קצובין ואע''פ שאין כתובין. ואית ליה דמלוה על פה שהיא קצובה טרפה ממשעבדי: ונטלה עישור נכסים. שזה משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה: ולא הספיקה שניה לגבות. פרנסתה שלא ניסת: עד שמת הבן. ונפלה כל הירושה לפני שתיהן: שניה ויתרה. איבדה עישור נכסים שלה ולא אמרינן תיגבי עישור נכסים ברישא והשאר יחלקו בשוה דטעמא דתקינו עישור נכסים כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין והא איכא טפי: ואמר לו ר' חנינא. וכי מפני שקדמה זו איבדה זו: גדולה מזו אמרו. שאפילו מכר האח את הנכסים: מוציאין. מיד הלקוחות העישור לפרנסה ואע''פ שאין מוציאין למזונות ממשעבדי: ואת אמרת שניה ויתרה. מפני שלא הספיקה והלא בשעבוד של אחרים שהיא גדולה מזו לא אמרו שתפסיד ועכשיו שהן בפנינו תפסיד אלמא שמעינן לר' חנינא קצובים טרפי ממשעבדי אף על פי שאין כתובין כגון זו: מיקץ קייצא. עישור: דאית לה קלא. משעה שמת האב הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים: מתו בנותיהן ניזונות כו'. הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים וגירשה בתוך חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו כמו כן חייב לזונה חמש שנים אחד זנה וא' נותן לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין כדקתני מתניתין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים: והיא. אותה בת אשתו: ניזונת מנכסים משועבדים כו'. אלמא כיון דקייצי חמש שנים אע''ג דלא כתיבא גביא ממשעבדי כר' חנינא וקשיא לעולא: בשקנו מידו. וסתם קנין לכתיבה עומד: אי הכי בנות נמי. דהויא לה מיניה ליתזנו ממשעבדי הואיל ובקנו מידו קא מיירי: מאי פסקא. מאי דעתיה דתנא וכי פסקא למילתיה דסתם מאן דפסיק הכי קנו מידו לבת אשתו ולא קנו לבתו: דלא הואי. שעדיין לא נולדה: מי לא עסקינן כו'. כלומר ומי לא משמע נמי ממתני' כגון דהוו בנתיה בשעת קנין: והיכי דמי. כגון דגירשה לאחר שנולדו לו ממנה בנות: ואהדרה. ופסקה עמו תנאים הללו דהא מתני' סתמא תנן: וכי מגרע גרעה. בתמיה: כיון דבתנאי ב''ד קאכלה. והוא נמי קנו מידו נותן לב להשלים חוקה: אימא צררי. של מעות התפיסה במותו להיות בידה לזון מהם: אימתי. אמרו אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים: בזמן שקדם מקחו. של לוקח שני זה שהראשון שלקח שדה הגזולה בא לחזור עליו: לשבחו של לוקח ראשון. שכשלקח זה השני מן המוכר עדיין לא השביח הלוקח הראשון את הקרקע הגזולה: אבל קדם שבחו של ראשון כו'. דמשהשביחה והכל יודעים שבאחריות מכרה לו יצא כל אחריות הקרקע עם שבחו ופירותיה על נכסי הגזלן: אלמא משום דלא קדים הוא. ולאו משום קצובין וכתובין: מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין. ואם באת לטרוף לקוחות אף במלוה על פה אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו מלוה: והלא אין קצובין. ובמה יש ללקוחות להזהר ובלא תיקון העולם נמי אין הדין לטרוף: והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. כדמפרש טעמא דלא מנתחי מהדדי והוה ליה טענתו של זה טענת ברי אחרי שאחד מהם ביד זה והרי הודה לו במקצת: שוורין מנתחי מהדדי. וטענת שמא הוא: שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע. שכן הוא שהחזיר לו האחד דהויא ליה נמי טענה ודאית ואף על פי שלא ראה כשמצאם שהרי גם זה אומר כן והוה ליה היאך מודה במקצת טענה ברורה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה ולא גרסינן בה תניא נמי הכי:

או דילמא קצובין אע''פ שאין כתובין. פי' בקונטרס ואית ליה דמלוה על פה גובה ממשעבדי ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעה.) דגובה מנכסים בני חורין ומפרש ר''ת דהכא לא איירי במלוה אלא בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה חמש שנים דדוקא במלוה על פה לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל שאר מילי הוו כמכר דאמרי' (ב''ב דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן: אמר ר' חנינא גדולה מזו כו'. למאי דמסיק בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט.) דרבי יוחנן קיבלה מרבי (חנינא) הוה מצי למיפרך השתא דבעי למידק דקצובין לחודיה מהני ארבי יוחנן דאמר לעיל לפי שאין כתובין ומיהו התם דחויא בעלמא הוא ובמסקנא דהכא ניחא: בשקנו מידו. פי' בקונטרס דהוו ככתובין דסתם קנין לכתיבה עומד וקשה דא''כ אמאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל לכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה לכך פריך בנות נמי נהי דכתיבה לא מהני קנין ליתהני: אימר צררי אתפסה. דוקא לגבי משועבדים חיישינן אבל גבי בני חרי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות (כתובות קז:) צררי לקטנה לא מתפיס וצריך עיון דלענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדים ומזונות לא גבי כלל אפילו בשבועה ולענין בני חרי הוי איפכא דלענין מזונות גבי בלא שבועה ולכתובה בעי שבועה כדתנן בפ' שני דייני גזירות (שם דף קד:) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה: אלמא משום דלא קדים הוא. פי' בקונטרס ולאו משום דקצובין וכתובין וק' דא''כ כי משני תנאי היא לא הוי רבי נתן לא כמר ולא כמר ונראה דלעולא פריך דוקא ולמפשט נמי דרבי חנינא קצובין אע''פ שאין כתובין דבזמן שקדם שבחו של ראשון היינו קצובין ואין כתובין דכתיבה לא מהניא אע''ג שכבר בא השבח כיון דבשעת הכתיבה אכתי לא הוה: וכי מה תקון העולם יש בזה והלא אין קצובין. פי' בקונטרס ומן הדין בלא תיקון העולם אין לגבות ממשעבדי כיון דאין קצובין וקשה דהא ר' חנינא דאמר לפי שאין קצובין קאי לפרושי מפני תיקון העולם דמתני' לכך נראה דה''פ קא תלית טעמא מפני תיקון העולם בכתיבה מה תיקון העולם יש בזה דאפילו הוו כתובין לא גבי ממשעבדי דאין תיקון העולם תלוי בכתיבה אלא בקציבה: כיסין לא מינתחי מהדדי. ואפילו רבי (מאיר) בפ''ק דביצה (דף י:) דאמר גבי כיסין זימנין דמיתעכל קיטרייהו היינו משום דאיכא הוכחא שהניח מאתים ולא מצא אלא מנה אבל הכא מי יימר דלא מצא אלא אחד: תניא נמי הכי. פי' בקונטרס דל''ג תנ''ה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה וגרס בסיפא דהך שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע וקשה דליהמניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן אלא הכי גרסינן תניא נמי הכי שני שוורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת

והיא נזונת מנכסים משועבדים. פי' רש"י ז"ל לעולא קשה דהכא קיצי דה' שנים קאמר ולר' חנינ' נמי תפשוט דקצובין אע"פ שאינן כתובין ולא מחוור משום דאע"פ כן לא קיצי כדאמרי' בפ' אע"פ מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי דאלמא מזונות שכל יום ויום נמו לא קיצי דהתם לאו במזונות דלעולם קאמר דא"כ אפילו מעשה ידיה לא קיצי וכן הוא ודאי שהרי פעמים שהשער מתיקר ומוזיל ועוד דא"כ הו"ל לאוקמוה בשכתבו למה ליה קנין.
ונראין דברי ר"ח ז"ל שפי' דלא קיצי ולא כתיבי ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה פי' לפי' ואית נמי קלא מכתוב' אחריתי משום דבעין יפה מקני ליה כדאמרי' בעלמ' דלא צריך לאמלוכי ביה ואמרי' במציע' פ"ק בשטר אקניית' דהא שעבד נפשיה.

ת"ש א"ר נתן אימתי בזמן שקדם מקחו. מפורש בתוס' דלר' יוחנן פריך דהכא כיון דקדים קיצי נינהו בשעת מקח ולר' חנינ' ניח' דקיצי אע"ג דלא כתיבי קאמר ולאו מילת' היא דא"ה כתיבי נמי הוו. לפי פי' של רש"י ז"ל שהוא הנכון דלמה תחשב קיצתן בשעת מקחו של שני יותר מכתיבתן כיון שכבר ישנו לשבח עכשיו ויש קול לכתיבה אלא כל קצבה וכתיבה דבתר זביני לאו קלא אית ליה.
ורש"י ור"ח ז"ל פי' דקשה לתרווייהו ואמרי' תנאי היא וג' מחלוקת בדבר ור' יוסי ה"ק מה תקון העולם בכתיבה והלא אינן קצובין והוא תקון גדול ממנו שאפילו כתובין אינן גובין עד שיקוץ. [ולא כן] פי' רש"י ז"ל.
כללא דשמעת' דמוצא מציאה: מן התורה כל מודה מקצת פטור לעולם עד שיטענו מנה ויודה לו אח"כ בחמשים אבל הודה לו תחלה בחמשים ואח"כ תבעו מנה פטור משום דבשעת הודאה מודה בכל היה וזה שאמר מודה במקצת הטענה ואמרי' נמי בשבועות טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים כלומר ואח"כ טענו שעורים אם כמודה פטור ואינו מתחייב לעולם עד שיטענו ברי אבל בשמא משיב אבידה הוא ומשיב אבידה מדאוריית' פטור מדין מגו והכי אמרי' בפ' האשה שנתארמלה וליתני מודה ר' יהושע באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומפרקינן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי ואי אליב' דר' אליעזר בן יעקב דאמר שבועה בעי וכו' ובשמעתין נמי מוכי כן בעינן למימר לקמן ואמרי' נמי התם מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ואקשינן נמי למה לי קרא הוא אסרה והוא התירה והיינו נמי דאמרי' מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע כלומר ולא פטרתו מפני שיכול לכפור בכל וכו' וקי"ל נמי הילך פטור וכל פקדון כיון דמודה ביה הילך הוא כדאית' בפ"ק דמציעא הילכך הא דר' יצחק הכי מתוקמ' כגון שטענו שני כיסין קשורין מצאת לי שאני ראיתיך מגביה מציאה וראיתי א' מהם ויודע אני שהשני עמו טענת ברי היא דכיסין לא מנתקי אהדדי ואע"ג דאמרי' בביצה פ"ק כיסין נמי מעכלי קטרייהו לא עבדי הכי ואע"פ שאפשר נמי שא' מצאן והתיר הקשר ונפל א' מהם ממנו כל מילתא דלא שכיח טענת ברי מקריא והלה אומר לא מצאתי אלא א' וכך וכך מעות היה בו והוצאתים ואשלם לך חייב ובשוורי' לאו טענת ברי הוא ופטור ומשכחת לה נמי לדר' יצחק כשהיה מכריז ואומר כיס מצאתי וזה אומר סימניו והודה לו וטען שנים קשורין עמו מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' ואשלם לך שכבר הוצאתים כדפרישית.

ה"ג: תניא נמי הכי וכן גר"ח ז"ל. והנוסחאות מתחלפות בזו ורבו אותן שכתוב בהן כך ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אמר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע. פי' ואלו היה פטור בשטוען לא מצאתי אלא א' כמו שפטור בשוורים אף בשטוען החזרתי פטור דהא שמא הוא שיכול היה לומר לא מצאתי אלא א' שפטור. ואיכא נוסחי שכתוב בהו שני שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע ומשכחת לה כגון שהודה מתחלה בב"ד או בעדים ואח"כ טוענו הלה שיחזרנו לו וא"ל כבר החזרתי לך א' מהן שזה מודה מקצת הוא שאין כאן מגו שכבר הודה לו במציאת השוורים משעה ראשונה וזה דרך הירושלמי כמו שאפרש ואקשינן עליה דר"י ממתניתין דתנן המוצא מציאה לא ישבע מדקתני מפני תקון העולם ש"מ בטוענו טענת ברי הוא כגון ב' כיסין וכיוצא בו ואע"פ כן לא ישבע מפני תיקון העולם כלומר שאם אי אתה אומר כן אין לך מגביה מציאה לחבירו שהוא מתיר' שמא ישביעוהו דכולהו אינשי לא דינא גמירי ואם אתה משביעו בטענת ברי אף סבור שבכל מקום נשבע ועוד שהוא סבור מה לי בצער הזה שמא יהא טוען אותי בברי ויביא אותי לבית השבועה וממנע ולא עביד.
וקשה לי למה חייבו אותו כשומר שכר משום פרוטה דר' יוסף דילמא ממנע מלעשות הא לא ממנע דלא מסיק אדעתיה שתאב' ברשותו יותר משאר ממונו ועוד שהוא סבור להחזירו מיד.
ומפרקינן הא דאמר כראב"י דאמר אפילו על טענת עצמו אדם נשבע ולא פטרו אותו מפני תקון העולם שלא ימנע תחלה להודות. ואקשינן נמי נהי דלית ליה לראב"י משום תקון העולם תיפוק לי' דהתם מדאורייתא פטור מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא עוד אלא שלא התיר לגמרי שעדיין משיב אבידה הוא שמודה במקצת ומהא נמי מתברר לך שאין משיב אבידה ומוצא מציאה דבר א' שאלו היה כן היאך שאלו ר"א לית ליה משיב אבידה הא אמרן דלית ליה ועוד למה שינו לשון השמועה אלא ש"מ כדפרישית.

ואוקימנא אלא בדרב' קא מפלגי וכו' ובטוענו אפילו קטן בטענת ברי כמו שפי' רש"י ז"ל ור' אליעזר סבר בבנו אינו מעיז הילכך לאו משיב אבידה הוא כלל ולא תקנו בו כלום שאין לחוש כאן לתיקון העולם שא"א לו לכפור. אבל במתני' איכא למיחש שמא לא יחזיר הלכך דר' יצחק לא אתי כראב"י דר"א אית ליה מתני' ור' יצחק פליג עליה אלא דתני' כוותיה. וכן כתב ר"ח ז"ל בלשון הזה ואקשי' דר' יצחק לית ליה משיב אבידה פטור ואמרינן הוא דאמר כראב"י ולא עמדה ואפילו ר"א אית ליה משיב אבידה פטור. ולא חלקו ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ויפה כיון אלא שהחליף מוצא מציאה במשיב אבידה.
והוי יודע שיש רבים אומרים שאין מיגו מהני לפטור משבועה אלא לפטור מממון ולפי דברי ר"י הלוי בן מיגש ז"ל יצא להם הדין מאותה שמועה שבתחלת פ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ד) דאמרינן ולרמי בר חמא שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מגו דיכול למימר להד"מ א"נ החזרתים לך נאמן. הכא נמי נאמן ואוקמוה בדאפקי' ליה בשטר ואנן לא קי"ל כרמי בר חמא. ואע"פ שאין הדב' ברור אצלנו אם קבלה נקבל ובמקומ' נשא ונתן בדברים.
ולפי דבריהם יש מפרשים שמועה זו כפשטה שטענו בשמא ב' כיסין קשורין מצאת לי וברי הוא שלא מצא א' ולא חבירו והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע דהא טענת ברי הוא לפי הודאתו של זה ואע"פ שיכול הוא לכפור אין זה פוטרו משום דהוה ליה דין מגו שאין אומרים אותו לפטור משבועה. ולפי זו הסברא הם גורסים כמו שכתוב במיעוט הנוסחאות תנ"ה ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע ב' שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע דלגבי חזרה בשוורים נמי טענת ברי היא כמציאת כיסין ולפיכך נשבע אע"פ שיש לומר בו שיהא נאמן בדין מיגו דיכול למימר לא מצאתי אלא א' שאין מיגו לפטור מן השבועה. ודוקא שטענו מתחלה ב' שוורים קשורים מצאת לי דה"ל כאומר לא החזר לו כלום וטענת ברי הוא לגבי חזרה וכשהודה הלה שמצא והחזיר א' מהם. וזה פי' דבריו הראשונים שלא החזיר כלום חייב. דלגבי חזרה טענת ברי הוא משעה ראשונה. ולפי דעתי שלא הכריחו ר"י הלוי ז"ל וחביריו ז"ל על מדותיו כ"כ ולא אמרו שאין אומרים מגו לפטור משבועה אלא בטוענו ברי כגון שבועת השומרים ושבועת מודה מקצת עצמה כמו שכתב הרב ז"ל בפי' שבועות שלו. אבל שיהא מחוייב בטוען שמא משום הודאתו של זה לא עלה על דעת.
אבל פי' שמועה זו לדעת הרב ז"ל כמו שכתבנוהו לפי דעתנו למעלה ולד"ה משיב אבדה גמור דלא טעניה ליה כלל ברי פטור מן התורה דהיינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובפי' בבנו אינו מעיז לפי הפירוש הראשון כגון שטוענו ברי שחייב לאביו מנה שראה אותו בשעת מיתה שהודה לו שהדבר ברי שלא פרעו ולפי דברי הר"י ז"ל והמודים בדינו ואפילו טוענו ביום פלוני הודית לי מנה והוא אומר לא הודיתי אלא פרס. אע"פ דאיכא מיגו שיכול לומר פרעתיו אח"כ נשבע ואע"ג דאי טעין הכי לא מעיז פניו בפני ב"ח שאין אומרים מגו לפטור משבועה וכן צריכים אנו לומר לפי דבריהם דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע לא בא להקשות מפני מה אינו נאמן במגו שהי' יכול לכפור אלא כך פירושו מפני מה אמרו מודה מקצת ולא אמרו כן בכופר בכל משום דכופר בכל נאמן הוא שאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח וא"ת אף מודה מקצת נמי יהא נאמן שאלו לא היה אמת לא יכול להעיז בכוליה בעי דליכפריה ומשום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו מודה מקצת ומשתמיט במקצת והיינו דאמרינן בפ' הגוזל בתרא ומ"ש מלוה כלומר דכל כופר בכל פטור בה כדרבה וכו' מלוה הוא ואינו מעיז אבל פקדון מעיז ומעיז ואפילו כופר בכל חייב ואינו נכון שאם הטעם כופר בכל שפטור מפני שאין אדם מעיז אם כן בבנו שמעיז אפילו כופר בכל היה חייב מן הדין. ואין כאן מקום להאריך יותר.

והא פרנסה דמיקץ קיצה. מכאן דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב לא למעוטי אמרו מעישור נכסי אלא להוסיף כמו שפירש רש"י ז"ל שם דאם כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט, ונראה דהוא הדין כדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קיצבה עם עישור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים שמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין.

והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב. ופירש רש"י ז"ל דקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי דחמש שנים קצובין הן ומיכתב לא כתיבא ואפילו הכי גובה מנכסים משועבדין, וכן נמי שמעינן מיניה דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר. ואינו מחוור, דמזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מוזיל, והכי מוכח בהדיא בכתובות פרק אף על פי (כתובות נח, ב) דאמרינן התם רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעא כסף תחת מעשה ידיה וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף, אלמא מזונות מידי דלא קיץ נינהו, ולא תימא דהתם במזונות לעולם ומשום דלא קיץ זמנם הוא, דאם כן אף מעשה ידיה דלעולם לא קיצי, אלא ודאי התם אפילו מזונות של שנה או שנתים קרי מידי דלא קיץ. [בנדפס: ועוד קשיא לי דאם איתא הוה להו למימר מותיב רב הונא בר מנוח לעולא לסיועי לרבי חנינא שכן שיטת התלמוד כשמביא ברייתא או משנה להקשות על אחד ולסייע לחברו ודכותא בשמעתא דאומן בבבא בתרא [מב ב] וטובא דכותיה בתלמוד. ואי נמי הוה ליה למימר מותיב רב הונא לעולא]. והא דפרקינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו פירש רש"י ז"ל וסתם קנין לכתיבה הוא עומד. גם זה תימה דאם כן למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בכשכתב ליה. ועוד קשיא לי דאם איתא כי תרצי הכא במאי עסקינן כשקנו מידו עולא נמי הוא דתרץ הכי, וכי הדרינן לאקשויי אי הכי בנות נמי לעולא נמי אקשינן ומאי קושיא והא עולא הוא דאמר דכתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין אלמא לאו משום דלא כתיבה אלא משום דעיקר תקנתין הכי הות. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קייצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה ואלים כח הקנין לפי מכתיבה אחריתי וכדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא מג, א) הכא במאי עסקינן בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ותהניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום ומשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו כלומר דאלים טפי, ואמרינן במציעא בשטרא אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ומשום הכי אקשינן אי הכי בנות נמי דאף על גב דמעיקר תקנתין לא גביא ממשעבדא דאינן כתובין אצל משועבדין מחמת קנין מיהא ליגבו. ומיהו אף רבינו חננאל ז"ל כתב בכתובות בריש פרק הנושא בלשון הזה, ואוקימנא שקנו מידו במזונות בת אשתו וקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, עד כאן. וזה כפירוש רש"י ז"ל. ומה שפירש כאן נראה לי עיקר.

תא שמע אמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו וכו'. אלמא משום שקדם פירשו רש"י ורבינו תם [בכת"י: רש"י ורבינו חננאל] ז"ל דלתרויהו קא פריך דמשום דקדם הוא ולאו משום כתובין וקצובין. והקשו בתוספות דאם כן שלש מחלוקת בדבר, ולפום מאי דמשמע תנאי היא אתיא דרבי יוסי כרבי חנינא ודתנא קמא כעולא אבל דרבי נתן לא כמר ולא כמר [בנדפס: ולי נראה שאין זה כלל לדברי רש"י ז"ל דמאי קושיא אי רבי נתן דהוא הוא אי הוה מחלוקת שלישי ולא קאי לא כמר ולא כמר, ומאי דקאמר תנאי הוא לאו למימרא דהא דרבי נתן תנאי הוא אלא כי אקשינן מינייהו לתרווייהו כל חד מינייהו אמר לך מאי דקאמרי תנאי הוא ואנא דאמרי כי האי תנא דלית ליה דרבי נתן אלא או לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] ובתוספות פירשו דלעולא קא פריך דאמר משום כתובה דהא דאמרינן הכא שאם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים, אלמא לאו משום כתיבה הוא דאי משום כתיבה אף על פי שקדם שבחו לית ליה למיגבי דהא לא כתיבא דבשעת כתיבה לא היה בכתוב כדאמרינן לעיל, ואף על פי שעתה בא מכל מקום בשעת הכתיבה לא בא ואם כן אותו כתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואף על פי שבשעת המקח לא היה קצוב כיון שעכשיו הוא קצוב קול יוצא עליו שקרקע זה שוה כך וכך והכל יודעין שזה קבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת ועכשיו הוכיח דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר, והוכיח גם כן דטעמא דמתניתין דלא כעולא ומשני תנאי היא דתנא קמא כעולא ודרבי יוסי כרבי חנינא ורבי נתן נמי כרבי יוסף, וגם בירושלמי מצאתיה על דברי רבי חנינא.
וקיימא לן כעולא דהא רבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא ליה, ועוד דקיימא לן כתנא קמא דרבי יוסי דרבים נינהו, ומזונות הבנות נמי אם לא קנו מידו אינן כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו, ואפילו [בנדפס: גרשה והחזירו] וקנו מידו דאלים כח הקנין [בנדפס: והיו הבנות בשעת הקנין] לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסיה, ואף על גב דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה, מיהא הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ליה ואפילו בשבועה לא גביא דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה ודעתו קרובה אצל בת אשתו מימר אמרינן ודאי צררי אתפסה. ומיהו לענין בני חרי אפילו שבועה לא צריכא ואפשר דקיל הוא שהקלו במזונות משום כדי חייה אבל מזון האשה אף על גב דאינן כתובין אצל משועבדים אם קנו מידו גובה מנכסים משועבדים דילפינן לה מבת אשתו דאף על גב דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה מנכסים משועבדין ואף על גב דאף היא בתנאי בית דין קא אכלה לא חיישינן לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה כאנשי [יהודא] יהודה אי נמי עד שתתבע כתובתה בבית דין כאנשי גליל, ואי נמי דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהם מזונות מה שאין כן בבתו דמעשה ידיה לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שאינו ידוע אם תזון אם לאו.

א"ר יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דר' יצחק בשהלה טוענו ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובי מיחייב לישבע, וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבדתו ונותן סימניה והלה השיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים, שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מגו דאי בעי שתיק ומגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן (כתובות ט"ו ב') מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, וכל שכן זה שהוא משיב אבדה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן. וכן א"א לפרש בשזה טוענו בריא גמור כלומר אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורי דא"כ אפילו בשוורים נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין, ועוד דלא הוי אתי לה בטענא דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסים קשורים אלא אפי' בשאינן קשורין, ועוד דבכי הא לא הוה פטר ליה במתני' מפני תיקון העולם דזו טענת ברי גמורה היא וחייב עליה ולא תקנו בזו, והכי איתא בירושלמי תני יכול אם אמר לו שני שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד יכול יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש, אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי שני שוורים קשורין משכת לי והוא אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו, ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו, אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שוורים ושני שוורי קשורים היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת, ודכותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה, ומשום הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני אנו חושבין אותו כברי דחזקה כיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי אהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בברור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי, הילכך בכיסין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוהו ור' יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי.

ה"ג תניא נמי הכי שני שוורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן נשבע, וכן נמצאת הגירסא בכל הספרים, וכן נראה בודאי דאי לא גרסינן ליה כמו שכתב רש"י ז"ל, למסקנא דמשמע דראב"י אית ליה משיב אבדה פטור ולא פליג אמתני' דהמוצא מציאה וכ"כ ר"ח ז"ל א"כ תיקשי לן ר' יצחק דאמר כמאן, אלא ודאי משמע דגרסי' לי' והילכך אף כשתמצא לומר דראב"י אית ליה המוצא מציאה לא ישבע כמתני' ר' יצחק דאמר כתנא דברייתא, והא דאקשינן ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ה"פ ור' יצחק שביק מתני' דהמוצא מציאה ועביד כברייתא (נ"א כר' אליעזר), ומשני הוא דאמר כראב"י כלומר דאשכחה דתליא באשלי רברבי ולמסקנא דלא קם ליה ר"א כותיה לא חש לקושיא זו, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בהאי תניא כותיה שני כיסין קשורין מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן ה"ז נשבע, ולפי גירסא זו יש לנו לפרש שלא אמר תוך כדי דבור מצאתי והחזרתי אלא אמר לו מצאתי ואחר זמן תבעו זה על שני כיסיו שאמר לו שמצא והשיב לו שהחזיר לו אחד מהן.

אע"פ שטעם זה שהזכרנו ר"ל לפי שאין כתובים הוא שעולה לנו לענין פסק מ"מ לענין ביאור פי' בה ר' חנינא טעם אחר והוא לפי שאין קצובים ר"ל שהשבח והפירות אין דמיהם קצובים ואין אדם מקבל אחריות על מה שאינו קצוב וכן במזונות האשה והבנות ושאלו לדעתו אי בעי קצובים וכתובים כלומר דקצובים בלא כתובים וכתובים בלא קצובים לא מהני שאף בכתיבה אין אדם משעבד עצמו למה שאינו קצוב וכן אף בדבר הקצוב כל שבעל פה אינו גובה ממשעבדי או דילמא קצובים אע"פ שאין כתובים דאע"ג דשאר מלוה על פה אינו גובה ממשעבדי הני שאני מזון אשה ובנות משום דתנאי בית דין ושבח ופירות משום דהא כתב ליה מיהא אינון ועמליהון אע"פ שלא הזכיר שעבוד הנכסים בפרט לשבח ופירות או ששבח ופירות יש להם קול אגב קרקע ומזונות אגב כתבה וא"כ כל שקצב דמים לשבח ופירות ומזונות יהא טורף כפי מה שקצב אע"ג דלית להו קלא כל האי הואיל ואין כתובים בהדיא ואתא למפשטה ממה שכתבנו בששי של כתבות במי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסי ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן דאמר ר' יוחנן שניה ויתרה וחולקות בשוה ואמר לו ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ר"ל אף מן הלקוחות שמכרה האחים אבל לא למזונות ואת אמרת שניה ויתרה כלומר והלא כל שכן שמוציאה מן היורש ואע"פ שלענין שניה ויתרה אין הלכה כר' חנינא לשיטת גדולי הפוסקים כמו שביארנו במקומו זו של מוציאין לפרנסה מ"מ הלכה היא ואע"ג דלא כתיבא בהדיא הואיל וכעין תנאי בית דין הוא הואיל וקצובה לעשור הנכסים אלמא קצובים בכתיבה פורתא מהני ותירצה דפרנסה קלא אית לה ר"ל קול גמור והוה ליה ככתיבה גמורה שהרי אף המוכר שדהו בעדים הואיל ומכירת גוף הקרקע קלא תקיפא הוא גובה מנכסים משועבדים והדר סליק נפשיה מההיא בעיא ואקשי לטעמא קמא ר"ל לפי שאין כתובים ממה שביארנו בכתובות פרק י"ב בנושא את האשה ופסק עמה על מנת לזון את בתה חמש שנים ומת שבנותיו ניזונות מנכסים בני חורין ובת זו ניזונת ממשועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וגדולי הרבנים גורסין בה והא הכא מיקץ קיצי ר"ל חמש שנים ומיכתב לא כתיבא דהא מדברים הנקנין באמירה הם כמו שהתבאר שם ואלמא קצובים אע"פ שאין כתובים ותירצה בקנו מידו דככתיבא דמיא ובנותיו מיהא דוקא מבני חרי שאם לא היו בשעת נשואין בעולם אין קנין מועיל בהם שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואף כשתפרשה בשהיו בעולם כגון שגירשה והחזירה והתנתה עמו שיחייב עצמו במזונות בנותיו בקנין ומ"מ הואיל ובתנאי בית דין נמי אכלן אימר צררי אתפשינהו ואפי' היו קטנות שמא התפיס צרורות ליורשים ומתוך כך אין נזונות אלא מבני חרי וא"כ טעם לפי שאין כתובים לא נאמר אלא על שבח ופירות ומזון האשה שמזון האשה אין לומר בה צררי אתפשה שאין אדם מתפיש צרורות למזונות אשתו שאינו בטוח בה אם תתבע כתבתה אם לאו אבל מזון בנות אין אנו צריכין בה לטעם שאין כתובים דהא משום צררי היא ושמא תאמר ובגדולות מיהא נזקיקם לשבועה ככתבה שהיא תנאי בית דין ואיכא חשש צרורות ובשבועה מיהא מגבינן ממשעבדי מתוך כך מפרשין ודאי צררי אתפשה ואינו כלום שאם כן אף מבני חרי אלא כך פירושו אימר צררי אתפשה ומתוך כך הפקיעו ממנה כח הקנין והרי הוא כאין שם קנין אבל כתבה אף בלא קנין גובה ממשעבדי דמעיקרא כי אתקון הכי אתקון:

ומ"מ לעיקר השמועה יש מפרשים שאף מזונות אינו קרוי דבר קצוב שהרי בפרק אע"פ נ"ט א' אמרו מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי ופירושו במזונות שבכל יום ויום שאם מצד הזמן אף מעשה ידיה לא קיצי אלא אף מזונות היום אינן קצובים וכן בדין שהרי השער משתנה ומתוך כך אין גורסין כאן והא הכא דמיקץ קיצא וכו' אלא שדרך פירוש הם מפרשים והא הכא דלא קיצא ולא כתיבא ואפי' הכי מהני ולתרויהו מקשי ואוקמה בשקנו מידו דאי לטעמא קמא הרי קנין ככתיבא ואי לטעמא בתרא כל שבקנין אין צריך לקצובין ומ"מ לענין בני חרי אין צריך קנין:

ולענין פסק כל שהתנה בשעת קדושין לענין בני חרי אף בלא קנין ולענין משעבדי דוקא בקנין או בשטר וכל שלא בשעת קדושין אף לבני חרי דוקא בקנין ונמצא שהקנין מפקיע אין כתובים ואין קצובים וגדולי המחברים מצינו בדבריהם כעין חלוק דעות וכבר רמזנו עליהם בכתבות פרק הנושא:

ונשוב לדברינו והוא שאף זו שהביאו אח"כ אמר ר' נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים יש שפירשוה דלטעמא קמא קא פריך דכיון דקדים קיצי נינהו אע"ג דלא כתיבי ותירץ תנאי היא דחד אמר לפי שאין כתובין וחד אמר לפי שאין קצובין ומחו לה אמוחא לומר שהקיצבא והכתיבה כל דבתר זביני לאו קלא הוא ואי אמרת דקיצבא דבתר זביני קלא אית לה אף בכתיבה בשעה זו שישנו לשבח קלא אית ליה אלא לתרויהו קא פריך דאלמא משום דלא קדים הוה דבקדם מיהא גובה ממשעבדי אע"ג דלא קיצי ולא כתיבי ותירץ תנאי היא כלומר ושלש מחלוקות בדבר ומ"מ נראה לי כפירוש ראשון מפני שבתלמוד המערב לא הביאו אלא טעמו של ר' חנינא ופירשו עליה דוקא בקדם מקחו של שני וכן שלשון תנאי היא לא נאמר בתלמוד אלא כשאחד מהם כאותו שמקשה ואחד מהם כאותו שמקשים לו ולא שיהו מרכיבין עליו דעת שלישי:

וכבר למדת ממה שכתבנו שאע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאו אלא טעמו של עולא ר"ל שאין כתובים יש מקום גם כן לטעמו של ר' חנינא ר"ל שאין קצובים וכבר כתבנו מזה בפרק הנושא אלא שגדולי הפוסקים כתבו כטעם ראשון משום דעולא בשם ריש לקיש ור' אסי בשם ר' יוחנן רבים נינהו והלכה כרבים:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון עולם אמר הר"ם וכן אם אמר בעל האבידה שמה שאבד היה יותר מזה לא ישבעו אשר מצא אותה שהוא לא מצא זולת זה לפי שאם נדין בדין זה הנה למי שימצא מציאה אם שיניחה ולא יקח אותה ולא יתאבר על חברו או שיקח אותה לעצמו:

אמר המאירי משנה זו צריך אתה לפרשה בדרך שהיה בראוי להשביעו אלא שתקון העולם מונעו ואם כן אתה מפרשה בשהמוצא מצא שני כיסין הכריז על האבידה ובא זה ונתן סימן על כל כיס מהם וזה אומר שלא מצא אלא אחת וכבר נמצאו סימניו שבאותו הכיס כתקנן אלא שהוא אומר מאחר שזו מצאת אף חברתה מצאת עמה שקשורות היו וכיסים לא מנתחי אהדדי עד שיתפרקו מתוך נתוחם ואע"פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין מיעכלי קיטרייהו אין זה מצוי וכן אע"פ שאיפשר שאחר מצאם והתיר את הקשר ומפלה הימנו אחת אף זה אינו מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע תורת בריא מן הטענה ואם כן הרי זה טוען טענת בריא והלה מודה מקצת וכן אתה צריך לפרשה כשאין שם הילך כגון שאמר אחד מצאתי והוצאתי את דמיו ואשלם לך והיה מן הדין להשביעו אעפ"כ לא ישבע מפני תקון העולם שאם אתה אומר להשביעו אין לך מגביה מציאה לחברו שהרי אומר בעצמו מה לי ולצרה ואף כשאני אומר לבד ראה זה מצאתי אף הוא יטענני בבריא שתים הן ומביאני לבית דין ולמדת שאע"פ שאינו טוען לגמרי בבריא אני ראיתי או ידעתי כל שהידים מוכיחות שהוא כן טענת בריא הוא להשביעו מן הדין אלא שתקון העולם מונענו ומ"מ כל שאמר לו בבריא שראהו מגביה מציאתו ואומר לו ראיתיך מגביה מציאתי ונראית לי אחת מהן מתוך הגבהתך וודאי אף השנית היתה עמה אין בזה תקון העולם ונשבע ויש חולקים בזו אלא שזו עקר:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד נשבע על הדרך שביארנו אבל אם אמר שני שוורים קשורים מצאת לי אפי' אמר לו שראהו במקום אבדתו וראהו מושך אחד מהם ומאחר שמשך אחד שניהם משך אינו נשבע שמכל מקום הואיל ולא טען שראהו מושך שניהם טענת שמא היא שוורים מנתחי אהדדי ומיפרקי ושמא תאמר ואף כשתאמר שלענין פסק כך הוא לענין ביאור מיהא היאך הקשו לר' יצחק ממשנתו עד שאמרו ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע והלא במשנתנו לא ראהו מגביה מציאתו כלל כמו שאתה מפרש בדברי ר' יצחק ועוד מהו שתירץ הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב ואתה צריך לומר ומתני' רבנן ולרבנן מיהא מה צורך לתקון העולם והלא לפי המסקנא לרבנן כל שבידו להעיז אף מודה מקצת אינו נשבע תדע שמתחלה היינו סבורים לפרש דברי ר' יצחק בדרך משנתנו שהחזירה על ידי הכרזה ושיחייבהו ר' יצחק שבועה משום טענת בריא דידים מוכיחות וכנגד משנתנו והקשה לו ולית ליה מתני' וכו' ותירץ הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב כלומר שר' יצחק לא אמרה בשזה מחזיר על ידי הכרזה שאף לר' אליעזר בן יעקב בזו אינו נשבע מפני תקון העולם אלא דברי ר' יצחק בראהו מגביה מציאתו ונראית לו אחת מהן וטענו ודאי שתיהן מצאת וזה טוען לא מצאתי אלא אחד ובכי הא אין מקום לתקון העולם שהרי הוא תובעו מצד ראייתו ונשבע לדעת ר' אליעזר בן יעקב הא לרבנן מיהא אינה טענת בריא גמורה שהרי יכול להעיז הואיל ואף זה אינו טוען שראהו מושך את שתיהן והרי היא כטענת הבן במילי דאבוה ונמצאו ארבעה דינין בדבר זה האחד שזה מחזיר וזה טוענו בשמא ואינו נשבע אף מן הדין השני שזה מחזיר וזה טוענו בבריא מצד ידים מוכיחות ונשבע מן הדין אלא שמפני תקון העולם אינו נשבע והשלישי שטענו שראהו מגביה אבדתו ונראו לו בידו שתיהן וזה מודה באחת ונשבע לדברי הכל והרביעי שטענו שראהו מגביה אבדתו ונראית לו אחת מהן בידו וודאי שתיהן היו שם וזו לר' יצחק ולר' אליעזר בן יעקב נשבע והלכה כדבריהם לשיטתנו שפסקנו כר' אליעזר כמו שנבאר ולרבנן אינו נשבע ועל הדרך שכתבנו בדרך שלישי אמרו בתלמוד המערב אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי קשורים והלה אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו כלומר אלא נשבע ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית והוא אומר לא הודתי אלא חמשים לא בזה תקנו ויש אומרין כן אף באמר לי אבא אלא שיש חולקים בזו לומר שאינו נשבע לדעת חכמים:

ומה שבא בשמועה זו אחר מה שכתבנו בדברי ר' יצחק יש גורסין אותה בנוסח זה תניא נמי הכי שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד נשבע שני שורים קשורים מצאתי לי והלה אומר כך הוא אלא שהחזרתי אחד מהם והלה אומר לא החזרת נשבע כלומר דבשורים מיהא אלו אמר לא מצאתי אלא אחד לא היה נשבע דטענת שמא הוא אף בטוענו שראהו הואיל ולא ראהו מושך אלא אחד אבל כשזה מודה במשיכת שניהם וזה טוענו טענת בריא שלא החזיר הרי זה נשבע והוא הדין אם אמר שנים מצאתי והחזרתי לך את שניהם והוא אומר לא החזרת אלא אחד וכן היא שנויה בתלמוד המערב ואין אומרין להאמינו מיגו דמצי אמר לא משכתי אלא אחד שאין מיגו לפטור שבועה ומ"מ יש חולקין לומר בטענת מגו שפוטרת אף השבועה וגורסין כאן אינו נשבע ולא עוד אלא שקצת מפרשים כתבו שאע"פ שבעלמא אמרו דלא אמרינן מגו לאיפטורי אשבועתא במציאה אמרינן מפני תקון העולם:

ועוד כתבו קצת גאונים דכי לא אמרינן מיגו לאיפטורי אשבועתא דוקא מטענת שמא לטענת שמא אבל מציאה שאלו רצה היה טוען לא מצאתי אלא אחד והוה ליה אידך טענת שמא הואיל ושוורים מינתחי אמרינן מיגו אף לאיפטורי אשבועתא ויש עוד בך נוסחאות אחרות אלא שדי לך באחת מאלו שהן עקר:

ומתוך דברינו למדת שבמחזיר אם אמר מנה היה בתוכו והלה אומר לא היה בו אלא פרס אינו נשבע מפני תקון העולם ובראהו מושך לר' אליעזר בן יעקב נשבע ולרבנן אינו נשבע:

זו היא שיטתנו בענין זה ואף גדולי הדורות נסכמים בה ומ"מ מגדולי הראשונים פירשו דברי ר' יצחק אף בשהמוצא מחזיר מאליו וכנגד משנתנו והוא שאמרו הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב והם סוברים שר' אליעזר בן יעקב ורבנן נחלקו כשהנתבע פותח בטענה אבל כשהתובע פותח אף חכמים מחייבים וא"כ לא הוצרך להעמידה כר' אליעזר אלא כשהנתבע פותח והם פסקו כחכמים וא"כ אין הלכה לא כר' יצחק ולא כר' אליעזר ומ"מ אנו מפרשים מחלוקת ר' אליעזר ורבנן אף בשהתובע פותח ואף בזו רבנן פוטרין ואלמלא כן אין משנתנו מתפרשת יפה והכי נמי מוכחא סוגיא דשבועות פרק הדיינין והלכה כר' אליעזר וכר' יצחק וכמשנתנו על הדרך שכתבנו וזהו פסק שבועה שבענין מציאה אבל לענין מה שאמר ר' אליעזר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו אם הלכה כר' אליעזר אם כרבנן ובמה נחלקו ופי' דבריו של רבה במודה מקצת הטענה וכן כל מה שצריך בשאר הסוגיא כבר נכתב ככל הצורך בחבור זה בששי של שבועות במשנה השלישית ובסוגיא שלה:

מתני' המוצא מציאה וכו' אמר ר' יצחק שני כיסים קשורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד ישבע מפני שהוא טוענו טענת ודאי (בזה שפירש הרב הגדול חולק עליו שאדרבה אם החזיר הכיס האחד פטור לגמרי לישבע) וכגון שטענו אחר שהחזיר לו הכיס האחד ואמר שנים היו קשורים וכיון שמצאת האחד גם השני אתה מצאתה ששניהם היו קשורים ביחד זו היא טענת ודאי שנשבע עליה אבל אם היתה הטענה קודם שישיב לו האבידה ואמר לו שני כיסים קשורים מצאת לי והוא אומר אחד מצאתי ולא יותר פטור מלהשבע ע"י מיגו מיגו דאי בעי אמר לא מצאתי כלום אבל אחרי שהחזיר לו תחילה הכיס האחד ועכשיו טוענו טענת ברי כי שנים היו חייב לישבע ומפני שכבר החזיר לו מקודם לכן אינו נפטר שעכשיו בעת הטענה אין לו שום מיגו שיפטרנו. שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע פי' ואע"פ שהחזיר לו תחלה האחד ואח"כ טען לו זה כי שנים היו קשורים:

מאי טעמא שוורים מינתחי אהדדי ואין זו טענת ודאית כיסים לא מינתחי אהדדי והויא לה טענת ודאית. תניא נמי הכי שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד פטור ואינו נשבע. שני שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן והלה אומר לא החזרת לי כל עיקר הרי זה נשבע פי' או לא היתה הטענה על המציאה כגון שנתברר בעדים שמצא שניהם אלא הם טוענים על החזרה שזה אומר החזרתי לך אחד מהן ואיני חייב אלא אחד וזה אומר לא החזרת לי כלום מחזיר לו הא' שמודה שלא החזיר ועל האחד שאומר כי החזירו נשבע לו מפני שהוא מודה במקצת והוא טוענו טענה ודאית שאומר לא החזרת לי כלום ואילו היה זה כופר בכל שהיה אומר החזרתי לך את שניהם היה פטור משבועה כדין כל האומר פרעתי אבל עכשיו שמודה במקצת ואינו כופר אלא במקצת חייב לישבע במה שכופר. ומקשה ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם פי' מדקתני מפני תיקון העולם ש"מ הא לאו הכי הוה מן דינא לאשבועיה וה"ד אי דקא טעין טענת ספק כגון שמצא חמורו והחזירו לו ואמר דיסקיא מליאה דינרים הייתה לי עליו ושמא אתה מצאתה והא אין נשבעין על הספק כדתנן בשבועות ואלו נשבעין על הספק שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופוס וכו' ומפרש בגמ' שלא בטענת ודאי אלא בטענת ספק ודוקא אותם נשבעי' בטענת ספק מפני תיקון העולם אבל מידי אחרינא לא והכא ספק הוא לו דשמא אדם אחר לקח הדיסקיא והניח החמור אלא ודאי דקא טעין ליה טענת ודאי כגון שמצא כיסו קשור והחזירו לו והוא טוענו כ' דינרים היו לי שם והוא אומר לא מצאתי אלא עשרה ואפ"ה פטרינן ליה מפני תיקון העולם דאי רמיית עליה שבועה אתי לאימנועי ולא מיהדר ליה מידי והיאך ר' יצחק מחייבו שבועה בטוענו טענת [ודאי] ומהדר הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב פי' ר' יצחק לא סבר כמתני' אלא כר' אליעזר בן יעקב דפליג אמתני' ומחייב ליה בכל היכא דטעין ליה טענת ברי ולית ליה תקנה דילמא אתי לאימנועי דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע זהו שנשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ואסיקנא דבטוען גדול ואומר לו בפני הלוה לך אבי מנה ובדרבה קמיפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ובכולהו בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכולהו בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דמישתמיט מיניה סבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי בכולהו ר' אליעזר בן יעקב סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז והילכך לאו משיב אבידה הוא. ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוא ומ"ה קרי ליה טענת עצמו שהיה יכול להעיז ולא העיז והוה לרבנן כאילו הודה מעצמו והוא משיב אבידה ופטור משבועה ור' אליעזר ב"י מחייב ליה שבועה כיון דקא טעין טענת ודאי וקי"ל משנת ר' אליעזר ב"י קב ונקי והלכה כמותו בכל מקום וגם הלכה כר"י דקאי כותיה (ותניא) וליכא שום אמורא דפליג עליה ולית הלכתא כמתני' (והרב משנה שיטתו ופוסק כמתני') דפטר ליה מפני תיקון העולם דלמא מימנע מלמיעבד מצוה אבל ודאי היכא דלא טעין ליה טענת ודאי אלא טענת ספק כ"ע לא פליגי דפטור מפני שהוא משיב אבידה ואע"פ שמודה לו במקצת:

בד"ה א"ר חנינא כו' דר"י קבלה מר"ח ה"מ למיפרך כו' אר"י דאמר כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא ואימא הא דאמר הכא לפי שאין כתובים היינו קודם שקיבלה מר"ח וי"ל דמשמע משמעתין דמייתי תנאי היא נמי אדר"י ומלתא דר"י לפי שאין כתובין קאי לפי המסקנא וק"ל:

בד"ה תנ"ה פי' בקונטרס כו' וקשה דלהימניה במיגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא א' כו' עכ"ל אבל ברישא דמלתא בשני כיסים קשורין כו' נשבע ולא אמרינן דלהימניה במיגו דאי בעי כופר הכל כדאמר רבה לקמן דלא אמרינן מיגו דכופר הכל משום דאינו מעיז (ב) ומלתא דרבה ודאי דאסיק אדעתיה נמי השתא אלא דלא ידע התלמוד למימר דפליגי רבנן ור' אלעזר אם בבנו מעיז או לא וק"ל:

בא"ד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן כו' עכ"ל אע"ג דר"י איירי בתובעו ובשאר טענות ודאי דנשבע במודה מקצת מכל מקום במציאה קתני במתני' דלא ישבע אף במודה מקצת ובתובעו משום תיקון עולם דא"כ ימנע ולא ישיב שום אבידה ור"י פליג ולית ליה במציאה תיקון אלא כשאר טענות הוא מיהו בב' שוורין כיון דמנתחי מהדדי מודה ר"י דלא ישבע כיון דאיכא למתלי שהתובע טועה בו אבל בכיסין אית ליה לר"י דהוה כשאר טענות ופליג אתנא דמתני' דס"ל דפטור במציאה והשתא התלמוד למאי דבעי למימר דפליגי רבנן ור"א בשאר טענות ואינו תובעו איכא לדמויי שפיר למציאה דהוה משיב אבידה ור"י ס"ל כר"א דנשבע אבל במסקנא דמכח קושיא וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור כמו שפירשו התוספות לקמן מוקי פלוגתייהו ע"כ בתובעו בנו גדול ולא הוי משיב אבידה כלל אלא דפליגי באינו מעיז בבנו והוי מלתא דר"י דלא כמאן ואף שרש"י הרגיש קצת בזה דלמסקנא איירי נמי בבנו קטן וטענת עצמו קרי ליה כבר דחו התוספות פירושו לקמן דלא איירי בתובעו קטן ועוד דבתובעו נמי קטן לא פליגי במשיב אבידה אם ישבע אם לאו אלא דפליגי אם מעיז בבנו אם לאו ועיין במהרש"ל ודו"ק:

ע"א ד"ה א"ר חנינא וכו' נ"ל דטעות נפל בספרים וכך צריך להגיה למאי דמסיק בפרק מציאת האשה דרבי יוחנן קבלה מרבי. ר"ל קבל מרבי דאמר מוציאין לפרנסה כדאתמר התם ע"ש וכן בתר הכי נ"ל להגיה כן הוה מצי למפרך השתא בעי למידק וכו' ור"ל מאחר דגם ר"י קבלה מר' וס"ל ג"כ דמוציאין לפרנסה א"כ פשטן זה דבעי למפשט השתא מהא דמוציאין לפרנסה ולמידק מינה דקצובים לחודיה מהני הוה מצי למיפרך ג"כ ארבי יוחנן דקאמר לעיל לפי שאין כתובים ומהא דמוציאין לפרנסה נשמע דקצובין לחוד מהני ור"י קבלה מר' הא דמוציאין לפרנסה:

בא"ד ומיהו התם דיחויא בעלמא. ר"ל אע"ג דקאמר התם דלמא לעולם לא שמיע ליה וכי שמיע ליה קבל וכו' כדאיתא התם האי דלמא לאו מסקנא הוא אלא דיחויא ורבי יוחנן לא קבלה ולא ס"ל הא דמוציאין לפרנסה ובמסקנא דהכא ניחא משום דהא מסיק הכא שאני פרנסה דאית לה קלא ונוכל לומר שפיר דקבלה רבי יוחנן מרבי:

גמ' א"ר יצחק שני כיסין כו'. נ"ב שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דרבי יצחק כשהלה טוען ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון עולם אלמא שמדינא חיובי מחייב לישבע וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבידתו ונותן סימניה והלה משיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה רבי יצחק גם כן מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מיגו דאי בעי שתיק ומיגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן וכ"ש זה שהוא משיב אבידה שהוא אומר שיש בידו א' מהן וכן א"א לפרש בשזה טענו ברי גמור כלומר אני ראיתיה מגביה שתיהן או מושך בב' שוורים דאם כן אפילו בשוורים נמי היה מחייבו רבי יצחק שבועה כבשני כיסין ועוד דלא הוה אתי לה בטענה דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקט לה נמי בכיסין קשורין אלא ברי גמור היא וחייב עליה ולא תקנו בזו והכי איתא בירושלמי כו' אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שורין ושני שוורין קשורין היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת ודכוותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה. ומשוה הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני חושבין אנו אותו כברי דכיסין לא מנתחין אבל שוורין כיון דמנתחי מהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בבירור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי הילכך בכיהין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוה ורבי יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשוורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי. (עי' במהרש"א):

גמ' גדולה מזו אמרו וכו'. נראה דס"ד טעמא משום דלא אילימא עישור לבטל הירושה שנתחדש עתה ושם בפרק מציאות האשה פריך ודלמא שאני הכא משום רווח ביתא וכפרש"י כאן:

גמ' שאני פרנסה כיון דאית ליה קלא כו'. ואין מוציאין למזונות משום שאין קצובין ואע"ג דזמנן עד דתיבגרן או עד דתינסבן וכו' מ"מ אין לו קצבה למטה דלמא תנסבון קודם בגרות וכמ"ש התוס' בכתובות (צ) מיהו למ"ד כתובין לחודא מהני א"ל דאה"נ מוציאין למזונות ס"ל דמשנה שלימה בסמוך מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני תורין כו' (ק) וכדפריך בסמוך אי הכי בנות נמי דצ"ל דלא פריך לדחות שינויא דקנו מידו למיפשט האיבעיא דדלמא לעולם תרוייהו בעי ושקנו מידו ובעת דלא משום שאין קצובין אלא למ"ד לפי שאין כתובין פריך וצ"ל דמזונות אין מוציאין משום שכתובין הן אצל בני חורין וכו' כדקאמר לעיל והטעם כפרש"י לעיל אין לך אדם שרוצה ליקח וכו' ולהכי אפילו ממשעבדי שמכר האח לא מוציאין ולכאורה זו בעצמו סברת קצובין דמ"ש מזונות מפרנסה ויש ליישב בדוחק שאין זה משום קצובין ועיין מ"ש התוס' פרק נערה דף נ' ע"ב בד"ה ומאי עילויא כו' וז"ל ויש להביא ראיה דלהוסיף על עישור אין שמין באב דרבי אית ליה כר' יהודה דהולכין אחר דעת האב וקאמר רבי דפרנסה טרפא ממשעבדי ולא מזונות לפי שמזונות אינם קצובין כדאמרינן בהניזקין ופרנסה מיקץ קיץ כדאמרינן התם ואם איתא דלהוסיף על עישור נמי שמין באב א"כ פרנסה נמי אינן קצובין אבל אם אין שמין אלא לפחות מעישור ניחא אע"פ שאין לו קצבה למטה כיון דלמעלה יש לו קצבה יכולין הלקותות ליזהר ולהניח בני תורין כדי עישור נכסים ומאי ראיה דלמא רבי ס"ל טעמא לפי שאין כתובין דהא תנאי פליגי בהכי ודו"ק:

גמ' אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין כו'. לכאורה כשלא ידע מאומה רק זה בא ואמר מצאתי כיס אחד וטוענו הלה לפי דבריך ע"כ גם השני מצאת וה"ז תביעות ברי בכיסין ותביעות שמא בשוורים וברי בהחזרתי אף בשוורים וזה שדקדק רש"י והו"ל טענתו של זה טענת ברי אחרי שאחד מהן ביד זה וכו' ולא קאמר הואיל וראה לזה מגביה כיסו ואע"ג דמגו דאי בעי שתיק סוף סוף עתה יש לו תביעות ברי עליו ול"ד למודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר כו' דאין לזה תביעות ברי עליו אף לפי הודאתו ויותר נראה דזה בעצמו מקרי משיב אבידה הואיל ולא שתק והודה [וא"כ זהו באמת קושית הגמ' ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה] וכן פרש"י בריש ב"מ מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ליהוי כמשיב אבידה דתנן לא ישבע מפני תקון העולם [ולפי' התוס' בד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה דחוק אמאי קרי ליה למגו משיב אבידה הול"ל וראב"י ל"ל מגו וכן בסיומא הלכך לאו משיב אבידה כו' ומדלא מעיז משיב אבידה כו' ולפרש"י א"ש. זה היה במוסגר מדברי הגאון] וצ"ל דרש"י מפרש כרבינא [לעיל (גיטין דף מ"ט ע"ב) רבינא אמר לעולם מתני' ר"ע כו'] וכן פסקו לעיל הפוסקים (ר) מפני תקון העולם דאורייתא הוא והוא טעם לדין תורה ולזה מקשה ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה כו' הוא דאמר כו' דהיכא דתבעו ברי לא מקרי משיב אבידה [לפי המסקנא דראב"י בתובעו] ומתני' לא איירי בתובעו ברי (ש) או מתני' [כרבנן] דראב"י לית ליה משיב אבידה פטור [והיה קשה לרש"י] ומאי פריך אלא בעלמא הוינן וכו' ומ"מ מייתי לה לוהינן משום דלראב"י אף בשוורים דמינתחי הו"ל לחייב שבועה כמו בטענת עצמו לס"ד עכשיו ור"י פוטר בשוורים ומסיק בטוענו קטן וס"ל לראב"י כיון שתובעו ברי לא מקרי משיב אבידה אע"ג דקטן הוי כמאן דליתא אפ"ה אין אדם מעיז לכפור הכל ואע"ג שהדמיון אינו מחוור כ"כ לדמותו לכאן מ"מ רש"י משוו להו (ת) ודו"ק. אבל התוס' לא היה לפניהם פרש"י כאשר הוא לפנינו ומפרשים דאיירי שטוענו עכ"פ ראיתי שהגבהת מציאה שלי אבל איני יודע כמה לזה בכיסין הוי טענת ברי וכמ"ש בח"ש והוא העתיק מלה במלה מרשב"א ע"ש ולזה הקשו התוס' וקשה דלהימניה במגו כו' אבל בחלוקה הראשונה דכיסין לא הקשו דהוי מגו דכופר הכל ואין אדם מעיז כיון דהלה טוענו ברי אבל בסיפא הקשו שפיר והעלו גירסת תנ"ה וכו' שני כיסין וכו' ולא מצייר סיפא בשוורים ובהחזרתי כו' משום דפטור במגו דלא מצאתי אלא אחד וכקושיתם לפרש"י אבל בכיסין אילו טען לא מצאתי אלא אחד נמי היה חייב שבועה והא דקמצייר בכיסין החזרתי לרבותא וכו' ולהתוספות לא גרסינן כלל הך חלוקה דשני שוורים קשורים וכו' והחזרתי כו' בזה אינו נשבע ולפשט הזה כמ"ש בח"ש ורשב"א פי' השמעתין דמתני' איירי במוצא מציאה שחייב לישבע מצד הדין אפ"ה מפני תיקון העולם התקינו שלא ישבע ובא ר' יצחק ומצייר היכא שחייב מצד הדין ישבע דל"ל תיקון העולם כלל ועייין במאור מסכים לפירוש הראשון ובמלחמות לפירוש השני עיין עליהם ודו"ק:

ברש"י בד"ה גדולה מזו אמרו שאפילו מכר האח כו'. וכפרש"י בסמוך משעה שמת האב הכל יודעין כו'. אבל למה שמכר האב בחייו אין לו קצבה דמי יודע כמה בנות יהיה לו ועד כמה יהיה העישור וכמו שכתבו התוס' ר"פ הנושא [לענין מזון הבנות] וע"ש (א):

בתוס' בד"ה או דלמא כו' כגון פסק לזון כו'. ומתני' דבסמוך והיא ניזונת ממשעבדי או איירי בקנו מידו או אפילו בלא קנו וצ"ל כדמשני שאני פרנסה כיון דאית ליה קלא כו' אבל פסק לזון לית ליה קלא כ"כ אבל מ"מ יש לו קול יותר מהלואה וק"ל:

בתוס' בד"ה בשקנו מידו כו' וקשה כו'. לפרש"י י"ל דכתובין ממש אה"נ דמהני לעיל רק אכמאן דכתיבי דמי מכח תנאי ב"ד קאמר דמעיקרא הכי תקון דכתובין הן אצל בני חורין כו' לזה פירש שפיר בשקנו דסתם קנין וכו' אבל התוס' מיאנו בזה דא"כ לישני הכא במאי עסקינן בדכתב וק"ל (ב):

בתוס' בד"ה אימור וכו' אבל גבי בני תורי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות כו'. אינו ראיה דלא חיישינן לצררי לגבות מבני חרי דה"נ קאמר בהדיא מתו בנותיהן מזונות מנכסים בני חורין כו' רק טעמא קאמרי דלא חיישינן לצררי לגבי בני חורין משום דקטנה היא כו' והשתא אזדא לה טעמא לפי שאין כתובין דהא אף בכתובין ובקנין אפ"ה לא גבי ממשעבדי משום צררי וא"כ מפני תקון העולם דמתני' צ"ל דחששת צררי מקרי תקון העולם שלא תגבה פעמיים (ג) והו"מ למיחשב כמה וכמה הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה משום צררי ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום צררי ותנא ושייר דהא נעילת דלת מקרי תקון העולם והומ"ל מלוה בשטר גובה מלקוחות מפני תקון העולם למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ובסמוך תנאי היא כו' משמע דטעמא דכתובין נשאר לפי האמת ולפרש"י ולחד שינויא דתוספות [לעיל בד"ה כתובין] דדוקא בקנו מידו יש לחוש לצררי א"ש דצריכי טעמא דכתובין ללא קנו מידו ודו"ק (ד):

בא"ד דלענין משעבדי חיישינן כו'. למאי דפי' רש"י והתוס' לעיל דדוקא משום דקני מידו לק"מ דהא דכתובה איירי בדלא קנו מידו וכן הא דכתבו התוס' מקודם אבל גבי בני חורין כו' מפרק שני דייני כו' בלאו ה"נ שאני התם דלא קנו מידו ודו"ק (ה):

בא"ד תשבע לבסוף וכו'. דא"ל דהתם משום דנשבעת לבסוף בשעת גיבוי כתובה סוף סוף כשבאת לזון שלא בפניו נותנין לה מזונות בלי שבועה וכתובה תנינא בהכותב הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ופירוש תשבע לבסוף כשיבא ממדינת הים (ו) וק"ל:

בתוס' בד"ה אלמא אפשר לומר בהיפך דרש"י מחשיב ליה לכתובין דטעמא לפי שאין כתובין פרש"י לעיל אע"ג דכתב השבח מ"מ על הפירות כיון שאינן בעולם אין הקול יוצא ולהכי כי קדם מקחו לשבח לא הוי כתובין דליכא קול אבל קדם שבחו למקחו וכו' יצא קול אחריות כו' וכפרש"י באר היטב כאן ד"ה אבל קדם אבל קצובין לא הוי דגוף הקרקע קצוב דמיו תוך שטר המכירה עד כמה יחזור על המוכר אבל שבח ופירות אין קצוב בו דהשתא לר"ל ניחא וכן לר' חנינא אי קצובין אע"פ שאין כתובין (ז) י"ל נמי כתובין לחוד נמי מועיל ואע"ג דבשעת כתיבה לא הוי קול מ"מ מידי דהוי אפרנסה דבחיי אב אין לו קול ומשעה שמת האב אם מכר האח מוציאין דאית ליה קלא ולתוספות צריך לחלק דשאני עישור דמתחיל עתה החיוב ולא כחוב מקודם ותדע קצת דע"כ רש"י מפרש לר' חנינא אם קצובין לחוד מועיל הא דתנן מלוה ע"פ גובה מבני חורין בדלא קצובין ודומיא דהכי בשטר גובה ממשעבדי ופשוט דלאו קצובין וכתובין בעי רק חדא לחוד סגי ומשני תנאי וכו' ולמ"ד קצובין לא מהני כתובין כשאין קצובין ודו"ק. ולהתוספות אף לתנאי היא מ"מ נפשט האיבעיא דאל"כ הוי ג' תנאים וק"ל ולא מתרץ רק חדא דלא יקשה לעולא ואף שי"ל קצת דלא נפשט ופליגי ר"ל ור"ח אליבא דת"ק (ח) ור' נתן כר"י ודו"ק:

רש"י ד"ה אבל קדם שבחו. יצא כל אחריות כו'. לעד"נ דט"ס הוא וצ"ל יצא קול אחריות כו':

תד"ה א"ד. וא"נ דבהדיא תנן כו'. לכאורה תמוה דהא מצינו שם גם לריו"ח ור"ל דאמרי מלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ועמש"כ שם:

תד"ה בשקנו. הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל. אולי צ"ל כדפי' לעיל ויכוונו למש"כ לעיל בד"ה לפי דלאו מבנות פריך ור"ל דכיון דלא היו בעולם אין קול לאותה כתיבה ע"ש:

תד"ה תנ"ה (בע"ב). דאע"ג דמסייעא ליה ברייתא כו'. צ"ל ואע"ג כו':

רש"י ד"ה ונטלה וכו' בשעת בגרות. זה צ"ע מאד:

שני' ויתרה והוה ס"ד דר' חנינא משום שאינה גובה מהיורשים דקיי"ל עישור נכסי בע"ח דאחי נינהי וכיון שמת האח אינה גובה מיורשיו והקשה ר' חנינא גדולה מזו אפי' מלקוחות ששיעבד הבן טרפה מכ"ש מיורשיו ומסיק שם ר' יוחנן מודה דגובה ממשעבדי ומכ"ש מיורש אלא משום דרווח ביתא ע"ש:

והא פרנסה דמיקץ קיצא. עיין חי' רשב"א בשמעתין ועיין היטב תוס' כתובות נו"ן ע"ב. והעולה מדבריהם דהתוס' ס"ל דבת אשתו אם חייב עצמו לזונה חייב נמי ברפואתה ואפ"ה מיקרי קצבה וע"כ הא דבנותיו לא קייצי לאו משום רפואה הוא אלא משום שאין לו קצבה דלמא תינשא לאיש בקטנותה ויפטר ממזונות. א"כ ק' מ"ט פרנסה קיצא הא שמין בשל אב ואפשר שישום בפחות מעישור נכסי. אע"כ משום שעכ"פ הי' ללקוחות להזהר ולהושיב ב"ד על זה להודיעם שומת האב ולפ"ז י"ל שמין בשל אב בין להוסיף ובין לפחות מעישור נכסי. אך רשב"א וסייעתו ס"ל בת אשתו וכל המקבל עליו לזון חברו אין רפואה בכלל והכי קיי"ל בש"ע ח"מ סי' ס' ובא"ע סי' קי"ד א"כ י"ל הא דבנותיו לא קייצי משום רפואה לא קייצי דבנותיו דבתנאי ב"ד צריך לרפאותם ומשום הכי לא קייצי. אבל מה דאין להם קצבה למטה אינו מפסיד כיון דלמעלה יש להם קצבה הוה קייצי. ע"כ י"ל כשיטת ר"ח פרנסת הבנות שמין בשל אב לפחות ולא להוסיף על עישור נכסי נמצא קייצי למעלה מעישור. אבל אין סברא לומר דע"י שהי' הלקוחות להושיב ב"ד ולברר שומת האב יהי' קייצי דכל שאין הקול יוצא מאליו ובשעת החיוב אין מוטל על הלקוחות לברר ע"י חקירה. ונ"ל זו היא שיטת רש"י ע"כ ס"ל לקמן דר' נתן דיעה שלישית היא דקצובין בשמעתין היינו קצובין ממילא ובשעת חיוב ולא לחקור אח"כ. ור"נ הא משום דקדים הוא ולא יצא קול בשעת כתיבת השטר עד אחר שהשביח והוציא פירות. אך תוס' לשיטתיהו ס"ל האי נמי בכלל קצובי' ע"כ ס"ל דר' נתן כמ"ד קצובין עיין וק"ל:

מתיב ר"ה בר מנוח וכו'. ראיתי לפרש סוגי' דר"פ הנושא בתחלה פריך אדר"ל דס"ל אין אדם יכול לחייב עצמו מנה בשטר ממתני' דקתני חייב לזונה והוא פשיטא אע"כ באומר חייב אני לך מנה בשטר וקיי"ל כר' יוחנן וכ' תוס' דאפ"ה בסופה גובה ממשעבדי משום דאית לי' קלא ופי' והוה קצובי' וקלא קצת כנ"ל נמצא לר' יוחנן ניחא ולא בעי להקשות ולר' יוחנן מי ניחא הא בשמעתין ס"ל כתובי' פי' לגבות ממשעבדי בעי' שטר ממש ולא קלא קצת מ"מ לא נחית לכך דהא בירושלמי איכא אמורא דר' יוחנן ס"ל קצובין כמ"ש ש"ך סי' ס' נמצא לר' יוחנן א"ש אבל לר"ל קשי' ומשני כדרב גידל. שוב בסוף הסוגי' מסיק דהא דרב גידל לא ניתן לכתב אפי' אם ירצו לכתוב אין להם רשות או לכל הפחות העדים אין להם רשות לכתוב דלא רצו חכמים שיצא קול לגבות ממשעבדי א"כ קשי' מ"ט גובה ממשעבדי דליכא למימר שקצובין דהא ליכא אפי' קלא פורתא. וקושי' זו היא למאן דמוקי למתני' בדרב גידל. וא"כ להילכת' למאי דקי"ל אדם מחייב עצמו מנה בשטר ולא בעי לאוקמי בדרב גידל. מ"מ לרבותיו של רמב"ם אין יכול לחייב עצמו במה שאינו קצוב אלא משום דרב גידל וא"כ אכתי צריכים לדרב גידל ולא ניתן לכתוב וקשה אמאי גבי ממשעבדי. ואמנם לר' יוחנן עצמו דס"ל חייב עצמו מנה בשטר וס"ל נמי אסמכתא קני' ויכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וס"ל נמי בירושלמי קצובי' גבי ממשעבדי לק"מ קו' ש"ס דהתם ולא דשמעתין ולא אתאינן לשינויי' קנה מידו ולא לחשש צררי. והוא עפמ"ש מורי בהפלאה שם ר"פ הנושא ד"ה שנים מזונות לענין המתחייב הוה אינם קצובין משום יוקרא וזולא ולרבותיו של רמב"ם אינו יכול לחייב עצמו בהם. אבל אם מתחייב עצמו בהם כגון בחיבת קידושי' שוב הוה קצובי' לענין לקוחות שידעו להזהר במזונות ה' שנים שאינו עולה כל כך וכל זה בבת אשתו דיש קצבה לשנים וגם אין חייב ברפואתה משא"כ בנותיו לא הוה קצובין אפי' גבי לקוחות והנה אמת והנה נכון:

ולולי הנ"ל אין להבין מ"ש תוס' מאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה לבנות אע"כ קנין אלים וצע"ג א"כ מי דחקו לשנויי קנו לוקים בכתיבה ובבנות לא מהני כתיבה. אע"כ ס"ל כרבותיו של רמב"ם דאינו יכול להתחייב דבר שאינו קצוב וה' שנים מזונות מיקרי לענין זה אינו קצוב אבל גבי לקוחות מיקרי קצוב וס"ל ע"י קנין דאלים יכול להתחייב בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב כהש"ך דוקא בקנין ולא בשטר. ועי' בכורות נ"ב ע"א ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן פירש"י לזון בת אשתו ה' שנים ולא בעי לפרש בנותיו כתוס' שם משום דא"כ הוה זו ואצ"ל זו דהא אשה גובה כתובתה ממשעבדי אינה גובה שבח מכ"ש בנות ועוד מ"ט שביק מזונות אשה אע"כ כל זה בכלל אשה בכתובתה והבנות במזונותיהם רוצה לומר בת אשתו. ואפ"ה קאמר התם תנאי כתובה משום שאינו יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב אלא בשעת נישואין וס"ל מזונות הבנות ככל תוספת כתובה ר"פ אעפ"י ע"ש והוה קשי' לרש"י א"כ למ"ד קצובין איך תגבה ממשעבדי ע"כ פירש"י שקצב ה' שנים למנין חיוב עצמו הוה אינו קצובי' ובעינן שעת נישואי' וה"ל תנאי כתובה ומ"מ לגבות ממשעבדי הוה קצובי' וגבה ממשעבדי ואשמעי' דמ"מ אינה גובה משבח:

והיא ניזונית מנכסים משועבדים. מסוגיא דר"פ הנושא מוכח דגם בקידושין שני' שייך הא דרב גידל וצ"ל הא דכ' תוס' בשם ר"ת בקידושין מ' ע"ב דלא שייך דרב גידל אלא בקידושין ראשונים היינו אב הפוסק בשביל בנו ובתו הראשונים. אבל חתן וכלה הפוסקים בשביל נישואי עצמן י"ל לעולם איכא חיבת חיתון כנלע"ד:

מי לא עסקי' דהוה תרווייהו בשעת קנין. מלישנא יתירא דהוה תרווייהו ולא קאמר דהוה בתו בשעת קנין משמע לי דמעיקרא דמקשה אי הכי בתו נמי לכאורה אינה ק' כל כך דמהיכי תיתי תפסוק האשה על בתה שיש לה מזה הבעל הלא כל אב מפרנס בניו בחייו. וגם כי אחרי מותו אכלה בתנאי ב"ד ומה לה להאשה לבקש על בתו של הבעל שיש לו ממנה. אך כשיש לה בת מבעל אחר והיא פוסקת עלי' הרי האב חושש לבתו של עצמו שלא תמות ברעב ובת החורגת תזון מנכסיו ע"כ כשהוא מתרצה מחמת חיבת חיתון לחייב עצמו במזונות חורגתו. הוא עשה מעצמו להקנות גם לבתו של עצמו כדי שיהיו שתיהן שוות ומשו"ה דקדק הכא מי לא עסקי' דהוה תרווייהו דאי לאו דהוי תרוי' ולא ה"ל אלא בת עצמו מהיכי תיתי להקנות בקנין לזונה ודלא ככ"מ דכ' דהומ"ל כשילדה בת אח"כ קיבל קנין לזונה וליתא דאין דרך להקנות אלא בשעה שמקנה לחורגתו אז מקנה גם לבתו להבריח מחורגתו. ומיושב קושי' הש"ך סי' ס' מאי קאמר אי הכי בתו נמי הא בלאה"נ כדהוה ס"ד מדרב גידל קונה דניתן לכתב נמי ק' בתו נמי ולק"מ דבתו לא הוה חיבת חיתון אדרבא עושה להבריח מבת אשתו ויש לדבר בזה הרבה ואין כאן מקום להאריך ותן לחכם:

אימר צררי אתפסה. ע' תוס' והסברתי דאם האב יודע שתוכל לזון מבני חורי' ולא תצטרך לטרוף מלקוחות אינו מתפיס צררי לקטנו' או לאחר בשבילם. כי נקל להם לזון מבני חורי' על ידי אחיהם ממה שישמרו צררי. אבל אם משער בעצמו שיצטרכו לטרוף ממשעבדי אזי מתפיס צררי אפי' לקטנים כי נוח להם להטפל בצררי מליזל בדינא ודיינא עם לקוחות לטרוף מהם:

דאיגרשה ואהדר'. עי' פירש"י סוף פ"ב דיבמות דאשה שנתגרשה ב' פעמים הוחזקה בגירושין ואסורה לשלישי צ"ל היינו משני אנשים אבל בעל דגרשה ואהדר' והדר גרשה מותר לבעל אחר דאל"ה תיקשי מהא דשמעתין אי איגרשה איך תינשא אח"כ ותהי' ניזונית משניהם והיינו דהדר וגרשה הראשון ומ"מ מותרת לשני וק"ל:

אלמא משום דלא קדים הוא כ"כ לעיל במאי פליגי רש"י ותוס':

וכי מה תיקון העולם יש בזה. נלע"ד רש"י נשמר מקו' תוס' דהלא האריך שלא לצורך בד"ה מפני תיקון העולם לפי שאין כתובי' וכו' ואם בא לטרוף לקוחות אף כמע"פ וכו' ע"ש מה רצה בזה וכי עד כאן לא שמענו פירוש תיקון העולם. אבל האמת יורה דרכו כי סתם תיקון העולם הוא כפירש"י שימנעו מליקח ויתבטל מקח וממכר בעולם. ואיכא נמי פסידא דלקוחות. והנה במזון האשה והבנות ליכא למיחש לפסידא דלקוחו' דהרי כתובים הם ויש לו קול ואינהו אפסד' נפשי' אלא תיקון העולם הוא א"כ שום אדם לא יקח שדה כיון שאין לך מי שלא יש עליו אשה ובנות. וע"כ מפני תיקון מקח וממכר עשאום ככתובי' לענין ב"ח ולא למשעבד' אבל לא לחוש לפסידא דלקוחות. והשתא דהאי ת"ק כייל אכילת פירות ושבח קרקעות בחדא מחתא עם מזון האשה והבנות א"כ ע"כ תיקון העולם ההוא נמי לא משום פסידא דלקוחות דהרי כתובי' הם והאי תנא לא בעי קצובי' ולית לן למיחש לפסידא דלקוחות אלא משום דלא חשיבי כתובי' דידהו כל כך כיון שלא הי' בעולם ומחזי כמע"פ ואין לך אדם יקח קרקע מחברו. ועל זה אמר ר' יוסי מה תיקון העולם יש בזה הלא איכא משום פסידא דלקוחות שלא ידעו להזהר כיון שאינם קצובי' ועמ"ש לעיל תחלת הסוגי' בפירוש פלוגתת ת"ק ור' יוסי הלז ע"ש:

והנה בביאר דברי רמב"ם פרק י"א ממכירה בהוראת רבותיו ע"ש עם נושאי כליו ומה שנאמר עליו מהרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד ח"א וגי"ת שם וש"ך חו"מ סי' ס' ותומים וקצה"ח ובני אהובה פ"ב מאישות. ונלאיתי לכפול הדברים אשר באו עם הספר. ואכתוב מה שנלע"ד בביאור דבריו חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ע"ש אין כוונתו לשלול מכירה בזוזי דק"ו השתא מתנה שמרצונו הטוב ומ"מ לא נכנס לחייב עצמו במה שאינו קצוב וידוע מכ"ש במחיר כסף דאיכא הטעמה שסבור המוכר שירויח בסך ההוא ונמצא מפסיד לפעמים. אבל לא בא רמב"ם אלא לומר אפי' מתנה. אך דוקא מתנת חנם ובא לשלול מתנה כעין חיבת חיתון דאין לשקול בשכל עד כמה מגיע חבה זו ואפשר שיתחייב לאין תכלית בההיא הנאה כי מי ישער הנאה ההיא אפשר כל חפצים לא ישוו בה. והוסיף לומר ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. פי' אי היה ידוע ומצוי אפילו אין לו קצבה כגון מה שעלתה מצודתו אפי' במתנה או מוכר אפסדה מהני וכן מוכר פירות דקל או מעשר פירות שדה זו שהוא מתיאש ממנו לגמרי. אך לחייב עצמו ליתן מכיסו כך וכך ואינו קצוב זה לא מהני. ובזה יתיישבו רוב הקושיו'. וכ' ומפני מה הפוסק לזון בת אשתו וכו' נראה מזה יצא לרבותיו מדתנן הנושא את האשה ולא תנן מי שפסקה לזון את בתה ה' שנים ש"מ שלא מחמת חיבת חיתון לא קנה. ומדלא תנן המקדש אשה אלא הנושא ש"מ נהי דרב גידל לא מיירי אלא בשעת קידושי' דאז מיקני באמירה בלא כתיבה משא"כ בשעת נישואי' בעי' כתיבה מ"מ כתיבה מהני. נמצא המחייב בדבר שאינו קצוב בשעת קידושי' לא בעי כתיבה ולא ניתן לכתב ונהי שחייב מ"מ לא גבה ממשעבדי והמחייב בשעת נישואין בעי שטר או קנין (וש"ך כ' שטר הוא ט"ס עיין תומים) ואז אפי' ממשעבדי אבל שלא בשעת נישואי' אינו חיוב חל כלל. ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל הלכה כר' יוסי אסמכתא קני' בב"ב קס"ד ע"א דס"ל סתם מתני' דלא כר' יוסי. ומהנראה גם הראב"ד הבין שכן כוונת הרמב"ם לחלק בין חיבת נישואי' למתנת חנם או מכר אלא שלא הי' נ"ל החילוק ההוא ע"כ האריך וסיים וכשתעיין יפה הכל דרך א':

ומה שהקשה בריב"ש סי' שמ"ה מ"ט לא נימא נמי מחמת חיבת חיתון יקנה אפי' דבר שאינו מצוי וכ' שהרמב"ם מחלק ביניהם וגי"ת לא ידע ההפרש. והוא פשוט בשלמא דבר שאינו קצוב הגריעותא הוא בהמקנה שאינו נכנס לחיוב כל כך א"כ מחמת חיבת חיתון נאמר שהתחייב אבל דבר שאינו מצוי הגריעותא הוא בדבר הנקנה לא בהמקנה כי הדבר הנקנה אינו בר קנין ומה יועיל חיבת חיתון. ומה שהקשה גי"ת ממה שעזי חולבת מכור לך לפמ"ש לעיל לק"מ ובלאה"נ התם לא מדינא מיירי אלא כשאינו רוצה לחזור בו אי מותר מטעם רבית. ובתומים הקשה ממזונות פועל וצ"ע אה"נ יכול לחזור בו שלא ליתן לו מזונות ומ"מ הפועל נשכר אדעתא דמזונות כבני מלכים ואם לא יתן לו עושק שכר שכיר. וע"כ צריך לחזור מכל שכירתו של פועל וזה צריך להיות טרם שיתחיל. ועוד מזונות פועל כתיב באוריי' שש שנים יעבוד וחייב לזונו ורחמנא הטיל עליו וכל פועל מעין ע"ע כמ"ש תוס' פרק קמא דב"מ. ומ"ש רמב"ן מסוגי' דיכיר יפה תי' כ"מ וכוונתו דלרבנן אינו יכול לשעבד מטלטלי אג"ק דאקני משום דאפי' אי דאקני משתעבד היינו מדרבנן דאלים שיעבודא אבל לא מן התורה נמצא לא יכול להוציא ממונו מן היורשים ע"כ צריכים יכיר. אבל לר"מ מקנה דשלב"ל ודאקנה מדאוריי' משמע בדיכיר למה לי. ועי' מל"מ שנדחק:

ובפ' כ"ה ממלוה ולוה הל' י"ג עיין ה"ה שנתקשה בראב"ד ועי' לח"מ קושיותיו גם יל"ד מה שהאריך רמב"ם ודברים של טעם הם למבין. נראה כי רבותיו שסוברים אין אדם מתחייב במתנת חנם בדבר שאינו קצוב אא"כ במתנה כעין חיתון דאמרי' בההיא הנאה ס"ל ה"ה ערב דומה לחיתון בההיא הנאה דמהימן לי' זה שוה לו הרבה ומתחייב. ורמב"ם חולק בזה על רבותיו כיון דמטעם מהימן לי' הוא. והוא אינו אמיד על אלף אלפים ורבי רבבו' איננו נאמנות אלא פטומי מילי בעלמא ולא קני אפי' במה שאמיד ככל דבר שאינו קצוב. ושיבח רמב"ם סברתו שהיא טובה. והראב"ד מודה לסברת הרמב"ם דלא שייך הכא בהאי הנאה ולא משתעבד ביותר מה שהוא אמיד אבל עכ"פ במה שהוא אמיד ואפשר משתעבד דלטעמי' דס"ל אפי' בלא סברת בההיא הנאה מתחייב בדבר שאינו קצוב. והנה בחי' אמרתי. אפשר ליישב לשון המשנה לר"ל דאמר הנושא ולא המקדש משום דבעי למימר אם גרשה מ"מ חייב לזון הבת וזה דוקא אם גרשה מן הנישואין אבל לא מאירוסין ומ"מ רמז הנושא ופסקה לשון עבר לומר כשנושא כבר פסקה בשעת קידושי' כרב גידל. ועתה בשעת נישואי' חלשי הי' מתחייב אפי' אם יגרשנה:

והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון. מלשון פירש"י דמתני' המוצא מציאה ומחזירה לבעלים ובעלים אומרים שלא החזיר כולה עכ"ל. וכן ממ"ש בשמעתין ד"ה והלה אומר וכו' אחרי יש אחד מהם ביד זה וכו'. מלשונות אלו הבין מהר"ם שי"ף ז"ל דשיטת רש"י היא שיטת הרז"ה והנה רש"י לא פי' כל צרכו בסוגי' לפ"ז ע"כ אמרתי לבאר שיטת הרז"ה והחולקים היינו שיטת תוס' כמ"ש רמב"ן בס' מלחמות ואוסיף קצת נופך להסביר הענין. הרז"ה מפרש זה מחזיר אבידה מאליו ואומר זה כיון שהא' בידך א"כ ע"כ שנים מצאת שהרי היו קשורים ומן הדין שישבע שבועה דאורי' ככל מודה מקצת הטענה אע"ג דמגו דאי בעי שתיק מ"מ מגו לא פטורי משבועה לא אמרי' אך מפני תיקון העולם לא ישבע. והרמב"ן הקשה על זה דאפי' אי מגו לאיפטורי לא אמרי' היינו אי כבר חייב שבועה בלא דבריו ורוצה לפטור עצמו ע"י מגו אך הכא אי הוה שתיק לא נתחייב כלל ואי בעי שתיק איך נחייבו שבועה וצ"ל דס"ל להרז"ה וסיעתו אפי' מגו דאי בעי שתיק נמי לא אמרי' לאיפטורי משבועה או י"ל אה"נ פטור מן התורה ע"י מגו זו ותיקון עולם דמתני' היינו מדאוריי' וכדר"ש דדריש טעמא דאוריי' וכאוקימתא דרבינא לעיל מ"ט ע"ב:

עוד פקפק רמב"ן וכ' דזה ההפרש בין לשון מוצא מציאה ללשון משיב אבידה. דמשיב אבידה היינו שמשיב האבידה בלי בקשת הבעלים והוא עצמו משיב אבידה ועל זה תמה ש"ס וראב"י לית לי' משיב אבידה פטור. ומוצא מציאה דמתני' היינו שהבעלים ידעו שזה מצא מציאה ותובעים אותו בכך ודלא כהרז"ה דמפרש מוצא מציאה שהוא מחזירה מאליו בלי בקשת הבעלים:

נחזור להרז"ה שהוא שיטת רש"י למהר"ם שי"ף ואמר ש"ס ר' יצחק לית לי' משנתינו אלא אפילו טוען ברי ע"י דברי הנתבע והוא לא' ידע כלל נמי מתחייב והיינו שני כיסים מצאתי פי' אני לא ידעתי כלל. אך אחר שהודית א' א"כ ע"כ ב' כיסים היו וחייב שבועה וקאמרי' דס"ל כראב"י דפליגי בהא מילתא ממש דהרי ראב"י אומר נשבע על טענת עצמו. ואפי' לא תבעו הבן אלא אמר מאליו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וברייתא משמע שזה אינו משיבו כלל לא האכלתי את אבי. וצווחו רבנן משיב אבידה והוינן אדרב"י וכי אפשר שלא יסבור זה משיב אבידה כזה ישבע אפי' אי לא תיקנו ראוי לתקן ודרכי' דרכי נועם ושקלינן וטרינן בעלמא ומסקינן דבדרבה פליגי אי מעיז בבנו או אינו מעיז ובודאי אי תבעו הבן מנה לאבא בידך בודאי גם לרבנן אינו מעיז בבנו והיינו דאמרי' במס' שבועות מ"ז סוף ע"א מה לי הוא מה לי אבוה. אע"כ מיירי בהתחיל ואמר מנה לאביך והאכלתיו פרס והשיב הבן שמעתי מאבי שמעולם לא קיבל ממך ממון דלרבנן מעיז ואינו נשבע כיון שלא תבעו תחלה והיינו כמשנתנו ולראב"י נשבע אע"פ שלא קדמתו תביע והיינו ר' יצחק ואתי' כראב"י. והקשה הרז"ה דהרי"ף שם במס' שבועו' פסק כראב"י ומ"ט השמיט הא דר' יצחק. אך הרמב"ן וסיעתו ס"ל מגו לאיפטורי משבועה אמרי' ולא מיבעי' דלא מיתוקמי בהקדים המשיב אבידה ומשיב לו כיס א' שלא ישבע אלא אפי' אם הבעלים הכירו כיס שלהם ע"י סימן בידו של זה ועל ידי זה תבעוהו בשנים. נמי לא מיתוקמי דנהי מגו דאי בעי שתיק ליכא דהרי תובעו ע"י סימן מ"מ ה"ל מגו דלקוח לקחתי ממך או מאחר ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקי ומדהוד' שמצאו ומחזירו שוב נאמן במגו דהי' רק א' ומגו לאיפטורי משבועה אמנם אפי' מגו כי האי ע"כ מוקי לי' עפ"י הירושלמי כשראה בראש ההר שזה הגביה כיס שלו ע"י סימניו ומדהי' קשורים ידע כי שנים הגביה אעפ"י שמרחוק לא ראה אלא הגבהת הכיס וה"ל מודה במקצת ממש ככל מודה מקצת בעולם. אלא מפני שהוא מציאה ולאו כ"ע דינא גמירי פירוש לפירושו דבודאי אי טוען ראיתיך מגביה ב' כיסים קשורים בסי' זה והוא אומר לא הי' אלא א' גם במציאה ישבע ואין כאן תיקון דלא ימנעו מלהחזיר אבידה בשביל זה דידעי כ"ע מודה מקצת ישבע. אך הכא כיון דלא ראה מגביה שנים רק מכח הוכחה שהי' קשורים וכיסי לא מנתחי משביעים אותו. וכולי עלמא לאו דינא גמירי וסברי גם בכיסים מתעכלי קטרי' ואפ"ה משביעים על טענה גרוע כזו עי"ז ימנעו מלהחזיר אבידה ע"כ מפני תיקון העולם פטרוהו:

ורבי יצחק פליג אמתני' ולית לי' תיקון העולם בזה וכן תני' בבריי' תני' נמי הכי וכמו שפי' תוס'. ובריש הוה בעי למימר דס"ל כראב"י דאית לי' טפי מני' דר' יצחק אפי' לא תובעו ולא השיבו כלל חייב שבועה וא"כ ראב"י קאי כוותי'. אלא חזר בו ותמה איך אפשר במשיב אבידה שאין הלה תובעו כלל ישבע שאפילו ר' יצחק וברייתא לא אמרו אלא כשהלה תובעו וראה בראש ההר אבל מנה לאביך בידי דאי בעי שתיק וכי יעלה על הדעת אע"כ מיירי בתובעו מנה לאבא בידך והלה משיבו אמת מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ופליגי בבנו מעיז ואינו ענין לדר' יצחק כלל וקם ר' יצחק בקשיא ממתני' אלא דבריי' דתני' נמי הכי קאי כוותי' ומשו"ה דחאו רי"ף להא דר' יצחק מהלכתא. ולענין פלוגתא דראב"י ורבנן אי מיירי דוקא בבנו קטן אבל בגדול מודו רבנן דבבנו גדול אינו מעיז. אם כן א"ש הך דשבועו' מ"ו הנ"ל דמיירי בגדול ואמרי' מה לי הוא מה לי אבוה. אבל הרי"ף ס"ל דלרבנן אפי' בגדול מעיז וא"כ הך דשבועו' מה לי הוא מה לי אבוה כראב"י ומשו"ה פסק כראב"י כל אלו דברי רמב"ן במלחמו' ה':

ולולי דמסתפינא הייתי אומר אפי' לפי' גירס' תוס' ורמב"ן מ"מ יש ליישב דר' יצחק כראב"י ומשו"ה לא מסיק בתיובתא הא כבר בררנו היכי דאיכא מודה מקצת ממש ישבע ולא חיישי' לתיקון העולם דלא יטעו בין מודה מקצת ע"י תביעתו למחזיר אבידה אך כיון דאין לו ברי גמור א"א ע"י הוכחה שהי' קשורים זה מחזי לאינשי דלא הוה ברי גמור ויפחדו מלהשיב שום אבידה. וזה הוא לרבנן דס"ל דבעלמא אין משביעים כ"א על תביעה ברורה דאפי' על תביעת בנו אין משביעים ואפ"ה משביעים הכא על אומדנא דלא מנתחי עי"ז ימנעו מלהשיב אבידה אבל לראב"י דע"י תביעה קלה אפי' של קטן משביעים א"כ אין תימה אם משביעים על תביעת אומדנא דמקושרי' לא מנתחי ולא ימנעו מלהשיב מציאה היכי דליכא שום תביעה דידעו דלא משביעים בכך:

כיסים לא מינתחי אהדדי. עיין תוס' ונראה קושייתם אפי' לרבנן דכיון דלהך לישנא בביצה פליגי רבי ורבנן וחזינן לרבי דס"ל לאמת דמתעכלי קטריהו ונהי רבנן לא חשו לכך ע"כ לא פליגי במציאו' דאפשרו' הוא וא"כ תו לא הוה טענת ברי אפי' לרבנן. ואמנם תי' תוס' מגומגם קצת ואולי כוונת תירוצם התם לכ"ע טענה רחוקה היא מתעכל קטריהו אלא רבי מצרף לזה כיון דכאן נמצא אמרינן כאן הי' זה המנה ולא זז ממקומו וע"כ מתעכל קטריהו ומנה מונח במקומו. משא"כ הכא בהיפוך הוא כיון שהי' שניהם קשורים זה בזה אמרי' כאן נמצא וכאן הי' לעולם שהי' קשורים ולא נתעכלו מעולם. ואמנם הרמב"ם פסק שם בהל' מעשר שני כלישנא דבאינו קשורים פליגי וכמ"ש ב"י בהל' פסח סוף סי' תל"ט וסי' תצ"ז. ונראה היינו מטעם הנ"ל דס"ל שמעתין כהך לישנא דפליגי באינו מקושרים אבל במקושרים לכ"ע לא מתעכל קטרי'. ולפ"ז מוכח משמעתין דגם ללישנא קמא דהתם מ"מ בעלי חיים מנתחי אפי' קשורים אע"ג דהתם בביצה סגי להו בשינוי' דגוזלי' מדדי' ולא צריך לומר דגוזלי' מקושרים מנתחי מ"מ משמעתין מוכח כן וזה ראי' למ"ש כן בפר"ח סי' תצ"ז מסברא דנפשי' ע"ש כי הקצרתי כאן:

תוספות בד"ה או דלמא כו' פי' בקונטרס כו' ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין עכ"ל. ואע"ג דר"י ור"ל נמי קאמרי בפרק גט פשוט דמלוה ע"פ גובה בין מיורשים בין מלקוחות אפ"ה פשיטא להו להתוספות דמדין תורה קאמרי דגובין מלקוחות אבל מדרבנן ודאי דמע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות וכדתנן להדיא בפרק גט פשוט מיהו לשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר דלא תיקשי לרבי חנינא ממתניתין דפרק גט פשוט דר"ח סבר דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי תנאי בסוף פרק קמא דערכין במלוה ע"פ אי גובה מיורשין וסובר ר"ח דה"ה לענין לקוחות. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס דסוף פרק גט פשוט מברייתא דהחופר בור עליה דרב כיון דפלוגתא דתנאי היא. מיהו אין אנו אחראין לתרץ קושיא זו דהא בהדיא משמע בספ"ק דערכין דההיא דהחופר בור פלוגתא דרבי יהודה וחכמים היא שם ואפילו הכי מקשה שם הש"ס מברייתא דהחופר בור וכבר הרגיש רש"י ז"ל שם בזה וכתב דלא ניחא לאוקמי סתם ברייתא דהחופר בור בפלוגתא דתנאי מ"מ לרבי חנינא ע"כ מוקי כתנאי דלא תיקשי עליה מתני' דפרק גט פשוט אמנם בלא"ה יש מקום אתי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי לר"ח מתניתין דגט פשוט דהא דקתני התם מלוה ע"פ גובה מנכסים ב"ח ולא ממשועבדים היינו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא והא דקסבר רבי חנינא הכא דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים היינו היכא דלא שייך חשש פרעון כיון שהוא תוך זמנו כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד ומפר"ת דהכא לא איירי כו' אבל שאר מילי הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דהמוכר שדהו בעדים הלכה פסוקה היא אפילו לרב דסובר שיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא ואפ"ה מיבעיא ליה אליבא דר"ח היא גופא אי אמרינן דדוקא הלוואה לית ליה קלא משום דבצינעה יזיף אבל שאר מילי הוי כמכר או דלמא דדוקא מכר אית ליה קלא כפי' הרשב"ם ז"ל שם בפרק המוכר את הבית משום דמוכר מפיק קלא כי היכי דליקפצו זביני אבל שאר מילי בעל פה לית ליה קלא ודמיא להלוואה. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס מהא דמוציאין לפרנסה ובעי למיפשט דקצובין לחוד מהני ודחי הש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא אע"ג דלפי סברת הפשטן נמי איירי בהנך דקצובין ואית להו קלא מ"מ דחי הש"ס שפיר לעולם דשאר מילי דקצובין לית להו קלא בעל פה ודמיא להלוואה אלא שאני פרנסה דאית ליה קלא טפי כן נ"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ודו"ק:

גמרא והא פרנסה דמיקץ קייצא מיכתב לא כתיבא וקא מוציאה. משמע דבעי למפשט דקצובין אע"פ שאין כתובין גובה ממשעבדי וקשיא לי א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דנהי דמזון הבנות לא קייצי כבר כתבו התוס' בפרק הנושא דהיינו לגבי משועבדים שלקחו מאבי הבנות דבשעת נישואין לא קייצי שאין ידוע כמה בנות יהיו לו אבל לרבי חנינא דקאמר אין מוציאין למזונות ע"כ היינו מלקוחות שקנו מהיורשין דומיא דמוציאין לפרנסה דאיירי בע"כ בכה"ג וא"כ לגבי היורשין שכבר מת האב מזון הבנות נמי קייצי שאין היורשין חייבין לזון הבנות אלא עד דתתבגרין או דתלקחן לגוברין קודם הבגר אבל טפי מזמן הבגר ודאי לא. וכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י ז"ל דלמאי דמספקא אי לר"ח קצובין אע"פ שאין כתובין היינו משום דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דהא מיקרי קייצי כדפרישית אם לא שנאמר דרבי חנינא סבר נמי ה"ט דלעיל דמעיקרא הכי אתקין דמזון האשה והבנות לעולם לא ליגבי ממשעבדי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא כתב כן מדלא מיבעי נמי לר"ח אי כתובין אע"פ שאין קצובין אלמא דפשיטא לתלמודא דר"ח לית ליה הא דמעיקרא הכי אתקין ומש"ה הוצרך לטעמא דאינן קצובין וא"כ מוכח דכתובין לחוד לא מהני ע"ש באריכות. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דכל מזונות מיקרי אין קצובין אפילו אם הזמן קצוב אפ"ה שמא יתייקרו וכמו שאכתוב בסמוך שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ותוספות ודאי סברי דכל שיש זמן קצוב למזונות לא מיקרי אין קצובין וא"כ ע"כ צ"ל דהא דלרבי חנינא אין מוציאין למזונות ממה ששיעבדו היורשין היינו משום דמעיקרא הכי אתקין ולא חיישו לדקדוקו של הרשב"א ז"ל דדייק מדלא מספקא לן לר"ח אי כתובין לחוד מהני משום דפשטא דמילתא דר' חנינא משמע דלא אתא אלא לאפלוגי אדר"י ור"ל דאמרי לפי שאין כתובין משמע אי הוי כתובין מהני ואתא ר"ח לומר דלא מהני לפי שאין כתובין כן נראה לי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב בדרך אחר דכיון דבשעת החיוב שנתחייב בשעת הנשואין מתנאי ב"ד לא הוו קצובין כמה בנות יהיה לו ודינו שלא יגבה ממשעבדי ממילא דבסוף נמי לא גבי ממשעבדי דיתמי אף ע"ג דבהאי שעתא הוו קצובין אפ"ה בתר מעיקרא אזלינן דמהאי שעתא לית ליה קלא לענין משעבדי אלא דמלשון התוספות בד"ה אלמא משום דקדים לא משמע כן ודו"ק:

שם מתיב רב הונא בר מנוח כו' והיא ניזונית מנכסים משועבדים. ופירש"י אלמא כיון דקייצי חמשה שנים אע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי כר"ח וקשיא לעולא. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי קושיא דלמא בדכתב לה איירי וכ"ש דקשה למאי דמשני הב"ע בשקנו מידו ופירש"י דסתם קנין לכתיבה עומד ואם כן למאי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו ולא מוקי לה בדכתב לה ומש"ה מפרש הרשב"א ז"ל כפי שיטתו שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שקצב חמשה שנים אפ"ה כל מזונות אינן קצובין שמא יתייקרו ואם כן הקושיא דרב הונא בר מנוח היא נמי אליבא דר"ח דהא הכא לא כתיבי ולא קייצי ומש"ה משום דרבי חנינא איצטריך לאוקמי בשקנו מידו. ולענ"ד נראה דשיטת רש"י ז"ל נכונין בטעמן לפי שיטתו דאדעולא מקשה וכיון דעולא משמיה דריש לקיש קאמר לה לעיל בשמעתין ממילא דע"כ האי מתני' דמתו בנותיהן ניזונות א"א לאוקמי בדכתב לה דהא רישא דהאי מתניתין דריש פ' הנושא מוקמינן לה התם אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דנקנין באמירה ומסקינן התם אההיא דרב גידל בסוף הסוגיא דרב אשי קאמר דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ופירש"י ז"ל שם דכיון דלא ניתנו ליכתב אפי' אם נכתב מדעת שניהם נמי אין דין שטר עליו ולא גבי ממשעבדי וכ"כ שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ מקשה הכא שפיר אדעולא משמיה דר"ל ממתניתין דפרק הנושא דאיירי בשטרי פסיקתא אליבא דר"ל דלא ניתנו ליכתב ואפ"ה גבי ממשעבדי אלמא משום דקייצי דהא כתיבה בשטרי פסיקתא לא מהני ומש"ה איצטריך לאוקמי בשקנו מידו דבכה"ג סתם קנין לכתיבה עומד אפילו בשטרי פסיקתא וניתנו ליכתב ומש"ה גבי ממשעבדי וכדמסקינן נמי התם בפרק הנושא אמימרא דרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ומייתי כל השקלא וטריא במתניתין דמייתו הכא ומסיק נמי כמו בשמעתין וזה נ"ל ברור כשמש ועוד נראה לי דנהי דמשמע התם בריש פ' הנושא דדוקא לריש לקיש מוקמינן מתני' בשטרי פסיקתא אבל לר' יוחנן משמע שם דלא איירי בשטרי פסיקתא אלא שחייב עצמו בשטר דמייתי הש"ס סיעתא לרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב מ"מ נראה דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דלא מסיק הש"ס אדעתיה הא דרב גידל בשטרי פסיקתא אבל לבתר דמייתי הש"ס הא דרב גידל ומוקי לה אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא ממילא דלר' יוחנן נמי מיתוקמא מתניתין בשטרי פסיקתא דהכי משמע לישנא דמתניתין דקתני הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים ולא קתני סתמא המחייב לזון את בת אשתו חמש שנים אלמא דדוקא בנושא את האשה איירי שפסק עמה בשעת קידושין איירי דהיינו שטרי פסיקתא ולאשמעינן דנקנה באמירה ומה שהכריחני לזה היינו מדמקשה הש"ס שם ע"ב בפשיטות אהא דקאמר רב אשי שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ממתניתין דבנותיהן ניזונות מבנ"ח והיא ניזונית ממשועבדים אלמא דניתנו ליכתב ואי ס"ד דההיא לאו בשטרי פסיקתא איירי אין שם מקום לכל השקלא וטריא ודוחק לומר דמקשה מאוקימתא דריש לקיש ארב אשי אע"כ כדפרישית ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו שהבאתי לעיל דכל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל אפילו מבני חורין וסברי נמי דמזונות מיקרי דבר שאינו קצוב אפי' שיש קצבה לזמן וכתב שם הרמב"ם ז"ל להדיא דמה שאמרו חכמים במחייב לזון בת אשתו דחייב היינו דוקא בשטרי פסיקתא ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ אליבא דכ"ע איירי מתניתין דפרק הנושא בשטרי פסיקתא ונתיישבו שפיר סוגיא דהכא ודפרק הנושא לפי מאי דמסקינן שם דשטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומש"ה מוקמינן דוקא בשקנו מידו דאל"כ אפילו אם נכתב אין דין שטר עליו והיינו כשיטת רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' הנושא ובזה סרה ושקטה מעל הרמב"ם ז"ל תלונת והשגת הראב"ד בפי"א מהל' מכירה שכתב הראב"ד ז"ל דבריש פרק הנושא משמע דלר' יוחנן לא איירי מתני' בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית נהי דבתחילת הסוגיא משמע הכי מ"מ בסוף הסוגיא דשקלינן וטרינן אמילתא דרב אשי דאמר שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומייתינן ממתניתין דהנושא אלמא דפשיטא לתלמודא דאליבא דכ"ע איירי מתני' בשטרי פסיקתא ומזה סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ואף דלמאי דפרישית דבלא"ה לישנא דמתניתין גופא מוכח דאיירי בשטרי פסיקתא וא"כ סייעתא ליכא לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ תיובתא מיהא ליכא ועוד דנוכל לומר דהמקשה שם בתחלת הסוגיא נמי הוי ידע שפיר דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אלא דלא הוי ידע הא דרב גידל דנקנין באמירה ומש"ה הוי בעי לאתויי ראיה לר"י דחייב אני לך מנה בשטר חייב אבל לבתר דמייתי לדרב גידל כל אנפי שוין דמתניתין אתי לאשמעינן הא דרב גידל וכדפרישית ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב על ל' הריטב"א ז"ל שכתב במחייב עצמו לזון את חבירו וכתב לו שטר על זה גבי ממשעבדי והקשה עליו הש"ך מסוגיא דשמעתין דמוקמינן דוקא בשקנו מידו משמע בשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דבשמעתין דאיירי משטרי פסיקתא דלא ניתנו ליכתב כמסקנא דפרק הנושא מש"ה לא מהני שטר אבל במחייב לזון את חבירו דניתן ליכתב יפה כתב הריטב"א דמהני שטר ואין צורך לכל מה שהאריך הש"ך שם בשיטת הריטב"א וכן מה שכתב שם הש"ך בלשון הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מה' אישות במחייב לזון את בת אשתו שאם קנו מידו או שכתב עליו שטר גובה ממשעבדי וכתב הש"ך שמ"ש או שכתב שטר עליו הוא טעות סופר כדמוכח מל' הרמב"ם ז"ל בעצמו שם תוך כדי דיבור ואם פסק בשעת הקידושין ולא היה שם קנין אינו גובה אלא מבני חורין משמע דשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דכשפסק בשעת הקידושין היינו דרב גידל ממש דנקנה באמירה ומסקינן בדרב גידל דלא ניתן ליכתב א"כ ודאי לא מהני שטר כמ"ש בשם רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל קודם זה דשטר מהני היינו כשפסק שלא בשעת הקידושין כמו שכתב שם הכסף משנה וא"כ כה"ג ודאי אינו נקנה באמירה וניתן ליכתב ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דמהני שטר כל זה נ"ל ברור ופשוט ודלא כהש"ך והרבה יש להאריך ואין כאן מקומו ודוק היטב:

תוספות בד"ה בשקנו מידו פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ כו' הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל עכ"ל. ולא ידעתי מהיכן הכריחו כן דנהי דאמר לעיל בגמרא דמעיקרא הכי אתקון היינו דנהי דבעלמא כל תנאי ב"ד אע"ג דלא כתיבי כמאן דכתיבי דמי דאית ליה קלא מ"מ הכא מעיקרא דתקנתא הכי אתקון דלא ליהוי כמאן דכתיבי אבל אם כתב שטר מנא לן דלא מהני אלא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי קושטא דמילתא דלפירוש רש"י לא מהני שטר כיון דמעיקרא הכי אתקון דלא ליגבי ממשעבדי ממילא לא ניתן ליכתב ומש"ה אפילו אם כתבו אין דין שטר עליו כדאשכחן במסקנא דפר' הנושא בשטרי פסיקתא אלא דאפ"ה משני שפיר דבשקנו מידו ודאי ניתן ליכתב כדמסקינן נמי בשטרי פסיקתא דמהני קנין. מיהו התוספות לשיטתיהו שכתבו בפר' הנושא דהא דאמר רב אשי לא ניתן ליכתב היינו מסתמא אבל כשנכתב מדעת שניהם ודאי מהני וא"כ לפי מאי דמשמע להו דבמזונות בנותיו לא מהני כתיבה לאו משום דלא ניתן ליכתב הוא והא דפשיטא להו דלא מהני כתיבה היינו כיון דמשום תיקון העולם הוא א"כ אם נאמר דמהני כתיבה לא הועילו כלום בתקנתן דכולהו אתו למיכתב אבל בשקנו מידו לא שייך לומר כן דקנין לא שכיח ונ"ל שלזה כוונו במה שכתב דקנין אלים טפי מכתיבה דאל"כ לא ידעתי אמאי אלים טפי קנין מכתיבה דודאי לענין משועבדים טפי אלים שטר מקנין דבשטר משנה מפורשת הוא דגובה ממשועבדים גבי מלוה בסוף פרק גט פשוט ובקנין הוא מחלוקת הפוסקים דלהרמב"ם כל קנין שלא נכתב אינו גובה ממשועבדים. ובזה נתיישב ג"כ לכל הפירושים הא דמקשה הש"ס מיגרע גרע ומאי קושיא ודאי גרע משום תיקון העולם אלא ע"כ דבקנין לא שייך תיקון העולם דלא שכיח ומתוך מה שכתבתי כאן דסוגיא דשמעתין אסוגיא דפרק הנושא סמיך נתיישב לי ג"כ מה שהקשיתי לעיל מאי מקשינן הכא לעולא דילמא איהו נמי אית ליה דקצובין אע"פ שאינן כתובין מהני והיינו לשיטת התוספות לעיל בד"ה או דילמא דמדמי ליה למוכר שדהו בעדים ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דמסקינן התם אדרב גידל דלא ניתן ליכתב בשטרי פסיקתא דהיינו כמה אתה נותן לבנך ומשמע שם דלכל הפירושים כשלא נכתב אינו גובה ממשועבדים אע"ג דקצובין נינהו ואית להו קלא דלא דמי למלוה דבצינעא יזיף אע"כ דאפ"ה לא דמי למוכר שדהו בעדים וכיון דסוגיא דהתם אדרבי יוחנן ור"ל קאי משמע דקצובין ואינן כתובין לא גבי ממשעבדי אלא דעדיין קשה לשיטת הראב"ד ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה שכתב דהא דלא ניתן ליכתב היינו שאין צריך כתיבה כיון דנקנין באמירה ולעולא גבי ממשעבדי א"כ מאי מקשה הכא ממתניתין דהנושא אדעולא אליבא דר"ל דהא לדידיה מתני' נמי איירי בשטרי פסיקתא ומשום הכי גבי משעבדי ויש ליישב ואין להאריך:

בד"ה אימור צררי אתפסה כו' וצ"ע דלענין משעבדי חיישינן טפי במזונות לצררי מבכתובה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דבמזונות אשתו נמי חיישינן לצררי וכן משמע מדבריהם לעיל בד"ה כתובין הן שהקשו אמאי לא משני הכא משום צררי אף ע"ג שכתבו בד"ה לפי שאין כתובין דעיקר הקושיא ממזונות אשתו אע"כ דבמזונות אשתו נמי שייך טעמא דצררי אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דבמזונות אשתו לא שייך לומר דאתפסה צררי כיון שאם רצו היורשים לסלק לה כתובתה יפטרו ממזונות. ולפ"ז קשיא לי על מה שכתב רמ"א באה"ע סימן צ"ד דבמזונות אשתו אם קנו מידו גובה ממשעבדי והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל דלא חיישינן לצררי ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית ע"כ התוספות חולקין כיון דלדידהו שייך התפסת צררי נמי במזונות אשתו א"כ אפילו קנו מידו לא מהני כדמשמע בשמעתין וצ"ע:

בד"ה אלמא משום דקדים כו' ונראה דלעולא פריך דוקא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי הא דאמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון ואתי לפרש דתיקון העולם איירי בהכי ומאי תיקון העולם דקאמר ותיפוק ליה דהמקח קודם לשבח ויש ליישב דכיון שהקול יוצא בשעת כתיבת השטר א"כ הו"ל ללקוחות ליזהר אף כנגד השבח שיעלה אחד כך דמשעת הכתיבה אישתעבד ניכסי כדאיתא בש"ע ח"מ סי' ס"א סעיף ז' ראובן שכתב שטר באחד בניסן שכל מה שיודה אחר זמן השטר שנתחייב לשמעון עד אלף זהובים ואח"כ הוציא שמעון שטר שזמנו בכ"ז בניסן אפ"ה גובה ממשעבדי מזמן הראשון שהוא א' בניסן שמאז יצא הקול ואם כן ה"ה לענין שבח נמי אף שקדם מקחו של ראשון לשבחו של שני אפ"ה מדינא היה ראוי לגבות השבח מהלוקח אי לאו תיקון העולם כן נ"ל ודו"ק:

גמרא שני שוורין קשורין כו' והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע ופירש"י דהו"ל טענת ברי. ויש לדקדק מאי טענת ברי היא זו דהא קי"ל הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה וא"כ מצי למיטען החזרתי לך שלא מדעתך כגון לגינה וחצר המשתמרת ואפילו את"ל דאיירי שהמוצא טוען שהחזיר לידו ממש אפ"ה להימן במיגו שהחזיר שלא מדעתו ואפשר דלא חשיב מיגו בכה"ג כיון דלא שכיח להחזיר שלא מדעת או דאיירי בענין שאין לבעל אבידה גינה וחצר המשתמרת דבכה"ג צריך להחזיר לידו ממש וכ"כ דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה ונראה שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאבאר בסמוך:

תוספות בד"ה תניא נמי הכי פירש בקונטרס כו' וקשה דליהמניה במיגו כו' עכ"ל. ונראה דאזלי לשיטתייהו דמשמע מפירושם בכל הסוגיא בסמוך ובריש פ"ק דמציעא דאמרינן מיגו לאיפטורי משבועה שכן כתבו לקמן דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע היינו דקשיא ליה להימן במיגו ע"ש אבל רש"י ז"ל לשיטתו שפי' בפ"ק דמציעא בהא דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע היינו דקשיא ליה דליהוי כמשיב אבידה משמע דהיכא דלא שייך משיב אבידה לא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וכמ"ש שם בחידושי לב"מ שהיא שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל וא"כ אין מקום לקושיית התוספות בזה ואין לפרש קושיית התוס' דהכי קאמרי דלהימן במיגו דלא מצאתי אלא אחד והחזרתי לך ומדלא טעין כן הו"ל כמשיב אבידה במה שמחייר לו עכשיו אחד אלא דלשון התוספות לא משמע כן דא"כ בפשיטות הו"מ לאקשויי דלהימן במיגו דלא מצאתי כלל ובאמת שזו קושיית הגמרא בעצמו ורבי יצחק לית ליה משיב אבידה פטור אלא ע"כ דעיקר קושיית התוספות דאף למאי דבעי לשנויי דרבי יצחק הוא דאמר כראב"י דהיכא שטוענו ברי לא חשיב משיב אבידה משום דאינו מעיז כ"כ לכפור הכל אפ"ה קשיא להו דאכתי להימן במיגו דלא מצאתי אלא אחד דבכה"ג אינו מעיז כיון דשוורים מנתחי מהדדי וא"כ לשיטת רש"י ז"ל לא קשה מידי דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה כן נ"ל:

בא"ד ועוד לפי המסקנא ר"י דאמר כמאן עכ"ל. כבר קדמוני כל המפרשים דרש"י ז"ל הרגיש בזה אלא דלפירושו אתי שפיר דלמסקנא נמי איירי ראב"י בקטן וסובר ראב"י דאפילו בתביעה כל דהו של קטן אפ"ה לא חשיב משיב אבידה דאכתי אינו מעיז לכפור בכל וה"ה בהא דר' יצחק כיון דאיכא טענת ברי כל דהו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו באריכות ועיין במהרש"ל ולענ"ד נראה עוד דרש"י ז"ל לשיטתו דפר' הגוזל דף ק"ז דמשמע שם מפירושו דלא שייך אין אדם מעיז אלא דוקא היכא שעשה לו טובה וא"כ י"ל דהיינו טעמייהו דרבנן דבבנו מעיז והיינו לפי שלא עשה לו טובה וא"כ לפ"ז כ"ש במצא מציאה דלא ישבע משום דהו"ל כמשיב אבידה דאי בעי כפר הכל ולא שייך לומר אין אדם מעיז כיון שבעל האבידה לא עשה לו טובה משא"כ לראב"י דאמר ל"ש בו ל"ש בבנו אינו מעיז וא"כ לא שני ליה בין היכא שעשה לו טובה או לא דבכל ענין אינו מעיז ואם כן היינו נמי טעמא דרבי יצחק דסבר כראב"י בהא וא"כ במציאה נמי היכא שטוענו ברי לא הוי כמשיב אבידה משום דאינו מעיז כן נ"ל: