גיטין מה ע"א

וְרַב עָנָן בָּרַיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ
וְאִי מִדִּשְׁמוּאֵל מִמַּאי דְּאֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת חוֹזְרִין דִּילְמָא אֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת מַתָּנָה נִינְהוּ מִידֵּי דְּהָוֵה אַמְּקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ דְּאִיתְּמַר הַמְקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ רַב אָמַר מָעוֹת חוֹזְרִין וּשְׁמוּאֵל אָמַר מָעוֹת מַתָּנָה
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף מַאי חָזֵית דְּקָנְסִינַן לְלוֹקֵחַ נִקְנְסֵיהּ לְמוֹכֵר אֲמַר לֵיהּ לָאו עַכְבְּרָא גַּנָּב אֶלָּא חוֹרָא גַּנָּב אֲמַר לֵיהּ אִי לָאו עַכְבְּרָא חוֹרָא מְנָא לֵיהּ
מִסְתַּבְּרָא הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא הָתָם קָנְסִינַן
הָהוּא עַבְדָּא דַּעֲרַק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ אֲזַל מָרֵיהּ אַבָּתְרֵיהּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לֵיהּ נִכְתּוֹב לָךְ שְׁטָרָא אַדְּמֵיהּ וּכְתוֹב לֵיהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא וְאִי לָא מַפְקַעְנָא לֵיהּ מִינָּךְ מִדְּרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה
דְּתַנְיָא לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אוֹתְךָ לִי יָכוֹל בְּגוֹי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדוֹנָיו מַאי תַּקָּנָתוֹ עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ וְגוֹ'
וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה הַאי מֵעִם אֲדוֹנָיו מֵעִם אָבִיו מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּמוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר
וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה הַאי אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ אֲשֶׁר יִנָּצֵל מֵעִמְּךָ מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר
תַּנְיָא אִידַּךְ לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו רַבִּי אוֹמֵר בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד עַל מְנָת לְשַׁחְרְרוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר הֵיכִי דָּמֵי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי לִכְשֶׁאֶקָּחֲךָ הֲרֵי עַצְמְךָ קָנוּי לְךָ מֵעַכְשָׁ(י)ו
רַב חִסְדָּא עֲרַק לֵיהּ עַבְדָּא לְבֵי כוּתָאֵי שְׁלַח לְהוּ [אַ]הְדְּרוּהּ נִיהֲלִי שְׁלַחוּ לֵיהּ לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו שְׁלַח לְהוּ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ שְׁלַחוּ לֵיהּ וְהָכְתִיב לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו שְׁלַח לְהוּ הַהוּא בְּעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ וְכִדְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה
וּמַאי שְׁנָא דִּשְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה מִשּׁוּם דְּמַשְׁמַע לְהוּ קְרָאֵי
אַבָּיֵי אִירְכַס לֵיהּ חֲמָרָא בֵּי כוּתָאֵי שְׁלַח לְהוּ שַׁדְּרוּהּ לִי שְׁלַחוּ לֵיהּ שְׁלַח סִימָנָא שְׁלַח לְהוּ דְּחִיוָּורָא כְּרֵיסֵיהּ שְׁלַחוּ לֵיהּ אִי לָאו דְּנַחְמָנִי אַתְּ לָא הֲוָה מְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ נִיהֲלָךְ אַטּוּ כּוּלֵּי חֲמָרֵי לָאו כְּרֵיסַיְיהוּ חִיוָּורֵי נִינְהוּ
מַתְנִי' אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יָתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין
גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ הַאי מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא הוּא אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא לִגְרְבוּ וְלַיְיתוֹ טְפֵי
תָּא שְׁמַע דְּלֵוִי בַּר דַּרְגָּא פַּרְקַהּ לִבְרַתֵּיהּ בִּתְלֵיסַר אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב
אָמַר אַבָּיֵי וּמַאן לֵימָא לַן דְּבִרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד דִּילְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד
וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִפְּנֵי תַּקָּנַת שְׁבוּיִין מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלֵיכָּא אֶלָּא חַד
בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בָּחֲשָׁן קִדְרָא בִּידַיְיהוּ קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב עִילִישׁ כְּתִיב אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכׇל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי הָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן גְּרַמָא לְהוּ מִילְּתָא וְאִשְׁתַּבְיָין וְאִישְׁתְּבִ(א)י אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ
יוֹמָא חַד הֲוָה יָתֵיב גַּבֵּיהּ הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה יָדַע בְּלִישָּׁנָא דְצִיפּוֹרֵי אֲתָא עוֹרְבָא וְקָא קָרֵי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מַאי קָאָמַר אֲמַר לֵיהּ עִילִישׁ בְּרַח עִילִישׁ בְּרַח אָמַר עוֹרְבָא שַׁקָּרָא הוּא וְלָא סָמֵיכְנָא עֲלֵיהּ
אַדְּהָכִי אֲתָא יוֹנָה וְקָא קָרְיָא אֲמַר לֵיהּ מַאי קָאָמְרָה אֲמַר לֵיהּ עִילִישׁ בְּרַח עִילִישׁ בְּרַח אָמַר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּיוֹנָה מְתִילָא שְׁמַע מִינַּהּ מִתְרְחִישׁ לִי נִיסָּא אָמַר אֵיזִיל אֶחְזֵי בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אִי קָיְימָן בְּהֵימָנוּתַיְיהוּ אַהְדְּרִינְהוּ
אֲמַר נְשֵׁי כֹּל מִילֵּי דְּאִית לְהוּ סָדְרָן לַהֲדָדֵי בְּבֵית הַכִּסֵּא שַׁמְעִינְהוּ דְּקָאָמְרָן עָדֵי גּוּבְרִין וּנְהַרְדָּעֵי גּוּבְרִין לֵימָא לְהוּ לְשָׁבוֹיַיְהוּ דְּלִירַחֲקִינְהוּ מֵהָכָא דְּלָא לֵיתוֹ אִינָשִׁין וְלִישְׁמְעִי וְלִיפְרְקִינַן
קָם עֲרַק אֲתָא אִיהוּ וְהָהוּא גַּבְרָא לְדִידֵיהּ אִיתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא עֲבַר בְּמַבָּרָא וְהָהוּא גַּבְרָא אַשְׁכְּחוּהּ וְקַטְלוּהּ כִּי הָדְרָן וְאָתָן אֲמַר הֲווֹ קָא בָחֲשָׁן קִידְרָא בִּכְשָׁפִים
מַתְנִי' וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

מפרשת הגמרא את טעמו של רב ענן שהיה מסתפק:

א. ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה [לא היתה הברייתא ידועה לו].

ב. ואי מדשמואל, לא פשט רב ענן את ספיקו מדברי שמואל שאמר אינה מכורה כל עיקר, וכיון שלדבריו אינה מכורה המעות חוזרין, כי ממאי דלפי שמואל אינה מכורה ומעות חוזרים? דילמא אינה מכורה, ואילו המעות מתנה נינהו, משום שאדם יודע שאין מכר שדה ביובל, וגמר ונתן את מעותיו לשם מתנה, מידי דהוה [כי הרי זה דומה] אמקדש את אחותו - שאין קדושין תופסין לו בה שהיא מחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין - ולדעת שמואל המעות הן מתנה. ^[1]

דאיתמר: המקדש את אחותו, ונתן לה מעות כסף בקידושיה:

רב אמר: מתוך שיודע אדם שאין הקדושין תופסין, מעות הקדושין חוזרים למקדש, שודאי לשם פקדון נתנם לה. ^[2]

ושמואל אמר: מעות מתנה, ומשום שודאי לשם מתנה נתנם ולא לשם פקדון.

ואף גבי מכר ביובל נסתפק רב ענן לומר, שמא אף על גב שאין המכר חל, גמר ונתן לשם מתנה.

אמר הקשה ליה אביי לרב יוסף:

מאי חזית דקנסינן ללוקח [וכי למה קנסו את הלוקח] על שקנאו, ואנו אומרים שהמכר חל, והלוקח הוא זה שמוציאו לחירות בגט, ואין חוזרים מעות המקח ומפסיד הלוקח!?

אדרבה נקנסיה למוכר שמכרו, ונאמר: המכר אינו חל כלל, והמוכר הוא זה שמוציאו בגט, ויחזיר המוכר את המעות וייפסד המוכר.

אמר ליה רב יוסף לאביי: הטעם שאנו קונסים את הלוקח ולא את המוכר, הוא משום ד"לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב", [לא העכבר הוא הגנב, אלא החור בו הוא מכניס את גניבתו הוא הגנב], ומשל הוא: שעכבר הגונב ומניח בחור, אם לא היה לו חור להניח בו גניבתו לא היה גונב, הילכך החור הוא הגנב.

ואף כאן, אם לא היה המוכר מוצא לוקח שיקננו לא היה מוכר, ומן הראוי לקנוס את הלוקח שיפסיד את מעותיו.

אמר ליה אביי לרב יוסף: והרי אדרבה יש לנו לקנוס את המוכר, ומשום ד"אי לאו עכברא, חורא מנא ליה"!?

ואף כאן, אם לא שהיה מתרצה המוכר למכור, לא היה ללוקח מנין לקנות, ולכן נקנסנו למוכר!?

ומשנינן: מסתברא סברא היא: היכא דאיכא איסורא התם קנסינן, במקום שנמצא האיסור הוא העבד דהיינו אצל הלוקח, שם קונסים. ^[3] ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ, [מעשה בעבד שברח מאדונו שבחוצה לארץ, לארץ ישראל].

אזל מריה אבתריה, ואתא לקמיה דרבי אמי, [רדף רבו אחריו לארץ ישראל, ובא לפני רבי אמי]:

אמר ליה רבי אמי לאדון העבד: נכתוב לך שטרא אדמיה, [יכתוב לך העבד שטר על חוב על דמיו], וכתוב ליה גיטא דחירותא ותכתוב לו אתה שטר שחרור], ואי לא [ואם לא תכתוב אתה שטר שחרור], מפקנא ליה מינך, [אוציא אותו ממך ואף בלא שטר], ^[4] וכל זה הוא משום מה דאמר רבי אחי ברבי יאשיה.

דתניא: כתיב [שמות כג לג]: "לא ישבו [שבעת האומות שהיו בארץ, בכניסת ישראל אליה] בארצך, פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש".

יכול בעובד כוכבים משבעה אומות שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר, ואומר: "לא ישבו בארצך". ^[5]

אי אפשר לומר כן; שהרי תלמוד לומר:

"לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו", וכוונת הכתוב לאופן זה, ואמרה תורה: מאי תקנתו? "עמך [פסוק סמוך הוא] ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו". ^[6]

וקשיא ליה לרבי יאשיה על הפירוש ב"לא תסגיר עבד אל אדוניו": ^[7]

אם כן שהכתוב מדבר שלא בעבד היוצא מאדונו, האי: "מעם אדוניו"!? והרי מעם אלהיו מיבעיא ליה לכתוב למימר, שהרי אין הפסוק מדבר על עבד הבורח מאדונו!? ^[8]

אלא אמר רבי יאשיה: במוכר עבדו לחוצה לארץ, הכתוב - "לא תסגיר עבד אל אדוניו" - מדבר, ומלמד שהוא יוצא לחירות. ^[9]

וקשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה:

אם כן שהכתוב מדבר במוכר עבדו, האי "אשר ינצל אליך"!? "אשר ינצל מעמך" מיבעי ליה לכתוב למימר, ויהיה פירושו מלשון "אשר הציל אלהים מאבינו"!? אלא, אמר רבי אחי ברבי יאשיה: בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב - "לא תסגיר עבד אל אדוניו" - מדבר.

תניא אידך: כתיב: "לא תסגיר עבד אל אדוניו".

רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, והזהיר הכתוב את בית הדין, שיכפוהו לא להשתעבד בו.

היכי דמי לוקח עבד על מנת לשחררו?

אמר רב נחמן בר יצחק: דכתב ליה - האדון לעבד שהוא עומד לקחתו - הכי: "לכשאקחך, הרי עצמך קנוי לך מעכשיו". ^[10]

רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי [עבדו של רב חסדא ברח לכותא שבחוץ לארץ אל הכותים], שלח להו רב חסדא: הדרוה ניהלי [החזירו לי את עבדי]!

שלחו ליה הכותים לרב חסדא: והרי כתיב "לא תסגיר עבד אל אדוניו"!

שלח להו רב חסדא: והרי כתיב: " [והשבותו לו]. וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך [ואף העבד בכלל] אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".

חזרו ושלחו ליה הכותים לרב חסדא: והרי סוף סוף כתיב: "לא תסגיר עבד אל אדוניו".

שלח להו רב חסדא: ההוא בעבד שברח מחוצה לארץ, לארץ, וכדרבי אחי בר יאשיה.

שואלת הגמרא: ומאי שנא דשלח להו כדרבי אחי בר יאשיה [למה שלח להם כפירושו של רבי אחי ברבי יאשיה] ולא כפירושו של רבי, שהפסוק מדבר בלוקח עבד על מנת לשחררו!? ^[11]

ומשנינן: משום דמשמע להו קראי, כלומר: פשט הפסוק משמע יותר כפירושו של רבי אחי ברבי יאשיה, והכותים אינם מקבלים פירושי חכמים, אלא כפי הבנתם בפירושי הפסוקים, ופירושו של רבי אחי ברבי יאשיה יקבלו יותר.

עוד מביאה הגמרא מעשה באביי דאירכס ליה חמרא בי כותאי [נאבד לו חמור בין הכותים], שלח להו אביי לכותים: שדרוה לי [שילחו את החמור אלי]!

שלחו ליה הכותים לאביי: שלח סימנא [שלח סימן שיש לך בחמור]! ואכן שלח להו סימן דחיוורא כריסיה [כריסו של החמור לבן הוא].

שלחו ליה הכותים: אי לאו דנחמני [שמו של אביי] ^[12] את, כלומר: אם לא שידענו בך שחסיד אתה ואינך משקר, לא הוה משדרנא ליה ניהלך [לא היינו משלחים אליך את החמור], שהרי אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו [כי מה סימן הוא זה, וכי אטו כריסיהם של כל החמורים לא לבנים הם]!? ^[13]

מתניתין:

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם, ומפרש בגמרא מה תיקון העולם יש בזה.

ואין מבריחין את השבויין מן השבי, מפני תיקון העולם, מפרש לה בגמרא. ^[14]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין מבריחין את השבויין מפני תקנת השבויין עצמן, ומפרש לה בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם:

איבעיא להו: האם האי "מפני תיקון העולם" ששנינו במשנה - משום דוחקא דציבורא הוא [שלא לדחוק את הציבור יותר מדי], ואם כן אין דין זה אמור אלא כשפודין אותם מקופת הציבור, אבל אם יש לו אב עשיר או קרוב ^[15] שהוא רוצה לפדותו ביותר מכדי דמיו, אין בכך כלום.

או דילמא האי "מפני תיקון העולם", משום דלא לגרבו [ישבו] ולייתו טפי, [שלא לגרום לכך שישבו השבאים יותר שבויים, שהרי משלמים עליהם ביוקר]?

תא שמע שהטעם הוא משום דוחקא דציבורא, מהא דלוי בר דרגא [שם אדם], פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינר זהב [פדה את בתו מן השבי בשלושה עשר אלף דינרי זהב] מכספו, ואף שהוא יותר מכדי דמיה.

הרי מוכח, שאם אין הפדיון מקופת הציבור, אין בכך כלום.

אמר דחה אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד [וכי מנין לנו שהסכימו חכמים לדבר]!? והרי דילמא, שלא ברצון חכמים עבד לוי, ואכן אין לעשות כן.

שנינו במשנה: ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת שבויין:

ומפרשת הגמרא: מאי בינייהו, בין חכמים שהם אומרים לא לעשות כן מפני תיקון שאר העולם, דהיינו שבויים אחרים, שכדי שלא יברחו ישימום בשלשלאות, ובין רבן שמעון בן גמליאל האומר: מפני תקנת שאר השבויים שהיו עם הבורח, שלא ייסרום השבאים עקב בריחת חבירם? איכא בינייהו: כגון דליכא אלא חד שבוי ואין שבויים אחרים עמו, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אין מניעה מלהבריחו, ואילו לחכמים אין לעשות כן מפני תקנתם של שבויים אחרים.

ומספרת הגמרא ענין הנוגע לשבי:

בנתיה דרב נחמן בחשא קדירא בידיהו [בנותיו של רב נחמן, היו בוחשות קדירה חמה שעל האש בידיהן], והיו סבורים העולם שצדקניות הן, ואין האור שולט בהן.

ולכן קשיא ליה לרב עיליש: והרי כתיב [קהלת ז]: "אדם אחד מאלף מצאתי [שהוא צדיק], ואשה בכל אלה לא מצאתי", והא איכא בנתיה דרב נחמן [הנה בנותיו של רב נחמן] שצדקניות הן!? ^[16]

גרמא להו מילתא [גרם דבר זה], ואשתביין [נשבו בנותיו של רב נחמן] שהיו נשואות לאנשי נהרדעא, עירו של רב נחמן, ואישתבאי אף איהו נמי בהדייהו [יחד עמן נשבה גם רב עיליש], וכדי שיווכח שאינן צדקניות ומזנות תחת בעליהן. ^[17]

יומא חד הוה יתיב גביה דרב עיליש בשבי, ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, [יום אחד כשישב ליד רב עיליש אחד מן השבויים, שהיה יודע בשפת הציפורים] -

אתא עורבא וקא קרי ליה [בא עורב והיה קורא לעברו של רב עיליש].

אמר שאל ליה רב עיליש לאותו אדם, מאי קאמר העורב?

אמר ליה אותו אדם, שכך הוא קורא בשפתו: "עיליש ברח לך, עיליש ברח לך!".

אמר רב עיליש, עורבא שיקרא הוא [העורב שקרן הוא], שהרי כן דרכו, וכפי שראינוהו כשנשלח מן התיבה על ידי נח וכיחש בשליחותו. ^[18]

ואם כן לא סמיכנא עליה [איני סומך עליו לברוח].

אדהכי אתא יונה וקא קריא [בינתיים באה אף יונה והיתה הומה].

שוב אמר שאל ליה רב עיליש לאותו אדם: מאי קאמרה היונה?

אמר ליה, אף היא קוראת: "עיליש ברח, עיליש ברח!"

אמר רב עיליש: כנסת ישראל כיונא מתילא [כנסת ישראל ליונה היא משולה], שהרי הכתוב בשיר השירים [ה ב] מכנה אותה "יונתי תמתי", ואם כן שמע מינה: מתרחיש לי ניסא [משמע שיתרחש לי נס ואוכל לברוח]. ^[19]

קודם שברח, אמר רב עיליש: איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, ואי קיימן בהמנותייהו [אלך ואראה אם בנות רב נחמן נאמנות הן לבעליהן, ^[20] ואם כן] אהדרינהו עמי [אשיב אותן עמי לביתן].

אמר רב עיליש: נשי, כל מילי דאית להו, סדרן להדדי בבית הכסא, [כל מה שיש להן לספר, בבית הכסא מספרות הן זו לזו].

הלך רב עיליש סמוך לבית הכסא, ושמעינהו דקאמרן [והיה שומע את בנות רב נחמן אומרות זו לזו]:

עדי [אלו] גוברין, ואף נהרדעי גוברין, [אלו השבאים כבעלים הם לנו, ואלו שבנהרדעא בעלינו היו], כלומר: כשם שאותם שבנהרדעא היו בעלינו, אף השבאין בעלינו הם במקומם, ושוב אין אנו צריכות לראשונים.

לימא להו לשבוייהו [הבה נאמר לשבאינו], דלירחיקינהו מהכא [שירחיקונו מן המקום הזה], כדי דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן [שלא יבואו בעלינו ויפדונו].

ומאחר שלא עמדו בצדקתן, קם רב עיליש לבדו, ערק אתא איהו וההוא גברא [ברח הוא ואותו אדם המבין בלשון העופות].

לדידיה [לרב עיליש] איתרחיש ליה ניסא, ועבר במברא [התרחש לו נס ועבר את מעבר המים], ולא יכלו להשיגו עוד, ואילו ההוא גברא אשכחוה וקטלוה [מצאו השבאים את אותו אדם, והרגוהו].

כי הדרן ואתן [כאשר חזרו בנות רב נחמן מן השביה], אמר רב עיליש: בנתיה דרב נחמן לא צדקניות היו, אלא הוו קא בחשן קידרא בכשפים [על ידי כשפים היו בוחשים קדירה חמה בידיהן]. ^[21]

מתניתין:

ואף אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים ששבו אותם מישראל, יותר על כדי דמיהן.

הערות

^[1] ביארו התוספות את הטעם, שלפי האמת סובר שמואל גבי מכר ביובל שהמעות חוזרין, ואין הדין שוה למקדש אחותו שאמר שמואל עצמו שהמעות מתנה; שהוא משום שבקדושי אחותו אכן יודע כל אדם שאין קדושין תופסין באחותו, ונתן את המעות לשם מתנה; אבל גבי מכר ביובל לא שייך כל כך לומר: אדם יודע שאין מכר ביובל, שהרי רב סובר שיש מכר ביובל.

^[2] נתבאר על פי רש"י שכתב: "דאדם יודע שאין הקדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון", והוא על פי הגמרא בקדושין מו ב. ומיהו אף אם לא היה אדם יודע, היינו אומרים שהמעות חוזרין משום מקח טעות, אלא שרב מודה לסברת שמואל שודאי אין כאן מקח טעות, ולכן קאמר רב: אף על פי שהוא יודע זאת, מכל מקום לא לשם מתנה נתנם, אלא לשם פקדון.

^[3] פירש ב"חידושים מכתב יד": "ורבו שני הוא דמפקע ליה ממצוות", [וראה חידושי חת"ם סופר מד א ד"ה חוץ ממלאכתו, שהמוכר עבדו לחוץ לארץ קונסים אותו, משום שבחוץ לארץ חשוב הדבר כאילו שאין מקיים מצוות כלל, כי הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה]. ולשון הרמב"ם [עבדים ח ו]: "ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו, שאילו לא לקח זה, לא יצא העבד לחוצה לארץ", ומשמע שסברת הגמרא היכא דאיכא איסוא התם קנסינן, אינה סברא חדשה, אלא סברא המחזקת את הסברא הקודמת "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב"; וכן משמע מלשון הגמרא שלא אמרה "אלא".

^[4] כתב הרשב"א: אין הכוונה שיוציא אותו ממנו לגמרי, כי בארץ יכול הוא להשתעבד בו, וכן יכול למוכרו לאחרים, וכל הדין הוא שלא למסור אותו לרבו על מנת להוציאו לחוץ לארץ, וכך אמר לו: אם אין אתה עולה לכאן לא תשתעבד בו, ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו. וראה בדברי הרב המגיה שם, שמהרמב"ם אין נראה כשיטת הרשב"א, ואינו יכול להשתעבד בו, ולא למוכרו לאחרים.

^[5] ראה תוספת ביאור בענין זה, ב"פני יהושע".

^[6] ראה בחידושי חת"ם סופר ביאור פשטא דקרא על פי הרמב"ן בפירוש החומש, ומנין למדו חכמים לדרוש את הפסוק באופן אחר.

^[7] כעין לשון זה מצינו בסוטה לח א, שבאמצע הברייתא אומרת הגמרא "וקשיא ליה", וכתבו שם התוספות: "אינו לשון הברייתא אלא לשון פירוש הגמרא", ואף כאן כך הוא.

^[8] צריך ביאור: למה מקשה רבי יאשיה רק מלשון "אדוניו", ולא מלשון "עבד"! ?

^[9] כתב המלבי"ם: שאסמכתא היא, כי עיקר דין זה אינו אלא מדרבנן.

^[10] א. כתב רש"י: "וכי זבין ליה הוה ליה משוחרר למפרע, [הלשון צריך תלמוד, וראה רבינו קרשקש], ומהכא אמרינן ביבמות [צג ב, וקדושין סב ב]: דרבי כרבי מאיר סבירא ליה, דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם". ב. כתבו התוספות בקדושין סג א, שאף אם לא יוסיף "מעכשיו", יהא העבד משוחרר, כי למאן דאמר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", אין צריך להוסיף "מעכשיו", אלא שלכן מוסיף הוא "מעכשיו", כדי שאפילו אם ייאבד השטר או ייקרע עד שיקנה את העבד - יועיל השחרור, מה שאין כן אם לא יאמר "מעכשיו".

^[11] תמה רבינו עקיבא איגר: והרי יש לומר שלא שלח להם כן, משום שהוא סובר כפי ההלכה ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", ואילו רבי הרי בהכרח סובר הוא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכמו שכתב רש"י מגמרא יבמות צג ב. וראה בחידושי חת"ם סופר סוף ד"ה תלמוד, שמכח קושיא זו פירש ביאור אחר בגמרא דלא כרש"י.

^[12] נתבאר על פי רש"י לעיל לד ב ד"ה והלכתא כנחמני, והוא אביי, ופירש רש"י את הטעם שנקרא כן, משום שרבה בר נחמני גידל את אביי בביתו, ולימדו תורה, שהיה אביי יתום, והשיאו רבה את שם אביו "נחמני".

^[13] ראה ב"תפארת יעקב" שביאר היטב מה היתה סברתו של אביי ששלח להם סימן כעין זה, ומה היתה תשובתם של הכותים; וראה מה שביאר בזה בחידושי חת"ם סופר.

^[14] לשון המאירי בפירוש המשנה הוא: ר"ל שאין משתדלין שיהו יוצאים מתחת ידי השבאים דרך ערמה ותחבולה שיהו בורחין מהם, מפני תיקון העולם, שמא מתוך שעשה זה שלא כהוגן לדעתם כועסים על האחרים ומכבידים אותם"; ונראה מלשונו שאף לשבוי עצמו אסור לברוח, ולאו דוקא "אין מבריחין" ; וראה בדברי התוספות לגבי פדיון עצמו יותר מכדי דמיו.

^[15] נתבאר על פי לשון רש"י; ויתכן שכוונתו לומר, שאין הספק אלא על אב או קרוב, אבל הוא עצמו יכול לפדות את עצמו ביותר מכדי דמיו, וכמו שכתבו התוספות ש"על עצמו לא תיקנו שלא יתן, שכל אשר לו יתן בעד נפשו"; ויתירה מזו כתבו התוספות, שאפילו עבור אשתו יכול לתת ככל אשר יושת עליו, מפני שאשתו כגופו.

^[16] ראה ב"תפארת יעקב" שביאר על פי המדרש ש"אדם אחד מאלף" היינו אברהם, ו"אשה בכל אלה" היינו שרה, ואברהם הרי לא שלטה בו האש כשהוטל לכבשן האש על ידי נמרוד, ראה שם.

^[17] נתבאר על פי המהרש"א.

^[18] נתבאר על פי המהרש"א.

^[19] ראה מהרש"א, למה לא היה די לו במה שהיונה לא כיחשה בשליחותה מן התיבה.

^[20] מהרש"א, וראה שם.

^[21] ראה בחידושי חת"ם סופר שביאר, למה אמר כן רב עיליש רק לאחר שחזרו בנות רב נחמן מן השבי.

ואומרים: ורב ענן שלא ידע להחליט באיזו מהן אמר שמואל שמעות חוזרות ובאיזו לא — את הברייתא שהביא רב יוסף לראיה שמעות אינן חוזרות במכירת עבד לחוצה לארץ לא שמיע ליה [שמע אותה], ומכיון שלא ידע את הברייתא, לא יכול היה לפתור ממנה את הבעיה.

ואי [ואם] תאמר שיכול רב ענן לפתור את בעייתו זו מדברי שמואל עצמו, שהרי אמר שהשדה אינה מכורה כלל, וכדרך מכר שנתבטל המעות חוזרות לבעליהן. הרי אפשר לומר: ממאי [ממה] אתה מסיק שאינה מכורה ומשום כך מעות חוזרין? דילמא [שמא] אינה מכורה ואולם מעות מתנה נינהו [הם], כלומר, בכל זאת הכסף אינו חוזר והוא נחשב כמתנה. מידי דהוה [כפי שהוא] דעתו של שמואל בענין המקדש את אחותו, דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בענין המקדש את אחותו, רב אמר: מעות שנתן לקידושין — חוזרין, שהרי אין הקידושין חלים, ושמואל אמר: מעות אלה מתנה הן, שרצה לתת לה מתנה ועשה זאת באופן כזה.

על הלכה זאת שהמוכר עבד להוציאו לחוץ לארץ מפסיד הקונה את דמיו אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי חזית [מה ראית] לומר דקנסינן [שקונסים אנו] את הלוקח (הקונה), שצריך לשחרר את העבד ובכל זאת הכסף אינו חוזר אליו? נקנסיה [נקנוס אותו], את המוכר שיחזיר את הכסף! אמר, השיב, ליה [לו] במשל: לאו עכברא גנב [לא העכבר גונב] אלא חורא גנב [החור גונב], כלומר, הגניבה נמצאת אצל הקונה ולא אצל המוכר. אמר ליה [לו] על דרך אותו משל: אי לאו עכברא, חורא מנא ליה [אם לא העכבר, חור מניין לו]? הרי החור אינו גונב בעצמו, משמע שעיקר הדבר תלוי במוכר ולא בלוקח!

השיב לו רב יוסף: מסתברא, היכא דאיכא איסורא התם קנסינן [מסתבר הדבר שבמקום שנמצא האיסור שם אנו קונסים], וכיון שכעת העבד נמצא ברשות רבו השני, הרי הוא צריך לשחרר אותו.

א מסופר: ההוא עבדא דערק [עבד אחד שברח] מאדוניו מחוצה לארץ לארץ, אזל מריה אבתריה [הלך אדוניו אחריו] לארץ ישראל, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי. אמר ליה [לו] ר' אמי: נכתוב [יכתוב] לך עבדך שטרא אדמיה [שטר על דמיו, מחירו] וכתוב ליה [לו] אתה גיטא דחירותא [שטר שחרור], ואי [ואם] לא תעשה כן, מפקנא ליה מינך [אוציא אותו ממך לחירות לגמרי] ממה שאמר ר' אחי בר' יאשיה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר על יושבי ארץ כנען: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי" (שמות כג, לג), יכול שגם בגוי שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה הכתוב מדבר שאף לו אין ישיבה בארץ — תלמוד לומר: "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו" (דברים כג, טז) והפסוק עוסק באותו גוי הניצל מעבודה זרה שעבד אותה. מאי [מה] תקנתו? — "עמך ישב בקרבך" (דברים כג, יז). משמע שכל זמן שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה — אין מגרשים אותו מן הארץ.

וקשיא ליה [והיה קשה לו] לר' יאשיה על פירוש זה של הפסוק: האי [זו] הלשון "מעם אדניו" אינה מדוייקת לענין שלנו, שמדובר בגוי שפרש מעבודה זרה, שכן "מעם אביו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שהוא עוזב את מורשת אבותיו, שהרי לשיטה זו לא מדובר בעבד שברח מאדוניו! אלא אמר ר' יאשיה: במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב מדבר וכדין משנתנו — "עמך ישב", שאינו יוצא לחוצה לארץ, אלא משתחרר ונשאר בארץ ישראל.

וקשיא ליה [והיה קשה לו] לר' אחי בר' יאשיה על פירוש זה: אם מדובר בעבד שברח מארץ ישראל לחוץ לארץ, אם כן האי [זו] הלשון "אשר ינצל אליך" אינה מדוייקת, ו"אשר ינצל מעמך" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר ר' אחי בר' יאשיה: בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, ש"עמך ישב" ואין מסגירים אותו. ובכך איים ר' אמי על אותו אדון.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על הפסוק "לא תסגיר עבד אל אדוניו" — רבי אומר: בלוקח (קונה) עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אמר רב נחמן בר יצחק: דכתב ליה הכי [שכותב לו בשטר כך]: "לכשאקחך (לכשאקנה אותך), הרי עצמך קנוי לך מעכשיו".

מסופר: רב חסדא ערק ליה עבדא [ברח לו עבד] לבי כותאי, מקום שם שכנו כותים, שלח להו [להם, לבני המקום]: הדרוה ניהלי [החזירו אותו לי], שלחו ליה [לו] בתשובה: הרי נאמר "לא תסגיר עבד אל אדניו", ולכן אין אנו מסגירים את העבד. שלח להו [להם]: הלא נאמר "...והשבותו לו וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך" (דברים כב, ב-ג). שלחו ליה [לו] שוב: והכתיב [והרי נאמר]: "לא תסגיר עבד אל אדניו", שלח להו [להם] בחזרה: ההוא, עבד זה ברח מחוצה לארץ למקום אחר בחוצה לארץ, ואילו אותו פסוק מדבר בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ, וכפירושו של ר' אחי בר' יאשיה.

ושואלים: ומאי שנא דשלח להו [ומה שונה, ששלח להם] דווקא כדברי ר' אחי בר' יאשיה בפירוש פסוק זה ולא כפירושו האחר של הפסוק? ומשיבים: משום דמשמע להו קראי [שנשמע להם הדבר יפה מן הכתובים עצמם] ולכן לקח פירוש שנובע כאילו מן הכתוב, שהרי הכותים אינם מודים בדברי חכמים.

מסופר: אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי [אבד לו חמור בין הכותים], שלח להו [להם]: שדרוה [שלחו אותו] לי. שלחו ליה [לו] בתשובה: שלח סימנא [סימן] וניתן לך אותו. שלח להו [להם] סימן: דחיוורא כריסיה [שכריסו לבנה]. שלחו ליה [לו]: אי לאו [אם לא] שנחמני את [אתה] שאנו יודעים שאדם צדיק וישר אתה, לא הוה משדרנא ליה ניהלך [היינו שולחים אותו אליך], אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו [וכי כל החמורים אין כריסם לבנה]? אלא לך אנו מאמינים שאכן החמור הוא שלך.

ב משנה אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן הרגילים, מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויין מן השבאים, מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין.

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האי [זה] הביטוי "מפני תיקון העולם", האם כוונתו משום דוחקא דצבורא [דוחק הציבור] הוא, שאם עולים המחירים ביותר הרי זה גורם דוחק לציבור שצריכים לפדות אותם, או דילמא [שמא] משום שלא לגרבו ולייתו טפי [יחטפו ויביאו שבויים יותר], כדי שלא יהיה כדאי לשובים לשבות דווקא שבויים יהודים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה זו ממה שלוי בר דרגא פרקא לברתיה [פדה את בתו] שנשבתה בתליסר [בשלושה עשר] אלפי דינרי זהב, משמע שפודים את השבויים יותר מדמיהם אם אדם פרטי רוצה בכך. ומכאן עולה שסיבת התקנה היא דוחק הציבור ואינה ענין לאדם פרטי. שאם מן הסיבה השניה — גם לאדם פרטי יהיה אסור לפדות ביותר מדמי השבוי.

אמר אביי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שברצון חכמים עבד [עשה] דבר זה? דילמא [שמא] שלא ברצון חכמים עבד [עשה], ואם כן, אין מכאן הוכחה.

ד שנינו במשנה: ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת שבויין. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], דליכא [שאין] אלא חד [שבוי אחד], שאם הטעם מפני תקנת שבויים אין אנו חוששים שהרי אין שבוי אחר שינקמו בו, אבל מפני תיקון העולם שלא יתאכזרו להבא לשבויים אין מבריחים אותו.

ה מסופר: בנתיה [בנותיו] של רב נחמן בחשן קדרא בידייהו [היו בוחשות קדירה רותחת בידיהן] ואנשים חשבו שהן צדקניות כל כך שאין האש שולטת בהן. קשיא ליה [היה קשה לו] לרב עיליש, כתיב [נאמר]: "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי" (קהלת ז, כח), הא איכא בנתיה [הרי ישנן בנותיו] של רב נחמן שהן צדקניות מופלאות כאלה! גרמא להו מילתא ואשתביין [גרם להן הדבר ונישבו], ואישתבאי איהו נמי בהדייהו [ונישבה גם הוא, רב עיליש, יחד איתן].

יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי [יום אחד ישב איתו בשבי אדם אחד שהיה יודע בלשון הציפורים]. אתא עורבא וקא קרי ליה [בא עורב וקרא, השמיע קול, לו], לרב עיליש. אמר ליה [לו] רב עיליש לאותו אדם: מאי קאמר [מה אומר העורב]? אמר ליה [לו], אומר הוא: "עיליש ברח, עיליש ברח", אמר רב עיליש: עורבא שיקרא [העורב שקרן] הוא ולא סמיכנא עליה [ואין אני סומך עליו].

אדהכי אתא [בינתיים באה] יונה וקא קריא [וקראה, השמיעה קול]. אמר ליה [לו] רב עיליש לאותו אדם: מאי קאמרה [מה אומרת היא]? אמר ליה [לו]: אומרת היא: "עיליש ברח, עיליש ברח". אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא [משולה], שמע מינה מתרחיש [למד מכאן שמתרחש] לי ניסא [נס] ואני יכול לסמוך על כך ולברוח. אמר: לפני שאני הולך איזיל אחזי בנתיה [אלך ואראה את בנותיו] של רב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו — אהדרינהו [אם עומדות הן בנאמנותן ונוהגות כהוגן — אחזירן], אבריחן יחד איתי.

אמר: נשי, כל מילי דאית להו [נשים, כל דברים של סוד שיש להן] סדרן להדדי [מספרות הן זו לזו] בבית הכסא, והלך והקשיב. שמעינהו דקאמרן [שמע אותן שהן אומרות]: עדי גוברין ונהרדעי גוברין [אלה, השובים, הם גברים שלנו, ואנשי נהרדעא שהתחתנו איתם הם גברים שלנו], לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא [נאמר להם לשובים שלנו שירחיקו אותנו מכאן], שלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן [יבואו הבעלים שלנו וישמעו ויפדו אותנו] ויחזירו אותנו הביתה.

שמע זאת רב עיליש, קם, ערק [ברח], אתא איהו וההוא גברא [הלך הוא ואותו אדם] שידע בלשון הציפורים. לדידיה איתרחיש ליה ניסא [לו עצמו התרחש לו נס] עבר במברא [במעבורת] וברח, וההוא גברא אשכחוה וקטלוה [ואותו אדם מצאו אותו והרגו אותו]. כי הדרן ואתן [כאשר חזרו בנות רב נחמן ובאו] בסוף מבית השבי. אמר רב עיליש: הוו קא בחשן קידרא [היו בוחשות את הקדירה] בכשפים ולא מחמת צידקות עשו כן.

ו משנה ואין לוקחין (קונים) ספרים (ספרי תורה), תפילין ומזוזות מן הגוים שאיכשהו הגיעו הדברים לידם, באופן שנדרשים לשלם עבורם יותר על כדי דמיהן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara says: And as for Rav Anan, who could not determine in which case the money of the sale is returned, the baraita was not known to him, so he was not able to use it in order to resolve his dilemma.

And if Rav Anan would attempt to resolve his dilemma from the statement of Shmuel, who said that the sale does not take effect at all, this should mean that the money used in the sale is returned, and it is possible to say: From where can you assume that it is not sold, and therefore the money is returned? Perhaps it is not sold and the money is considered to be a gift, just as it is according to the opinion of Shmuel in the case of one who betroths his sister. As it was stated with regard to one who betroths his sister, Rav said: The money he gave for the betrothal is returned, since the betrothal does not take effect; and Shmuel said: This money is a gift, meaning that he wished to give a gift to his sister and he did so in this manner. Therefore, Rav Anan remained uncertain as to when Shmuel required the money to be returned.

With regard to the halakha that if one sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael it is the purchaser who loses his money, Abaye said to Rav Yosef: What did you see to cause you to say that we apply the penalty to the purchaser, in that he is required to emancipate the slave and loses his money; we should apply the penalty to the seller, and he should be required to return the money. Rav Yosef answered Abaye with a parable and said to him: It is not the mouse that steals, but the hole that steals. In other words, a mouse cannot steal anything unless he has a hole for hiding the stolen items. Here too, the slave would not have been sold without the help of the purchaser. The Gemara questions this logic: But if not for the mouse, from where would the hole have the stolen item; since they both contribute to the prohibited act, each of them is deserving of being penalized.

Rav Yosef responded to him: It stands to reason that anywhere that the forbidden item, i.e., the slave, is, in this case, with the purchaser, there we should penalize.

§ The Gemara relates: There was a certain slave who fled from his master from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael. His master followed him to Eretz Yisrael and came before Rabbi Ami. Rabbi Ami said to the master: We will write a promissory note for his value for you, and you should write a bill of manumission for him. And if you do not do this, I will remove him from you entirely, since he does not have to return to outside of Eretz Yisrael, based on the statement of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya.

As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the residents of the Land of Canaan: “They shall not dwell in your land lest they make you to sin against Me, for you will serve their gods; for they will be a snare to you” (Exodus 23:33). One might have thought that the verse is also speaking of a gentile who accepted upon himself not to engage in idol worship, and is teaching that such a gentile may not dwell in Eretz Yisrael as well; therefore the verse states: “You shall not deliver to his master a slave who escaped to you from his master” (Deuteronomy 23:16). The baraita understands that the verse is speaking in metaphoric terms about a gentile who has come to Eretz Yisrael, escaping his idolatrous past. The baraita continues: What is this gentile’s remedy? “He shall dwell with you in your midst” (Deuteronomy 23:17). This teaches that as long as he accepts upon himself not to engage in idol worship, he may remain in Eretz Yisrael.

And the explanation of the verse in the baraita is difficult for Rabbi Yoshiya: This expression employed in the verse: “From his master,” is imprecise if it is speaking about a gentile who abandons idol worship, as it should have stated: From his father, as a father is a more apt metaphor for the religion in which one was raised. Rather, Rabbi Yoshiya explains differently and says: The verse is speaking of one who sells his slave to a Jew who lives outside of Eretz Yisrael, and the continuation of the verse: “He shall dwell with you,” means that he does not go to his new master outside of Eretz Yisrael, but is emancipated and remains in Eretz Yisrael.

And the explanation of Rabbi Yoshiya is difficult for Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya: If it is referring to a slave who is sold to one outside of Eretz Yisrael, then this expression: “Who escaped to you,” is not accurate, as he is leaving from Eretz Yisrael, not escaping to Eretz Yisrael. According to Rabbi Yoshiya’s explanation, it should have stated: Who escaped from you. Rather, Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, said: The verse is speaking of a slave who escaped from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, which indicates that in such a case he may dwell there and is not returned to his master. Based on this statement of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, Rabbi Ami told the master that the slave will in any case be emancipated.

It is taught in another baraita: The verse states: “You shall not deliver to his master a slave” (Deuteronomy 23:16); Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse is speaking of one who acquires a slave in order to emancipate him. The court may not deliver him to this master, because he is not his slave and he may not treat him as such. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: For example, when he wrote to the slave like this: When I will purchase you, you are hereby acquired to yourself from now. The new master does not take possession of the slave, as he is emancipated immediately upon being purchased.

The Gemara relates that Rav Ḥisda’s slave escaped to Bei Kutai, a place where Samaritans lived. He sent a request to the residents of that place: Return him to me. They sent a response to him: The verse states: “You shall not deliver to his master a slave,” so we will not return this slave to you. He sent a response to them: The verse also states with regard to lost items: “And you shall restore it to him…and so you shall do for his donkey and so you shall do for his garment and so you shall do for anything your brother has lost” (Deuteronomy 22:2–3). They sent a response to him again: But isn’t it written: “You shall not deliver to his master a slave”? Rav Ḥisda sent a response to them: That verse is referring to a slave who escaped from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, and in accordance with the explanation of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, and my slave escaped from one location outside of Eretz Yisrael to another location outside of Eretz Yisrael.

The Gemara asks: And what is different about this case that led him to send a response to them specifically in accordance with the explanation of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, and not in accordance with any other interpretation of the verse? The Gemara answers: Because that is how the Samaritans would understand the verse. Samaritans did not generally accept the explanations of the Sages, and this explanation accords with the straightforward reading of the verse, while the other explanations do not.

The Gemara relates that Abaye lost a donkey among the Samaritans in Bei Kutai. He sent a request to them: Send it to me. They sent a response to him: Send a distinguishing mark and we will return it to you. He sent the following distinguishing mark to them: That its belly is white. They sent a response to him: If not for the fact that you are Naḥmani, meaning that we know that you are a trustworthy man, we would not send it to you. Is that to say that bellies of all donkeys aren’t white? Therefore, it is not a true distinguishing mark.

MISHNA: The captives are not redeemed for more than their actual monetary value, for the betterment of the world; and one may not aid the captives in their attempt to escape from their captors for the betterment of the world, so that kidnappers will not be more restrictive with their captives to prevent them from escaping. Rabban Shimon ben Gamliel says: For the betterment of the captives, so that kidnappers will not avenge the escape of the captives by treating other captives with cruelty.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: With regard to this expression: For the betterment of the world, is it due to the financial pressure of the community? Is the concern that the increase in price will lead to the community assuming financial pressures it will not be able to manage? Or perhaps it is because the result of this will be that they will not seize and bring additional captives, as they will see that it is not worthwhile for them to take Jews captive?

The Gemara suggests: Come and hear an answer based on the fact that Levi bar Darga redeemed his daughter who was taken captive with thirteen thousand gold dinars. This indicates that private citizens may pay excessive sums to redeem a captive if they so choose. Therefore, it must be that the reason for the ordinance was to avoid an excessive burden being placed upon the community. If the ordinance was instituted to remove the incentive for kidnappers to capture Jews, a private citizen would also not be permitted to pay an excessive sum.

Abaye said: And who told us that he acted in accordance with the wishes of the Sages? Perhaps he acted against the wishes of the Sages, and this anecdote cannot serve as a proof.

The mishna taught: And one may not aid the captives in their attempt to escape from their captors, for the betterment of the world. Rabban Shimon ben Gamliel says: For the betterment of the captives. The Gemara asks: What is the difference between the two reasons given? The Gemara answers: There is a difference between them when there is only one captive. If this ordinance was instituted for the benefit of the other captives, so that the kidnappers should not avenge a captive’s escape by treating the others with cruelty, then if there is only one captive to begin with, one may help him to escape. If it was instituted so that kidnappers in general will not act restrictively with their captives, it would be prohibited in this case as well.

§ The Gemara relates that Rav Naḥman’s daughters would stir a boiling pot with their bare hands, and people thought that the heat did not harm them due to their righteousness. Rav Ilish had a difficulty with a verse, as it is written: “A man one of a thousand I have found, and a woman among all those have I not found” (Ecclesiastes 7:28). Aren’t there Rav Naḥman’s daughters, who were exceptionally righteous? These words caused them to be taken captive, due to the evil eye, and Rav Ilish was also taken captive with them.

One day a certain man was sitting with him in captivity who knew the language of birds. A raven came and called to Rav Ilish. Rav Ilish said to the man: What is the raven saying? He said to him that it is saying: Ilish, escape; Ilish, escape. Rav Ilish said: It is a lying raven, and I do not rely on it.

In the meantime, a dove came and was calling out. Rav Ilish said to the man: What is it saying? He said to him that the dove said: Ilish, escape; Ilish, escape. Ilish said: The Congregation of Israel is compared to a dove; I conclude from the dove’s words that a miracle will happen for me, and I can attempt to escape. Rav Ilish said: Before I leave, I will go and I will see Rav Naḥman’s daughters. If they remained steadfast in their faith and are acting appropriately, then I will take them with me and I will return them to their home.

He said: Women tell all of their secret matters to each other in the bathroom, so he went there to eavesdrop on them. He heard them saying: These captors are now our husbands, and the men of Neharde’a to whom we are married are our husbands. We should tell our captors to distance us from here so that our husbands should not come to this area and hear that we are here, and redeem us, and take us home. They preferred to remain with their captors.

Upon hearing this Rav Ilish arose and escaped. He and that man who knew the language of the birds came to a river crossing. A miracle happened for him and he crossed the river on a ferry, and the captors found that man and killed him. When Rav Naḥman’s daughters were returned and they came back from their captivity, Rav Ilish said: They would stir the pot with witchcraft, and that is why they were not burned by the boiling pot, but it was not due to their righteousness.

MISHNA: And Torah scrolls, phylacteries, or mezuzot are not purchased from the gentiles when they acquire these objects, if they request more than their actual monetary value,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורב ענן בריית' לא שמיע ליה דשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמ' מעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו. וה"ק השת' דאמרת מעות חוזרין קשי' דשמואל אדשמואל וא"ל דהתם אדם יודע שאין קדושין באחותו אבל כאן טועה וסבור שקנה שכבר שבו איש אל אחוזתו ושוב אינו משמט יובל זה א"נ טעי בדבר וסבור דמכורה וחוזרת היא.

משום דוחק' דצבור' הוא או דילמ' משום דלא לגרביו ולייתו טפי. ונפק' מינה לעשיר שפודה את עצמו או שרצה חבירו לפדותו בממון מרובה. וקשה לי ותפשוט ליה מדתני' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"ב) נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה וכו' רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון עולם ואוקימנ' התם ואף ע"ג דפרקונה כנגד כתובתה אלמ' אע"ג דליכ' דוחק' דצבור' אין פודין וא"א משום דרבנן דפליגי עליה תפשוט דתנאי היא ויש מחלקים בה אבל דברי הבאי הם. וי"ל בטענה דתקנת' התם והכא הלכה או אין הלכה קא מיבעי לן.
אבל מצאתי לר"ח ולרבי' יצחק ז"ל שפסקו שם הלכה כרשב"ג והשמיט רבינו בכאן בעי' זו ומדבריהם למדנו דמתני' רשב"ג דהתם היא וכן משמע מדקאמר התם כי האי לישנא דמתני' אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון עולם ש"מ דת"ק לית לי' תיקון העולם כלל בזו ומתני' רשב"ג היא ואע"ג דפליג בסיפ' לאו מכלל דריש' לאו רשב"ג א"נ רבנן נמי כרשב"ג ס"ל בהא ורישא דמתני' סתמא דרבי' היא וההיא סתמיה לאו סתמה היא אלא יחידאה הוא אלא שמן התימה שלא נפשטה בעיא זו בכאן אבל מצינו כיוצא בה בתלמוד שהרי בפ' זה מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה אם לאו בעיא ולא אפשוט ובפ' המביא אשם תלוי במס' כריתות אם קנא רשב"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן כתב הנגיד בהלכתא גברתא דמתני' סתמא כרשב"ג דהתם והלכה כותיה.
וא"ק הא דאמרי' בפ' הניזקין גבי ההיא עובדא לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עלי אמרו ולא זזו משם עד שפדאוהו בממון הרבה. וי"ל דהתם בשעת חרבן הבי' וליכא משום דאיגרי בהו טפי שהרי כולם בשבי הלכו א"נ ר' יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ות"ק דפליג עליה דרשב"ג היינו ר' יהושע ולא ס"ל כוותיה.
וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן ולא מסתבר דכל שבי כולה איתנהו ביה ועוד דגבי אשה איכא חששא דעריות ולא חששו ואע"ג שקרקע עולם היא היה להם לחוש.
ומסתברא תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם וליכא משום דוחקא לא משום איגרויי שאם אמרו ישראל ממון אומתו משונאיהם הרבה יש לנו כיוצא בהם ות"ח אין לנו כיוצא בו וקודם לפדות המלך כדאיתא במסכת הוריות הילכך אין להחמיר כסף וזהב עליו ור' יהושע משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק פדהו בממון הרבה.

ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו. ואם תאמר השתא מהא דאמרינן אינה מכורה ומעות חוזרין דילמא תיקשי דשמואל אדשמואל דמאי שנא ממקדש אחותו ויש לומר דשאני התם דכל אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה, אבל הכא לא כולי עלמא דינא גמירי, אי נמי דילמא טעי בדרך וסבור שהיא מכורה וחוזרת וכשתמצא לומר דאינה מכורה כשמואל מעות נמי חוזרין, ואי לא מפקענא ליה מיניך לאו לגמרי קאמר דמפקע לה דלא אמרו אלא שאין מוסרין אותו לרבו להוציאו הא בארץ משתעבד בו או מוכרו לאחרים אלא דמפקענה ליה דכל שאין אתה עולה כאן לא תשתעבד בו ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו.

משום דוחקא דצבורא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתי [בכת"י: ניגרו וניתני] טפי. ונפקא מינה היכא דאיכא איניש דבעי למיפרקיה ביתר מכדי דמיו, כי הא דלוי בר דרגא, וסלקא בתיקו. ואיכא למידק אמאי לא פשטא מדתניא פרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינה פודה, אלמא משום דוחקא דצבורא הוא, ותירצו בתוספות דכל שפודה עצמו משל עצמו לא צריכא דלא אסרו כולי האי. וברתיה דלוי בר דרגא כאחר דמיא שאינה [נפדית משל עצמה אלא משל אם, אבל ההיא דפעם ראשונה פודה משל עצמה [בנדפס: בעל] דמתנאי כתובה הוא חייב לה, משום פירות דנכסי מלוג דידה. ויש מקשים אדרבה נפשוט מדרבן שמעון בן גמליאל דהתם דמשום דלא ניגרו בהוא הוא, דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר אין פודים את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה יותר על פרקונה. וכי תימא משום דפליגי רבנן עליה, הוה לן למימר הכא תנאי היא. ויש לומר דהתם פליגי בטעמא תנא קמא סבר משום דוחקא דצבורא ורבן שמעון בן גמליאל סבר משום דלא ניגרו, והכא בעי כמאן. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר התם רבן שמעון בן גמליאל אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דהא תנא קמא נמי תיקון העולם אית ליה אלא דמסבר סברי דתיקון העולם היינו משום דוחקא דצבורא ואי רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בטעמא בהדיא הוה ליה למיתני אף בזה יש מפני תקון העולם, אלא ודאי משמע דרבן שמעון בן גמליאל הוא דאית ליה תיקון העולם ולא תנא קמא וסתמא דמתניתין דהכא רבן שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין תני כותיה. אי נמי איכא למימר דסתמא דמתניתין דהכא סתמא דרבים היא, ותדע לך מדפליג רבן שמעון בן גמליאל דאין מבריחין את השבויין שמע מינה רישא לאו פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וסתמא דהכא אפילו רבנן דאין מבריחין את השבויים מודין בה. ואתיא דלא כתנא קמא דברייתא דכתובות דתנא קמא דהתם לית לה תיקון העולם. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שפסק שם כרבן שמעון בן גמליאל וכאן כתבה למשנתנו סתם ולא הביא בעיא דהכא דמהתם שמעינה לה דאשם דלא ניגרו וליתו הוא והא דלא פשטוה הכא מהתם דכותה איכא בתלמודא דקאי הכא בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא, וחדא מינייהו לעיל דאיבעי לן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה [בנדפס: או לא ולא איפשיטא הכא ובכריתות פרק אשם תלוי אמרו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה] וגרסינן בירושלמי אין פודין את השבויים מפני תיקון העולם דלא ליגרו שבויי ומיתו. והא דאמרינן לקמן ברבי יהושע בן חנניה שפדה אותו תינוק בכרך גדול שברומי בממון גדול יש לומר רבי יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ודילמה הוא ניהו דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל בההיא דכתובות, ואי נמי יש לומר טעמא משום דחזה ביה דהוי צורבא מרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו, דתלמיד חכם שמת אין לו תמורתו והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו.

ובמקדש את אחותו אמר שמואל מעות מתנה והלכה כמותו ושמא תאמר מה בין זו לזו אע"פ שבגמרא שאלוה ולא השיבו בה וכדקאמר דילמא אינה מכורה ומעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו נראה הטעם מפני שבאחותו אדם יודע שאין קדושין תופשין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה אבל זו אין כל אדם יודע שלא תהא מכירה חלה ביובל אדרבא סבור הוא הואיל וסוף יובל משמט שתהא מכירה חלה בכלו ואף לרב יש לך לשאול בה מפני מה לא אמר ביובל מעות פקדון כדקאמר לה בכולהו דוכתי אלא שבשאר מקומות אדם יודע כו' אבל זו אין אדם יודע וגמר ונתן לשם מכר גמור ואע"פ שבשני של קדושין במשנת בזו ובזו למדנו מעות בעלמא חוזרין וכן שבראשון של מציעא בהכיר בה שאינה שלו ולקחה פסקנו מעות יש לו ומפני שהוא יודע שקרקע אינו שלו וגמר ונתן לשום פקדון באלו לא עביד איניש דיהיב מתנה לאחריני אבל באחותו אדם נותן לה מתנה ואדם יודע וכו' וזהו שגדולי המחברים פסקו בהלכות זכייה ומתנה במקדש את אחותו שהן מתנה ובהלכות אישות הביאו זו של היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו' והצריכו בה שתהא באחרונה שוה פרוטה וכדעת האומר מעות חוזרים שלדעת האומר מתנה אף כשאי זו מהן תהא שוה פרוטה סאגי כמו שהתבאר שם אלא שנראין הדברים שאין לדמותם כאחותו ואלמלא כן היו דבריהם סותרים זה את זה ומכל מקום גדולי הפוסקים לא נתברר לנו דעתם בזו אלא שמגדולי תלמידיהם ראינו שפסקו אף במקדש אחותו מעות חוזרין וכפשוטה של משנת קדושין שהביאו עליה זו של מקדש אחותו ומ"מ לדעתנו לא הביאוה שם אלא לדוגמא שיש מחלקת במעות מתנה ומעות חוזרים לא שתהא האחת תלויה בחברתה:

עבד שברח מחוצה לארץ לארץ לא יצא לחירות בכך אלא אם רצה האדון שיהא עומד שם ויהא עובדו לשם כמה שירצה מוטב ואם לאו ימכרהו למי שדר לשם ואם אינו רוצה כופין את העבד לכתוב שטר על דמיו וכופין אותו לכתוב גט שחרור ואם אינו רוצה לשחררו או שרצה להוציאו אחר התראתנו קונסין אותו ומפקיעין את שעבודו מעליו בלא כלום וכמו שאמרו כאן ואי לא מפקענא לך מדר' יאשיה ולעולם אין כופין את העבד לחזור אחריו ועל זו אמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדניו הא אם הוא בארץ ישראל וברח ממנו או שהיה בחוצה לארץ אלא שלא ברח בארץ אלא באיזה מקום שבחוצה לארץ מסגירין אותו לבעליו ואפי' כשלקחו על מנת לשחררו כגון שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו שהרי מכל מקום דבר שלא בא לעולם הוא ואף לדעת הפוסקים למעלה שכל שכתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור התם הרי הקנהו לגוי מעכשו ולא נשאר לו עליו אלא שם איסור ויכול להפקיעו מעכשו אבל זה שאף גוף מקנהו לעתיד דבר שלא בא לעולם הוא וזהו שבמסכת קדושין ס"ג א' ובמסכת יבמות צ"ג ב' אמרו מזו על רבי שהוא סובר כר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והעמידוה כשיטה ולא הזכירו בה זו של רשב"ג בכתב עליו אונו שאמר לכשתברח ממנו אין לי עסק בך:

גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אפי' היה משבעה עממין שנאמר בהם לא תחיה אין מוציאין אותו להשיבו לע"ז שלו ואע"פ שנדחה לא מן הדין נדחה אלא לומר שלא מן המקרא הוא יוצא שאם כן היה לו לומר מעם אלהיו אבל הדין מכל מקום כך הוא ומכאן אתה למד שכל שאינו עובד את האלילים והוזהר שלא וכו' שלא להונות שנאמר עמך ישב בקרבך כו' לא תוננו שהרי מ"מ אלמלא דכתוב אדניו הוא מעמידו בכך ולא נדחה אלא מדכתוב אדניו אבל עקר הדין כך הוא וכן במוכר עבדו בחוצה לארץ לא נדחה שהרי מוכר עבדו לחוצה לארץ יצא מיד לחירות ואין צריך לו שיברח:

כבר ידעת שאין מחזירין אבדה אלא בסימן הראוי ולצורבא מרבנן בטביעות עינא אלא שאף במקום שאין שם טביעת עינא כגון שאינו במקום האבדה מקילין בתלמיד חכם להחזירה לו בסימן כל דהו ואף בלא סימן אלא שסומכין על טביעת עינא שלו בשעה שיראנה שאלמלא שהוא מכירה לא יקבלנה וזהו האמור כאן באביי אי לאו דנחמני את לא הוה משדרנא לך אטו כלהו חמרי לאו חיור כרסייהו:

כבר ביארנו שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם ולא משום דוחקא דצבורא אלא מטעמא דלא ליגרו בהו וליתו טפי והילכך אף בשפודה עצמו משלו או שפדאוהו קרובים אין מרשין אותו ליפדות ביתר מכדי דמיו אלא שמכל מקום יש חולקין בפודה את עצמו שאין מונעין אותו מכלום הא בשאר קרובים מונעים ויש שואלים בה שהרי בפרק הניזקין אמרו העבדה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עלי ולא זזו משם עד שפדאו בממון הרבה זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרי בהו טפי שהרי כלם גלו ונשבו או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא ואע"פ שאמרו ב"ב ח' ב' דרך כלל שבי כולהו איתנהו ביה מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה ויש אומרים שאותו שפדה תלמיד היה וצורבא מרבנן חייבין לפדותו בכל ממון שבעולם וליכא משום איגרויי שתורתו משמרתו אע"פ שגרם החטא ונכשל עכשו וכל שכן שתלמיד חכם אין לו תמורה:

א"ל אביי לרב יוסף מאי חזית דקנסית ליה ללוקח להפסיד דמיו ליקנסיה למוכר שיחזיר לו מעיקרו א"ל מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסי' א"ר אבהו שנה לי ר' יוחנן עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם יצא לחירות פי' דהכי אמרן בפ"ק המוכר עבדו בסוריא כמוכר בחו"ל וסוריא נקרא ארם צובה דמשק ודמשק בכלל והתני ר' חייא אבד את זכותו מפני שהיה לו שלא לצאת לא קשיא כאן שדעת רבו לחזור פי' לא אבד את זכותו וכאן שאין דעת רבו לחזור איבד זכותו:

ההוא עבדא דערק מחו"ל לארץ אתא מריה ואשכחיה אתא לקמיה דר' אמי א"ל ליכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקענא ליה מינך מדר' אחי בר' יאשיה דאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחו"ל הכתוב מדבר ואי קשה ליפקעיה לגמרי כר' אחי ואמאי כתיב ליה שטר אדמיה משום דמצי אמר ליה רביה אנא דדיירנא הכא בא"י ומישתעבדת לי אי נמי מצי אמר ליה מזביננא לך לאחריני דקיימי הכא מ"ה עבד ניחא ליה בהכי לכתוב ליה שטרא אדמיה וליפוק לחירותא לגמרי:

אין פודים את השבויים וכו' מפני תיקון העולם. פי' כדי שלא יתנו לבם לתופשם וגם מפני טורח הצבור ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם פי' שלא ישימו האחרים בכבלי ברזל אם יתפשום היום [או] למחר רבי שמעון בן גמליאל אומר מפני תיקון השבויים מאי בינייהו איכא בינייהו דליכא אלא חד לרבי שמעון בן גמליאל דאמר מפני תיקון השבויים טעמא דאיכא שבויים אחריני דאיכא למיחש שמא ישימו אותם בכבלי ברזל אבל היכא דליכא אלא חד מותר להבריחו ות"ק חייש לשבויים דעלמא לפיכך אין מבריחין וכו':

אין לוקחין ספרים וכו' אמר רב בודיא לרב אשי יותר על דמיהם הוא דאין לוקחים. פי' מפני טורח הצבור אי נמי שלא יתגרו לשלול אותו הא בכדי דמיהן לוקחין ש"מ ס"ת שנמצא ביד עובד כוכבים קורים בו דילמא ליגנז. אמר רב נחמן נקטי' ס"ת שכתבו אפיקורוס ישרף. פי' שהוא אדוק לע"ז וכל מחשבתו הוא לה וכותב האזכרות לשם ע"ז שלו. כתבו עובד כוכבים יגנז פי' דלא אמרי' סתם מחשבת עובד כוכבים לע"ז אלא הדבר ספק הילכך אין שורפין אותו ואין קורין בו אלא טעון גניזה נמצא ביד אפיקורוס יגנז פי' שאין ידוע מי כתבו נמצא ביד עובד כוכבים אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו מ"ד קורין בו דאמרי' מישראל זבניה או שקליה באונס כדי למוכרו לישראל ומ"ד יגנז שמא הוא כתבו ופסול. תני חנינא בריה דרבא מפשרוניא ס"ת ותפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ועובד כוכבים ועבד ואשה וקטן וכותי וישראל משומד פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. ואשה אינה בקשירה דה"ל מצות עשה שהזמן גרמא דלילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו ומסור וישראל אפיקורוס פרקו מעליהן עול שמים ואע"ג דאשה מחייבא במזוזה כדתנן בברכות (דף כ) וחייבים במזוזה כיון דאינה רשאית לכתוב תורה ותפילין אינה רשאית לכתוב מזוזה דלא גרועה כתיבת מזוזה מכתיבת ס"ת ותפילין וכל שפסול בזה פסול בזה:

בד"ה מידי דהוה אמקדש אחותו ולפי האמת יש לחלק כו' עכ"ל ר"ל יש לחלק לפי האמת לשמואל דבמקדש אחותו ודאי אדם כו' אבל בשדה אין אדם יודע דאינה מכורה שהרי לרב מכורה ויוצאה ואינו נותן בדרך מתנה אלא בדרך מקח וכיון שאינה מכורה לשמואל הרי המעות חוזרין וק"ל:

גרמא להו מלתא ואשתביין כו'. ר"ל דהך מלתא גופה דבחשן קידרא ומראין עצמן צדקניות הוא גרמה להו דאשתביין ואשתבאי איהו בהדייהו כדי שיתברר לו שלא עשו כן רק ע"י כשפים כדמסיק:

א"ל עיליש ברח כו'. כפל הדבור לקיים הדבר והוא לא האמינו כי כן דרכו של עורב לשקר בשליחותיה כענין נח ואמר אדהכי אתא יונה כו' וזה היונה ודאי אינו משקר בשליחותיה כמפורש גבי נח אבל אמר דשמא ההוא גברא משקר אלא שאמר שהאמין בדבר כיון דכ"י מתילא ליונה ש"מ דקושטא הוא ומתרחיש לי ניסא. ואמר

אי קיימן בהמנותייהו אהדרינהו כו'. ר"ל דודאי ידע שהן נבעלות לשבאין אלא דאחזי אי קמו בהמנותייהו עם גברייהו הישראלים ואין נבעלות אלא באונס אהדרינהו עמי לברוח עמי כי קחזא דנבעלות ברצון כמ"ש דלרחקינהו מהכא כו' ערק הוא לבדו וההוא גברא כו' ואמר כי הדרן דהיינו בעל כרחן ע"י פירוקא הוו חזי בהו דלא הוה בחשן קדרא מעיקרא אלא בכשפים וק"ל:

ע"א גמ' האי מעם אדוניו מעם אביו מבעי ליה וכו'. יש להקשות למה הקשה אסוף הפסוק דכתיב אשר ינצל אליך מעם אדוניו ולא פריך מריש הפסוק דכתיב לא תסגיד עבד אל אדוניו אלא צ"ל דאדוניו ר"ל עבורת כוכבים כדמשמע מפרש"י א"כ מה פריך אסוף פסוק דאשר ינצל אליך מעם אדוניו הא איכא נמי לפרשו דעבודת כוכבים קרוי אדוניו אלא נראה לי דהמקשה ס"ל דאעבודת כוכבים לא שייך לומר ינצל דמה הצלה שייך מעבודת כוכבים אלא על כרחך צ"ל דר"ל דהבן רוצה להציל עצמו מאביו המכריחו לעבוד עבודת כוכבים ולכך פריך מעם אביו מבעי ליה וק"ל:

שם אשר ינצל מעמך מבעי ליה. יש להקשות דע"כ לר' אישעיא דמפרש קרא דלא תסגיר במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב הזהיר לב"ד שלא יסגירוהו ללוקח כמו שפרש"י א"כ אתי נמי שפיר הא דקאמר קרא אשר ינצל אליך ר"ל לב"ד פירוש שהעבד בא לב"ד להנצל מאדוניו שרוצה למוכרו לח"ל וכן צריך ע"כ לפרש הקרא אליביה דרבי דמוקי קרא בלוקח עבד ע"מ לשחררו דאשר ינצל אליך קאי אב"ד וא"כ מאי פריך אשר ינצל מעמך מבעי ליה ונ"ל דהמקשה הוה קשה ליה על רבי אושעיא דמפרש הקרא במוכר עברו לח"ל מידי איכא שום הוכחה בקרא דבח"ל איירי אלא ודאי רבי אחא מפרש האי אשר ינצל יתפרש מלשון אשר הציל אלהים מאבינו ור"ל שנתפרש מא"י לח"ל והשתא נזכר בקרא דבמוכר עבדו לח"ל איירי לכך פריך לפי זה אשר ינצל מעמך מבעי ליה וק"ל:

תוס' ד"ה מידי דהוה וכו' עד ולפי חאמת וכו'. ר"ל דלפי האמת דמוקי רב יוסף הא דקאמר שמואל במוכר שדהו ביובל עצמו דאינה מכורה ומעות חוזרין מ"ש מהמקדש אחותו דס"ל לשמואל דמעות מתנה ולכך קאמר דיש לחלק אלא דיש להקשות הא אפי' לרב דאמר מכורה מ"מ השדה יוצאת לבעליה א"כ נימא ג"כ אדם יודע דכל הקונה ביובל יוצאה וגמר ונתן לשם מתנה וצ"ל דמאחר דלרב מכורה יש טועין ג"כ לומר דאינה יוצאה ולא נתן לשם מתנה וק"ל:

גמרא פרקא לברתיה בתליסר אלפי ד"ז. אולי גוזמא נקיט עי' ברכות (כ) תד"ה תליסר:

שם בנתיה דר"נ כו' ק"ל לר"ע כתיב כו'. ק"ק מהא דכתובות (סז ב) במעשה דמר עוקבא דא"ל דביתהו שקיל כרעך ואותיב אכרעאי כו':

רש"י ד"ה דליכא אלא חד (בסופו). שמא יקצופו השבאין לייסרן ביסורין. ר"ל על שלא הודיעום שרוצין לברוח. ולכן לא חייש לתקנת השבויים העתידים דבהו ליכא חשש זה רק שמא יתנום בשלשלאות לשמירה יתירה:

גמ' הוה יתיב גביה וכו'. נ"ב בשבי' ועובד כוכבים היה:

תוס׳ ד"ה כל שישנו וכו' בפ"ק דסוכה. נ"ב ואיכא נמי ראיה מקרטליתא דאשתו דרחב"ד וא"ל דמצות בטלות לע"ל א"כ ציצית מאי עבידתיה:

הָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן?. הדבר יפלא אם רב עליש מפרש הכתוב דקאמר על צדיק גמור שלא נמצא אשה איך סלקא דעתיה בהכי?
ונראה לי דרב עליש מפרש הכתוב על צדיק בעל אות ומופת שנמצא בגופו דבר חידוש הפך הטבע כמו רב צדוק שעמד בתנור אש ולא נכוה וכמו רבי זירא שהיה מסיק התנור באש ועומד בו וכן מה שאמר ברבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו וכן ברשב"י ורבי אלעזר שהיהי סובב אותם ויכולים בו וכן נסים שנעשו לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש וכן כמה נסים הפך הטבע שנעשו לצדיקים מינים ממינים שונים שכל דברים אלו שהם הפך הטבע לא נמצאו אלא בצדיקים זכרים ולא בצדקניות נקיבות ועל זה קאמר (קהלת ז, כח) אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי שנעשו להם דברים נפלאים וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי.
ולכך תמה רב עליש וְהָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן שהיה נעשה להם דברים נפלאים הפך הטבע דבחשן קדרה בידייהו שלא היה האש שולט בגופן וכאשר שמע דברים רעים מהם עדיין אומר שהיה מקודם נעשה להם דבר זה בנס אך אחר כך החמיצו וכמו שאמרו גבי יוחנן ששמש שמונים שנה בכהן גדול שנכנס לפני ולפנים שמונים שנה ואחר כך נעשה צדוקי כן אלו החמיצו אחר כך אבל כשראה דהדרן ואתן ועודם בחשי קדרה בידם אז מוכרח לומר דהיו עושין בכשוף וממילא יש לומר דגם בתחלה מעשה כשפים הוה להו.

אָתָא עוּרְבָא וְקָא קָרִי לֵיהּ. יש להבין והלא להשם יתברך נגלו כל תעלומות גלוי וידוע לפניו דרב עליש לא יסמוך על דברי העורב ואם כן למה גזר שיכריז העורב ודי לשלוח לו הבשורה על ידי היונה דוקא שסומך עליה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל ברמז הכתוב עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (במדבר י, ב) שיש לאדם שני מלאכים הולכים עמו אחד מצד הטוב הולך לימינו ואחד מצד הרע לשמאלו ואם האדם צדיק מלאך רע עונה אמן בעל כרחו שיתהפך הרע לטוב וגם הוא יכריז טוב עליו כמו מלאך הטוב ולזה אמר עֲשֵׂה לְךָ בצדקתך שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת הם שני מלאכים המכריזים שניהם כֶּסֶף שיכריזו טוב, עד כאן תוכן דבריו ז"ל.
ולכן כאן להורות דרב עליש היה צדיק גמור שגם מלאך דמצד הרע מכריז טוב עליו ונעשה לו לסניגור לכך שלח לו הבשורה טובה על ידי העורב שהוא כנגד מלאך הרע ועל ידי היונה שהיא כנגד מלאך הטוב ואם היה שולח היונה תחלה היה סומך עליה ובורח תכף ואז כרוז העורב היה ללא צורך ואין בו חידוש לכך שלח העורב תחלה ואחר כך היונה.
ועוד נראה לי דשלח העורב תחלה על דרך מה שאמרו בגמרא (שבת עז:) מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי אמר ליה כברייתו של עולם דקדים חשוכא ובתר אתא נהורא, וכן כאן בא העורב קודם דקליפה קדמה לפרי.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם ששלח את העורב אף על גב דידע רחמנא דרב עליש לא יסמוך עליו והיינו דאמרו רז"ל זה כלל גדול בתורה מגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי והנה מן השמים נגזר מיתה על ההוא גברא שיהרג ביד השבאים וסיבת מיתתו היתה ההכרזה ד'עִילִישׁ בְּרַח' אשר מזה הכרוז הבין ההוא גברא דאיכא הצלה בבריחה ולכן הסכים לברוח.
והנה בודאי דהסכים לברוח מכח העורב דהוא לית ליה האי מילתא דאמר רב עליש דעורב שקרא ורק האמין ליונה דנמשלה בה כנסת ישראל דאותו גברא אין לו שום הפרש בין עורב ליונה ובודאי דהסכים לברוח כששמע דברי העורב אך המתין לרב עליש שיברחו ביחד בשביל ששמע הכרוז נאמר על שמו 'עִילִישׁ בְּרַח' ובודאי אם לא היה רב עליש בורח כלל הוא היה בורח לבדו נמצא כרוז העורב הוא היה בעוכרו לסבב מיתתו על ידי הבריחה והיינו דמגלגלין חובה על ידי חייב אך רב עליש דהיה זכאי לא רצו מן השמים שיתגלגל זכות זה שיהיה ניצול בבריחה מכח כרוז העורב ולכן שם השם יתברך בלב רב עליש שלא יסכים לברוח על ידי כרוז העורב אלא עד שתבא היונה ותכריז כדי שיתגלגל זכות לרב עליש על ידי יונה שהיא זכאי ולכך הוצרכו שניהם.

"עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח". נראה לי בס"ד טעם שכפל הלשון כדי לכפול שמו וידוע מי שהוא צדיק כופלין שמו בדרך חיבה כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל וכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י כל צדיק ראוי לכפול שמו מפני ששרשו מאיר וקיים למעלה ונמצא הוא צדיק לעילא וצדיק לתתא.
ועוד נראה לי בס"ד בכפל הלשון להורות לו דמכאן עד שיגיע למעבר המים יברח דהיינו ילך במרוצה כי הבריחה היא במרוצה ואחר שיעבור המים לא ילך לאט לאט אלא גם משם ינוס ויברח במרוצה שלא ישיגו אותו ולכן כפל לו לשון הבריחה.
ועוד נראה לי בס"ד נכפל לו הלשון להורות שהוא לבדו דוקא יברח ולא אחר לאפוקי מבנות רב נחמן וההוא גברא שלא תועיל הבריחה אלא לו. ובזה מובן דקדוק אחד דאמר שְׁמַע מִינָהּ מִיתְרָחִישׁ לִי נִיסָא, לי דייקא שהבין זה מכפל הלשון.
או אפשר לומר טעם פשוט בכפל הלשון על דרך מה שאמר יוסף הצדיק ע"ה וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וכו' (בראשית מא, לב). ושוב ראיתי במהרש"א ז"ל שרמז קרוב לזה.
ואפשר לרמוז בס"ד עִלִישׁ [410] ביו"ד אחת עולה ת"י ועם תיבת בְּרַח [210] הוא מספר כתר [620] וכפלו לו הלשון 'עִלִישׁ בְּרַח עִלִישׁ בְּרַח' לרמוז על כתר תורה בחלק הנגלה ועל כתר תורה בחלק הנסתר שבזכותם הוא ניצול ונעשה לו נס ואם תחשוב עיליש בשני יודי"ן עולה המספר תר"ל כמספר זריזות [630] שרמזו לו שיעשה זריזות בבריחתו וכפלו לו הדבר לזרזו יותר זירוז בתר זירוז.

גמ' ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה. עיין עירובין דף יט ע"ב:

שם ומ"ש דשלח. קשה לי הא י"ל דס"ל כפי ההלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"א לפרש הקרא לכדדרש רבי:

שם אתא עורבא וקא קרי. בערוך ערך מל ח' הביא מסוגיא זו דרב עיליש ידע שיחת העופות וכבר השיגו בסדר הדורות דכאן משמע בהיפוך:

תוד"ה דלא ליגרבו וכו'. עיין במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא:

ואי לא מפקינא לך מדר' אחי בר יאשי'. עיין כתובות ק"י ע"ב ותוס' שם לרב יוסף שרי למיזבן ולר"ת דוקא שקיל ממנו שטרא אדמים אבל למוכרו אינו יכול וכן פסק רמב"ם. והנלע"ד בזה דמדר"א בר יאשי' אסור מן התורה להחזירו לחו"ל ולמר יכול למוכרו בא"י ולר"ת אפי' למוכרו אינו יכול כי אינו יכול לשעבד בו כלל אבל לכ"ע דין עבד יש לו ואסור בשפחה ומותר בתרומה אם הוא עבד כהן וכ"כ פר"ח בספרו מים חיים ומשו"ה מבקשין מהרב שישחררו ויקבל שטר על דמיו עכ"פ ונראה שזהו בכלל תיקון חז"ל שהמוכר עבדו לחו"ל יצא לחרות שלא ימשכנו רבו אחריו. ה"נ חיישינן להכא כיון שעכ"פ עבד הוא חיישינן שימשוך אחר רבו ע"כ נהי דא"א לקנוס הרב ולכופו לשחררו מ"מ מבקשים הימנו שיקבל שטר על דמיו וישחררנו והיינו דאמר ר' אמי ואי לאו מפקינא לי' מינך מדר"א בר יאשי' פי' שעכ"פ אסור אתה להשתעבד בו וא"כ טבא לך לקבל שטר על דמיו ולכתוב לו שחרור גמור. ולר' יוסף שבתוס' הנ"ל דס"ל אם ימצא קונה ימכרנו שם נראה גם זה מתקנת חכמים כי אם ישחררנו אולי סוף סוף יצא המשוחרר הזה אח"כ לח"ל ולא הועלנו כלום אך כשמוכר בא"י טפי עדיף והיינו דאמרינן התם סיפא אין הכל מוציאין ר"ל עבד שברח והוסיף דאמרינן לי' זבני' הכא. שהוא תוס' על המשנה ולא היה צריך לזה אלא משום דקשה לי' פשיטא שאין מוציאין לח"ל שהרי אפי' מעלין ולהפוסקים קאי אעבד כנעני דלא כרש"י דקאי אעבד עברי א"כ פשיטא דאין מוציאין אע"כ מרמז לנו זבני הכא כדי שלא יכול לצאת לחו"ל כשנשתחרר וק"ל:

תלמוד לומר לא תסגור עבד אל אדוניו. הנראה דפשטי' דקרא כמ"ש רמב"ן פ' תצא דבר הלמד מענינו וסמיכת הפרשיות באיש מלחמה מאנשי צבא או בנו הבורח מאדוניו לצבא ישראל. ובהכי מיירי קרא בודאי ומדקשי' לן מעם אדוניו מעם אלקיו מיבעי לי' ולר"א בר יאשי' קשי' לי' מעמך מיבעי לי' אע"כ מרמז נמי אעבד שברח מא"י לחו"ל. ושני הדינים אמת גוי שברח אסור להחזירו ועבד שברח מחו"ל לא"י אסור להחזירו ומשו"ה פסק רמב"ם גם שניהם. ולפ"ז הא דקאמר לקמן דשלח להו כר"א בר יאשי' אין צריך לדחוק כפירש"י דה"ל למשלח להו כרבי דלא קיי"ל כותי' דהא קיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל אלא הכי קשי' לש"ס דה"ל לשלוח להו כסתמא דברייתא דהילכתא היא:

אי לאו דנחמני את וכו'. צ"ע א"כ כיון דאינהי מהדרי לת"ח בט"ע מעיקרא מ"ט בעי סימנא כלל. עכנלע"ד דכבר מבואר בחי' לעיל כ"ז ע"ב דיש סברא לומר אי יש סימן שאינו ראוי לסמוך עליו אותו סימן מגרע כח דין ט"ע של ת"ח דאיכא למיחש כיון שרואה הסימן לבו אנסי' למימר שמכירו בט"ע אעפ"י שאינו. והני כותאי סמכו אט"ע של אביי אך חששו שמא יש לו בו סימן ועי"ז יטעה בט"ע ע"כ שלחו תחלה אית לך סימן בגוי' וכוונתם היה שאז לא יחזירוהו לו בט"ע. ואביי חשב שאינו נאמן אצלם בט"ע וסימן לא ה"ל בגוי' חשב אולי יטעו הם ויחזרו בסימן גרוע ואינו מובהק כמו חוורא כרסי' ושלח להם סי' הגרוע הלז והם אמרו כיון שאין לו בו סימן אלא זה דכולא חמרא הכי אית להו. סימן גרוע כזה לא יביאהו לטעות בט"ע וע"כ החזירוהו לו:

כי הדרן ואתא אמר בחשן קידרא בכשפים. פי' אע"ג ששמע מהם כי מנאפין מ"מ לא החליט דבחשן קידרא בכשופא דאולי השתא הא דאתרעי אך כי הדרן שנפדו משבי' ועדיין הוה בחשן קידרא אז ידע דבכשפים עושין אע"ג דאפשר אא"כ הרהרו בתשובה דקיי"ל אפי' רשע גמור שקידש אשה ע"מ שהוא צדיק חוששין לקדושיו שמא הרהר תשובה בלבו מ"מ הכא בלא"ה מעיקרא הוה קשי' לי' הא כתיב אשה בכל אלה לא מצאתי ע"כ לא תלה בהרהר תשובה ועוד נהי חיישינן שמא הרהר תשובה לחוש לקידושין מ"מ כל שמוחזק לפנינו ברשע אינו יוצא מידי רשעתו עד שיתחזק בתשובה שילך למקום שאין מכירין וכו':

ואין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות וכו'. מדגרסין ואין לוקחין בוי"ו העיטוף משמע אדלעיל קאי אין פודין שבויים ואין לוקחין ספרים וטעם א' לשניהם. והשתא אי אין פודין איסורא הוא משום דלא לגרבי ולייתי ואפי' בתו אסור ה"נ י"ל ספרים תפלין ומזוזות קורין בו ואסור ליקח יותר מכדי דמיהן דלא ליגרבו וליתי. אך אי אין פודין אין מחייבין לפדות משום דוחקא דצבורא ה"נ בחיוב מיירי ואין קורין אלא גונזן והלקיחה היא מחמת חיובא שלא להניח כתבי קודש בידי גוים ואמר אין מחובים לפדות יותר מכדי דמיהן אבל אם ירצה הרשות בידו וא"כ לפסק רי"ף ורמב"ם דאין פודין משום ליגרבו וליתי א"כ ה"נ קורין בו עיין ר"ן בגירסת רי"ף ורמב"ם. והנה אי לגונזן שווי דמיהן אינו אלא כשיווי הקלף לעשות מהם תוף וכינור או רצועות לסנדלו וכן אפי' אי קורין בו נראה דאין ליקח ביותר מזה דלא לגרבי וליתי אך אי הטעם משום דוחקא דציבורא י"ל אי קורין בו ליכא דוחקי א' יהבו כפי שווי' ס"ת לקרות בו ולא נתבאר זה בפוסקים. ונראה כל אלו הדברים נרמזים בדבר רב בודי' לרב אשי:

ואין לוקחין ולא קתני ואין פודין. עי' יש"ש. ולפע"ד דהוה סד"א דמיירי דוקא בשללו גוים ס"ת מישראל אבל בלא"ה אין לוקחין כלל דתלינן בשם ע"ז קמ"ל:

גמרא דתניא לא ישבו בארצך יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם הכתוב מדבר כו' ופירש"י ז"ל בשבעה אומות כתיב משמע מהכא דאי לאו קרא דלא תסגיר הוי משמע פשטא דקרא דלא ישבו בארצך בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם דהיינו ז' מצות והא דהוי מוקמינן לה בהכי היינו משום דאי בשלא קיבל לא שייך לומר לא ישבו בארצך דמשמע דלהחיותו מותר והא ליתא דכיון דבשבעה אומות מיירי הא כתיב לא תחיה כל נשמה אע"כ הוי מוקמינן לה בשקיבל דמותר להחיותו אלא שאסור לקיימן בא"י אלא לגרשם וכן משמע להדיא בפרק אלו נאמרין דף ל"ה דלא פליגי שם ר"ש ור"י אי מותר לקבל אותן כשעשו תשובה אלא דוקא בכנענים שבחו"ל כדאיתא שם וע"ש בלשון רש"י ז"ל ובל' התוספות ומשמע דבא"י לכ"ע אסור והיינו כמסקנא דהכא דמוקמינן דקרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי וא"כ ממילא משמע דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשקיבל עליו ז' מצות אבל האי תנא דברייתא דהכא דריש קרא דלא תסגיר להכי דכשקיבל מותר לקיימו אף בא"י ואם כן ע"כ קרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והא דמותר להחיותו ולא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה כל נשמה אפשר דסבר האי תנא דהכא דלא תחיה כל נשמה היינו דוקא משעת הכיבוש ואילן אבל קודם כיבוש יהושע מותר להחיותן כמ"ש התוספות לקמן בדף מ"ו בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו מהירושלמי דשלת יהושע ג' פרוזדוגמאות ואע"ג דהתם משמע דשלח מי שרוצה לפנות יפנה והרוצה להשלים ישלים משמע דמי שרוצה להשלים מותר לישב אף בא"י ע"כ היינו כשקיבל מיהו האי תנא דהכא ע"כ סובר דקרא דלא ישבו איירי כשלא קיבל ונהי דמותר להחיותן כיון שהשלימו קודם הכיבוש אפ"ה אסור לקיימן בא"י וכשקיבל מותר אפילו לקיימן ומכאן קשה לי טובא על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות עכו"ם שאם קיבל ז' מצות מותר לקיימן בא"י וכתב שם להדיא דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והיינו כברייתא דהכא דמפיק לה מקרא דלא תסגיר ובפ"ח מהלכות עבדים כתב דקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו לענין עבד שברח מח"ל לא"י והיינו כרב אחי ברבי יאשיה דשמעתין ולפי זה הרמב"ם ז"ל מזכה שטרי לבי תרי דקרא דלא תסגיר מוקי לה להכי ומוקי לה להכי וצ"ע ותו קשיא לי אהא דמשמע הכא דכשקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם מותר לקיימו בא"י וכ"ש דלא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה ובקידושין סוף פרק האומר מסקינן דהא דאמר ר"י באומות הלך אחר הזכר היינו לכדתניא מנין לכנעני שבא על אחת משאר אומות שאין אתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם א"כ משמע דכל שהוא משבעה אומות אסור לקנותו אפילו בעבד אע"ג דעבד חייב בכל מצות ל"ת ואפילו מצות עשה שהנשים חייבות ואין צ"ל דחייב בז' מצות בני נח ואפ"ה אסור לקנותו אלא קאי בלאו דלא תחיה אם לא שנאמר דר"י פליג אברייתא דהכא והיינו כדפרישית דבלא"ה לא אתיא ברייתא דהכא כהני תנאי דפרק אלו נאמרין ולשיטת הרמב"ם ז"ל נמי לא קשיא דבלא"ה יש לו גירסא אחרת ופי' אחר בההיא דר"י דפרק האומר כמבואר מדבריו בפ"ט מהלכות עבדים ע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ באריכות וביותר נראה דשאני עבד נהי שחייב במצות איהו מיהא לאו להכי איכוון אלא שמכר עצמו או שמכרו רבו בתורת עבדות ועיקר מחשבתו לצורך פרנסתו ומשו"ה לא דמי לגר תושב שמקבל המצות מרצונו כנ"ל:

תוספות בד"ה דלא לגרבו ולייתו הא דתניא בפ' נערה כו' שאני אשתו דהוי כגופו כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אכתי קשה איפכא מדרשב"ג דפליג התם בפרק נערה וקאמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אלמא דאפילו באשתו אין פודין וא"כ ע"כ טעמא משום דלא לגרבו ולייתו ומסיק שם הרשב"א ז"ל דבאמת אע"ג דלא איפשיטא האיבעיא בשמעתין אפ"ה איפשטא בכתובות מדרשב"ג דטעמא משום דלא לגרבו ולייתו ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה דנהי דאשכתן כה"ג טובא בש"ס דאע"ג דלא איפשטא בדוכתיה איפשטא בדוכתא אחריתא היינו היכא דאיפשטא ממילא מחמת שקלא וטריא או מימרא דאמוראי משא"כ הכא דברייתא ערוכה היא נראה דוחק דאישתמיטא לתלמודא הכא האי ברייתא דרשב"ג ובר מן דין התמיה במקומה עומדת על רבותינו בעלי התוספות דמייתי הכא ושם בפרק נערה לדקדק דלא תיפשט האיבעיא מת"ק דברייתא דהתם ולא מייתו כלל מדרשב"ג ולולא דברי הרשב"א ז"ל היה נ"ל דמדרשב"ג לא מוכח מידי דאיהו נמי לא קאמר דאיכא איסורא לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה אלא לענין דאין מחייבין אותו לפדותה ביותר מכדי דמיה והא דקיהיב טעמא דאין פודין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם היינו משום דבכתובות אמרינן דתקנו חכמים פרקונה תחת פירות והיינו דתקנו מצוי למצוי נמצא כיון שכבר תקנו חכמים בכל מקום שאין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן א"כ ע"כ מה שתקנו פרקונה היינו ג"כ בכדי דמיהן דוקא דהא יותר מכדי שוויים לא שכיח ואין זה דבר מצוי ומשו"ה לא מחייב אבל אם רוצה לפדותה לעולם דרשב"ג נמי איכא למימר דמודה דשרי ותדע דהכי הוא דהתם מקשה הש"ס מדדשב"ג אדרשב"ג אהא דקאמו אין פודין אותם יותר מכדי דמיהם הא בכדי דמיהם פודין ורמינהו דאשכחן לרשב"ג דקאמר אם פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ומשני רשב"ג תרי קולי אית ליה ואי איתא דלרשב"ג ביתר מכדי דמיה איסורא איכא א"כ מאי דייק כלל מעיקרא דבכדי דמיה פודין אף ע"ג דיתר מכתובתה דהא לקושטא דמילתא התם ביתר מכתובתה חיובא הוא דליכא לפדותה אבל אם רצה ודאי לא שייך איסורא וביתר מכדי דמיה איכא איסורא אלא ע"כ דביתר מכדי דמיה נמי ליכא איסורא לרשב"ג אי משום דטעמא משום דוחקא דצבורא או משום דאשתו כגופו והיינו דלא איפשטא האיבעיא בשמעתין כנ"ל ועיין מ"ש הר"ן ז"ל ותלי"ת שכוונתי קצת לדעתו:

וקשיא ליה לרבי יאשיה האי מעם אדוניו וכו'. אמרו בספרי פרשת תצא לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבד לגוים או לח"ל יצא בן חורין אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב עכ"ל:
וחזה הוית בפירוש ספרי הנדפס מחדש למר מחותנינו הרב המופלא כמהר"ר דוד פארדו זלה"ה שכתב וז"ל הך מתניתין אתיא כרבי יאשיה פרק השולח דף מ"ה ואע"ג דהתם בריה קשיא ליה לא שייכא קושיתו אלא לסברת אביו דכוליה קרא מוקי ליה בהכי במוכר עבדו לגוי או לח"ל אך לספרי לק"מ דינצל מפרש לה במילתא באנפי נפשה לרבות גר תושב פירוש עבד שברח מגוי מח"ל לארץ ואע"ג דמעין הך פירושא אמר ת"ק התם ורבי יאשיה מקשה ליה דלא שייך לומר אל אדוניו אל אלהיו הך תנא לא חשיב ליה פרכא דאדוניו הוא הגוי וכו' דדוקא לההוא תנא דלא מפרש קרא בעבד אלא בגוי דעלמא שבא לקבל להיות גר תושב הוא דקשיא וכו' ומיהו כי דייקינן בלישנא דספרי לרבות גר תושב נראה דאיהו נמי מפרש אשר ינצל אליך בעבד שברח מח"ל אפילו של ישראל אלא דמיתורא מעם אדוניו מרבינן גר תושב כלומר שברח מאדוניו הגוי ובא להיות גר תושב וכו' עכ"ל:
ומ"ש הרב ז"ל דתנא קמא דסוגיין לא מפרש קרא בעבד אלא בגוי דעלמא קשה דקרא כתיב לא תסגיר עבד ובודאי מפרש ליה בעבד גוי ועם כל זה פריך ר' יאשיה אל אלהיו מיבעי ליה דזה עיקר טעם לא תסגיר. ומ"ש הרב ז"ל דלרבות גר תושב היינו עבד שברח מגוי מח"ל לארץ ואח"כ כתב דמפרש נמי אשר ינצל אליך בעבד שברח מח"ל אפילו של ישראל וכו' לקוצר דעתי יש להשיב על דברי הרב ז"ל כאשר יראה המעיין:
ולי הדל נראה בשום לב דהספרי לא פירש במאי מיירי קרא לא תסגיר אלא קאמר מכאן אמרו המוכר עבד לגוים וכו' וזהו משנתנו ואפשר דפשיטא ליה דפירושא דקרא כרב אחאי בעבד שברח מח"ל לארץ ועל זה קאמר מכאן אמרו וגם תנא דמתניתין מצינן למימר דמפרש קרא כרב אחאי והספרי קאמר אשר ינצל לרבות גר תושב עבד מגוי. והרב נחלת יעקב ז"ל כתב דהספרי כרבי יאשיה. ואני בעניי נראה לפי קוצר דעתי דאפשר לומר כדכתיבנא. וא"ש הריבוי מעין עיקר הכתוב. ומ"ש הרב נחלת יעקב ז"ל דהרא"ם ז"ל פירש התרגום במוכר עבדו כנעני לגוי. מדברי הרא"ם ז"ל שכתב כתרגומו עבד עממין שהוא ישראל הנמכר לגוים לא מוכח כן. והרב הגדול במשנה למלך ז"ל הקשה על הרא"ם ז"ל ויש להרגיש על הרב מהר"ד פארדו ז"ל שלא הזכיר מדברי הרא"ם ז"ל ומדברי הרב מש"ל ז"ל כלום:

איבעיא להו וכו' משום דוחקא דצבורא או"ד משום דלא לגרבו וכו' ת"ש דלוי בר כהנא וכו' דברי הר"ן בזה צריכים ביאור וכבר הרב מהר"ש הלוי בתשובותיו י"ד בסימן טו"ב עומד עליו ומבא"רו. והמעיין עיניו יחזו דפירושיו דחוקים. ואני בעניי כתבתי בזה בתשובה והיתה לבא"ר דברי הר"ן והארכתי קצת בענין בס"ד:

ורב ענן. דלא ידע בהי מנייהו אמר ברייתא דלעיל לא הוה שמיע ליה דלפשוט מינה: ואי מדשמואל. וא''ת לפשוט מדשמואל דאמר אינה מכורה כל עיקר אלמא כיון דלאו מכר הוא מעות חוזרין: ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה. לענין דפרישית לעיל ומעות מתנה: רב אמר מעות. של קידושין חוזרין דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון: מאי חזית. במכירת העבד דקנסת ללוקח: חורא. חור הכותל שהעכבר נכנס לתוכו וניצול מפני רודפיו: חורא מנא ליה. הגניבה: היכא דאיכא איסורא. והנה העבד ביד הלוקח: אבתריה. להשיבו בחזקה: ה''ג מפקענא ליה מינך מדרבי אחי ברבי יאשיה: לא ישבו בארצך. בשבעה אומות כתיב: אל אדוניו. אל תוציאוהו מביניכם להשיבו לעבודת כוכבים שלו: הכי גרסינן וקשיא ליה לרבי יאשיה: במוכר עבדו לחוצה לארץ. כאן הזהיר הכתוב לבית דין שאם מכרו לא יסגירנו ללוקח אלא יצא לחירות: הכי גרסינן קשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה: מעמך מיבעי ליה. אשר יתפרש מעמך מן ארץ ישראל להוציאו לחו''ל כמו אשר הציל אלהים מאבינו (בראשית לא): שברח מחו''ל לארץ. דהיינו אשר ינצל אליך לארץ: ע''מ לשחררו. והזהיר הכתוב לבית דין שיכפוהו שלא להשתעבד בו: הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. לכשאקחך וכי זבין ליה הו''ל משוחרר למפרע ומהכא אמרי' ביבמות (דף צג:) דרבי כרבי מאיר סבירא ליה דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: לבי כותאי. חו''ל היא ורב חסדא נמי בבבל הוה: שלח להו כן תעשה לכל אבידת אחיך: דמשמע להו קראי. פשטיה דקרא הכי משמע להו טפי והן אינן שומעין לדברי חכמים להכי לא שלח להו כרבי: דנחמני את. כלומר מכירין אנו בך שחסיד אתה ולא תשקר: מתני' מפני תקנת שבויין. בגמ' מפרש לה: גמ' מפני דוחקא דציבורא הוא. אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו: או דילמא. דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור: בתליסר אלפי דינרי. אלמא משום דוחקא דציבורא הוא: דליכא אלא חד. שבוי ת''ק חייש לתיקון העולם כולו שמא יקצפו על השבויים העתידים לבא ויתנום בשלשלאות ובחריצים ורבי שמעון לא חייש אלא אם כן יש שבויין אחרים עמו שמא יקצפו השבאין לייסרן ביסורין: בחשן קידרא בידייהו. מגיסות הקדרה בידיהן כשהיא רותחת והרואה סבור שאין האור שולטת בהן שצדקניות הן: אחד מאלף מצאתי. שהוא צדיק: אמר ליה. רב עיליש לההוא גברא: מאי קאמרה. ההיא עורבא: כיונה מתילא. כיונה נמשלה דכתיב יונתי תמתי (שיר השירים ה): סדרן להדדי. נועצות יחד בבית הכסא: עדי גוברין. אלו השבאין בעלינו הן: ונהרדעי גוברין. ישראלים אנשינו שבנהרדעא בעלינו היו כלומר כשם שהם היו בעלינו כך אלו בעלינו אין אנו צריכין עוד להם: עדי. אלו כמו עדא אמרה זאת אומרת (פסחים דף נג:): לרחקינהו מהכא. שירחיקונו מכאן: איהו וההוא גברא. רב עיליש ואותו האיש המבין בלשון העופות: עבר מברא. מעבר המים ולא יכלו להשיגו עוד:

מידי דהוה אמקדש אחותו. ולפי האמת יש לחלק דלא שייך התם למימר אדם יודע כמו במקדש אחותו דהא רב קאמר דמכורה ויוצאה: דלא ליגרבו ולייתו. והא דתניא בפ' נערה (כתובות נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו.: