גיטין נה ע"א

דף נה - א

ומתמהינן: ומאי שנא הא דרבי אבהו, מהא דרבי אמי, שאינו נאמן לפסול את הספר תורה, אף על פי שנאמן הוא להפסיד את שכרו!?

ומשנינן: לא דמי, דהתם איכא למימר משקר הוא, ונתכוין להקניט את חבירו, וטעי בדרבי ירמיה, כי סבור היה, שלא יפסיד אלא את שכר האזכרות, כקושיית רבי ירמיה.

אבל הכא - גבי קלפים - כיון דיודע הוא דקמפסיד כוליה אגריה [כל שכרו], ואף על פי כן אתא ואמר פסול הוא, אם כן, אימור [יש לומר]: קושטא [אמת] קאמר.

מתניתין:

א. האב מקדש את בתו הקטנה, וקידושיה קידושין מן התורה.

ב. קטנה שמת אביה, תיקנו חכמים, שיהיו רשאין אחיה ואמה לקדשה, או שתקדש היא את עצמה, וקידושיה קידושין מדברי סופרים.

ג. חרש אין בו דעת, וכקטן הוא, ותיקנו לו חכמים קידושין; וכן חרשת גדולה מתקדשת קידושין מדבריהם.

ד. בת ישראל שנשאת לכהן, הרי היא אוכלת בתרומה, ואינה "זרה" אצל תרומה.

ה. דגן תירוש ויצהר [תבואה יין ושמן] חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ותרומתן "תרומה דאורייתא".

אבל שאר דברים אין חיובן אלא מדרבנן, ותרומתן "תרומה דרבנן".

ארבע עדויות בהלכה, העיד רבי יוחנן בן גודגדא, מפי רבותיו: ^[1] א. העיד על החרשת, שהשיאה אביה כשהיתה קטנה, והרי היא אשת איש מדין תורה, שהיא יוצאה בגט, כלומר, יכול בעלה לגרש אותה, אף על פי שאין לה דעת לגירושין, כי אין צריך את דעת האשה כדי לגרשה. ^[2]

ב. והעיד על יתומה קטנה בת ישראל, שנתקדשה, קידושין דרבנן, ונשאת לכהן. שאוכלת היא ב"תרומה דרבנן", אף על פי שאין קידושיה אלא מדרבנן, ולא חיישינן שמא תאכל "תרומה דאורייתא". ^[3]

ואם מתה, אף על פי שמדין תורה קרוביה יורשים אותה ולא בעלה, מכל מקום, מתקנת חכמים: בעלה יורשה. ^[4]

ג. והעיד על המריש [קורה] הגזול, שבנאו הגזלן בבירה [בית גדול], שאינו צריך להשיב את הגזילה עצמה כדין תורה, אלא יטול הנגזל את דמיו של המריש מיד הגזלן. ^[5] והטעם: מפני תקנת השבים בתשובה, שאם אתה מצריכו לקעקע את בירתו, ולהחזיר את המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה, כי ירא להפסיד כל כך.

ד. והעיד על בהמת קרבן חטאת הגזולה, כלומר: על בהמה גזולה שהקדישה הגזלן לחטאת - שלא נודעה לרבים ^[6] שהיא גזולה, שהיא מכפרת ואין צריך להביא אחרת, מפני תיקון המזבח; ובגמרא יתבאר דין זה.

גמרא:

אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא אנו למדים:

אם אמר לעדים שלא בפני האשה: ^[7] ראו גט זה שאני נותן לה, לאשתי -

ואחר כך חזר ואמר לה: כנסי שטר חוב זה, שכביכול, אין הוא נותן לה גט, אלא שטר חוב -

הרי זו מגורשת, אף על פי שלא היתה יודעת שגט היא מקבלת, כי אין צריך את דעתה, כדי לגרשה. ^[8]

וראייה לכך: כי מי [האם] לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא, לענין חרש, דלא בעינן דעתה, אם כן הכא - באמר לה: כנסי שטר חוב זה - נמי לא בעינן דעתה.

ומתמהינן: פשיטא!? שהרי המקרים דומים זה לזה, ומה חידש רבא!?

ומשנינן: צריך הדבר לאומרו, כי מהו דתימא: כיון דאמר לה "כנסי שטר חוב זה", בטולי בטליה [דעתו היתה לבטל] את הגט, ואינה מגורשת. ^[9]

קא משמע לן רבא, ^[10] שאין רצונו לבטל את הגט, כי אם איתא דבטליה, לעדים הוה אמר להו, [אם אכן היה רוצה לבטלו, הרי שהיה אומר כן לעדים]. ^[11]

והיות שלא ביטלו בפני העדים, דעתו לגרשה, והאי דקאמר הכי לאשתו, משום כיסופא [בושה] שמתבייש הוא ממנה.

שנינו במשנה: ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן, שאוכלת בתרומה:

ודייקינן: מדקתני "קטנה" ולא "חרשת", כמו ברישא, משמע דוקא קטנה אוכלת, ואילו חרשת גדולה, שנישאת מעצמה לכהן, לא אכלה, ואפילו בתרומה דרבנן.

ומפרשינן: מאי טעמא? משום גזירה שמא יאכיל אף כהן שהוא עצמו חרש באשתו החרשת; ומפרש לה ואזיל.

ומתמהינן: וליכול, תאכל אף זו ואפילו בתרומה דאורייתא, ומה בכך!? שהרי חרשת זו כקטן שאוכל נבילות הוא [היא], כי אין בה דעת, ואין אנו מצווים להפרישה!? ^[12]

ומפרשינן: חרשת שנישאת לכהן פיקח אינה אוכלת, גזרה שמא יאכיל חרש בפיקחת גדולה שנישאה לו; ^[13] וזו שאין קידושיה אלא מדרבנן, הרי אסורה היא לאכול "תרומה דאורייתא".

ומקשינן: ולאכול בכל אלו ^[14] בתרומה דרבנן!? ^[15]

ומשנינן: גזירה שמא אתי לאכולי [שמא יבוא להאכילה] בתרומה דאורייתא, והיות שאין קידושיה אלא מדרבנן, נמצא שמן התורה היא "זרה" ואסורה לאכול בתרומה של תורה.

אבל, קטנה בת ישראל, שנישאת לכהן, אוכלת בתרומה דרבנן, כי אין לחשוש שמא יאכיל קטן בגדולה, שהרי קטן אין קידושיו קידושין כלל. ^[16]

שנינו במשנה: ועל המריש הגזול, שבנאו בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים.

תנו רבנן: גזל מריש ובנאו בבירה:

בית שמאי אומרים: מקעקע [חותך ומשבר] אפילו את כל הבירה כולה, ומחזיר מריש לבעליו, כדין תורה, שנאמר [ויקרא ה כג]: "והשיב את הגזילה אשר גזל".

ובית הלל אומרים: אין לו [לנגזל] אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין.

שנינו במשנה: ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח:

אמר עולא: דבר תורה [מדאורייתא], בין אם נודעה הגזילה לרבים, ובין לא נודעה, אינה מכפרת, ואף אם נתייאשו הבעלים הימנה.

מאי טעמא?

כי יאוש כדי [לבד] בלא "שינוי רשות" [בעלות] או "שינוי השם" אחרי היאוש, לא קני [אינו מועיל לקנות].

ואף על פי שעל ידי ההקדש נשתנה שמה של הגזילה, שהרי מתחילה היתה "חולין" ועכשיו "הקדש", מכל מקום אינה מכפרת, כי לא היתה שלו קודם הקדש, ואין אני קורא בה: "אם עולה קרבנו" [ויקרא א ג], ומשמע: קרבנו - ולא הגזול. ^{[17] [18]}

ומה טעם אמרו חכמים: חטאת שלא נודעה מכפרת?

תקנת חכמים היא: כדי שלא יהו כהנים עצבין על שאכלו בשר חולין שנשחטו בעזרה, ^[19] האסור באכילה. ^[20]

אמרי ליה רבנן לעולא: והא אנן "מפני תיקון המזבח" תנן, ולדבריך תקנת הכהנים היא ולא תקנת המזבח!?

אמר להם: כיון דכהנים עצבין על שאכלו חולין בעזרה, ימנעו הכהנים מלהקריב קרבנות, ונמצא מזבח בטל.

וזו היא ששנינו: מכפרת, "מפני תיקון המזבח".

ואף על פי שמן התורה לא נתכפר לו, ומחוייב הוא להביא קרבן אחר, חכמים פטרוהו מלהקריב עוד קרבן, מפני תיקון המזבח. ^[21]

ורב יהודה אמר: דבר תורה, בין אם נודעה הגזילה לרבים, בין אם לא נודעה, מכפרת, אם נתייאשו הבעלים.

מאי טעמא? כי יאוש כדי קני, ונמצא שהיתה שלו בשעת הקדש, ולפיכך כשירה היא להקרבה מדין תורה.

התם א"ל טעי בדר' ירמיה. פרש"י ז"ל וסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר האזכרות. ואינו מחוור שלא מצינו כאן חילוק בין הפסד מרובה להפסד מועט אטו אם אמר כן בדף א' מי מהימן.
ור"ח ז"ל פירש טעי בדר' ירמיה וסבר שיעביר עליו קולמוס ויקדשי' ואינו חושש לטורח זה כדי לצערו ולדבריו קשה דלהעביר עליו קולמוס דר"י היא.

מאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה. פירש רש"י ז"ל דסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר הזכרות שבו כסברתיה דרבי ירמיה וניחא ליה דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דלפסוד אידך כוליה ספר אפילו הכא דפסיד כוליה אגריה מהימן, והקשו עליו דלפי פירושו אי אמר הכי בדף אחת או ביריעה אחת לא היה נאמן דהפסד מועט הוא ולא מצינו כאן חלוק בין הפסד מרובה להפסד מועט, ולא ידעתי עיקר לקושיא זו דודאי אף לפירושו של רבינו ז"ל אף ביריעה אחת נאמן דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כוליה אגריה ולוקח נמי לא מפסיד אלא אותה יריעה, אם כן חזר הדין להיות ביריעה אחת כדין כל הספר, ואם תאמר אם כן בהזכרות נמי נהימניה לגבייהו וליפסיד שכר הזכרות, הא ליתא דבהזכרות אי מהימנת ליה כוליה ספר אינו שוה כלום, ורבינו חננאל ז"ל פירש טעי וסבור היה שאין לו בו שום הפסד דבהעברת קולמוס סגי לה ולטורח כזה אינו חושש, ולפי דבריו הא דאקשינן וליעבר עליה קולמוס רבי ירמיה הוא דמקשי ליה.

מתני': ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה. פירש רש"י ז"ל בתרומה דרבנן לפי שאין נשואי קטנה דאורייתא אלא דרבנן, ונראה שהזקיקו לרבינו זצ"ל לפרש כן מפני שאמרו בפרק האשה רבה בשמעתא דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, והתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה וכו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו בתרומה, ואוקימנא בתרומה דרבנן, ותמיהני מדמקשינן בגמרא ואפילו חרשת לא אכלי גזרה שמא יאכלו חרש כחרשת וליכול דקטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו. ולמאן דאית ליה הכי אף בדאורייתא קא אכלה, ועוד מדמקשינן חרש בפקח נמי בתרומה ליכול משמע דעד השתא בתרומה דאורייתא קא מיירי, ועוד דביבמות מייתי על הא מתניתין עובדא דרבי יצחק בר ביסנא דאירכס ליה מפתחות בי מדרשא ברשות הרבים ואתא לקמיה דרב פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטלייא ליטיילו, התם אפשר דמשכחי להו ומייתי להו ניהלך, וכולה סוגיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו או לא, ואי מתניתין בתרומה דרבנן היא מאי קא מייתי עלה כל ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות, אלא ודאי שמע מינה דבתרומה דאורייתא קאמר משום דאין בית דין מצווין להפרישו. ואם תאמר אם כן מאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו ליפשטה התם מהא מתניתין, יש לומר משום דהוה מצי לדחויי דילמא בתרומה דרבנן כדדחי התם דבן חבר דרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ, ובן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ, ומכל מקום מדקיימא לן דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ומייתינן על הא מתניתין כל ההיא שקלא שמע מינה בהאי דינא שייכא ובתרומה דאורייתא קאמר. וההיא דיבמות הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בתרומה דאורייתא אלא דבעי לאוקומה אף כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו כי היכי דלא תיקשי ליה שמע מינה אין בית דין מצווין להפרישו כדמקשי בשבת גבי קטן שבא לכבות, וכן בנדרים, ויש לומר דלישנא דאוכלה בתרומה משמע ליה לרש"י ז"ל שאומרין לה לאכול, אי נמי אפילו להאכיל לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדאמרינן התם ביבמות מניחו זורק מניחו תולש אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח הבא לי חותם וכדדרשינן ליה מלא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם. אבל בתרומה דרבנן שרי אפילו להאכילו בידים משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן [בנדפס: וכדאמרינן בנדה במופלא סמוך לאיש בפרק יוצא דופן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן]. ומיהו אכתי לא מיחוור לי, מדמקשינן בגמרא חרש בחרשת נמי לוכיל דקטן אוכל נבילות הוא, ואי אוכלת דמתניתין מאכיל בידים אי נמי אומרים לה לאכול משמע הא [בנדפס: האי] לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא מאכילין בידים ואסור מלא תאכילום ושמא אף רבינו ז"ל לא פירש אלא למאן דאית ליה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, ובכדי להעמיד משנתינו ככולי עלמא וכאותה שאמרו ביבמות, וכשתמצא לומר אין מצווין להפרישו אף בתרומה דאורייתא קא אכלה, והא דקא מקשי בגמרא חרש בחרשת ליכול דקטן אוכל נבילות הוא, ואף על גב דמתניתין לא מיירי בתרומה דאורייתא, יש לומר משום דלא איתפרשא ליה מתניתין למקשה במאי קא מיירי אי בשל תרומה או בשל דבריהם קא מקשה ואזיל הכי ולרבותא קאמר כלומר אי מתניתין בשל דבריהם ליכול דאף זו נשואים של דבריהם, ואם תמצא לומר בתרומה דאורייתא וכמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אף זו תאכל דכקטן אוכל נבילות היא דאין לה דעת ואין בית דין מצווין להפרישה, והיינו דלגבי חרש בפקחת קא מפרש בהדיא בתרומה דרבנן מיהא תאכל כלומר ומי שמעת מינה דמתניתין אף בשל תורה קאמר, ומשום הכי קטנה דוקא דליכא למימר אטו קטן בגדולה משום דקטן לא תקינו ליה נשואין אבל חרש בחרשת דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת לא. ואמר ליה אכתי לא שמעינן מינה מידי אלא אף כשתמצא לומר דמתניתין בתרומה דרבנן אכתי חרש בחרשת לא משום דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת וגזרה דרבנן אטו דאורייתא, אלא דקשיא לי אם כן בקטנה נגזור תרומה דרבנן אטו דאורייתא וכדאמרינן בחרש בפקחת, ושמא יש לומר דהתם בגדולה איכא למיגזר דילמא מישתלו ואמרו דנישואיה דאורייתא ואוכלת בשל תורה, אבל קטנה כולי עלמא ידעי דנישואיה לאו דאורייתא ולא אתו לאוכילה בתרומה דאורייתא.

[בנדפס: שלא נודעה לרבים שתהא מכפרת. ירושלמי: וכמה הם רבים רבי גוריון בשם ר"ל [ריש לקיש] שלשה בני אדם, רבי אבין בשם רבי יוחנן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי].

גמרא: ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת, כדי שלא יהו כהנים עצבים. וכתב רש"י ז"ל ואי קשיא לך התנו בית דין לעקור דבר מן התורה לפטור מחטאת את זה שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מעקר הוא, עד כאן לשון רש"י ז"ל, ודברי תימה הם בעיני, לפי שהוא ז"ל נראה שדימה אותה למה שאמרו שם בפרק האשה רבה תא שמע דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכדתנן על מה הציץ מרצה על החלב ועל הבשר ועל הדם כו', ואמור רבנן לא הורצה אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, סוף סוף קא מתעקר באכילה, וכיון דבשר לא מיתכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו את הבשר אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ומשום [בנדפס: ומשני] שב ואל תעשה הוא, ולפי דעתי אין הנדון דומה לראיה דהתם אף על גב דאמור רבנן לא הורצה ואמרו שהבעלים נתכפרו היינו משום דאין כאן אלא שב ואל תעשה אבל כאן הא [בנדפס: הרי] מתעקר לגמרי שהרי כהנים אוכלין בשר [בנדפס: ושמחים] וקא אכלי חולין שנשחטו בעזרה ומקטירין אימורין של חולין על גבי המזבח, אלא טעמא דהא מתניתין משום הפקר בית דין הפקר וכדאמרינן בסמוך כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת, ואפילו גיזות וולדות, דמהאי שעתא ואילך לאו דנגזל הוו. כך נראה לי.

מי שהיה נותן גט לאשתו ואמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ובשעת נתינה אמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת אע"פ שאינו אומר לה הא גיטיך אף לאחר נתינה שהרי אין אנו צריכים לדעתה וא"ת שבשעת נתינה בטלו הואיל וקראו שטר חוב אינו כן דאי איתה דבטליה לעדים הוה אמר ומ"מ אם לא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אלא שאמר לפניהם כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה אח"כ הא גיטיך וכן היא שנויה בפרק הזורק ע"ח א' והטעם דאע"ג דלא בעינן דעתה מ"מ מדקאמר הכי ולא אמר לעדים תחלה ראו גט זה וכו' ודאי בטולי בטליה ואין דעתו לגרשה בנתינה זו עד שיאמר לה אחר כן הא גיטיך כך כתבו הטעם גדולי קדמונינו ויש מקשים עליהם שאם כן היה לנו להקשות ממנה לרב ששת דאמר אינו חוזר ומגרש בו ואינה קושיא שמאחר שלא בטלו בפירוש אלא שאנו אומרין שבטלו כל שחוזר ואומר הא גיטיך איגלי מילתא דלגירושין יהביה ואף אינו צריך ליטלו אלא שיאמר לה אחר נתינה הא גיטיך אלא שלענין פסק אין לנו שהרי אין הלכה כרב ששת ושמא תאמר והרי בקדושין ו' א' אמרו אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה דאלמא אף בגט צריך דעתה בשעת נתינה והוא שיאמר לה בשעת נתינה הא גיטיך שאם נתן בידה ולא אמר לה כלום אינו גט אלא אם כן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ואין זה כלום שלא אמרו בה לענין גט מנא ידעה אלא כשלא חזר ואמר לה הא גיטיך ולא עוד אלא שהם פרשו דבגט אין צריך אמירה כלל אלא בשייחס הוא עליו שם שטר חוב וכיוצא בו וההיא דהתם אקדושי קאי:

ומגדולי הראשונים כתבו דאפי' אגט נמי קאי אלא דבקדושין בעינן דעת עדים ודעתה ובגירושין כל שיש דעת עדים לא בעינן דעתה אבל כל שאין שם דעת עדים בעינן עסוקים באותו ענין כדי שתדע היא את הדבר אלא שדיה שתדע לאחר קבלתה דאי לא ידעה כלל אינה משמרתו וכן שכל שאין שם דעת עדים אם לא יאמר כלום שמא אף הוא אינו נותן לגירושין אחר שאינן עסוקים באותו ענין ובתוספתא אמרו הוליך את אשתו אצל הלבלר ונטל גיטה ונתנו לה ואמר לה הא גיטיך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת ר' אומר אם עסוקים באותו ענין מגורשת ואפי' אמר כנסי שטר חוב זה הואיל ועסוקים באותו ענין ושמא תאמר נתן בידה והיא ישנה נעורה וקוראה והרי הוא גיטה שאמרו אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך היכי בעינן דעתה התם לאו משום דבעינן דעתה הוא אלא שיהא הגט במקום המשתמר דומיא דידה וכל שישנה לאו מקום המשתמר הוא ואפי' היתה בחצרה שהרי צריך שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכל שהיא ישנה הרי היא כמי שאינה עומדת בצד ביתה ומגדולי קדמונינו כתבו שכל שהיא בחצרה אפי' ישנה גט היא ואין נראה כן:

אע"פ שקטנה שהשיאוה אמה ואחיה אוכלת בתרומה כמו שביארנו חרשת שהשיאה עצמה לכהן פקח אינה אוכלת ואע"ג דהוה ליה כקטנה בגדול גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דהוה להו כקטן בקטנה ומ"מ בקטנה לגדול אין לחוש משום קטנה לקטן דקטנה לקטן כלי עלמא ידעי דלא כלום הוא ושמא תאמר אף חרשת בחרש יאכל אף בתרומה דאוריתא דהא קטן אוכל נבלות הוא ואי אתה מצווה להפרישו גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת דלאו נשואי מעליי נינהו ושמא תאמר ואף חרש בפקחת תאכל בתרומה דרבנן דהא נשואי דרבנן נינהו שמא יאכילם בתרומת התורה:

כבר ביארנו במשנתנו שדבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת שיאוש כדי לא קני וזו באה לדעת עולא ופסקנו כמותו כדי להעמיד פסק יאוש כדי דלא קני אלא שלענין ביאור יש לתמוה שהרי עולא עצמו אמר בפרק הגוזל בתרא דכולי עלמא יאוש כדי קני ותירצו בה דכי אמר עולא הכא לא קני דוקא לענין כפרה משום מצוה הבאה בעבירה אבל לענין ממונא לא וקשה לומר כן שהרי בסוף שמועה זו אמרו אמר רבא קא מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעה דאקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה ולולדותיה ופשטה דמשעה דאקדשה כדי שלא יהא חוטא נשכר אלמא אף לענין ממונא לא קני אלא נראין הדברים דעולא סבירא ליה דלא קני כי הכא וכן שאף בפרק מרובה אמרה כן והתם לטעמא דהנהו תנאי קאמר שכן נראה לו מדבריהם מדקאמר לפי שלא נתיאשו הבעלים דמשמע הא נתיאשו קני:

מתני' העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיתן את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. פי' אע"פ שהשיאה אביה בקטנותה שהן קידושי תורה אפ"ה מתגרשת בקבלת גיטה שאע"פ שאין לה דעת וכקטנה דמיא מ"מ יש לה יד ויודעת לשמור גיטה ומשלחה ואינה חוזרת קרינא בה והרי היא כקטנה שנותנין לה אגוז ונוטלו צרור וזורקו המתגרשת בקידושי אביה מפני שיש לה יד לשמור גיטה כדאמרי' [בפרק שאחר זה] (בפירקין שלפני) ומשום האי טעמא נקט חרשת ולא נקט קטנה משום דבעי לפלוגי בין חרשת לקטנה לענין תרומה כדאמרי' לקמן ומשום האי טעמא נמי לא נקט פקחת ונתחרשה שאע"פ שהיו קידושיה קידושי תורה בעודה פקחית אפ"ה עכשיו שנתחרשה יוציאה בגט כדאמרן ביבמות בפ' חרש ומשום דבעי לפלוגי בין קידושי חרשת לקדושי קטנה נקט חרשת:

אמר רבא מעדות של ר' יוחנן בן גודגודא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת לאו מי א"ר יוחנן בן גודגודא דלא בעי' בגיטא דעתה הכא נמי לא בעי' דעתה בגיטא פשיטא מהו דתימא כיון דאמר לה כנסי שט"ח זה בטולי בטליה קמ"ל אי איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו והאי דאמר לה הכי משום כיסופא ודוקא דאמר לעדים תחילה אבל אי לא אמר לעדים הא תנן לקמן בפ' הזורק אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך:

ועל קטנה בת ישראל וכו'. פי' יתומה קטנה שאין קידושיה אלא מדרבנן אם נשאת לכהן אוכלת בתרומה ובפ' האשה רבה מוקמי' לה בתרומה דרבנן ואם מתה בעלה יורשה דהפקר ב"ד היה הפקר והם תקנו שירשנה בהני נישואין דרבנן. ודייקי' ואילו חרשת לא אכלה הרי בחרשת קא נקיט ואמאי שבקה ונקט קטנה ש"מ דוקא קטנה שנישאת לכהן אוכלת בתרומה דרבנן אבל חרשת בת ישראל שנישאת לכהן לא אכלה בתרומה דרבנן ואע"פ שקידושיה קידושין מדרבנן כמו הקטנה כדאמרן בפ' חרש דרבנן תיקנו קידושין בין לחרשת בין לקטנה:

מ"ט לא אכלה גזירה שמא יאכל חרש בפקחת שגם הם קידושין דרבנן והפקחת היא בת עונשין:

ויאכיל. תרומה דרבנן היא גזירה דלמא אתי להאכילה בתרומה דאורייתא פי' אבל בקטנה לא גזרי' דאפי' אי אכלה קטן אוכל נבילות היא ובקטנה נמי ליכא למיגזר שמא יאכיל קטן בגדולה דקידושי קטן אינן כלום שלא תקנו חכמים קדושין לקטן אבל קידושי חרש הן קדושין מדרבנן כדאמרן בפרק חרש:

גמ' ואילו חרשת לא אכלה מאי טעמא גזירה שמא יאכיל תרש בחרשת וליכול קטן כו' יש לדקדק דמאי הוסיף השתא בלשון קושייתו וליכול קטן כו' דלכאורה מעיקרא נמי דפריך ואילו חרשת לא אכלה מאי טעמא נמי מה"ט הוא הא קטן אוכל נבילות הוא דכיון דקטנה אוכלת חרשת אמאי אינה אוכלת וע"ק מאי משני ליה כלל בהא דקאמר דשמא יאכיל חרש בחרשת ומיהו בהא פרש"י בפרק חרש דלמאי דמסיק נמי שמא יאכיל חרש בפקחית איצטריך נמי להאי תירוצא דשמא יאכיל חרש בחרשת ע"ש והוא דחוק אבל הנראה (ד) ליישב כל זה דמעיקרא משני ליה למ"ד אין קטן אוכל נבלות ומתני' בקטנה דאוכלת בתרומה דרבנן איירי כמו שכתבו התוס' דבחרשת שנשאה פקח אף בתרומה דרבנן לא אכלה משום גזירה דחרש בחרשת דאסרו לה תרומה דרבנן משום דאתי לאכולי בתרומה דאורייתא כיון דהוא חרש לא ידע לאפרושי אותה אף מתרומה דאורייתא ופריך וליכול קטן אוכל כו' למאן דאית ליה הכי דהשתא ליכא למיגזר משום חרש בחרשת דהיא נמי תאכל בתרומה דאורייתא ומשני משום גזירה דחרש בפקחית דהיא ודאי אסורה בתרומה דאורייתא לכ"ע והשתא ניחא דתרוצא דחרש בחרשת קאי למאן דאמר אין קטן אוכל נבילות ואין להקשות למאי דמסיק בחרש בפקחית דאסורא אפילו בתרומה דרבנן משום דאתי לאכולי בתרומה דאורייתא א"כ לעיל בפקח בחרשת למ"ד אין קטן אוכל נבילות נמי ליגזר משום היא גופה דאתי לאכולי בתרומה דאורייתא די"ל כיון דהוא פקח ידע שפיר לאזדהורי בה ולא אתי לאכולי תרומה דאורייתא אי לאו משום גזירה דחרש בחרשת דלא ידע לאזדהורי וגזרינן בה תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא ודו"ק:

תוס' בד"ה מאי טעמא יאוש כדי כו' והא במרובה פריך איפכא ר"י לריש לקיש דאמר חיוביה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וליכא לשנויי כדמשני התם לר"ל כגון שהקדישוהו בעלים בבית גנב דאם כן מאי קפריך כו' עכ"ל ואיכא למימר הא דלא משני הכא כי התם כגון שהקדישו בעלים כו' משום דהכא דמייתי ליה ברייתא דתני עלה בחוץ כה"ג חייב כרת ואי בהקדישוהו בעלים איירי פשיטא דחייב כרת דהקדש גמור הוא דלענין ד' וה' איכא למימר שפיר דדינא אתיא לאשמועינן דהקדש פטור מד' וה' אבל לענין כרת מלתא דפשיטא היא אלא התם דלא אסיק אדעתיה דר"י דמקשה לר"ל הך ברייתא דמייתי הכא דתני עלה משני ליה שפיר ממתני' גופיה כגון שהקדישו כו' וק"ל:

בא"ד מיהו אם היו קנוי לו קודם ההקדש לא הוה חשיב מצוה הבאה בעבירה כו' עכ"ל דלהכי איצטריך ליה לעולא למימר הכא דיאוש כדי לא קני דאי הוה קני יאוש כדי קודם ההקדש לא הוה כלל מצוה הבאה בעבירה אבל כיון דלא קני אלא על ידי שינוי השם דהקדש הוי מצוה הבאה בעבירה אבל לפי מה שפירשו בסוף הדבור דלרב יהודה נמי יאוש כדי לא קני אלא ע"י שינוי השם דהקדש אלא דלא חייש לטעם דמצוה הבאה בעבירה הא דקאמר ר' יהודה יאוש כדי קני קשה להולמו והתוס' בפרק מרובה מחקו אותו לפי' זה ע"ש ודו"ק:

ע"א תד"ה מאי טעמא וכו' עד ודוחק לומר דסבר כר' יצחק דלא חייש למצוה הבאה בעבירה. והא דקאמר ?לגזא אינהו היינו משום דלא להוי גזול:

תוס' בד"ה ועל כו' הא קטנה היא. נ"ב ומילתא דלא שכיחא הוא שתגדל ולא תיבעל על כן לא גזרו ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא וכו' והשתא אברזא כו'. נ"ב הוא עיצבא בלשון ארמי והיינו דולבקי שאוכלין עליו וכעין שלחן הוא:

גמ' וליכול קטן אוכל נבילות כו'. מה שמפרש בהך קושיא טפי קטן אוכל נבילות מבקושיא ראשונה אפשר לומר בתחלה מקשה ואילו חרשת וכו' מ"ט למה שביק חרשת דרישא באופן דאכלה קטנה תאכל חרשת אי למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד כו' דאיירי קטנה בתרומה דאורייתא חרשת נמי תיכול בתרומה דאורייתא ואי למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין כו' ואיירי בתרומה דרבנן ע"י נישואי דרבנן חרשת נמי תיכול בכי ה"ג ומשני גזירה כו' ועוד יש להמשיכו על ב' דרכים [עיין במהרש"א]:

גמ' אמר עולא כו'. לדידיה איירי אחרי הקרבה ואכילת בעלים דאז שייך טעמא דכהנים עצבים כיון שכבר אכלו חולין בעזרה והשתא לא מיעקרא רק בשב ואל תעשה ולא כרשב"א ופירוש מכפרת א"צ להביא אחרת ולרב יהודה איירי קודם הקרבה ופירוש מכפרת קריבה דאז שייך טעמא דלא יהא מזבח אוכל גזילות ולא מיעקרא בקום ועשה דמביא אחרת כיון דזו אינה קריבה וק"ל:

בתוס' בד"ה ועל הקטנה כו' למ"ד אין כח כו'. אבל למ"ד יש כח איירי בתרומה דאורייתא והא דחרשת לא אוכלת משום חרש בפיקחת הא יש כח וכו' ויאכל תרומה דאורייתא אפשר כולי האי לא עקרו כיון שהיא פקחת ועברה איסור דאורייתא משא"כ כשמאכיל גדול לקטנה אף שאסור להאכיל בידים או למ"ד ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לא דמי כ"כ ודו"ק:

בא"ד וא"ת ולוקמה כו'. הו"ל להקשות אלימא למה העיד על שנשאת לכהן קטנה דעלמא נמי אוכלת וחזיר נמי תאכל וא"ל דגם זה בכלל קושיתם דזה לא מיושב בוי"ל הראשון דנפשט בעיא מהכא ואולי אורחא דמלתא נקיט ודו"ק:

בא"ד ועוד דאוכלת בגינו כו'. יש מפרשים משום דקאמר בגינו ואי מעצמה היאך תליא בגינו אלא מאכיל בידים: בסה"ד הא קטנה היא. אף דב"ד מצווין להפרישו דאורייתא מ"מ אינו דומה לגדול שאוכל איסור דאורייתא. ונראה דלא חששו רק שמא תאכל בידים אבל לא לשמא יאכילה בידים דשכיחא טפי אם תתיר לה תרומה דרבנן תאכל היא בעצמה תרומה דאורייתא [ולכך גזרינן בחרש בפקחת] אבל לשמא יאכיל גדול לקטנה לא חששו ודו"ק (ת):

בתוס' בד"ה מ"ט כו' וליכא לשנויי כדמשני התם כו' דא"כ מאי קפריך כו'. קצת יש לראות אמאי לא משני באמת לעולא כגון שהקדישו בעלים בבית גנב וא"ל משום דהכא פריך מדתני עלה בחוץ כו' ובהקדישוהו בעלים פשיטא חדא דא"כ לר"ל נמי תקשי מן ותני עלה ועוד דא"כ מאי דייקי התוס' בלא תני עלה מגופיה הו"ל למפרך כו' בין לר"ת ובין לר"י הא צריך לאתויי שלא תימא בהקדישוהו בעלים ודו"ק ועיין בתוס' מרובה ובחידושינו שם בעזה"י:

גמ' ולא פליגי. ר"ל ר' ינאי ובמתניתא דהוי שיעור אחד לא פליגי עם רבב"ח אמר ר"י ורבב"ח אמר ר"י איירי בדדרעא והא דקאמר בראש"י הרוגי כו'. יש מפרשים מלשון ראשים ושרים וכמדומה לי שראיתי כתוב משום שהדין הנושא משא בזרועו מניחו לו על ראשו משום דמקום יש בראש להניח ב' תפלין ובשעת מלחמה שנושאין כלי זיינן על זרועם ומחזיקין ברמחים נותנין תפלין של יד ג"כ בראש [ומר חשיב לשל ראש ומר של יד]:

גמ' מאי קרא בת בבל כו'. קרא ודאי עולליך של בת בבל קאמר רק מדקאמר אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו וגו' מדה כנגד מדה ודו"ק:

גמ' עיני עוללה כו'. והוא לבד נשתייר מהן ועיין סוף מרובה:

גמ' ומנו ר' ישמעאל בן אלישע כו'. לעיל פרק השולח (גיטין דף מ"ה) כתב התוס'. אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליתו ולגרבו טפי ותמהני אם בשעת חורבן הבית היה רבי ישמעאל בן אלישע עדיין תינוק הא פ"ק דברכות אמר ר' ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים כו' ודוחק לומר דלאו דוקא בשעת חורבן הבית רק קודם לו דמ' שנים מקודם גלתה סנהדרין וכו' ומצאתי בתוס' פרק מצות חליצה שכתבו על ענין אחר דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי ע"ש ודו"ק:

ברש"י בד"ה שוליא דנגרי הוה לא היה רבו לתורה כו'. דמה לו לומר שוליא דנגרא הוה מה לי דנגרא או דנפחא אלא בא לשלול רבו לתורה וק"ל:

ברש"י בד"ה לך חזק וקני כו' השני נוח לי. ובמתני' פירש נמי מיראה ואפ"ל דוקא לשמואל אבל לרב אי משום יראה א"כ בשטר נמי וק"ל:

רש"י ד"ה שלא יהו כהנים עצבים. שאכלו כו'. וכ"מ בגמרא לקמן דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת. וקשה אמאי לא חיישי משום איסור שחיטת חולין בעזרה. וי"ל עפ"י מש"כ התוס' בשבת (יב ב) דאכילת איסור הוא גנאי ביותר:

רש"י ד"ה נמצא. שב וא"ת שאני כו'. קשה חטאת דמחוסרי כפרה דהוה בקום ועשה לאכול בקדשים וליכנס למקדש מא"ל. ומדוע לא פי' משום דהפקר ב"ד הפקר כדפי' לקמן בד"ה ואוקמוה רבנן:

תד"ה מ"ט. לר"ל דאמר חיובי' לפני יאוש כו'. כצ"ל:

בא"ד וליכא לשנויי כדמשני התם ר"ל (כצ"ל) כו'. וק"ל דבפשיטות טפי ה"ל להקשות לפר"ת דלעולא בעלמא יאוש קני וא"כ ע"כ יתרץ כדר"ל שהקדישוהו בעליו וא"כ מאי פריך עלי' כרת מאי עבידתי':

בא"ד ובסוכה לא בעינן שלכם כו'. תמוה דהא גזולה פסולה לכ"ע ממיעוטא דלך כדאיתא בסוכה (כז ב):

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵי מָרִישׁ בִּלְבַד, מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשָּׁבִין. יש להקשות הוה ליה למימר מפני תיקון העולם? ונראה לי בס"ד דכתבו המקובלים ז"ל כאשר אדם חוטא תקח הסטרא אחרא חלק קדושה מנפשו על ידי החטא ותבנה עליו בנין גדול כי ניצוצי קדושה הוא חיותה ובו תתחזק ותבנה בנין שלה אבל השם יתברך יקבץ נדחיו ויקיים בהם סברת בית שמאי לקעקע כל הבירה שלהם כדי שיטול ניצוץ הקדושה שלו ונמצא כי שלט האדם בליעל באדם התחתון להחטיאו לרע לו לזה האדם הבליעל דעל ידי כך הקדוש ברוך הוא מקעקע כל הבירה של אדם בליעל ולוקח את ניצוצי קדושה שעודם שם בעין.
וכתבתי במקום אחר בדרושים שעם האדם עצמו השב בתשובה יתנהג במידת החסד כסברת בית הלל שאינו אומר לבעל תשובה עלה השמיימה וקעקע הבירה של איש בליעל ותחזיר המריש למקום קדושה שנגזל ממנה כי באמת דבר זה אין יכולת לאדם לעשותו אלא אומר לאדם אם חטאת בשכבת זרע לבטלה וגרמת להיות כמה נצוצי קדושה שבויים בקליפה תתענה פ"ד תעניות כמנין אותיות שפגמת בהם ותנצל ואני אעשה הדבר הגדול הזה לקעקע כל הבירה של הקליפה ולהוציא משם ניצוצי קדושה וכן אם חטאת במשכב זכור תתענה רל"ג תעניות כנגד שמות הקודש שפגמת בהם וכן אם חטאת באשת איש תתענה שכ"ה תעניות ואני אעשה במקומך לקעקע הבירה של הקליפה ולהוציא בולעה מתוכה וכן על זה הדרך בשאר עונות כי הולך השם יתברך עם האדם כסברת בית הלל לתת דמי מריש בלבד וכן כאן יתן מחלבו ודמו בתעניות כנגד שמות שפגם בהם בלבד והשם יתברך גומר הדבר הצריך לתיקון הפגם להוציא ניצוצי קדושה מן הקליפה.
והנה ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש הלל ושמאי דרגין דאברהם ויצחק אינון נמצא הלל חסד שהוא הימין ושמאי גבורה שהוא השמאל וזו הריבותא דאף על פי שמתנהג עם הקליפות במדת הגבורה כסברת בית שמאי לקעקע כל הבירה עם כל זה עם האדם החוטא ושב בתשובה יתנהג במידת החסד כבית הלל דאינו מבקש ממנו אלא דמי מריש בלבד.
ובזה יובן בס"ד הכתוב לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה (תהלים פט, יד) שתתנהג עם הקליפה כסברת בית שמאי עם כל זה אתנו תָּעֹז יָדְךָ לקבלנו בתשובה כמו שאמרו הפותח יד בתשובה תָּרוּם יְמִינֶךָ להתנהג עמנו כסברת בית הלל וזהו שנאמר עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ (תהלים פ, ג) עם כל זה לְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.
ולזה אמר בית הלל אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵי מָרִישׁ מִפְּנֵי מִשּׁוּם תַּקָּנַת 'הַשָּׁבִין' דייקא הם בעלי תשובה על כל עון שיהיה שצריכין הם להלכה זו דאי אפשר להם לעשות הם עצמן כסברת בית שמאי והלכה זו דבית הלל היא תקנתם של בעלי תשובה.

אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם (משלי כח, יד). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל קמצא לא עביד מידי והוה ליה למימר 'אַבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם'? עיין שם.
ונראה לי דכל מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא הדבר על שמו והכא קים ליה לתלמודא בעת שבא בר קמצא היה קמצא אהובו של בעל הבית יושב והיה בידו למנעו מן הדבר הזה שלא יוציאנו לבר קמצא מביתו וכיון דלא מנעו גם הוא נעשה שותף בנזק אשר נסתבב מחמת דבר זה. ולפי דברי מהרש"א ז"ל שהיו אב ובנו אם כן קמצא ודאי היה יודע שיש שנאה ומריבה בין בעל הבית ובין בנו בר קמצא והיה חייב לעשות שלום ביניהם מעיקרא וכיון דלא עשה שלום ביניהם נסתבב דבר זה ולכן נקרא על שמו גם כן. והנה בודאי הא דלא פירש רש"י ז"ל כפירוש מהרש"א שהיו אב ובנו היינו משום דאי הוה הכי הוה ליה למימר 'אקמצא ובריה חרוב ירושלים'.
ועוד נראה לי בס"ד כונת הש"ס במה שאמרו אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא היינו רוצה לומר בשביל שלא דקדק השומע להבין ולשים לבו בשינוי שיש בין תיבת קַמְצָא ובין תיבת בַּר קַמְצָא נסתבב חרבן ירושלים וכונת בעל המאמר בזה ללמדינו שצריך האדם לדקדק בלשונו היטב כמו שאמרו חכמים (משנה אבות א, יא) הזהרו בדבריכם וכן השומע גם כן צריך לתת לב על הדברים שישמע כי לפעמים בשביל תיבה קטנה שלא שם לבו עליה יצא מזה חרבן דתא חזי בשביל הפרש קטן שיש בין מאמר קמצא לבין מאמר בר קמצא שלא דקדק השומע היטב חרבה ירושלים.

גמ' ה"נ לא בעינן דעתה פשיטא. עיין בר"ש ריש מסכת תרומות:

הרמב"ם פ"ה ה"ז מהל' איסורי מזבח. הגונב או הגוזל וזה תמוה:
(א) מה שכתב תחלה אפילו חטאת שכהנים וכו' מה רבותא בזה וכי בשביל שכהנים אוכלים את בשרה לא התכפרה. ואם הכוונה בזה שכתב שכהנים. שזה נתינת טעם כיון דאוכלי' בשרה הם עצבים שאוכלים גזילות והיינו כעולא, א"כ איך כתב אח"כ מפני תקנת המזבח אמרו שנודעה אינה מכפרת והיינו כר' יהודה:
(ב) סיום דברי הרמב"ם וכן עולה. הא אדרבא עולה פשוט יותר כדאמרי' בסוגיא באוקימתא דר"י:
(ג) דברי הרמב"ם (פי"ח הי"ד מהל' מעה"ק) גנב והקדיש וכו'. ותמה הלח"מ דמדנקט שהוא כרת מדבריהם היינו כעולא. ואלו מדברי הרמב"ם הנ"ל דבנודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח והיינו כר' יהודה:
הנלע"ד בהקדם קושית הב"ח ח"מ (סימן שס"א) למאי דס"ל להרמב"ם דקונה מגזלן לאחר יאוש דקנה ביאוש ושינוי רשות. דמ"מ צריך לוקח לשלם לבעלים דמי החפץ מסוגיא דב"ב (דף מד) הב"ע דמית גזלן מכל מקום הוי נוגע דיקבל דמי' מלוקח. ומה שתירץ שם דמיירי בגנב שאינו מפורסם ולקח בדמי שווי' כל החפץ רל"צ לוקח לשלם לנגזל דהא מחוייב ג"כ לשלם לו הדמים מכח תקנת השוק. עדיין אינו מספיק מהא דפריך שם ולוקמי ביורש הא היורש לא נתן ויהא צריך לשלם לנגזל דמי. ובזה אפשר לומר דברי הרמב"ם רק בלוקח אבל ביורש דממילא בא לו א"צ לשלם. אף דמשמעות הפוסקים אינו כן. מ"מ עדיין יקשה למה שכתב הש"כ (סי' שנ"ו סק"ד) בשם מהרשד"ם דבבהמה לא עשו תקנת השוק א"כ אינו מספיק תירץ הב"ח על פרה דתני בברייתא. הן אמת דברי מהרשד"ם דברי נביאות. מ"מ עשינו בזה סמוכים שיש בהם ממש בסוגיא דב"ב הנ"ל במה דפרכי' הא דאמר ר"פ נמצאת שאינה שלו הב"ע במכיר שהיא בת חמורו. ולכאורה תמוה מה בכך דמכיר הא מ"מ הנגזל צריך להחזיר דמי' ללוקח מפני תקנת השוק ויחזור הנגזל עליו לתבוע מעותיו מהמוכר. ואי דמיירי דהנגזל אינו טוען שזה המוכר גזלה. אלא דהמוכר לקח מאחר שגזולה היא בידו. כמ"ש הרמב"ן בחידושיו שם. א"כ ממילא אזלא פירכת הש"ס דהא הנגזל יצטרך ליתן דמים ללוקח מפני תקנת השוק. ולא יחזור הלוקח על המוכר לתבוע אחריות דהא קיבל דמי' מנגזל. וזה לכאורה תמי' עצומה. ולרשד"ם ניחא. ושפיר י"ל דמיירי בלא טען בגזלה המוכר ופירכת הש"ס מפרה דלית ביה דין תקנת השוק. ומדוקדק לישנא דש"ס במכיר שהיא בת חמורו. ולא נקט ג"כ שהוא טליתו. היינו דעל טלית לא היה קושי' כלל:
(אב"ה. ע' ברשד"ם שם דפי' בתירוצא דגמרא וכן הטלית נארג בביתו דלא כהנ"ל) ודוק. וכיון שכן נשאר קושית הב"ח הנ"ל דבפרה הוא נוגע להוציא מעותיו מלוקח.
(אב"ה ע' ברמב"ם פ"ה מהלכות גזילה. נטלו מוכסים את כסותו והחזירו לו אחרת וכו' ואינו בודאי שזו גזולה ע"ש. א"כ ע"כ לענין הדמים דגוף החפץ קונה אפילו ידע. כמ"ש בסמ"ע סי' שמ"ט סק"ח א"כ משמע דגם בבהמה עשו תקנת השוק. וע' בקצה"ח סי' שנ"ו סעיף ב').
ונראה לפמ"ש הרא"ש פ"ז דבב"ק דקיי"ל כרבה דיאוש כדי קנה מדרבנן ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט מדבריהם. והקשה רש"ל ביש"ש אף אם יאוש לא קני. מ"מ כיון דנתן לה קנתה מדין יאוש ושינוי רשות ואפילו מדאורייתא מקודשת. וכתב עלה ואין סברא לומר דמ"מ לא הגיע לה משלו כלום. דקודם שנתן לה לא היה שלו. והיא לא קנתה עד אחר שבא לידה. ולא היה שלו מעולם. ז"א כיון דהיא קנתה קנה אותה הבעל במסירתו לידה דנעשה ג"כ שלו במה שמסר לידה. דאל"כ וטבחו ומכרו דלחד מ"ד דוקא אחר יאוש אבל לפני יאוש לא מקרי מכרו דלא אהני מעשיו. הא עדיין יקשה כיון דקרא מיירי אחר יאוש והיינו יאוש ל"ק. אלא דאהני מעשיו דמכירה קיימת מדין יאוש ושינוי רשות. מ"מ היאך מקרי ומכרו הא הוא לא מכר כלום דלא היה שלו מעולם ולוקח יכול לשחק לו שלא לשלם לו דמי מכירה. בשלמא אידך מ"ד וכדקיי"ל דקרא מיירי ג"כ לפני יאוש. אף דודאי אין הלוקח צריך לשלם להמוכר מעותיו. היינו דלהך מ"ד ממילא לית ביה ענין מכירה. אלא דגזה"כ הוא מאחר ששנה בחטא. אבל למ"ד דקרא מיירי אחר יאוש דמכרו היינו מכירה ממש. איך מקרי שם מכירה עליו הא לא היה שלו מעולם. אלא דע"כ דבאותו מעשה של שינוי רשות קונה הגזלן וממנו נקנה ללוקח. א"כ מקודשת מדאורייתא. עיין שפיר ביאור הדברים אף דקיי"ל דקרא ג"כ לפני יאוש. מ"מ כיון דלאידך מ"ד מוכח היסוד דבקנין ושינוי רשות קונה הגזלן. דבזה לא מצינו חולק. ראוי לפסוק כן.
ולענ"ד דמה שכתב מהרש"ל בהחלט דגם הגנב קנה אותו. אינו מבורר.
[אב"ה ע' בתוס' ר"פ לולב הגזול. וברמב"ן פ' מרובה דטעמא דיאוש ושינוי רשות היינו משום דבהיתירא אתי לידי' והקנין אינו אלא ביאוש. ומש"ה שינוי רשות ואח"כ יאוש לא מהני. א"כ לעולם אין הגזלן קונה. כיון די"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש אינו קונה משום דבאיסורא אתי לידי'. וא"כ אינו קנין אלא למקבל ולא לגזלן כלל. אבל הרמב"ם סבר אפילו שינוי רשות קודם יאוש מהני דשינוי רשות בעצמו הוי קנין בצירוף יאוש. וע' רשב"א בחידושיו פ' מרובה בהא דאמרו גנב וגזלן הקדישן הקדש משום שינוי השם. והקשה דאיך יכול הגזלן להקדישו כיון דאינו שלו. וכתב משום דהקדישו וקנייתו באין כאחד. וע' מ"ש לקמן לתרץ דברי הרמב"ם. וע' בקצה"ח (סי' שס"ב ס"ג) דכתב בנתן הגזילה לאחר יאוש במתנה לקטן אם קונה הקטן אותו ביאוש וש"ר. ומשום דקטן אינו קונה מה"ת אלא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו. זה תלי' בדעת רבווואתא הנ"ל דלשיטת התוספות והרא"ש ורמב"ן לא מקרי דעת אחרת מקנה אותו. כיון דהמקבל זוכה מחמת עצמו בש"ר משום דבהיתירא אתי לידי'. וקטן באבידה אין לו זכי' מה"ת רק מפני דרכי שלום. אבל לשיטת הרמב"ם דקנין שינוי רשות בעצמו הוי קנין בצירוף יאוש. א"כ בשעה שמוכרו או נותנו. הו"ל דעת אחרת מקנה אותו. וכמ"ש הרשב"א הנזכר לעיל. וע' תוס' ב"ק (דף סט) ד"ה כל שלקטו עניים ע"ש. מ"מ אסור להחזיק בו מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור מהנגזל ע"ש. עוד הוסיף הרב בעל קצה"ח בדבריו שם לפי שיטת הרא"ש והרמב"ן הנ"ל. וז"ל ואפי' לדעת הנ"י פ"ק דמציעא דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה. וכן דעת רש"י שם (דף יב). יאוש אינו מטעם הפקר. כמ"ש תוס' במרובה. ואפי' לדעת רש"י בפ' השולח דס"ל מטעם הפקר, מ"מ אינו הפקר מדעת. אלא יאוש הוי סילוק רשותו ונקנה כמו הפקר. אבל אין בו משום הפקר מדעת. וכיון דלא קני מדאורייתא א"כ מדרבנן נמי ל"ק. דמציאת חש"ו אינו אלא משום דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי. והכא אם הקטן אינו זוכה הרי הוא של הבעלים ולא אתי לאנצויי' ע"כ. וע' ר"פ הגוזל קמא בגוזל ומאכיל את בניו וע"ש בבניו הקטני'. ובתוס' שם] דהרמב"ן והר"ן כתבו בהיפוך ספ"ב דקידושין דלרש"י ריש חולין דחליפי איסורי הנאה אסור למחליף. הא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. היינו כיון דהיא מותרת ליהנות מחליפין וקנאה אותו מחמתו מקודשת. דומי' דמקדש בגזל אחר יאוש דמקודשת אף דיאוש ל"ק וכ"ז שהוא בידו אין קנוי לו. אעפ"כ כיון דקנאתו מחמתו מקודשת עכ"ל. הרי מפורש אף דאין קנוי לו רק הוא בגרמא דיליה מחמתו מקודשת. וגם דעת הרמב"ן במלחמות פרק הגוזל בסוגיא דעורות של בעה"ב שכתב שם דודאי אחר יאוש חל ההקדש מדאורייתא דהוי יאוש ושינוי רשות. והא דאמר מנין שיאוש אינו קונה. שנאמר והבאתם את הגזול כו'. הכי פירושה דודאי גבוה קני. אבל כיון דגזלן ל"ק וכיון שאין לו בעלים האיך יקריב הא המקדיש ל"ק מעולם. או כלך לדרך זו דודאי גבוה קני. אבל הקרבן פסול משום מה"ב. עוד כתב ברפ"ג דסוכה במלחמות וז"ל דומי' דפסח אמאי הא קני גבוה ביאוש ושינוי רשות. נהי נמי דמקדיש ל"ק. יהא כשוחט שלא לשם בעלים דכשר אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה. אלא דע"כ משום מה"ב. הרי שני עדים נאמנים הרמב"ן והר"ן דגנב ל"ק.
אמנם מצינו ג"כ תנא דמסייע הריטב"א פ"ב דקידושין דהא דאמרי' לית חש להא דר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים. כתב דמהא משמע דאחר יאוש מקודשת. והיינו דהוי יאוש ושינוי רשות. וע"כ דגם הוא קנה הגזילה במה שמסרה לידה עכ"ל. הנה רבותינו אלו חלוקי' בתרתי. א', דהרמב"ן ור"ן ס"ל דגנב ל"ק כלל רק הלוקח קנהו ביאוש וש"ר. והריטב"א ס"ל דגם הגנב קנהו אח"כ. ב'. דהרמב"ן והר"ן ס"ל אף היכא דל"ק הגנב מקודשת. והריטב"א ס"ל דאלולא היה קונה מקדש לא היתה מקודשת.
מעתה דברי הרא"ש מיושבים די"ל דס"ל בזה כהרמב"ן ור"ן דביאוש וש"ר ל"ק הגנב מעולם. ובזה ס"ל כריטב"א דהיכא דל"ק למקדש אינה מקודשת. ולזה הוצרך הרא"ש לדון עלה מכח דהלכה כרבא דיאוש לחוד קני מדרבנן מקודשת מדרבנן. וההיא סוגיא דקידושין (דף נב ע"ב) לית חש להא דר"ש אף דמרא דשמעתא רבא. ומשמע בכל דוכתא דרבא ס"ל דיאוש לחוד ל"ק כלל. כמו שהוכיחו תוס' (ב"ק דף סז ע"ב ד"ה רבא) י"ל בפשוטו כיון דהתם חטף בפניה. י"ל דבידעה שהיא גזולה הוי כאומרת למקדש בההיא הנאה דמכחו בא צידה. וכההיא דמקדש בטבעת שאולה דאם מודיע לה הוי כמפרש שמקדש בהנאת קישוט. ודברי הרא"ש והנ"י בלא ידעה שהוא גזלה דדעתה היה על החפץ עצמו בזה אינה מקודשת רק מדין יאוש וקנה מדרבנן. ובזה מיושב לי היטב. ומשמע מכל הפוסקים מסוגיא כאן דריף לרבה דיאוש קנה מדרבנן. בין כך וב"כ כ"ז שהוא בעין צריך להחזיר החפץ שהוא בעין. וקנין מדרבנן רק לענין דמכרו קודם יאוש דא"צ לטרוח להוציא החפץ מן הלוקח. וכן דעת היש"ש דקנה רק לענין יוקרא לאחר יאוש. א"כ נפל הדין בבירא. דלענין קידושין נהי דיאוש קונה מדרבנן מ"מ כיון דהחפץ בעין והיא תצטרך להחזיר החפץ האיך תתקדש. ולפי הנ"ל צ"ל דהיא ל"צ להחזיר החפץ דקנאתו מדין יאוש וש"ר. אלא דלענין קידושין הוא מהצורך שיהא החפץ קנוי לו. בזה שפיר אמרי' כיון דע"י שקנתה החפץ הוי כנאבד וקנה הגזלן למפרע מדרבנן ביאוש לחודי'. מש"ה מקודשת. ודוק היטב. וא"כ ישתאר קושי' היש"ש הנ"ל על הרמב"ן והר"ן מהקרא דטבחו או מכרו.
ונראה דמסוגיא כאן יש לעיין דרבא מותיב על עולא מברייתא דגנב והקדיש משמע דלא ס"ל דעולא. ואח"כ אמר רבא הא ודאי מיבעי' לן כי אוקמי רבנן ברשותי' וכו' דמשמע דרבא ס"ל דעולא. דהא ודאי דוחק לומר דמספקא לי' לרבא אליבא דעולא ולי' לא ס"ל. וכן משמע דברי תוספות ב"ק (דף סז) דהוכיחו דרבא ס"ל יאוש ל"ק מדמספקי ליה כי אוקמי רבנן ברשותי'. הרי דלא ניחא להו לומר דרבא אמר ספיקתי' אליבא דעולא ולי' לא ס"ל.
ולענ"ד דלכאורה תמוה על דברי הרמב"ן בסוכה הנ"ל דצריך לטעמא דמה"ב. היינו כיון דהגבוה קנה משום יאוש וש"ר. אף דמקדיש ל"ק. יהא כשוחט שלא לשם בעלים דכשר. אלא דע"כ דפסול משום עה"ב. א"כ ממילא להנך דשלא לשם פסול ל"צ לטעמא דמה"ב. א"כ מה פרכי' לעולא מהאי דענוש כרת בחוץ דניחא מה דאמר עולא ד"ת לאי משום מה"ב הוא. אלא כיון דאיירי מתני' בחטאת ומש"ה פסול כיון דמקדש ל"ק הוי כשוחט שלא לשם בעלים דפסול בחטאת. וברייתא דגנב ומקדיש. י"ל דמיירי בעולה ושלמים דכשר בלא לשם בעלים. ולגודל הקושי' מוכרחים לדחוק שסמך על מימרא דעולא בב"ק דהוכיח דיאוש ל"ק מקרא דגזול ופסח. דודאי קרא מיירי בסתם בכל הקרבנות. ומוכח דס"ל לעולא דגם בעולה ושלמים פסול משום מה"ב. ולפי זה מיושב. די"ל דרבא מותיב לעולא היינו בהא דמוכח דס"ל לעולא דאף בעולה ושלמים פסול משום מה"ב. ואיהו לנפשי' לא ס"ל לדין מה"ב. אבל מ"מ ס"ל דבחטאת פסול מדינא דהוי כהקדש שלא בבעלים. וא"כ י"ל דמה דמבעי' לן לרבא מאימת אוקמי ברשותי'. היינו בחטאת. ואף דלדידי' ליכא קושי' מברייתא. וליכא הכרח לסברת אוקמי ברשותי'. י"ל דמ"מ מוכח כן מדינא דמתני' דחטאת מכפרת. ומחוסר כפרה מותר לאכול בקדשים. ואיך עקרו רבנן לדאורייתא בקום ועשה. והוצרכו רבנן להקנות לו ברשותו דבעלים. ולפ"ז מיושב קושי' היש"ש דהא כבר כתבנו דכפי הלכה דקיי"ל דומכרו היינו אפילו לפני יאוש. משום ששנה בחטא. ליכא הוכחה דהגנב קנהו כמש"כ היש"ש בעצמו. אלא דקושי' כיון דלאידך מ"ד דהקרא רק לאחר יאוש. ומכרו היינו מכרו ממש מוכח דהגנב קנהו. ובזה לא מצינו חולק. ולפי הנ"ל י"ל דמצינו חולק. דמוכח דרבא ס"ל דהוצרכו לאוקמי רבנן ברשותי' לענין חטאת דהיה הקדש בלא בעלים:
ולפ"ז מיושב קושי' הב"ח. די"ל דסברת הרמב"ם שהלוקח צריך ליתן דמים לבעלים. היינו דס"ל כרמב"ן ור"ן דגנב לא קנהו ורק הלוקח הוא הקונה והוי כקונה מהגזלן. אבל אילו היה הגנב קונה ל"צ הלוקח לשלם. והסברא נכונה מאד. וא"כ ליכא קושי' מב"ב. דהא מרא דשמעתא הוא רב ששת. ואיהו דס"ל בב"ק דמכרו היינו דוקא אחר יאוש דמהני מעשיו. וקרא דמכרו היינו ממש. ומוכח באמת דבקנין ש"ר הגנב בעצמו קונה וממילא א"צ הלוקח לשלם דמיו. אבל להלכה קיי"ל כרבא דמוכח דס"ל דגנב ל"ק וכנ"ל. מש"ה פסק הרמב"ם דהלוקח צריך לשלם דמיו. ודוק:
והנה מדברי תוספות בסוגיא ד"ה כי היכי. מבואר דס"ל מה דקתני ואם שחטו בחוץ ענוש כרת. מיירי דוקא בלא נודעה. והוא דוחק. דהא סתמא קתני ולא נזכר כלום מלא נודעה. ולולי דבריהם הקדושים היה נ"ל דתיכף במקדש רגע א' מקודם אוקמי רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב כרת. וגם אילו יקריבנו בפנים יתכשר דאולי יקריבנו בלא נודעה יהיו כהנים עצבים. וכיון דאוקמי' ברשיתי' ממילא אף אם אח"כ נודעה מהראוי דקרבן כשר. אלא דמ"מ אין זורקים דמה אחרי שנודעה שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. ובאמת אם שחט וזרק הורצה כיון דכבר אוקמי ברשותי' ממילא מתכפר מדאורייתא ואין מחייבים אותו להביא אחרת לעבור בקום ועשה על תולין בעזרה וכמו דס"ל לר"י ה"נ ס"ל לעולא בתר התקנה. ומש"ה חייב כרת גם בנודעה. אף דלכתחילה אינו ראוי לבא בפנים. מ"מ כיון דאם שחטו וזרקו הורצה מקרי מתקבל בפנים. כמ"ש תוס' זבחים דבשחט בחוץ קודם פתיחות דלתות דחייב כיון דבפנים בדיעבד הקרבן כשר ולזה דברי הרמב"ם מזוקקים. דפתח תחילה הגונב והקרבן פסול. דמש"ה אף בלא נודעה לא תקנו כלום. דלא תקנו רק ביאוש. וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' איסורי מזבח. וכן מוכח דעת תוס' בסוגיין ד"ה מאי טעמא. במה דכתבו וקשה לר"י דבסמוך מסיק רבא. והא ע"כ מטעם יאוש. ומאי קושית דלמא הספק בלא יאוש. אע"כ דפסיקא להו כן דלא תקנו אלא ביאוש ואם נתייאשו הקרבן כשר. והיינו בעולה כשר מדינא דהוי יאוש וש"ר. והרמב"ם לשיטתי' בפ"ח מהל' לולב דלא ס"ל לדין מה"ב ואפילו בדאורייתא ואפילו היא חטאת ירצה. דבזה הוי קרבן בלא בעלים כמו שביארנו. דס"ל כהרמב"ן והר"ן דהגנב ל"ק מ"מ כשר דהכהנים אוכלים אותו. היינו דשייך התקנה שלא יהא כהנים עצבים ואוקמי ברשותי'. דאפשר להקרבה באופן דהדין בחטאת יצאו יד"ח. כיון דאוקמי ברשותיי' ממילא הוי של בעלים וקרבן דידהו הוא. אבל בעולה דלא הוצרכו לאוקמי ברשותיי' דבלא"ה כשר כמו שלא לשם בעלים ומחוייב כרת בשחטו בחוץ. ממילא הדין דלא עלו להבעלים לשם חובה. ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת אינו מכפר. די"ל עתה דאוקמי ברשותי' ממילא ראוי שגם בנודעה אח"כ שכשר לשוחטו ולזורקו. אלא מפני תקנת מזבח היינו שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אמרו בנודעה אינה מכפרת. היינו שאין זורקי' אותה. ועלה אמר הרמב"ם וכן עולה. היינו אף דבסוגיא אמרו בהיפוך לר"י דחטאת הוי רבותא היינו לר"י דתני דגם בחטאת בדאורייתא כשר. דס"ל דיאוש כדי קני [דהא לרמב"ן ור"ן מוכח לומר כן דאילו יאוש ל"ק אמאי בחטאת מכפרת מד"ת. הא הוי הקדש בלא בעלים] ומה דנדחקו תוס' לומר דר"י ס"ל יאוש כדי ל"ק. דאל"כ גם לדידי' יקשה הברייתא דגנב והקדיש. דל"ל הקדיש הא בלא"ה שלו הוא טובח.
ולענ"ד לק"מ למה דהקשה מהרש"א בסוגיא דמאי פירכא דלמא עולא מוקי בהקדישו בעלים וכדס"ל לר"ל בב"ק (דף סח ע"ב) די"ל דדוקא התם בב"ק דקיימי' למ"ד יאוש קונה ממילא גוף הדין דהברייתא פטור מד' וה'. לא משכחת רק בלא יאיש. ולא משכחת הקדישו רק הקדישו בבעלים. מש"ה שפיר תני עלה ואם שחטו בחוץ ענוש כרת. אבל לעולא דס"ל יאוש ל"ק ממילא דינא דברייתא והקדישו משכחת גם בהקדישו גנב לאחר יאוש. קשה איך תני עלה ואם שחטו בחוץ ענוש כרת דהא לא פסיקא דדינא דברייתא בהקדישו בעלים דוקא. ול"ש למתני' עלה דענוש כרת דהא דבהקדישו גנב אינו ענוש כרת דאינו מתקבל בפנים. והוא נכון בעזה"י:
וא"כ לק"מ קושי' התוס', די"ל דהכי אמרי' דלדידי' ליכא קושי' כיון דסבר יאוש כדי קנה. ולא משכחת דינא דברייתא רק בהקדישו בעלי' שפיר תני עלה ענוש כרת, לזה פרכי' רק על עולא דסבר יאוש לחוד ל"ק, ומשכחת גופא דינא דהברייתא והקדישו, גם בהקדיש גנב, לא הוי למיתני עלה ענוש כרת, ומש"ה אמרי' דחטאת הוי רבותא יותר, אבל לדידן דיאוש ל"ק ובחטאת מה"ת פסול דהוי ההקדש בלא בעלים, הי' ס"ד לומר דבזה תקנו דנודעה אינה מכפרת כיון דממילא מה"ת פסול, אלא דע"י דאוקמי רבנן ברשותי' הי' ראוי שיתכפר מש"ה, אך משום תקנת מזבח אוקמי אדאורייתא, ולזה כתב הרמב"ם וכן בעולה, היינו אף דבעולה מדאורייתא כשר. מ"מ תקנו משום תקנת מזבח שלא להקריב בנודעה. ודברי הרמב"ם כספירי' מאירים, וה' יאיר עיני:

העיד ר' יוחנן בן גודגדא וכו'. במתני' ר"פ חרש ילפי רבנן מעדותו דה"ה פקח שנשא פקחת ונתחרשה. ולכאורה הא דלא נקיט ר"י בן גודגדא עדותו בפקחת שנתחרשה. י"ל עדותו היה על מעשה שכך היה בימיו ומעשה שהיה בחרשת שנשאה אביה. אך מדאמרינן בגמרא ואלו חרשת לא אכלה ופירש"י מדשביק לחרשת ונקיט קטנה א"כ ע"כ לא עפ"י מעשה העיד דא"כ לא תיקשי מ"ט שביק חרשת ונקיט קטנה כיון דהכי הוה מעשה בקטנה הנישאית לכהן אע"כ שלא עפ"י מעשה העיד. וצ"ל משום האי טעמא גופא דאי הוה נקיט רישא בפקח שנשא פיקחית לא הוה קשי' לן בסיפא דלינקוט נשואי חרשת דבנשואי פיקחית מיירי ולא בנשואי חרשת אבל השתא דרישא איירי בחרשת קטנה וסיפא קטנה שאינה חרשת ה"ל למינקט נמי חרשת שאינה קטנה ולנקוט תרווייהו חרשת גדולה או פקחת קטנה שנשאית לכהן וכמ"ש תוס' יבמות קי"ג ע"א. ומדלא נקיט ש"מ חרשת לא אכלה. עי"ל עיין לקמן פ"ה ע"א קטנה מתגרשת בקידושי אבי' משום דאתי' לכלל הויה ע"ש. וצ"ל חרשת נמי אתי' לכלל הוי' לכשתתרפא כמ"ש תוס' לעיל כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו וכו' ע"ש ואע"ג דבר"פ מי שהחשיך אמרינן לחרש יהבינא ולא לקטן דאתי לכלל גדלות ע"ש היינו קטן אתי בודאי לכלל גדול ממילא טפי מחרש אבל עכ"פ חרש נמי אתיא לכלל הויה מיקרי לכשיתרפא ואי הוה נקט פקחת שנתחרשה ה"א דוקא לה יש רפואה אבל חרשת מעיקרא לא קמ"ל:

אם איתא דבטלי' לעדים הוה אמר. לקמן ע"ח ע"א במתני' דאי אמר כנסי וכו' צריך לחזור ולומר לה הי גיטך כ' בחי' ריטב"א דשמעתין אע"ג דלא בעי דעתה מ"מ בעי' שנדע ברור שדעתו בגירושין והתם מיירי שגילה דעתו רק בעסוקין באותו ענין משו"ה אמרינן בגילוי כל שהוא שביטלו היינו שחזר ואמר כנסי שט"ח זה נתבטל הגילוי דעת של עסוקים באותו ענין משא"כ בשמעתין דגילה דעתו בפני עדים לא נתבטל ע"י אמירת כנסי שט"ח זה. ולפי דעה זו כשלא עסוקים באותו ענין פסול אפי' בלי אמירת כנסי שט"ח דהרי סתמא פסול דבעי' שיתפרסם שדעתו לגרש. אך בגילוי דעת כ"ש שעסוקים באותו ענין סגי אם נתן סתם. אך אם אמר כנסי שט"ח זה נתבטל הגילוי דעת אם לא שאמר בפני עדים תחלה. וכעין זה י"ל לדעת הרמ"ה דמייתי שלטי גבורים סביב הרי"ף דכשאמר לפני עדים בפניה ראו גט זה וכו' א"כ הרי קמן דלא חייש לכיסופא א"כ אם אומר אח"כ כנסי שט"ח בטולי בטלים דליכא למימר משום כיסופא אמר הכי ע"ש. א"כ לפ"ז לק"מ ממתני' ע"ח דשפיר מיירי בעסוקים באותו ענין או באמר בעדים אך בפניה ממש לא שייך כיסופא משו"ה אם אמר אח"כ כנסי בטולי בטל. אבל לפמ"ש תוס' לקמן ע"ח ע"א אין הטעם שצריך לומר ה"ז גיטך משום להודיע דעתו אלא משום שלא תהיה משלחה וחוזרת ע"ש. וכ"כ רשב"א בחי' מספרי דאתי' מקרא ונתן בידה ושלחה שבשעת נתינה צריך להודיעה ענין השלוח א"כ ליתא להנ"ל וע"כ כתב רשב"א וכל הפוסקים דגם בעסוקים באותו ענין ואמר אח"כ כנסי לא אמרינן דבטלי' ומתני' ע"ח לא מיירי בעסוקים באותו ענין וה"ה אפי' לא אמר כנסי שט"ח נמי פסול וקמ"ל אפי' באומר כנסי שט"ח מכל מקום סגי' שיאמר לה אח"כ ה"ז גיטך ואין צריך לטלו הימנה ולחזור ולתנו לה וכן פסקו רוב הפוסקים זולת חי' ריטב"א דמס' גיטין אבל ריטב"א ביבמות ר"פ חרש וכן בנמק"י בשם ריטב"א כתב כהרשב"א וכתב שם שכבר כ' כן בחידושיו לגטין. עד שעי"ז אני מסופק אם החי' שעל מס' גיטין לריטב"א הם:

ועל קטנה בת ישראל וכו' מסיימו תוס' דאפילו תאכל בתרומה דאורייתא קטנה היא. צע"ג וכן תמה בס' מהר"י בן לב דהא גזרינן דילמא תאכל בגדולתה או דספי לה בידים וא"כ למ"ד אפילו קטנה מצוי' להפרישה ואולי כוונתם קטנה בגדולה לא מיחלף וחרשת בגדולה מיחלף כדאמרינן ר"פ מי שהחשיך. ועיין חי' רשב"א ועיין מה שתירץ תוס' ביבמות משום זמן מועט בין קטנות לגדלות לא גזרו וליכול קטן אוכל נבלות וכו' יש לפרש אחרש קאי ולא אהחרשת והכי קאמר אפילו למ"ד אין ב"ד מצווי' להפרישו מ"מ הבעל ספי' לה בידים והוא עביד איסור דאורייתא. אבל החרש דספי' לחרשת בידים הלא אין אנו מצווים להפרישו מזה דספי' לה בידים:

ועל המריש הגזול וכו' במס' תענית ט"ז ע"א קרא דנינוה וישובו איש מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם אפילו גזל מריש ובנאו בבירה הי' מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו וקשה מאי רבותי' היא כך הוא הדין אלא חכמים תיקנו לישראל משום תקנת השבים אבל לגוים לאנשי נינוה לא תיקנו. ועוד מנ"ל הא. וי"ל כפל הקרא מדרכם הרעה. ומן החמס. ועוד לשון חמס ולא אמר מעושק. אבל הרמב"ן במלחמות ה' כתב דאע"ג דמחזיר רק דמים מפני תקנת השבי' מ"מ חמס הוה שהרי זה מוכר שלא ברצונו וזה הוא חמס דיהיב דמי. ולענ"ד דקרא מיירי בגוזל וגם בנגזל ואמר הנגזל שב מדרכו הרעה היינו דרך ארץ שבין אדם לחברו ונתרצה שלא יקעקע הבירה אלא יתן לו רק דמיו. אמנם הגזלן שב מחמס שבכפיו שלא רצה שיהי' בידו חמס אע"פ שאינו גזל כי הבעלים מחלו מ"מ שב אפי' מהחמס והי' מקעקע כל הבירה:

מפני תקנת השבים. עיין בשו"ע ח"מ סי' ש"ס בשם רי"ז אם בנה בנין על קרקע גזולה מקעקע כל הבנין ונ"ל ס"ל לא תקנו תקנת השבים אלא היכי דהוה קצת שינוי אלא דלא הוה שינוי מעליא לקנות בו בעלמא תקנו הכא משום שבים שתקנה כגון מריש שבנאו דהוה שינוי אלא שחוזר לבריתו כמבואר ב"ק ס"ז ע"א אבל בנה ע"ג קרקע לא שייך שינוי בקרקע לא תיקנו:

מ"ט יאוש כדי לא קנה. פירש"י לענין הקרבה וכן דקדק לקמן ד"ה כרתי מאי עבידת וכו' כי אמרינן יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר לא לענין הקדש עכ"ל ע"ש. ולבאר זה אבאר אי"ה השיטות. ר"ת ור"י פליגי בדינא ר"ת ס"ל שינוי רשות דבע"כ שלא ברצון הבעלים לא מיקרי שינוי רשות לפ"ז מתני' דב"ק קי"ד ע"א נטלו מוכסין חמורו הוה יאוש כדי דמה שנותנו לו חמורו של זה שלא ברצונו נטלוהו. א"כ לא הוה שינוי רשות רק יאוש כדי ועלה קאי שקלא וטרי' דעורות שחישב עליהן א"כ מיירי נמי בלא קוצען וליכא אלא יאוש כדי ועלה קאמר עולא יאוש כדי קני וא"כ קשי' משמעתין דאמר יאוש כדי לא קני ע"כ הוכרח ר"ת לומר דהכא מטעם מצוה הבאה בעבירה אתאינן עלה דנהי בעלמא דבר שנעשה בו עבירה כגון אשרה וכדומה לא הוה מהב"ב אבל הכא שע"י העבירה שגזל עושה מצוה אע"פ שכבר קנאו ביאוש כדי קודם המצוה מ"מ ע"י שגזל תחלה הוא מקריב קרבנו ע"כ הוא פסול מן התורה זו היא שיטת ר"ת. ור"י סבר שינוי רשות ע"כ נמי הוה שינוי רשות נמצא מתני' דב"ק קי"ד ע"א הוה תרתי ייאוש ושינוי רשות והה"נ עורות שחישב עליהן מיירי שקיצצן ומשו"ה אמר עולא אותו יאוש קונה אלא ה"נ בהקדש הוה יאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש וקנה אלא כיון דע"י שינוי השם של הקדש נגמר הקנין ה"ל מצוה הבאה בעבירה אבל אי' הי' נגמר הקנין קודם ההקדש ואח"כ הקדשו לית ביה משום מצוה הב"ע. ורמב"ן במלחמות ר"פ לולב הגזול וכאן בחי' קשה ליה לתרווייהו שהרי לא הוזכר בסוגיא מידי ממצוה הבאה בעבירה. ע"כ חידש בלא מצוה הבאה בעבירה כיון שהקנין וההקדש באים כאחת נהי דהקדשו הקדש מ"מ לענין קרבן לא מיקרי בעליו דהרי קרבנו כתיב וצריך להיות שלו קודם שמיחדו לקרבן והכא ההקדש קנאו כמו מוכר אחר ייאוש שהלוקח קנה מטעם שינוי רשות ה"נ בהקדש קנה אבל קרבנו של גנב לא הוה ומשמע מרמב"ן שהקרבן כשר ונאכל אלא שהוא אינו מתכפר בו ואפשר בחטאת פסול נמי הוה כחטאת שנשחט שלא לשם בעליו אבל בנו"נ כהאי גוני כשר נמי הוה אבל ממצוה הבאה בעבירה לא מיירי בשמעתין דאפשר דס"ל לאו דאורייתא ואתי ר' יוחנן ר"פ לולב הגזול למימר דפסול נמי הוה מטעם מצוה הבאה בעבירה דאורייתא. ומשמע מלשון רש"י דשמעתין דכרמב"ן ס"ל ועדיפא מיניה דמשמע דלא נעשה קרבן כלל אלא הקדש דמים לבד"ה אבל קרבן לא נעשה אא"כ לא נודעה לרבים מתקנת חכמים אבל דבר תורה אפילו שם קרבן לא נקרא עליו. והנה הקשו על ר"ת ג' קושי' א' מדרבא דאמר למאי נפקא מיניה לגיזות וולדות ואי ס"ד יאוש כדי קני הלא קני לגיזותי' וולדותי'. ועל זה תירץ דקודם יאוש קאמר פי' שגנבו ביום א' ולא נתיאשו וביום ב' נתיאשו וביום ג' הקדישו וא"כ אותן גזות שמיום א' עד יום ב' קודם יאוש לולי שהקדישו ביום ג' לא הוה קאי ברשותי' ועכשיו שהקדישו ביום ג' מספקא ליה לרבא אולי הוקם ברשותו ממשיכה ואילך ביום א'. קושי' ב' מאביי ב"ק ס"ו ע"ב שהקשה מקרבנו ולא מוקי ליה מטעם מצוה הב"ע לק"מ דאביי לית ליה מצוה הב"ע דאורייתא. אבל אי ייאוש לא קני קמ"ל קרא דיאוש לא קני ואי משום דהוה שינוי השם עדיין לא אסיק ש"ס אדעתי' הך דשינוי השם עד דיתיר ר' יוסף ברישא אבל בימי רבה לא ידעי הך דשינוי השם ואי משום דהוה שינוי רשות מעיקרא דראובן והשתא דגבוה כבר כתבו שם תוס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה גנב וכו' ודלא כדעת הר"י ע"ו ע"א ד"ה והשתא עיין היטב ולק"מ לר"ת. קושי' ג' מדטרח להביא ותני עלה בחוץ כה"ג חייב ולא פריך מיניה ובי' אי אחר יאוש א"כ דידי' קטבח כ' ר"ת בס' הישר שזו היא סברת ר"ל ב"ק ס"ח ע"ב אבל ר' יוחנן ס"ל גזירת הכתוב הוא חיובי' בין לפני יאוש כגניבה בנפש ובין לאחר ייאוש דטבחו דאהני מידי ואע"ג דהוה דידי':

שלא יהיה כהנים עצבים. פירש"י שאכלו חולין בעזרה דאי משום מה שהקריבו חולין בעזרה הוה כאנוס ומתעסק דפטור אבל אכילת איסור ה"ל מתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ומפני זה כתב רש"י ג"כ דהוה רק שב ואל תעשה פי' דכיון דאמרו חכמים שיכפר א"כ הרי נתכפר חטאו והקב"ה מסכים עם חכמי ישראל והרי פטור מעונש שמים אלא שחכמים בטלוהו ממ"ע של הבאת חטאת וזהו שב ואל תעשה. ולפ"ז דוקא אם נודעה אחר אכילה אבל אם בין זריקה להקטרה ה"ל קום ועשה להקטיר חולין בעזרה לא תיקנו חכמים לכפר ולפ"ז הוה רב יהודה בהיפוך מעולא דלעולא מיירי נודעה אחר גמר כל הכפרה ולר' יהודה מיירי דוקא קודם זריקה כמ"ש תוס' ד"ה שלא יאמר וכו' ע"ש. מיהו אכתי קשה לי מה נעשה אם יודע לכהנים בתוך זמן אכילה אם נאמר שיאכלו עוד ה"ל קום ועשה ואם לא יאכלו יהיה עצבים על מה שכבר אכלו. אך רשב"א כתב דלגמרי הקנו לו מטעם הפקר ב"ד ואין כאן עוקר דבר מן התורה. וי"ל רש"י סבירא ליה דאין לב"ד להפקיר על מגן כמ"ש תוס' ביבמות צ' ע"א ד"ה אזיל וכו' ע"כ הכא לא הפקירו אלא אמרו שיכפר משום עצבות כהנים. ושוב כיון שכבר נפסד מהבעלים הפקירו שיתחייב כרת שלא יהיה נשכר שיתכפר במה שאינו שלו וכרת נמי לא יתחייב זה נ"ל שיטת רש"י אך התוס' כתבו לקמן שאפילו אם שחטו אחר בחוץ דליכא קנס מ"מ חייב כרת משום שכבר הפקירו מיד מתקנה ראשונה עיין ד"ה כי היכי וכו' וק"ל:

תוספות בד"ה ועל הקטנה כו' ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת כו' עכ"ל. לפי זה יש להקשות מאי מקשה הש"ס ואילו חרשת לא אכלה ומאי קושיא דלמא חרשת כ"ש דאכלה ועיקר הרבותא בקטנה לאשמעינן דאכלה אף לכי גדלה וראיתי שהתוספות הקשו כן ביבמות ותירצו דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר דליתני תרוייהו וגם בזה לא הונח לי דמהיכא תיתי ליתני כי רוכלא כיון דאתיא במכ"ש ועיקר חידוש הדין אינו אלא דאכלה לכי גדלה ונראה ליישב דאכתי איכא נמי רבותא בחרשת טפי מבקטנה משום דלשמואל לחד לישנא בפרק חרש קסבר דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי דהו"ל ספק קידושין דאורייתא ולרבי אליעזר נמי תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהיא ספק ולפ"ז היה באפשר לומר דאפילו רבנן דפליגי היינו משום דלענין קידושין מוקמינן לה אחזקת פנויה וכן בתרומה אחזקת טבל אבל לענין אוכל נבילות אכתי סד"א דהו"ל ספיקא דאורייתא ומצווין להפרישו ובאמת מסוגית הש"ס דפרק חרש משמע להדיא דחרש וחרשת שווין לקטנה לענין אוכל נבילות וא"כ מקשי שפיר ליתני תרווייהו כנ"ל:

בד"ה מאי טעמא כו' הכא סבר עולא כו' והקשה רבינו תם דבהגוזל בתרא כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי קושיא דהא שמעינן לרבה בפרק מרובה דף ס"ז דקאמר יאוש אמור רבנן דמהני מיהו לא ידענא אי דאורייתא אי דרבנן וא"כ דלמא הא דקאמר עולא הכא דבר תורה כו' מ"ט יאוש כדי לא קנה היינו דבר תורה והא דקאמר בפרק הגוזל בידוע ד"ה קני היינו מדרבנן וכבר כתבתי בזה בחידושי בפרק מרובה משום דעולא בפרק הגוזל אפלוגתא דר"ש ורבנן קאי בעורות של בעל הבית לענין טומאה ומדאורייתא איירי דקאי אקרא דמשכבו ולא הגזול כמו שהביאו התוספות שם בפרק מרובה אלא שאין זה מוכרח דנהי דרבי שמעון ורבנן איירי מדאורייתא היינו משום דאיכא יאוש ושינוי השם כדמוקמינן להדיא במרובה והביאו התוספות בסמוך אבל הא דקאמר עולא אבל בידוע ד"ה יאוש קונה היינו אפילו יאוש לחוד ומדרבנן. ולכאורה היה נ"ל דמסוגייא דשמעתין פשיטא להו להתוספות דלעולא אפילו מדרבנן לא קני דאי קנה מדרבנן הו"ל הקדש גמור אפילו מדין תורה דקי"ל הפקר ב"ד הפקר ולא הוצרכו לתיקון המזבח. אלא דגם זה אינו מוכרח דלענין קידושין נחלקו הפוסקים בדעת הרא"ש ז"ל שכתב דלמ"ד יאוש קונה מדרבנן לא הוי קידושין אלא דרבנן ולא מדאורייתא וע"ש בספר בית שמואל וא"כ משמע דה"ה לענין הקדש לא מהני מדאורייתא וכן נ"ל מדקדוק לשון רש"י ז"ל בשמעתין כמו שאפרש וכ"כ התוספות בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי דאף ע"ג דשינוי החוזר קונה מדרבנן אפ"ה כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק ומה שכתבו שם מהאי סבתא יבואר בסמוך שאין מזה סתירה ועוד כיון דלמ"ד יאוש קונה מדרבנן היינו משום תקנת השבים והכא כיון שהקדיש לא שייך תקנת השבים כמ"ש הראב"ד ז"ל לענין גיזות וולדות דלקמן בשמעתין וא"כ הוצרכו שפיר לתקנת המזבח ועוד דבפרק הגוזל דף צ"ה משמע להדיא דכל היכא דגזלה קיימת לא עבדו רבנן תקנתא ולאו דוקא תקנתא דרבי שם אלא כל היכא שתקנו מפני תקנת השבים היינו דוקא באין גזלה קיימת מדמקשו מתקנת מריש דגזלה קיימת וא"כ הכא בהקדש דגזילה קיימת הוצרכו שפיר לתקנת המזבח אבל בעלמא שפיר סבר עולא דיאוש לחוד קני מדרבנן. מיהו לפ"ז כבר נתיישבה קושייתנו דכיון דעולא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן קאי בעורות של גנב וגזלן אי מחשבה מטמאתן והתם נמי גזילה קיימת. אמנם לפמ"ש התמיה קיימת על הפוסקים שנחלקו לענין קידושין למ"ד יאוש קונה מדרבנן אי הוי קידושין דרבנן או דאורייתא ולפמ"ש נפל בבירא האי דינא דהא לענין קידושין איירי בגזילה קיימת וא"כ ליכא למ"ד דקונה יאוש מדרבנן וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וקשה לר"י בסמוך דמסיק רבא כו' ואליבא דעולא קאי כו' עד כאן לשונם. גם בזה כתבתי במרובה דאין קושיא זו מוכרחת לר"ת דאיכא למימר דרבא לאו אליבא דעולא קאי אלא אליבא דנפשיה דרבא גופא קאמר נמי במרובה דיאוש אינו קונה ויליף לה מקרבנו ולא הגזול וכתבתי שם דע"כ לאו משום מצוה הבאה בעבירה היא אלא מפשטא דקרא דייק דאי ס"ד דיאוש קונה לא שייך למעט גזול מקרבנו דכיון דקני קרבנו קרינן ביה אלא דבלא"ה יש ליישב שיטת ר"ת בזה דהא מקשו התוספות לקמן דבלא"ה פשיטא דגיזות וולדות קונה משעת גניבה משום שינוי ותירצו דרבא אליבא דר' מאיר קמיבעיא ליה דקניס וא"כ ה"ה לשיטת ר"ת דבכל דוכתא יאוש קונה היינו גוף הגניבה שא"צ להחזיר אלא דמים אבל לענין גיזות וולדות איכא למימר דרבנן קנסוהו דלישלם כל דמי השבח דמאי שנא יאוש משינוי וא"כ שפיר קמיבעיא לרבא אליבא דרבי מאיר ונראה בזה דר"י ז"ל לא משמע ליה האי שינויא שכתבו התוספות לקמן דרבא אליבא דרבי מאיר קבעי כיון דלא קי"ל כוותיה אלא כאינך שינויי שכתבו התוס' לקמן דקמיבעי ליה בשבח שעל גבי גזילה ולרבי יהודא או לרבי שמעון דבכה"ג לא קני בשינוי אבל לענין יאוש אין לחלק בכך וא"כ מקשה ר"י שפיר כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד קשה דמשמע דאי יאוש קני אתי שפיר והא במרובה פריך איפכא רבי יוחנן לר"ל כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה קושיא לר"ת דדוקא התם במרובה מקשה שפיר רבי יוחנן לר"ל דאמר דחיובא דד' וה' לא הוי אלא לפני יאוש ולא לאחר יאוש ומברייתא דגנב והקדיש מוכח דשייך נמי ד' וה' לאחר יאוש אבל לרב יהודה בשמעתין דאמר יאוש קני לא תיקשי מברייתא דאיכא למימר דרב יהודה סובר כרב ששת דאמר במרובה דף ס"ח דלא משכחת חיוב ד' וה' לפני יאוש משום דבעינן דומיא דטביחה דאהנו מעשיו ולפ"ז ע"כ לא חייבה התורה ד' וה' אלא לאחר יאוש תו לא מצינן להקשות אי ס"ד דיאוש קני אמאי חייב שלו הוא טובח דע"כ גזירת הכתוב הוא דליחייב בכך אע"ג דשלו הוא מוכר כיון דא"א לאוקמי חיובא דד' וה' אלא בכה"ג משא"כ התם לריש לקיש דשייך חיוב ד' וה' לפני יאוש מקשה שפיר כן נ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ועוד אמרינן התם האי כשורא דמטללתא כו' וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין זה מוכרע דשאני התם דמחמת תקנת השבים משום פסידא דסוכת מצוה הוצרכו לתקן שלא יהא בזה משום מצוה הבאה בעבירה ודבר זה ממקומו מוכרע מסוגיא דשמעתין שתקנו מפני תקנת המזבח דליקשי ואכתי הו"ל מצוה הבאה בעבירה ומאי אולמא האי דכשורא דמטללתא מהאי דשמעתין וכבר כתבתי בזה במרובה עיין שם:

בא"ד והשתא בשמעתין כו' דלרב יהודא נמי כו' ולא חייש לטעמא דמצוה הבאה בעבירה כו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל אין צורך לכל זה דבלא"ה אתי שפיר לרב יהודא אפי' אי יאוש גרידא קני ולא קשיא ליה מברייתא דאפשר דכרב ששת ס"ל דלא שייך חיובא דד' וה' לפני יאוש וע"כ גזירת הכתוב דליחייב אע"ג דכבר קניא ביאוש ודו"ק:

רש"י בד"ה נמצא מזבח בטל כו' ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור כו' ולפטור את זה מחטאת כו' שב ואל תעשה שאני כו' עכ"ל. ובתחלת העיון הוקשה לי בזה אכתי היאך תיקנו לעקור דבר מן התורה שיאכלו ויקטירו הכהנים חולין בעזרה דקום עשה הוא אחר זה ראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כן ותירץ דכיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל הקדש כמו מן התורה וכבר כתבתי לעיל שאין סברא זו מוכרחת ומש"ה לא רצה רש"י ז"ל לפרש מטעמא דהפקר ב"ד ועוד דאכתי לא אסיק הש"ס אדעתא האי סברא דאוקמוה רבנן ברשותיה עד לקמן וא"כ אכתי מיקרי עוקר דבר מן התורה אלא דאפ"ה כתב רש"י ז"ל שפיר דשב ואל תעשה הוא משום דאעיקרא דתקנתא קאי שלא תקנו חכמים אלא היכא שנודע שהיא גזולה לאחר שכבר הוקרב הקרבן ונעשו כל המעשים שכן מורה הלשון שלא יהיו כהנים עצבים והיינו לאחר שכבר אכלו והקטירו דמקמי הכי אין כאן עצבות דכיון שנודע להם שגזולה היא יפרשו אלא ע"כ דעיקר תקנתא שנודע לאחר הקרבה איירי וא"כ אתי שפיר דלא קשיא ליה לרש"י ז"ל אלא על שעוקרין לפטור את זה מקרבן וע"ז תירץ שפיר דהו"ל שב ואל תעשה כן נ"ל ודו"ק:

ומאי שנא מדרבי אמי. דאמר ליה אין אתה נאמן להפסיד ספר תורה: התם איכא למימר. דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר: מתני' שהשיאה אביה. רבותא נקט דאע''ג דקביל אביה קידושין דידה כשהיא קטנה והויא לה אשת איש גמורה אפי' הכי יוצאה בגט ומקבלת את גיטה ואע''ג דלית בה דעתא דאשה כי נפקא בע''כ נפקא ואין מתרצה בגירושין ואפ''ה נפקא הלכך לא בעינן דעתה: ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן. והיא יתומה דלא הוו נישואין אלא מדרבנן: שאוכלת בתרומה. דרבנן בהני נישואין ולא גזרינן מידי: מריש. קורה: בירה. בית גדול: מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו ימנע מלעשות תשובה: שלא נודעה לרבים. שהיא גזולה: שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת: מפני תקנת המזבח. בגמרא מפרש ומשום הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו תנא ליה הכא: גמ' מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא. אנו למדין: אמר לעדים. שלא בפניה ראו גט זה כו' וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גט: לא בעינן דעתה. דאשה דהא חרשת לית לה דעתא: ואילו חרשת. שלא השיאה אביה והיא נישאת מעצמה לכהן משגדלה: לא אכלה. בתרומה מדשני תנא במילתיה דאיירי בחרשת ושבקה ונקט קטנה שמע מינה חרשת גדולה דנשואיה דרבנן דכוותה נינהו לא אכלה ע''י קידושין דידה: מ''ט. הא נישואי חרש וחרשת נמי רבנן תקינו ביבמות בחרש שנשא (קיב): שמא יאכיל. כהן חרש בחרשת אי שרית להאכיל פקח בחרשת אתא לאכולי חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבלות הוא הך חרשת כיון דלית בה דעתא הרי היא כקטן האוכל נבילות ואיכא למ''ד ביבמות (קיד.) דאין ב''ד מצווין עליו להפרישו ואפילו בתרומה דאורייתא תיכול: גזירה שמא יאכיל חרש. כהן שאין קניינו קנין: בפקחת. שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נישואין אפילו מדרבנן כדאמר ביבמות (דף קיב:) שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום: וליכול. חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהני לתרומה דרבנן: יאוש כדי. יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש: לא קני. לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו: שלא יהו כהנים עצבים. שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין: נמצא מזבח בטל. שנמנעין מלעבוד עבודה ואי קשיא היאך התנו ב''ד לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות (דף צ:) שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא: בין נודעה בין לא נודעה מכפרת. אם נתייאשו הבעלים:

ועל הקטנה בת ישראל כו'. בתרומה דרבנן איירי למ''ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרינן בריש האשה רבה (יבמות צ.) דמפרש ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא''ת ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא וי''ל דקטן אוכל נבלות בעיא היא בפרק חרש (שם קיד.) ולא איפשיטא אי ב''ד מצווין להפרישו או לאו ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפי' לכי גדלה אוכלת מכח זה אע''פ שעדיין לא בעל והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא כדגזרינן בסמוך גבי חרש בפקחת דאפי' תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא: מאי טעמא יאוש כדי לא קני. הכא סבר עולא דיאוש לא קני ובמרובה (ב''ק סז.) נמי אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה כו' והקשה ר''ת דבהגוזל בתרא (שם קיד.) גבי פלוגתא דר''ש ורבנן דגנב וגזלן אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קונה ואומר ר''ת דבכל מקום יאוש קונה לעולא רק לענין קרבן שיהא כשר להקרבה קאמר הכא ובמרובה דלא קני משום דמצוה הבאה בעבירה היא ותדע דבסמוך פריך לעולא מגנב והקדיש ואח''כ מכר וטבח כו' ולא פריך מגופה אמאי פטר מד' וה' והא לאו דהקדש קטבח אי יאוש לא קני אלא ודאי יאוש לכל מילי קני רק לענין הקרבה ולהכי פריך מדתניא עלה דבחוץ חייב כרת אלמא ראוי לפתח אהל מועד הוא ואפי' לענין הקרבה קני יאוש וקשה לרבינו יצחק בסמוך דמסיק רבא דוולדות אינן שלו רק משעת הקדש ואליבא דעולא קאמר כדמוכח הסוגיא ואי לעולא יאוש קני הא על כרחך משעת יאוש דהיינו משעת גניבה גיזותיה וולדותיה דידיה הוו ועוד קשה דמשמע דאי יאוש קני אתי שפיר והא במרובה (ב''ק סח:) פריך אפכא ר' יוחנן לריש לקיש דאמר חיוביה לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר מגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כו' אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא פשיטא לאחר יאוש ואי יאוש קני מאי איריא הקדיש כי לא הקדיש נמי פטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וליכא לשנויי כדמשני התם לר''ל כגון שהקדישוהו בעלים בבית גנב דא''כ מאי קפריך לעולא כרת מאי עבידתיה הא מתחייב כרת שפיר דהא ראוי לפתח אהל מועד כיון שהקדישו בעלים ונראה לרבינו יצחק דבכל מקום לעולא יאוש לא קני והאי דהגוזל בתרא (שם דף קיד.) הוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזא כדאמר במרובה (שם דף סו: ושם) ואע''ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושינוי השם כדאמרינן נמי התם (דף סז.) מעיקרא חולין והשתא הקדש מ''מ כיון דאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש ולא היה קנוי לו קודם פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה ומיהו אם היה קנוי לו קודם ההקדש לא הוה חשיב מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בסוכה (דף ל.) דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העובדי כוכבים ליגזוז אינהו כו' ופריך וליקננהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה תו לא הוה מצוה הבאה בעבירה ודוחק לומר דסבר כר' יצחק בר נחמני דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ועוד אמרינן התם האי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני השבים ובסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כל שכן אי קנו קנין גמור והא דאמר בריש הגוזל קמא (ב''ק צד.) הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והרים ממנה חלה כיצד יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואע''ג דקנה קודם לכן דשנוי קונה לענין ברכה ראוי להחמיר יותר וחשיב מצוה הבאה בעבירה אע''ג דכבר קנה אין להזכיר שם שמים עליו והשתא בשמעתין אי לאו ההיא דתני עלה אתי שפיר לעולא הא דפטור מד' וה' דהוי יאוש ושינוי השם דליכא למיפרך נמי אי יאוש קני כי לא הקדיש נמי דלרב יהודה נמי יאוש גרידא לא קני אלא יאוש ושינוי השם ולא חייש לטעם דמצוה הבאה בעבירה: