גיטין מח ע"א

בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵבִיא וְקוֹרֵא רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵבִיא וְקוֹרֵא קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי
וּצְרִיכָא דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָהִיא בְּהָהִיא קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דְּכִי קָא נָחֵית אַדַּעְתָּא דְפֵירָא קָא נָחֵית אֲבָל בְּהָךְ דְּאַדַּעְתָּא דְגוּפֵיהּ קָא נָחֵית אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן
וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ צְרִיכָא
תָּא שְׁמַע הַקּוֹנֶה אִילָן וְקַרְקָעוֹ מֵבִיא וְקוֹרֵא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג
תָּא שְׁמַע הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שֶׁל חֲבֵירוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא הָא שְׁלֹשָׁה מֵבִיא וְקוֹרֵא הָכָא נָמֵי בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא מַחְלוֹקֶת בַּיּוֹבֵל שֵׁנִי אֲבָל בַּיּוֹבֵל רִאשׁוֹן דִּבְרֵי הַכֹּל מֵבִיא וְקוֹרֵא דְּאַכַּתִּי לָא סְמַךְ דַּעְתַּיְיהוּ לָא קַשְׁיָא הָא בְּיוֹבֵל רִאשׁוֹן הָא בְּיוֹבֵל שֵׁנִי
לֵימָא כְּתַנָּאֵי מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וְהִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו מִנַּיִין שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה
תַּלְמוּד לוֹמַר אִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִנַּיִין לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ מִנַּיִין שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה תַּלְמוּד לוֹמַר אִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲחוּזָּה וְאִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ לָא צְרִיכָא קְרָא
מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי וּבְהָא בְּמִיתַת אָבִיו הוּא דְּלָא יָרֵית וְלָא מִידֵּי וְהִלְכָּךְ מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ צְרִיךְ קְרָא
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי וּבְהָא בְּמִיתַת אָבִיו הַשְׁתָּא הוּא דְּקָא יָרֵית וְהִלְכָּךְ מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ לָא צְרִיכָא קְרָא וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְהִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו הוּא דְּאִיצְטְרִיךְ
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּעָלְמָא קָסָבְרִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי וְהָכָא רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא אִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא אֲחוּזָּתוֹ מַאי מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה
אָמַר רַב יוֹסֵף אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ לָקוֹחוֹת הֵן וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בְּיוֹבֵל
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי לָא מַשְׁכַּחַתְּ דְּמַיְיתֵי בִּיכּוּרִים אֶלָּא חַד בַּר חַד עַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
אָמַר רָבָא קְרָא וּמַתְנִיתָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ קְרָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

דאיתמר: המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, וחוזר גוף הקרקע לבעליה ביובל, ונמצא שאין המכירה אלא לפירות בלבד:

רבי יוחנן אמר: מביא הקונה בכורים וקורא עליהם "מקרא בכורים", ואף שקניינו בשדה הוא "קנין פירות" בלבד.

ריש לקיש אמר: מביא הקונה ביכורים ואינו קורא עליהם "מקרא ביכורים", היות ואין לו בשדה אלא "קנין פירות".

וביאור מחלוקתם הוא:

רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, כי "קנין פירות כקנין הגוף דמי".

ואילו ריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא, כי "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

הרי שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש כעין מחלוקתם שנחלקו כאן, ולשיטתם הלכו.

וצריכא, הוצרכו רבי יוחנן וריש לקיש להיות חלוקים בסברא אחת בשני אופנים:

דאי איתמר מחלוקתם רק בההיא ד"מוכר שדהו לפירות", כי אז הייתי אומר: בההיא קאמר ריש לקיש שאינו קורא, כיון דהלוקח כי קא נחית לשדה [כשירד להיות בעלים על השדה], אדעתא דפירא בלבד קא נחית [על דעת קנין פירות בלבד ירד הוא מתחילה].

אבל בהך ד"מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג", דהלוקח אדעתא דגופיה קא נחית [הלוקח ירד לקנין הגוף לזמן, עד שיגיע יובל], אימא מודי ליה לרבי יוחנן שהוא קורא. ^[1]

ואי איתמר בהא ד"מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג", הייתי אומר: בהא בלבד קאמר רבי יוחנן, כיון דכי קא נחית אדעתא דגופא קא נחית, אבל בהא ד"המוכר שדהו לפירות", דלא נחית אלא אדעתא דפירות, אימא מודי ליה לריש לקיש שאינו קורא.

לפיכך צריכא להשמיענו את מחלוקתם בשני האופנים שנזכרו.

תא שמע ראיה שהמוכר שדה בזמן שהיובל נוהג, הרי זה מביא וקורא:

דהא תנן במסכת בכורים: הקונה אילן וקרקעו, הרי זה מביא וקורא, ואף שהיובל נוהג, ותיקשי לריש לקיש!?

ומשנינן: הכא במשנה דבכורים במאי עסקינן: בזמן שאין היובל נוהג. ^[2]

תא שמע ראיה שהמוכר שדה בזמן שהיובל נוהג הרי זה מביא וקורא:

מהא דתנן עוד במסכת בכורים: הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו ולא הזכיר קרקע, הרי זה מביא ואינו קורא משום שאין לו חלק בקרקע אלא באילנות בלבד.

הרי משמע: הא אם קנה שלשה אילנות מביא וקורא, משום שכל הקונה שלש אילנות בקרקע אף שלא הזכיר המוכר קרקע, הרי זה הלוקח קנה את הקרקע שתחת האילנות ומה שבין האילנות, ואף מה שחוצה להן כשיעור "מלא אורה [קוטף תאנים] וסלו"!?

הרי למדנו, שאף בזמן שהיובל נוהג, הרי זה מביא וקורא כל שקנה גם את הקרקע; ותיקשי לריש לקיש!?

ומשנינן: הכא במשנה זו נמי נמי במאי עסקינן: בזמן שאין היובל נוהג.

ומוסיפה הגמרא ליישב את שתי הקושיות האחרונות באופן אחר:

והשתא דאמר רב חסדא:

מחלוקת - שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במוכר שדה בזמן שהיובל נוהג - אינו אלא כשקנה בשנות היובל השני שנהגו ישראל מאז כניסתן לארץ, ומשום שביובל השני כבר הורגלו ביציאת היובל וסמכו דעתם שודאי יחזור להם ביובל, ואם כן כבר מעיקרא אינם מוכרים וקונים אלא לקנין פירות עד היובל. ^[3]

אבל כשקנה בשנות היובל הראשון שנהגו ישראל בכניסתן לארץ.

דברי הכל הרי זה מביא וקורא, דאכתי לא סמך דעתייהו [של המוכר והלוקח, כי עדיין לא הורגלו להחזיר קרקעותיהם ביובל], וקניינם שהיו קונים בשדה "קנין הגוף" הוא, ואף שעתיד הוא לחזור ביובל אינו אלא אפקעתא דמלכא, ואינו קנין לזמן ולפירות בלבד. ^[4]

אם כן [אפילו תימא בזמן שהיובל נוהג] לא קשיא שתי הקושיות האחרונות לריש לקיש; כי:

הא - המשנה בבכורים - ביובל ראשון, שקניינו קנין הגוף הוא, לכן מביא וקורא לכולי עלמא.

הא - שאמר ריש לקיש: מביא ואינו קורא - ביובל שני. ^[5]

לימא, האם נאמר שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, אם קנין פירות כקנין הגוף, כתנאי הוא שנחלקו, שאף התנאים של הברייתא הבאה, במחלוקת זו נחלקו?

א. המקדיש את שדה אחוזתו [היא שדה שהגיע אליו בירושה מכח חלוקת הארץ בימי יהושע], הרי המקדיש יכול לגואלה מן ההקדש עד היובל; ואם לא גאלה המקדיש מן ההקדש, אלא גאלה אחר מן ההקדש, הרי שביובל יוצאת השדה מן הגואל, ומתחלקת לכהנים.

ואם לא גאלה איש מן ההקדש, אלא היא ביובל ביד ההקדש, נחלקו בדבר תנאים בערכין כה ב אם יש לכהנים זכות בה, ודעת רבי אליעזר היא, שהיא נשארת ביד ההקדש. ^[6] ב. וכל זה הוא במקדיש את שדה אחוזתו, אבל המקדיש את שדה מקנתו, היא שדה שקנאה מאחר, כי אז אין השדה יוצאת לכהנים, אלא חוזרת היא לבעל השדה שמכרה למקדיש, וכמפורש כל זה בפרשת בחוקותי [ויקרא פרק כג].

דתניא: מנין ללוקח שדה מאביו, שהיתה של אביו בתורת "שדה אחוזה", ואמורה להיות "שדה אחוזה" של הבן - אילו לא קנאה הבן תחילה - לכשימות האב ויורישנה לבנו; ואולם מאחר שקנה אותה מאביו ולא ירשה, הרי היא אצל הבן "שדה מקנה".

"והקדישה [הבן], ואחר כך מת אביו" והוא יורשו, מנין שתהא לפניו מעכשיו כ"שדה אחוזה", שתצא ביובל לכהנים, ואף שבשעת ההקדש היתה היא "שדה מקנה"?

תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה'. בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ", ולכך הוסיף ואמר הכתוב: "אשר לא משדה אחוזתו", ולא אמר: "ואם את שדה מקנתו יקדיש לה'"; כדי ללמד:

שדה שאינה ראויה בשעת הקדש להיות "שדה אחוזה" הוא דהוי בדין מקדיש "שדה מקנתו".

יצתה זו, שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה, שאין דינה כ"שדה מקנה" אלא כ"שדה אחוזה" מאחר שמת אביו והוא יורשו. ^[7]

דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

רבי מאיר אומר: לא בא הכתוב ללמד על שדה שמת אביו לאחר שהקדישה בנו שלקחה ממנו שתהיה בדין "שדה אחוזה", כי זו "שדה מקנה" היא, היות ובשעת ההקדש היתה כזו; אלא:

מנין ללוקח שדה מאביו, "ומת אביו, ואחר כך הקדישה", מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה, כיון שירשה קודם שהקדישה?

תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו", ולכך אמר הכתוב: "אשר לא משדה אחוזתו", כדי ללמדנו:

שדה שאינה ממש שדה אחוזה בשעת ההקדש, היא דהוה "שדה מקנתו" -

יצתה זו שהיא שדה אחוזה ממש בשעת ההקדש, שדין שדה אחוזה לה.

וחידוש יש בדבר, שהרי קודם שירשה מאביו כבר קנויה היא לו מכח המקח, ונמצא שלא ירש בה ולא כלום, והייתי אומר: אין זו "שדה אחוזה" אלא "שדה מקנה"; ולכך הוצרך הכתוב לרבותו.

ומפרשת הגמרא, כיצד היה מקום לומר שתנאים אלו נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא; שהרי:

ואילו לרבי יהודה ורבי שמעון הסוברים, שבא הכתוב להשמיענו חידוש גדול יותר, שאף אם "הקדישה ואחר כך מת אביו", דין "שדה אחוזה" לה; והלוא תיקשי: זו מנין להם!? והרי שמא לא בא הכתוב אלא לחדש חידוש פורתא, שאם "מת אביו ואחר כך הקדישה", דין "שדה אחוזה" לה!?

בודאי הטעם הוא משום שהם סוברים: "מת אביו ואחר כך הקדישה", לא צריכא קרא ללמדנו שהיא כ"שדה אחוזה", ובהכרח שבא הכתוב לחדש שאף אם "הקדישה ואחר כך מת אביו" דין "שדה אחוזה" לה.

ומיהו, זו הרי פשיטא, שאם כבר קנויה היא לבן לגמרי, הרי שאם לא חידש הכתוב שבמות אביו נעשית השדה אצל הבן "שדה אחוזה", מסברא לא היינו יודעים זאת, שהרי לא ירש ולא כלום; ואם אתה אומר שלרבי יהודה ורבי שמעון לא צריך קרא, אין זה אלא משום שקודם מות אביו לא היה לבן אלא "קנין פירות", כיון שעתידה השדה לחזור ביובל, ועכשיו שמת אביו הרי זכה בה "קנין הגוף".

ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי, רבי מאיר הסובר שצריך הכתוב להשמיענו בשדה כזו שהיא נעשית לו "שדה אחוזה" על ידי מות האב, עם רבי יהודה ורבי שמעון הסוברים שאין צריך ללמדנו ששדה כזו נעשית אצל הבן "שדה אחוזה":

דרבי מאיר סבר: קנין פירות - קנין העתיד לחזור ביובל, שהיה לבן מכח מה שקנה מאביו - כקנין הגוף דמי, וכאילו קנויה היא לו לגמרי, ואם כן נמצא, דבהא - בשדה זו הקנויה לבן - במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי, [אין כאן ירושה של כלום], ^[8] והלכך: אף "מת אביו ואחר כך הקדישה" צריך קרא ללמדנו שמכל מקום יש לה דין "שדה אחוזה", אף שלא הוסיפה לו ירושתו יתר על מה שהיה לו מכח הקנין.

ואילו רבי יהודה ורבי שמעון סוברים:

קנין פירות - שהיה לבן מכח מקחו מאביו - לאו כקנין הגוף דמי, ואם כן נמצא, דבהא - בשדה זו הקנויה לבן - במיתת אביו השתא הוא דקא ירית [עכשיו ירש אותה], כלומר: יש כאן ירושה של ממש להיקרא אצלו "שדה אחוזה", והלכך: "מת אביו ואחר כך הקדישה" לא צריך קרא.

ובהכרח דכי אצטריך קרא, ל"הקדישה ואחר כך מת אביו" הוא דאיצטריך.

הרי שנחלקו תנאים אם "קנין פירות כקנין הגוף דמי", כמחלוקת שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש.

אמר רב נחמן בר יצחק לדחות, שאין מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש תלויה במחלוקת תנאים:

לעולם אימא לך: בעלמא קסברי רבי יהודה ורבי שמעון: "קנין פירות כקנין הגוף דמי", ומסברא אין מות האב עושה את השדה אצל הבן ל"שדה אחוזה", וודאי שצריך כתוב ללמדנו, שהיא נעשית לו "שדה אחוזה".

והכא דסברי רבי יהודה ורבי שמעון שהכתוב בא ללמדנו שדה ש"הקדישה ואחר כך מת אביו" שדין שדה אחוזה לה, ולא פירשוה ללמדנו: שדה ש"מת אביו ואחר כך הקדישה" בלבד, טעמם הוא, משום דקרא אחרינא אשכחו ודרוש ללמד אף על שדה ש"הקדישה ואחר כך מת אביו".

כלומר: אף כי ודאי שאילו לא היה אלא ריבוי אחד, לא היינו דורשים אותו אלא לשדה שמת אביו ואחר כך הקדישה, שהוא חידוש הצריך כתוב ללמדנו זאת, והוא חידוש פורתא; מכל מקום לדעת רבי יהודה ורבי שמעון שני ריבויים יש בכתוב זה, ולכך מרבים הם אף שדה "שהקדישה ואחר כך מת אביו".

ומה הוא הריבוי הנוסף: כי אם תאמר שלא בא הכתוב ללמדנו אלא שדה ש"מת אביו ואחר כך הקדישה", כי אז לכתוב רחמנא: "אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו", ונלמד מיתור הכתוב "אשר לא אחוזתו" לשדה זו, ומאי "משדה אחוזתו"!? הרי בהכרח שבא הכתוב ללמד עוד:

שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו - "שדה שהקדישה ואחר כך מת אביו" - שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה, שדין "שדה אחוזה" לה.

אמר רבי יוסף: אי לאו דאמר רבי יוחנן: "קנין פירות כקנין הגוף דמי", לא מצא - רבי יוחנן עצמו - את ידיו ורגליו בבית המדרש!

דהרי אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:

"האחין שחלקו לקוחות הן", ^[9] כלומר: כשחולקים אחים את הירושה, אין אנו אומרים: כל אחד קיבל את חלקו המגיעו מתחילה, ומשום ש"יש ברירה", אלא כשחלקו, קנה כל אחד מאחיו את חלקו, ואף אפשר שהחליפו חלקיהן, והראוי לזה הגיע לזה.

ולכן מחזירין האחים זה לזה ביובל וחוזרים להיות כפי שהיו קודם שחלקו, שהרי החלוקה מקח היא, ומקח הלוא חוזר ביובל.

ומאחר שמחזירין זה לזה ביובל, אם כן מתחילה לא זכה כל אחד בשעת חלוקה אלא קנין פירות בלבד.

ואי סלקא דעתך [כלומר: אם היה סובר רבי יוחנן]: "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", לא משכחת דמייתי בכורים [לא תמצא מי שיביא בכורים] ויקרא מקרא בכורים, אלא חד בר חד [בן יחיד אחר בן יחיד] עד זמן יהושע בן נון, כך, שלא היתה "חלוקת ירושה" בשדה, כי אילו היתה חלוקת ירושה, אין לכל חולק בשדה אלא קנין פירות בלבד, שאינו מחייב במקרא בכורים. ^[10]

אבל מאחר שאמר רבי יוחנן עצמו: "קנין פירות כקנין הגוף דמי", אם כן אף שדה שהיתה בה "חלוקת ירושה", הרי בעליה חייבים להביא ממנה בכורים ולקרות עליהם.

אמר רבא: קרא ומתניתא [פסוק וברייתא] מסייעי ליה לריש לקיש, דאמר: "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

קרא מסייע לו לריש לקיש:

הערות

^[1] כתב החת"ם סופר ד"ה בההיא, שהענין קשה להבינו, וראה שם מה שכתב.

^[2] כתב החת"ם סופר, דלפי רש"י לעיל לו א, שבכל ימי בית שני לא נהג יובל, ניחא היטב תירוץ הגמרא, אבל לשיטת התוספות שם שכל ימי בית שני נהג יובל, מלבד תקופה מסוימת בימי בית ראשון, אם כן קשה תירוץ הגמרא.

^[3] על פי "קהלות יעקב" הנדמ"ח לראש השנה סימן ט; ומסתבר שאף מה שאמרו בתחילה בגמרא שכל מכירה ביובל אינה אלא "קנין פירות", היינו משום דסלקא דעתין שאף ביובל ראשון קודם שהורגלו ליציאת יובל, היו מתכונים למכור לקנין פירות, שהרי מעיקר דין יובל הוא אפקעתא דמלכא ביובל, לא מכירה לזמן.

^[4] החת"ם סופר [ד"ה בההיא] תמה על זה: אטו ברשיעי ושופטני עסקינן, דלא ידעו מאי דכתיבי בספר אורייתא דמשה: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ"! ? וראה מה שכתב שם.

^[5] א. ראה לשון רש"י לעיל מז ב ד"ה המוכר שדהו לפירות, ובמה שכתב המהר"ם שיף כאן. ב. הרמב"ם [בכורים ד ז] מפרש דלא כרש"י, אלא "יובל ראשון" הוא פעם הראשונה שמכר המוכר את שדהו, ו"יובל שני", הוא שמכר המוכר את שדהו פעם שניה אחר שחזרה אליו ביובל קודם, וראה "פני יהושע". ג. ראה "מחנה יהודה" שדימה סברת הגמרא כאן למה שכתבו התוספות לעיל מג א ד"ה מי [ראה בהערות שם, שצויין ל"קהלות יעקב" שם]. ד. ב"קהלות יעקב" לראש השנה סימן ט הביא בשם האחרונים להקשות, לפי שיטת רש"י שמן היובל השני המכירה מעיקרא אינה אלא לזמן, אם כן לא יתקיים כלל יובל שני, שהרי אחד מהמעכבים את חלות היובל הוא חזרת שדות לבעליהם, כמבואר בראש השנה ט ב, ואם כל השדות שביובל שני לא נמכרו אלא לזמן, ולא מתקיים חזרת שדות לבעליהן [שהרי מתחילה לא נמכרו אלא עד היובל, ואין זו חזרה], אם כן איך חל יובל כלל! ? וציין שם לעיין בדברים עמוקים שכתב בזה ה"חזון איש" בכתובות סימן עה סק"ב. וב"קהלות יעקב" שם כתב, דבפשוטו יש לומר, שאין חזרת שדות לבעליהן מעכבת את היובל, אלא כשהיו שדות אמורות לחזור ולא החזירום בעליהם ביובל, אבל כשאין שדות מכורות כלל, אין זה מעכב בחלות היובל, [ומיהו הביא שם דמפשטות הגמרא בראש השנה שם, נראה לא כן, וראה מה שכתב שם].

^[6] רש"י בכל מקום נוקט כדעת רבי אליעזר, וזה הוא שכתב כאן רש"י בד"ה שדה אחוזה: "וכשהיא יוצאת ביובל מיד הלוקחה מן הגזבר מתחלקת לכהנים.

^[7] וכל שכן אם מת אביו ואחר כך הקדישה, שבשעת הקדש כבר היתה שדה אחוזה, רש"י.

^[8] הקשה רבי שמואל זצ"ל בשיעוריו כאן [אות שלט]: הרי אף למאן דאמר "קנין פירות כקנין הגוף", מכל מקום אין זה אלא "כקנין הגוף", אבל קנין הגוף עצמו אינו שלו, ואם כן הרי הוריש האב לבנו את קנין הגוף עצמו, ולמה לא תיחשב השדה משום זה ל"שדה אחוזה"! ? והוסיף, שלא מסתבר לומר שירושת "קנין הגוף" לבדה אין די בה להחשיבה כ"שדה אחוזה", כיון שכבר יש לו את עיקר הקנין על ידי המקנה, כי לשון הגמרא הוא: "לא ירית ולא מידי", ומשמע שאינו יורש כלום. וביאר שם, שלמאן דאמר "קנין פירות כקנין הגוף", אם ייפקע מאיזה טעם קניינו של בעל הגוף, כי אז יזכה בזה מאליו בעל קנין הפירות, ואם כן, כאשר מת אביו ופקע קניינו, אין הבן בא על קנין הגוף בתורת ירושה, אלא שממילא זכה בה, ונמצא שאכן "לא ירית ולא מידי", וראה עוד שם; וראה עוד ב"אילת השחר" כאן ד"ה לא ירית ולא מידי", ובמה שהביא בשם "תפארת יעקב".

^[9] כתב רש"י: "והוי כמו שהחליפו חלקיהן", ולכאורה סותרים דבריו למה שכתב לעיל מז ב גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה שיש בודאי לכל אחד חצי! ? וראה בזה בתוספות לעיל מז ב ד"ה טבל, וב"קהלות יעקב" לגיטין הנדמ"ח סימן לד ד"ה ועפ"ז.

^[10] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: "לא משכחת שמביא וקורא", ומשמע שעיקר הקושיא היא משום מקרא בכורים, ונטה רש"י מלשון הגמרא "לא משכחת דמייתי בכורים". וראה לעיל מז ב בהערה 6, שהובאה מחלוקת ראשונים, אם כשקנה הלוקח קנין פירות בלבד - למאן דאמר "קנין פירות לאו כקנין הגוף" - הרי הוא מביא מן התורה, אלא שאינו קורא, או שמן התורה פטור הוא אף מהבאה, ולדעת הסובר שמן התורה פטור הוא מהבאה, יכולים אנו לפרש את לשון הגמרא כפשוטה.

בזמן שהיובל נוהג, וכל מכירת קרקע אז היא רק לפירות, שהרי גוף הקרקע חוזר בשנת היובל לבעלים, ר' יוחנן אמר: הקונה מביא ביכורים וקורא. ריש לקיש אמר: הקונה מביא ואולם אינו קורא.

ומבארים את השיטות: ר' יוחנן אמר מביא וקורא, שסבור הוא שקנין פירות כקנין הגוף דמי [הוא נחשב] והוא יכול לומר "האדמה אשר נתת לי ה'" (דברים כו, י). ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, שסבור שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני המקרים השנויים במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. דאי איתמר בההיא [שאם היה נאמר רק באותה הלכה] ביחס לקונה קרקע לפירות, הייתי אומר כי דווקא בההיא קאמר [בה אמר] ריש לקיש שהקונה אינו קורא, דכי קא נחית — אדעתא דפירא קא נחית [שכן כבר כאשר הוא יורד לקרקע — על דעת הפירות הוא יורד], שהרי פירש לו המוכר שאינו מוכר לו את גוף השדה, אבל בהך [בזו], בקונה שדה בזמן היובל, דאדעתא דגופיה קא נחית [שעל דעת לקנות את הקרקע גופה הקונה יורד לשדה], אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן שמביא וקורא. ולכן היה צריך לפרש שגם בזה ריש לקיש חולק.

ומצד שני: ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר בזו], בקונה שדה ביובל בלבד, הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ר' יוחנן שהוא כקנין הגוף ולכן מביא וקורא, אבל בהך [באחרת] שבמפורש קנה רק לפירות אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לריש לקיש שמביא ואינו קורא, על כן צריכא [צריכה] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדעת ר' יוחנן ממה ששנינו: הקונה אילן וקרקעו — מביא וקורא אף על פי שצריך להחזיר את הקרקע ביובל, והרי זו כדעת ר' יוחנן! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בזמן שאין היובל נוהג, שאז הקנין הוא לצמיתות.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו — מביא ואינו קורא. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם קנה שלשה — מביא וקורא, משום שהוא זוכה גם בקרקע שביניהם, ואף על פי שהקרקע חוזרת ביובל! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בזמן שאין היובל נוהג.

ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר רב חסדא: מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש — ביובל שני, לאחר שכבר נהגה פעם אחת שנת היובל, והיו אנשים בטוחים שאכן הקרקעות חוזרות ביובל, אבל ביובל ראשון שהיה לישראל מייד אחרי כיבוש הארץ — דברי הכל מביא וקורא, דאכתי [שעדיין] לא סמך דעתייהו [סמכה דעתם] על כך שבאמת יחזרו השדות, וחשבו אנשים שהם מוכרים לצמיתות. אם כן, לדרך זו אין צורך לתרץ לשיטת ר' יוחנן כפי שאמרנו, שמשניות אלו אמורות בזמן שאין היובל נוהג, אלא אפשר לתרץ כך: לא קשיא [קשה]: הא [זו] ששנינו ושלמדנו שמביא וקורא — הרי זה ביובל ראשון, הא [זו] שמביא ואינו קורא — הרי זה ביובל שני.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים] בענין קנין פירות. ששנינו: מנין ללוקח (קונה) שדה מאביו בזמן שהיובל נוהג, והקדישה, ואחר כך מת אביו, מניין שתהא לפניו שדה זו כשדה אחוזה, שאם לא פדאה מן ההקדש עד היובל — שוב אינה חוזרת אליו, ואינה כשדה שקנה מחבירו ("שדה מקנה") והקדישה שחוזרת לבעלים ביובל?

— תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" (ויקרא כז, כב), ומן הכפילות נלמד שדין זה הוא דווקא בשדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, שאין הוא עתיד ליורשה, יצתה (יצאה) זו שראויה להיות שדה אחוזה, אף בשעה שהגיעה אליו דרך קניה, אלו דברי ר' יהודה ור' שמעון.

ואילו ר' מאיר אומר: מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה, מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" — שדה שאינה שדה אחוזה, יצתה (יצאה) זו שהיא שדה אחוזה. ואילו לר' יהודה ור' שמעון, המקרה של מת אביו ואחר כך הקדישה לא צריכא קרא [צריך פסוק] ללמדנו שדינה כשדה אחוזה, שכן פשוט שהיא לו שדה אחוזה.

ומעתה נאמר: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], שר' מאיר סבר [סבור]: שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ובהא [ובזו], בשדה שקנה מאביו, במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי [שאינו יורש דבר], שהרי כבר כשקנה את השדה מאביו — נעשה השדה לגמרי כקניינו, ולא נשתנה דבר במות אביו, והלכך [ועל כן] אם מת אביו ואחר כך הקדישה — צריך קרא [פסוק] ללמדנו שבכל זאת נחשבת לו מעתה כשדה אחוזה.

ואילו ר' יהודה ור' שמעון סברי [סבורים] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], ובהא [ובזו], בשדה שקנה מאביו, במיתת אביו השתא הוא דקא ירית [עכשיו הוא שיורש] את גוף השדה, שהרי הואיל וקנה שדה זו בזמן שהיובל נוהג לא היה לו בה בקנייתו אלא קנין פירות, והלכך [ומשום כך] מת אביו ואחר כך הקדישה — לא צריכא קרא [צריך פסוק] ללמדנו שדינה כדין שדה אחוזה, שהרי במות אביו נוסף לו קנין הגוף בקרקע זו. וכי איצטריך קרא [ומשום כך כאשר הוצרך הפסוק], למקרה שהקדישה ואחר כך מת אביו הוא דאיצטריך [שהוצרך]?

ודוחים, אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך, בעלמא קסבר [בכלל סבורים] ר' יהודה ור' שמעון שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ואף לדבריהם יש צורך לדרוש את הפסוק כפי שדורש אותו ר' מאיר, למקרה שמת אביו ואחר כך הקדישה. והכא [וכאן] ר' יהודה ור' שמעון קרא אשכחו ודרוש [מקרא נוסף מצאו ודרשו] ובגלל המקרא דרשו כך. כי לדעתם, אם זהו החידוש היחיד, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "אם את שדה מקנתו אשר לא אחזתו", מאי [מה] משמעות הביטוי "אשר לא משדה אחזתו"? להדגיש: שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה (יצאה) זו שראויה להיות שדה אחוזה.

אמר רב יוסף: אי לאו [אם לא] שאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, כלומר, היו דבריו מביאים לסתירה חמורה בדבריו. שאמר רב אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו בנחלת אביהם — לקוחות הן, שדינם כאילו קנו זה מזה, ומחזירין זה לזה ביובל.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], אם כן לא משכחת [תמצא] לשיטת ר' יוחנן אדם דמייתי [שמביא] ביכורים מן התורה, אלא רק במקרה של חד בר חד [אחד בן אחד], כלומר, בן יחיד שהוא בנו של בן יחיד וכך הלאה עד זמנו של יהושע בן נון, שכל אחד מהם ירש את אביו לחלוטין, שהרי כל השאר הם לקוחות והם מחזירים זה לזה. אבל כיון שהוא סבור שקנין פירות הוא כקנין הגוף, אם כן, אף על פי שמחזירים ביובל, ואין קניינם אלא קנין פירות, לפי שעה השדה הוא שלו, ומביא וקורא.

אמר רבא: קרא ומתניתא מסייעי ליה [הכתוב והברייתא מסייעים לו] לריש לקיש. קרא [הכתוב] שנאמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the time when the Jubilee Year is practiced, and every sale of land is only for its produce, because the land returns to its original owners in the Jubilee Year, Rabbi Yoḥanan says: The purchaser brings the first fruits and recites the verses. Reish Lakish says: The purchaser brings the first fruits but he does not recite the verses.

The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan says that the purchaser brings the first fruits and recites the verses, because he holds that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself. Consequently, the one bringing the fruits can truthfully recite: “The land which You, Lord, have given me” (Deuteronomy 26:10). Reish Lakish says that the purchaser brings the first fruits but he does not recite the verses, because he holds that the acquisition of an item for its produce is not considered to be like the acquisition of the item itself.

The Gemara comments: And it is necessary to state the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish in both cases. Because if it was stated only in that case, with regard to one who acquires a field for its produce, one might say that it is only in that case that Reish Lakish says that he does not recite the verses, since already when he descended to the field, i.e., took possession of the land, he descended with the intention of acquiring only the produce, as stipulated at the time of the sale; but in this case, with regard to one who purchases the field when the Jubilee Year is practiced, when he descended to the field with the intention of acquiring the land itself, say that he concedes to Rabbi Yoḥanan that he recites the verses. Therefore, it is necessary to state explicitly that Reish Lakish holds that he does not recite the verses in this case as well.

And if it was stated only in this case, with regard to one who purchases the field when the Jubilee Year is practiced, one might say that it is only in this case that Rabbi Yoḥanan says that it is like the acquisition of the item itself and recites the verses, as he purchased the field to fully own it; but in that case, where the sale was only with regard to the produce, say that he concedes to Reish Lakish that he does not recite the verses. Therefore, it is necessary to state the dispute in both cases.

The Gemara offers a proof in support of Rabbi Yoḥanan’s opinion: Come and hear a proof from the mishna (Bikkurim 1:11): One who acquires a tree and its surrounding land brings the first fruits of those trees and recites the verses, even though he is required to return the land in the Jubilee Year. The Gemara responds: With what are we dealing here according to the opinion of Reish Lakish? The mishna is referring to one who acquires a tree and its surrounding land in the time when the Jubilee Year is not practiced, so the acquisition is permanent.

The Gemara suggests another proof in support of Rabbi Yoḥanan’s opinion: Come and hear a proof from the mishna (Bikkurim 1:6): One who acquires two trees in another’s field brings the first fruits of those trees but does not recite the verses, as he acquires only the trees but not the land. But if one acquires three trees, he brings the first fruits of those trees and recites the verses, because he also acquires the land surrounding the trees, despite the fact that the land is returned in the Jubilee Year. The Gemara rejects this: Here too, Reish Lakish would explain that the mishna is referring to one who acquires three trees in the time when the Jubilee Year is not practiced.

The Gemara comments: And now that Rav Ḥisda said: The dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is with regard to land sold during the second Jubilee, after the Jewish people already practiced the Jubilee Year once and people could trust that the land would be returned in the Jubilee Year, but with regard to land sold during the first Jubilee, which was practiced by the Jews immediately following their entry into Eretz Yisrael, everyone agrees that he brings the first fruits and recites the verses, as they did not yet rely on the fact that the fields would be returned, there is no need to claim that according to Reish Lakish these mishnayot are referring to when the Jubilee Year was not practiced. Instead, one could answer that it is not difficult: This, the mishnayot that state that he brings the first fruits and recites the verses, are referring to land sold during the first Jubilee. That, where Reish Lakish rules that he brings the first fruits but does not recite the verses, is referring to land sold during the second Jubilee.

The Gemara suggests: Let us say that the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is parallel to a dispute between tanna’im. The halakha is that if one consecrated but did not redeem his ancestral field, and the Temple treasury sold it to another Jew, it becomes the property of the priesthood in the Jubilee Year. However, if one purchases a field from another Jew and consecrates it, it reverts back to the original owner in the Jubilee Year. The baraita taught: From where is it derived that one who purchases a field from his father in the time when the Jubilee Year was practiced and consecrated it, and afterward his father died, from where is it derived that it should be considered before him like an ancestral field, and it does not revert to the son’s ownership in the Jubilee Year?

The baraita continues: The verse states: “And if he sanctify to the Lord a field which he has bought, which is not of the field of his ancestral field” (Leviticus 27:22). The addition of the phrase: “Which is not of the field of his ancestral field,” teaches that the halakha that the field reverts to the original owner applies specifically to a field that is not fit to be an ancestral field, meaning that he would not inherit it in the future. This field, which the son was entitled to inherit after he had consecrated it, is excluded, as it is fit to be an ancestral field, although the son had purchased it. This is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon.

The baraita continues: Rabbi Meir says: From where is it derived that one who purchases a field from his father at the time when the Jubilee Year was practiced and his father died, and afterward he consecrated it, from where is it derived that it should be considered before him like an ancestral field, and does not revert to the son in the Jubilee Year? The verse states: “And if he sanctify to the Lord a field which he has bought, which is not of the field of his ancestral field.” The addition of the phrase: “Which is not of the field of his ancestral field,” teaches that the halakha that the field reverts to the original owner applies specifically to a field that is not an ancestral field, meaning that he did not inherit it. This field, which the son inherited before he consecrated it, is excluded, as it is an ancestral field, while according to the opinion of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, a verse is not required to teach that in a case where his father died, and he consecrated it afterward, it is considered an ancestral field, as this is obvious. The Gemara explains why the other tanna’im do not require a verse to teach the halakha in the case discussed by Rabbi Meir:

The Gemara clarifies: What, is it not that they disagree about this, as Rabbi Meir holds: The acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, and in this case, when he purchased the field, i.e., the rights to the produce, from his father before his death, it is the case that he inherits nothing when his father dies, as he had already taken ownership of the field when he purchased it from his father, and nothing changed with his father’s death; and therefore, if his father died and he consecrated it afterward, then a verse is necessary to teach that it is treated like an ancestral field, as one might have thought that the field is his entirely as a result of the purchase, and not because of an ancestral inheritance.

While Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon hold that the acquisition of an item for its produce is not considered to be like the acquisition of the item itself, and in this case, when he had purchased the field from his father before his father died, with the death of his father he now inherits the field as well, since until now he owned only the rights to the produce; and therefore if his father died and he consecrated the field afterward, a verse is not necessary to teach that it is an ancestral field, as it is obvious that he now owns it due to his inheritance. And when a verse was necessary, it is for a case where he consecrated the field and his father died afterward that it was necessary.

The Gemara rejects this explanation of the dispute. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Actually, I could say to you that in general Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon hold that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, and they agree that the verse is necessary to teach the halakha concerning a case where he consecrated the field after his father’s death. And here, Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon found another element of the verse and they expounded it. They maintain that if the verse is teaching the halakha only in the case where he consecrated the field after his father’s death, then let the Merciful One write in the Torah: And if he sanctify to the Lord a field which he has bought, which is not his ancestral field. What is the meaning of the expression: “Of his ancestral field” (Leviticus 27:22)? This emphasizes: A field that is not fit to be an ancestral field, meaning that he would not inherit it in the future. This field, which the son was entitled to inherit after he had consecrated it, is excluded, as it is fit to be an ancestral field, although the son had purchased it.

Rav Yosef said: If not for the fact that Rabbi Yoḥanan said that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, he would not find his hands or his feet in the study hall, i.e., there would be a contradiction between Rabbi Yoḥanan’s statements. As Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Brothers who divided property received as an inheritance are considered to be purchasers from one another, and as purchasers of land they must return the portions to each other in the Jubilee Year, at which point they may redistribute the property.

And if it enters your mind to say that the legal status of the acquisition of an item for its produce is not like that of the acquisition of the item itself, then according to Rabbi Yoḥanan’s opinion you will find that one brings first fruits by Torah law only when he is an only child the son of an only child, and so forth, dating back to the time of Joshua, son of Nun. Only in such a case does the child fully inherit the land. In any other case, the children inherit only the rights to the produce, as they must return the actual land to each other in the Jubilee Year, and would not be able to recite the verses connected with the first fruits, since they could not refer to the land that the Lord has given them. Since Rabbi Yoḥanan holds that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, anyone who inherits land may recite the verses.

Rava said: A verse and a baraita support the opinion of Reish Lakish. A verse, as it is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן לימא מנין מנין ללוקח שדה מאביו. איכ' למידק ותפשוט מדתני' בפ' החובל (דף ל') המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו שלשים יום רמ"א ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו קסבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלמא תנאי היא. ותו קשה דאמרינן לקמן לעולם ר' יהודה ור"ש סברי קנין הפירות כקנין הגוף דמי ואנן איפכא שמעי' להו ומגיהי ספרים מחקו ר' יהודה מן הגרסא וא"א דאי חששו הכא בשמעתין ההיא דהתם הוו מייתו לה.
וא"ל ר"ל אמר לך שאני התם דכיון דהוה כספו ועכשיו שייר לעצמו מן קנין פירות שלו כקנין הגוף דמי ור"י אמר לך שאני יובל. דאפקעתא דמלכא היא ואפינו גבי מוכר שדהו לפירו' נמי קנה הגוף לפירותיו אבל התם כספו של שני הוא והתם ה"ק קנין פירות בהא לאו כקנין הגוף דמי. א"נ קסברי רבנן בשמעתין דהתם במדרש קראי פליגי מר בעי תחתיו דכתיב תחת ידו ומר בעי כספו ולא דאיק משום דהתם בפ' החובל לא מדמי ליה לקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו אלא אפשר לדחותה במה שאמרנו ולפיכך לא הביאוה בגמ' כאן ולאו מילתא היא אלא אורתא דתלמודא הכי מייתי קצת בחדא מסכת' ומייתי כולה במכילתא אחריתי.

והא דאמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ. קשה ליה לר"ת ז"ל ואנו איך נמצא ידינו ורגלינו בבה"מ דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהכי פסיקא הלכתא ביבמות פ' החולץ (יבמות דף ל"ו) וקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן. ותי' כי איפסקא הלכתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ה"מ לשאר מילי אבל לענין בכורי' כר"י קי"ל דגמרינן מדכתי' תדע דכי אמרינן התם ביבמות הלכתא כר"ל מייתי הא דאמרן בפר' יש נוחלין בענין מכר הבן בחיי אב וכו' ולא מייתי חד מהנך דבכורים וכי אמרינן נמי הכא ואזדי לטעמייהו לא מייתי ההיא דמכר הבן בחיי האב וכו' ובשדה אחוזה נמי הכי ס"ל ולאו משום לקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אלא משום דקרא אשכחינן ודרשינן ולא גמרינן מיניה לעלמא כך מתרץ בספר הישר.
ואין הפי' מחוור, שהרי בפ' יש נוחלין מדמי הא דהמוכר שדהו לפירות לההיא דמכר הבן בחיי האב ולא מתרץ בכורי' שאני, וכן אמר ר"ח ז"ל דס"ל כר"ל בשתים אלו.
אלא א"ל דשאני אחים שחלקו משום דירושה לא אמר רחמנא דתחזור ואע"ג דקי"ל אין ברירה כדאיתמר בריש פ' כל הגט. והא דאמר רב בפ' האיש מקדש האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכן הא דאיתמר בב"ב פ' המוכר את הבית האחים שחלקו אין להם דרך זה על זה ואסיקנא הלכתא הכי אינן אלא משום שע"מ כן חלקו והיינו נמי דלא קשה לר' יהודה דאמר הכא קנין פירות לאו כקנין הגוף נמי סבר אין ברירה ולמאן דסבר אין ברירה אחים שחלקו לקוחות הן וכיון שכן היאך ימצא ידיו ורגליו בבית המדרש אלא ש"מ דאף על פי כן אינן מחזירין ביובל כדפרישית ומיהו בהא א"ל אית ליה לר' יהודה ברירה ורבה אמר הכי בפרק כל הגט (גיטין כ"ו ע"א).

וצריכא דאי איתמר בההיא וכו'. וקשיא לי דהא איפליגו נמי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכרן הבן בחיי אביו ומת כדאיתא בבבא בתרא פרק נוחלין [קלו, א] ומאי צריכותא דההיא, ויש לומר דההיא נמי צריכא דאי איתמר בהני, בהני אמר רבי יוחנן משום דכתיב ולביתך לגלי לן רחמנא גבי ביכורים דקנין פירות כקנין הגוף. אבל בההיא מודה ליה לריש לקיש צריכא. ואי איתמר בההיא, בההיא קאמר רבי שמעון בן לקיש אבל בבכורים מודה ליה לרבי יוחנן צריכא. כך נראה לי, אלא שאני תמה למה לא הביאוה [בנדפס: כאן] שהיה להם להביאה ולתרצה.

הקונה שני אילנות בתוך של חברו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ומיהו שנים אינו קורא ואף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, משום דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות דהתם קונה גוף השדה מיהא לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה וקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק.

אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ואיכא למידק אנן דקיימא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן וכדאיתא בריש פרק המוכר את הבית אם כן היאך נמצא ידינו בבית המדרש. תירץ רבינו תם ז"ל דאנן לא קיימא לן כריש לקיש בבכורים משום דגלי בהו קרא דולביתך, ואף על גב דאמר רבא קרא מתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, לאו למימרא דסבירא ליה כותיה אלא דלכאורה מסייעי ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרק הזהב בפלוגתא דמשיכה קונה ומעות קונות דאמר רבא התם, קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה. ואינו מחוור, דהא בבבא מציעא פרק השואל [צו, א] מביא ראיה מההיא דבכורים לענין שאלה בבעלים ואם איתא מאי ראיה הא טעמא דבכורים משום דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו למילי אחריני. ובתוספות תירצו דאנן אף על גב דקיימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן אפילו הכי לא סבירא לן כרבי יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל ואין לך בכל הני דאמרי אין ברירה שסוברין שיחזירו זה לזה ביובל. וטעמא דכתחלתה של ארץ ישראל שחלקו שאין מחזירין זה לזה אף על גב דירושה היא להם מאבותיהם. ועוד דבנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואיפילו הכי לא החזירו ביובל והילכך קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקייימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן ומיהו אין מחזירין ביובל, ולפיכך מביאין בכורין וקורין ואינן כלקוחות אלא למה שאמרו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה.
והא דאיפליגו רב ושמואל בבבא בתרא בשילהי בית כור [כז, א] בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקות ושמואל אמר ויתר וקא מפרש טעמא רב אמר בטלה מחלוקות יורשין הוי ושמואל אמר ויתר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמו, ואפסיקא הלכתא התם בהדיא דבטלה מחלקות כרב, יש לומר דהתם פסקינן כרב דבטלה מחלוקת ולא מטעמיה אלא משום דאומדן דעתא הוא שלא על מנת כן חלקו.

המוכר שדה בזמן שהיובל נוהג שנמצא חוזר ביובל ואין בו ללוקח אלא קנין פירות ביובל ראשון מ"מ מביא וקורא מפני שעדין אין דעתו של מוכר סומכת שתהא הקרקע חוזרת לו והרי הוא כקנין הגוף אבל אם חזרה ומכרה ביובל זה מביא (וקורא) [ואינו קורא] שכבר סמכה דעתו של מוכר בחזרתו ואין כאן אלא קנין פירות ויובל ראשון פירושו ראשון למקחו ושני שני למקחו כגון שחזר ומכרו ביובל שני ויש מפרשין ראשון שמנו ישראל בימי יהושע ואינו נראה דמה לנו בכך מאי דהוה הוה:

כבר ביארנו במקומו שהקונה אילן אחד בקרקעו של חברו בסתם אין לו קרקע אבל שלש אף בסתם יש לו קרקע מעתה קנה אילן אחד בקרקע של חברו מביא ואינו קורא אלא אם כן התנה בקרקע ר"ל שקנה אילן וקרקעו ואם קנה שלש מביא וקורא אפי' בסתם ומכל מקום בקנה שנים יתבאר במקומו שהדבר ספק ומקדיש אותם תחלה לבדק הבית והכהן פודה אותם מיד ההקדש ומפריש מהם תרומה ומעשרות מספק חלין אלא שנותן אף המעשרות לכהנים שמא בכורים הם ואסורים לזרים ואינו מביא אותם בעצמו אלא משלחן ביד שליח שלא תעכב הקריאה מלאכלן שכל שאינו ראוי לקריאה מצד הספק קריאה מעכבת בו וכבר ביארנו דברים אלו בבתרא פרק ספינה בסוגיא המשנה הששית:

כבר ידעת שהמקדיש שדה אחזה פודהו לשיעור בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ושדה שקנה נפדה בשוויו הרי שלקח שדה מאביו והקדישה הרי היא כדין שדה ולא סוף דבר בשמת אביו תחלה ואחר כך הקדישה אלא אפי' הקדישה בחיי אביו ואחר כך מת אביו הרי זו בדין שדה אחזה שהרי מ"מ אף בשעת ההקדש היתה ראויה להיות שדה אחזה וכן שבשעת הפדיון היא שדה אחזה:

האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופירשו במסכת בכורות נ"ב ב' שלא תבטל החלוקה אלא שחוזרין וחולקין מתורת מצות יובל ומצד שאין ברירה ולמדת שאף ירושת האחים קנין פירות הם ושמא תאמר אחר שכן וכבר פסקת שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך היו מוצאים ידיהם ורגליהם בבית המדרש ר"ל בקריאת פרשת בכורים שהרי לא היו קורין אלא אם כן חד בר חד עד יהושע בן נון וכמו שאמרוה בגמרא לר' יוחנן דאי לאו דסבירא ליה דקנין פירות כקנין הגוף לא משכחת כו' וזה שאמר לא משכחת דמייתי בכורים שיטפת הלשון הוא שהרי מביאים הם אלא שאין קורין וא"כ לדידן דפסקינן כריש לקיש בקנין פירות וכר' יוחנן באחין שחלקו הדרא קושיא ואע"פ שגדולי הרבנים טרחו בה ולא עלתה בידם כהוגן נראה לי דכי קים לן כריש לקיש דוקא בשאר קנינים דעלמא אבל לגבי בכורים כל קנין פירות שאדם מחזיק בו חזקת הגוף כגון יורש בנכסי צאן ברזל מפני שאדם מחזיק בהם בחזקת הגוף וכן שירושת הבעל אינה חוזרת ביובל ואף בנכסי מלוג אתה יכול לפרשה מטעם זה והדבר דומה ליובל ראשון שדעת המוכר אינה סומכת לחזור לו שאף כאן אין דעת אחים לחזור מזה לזה הואיל ואין בתורה להיות ירשת אחים חוזרת וכן שאע"פ שמצינו שהם לקוחות לענין חזרת יובל בכאן ולענין סלמות וחלונות ודרך בבבא בתרא ס"ה א' ולענין אונאה במסכת קדושין כבר מצינו שהם יורשים בענין בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור וא"כ בזו ודאי ראוי לפסוק דלא כריש לקיש להיות לענין זה קנין פירות כקנין הגוף ויש טורחים לישבה בדרך אחרת וזו נראית לי עקר:

תד"ה אי לאו דאמר כו' דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל טעות הוא אלא מוכר בעין יפה מוכר כו' כדאיתא בהדיא בשמעתתא דהתם כו' עכ"ל והאריך ע"ש וכדבריו פירש רשב"ם בהדיא התם דמוכר בעין יפה מוכר דלגבי פנימי שייך למימר עין יפה כו' אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאינו נותן לו הדרך שאינו מוכר בשדה זו החיצון אלא לוקח כו' עכ"ל ע"ש מ"מ אין נראה לשבש כל הספרים שכתבו בהאי לישנא בכמה דוכתין דמוכר בעין רעה מוכר והיא היא לענין דינא דהכא אלא לפי אותה הגירסא יש לפרש בהיפך מפירוש הרשב"ם (ד) דהחיצון קרי מוכר שהוא מוכר שדה הפנימי לאחיו שצריך לדרך זה וכיון שהוא מוכר בעין רעה אינו מוכר לו הדרך אבל בפנימי לא שייך למימר מוכר הדרך דאין החיצון צריך לדרך אלא שהוא מוכר לו כל חלקו בשדה ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"י דמחזירין כו' לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוו שדה מקנה כו' עכ"ל ר"ל לא משכחת אלא בחד בר חד עד יהושע דלענין הבאת בכורים כיון דקנין הגוף הוא שפיר מביא וקורא אבל מ"מ שדה מקנה מקרי כדאמר לקוחות הן ודו"ק:

ע"א גמ' ת"ש הקונה שני אילנות וכו'. וא"ת והלא משנה זו קשיא לר' יוחנן דסבר קנין פירות כקנין הגוף ואפילו מוכר שדהו לפירות מביא וקורא והכא קתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא לפי שאין לו קרקע ולא אמרינן קנין פירות כקנין הגוף וי"ל דסבר רבי יוחנן המוכר שדהו לפירות מביא וקורא היינו שמ"מ הקרקע קנוי לו לפירות לכל מה שיצטרך אפילו לאוקמי חזותא ולמשטח בה פירי אבל הקונה ב' אילנות אין לו קרקע כלל ולכך אפילו רבי יוחנן מודה שאינו קורא. כן תירץ רבינו שמשון בפי' המשנה למסכת בכורים ע"ש:

תוס' בד"ה אי לאו כו' דמוכר בעין רעה כו'. נ"ב אל תשגיח בהאי לישנא אף שבתוס' מדויקים מצאתי כן וכן באשר"י פרק בית כור וכן בנדרים כתב הרא"ש כהאי לישנא האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה הוא מוכר וכן בכל הספרים שראיתי לא מצאתי רק בהאי לישנא בעין רעה הוא מוכר ומה אעשה שבודאי טעות הוא אלא מוכר בעין יפה הוא מוכר ולא שייר דרך לעצמו מש"ה אין להם דרך זה על זה כאשר איתא להדיא בשמעתא דהתם וכן מוכח במיימוני רק בפי' הר"ן בפרק בית כור כתב בהא לישנא דיש להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה מוכר עכ"ל וזה אמת שכך הסוגיא התם אליבא דרב דפסק להיפך. והר"ן רצה לדקדק מרב על כן כתב כהאי לישנא אבל האשר"י ורבינו תם שכתבו דהא פסקינן אין להם דרך זה על זה כו' והיינו כשמואל דפסק תלמודא כוותיה והוא סבר כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר א"כ ע"כ טעות הוא נ"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד לרבא לא ס"ל הכי כו'. נ"ב אבל אין ראיה מדאמר רבא הלכתא כרבי יוחנן בר מתלת כו' דהא חד מתלת הוא הא דריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי גבי הכותב לבנו כו' ושמא האי נמי בכלל וק"ל:

גמ' הא ביובל ראשון כו'. לעיל דפי' רש"י בד"ה המוכר שדהו לפירות בזמן שאין היובל נוהג משגלו שבט ראובן כו' הומ"ל ביובל ראשון רק קודם באנו לרב חסדא מפרש כן:

גמ' אמר ר"נ בר' יצחק לעולם אימא לך בעלמא כו' קנין פירות כקנין הגוף דמי. דיחויא בעלמא כמ"ש התוס' ואמאי לא קאמר דכ"ע לאו כקנין הגוף דמי ור"מ ס"ל בלא קרא ה"א מסברא קנין הפירות כקנין הגוף דמי והורה לן קרא במת ואח"כ הקדישה דהוי שדה אחוזה וילפינן מזה דלאו כקנין הגוף דמי וכדלעיל מלביתך טעמא דידי נמי מהכא ויש ליישב וק"ל:

בתוס' בד"ה אי לאו כו' ויורשין דקאמר רב לאו יורשין ממש. לפי הנ"ל מגמ' שם בב"ק מוכרח לומר יורשין ממש ודבטלה מחלוקת ולא יכול לסלקו בזוזי ועיין:

בא"ד וא"ת לר"י דמחזירין כו' תו לא משכחת שדה אחוזה כו'. אף למה דס"ל כקנין הגוף דמי לענין הבאת ביכורים מ"מ שדה מקנה הוי דהא לקוחות הן ודו"ק:

ברש"י בד"ה מפני תיקון העולם אכולהו קאי. מציין בגמ' אחרי מתני' וכן מצאתי מוגה גמרא מקודם ולא כאשר הגיה בח"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה וכתובת אשה כו' מדאורייתא דיניה בעדית כאונס ומפתה שהוא מכ"ד אבות נזיקין דמסיק שם כולן כאבות לשלם ממיטב בגזירה שוה דתחת נתינה כו'. ורמב"ן תי' הביאו הרשב"א דמדקראו רחמנא מוהר ש"מ דיש כסף למוהר הבתולות אבל אין הסך שוה דכולן בצורי וכתובה במדינה וסמכו חכמים ועשו קצבה והה"נ לענין עידית אין שוין וק"ל:

בא"ד גבי בע"ח כו'. אף דהתם מדאורייתא בזיבורית משא"כ כתובה מדאורייתא בעידית מ"מ מטעמא דנעילת דלת היה ראוי לגבות בעידית (ש) ועדיפא סברא דנעילת דלת דלא גרעא חששא דשמא יאמר אקפוץ רק מעידית לבינונית מטעמא דכתובה דאורייתא בעידית דגרעא החששא מעידית לזיבורית אי אפשר דחששא דתקניטנו אלימא מאידך חששא (ת):

בא"ד וטעמא דיותר משהאיש כו'. דמשום הא ודאי אין שייך להפקיע דינה:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' בשום דבר טפי. ואע"ג שכתבו בסמוך בד"ה כגון אי בשל עולם שמין מחמיר ר' ישמעאל (א) שמא ס"ל לאביי לר"ע בדמזיק בשלו שיימינן וגם לא ס"ל או כסף או מיטב וכן בב"ק בהדיא דלא ס"ל כן וראיתי מי שמשבש הרבה:

בא"ד דמתוך תשובתו. לפי"ז לא משני על עיקר קושיא ועיין בחידושינו בבבא קמא מ"ש בזה בס"ד (ב) והוא נכון דועוד תניא בהדיא כו' דמביא לא מוסיף בברייתא רק תיבת של מזיק ומדלא מסיים בברייתא זאת מזיק משמע ליה כפשטא ודו"ק:

גמרא (בסה"ע). א"ר קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל. כעין זה בב"ק (כב ב) ובב"מ (מח):

רש"י ד"ה הא שלשה. וביניהן וחוצה להן כמלא כו'. כצ"ל:

תד"ה אי. ור"נ דקי"ל כוותי' בדינא אמר כו' האחין כו'. ל"י מאי ראיה היא הא לא אמר אלא דדינן כלקוחות לענין אונאה אבל מ"מ י"ל דלכל מילי הוו כיורשין. וכן הא דאין להם דרך זע"ז י"ל רק דלענין עין רעה ויפה הוא דדינן כלקוחות דהא כ"א נוטל כנגד חלק חבירו אבל מ"מ יורשין הוו דיש ברירה:

בא"ד דמכר הוא דא"ר דליהדר ירושה ומתנה לא. כן אמר הש"ס בהדיא לעיל (כה) בצריכותא למימרי דרבי יוחנן. וק"ק שלא הביאו משם כמו שהביאו לעיל בהא דחילקו דדוקא במהיום ולאחר מיתה קי"ל כר"ל משום דאבא כו'. מהא דמצריך להו:

בההיא קאמר ר"ל דכי קא נחית אדעתא דפירא קנחית. פירש"י ולאו אדעתא למקני' לארעא אפי' שעה אחת עכ"ל והענין קשה להבין ומכ"ש מה דאמרינן לקמן לחלק בין יובל ראשון לשני אטו ברשיעי ושופטני עסקינן דלא ידעו מאי דכתיב בספר אורייתא דמשה והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. אבל לולי דמסתפינא הוה אמינא לפי מה שפסק רמב"ם פכ"ג מהל' מכירה המוכר שדהו לפירות אין הלוקח רשאי לשנות דבר בהקרקע כ"א לאכול פירותיה אבל המוכר שדהו למשך שנים הרי באותן השנים הקרקע מכורה לו ובונה והורס כחפצו. ומבואר בירושלמי דפרקין בזמן שהיובל נוהג אין הדין כן דאין הלוקח רשאי לשנות בקרקע כל שהוא משום דכתיב ושב לאחוזתו כמו שהוא ולפע"ד דודאי מדיני ממונות ודיני מכירה הי' רשאי לחפור בו בורות שיחין ומערות אך מטעם קיום מ"ע ושב לאחוזתו ועיין מה שנתעורר בזה במשנה למלך פי"א משמיטה ויובל. והשתא לפ"ז המוכר שדהו לחמשים שנה בזמן שאין היובל נוהג דמותר לחפור בו שיחין ומערות מודה ר"ל דקנין הגוף הוה ואי אז ביהמ"ק קיים מביא וקורא אך בזמן שהיובל נוהג דמ"ע על הלוקח ושב לאחוזתו שלא יחפור בו וישיב הקרקע לבעליו כמות שהיא ס"ל לר"ל דלא הוה אלא קנין הפירות בעלמא ולא כקנין הגוף דמי. ואהא קאמר דקמ"ל דה"א כיון שמוכרו לזמן ומן הדין יכול לחפור בו רק לקיום מ"ע ה"א אין המוכר מסיק אדעתא שלסוף חמשים שנה שעמדה ביד הלוקח ובניו שיחזר לו כמות שהוא בלי שינוי ומיאש עצמו מזה וה"ל כעין קנין הגוף קמ"ל דלא נימא הכי ולא הוה אלא קנין הפירות והיינו דמחלקינן בין יובל ראשון ליובל שני שכבר הוחזר לו קרקעו כמו שהיא ולא שינה הלוקח אז סמיך דעתא דהמוכר שלא ישונה עוד גם בפעם שנית לעולם. ועפ"ז הבנתי גם דברי רבא לקמן דקאמר קרא ומתניתא מסייעא לר"ל והוא תמוה מאי סייעתא וכי עדיין לא ידעי' דשני תבואות הוא מוכר אלא לר' יוחנן ס"ל מכירת התבואות הוה כמכירת הגוף ומאי סייעתא לר"ל וכן ממתני' לא הבנתי סייעתא וכי משום דלר' יוחנן קנין הפירות כקנין הגוף אין לו לבעל הגוף ג"כ קנין בגופו ומכ"ש אחרי ככלות זמן אכילת פירות של הלוקח הרי ממילא הכל למוכר ולמה יהי' ראוי ולא מוחזק וצ"ע להבין וגם יל"ד מה ענין הכא. התם ר"פ החולץ דשם פסק רבא הילכתא כריש לקיש התם ה"ל למימר קרא ומתניתא מסייעתא לר"ל. ועוד הא קנין פירות כקנין הגוף פלוגתא דתנאי הוא. אבל לפי הנ"ל י"ל בקנין הפירות דעלמא ליכא קרא ומתניתא מסייעתא ומ"מ פסק רבא התם כריש לקיש. אך הכא חידש לן ריש לקיש אפי' בזמן שהיובל נוהג אף על גב דבעלמא מי שמכר קרקעו לזמן מודה ר"ל דהוה כקנין הגוף הואיל ויכול לחפור בו בורות שיחין ומערות מ"מ ביובל לא הותר משום ושב לאחוזתו ואהא קאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לר"ל מדכתיב שלא יאנה המוכר והלוקח זא"ז כי מספר שני תבואות הוא מוכר וע"כ יחשוב עמו כמספר שנים אחר היובל ותינח אי אינו אוכל מן הקרקע אלא הפירות והקרקע תשאר כמות שהיא. אבל אי ס"ד יכול לשנות א"כ מה יועיל חשבון שני תבואות לזה אע"כ אין לו אלא קנין פירות וכבר אפסקא הלכתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וגם מתניתא מסייעא דאי ס"ד יכול לשנות נמצא אפי' אי לא שינה ומחזירה כמות שהיא מ"מ כיון שהי' יכול להפסיד הרבה בהקרקע לא הוה מוחזק אלא ראוי ומ"ט נוטל פי שנים אע"כ אין הלוקח רשאי לשנות ומסייעא לר"ל. אמנם נ"ל כיון דמעיקר הדין יכול הלוקח לחפור בו ורק משום דכתיב ושב לאחוזתו א"כ אחין שחלקו אע"פ שלקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל מ"מ מותרים לחפור שיחין ומערות כדרך שהי' עושה הראשון שנפל בגורלו בימי יב"נ כיון דליכא אלא משום ושב לאחוזתו הרי כל א' שב לאחוזתו וכמו שכ' תוס' בסוף הדיבור לענין שדה מקנה דאלת"ה לא יחפור באר כ"א חד בר חד עד יב"נ אע"כ באחים שחלקו יכולין לחפור ולפ"ז שפיר מצאנו ידינו ורגלינו ולק"מ קושי' תוס' ארבא וקושי' בה"ז פ"ז דעירוכין אהרמב"ם דכיון דריש לקיש לא קאמר אלא משום דאינו רשאי לחפור בו ואחין שחלקו רשאין לחפור א"כ תו לא קשי' מידי. ור' יוסף דקאמר לא מצא ידיו ורגליו צ"ל דהוה ס"ל דכל אדם בזמן שהיובל נוהג מותר לחפור בו ואפ"ה הוי לר"ל רק קנין הפירות ושפיר קאמר אלו גם ר' יוחנן הוה ס"ל הכי לא מצא ידיו ורגליו אבל רבא דקאמר קרא ומתניתא מסייעא לר"ל ש"מ ס"ל כנ"ל ומצא ידיו ורגליו וק"ל:

הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג. הא לרש"י דס"ל כל ימי בית שני לא הי' כל יושבי' עלי' ולא נהג יובל הא ניחא דמיירי ברייתא כל ימי בית שני ופלוגתא דר"י ור"ל הילכתא למשיחא למיסבר קרא. אבל לשיטת תוס' לעיל ל"ו ע"א וע"ב דכל ימי בית שני נהג יובל דהוה כל יושבי' עלי' ולא הוה זמן שלא נהג יובל אלא מגלות עשרת השבטים עד שהחזירן ירמי' בימי יאשי' ולע"ל פשיטא שיהי' כל יושבי' עלי' ולא מיתני הך דשני אילנות אלא מימי סנחריב עד יאשי' וזה דוחק גדול:

ת"ש הקונה שתי אילנות וכו'. בב"ב הקשו תוס' אמאי לא פריך ממשנה מפורשת הקונה ג' אילנות מביא וקורא. והנה הרמב"ם פי"א משמיטה ויובל הל' י"ד פסק הקונה אילן אינו חוזר ביובל דושב לאחוזתו ולא לאילנות. א"כ לפי מאי דקיי"ל נקצץ האילן מביא ואינו קורא דשוב אינו יכול לומר על האדמה אשר נתתי דעיקור אילן ארעא הוא א"כ לכאורה י"ל הקונה אילן בלא קרקע מביא וקורא אפי' לר"ל דהרי אילן מיקרי אדמה אשר נתת לי וביובל אינו חוזר והל"ל מביא וקורא. וצ"ל נהי אפי' יש לו קרקע אם נקצץ האילן לא הוה אדמה אשר נתת לי מ"מ אילן בלא קרקע נמי אינו קורא דלא מקרי אשר תביא מארצך דאלו הוה בכלל ארצך הי' מוזהר עליו בלאו והארץ לא תמכר לצמיתות. מ"מ מתוך הדברים נתיישב קושי' תוס' אי לאו דתנן בהדיא ב' אילנות מביא ואינו קורא הוה סד"א ג' אילנות נמי לא קנה קרקע ומש"ה מביא וקורא משום שאינו חוזר ביובל אבל השתא דתנן ב' אילנות אינו קורא וצ"ל אילן בלא קרקע לא מיקרי ארצך הא ג' קורא משום שקנה קרקע והרי חזינן אע"פ שקנה קרקע וחוזר ביובל מ"מ מביא וקורא וקשי' לר"ל:

מחלוקת ביובל שני וכו'. רמב"ם מפרש יובל ראשון של כל מוכר ומוכר. ומ"מ נ"ל היינו מוכר שדהו לא סמיך דעתו שיחזרנו לו לוקח דיהיב לי' זוזי. אבל אחין שחלקו ומימות יב"נ בכל יובל ויובל מחזירין זל"ז ומהפכין שדותיהם כך ירשו מאבותיהם שירש כן מאביו וכן מנחילין לבניהם אחריהם בהני לא שייך לחלק בין יובל ראשון לשני ובזה נסתלק מה שמיישב פנ"י פסק הרמב"ם ע"ש:

מנין ללוקח שדה מאביו וכו'. עיין עירוכין י"ד וב"ב ע"ב ע"ב דבעי למימר דטעמא דר"י ור"ש משום דאזלינן בתר פדיון. ועי' שם בתוס' ולכאורה נראה דר"מ ס"ל מסברא כיון בשעת הקדש הי' שדה מקנה ולא הקדיש אלא על דעת שיצא לו ביובל ושיושם בשווי' ולא בחומר שעורים א"כ מהיכי תיתי כשאחר כך מת אביו ישתנה נדרו מאשר נדר בתחילה אלא ע"כ קרא קאי אמת אביו ואח"כ הקדיש שבשעת הקדש כבר מת אביו וקמ"ל דלא נימא המכירה ביטלה הירושה דהרי קנין פירות כקנין גוף קמ"ל מ"מ נידן כשדה אחוזה. אך ר"י ור"ש ס"ל ק"פ לאו כק"ג. א"כ ליכא למימר דמיירי במת אביו תחלה אע"כ הקדישה בחיי אביו ואי תיקשי הרי לא נדר אדעתא דהכי. אה"נ הא קמ"ל קרא דלא אזלינן בתר זמן הקדש אלא בתר זמן פדיון או בתר זמן יציאה ביובל נמצא ב' הסוגי' עולים בקנה א' ודחי ש"ס הכא בקרא פליגי וק"ל:

אי לאו דאמר ר' יוחנן וכו'. כל השייך בישוב פסק הרמב"ם וקושי' תוס' כבר כתבתי לעיל. וז"ל הרמב"ם פי"ז משמיטה ויובל הל' כ' האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זל"ז חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיה עכ"ל. נ"ל כוונתו דבחלוקה ראשונה היה חולקין השדה לפי האחים ועשו חלוקין שוים והטילו גורל ונפל על כל אחד חלקו ושוב ביובל מטילו גורל אחר ומחזירין זל"ז ממש אבל החלוקה לא תתבטל שיאמרו בואו ונחלק השדה לחלקים אחר באופן אחר מכמו שהי' ועיין ב"ב י"ב ע"ש וי"ג ע"א כמה אופנים חלוקין בחלקת השדה וקמ"ל הרמב"ם דחלוקה הראשונה קיימת רק מחזירין זה לזה ולא חוזרין וחולקין אלא מחזירין זל"ז. עיין ברכת הזבח ופנ"י והנלע"ד כתבתי:

גמרא והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני כו' לא קשיא הא ביובל ראשון הא ביובל שני ופירש"י ז"ל בד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו כו' ובד"ה כל הני מתניתא ביובל ראשון עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסמוך דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן כו' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ משמע שלא נראה לו בשום ענין להעמיד המשניות דביכורים בימי יהושע בן נון דהיינו נמי ביובל ראשון ויש ליישב דהכא לא צריך לאוקמי אלא משניות דלוקח ביובל ראשון זה לא נ"ל דוחק אליבא דרב חסדא משא"כ לקמן לענין אחין שחלקו דצריך לאוקמי כל המשניות דמס' ביכורים שמביאין וקורין דוקא בימי יהושע זה לא נ"ל לרב יוסף בשום ענין. מיהו נלע"ד ברור שזה הביאו להרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שמפרש פירוש אחר בהא דרב חסדא דהא דקאמר מחלוקת ביובל שני היינו במוכר שכבר מכר שדה וחזרה לו ביובל ראשון וחזר ומכר ביובל שני דבכה"ג סמכה דעתו של המוכר שתחזור לו שדהו מש"ה מביא הלוקח ואינו קורא משא"כ ביובל ראשון אצל המוכר לא סמכה דעתו והו"ל של הלוקח לגמרי ומביא וקורא ולשיטתו אתי שפיר אלא שלא ידעתי למה תלה הדבר במוכר ולא בלוקח ומיהו דא ודא אחת היא ולא דק. ומילתא דתמיהה מידכר דכירנא שראיתי להרב הגדול מוהרש"ל ז"ל בדיני ברירה שלו ביש"ש ב"ק פרק הפרה שהביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שמה שחילק הרמב"ם ז"ל בין יובל ראשון לשני היינו מסברא דנפשיה והוכיח מזה שהרמב"ם ז"ל סובר כר' יוחנן במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ע"ש באריכות וכשגגה יצאה מלפני השליט שנעלם ממנו סוגיא דשמעתין שהן דברי הרמב"ם ז"ל לפי פירושו ופסק בה כריש לקיש וזה ברור וכבר השגתי ת"ל על כל דבריו שם וקצתן פירשתי לעיל פרק כל הגט דף כ"ה ע"ש:

תוספות בד"ה לא דכ"ע כו' דיחוייא בעלמא הוא דרבי יהודא אית ליה בהחובל גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דבפרק כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא כתבו התוספות עצמן בשם ר"י דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא ע"ש ודבריהם כאן לפי תירוץ השני שכתבו שם ע"ש ועיין מ"ש לעיל בסמוך מההיא דרבי יהודה באריסין וחכירין:

בד"ה אי לאו כו' הקשה ר"ת כו' וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה עד סוף הדיבור. עיין בזה בס' ים של שלמה בפרק הפרה וראיתי בס' ברכת הזבח בפ"ז דמסכת ערכין שהקשה על הרמב"ם ז"ל שסובר כר"ל לגמרי אפילו לענין ביכורים במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ופסק ג"כ בהל' שמיטה ויובל פרק י"א דהאחין מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל ידיו ורגליו וכן במה שכתב הרמב"ם ז"ל חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה סבר הרב בעל ברכת הזבח דהכי קאמר אם חלקו בשנת היובל עצמה לא תבטל חלוקתן ואין מחזירין וגם על זה תמה מהיכן יצא לו כן והאריך וסיים שהדברים שקולין עד יבא מורה צדק ואני תמה מאד על בעל ברכת הזבח שמה שכתב שהרמב"ם ז"ל לא מצא ידיו ורגליו לא דק שפיר לעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שהבאתי בסמוך שכתב דוקא ביובל שני אצל המוכר ולוקח מביא ואינו קורא דסמכה דעתיה אבל במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם דלא סמכה דעתיה מביא וקורא וזה דלא כפירש"י ז"ל בשמעתין וא"כ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דלענין אחים שחלקו כתב שפיר דמחזירין ביובל ואפ"ה לא תיקשי לא אשכחן דמייתי ביכורים אלא חד בר חד דהא משכחת שפיר דין ביכורים בכל עת ביובל ראשון של כל אדם דמסתמא הכי הוא ברוב הימים מאן דחמא יובל דין לאחר מיתת אביו והגיע לגדלות לא חמא דין והא דקאמר רב יוסף בשמעתין אי לאו דאמר רבי יוחנן לא מצא ידיו ורגליו היינו מקמי דשמיע ליה לרב יוסף הא דקאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני ואין זה דוחק דהא סתמא דתלמודא נמי שקיל וטרי במילי אוחרן עד דמסיק והשתא דאמר רב חסדא אלא בר מן דין נמי אתי שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל לפמ"ש מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכולה חדא מילתא היא דלא כמו שהבין בעל ברכת הזבח שחלקו ביובל היא ענין בפני עצמו וכוונת הרמב"ם ז"ל נ"ל מבואר אליבא דהלכתא דהא דקי"ל מחזירין זה לזה ביובל היינו משום דאין ברירה ובאמת אליבא דהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה מש"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וזה בבירור דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי בפרק כל הגט ודלא כמהרש"ל ז"ל נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו לקיים מצות יובל בלבד שהיא מדאורייתא משא"כ לאחר היובל כל אחד חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בפרק כל הגט למאן דמספקא ליה אי יש ברירה וכמו שכתבתי שם בחידושי בעזה"י וזה שכתב הרמב"ם ז"ל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קרייה רחמנא וקי"ל דמתנה חוזרת ביובל. נמצא דלפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל והם כפתור ופרח ועפ"ז נתיישב לי מאי דמקשו התוספות תימה בס"פ יש בכור בהא דאמרי' ביבמות גבי יבם בכור דקרייה רחמנא למה לי ולא קאמר לענין שמחזיר ביובל ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דליכא ספיקא קמי שמיא א"כ אי קי"ל אין ברירה לגמרי ממילא אין צריך שום לימוד לא בבכור ולא ביבם דהא כל אחין שחלקו נמי מחזירין משום דאין ברירה ודוקא לדידן דבאחים מספקא לן יש לחלק בין בכור לפשוט כדפרישית הרי לפנינו שכל זה דוקא למאן דמספקא ליה אי אין ברירה ואם כן האחין אין מחזירין אלא לקיים מצות יובל אבל לאחר כך חוזרין ושקלי כדמעיקרא נמצא דלפ"ז שפיר דכל המשניות דביכורים דמביא וקורא היינו כפשטא משום דלכולהו תנאי מספקא להו אי יש ברירה כדאיתא בבכורות דלר"מ ור"י ור' יוסי מספקא להו וכמ"ש בפ' כל הגט ליישב כמה סתמי משניות בענין זה וכיון שהדין פשוט בזה דהאחין לאחר היובל חוזרין ונוטלין כדמעיקרא לעולם סמכא דעתייהו אליבא דכל הפירושים ומש"ה מביאין וקורין מה שאין כן בשמעתין אתי שפיר הא דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' לא מצא ידיו ורגליו משום דלרבי יוחנן קאי ולרבי יוחנן פשיטא ליה דאין ברירה לגמרי לא שנא להחמיר ל"ש להקל ל"ש בדאורייתא לא שנא בדרבנן כדקאמר להדיא בפ' משילין וה"נ אמרינן לעיל פ' כל הגט צריכא אי אתמר ביובל משום דלחומרא אבל לקולא לא צריכא אלמא דלקושטא דמילתא לרבי יוחנן אחין שחלקו מחזירין זה לזה לגמרי ונתבטלה החלוקה כמו שכתבתי בחידושי לעיל פרק כל הגט וא"כ שפיר קאמר רב יוסף אי לאו דקאמר ר' יוחנן ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו ועל זה הדרך יש ליישב ג"כ קושית התוס' אליבא דרבא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק השולח

הניזקין פרק חמישי

רש"י בד"ה בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם כו' ולא לגבות הרבה מזיבורית עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דבלא"ה איכא יפוי כח טובא שנוטל הניזק ממה שירצה אם ניחא ליה יותר בעידית פורתא יטול ואי ניחא ליה טפי בזיבורית טובא צריך המזיק ליתן לו זיבורית כדמקשה הש"ס בפשיטות בפ"ק דב"ק א"כ הורעת כוחו של נזקין דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מזיבורית נמי לא ומה"ט מסיק דאי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא שומעין לו והנראה בזה דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב שם דדוקא אם המזיק רוצה ליתן לו זיבורית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא כייפינן ליה ליתן הזיבורית כזולא דהשתא אבל אם לא גילה לו בדעתו ליתן לו זיבורית כלל אלא רוצה ליתן לו דוקא עידית כדיני' לא כייפינן ליה ליתן זיבורית ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאכתי איכא יפוי כח בעידית משום שנוח לו בעידית פורתא ולא לגבות הרבה מזיבורית ודלא כשיטת הרמ"ה והטור והש"ע שנחלקו על הרא"ש ז"ל בזה כן נ"ל מלשון רש"י ז"ל וק"ל:

בד"ה אין מוציאין כו' וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי הוא מלוה בשטר עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש כן דהא קי"ל בפ' חזקת הבתים דף מ"ב כמימרא דרב דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואפי' בלא שטר וכדמסיק שם הטעם דנהי דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי היינו משום דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצינעה יזיף אבל במוכר מאן דמזבין בפרהסיא מזבין וא"כ כל לשון רש"י ז"ל כאן הוא אך למותר דמשמע מלשונו דדוקא מוכר בשטר גובה ממשועבדים ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדי' היינו לענין אם טרפה ממנו הבע"ח משא"כ במוכר שדה שאינו שלו וטרפה הנגזל תו לא שייך ה"ט דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין שכתב שם הרשב"ם ז"ל שהמוכר ניחא ליה שיהא פרהסיא לדבר דליתי אינשי וליקפצא זבינא ואם כן בנמצא שמכר שדה שאינו שלו אנן סהדי דניחא ליה טפי שלא יתפרסם הדבר שלא יבא הנגזל ויערער. וכזאת עלה בלבי בחידושי פרק איזהו נשך דף ע"ב ליישב הא דמקשה שם הש"ס אהא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר גובה הקרן מנכסים משועבדים ואמאי הא לא ניתן ליכתוב וקשיא לי בגווה מאי קושיא נהי דלא ניתן לכתוב אכתי גובה שפיר ממשועבדים מההוא דמוכר שדהו בעדים אע"כ כדפרישית דלענין שדה גזולה לא שייך לומר כן אלא שלא ראיתי לשום אחד מן המחברים שכתבו כן ואדרבא הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' מלוה כתב להדיא המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת יד הלוקח גובה ממשועבדים משמע דבכל ענין שיצאה מת"י הלוקח אפי' דרך גזילה גובה ממשועבדים אפילו בלא שטר וכן נראה יותר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מה' מכירה ובטח"מ סי' קט"ו וסי' רכ"ה ובש"ע שם ובסמ"ע ובש"ך סי' קט"ו לכך לא מלאני לבי לפרש כן וסוגיא דאיזהו נשך יישבתי שם על נכון ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן לדקדק לשון רש"י ז"ל יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול דלכאורה נראה כפשטא דלשון רש"י ז"ל כאן דלענין שדה גזולה א"א לטרוף ממשועבדים כ"א בשטר ולאו מטעם הנ"ל אלא כשאין לו ללוקח שטר כיצד יגבה ממשועבדים דניחוש שמא כבר פרע לו המוכר והחזיר לו דמי המכירה דאפשר שתיכף אחר המכירה נתוודע לו ללוקח שהשדה גזולה וחזר על המוכר ופרע לו ואפילו בשטר מדקדק הש"ס פרק איזהו נשך דכל שלא ניתן לכתוב משום שהיא גזולה יש לחוש לפרעון וכמ"ש שם התוס' אלא דמסיק הש"ס דשפיר ניתן לכתוב אף בשדה גזולה דאפשר דמפייס ליה מוכר לנגזל להעמידה ביד הלוקח נמצא דלפ"ז דבלא שטר ודאי יש לחוש לפרעון ואני כתבתי שם דבשדה גזולה לא חיישינן לפרעון משום שהב"ד כותבין לו טירפא ולא שמתי אל לבי דאכתי יש לחוש שמא תיכף לאחר מכירה נודע לו שהיא גזולה והחזיר לו המוכר הדמים וכיון שכן מבואר לכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן א"כ י"ל דהכי קושטא דמילתא ומה שכתבו הפוסקים דאפילו בשדה גזולה נמי אמרינן דמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים ע"כ נאמר דאיירי בענין דאיכא סהדי שלא זזה ידם מיד המוכר משעת המכירה עד שעת הטירפא ועכ"פ נתיישב לשון רש"י ז"ל כאן והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה וכתובת אשה בזיבורית כו' וקשה דלמ"ד בפ"ק דכתובות דכתובה דאוריתא ויליף לה מכמוהר הבתולות כו' עכ"ל. עיקר קושייתם בזה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ובריש ב"ק אמרי' דכל היכא דכתיב חד מד' לשונות תחת נתינה ישלם כסף דינו בעידית אבל בבע"ח אע"ג דכתיב אם כסף תלוה אפ"ה אפילו למאן דלית ליה הא דקאמר עולא לקמן דבר תורה ב"ח דינו בזיבורית כמו שאפרש אפ"ה הוי דינו בבינונית והיינו משום דלא כתיב כסף דידיה במקום תשלומין משא"כ בכתובה למ"ד דאורייתא כתיב כסף במקום תשלומין:

בא"ד וי"ל דטעמא כו' ה"נ חשו באשה שמא תקניטנו כו' עכ"ל. ונראה דלמ"ד כתובה דאורייתא לא הפקיעו חכמים מטעמא דשמא תקניטנו אלא מעידית לבינונית ולא לזיבורית כדאשכחן דר"מ דסובר כתובה דאורייתא אית ליה דגובה מבינונית והכי אמרינן נמי בפ"ק דכתובות דף י' תנא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מזיבורית משמע להדיא דמ"ד מדאורייתא בבינונית וזה דלא כדברי מהרש"א ז"ל כאן. מיהו בס' בית שמואל סי ס"ו כתב דלמ"ד דאורייתא נמי גביא מזיבורית וצ"ע מסוגיא דפ"ק דכתובות ועיין מ"ש בזה לקמן בדף הסמוך בגמרא גבי כתובת אשה בזיבורית. אמנם גם במה דמשמע מלשון מהרש"א ז"ל דמה שהביאו התוס' בבע"ח טעמא דשמא יקפוץ וילוונו היינו אף אליבא דעולא דאמר דבר תורה ב"ח בזיבורית נלע"ד דליתא דר"ש דאמר לקמן טעמא דשמא יקפוץ וילונו אית ליה דב"ח מדאורייתא בבינונית ודריש טעמא דקרא וכן מבואר להדיא מלשון הרי"ף ז"ל שהעתיק מ"ט אמרה תורה ב"ח בבינונית והא דקאמר עולא דבר תורה ב"ח בזיבורית מוקמינן לה בב"ק דף ח' כתנאי וא"כ מייתי התוספות שפיר ראיה מב"ח לכתובה דבתרווייהו מהני טעמי נחתינן תרי דרגא מעידית לזיבורית כדאמרי' בהדיא אליבא דר' שמעון א"כ יהא בזיבורית אלא דמשום נעילת דלת בב"ח מעלינן חד דרגא לבינונית ואף למאי דמשמע ליה למהרש"א ז"ל לפרש בשיטת התוספות למ"ד ב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא משום נעילת דלת היה ראוי להיות בעידית אלא משום שמא יקפוץ מחתינן ליה חד דרגא נמי לא ידעינן מאי נתקשה מהרש"א ז"ל בזה דהא דלא מחתינן מטעמא דשמא יקפוץ תרי דרגא היינו משום דמהני ביה טעמא דנעילת דלת לעלויי חד דרגא דאל"כ כ"ש שתנעול דלת מה שאין כן באשה א"ש דמטעמא דשמא תקניטנו מחתינן תרי דרגא משום דליכא שום טעמא לעלויי כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אין נפרעין ואע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מדאורייתא נמי כו' עכ"ל. ונראה מפירושם דאף על גב שכתב לו בהדיא אחריות נכסים בשטר אפ"ה שייך פלוגתא דאמוראי אי הוי דאורייתא דאל"כ לא הוי מקשו הכא מידי וזה דלא כשיטת הש"ך ז"ל בח"מ סי' ל"ט דהיכא שכתב לו אחריות מפורש כ"ע מודו דהוי דאורייתא ובאמת שכ"כ הרשב"א ז"ל בשמעתין בדרך אפשר לומר וכן מצאתי לרש"י ז"ל בפ"ק דקידושין דף י"ג שכ"כ להדיא אלא דהתוספות ס"פ גט פשוט כתבו להדיא דאפילו כתב לו אחריות מפורש לא מהני למ"ד לאו מדאורייתא וא"כ אזדו הכא לטעמייהו. מיהו לענ"ד דמוכח כדבריהם להדיא דאי ס"ד דהיכא שכתב אחריות בפירוש כ"ע מודו דמדאורייתא א"כ מאי מקשה הש"ס בס"פ גט פשוט דרבה אדרבה והא קאמר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ומשני שינויא דחיקא רבה לדבריהם דבני מערבא קאמר וליה לא ס"ל ותיפוק ליה דרבה דאמר גבו קרקע איירי בשטר כדאיתא להדיא פר' יש נוחלין ועמ"ש בזה לקמן דף נ' וא"כ מסתמא איירי שכתב אחריות דהכי אורחא דמילתא דקי"ל אחריות ט"ס הוא ואם כן ע"כ בכה"ג הוו מדאורייתא אע"כ דמ"ד לאו מדאורייתא היינו בכל ענין אפילו אחריות מפורש ולענ"ד היא קושיא עצומה לשיטת הש"ך וסייעתו וצ"ע:

בא"ד ואפילו למ"ד שיעבודא דאורייתא מ"מ בע"ח דינו בזיבורית מן התורה כו' עכ"ל. כוונתם להקשות בזה דא"כ מאי איריא מפני תיקון העולם ותיפוק ליה דמדינא אין יכול לגבות מהלוקח אלא דיש לדקדק מאי פסיקא להו דמשנתינו בעיקר תקנה זו איירי מבע"ח דלמא בניזקין איירי דמדאורייתא בעידית ואפ"ה אינו נפרע ממשועבדים במקום שיש ב"ח אפילו זיבורית. ולכאורה היה נראה דהתוספות סברי דניזקין אין גובין ממשועבדים דכמלוה ע"פ דמי אם לא שעמד בדין ומש"ה נ"ל דוחק להעמיד עיקר התקנה בהכי דעמד בדין ועוד דמסתמא כיון שעמד בדין כתבו לו טירפא על העידית ותו לא שייך האי תקנתא דכגבוי ועומד דמי אלא שהתוס' כתבו להדיא בפ"ק דב"ק שהניזקין לעולם גובין ממשועבדים אי משום דמלוה הכתובה בתורה היא או משום דניזקין יש להם קול וצ"ע במהרש"ל ז"ל ביש"ש פ"ק דב"ק ובש"ך סי' ל"ט עוד היה אפשר לפרש דקושיית התוס' כאן אליבא דרבא דאמר לקמן דבניזקין גובין מן העידית אפילו מיתמי דפליג אברייתא דאברם חוזאה ומוקי לה במילי אוחרי וא"כ אפשר דמה"ט גובין אפי' מהלקוחות בעידית ואפילו כשיש ב"ח זיבורית דלמיעקר דין תורה לא עבדי תקנתא וכ"כ המאור בפ"ק דב"ק אליבא דהרי"ף ז"ל אלא דהטור ח"מ סי' קי"ט והש"ע כתבו בפשיטות דאפילו בניזקין עבדו תקנתא ומ"מ אפשר לומר דהתוספות מקשו הכי אליבא דרבא דלדידיה משמע להו דאין לחלק בין יתומים ולקוחות ולכאורה דע"כ בהכי איירי דאל"כ בלא"ה מאי קשיא להו לתוספות דאפילו בבע"ח מצינן להאי תקנתא היכא שפירש בהדיא שיגבה מהעידית ואפ"ה לא מהני לגבי לקוחות כמו דלא מהני לגבי יתומים למר זוטרא בריה דר"נ לקמן אע"כ דקשיא להו אליבא דרבא דפליג אמר זוטרא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה אמר אביי כו' הקשה ר"ת כו' ונ"ל דאע"ג דפליג אי שיימינן בדניזק כו' מ"מ משמע ליה לאביי דבמשוייר שבו נמי פליגי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי היא גופא תיקשי כיון דרבי ישמעאל מפיק לקרא דלמיטב לענין משוייר שבו מנ"ל למידרשיה נמי לענין מיטב וכן להיפך ויש ליישב משום דתרי מיטב כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו וע"כ דריש חד לענין משוייר שבו דהיינו מיטב שדהו דעלה קאי וביער בשדה אחר ומיטב כרמו ע"כ איירי לענין עידית כדכתיב כי יבעיר שדה או כרם אלמא דבאית ליה תרוייהו איירי קרא והנזק לא נעשה אלא בשדה ולפ"ז א"ש דמימרא דר"י גופא הכי דייק דקאמר מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק ותרתי ל"ל ועכ"פ הול"ל מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק אע"כ דתרתי קאמר מיטב שדהו של ניזק ומשוייר שבו ומיטב כרמו של ניזק לענין תשלומי עידית ובהכי א"ש טפי דמאי דשקיל וטרי לענין כחושה ושמינה הוי ידע נמי דפשטא דמילתא דרבי ישמעאל איירי לענין עידית אלא דמכפל לשון היה נ"ל דאיירי נמי לענין כחושה ושמינה ולא סליק אדעתא האי דמשוייר שבו כן נ"ל ולולא שהתוספות כתבו קצת בדרך אחר וק"ל:

בא"ד מ"מ משמע ליה לאביי דבמשויר נמי פליגי כו' וקשיא לי כיון דמהך ברייתא לא שמעינן בהדיא דס"ל לרבי ישמעאל בדניזק שיימינן דאדרבא איכא למימר דרבי ישמעאל לית ליה כלל דניזקין שמין בעידית מן התורה דדריש פשטא דקרא מיטב לענין משוייר שבו ואף שכתבתי בסמוך דכפל לשון מורה ע"ז מ"מ אין זה מוכרח כ"כ ומסתימת לשון התוספות לא משמע דנחתו להכי וא"כ טפי הו"ל לאביי לאתויי אידך ברייתא דלקמן דפליגי ר"י ור"ע בהדיא אי בדניזק שיימינן או בדמזיק ודוחק לומר דאביי לא הוי ידע ברייתא דלקמן ונלע"ד ליישב דמברייתא דלקמן לא מצי אביי לאוקמי מתני' דמפני תיקון העולם כר"י לענין דשיימינן בדניזק דמה תיקון העולם יש בזה הא זימנין דהוי איפכא דאי שיימינן בדניזק הוי חומרא טפי למ"ד כסף או מיטב כמ"ש התוספות לקמן וכן למ"ד בשל עולם הן שמין מש"ה מייתי אביי הך ברייתא דהכא דמדקאמר ר"ע ק"ו להקדש בהא דשיימינן בדמזיק אלמא דלעולם חומרא משכחת לה קולא לא משכחת דאל"כ לא שייך ק"ו להקדש כמ"ש רש"י ז"ל לקמן גבי מאי ק"ו להקדש ואע"ג דהתוס' דלקמן לא ניחא להו בפירש"י והקשו על פירושו דאכתי שייך ק"ו להקדש לענין דאין משלם מזיבורית יש לומר דדוקא לקמן דלא הוי ידע מאידך ברייתא דלקמן ובעי למימר דלכ"ע בדניזק שיימינן א"כ כתבו שפיר דשייך לשון ק"ו בכה"ג משא"כ הכא דהוי ידע הך ברייתא דלקמן כדפרישית דפליגי בהדיא אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וא"כ ממילא דמברייתא דהכא נמי משמע דפליגי בתרתי א"כ אי ס"ד דשייך נמי חומרא להקדש לר"י איפכא לא הוי שייך כלל לשון ק"ו להקדש אע"כ דלא משכחת לה איפכא כמ"ש התוספות לקמן דלא ס"ל לאביי כהנך אמוראי דבשל עולם הן שמין וכן בכסף או מיטב ומברייתא דהכא מוכח לה ואם כן א"ש הא דקתני במתניתין מפני תיקון העולם כן נראה לי נכון ודוק היטב:

שם בגמרא ולרבי ישמעאל אכל כחושה משלם שמינה כו' ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד למימר הכי דהא כבר מוקי לה אביי בהדיא למילתא דרבי ישמעאל לענין דבדניזק שיימינן והיינו לעידית דידיה כמו שפירש"י ונראה דוחק דהאי שקלא וטריא דשמעתין דכחושה ושמינה היינו מקמי דשני אביי הכי דלישנא וסדר הגמרא לא משמע הכי. מיהו לפירוש התוספות יש ליישב קצת דפשיטא ליה לגמרא דבתרתי פליגי כמו שדקדקו התוספות מלשון לא בא הכתוב אלא דכלפי האי דאוקמי אביי בפ' הכונס לענין משוייר שבו הוי ס"ד הכא לאוקמי לענין כחושה ושמינה אלא דאכתי נראה דוחק דא"כ הא דמסיק רב אחא בר יעקב דפליגי בעידית דניזק או דמזיק הא מעיקרא לאביי נמי הכי הוא ולולא דברי התוספות היה נראה לי דהא דקאמר אביי מדאורייתא בדניזק שיימינן לר"י אין פירושו לענין עידית דניזק משום דס"ד דאין סברא לומר כן דודאי אי מיטב דקרא איירי לענין תשלומין מן העידית ודאי פשטא דקרא משמע יותר דאיירי ממיטב דמזיק דכתיב ישלם היאך דקא משלם למאי דלא ס"ד גזירה שוה דנאמרה שדה למטה וכן מדקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות מן העידית משמע דלרבי ישמעאל לא איירי מן העידית ועוד מאי לשון לניזקין דקאמר ר"ע הא פשיטא דבניזקין איירי מש"ה מכל הנך קושיות ס"ד הכא דהא דקאמר אביי דשיימינן בדניזק היינו ששמין ערוגה שמינה של הניזק וכך ישלם לו וכן הא דקאמר אביי גופא בפרק הכונס לא תימא דאכל כחושה משלם שמינה אלא לענין משוייר שבו קאמינא דשיימינן בדניזק וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל בפ"ק דב"ק ע"ש והשתא א"ש טובא לשון לניזק דקאמר ר"ע דודאי לר"י לא מצי איירי כלל בשאר ניזקין אלא בשן לחוד דשייך ביה כחושה ושמינה ומשוייר שבו משא"כ לר"ע דאיירי בעידית ילפינן מיניה לכל הניזקין כל זה למאי דס"ד מעיקרא. אמנם למסקנא דמייתי הש"ס לקמן ברייתא אחריתא דפליגי להדיא ר"י ור"ע נמי לענין עידית דניזק או דמזיק ודאי ע"כ צ"ל דבתרתי פליגי כמו שפירשו התוספות וממילא נתיישב לישנא דברייתא דהכא כדפרישית דעיקר פלוגתייהו בהך ברייתא היינו לענין משוייר שבו ובברייתא דלקמן לענין עידית דניזק או דמזיק כן נ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

רש"י בד"ה המוציא מחבירו כו' ודאורייתא היא בב"ק מי בעל דברים כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהתם מקשה הש"ס גופא הא למה לי קרא סברא היא ומפיק לקרא לדרשה אחריתי ע"ש ר"פ הפרה. מיהו למאי דפרישית שם א"ש דהא דמקשה סברא היא היינו למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ולמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דבהכי איירי הסוגיא שם וא"כ כיון דלא אמרינן לעולם המע"ה אלא בדליכא רובא נגד המוחזק וליכא נמי ברי ושמא א"כ מקשה שפיר ול"ל קרא משא"כ אליבא דהלכתא דקי"ל המע"ה אפילו בברי ושמא ואפילו יש רוב נגד המוחזק אין הולכין בממון אחר הרוב אם כן ודאי צריך קרא להכי ועפ"ז יישבתי שם שיטת הרמב"ם ז"ל נמצא דלפ"ז א"ש מה שפירש רש"י כאן מדאורייתא היא משום דקשיא ליה מאי מקשה הש"ס הכא בפשיטות השתא דלא ידעינן משלם שמינה המע"ה ומאי קושיא דלמא איירי שהניזק טוען ברי והמזיק שמא דהכי אורחא דמילתא שהניזק יודע במיטב שדהו אי כחושה אי שמינה והמזיק אינו יודע שלא היה בשעת הנזק אבל במה שפרש"י ז"ל דמדאורייתא יליף לה והיינו כדפרישית דקרא איצטריך לענין ברי ושמא ורוב דבכל ענין צריך להגיש ראיה אליהם דוקא וא"כ מקשה שפיר. אלא דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס בפשיטות השתא דלא ידעינן המע"ה דלמא איירי במזיק שמא וניזק ברי וא"כ המזיק הו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שיודע בוודאי שהזיק ונתחייב ואינו יודע כמה דקי"ל דמיקרי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם כן דלמא בהכי איירי קרא ור"ע לית ליה האי דינא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין ע"ש ואע"ג דבפרק כל הנשבעין יליף להא מילתא מקרא אחרינא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין יורשים ע"ש אפ"ה לאו דרשה גמורה היא דאיכא דמפיק התם האי קרא דשבועת ה' לדרשה אחריתי. מיהו התוס' בר"פ הפרה כתבו לחד תירוצא דלא אמרינן בחמשין ידענא דהוי משואיל"מ אלא במילתא דהוי ליה למידע משא"כ היכא דלא הו"ל למידע אמרינן המע"ה אם כן מקשה הכא שפיר דנראה דהכא נמי לא הו"ל למזיק למידע אי כחושה אכל או שמינה אלא לאידך שינויא שכתבו שם התוספות דמשמע דבכל ענין הוי משואיל"מ והיא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ קשיא ההיא דשמעתין. והנלע"ד ליישב דהכא לענין נזיקין לא שייך האי דינא דמחוייב שבועה והיינו לפמ"ש בסמוך בלשון התוספות בד"ה אין נפרעין דבנזקין אפילו בע"פ לעולם גובה ממשועבדים אי משום דמלוה הכתובה בתורה היא או משום דיש להם קול ואם כן דינן כמו בשטרות שאין נשבעין שבועת התורה מטעמא דהו"ל כפירת שיעבוד קרקעות ובאמת הקשו התוספות בדוכתי טובא דמאן דאית ליה מלוה ע"פ גובה ממשועבדים ס"ל שיעבודא דאורייתא א"כ היאך משכחת שבועת מודה במקצת מן התורה הא הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות ותרצו דמשכחת ליה כגון שאין לו קרקע ללוה או שמחל המלוה השיעבוד מהקרקעות נמצא דכאן לא שייך לומר כן דהא פשטא דקרא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אלמא בדאית ליה קרקע איירי ולא מחל לו השיעבוד מהם ואם כן למאי דפרישית דהמקשה בשמעתין הוה ידע שפיר דפשטא דרבי ישמעאל איירי לענין עידית דבהכי איירי קרא אלא שסבר דע"כ איירי נמי מכחושה ושמינה וכדפרישית ממילא דלא מצי לאוקמי בכה"ג משום דהו"ל מחוייב שבועה דהא הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות וכדפרישית. ומה שכתב' הרמב"ם ז"ל והתוספות ענין שבועת התורה לענין שור שנגח היינו משום דבתם איירי דמשתלם מגופו דוקא ולית ביה שיעבוד קרקעות ודו"ק. ואף לפי מה שהעליתי בחידושי לב"ק פרק הגוזל דלעולם לא שייך לפטור משבועה משום כפירת שיעבוד קרקעות אלא בענין שאין יכול לכפור החוב כגון שיש עדים מה שאין כן בדליכא סהדי לא מיקרי שיעבוד קרקעות והעליתי כן בראיות ברורות אם כן אכתי הו"מ לאוקמי הכא משום משואיל"מ ובדליכא סהדי. אלא דלענ"ד דבליכא סהדי בלא"ה לא שייך שבועת מודה במקצת בנזקין מדאמרינן בדוכתי טובא משמיה דרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ולא מהימנינן ליה במגו דאי בעי הוי כפר בכל ומסיק משום דאין אדם מעיז ומסקינן פרק הגוזל דף ק"ו דהיינו דוקא במלוה אבל בפקדון מעיז ופרש"י ז"ל משום דאין לו שום טובה מזה ויכול להעיז נגדו ומדלא העיז לכפור בכל קושטא קאמר והתוספות כתבו דלא שייך לומר אין אדם מעיז אלא כשהטענה שכופר היא בהעזה שהלה מכיר בשקרו מה שאין כן בפקדון דבמגו דנאנסה ליכא העזה ולפ"ז אתי שפיר דבנזקין כיון שלא עשה לו הניזק שום טובה וגם אינו מכיר בשקרו אם יאמר שלא הזיקה בהמתו כלל שהמזיק לא היה שם אם כן שפיר יכול להעיז ומדלא העיז ודאי קושטא קאמו ותו לא שייך שבועה דמודה במקצת גביה מאי אמרת דשייך שבועה בדאיכא סהדי שהזיקה בהמתו ואינן יודעין אם כחושה אכל או שמינה דהו"ל כאומר מנה לי בידך והעדים מעידים שחייב חמשים דמחוייב שבועה מדרבי חייא קמייתא והו"ל משואיל"מ כשאומר איני יודע ומגו נמי ליכא דהא איכא סהדי. אלא דאי בדאיכא סהדי הדר הו"ל שיעבוד קרקעות כדפרישית ואם כן ממ"נ אין כאן עסק שבועה ולא שייך משואיל"מ בניזקין אלא בתם דוקא ובדאיכא סהדי שהזיק ואין יודעין כמה דליכא מיגו ושיעבוד קרקעות נמי ליכא דמגופו משלם כל זה נ"ל נכון והוא כפתור ופרח ודוק היטב:

וצריכא דאי אתמר בההיא וכו'. הרשב"א בחידושיו כתב דאיכא אחריתי פרק יש נוחלין ויהיב צריכותא דה"א דר"י דוקא בבכורים וכו' ואגב רהטאי חזות קשה חזאי דהש"ס שם פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ו) פריך הש"ס דהא איפליגו בבכורים ויהיב צריכותא אחריתי ע"ש ופי' רשב"ם ודוק ואני אמרתי בחפזי וצריך חיפוש בספרים ולהתישב בדבר:

אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף וכו' האחין שחלקו וכו' לא משכחת דמייתו בכורים אלא חד בר חד וכו'. הרב פרי חדש במים חיים בחידושיו למכילתין בסוגיין ביאר דעת הרמב"ם והדברים ראוים אליו. ומה שתמה על הרב ברכת הזבח פ"ז דערכין במה שהבין בדברי הרמב"ם פי"א דשמיטה הדין עמו. וכבר הרב ברכת הזבח עצמו הרגיש בדבר וציוה לתקן ספרו כמו שכתב הרב פנים מאירות בסוף שיטת זבחים אשר לו שהביא העתק מ"ש הרב ברכת הזבח עצמו בזה ע"ש:

בזמן שהיובל נוהג. כל מכירת קרקע לפירות שהרי חוזר הגוף ביובל: אדעתא דפירא נחית. ולאו אדעתא למקנייה לארעא אפילו שעה אחת: הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו. דקי''ל בבבא בתרא (דף פא.) דלא קנה קרקע הלכך אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי: הא שלשה. דקיימא לן דקנה קרקע תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו: מביא וקורא. ואע''ג דהדרא ביובל: מחלוקת. דריש לקיש ורבי יוחנן: ביובל שני. שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההיא קאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה: [ביובל ראשון]. כל הני מתנייתא ביובל ראשון: כתנאי. קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לא: שדה אחוזה. אם הקדישה ולא גאלה קודם היובל ומכרה גיזבר לאחר אינה נגאלת עוד וכשהיא יוצאה ביובל מיד הלוקחה מן הגזבר מתחלקת לכהנים שנא' (ויקרא כז) ואם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו וגו' ושדה מקנה כשהקדישה ולא גאלה ומכרה הגזבר כשהיא יוצאה ביובל חוזרת לבעלים הראשונים שמכרוה למקדיש שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו': מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה. בחיי אביו בעודה בידו שדה מקנה: ואחר כך מת אביו. ונעשית לו אחוזה: מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה. אם לא גאלה ומכרה הגזבר שיוצאה לכהנים ביובל: אשר לא משדה אחוזתו. קרא יתירא הוא: שדה שאינה ראויה. בשעה שהקדישה להיות לו שדה אחוזה לעולם: יצתה זו כו'. וכל שכן מת אביו ואחר כך הקדישה דבשעת הקדש כבר היתה אחוזה: ר' מאיר אומר. זו אינה שדה אחוזה וחוזרת לו מחמת אביו שמכרה לו וקרא כי אתא למת אביו ואחר כך הקדישה אתא: הכי גרסינן ואילו לר' יהודה ור' שמעון מת אביו ואח''כ הקדישה לא צריך קרא מאי לאו בהא קמיפלגי כו' ולא גרסינן הכא אלא לאו דאזלי בתר פדיון ובמס' ערכין (דף יד:) גרסינן לה: לא צריכא קרא. דאי צריכא קרא הקדישה ואח''כ מת אביו מנא להו: קנין פירות. שהיתה קנויה לו מאביו בשעה שמת אביו וקנין פירות הוא שהרי היובל נוהג: כקנין הגוף דמי. וכי מיית אביו לא ירית מידי ולא הויא ליה אחוזה הלכך אי לאו דרבייה קרא לא הוה אמינא דתיהוי כשדה אחוזה ואצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה: לאו כקנין הגוף דמי. וכי מית אביו ירית גופא הלכך מת אביו ואחר כך כו': כקנין הגוף דמי. ומודו דמת אביו ואחר כך הקדישה צריכא קרא: והכא קרא אשכחו ודרוש. לרבויי מינה אף הקדישה ואחר כך מת אביו דאם כן דלא מרבי אלא מת אביו ואחר כך הקדישה: לכתוב קרא אשר לא אחוזתו. ולא לכתוב משדה: לקוחות הן. דאין ברירה והוי כמו שהחליפו חלקיהן: ומחזירין ביובל. משום מצות יובל וכיון דאמר ירושה המתחלקת הויא לקיחה אם אית ליה קנין פירות דהיינו כל לקיחה שבשעת יובל לאו כקנין הגוף דמי ואין מביא וקורא: לא משכחת. מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה משנפלה בימי יהושע דהיינו חד בר חד שלא היו לו ולאביו ולכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה:

לא דכ''ע קנין פירות כקנין הגוף דמי. דיחויא בעלמא הוא דרבי יהודה אית ליה בהחובל (ב''ק דף צ.) גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי: אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כו'. הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בריש החולץ (יבמות דף לו:) וקיימא לן נמי דבדאורייתא אין ברירה דבסוף מסכת ביצה (דף לח.) פסקינן כרבי אושעיא ורב נחמן דקיימא לן (כתובות יג.) כוותיה בדיני ואמרינן בריש פרק ב' דקדושין (דף מב:) האחים שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ופסקינן נמי בהמוכר את הבית (ב''ב דף סה.) דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין. רעה מוכר אלמא לקוחות הן והא דפסקינן בפ' בית כור (שם דף קז.) כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות ויורשין דקאמר רב לאו יורשין ממש אלא כלומר כיורשין וברוב ספרים גרסינן הכי בפרק קמא דבבא קמא (דף ט.) ומיהו רב אסי דאמר יחלוקו ומספקא ליה אי יורשין הוו היינו יורשין ממש כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף מח.) גבי חמש ולא חצי חמש ורבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן לאו היינו רב אסי אי נמי הא דידיה הא דרביה והא דפסקינן בנדרים בפרק השותפין (דף מו:) כר''א בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותר ליכנס לחצר לאו מטעמיה דטעמיה משום ברירה כדמוכח בפרק הפרה (ב''ק דף נא:) אלא משום דויתור הוא כרבינא בחזקת הבתים (ב''ב דף נז:) ומותר במודר הנאה וי''ל דדוקא בההיא לחודה בהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל דהכי מצריך להו בפרק יש נוחלין (שם דף קלו:) לתרי מילי דריש לקיש דהכא ודהתם אבל בעלמא קיימא לן דכקנין הגוף דמי ואף על גב דקאמר הכא רבא קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש לרבא לא סבירא ליה הכי דאם לא כן לא מצא ידיו ורגליו דרבא סבר לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב:) ובפרק הזהב (ב''מ דף מח.) קאמר רבא נמי גבי משיכה מפורשת מן התורה קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש אף על גב דרבא קאי כר' יוחנן בר מתלת (יבמות דף לו.) ועי''ל דדוקא רבי יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראים סברי אע''ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא אתי שפיר. וא''ת לרבי יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוו שדה מקנה ולא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשוויה ולא בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וי''ל כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה:

הדרן עלך השולח

גיטין מח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד