גיטין נו ע"א

אֲמַר לֵיהּ לָא אֲמַר לֵיהּ יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוֹדְתָּ(י)ךְ אֲמַר לֵיהּ לָא אֲמַר לֵיהּ יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי כּוּלַּהּ סְעוֹדְתָּ(י)ךְ אֲמַר לֵיהּ לָא נַקְטֵיהּ בִּידֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ
אָמַר הוֹאִיל וַהֲווֹ יָתְבִי רַבָּנַן וְלָא מַחוֹ בֵּיהּ שְׁמַע מִינַּהּ קָא נִיחָא לְהוּ אֵיזִיל אֵיכוֹל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא אֲזַל אֲמַר לֵיהּ לְקֵיסָר מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי אֲמַר לֵיהּ מִי יֵימַר אֲמַר לֵיהּ שַׁדַּר לְהוּ קוּרְבָּנָא חָזֵית אִי מַקְרְבִין לֵיהּ
אֲזַל שַׁדַּר בִּידֵיהּ עִגְלָא תִּלְתָּא בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם וְאָמְרִי לַהּ בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן דּוּכְתָּא דִּלְדִידַן הָוֵה מוּמָא וּלְדִידְהוּ לָאו מוּמָא הוּא
סְבוּר רַבָּנַן לְקָרוֹבֵיהּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס יֹאמְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ סְבוּר לְמִיקְטְלֵיהּ דְּלָא לֵיזִיל וְלֵימָא אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה יֹאמְרוּ מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלְתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ
שַׁדַּר עִלָּוַיְיהוּ לְנֵירוֹן קֵיסָר כִּי קָאָתֵי שְׁדָא גִּירָא לְמִזְרָח אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם לְמַעֲרָב אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם
אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא פְּסוֹק לִי פְּסוּקָ(י)ךְ אֲמַר לֵיהּ וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לַחֲרוֹבֵי בֵּיתֵיהּ וּבָעֵי לְכַפּוֹרֵי יְדֵיהּ בְּהָהוּא גַּבְרָא עֲרַק וַאֲזַל וְאִיגַּיַּיר וּנְפַק מִינֵּיהּ רַבִּי מֵאִיר
שַׁדְּרֵיהּ עִילָּוַיְיהוּ לְאַסְפַּסְיָינוּס קֵיסָר אֲתָא צָר עֲלַהּ תְּלָת שְׁנֵי הֲווֹ בַּהּ הָנְהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וּבֶן צִיצִית הַכֶּסֶת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁנָּקְדָה לוֹ חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ בֶּן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ שֶׁכׇּל הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְּסָתוֹת אִיכָּא דְּאָמְרִי שֶׁהָיְתָה כִּסְתּוֹ מוּטֶּלֶת בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי
חַד אֲמַר לְהוּ אֲנָא זָיֵינָּא לְהוּ בְּחִיטֵּי וּשְׂעָרֵי וְחַד אֲמַר לְהוּ בִּדְחַמְרָא וּבִדְמִלְחָא וּמִשְׁחָא וְחַד אֲמַר לְהוּ בִּדְצִיבֵי וְשַׁבַּחוּ רַבָּנַן לִדְצִיבֵי דְּרַב חִסְדָּא כֹּל אַקְלִידֵי הֲוָה מָסַר לְשַׁמָּעֵיהּ בַּר מִדְּצִיבֵי דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אֲכַלְבָּא דְחִיטֵּי בָּעֵי שִׁיתִּין אֲכַלְבֵּי דְצִיבֵי הֲוָה לְהוּ לְמֵיזַן עֶשְׂרִים וְחַד שַׁתָּא
הֲווֹ בְּהוּ הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי אֲמַרוּ לְהוּ רַבָּנַן נִיפּוֹק וְנַעֲבֵיד שְׁלָמָא בַּהֲדַיְיהוּ לָא שַׁבְקִינְהוּ אֲמַרוּ לְהוּ נִיפּוֹק וְנַעֲבֵיד קְרָבָא בַּהֲדַיְיהוּ אֲמַרוּ לְהוּ רַבָּנַן לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא קָמוּ קְלֹנְהוּ לְהָנְהוּ אַמְבָּרֵי דְּחִיטֵּי וּשְׂעָרֵי וַהֲוָה כַּפְנָא
מָרְתָּא בַּת בַּיְיתּוֹס עַתִּירְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם הַוְיָא שַׁדַּרְתֵּהּ לִשְׁלוּחַהּ וַאֲמַרָה לֵיהּ זִיל אַיְיתִי לִי סְמִידָא אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן אֲתָא אֲמַר לַהּ סְמִידָא לֵיכָּא חִיוָּרְתָּא אִיכָּא אֲמַרָה לֵיהּ זִיל אַיְיתִי לִי אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן אֲתָא וַאֲמַר לַהּ חִיוָּרְתָּא לֵיכָּא גּוּשְׁקְרָא אִיכָּא אֲמַרָה לֵיהּ זִיל אַיְיתִי לִי אַדַּאֲזַל אִזְדַּבַּן אֲתָא וַאֲמַר לַהּ גּוּשְׁקְרָא לֵיכָּא קִימְחָא דִשְׂעָרֵי אִיכָּא אֲמַרָה לֵיהּ זִיל אַיְיתִי לִי אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן
הֲוָה שְׁלִיפָא מְסָאנָא אֲמַרָה אִיפּוֹק וְאֶחְזֵי אִי מַשְׁכַּחְנָא מִידֵּי לְמֵיכַל אִיתִיב לַהּ פַּרְתָּא {בכרעא}<בְּכַרְעַהּ> וּמִתָה
קָרֵי עֲלַהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנוּגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ אִיכָּא דְּאָמְרִי גְּרוֹגֶרֶת דְּרַבִּי צָדוֹק אֲכַלָה וְאִיתְּנִיסָא וּמִתָה דְּרַבִּי צָדוֹק יְתֵיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִיתָא דְּלָא לֵיחָרֵב יְרוּשָׁלַיִם כִּי הֲוָה אָכֵיל מִידֵּי הֲוָה מִיתְחֲזֵי מֵאַבָּרַאי וְכִי הֲוָה בָּרֵיא מַיְיתִי לֵיהּ גְּרוֹגְרוֹת מָיֵיץ מַיַּיְהוּ וְשָׁדֵי לְהוּ
כִּי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשַׁהּ אַפִּיקְתֵּהּ לְכֹל דַּהֲבַהּ וְכַסְפַּהּ שְׁדֵיתֵיהּ בְּשׁוּקָא אֲמַרָה הַאי לְמַאי מִיבְּעֵי לִי וְהַיְינוּ דִּכְתִיב כַּסְפָּם בְּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ
אַבָּא סִקְרָא רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשָׁלַיִם בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה שְׁלַח לֵיהּ תָּא בְּצִינְעָא לְגַבַּאי אֲתָא אֲמַר לֵיהּ עַד אִימַּת עָבְדִיתוּ הָכִי וְקָטְלִיתוּ לֵיהּ לְעָלְמָא בְּכַפְנָא אֲמַר לֵיהּ מַאי אֶיעֱבֵיד דְּאִי אָמֵינָא לְהוּ מִידֵּי קָטְלוּ לִי אֲמַר לֵיהּ חֲזִי לִי תַּקַּנְתָּא לְדִידִי דְּאֶיפּוֹק אֶפְשָׁר דְּהָוֵי הַצָּלָה פּוּרְתָּא
אֲמַר לֵיהּ נְקוֹט נַפְשָׁךְ בִּקְצִירֵי וְלֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא וְלִישַׁיְּילוּ בָּךְ וְאַיְיתִי מִידֵּי סַרְיָא וְאַגְנִי גַּבָּךְ וְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשָׁךְ וְלִיעַיְּילוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ וְלָא לֵיעוּל בָּךְ אִינִישׁ אַחֲרִינָא דְּלָא לַרְגְּשׁוּן בָּךְ דְּקַלִּיל אַתְּ דְּאִינְהוּ יָדְעִי דְּחַיָּיא קַלִּיל מִמִּיתָא
עָבֵיד הָכִי נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר כִּי מְטוֹ לְפִיתְחָא בְּעוֹ לְמִדְקְרֵיהּ אֲמַר לְהוּ יֹאמְרוּ רַבָּן דָּקְרוּ בְּעוֹ לְמִדְחֲפֵיהּ אֲמַר לְהוּ יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ פְּתַחוּ לֵיהּ בָּבָא נְפַק
כִּי מְטָא לְהָתָם אֲמַר שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא אֲמַר לֵיהּ מִיחַיְּיבַתְּ תְּרֵי (קְטָלָא) [קָטְלִי] חֲדָא דְּלָאו מַלְכָּא אֲנָא וְקָא קָרֵית לִי מַלְכָּא וְתוּ אִי מַלְכָּא אֲנָא עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵית לְגַבַּאי אֲמַר לֵיהּ דְּקָאָמְרַתְּ לָאו מַלְכָּא אֲנָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - א

אמר ליה בעל הסעודה: לא אסכים שתישאר בסעודתי!

חזר ואמר ליה בר קמצא: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה בעל הסעודה: לא!

[חזר בר קמצא ואמר לבעל הסעודה: אוסיף ואתן לך דמי מחצית כל הסעודה, ובלבד שתניחני; אמר לו בעל הסעודה: לא, אינני מסכים!].

חזר ואמר ליה בר קמצא: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך, אמר ליה: לא!

[חזר ואמר בר קמצא לבעל הסעודה: אוסיף ואתן לך דמי כל הסעודה, ובלבד שתניחני לנפשי; אמר לו בעל הסעודה: לא!].

נקטיה בעל הסעודה בידיה דבר קמצא, ואוקמיה ואפקיה.

[אחז בעל הסעודה בידו של בר קמצא, העמידו והוציאו מן הסעודה].

אמר בר קמצא בלבו: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה בבעל הסעודה, שמע מינה קא ניחא להו.

[אמר בר קמצא בלבו: הואיל וישבו שם החכמים, ולא מיחו בבעל הסעודה על שביישני, משמע שנוח בעיניהם המעשה שעשה]. ^[1]

וכיון שכן: איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.

[אלך ואלשין עליהם בפני המלך]. ^[2]

אזל בר קמצא אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

[הלך בר קמצא ואמר לקיסר הרומאי: מרדו בך היהודים!].

אמר ליה הקיסר לבר קמצא: מי יימר!? [אמר לו הקיסר לבר קמצא: מי יאמר, כלומר: האיך תוכיח לי שאכן מרדו בי היהודים!?].

אמר ליה בר קמצא לקיסר: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה!

[אמר לו בר קמצא לקיסר: הבה ואוכיח לך כי אכן מרדו בך היהודים; שלח להם קרבן, ^[3] ותראה אם מקריבים הם אותו]. ^[4]

אזל שדר בידיה עגלא תילתא, [משובח] ^[5] בהדי דקאתי, שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה: בדוקין שבעין, ^[6] דוכתא דלדידן על המזבח הוה מומא, ולדידהו - לגוי בבמה שלו ^[7] - לאו מומא הוא, הואיל ואין כאן חסרון אבר.

[הלך הקיסר ושלח בידו של בר קמצא עגל משולש לקרבן; ובעודו בא לירושלים ובידו הקרבן, הטיל בר קמצא מום בקרבן בשפתיו של העגל, ויש אומרים שהטיל מום באישון העין, שהמום במקומות אלו לגבי ישראל חשוב הוא כמום, ואילו לגבי גוי המקריב קרבן בבמה אינו חשוב מום, הואיל ואין כאן חסרון אבר]. ^[8]

סבור רבנן לקרוביה אף שהיה בעל מום, משום שלום מלכות. ^[9]

[חשבו החכמים שבירושלים להקריב את הקרבן, על אף המום שבו, משום שלום מלכות].

אמר להו רבי זכריה בן אבקולס לחכמים: אם אכן תקריבוהו, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, וקיבלו חכמים את דבריו.

וכיון שכן: סבור רבנן למיקטליה לבר קמצא, דלא ליזיל בר קמצא ולימא למלכא.

[רצו החכמים להורגו לבר קמצא, כדי שלא ילך ויספר לקיסר שלא הקריבו את קרבנו].

אמר להו רבי זכריה: אף זאת אל תעשו, שמא יאמרו: מטיל מום בקדשים, יהרג, כי יהיו סבורים, שלכך נהרג בר קמצא מפני שהטיל מום בקדשים, ועבר על: "מום לא יהיה בו".

וסבור היה רבי זכריה שלא יקפיד הקיסר, כי חשב שהקיסר מתכוין לכבוד שמים, ויוכל להבין שנמנעו מלהקריב מחמת כבוד שמים. וקיבלו חכמים את הדברים, ולא ידעו, שהמלך בוחן את נאמנותם אליו על ידי קרבן זה.

הלך בר קמצא וסיפר לקיסר שלא הקריבו את קרבנו, מפני שמורדים הם בו, ומתוך כך ציוה הקיסר להחריב את בית המקדש, לשורפו ולהגלות את עם ישראל מארצו.

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, [סבלנותו, שסבל את בר קמצא ולא הרגו ^[10]] החריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

ומספרת הגמרא כיצד היה הכיבוש של ירושלים:

שדר עלוייהו לנירון קיסר.

[שלח הקיסר את צבאו על ירושלים, בפיקודו של נירון קיסר ^[11]].

כי קאתי נירון קיסר שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים; שדא גירא למערב אתא נפל בירושלים; שדא גירא לארבע רוחות השמים, אתא נפל בירושלים.

[כאשר הגיע נירון קיסר קרוב לירושלים וירה חץ לצד מזרח, הלך החץ ונפל בירושלים, וכן כאשר ירה חץ לכל למערב ולשאר רוחות השמים, הלך החץ ונפל בירושלים]. ^[12]

אמר ליה נירון קיסר לינוקא [תינוק]: פסוק לי פסוקך!

אמר ליה אותו תינוק: "ונתתי את נקמתי באדום ביד [על ידי] עמי ישראל", כלומר: שהם החריבו ביתו של הקדוש ברוך הוא, ואני אנקום מהם על ידי עם ישראל. ^[13]

אמר נירון קיסר בלבו: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא.

[אמר נירון קיסר בלבו: רצונו של הקב"ה להחריב את בית מקדשו, ולקנח ידיו באותו האיש, דהיינו בנירון, כלומר: בסופו של דבר ינקום הקב"ה את נקמתו ממני].

ערק נירון קיסר ואזל ואיגייר, ונפק מיניה רבי מאיר.

[ערק נירון קיסר מן המערכה והתגייר, ויצא ממנו רבי מאיר].

שדריה - קיסרה של רומי - עילויהו לאספסיינוס קיסר, אתא צר עליה תלת שני.

[ועקב עריקתו, שלח הקיסר הרומי במקומו את אספסיינוס קיסר, והוא הטיל מצור על העיר ירושלים שלש שנים].

הוו בה הנהו תלתא עתירי:

[היו באותו זמן בירושלים שלשה עשירים, שכינוים היה]:

נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת.

ומפרשת הגמרא מאיזה טעם היה כינויים כך:

נקדימון בן גוריון: לא כך היה שמו אלא "בוני" היה שמו, ולכך נקרא נקדימון: שנקדה [ניקבה את העננים; זרחה] לו חמה בעבורו, ושם אביו גוריון [תענית כ א].

כי פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון אצל אדון אחד, ואמר לו: הלויני שתים עשרה עינות מים, ואם איני נותן לך למועד שנקבע, הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף תמורתם, וקבע לו זמן לפרעון המים; כיון שהגיע הזמן שקבעו, ולא ירדו גשמים עד לפנות ערב, נכנס נקדימון לבית המקדש ועמד בתפילה, מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה עינות המים; אמר לו אותו אדון לנקדימון: "עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו", חזר נקדימון ונכנס לבית המקדש ועמד בתפלה, ומיד נתפזרו העבים וזרחה החמה [שם יט ב].

בן כלבא שבוע: שהיה מכניס אורחים, וכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא מביתו כשהוא שבע.

בן ציצית הכסת: שהיתה ציצתו [ציצית של טליתו] נגררת על גבי כסתות, שלא היה מהלך על הארץ אלא על גביהם. ^[14]

איכא דאמרי: "בן ציצית" היה שמו, ולמה נקרא "הכסת": שהיתה כסתו [כסא שלו] מוטלת בין גדולי רומי כשהיה הולך ברומי להקביל את פני הקיסר.

חד מהנהו עתירי אמר להו לבני ירושלים: אנא זייני להו בחיטי ושערי.

[אחד מעשירים אלו, אמר: אני זן את כל בני העיר בחטים ושעורים].

וחד מהנהו עתירי אמר להו: אנא זייני להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא.

[ואחד מן העשירים אמר: אני אזון את בני העיר ביין, מלח ושמן].

וחד אמר להו: בדציבי.

[והשלישי אמר: אני אספק עצים לכולם].

ושבחו רבנן לדציבי, [שיבחו חכמים את אותו עשיר שאמר: אני אספק עצים].

וכעין שמצאנו ברב חסדא שהיה מחשיב את העצים מאד:

דרב חסדא, כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי, משום ^[15] דאמר רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי.

[היה מוסר את כל מפתחות אוצרותיו לשמשו, מלבד את מפתחות מחסני העצים; ומשום שהיה אומר: על כל אוצר של חיטים, יש צורך בששים אוצרות של עצים].

הוה להו להנהו עתירי למיזן לבני ירושלים עשרים וחד שתא.

[המלאי שהיה לאותם עשירים, היה בו בכדי לזון את כל בני העיר עשרים ואחת שנה].

הוה בהו בין אנשי ירושלים הנהו בריוני.

[היו בין אנשי ירושלים אנשים בריונים, כלומר: ריקים ופוחזים למלחמה].

אמרו להו רבנן להנהו בריוני: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו.

[אמרו החכמים לאותם בריונים: הבה נצא ונעשה שלום עם הרומיים].

לא שבקינהו הבריונים לחכמים.

[לא הניחו הבריונים לצאת ולעשות שלום].

אמרו להו הנהו בריוני לרבנן: אדרבה ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו.

[אמרו הבריונים לחכמים: הבה נצא ונעשה מלחמה עם הרומיים].

אמרו להו רבנן להנהו בריוני: לא מסתייעא מילתא. ^[16]

[אמרו החכמים לבריונים: לא יסתייע בידינו לנצח ם].

קמו הנהו בריוני וקלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא.

[הלכו הבריונים ושרפו את אוצרות החיטים והשעורים, כדי שיהיו מוכרחים להלחם].

ויהי רעב בירושלים! ומספרת הגמרא, עד כמה קשה היה היה הרעב:

מרתא בת בייתוס, עתירתא דירושלים הויא.

[אשה היתה בירושלים ושמה מרתא בת בייתוס, והיא היתה "עשירת ירושלים"].

שדרתה לשלוחה, ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא.

[שלחה מרתא את שלוחה, כדי לקנות לה סולת לעשיית פת נקיה].

אדאזל איזדבן; אתא שלוחה ואמר לה למרתא: חיורתא ליכא, אבל גושקרא איכא.

[עד שהגיע השליח לשוק, נמכר כבר כל הסולת; חזר השליח ואמר למרתא: סולת לעשיית פת נקיה אזל, אבל קמח לעשיית פת קיבר, עדיין ניתן להשיג, האלך ואביא?].

אמרה ליה: זיל אייתי לי; אדאזל איזדבן; אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא; אמרה ליה: זיל אייתי לי, אדאזל איזדבן.

[אמרה מרתה לשלוחה: לך והבא לי מאותו קמח, ואולם עד שהלך להביא את הקמח נמכר אף קמח זה; חזר ואמר השליח למרתא: הקמח שביקשת אזל, אך יש עדיין קמח העשוי משעורים; אמרה לו: לך והבא לי קמח זה, ואולם עד שהגיע השליח לקנותו, אזל אף הוא].

הוה שליפא מרתא מסאנא, אמרה: איפוק ואיחזי אי משכחנא מידי למיכל.

[באותה שעה היתה מרתא חלוצת מנעלים, יחיפה, ואמרה: אלך אני בעצמי לראות אם אמצא משהו לאכול].

איתיב לה פרתא בכרעא ומתה.

[נדבק לה למרתא ברגליה היחפות פרש של גללי בהמה, ומתוך שאיסטניסית היתה - מתה].

קרי עלה - דמרתא - רבן יוחנן בן זכאי, את הפסוק האמור בתוכחה [דברים כח נו]: "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך".

איכא דאמרי לא כך היה המעשה שגרם למותה, אלא שמתוך רעבונה גרוגרות דרבי צדוק [חולה היה - כדמפרש ואזיל - והיה מוצץ מן הגרוגרות את מימיהם ומשליכן] מצאה על הארץ ואכלה, ואיתניסה ומתה [מתה מתוך איסטניסותה] שהיה בהם ריח החולי של רבי צדוק.

מפרשת הגמרא מה הם גרוגרות דרבי צדוק: דרבי צדוק הוה יתיב ארבעין שנין בתעניתא, דלא ליחרב ירושלים.

[רבי צדוק ישב בתענית - קודם החורבן - ארבעים שנה, ^[17] כדי שלא תיחרב ירושלים].

ועקב התעניות הרבות: כי הוה אכיל רבי צדוק מידי, הוה מיתחזי מאבראי.

[כשהיה אוכל רבי צדוק איזה דבר, היה נראה האוכל מבעד לגרונו הכחוש מרעב].

וכי הוה בריא, מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו.

[וכאשר סיים את תעניותיו ורצה להברות את עצמו, היו מביאים לו גרוגרות והיה מוצץ את הלחות שבהם, והיה זורקם].

ואת הגרוגרות המושלכות האלה אכלה מרתא, ומתוך כך נחלתה ולבסוף מתה.

כי הוה קא ניחא נפשה דמרתא, אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא, כי אמרה: האי למאי מיבעי לי!?

[כשנטתה מרתא למות, הוציאה את כל זהבה וכספה והשליכתם בשוק, כי אמרה: מה צורך לי בכל זה!?].

והיינו דכתיב [יחזקאל ז יט]: "כספם בחוצות ישליכו, וזהבם לנדה [לתיעוב] יהיה, כספם וזהבם לא יוכל להצילם, ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו, ומעיהם לא ימלאו, כי מכשול עונם היה".

ממשיכה הגמרא לספר את ההתפתחויות בירושלים עקב המצור והרעב:

"אבא סקרא" - ריש בריוני דירושלים - בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה.

[ראש בריוני ירושלים - "אבא סקרא" שמו ^[18] - היה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי].

שלח ליה - רבן יוחנן בן זכאי - שליח ובפיו בקשה:

תא בצינעא לגבאי.

[בוא אלי בצינעה, לבל ישגיחו בך שאר הבריונים].

אתא [בא] "אבא סקרא" אל רבי יוחנן; אמר ליה רבי יוחנן:

עד מתי עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא!? ^[19]

[עד מתי תעשו כן, להמית את כל הקהל הזה ברעב!?].

אמר ליה אבא סקרא לרבי יוחנן:

וכי מאי איעביד!? דאי אמינא להו מידי, קטלו לי!

[וכי מה יש ביכולתי לעשות, הרי אם אך אומר להם דבר בענין זה - יהרגוני].

אמר ליה רבן יוחנן לאבא סיקרא:

חזי לי תקנתא לדידי, דאיפוק, ואפשר דהוי הצלה פורתא.

[מצא לי איזו תחבולה שאוכל לצאת מן העיר בלא שימנעוני הבריונים, כי אפשר יהיה על ידי זה מעט הצלה לבני העיר].

אמר ליה [השיא אותו עצה] אבא סיקרא:

נקוט נפשך בקצירי, וליתי כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך.

[הוצא על עצמך שמועה שחולה אתה, ומתוך כך יבואו אנשים לדרוש בשלומך ויתפרסם שחולה אתה, ולאחר זמן שים איזה דבר מסריח לידך, ^[20] כדי שיצא הקול שמת רבן יוחנן].

וליעיילו בך תלמידך, ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא; ואכן עביד רבי יוחנן הכי.

[הוצא הוראה שישאו את מטתך תלמידיך בלבד ולא אדם אחר, כדי שלא ירגישו שהנך קל כשיבואו, כי יודעים האנשים, העוסקים בקבורה, שהחי קל מן המת, ויבינו שאינך מת; וכן עשה רבן יוחנן בן זכאי].

נכנס בו, כלומר: נטלו את מטתו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחר.

כי מטו לפיתחא, בעו הנהו בריוני למדקריה, אמר להו אבא סקרא: יאמרו רבן דקרו.

[כאשר הגיעה ה"הלויה" לפתח העיר ירושלים - שם היו הבריונים שומרים לבל יהין מישהו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים - ביקשו הבריונים לדקור את "המת" ברמחים, לוודא שאכן מת הוא, ואין מערימים עליהם; ^[21] אמר להם אבא סקרא: אל תעשו כן שהרי יאמרו: רבן דקרו].

בעו הבריוני למדחפיה, אמר להו אבא סקרא: יאמרו: רבן דחפו.

[בקשו הבריונים לפחות לדחוף את "המת", כדי שיצעק אם חי הוא; אמר להם אבא סקרא: אף זאת אל תעשו מפני שיאמרו: "רבן דחפו"].

פתחו ליה בריוני בבא, נפק.

[פתחו הבריונים את השער, ויצא רבן יוחנן בן זכאי מן העיר על המיטה].

כי מטא [כשהגיע] רבן יוחנן בן זכאי להתם למקומו של אספסיינוס, אמר רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס: שלמא עלך מלכא! [שלום עליך המלך!] שלמא עלך מלכא! ^[22]

אמר ליה אספסיינוס לרבן יוחנן בן זכאי:

מיחייבת תרי קטלא:

חדא, דהא לאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא, ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי!?

[חייב אתה שתי מיתות:

האחד: איני מלך ואתה לועג לי כשאתה קורא לי "מלך". ^[23].

השני: אם אכן מלך אני, כדבריך, מדוע לא באת אלי עד היום!?].

אמר ליה רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס, אענה לך על טענותיך אחת לאחת:

א. דקאמרת, לאו מלכא אנא: [אשר אמרת: איני מלך]

הערות

^[1] ומה שנמנעו חכמים מלמחות, מפני שלא היה בידם למחות - מהרש"א, וראה עוד טעם שם.

^[2] "אכילת קורצא" לשון מלשינות הוא, ראה ברש"י וברמב"ן ויקרא יט טז.

^[3] כי קיימא לן [חולין יג ב]: גוים יכולים לשלוח קרבנות לבית המקדש, ומותר לכהנים להקריבם.

^[4] יש שפירשו, שאם לא יסכימו היהודים להקריב את קרבן המלך, אות הוא שמרדו בו, כי אינם רוצים שיהיה מרוצה לשמים על ידי הקרבן, וראה מה שביאר בזה המהר"ל.

^[5] ראה בתוספות כאן וברש"י עירובין סג א מה הוא "עגלא תילתא", וראה עוד במהרש"א.

^[6] ראה בתשובות הרשב"א סימן שכ"ו ש"דוקין שבעין" הוא חולי שבעין ולא מכה, ואף על פי כן יתכן שהיה בר קמצא חריף ברמאותו כל כך עד שידע לתת סם או להכותה בעיניה באופן שיתפתח אצל הבהמה אותו החולי במשך הזמן עד שיגיע לבית המקדש, כי מהלך רב היה לו מבית המלך עד ירושלים, ובינתיים גדל הדוק בעיניה. ["דוק" זה הוא קרום הגדל על העין מחמת חולי -לעזי רש"י].

^[7] צריך להבין מדוע לא לקח מתחילה בעל מום כזה מן המלך, וגם למה לא הטיל בבהמה מום גמור, ויש לומר שבודאי שלח המלך את מבחר בהמותיו, דהא שדר בידיה עיגלא תילתא, וגם שלח עם בר קמצא את שלוחיו כדי שיראו שאכן לא מקריבים את קרבנו, ולפיכך הוכרח בר קמצא לפגום את הבהמה באופן שהשליחים לא יכירו בו.

^[8] בבמה שעושה הגוי ומקריב בעצמו, ראה זבחים קטז ב.

^[9] ראה במגן אברהם סימן תרנ"ו ח שמשמע מכאן, דשרי לעבור על לאו [כגון הכא לאו ד"כל אשר בו מום לא תקריבו" - ויקרא כב ב] משום שלום מלכות, ורבי זכריה לא מנעם מלהקריב אלא משום גזירה שלא ידעו את טעם היתר ההקרבה ויסברו שבעלי מומין קרבים לגבי מזבח, ומכל מקום, אין הכרח לדין זה מסוגיא דידן, כי יש לומר שהיה כאן חשש פיקוח נפש וסכנה, ראה מחצית השקל ופרי מגדים. [רבי זכריה היה סבור שאין כאן חשש סכנה כי המלך לא יקפיד כאשר ישמע שנמנעו מלהקריב את הקרבן לכבוד שמים מחמת המום - ריעב"ץ].

^[10] רש"י, ובתפארת יעקב פירש על פי הגמרא להלן נט א ש"אין מתחילין בגדול" כדי שלא ימנעו מלחלוק עליו, ורבי זכריה גדול שבכולם היה אלא שהיה ענוותן ועל כן אמר את דעתו תחילה כי היה סבור שהוא מן הקטנים, ושוב לא רצו שאר החכמים לחלוק על דעתו. וראה עוד במהר"ל ובמהר"ץ חיות.

^[11] כך היה מכונה, אף על פי שלא היה מלך אלא שר צבא - מהר"ם שיף.

^[12] אף שהיה רחוק מעט מן העיר מכל מקום נשאו הרוח דרך פלא עד העיר -מהרש"א. ומיושב בזה, דלכאורה קשה איזה חידוש היה במה שירה חץ לכיוון ירושלים ונפל החץ בירושלים, וראה עוד במהר"ל.

^[13] מהרש"א. כי בבית ראשון נקם הקדוש ברוך הוא את נקמתו מבבל על ידי מלכות פרס, אבל לעתיד לבא נאמר [עובדיה]: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". וראה בענף יוסף שנירון קיסר היה סבור שיקבל שכר מהקדוש ברוך הוא על שעושה את רצונו, שהרי מה שקסם בחיצים הורה לו שכך רצונו יתברך, אך הינוקא לימד אותו שבסופו של דבר הוא יענש היות שהבורא ברוך הוא משתמש ברשעים כדי לעניש, ולבסוף יענישם, ראה שם מה שהביא מדברי הרמב"ם והראב"ד.

^[14] משמע לכאורה דאנשים אחרים היו ציציותיהם נגררין על הארץ, וקשה על מה שכתב בשלחן ערוך אורח חיים כא ד: יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו - מגן אברהם, וראה שם מה שתירץ, ובמה שכתב עליו בהפלאה שבערכין ערך צץ. וראה עוד במגן אברהם סימן י ס"ק יג.

^[15] בפשוטו אין צורך להביא את דברי רב חסדא, ודי היה לנו להוכיח את חשיבותם של העצים ממה שרב חסדא לא מסר את מפתח אוצר העצים לשמשו, וראה עוד יוסף על עין יעקב מה שהביא לתרץ בשם סדר הדורות וראה עוד במהר"ל.

^[16] כי מעשה אבות סימן לבנים, ומיעקב אבינו יש ללמוד להכנע לעשיו, כמו שכתוב [בראשית לג יד]: "יעבור נא אדוני לפני עבדו" - מהרש"א, וראה עוד מה שכתב המהרש"א בעבודה זרה ח ב.

^[17] כי ארבעים שנה קודם החורבן ראו סימנים שעומד הבית להחרב - מהרש"א, ראה ביומא לט ב.

^[18] א. כך פירש רש"י. וראה במהר"ץ חיות מה שהביא ממדרש איכה פרשה א אות לא וראה שם במדרש שינויים רבים ממה שהובא בסוגיא דהכא. ב. ומה שהזכירו כאן שהיה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, הוא על פי מה שאמרו [בבא בתרא קי א] רוב בנים דומים לאחי האם, לפיכך היה אבא סיקרא טוב בפנימיותו אלא שהיה כפוף לחבריו הרשעים, כדלקמן. עיון יעקב, וראה במדרש רבה שם.

^[19] כי להלחם אי אפשר, כדעת חכמים לעיל: "לא מסתיעא מילתא", ואתם מונעים מאיתנו להשלים עם הרומאים, ונמצא שאתם גורמים להמית את כולם ברעב. מהרש"א.

^[20] כי הבריונים לא היו מאפשרים להוציא מתים לקבורה, אלא כשהיה המת מסריח - חכמת מנוח, וראה ברש"י ד"ה ואגני ובמדרש רבה שם.

^[21] ואף שהוציאו קול על מיתת רבן יוחנן, מכל מקום השומרים על הפתח לא שמעו על כך, כי היו על משמרתם כל הזמן, ולא הורשו לזוז ממקומם. ריעב"ץ.

^[22] מה שבירך אותו בלשון כפולה, הוא על פי מה שאמרו לקמן סב א "כופלין שלום למלך" - מהרש"א.

^[23] א. כך פירש רש"י, וראה במהרש"א ובמהר"ם שיף על פי המדרש שברכתו לאספסיינוס היא כמרידה במלך האמיתי. ב. לכאורה לאו דוקא "תרי קטלי" כי ממה נפשך אם מלך הוא, אין בברכת רבן יוחנן מרידה, ואם אינו מלך, אין עליו טענה מדוע לא בא עד עכשיו, וראה במהר"ם שיף.

אמר ליה [לו] בעל הבית: לא. אמר ליה [לו] בר קמצא: יהיבנא [אתן] לך דמי פלגא דסעודתיך [חצי סעודתך] ובלבד שלא תוציאני! אמר ליה [לו]: לא. אמר ליה [לו]: יהיבנא [אתן] לך דמי כולא סעודתיך [כל סעודתך]! אמר ליה [לו]: לא, ולבסוף נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה [אחזו בידו והעמידו והוציאו החוצה].

אמר בר קמצא: הואיל והוו יתבי רבנן [והיו יושבים שם חכמים] ולא מחו ביה [בו] אף על פי שראו כיצד הוא מביישני, שמע מינה קא ניחא להו [למד אתה מכאן שנוח להם] בדבר כזה. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא [אלך, ואלשין עליהם בבית המלך]. אזל [הלך] למלכות אמר ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אמר ליה [לו]: מי יימר [יאמר, יוכיח] שכן הוא? אמר ליה [לו]: נסה אותם בכך, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה [שלח להם קרבן לכבוד המלכות, ותראה אם מקריבים אותו].

אזל שדר בידיה עגלא תלתא [הלך הקיסר, שלח בידו עגל משולש מובחר]. בהדי דקאתי [בזמן שבא] בר קמצא משם שדא ביה מומא [הטיל בו מום] בניב שפתים, בשפתיו של העגל, ואמרי לה [ויש אומרים] בדוקין (בעפעפיים) שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא [מקום שבשבילנו הוא נחשב למום] ולדידהו לאו מומא הוא [ולהם, לדעת הגויים, אינו מום] ולכן כשהביא אותו לא יכלו להקריב אותו במקדש, משום שהוא בעל מום, ולא יכלו להסביר למלכות שהוא בעל מום מפני שבעיני הגויים הוא לא נחשב למום.

סבור רבנן לקרוביה [חשבו חכמים להקריב אותו] בכל זאת משום שלום מלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה בן אבקולס, אם כך, י אמרו האנשים מעתה: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! אמרו החכמים: אם כן, אם לא נקריב אותו, צריך לעשות משהו ביחס לבר קמצא, סבור [[חשבו] חכמים למיקטליה [להרוג אותו] כדי שלא ליזיל ולימא [ילך ויאמר] למלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה, י אמרו האנשים מעתה שמי שמטיל מום בקדשים יהרג! וכיון שכך, לא עשו דבר, ונתקבלה ההלשנה על ידי המלכות, והתחילה המלחמה.

אמר ר' יוחנן: ענוותנותו (יראת השמים, צדקותו) של ר' זכריה בן אבקולס, היא שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

א שדר עלוייהו [שלח עליהם] את נירון קיסר. כי קאתי [כאשר בא] לירושלים רצה לנסות בגורל, שדא גירא [זרק חץ] למזרח — אתא [בא] החץ ונפל בכיוון ירושלים, זרק למערב — אתא [בא] נפל בירושלים, וכך עשה לכל ארבע רוחות השמים — ובכל פעם אתא [בא] ונפל החץ בירושלים.

ניסה עוד גורל: אמר ליה לינוקא [אמר לו לתינוק]: פסוק לי פסוקיך שלמדת היום. אמר ליה [לו] את הפסוק: "ונתתי את נקמתי באדם ביד עמי ישראל" (יחזקאל כה, יד). אמר נירון: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה [הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו], ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא [והוא רוצה לקנח את ידיו באיש הזה, בי], שלבסוף איענש על שהייתי השליח לעשות זאת. ערק ואזל ואיגייר [ברח והלך והתגייר], ונפק מיניה [ויצא ממנו] לבסוף ר' מאיר.

ב שדריה עילוייהו [שלח עליהם] את אספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני [בא, צר עליה על ירושלים שלוש שנים]. הוו [היו] בה, בירושלים, הנהו תלתא עתירי [שלושה עשירים אלה]: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. ומסבירים את שמותיהם: נקדימון בן גוריון — שנקדה לו חמה בעבורו, כמסופר, שזרחה לו השמש שלא בזמנה כדי להצילו מהפסד גדול. בן כלבא שבוע — כך קראו לו, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת — שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, שלא היה הולך ברחוב על הארץ אלא היו שמים לפניו כסתות. איכא דאמרי [יש שאומרים]: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי, שהיה יושב ביניהם.

ועשירים אלה התנדבו לעזור, חד [אחד] מהם אמר להו [להם]: אנא זיינא להו בחיטי ושערי [אני אזון אותם, את בני העיר, בחיטים ושעורים], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: אני אזון אותם בדחמרא ובדמלחא ומשחא [ביין ובמלח ובשמן], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: בדציבי [בעצים] שאספק לכולם. ומעירים: ושבחו רבנן לדציבי [ושיבחו חכמים את זה שנתן עצים] שזו הוצאה גדולה מאד. שרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה [כל המפתחות של ביתו היה מוסר לשמשו], בר מדציבי [חוץ מהמפתח של מחסן העצים] שחשב שהוא חשוב ביותר. דאמר [שכן היה אומר] רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי [מחסן אחד של חיטים צריך ששים מחסנים של עצים] כדי לאפות אותם כראוי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא [היה להם במחסניהם מזון כדי לזון את הנצורים עשרים ואחת שנים].

הוו בהו הנהו בריוני [היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו [נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים]. לא שבקינהו [הניחו להם]. אמרו להו [להם] הבריונים: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו [נצא ונעשה מלחמה איתם], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: לא מסתייעא מילתא [יסתייע הדבר] ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא [עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב] ועשו זאת כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה.

ג ועל רעב זה מסופר: אשה אחת ושמה מרתא בת בייתוס עתירתא [עשירה] שבירושלים הויא [היתה]. שדרתה [שלחה] לשלוחה ואמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי סמידא [סולת]. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכרה הסולת]. אתא [בא] אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא [סולת אין, קמח יש], אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר הקמח]. אתא [בא] ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא [קמח אין, סובין יש]. אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר] גם זה. אתא [בא] ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא [סובין אין, קמח שעורים יש]. אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח שעורים. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכר] גם זה.

הוה שליפא מסאנא [היתה חלוצת נעל, יחפה] באותה שעה, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל [אצא ואראה אם אמצא דבר מה לאכול], איתיב לה פרתא בכרעא [התיישב לה גלל ברגלה] ומתה, מכיון שהיתה כל כך מפונקת והגועל גרם לה למות.

קרי עלה [קרא עליה] רבן יוחנן בן זכאי כתוב זה שבפרשת הקללות שבתורה: "הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך" (דברים כח, נו). איכא דאמרי [יש שאומרים]: לא גלל היה זה, אלא גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ואיתניסא [ונאנסה, חלתה] ומחמת גועל מתה. ומה הן הגרוגרות הללו? — שר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא [ישב ארבעים שנים בתענית] ובתפילה שלא ליחרב [תחרב] ירושלים, וכל כך רזה גופו מן התעניות כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי [שכאשר היה אוכל דבר היה נראה בולט מבחוץ]. וכי הוה בריא, מייתי ליה [וכאשר היה אוכל לאחר הצום, היו מביאים לו] גרוגרות, מייץ מייהו ושדי להו [היה מוצץ את מימיהן וזורק אותן], וזוהי הגרוגרת שמצאה מרתא בת בייתוס.

מספרים: כי הוה קאי ניחא נפשה [כאשר מתה], אפיקתא לכל דהבא וכספא [הוציאה את כל הזהב והכסף] שלה שדיתיה בשוקא [זרקה אותו בשוק], אמרה: האי למאי מיבעי לי [זה למה אני צריכה]! והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "כספם בחוצות ישליכו... לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו" (יחזקאל ז, יט).

ד מסופר: אבא סקרא ריש בריוני [ראש הבריונים] של ירושלים, בר אחתיה [בן אחותו] של רבן יוחנן בן זכאי הוה [היה], שלח ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: תא בצינעא לגבאי [בוא בחשאי אלי]. אתא [בא]. אמר ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא [עד מתי אתם עושים כך, והורגים את העולם ברעב]? אמר ליה [לו] אבא סיקרא: מאי איעביד [מה אעשה], דאי אמינא להו מידי קטלו לי [שאם אומר להם דבר יהרגו אותי]! אמר ליה [לו]: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק [ראה איזו תקנה בשבילי שאני אצא] מחוץ לעיר, אפשר על ידי כך דהוי [שתהא] הצלה פורתא [מעטה].

אמר ליה [לו] אבא סיקרא: כך תעשה ותצא מן העיר: נקוט נפשך בקצירי [עשה עצמך חולה], וליתי כולי עלמא ולישיילו [ויבואו הכל וישאלו] בך לשלומך, כבחולה, שיתפרסם הדבר, ואחר כך אייתי מידי סריא ואגני גבך [הבא דבר מסריח והשכב לידך], ולימרו דנח נפשך [ושיאמרו שמתת] ומסריח כבר, וליעיילו בך תלמידך [ויכנסו אצלך, להוציאך, תלמידיך] ולא ליעול בך איניש אחרינא [יכנס אצלך איש אחר] כדי שלא לרגשן [ירגישו] בך דקליל את [שאתה קל], דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא [שהם, הבריונים יודעים שאדם חי קל ממת].

עביד הכי [עשה רבן יוחנן כך], נכנס בו מתחת למיטתו כדי לנושאה ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא [כאשר באו לפתח העיר] בעו למדקריה [רצו השומרים לדקור אותו] כדי לבדוק אם באמת מת הוא, שכן היו עושים. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו הרומאים: רבן דקרו, כלומר, אפילו את רבם הם דוקרים! בעו למדחפיה [רצו לדחוף אותו] לבדוק אולי חי הוא ויצעק מחמת הדחיפה. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו: רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק [פתחו לו את השער, יצא], כלומר, הוציאו אותו.

כי מטא להתם [כאשר הגיע רבן יוחנן לשם] למחנה הרומאים, אמר לאספסיינוס: "שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא" [שלום עליך המלך, שלום עליך המלך]! אמר ליה [לו] אספסיינוס: מיחייבת תרי קטלא [מחויב אתה שתי מיתות], חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא [אחת, שאין אני מלך ואתה קורא לי מלך]! ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי [ועוד, אם מלך אני, עד עכשיו מדוע לא באת אלי]? אמר ליה [לו] רבן יוחנן בתשובה לשאלותיו: דקאמרת "לאו מלכא אנא" [מה שאמרת "אין אני מלך"] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The host said to him: No, you must leave. Bar Kamtza said to him: I will give you money for half of the feast; just do not send me away. The host said to him: No, you must leave. Bar Kamtza then said to him: I will give you money for the entire feast; just let me stay. The host said to him: No, you must leave. Finally, the host took bar Kamtza by his hand, stood him up, and took him out.

After having been cast out from the feast, bar Kamtza said to himself: Since the Sages were sitting there and did not protest the actions of the host, although they saw how he humiliated me, learn from it that they were content with what he did. I will therefore go and inform [eikhul kurtza] against them to the king. He went and said to the emperor: The Jews have rebelled against you. The emperor said to him: Who says that this is the case? Bar Kamtza said to him: Go and test them; send them an offering to be brought in honor of the government, and see whether they will sacrifice it.

The emperor went and sent with him a choice three-year-old calf. While bar Kamtza was coming with the calf to the Temple, he made a blemish on the calf’s upper lip. And some say he made the blemish on its eyelids, a place where according to us, i.e., halakha, it is a blemish, but according to them, gentile rules for their offerings, it is not a blemish. Therefore, when bar Kamtza brought the animal to the Temple, the priests would not sacrifice it on the altar since it was blemished, but they also could not explain this satisfactorily to the gentile authorities, who did not consider it to be blemished.

The blemish notwithstanding, the Sages thought to sacrifice the animal as an offering due to the imperative to maintain peace with the government. Rabbi Zekharya ben Avkolas said to them: If the priests do that, people will say that blemished animals may be sacrificed as offerings on the altar. The Sages said: If we do not sacrifice it, then we must prevent bar Kamtza from reporting this to the emperor. The Sages thought to kill him so that he would not go and speak against them. Rabbi Zekharya said to them: If you kill him, people will say that one who makes a blemish on sacrificial animals is to be killed. As a result, they did nothing, bar Kamtza’s slander was accepted by the authorities, and consequently the war between the Jews and the Romans began.

Rabbi Yoḥanan says: The excessive humility of Rabbi Zekharya ben Avkolas destroyed our Temple, burned our Sanctuary, and exiled us from our land.

The Roman authorities then sent Nero Caesar against the Jews. When he came to Jerusalem, he wished to test his fate. He shot an arrow to the east and the arrow came and fell in Jerusalem. He then shot another arrow to the west and it also fell in Jerusalem. He shot an arrow in all four directions of the heavens, and each time the arrow fell in Jerusalem.

Nero then conducted another test: He said to a child: Tell me a verse that you learned today. He said to him as follows: “And I will lay My vengeance upon Edom by the hand of My people Israel” (Ezekiel 25:14). Nero said: The Holy One, Blessed be He, wishes to destroy His Temple, and He wishes to wipe his hands with that man, i.e., with me. The Romans are associated with Edom, the descendants of Esau. If I continue on this mission, I will eventually be punished for having served as God’s agent to bring about the destruction. So he fled and became a convert, and ultimately Rabbi Meir descended from him.

The Roman authorities then sent Vespasian Caesar against the Jews. He came and laid siege to Jerusalem for three years. There were at that time in Jerusalem these three wealthy people: Nakdimon ben Guryon, ben Kalba Savua, and ben Tzitzit HaKesat. The Gemara explains their names: Nakdimon ben Guryon was called by that name because the sun shined [nakad] on his behalf, as it is related elsewhere (see Ta’anit 19b) that the sun once continued to shine in order to prevent him from suffering a substantial loss. Ben Kalba Savua was called this because anyone who entered his house when he was hungry as a dog [kelev] would leave satiated [save’a]. Ben Tzitzit HaKesat was referred to by that name because his ritual fringes [tzitzit] dragged along on blankets [keset], meaning that he would not walk in the street with his feet on the ground, but rather they would place blankets beneath him. There are those who say that his seat [kiseh] was found among the nobles of Rome, meaning that he would sit among them.

These three wealthy people offered their assistance. One of them said to the leaders of the city: I will feed the residents with wheat and barley. And one of them said to leaders of the city: I will provide the residents with wine, salt, and oil. And one of them said to the leaders of the city: I will supply the residents with wood. The Gemara comments: And the Sages gave special praise to he who gave the wood, since this was an especially expensive gift. As Rav Ḥisda would give all of the keys [aklidei] to his servant, except for the key to his shed for storing wood, which he deemed the most important of them all. As Rav Ḥisda said: One storehouse [akhleva] of wheat requires sixty storehouses of wood for cooking and baking fuel. These three wealthy men had between them enough commodities to sustain the besieged for twenty-one years.

There were certain zealots among the people of Jerusalem. The Sages said to them: Let us go out and make peace with the Romans. But the zealots did not allow them to do this. The zealots said to the Sages: Let us go out and engage in battle against the Romans. But the Sages said to them: You will not be successful. It would be better for you to wait until the siege is broken. In order to force the residents of the city to engage in battle, the zealots arose and burned down these storehouses [ambarei] of wheat and barley, and there was a general famine.

With regard to this famine it is related that Marta bat Baitos was one of the wealthy women of Jerusalem. She sent out her agent and said to him: Go bring me fine flour [semida]. By the time he went, the fine flour was already sold. He came and said to her: There is no fine flour, but there is ordinary flour. She said to him: Go then and bring me ordinary flour. By the time he went, the ordinary flour was also sold. He came and said to her: There is no ordinary flour, but there is coarse flour [gushkera]. She said to him: Go then and bring me coarse flour. By the time he went, the coarse flour was already sold. He came and said to her: There is no coarse flour, but there is barley flour. She said to him: Go then and bring me barley flour. But once again, by the time he went, the barley flour was also sold.

She had just removed her shoes, but she said: I will go out myself and see if I can find something to eat. She stepped on some dung, which stuck to her foot, and, overcome by disgust, she died.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai read concerning her a verse found in the section of the Torah listing the curses that will befall Israel: “The tender and delicate woman among you who would not adventure to set the sole of her foot upon the ground” (Deuteronomy 28:56). There are those who say that she did not step on dung, but rather she ate a fig of Rabbi Tzadok, and became disgusted and died. What are these figs? Rabbi Tzadok observed fasts for forty years, praying that Jerusalem would not be destroyed. He became so emaciated from fasting that when he would eat something it was visible from the outside of his body. And when he would eat after a fast they would bring him figs and he would suck out their liquid and cast the rest away. It was one such fig that Marta bat Baitos found and that caused her death.

It is further related that as she was dying, she took out all of her gold and silver and threw it in the marketplace. She said: Why do I need this? And this is as it is written: “They shall cast their silver in the streets and their gold shall be as an impure thing; their silver and their gold shall not be able to deliver them in the day of the wrath of the Lord; they shall not satisfy their souls, neither fill their bowels” (Ezekiel 7:19).

§ The Gemara relates: Abba Sikkara was the leader of the zealots [biryonei] of Jerusalem and the son of the sister of Rabban Yoḥanan ben Zakkai. Rabban Yoḥanan ben Zakkai sent a message to him: Come to me in secret. He came, and Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Until when will you do this and kill everyone through starvation? Abba Sikkara said to him: What can I do, for if I say something to them they will kill me. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Show me a method so that I will be able to leave the city, and it is possible that through this there will be some small salvation.

Abba Sikkara said to him: This is what you should do: Pretend to be sick, and have everyone come and ask about your welfare, so that word will spread about your ailing condition. Afterward bring something putrid and place it near you, so that people will say that you have died and are decomposing. And then, have your students enter to bring you to burial, and let no one else come in so that the zealots not notice that you are still light. As the zealots know that a living person is lighter than a dead person.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai did this. Rabbi Eliezer entered from one side and Rabbi Yehoshua from the other side to take him out. When they arrived at the entrance of the city on the inside, the guards, who were of the faction of the zealots, wanted to pierce him with their swords in order to ascertain that he was actually dead, as was the common practice. Abba Sikkara said to them: The Romans will say that they pierce even their teacher. The guards then wanted at least to push him to see whether he was still alive, in which case he would cry out on account of the pushing. Abba Sikkara said to them: They will say that they push even their teacher. The guards then opened the gate and he was taken out.

When Rabban Yoḥanan ben Zakkai reached there, i.e., the Roman camp, he said: Greetings to you, the king; greetings to you, the king. Vespasian said to him: You are liable for two death penalties, one because I am not a king and yet you call me king, and furthermore, if I am a king, why didn’t you come to me until now? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: As for what you said about yourself: I am not a king,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מיחו בו כו'. איכא למימר מה שלא מיחו מפני שלא היה בידם למחות אפשר שעשו כן כי החנופה הוא שגברה באותו הדור כמ"ש בסוטה גבי אגריפס המלך:

שדר להו עגלא תלתא כו'. רמז להם שפקידת העגל וביום פקדי ופקדתי וגו' עדיין בידם כמו שהיה בחורבן בית ראשון כמ"ש בחלק קרבו פקודת העיר ואיש כלי משחיתו גו' היינו העגל שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' ואולי שאמר עגלא תלתא ע"ש ג' עגלים כמ"ש ג"כ שם עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל א' מכאן ואילך מג' עגלים. ואמר...

דשדא ביה מומא בניב כו' דלדידן הוי מומא כו'. רמז להן לאותו דור שהיו בהן בעלי לשון הרע שהוא מום ניב שפתים באדם וא"ל בדוקין שבעין שהיו בהן בעלי צרי עין שהוא מום דוק שבעין באדם כמו שנראה ממעשה הזה שלא רצה שיהנה חבירו מסעודתו וגם ביישו בדברים.

ואמר יאמרו בעלי מומין קריבין כו'. דודאי הכא בעלי מומין קריבין בכה"ג משום שלום מלכות אבל ילמדו לומר דבעלי מומין כאילו קריבין גם במקום אחר שלא משום שלום מלכות וקאמר ר' יוחנן שזה שלא נקרב קרבנו של מלכות ע"י ר' זכריה החריבה ביתנו ושרפה היכלנו כו' גם כי נגזר אז גלות עליהם בעבור שנאת חנם אפשר שהבית לא היה נחרב שהיה המלכות חס עליו אילו היה קרבנו קרב אבל עתה שלא נקרב קרבנו היה חמתו על הבית שאמר אין לו צורך בו.

כי שדא גירא למזרח כו'. עשה כן דרך קסם כשהיה סמוך לעיר כפרש"י ונראה לפי ענינו דבמקום אחד מד' רוחות העיר עמד לירות חציו לארבע רוחות וא"כ אחד מארבע רוחות הוה נגד ירושלים ואין בו חידוש שנפל בירושלים אם היה סמוך לירושלים ואפשר שלא היה סמוך כ"כ כדי שיוכל לירות לעיר אבל הרוח נשאו דרך הפלא עד לעיר.

א"ל ונתתי נקמתי באדום גו'. נקמתי שהם החריבו ביתו של הקב"ה בבית שני והנקמה תהיה ע"י עמי ישראל לא כמו בבית ראשון שלא היתה הנקמה ע"י ישראל כ"א ע"י מלכות פרס אבל לעתיד נאמר ועלו מושיעים בהר ציון גו' וז"ש הקב"ה בעי לאחרובי ביתיה דאי לא היה רצונו בכך א"א בידינו להחריבו ובעי לכפורי ידיה כו' ואמר ערק ואזיל ואיגייר כו':

ערק אזיל בו'. עיין בספר יוחסין שכן נמצא בספר חיי מלכים דנירון קיסר ברח כו' עכ"ל ע"ש:

הוו בהו הנהו תלתא עתירי כו'. באיכה רבתי איתא כל הך עובדא בפנים שונים וחשיב שם נקדימון בן גוריון בתרתי והוו ארבע עתירי ואמר נקדימון שנקדה לו חמה כו' פי' שמותן ע"פ מ"ש בפ"ק דיומא במקדש שני שהיו עוסקין בתורה ומצות כו' ולזה אמר כיון שגם עשיריהם היו בעלי מעשים נקדימון שנקדה לו כו' ע"י תפלתו כמפורש בתענית בן כלבא שבוע שכל הנכנס כו' שהיה פתו מצויה לכל. בן ציצית כו' שהיה זהיר במצות ציצית כמ"ש בהם למען תזכרו את כל מצותי כו' וא"ד שהיה כסתו מוטלת כו' והיה בידו להתנצל עליהם בפני המלכות אי לאו כדמסיק משום דהוו בה בריוני כו' והם פריצי ישראל שהיו בהם כמפורש ביוסופון והם מתוך שנאתן זה את זה גרמו להם החורבן והגלות שלא היו רוצים ליכנע לרומיים כדקאמר דא"ל רבנן ניעבוד שלמא כו' שכבר ידעו זה כי סימן אבות לבנים שאמר יעקב יעבר נא אדוני לפני עבדו גו' כמפורש בחידושינו באגדות דפ"ק דע"ז ולכך אמרו רבנן לא מסתייעא מלתא ליעבוד בהדייהו קרבא. ואמר

מרתא בת בייתוס עתירתא כו' נ"ל דאין זו מרתא בת בייתוס כו'. דקדשה יהושע בן גמלא כדתנן פרק הבע"י דההיא בזמן ינאי המלך הות כדאמרינן שם וינאי מקמיה דחורבן טובא הוה שהיה מבני חשמונאי כדמוכח בכמה דוכתין ומיהו ביומא פירשו התוס' דזה ינאי לאו ההוא ינאי דהוה מבני חשמונאי דא"כ לא הוה מוקים ליהושע לכ"ג דאיהו גופיה כ"ג הוה כדאמר פרק האומר:

קרי עליה ר"י ב"ז הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה גו'. לפי שכבר כתיב באיש כל הענין האיש הרך בך והעגוג מאוד תרע עינו גו' לבד מזה שלא נכתב באיש רק הוסיף דבר זה באשה שהיא בטבע רכה וענוגה ביותר לרמוז על אשה זו:

סמידא ליכא חיוורתא איכא כו'. חשיב הכא ד' מיני לחם לפי שבקיום המקדש שהיו מקריבין לחמי תודה שהן ארבעה מינין וע"ד וכי לחמינו הוא צריך אבל הוא מזונינו משלחן גבוה להתברך פרנסינו בד' מיני לחמין שזכר כאן ובהבטל הקרבה זו בבהמ"ק גם שהיו כפויי טובה ששרפו כל מזונותיהם ניטל מהם ארבע מיני לחם שזכר לעיל:

דרבי צדוק יתיב מ' שנין בתעניתא דלא ליחרוב כו'. דארבעים שנין קודם שנחרב הבית בטלו סנהדרין וחזו בו סימני חורבן כדאמרינן פרק הוו בודקין דמ' שנה קודם שנחרב הבית בטלו סנהדרין ודו"ק.

לכל דהבא וכספא שדיתיה כו' כספם בחוצות ישליכו אסיפא דקרא קסמיך דכתיב כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה' נפשם לא ישבעו גו' וברישא דקרא לא כתיב זהבם גבי השלכה אלא דהכי כתיב וזהבם לנדה יהיה גו' אולי שהוא על גודל חטאם בזהבם כדאמר ביומא דתרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא לאוקמא ליהושע בן גמלא בכ"ג:

וקטליתו לעלמא בכפנא כו' גם שהם אמרו ניפוק ליעבוד קרבא בהדייהו מ"מ לדעת רבנן לא הוה מסתייעא מלתא והם שרפו אוצר החטים תלה הכפנא בהם וק"ל:

ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לירגשון בך כו'. ובהא דלא לישבק ליעול ביה איניש אחרינא לא ירגשון דדרך הצדיקים להקפיד על כך כמו שמצינו ביעקב שצוה דדוקא בניו ישאוהו ולא בני בניו וק"ל.

שלמא עליך מלכא שלמא כו'. דכפלינן שלום למלך כדאמרינן לקמן בסוף פרקין.

דלאו מלכא אנא כו'. פרש"י והתעללת בי עכ"ל ולולי פירושו נראה משום שזלזל בכבוד המלך והקיסר שהיה באותה שעה:

גמ' איכול קורצא. אנקום ברמיזות עיין ברמב"ן פ' לא תלך רכיל ותרגומו לא תיכול קורצין ע"ש באורך:

גמ' סבר למיקטליה דלא ליזול ולימא כו'. משום שמא יאמרו מטיל וכו' וכן להקרבה היה שרי מפני שלום מלכות רק משום שמא יאמרו כו':

גמ' ענותנותו של ר' זכריה כו'. טפי הול"ל ולמתלי על רבנן שלא מיחו בידו הן הן הגורמין וצ"ל דבאותו פעם עדיין לא היה ברי היזיקא עד עתה שנראה ההיזק בעין ובאיכה רבתי ז"ל והיה שם רבי זכריה בן אבקוליס והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה וכו' וק"ל:
החריבה את בתינו כו'. אע"ג דודאי מקודם נגזר ליחרב מ"מ ע"י סיבתו חרב עתה:
לגירון קיסר. אין נראה שהיה קיסר אלא שר צבא קיסר ועיין בספר יוחסין בזה:
לד' רוחות. כו'. אין נראה לומר לאידך ד' רוחות דהיינו צפון ודרום למעלה ולמטה דא"כ הו"ל למימר לו' קצוות רק ר"ל לאידך מד' רוחות. ולכאורה לא היה עומד נגד העיר ממש דא"כ לא היה צריך לשדות גירא לאותו צד שודאי יפול בו:
הוי בה הני תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא כו'. וברבה חשיב נקדימון ובן גוריון לתרי. בדחמרא מלחא ומשחא:
יתיב ארבעין שנין בתעניתא. דמ' שנים מקודם ראו סימנים שיחרב כדאיתא בכמה דוכתי:
מחייבת תרי קטלא וכו'. אע"ג דממנ"פ ליכא אלא חדא קטלא מ"מ למאי דקרי ליה מלכא חייב תרי קטלא כיון שאינו מלך וקראו כן ועוד לסברתו אמאי לא אתי:
וברבה וקרית לי מלכא וכדו שמע מלכא וקטיל להאי גברא לא כפרש"י והתעללת בי:

בתוס' בד"ה עגלא תילתא ולא כמו שמפרש שגדל שליש כו'. דא"ש דהוה מברי עגל הגדל שליש וק"ל:

גמרא מרתא בת בייתוס כו' שדרתיה לשלוחה. כצ"ל:

שם שלמא עלך מלכא שלמא כו'. דכופלין שלום למלך כדלקמן בס"פ וכן בשמואל (ב טז) יחי המלך יחי המלך:

רש"י ד"ה נקדה. לשון מקדדין בהרים. כצ"ל בב' דלתי"ן וכגי' הערוך בערך קד. וכאן הקריאה נקדה והד' דגושה כדין הכפולים:

רש"י ד"ה קלינהו להנך אמברי. לאוצרות התבואה והעצים. בגמרא לא קאמר אלא דחיטי ושערי. ובאמת סגי בזה להשיאם למלחמה כי אם אין תבואה מה יועילו להם העצים:

גמ' סבור רבנן לקרובי' וכו' יאמרו בעלי מומין קרבין. נ"ב סבור שלא תקפיד המלכות מאחר שרוצה בכבוד הי״ת:

שם שדא גירא. נ"ב כענין שכתוב בנ"נ כי עמד וגו' אל אם הדרך קלקל בחצים וגו' ולפי שראה מה שעלתה בנ"נ בסוף לכן לא בטח בנסיון זה שכבר ה"ל ממי ללמוד:

שם הנהו בריוני. נ"ב אנשי בליעל פראים מדבריים כמו חית השדה דמתרגם חיות ברא וכמ"ש שור הבר:

שם מרתא בת בייתוס. נ"ב אם היא מרתא ב"ב שנשאה יהושע ב"ג כדאיתא פ' הבע״י דעיילא לינאי מלכא תרקבא דדינרא עד דאוקמי׳ בכ"ג. קשיא טובא דבין שיהא אותו ינאי מלכא הראשון או אפי' השני או אולי השלישי הו״ל הורקנוס האחרון חמיו של הורדוס (אין עיר הורקנוס הנקרא בל"ח זולתו) א״כ עכ"פ היתה מרתא בזמן החורבן האחרון לפחות זקנה מאד הרבה יותר ממאה שנים כי ממלכות בית הורדוס עד שחרב הבית יותר ממאה שנים. וכבר היתה אלמנה כשקדשה יב"ג בימי ינאי. וכנראה כאן חזרה ונתאלמנה וזה דבר זר שחיתה כל כך שנים. ואין זה לומר דתרי מרתא ב"ב הויין ותרוייהו עתירתן טובא:

שם בעו למדקרי'. נ"ב אותם ששומרים שער העיר הנצבים שם על משמרתם ואינם רשאים לזוז משם ולחקור מה נעשה בעיר לדעת אם חולה היה ומת:

שם ושושילתא דר"ג. נ"ב צ״ל שהוא ר"ג דיבנה כי אביו בנו של ר"ג הזקן הוא הנהרג כמ"ש בפ"ק דסנהדרין והוא מעשרה ה"מ:

שם והיה דם מבצבץ. נ"ב עי׳ תוס' וי״ל ע"ד משגיא לגוים וגו':

שם נטל את הפרוכות. נ"ב פרכות דבבי טובא הוי:

שם אלא קבוצים. נ"ב דריש קבורים כמו קבורתא בלשון גמ' שהוא ענין מקובץ כמו קבורתא דאזלי ודאהני וכן רבים:

שם א"ד קבורים ממש. נ״ב נ"ל דלפ״ז מפרש גם וישתכחו ככתבו וגם זה ע"ד לשון ארמית ר"ל קבורים וישתכחו שתי מלות דבוקות הן כלומר ראיתי רשעים מעם דברים קבורים ונמצא בידם:

שם נעשה ראש. נ"ב כך אמרו חכמים ז"ל במ״א שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הקב״ה בניו:

אָמַר: הוֹאִיל וַהֲווּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלֹא מִיחוּ בֵּיהּ, שְׁמַע מִינָהּ קָא נִיחָא לְהוּ. נראה לי ודאי הם לא הרגישו בדבר זה שלא ראו דנקטיה בידיה ואפקיה ורק זה חשב שראו ולא מיחו ואפילו לפי דברי המדרש יתכן ידעו שזה רוצה להוציאו ולא גערו בו אבל לא ראו דנקטיה בידיה ואפקיה.

אֵיזִיל אֵיכוּל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא. נראה לי בס"ד זה בשמו דיבר כי לפי דברי רש"י ז"ל היה שמו כן בַּר קַמְצָא והשתא מן אותיות שמו יהיה צירוף זה 'בם קרצא' ולזה אמר אֵיכוּל בְּהוּ קֻרְצָא, בהו דייקא באותיות שמו שהם 'בם קרצא'.
ועוד נראה לי מה שאמר אֵיכוּל קוּרְצָא על פי מה שאמרו המקובלים בפסוק וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ (בראשית ג, יח), קוֹץ קליפת הזכור דַרְדַּר קליפת הנוקבא ולכן זה שנפרד מישראל נדבק בקוץ שנעשה לישראל קוץ מכאיב וגם עתה חל עליו קללת ארור דכתיב אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר (דברים כז, כד) דקאי על המוסר ומלשין ושורש ארור הוא 'אר' ולפי זה נצטרפו בו אותיות קוץ עם אותיות אר ונעשה צירוף קוּרְצָא שהוא 'קוץ אר' ולזה פיו ענה בו ואמר אֵיכוּל קוּרְצָא.

שָׁדַר בְּיָדֵיהּ עֶגְלָא תְּלָתָא. נראה לי היה זה בהשגחה מן השמים שלא שלחו עמו שה או שור אלא עגל, לרמוז להם עתה הגיע זמן חרבן בית המקדש וגלות ישראל שיש בהם חלק מעון העגל כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קב.) אין לך כל פקידה שאין בה מעון העגל דכתיב וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (שמות לב, לד).
והא דְּשָׁדִי בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם נראה לי גם זה היה בהשגחה לרמוז להם שהגיע זמן החרבן והגלות שהיה בעבור לשון הרע בדבר שפתים ולמאן דאמר שעשה מום בעינים רמזו להם שהגיע שליטת עשו הוא אדום אשר קליפתו היא 'רע עין' בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) כמנין 'רע עין' [400] ולכן כתב הרב מגלה עמוקות ז"ל הרוצה להרוג חזיר יסמא את עינו, וידוע כי חזיר הוא קליפת עשו דכתיב יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד).

בָּעוּ לְמִיקְטְלֵיהּ. קשא ודאי המלך שלח עמו אנשים מעבדיו כי לא היה מאמין בזה לבדו ואיך יהרגוהו לפניהם?
ונראה לי כי עבדי המלך היו עומדים חוץ לבית המקדש דאין רשאין להכנס לפנים משום טומאה ורק זה נכנס לבדו עם העגל שבידו והם בעו למקטליה על ידי שם מפורש אחר שיצא וילך אצל עבדי המלך שיפול מאיליו לארץ מת קודם שידבר עמהם והם חושבים שמת פתאום והם היו לוקחים העגל מידו קודם שיצא מאתם ואז יחשבו עבדי המלך שהקריבו אותו.

עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקִילַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנו. עיין פירוש רש"י ז"ל ונראה דוחק. ונראה לי בס"ד כי רב זכריה הוה כהן ועומד בבית המקדש עם אחיו הכהנים והיו הכהנים רוצים להקריב משום שלום מלכות ורבי זכריה אמר יאמרו בעלי מומין קרבים על גבי מזבח ולכן לא תהיה הוראה זו דמשום שלום מלכות מותר על פי סברתינו אלא תהיה על פי הסכמת הסנהדרין שהם יתירו בדבר זה ולכן אמרו לזה שילך וישאל מן הסנהדרין ועל פיהם יקום דבר ודא עקא כי הוא יצא מן העזרה והעגל בידו ומסרו ביד עבדי המלך שהיו ממתינים בחוץ באומרו שלא רצו להקריב והם לקחו העגל וחזרו אצל המלך ואף על פי שהיו אומרים להם תביאו העגל להקריבו לא היו שומעין אחר שכבר לא קבלו גזרת מלך בפעם ראשונה שוב אין תקנה לדבר זה ונמצא ענוה שלו שלא רצה לדון דבר זה על פי סברתו אלא על פי הסנהדרין גרמה כל זה.

שָׁדַר עִלוּיַהוּ נֵירוֹן קֵיסָר. נראה פשוט דהמלך של רומי נקרא קיסר שהוא רוצה לומר אמפרטו"ר אך השרים אשר מזרע המלוכה נקראים בתוארים שונים ומחברים עם תואר כל אחד שם קיסר דהיינו נירון קיסר ואספסינוס קיסר כמו שתאמר פקיד הקיסר גזבר קיסר יועץ קיסר וכן עתה במלכות פרס יש שרים מזרע המלוכה שנקראים בשם נאיי"ב אל צלטנ"ה וכן חסא"ם אל צלטנ"ה וכיוצא בזה ובן המלך קורין אותו שא"ה זאד"ה רוצה לומר בן המלך כמו שקורין באירופ"א לבן המלך בשם פְּרִינְץ.

שָׁדָא גִּירָא לְמִזְרָח. בדק ועשה הקסם בגירא ולא בדבר אחר מן השמים היה כך להורות כי חטאתם היה לשון הרע שנמשל לחץ דכתיב חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם (ירמיה ט, ז) וְשָׁדָא לְמִזְרָח תחלה לראות אם יעמוד להם זכות אור תורה המאיר וזכות זרע בית דוד דאתו מיהודה שהיה כנגד המזרח כמו שאמרו במדרש (במדבר רבה ב, י) בפסוק וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה (במדבר ב, ג) אמר הקדוש ברוך הוא למשה מזרח שממנו אור יוצאה לעולם יהי כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה שנאמר וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים (דברי הימים א' יב, לג) עיין שם.
ולכן שָׁדָא לְמִזְרָח תחלה שממנו יוצא אור לראות אם יעמוד להם זכות התורה שהיא אור העולם דכתיב וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) דלכן יששכר במזרח וגם לראות אם יעמוד להם זכות דוד המלך ע"ה שנמשל כסאו כשמש דכתיב וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי (תהלים פט, לז) דעדיין הנשיאות לא פסקה מזרעו ובית המקדש נקרא על שמו דכתיב מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (תהלים ל, א) וכתיב רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד (מלכים א' יב, טז) גם אם יעמוד זכות כללות שבט יהודה שממנו המלוכה על ישראל שהוא במזרח כאמור.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שָׁדָא לְמִזְרָח לראות אם יעמוד להם זכות משה רבינו ע"ה שהוא בסוד השמש כמו שאמרו פני משה כפני חמה (בבא בתרא עה.) וכתיב אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ (דברים ד, מא) וְשָׁדָא לְמַעֲרָב לראות אם יעמוד להם זכות דוד המלך ע"ה אשר יסד כותל המערבי אשר הוא קיים לעולם ולא זזה ממנו שכינה (שמות רבה פרשה ב, ב) ואחר כך שדי לשתי רוחות צָפוֹן וְדָרוֹם עד כאן דבריו נר"ו.

לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, אָתָא נָפַל בִּירוּשָׁלַיִם. פירוש לתשלום ארבע רוחות שהם דרום וצפון. ונראה דהיתה נפילת הגירא בירושלים מדרך נס נגד הטבע כי הוא עשה זה בדרך קסם לידע אם רצון השם יתברך בכך ואם יפול כפי טבעו ודרכו מה הועיל בזה לכן עשה מקום המטרה מן הצד הלאה מירושלם כזה [הציור חסר] וכפי דרך הטבע אי אפשר שיפול הגירא בירושלם אך בדרך נס נתעקמו הגירין ונפלו בירושלם.
והנה בזה נראה לי בס"ד לפרש רמז הכתוב דישעיה נ"ד הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל (ישעיה נד, טו) פירוש כל מה שעשו האויבים בכם והצליחו מֵאוֹתִי היתה זאת וזהו שנאמר הֵן גּוֹר יָגוּר לשון גירא אשר מגרה האויב שהוא אֶפֶס שאינו נחשב כלום שהיה מגרה גירין כדי לבדוק ולקסום וכל זה הוא מֵאִתִּי שאני שמתי בלבו לבדוק בכך ותדעי מִי גָר אִתָּךְ ממה שתראי כי עָלַיִךְ יִפּוֹל הגירא בדרך נס שלא כפי הטבע ובזה תדעי מי הוא גר אתך. או הכונה מִי גָר אִתָּךְ זה נירון קיסר סופו כי עָלַיִךְ יִפּוֹל מלשון על פני כל אחיו נפל כי נתגייר ושכן עליך דנפיק מיניה רבי מאיר.

עָרַק וְאָזִיל וְאִיגַיֵּיר, וְנָפַק מִינֵיהּ רַבִּי מֵאִיר (יחזקאל כה, יד). נראה לי בס"ד הוא כיבד את התורה שסמך על הפסוק של תורה דפסיק ליה ינוקא לכך יצא ממנו רבי מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה דעל כן נקרא מאיר. גם עוד הוא חדל מלהחריב בית המקדש שהיה אורו של עולם כדאמר בבא בן בוטא להורדוס לכך יצא ממנו רבי מאיר. ועוד נראה לי הוא נתפעל מן הנס שהראו לו מן השמים בענין החיצים כדכתיבנא לכך יצא ממנו רבי מאיר בעל הנס זיע"א.
ובזה נראה לי בס"ד לפרש רמז המאמר (חגיגה טו:) רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, כי זה האיש היה שמו נירון נֵירוֹן וידוע באבג"ד יתחלף הנו"ן במ"ם נמצא נירון הם אותיות רימון דאף על גב דכתיב רמון בלא יו"ד הנה בקריאה נקראת ביו"ד דחיר"ק משמש במקום יו"ד וזהו שאמרו 'רמון מצא' זה נירון קיסר שיצא ממנו 'תוכו אכל קליפתו זרק' כי זה נירון דאגייר היה בו קליפה חלק רע והיה בו נשמה חלק טוב ורבי מאיר יצא מחלק הטוב שהוא הפרי ואין בו מחלק הרע שהוא הקליפה כלל.
נמצא רבי מאיר היה בן גרים וכן רבי עקיבא רבו היה בן גרים והכל מפלאות תמים דעים שיצאו מאורות ישראל אלו מאנשים נכרים ואל תתמה בא וראה שתי פרידות טובות שיצאו מעמון ומואב שמהם יצאו מלכי בית דוד ומלך המשיח שיבא בב"א.

אָתָא, צָר עֲלַהּ תְּלַת שְׁנֵי. הנה נמשך בזה צער רעב שלש שנים נוסף על גלותם, ונראה לי בס"ד הטעם כי בבית שני היה עונם לשון הרע ששקול כנגד שלשה עבירות חמורות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וחטא זה בפה לכך צר שלש שנים לצערם ברעב שהוא הנאה שבפה שלש שנים על עון לשון הרע שהוא בפה שהוא לישנא תלתא ושקיל כתלתא חמירתא.
ובזה פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הטעם שסיבת פרענות שלהם היתה על ידי ששלח להם הקיסר עגלא תלתא גם זה הוא מן השמים שעלה בלבו לשלוח עגלא תלתא לרמוז להם כי עון לישנא תליתאי דשקול כתלתאי הביא להם אותה פורענות עד כאן דבריו נר"ו.

הֲווּ בָּהּ הַנְהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי. נראה לי בס"ד נזדמנו שלשה עשירים גדולים אלו כנגד שלשה נקודות הסגו"ל שהוא נקוד החסד לרמוז דאלו השלשה בהצטרפם יחד יכולים לעשות חסד שלם וגם לרמוז כי מן השמים נתנו שלשה אלה לעזרתם והם היו כפויי טובה שדחו חסד זה בידים.

אַמְרֵי לְהוּ רַבָּנָן: לָא מִסְתַּיְעָא מִלְּתָא. נראה לי בס"ד הכונה שהיו בוטחים בעסק התורה שהיה הרבה באותו הדור וסמכו בזה על דבורו של יצחק אבינו ע"ה שאמר (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' כשהקול קול יעקב אז אין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ולכן גם עתה שמצוי בהון תורה לא יוכלו בני עשו לשלוט ואמרו להם רבנן עתה בדור זה לא מסתייעא ההיא מילתא דיצחק אבינו ע"ה יען דאף על פי שהקול קול יעקב כיון דאיכא לשון הרע שהוא חטא בלשון לא יועיל לימוד התורה שהוא בלשון לבטל ידים של עשו.

קָמוּ קָלַנְּהוּ לְהַנְהוּ אַמְבְּרֵי דְּחִטֵּי וְשַׂעֲרֵי, וַהֲוָה כַּפְנָא. פירש רש"י לאוצרות התבואה והעצים כדי שילחמו. וקשה מנא ליה ששרפו אוצרות העצים גם כן דהא די להם בשריפת חיטי ושערי?
ונראה לי בס"ד דהלא חיטי ושערי אי אפשר שישרפו הכל במהרה כי אם מעט מעט דאינם עצים שיהיו נשרפים במהרה ואם כן כיון דחזו יושבי העיר שהדליקו הבריונים אש באוצרות הא ודאי ירוצו כולם הם ונשיהם ובניהם להציל לעצמם ומי יעכב ביד המון רב ואיך הוה כפנא אם כל אחד נטל לו מאכל חצי שנה בלי ספק על כן מוכרח לומר מעשה שהיה כך היה דאלו אוצרות העצים היו סביב אוצרות החטים ושעורים על כן כאשר הדליקו הבריונים אש באוצרות החיטים הדליקו אש באוצרות העצים גם כן על כן נמצא הקיף אש להבה של העצים סביב אוצרות החיטים וכיון דהעצים מעלים להבה גדולה לא יש מקום להמון העם לגשת אל אוצרות החיטים להציל לעצמם ולכך נשרפו הכל והוה כפנא תכף ולכן הוכרח רש"י לפרש שהדליקו העצים גם כן.

דְּרַבִּי צָדוֹק יָתִיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִיתָא. נראה לי בס"ד הטעם דיתיב ארבעים שנה בתענית להגין על ארץ ישראל שהיא ת' פרסה מהלך ארבעים יום וגבי מרגלים שתרו את הארץ ארבעים יום נגזר עליהם ארבעים שנה במדבר יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה (במדבר יד, לד) וכן הוא עשה להגין על ארץ ישראל שהיא מהלך ארבעים יום שלא תחרב יום לשנה יום לשנה.

וְלִיעַיְלוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ, וְלָא לֵיעוֹל בָּךְ אִינַשׁ אַחֲרִינָא. פירוש דהבריונים פותחים השער לכל מי שיוציאו לקברו כי בתוך ירושלים אסור לקבור מתים אך היה דרכם שהם ישאו המת משערי העיר עד בית הקברות לקברו בידם דחוששין פן אלו הנושאים אותו לא ישובו לירושלם אחר קבורה אלא ילכו לחיל הרומיים להציל עצמם ואז הרומיים ידעו סודם ועניינם ולכן צוהו דרק תלמידיו ישאו אותו כדי שיאמרו לבריונים שכך צווה בשעת מיתה שלא ישאוהו אלא רק תלמידיו פלוני ופלוני והבריונים יקבלו בכך לקיים צוואת רבם דאין קיום דבר זה קשה כל כך דרק משום חששה בעלמא היה מנהגם לשאת המת מן שער העיר עד בית הקברות ומשום חששא בעלמא לא יעברו על הצוואה של רבם וכן כתב מהרש"א שיאמרו כך היא הצוואה שלך.

בָּעוּ לְמִידְחְפֵיהּ, אָמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ. פירש רש"י יאמרו קאי על רומיים. וקשה מהיכן יודעים זה הרומיים דבשלמא דקירה רואין אותו אחר שיוציאוהו שהוא מדוקר אך אם דחפוהו איך ידעו?
ונראה לי יאמרו קאי על שאר בריונים שבעיר שרואין זה ויקשה עליהם בזיון הזה שעשו הבריונים היושבים בשער העיר ועל ידי כך יהיה פירוד הלבבות בבריונים עצמן ויהיו נלחמים זה בזה הם בהם יעמוד השטן ביניהם והיא לא תצלח לבריונים.

אָמַר: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא, שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא. נראה לי בס"ד דהוא כיון בלבו על מלכות העליונה דקדושה ולא על זה וכהאי גונא אמרו בזוהר הקדוש על מה ששלח דוד המלך ע"ה לנבל וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם (שמואל א' כה, ו) דכיון בלבו כלפי מעלה וכן אמרו רז"ל בגמרא עמה שאמר דניאל ע"ה לנבוכדנצר מָרִי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ (דניאל ד, טז) דכיון כלפי מעלה וכן כאן כיון באלו הדברים על מלכות העליונה דקדושה.
ומה שכופלים שלום למלך פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו כי המלך צריך שיהיה לו שלום משרי המדינות שבמחוז שלו ועוד שלום משאר מלכים הכפופים אליו שלא ימרדו בו עד כאן דבריו נר"ו.

דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ, לָא מִימְסְרָא יְרוּשְׁלֶם בְּיָדָךְ דִּכְתִיב: "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" וְאֵין 'אַדִּיר' אֶלָּא מֶלֶךְ (ישעיהו י, לד). יש להבין למה נקיט לשון אַדִּיר ולא אמר בפירוש במלך יפול? ונראה לי בס"ד דרמז בזה על עשו שיש בו י"א אלופים כנגד י"א רוחות טומאה כמו שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים עיין שם ולזה קראו בשם אַדִּיר שהוא אותיות 'דר י"א'.

אָמַר לֵיהּ: אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ, לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן?. יש להבין למה המשיל את ישראל ל'דְּבַשׁ' ולא לדבר אחר? ונראה לי בס"ד שרמז לו כמו שהדבש פסול להקרבה דכתיב כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַהֳ' (ויקרא ב, יא) כן הם נפסלו לגבוה ולא חפץ בם ה' שיבאו ויכנסו בבית מקדשו ולא לישב בעיר קדשו. ומה שדימה הבריונים ל'דְרָקוֹן' לרמוז שהם עושים מעשה נחש שהביא מיתה לעולם כן הם מביאים מיתה בידים לכל יושבי ירושלם.
והא דְקָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וכו' הנה בודאי לא נעלמה תשובה זו מן רבן יוחנן בן זכאי אך שתק שלא רצה להאריך הויכוח עמו אף על פי שהיה יכול לנצחו בדברים אלו כי חלק כבוד למלכות שראה שעתא קיימא ליה. ומה שאמר 'קָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא' קשה הוה ליה למימר קרי עליה רבי עקיבא ואיתימא רב יוסף דרבי עקיבא תנא הוא וקדים? ונראה לי בס"ד דרב יוסף בודאי קרי עליה כן ובזה לא יש שום ספק לשום אדם אך יש אומרים שגם רבי עקיבא קרא עליו המקרא הזה.

אֶלָּא בָּעִי מִינָאִי מִידִי דְּאֶתֵּן לָךְ. יש להקשות איך נשא חן בעיניו לתת לו שאלתו והלא לפי דעתו של קיסר היה רבן יוחנן בן זכאי מנוצח ממנו בטענה זו שטען אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? ואשתיק רבן יוחנן בן זכאי וגם אחר כך כשאמר לו הקיסר 'אֲנָא נַמִּי אַמְרֵי לָךְ' אשתיק רבן יוחנן בן זכאי ונמצא שהקיסר נצחו בטענתו באותו ויכוח ואיך נשא חן בעיניו באשר הוא שם לתת לו שאלתו ובקשתו?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב בעומר השכחה (דף כב) מלך ספרד שלח בעד אדם אחד שהיה יודע לירות בחיצים מורה מופלג וגם המלך היה מהיר וחכם ביריית החצים ועמד המלך עם זה האיש לירות בחיצים ועשו במטרה מקום הסימן והמורה ירייותיו במקום הנסמן הוא המורה הגדול והיה זה בפני כל שריו ועבדיו וירה המלך בחיציו ובכל פעם במקום הנסמן אבל עשה הרבה נקבים באותו מקום והאיש בדרך ארץ שהיה לו עם גבורתו היה מורה חוץ למקום אבל כל יריותיו היו בנקב אחד וכל עבדי המלך הסכימו שהמלך נצח.
ואחר שהלכו כולם ונשאר המלך עם אותו האיש לבדו אז אמר לו אותו האיש אל תחשוב אדוני המלך שאתה נצחת, הסתכל כמה נקבים נקבת במקום הנסמן ואני לא נקבתי אלא במקום אחד ולא הייתי מורה חוץ למטרה אלא להראות לעבדיך שאתה נצחתני והודה לו המלך ונתן לו מתנות וכבוד על גבורתו שהיתה מורכבת על דרך ארץ, עד כאן דבריו עיין שם.
וכזאת עשה רבן יוחנן בן זכאי לפני המלך כי באמת טענת המלך תשובתה בצידה למה ישברו החבית כל עוד שיש תקוה ליטול הדרקון בצבת וקטלי ליה ותשאר החבית שלימה? כי כן המה לכך היו מצפים אולי יוכלו לגרש את הבריונים ותשאר העיר קיימת וכמו שאמר רב יוסף, ותשובה זו היא פשוטה ואין צריך לה חכמה גדולה שאפילו תינוק יוכל לכוין תשובה זו מדעתו ובודאי גם הקיסר הרגיש בתשובה זו בעת שטען שהיה לכם לשבור את החבית ורק אמר טענתו כדי להראות שהוא נצוח את רבן יוחנן בן זכאי אך רבן יוחנן בן זכאי שתק בשביל דרך ארץ שלא יהיה נראה לפני היושבים שהוא נצח את הקיסר שאם משיב תשובה זו היה מתבזה הקיסר לפני עבדיו שהיו דבריו נראין דברים בטלים שאין בהם ממש ולא נתנו להאמר ולכך שתק שיהיה נראה לעיני הרואין שהקיסר נצחו וכמו הדרך ארץ שעשה בעל החיצים למלך ספרד.
ולכן אף על פי שחזר הקיסר ושנה באוולתו להעמיד דבריו הראשונים באומרו 'אֲנָא נַמִּי אַמְרֵי לָךְ' גם עתה שתק רבן יוחנן בן זכאי ולא השיב התשובה שאמר רב יוסף והקיסר הרגיש בדרך ארץ שהיה אצל רבן יוחנן בן זכאי בדבר זה דהבין דודאי רבן יוחנן בן זכאי יש לו תשובה נצחת להשיב על טענתו ועם כל זה שתק זה פעמים בשביל כבוד הקיסר! לכך נשא חן בעיניו ואמר לו 'בָּעִי מִינָאִי מִידִי דְּאֶתֵּן לָךְ' כאשר כבד מלך ספרד לאותו האיש בעבור דרך ארץ שעשה.
ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר למה על קושית רב יוסף שהקשה על רבן יוחנן בן זכאי על אשר לא בקש ממנו לפוטרם לגמרי עשה תלמודא תירוץ על רבן יוחנן בן זכאי דאמר ואיהו סבר דילמא כולי האי לא עביד וכו' ולמה על קושיא זו שהקשה רב יוסף על רבן יוחנן בן זכאי דאבעי ליה למימר שקלינן צבתא וכו' לא עביד תלמודא תירוץ לרבן יוחנן בן זכאי? ובזה ניחא דהכא התירוץ הוא פשוט דרבן יוחנן בן זכאי לא רצה להראות שהוא נצח את הקיסר משום דרך ארץ.

תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ. נראה לי לכל יושביה קרי להו בשם חֲכָמֶיהָ מפני דכל היושבים באותו זמן ביבנה היו מחובשי בית המדרש וכולם חכמים שהיה בה ריבוץ תורה הרבה ונראה דכיון להפחידו בעמלי תורה דהכלל ידוע (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודע דאותה הבשורה אמרה אליו הפריסתקא בלחישה.

אָזַל, שַׁדְרֵיהּ לְטִיטוּס הָרָשָׁע (דברים לב, לז). נראה שמו מעיד על רשעתו כי רוב אותיות שמו המה אותיות טִיט ואפשר שעל זה התפלל דוד המלך ע"ה הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה (תהלים סט, טו) ולכן הגינה תפלתו של דוד המלך ע"ה ולא היה יכול לעשות כליה חס ושלום ותחבר ט' שבאמצע שמו עם אותיות וס יהיה טוס והוא תרגום של קוף כמו שנאמר במלכים (דברי הימים ב' ט, כא) קוֹפִים וְתוּכִּיִּים, ותרגום קופין טווסין כנזכר בערוך והקליפה מכונית בשם קוף נמצא טִיטוּס הוא טיט וטוס שרמוז בו שתים לריעותא.

תָּפַס זּוֹנָה בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה, וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה. נראה לי בס"ד בית קדשי קדשים הוא מקום שתי קדושות שהיו עומדים שם בנס שהם קדושת הארון שבו התורה אשר בנס היה עומד (בבא בתרא צט.) ואף על פי שבבית שני נגנז הארון קדושתו עומדת שם ועוד קדושת כרובים דגם כן בנס היו עומדים והיו מעורין זכר ונקבה לחיבת ישראל ולכן כנגד שתי קדושות אלו עשה שתי חילולין והיינו כנגד קדושת התורה הציע ספר תורה וכנגד קדושת כרובים שכב עם הזונה.
והא דאמר תָּפַס הַזּוֹנָה 'בְּיָדוֹ' לומר אף על פי שהיתה זונה נכרית היתה יראה לעשות שם עבירה והוא תפסה בידו והכניסה שם בעל כרחה.

וְנַעֲשָׂה נֵס, וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא (תהלים עד, ד). קשא איך קורא לדבר זה שיצא ממנו חלול שם שמים בשם נס? ונראה לי בס"ד משום שיצא מדבר זה טובה גדולה לישראל שניצולו מן הכליה מחמת דבר זה לכך קורא אותו בשם נס דלגבי ישראל הוא נס לטובתם.
והענין הוא דידוע כאשר ירבו העונות ויהיו מקטרגים על ישראל לעשות כליה שיתחייבו בכך בדין ובמשפט בלי שום תפונה הנה אז יש שתי טענות שיועילו להציל את ישראל מן הכליה אף על פי שהם חייבים בה מצד הדין והם האחד מה שנאמר בפרשת האזינו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא הֳ' פָּעַל כָּל זֹאת (דברים לב, כו -כז) דהיינו שאם חס ושלום יהיה כליה יתלו העכו"ם את הכליה בגבורתם ולא יאמרו שה' פעל כל זאת לכך לא ימסרם בידם לכלותם. והטענה השניה הוא מה שאמר דוד המלך ע"ה 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' (תהלים קטו, א).
ועל כן אם לא היה אותו רשע מחרף כלפי מעלה ואמר 'אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ' (דברים לב, לז) לא היו מליצי יושר יכולים להציל את ישראל מן הכליה בטענות הנזכרים כי היה המקטרג טוען דאותו רשע קיים גזרת השם יתברך בחרבן הבית ושריפת היכל שכבר נתנבא הנביא על בית שני (זכריה יא, א) 'פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ' וגם על הריגת ישראל נתנבא הנביא.
ועל אשר חלל המקום בזונה והציע ספר תורה אין זה מוכח שהוא מכחיש בהשגחתו יתברך וכופר בעיקר אלא עשה במקום ההוא כאשר עשו ישראל בעצמן בבית ראשון שהעמידו צלם בהיכל והיו שולחים הזמורה וגם הרגו כהן ונביא במקדש וכיון דחללו אותו גם הוא חללו ועוד דהיה אומר כיון דחרב נסתלקה קדושתו ממנו.
ואם כן אין פתחון פה למליצי יושר להציל ישראל מכליה על ידי שתי טענות אך אחר שחירף וגידף כלפי מעלה ואמר 'אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ' בזה נעשה פתחון פה להצילם שלא יכלה אותם מחמת טענות אלו דודאי יאמר 'לֹא הֳ' פָּעַל כָּל זֹאת' כיון דחרף וגידף וכן טענה השניה 'כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' עתה יש לה מקום לחול.
והנה בודאי דאותו רשע אף על פי שהיה מחרף ומגדף בלבבו לא היה מוציא מפיו חירוף וגידוף כלפי מעלה כי היה ירא לעצמו, אמנם אחר שנעשה דבר שֶׁהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא אז נתגאה ורוחו הוציא כסיל וגילה רעת לבבו בחוץ בגלוי שפתח פיו לחרף ולגדף ואז ממילא נתחזקו אותם טענות ביד מליצי יושר לטובת ישראל להצילם שלא יוכל לכלותם ונמצא בצבוץ הדם בנס היה לטובת ישראל להצילם מן הכליה ולהכי קרי ליה בשם נֵס בסתם כי לגבי ישראל הוא נס שנעשה לטובתם.
ונראה לי בצבוץ הדם נרמז בשינוי אותיות ב"ץ בתיבת 'קְבֻרִים' ובתיבת 'וְיִשְׁתַּכְּחוּ' (קהלת ח, י) באחת כתוב אות רי"ש במקום אות צד"י ובאחת אות כ"ף במקום בי"ת הרי שתיהם הם אותיות ב"ץ ולזה אמר וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ.

אַמַאי קָרִי לָהּ בְּרִיָּה קַלָּה? דְּמַעֲלָנָא אִית לָהּ וּמַפְקָנָא לֵית לָהּ. נראה לי בס"ד רמזה לו בזה כי אחרים אף על פי שהרשיעו והרגו חללים הרבה מישראל חזרו בהם אחר כך דהא נבוזראדן הרג הרבה ואחר כך חזר בו ונתגייר ואותו רשע לא חזר בו לכן אשלח לו בריה דמעיילנא אית לה מפקנא לית ליה.

בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ, וְנִקֵּר בְּמֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים. ודאי כל מה שהיה לו בזה היה בדרך נס והא דניקר במוחו בשביל שהרג חכמי ישראל שהם דוגמת המוח וניקר שבע שנים בשביל שהחריב ארץ ישראל שהיא בת שבע והא דאשתיק מקול ארזפתא זה היה מן השמים כדי שיצטרך להביא גם ישראל להרבות קול ואז יתמקמק לפניהם ויקשה עליו דבר זה יותר מצער גופו.

וּכְשֶׁמֵּת, פָּצְעוּ אֶת מֹחוֹ, וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. פירוש אחר שהוציאו אותו תפח מן האויר ונעשה כמותו כצפור דרור והיה כצפור על שם שהיה פרוץ הרבה שחירף וגידף, 'צפור' בהפוך אתוון 'פרוץ' והיה משקלו שני סלעים כל סלע הוא כ"ד מעין ונרמז בזה שהוא היה דבק בכ"ד זיני דמסאבותא דכורא וכ"ד זיני מסאבותא דנוקבא וכנגד זה יש כ"ד וכ"ד בקדושה בסוד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב).
ומה שאמרו במתניתא כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה פירוש אחר כך תפח יותר ונעשה כמותו כגוזל בן שנה והכובד שלו היה משקל שני ליטרא נעשה בו כובד מאיליו בנס לרמוז כי הוא היה מן אַלּוּף מַגְדִּיאֵל (בראשית לו, מג) שהיא רומי כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשה, והיה דבק בי"א אירורים שהם כנגד י"א אלופים וידוע ארור בלשון הקודש, וליט בלשון תרגום, ושורש ארור הוא אר ואם תצרף שורש ארור שהוא אר עם ליט שהוא התרגום יהיה צירוף ליטרא שהוא מילה מורכבת 'ליט רא' והיה משקל שני ליטרא כי אותו רשע היה דבוק בזכר ובנקבה של הקליפה שהיא ב' פעמים 'ליט אר'.

פִּיו שֶׁל נְחֹשֶׁת וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. נראה הכונה מראה פיו של אותו יתוש שנעשה כצורת גוזל בן שנה אחר שיצא ממוחו היה כמראה של נחשת ולא היה נחשת ממש אלא רק מראהו כמראה הנחשת ונרמז בזה המראה של נחשת 'נחש ת' שהיה דבק בנחש וגם בקליפת 'רע עין' [400] שדבק בה עשו שהוא מספר ת'. ומראה צפרניו כמראה ה'בַּרְזֶל' [239] שהוא אותיות 'לב זר' וגם מספר 'אל זר' [238] עם הכולל שדבק בו.
גם נראה לי בס"ד היו בו שתי מראות אלו של נחשת ושל ברזל כי הוא חירף וגידף כנגד תפארת ומלכות וידוע כי נחשת שרשו בתפארת וברזל במלכות.

אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אף על גב דהוא צוה שישרפו אותו ויפזרו אפרו בשבעה ימים, עם כל זה במקום ששרפו אותו מוכרח שנשאר מאפרו דבר מועט ועל אותו האפר היו חונים כוחות הנפש הטמאה שלו.
וידוע דבעל אוב אינו מעלה הגוף אלא מעלה כוחות הנפש וכן הענין גבי בלעם ומפורש בשער הגלגולים (דף סג:) דנפש הטמאה של עכו"ם שהיה טמא ביותר אפשר שתשאר כמה מאות שנים על הקבר כאמור שם באותה מעשה של רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל.
ונראה דבעל אוב אינו צריך לילך סמוך לקבר זה שמעלהו אלא הוא מעלהו אף על פי שהוא במדינה אחרת ולכן אף על גב דבלעם היה קברו במדין וזו היא שקורין אותה בערבי עתה בשם מדינ"ה הוא לא הוצרך ללכת שם וראיה לזה מבעלת אוב שהעלתה את שמואל הנביא ע"ה שקבור בָּרָמָה (שמואל א' כה, א) בהיותה במקום אחר.

כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ (איכה א, ה). פירוש ששולט באותיות 'ראש' שבתוך שמם [יִשְׂרָאֵל] ולכך נעשה ראש.

רש"י ד"ה גושקרא פת קיבר. עיין שבת דף כ ע"ב ברש"י ד"ה גושקרא:

ר' זכריה בן אבקולס וכו' כדי שלא לתלות חורבן בית אלקינו בהאי צדיקא ר' זכריה בן אבקולס שמענה ואתה דע לך. אמרי' במס' תמיד איזהו חכם הרואה את הנולד ולא אמרו הרואה העתיד לבוא ואמרו בלשון נולד דאמר שלמה המלך ע"ה אמר עצל ארי בחוץ ברחובות ארצח כי דברים אלו דברי עצל הטומן ידו בצלחת ופחד מדברים אשר לא היו ולא נבראו ע"כ לא אמר איזהו חכם הרואה העתיד כי כל כסיל ועצל ידאג על הבלים הרבה. אך חכם הוא מי שבא לידו או בימים קדמונים וזמנים שעברו מעשים. ומהם דן בשכלו מה שאפשר שיהיה עוד זהו החכם. והנה אמרו חז"ל במס' הנודר מן הנולדים משמע שכבר נולדו כדכתיב שני בנים הנולדים לך טרם בואי אליך משמע נמי שעתיד להולד כדכתיב הנה בן נולד לבית דוד יאשי' שמו. ע"כ תנן במתני' איזהו חכם הרואה את הנולד כבר מימים קדמונים ממעשה כיוצא בזה ואת אשר עתיד להולד ממעשה שלעכשיו והיינו נולד הכולל תרווייהו העבר והעתיד. ע"כ אין להאשים ר' זכריה בן אבקולס כי עד הזמן עדיין לא נשמע כמוהו שעל דבר קטן כזה יתחמץ לב איש ישראלי למסור בהמ"ק וכל ישראל בידי גוים ולא היה לו לר' זכרי' לדאוג על זה אך מכאן ואילך שכבר נעשה מעשה כזה נאמר על כל כיוצא בזה אשרי אדם מפחד תמיד:

ענותנותו של ר' זכרי' וכו'. פירש"י סבלנותו. בתוספתא פי"ז דמס' שבת ב"ש אומר מגביהים מעל השלחן עצמות וקליפות ובה"א מגבי' הטבלא כולה ומנורה ר' זכריה בן אבקולס לא הי' עושה לא כבית שמאי ולא כבית הלל אלא נוטל ומשליך אחר המטה. אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכרי' בן אבקולס שרפה ההיכל ע"כ ע"ש והוא תמוה גם לפרש פירש"י ענותנותו סבלנותו. נלע"ד הא דאמר ר' זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים חייב מיתה או יאמר בעלי מום קרב לגבי מזבח. עיקור חששתו הי' מפני חילול ה' הלא ידעו כל עולם שאין קריבים בעלי מומין ואין המטיל מום חייב מיתה אלא עי"ז ישאו ויתנו מוזרת בלבנה בשרש ויסוד התחלת המעשה שאשמו שרשע זה ימסור למלכות ומהיכן צמח זה מדיתבו רבנן ולא מיחו ויהיה חלול ה' אצל ההדיוטים על חכמי ישראל ע"כ בא ר' זכריה לידי מדה זו. אמנם מי שיש לו מוח בקדקדו כי לא דבר קטן הוא לסבול זה כי מסתמא בר קמצא רשע מעודו היה ויקירי ירושלים לא היו יושבים במסיבה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם ויראה זה בעל הסעודה שהוציאו נמי מהאי טעמא כי א"א לסבול לסעוד בסעודת שמחה ורשע זה יושב כנגדו ואולי אלו לא הוציאו היו חכמי ישראל עומדים מהסעודה ויוצאים כי מי יכול לסבול זה וא"כ אין כאן חלול ה'. אך ר' זכריה בן אבקולס היה סבלן גדול והיה לו מעצר ברוחו לסבול על שולחנו כיוצא בזה ע"כ חשב זה לחלול ה' מה ששתקו רבנן ולא מיחו. והנה עיין בשבת קמ"א מגביהים מעל השולחן וריש פ' קמא דמס' ביצה ופני יהושע שם דטעמא דבית שמאי ובית הלל דבמונחים על השולחן הוי גרוף של רעי ע"כ מותרת לנער הטבלא אך ר' זכרי' בן אבקולס יכול לסבול על שולחנו אסור לו לנער הטבלא וכעין זה יכול לסבול בר קמצא על שולחנו ע"כ אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה וכו':

אמר ר' יוחנן ענותנותו של ר' זכריה וכו' בא להעיר עיקר גדול בעבודת ה' שצריך האדם לשקול בפלס כל אשר הוא עושה להיות צופה ומביט רואה את הנולד וכמ"ש פעמים שביטולה של תורה זוהי קיומה וזה יתד שהכל תלוי בו לשקול בשקל הקדש אשר יעשה האדם בכל עניניו בין במילי דעלמא בין במילי דשמיא צדיק יבחן הדרך הטוב והישר לשעתו ולעת"ל שלא תצא תקלה ח"ו וכיוצא וישים עיניו ולבו לשמים כי לא ימנע טוב להולכים בתמים יורנו בדרך יבחר. ובהא דקאמר ענותנותו של ר' זכריה רבני אשכנז פירשו דרך צחות ודרך דרש הבאתי דבריהם בספרי הקטן ראש דוד פרשת ויגש ע"ש. ובמדרש איכה יש איזה שינוים בהך עובדא ע"ש:

א''ל לא. שביקנא לך: א''ל. איהו יהיבנא לך דמי פלגא סעודתך: איכול קורצא. מלשינות: קורבנא. קרבן להקריב על גבי המזבח דקיימא לן איש איש לרבות את עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין דף יג:): בניב שפתים. שפה העליונה: לדידהו לא הוי מומא. להקריב לגבוה בבמה דידהו אלא מחוסר אבר דוקין טיל''ה כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ): יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג. שיהו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על מום לא יהיה בו (ויקרא כב) נהרג: ענותנותו. סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו: שדא גירא למזרח. לקסום קסם כשהיה סמוך לירושלים: ההוא ינוקא. הוה מגמגם בלישניה לא גרסינן: ביד עמי ישראל. על ידי עמי ישראל: ולכפורי ידיה. לקנח ידיו: נקדה. נקבה לשון מקדרין בהרים (עירובין דף נח.) נקדה לו חמה זרחה בשבילו במסכת תענית (דף כ.): ציצתו. ציצית של טליתו: נגררת על גבי כרים וכסתות. שלא היה מהלך אלא על גבי מילת: ואיכא דאמרי. בן ציצית שמו ולמה נקרא שמו הכסת שהיתה כסתו כסא שלו מוטלת בין גדולי רומי כשהי' הולך ברומי להקביל פני קיסר: הוו להו. להנך תלתא עתירי חיטי ושערי וחמרא וציבי למיזן כל בני העיר עשרים וחד שתא: בריוני. אנשים ריקים ופוחזים למלחמה: אמרו להו רבנן. להנך בריוני: לא מסתייעא מילתא. לנצח: קמו. בריוני: קלינהו להנך אמברי. לאוצרות התבואה ועצים כדי שילחמו: סמידא. סלת: חיוורתא. פת נקייה: גושקרא. פת קיבר שאונדיי''ר: פרתא. פרש של גללי בהמה: ומתה. מחמת איסטניסותה: גרוגרות. מאותם שנשארו לרבי צדוק שמצץ את מימיה ומצאתה היא ואכלת' לרעבונה ומריח החולי של רבי צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה ומתה באסטניסו': הוה מתחזי. בגרונו: מאבראי. מחמת שהיה כחוש: כי הוה בריא. כשגמר תעניותיו ורצה להברות עצמו: הוו מייתי ליה גרוגרות. תאנים יבשין מפני שלא היה יכול לבלוע דבר עבה והיה מוצץ את מימיהן ומשליך הגרוגרות: אבא סיקרא. כך שמו: שלח ליה. רבן יוחנן בן זכאי תא לגבאי בצנעא: אמר ליה. רבן יוחנן בן זכאי: עד אימתי עבדיתו הכי. דלא שבקיתון לאשלומי: חזי לי תקנתא לדידי. שיניחוני לצאת מן העיר: נקוט נפשך בקצירי. החזק עצמך כחולה הוציא קול שאתה חולה: לישיילו בך. כמו שאתה גוסס: ואייתי מידי סריא. דבר מסריח כגון נבילה: ואגני גבך. והשכב במטתך עמך שיאמרו מת הוא ומסריח כבר: וליעיילו בך תלמידך. יכנסו תחת רגלי מטתך לשאת ולא יניחו אחרים לשאת דאינון ידעין דחייא קליל ממיתה: בעו. הנך בריוני: למדקריה. ברמחים שמא מערים הוא: אמר להו. אבא סקרא: יאמרו. הרומיים עליכם שאפילו רבן דקרו: למידחפיה. אולי יצעק: דלאו מלכא אנא. והתעללת בי:

עגלא תילתא. כמו ושלישים על כולו (שמות יד) וכמו עגלה משולשת ואיל משולש (בראשית טו) פי' בריא וטוב ויש מפרשים שלישי לבטן ולא יתכן דאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סה:) דהוו מברו להו עיגלא תלתא ולא כמו שמפרש שגדל שליש דהא בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) אמר עבד להו עגלא תילתא ביומא דשבעא פירוש יום שביעי ללידתו [וע''ע תוספות בכורות יט. ד''ה דהך שלא וכו']:

גיטין נו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד