולענין הלכות טומאה וטהרה דרבנן [מדברי חכמים] ולא לענין הפרשת תרומות ומעשרות. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו (חולין שלו) בטהרה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו. וכיון שמדובר בעם הארץ כזה שאנו מניחים שעישר את פירותיו, אלא שאינו אוכל חוליו בטהרה, בענין זה של אכילת חולין בטהרה שהוא מדברי סופרים, לא אסרו חכמים לסייע לאשת עם הארץ שכזה לבור ולטחון, משום דרכי שלום.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של אותה הלכה שבמשנה]: משתטיל את המים לא תגע עמה, ודבר זה הוא משום שעל ידי המים מוכשרת העיסה לקבל טומאה, מכלל הדבר אתה למד דרישא [שבתחילת אותה הלכה שבמשנה] לאו [לא] בדיני טומאה וטהרה עסקינן [עוסקים אנו], אלא בחשש אחר, של מעשרות!

ומשיבים: רישא וסיפא [תחילתה וסופה] של ההלכה קשורים בחשש לטומאה וטהרה, ואולם רישא [בתחילה] אף שמדובר בתבואה שהוכשרה לקבל טומאה, יש חשש רק בטומאת חולין, וטומאת חולין אינה אסורה מן התורה כלל, אלא החברים הם שנזהרו בכך, וסיפא [ובסופה] מדובר בטומאת חלה שמשעה זו חל חיוב חלה על העיסה, ומפני החלה המעורבת בעיסה יש להיזהר ואסור מן התורה לטמא אותה.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

everyone agrees that since they are receptacles that hold the fish or animal entering them, by right the trapped animals belong to the owner of the trap. When they disagree, it is with regard to a fishhook or other traps [kokrei] that merely catch the fish or animal but are not receptacles that hold it. In such cases, there is reason to say that the owner of the trap does not take possession of the trapped animal, and therefore another person who takes it is guilty only of robbery on account of the ways of peace.

§ The mishna teaches: Taking a lost item found by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is considered robbery on account of the ways of peace. Rabbi Yosei says: It is full-fledged robbery. Rav Ḥisda says: Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law but not by Torah law. The Gemara asks: What difference is there between full-fledged robbery by rabbinic law and robbery on account of the ways of peace? The Gemara answers: If it is full-fledged robbery by rabbinic law, the victim of robbery can recover the property from the robber by appealing to judges, i.e., the court can expropriate it from him by force.

§ The mishna teaches that if a poor person gleans olives at the top of an olive tree and olives fall to the ground under the tree, then taking those olives that are beneath it is considered robbery on account of the ways of peace. According to Rabbi Yosei, it is full-fledged robbery. A Sage taught: If the poor person gathered the olives and placed them in his hand before they fell to the ground, this is full-fledged robbery, because the poor person had already acquired legal ownership of the olives when they were in his hand.

The Gemara relates that Rav Kahana was once walking to the city of Huzal when he saw a certain man who was throwing sticks at a palm tree and dates were falling to the ground. Rav Kahana went, gathered up some of the dates, and ate them. That man said to Rav Kahana: See, Master, that I threw them down with my hand, i.e., the dates were already in my hand, and therefore they are legally mine. Rav Kahana said to him: You are from the place of Rabbi Yoshiya, who was a great Sage in the city of Huzal. For that reason, you are knowledgeable in halakha. Rav Kahana read the verse about Rabbi Yoshiya: “And a righteous man is the foundation of the world” (Proverbs 10:25). Even after his death, Rabbi Yoshiya left a foundation for the world, as his city continued to be a center of Torah study.

§ The mishna teaches: One does not protest against poor gentiles who come to take gleanings, forgotten sheaves, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], although they are meant exclusively for the Jewish poor, on account of the ways of peace. Similarly, the Sages taught in a baraita (Tosefta 5:4): One sustains poor gentiles along with poor Jews, and one visits sick gentiles along with sick Jews, and one buries dead gentiles along with dead Jews. All this is done on account of the ways of peace, to foster peaceful relations between Jews and gentiles.

MISHNA: A woman may lend utensils to her friend who is suspect with regard to eating produce that grew in the Sabbatical Year after the time that such produce must be removed from the house and may no longer be eaten. The utensils that she may lend her include: A winnow, a sieve, a mill, and an oven. Lending her such utensils is not considered aiding in the commission of a transgression. But she may not select the grain from the chaff or grind wheat with her, i.e., she may not actively assist her in the performance of a sin.

The wife of a ḥaver, one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, may lend the wife of an am ha’aretz, one who is not scrupulous in these areas, a winnow and a sieve, and she may even select, grind, and sift with her. But once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, thereby rendering it susceptible to ritual impurity, the wife of the ḥaver may not touch anything with her, because one may not assist those who commit transgressions. And all of the allowances mentioned in the mishna were stated only on account of the ways of peace.

And one may assist gentiles who work the land during the Sabbatical Year, but one may not assist Jews who do this. Similarly, one may extend greetings to gentiles on account of the ways of peace.

GEMARA: The Gemara asks with regard to the halakhot taught in the mishna: What is different in the first clause of the mishna that teaches that a woman may not select and grind grain with a woman who is suspected of eating produce of the Sabbatical Year after it is forbidden, and what is different in the latter clause that teaches that it is permitted for the wife of a ḥaver to assist the wife of an am ha’aretz in her selecting and grinding? Abaye said: Most amei ha’aretz tithe their produce, and therefore there is no reason to render it prohibited to assist the wife of an am ha’aretz in her work, as she is probably preparing a permitted food. Although there may be concern that the food was not tithed due to the minority of amei ha’aretz who do not separate tithes, this concern is ignored on account of the ways of peace.

Rava said: Here the mishna speaks about the am ha’aretz as defined by Rabbi Meir and the issue of ritual impurity and purity by rabbinic law. It does not speak about the matter of separating teruma and tithes. As it is taught in a baraita (Tosefta, Avoda Zara 3:10): Who is an am ha’aretz? Anyone who does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: An am ha’aretz is anyone who does not tithe his produce. Since the mishna is referring to the type of am ha’aretz about whom there is an assumption that he tithes his produce but does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity, and in light of the fact that eating non-sacred produce in a state of ritual purity is stipulated by rabbinic law, on account of the ways of peace, the Sages did not prohibit the wife of a ḥaver from assisting the wife of an am ha’aretz.

The Gemara raises an objection: But from the fact that the latter clause of the mishna teaches: Once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, the wife of the ḥaver may not touch anything with her because the water has rendered the dough susceptible to ritual impurity, it may be inferred that in the first clause in the mishna we are not dealing with concern about the halakhot of impurity and purity. Rather, the concern pertains to tithes.

The Gemara answers: Both in the first clause and in the latter clause the concern relates to impurity and purity. The difference is that in the first clause, even if the grain was already rendered susceptible to impurity, the concern is only about impurity of non-sacred produce. Rendering non-sacred produce impure is not prohibited by Torah law; it is a matter about which ḥaverim were meticulous. But in the latter clause, the concern is the impurity of ḥalla, the portion that must be separated from the dough and given to a priest. It is at the time that water is added to the flour that the obligation to separate ḥalla from the dough takes effect. Due to the ḥalla that will be separated from the dough, it is prohibited by Torah law for one to render the dough impure.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta, Demai 4:29):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דמלקט רב כהנא ואכיל תמרי דמנתר ההוא גברא, ולא היה חושש מפני דרכי שלום משמע סבור היה שהוא כותי ואין בו משום דרכי שלום שלא גזרו אלא בגזלו ממש או שהיה סבור שאינו רואה ואלו רואה אותו היה אומר דלישקול דמי כמעשה דרב אשי דבפ' הגוזל ואותו האיש סבר שמא אינו חושש לדרכי שלום וא"ל גזל גמור הוא ושבחיה לרב יאשי' דאחכמינהו לכל בני אתריה.

[מתוה"א:] מבקרין חולי ארמים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום. וקוברין מתי ארמים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. ופרש"י ז"ל לא שיקברו בקבורת ישראל. אלא שקוברין קותן כשקוברין מתי ישראל אם מצאם הרוגים עם ישראל מפני דרכי שלום ובודאי ק"ו הדבר שאפילו רשעים וחייבי מיתות ב"ד. אין קוברין בקבורת שאר ישראל. כ"ש ארמים ועובדי ע"א שלא יתיחדו עם ישראל בקבורה.
ומדאמרינן מבקרין חולי ארמים עם חולי ישראל וביקור חולים יש בו רפואה גדולה לחולה. כדאמרינן לעיל. ש"מ מרפאין חולי ארמים עם ישראל מפני דרכי שלום. ואע"ג דהתם (ע"ז דכ"ו ע"א) אמרינן הארמים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין ואתמר התם סבר רב יוסף למימר אסוקי בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכול למימר קאי ברי אאיגרא. אי נמי זימנא נקיטא לי' בי דואר. התם כדמצי נקיט לה עילה. אבל בעלמא ודאי שרי. ואביי למתלי בעילה כל דהוא אמר אבל היכא דאיכא ודאי איבה מותר. דהא תנן (שם ע"א) יהודית מילדת את הארמאית בשכר אבל לא בחנם. ואין לך הצלת נפשות יותר מן המילדת לולד וליולדת עצמה ואפילו הכי מותר.
ובחנם אסור דליכא איבה. דלא מחייבא להו למטרח בחנם. הא בשכר דאיכא איבה כיון דמילדת היה מותר ואע"פ שמילדת בן לע"א ברפואות נמי כך דינו של רופא. בחנם אסור ובשכר מותר. וכן כתב ר"ש שם. בפרק אין מעמידין דאסור לרפאות ארמי בחנם. והלכך כיון דהתירא משום איבה היא בין בשכר בין בחנם נקיט עילה כל היכא דמצי. וכד ליכא עילה כגון רופא שהוא מרפא חולי ישראל וארמי המכירו דאיכא איבה גדולה. מרפא ודאי חולי ארמים עם חולי ישראל בין בחנם בין בשכר מפני דרכי שלום. תדע דקתני סיפא. מפרנסין עניי ארמים עם עניי ישראל. ופרנסה להחיותו היא. אלמא מחיין אותן ומצילין אותן מפני דרכי שלום. ובפרק מי שאחזו (גיטין ד"ע ע"א) איתמר רב שימי בר אשי עבד לי' לההוא ארמי לדבר אחר ואיתסי. בתוספתא התם תניא עיר שיש בה ישראל וארמים. המפרנסין גובים מישראל ומארמים מפני דרכי שלום. וקוברין מתי ארמים מפני דרכי שלום.

מתניתין: משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו'. מפורש בירושלמי בפ' זה (ה"י) ובפ"ד במס' שביעית, ר' זעירא בעי קומי ר' מונא מתני' בסתם הא במפרש לא א"ל וסתמו לאו כפירושו הוא אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול רחיים לטחון בה סמנים תנור לטמון בהם אונין של פשתן ולפי זה ל"ק הא דתני' בפ"ק דע"א לא ימכור לו פרה חורשת וב"ה מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך אלמא אי ליכא למיתלי אסור.
וא"ת א"כ למה שנינו וכולן לא אמרו אלא משום דרכי שלום והא אף במכירה מותר בכל מקום שיש לתלות א"ל משום שאלמלא מפני דרכי שלום לא היה לו להכניס עצמו לבית הספק ולהשאיל לו שאינו נהנה בכך כלום אבל במכירה לצורך עצמו התירו והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת ע"ה נפה וכברה ולא קתני רחיים ותנור משום דרישא קמ"ל משום דאיכא למיתלי בסמנין ואונין אבל סיפא לא איצטריך.

גמרא רבא אמר בעם הארץ דר' מאיר. פירש"י ז"ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואסורה דאיסורא דאורייתא הוא ולא היא דכ"ע מודו דרוב ע"ה מעשרין הן והכא מתרץ רבא גופיה בפ' אע"פ בדמאי הקלו ואינו משום דרו' ע"ה מעשרין הן אלא בטעמא פליגי דרבא סבר אף ע"ג דרוב ע"ה מעשרין הן בשל תורה חוששין למיעוט מאחר שגזרו עליהן ואיו ליה הנאה בסיוען אלא הכא בעם הארץ דר"מ.

אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור. ולא נטל ונתן ביד במתכוון לתת בהן קאמר דאם כן מאי למימרא, אלא במלקטו ביד כדרבה קאמר ואף על פי כן זכה ויש בה משום גזל גמור והכי איתא בגמרא בבן מערבא הדה דתימר בהן ברבים אבל בליקט ביד זכתה לו ידו.

רב כהנא הוה אזיל להוצל חזייה לההוא גברא דהוה שדי גופי וקא נתרן ונתפלו תמרי אזל קא מנקיט. ואף על ב דאית בהו משום דרכי שלם איכא למימר דסבור הוא שהוא נכרי וכיון דלית בהו גזל גמור אפילו בישראל בנכרי נמי לית ביה משום חלול השם. ומפני דרכי שלום בנכרי נמי ליכא בכי האי גונא,וזה שהשיבו חיי דמר בידי שדיתינהו, היה סבור דרב כהנא לא חש משום דרכי שלום ואמר לו דדזכיה גמורה יש לו בהן.

הא דתניא וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל. פירש רש"י ז"ל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל, נראה מתוך פירושו דדוקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק בשאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם צאן בפני עצמן לא דנקיט ליה עילא לא מזדהמנא וכהני דאמרינן בעבודה זרה, ולא מיחוור דהאי עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר וכן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכן כולם וכן מפורסם בירושלמי כאן דגרסינן התם תני עיר שיש בה נכרים מישראל מעמידין גבאי נכרים וגבאי ישראל וגובין משל נכרים ומושל ישראל ומפרנסין עניי נכרים ועניי ישראל ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל וקוברין מתי נכרים ומתי ישראל ומנחמין אבלי נכרים ואבלי ישראל ומכניסין דלי נכרים ודלי ישראל מפני דרכי שלום, ומפרש עוד בתוספתא שאין מזכיר בכולן ישראל כלל אלא מספידין מתי נכרים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי נכרים מפני דרכי שלום.

מתני': משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו'. קשיא לן דהא תניא פרקא קמא דעבודה זרה [טוו, א] לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך דאלמא אי ליכא למיתלי אסור. ויש לומר דהכא נמי איכא למיתלי. והכי גרסינן בירושלמי: רבי זעירא בעיקומי רבי מונא מתניתא כסתם הא במפרש לא אמר ליה וסתמו לאו כפירושו הוא. אני אומר נפה למפזר בה מעות כברה למכבה בה חול ריחים לטחון בה סמנין תנור לטמא בו אונין של פשתן. ואם תאמר אם כן אמאי קתני הכא וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום והא אמרינן התם דאף במכירה דליכא מפני דרכי שלום כי איכא למיתלי מותר, יש לומר דהכא כיון דלית הנאה מיניה לא משום דרכי שלום אף על גב דהוה ליה למיתלי לא הוה ליה לעיולי נפשיה בספיקא ותרתי בעינן, אבל התם במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לו לצורך עצמו והיינו דלא קתני בסיפא אלא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ולא קתני ריחים ותנור משום דרישא לא איצטריך אלא לאשמועינן דבריחים ותנור איכא למיתלי בטחינת סמנין ובטמינת אונין של פשתן אבל בסיפא לא איצטריך.

אבל לא תבור ולא תטחון עמה. דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ודוקא בחשודה ממש אבל סתם עמי הארץ אינן חשודין על השביעית דחמירא להם טפי, והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וטוחנת ובוררת עמה, ואפילו לאביי דמוקי לה בעם הארץ דרבנן, והיינו נמי דתניא הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה וכן נמי בפודקית ואילו לשביעית לא חיישינן, וגרסינ ן הכא בירושלמי: רבי פנחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין אונין אוכלין מהנפק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסידקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי אסור ואין תימר במקום שזורעין אונן אוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי מותר, אלמא בחשוד ממש קאמרינן ואפילו בחשודה ממש לא אמרינן אלא בשנים הקרובות לשביעית אבל לאחר שתים ושלש לאחר השביעית לא חיישינן, וכבר כתבתיה בארוכה ובראיות בפירקא קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

גמרא: רבא אמר הכא בעם הארץ דרבי מאיר. פירש רש"י ז"ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואיסורא דאורייתא היא, ולא מיחוור, דהא בין לרבא בין לאביי רוב עמי הארץ מעשרין הן וכדמתרץ רבא גופיה בפרק אף על פי בדמאי הקילו. והיינו משום דרובן מעשרין הן, ואביי ורבא בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות כד א) הכין סבירא להו, וכן בפרק קמא דשבת אמר רבא בהדיא רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא דהכא היינו טעמא דרבא דכיון דלית ליה הנאה בסיועו לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק ואף על פי שלא נחשדו בכך אלא מיעוטן, דבשל תורה בדלית ליה הנאה אפילו למיעוט חששו, אלא הכא בעמי הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, ואביי סבר לעולם לא חישינן למיעוט ואפילו בשל תורה.

רישא וסיפא בטומאה וטהרה. כלומר דכולה מתניתין בשהוכשרו והיינו דלא תטחון עמה אלא מפני דרכי שלום דהא איכא נידנוד עבירה דמסייע ידי עוברי עבירה שגורמין טומאה לפירות שבארץ ישראל, ומיהו כיון דליכא אלא טומאה וטהרה דרבנן משום דרכי שלום התירו, אבל משתטיל מים דאיכא טומאת חלה דהיא דאורייתא לא תגע דלא התירו ולא הקילו בשל תורה. ומשתטיל מים משתגלגל קאמר דעד שתגלגל לא הוטבלו לחלה, אי נמי משתטיל בה את המים ממש קאמר דמכי נתנה בה מים יכולה להגביה חלתה וכדתנן במסכת חלה [עה, א] אוכלין עראי מן העיסה על שתגלגל בחטים, גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה, וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמש רבעים קמח ועוד. וקשיא לי דממה נפשך שרי לסיועה בעיסה, דאי בטמאה גמורה שודאי טומאתה מטמאה חולין מחזקת לה כזבה ונדה וטמאה בטומאת שרץ ונבלה, אם כן כבר נטמאה העיסה קודם שתגלגל וקודם שתטיל לה מים, ומותר לעשות בטומאה מעתה כדתנן במסכת חלה [שם ב] נולד לה ספק כלומר שנולד לאשה ספק טומאה קודם שתגלגל תעשה בטומאה, ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה [ו, ב] מאי טעמא חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כלומר דטומאת חולין שבארץ ישראל דרבנן נינהו, וכיון שנולד להם ספק טומאה ואי אפשר לאכלן עוד בטהרה מותר לטמאם טומאה ודאית, ואי לאו בטומאה גמורה מחזקת לה אלא כטבולת יום אם כן אפילו לכתחלה תגלגל את העיסה וקוצה לה חלה ובלבד שלא תקרא לה שם עד שתניחה ותקרא לה שם אחר כך דתנן אשה והיא טבולת יום לשה את העיסה והיא קוצה ממנה חלה ומניחה בכפישה או באנוחתה ומקפת וקוראה שם מפני שהוא שלישי ושלישי טהורה בחולין, ובעינן למידק מינה בפרק קמא דנדה [ז, א] דפירות הטבולים לחלה לאו כחלה דמו דאי כחלה דמו הא טמיתינוה משעה שגלגלה, ותירץ אביי כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום דכיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום כיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והילכך הכא ממה נפשך תסייע בהדה אף בעיסה. ויש לומר דהכא ודאי לאו בטומאה גמורה מחזקינן לה דאינהו גופייהו בטומאה ודאית מיזהר זהירי ולא מטמו לה וכדתנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה כלומר שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה דאז היא מיזהר זהירה ולא נגעה אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ואי נמי לא זהירי בדידהו אלא בפירי דאחרינא קאמר הכא מספק לא מחזקינן בטמאה גמורה אלא בטבולת יום להחמיר ולאסור לסייעה, ואף על גב דעמי הארץ בעלמא עשאום כזבים התם להחמיר עליהם וכאן כיון שאתה עושה אותה כטבולת יום בלחוד הוי חומרא דלא תסייע בהדה אף אתה מחמיר עליה שלא להחזיקה אלא בטבולת יום, וכי קאמרינן סיפא בטומאת חלה לאו למימרא דהשתא איכא איסורא דאורייתא דהא פירות הטבולין לחלה לאו כחלה דמו בטומאה שאין ודאה מטמא חולין אלא משום דמשעה שתטיל מים הן המלאכות המקרבות לחלה ועל ידי כך תבוא היא ליגע בחלה ולטמאה וקא עבדה איסורא דאורייתא אסרינן לה לסייעה משום דמסייע ידי הבאים לעבור עבירה דאורייתא ואף משתטיל מים דוקא קאמר ולא משגלגלה דהיא קובעת לחלה אלא אף משתטיל לה מים מן הטעם שאמרנו, אבל בוררת וטוחנן דהן מלאכות רחוקות מאד מן החלה כולי האי לא אסרינן משום דרכי שלום. כן נראה לי.
ומסתברא דלאביי במוכשרים אסור לסייען כלל כדקתני משתטיל מים לא תגע דאסור לסייע אף ידי עוברי עבירה דרבנן. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן נחתום שהוא עושה לחמו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין עמו והכא הוא אמר הכין אמר רבי לא כאן בחולין וכאן בתרומה והא תנינן נחתום אית לך למימר נחתום בתרומה חברייא אמרין כאן בלותתת כאן בשאינה לותתת מתניתא מסייע לחברייא אבל משתטיל לה מים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ורבא מוקי לה לההיא בחשוד ממש לטמא וכיון שכן אף בבורר וטוחן יש למיגזר אבל הכא בסתם עמי הארץ דרבי מאיר דאינו חשוד לגמרי וכן משמע דהתם קתני נחתום העושה לחמו בטומאה דמשמע דידוע הוא ומוחזק בכך והכא לא אמר רבי מאיר אלא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כלומר שאינו מוחזק בכך אבל אינו אומר דמוחזק שאוכל שלא בטהרה וכן מצאתי תירוץ זה בתוספות בשם רבינו תם ז"ל.

מי שאינו אוכל חולין בטהרה הואיל ואינו חשוד על המעשרות אינו בכלל עם הארץ אבל החשוד על המעשרות הרי הוא בכלל עם הארץ ועליו אמרו במשנתנו שמפני דרכי שלום הותר על סמך מה שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הן ואע"פ שאביי אמרה ורבא חלק עמו לא מחלוקת עצמם הוא לפסוק בו כרבא אלא מחלוקת של אחרים ולא עוד אלא שאף רבא סובר טעם זה במקומות אחרים והוא שבפרק במה מדליקין אמרה רבא כן ואביי חלק לומר בה טעם אחר הפך מה שבכאן ובפרק האשה שנתאלמנה אמרוה שניהם ר"ל אביי ורבא ואם כן אין מחלוקתם ברוב עמי הארץ מעשרין ששניהם מודים בה אלא שחולקים בסברא אם יש בה טעם אחר עדיף הימנו אם לאו וזהו שפעמים מתהפכים בו ופעמים מסכימים בו שניהם לפי הענינים שהוזכרו בו ובזו מיהא היה דעת רבא לומר שאע"פ שרוב עמי הארץ מעשרין הם בשל תורה יש לחוש וכל שכן במקום שאין הנאה לזה בסיועה:

מציאת חרש שוטה וקטן וכו'. פי' מדאורייתא אע"פ שהגביהו המציאה אין בהן דעת לקנות וכל הקודם וטורף מידם זכה אבל מפני דרכי שלום דלא ליתו לאינצויי עם קרוביהם אמרו חכמים שיהא גזל בידו. ר' יוסי אומר גזל גמור אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם פי' מדאורייתא לא הוי גזל אלא מדבריהם למאי נפקא מינה להוציאו בדיינין [פי'] כיון דמדבריהם הוא מאי נפקא מינה לקרותו גזל גמור ואהדר להוציאו בדיינין דת"ק דקרי ליה גזל זהו לכתחלה שאסור ליקח מהן אבל אם עבר ולקח ותובעו בדין אין כח בדיינים להוציאו מידו ור' יוסי דקרי ליה גזל גמור מוציאין בדיינין מידו ואין הלכה כר' יוסי אלא כת"ק דאע"ג דאמרי' ר' יוסי נמוקו עמו הני מילי כשחולק עם יחיד אבל עם רבים לא:

עני המנקף וכו'. פי' עומד בראש הזית וחובט הזית וחובט הזיתים של פאה שהניח שם בעל הבית והזיתים נופלים לארץ מן התורה אין בהן גזל לפי שעדיין לא באו בידו אלא מפני דרכי שלום:

תאנא אם לקט ונתן בידו הרי זה גזל פי' אם לקט הזיתים בידו והשליכם לארץ זהו גזל גמור שכבר קנאם בידו. אין ממחין ביד עניי גוים וכו'. ת"ר מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרים חולי עובדי כוכבים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום וקוברין מתי עובדי כוכבים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. פי' מתעסקין בקבורתם לא שיקברום ביחד:

מתני' משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה אבל משתטיל את המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום:

ומחזקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. פי' אשה החשודה על השביעית לזרוע ולאכול מה שזרעו בשביעית ולשמור את הפירות והפירות שנזרעו או שנטעו בשביעית הם אסורים באכילה. אבל לא תבור ולא תטחן עמה שאסור לסייע עוברי עבירה בידים. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ פי' סתם עם הארץ חשוד על המעשרות אבל לא על השביעית ומ"ה תנא ברישא החשודה על השביעית דמסתמא אין עם הארץ חשוד על השביעית עד שיוחזק לכך ולא אמרי' מגו דחשוד על המעשרות חשוד נמי על השביעית כדתנן בבכורות בפ' עד כמה החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. מ"ש רישא ומ"ש סיפא פי' הרי גם איסור טבל הוא מדאורייתא כמו איסור השביעית. אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן ומפני זה לא החמירו חכמים במעשרות כאשר החמירו בחשוד על השביעית שהוחזק להיות חשוד בה. אבל עם הארץ לא הוחזק חשוד על המעשרות אלא מסתמא חשדינן להו וכיון דרובם מעשרין הקלו בהן חכמים אבל משתטיל מים בעיסה לא תגע עמה מפני שכבר הוטבלה העיסה לחלה ואסור לגרום טומאה לחלה לפי שאין מסייעין ידי עוברי עבירה:

סליק פירקא האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר לפיכך אם אמר לו אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר רשבג"א אף האומרת טול לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר. פי' בעל שאמר התקבל גט זה לאשתי כך הוא כאילו אומר הולך שאין הבעל ממנה שליח לקבלה כ"א להולכה הילכך בין אם אמר הולך בין אם אמר התקבל ורצה להחזיר ולבטל השליחות יכול לבטל אבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי ומסרו הבעל לידו בתורת קבלה אינו יכול להחזירו שיד השליח כיד האשה דמיא אך אם יאמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה [אם רצה להחזיר יחזיר] רשבג"א אף האומרת לשליח טול לי גיטי כאומרת התקבל דמי ואם רצה להחזיר לא יחזיר. פשיטא לי איש הוי שליח להולכה שכן בעל מוליך גט לאשתו אשה הויא שליח לקבלה שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה איש לקבלה ואשה להולכה מאי ופשטי' דאיש נמי הוי שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה ואשה נמי הוי שליח להולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה ממדינת הים דתנן אשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. איתמר הבא לי גיטי והלך השליח ואמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר לו הולך כמו שאמרת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת משום דעקריה שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא (ולא) להולכה לא הוינא אבל אם אמרה לו התקבל לי גיטי והוא אמר לבעל אשתך אמרה לי הבא לי גיטי והוא אומר לו הולך כמו שאמרת והגיע גט לידה מגורשת:

בד"ה משאלת כו' וההיא דירושלמי לא הוי תלויה גמורה כו' דאוקמיה אחזקה עכ"ל עיין בכל זה בדברי הר"ש במסכת שביעית וק"ל:

בד"ה ריחיים כו' וה"ה ריחיים ותנור דיגיד עליו ריעו כו' עכ"ל דכי האי גוונא אמר בפרק לא יחפור אמתני' דמרחיקין את הגפת כו' ע"ש:

בא"ד דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה כו' אבל בחשודה אשביעית כו' עכ"ל וכי האי גוונא ודאי דחשודה אמעשר אינה חשודה אטומאה מ"מ אפילו לאביי סיפא איירי בחשודה אטומאה מדקתני בה משתטיל מים לא תגע בה ומיהו אין זה מוכרח בסיפא דחשודה לאכול בטומאת הגוף ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' אביי מיקל כו' מבטומאה וטהרה דרבנן כדמוכח בסמוך כו' עכ"ל והיינו מדהוה ניחא ליה מתני' לאביי דהך משתטיל מים דלא איירי בחלה אלא בטומאה דרבנן וקודם שתטיל מים מסייע לה משום דעדיין לא הוכשר וק"ל:

בד"ה איזהו ע"ה כו' דהתם אתי לפרושי איזהו ע"ה שאין מזמנין כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם דהא התם מפרש לה רבא איזהו ע"ה דאין מזמנין עליו ע"ה דרבנן דפליגי עליה דר"מ דהיינו שאינו מעשר פירותיו ודו"ק:

ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. פרש"י כל הימים ואע"פ שמטיל על העובד כוכבים ש"ש כו'. עכ"ל לכאורה ה"מ לפרושו כהני דרכי שלום דלעיל כמשמעו שלא ינטור עליו שנאה אלא דמשמע ליה דכל הני דנקט בהך מתני' דאי לאו מפני דרכי שלום איסור נמי איכא ולכך פירש משום דמטיל על העובד כוכבים ש"ש כו' ומיהו למאי דמוקי מתני' ביום אידם ה"ל איסורא אחרינא משום דהוא אזיל ומודה לעבודת כוכבים ודו"ק:

ע"א גמ' אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם וכו'. בפירוש רש"י במתני' משמע דרב חסדא אכולה מתני' קאי:

תוס' ד"ה שדי אופיי וכו' ורב כהנא היה סבור דאינו חושש מן הפירות. ר"ל היה סבור שאינו צריך אלא לחריות הדקל ולא לפירות ואינו חושש אם יקחו הפירות ומה שהשיב לו חזי מר דאנא בידאי שדתינהו ולא חשיב בקצור אינו חושש גם לפירות מפני שההוא גברא היה סבור שרב כהנא לא הוה חייש לדרכי שלום ולא משום שהיה סבור שאינו חושש אלא לחריות הדקל ולכך השיב לו חזי מר דאנא בידאי שדתינהו וק"ל:

רש"י בד"ה ומחזיקין כו' השתא משמע כו. כצ"ל:

גמ' מציאת חרש שוטה וקטן כו'. נ"ל טעות סופר רק מציין ר"י דרישא וכ"ה באשר"י ורי"ף ועיין:

גמ' מ"ש רישא כו'. הו"מ למיפרך מסיפא מניה וביה משתטיל למים לא תגע משום מסייע ידי עוברי עבירה כו' וא"כ למה טוחנת כו' אלא כל מה שיכול לדקדק מרישא פריך וכן מצינו בכ"מ:

גמ' אמר אביי כו'. אין להקשות למה נקיט רישא שביעית ולא מעשרות ובחשודה ואפשר לומר משום דאיירי בידוע שאין לה רק פירות שביעית ואפ"ה משאלת משום דרכי שלום וכמ"ש התוס' ולזה נקיט שביעית לרבותא דמשאלת ודו"ק:

בתוס' בד"ה שדי אופיא כו' וקשה כו'. ברשב"א מיישב דאולי היה סבור שהוא עובד כוכבים ולית ביה משום דרכי שלום:
בסה"ד ואמר ליה אנא בידאי כו'. דלפרש"י היה ניחא דהיה רואה שאין זה חושש לדרכי שלום הוצרך לומר בידאי שדיתינהו דיש בו גזל גמור אבל לר"ח מנא ידע אותו גברא שאין רב כהנא חושש למפני דרכי שלום דלמא סבור שאין זה חושש מן הפירות לזה פירוש שרצה להפליג שאפילו גזל נמי איכא. וא"ל לפרש"י נמי דלמא רב כהנא חושש לדרכי שלום ואין מכירו [והיה סבור שהוא עובד כוכבים] דע"כ אין זו ה"א דא"כ דלמא האמת כן ומאי מקשו רב כהנא היכי כו' ומי לא הוי חייש לדרכי שלום [אע"כ דלא נחתו לסברא זו]:

בתוס' בד"ה משאלת כו'. דקתני מפני דרכי שלום אפשר דצ"ל דתקנו מפני דרכי שלום:

בא"ד נפה לספור בה מעות כו'. והא דנקט אבל לא תבור ותטחון עמה אע"ג דאז רואה בהדיא שעוסקת בתבואה של איסור ודומיא דהכי אפילו משאלת אסור יש לומר דמ"מ יש לתלות לעולם במעות וכה"ג אפילו אומרת בפירוש ששואלת לתבואה ודו"ק. ועיין בר"ש בשביעית שהאריך כמדומה:

בתוס' בד"ה רחיים כו' משום דתנור סתמא של חרס ואין דרך כו'. דסיפא איירי בחשודה על הטומאה כדקתני אבל משתטיל המים כו' [דא"ל דלא חשודה רק על טומאת פירות וכקושיות מהרש"א] דבסיפא איירי מאשתע"ה דטמאים כדבסמוך לקמן [גיטין דף ס"ב וליחוש דלמא נגע וכפרש"י בד"ה בכפישא וטומאה אין מקבלין ובד"ה בכלי גללים שאינן מקבלין טומאה דאי נגע בכלי לא מקבלין טומאה] אבל שביעית דרישא לא איירי בע"ה:

בתוס' בד"ה רבא אמר כו' וכדמוכח בסמוך כו'. דלאביי מיירי רישא בדלא הוכשר וכשתטיל מים דהיינו הוכשר אסור לסייע אפילו משעת טחינה ומשום טומאה דרבנן [וכס"ד דמקשה ורבא הוא דחדית בתירוצו לחלק בין טומאת חלה דאורייתא] ואילו משום חששא דמעשר קודם הכשר שרי לסייע כדקתני רישא:

בתוס' בד"ה איזהו כו' וא"ת בפרק היה נוטל כו'. בל"ז י"ל איזהו ע"ה דהיה נוטל קאי להשיאו בנות חבירים כו' ואיזהו ע"ה דפליגי ר"מ ורבנן הכא בשמעתין קאי אמתני' דהכא [והוי אביי ורבא פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים] אך השתא קשה וק"ל:
בסוף הדבור איזהו ע"ה שאין מזמנין עליו כו'. [רבא] קאמר שם דע"ה דתניא אין מזמנין עליו איירי בע"ה דרבנן דר"מ ולכן כותי קתני במתניתין דמזמנין עליו דעשורי מעשרי כיון דכתוב באורייתא כדאיתא שם אבל רבנן דר"מ גופייהו ס"ל לענין זימון כל שאינו מניח תפלין ודו"ק:

בתוס' בד"ה רישא כו' וי"ל דהכא כו'. ומשום לתיתה דתרומה אין כאן שכבר הופרש משא"כ התם דאיירי בענבים דאכתי לא מטא זמנא עד שירד לבור:

בא"ד אע"ג דלא מחייבינן בחלה עד שתתגלגל כו'. מ"מ משנותנת את המים רשאי להפריש חלה כדאיתא במתני' ובהרשב"א מיהו ממ"ש דהכא אי מפריש חלה קודם גלגול אין שם חלה עליו כלל לא משמע כן ומתני' משנותנת המים מגבהת חלתה אין הכרח ע"ש בר"ש וק"ל:

בא"ד ובירושלמי פריך הא דלא בוררין אבוררת דמתני' דהכא ומשני כאן בלותת דהוכשרו בלתיתה:

בא"ד טפי מלענין דמאי. דלדידיה איירי מתני' בלא הוכשרו אבל משתטיל מים דהוכשרו אסור לסייע אבל לרבא כו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת בפ"ק דנדה כו'. אין לומר דבל"ז הך דהכא בודאי טומאה ולהכי אמרינן משתטיל מים דהתם נמי תעשה בטומאה היינו בודאי טומאה וק"ל לכן אין לקושרו ועיין בתוס' נדה דף ו' ובתוס' ר' ישמעאל באורך ולא עיינתי כעת:
בסוף הדבור בטהורה אסור משתטיל כו':

רש"י ד"ה להוציאו בדיינין. ומיהו לר"י גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות. צ"ע דהא אפי' לרבנן פסול כדאיתא בסנהדרין (כה ב) הוסיפו עליהן הגזלנין כו' ל"נ אלא למציאת חש"ו כו'. וכן שם (בע"א) למ"ד ארא ג"כ אינו גזל אלא מפני ד"ש ע"ש. וצ"ל דכוונתו דא"פ מדאורייתא ונ"מ דבעי הכרזה כדאיתא שם (כו ב) א"נ דכשר לעדות אשה כדאמרי' ספ"א דר"ה:

תד"ה שדי. וקשה דר"כ כו' ומי לא הוי חייש לד"ש. ואולי יש לחלק דדוקא במתנות עניים כמו במתניתין עני המנקף כו' דהיינו להשיר זיתי שכחה כמש"כ הרמב"ם בחבורו והטוש"ע. או כפי' הגר"א בפ"ז דפאה מ"ב. דכיון דכבר זכה להו רחמנא. תקנו חכמים שיהא בהן גזל מפני ד"ש. אבל בדבר של הפקר לא תקנו. ועובדא דא נראה דמיירי בהפקר דלא מצינו בר"כ שהיה עני כ"כ ליטול מת"ע. ועי' בקדושין (מ) ולפר"ח ע"כ מיירי באילן הפקר מדשדי מיניה חריות:

רש"י ד"ה אבל משתטיל. ואסור לגרום טומאה לחלה. ואע"ג דכבר היא בספק טומאה כדפי' לקמן בגמרא ד"ה רישא וסיפא. מ"מ חיישינן שמא עדיין לא נטמאה והשתא הוא דהיא נותנת בעריבה טמאה ללוש. ועי' לקמן בתד"ה רישא בסופו:

רש"י ד"ה ומחזיקין. השתא משמע מסייעא ממש. דקס"ד דפי' שוה להא דאין מחזיקין ידי ע"ע:

רש"י ד"ה רבא. לעולם כמע"מ דמי וכי מספקינן להו אסור לסייען כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מכלל. ואי בנאמן על המעשרות כו'. לכאורה יל"פ דמקשה מסיפא דמוכח דחוששין לטומאה דרבנן:

תד"ה משאלת. בסיפא מפרש דכולה מתניתין כו'. כצ"ל:

מתני' וטוחנת. ע' כתובות ד' נט ע"ב תוס' ד"ה טוחנת:

שם אבל לא ידי ישראל. עי' מג"א סי' שמז ס"ק ד:

תוס' ד"ה ליקט ונתן. ע' ב"ב ד' נד ע"א תד"ה אדעתא:

צדיק יסוד עולם. דעל ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם. והנה אם משפט אמת על פי דין תורה יכול ליטול הזתים אך אינו משפט שלם ואם משפט שלום ולר"י נחתינן לקנוסי אינו משפט אמת אך ר' יאשי' לימד לבני עירו שהמנקף יטלם בידו ולא נצטרך לעבור על דין תורה משום דרכי שלום נמצא כל העולם על יסוד אחד עומד כי אמת ושלום משפט אחד להם והיינו :

אין ממחין ביד עניי גוים וכו'. עיין לשון רש"י משמע דוקא עם עניי ישראל אבל בפ"ע לא ורשב"א מייתי תוספתא דאפי' בפ"ע וברמב"ם הל' מתנות עניים פסק עם עניי ישראל אמנם בהל' מלכים לענין חולים ומתים משמע אפי' בלא ישראל וכ"כ ב"ח יו"ד סי' קנ"א וע"ש טו"ז סק"ט וע"ש ש"ך ובסי' רל"א סק"ב ובסי' של"ה סק"ח. ונ"ל מדתנן במתני' אין ממחין בלקט שו"פ ונהי דלקט שכחה הם יבוזו ואין טובת הנאה לבעה"ב מ"מ מ"ט לא קמ"ל רבותא טפי בצדקה ומעשר עני המתחלק בתוך הבית שנותנים להם בידים. אע"כ בצדקה אם אין כאן ישראל אין נותנים להם רק אין ממחין בלקט שו"פ שנוטלים מעצמם אבל בידים אין נותנים להם ודלא כתוספתא. אך כל זה בצדקה דמה שנותן לגוי חסר לישראל לא חשו לדרכי שלום אם אין כאן ישראל עני עמו אבל בביקור חולים וקבורה דאין מחסור לישראל עי"ז חשו לדרכי שלום אפי' בפ"ע ולא מצינו דפליגי מתני' אתוספתא זהו נלע"ד טעמו של רמב"ם:

משאלת אשה לחברתה. כללא דמילתא תוס' ס"ל דהיכי דאיכא למיתלי כגון פרה דלשחיטה זבנה לא אסרו משום מסייעא ידי עוברי עבירה. והיכי דליכא למיתלי אלא כ"ש כגון נפה למעות וכדומה לא התירו אלא ע"י דרכי שלום ורמב"ן וסייעתו ס"ל דלעולם לא התירו משום דרכי שלום אא"כ איכא למיתלי בדבר ולא התירו ע"י תלי' בלי צירוף דרכי שלום ומוכר שאני משום חייו ופרנסתו התירו בתלי' בלי דרכי שלום אבל בעלמא בעי' תרווייהו דרכי שלום וגם דאיכא למיתלי ודתלינן בנפה לספור מעות תלי' מעליא הוא כמו פרה לשחוט ובזה י"ל לקמן באשת חבר טוחנות עם אשת ע"ה שהקשו תוס' אפירש"י הא הוה מסייעא ידי עוברי עבירה י"ל דלקמן בפועלת בשכר איירי ומשום כדי חיותא לא גזרו כי היכי דהקילו באיכא למיתלי אפי' ליכא משום דרכי שלום ה"נ התירו משום דרכי שלום אפי' ליכא למיתלי כגון טוחנות משא"כ משנתינו בחברתה ושכונתה מיירי וברחיים ליכא למיתלי אע"ג דאיכא דרכי שלום לא התירו:

לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. ברמב"ם משנה ג' פ"ו דתרומו' פי' הטעם דכתיב אל תשת ידך עם רשע ע"ש צריך לומר היכי דבלא סיועי' לא נעשה העבירה איכא משום לפני עור לא תתן מכשול והיכי דאינו רק מסייעו ומישרו ה"ל אל תשת ידך עם רשע:

ושואלין בשלומם. פירש"י אעפ"י שמטיל שם שמים עליו. וצ"ע בש"ס אמרינן לא נצרכה אלא ליום חגם. וצ"ל בהס"ד דמחזיקין ידי נכרי בשביעית היינו עודרים עמו ממש ומסייע ממש באיסור שביעית א"כ מכ"ש דשואלין ביום חגם דליכא אלא גרמא דאזיל ומודה וע"כ צ"ל דקמ"ל אע"ג דמטיל שם שמים על הגוי מ"מ מותר. אמנם בש"ס לא בעי למימר דמטיל שם שמים על הגוי דהרי רב כהנא אמר שלמא למר ונתכוון לרבו ואינו מטיל שם שמים על הגוי ומשו"ה אמר מ"מ איצטריכא מתני' ליום חגם דהגוי סובר שעליו נתכוון ואזיל ומודה וקמ"ל אפ"ה שרי ולא תיקשי הא ק"ו הוא מעודרין עמו בשביעית דהא למסקנא אין עודרין בשביעית:

בירושלמי דפרקין בעי למילף איסורא לשאול בשם ה' לאו"ה דכתיב ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם. ומסיק דשרי וקרא הרי מידרש ולא אמרו העוברים היינו או"ה אינם אומרין לישראל ברכת ה' עליכם שאינם רוצים ליהנות ישראל מנכסיהם אדרבא נוטלין מהם מסים וארנונית. והרי אנחנו ישראל ברכנו אתכם בשם ה' שכל שפע שלכם משלנו הוא בשביל ישראל ואנחנו ברכנו אתכם בשפע רב ולא תאמרו אתם העוברים לא תרצו לומר עלינו ברכנו אתכם בשם ה' ע"ש והוא דרוש נפלא:

רוב ע"ה מעשרין הם. פלוגתת אביי ורבא. אביי ס"ל להחמיר אפי' באיסור דרבנן נמי אין מחזיקין הכי דליכא למיתלי וא"כ משנתינו ע"כ בפירות שלא הוכשרו וא"כ כל עצמו משום טבל הוא ומשום דרוב ע"ה מעשרין קיל משארי איסור דרבנן ע"כ בוררת וטוחנת עמה. ורבא ס"ל השתא דגזרו משום דמאי ועשו לכל ע"ה כאלו הוא מהמיעוט שאינם מעשרין א"כ אסור לסייעו וע"כ בע"ה דר"מ ובהוכשרו ובאיסור דרבנן לא חשו. והתם במס' שבת בזב פרוש לא יאכל עם זב ע"ה ס"ל לאביי משום דמאכילו שאינו מעושר אבל אי הוה ע"ה דר"מ דליכא למיחש לשאינו מתוקן רק משום שירגלנו אצלו בימי טהרתו לא גזרינן רק מה דאיכא השתא לפנינו שיאכילו עכשיו שאינו מתוקן וא"כ יאכל זב פרוש עם זב ע"ה דר"מ ורבא החמיר אפי' עם ע"ה דר"מ לא יאכל שמא ירגלנו מכאן ולהלן בימי טהרתו:

איזהו עם הארץ. עיין תוספתא. והנה אותו ע"ה שדברו בפ' אלו עוברין שאסור לתת לו בתו היינו אותו שבמס' סוטה כ"ב. וכאן מיירי מהא דתוספתא פ"ג דע"ז נותן אדם את בתו לע"ה ופוסק עמו שלא יכריח אותה לאכול ממה שנזהרות בבית אביה ור"ג הזקן נתן בתו לשמעון בן נתנאל כהן עם הארץ ופסק עמו כנ"ל ורשב"ג פליג דאינו צריך לפסוק עמו כי בלאה"נ נאמן על כך. ופליגי ר"מ ורבנן אליבא דת"ק ר"מ ס"ל אפי' ע"ה הנאמן על המעשרות ורק על הטהרות אינו נאמן מ"מ צריך לפסוק עמו לת"ק ורבנן ס"ל כיון שנאמן על המעשרות אע"ג דאינו נאמן על הטהרות אינו צריך לפסוק עמו כי בודאי לא יכריח אותה חוץ ממנהגה. ורמב"ם בפי' המשנה רפ"י ממשנת כלים כתב דאין ע"ה נחשדין לעבור במזיד אדיני טהרות אלא שאין בקיאין והעתיקו הרב תוי"ט סוף פ"ק דעדיות ע"ש נמצא ע"ה דר"מ אינינו חשוד ואינו דומה לחשוד על המעשרות ויש לעיין בזה בשמעתין. ובתשו' מהרמ"ע מפאנו סימן פ"ג מקובל משאלתות דר' אחאי בשבת קכ"ז ע"ב מעשה באדם אחד שהיה נשכר בגליל העליון וכו'. שהבעה"ב היה ר"א בן הורקנס והפועל היה ר"ע כשהיה עם הארץ להודיע גם כשהיה עם הארץ היה בו מדות טובות שהי' דן לכף זכות. ואומר אני הא קחזינן דאפי' עם הארץ בעל מדות טובות ודן לכף זכות ואם רואה דבר רע בת"ח דנו לזכות ומ"מ אר"ע כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח אנשכנו כחמור אפי' בלי שום דבר רע שהרי דנו לזכות מ"מ שונאו בעצמותו. וקמ"ל נמי דר"ע אעפ"י שהיה שונא לחכמים כ"כ וגם ר"א בן הורקנס בכלל שנאה מ"מ דנוהו לזכות:

רישא בטומאת חולין. להרמב"ם שמעתין למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה מותר לכתחלה לטמא בידים חולין בא"י עיין תוי"ט פ"ז דשביעית. ולרש"י במס' ע"ז בחולין של ישראל דתרומה פתיכי בה אפי' לא הגיע להפרשה מ"מ אסור לגרום טומאה מדרבנן אפי' למשנה אחרונה ובהכי סלקא שמעתין:

תוספות בד"ה משאלת אשה לחברתה כו' וקשה לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למתלי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דנהי דלענין שביעית איכא למיתלי בשאר פירות של היתר אכתי איצטריך טעמא דדרכי שלום לענין חשודה על השביעית להשאילה נפה וכברה דבלאו דרכי שלום ודאי אסור להשאיל לא מיבעיא לרבנן בבכורות פרק עד כמה דחשודה על השביעית חשודה על המעשרות דממילא אסור משום מסייע דחשש שאינו מעושר דלא שייך איכא למיתלי שהרי כל פירות עם הארץ הם דמאי כמ"ש התוספות בסמוך וכמו שאוכיח לקמן אלא דאפילו לר"ע דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר מ"מ הא לכ"ע חשוד על השביעית חשוד על הטומאה כדאיתא במשנה שם בבכורות וא"כ ודאי אי לאו דרכי שלום אסור להשאיל נפה וכברה לחשודה על השביעית משום חשש טומאה ול"ל דלענין טומאה נמי איכא למיתלי שמא צריכה לנפה ולכברה לפירות שלא הוכשרו הא ליתא דא"כ אכתי מאי משני התוס' דאיירי שאין לה אלא פירות שביעית דסוף סוף סיפא דקתני משאלת אשת חבר לאשת ע"ה נפה וכברה וקתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ואמאי הא בלא"ה שרי דאיכא למיתלי בפירות שלא הוכשרו ובשלמא לאביי אתי שפיר דסיפא איצטריך לטעמא דדרכי שלום משום חשש מעשרות דלא שייך איכא למיתלי דודאי שם דמאי מיהא איכא כמ"ש התוספות בד"ה רבא אמר אבל רבא דאוקי מתני' בע"ה דר"מ וליכא אלא חשש טומאה הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי איכא למיתלי שאין זו תלייה גמורה ומשום דסתם פירות הוכשרו כדאיתא במתניתין במסכת טהרות כל הקמחים וסלתות בחזקת מוכשרין וא"כ לא מקשו התוספות מידי דלחשודה על השביעית נמי הוי אסור להשאיל משום חשש טומאה ואפשר ליישב כוונת התוס' דקושייתם אליבא דרבא דסיפא לא איירי אלא משום חשש טומאה ואם כן אמאי קתני ברישא נפה וכברה בחשודה על השביעית דמשום לתא דשביעית בלא דרכי שלום שרי ואי משום טומאה הא קתני לה בהדיא בסיפא משא"כ לאביי מסיפא לא שמעינן מידי דסד"א דוקא משום חשש מעשר אסור להשאיל בלא דרכי שלום משום דליכא למיתלי אבל ברישא דליכא חשש מעשר דאינה חשודה ולא חשש שביעית דאיכא למיתלי הו"א דאפילו בלא דרכי שלום שרי קמ"ל דאפ"ה אסור משום חשש טומאה משום דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי תליה גמורה אבל אכתי קשה לפמ"ש התוספות בבכורות דרישא דמתניתין דהכא איירי בודאי חשודה על השביעית וסיפא איירי בספק חשודה ומכ"ש לפמ"ש התוס' דרישא איירי בחשודה על טומאת פירות וסיפא בטומאת הגוף ואם כן שפיר איצטריך לאשמעינן ברישא דאפילו חשודה לשביעית וכ"ש דחשודה בודאי על הטומאה אפ"ה שרי להשאיל משום דרכי שלום וסיפא איצטריך לאשמעינן דאפילו בספק חשודה לא שרי אלא משום דרכי שלום וצריך עיון ודו"ק:

בא"ד ואור"ת דהכא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית כו' עכ"ל. ולפי זה צריך לומר דאיירי שכבר עבר זמן הביעור דאל"כ אכתי איכא למיתלי שתאכלם בהיתר קודם הביעור ואע"ג דלהתוספות ורוב הקדמונים אפילו אחר ביעור מותרין הפירות לעניים ולעשירים דרך הפקר אפשר דאורחא דמילתא להפקיר הפירות בעינא ומדטרחה לטוחנן מסתמא בדעתה לאכלן באיסור וק"ל:

בא"ד וי"ל דקסבר תלמודא דאחמור רבנן בתבואת החשודים כו' עכ"ל. והא דאיצטריך רבא לאוקמי בע"ה דר"מ ולא מוקי ליה אף בחשוד למעשרות ואפ"ה שרי כיון דליכא חזקה לאיסור דרוב ע"ה מעשרין וממילא לא דמי לשביעית אלא דלקושטא דמילתא ודאי לא שייך לחלק בין ספק איסור לודאי אלא לענין נפה וכברה משא"כ לסייע בידים אין לחלק ובהכי רהטא כולה שמעתין ומעיקרא נמי לא הוי קשיא להו להתוס' אלא אלישנא דגמרא דמקשה מאי שנא רישא משמע דמכח מאי שנא מקשה וק"ל:

רש"י בד"ה רוב ע"ה כו' אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן דחשודה עכ"ל. משום דפשיטא לרש"י ז"ל דכי היכי דאמרינן רוב ע"ה מעשרין ה"נ אמרינן רוב ע"ה אינן חשודין על השביעית מש"ה איצטריך לאוקמי בודאי חשודה ועיין בתוספות באריכות בבכורות פרק עד כמה ובכתובות דף כ"ד:

בד"ה רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה דמי מספקינן להו כו' עכ"ל. נראה לי בכוונתו דאע"ג דפשיטא לן בכולה תלמודא דרוב ע"ה מעשרין והכי אשכחן לרבא גופא בכמה דוכתי נראה דהיינו דמדאורייתא סמכינן ארובא אבל מדרבנן מספקינן להו כמחצה על מחצה משום דמסייע מיעוט שאין מעשרין לחזקת טבל ואיתרע רובא והו"ל פלגא ופלגא כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות בגמרא וכבר האריכו התוספות בזה בריש פ"ג דבכורות ומבואר אצלינו באריכות בקונט' הכללים ודעתי להוסיף בעזה"י:

תוספות בד"ה רבא אמר בע"ה כו' אביי מיקל טפי כו' כדמוכח בסמוך עכ"ל. והיינו מדמקשה הש"ס והא מדקתני סיפא אבל משתטיל למים אליבא דרבא משמע דלאביי האי משתטיל למים היינו שהוכשרו ואסור משום טומאת חולין גרידא למאי דלא אסיק אדעתיה מטומאת חלה וכ"כ מהרש"א ז"ל אבל באמת אין זה מוכרח דאדרבה נראה יותר לומר דאביי לא חייש כלל לטומאה וטהרה דרבנן ומש"ה מוקי מתניתין לענין מעשרות דלענין טומאה לא חיישינן אלא משתטיל למים דאיכא טומאת חלה דאליבא דרבא מוקמינן לרישא בטומאה וטהרה מדרבנן ולפ"ז הוי אתי שפיר טפי דהא דמקשה הש"ס בסמוך ורמינהו ומוקי אביי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה היינו אליביה דנפשיה נמי איצטריך ליה לאוקמי בהכי דלא יצטרך לדחוק דאביי משני אליביה דרבא דוקא כמ"ש התוספות שם. מיהו משיטת הירושלמי שהביאו התוס' בסמוך בד"ה רישא בטומאת חולין ומחלק בירושלמי בין לותת לשאינו לותת ומייתי מתני' דהכא אבל משתטיל למים משמע להדיא דאיכא מאן דמחמיר בטומאה וטהרה דרבנן טפי מלענין מעשר והיינו ע"כ כאוקימתא דאביי בשמעתין כמ"ש שם התוספות ומש"ה ניחא להו לפרש כן אליבא דאביי ודו"ק:

בא"ד ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה כו' מ"מ איסור דמאי איכא כו' עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו מ"מ איסור דמאי איכא לא זכיתי להבין דבריהם דלכאורה מסתבר איפכא דלענין אכילה נהי דרוב ע"ה מעשרין אפ"ה כיון שגזרו חכמים שלא יאכל אדם דמאי שייך שפיר למגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מתוקן שהרי אם יאכל דמאי יעבור מיהא על איסור דרבנן משא"כ לענין לסייע כיון דקי"ל רוב ע"ה מעשרין הם תו לא שייך לומר שם דמאי איכא לענין מחזיק ידי עוברי עבירה שאם הע"ה הוא מרוב המעשרין אין כאן עוברי עבירה כלל ואין עליו שום חיוב לעשר שנית כיון שיודע בעצמו שכבר עישר ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דאביי דמחמיר טפי באכילה אבל סברת רבא נשאר בתימה שנראה סברא הפוכה ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב דלא קשיא מימרי דרבא אהדדי לא מיבעיא לשיטת ר"ת שמפרש בפרק הפועלים דף פ"ט דהא דדרשינן תבואת זרעך ולא לוקח היינו בלוקח לאחר מירוח דלא מיחייב מדאורייתא אלא מדרבנן ולפ"ז א"ש הא דקאמר רבא בפרק במה מדליקין דליכא למיגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מעושר משום דרוב ע"ה מעשרין הם ואע"ג דמדרבנן אמרי' דהיכא דמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא וה"נ איכא חזקת טבל כמ"ש לעיל בשיטת רש"י אלא דאפ"ה ליכא הכא חזקת טבל שהרי מה שיאכל החבר משל ע"ה לאו תבואת זרעך של החבר הוא וכיון דלא מחייב מדאורייתא אלא מדרבנן אזלא לה חזקת טבל כדאמרי' בפסחים גבי חבר שמת דלא מיקרי חזקת טבל משום דאפשר למיעבד כדרבי אושעיא להכניסה במוץ שלה ואע"ג דרבי אושעיא לא פטר לאכול קבע אלא מדאורייתא אבל מדרבנן חייב אפ"ה תו לא מיקרי חזקת טבל וכ"כ התוספות בבכורות ריש פ"ג אלא דאפילו לשיטת ריב"א בפ' הפועלים שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל שמפרשים בהיפך דדוקא בלוקח קודם מירוח אמרי' תבואת זרעך ולא לקוח כיון שלא נתחייב ביד המוכר אלא ביד הלוקח אפ"ה אתי שפיר ההיא דפרק במה מדליקין דקאמר רבא רוב ע"ה מעשרין ומש"ה לא חיישינן שמא יאכילנו דאיכא למימר דלמא עביד ליה ע"ה כדרבי אושעיא והכניס במוץ שלה נמצא שלא נתחייב ביד ע"ה ונהי דאכילת קבע אסור מדרבנן אפילו כדרבי אושעיא אפ"ה כיון שמה שיאכל החבר משל ע"ה הו"ל לקוח הו"ל תרתי מדרבנן ומש"ה לא גזרינן שמא יאכל שאפילו יאכל הו"ל תרי מדרבנן חדא משום דרבי אושעיא ואידך משום לקוח משא"כ בההוא דשמעתין לענין לסייע מחמיר רבא דלא סמכינן ארוב ע"ה מעשרין דאכתי מדרבנן הו"ל פלגא ופלגא משום חזקת טבל לגבי אכילת ע"ה עצמן דתבואת זרעך היא כן נ"ל נכון. מיהו בלאו הכי לשיטת הרמב"ם שסובר כשיטת ריב"א אין צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא דלמאי דס"ד עכשיו דלאביי לא חיישינן לטומאת חולין היינו משום דמוקי למתני' כמשנה אחרונה דמותר לגרום טומאה לחולין ורבא מוקי למתני' ע"כ כמשנה ראשונה ואם כן הכא לאו בסברות פליגי ולקמן בברייתא אפרש עוד בענין אחר ודו"ק:

גמרא והא מדקתני סיפא משתטיל את המים כו' ויש לדקדק אכתי מאי קושיא לעולם דרישא נמי איירי בטומאה וטהרה אלא דספק הוכשרו ספק לא הוכשרו ומש"ה שרי משום דרכי שלום אבל משתטיל המים דהיינו ודאי הוכשרו אסור לסייע וליכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דספק הוכשרו אפילו בלא דרכי שלום שרי דבחזקת שלא הוכשרו קיימי הא ליתא דהא אפילו נפה וכברה לא שרי להשאיל בסיפא משום חשש טומאה אלא מפני דרכי שלום היינו כדפרישית לעיל בלשון התוספות דמסתמא בחזקת שהוכשרו קיימי ואפ"ה שרי משום דרכי שלום וא"כ אפשר דאפי' לסייע בידים שרי אבל בודאי הוכשרו אסור לגמרי. ועוד דלקמן בשמעתין דמוקמינן לברייתא דטוחנין ומפקידין בפירות שלא הוכשרו ואפ"ה אוסר לסייע לאוכלי פירותיהן בטומאה ופרש"י ז"ל שם משום דחבר לא ידע אי הוכשרו או לא אלמא דספק הוכשרו אסור וא"כ מעיקרא מאי קשיא ליה הכא רישא אסיפא דלמא כאן בספק הוכשרו וכאן בודאי הוכשרו. והנלע"ד בזה דלא שייך כלל לומר גבי בוררת וטוחנת דאיירי בספק הוכשרו דהא אפשר לשאול לאשת ע"ה אי הוכשרו או לא דהא קי"ל נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו כדאיתא בפרק חומר בקדש ודוחק לאוקמי דאשת ע"ה גופא לא ידעה אי הוכשרו או לא ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל דהכשר תלוי לרצון הבעלים דוקא ועוד במסכת מכשירין קתני בהדיא איזהו פירות שהם מסתמא בחזקת שהוכשרו ואיזה מהם בחזקת שלא הוכשרו וא"כ לא שייך כאן ספק אלא בנפה וכברה שאין ידוע לאיזה מין מהמינין היא צריכה וגם אין אשת ע"ה לפנינו לשאול את פיה והא דפרש"י ז"ל לקמן דאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה משום דחבר לא ידע אי הוכשרו יש לנו לומר דשאני התם דאיירי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה שאין לך חשוד גדול מזה ומש"ה אין נאמן לשום דבר כדמשמע בבכורות דכל שיש בו זיקת חשש איסור שהוא חשוד עליו אינו נאמן ודוקא בע"ה שהוא ספק חשוד ולחולין גרידא הוא דאמרינן בחגיגה דנאמן לומר פירות הללו לא הוכשרו משא"כ חשוד גמור לאכול תרומה בטומאה מסתברא דאינו נאמן וכפירש"י לקמן כן נ"ל ועי' עוד בסמוך:

שם ורישא בטומאת חולין. ואע"ג דבע"ג פרק רבי ישמעאל מסקינן דלמשנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין כבר כתב רש"י ז"ל שם דהיינו בחולין של עכו"ם שאין שם שום זיקת תרומה וחלה משא"כ בשל ישראל אסור ועיין שם בתוספות עוד חילוק אחר בשם רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפירוש המשניות ובחיבורו בספר הי"ד דלמשנה אחרונה שרי לגמרי לטמאות חולין אף בידים ומשנתינו למשנה ראשונה איירי אלא דלפי שיטתו יש לדקדק דהאיכא לאוקמי מתני' אף למשנה אחרונה ואפילו הכי בלא דרכי שלום אסור משום חששא דשמא תאכל אשת חבר חולין טמאים ולפי זה לא הוי מקשה הש"ס מידי ורמינהו אין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה ומאי קושיא דלמא ברייתא כמשנה ראשונה ומש"ה אסור לסייע אבל במתני' איירי למשנה אחרונה דליכא חשש סיוע עוברי עבירה אלא חששא דשמא תאכל דמוכח לקמן דלא גזרינן כמו שאפרש וא"כ אפשר דהיינו מפני דרכי שלום מיהו למאי שאפרש לקמן דבמשנתינו לא שייך חששא דשמא תאכל א"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה רישא טומאת חולין כו' וא"ת משום חלה ליתסרו כו' כדאשכחן בע"ג כו'. הא דקשיא להו אסוגיא דהכא ממתניתין דע"ג ולא קשיא להו מתני' דע"ג גופא רישא אסיפא דקתני סיפא נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין משמע דברירה וטחינה שרי נראה דפשיטא להו דההיא דנחתום איירי בלא הוכשרו ולפ"ז אף למאי דמסיק התוספות דלרבא יתיישב האי שינוייא דמחלק ר"ת בין ספק לודאי חשוד היינו ארומיא דמתניתין דהכא משא"כ מתני' דע"ג לרבא נמי איירי בפירות שלא הוכשרו ומש"ה קתני מתני' לא לשין אבל ברירה וטחינה שרי ומאי דשייר במתניתין פירש בברייתא דזימנין דאסור אף ברירה וטחינה והיינו בלותת שהוכשרו וכן נ"ל להדיא מלשון הירושלמי שהביאו התוספות דהא דמשני התם כאן בלותת כאן בשאינו לותת ארומיא דמתניתין דהתם וברייתא קאי דהתם לא שייך לחלק בין ספק חשוד לודאי חשוד כדמתרצים התוספות אמתניתין דהכא דהתם אידי ואידי נחתום העושה פירותיו בטומאה קתני כן נ"ל אף דמלשון התוס' בע"ג משמע קצת בענין אחר ודו"ק:

כ''ע לא פליגי. דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו והוי גזל גמור: לחי. חכה איי''ם בלע''ז: קוקרי. שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך בנהר וחורזין בו מחטים על פני כולה: מדבריהם. אפי' לר' יוסי לאו גזל דאורייתא הוא: נפקא מינה. מדר' יוסי: להוציאו בדיינים. דלרבנן לא נפיק בדיינים ומיהו לר' יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו: אם ליקט ונתן. על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא: אופיי. מקלות: רבי יאשיה. מן הוצל הוה: מאתריה דר' יאשיה אתה. לפיכך אתה בקי בדינין לפי שהוא דורש לרבים ומודיען: עם מתי ישראל. לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל: מתני' על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך: לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה: ובוררת וטוחנת כו'. בגמרא פריך אמאי הרי חשודה על המעשרות: בזמן שהיא טמאה כו'. לא גרסינן ובברייתא גרסינן לה בגמ': אבל משתטיל את המים לא תגע. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה: וכולן לא אמרו. שהתירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום: ומחזיקין ידי נכרים. הכא משמע מסייעין ממש: ושואלין בשלומם. כל הימים ואע''פ שמטיל על הנכרי שם שמים שהשלום שמו של הקב''ה: גמ' מאי שנא רישא. דקתני לא תבור שמסייעת ידי עוברי עבירה שביעית: ומאי שנא סיפא. דקתני ובוררת וטוחנת והלא מסייעת ידי עוברי עבירה טבל: רוב עמי הארץ מעשרין הן. הלכך חששא דרבנן בעלמא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן בה שחשודה: רבא אמר. לעולם כמחצה על מחצה (דמי) מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ועבירה דאורייתא היא ומתני' במוחזק לעשר קאמר ועם הארץ דר''מ הוא שחשוד לאכול פירות בטומאה והך טומאה וטהרה דחולין דרבנן היא דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד הלכך לאו איסורא דאורייתא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען: והא מדקתני סיפא כו'. ס''ל להאי דפריך דטעם דמשתטיל את המים אסור משום דהוכשרו עכשיו הוא ועד עכשיו לא הוכשרו: מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה. שיהא שום נדנוד עבירה דטומאה דהא לא הוכשרו ואי בנאמן על המעשרות קמיירי אמאי קתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום: רישא וסיפא בטומאה וטהרה. ובפירות מוכשרין ורישא כל זמן שלא גילגלה אינה אלא טומאת חולין דרבנן ולא גזור בה משום מסייע במקום דרכי שלום ובלבד שלא תאכל: וסיפא בטומאת חלה. דאורייתא שאסור לטמאה ביד דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור:

ליקט ונתן ביד ה''ז גזל גמור. נראה דאצטריך לאשמועינן בתלשן בידו ומפילן אע''פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילם: שדי אופיי מדקלא. פירש בקונטרס אופיי מקלות וקשה דרב כהנא היכי הוה מנקיט ואכיל ומי לא. הוה חייש לדרכי שלום ונראה כרבינו חננאל שפירש אופיי חריות של דקל הוה שדי מן הדקל ונתרי תמרי ורב כהנא היה סבור שלא היה חושש מן הפירות אלא מן החריות ואמר לו אנא בידאי שדיתינהו וגזל נמי איכא: משאלת אשה לחברתה כו'. בסיפא מפרש. דקתני מתני' מפני דרכי שלום וקשה לר''ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר כדאשכחן במסכת שביעית בפ''ה (מ''ח) ב''ש אומרים לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב''ה מתירין מפני שיכול לשוחטה עוד תנן התם (גז''ש מ''ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית מחרישה וכלי העול כו' זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום דבמכר לא שייך דרכי שלום ועוד דקא דייק בפ''ק דמסכת ע''ז (דף טו:) מינה מבית הלל דשרי למכור פרה לעובד כוכבים דאימר לשחיטה זבנה ואפילו שייך דרכי שלום במוכר לישראל משום דנראה כחושדו כשאינו רוצה למכור לו במוכר לעובד כוכבים לא שייך כלל דרכי שלום ועוד דעל כרחך התם לאו משום דרכי שלום הוא מדלא תני להו הכא ואומר ר''ת דהכא בידוע שאין לה אלא פירות שביעית הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוה אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע בירושלמי דקאמר אני אומר נפה לספור בה מעו' כברה לכבר בו חול ריחים לטחון בו סמנין תנור לטמון בו אונין של פשתן משמע דמיירי דאין לו תבואה של היתר למיתלי בה וההיא דירושלמי לא הוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה דא''כ בלא דרכי שלום נמי הוה שרי כמו במוכר וא''ת לפירוש ר''ת מאי פריך בגמ' מ''ש רישא ומ''ש סיפא כיון דבודאי בפירות שביעית איירי וי''ל דקסבר הש''ס דאחמור רבנן בתבואת החשודים כאילו הוא בודאי טבל דאוקמיה אחזקה: ריחים ותנור. ובאשת עם הארץ לא תנא תנור וריחים משום דתנא נפה וכברה והוא הדין ריחים ותנור דיגיד עליו ריעו א''נ משום דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה ואיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים אבל בחשודה אשביעית לא מטמא דלא חשודה אטומאה ומיהו קשה דבפרק עד כמה (בכורות דף ל.) תנן החשוד על זה ועל זה פירוש אשביעית ואמעשרות חשוד על הטהרות ושמא התם בטומאת פירות אבל אטומאת הגוף לא חשוד: רבא אמר בע''ה כו'. אביי מיקל טפי לסייע במעשר מבטומאה וטהרה דרבנן כדמוכח בסמוך ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה רוב עם הארץ מעשרין הן והקילו בדמאי בפרק אע''פ (כתובות דף נו:) ובפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) אבל סבר הכא אע''ג דרוב עמי הארץ מעשרין הן מ''מ איסור דמאי איכא ואסור לסייעם ואביי בפ''ק דשבת (דף יג.) גבי לא יאכל זב פרוש עם זב ע''ה חייש טפי שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים אע''ג דרוב מעשרין ורבא לא חייש: איזהו ע''ה כל שאינו אוכל כו'. בע''ז בתוספתא (פ''ג) מיתניא לענין שנותנים לע''ה בנות חבירים גדולות ופוסקין עמו שלא תעשה על גביו טהרות ורשב''ג אומר אינו צריך לפסוק וקתני בתריה איזהו ע''ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר''מ דכיון דמעשר אין להחמיר עליו שלא להשיאו בת חבר וחכמים שרו אפילו אינו מעשר ותנהוג תחתיו דברי חברות ואם תאמר בפרק היה נוטל (סוטה דף כב.) קאמר ר''מ איזהו ע''ה כל שאינו קורא ק''ש ערבית ושחרית בברכותיה וחכ''א כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית ונראה דהתם אתי לפרושי איזהו ע''ה שאין מזמנין עליו כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) ושאין מכריזין על אבדתו כדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מט:): רישא טומאת חולין וסיפא טומאת חלה. ואם תאמר משום חלה ליתסרו משעת ברירה טחינה והרקדה כדאשכחן בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (דף נו.) דאין בוצרים עם ישראל העושה פירותיו בטומאה אע''ג דשרי התם עם עובד כוכבים עם ישראל אסור משום דטבלא לתרומה אע''ג דעד שירד לבור או יקפה לא נגמרה