גיטין מז ע"א

פִּירְקַן אֲמַר לֵיהּ תְּנַן הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹיִם אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים מִשּׁוּם קִלְקוּלָא וְכׇל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִיכָּא קְטָלָא
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי הַאי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד הוּא דְּקָא חָזוּ לֵיהּ דְּקָאָכֵיל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת אֲמַר לְהוּ אֵימָא לְתֵיאָבוֹן הוּא דְּקָאָכֵיל
אֲמַרוּ לֵיהּ וְהָא זִמְנִין דְּאִיכָּא הֶיתֵּירָא וְאִיסּוּרָא קַמֵּיהּ וְשָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא אֲמַר לֵיהּ זִיל לָא קָא שָׁבְקִי לִי דְּאֶפְרְקִינָּךְ
רֵישׁ לָקִישׁ זַבֵּין נַפְשֵׁיהּ לְלוּדָאֵי שְׁקַל בַּהֲדֵיהּ חַיְיתָא וְגֻלְגֻּלְתָּא אֲמַר גְּמִירִי דְּיוֹמָא בָּתְרָא כֹּל דְּבָעֵי מִינַּיְיהוּ עָבְדִי לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֵיחוּל אַדְּמֵיהּ
יוֹמָא בָּתְרָא אֲמַרוּ לֵיהּ מַאי נִיחָא לָךְ אֲמַר לְהוּ בָּעֵינָא אֶקְמְטִינְכוּ וְאוֹתְבִינְכוּ וְכֹל חַד מִינַּיְיכוּ אֶמְחְיֵהּ חַיְיתָא וּפַלְגָא קַמְטִינְהוּ וְאוֹתְבִינְהוּ כֹּל חַד מִינַּיְיהוּ כַּד מַחְיֵיהּ חַד חַיְיתָא נְפַק נִשְׁמְתֵיהּ חַרְקִינֵּיהּ לְשִׁינֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אַחוֹכֵי קָא מְחַיְּיכַתְּ בִּי אַכַּתִּי פָּשׁ לָךְ גַּבַּי פַּלְגָא דְּחַיְיתָא קַטְלִינְהוּ כּוּלְּהוּ
נְפַק וַאֲתָא יָתֵיב קָאָכֵיל וְשָׁתֵי אֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ לָא בָּעֵית מִידֵּי לְמִזְגֵּא עֲלֵיהּ אֲמַר לַהּ בִּתִּי כְּרֵיסִי כָּרִי כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ שְׁבַק קַבָּא דְמוֹרִיקָא קְרָא אַנַּפְשֵׁיהּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם
מַתְנִי' הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ לְנׇכְרִי לוֹקֵחַ וּמֵבִיא מִמֶּנּוּ בִּכּוּרִים מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם
גְּמָ' אָמַר רַבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִידֵּי מַעֲשֵׂר שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לִי הָאָרֶץ לִי קְדוּשַּׁת הָאָרֶץ אֲבָל יֵשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם
וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִידֵי מַעֲשֵׂר שֶׁנֶּאֱמַר דְּגָנְךָ וְלֹא דְּגַן גּוֹי אֲבָל אֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר לַה' הָאָרֶץ
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר דְּגָנְךָ וְלֹא דְּגַן גּוֹי וּמָר סָבַר דִּיגּוּנְךָ וְלֹא דִּיגּוּן גּוֹי
אָמַר רַבָּה מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל גּוֹי חַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר
הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דְּיִשְׂרָאֵל וְלַיקְּטִינְהוּ גּוֹי אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר הָא מַפְקְרִי וְקָיְימִי אֶלָּא לָאו דְּגוֹי וְלַקְּטִינְהוּ יִשְׂרָאֵל
טַעְמָא דְּהִפְקִיר הָא לֹא הִפְקִיר חַיָּיב
לָא לְעוֹלָם דְּיִשְׂרָאֵל וְלַקְּטִינְהוּ גּוֹי וּדְקָא אָמְרַתְּ הָא מַפְקְרִי וְקָיְימִי נְהִי דְּמַפְקְרִי אַדַּעְתָּא דְיִשְׂרָאֵל אַדַּעְתָּא דְגוֹי מִי מַפְקְרִי
תָּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה מִגּוֹי עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְחָזַר וּמְכָרָהּ לוֹ מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּיבָה נִתְחַיְּיבָה אִין לֹא נִתְחַיְּיבָה לָא
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּסוּרְיָא וְקָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ
תָּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשׁוּתָּפוּת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

פירקן [פדני מהם]!

כי אמר אותו אדם לרבי אמי: אף שמכרתי את עצמי יש לך לפדותני, שהרי תנן במשנתנו: המוכר את עצמו ואת בניו לגויים אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים אחר מיתת אביהן -

והטעם שפודין אותם הרי משום קלקולא הוא [כדי שלא ייטמעו בין הגויים] -

ואם כן, כל שכן הכא שיש לך לפדותני, דהא איכא קטלא [סכנת מות]. ^[1]

אמרו ליה רבנן לרבי אמי: אין לנו לפדותו, משום דהאי ישראל מומר הוא, דקא חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות [שהרי ראו אותו אנשים שהוא אוכל נבילות וטריפות], ואם כן מומר לדבר אחד הוא, ואין פודים אותו.

אמר להו רבי אמי לרבנן: אימא לתיאבון הוא דקאכיל [שמא לתיאבון הוא אוכל], כלומר: שכשאין לו היתר אוכל הוא איסור, ואם כן מומר לתיאבון הוא, ויש לנו לפדותו!?

אמרו ליה רבנן לרבי אמי: והא זימנין דאיכא איסורא והיתרא קמיה, ושביק היתירא ואכיל איסורא, [והרי פעמים שהיו רואים אותו שהיה מונח לפניו איסור והיתר, והיה אוכל את האיסור], ואם כן מומר "להכעיס" הוא, ומומר להכעיס אפילו למצוה אחת, אסור לפדותו. ^[2]

מששמע רבי אמי כך, אמר ליה רבי אמי לאותו אדם: זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך [לך, אין מניחים אותי לפדותך].

ריש לקיש ^[3] זבין נפשיה ללודאי [מכר את עצמו לאותה אומה האוכלת אדם], ושקל בהדיה חייתא וגלגלתא [ונטל עמו שק קשור שבתוכו עיגול של אבן או עופרת].

כי אמר ריש לקיש: גמירי [ידוע], דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדיה ליה, כי היכי דליחול אדמיה [ביום האחרון קודם שהורגים הם את קרבנם, עושים הם לו את כל רצונו, כדי שבכך ימחול להם על דמו], ^[4] ואז אעשה באלו מה שאעשה.

יומא בתרא [ביום האחרון] אמרו ליה [לודאי לריש לקיש]: מאי ניחא לך [מה הוא רצונך האחרון]?

אמר להו ריש לקיש ללודאי: בעינא אקמטינכו ואותבינכו, וכל חד מינייכו אמחיה חייתא ^[5] ופלגא [רצוני להושיבכם ולקשור אתכם, ולתת לכל אחד שק וחצי], כלומר: מכה וחצי מכה בשק זה.

חשבו הם כי אין זה נורא כל כך, ולפיכך הסכימו לבקשתו.

ואכן קמטינהו ואותבינהו [קשרם והושיבם], וכל חד מינייהו, כד מחייה חד חייתא, נפק נשמתיה [כל אחד מהם, משקיבל אך מכה אחת מן השק שבו האבן, יצתה נשמתו], שהיה ריש לקיש גיבור גדול, ובמכה אחת המיתם.

חרקיניה לשיניה, חרק אחד מהם בשיניו.

אמר ליה ריש לקיש: אחוכי קא מחייכת בי [צחוק אתה עושה ממני]!? אכתי פש לך גבי, פלגא דחייתא [הרי יש לך אצלי עוד חצי מכת שק שעדיין לא קיבלת].

וכך קטלינהו ריש לקיש לכולהו. ^[6]

נפק ריש לקיש ואתא [יצא ריש לקיש מן השבי ובא], יתיב קאכיל ושתי [ישב אכל ושתה], כלומר: כל ימיו כל מה שהיה משתכר, לא היה מצמצם להצניע ליום מחר.

אמרה ליה ברתיה: לא בעית מידי למזגא עליה, [אמרה לו בתו: האין אתה צריך כר או כסת לישן עליו]?

אמר לה ריש לקיש: בתי! כריסי כרי [בטני ושומן שבמעי הוא לי ככר וכסת]. ^[7]

כי נח נפשיה [כשנטתה נפשו של ריש לקיש למות], לא שבק אלא קבא דמוריקא [לא היה לו להניח אחריו, אלא קב של כרכום].

ועל אותו קבא דמוריקא שהשאיר אחריו, קרא ריש לקיש אנפשיה [קרא ריש לקיש על עצמו]: "ועזבו לאחרים חילם".

מתניתין:

המוכר את שדהו לגוי, הרי זה לוקח ^[8] מן הגוי את הפירות הראשונים שגדלו בשדהו ואפילו בדמים יקרים, ומביא ממנו הישראל בכורים לירושלים -

מפני תיקון העולם, כדי שיימנעו ישראל מלמכור שדות ארץ ישראל לגויים, ולא יעברו על לאו של "לא תחנם", שבכללו: "לא תתן להם חנייה בקרקע"; ואף אם ימכרו לגוי, יטרחו לחזור ולפדות את השדה מן הגוי.

גמרא:

אמר רבה: אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. כלומר: אין קניינו מועיל להפקיע את קדושת הארץ מדין מעשר, שנאמר "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ", ללמד: לי קדושת הארץ, ואין ביד הגוי להפקיעה. ^[9]

ונפקא מינה במה שלא הפקעה הקרקע מן המעשר, שאם חזר ישראל וקנה ממנו את התבואה קודם שמירחה הגוי ונמצא שהיה המירוח ביד ישראל, הרי הוא חייב לעשרה, אף שגדלה התבואה בקרקע של גוי.

אבל יש קנין לגוי בשדות שבארץ ישראל, ויש לו זכות לחפור בה בורות שיחין ומערות. ^[10]

שנאמר: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם", ומשמע שהיא שלהם לכל צרכיהם, רצו זורעין, רצו חופרין בה בורות שיחין ומערות. ^[11]

ורבי אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו [לכהן]. ולמדנו ממה שאמר הכתוב "דגנך" ולא אמר "ראשית דגן", שאין חייב אלא דגן הגדל בקרקע של ישראל, ^[12] ולא דגן גוי.

אבל אין קנין לגוי בארץ ישראל, לחפור בה בורות שיחין ומערות. ^[13]

ומשום שנאמר: [גירסת הספרים שלנו: "לה' הארץ ומלואה"], ^[14] [גירסת הראשונים: "כי לי הארץ"]. ^[15]

ומפרשינן: במאי קמיפלגי רבה ורבי אלעזר, כלומר: מה הוא טעם מחלוקתם? מר - רבי אלעזר - סבר: "דגנך" בא ללמד: "דגנך ולא דגן גוי", שאם גדלה התבואה בקרקע של גוי, הרי התבואה פטורה מן המעשר.

ומר רבה - סבר: "דגנך" בא ללמד: "דיגונך [לשון מירוח תבואה הוא] ולא דיגון גוי".

כלומר: אין התורה באה לפטור את התבואה הגדילה בקרקע של גוי, אלא לפטור תבואה שמירח הגוי והיא שלו בשעת מירוח [שהוא גמר המלאכה למעשר], ואפילו אם גדלה בקרקע של ישראל.

אבל תבואה הגדילה בארץ ישראל בקרקע שקנאה גוי, ולקח אותה הישראל ממנו קודם מירוח, ומירחן הישראל, אין התבואה פטורה מן המעשר, כי אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. ^[16]

אמר רבה: מנא אמינא לה שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר? מהא דתנן:

הלקט והשכחה והפאה של גוי, הרי אלו חייבין במעשר, אלא אם כן הפקיר אותם, ומפרש לה ואזיל. ^[17]

והרי היכי דמי, באיזה אופן עוסקת המשנה?

אילימא בלקט שכחה ופאה דשדה של ישראל, וליקטינהו הגוי משדהו של ישראל; ובזו שנינו: שהן חייבים במעשר אם קנה אותם הישראל ממנו ומירחם, אלא אם כן הפקיר אותם הישראל קודם שליקט אותם הגוי, כי ההפקר פוטרם מן המעשר?

כך אי אפשר לומר: שהרי אם כן האיך שנינו: "אלא אם כן הפקיר"!?

הא מפקרי וקיימי [הרי כבר מופקרים ועומדים הם], שלקט שכחה ופאה של ישראל הפקר הם!? אלא לאו בלקט שכחה ופאה דשדה של גוי, שאף על פי שאינו מחויב להניח לקט שכחה ופאה, מכל מקום הניחם כמו ישראל, וליקטינהו ישראל משדהו.

ובזו שנינו שאין הם פטורים מן המעשר כלקט שכחה ופאה של ישראל כי לא חל עליהם שם לקט שכחה ופאה להיפטר מן המעשר, עד שיפקיר אותם הגוי לשם הפקר.

ואם כן, הרי מוכח: טעמא דהפקיר הגוי אותם, אז פטור הישראל מלעשרו, ומשום שהפקר פטור מן המעשר; הא לא הפקיר אותם הגוי, חייב הישראל לעשרו, אף שמשדהו של גוי הם באים.

הרי למדנו, שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר.

ודוחה הגמרא את ההכרח ממשנה זו, כדי ליישב את דעתו של רבי אלעזר החולק על רבה: לא כאשר פירש רבה את המשנה; אלא לעולם משנה זו עוסקת בלקט שכחה ופאה דישראל, וליקטינהו גוי; ודקא אמרת: איך שנינו: "אלא אם כן הפקיר [הישראל] ", הא מיפקרי וקיימי"!?

אומר לך: אותו הפקר שמחמת היות הפירות של לקט שכחה ופאה, אין מועיל לפוטרו מן המעשר, כי נהי דמפקרי אדעתא דישראל [אף שמופקרים היו הפירות לישראל], אדעתא דגוי מי מפקרי [וכי אף לגוי היו מופקרים]!? ^[18]

ולכן אין פוטר אותם מן המעשר אלא הפקר שהוא לישראל וגוי כאחד; וזו היא ששנינו: אלא אם כן הפקיר אותם הישראל תחילה.

תא שמע שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר:

מהא דתניא: ישראל שלקח שדה זרועה מגוי עד שלא הביאה תבואתה שליש, ושהתה השדה ביד ישראל עד לאחר שהביאה התבואה שליש [שהוא השיעור הקובע לענין מעשר] -

וחזר ומכרה לו הישראל לגוי משהביאה שליש, הרי זו השדה חייבת במעשר [אם נתמרחה ביד ישראל, שחזרה ומכרה הגוי לישראל קודם מירוח], היות שכבר נתחייבה השדה במעשר, כשהביאה שליש ביד ישראל. ^[19]

הרי משמע: אם נתחייבה השדה ביד ישראל, אין אכן חייבת היא במעשר אף שנמכרה אחר כך לגוי!

הא אם לא נתחייבה השדה במעשר ביד ישראל, אלא היתה השדה של הגוי בשעת הבאת שליש, לא תתחייב השדה במעשר, [ואפילו אם בשעת מירוח היתה של ישראל, שחזר ולקחה מן הגוי].

הרי למדנו שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר; ותיקשי לרבה שאינו סובר כן!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בסוריא [היא ארם צובה], שכבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל.

וקסבר התנא של הברייתא: "כיבוש יחיד", ככיבושה של סוריא שכיבשה דוד, ולא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע, שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה, ואילו דוד לא כבש אותה אלא לצורכו -

כיבוש כעין זה לא שמיה כיבוש מן התורה. ^[20]

ולכן, אף שחכמים חייבו שם במעשר, מכל מקום לא חייבו אלא בשדה של ישראל, ולא בשדה של גוי.

תא שמע שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר:

ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות.

הערות

^[1] בחידושי חת"ם סופר ד"ה המוכר, תמה: מה קל וחומר יש כאן, והרי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, וראה עוד מה שהקשה שם.

^[2] א. כן כתב הרמב"ם [מתנות עניים ח יד], וכן פסק בשולחן ערוך סימן רנא; ובדין מומר לתיאבון אם חייבים לפדותו, או רק שאין איסורא, דעת ה"בית יוסף" [תחילת סימן רנא] לדקדק מלשון הרמב"ם, שאין חיוב ואין איסור, ומה שרצה רבי אמי לפדות מומר לתיאבון, לפנים משורת הדין הוא. והרדב"ז על הרמב"ם שם חלק עליו, שאדרבה מלשון הרמב"ם נראה שמומר לתיאבון חובה לפדותו. ב. לדעת ה"בית יוסף" שרבי אמי רצה לעשות לפנים משורת הדין, אם כן משמע שלא היה רבי אמי ממונה על קופת הציבור, שאין יכול לעשות לפנים משורת הדין על חשבון הציבור, ואם כן יהא משמע מדברי ה"בית יוסף" שאף לא מקופת הציבור אין פודין את המוכר עצמו לגויים, ודלא כמו שמבואר לעיל; ולפי זה מוכרח שדין משנתנו אינו משום "דוחקא דציבורא", ראה לעיל מו ב בהערה 11. ג. ראה ב"אילת השחר" בביאור הלשון שאמר רבי אמי: "לא שבקי לי דאפרקינך".

^[3] כתבו התוספות, שמעשה זה היה קודם שחזר ריש לקיש למוטב, כי לא מסתבר שיזלזל בעצמו כל כך.

^[4] נתבאר על פי רש"י; ובגליון הביאו בשם הערוך שפירש: כיון שעושים לו רצונו מתחזק דמו, ויש להן בו טעם.

^[5] "חייתא" הוא שק, וראה מהרש"א.

^[6] ראה בחידושי חת"ם סופר, שהמשיל מעשה זה לענין מלחמת היצר שהוא אוכל את בשר האדם על ידי שמפטמו במעדני פתיותיו, ראה שם.

^[7] כתבו התוספות שדרכם היה לשכב על בטנם, ראה בדבריהם.

^[8] נתבאר על פי גירסת רש"י ופירושו, אבל התוספות והרבה ראשונים פירשו באופן אחר.

^[9] א. נתבאר על פי "חידושים מכתב יד"; ובלבד שיקננה קודם מירוח, שאם נתמרחה ביד גוי, הרי היא פטורה משום מירוח הגוי, וכמבואר בהמשך הגמרא דדרשינן "דיגונך ולא דיגון גוי". ב. בעיקר הנידון אם "יש קנין" להפקיע מידי מעשר, ראה ב"חזון איש" [ליקוטים כאן] שהאריך בראיות, שאפילו למאן דאמר: "יש קנין" אין זו הפקעה בקדושת הארץ, אלא פטור ממעשר, משום שנאמר: "דגנך ולא דגן גוי". אך ראה ב"משנת רבי אהרן" [זרעים סימן ח אות י] שהביא דברי הרמב"ם [תרומות א י]: "גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, לא הפקיעוה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם", וכתב על זה, שמבואר מלשונו, שאם יש קנין לגוי פקע לגמרי קדושת הארץ והוי כחוץ לארץ, שאף אם חזר ישראל ולקחה הוי כקונה שדה בחוץ לארץ; [וראה עוד לשון רש"י לעיל כה א ד"ה מבין הכותים; ולכאורה יש ללמוד מלשון הרמב"ם, שאף למאן דאמר: "אין קנין", כל זמן שהיתה ביד הגוי פקעה קדושתה, אלא שהועיל קניינו של הישראל ממנו, להיות כמו "כיבוש"; אלא שהדברים צריכים תלמוד, שהרי השיעור הקובע הוא הבאת שליש, ואז הרי היתה השדה ביד גוי].

^[10] נחלקו הראשונים: מאי קא משמע לן בזה שמותר הגוי לחפור בה בורות שיחין ומערות: דעת הרשב"א, וכן הוא ב"חידושים מכתב יד": קא משמע לן שיש לגוי קנין הגוף בשדות ארץ ישראל. אבל הרמ"ה [הובא ב"חידושים מכתב יד"] כתב: "ונפקא מינה [במה ש"יש קנין"], דאי זבין ליה [הגוי מישראל] וחפר בה בורות שיחין ומערות, קנאן, ואם חזר [הגוי] ומכרן לישראל, לא יכיל ישראל קמא למימר ליה ללוקח [שני], אדעתא דמחפר בה בורות שיחין ומערות ולאפקועה מידי מעשר, לא זביני ליה הני ניהליה, דאנא ממלינא להו עפרא וזרענא להו, אלא הרי הן בחזקת הלוקח שלקחן מן הגוי. והביא ראיה לפירושו, והוא תלוי בגירסת הגמרא לקמן, ויתבאר שם בהערות. וכעין זה היא דעת המאירי ד"ה אע"פ: "קא משמע לן שיש לו רשות לחפור בה שיחין ומערות, ואין אומרים הואיל ומשועבדת למעשרות, אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעות". ב. לדעת הרשב"א יש מקום לפרש את הקשר בין שני הדברים שאמר רבה, והכי קאמר: אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, אין זה משום שאין לו בה "קנין הגוף", אלא יש לו בה קנין הגוף, ומכל מקום לא פקע חיוב מעשר מן השדה; אבל לדעת הרמ"ה והמאירי, לכאורה צריך תלמוד לבאר מה הקשר בין שני הדברים שאמר רבה, וראה מה שיתבאר בזה בהערה בעמוד ב על רש"י שם גבי בכורים.

^[11] "חידושים מכתב יד" בשם הרמ"ה.

^[12] לקמן מתבאר, שהשיעור הקובע הוא שליש הגידול, דהיינו: אם בשעה שהביאה התבואה שליש היתה הקרקע של ישראל, הרי התבואה חייבת במעשר, ואפילו אם מכרה אחר כך לגוי; ואם בשעה שהביאה התבואה שליש היתה הקרקע של גוי, אין היא חייבת במעשר, ואפילו לקחה אחר כך הישראל מן הגוי.

^[13] פירש ב"חידושים מכתב יד" [וכנראה הוא המשך לדברי הרמ"ה, וכפי שיטתו]: "ואם לקחה הגוי מישראל וחפר בה בורות שיחין ומערות וחזר ומכרה לישראל אחר, ואין הלוקח רוצה למלאותן עפר, הרי המוכר יכול להוציאה ממנו בדמים ".

^[14] פירש המהר"ם שי"ף, שהפסוק הראשון "כי לי הארץ" נאמר לגבי קדושת הארץ, ולכך הוא נדרש, אבל פסוק זה נאמר על עצמות הארץ. וב"תפארת יעקב" תמה מה ענין פסוק זה לכאן, שהוא אינו עולה על ארץ ישראל, אלא על העולם, וגם במה עדיף פסוק זה מן הפסוק "והארץ נתן לבני אדם", ותמה: למה לא למדו מן הפסוק "כי לי הארץ", שבהכרח אינו בא לקדושת הארץ, שהרי נאמר "דגנך ולא דגן גוי", ובהכרח בא לומר שהוא בא לגופה של ארץ ישראל.

^[15] כן היא גירסת הרמב"ן ב"ספר המצוות" לא תעשה רכז, וכן היא גירסת הרמ"ה ב"חידושים מכתב יד", וכן נראה שהיתה הגירסא לפני בעל "עין משפט", שלא ציין מקור פסוק זה, ובהכרח שגרס "כי לי הארץ", ולא ציין מקור, משום שפסוק זה נזכר כבר. והרמ"ה, וכן ב"חידושים מכתב יד" גרסו בגמרא: "כי לי הארץ, לי קדושת הארץ"; ולפי זה כוונת הגמרא אינה, שהארץ שייכת לה', ולכן אסור לגוי לחפור בה בורות שיחין ומערות, אלא שמחמת טעם זה שקדושת הארץ היא של ה', לכן אינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, ולהפקיעה מידי מעשר; ומכאן הוכיח הרמ"ה את פירושו בנידון הגמרא אם יש קנין לגוי לחפור בה בורות שיחין ומערות, וז"ל: "ודייקינן להאי פירושא, מדאמר רבי אלעזר: "אין קנין לגוי לחפור בורות שיחין ומערות, שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ", אלמא לענין מעשר קאי, ומדרבי אלעזר קאי לענין מעשר, רבה נמי דאמר: "יש קנין" קאי לענין מעשר".

^[16] לדעת רש"י [כפי שהבינו התוספות בדבריו, וראה פני יהושע ומהר"ם שיף] פטור תבואה שגדלה בקרקע של ישראל ונתמרחה ביד הגוי ששלקחה מישראל, אינה אלא לדעת רבי אלעזר, כי הוא הדורש: דיגונך ולא דיגון גוי, אבל לדעת רבה הדורש "דגנך ולא דגן גוי" אין מירוח העובד כוכבים פוטר. אבל התוספות חלקו על רש"י בזה, והם סוברים שלכולי עלמא "מירוח הגוי פוטר", ולדעת רבי אלעזר תרתי שמעת מינה, ראה דבריהם בפנים.

^[17] כתב רש"י: לקט שכחה ופאה סתמן הפקר ופטורין מן המעשר, שנאמר [דברים יד כח]: מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו, הרי למדנו שאין חייב במעשר, אלא תבואה שאין ללוי בה חלק ונחלה עמך, יצאו אלו שיש שיש ללי חלק ונחלה עמך, שהרי אף לו הן מופקרים; והלקט והשכחה והפאה של גוי חייבים במעשר.

^[18] ב"משנה למלך" [תרומות ב ט] נסתפק בהא דקיימא לן דפאה פטורה מן המעשר, אם פטור זה הוא משעה שהפריש, או דילמא לאחר שזכו בו עניים; ונפקא מינה, דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה, אם העשיר חייב במעשר. וכתב שם להוכיח מסוגיתנו, שאינו נפטר עד שבא ליד עני, ולכן אם ליקטם הגוי אינם נפטרים מן המעשר, ולמד מזה שהוא הדין אם לקח אותם עשיר שהם חייבים במעשר, [וראה מה שכתב עוד שם, ומה שתמה עליו הרש"ש כאן] ; וב"תורת גיטין" כאן כתב, שלכאורה משמע מכאן שאין הלקט נפטר ממעשר עד שבא ליד העני, ואם כן קשה, דאטו אם ילקטנו העשיר בגזל גם כן לא יופטר ממעשר, ומשום דאדעתא דעשיר לא הפקירו! ? וראה עוד מה שכתב שם, וראה מה שהביא וכתב בזה ב"קהלות יעקב" סימן לג אות א. ואולם בתוספות כתבו כאן, בטעם הדבר שאין נפטרת הפאה מן המעשר כשליקטה הגוי, דהוא משום ד"כי שקיל ליה גוי, הפקר בטעות הוא, ואינו הפקר", וראה מה שכתב בזה ב"קהלות יעקב" סימן לג אות ב.

^[19] הקשה המהרש"א: למה לו לתנא לומר, שהיתה זרועה ביד הגוי והביאה שליש ביד ישראל, ושוב חזר ומכרה לגוי, לא היה לו לומר אלא שדה שהביאה שליש ביד ישראל וחזר ומכרה לגוי הרי היא חייבת במעשר שכבר נתחייבה! ? וראה מה שיישב. והרש"ש כתב, דחידוש בא התנא להשמיענו: אף על פי שלא גדל כל השליש ביד ישראל, שהרי מתחילה של גוי היתה, מכל מקום נתחייבה במעשר היות ובשעת הבאת שליש היתה ביד ישראל.

^[20] נתבאר על פי רש"י כאן, ולעיל ח ב ד"ה כיבוש יחיד; וראה מה שנתבאר בהערות שם, ותלמד לכאן.

פירקן [פדה אותי], אמר ליה [לו] ר' אמי: תנן [שנינו במשנה]: המוכר עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים. ומה טעם פודים אותם? — משום קלקולא [קלקול], כדי שלא יתקלקלו וייטמעו בין הגויים, וכל שכן הכא [כאן] דאיכא קטלא [שיש פה חשש מיתה].

אמרו ליה [לו] רבנן [חכמים] לר' אמי: האי [איש זה] ישראל מומר הוא, דקא חזו ליה דקאכיל [שראו אותו שאוכל] נבילות וטריפות! אמר להו [להם]: אימא [אמור] כי לתיאבון (לתאווה) הוא דקאכיל [שאוכל], ואין זו הוכחה שהוא משומד ויוצא מן היהדות, אלא מפני תאוותו, שרצה לאכול.

אמרו ליה [לו]: והא זמנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא [והרי פעמים שיש מאכלי היתר ואיסור לפניו והוא מניח את ההיתר ואוכל את האיסור]! כיון ששמע כך אמר ליה [לו] ר' אמי לאותו אדם: זיל, לא קא שבקי לי דאפרקינך [לך, אין מניחים לי שאפדה אותך].

אגב כך מסופר: ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי [מכר את עצמו ללודרים], שקל בהדיה חייתא וגלגלתא [לקח איתו שק ועיגול אבן בתוכו], אמר: גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה, כי היכי דליחול אדמיה [למודים אנו שביום האחרון של המומת על ידם, כל שמבקש מהם עושים לו, כדי שימחל על דמו] ודבר זה ודאי יהיה לי לתועלת.

יומא בתרא [ביום האחרון] אמרו ליה [לו]: מאי ניחא [מה נוח] לך, מה רצונך שנעשה עבורך? אמר להו [להם]: בעינא אקמטינכו [רוצה אני שאקשור אתכם] ואותבינכו [ואושיב אתכם], וכל חד מינייכו אמחיה חייתא ופלגא [וכל אחד מכם אכה אותו מכה וחצי]. קמטינהו ואותבינהו [קשר אותם והושיב אותם], כל חד מינייהו [אחד מהם] כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה [כאשר היכה אותו מכה אחת יצאה נשמתו] לפי שהיה ריש לקיש גיבור בכוחו. חרקיניה לשיניה [חרק בשיניו] ככועס, אמר ליה [לו]: אחוכי קא מחייכת בי [אתה צוחק ממני]? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא [עדיין נותרה לך אצלי חצי מכה]. קטלינהו כולהו [הרג אותם כולם].

נפק ואתא [יצא ובא], ולאחר אותם זמנים יתיב קאכיל ושתי [היה יושב אוכל ושותה] בלא דאגה לפרנסתו. אמרה ליה [לו] ברתיה [בתו]: לא בעית מידי למזגא עליה [אין אתה רוצה דבר לישון עליו]? אמר לה: בתי, כריסי כרי, ודי לי בכך. כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא [כאשר נפטר השאיר בירושתו קב של כרכום], ואף על פי כן קרא אנפשיה [על עצמו]: "ועזבו לאחרים חילם" (תהלים מט, יא), שהצטער שלא השתמש בעצמו בכל רכושו.

א משנה המוכר את שדהו לגוי — לוקח (קונה) מן הגוי ומביא ממנו, מהשדה שמכר, בכורים, מפני תיקון העולם.

ב גמרא אמר רבה: אף על פי שאין קנין קרקע לגוי בארץ ישראל להפקיע את פירותיה מידי מעשר, ועדיין קדושת הארץ עליה, ויש עליה חובת תרומות ומעשרות ושאר חובות התלויות בארץ, שנאמר: "כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג) והכוונה היא: לי קדושת הארץ ואינה בטלה במכירתה מישראל לגוי. אבל יש קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה, באדמה שקנה, בורות שיחין ומערות, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז).

ור' אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר במעשר: "דגנך" (דברים יב, יז), ויש בכך הדגשה: דגנך שלך חייב במעשרות ולא דגן של גוי, אבל אין קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה

"(תהלים כד, א). ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה מקור, הם חלוקים]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר, סבור]: "דגנך" — הוא הדגשה להשמיענו: ולא דגן גוי. ומר סבר [וחכם זה, רבה, סבור]: "דגנך" אין משמעו התבואה עצמה, אלא "דיגונך" — צבירת התבואה הקצורה לעשותה כרי, שאז התבואה נקראת דגן — היא המחייבת במעשר, ולא דיגון של גוי, שאף הוא מודה שאם הגוי קצר ואסף את הדגן אינו חייב במעשר.

אמר רבה: מנא אמינא לה [מניין אני אומר אותה], את שיטתי זו שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלקט והשכחה והפאה של גוי — חייבין במעשר אלא אם כן הפקיר.

ומעתה נדון: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שהיו אלה לקט שכחה ופאה של ישראל וליקטינהו [וליקט אותם] גוי, ואחר כך מכר אותם לישראל. אם כן, הלשון "אלא אם כן הפקיר" תמוהה, הא מפקרי וקיימי [הרי הם מופקרים ועומדים], שכן לקט שכחה ופאה הריהם הפקר לכל הבא לקחתם! אלא לאו [האם אין] הכוונה במשנה שהתבואה שייכת מתחילה לגוי והגוי מדעת עצמו הפריש והפקיר לקט שכחה ופאה וליקטינהו [וליקט אותם] ישראל.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] כשהפקיר הגוי את התבואה — הרי היא פטורה מן המעשר, הא [הרי] אם לא הפקיר — חייב במעשר. ומכאן שאין קניינו של הגוי מפקיע את השדה מחיוב תרומות ומעשרות!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שהיו אלה לקט ושכחה של ישראל וליקטינהו [וליקט אותם] גוי, ודקא אמרת [ומה שאתה אומר]: הא מפקרי וקיימי [הרי הם מופקרים ועומדים] כדין כל פאה — אין זה נכון, נהי דמפקרי אדעתא דישראל [אם אמנם מופקרים הם על דעת שיקח אותם ישראל], אדעתא דגוי מי מפקרי [על דעת שיקח אותם גוי האם הם מופקרים]? ואם כן, צריך להפקיר אותם במפורש לכל, ואם לא הריהם חייבים במעשר כתבואה רגילה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: ישראל שלקח (קנה) שדה מגוי עד שלא הביאה שליש, כלומר, עדיין לא הגיעה התבואה לשליש בישולה שהוא זמן חיובה במעשר, וחזר ומכרה לו לגוי משהביאה שליש — חייבת במעשר. ומדוע — שכבר נתחייבה במעשר משעה שהביאה שליש ברשות ישראל. ונדייק מכאן: דווקא נתחייבה ברשות ישראל — אין [כן], ואם לא נתחייבה עדיין ברשותו — לא! משמע שמה שגדל כולו ברשות גוי פטור ממעשר ויש איפוא קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? לא בארץ ישראל אלא בסוריא, וקסבר [וסבור הוא] שכיבוש יחיד לא שמיה [אין שמו] כיבוש, וכיון שרק יחיד = דוד המלך, כבש את סוריה — אין דינה כארץ ישראל לכל דבר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: ישראל וגוי שלקחו (קנו) שדה בשותפות —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Redeem me. Rabbi Ami said to him: We learned in a mishna: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed. However, his children are redeemed due to the harm of becoming assimilated among the gentiles, and all the more so here, where there is a concern that leaving him in bondage may lead to his death, he should be redeemed.

The Sages said to Rabbi Ami: This man is a Jewish apostate, as they saw him when he was eating unslaughtered animal carcasses and animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot]. He said to them: Say that he was eating them due to his appetite, not because he is an apostate, but because he was overcome by temptation.

They said to him: But there are times when there are permitted and forbidden foods before him, and he sets aside the permitted food and eats the forbidden food, indicating that it is not temptation alone that causes him to transgress. Once he heard this, Rabbi Ami said to that man: Go, because they do not allow me to redeem you.

The Gemara recounts a related incident: Reish Lakish sold himself to gladiators. He took a bag and a round stone inside of it with him. He said: There is a tradition that on the final day of a captive’s life, before his captors kill him, they do for him anything that he requests of them, so that he would forgive them for the spilling of his blood.

On the final day before they were set to kill him they said to him: What is amenable to you? He said to them: I want to tie you up and have you sit, and I will strike each one of you one and a half times. He tied them up and had each one of them sit. When he struck each of them with one strike with the stone in the bag, the one whom he struck died, because Reish Lakish was of great strength. Reish Lakish gritted his teeth in anger, and said to the one whom he killed, in order to prevent the others from realizing what was happening: Are you laughing at me? You still have half of a strike remaining with me, as I struck you only once. He killed them all, and Reish Lakish escaped his captors.

He left and came back home, and after some time had passed he was sitting, eating, and drinking, without concern for his livelihood. His daughter said to him: You don’t want something to lie upon? He said to her: My daughter, my belly is my pillow, and this is enough for me. When he died he left only a kav of saffron as an inheritance, and even so he recited this verse about himself: “And they leave their wealth for others” (Psalms 49:11), meaning that he was pained that he did not use all of his property. He exhibited his confidence that God would provide his needs by not saving money for the future.

MISHNA: One who sells his field to a gentile must purchase and bring the first fruits from the field that he sold, for the betterment of the world.

GEMARA: Rabba says: Even though a gentile has no capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to cause the abrogation of the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce, as it is stated: “For the land is Mine” (Leviticus 25:23), which teaches: The sanctity of the land is Mine, and it is not abrogated when the land is sold to a gentile; a gentile does have, however, the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to allow him to dig pits, ditches, and caves in the land he has purchased, as it is stated: “The heavens are the heavens of the Lord; but the earth has He given to the children of men” (Psalms 115:16).

And Rabbi Elazar says: Even though a gentile has the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to cause the abrogation of the sanctity of the land, removing it from the obligation to tithe its produce, as it is stated with regard to tithes: “The tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17), which teaches that it is only the grain of a Jew that is obligated in tithes and not the grain of a gentile; a gentile does not have, however, the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to allow him to dig pits, ditches, and caves, in the land he has purchased, as it is stated: “The earth is the Lord’s” (Psalms 24:1).

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabba and Rabbi Elazar disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Elazar, holds that “your grain” teaches that only grain grown in the field of a Jew is obligated in tithes, but not the grain grown in the field of a gentile. And one Sage, Rabba, holds that “your grain” is not referring to the produce itself, but rather to your accumulation of the produce into a pile, which obligates the produce in tithes, and not the accumulation of the produce into a pile by a gentile, as Rabba holds that if a gentile harvests and gathers grain, the grain is not obligated in tithes.

Rabba said: From where do I say that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael does not cause the abrogation of the sanctity of the land with regard to tithes? As we learned in a mishna (Pe’a 4:9): With regard to the gleanings left for the poor, and the forgotten sheaves left for the poor, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], of a gentile, one is obligated to tithe them unless the owner rendered them ownerless.

The Gemara discusses: What are the circumstances? If we say that this is referring to the gleanings, forgotten sheaves, and pe’a of a Jew, and a gentile collected them and sold them to a Jew, then how could the mishna write: Unless he rendered them ownerless? But they are already ownerless, since gleanings, forgotten sheaves, and pe’a are already ownerless, as anyone can take them. Rather, is it not the case that the mishna is referring to produce of a gentile, who then separated gleanings, forgotten sheaves, and pe’a, and declared them to be ownerless, and a Jew gathered them.

Rabba explains his inference: The reason that this produce is exempt from tithes is specifically because the gentile rendered it ownerless, but if he did not render it ownerless, then it would be obligated in tithes. One can infer from this mishna that the acquisition of land by a gentile does not cause the abrogation of the sanctity of the land with regard to tithes.

The Gemara rejects this: No, actually it may be that these were gleanings, forgotten sheaves, and pe’a of a Jew, and a gentile collected them. And that which you said: But they are already ownerless, is incorrect. Let it be that he rendered them ownerless with the intent that a Jew would collect them, but did he render them ownerless with the intent that a gentile would collect them? He did not in fact render them ownerless, as he expected only a Jew to collect them. Therefore, if a gentile collects them and sells them to a Jew, the Jew is obligated to tithe them.

The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: If there was a Jew who acquired a field from a gentile before its produce reached a third of its growth, at which point one is obligated to tithe the produce, and he then sold it to the gentile after its produce reached a third of its growth, then the owner is obligated to tithe the produce because the produce already became obligated in tithes when it reached a third of its growth while under Jewish ownership. The Gemara deduces from here: It is only when the produce became obligated in tithes while under Jewish ownership, that yes, the owner is obligated to tithe, but if the produce did not become obligated in tithes while under Jewish ownership, then no, the owner is not obligated to tithe. This teaches that produce that grows while the field is owned by a gentile is exempt from tithes, and a gentile’s acquisition in Eretz Yisrael abrogates the sanctity of the land with regard to tithes.

The Gemara rejects this: With what are we dealing here? We are not dealing with Eretz Yisrael proper, but with land in Syria, and this tanna holds that the conquest of an individual is not called a conquest. Since Syria was conquered in battle by King David, and not by the Jewish people as a whole, it is not bound by all the same halakhot that apply in Eretz Yisrael.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita (Tosefta, Terumot 2:10): If there were a Jew and a gentile who purchased a field in partnership,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גירסת ר"ח ז"ל כך היא: המוכר שדהו לכותי וחזר ישראל ולקחה ממנו הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם. אפילו חזר ולקחה משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ומ"ה דייקינן עלה בגמ' מפני תקון עולם אין דאורייתא לא ויש גורסין הלוקח מביא בכורים כלומר שלוקח פירות מן הכותים מביא אותן והכל עולה לדבר אחד וכך היא הגרסא בירושלמי שלא עבר עליהן קולמוסיהן של מגיהי ספרים אבל לדברי רש"י ז"ל שגורס לוקח ומביא בכורים קשה זו שאמרו בגמר' מדאורייתא לא ומה שפי' משום דבכורים כתובת הגוף הן אינו מחוור.

הא דפליגי רבה ור' אלעזר ביש קנין לכותי להפקיע מידי מעשר. ומשמע דרבה סבר כ"ע ל"פ שאין קנין ור' אלעזר סבר כ"ע ל"פ דיש קנין. וא"ת ולרבה קשה הא דאמרינן לעיל האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וכותי שמשכן שדהו לישראל אע"פ שעשה לו נימוסי פטור איכא לאוקומא ההיא נמי בסוגיא כדמתקן להנך ברייתא אחריתי ואקשויי צא מקשי להו לכולהו דאטו בי רוכלאו ליתנא ואזיל והא דתנן החוכר שדה מן הכותי מעשר ונותן לו ואוקי התם אלא לעולם יש קנין ומקבל להו כחוכר דמי וכו' כדאיתא במציעא בפ' השואל (דף ק"א) ההיא נמי ל"ק דאוקמתא דגמ' היא אבל רבה ס"ל לעולם אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי א"נ כחוכר דמי ומ"ש אבותיו אברהם יצחק ויעקב כדקס"ד התם ורש"י ז"ל פי' שם דכ"ע יש קנין וא"נ אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי הילכך מהא ליכא למשמע מינה כלל.
וכן הא דתני' במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ו ע"ב) תורמין משל ישראל על של כותים ומשל כותים על של ישראל ומשל כל על של כל דברי ר"מ ור"י ור' יוסי ורש"א אין תורמין לאו דפליגי ביש קנין אלא ההיא הא אוקמה רבה בגופיה במרוח הכותי פוטר קא מפלני ומיהו דכ"ע אין קנין תדע דהא בפ' השואל דאמרי' דר' יהודה סבר יש קנין ול"ק להא משום דההיא דהכותי פליגי וכשהביא שליש ברשות ישראל שכבר נתחייבה וה"נ מוקי לה ר' אלעזר. וא"ק מ"ט דמ"ד אינו פוטר הא דיגונך ולא דיגון כותי כתי' ואי דריש דגנך ולא דגן כותי א"כ תפשוט דיש קנין תנאי היא. א"ל הכי דריש דיגונך ולא דיגון הקדש כדאמר רבה פשיטא לי מירוח הקדש פוטרת ואפילו לר' עקיב'.
וא"ק ר' אלעזר דאמר דגנך ולא דגן כותי דמ"ד מרוח הכותי פסול. א"ל לעולם מרוח הכותי דדרשינן דיגונך ולא דיגון ויש קנין לכותי בארץ ישראל ממילא ש"מ כיון דליכא קרא למעוטי דלי הארץ לאו קדושת הארץ קאמר א"נ תרי דגנך כתיב חד דרשינן דגנך ולא דגן כותי וחד דרשינן דיגונך ולא דיגון כותי ומ"ד חייב חד דגנך ולא דגן כותי וחד דיגונך ולא דיגון הקדש. ובירושלמי פליגי תנאי ביש קנין או אין קנין ולא אתנא בגמ' דילן.

הב"ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש. פי' ומדרבנן חייב ובשל כותי לא גזרו רבנן כלל והא דאמרינן בזבחים לך וקח לי מן הכותי וא"ל מן הפטור על הפטור דמשמע דשל כותי מדרבנן חייב ההיא בארץ ישראל ממש אבל בסוריא ובשל כותי לא גזרו.

מתני'. הכי גרס רש"י זצ"ל: המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא ביכורים. פירש מחייבין את המוכר ליקח ולהביא. ואינו מחוור, מדאמרינן בגמרא מפני תקון העולם אין הא מדאורייתא לא, אלמא יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר. ואם איתא מאי קושיא לעולם אין קנין ומכל מקום לחייב את המוכר ליקח ולהביא הא ודאי לאו דאורייתא אלא מפני תקון העולם, אלא הכי גרסינן לוקח מביא ביכורים, ורבנו חננאל ז"ל גריס וחזר ישראל ולקחה ממנו לוקח מביא בכורים והכל עולה לענין אחד, וכן היא שנויה בתלמוד ירושלמי.

גמרא: אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה שיחין ומערות. כלומר שאינה כקנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג שאינו יכול לקלקלה ולחפור בה, אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי דפירקין קנה שדה ביובל רבי איליא אומר קנה קרקע רבי אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מותיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דתימר קנה קרקע ויחפור בה בורות שיחים ומערות אמר לה התורה [בנדפס: אמרה] ושב לאחוזתו בעיא.

זה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מיד מעשר פירוש הענין שאם לקח ישראל מגוי קרקע בארץ ישראל אף בגדלו הפירות ונתבשלו ביד גוי שחייב ישראל בהם בתרומות ומעשרות ובכורים מן התורה כאלו לא היתה של גוי מעולם ואין אומרין כשלקחה ישראל מן הגוי שיהא דינה ככבוש יחיד וכן אפי' לא לקח ישראל הימנו אלא שקנה הפירות שבו בעודן מחוברים לקרקע עד שלא הביאו שליש חייב בכל מן התורה ואף אם מכרן משהביאו שליש חייב בכל אלא שבזו נותן תרומה גדולה לכהן ואינו נותן אלא שני שלישים של מעשר ללוי וכן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ומוכר לו השליש ואפי' מכרן משנתלשו כל שנדגנו ביד ישראל חייב אלא שבזו נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב לעצמו שאר המעשר שהיה דינו ללוי הואיל ומותר לזרים כמו שיתבארו דברים אלו במקומם הא כל שלקח הפירות שנגמרה מלאכתם ביד גוי פטור לגמרי שנאמר דגנך ואנו דורשים דיגונך ולא דיגון גוי אפי' היה הקרקע של ישראל ומכר פירותיו לגוי קודם שהגיעו לעונת המעשרות שהוא בתבואה הבאת שליש פטורות לגמרי ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אם חזר ולקח מהן חייבות מדבריהם וכן אפי' מכרן לו משנתלשו הואיל ונדגנו ביד גוי אין חייבות אלא מדבריהם וסוריא אין דינה בענינים אלו כארץ ישראל שבסוריא אף ישראל מקרקע שלו אינו חייב אלא מדבריהם וכן בלקח קרקע שם מן הגוי אפי' היו בו פירות כל זמן שלא הגיעו לעונת המעשרות ואם הביאה שליש ביד גוי פטור ואם הקרקע של גוי אפי' לקח פירותיו מחוברים ואף קודם שהגיעו לעונת המעשרות פטור לגמרי:

אע"פ שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר יש לו קנין לחפור בשלו בורות שיחין ומערות ואין אומרין הואיל ומשועבדת למעשרות אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעות אלא רשאי:

זה שביארנו שכל שנדגנו ביד גוי אפי' היו של ישראל פטורין ומפני שאנו דורשין דיגונך ולא דיגון גוי פירושו דוקא בשלקחן הגוי והן שלו אבל אם הם של ישראל אלא שגוי ממרחן בשכירות אין זה פוטר כלל וכן במה שאמרו גלגול גוי פוטר בחלה ואין טענה לפטור עיסה שלנו המגולגלת ביד שפחה ארמית מן החלה שלא נאמרה אלא כשלקחה ישראל ממנו מגולגלת וכן הסכימו בה גדולי קדמונינו עם קצת חכמי ספרד:

לקט שכחה ופיאה סתמן הפקר ופטורים מן המעשרות בין שלקטום ישראלים בין שלקטום גוים וחזר ומכרן לישראל ואין אומרין אדעתא דגוי לא אפקרינהו אלא סתמן הפקר הם היו של גוי ולקחם ישראל ודיגנם חייב שהרי אין קנין לגוי ואין כאן הפקר שסתמו של גוי אינו מפקיר לקט שכחה ופאה ומכל מקום אם הניחם הגוי בפירוש בתורת הפקר פטורות:

ממה שהקדמנו בדינין שבאין קנין ויש קנין אתה למד בישראל שלקח שדה זרועה מן הגוי בארץ ישראל חייב מן התורה אפי' נתבשלו כלם ביד הגוי ואם מכר ישראל לגוי משהביאה שליש חייבות מדבריהם ובסוריא לקח ישראל שדה זרועה מן הגוי ולא הביאה שליש חייבת מדבריהם ואם הביאו שליש פטורים שמא אתה סבור לומר מתוך הקדמות אלו שאם מכר ישראל לגוי שדה זרועה בסוריא אף משהביאה שליש יהא פטור שהרי כיוצא בה בארץ אינו אלא מדברי סופרים אינו כן אלא אף בסוריא ישראל שלקח שדה מן הגוי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לגוי משהביאה שליש הואיל ונתחייבו ביד ישראל אם חזר ישראל ולקח מהן חייבות מדבריהם:

מכל מקום למדת שסוריא אין בה חיוב מעשרות אלא מדברי סופרים ואע"פ שבפרק ראשון אמרוה אף מן התורה אין הלכה כן כמו שכתבנו שם וכן הלכה אין קנין משום דרבא קאמר לה הכא דהוא בתרא וכן שרב אשי בסוף הסוגיא העמיד משנתנו כרבא ואע"פ שבתלמוד המערב של דמאי אמר ר' מאיר אין קנין ופליגי עליה ר' יהודה ור' שמעון לומר יש קנין וכן שאמרו שם הנהיג ר' חנינא בצפורי כר' שמעון דהוא דריש והארץ לא תמכר לצמיתות הא אם נמכרה חלוטה היא אין לסמוך עליה שהרי אף זו לפי תלמוד שלנו אינה אלא עברו בלאו ואין מעשיהם מועילים כלום כמו שביארנו במציעא ויש חולקין לפסוק יש קנין וכן לחייב בסוריא כבארץ לרוב דיני מעשרות ואין הדברים כלום:

מתני' המוציא את אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכ"א יחזיר נישאת לאחר והיו לה בנים ממנה והיא תובעת כתובתה ר' יהודה אומר אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך פי' מתני' מיירי בספק אילונית ולא באילונית ודאית דאילוני' ודאית לא ילדה והיכי תני בסיפא נישאת לאחר והיו לה בנים אלא ודאי בספק אילונית מיירי וזהו משום אילונית משום חשש אילונית שהוא ירא שמא תהיה אילונית ודומיא דש"ר קתני שאינו ברור לעולם שזינתה אלא הוא מסופק שמא זינתה וכן משום נדר שאינו ידוע שיזקק לה חכם או לא יזקק והוא מסופק שמא לא יזקק ומ"ה מגרש לה והכא נמי הוא מסופק שמא תהיה אילונית ומ"ה מגרש לה והיכי דמיא ודאי אילונית והיכי דמיא ספק אילונית כדתנן בסוף פרק יוצא דופן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם ואקשי' בגמ' [והתניא] א' בן ט' שנה ויום א' וא' בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות. פי' אלמא אע"פ שהוא בן כ' ולא הביא שתי שערות כקטן חשבינן ליה ומחמת קטנות הוא שלא הביא שתי שערות והיאך אתה מחשבתו סריס והוא גדול ומחמת שהוא סריס לא הביאם אמר רב שמואל בר רב יצחק והוא שנולדו בו סימני סריס פי' מאי דתנן בפרק יוצא דופן דחשבינן ליה סריס ויצא מכלל קטנות כגון שנולדו בו סימני סריס וסימני הסריס הם מפורשים ביבמות בפרק הערל אמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו וכי היכי דמתרצינן גבי סריס ה"ה נמי גבי אילונית אע"ג דהיא בת כ' ולא הביאה שתי שערות אינה אילונית גמורה שפטורה מן החליצה ומן הייבום עד שיולדו בה סימני אילונית או עד רוב שנותיה שהם ל"ו שנה וסימני אילונית הם מפורשים ביבמות בפ' הערל דאמרי' התם ת"ר איזו היא אילונית כל שהיא בת כ' ולא הביאה שתי שערות ואפילו הביאה לאחר מיכן הרי היא כאילונית לכל דבריה ואלו הן סימניה כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש רשב"ג אומר כל שאין לה שפולי מעים כנשים ר"ש בן אלעזר אומר כל שקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאשה ואמרי' נמי התם א"ר אבהו סימני סריס ואילונית אין עושים בהם מעשה עד שיהו בן כ' ותברר לנו שאינה אילונית בוודאי אלא א"כ הגיעה לכ' שנה ונולדו בה סימני אילונית ולא הביאה שתי שערות ואפילו אם תביאם לאחר מיכן כיון שנולדו בה סימני אילונית ועברו כ' שנה אינן כלום ואם הגיעה לכ' שנה ולא הביאה שתי שערות ולא נולדו בה סימני אילונית היא בספק עד ל"ו שנה שהיא רוב שנותיה אם תביא שתי שערות הרי היא ככל הנשים ואם יולדו בה סימני אילונית או תשהה עד רוב שנותיה ולא תביא שתי שערות היא אילונית גמורה ומתני' בפ"ק ביבמות דתנן וצרתה מותרת כגון שנמצאת אילונית גמורה שהיא בת כ' ולא הביאה שתי שערות ונולדו בה סימני אילונית או שהיא בת ל"ו שנה ולא הביאה שתי שערות זו היא אילונית גמורה שקדושיה קדושי טעות וצרתה מותרת ומתני' דהכא בספק אילונית כגון שהיא בת כ' ולא הביא' שתי שערות ועדיין לא נולדו בה סימני אילונית ובעלה חושש שמא תהיה אילונית ומוציאה בגט מפני שעדיין לא הוחזקה אילונית גמורה או בסימנין או ברוב שנים שיהו קידושיה קידושי טעות לצאת בלי גט ר' יהודה אומר לא יחזיר פי' שמא תנשא לאחר ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן אפילו נותנים לי ק' מנה לא הייתי מגרשך לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לעולם הוא אסור להחזירה ואע"פ שמתברר שאינה אילונית כדי שלא יוכל לקלקלה וחכ"א יחזיר דלא חיישי' לקלקולא וכשמגרשה אינו נותן לה כתובה מפני שהיא ספק אילונית והמע"ה הילכך אם נישאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה מן הראשון מפני שכבר נתברר שאינה אילונית א"ר יהודה אימר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך שלא יקלקלך שאע"פ שהודענו לו שאף אם לא תמצא אילונית לא יחזיר יכול לומר מפני הספק גרשתיה ולא חשתי בחזירתה ונתתי לה גט בכל לב אבל לא ידעתי שתלד ואתחייב בכתובת' שאילולי כן לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. עיין בערך ל"ד בס"ה:

גמ' ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים כו' וחזר ומכרה לו משהביאה כו' יש לדקדק ל"ל למנקט בכה"ג לא ה"ל למנקט אלא ישראל שמכר לעובד כוכבים שדה משהביאה שליש כו' ויש ליישב כיון דאסור למכור קרקע לעובד כוכבים בא"י לא בעי למנקט מלתא בגוונא דעביד ישראל איסורא שמכר קרקע לעובד כוכבים אבל בכה"ג שקנאה מעובד כוכבים ושוב חזר ומכרה לו אפשר דליכא איסורא ולמאי דמוקי (א) לה בסוריא יש ליישב דנקט הכי דבסוריא סתם קרקע לעובד כוכבים הוא וישראל לקחה ממנו מתחילה אבל בא"י סתם קרקע לישראל לא הוה ליה למנקט שלקחה העובד כוכבים ממנו אלא שמכרה לו ודו"ק:

תוס' בד"ה לוקח ומביא כו' דלמא תקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח כו' עכ"ל מיהו לכאורה שרש"י הרגיש בזה בפירושו לקמן דהכי פריך דבכורים מצוה דעליה רמיא ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיע מקדושתה מצוה עליה רמיא ליקח הבכורים ולהביא כו' ע"ש אבל נראה דתוס' לא ניחא להו בזה וסמכו עצמם אמה שכתבו לקמן מההיא דפ"ק דמס' ע"ז דפריך ממזוזה אמעשר דמזוזה נמי (ב) מצוה דרמיא עליה אלא כיון דאין הבית בידו ולא דר ביה אין זה הפקעה ה"נ איכא למימר בבכורים כיון דאינן בידו אין זו הפקעה ולא שייך בזה מצוה דרמיא עליה הוא כמו במזוזה ודו"ק:

בא"ד וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים ל"ש מוכר ול"ש אחר כו' עכ"ל ק"ק לפי זה אמאי נקט בכה"ג המוכר שדהו לעובד כוכבים כו' לא הל"ל אלא הלוקח פירות מן העובד כוכבים מביא ממנו בכורים כו' ויש ליישב דלא חשו חכמים שלא ישתקע ביד עובד כוכבים אלא בידעינן שהיתה כבר ביד ישראל ומכרה באיסור לעובד כוכבים אבל אם לא ידעינן שמכרה לו ישראל באיסור אין לנו לחוש אם ישתקע הקרקע בידו וק"ל:

בד"ה מ"ס דיגונך ולא כו' דגונך ולא דיגון נכרי כו' דגנך ולא כתב תבואתך כו' עכ"ל לא הוו צריכי לכל זה אלא למאן דמחייב מירוח עובד כוכבים אבל למאן דפוטר מירוח עובד כוכבים איכא למימר בפשיטות דתרתי דרשי מתרתי דגנך דכתיבי חדא ולא דגן עובד כוכבים וחדא ולא דיגון עובדי כוכבים ודו"ק:

ר"ל זבין נפשיה ללודאי כו'. בפ"ק דשבת פרש"י אהא דשעה ראשונה מאכל לודים אומה היא כו' ואוכלי אדם הן כו' עכ"ל:

חייתא ופלגא כו'. פרש"י כלומר מכה וחצי מכה עכ"ל מנת חייתא בכ"מ הוא שק לפי התרגום ור"ל מכת שק בעלמא מכה קלה וק"ל:

ועזבו לאחרים חילם. דכתיב לעיל מיניה בהאי קרא יחד כסיל ובער יאבדו שזה מדת כסילים הוא וכמ"ש במסכת עירובין אם יש לך היטב לך כו' וא"ת אניח לבנו חוק בשאול מי יגיד לך כו' ודו"ק:

ע"א ד"ה לוקח ומביא בכורים וכו' ומיהו קשה לר"ת וכו'. ואע"ג דרש"י מיישב זה לקמן לרבינו תם נראה פירושו דחוק:

בא"ד וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים לא שנא מוכר ל"ש אחר. ולפירושו צ"ל הא דקתני במתניתין מפני תקון העולם ר"ל דמפני שיראו שהלוקח חייב להביא בכורים א"כ יראו שבקדושתה קיימא ויתנו לב לפדותה ולא ישתקע הקרקע ביד העובד כוכבים כן נ"ל ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם דמפרש קצת בכה"ג:

ד"ה אמר רבה וכו' עד כדדייק מדקתני מציק וכו'. פי' דקתני בברייתא המקבל שדה אבותיו ממציק פי' גזלן עובד כוכבים שגזלה מעשר ונותן לו וכו' ודייק התם דאי הוי מטעם דאין קנין לעובד כוכבים ואבותיו ר"ל א"י נקראת שדה אבותיו מאי אריא מציק אפי' אינו מציק אלא לעולם יש לו קנין ושדה אבותיו היינו שדה אבותיו ממש ולדידיה קנסוהו רבנן דאיידי דחביבא טפי אזיל מקבל לה וכו' ע"ש במסכת בבא מציעא דף ק"א:

בא"ד ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח העובד כוכבים וכו'. ר"ל רשם במנחות מייתי ברייתא דפליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר תורמין משל עובד כוכבים על ישראל ורבי יהודה סבר אין תורמין ומפרש שם פלוגתייהו דפליגי במירוח העובד כוכבים ומדקדק התוס' הכא מדלא מוקי פלוגתייהו התם דפליגי ביש קנין דרבי מאיר סבר אין קנין ור"י סבר יש קנין ס"ל לגמרא דר"מ נמי ס"ל יש קנין מההיא דע"ז:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' ונותן לו ודחי לה כו' כצ"ל. ורב פי' מעשר בתחלה כל התבואה ואחר כך נותן לעובד כוכבים חלקו והוא מפסיד שהרי עישר מחלקו על של עובד כוכבים וק"ל:

גמ' שנאמר כי לי הארץ. איירי בענין קדושת הארץ פרשת בהר ולזה מייתי ר"א פסוק דלה' הארץ ומלואה לא איירי בקדושת הארץ רק בעצמות הארץ:

ברש"י בד"ה משום קלקולא שלא יוטמעו בעובדי כוכבים ובחיי אב אביהן מנטרי חסר כאן ומוגה בח"ש:

ברש"י בד"ה חייתא כו' ופקיע עגול כו'. יש רוצין להגיה ועגול כו' ר"ל תוך הפקיע שהוא של חוטין נתן עגול של אבן וכדי שלא ירגישו עשה כן וק"ל. נ"ל מכאן נתפשט לישנא דבגמרא חייתא דקיטרא סברית וקבלנית וק"ל:

ברש"י בד"ה שכבר נתחייבו וכו' דקי"ל כו' אחר שליש. א"ל ליפרוך בקצרה לרבה דאזיל בתר מירוח ומירוח העובד כוכבים פוטר אף שגדל ברשות ישראל לגמרי וכן בהיפך א"כ היאך תלוי התם בשליש גם היאך מתורץ הקי"ל מסתמא לא איירי בסוריא דז"א דתבואה וזיתים אחר שליש קאי לענין שאז הגיע חיוב לעונת מעשרות ולענין מעשר עני ומעשר שני אם גדל השליש בשנה ב' ונגמר בשנה ג' וכה"ג והאי ברייתא אורי לן דיש קנין לעובד כוכבים והגדל ברשות עובדי כוכבים פטור ורשות ישראל היינו שמכר שדה לעובד כוכבים משהביאה השליש כו' לזה פרש"י ישראל שלקח שדה זרועה כו' דהיינו לרבותא אע"פ שגם השליש שגדל לא גדל לגמרי ברשות ישראל רק שהיתה בשעת גידול השליש שהגיע עונות שלה ברשות ישראל ואילו נקיט ישראל שמכר וכו' הוי משמע דוקא שגדלה שליש ביד ישראל ודו"ק:

ברש"י בד"ה בסוריא כו' ביד עובד כוכבים כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה לוקח כו'. אף לפירוש ר"ת צ"ל דוקא בקרקע שהיתה של ישראל ומכרה באיסור לעובד כוכבים תקנו שכל הקונה מביא ביכורים וע"י כן לא יקנו פירותיו ויהדר העובד כוכבים למכור הקרקע וזו מפני תיקון העולם וקושית ר"ת מישב רש"י בסמוך במקומו:

בתוס' בד"ה אמר רבה כו'. דאי אין קנין אין זה הפקעה כצ"ל:

בא"ד ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח כו'. ר"ל בפרק ר' ישמעאל:

בתוס' בד"ה מר סבר כו' מתוך פ"ה משמע כו'. נראה דהו"ל לפרש אבל לא דריש דגנך ולא דגן עובד כוכבים ומדפירש אבל אם הגדילו כו' משמע דממילא הוא כן וזה נמשך מזה [דאי דרשינן דיגונך ממילא דליכא למידרש ולא דגן עובד כוכבים] ואילו להתוספות אף ר"א ס"ל דיגונך וכו' רק דריש נמי דגנך א"כ הו"ל לפרש ולא דריש דגנך כו' ודו"ק:

בא"ד בפלוגתא דכל הני תנאי. אבל לפירושם אף דרבה סבר דלא כר"מ מ"מ ר"א אומר לכ"ע יש קנין ולכן לא דחה אנא דאמרי כר"מ וכו':

בא"ד מדכתיב דגנך ולא כתיב תבואתך. הומ"ל דדריש חד לדגנך ולא דגן עובד כוכבים וחד לפטור מירוח עובד כוכבים רק רצה ליישב דסבר אף כמ"ד מירוח עובד כוכבים חייב [מחמת אין מיעוט אחר מיעוט ותרווייהו דיגונך למעוטי אתא]:

בא"ד וא"ת כו'. וא"כ ממילא אכתי תלוי פלוגתא דיש קנין בפלוגתא דמירוח העובד כוכבים ובאופן היפך ממ"ש בתחילת הדיבור [דלמ"ד אין קנין גם מירוח עובד כוכבים חייב דבשניהם נאמר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות בין דגנך ובין דיגונך] ודו"ק:

גמרא א"ל זיל לא קא שבקי לי כו'. כה"ג בב"מ (כט ב) ובסנהדרין (כח ב):

רש"י ד"ה חייתא. ופקיע (ר"ל של מטוה או גמי) ועיגול של אבן כו' בתוכו (ר"ל בתוך הפקיע כדי שלא ירגישו):

גמרא אמר רבה מנ"א לה דתנן כו' אלא לאו דעובדי כוכבים ולקטינהו ישראל כו'. ק"ל הא אפשר לאוקמי בשהביאו שליש ביד ישראל כדלקמן. וכמש"כ התוס' על ההיא דתורמין משל עובד כוכבים על של ישראל. או דמיירי בששכר שדה מישראל כמש"כ התוס' לעיל (כג ב) בד"ה העובדי כוכבים:

שם נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דעובד כוכבים מי מפקרי. לכאורה קשה הא תנן לקמן (נט ב) אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים בלקט שו"פ. ונ"ל דכאן ר"ל דהתורה לא הפקירה לעניי עובדי כוכבים. ואף דחכמים הפקירו להם הלא לא הפקירו אלא לענייהם והפקר לעניים אינו הפקר לב"ה (וגבי פאה גזה"כ). ולפ"ז אינו מדוייק לשון התוס' "הפקר בטעות הוא" דלא שייך זה גבי רחמנא. וכן מש"כ והא דפליגי כו' דריו"ח אמר הפקר. תמוה דבפאה לכ"ע הוי הפקר:

המל"מ בפ"ב מהל' תרומות הל"ט הוכיח מכאן דפאה אינה פטורה מהמעשר אלא לאחר שזכה בה העני ומקשה ע"ז מהא דשבולת של לקט שנתערבה בגדיש כו' דפ"ה דפאה מ"ב ומחלק בין לקט לפאה ע"ש. ותימה דהא הכא גם לקט תנן:

שם ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים עד שלא הביאה שליש כו'. מה שדקדק המהרש"א מדוע לא תני ישראל שמכר לעובדי כוכבים שדה משהביאה שליש כו'. נ"ל דלק"מ דקמ"ל רבותא דלא בעינן שכל השליש יגדל ברשות ישראל אלא דסגי כשהיה ברשותו בגמר הבאת השליש בלבד. וכה"ג כתבו התוס' לקמן בד"ה בצרן:

רש"י ד"ה לקט שו"פ. במה שאין לו חלק כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ד אילימא דישראל. וקאמר כו' אא"כ הפקירן ישראל ראשון בשדהו. ותימה מי יוכל להפקירן הרי אין שלו שכבר זכו בהן עניים עי' תמורה (כה) בבעיא דאילפא. ועי' במרובה בסוגיא דצנועין:

תד"ה לוקח. ור"ח גרס הלוקח מביא כו'. כצ"ל בלא וא"ו:

תד"ה אמר. והא דמדתניא לעיל כו' איכא לאוקמי בסוריא. וק"ק דמ"מ ה"ל להש"ס לאתוייה למיפרך מינה לרבה ולתרוצי כן:

בסה"ד וכי פריך הכא לר"א כו'. לא מצינו הכא פירכא לר"א רק מאי דאייתי רבה ראיה לדבריו ממילא הוה פירכא לר"א:

גמ' אבל יש קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות וכו' אבל אין קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה וכו'. נ"ב צ"ע למאי נ"מ וכן בדר"א דס"ל אין קנין לחפור עובד כוכבים מי שמע לן דילמא לענין לישראל המוכר קרקעו לעובד כוכבים קמפלגי אם צריך להתנות עמו שלא יחפור בה:

תוס' ד"ה ר״ל וכו' לא היה מזלזל בעצמו כל כך. נ"ב אע״ג דמייתי אבתריה כי קא שכיב לא תיכף ומיד הוה מעשה אלא אחר זמן רב אלא איידי דאיירי ביה מסיק לכולא מלתא:

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, שָׁבַק קָבָא דְּמוֹרִיקָא, קָרָא אַנַפְשֵׁיהּ: וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם (תהלים מט, יא). נראה לי לאו משום צרות עין חס ושלום קאמר הכי אלא אדרבה הראה בזה עין טובה שהיה לו כי היה שמח בחלקו והמעט רואהו מרובה דנחשב לו קבא דמוריקא דבר מרובה שראוי לומר עליו ועזבו לאחרים חילם.

ר"ל זבין נפשי' ללודאי. אחז"ל להרגיז יצ"ט על יצה"ר בתורה וק"ש ואי לאו יזכור לו יום המיתה. ונ"ל דאין זה תקנה שלימה דאדרבא הרשעים מזכירים יום המיתה ויש להם חלב על כסלם באמרם אכול ושתה כי מחר נמות ואך כשעוסק בתורה וק"ש ואח"כ מזכיר יום המיתה נכנע מאימת הדין לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון. והנה כולי עלמא מזבני נפשי' ללודאי אוכלי בשר אדם היצה"ר המפטם האדם במעדני פתיותיו כדי לאכול בשרו לבסוף ואדם ניצל ממנו בחיותו ופלגא היינו תורה וקריאת שמע שהוא הכאה להמית הלודאי הזה ופלגא הוא יום המיתה שהוא רק פלגא. וצדיק כריש לקיש מהכאה ראשונה שהוא עסק התורה כבר מת ונסתלק היצה"ר ופש לי' פלגא הזכרת יום מיתה כי לא הי' צריך לי' וכמ"ש מורי בהפלאה הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי פי' שלא הוצרכתי להזכיר יום המיתה לעולם כי בטלתיו בתורה וק"ש:

ועזבו לאחרים חילם. פי' חילם של עצמם ויגיע כפו. לאפוקי רשעים שעזבו לאחרים חיל של אחרים מה שגזלו וחמתו מאחרים מורישים לבניהם נמצא עזבו לאחרים חיל אחרים משא"כ ר"ל וחבריו עזבו לאחרים חילם של עצמם:

המוכר שדהו לנכרי וכו'. עיין פי' משנה לרמב"ם לפי גירסתו מבואר להדי' במשנתינו דכשגוים מייקרים השער מותר לבטל מצוה דאורייתא כדי להעמיד השער על מקומו. אך י"ל דוקא שלא להעשיר הגוי דאיכא לאו דלא תחנם ועיין כיוצא בזה בתוס' חולין קי"ד ע"ב. אך בישראל המייקר השער אע"ג דעבירה היא בידו מ"מ אין ביד הקונה ממנו שום איסור דלא תחנם א"כ אפשר אין לתקן לבטל ממצוה משום יוקר השער. אך הצמח צדק בתשובה דמייתי מג"א ריש סי' רמ"ב מייתי ממשנת כריתות דאפי' בישראל המייקר השער יש לתקן ע"ש. מיהו מהתם אין מוכח דמותר לבטל ממצוה דהרי התם לא אסר להם ר"ג להקריב השאר רק דרש אין השאר עליהם חובה אבל אפשר לכשיזלו מ"מ הביאו כל אחד קנים שלה משא"כ לאסור קניית הדגים משעבר שבת עבר ונתבטל מצותו. ועוד התם בכריתות איכא למיחש לתקלה שנמנעו מלהקריב כלל אפי' א' אבל הכא העניים שאינם יכולים לקנות ביוקר פטורים מחמת אונס והעשירים יתענגו ומנ"ל לבטל העשירי' מפני תקנת העניים:

לחפור בו בורות שיחין ומערות. נפקא מיני' דלא הוה גזל ומותר לישראל ליהנות מאותו הבור שיח ומערה. ועיין רשב"א דמייתי ירושלמי פלוגתא אי הקונה בזמן שהיובל נוהג אי רשאי לחפור ועיין מ"ש סוף הל' שמיטה ויובל ואם יגיעני הי"ת לקמן בס"פ סוגי' דקנין פירות דעתי לבאר בזה פסק הרמב"ם בעה"י. והנה לכאורה משמע לפי הסוגי' דתרי פלוגתת תלי' זה בזה יש קנין וחפירת שיחין וי"ל דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. מאן דדריש לי קדושת הארץ שא"א להורידה מקדושתה ולא אימעט אלא דיגון נכרי אבל תבואת נכרי שמרחה ישראל חייב כי כך קדושת הארץ מעיקרא כל תבואה שיגדל בה אם ימרחנה ישראל תתחייב. ואותה קדושה להקב"ה היא כי לי הארץ וא"א להמירה ע"י מכירה לנכרי א"כ אין לנו שום רמז ראי' לאסור חפירת שיחין ומערות כי קרא לה' הארץ ומלואה אסמכתא בעלמא היא. אבל למ"ד דגנך ולא דגן נכרי הרי מבואר דע"י שגידלה ביד נכרי ירדה מקדושתה א"כ א"א לפרש כי לי קדושת הארץ שהרי כתיב בהדי' דגנך וע"כ הכי אזהיר רחמנא לישראל המוכר שדהו לחברו בזמן שהיובל נוהג והארץ לא תמכר לצמיתות שיחפור פלוני זה כחפצו ואינו מחזירו לבעליו כמות שהיה כי לי הארץ ונהי שאותן בעלים שזכו עפ"י ה' בגורל בימי יהושע ב"נ נתן הקב"ה רשות לחפור אבל אין רשות למוכרה לאחרים אא"כ ושב לאחוזתו כמו שהיתה קודם מכירה כי לי הארץ ודבר זה יתבאר בפלוגתא דירושלמי. מעתה כיון שאפי' ישראל חברו אין לו רשות לחפור בו כש"כ נכרי נמצא תלי' זה בזה. אך צל"ע המוכר שדהו לנכרי בשעה שהיובל נוהג ויד ישראל תקיפה עליהם מ"ט לא נזכר בשום מקום שמוציאים ממנו ביובל כמו שנזכר במוכר עצמו לנכרי דאלמלא דכתיב קרא ה"א עבד עברי הנמכר לישראל הוא יצא ביובל אבל נכרי אינו מצווה על היובל והוצרך לכתוב בפרשה שמוציאים מן הנכרי ביובל ואם נאמר בשדה ולא נזכר אה"נ שאין מוציאים מן הנכרי ביובל א"כ מנ"ל שלא יחפור בה בורות דלמא ישראל נצטוה ושב לאחוזתו ולא נכרי וצ"ע:

והנה יש כאן ג' שיטות רש"י גרס לוקח ומביא ולא כמ"ש תוס' מטעם קנס אלא מדאורייתא מחויב ליקח לקיים מצות הגוף שלו משא"כ מעשרות אינו אלא תיקון מאכלו כמו שחיטה לבהמה וכ"כ רש"י לקמן ומבואר היטיב בלשון תוס' ב"ב פ"א ע"א והיינו למ"ד אין קנין הוא דאורייתא אלא ב' תקנות הוה כמבואר לקמן. ותוס' גרסי הלוקח מביא ממנה בכורים למ"ד יש קנין מביא כדי שיסברו שיש בה קדושה ויחזרו ויקנו מהגוי אעפ"י שאינו כן מ"מ עשו כן להטעותם כדי שלא תשתקע הקרקע ביד גוי וכיוצא בזה בשבועות ט"ז ע"א ובתוס' ד"ה אלא וכו' ולמ"ד אין קנין הוא דאורייתא אלא שהיה ב' תקנות. ור"ח שבתוס' וכן רמב"ם גרסי הלוקחה שחוזר ולוקח אותה שדה בעצמה דלמ"ד יש קנין וכבר הופקע קדושתה ע"י הנכרי ושוב אינה חוזרת כשלוקחה ישראל דה"ל כיבוש יחיד ולא שמי' כיבוש ומ"מ תיקנו שיביא בכורים כדי שיסבור שלא פקעה קדושתה וישתדל ולקנותה אע"ג דללא הועיל שהרי עכ"פ לעולם קדושתה נפקעת דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש מ"מ משום יישוב א"י טוב שתהיה הקרקע ביד ישראל. ולמ"ד אין קנין ס"ל לרמב"ם כל זמן שהקרקע והפירות ביד נכרי אפי' מירחן ישראל לא מחייבי אלא הישראל חוזר וקונה הקרקע עצמה או הפירות קודם מרוח ומירחן אז לא אמרינן דהוה כיבוש יחיד אלא חוזר לקדושה ראשונה. ומ"מ נ"ל כיון דהאי דאין קנין מקרא נפקא לן מלי הארץ וא"כ נהי רמב"ם פסק כמ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש וא"כ אצטריך קרא לחזר וקנה הישראל הקרקע או פירות קודם מירוח. וי"ל כשהפירות בידי נכרי פטורים מכלום. אבל מודה רמב"ם דלתנא ספ"ק דע"ז כיבוש יחיד שמי' כיבוש א"כ לא איצטריך כי לי הארץ לחזר וקנה דהא בעלמא נמי כיבוש יחיד שמי' כיבוש אלא קאי אפירות ביד גוי ומירחן ישראל שחייבין ובזה תבין הסוגי' אשר פנ"י במ"כ לא עמד בזה. ודע דמביא בכורים דשמעתין היינו שמביא ונותנו לכהן אבל לא יעשה בהם שום תנופה והנחה משא"כ בב"ב פ"א ע"ב ובתוס' שם דקא מעייל חולין לעזרה ע"ש וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג לוקח ומביא ממנו ביכורים בכל שנה כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דמביא ואינו קורא לא מיבעיא למ"ד יש קנין לעובד כוכבים ואינו מביא ביכורים אלא מדרבנן א"כ פשיטא דאינו קורא אלא אפי' למ"ד אין קנין כיון דיש לו קנין לעובד כוכבים לחפור בורות שיחין כו' א"כ גוף הקרקע קנויה לעובד כוכבים וא"כ לא מיבעיא לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינו קורא אלא אפילו לר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי אפ"ה אפילו קנין פירות אין לו להישראל שהרי העובד כוכבים אוכל הפירות כדאיתא להדיא בירושלמי אם כן אינו קורא שאין יכול לומר פרי האדמה אשר נתת לי מיהו הא דמקשה הש"ס למ"ד אין קנין מדאורייתא היא וכדפרש"י שם צריך לומר כיון דלענין קדושת הארץ ברשות ישראל קאי קרינן ביה שפיר אשר תביא מארצך לענין שחייב להביא וצריך עיון:

תוספות בד"ה לוקח ומביא בכורים זו גירסת הקונטרס כו' ומיהו קשה לר"ת כו' עכ"ל. כבר יישבה רש"י ז"ל בפי' הגמרא לקמן וכמדומה שלא היה כן בפירש"י ז"ל שלפני בעלי התוס' מיהו בעיקר פירוש התוס' שכתבו ואור"ת דל"ג ומביא בוי"ו וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא ביכורים ל"ש מוכר ל"ש אחר כו' עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי ליכא לפרושי שכל אדם הלוקח פירות תלושין מעכו"ם שקנה הקרקע מישראל צריך להביא בכורים וע"ז הוי מקשה הש"ס דלמ"ד אין קנין הוי מדאורייתא דמהיכא תיתי הא לא אשכחן מאן דמחייב בביכורים בלוקח פירות מן השוק אפילו מישראל אלא שמואל הוא דבעי למימר הכי בפ' הספינה דף פ"ח אליבא דרבי מאיר ונדחו דבריו ועלו בתיובתא ואף אם נפרש דבריהם בלוקח פירות מחוברין מעכו"ם אפי' בזה לא ידעתי למה יתחייב ישראל אחר מדאורייתא דאפילו לר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי היינו שלקח כל הקרקע לפירותיהם כגון בזמן שאין היובל נוהג דקרינן ביה שפיר אשר תביא מארצך משא"כ היכא שלא קנה הקרקע כלל אלא הפירות לחוד לא קרינן ביה אשר תביא מארצך ולא עדיף מחכירים ואריסין שאינן מביאין כדאיתא במשנה פ"ק דבכורים ואם נפרש כוונתם לענין שהישראל אחר חזר ולקח הקרקע מישראל אין זה במשמע לשון המשנה כלל לפי מאי דנראה דלא גרסי במשנתינו וחזר ולקחה ממנו ועוד דלשון הגמרא אינו סובל כן דא"כ מאי זה ענין ליש קנין או אין קנין אטו משום דאפסקיה עכו"ם יפטור מהמצוה וכן הא דקאמר לקמן שתי תקנות הוו לא אתי שפיר לפ"ז הפירוש ומלשון מהרש"א ז"ל נראה להדיא שמפרש לשון התוספות לענין קונה הפירות מן העכו"ם וצ"ע. אמנם כן ראה זה מצאתי בל' התוס' י"ט שכתב שגירסת הרמב"ם ז"ל היתה במשנתינו וחזר ולקחה ממנו הלוקח מביא ביכורים ומפרש התי"ט דלמ"ד דאין קנין היינו לענין זה שנשאר' בקדושתה אם חזר הישראל ולקחה דלא הוי ככיבוש יחיד משא"כ כל זמן שהשדה ברשות העכו"ם סובר הרמב"ם ז"ל דיש קנין לעכו"ם וכ"כ הכסף משנה בשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות ולפ"ז ע"כ יש להרמב"ם ז"ל גירסא אחרת ופירוש אחר בלשון הגמרא לקמן גבי הא דמסיק רב אשי שתי תקנות הוו וא"כ בודאי סתימת לשון התוספות אינו מורה על זה ובאמת שאף לפי מה שפירשו הכ"מ והתוי"ט בשיטת הרמב"ם ז"ל קשיא לי בגוייהו מסוגיא דשמעתין כמו שאבאר בסמוך. ומ"מ העיקר בכוונת התוספות נראה דאיירי לענין שקנה הישראל הפירות מחוברין שכעין זה פירשה הראב"ד ז"ל אבל לא זכיתי להתיישב דבריהם כלל כדפרי' ולשיטת רש"י ז"ל נתיישב הכל על נכון וצ"ע:

בד"ה אמר רבה כו' והא דתניא לעיל אע"פ שעשה ישראל נימוסו כו' איכא לאוקמי בסוריא כו' עכ"ל. מכל מה שכתבו בזה הדיבור נראה מבואר דאף כל זמן שהשדה ביד העכו"ם חייב בתרומות ומעשרות הלוקח פירות מן העכו"ם דאל"כ בפשיטות הוי מצי לאוקמי ההיא דעשה לו נימוסו בכה"ג וכ"ש דהכי אוקימנא להדיא לעיל לחד לישנא בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו וכ"ש ההיא דאין משכירין להם שדות הוה מצי לאוקמי בהכי דמפקע לה ממעשר בעודה ביד העכו"ם א"כ ע"כ דלרבה דסבר דאין קנין אפילו בכה"ג מחייב וכן מבואר להדיא ממאי דמוקי בשמעתין אליבא דרבה דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים ואמאי לא קאמר דרבה נמי סובר דגנך ולא דגן עובד כוכבים ובא לפטור בלוקח פירות מן העכו"ם אע"כ דרבה בכה"ג נמי מחייב והכי משמע נמי מהא דמייתי מברייתא דלקט ושכחה ופיאה של עכו"ם פטור מן המעשרות דמייתי רבה סייעתא וכל זה שלא כשיטת הכסף משנה והתוספות י"ט שהבאתי לעיל ובאמת התמיה קיימת על הכ"מ שכתב דהרמב"ם ז"ל שפוסק אין קנין היינו כרבה דשמעתין מדמתרץ רב אשי לקמן למתניתין כוותיה ואפ"ה כתב הכ"מ דלהרמב"ם בעודה תחת העכו"ם פטור הלוקח פירות ממנו מלעשר וזה אי אפשר דרבה ודאי בכה"ג מחייב כדפרישית לשיטת הרמב"ם ז"ל וצריך ביאור גדול ואין כאן מקומו וצ"ע:

בא"ד דאי אין קנין אין זו הפקעה כו' דהתם פריך נמי ממזוזה כו' ומשני מזוזה חובת הדר היא כו' עכ"ל. באמת דמכאן לא מוכח מידי דהתם משני שפיר דמזוזה לא מיקרי הפקעה שאינה אלא חובת הגוף משא"כ בשדה חובת קרקע היא ומיקרי הפקעה אלא דשם בפ"ק דעכו"ם ביארו התוספות יותר דא"כ בשכירות שדה נמי מיקרי הפקעה ומדקאמר התם מכירה דאיכא תרתי מה שאין כן בשכירות ע"כ מוכח דהיכא שפטור מצד הדין לא מיקרי הפקעה ע"ש:

בד"ה מר סבר כו' מתוך פי' הקונטרס משמע כו'. ולא ידעתי היכן משמע להו כן מתוך פירש"י שהרי לא פי' כלום בדברי ר' אלעזר ובעיקר דבריהם בזה האריכו התוספות במסכת מנחות שם ע"ש:

פירקן. פדני: משום קלקולא. שלא יוטמעו בעובדי כוכבים וילמדו ממעשיהם ובחיי אביהן ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון: אימא לתיאבון הוא דקאכיל. ולא הוי מין אלא מומר ובמינים הוא דאמרינן מורידים אבל לא מעלין אבל מומר אמרי' התם סמי מכאן מומר: ואכיל איסורא. עדים העידו עליו כן והוי אוכל נבילות להכעיס: חייתא וגלגלתא. שק קשור ופקיע ועיגול של אבן או של עופרת בתוכו: דיומא בתרא. כשהורגין אותו: דליחול אדמיה. שימחול על דמו: איקמטינכו ואותבינכו. לקשור אתכם ולהושיבכם: חייתא ופלגא. כלומר מכה וחצי מכה: יתיב קאכיל ושתי. כל ימיו כל מה שהיה משתכר לא היה מצמצם להצניע ליום מחר: למזגא עליה. כר או כסת לישן עליו: כריסי כרי. בטני ושומן שבמעי הוא לי כר וכסת: מוריקא. כרכום: מתני' הכי גרסינן לוקח ומביא בכורים. בכל שנה צריך ליקח מן העובד כוכבים ביכורי פירותיה בדמים יקרים ומביאם לירושלים: מפני תיקון העולם. שלא יהא רגיל למכור קרקע בא''י לעובד כוכבים וגם אם מכר יטריח לחזור אחריה ולפדות: גמ' שאין קנין כו'. אם קנה עובד כוכבים קרקע בארץ אין קניינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר וישראל הקונה ממנו מן הפירות צריך לעשר: לבני אדם. לכל צרכיהן: דיגונך ולא דיגון של עובד כוכבים. שאם מירחן עובד כוכבים והן שלו בשעת מירוח שהוא גמר מלאכתן למעשר מירוח העובד כוכבים פוטרן ואפי' לקחן מישראל בשבולין אבל אם הגדילו בקרקע העובד כוכבים ולקחן ישראל בשבולין ומירחן חייבין במעשר דקרקע א''י ביד עובדי כוכבים לא הופקעה קדושתה: לקט שכחה ופאה. סתמן הפקר ופטורין מן המעשר שנאמר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד) במי שאין לו חלק ונחלה עמך יצאו אלו שיש לו בהן חלק ונחלה עמך שהרי אף לו הן מופקרין והלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבי' חייבין במעשר כו' והשתא מפרש לה ואזיל: ה''ד אילימא דישראל. שהניחן ישראל בשדהו ולקטינהו עובד כוכבים וקאמר דאם חזר עובד כוכבים ומכרן לישראל חייב לעשרן אלא א''כ הפקירן ישראל ראשון בשדהו: הא מיפקרי וקיימי. דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן: אלא דעובד כוכבים. שהיו משדה העובד כוכבים והניחן כישראל: וליקטינהו. עניי ישראל וכיון דעובד כוכבים לא מיפקד להניח פאה ולקט לא חייל עלייהו שמא אא''כ הפקירן עובד כוכבים ממש לשם הפקר ולא לשם פאה להניח סתם: הא לא הפקיר חייב. במעשר אלמא שדה העובד כוכבים חייבת במעשר: ישראל שלקח שדה. זרועה מן העובד כוכבים והשהה אצלו עד שהביאה שליש וחזר ומכרה לעובד כוכבים: חייבת במעשר. אם בא ישראל ולקח מן העובד כוכבים מאותן הפירות ומירחן: שכבר נתחייב. כשהביאה שליש ביד ישראל דקי''ל לענין מעשר במסכת ר''ה (דף יב:) תבואה וזיתים אחר שליש: לא נתחייבה לא. אם הביאה שליש ביד עובד כוכבים פטורה: בסוריא. דמעשר דידה מדרבנן ושם יש קנין ביד עובד כוכבים להפקיע: כיבוש יחיד. דוד כיבשה ולא היו כל ישראל שם והיא ארם צובה:

ר''ל זבין נפשיה ללודאי. קודם שחזר למוטב דמסתמא לא היה מזלזל בעצמו כל כך: כריסי כרי. דרכן היה לשכב על בטנם כדאמרי' בזבחים (דף ה.) ריש לקיש רמי אמעוהי ומקשה: לוקח ומביא בכורים. זו גירסת הקונט' דקנסינן ליה לחזור וליקח ממנו אבל כולי האי לא קנסינן ליקח ממנו להפריש תרומות ומעשרות ומיהו קשה לר''ת דבגמ' מייתי ראיה מהא דיש קנין לעובד כוכבים דמפני תיקון העולם אין דאורייתא לא מנא ליה דילמא תיקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח ואומר ר''ת דברוב ספרים לא גרסינן ומביא בוי''ו והכי קאמר כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים לא שנא מוכר לא שנא אחר ורבינו חננאל גרס הלוקח מביא כו' וכן בירושלמי: אמר רבה אע''פ שאין קנין כו'. והא דתניא לעיל (דף מג:) אע''פ שעשה ישראל נימוסו פטורה מן המעשר אלמא יש קנין איכא לאוקמא בסוריא כדמשני לקמיה וההיא דהשואל (ב''מ דף קא.) דהמקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים דמעשר ונותן לו ודחי לה התם דלעולם יש קנין אע''פ שהדיחוי אמת כדדייק מדנקט מציק מ''מ ראיה גמורה ליכא ולעולם מצי למימר רבה דסבר אין קנין ומיהו אשכחן ר''מ דסבר יש קנין בספ''ק דע''ז (דף כא.) דאמר אין משכירין להן שדות משום דמפקע להו ממעשרות דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורעה חייב במעשר וכי זבנה לעובד כוכבים הזורעה פטור דיש קנין דאי אין קנין אין זו הפקעה מה שאין עובד כוכבים מעשר קרקע החייבת דהתם פריך בית נמי מפקיע ממזוזה ומשני מזוזה חובת הדר היא ואין זה הפקעה והא דאמר ר' מאיר בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סו:) תורמין משל עובד כוכבים על של ישראל התם איירי כשגדלו ביד ישראל ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח העובד כוכבים ולא ביש קנין וכי פריך הכא לרבי אלעזר הוה מצי למימר אנא דאמרי כר''מ אלא דמשני שפיר: מר סבר דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים. מתוך פי' הקונטרס משמע דהא בהא תליא דלרבה דאמר אין קנין ודריש דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים אית ליה מירוח העובד כוכבים פוטר ולר''א דאמר יש קנין ודריש דגנך ולא דגן עובד כוכבים אית ליה דמירוח העובד כוכבים אינו פוטר וקשה דכמה תנאים נחלקו במירוח העובד כוכבים ואם כן כל אותם תנאים נמי נחלקו ביש קנין ואין קנין וזהו דוחק דרבה ור' אלעזר נחלקו בפלוגתא דכל הנהו תנאי ועוד דמשמע במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) דכולהו תנאי דרשי דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים ואפילו מאן דמחייב מירוח העובד כוכבים אלא דדריש מיעוט אחר מיעוט דתרי דגנך כתיבי לכך נראה דרבה ורבי אלעזר אתו ככולי עלמא ודריש נמי ר' אלעזר דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים מדכתיב דגנך ולא כתיב תבואתך דאי הוה כתיב תבואתך הוה דרשינן שפיר נמי תבואתך ולא תבואת עובד כוכבים ומ''מ דריש נמי דגנך ולא דגן עובד כוכבים מדלא כתיב דיגונך בהדיא וא''ת כי היכי דדרשי' גבי דיגונך למאן דמחייב מירוח העובד כוכבים אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות הכי נמי נדרוש גבי דגנך וי''ל דלא מיסתבר לאוקמי מיעוט אחר מיעוט לכל מילי: אדעתא דעובד כוכבים מי מפקרי והא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי דפ''ו דמסכת פאה בהפקיר לישראל ולא לעובדי כוכבים דרבי יוחנן אמר הפקר הני מילי כי שקיל ליה ישראל אבל כי שקיל ליה עובד כוכבים הפקר בטעות הוא ואינו הפקר: