גיטין מד ע"א

וְאִי בָּעֵית אֵימָא בְּשֶׁלָּוָה עַל מְנָת לְמַשְׁכְּנוֹ וְלֹא מִשְׁכְּנוֹ
תָּנוּ רַבָּנַן גְּבָאוֹ בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחוֹ סִיקָרִיקוֹן לֹא יָצָא לְחֵירוּת וּבְחוֹבוֹ לֹא
וּרְמִינְהִי הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גּוֹרְנוֹ אִם בְּחוֹבוֹ חַיָּיב לְעַשֵּׂר אִם בְּאַנְפָּרוּת פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר
שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי יָצָא לְחֵירוּת הָתָם הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס וְלֹא פִּיֵּיס
גּוּפָא אָמַר רַב הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי יָצָא לְחֵירוּת מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס וְלֹא פִּיֵּיס
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה מְכָרוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם מַהוּ תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי יָצָא לְחֵירוּת הָתָם בְּפַרְהַנְגְּ גּוֹי שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת
מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ מַהוּ חוּץ מִן הַמִּצְוֹת מַהוּ חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מַהוּ לְגֵר תּוֹשָׁב לְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד מַהוּ לְכוּתִי מַהוּ פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא גֵּר תּוֹשָׁב הֲרֵי הוּא כְּגוֹי כּוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אָמְרִי לַהּ כְּגוֹי וְאָמְרִי לַהּ כְּיִשְׂרָאֵל
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מַהוּ שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא פּוֹק עַיֵּין בִּמְכִילָתָ(י)ךְ נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח דְּתַנְיָא הַמּוֹכֵר בֵּיתוֹ לְגוֹי דָּמָיו אֲסוּרִין וְגוֹי שֶׁאָנַס בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵין בְּעָלָיו יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם
וְדִילְמָא הָנֵי מִילֵּי בַּיִת דְּכֵיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת לָא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ אֲבָל עַבְדָּא דְּסַגִּי לֵיהּ בְּלָא עַבְדָּא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ אוֹ לָא
שְׁלַח לְהוּ רַבִּי אַמֵּי מִינִּי אַמֵּי בַּר נָתָן תּוֹרָה יוֹצְאָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמָיו
דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ
וְדִלְמָא שָׁאנֵי עֶבֶד דְּכֹל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת
וְאִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ
שָׁאנֵי עֶבֶד דְּלָא הָדַר לֵיהּ
אֶלָּא בְּהֵמָה טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּהָדְרָא לֵיהּ לִקְנְסֵיהּ טְפֵי חַד אֶלָּא עֶבֶד מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא וּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גָּזְרִי בַּהּ רַבָּנַן
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַסִּי מָכַר עַבְדּוֹ וָמֵת מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו אִם תִּימְצֵי לוֹמַר צָרַם אוֹזֶן בְּכוֹר וָמֵת קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא אֲבָל הָכָא אִיסּוּרָא דְרַבָּנַן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

ואי בעית אימא, כך יש לפרש את ההבדל בין שדה לישראל, ובין עבד לגוי: זו וזו כגון שכבר הגיע הזמן, ^[1] אלא הכא במאי עסקינן בשלוה על מנת למשכנו והגיע הזמן, ולא משכנו בפועל.

וכגון שלא כתבו שיהא העבד או השדה מחלטים מאליהם בבוא הזמן, אלא שבבוא הזמן יהיה יכול המלוה להחליט אותם, ולא עשה כן.

ולכן חלוק שדה לענין מעשר מעבד לענין שחרור: כי בשדה הואיל ולא החלט השדה לישראל, הרי זו שדה של גוי הפטורה ממעשר. אבל בעבד קנסוהו חכמים, היות ואם ירצה הגוי יכול הוא לקחת את העבד ולהחליטו.

תנו רבנן: גבאו הגוי לעבד בחובו, בלי שלוה הישראל מתחילה על העבד, ולא מרצונו נתן לו הישראל את העבד, אלא שאנסו הגוי ולקח ממנו את העבד. ^[2]

או שלקחו סיקריקון ^[3] גוי, והוא רוצח, שנותן לו הישראל עבד בפדיון נפשו, ואומר לו: שא עבד זה ואל תמיתני.

לא יצא העבד לחירות.

ומקשינן: וכי אם לקחו הגוי בחובו, לא יצא העבד לחירות?

ורמינהי, והרי יש להקשות סתירה מהא דתניא:

הרי שאנסו בית המלך את גרנו של ישראל:

אם בחובו אנסוהו, שהיה חייב כסף לבית המלך, ולקחו בית המלך את גורנו לפרעון החוב, הרי זה חייב לעשר את הגורן, ומשום שזה נחשב כאילו מכר למלך את גורנו, שהוא חייב לעשר עליו ממקום אחר.

ואם באנפרות [בהפסד, ועל חינם] אנסו את גורנו, הרי זה פטור מלעשר.

הרי למדנו, שאם אנסוהו בחובו הרי זה כמוכר, ואם כן הוא הדין כשאנס הגוי את עבדו בחובו, הרי זה כמוכר לו את עבדו; ואם כן למה לא יצא העבד לחירות!?

ומשנינן: שאני התם - גבי גורן ולענין מעשר - שאין הדין תלוי במה שהשדה "מכורה", אלא לכך חייב הוא לעשר משום דקא משתרשי ליה, שנהנה מן הגורן שנפרע חובו על ידי זה, ולכן חייב לעשר.

אבל לענין מכירת עבד, שטעם הדין הוא משום קנס על שמכרו לגוי, הרי הוא לא מכר את העבד מדעתו, אלא שלא מרצונו גבו ממנו את השדה, ואם כן למה נקנסנו.

תא שמע [קושיא] מהא דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג [מציק ושם עלילות דברים] ^[4] גוי, שהעליל הגוי עליו שהוא חייב לבית המלך סכום כלשהו, ונתן את העבד בתמורת אותן חובות כביכול, הרי זה יצא לחירות.

ותיקשי: מה בין זה לבין סיקריקון, שלמדנו בברייתא שאינו יוצא לחירות!?

ומשנינן: התם גבי פרהנג - הוה ליה לפייס ולא פייס, היה לו לשלם את חובו המדומה בדבר אחר, והוא לא שילם אלא בעבד, ומשום כך יצא לחירות; אבל גבי סיקריקון, אין הדבר תלוי בו, ולכן לא יצא העבד לחירות.

גופא אמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי, יצא לחירות:

ומקשינן: וכי מאי הוה ליה לאדון העבד למעבד [מה היה בידו לעשות], ולמה נקנסנו!?

ומפרשינן: הוה ליה לפייס בדבר אחר, ולא פייס.

הגמרא מביאה כאן כמה ספיקות בדין מכירת עבד לגוי:

בעי רבי ירמיה:

א. מכרו - האדון את עבדו - לגוי לשלשים יום, ולאחר שלשים יום יחזור העבד אליו, מהו שנקנסנו לפדותו, ושיצא העבד לחירות?

תא שמע מהא דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי יצא לחירות, וקא סלקא דעתין שנתן את העבד לבית המלך לתקופה כל שהיא, תמורת תשלום חובו המדומה; הרי שאף כי לא נתן את העבד אלא לפרק זמן, הרי זה יצא לחירות.

ודחינן: יש לומר דהתם - במימרא דרב - בפרהנג גוי שאינה חוזרת.

ב. מכרו לעבד חוץ ממלאכתו, כלומר: מכר את גופו לגוי ^[5] ובלבד שלא ישתעבד בו, שלא היה צריך הגוי את העבד אלא כדי להשיאו לשפחתו כדי שיהיו לו הולדות, ^[6] מהו שנקנסנו לפדותו, ושיצא העבד לחירות?

כי יש לומר, מאחר שאין הגוי משתעבד בו, אין האדון גורם לעבד לחלל שבתות, ואין לנו לקונסו. ^[7]

ג. מכרו לעבד חוץ מן המצות, כלומר: שהתנה עם הגוי שלא שלא יהא יכול להפקיעו מן המצוות [מאירי], מהו?

ד. מכרו לעבד חוץ משבתות וימים טובים, כך שאין הגוי מאלצו לחלל שבתות, מהו שנקנסנו ויצא העבד לחירות? ^[8]

ה. מכרו לעבד למי שאינו גוי גמור, וכגון לגר תושב [קיבל על עצמו שלא לעבוד עבודת כוכבים, אך אוכל הוא נבלות], או לישראל מומר, מהו, האם קנסו דוקא בגוי, או שמא כל שמפקיע האדון את עבדו מן המצוות קונסים אותו?

ו. מכרו לכותי, ^[9] מהו?

פשוט מיהא [מהברייתא הבאה] ^[10] חדא מן הספיקות שנתבארו לעיל:

שהרי למדנו בברייתא: גר תושב הרי הוא כגוי, ואם מוכרו לו, הרי זה יצא לחירות.

ובדין המוכרו לכותי וישראל מומר, נחלקו בו אמוראים:

אמרי ליה כגוי, יש אומרים שכגוי הוא לענין זה, ויצא העבד לחירות.

ואמרי ליה [ויש אומרים] כישראל הוא, ולא יצא לחירות. ^[11]

בעו מיניה מרבי אמי [שאלו את רבי אמי]: עבד שהפיל את עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו משם, לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מהו שיטול את דמיו?

והספק הוא, שמא גזרו חכמים שלא ליטול את דמיו, כדי שלא יבא למכור את עבדו מדעתו.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: פוק עיין במכילתיך [צא לעומק העיון, ^[12] ועיין במשנה הסדורה לך, כדי שנדע מה נשיב]! ^[13]

נפק רבי זריקא דק ואשכח [יצא לעומק העיון, דקדק ומצא] ראיה לספק זה.

דתניא: המוכר ביתו שבארץ ישראל לגוי, ועבר על "לא תחנם" שהוא איסור ליתן לגוי חנייה בקרקע שבארץ ישראל, הרי דמיו אסורים, כי קנסוהו חכמים בכך כדי שלא ימכור.

ואילו גוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו ממנו, לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מותר ליטול את דמיו.

וכותב לו הגוי שטר על דמי הבית, ומעלה הישראל את השטר בערכאות שלהן לחתימה ואישור ואין הישראל חושש, ואף על פי שחשיבות היא לערכאות שמעלה ישראל את שטרו אליהם לחתימה, ומפני שהוא כמציל מידם.

הרי למדנו, שאינו אסור ליטול את דמיו אם לא מכרו מדעתו, ואין אנו גוזרים שמא יבוא למכור מדעתו, ויעבור על"לא תחנם".

ואם כן הוא הדין בנדון דידן בעבד, שמותר הוא ליטול את דמיו, ולא גזרינן שמא יבוא למוכרו מדעתו.

ודחינן: ודילמא הני מילי - שלא גזרו חכמים שמא ימכרנו מדעתו - בבית, דכיון דלא סגי ליה בלא בית [אי אפשר לו לאדם ללא בית], לכן מסתבר דלא אתי לזבוניה [לא יבוא למכור את ביתו].

אבל עבדא, דסגי ליה בלא עבדא [אבל גבי עבד שאפשר לו לאדם מבלי עבד], יש לומר דחיישינן דילמא אתי לזבוניה [שמא יבוא למוכרו מדעתו], או דילמא לא גוזרים אנו עליו.

שלח להו [לשואלים] רבי אמי הודעה בזה הלשון: "מיני [ממני] אמי בר נתן, תצא תורה [הוראה זו] לכל ישראל:

עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות של גויים, מפני שהוא כמציל מידם.

אמר רבי יהושע בן לוי:

המוכר עבדו לגוי, קונסים אותו לפדותו מן הקונה את העבד עד מאה בדמיו, [עד פי מאה משוויו].

מסתפקת הגמרא: האם "עד מאה בדמיו" דוקא הוא, או לאו דוקא, ואין אנו קונסין אותו כל כך, ^[14] ואין לשון "עד מאה בדמיו" אלא גוזמא בעלמא?

תא שמע מהא דאמר ריש לקיש:

א. אין מוכרין בהמה גסה לגוי, וכמו ששנינו במשנה במסכת עבודה זרה יד ב: "ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה לגוי". ^[15]

ב. המוכר בהמה גסה לגוי, קונסים אותו לקנות את בהמתו מן הגוי עד עשרה בדמיה; הרי למדנו שבמקום שקונסים אותו חכמים לפדות, אין הם קונסים כל כך עד מאה בדמיו, ולאו דוקא הוא.

ודחינן: ודילמא שאני עבד, דכל יומא ויומא ^[16] מפקע ליה ממצות [שהרי כל יום ויום מפקיע הוא אותו מן המצוות] שאינו יכול לקיימן בבית אדונו, כי הוא חייב לעשות מלאכת רבו.

ואיכא דאמרי, יש האומרים שכך אמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו.

ומסתפקת הגמרא: האם שיעור זה הוא בדוקא, וביותר מזה אינו צריך לפדותו, או לאו דוקא הוא, ואפילו ביותר מכך צריך הוא לפדותו?

תא שמע מהא דאמר ריש לקיש:

המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיה, הרי שבמקום שקנסו חכמים לפדות, קנסו אפילו ביותר מעשרה בדמיו.

ודחינן: ודילמא שאני עבד שאין קונסין אותו כל כך, כיון דאף לכשיפדנו, שוב לא הדר ליה [אינו חוזר להשתעבד בו], ולכן אין קונסין אותו אלא עד עשרה בדמיו.

ותמהינן על חילוק זה: אלא בהמה שאנו קונסים אותו לפדותה בפי עשר מאשר בעבד; לדבריך - טעמא מאי, מה הטעם שאנו מחמירים עליו כל כך, משום דהדרה ליה [משום שחוזרת היא לו].

והרי אם זה כל טעם החילוק שזו חוזרת וזה אינו חוזר, אם כן לקנסיה טפי חד בלבד [נקנוס בבהמה גסה בחלק אחד בלבד יותר מאשר בעבד], דהיינו פי אחד עשר מדמיה, שכאשר תחזור הבהמה אליו, יהיה הקנס פי עשרה מדמיה כאשר בעבד, אך מה טעם לקונסו לפדותה פי מאה מדמיה, בשל חילוק החזרה!?

אלא מכח קושיא זו מבארת הגמרא חילוק אחר שיש לומר בין עבד שאין קונסין אותו אלא עד עשרה בדמיו, ואילו את הבהמה עד מאה בדמיה:

עבד הנמכר לגוי מילתא דלא שכיחא [דבר שאינו מצוי] הוא, ומלתא דלא שכיחא לא גזרי ביה רבנן [אין חכמים עושים גזירות בדבר לא מצוי]. ^[17]

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אסי:

מכר עבדו לגוי, ומת, מהו שיקנסו את בנו אחריו, לפדותו ^[18] בכסף שירש מאביו?

מפרשת הגמרא ביתר ביאור את הספק, ודנה בדמיון ספק זה לספיקות דומים שנסתפקו בעלמא: א. ואפילו אם תימצי לומר כאותו צד באיבעיא שנסתפקה הגמרא בבכורות לד ב:

צרם [פגם, חתך מעט] הכהן את אוזן הבכור, ועשאו בעל מום שיכול הוא לשוחטו ולאוכלו, ומת, קנסו בנו אחריו, שלא ישחוט את הבכור על סמך מום זה, כשם שקנסו את אביו שלא ישחוט עליו, ומשום שעבר על הכתוב [ויקרא כב כא]: "כל מום לא יהיה בו", שהוא איסור להטיל מום בקדשים.

מכל מקום לא תפשוט מזה לעניננו, שיקנסו אף את בנו אחריו לפדותו; כי יש לומר: שאני התם משום דאיסורא דאורייתא היא שעבר אביו, אבל הכא הרי איסורא דרבנן בעלמא עבר אביו כשמכרו.

הערות

^[1] תמהו התוספות על פירושו של רש"י שנתבאר בפנים; שאם כן למה לא אמר "אידי ואידי דמטא זמניה"! ?

^[2] א. כן מבואר ברש"י בד"ה דקא משתרשי "אלא שלא לרצונו גבאו", ואפשר שזה הוא כוונת רש"י כאן, שכתב: "והוא לא מכרו לו". ב. ויש להסתפק אם לא היה לו דבר אחר ממה לשלם, ונתן לגוי את העבד, אם יצא לחירות.

^[3] על פי רש"י לקמן נה ב.

^[4] והתוספות פירשו, ש"פרהנג" הוא חמסן הנוטל את עבדו בכח ונותן דמים, וכתבו שלשון "מוכר" נופל יותר על חמסן זה, וראה מה שתמהו עוד על פירושו של רש"י. והרמב"ם [עבדים ח ג] פירש: "מכר עבדו לאחד מעבדי המלך או מגדוליו, אף על פי שהוא מתיירא מהם"; וב"מקורות וציונים" [שבמהדורת פרנקל] ציינו לבבא קמא קיז א "פרהנגא דמלכא".

^[5] נתבאר על פי רש"י; והלשון צריך ביאור: שהרי גוי אינו קונה עבד אלא למעשה ידיו, ולא לגופו.

^[6] ראה מה שדן כאן ה"פני יהושע" בד"ה חוץ ממלאכתו, איך יהיו הולדות של האדון הגוי; וראה הערה 7.

^[7] כתב בחידושי חת"ם סופר, שהספק הוא משום דמפקיע את הולדות ממצוות; ולמדנו מדבריו שעבד של ישראל הבא על שפחה של גוי, הילדים שיוולדו דינם כעבדים החייבים במצוות; וראה מה שכתב ה"פני יהושע" כאן בד"ה חוץ ממלאכתו.

^[8] כתב בחידושי חת"ם סופר: שספק הגמרא הוא, אם קנסוהו על שמפקיעו משאר מצוות, או שמא רק משום שבתות וימים טובים, משום שהאדון מצווה על שביתת עבדו, ונמצא, שאם העבד מחלל שבת הרי זה כמי שהאדון מחלל שבת, ולכן קנסוהו, וראה עוד שם.

^[9] ראה ר"ן כג א מדפי הרי"ף ד"ה וגרסינן, וברמב"ם עבדים ח ה ובכסף משנה שם.

^[10] נתבאר על פי רש"י שכתב: פשוט מיהא: מתניתא.

^[11] ובדין שאר הספיקות שבגמרא, לענין תפיסה, ראה מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד עבדים ח ה.

^[12] נתבאר על פי אחרונים.

^[13] נתבאר על פי רש"י; וצריך ביאור, שהרי לא רבי ירמיה הוא שנשאל, אלא רבי אמי, ואפשר שטעות סופר הוא באחד משני המקומות, ונתחלפו רבי אמי ברבי ירמיה.

^[14] נתבאר על פי רש"י; והתוספות תמהו על פירוש זה, כי אם שיעור זה אינו אינו בדוקא, אם כן מה הוא השיעור הנכון! ? ולכן פירשו באופן אחר, ראה שם. וראה מה שכתב ה"חזון איש" בבכורות, הובאו דבריו בליקוטים כאן.

^[15] והטעם מפורש במסכת עבודה זרה טו א: "גזירה משום נסיוני", כי פעמים שמוכר הוא אותה לגוי סמוך לשקיעת החמה בכניסת השבת, ואומר הגוי לישראל בוא ונסה אותה אם הולכת היא יפה כשהיא טעונה, והבהמה שומעת את קולו שהיא מכרת, והולכת מחמתו בשבת, והרי הוא עובר משום "מחמר" אחר בהמתו בשבת. ורש"י כתב כאן: "גזירה משום שאלה ומשום שכירות ונסיוני", והדברים צריכים ביאור, כי בגמרא שם, אמרו מתחילה, שהטעם הוא גזירה משום שאלה לגוי ומשום שכירות, שהם ודאי אסורים היות ובהמתו עושה מלאכה בשבת, ומקשה הגמרא על טעם זה, שהרי שאלה ושכירות קניא לגוי, ולכן מפרשת הגמרא את הטעם משום נסיוני.

^[16] לכאורה צריך לומר ד"לישנא בעלמא" הוא, כי מן הגמרא לעיל הרי משמע לכאורה שעיקר האיסור הוא משום שבתות וימים טובים, שהרי הגמרא מסתפקת אם מכרו חוץ משבתות וימים טובים, אם קונסים אותו; ומיהו לפי מה שכתב ה"חת"ם סופר" הובא בהערה שם, שזה עצמו הוא ספק הגמרא, ניחא יותר.

^[17] מצינו בכמה מקומות שבמילתא דלא שכיחא אין גוזרים כלל, אבל שיגזרו אף במילתא דלא שכיחא, אלא שיגזרו בשיעור פחות הוא חידוש.

^[18] כן פירש רש"י כאן, ובבכורות לד ב; אבל במועד קטן יג א מבואר ברש"י, שהנידון אינו לענין פדיה, אלא לענין הדין שאינו יכול להשתעבד בו, ובזה הוא שנסתפקו אם גם בנו אסור להשתעבד בו. ולמדנו מדברי רש"י שם, שחכמים לא הפקיעו את זכויותיו הממוניות של המוכר בעבד, אלא שאסרוהו מלהשתעבד בו, שאם לא כן אי אפשר שלא יקנסו בנו אחריו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אף אם הגיע זמנו של העבד יש חידוש בדבר — במקרה שלוה מן הגוי על מנת למשכנו ולא משכנו עדיין, שכיון שהגיע זמן הפרעון — הרי זה נחשב כאילו כבר מוסר את העבד לגויים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאו הגוי את העבד בחובו או שלקחו סיקריקון (שודד, אנס) — לא יצא לחירות. ושואלים: ואם לקחו בחובו, האם לא קונסים את האדון והעבד יוצא לחירות?

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: הרי שאנסו בית המלך גורנו (נטלו ממנו את הגורן שלו באונס), אם בחובו נטלו זאת, משום שהוא חייב להם כסף — חייב לעשר גם על מה שלקחו, שאם לא כן נמצא שהוא משלם את חובו מן המעשר. אם באנפרות (לחינם, בלי סיבה) — פטור מלעשר!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דקא משתרשי ליה [שהוא מרוויח] על ידי כך שהוא פורע מקצת חובו מן המעשר, ולכן הוא חייב במעשר. אולם לגבי עבד, הרי דין שיחרורו של עבד שמכרו רבו לגויים הוא רק משום קנס, וכשאין האדון עושה זאת מדעתו, ואף אינו מרוויח בדבר — אין קונסים אותו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג (מושל) גוי — יצא לחירות. והרי אף מכירה זו אינה מרצון גמור, אלא מפני לחץ המושל! ומשיבים: התם הוה ליה [שם היה לו] לפייס את המושל בדבר אחר והוא לא פייס, ולכן יש מקום לקונסו.

גופא [לגופה] של ההלכה שאמר רב שהמוכר עבדו לפרהנג גוי — יצא לחירות, שואלים: מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? הרי המושל הגוי מכריח אותו לכך! ומשיבים: הוה ליה [היה לו] לפייס את הפרהנג הזה בכסף או באופן אחר שלא יקח את העבד, והוא לא פייס, ולכן קנסו אותו.

בעי [שאל] ר' ירמיה: מכרו את העבד לגוי לשלשים יום, מהו הדין? האם נקרא הדבר הזה כמכירה ומשתחרר משום כך, או שאינו כמכירה גמורה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי — יצא לחירות, ומן הסתם מכרו לו כדי שיעסוק במלאכת המושל לזמן מוגבל עד שתסתיים אותה מלאכה, והרי שאף במכירה לזמן הריהו יוצא לחירות! ומשיבים: התם [שם] מדובר בפרהנג גוי, שמכירה זו אינה חוזרת, ולכן הרי הוא משתחרר, אבל במכירה שחוזרת לא מדובר.

ושואלים עוד: אם מכרו את העבד לגוי חוץ ממלאכתו, מהו הדין? וכן אם מכרו לגוי חוץ מן המצות, שהתנה שיהא העבד ממשיך לקיים מצוות, מהו הדין? וכן אם מכר אותו חוץ משבתות וימים טובים, מהו? או מכרו לגר תושב, גוי שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, או לישראל משומד שהמיר את דתו, מהו? מכרו לכותי, מהו? ומציעים: פשוט מיהא חדא [פתור לפחות שאלה אחת] מאלה, ששנינו: גר תושב הרי הוא כגוי. ואילו כותי וישראל משומד — אמרי לה [יש אומרים] שדינו כגוי, ואמרי לה [ויש אומרים] שדינו כישראל.

בעו מיניה [שאלו אותו] מר' אמי: עבד שהפיל עצמו לגייסות, שברח מבית אדוניו והמציא עצמו שיקחו אותו כחייל בצבא, ואין רבו יכול להוציאו משם לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מהו שיטול האדון לפחות את דמיו מן הצבא?

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זריקא: פוק [צא] עיין במכילתיך [במשניות שלך] ותמצא פתרון לכך. נפק דק ואשכח [יצא דיקדק ומצא] פתרון, מזו דתניא [ששנינו בברייתא]: המוכר ביתו שבארץ ישראל לגוי — דמיו של הבית אסורין, וגוי שאנס (שנטל בכוח) ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאו ממנו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם — מותר ליטול מן הגוי את דמיו, ואף כותב שטר ומעלה (רושם) ומאשר את השטר בערכאות שלהן, של הגויים, מפני שהוא כמציל מידם. משמע שכל דבר שאם נמכר לגוי דמיו אסורים, כאשר נלקח באונס ואינו יכול להוציא מידם — מותר ליטול את דמיו, ואם כן הוא הדין לכאורה אף בעבד שהפיל עצמו לגייסות!

ודוחים: ודילמא הני מילי [ושמא דברים אלה] אמורים דווקא בבית, שכיון שלא סגי ליה [די לו לאדם] בלא בית, לא אתי לזבוניה [יבוא למוכרו] מרצונו, ולכן אין מקום לקונסו במקום אונס, אבל עבדא [עבד] דסגי ליה [שדי לו לאדם] בלא עבדא [עבד] יש לחשוש כי אתי לזבוניה [יבוא למכור אותו] אף מרצונו, ואם כן, האם יש לקונסו אף במקרה כזה, או לא, שאין לחלק בין הדברים.

שלח להו [להם] ר' אמי, "מיני [ממני] אמי בר נתן, תורה יוצאה לכל ישראל, פסק הלכה זה: עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו משם לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם — מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות של גוים, מפני שהוא כמציל מידם.

אמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי אף שאינו יכול עוד להשתעבד בו עוד — קונסים אותו עד פי מאה בדמיו שיפדה אותו מן הגוי.

ושואלים: דוקא [בדיוק] נאמר הדבר שעד פי מאה, או לאו דוקא [לא בדיוק], ורוצה לומר רק שקונסים אותו הרבה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסים אותו עד פי עשרה בדמיה, שלמרות שעבר על דברי חכמים ומכרה — אין קונסים אותו יותר מפי עשרה. ונראה מכאן שמה שאמרו במוכר עבדו "עד מאה" אינו אלא גוזמה.

ודוחים: ודלמא שאני [ושמא שונה] עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה [שכל יום ויום הוא מפקיע אותו] ממצות ולכן קנסו בו יותר, ואם כן, אין מכאן ראיה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שנאמרו הדברים בלשון אחרת, אמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי — קונסין אותו עד פי עשרה בדמיו. ושואלים: האם דוקא [בדיוק] נאמר הדבר או לאו דוקא [לא בדיוק]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה זו ממה שאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו עד פי מאה בדמיה. משמע שאין הדבר מדוייק, אלא שאמרו מספרים גדולים בלבד.

ומשיבים: שאני [שונה] הדבר בעבד, דלא הדר ליה [שאינו חוזר אליו], שהרי אמרו שאם הוא מוכר אותו לגוי משתחרר העבד, ויש מקום לומר שלא צריך לקנוס אותו כל כך.

ומקשים: אלא בהמה טעמא מאי [מה טעם] קונסים בה יותר מאשר בעבד — משום דהדרא ליה [שחוזרת לו]? אם כן לקנסיה טפי חד [יש לקנוס אותו רק פעם אחת יותר] מאשר בעבד, שאם ההבדל היחידי הוא שהבהמה חוזרת לבעליה והעבד לא — יש מקום לקנוס את בעליה יותר מאשר בעבד רק כשיעור שהרוויח בדבר — שווי הבהמה, ולא יותר! אלא יש לומר כך: עבד מילתא דלא שכיחא [דבר שאינו מצוי הוא שימכור], ומלתא דלא שכיחא [ודבר שאינו מצוי] לא גזרי בה רבנן [גזרו בו חכמים] עד כדי כך, ומשום כן אין להוכיח לגביו מדין המוכר בהמה לגוי, שהוא דבר מצוי ביותר.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' אסי: מי שמכר עבדו לגוי ומת, מהו שיקנסו את בנו אחריו? האם קונסים גם את הבן שיפדנו, או שהקנס הוא רק על המוכר בלבד? אם תימצי [תמצא, תרצה] לומר לפי השיטה שמי שצרם (חתך) אוזן של בכור בהמה, שהטיל בו מום כדי להכשיר אותו לאכילה, ומת — קנסו בנו אחריו, שגם הבן לא יוכל לשוחטו, אפשר לומר משום דאיסורא דאורייתא היא [שאיסור שמן התורה הוא], אבל הכא [כאן] במכירת העבד רק איסורא דרבנן [איסור שמדברי סופרים] ושמא לא קנסו את הבן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you wish, say instead: Even if the time for the slave or the field to be taken as collateral had arrived, there is something novel about this in a case where he borrowed on the condition that the creditors collect from it, i.e., the slave or field, but they did not yet collect from it. Since the field had not yet been collected from the gentile by the Jew as payment of the debt, it remains exempt from tithes, but the mere fact that the Jew agreed to have his slave be collected suffices for the rabbinic penalty to take effect, and the slave is emancipated.

§ The Sages taught (Tosefta, Avoda Zara 3:16): If a gentile collected a slave for payment of his debt, or the slave was taken by a Sicarius, i.e., one who would use violence and intimidation to force people to give them their property, then he is not emancipated. The Gemara asks: And is it so that if a gentile collected a slave for payment of his debt, the Sages did not institute a penalty and the slave is not emancipated?

And the Gemara raises a contradiction based on what was taught in a baraita: With regard to a case where the household of the king seized one’s threshing floor by force, if they took it for payment of his debt to the king, then he is obligated to tithe in order to render fit for consumption the grain that they seized. The reason for this is because if he were not to tithe it, it would be considered as if he paid a debt using tithe. If they engaged in unjust seizure [anparot] then he is exempt from tithing. This baraita indicates that an item taken for payment of a debt is akin to a sale, so why should the slave taken in payment of the debt not be emancipated?

The Gemara answers: It is different there, because he profits by repaying a portion of his debt with tithe. If they would have taken regular produce, it would have been more of a financial loss for him. Therefore, he must separate tithe for the seized grain. In the case of the slave, he did not profit from the seizure. Therefore, the Sages did not penalize him.

The Gemara suggests: Come and hear a proof, as Rav says: One who sells his slave to a gentile government official [parhang], then the slave is emancipated even though the owner agreed to the sale only because he was pressured by the official. There too, he neither desired nor profited from the sale. The Gemara answers: There, the owner should have appeased the official in some other way so that he would not take the slave, and he did not appease him, therefore it is appropriate to penalize him.

The Gemara discusses the matter itself. Rav says: One who sells his slave to a gentile government official, then the slave is emancipated. The Gemara asks: What could he have done; the gentile government official forced him to agree to the sale. The Gemara answers: He should have appeased the official in some other way, and he did not appease him.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If he sold the slave to a gentile for thirty days, then what is the halakha; is this considered to be a sale and he is emancipated as a result, or is it not a sale? The Gemara suggests: Come and hear a proof, as Rav says: With regard to one who sells his slave to a gentile government official, the slave is emancipated. The assumption is that he would be sold to the official in order to work for a limited amount of time or perform a specific task, yet he is emancipated. The Gemara answers: There, he was sold to a gentile government official, as this sale is not reversed. No proof can be brought from here with regard to the halakha of a sale that is in effect for a limited duration.

Rabbi Yirmeya asks several questions with regard to the extent of the application of this penalty: If he sold the slave to a gentile aside from his labor, i.e., the gentile will own the slave but he will still perform labor for the Jewish master, what is the halakha? If he sold him to a gentile aside from the mitzvot, i.e., he stipulated that the slave would be able to continue observing the mitzvot, what is the halakha? If he sold him aside from Shabbatot and Festivals, what is the halakha? If he sold him to a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav], or to a Jewish apostate, what is the halakha? If he sold him to a Samaritan, what is the halakha? The Gemara suggests: You can resolve at least one of these questions, as it was taught: A ger toshav is like a gentile. With regard to a Samaritan and a Jewish apostate, some say they are like gentiles and some say they are like Jews.

They raised a dilemma before Rabbi Ami: If a slave fled from his master and gave himself over to a foreign army to serve as a solider, and his master cannot remove him, neither through Jewish law nor through the laws of the nations of the world, what is the halakha? Is it permitted for the master to at least take his value from the army, or would this be considered as if he is selling the slave?

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zerika: Go out and examine your mishnayot to find an answer. He went out, examined, and discovered an answer, as it is taught in a baraita (Tosefta, Avoda Zara 6:2): One who sells his house in Eretz Yisrael to a gentile, the monies received from the sale of the house are forbidden to him. And if there was a gentile who seized a Jew’s house by force and its owner cannot remove it, i.e., get it back, neither through Jewish law nor through the laws of the nations of the world, then he is permitted to take the house’s value from the gentile, and he may even write a document and register the sale in their courts, because he is like one who rescues the money from their possession. Although it is prohibited for a Jew to sell his house in Eretz Yisrael to a gentile, if it was taken from him by force he is permitted to take payment for it. Similarly, if the slave cannot be retrieved from a gentile, it should be permitted for him to take money in return.

The Gemara rejects this comparison: But perhaps this matter applies only to a house, that since it is not sufficient, i.e., not possible, for him to live without a house, he would not sell it willingly. Therefore, there is no reason to penalize him when it is taken by force. But with regard to a slave, as it is sufficient for him to live without a slave, there is a concern that he will also come to sell him willingly, and therefore there should be a penalty in this case as well. Or it is possible that this distinction is not made.

Rabbi Ami sent the following message to the other Sages: From me, Ami bar Natan, Torah emerges to all of Israel: If a slave fled his master and gave himself to a foreign army to serve as a solider, and his master cannot remove him, neither through Jewish law nor through the laws of the nations of the world, then he is permitted to take the slave’s value, and he writes a deed of sale and registers this transaction in gentile courts, because he is like one who rescues the money from their possession.

Rabbi Yehoshua ben Levi says: With regard to one who sells his slave to a gentile, even though he can no longer enslave him, he is penalized and is forced to redeem the slave from the gentile for up to one hundred times the slave’s value.

The Gemara asks: Is this amount stated specifically or not specifically? Perhaps this number is an exaggeration? The Gemara suggests: Come and hear an answer from that which Reish Lakish says: One who sells a large domesticated animal to a gentile, he is penalized and is forced to purchase the animal back from the gentile for up to ten times its value. It can be seen here that one who violates an ordinance of the Sages by engaging in a prohibited sale must pay up to only ten times the item’s value to purchase it back, and the same would presumably apply to the case of the slave.

The Gemara rejects this: But perhaps a slave is different, as each and every day the owner releases him from the fulfillment of mitzvot by selling him to a gentile, so there may be a greater penalty as a result.

And there are those who say a different version of this discussion: Rabbi Yehoshua ben Levi says that with regard to one who sells his slave to a gentile, even though he can no longer enslave him, he is penalized and is forced to redeem the slave from the gentile for up to ten times the slave’s value. The Gemara asks: Is this amount stated specifically or not specifically; is his penalty limited to up to ten times the value of the slave? The Gemara suggests: Come and hear an answer from that which Reish Lakish says: With regard to one who sells a large domesticated animal to a gentile, he is penalized and is forced to purchase the animal back from the gentile for up to one hundred times its value, and the penalty in the case of the slave should be at least as large as in the case of the animal.

The Gemara rejects this: A slave is different, as he does not return to him. Since the slave will be emancipated once the master redeems him, it may be that the Sages would not penalize him to such a great extent.

The Gemara challenges: Rather, what is the reason that he is penalized in the case of an animal more so than in the case of a slave; because of the fact that it returns to him? If so, he should be penalized only one additional amount. If the difference is that an animal returns to its owners and a slave does not, then the difference in penalties should be reflective of this, and he should have to purchase the animal for no more than eleven times its value. Rather, the Gemara offers a different distinction: The sale of a slave is an uncommon matter, and the Sages did not decree with regard to an uncommon matter. Therefore, one cannot compare the penalty in the case of selling a slave to the penalty in the case of selling an animal.

Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Asi: If one sold his slave to a gentile and died, what is the halakha: Is his son penalized after him? Is the son also required to redeem the slave, or does the penalty apply only to the seller? The Gemara compares this to other penalties assessed by the Sages. If you say, in accordance with the opinion that holds that if one slit the ear of a firstborn animal and by doing so intentionally blemishes it so that it may be eaten, and then that person died, then his son is penalized after him and his son may not slaughter and eat it, perhaps this is because it is a prohibition by Torah law. Here, however, with regard to the sale of a slave, it is a prohibition only by rabbinic law and perhaps the son is not penalized.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. פירש לעולם בדמטא זמניה ודאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך מטא זמניה צריכא למימר, הכא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. וקא משמע לן שאף על פי שלא משכנו עדיין ואינו מופקע ממצות, מכל מקום כיון דבידו של נכרי למשכנו עכשיו וכשיחפוץ למשכנו ימשכנו ולא חשש זה לפרוע חובו קודם שיגיע זמנו הרי הוא כאילו משכנו והפקיעו ממצות. כך פירשו בתוספות. ועיקר.

המוכר עבדו להפרהנג נכרי יצא לחירות. פירש רש"י ז"ל שלקחו באנפרות שהיה מעליל עליו. ואינו מחוור, דלא אתי ביה שפיר לשון מכירה, ועוד מאי קא מדמה ליה בסמוך למכירת שלשים יום. ולפיכך פירשו בתוספות שהפרהנג נותן לו דמים אלא שלוקחו בדמיו בהכרח ודרכן להשתשמ בהן למלאכתן ולקצת ירחין אחר שמשלימין מלאכתן מחזירין אותו ולוקחין דמיו והילכך דומה לגבאו בחובו ומכירת שלשים, והיינו נמי דקאמר היה לו לפייס דכיון שאינו לוקחו אלא בדמיו מצוי הוא להתפייס בכל שהוא ולוקח לו [בנדפס: ממקום אחר].

ומעלה בערכאות שלהן. פירש רש"י ז"ל אף על פי שנראה כמחשיב תורתם. ואינו נראה, דהא דתנן כל השטרות העולות בערכאות של נכרים כשרין לא שנא לכתחילה ולא שנא דיעבד. ורבינו תם ז"ל פירש אף על פי שנראה כמקיים המקח לרצונו.

דוקא או לאו דוקא. פירש רש"י ז"ל מאה דוקא או דילמא פחות מכאן ומאה גוזמא. ואינו נראה, דאי לאו דוקא אם כן לא ידעינן שיעורא כלל. ועוד דאידך דבסמוך על כרחין לאו בהכי פירושיה אלא אי דוקא עד עשרה ולא יותר או דילמא אפילו יותר, ורש"י ז"ל כן פירש, ולפיכך פירשו בתוספות הא דהכא נמי דכותה כלומר דוקא מאה ולא יותר או דילמא לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה, ואתיא למיפשטה מדרבי שמעון בן לקיש דאמר המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה, וקסלקא דעתיה דעבד ובהמה חד דינא אית להו ואפילו הכי קתני עד עשרה בדמיה אלמא עשרה לאו דוקא אלא אפילו יותר על עשרה עד מאה כעבד, הילכך מאה נמי דקתני גבי עבד לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה.

היה ישראל זה חייב לגוי וגבה ממנו עבדו בחובו שלא ברצונו או שלקחוהו ממנו סיקריקון והוא זמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה ובאו עליו מהם ופדה עצמו בעבד זה בכל אלו לא יצא לחירות ושמא תאמר בחובו מיהא הרי אמרו במי שאנסו מבית המלך את גרנו שאם באנפרות ר"ל דרך גזל ובלא טענה וזהו לשון אנפרות ר"ל אין פה ראיה אינו חייב לעשר עליהם ממקום אחר והרי הפסידם אבל אם לקחוה בחובו הרי זה כמוכר וחייב לעשר עליהם ממקום אחר לענין מעשר כל שנשתרש לו ונהנה ממנו ודאי חייב במעשר אבל בעבד אין תכלית הענין אלא קנס על שמכרו לגוים וזה לא ברצונו מכר ומ"מ כל שמכרו הוא אפי' לאפרהנג גוי ר"ל עבד המלך וממונה שלו אע"פ שהוא כמוכרח יצא לחירות שמ"מ היה יכול לפייסו ממקום אחר:

מכרו לגוי לזמן כגון לשלשים יום שנמצא מפקיעו מן המצות אותו זמן או שמכרו חוץ ממלאכתו כלומר שלא ישתעבד בו בחוץ מדעתו שעכשו הפקעת מצות תלויה ברצון העבד או שמכרו חוץ מן המצות כלומר שלא יהא יכול להפקיעו מן המצות או חוץ מן השבתות וימים טובים כדי שלא יזלזל בהם אלא שהפקיעו שאר מצות כל אלו ספק אם יצא לחירות אם לאו ואם תפש העבד לרבו כדי דמיו לפדות עצמו בהם אין מוציאין מידו זה שכתבנו במכר עבדו לגוי לא סוף דבר לגוי אלא אף לגר תושב אבל מכרו לכותי עד שלא נעשו כגוים גמורים או לישראל משמד הרי זה ספק וכותי משנעשו כגוים גמורים אין ספק שדינו כגוי:

הפיל העבד עצמו לגייסות צריך לו שישתדל להוציאו בכל צד שיוכל ואם אינו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר לו ליטול דמיו ולמכרו לכתחלה הן מזה שהוא תחת ידו הן מאחר וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם וכן בזו שאמרו שהמוכר בית לגוי בארץ ישראל ר"ל לאחד מעובדי האלילים דמיו אסורים מתורת קנס על שנתן לעובדי האלילים חנייה בקרקע מכל מקום אם אנסוהו לו ואין יכול להוציאו בשום צד מוכרו לכתחלה ונוטל דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם:

כבר ביארנו במוכר עבדו לגוי שקונסין אותו עד עשרה בדמיו מכל מקום במוכר בהמה גסה לגוים שהוא אסור כמו שביארנו במסכת ע"ז קונסין אותו לפדותה הימנו עד מאה בדמיה ר"ל אם לא רצה הגוי לקבל פחות ומשם ואילך אין קונסין אותו ושאלו בסוגיא זו טעם הבדל שביניהם ואמר בתחלה משום דעבדא לא הדר ליה כלומר שהרי יצא לחירות אבל בהמה חוזרת לו וחזר והקשה ואי משום הא דיו שתקנסהו במעט יותר מבעבד ודיו שתקנסהו באחד עשר בדמיה אלא שחזר ופירש דעבד מילתא דלא שכיחא הוא ודיו בעשרה בדמיו ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים שקנסות אלו אין מגבין אותם בחוצה לארץ שאין דנין דיני קנסות בבבל אלא שיש חולקים לומר שמאחר שקנסות אלו מתורת איסור אנו באים עליהם מגבין אותם אף בחוצה לארץ אלא שמ"מ לא כל הרוצה ליטול את השם יטול אלא שיעשה על ידי חכמים ויראי שמים מכיון שביארנו שלא אמרו במוכר עבדו לגוי לפדותו עד עשרה בדמיו אלא מתורת קנס אם מכר עבדו ומת אין קונסין בנו אחריו וכן כהן שצרם אוזן בבכור כדי לעשותו בעל מום שקנסו אותו שלא ישחט עולמית אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן אם כיון מלאכתו במועד שאמרו במקומה לאבדה הימנו אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן מה שאמרו שדה שנתקווצה בשביעית ר"ל שניטלו קוציה תזרע למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה שיהא ראוי לקנוס עליה אבל ניטייבה ר"ל נזדבלה או נידיירה ר"ל שהעביר עליה דיר של בהמות לזבלה שבאלו קנסוהו שלא תזרע אף למוצאי שביעית אם מת בנו זורעה וכן טימא טהרותיו של חברו שהוא היזק שאינו נכר ולא שמיה היזק אלא שמתורת קנס חייבוהו לשלם אם מת לא קנסו בנו אחריו וכבר ביארנו ענין כלם יותר בשני של מועד קטן ובמסכת יבמות מ"ח ב' אמרו שהלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לגוים:

כבר ביארנו במשנה שהמוכר את עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני שקנאו לגופו מ"מ יש למדים מסוגיא זו שכל שהוא אומר שטעה וסבור היה על אותו לוקח שבארץ ישראל היה דר אם הדבר מוכיח שכן לא יצא לחירות והוא שאמרו שאם כתב בשטר לפלני אנטוכי אם אין לו בית בארץ ישראל אע"פ שיש לו שם אושפיז קבוע שהוא נכנס ויוצא שם תמיד יצא לחירות הא אם יש לו בית בארץ ישראל לא יצא סבור היה שידור שם ואם כתב לו לפלני שבאנטוכיא אפי' היה לו בית בארץ ישראל יצא שהרי כתב לו שבאנטוכיא שהיא חוצה לארץ כתב לו לאנטוכי השרוי בלוד אפי' לא היה לו בית או אפי' אושפיז קבוע לא יצא לחירות הואיל וכתב לו שהוא שרוי בלוד שהוא מארץ ישראל ומ"מ יראה שדברים אלו כלם לדברי רשב"ג נאמרו ואין הלכה כן והראייה שהרי ביארנו שהלוקח אנו קונסין ומה לנו בכונת המוכר ושמא תאמר וא"כ רשב"ג היאך אמרה שמא הוא חולק לומר שקונסין את המוכר להחזיר דמיו:

אריב"ל המוכר עבדו לכנעני קונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו ולשחררו:

דוקא אי לאו דוקא ולא איפשיט. אר"ל המוכר בהמה גסה לכנעני קונסין אותו לפדותה עד מאה בדמיה בעא מיניה ר' ירמיה מרבי אמי מכר עבדו לכנעני ומת מהו שיקנסו בנו אחריו לדידיה קנסוהו רבנן והא ליתיה או דלמא לממוניה קנסוה והא איתיה ופשט ליה לדידיה קנסוה לבריה לא קנסוה או לחוץ לארץ ת"ר המוכר עבדו לחוץ לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני ומפסיד לוקח את דמיו. פי' אע"פ שאין הלוקח רשאי להוציאו מא"י בעל כרחו של עבד כדתנן הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין אחד נשים וא' עבדים ואפ"ה כיון שקנאו ע"ד להוציאו קנסי' ליה שיוציאנו לחירות שמא יתפתה וילך אחריו ואע"פ שחוזר הלוקח ואומר כשרואה שב"ד כופין אותו לשחררו אני אדור בא"י אין שומעין לו אלא אמרי' כיון שקנאו ע"ד להוליכו לחו"ל קנה עצמו ב"ח. ודוקא המוכר עבדו לחו"ל קנסו אבל המוציא עצמו לחו"ל לא קנסו שהרי אם רוצה העבד למאן ולסרב בו שלא יוציאנו יכול. ולא עוד אלא אי (לא) מכרו שם אחר שיצא אבד העבד זכותו כדאמרינן בגמ' מפני שהיה לו לסרב ולא סירב וצריך גט שחרור מרבו שני שהמוכר עבדו לכנענים צריך גט שחרור מרבו ראשון דכנעני לא קני ליה אלא למעשה ידיו וקנין האסור עדיין נשאר אצל רבו ראשון אבל כשמכרו ישראל לחו"ל קנה הלוקח שני הקניינים ונסתלק רבו ראשון מעליו סילוק גמור הילכך צריך גט שחרור מרבו שני:

בד"ה או לאו דוקא כו' ומייתי מבהמה כו' אלמא לאו דוקא דה"ה טפי כו' עכ"ל דלפרש"י איכא לפרושי בפשיטות דבשני הלשונות מייתי ליה דמשמע ליה דההוא דר"ל דוקא הוא וא"כ ע"כ הך דריב"ל לאו דוקא אבל לדברי התוס' ליכא לפרושי הכי בלישנא קמייתא דהוא שואל אלאו דוקא ואפילו ביותר ממאה והוא השיב לו דלאו דוקא אלא בפחות ממאה ולכך הוצרכו לפרש בע"א דהשיב לו כיון דע"כ דהך חדא לאו דוקא אידך נמי לאו דוקא וכן יש לפרש באיכא דאמרי לדברי התוס' ודו"ק:

ע"א גמ' התם הוי ליה לפייס ולא פייס. ע"כ צריך לפרש דהתם איירי כגון שיש לו ממון אחר במה לפייס ולא פייס ולכך יצא לחירות ובברייתא דלעיל דקתני גבאו בחובו וכו' לא יצא לחירות איירי שלא היה לו ממון אחר לפייס העובד כוכבים בחובו ולכך לא יצא לחירות כצ"ל לפי' הקונטרס דאל"כ תקשי בברייתא דלעיל נמי נימא דהיה לו לפייס ואפשר שלזה כיונו התוס' במה שכתבו בד"ה המוכר עבדו לפרהנג על פי' רש"י ועוד דלישנא דהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי דהלשון משמע דהיה לו לפייס עכ"פ מה שאין כן לפי' רש"י דצריך לפרש דהיה לו ממון אחר לפייס וק"ל:

רש"י ד"ה ומעלהו כו' אע"פ דחשיבות הוא להם. ר"ל והיה לן לאסור משום דמיקר שם עבודת כוכבים כמו בהולך לדון לפני ערכאות של עובדי כוכבים:

תוס' ד"ה בשלוה על מנת למשכנו וכו' עד לכך נראה וכו'. וא"ת היא גופא תקשי למה לא אמר גמרא עוד שנויא אחרינא אידי ואידי דמטא זמניה וכשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ולכך פטור ממעשר כל זמן שישראל לא בא ומשכנו וגבי עבד קנסוהו רבנן כפרש"י י"ל משום דגמ' ס"ל דבהאי גוונא אפי' גבי שדה חייבת במעשר דכיון דמטא זמניה אם כן הוא של ישראל בהחלט וק"ל:

ד"ה וכותב ומעלה וכו' עד וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן כצ"ל ולא מפלגינן בין לכתחלה בין לדיעבד וכו'. ר"ל ואי הוי כפירוש רש"י דכשנותנים להם שטר לחתום הוה להם חשיבות היה לן לאסור לכתחלה לכל הפחות משום דמיקר שם עבודת כוכבים:

ד"ה התם דאיסורא דאורייתא וכו' וכן התם הוי מצי למימר איפכא כי הכא. לאו דוקא כי הכא אלא ר"ל דהוה מצי למימר התם את"ל גבי עבד לא קנסו משום דאיסורא דרבנן הוא אבל גבי כרם הוי איסורא דאורייתא וק"ל:

גמ' לישראל מומר לכותי מהו כו' כצ"ל:

גמרא המוכר בית לעובד כוכבים דמיו אסורין. פרש"י דהאיסור הוא משום לא תחנם. וק"ל מדוע לא קנסוהו שיחזור ויקנהו כמו בעבד ובהמה גסה. ודוחק לומר משום דלא שכיח כ"כ לזבוני ביתא כדלקמן. ועי' לקמן (מז) במשנה במוכר שדהו לעובד כוכבים. והרמב"ם בחבורו מפרש דמכרו לעובד כוכבים ר"ל לעבוד את הבית ולכן לא שייך בזה שיחזור ויקנהו שהרי כבר נאסר. ותמיהני שהרי"ף והרא"ש והטוש"ע השמיטו לד"ז:

רש"י ד"ה מלתא דלא שכיחא. שימכרוהו לעובד כוכבים. כצ"ל:

גמ' מכר עבדו ומת. עיין תבואות שור סימן לט סק"ז:

שאני התם דמשתרשי לי'. לא הו"מ לשנויי בקיצור הכא לא שייך קנס כפירש"י והוא מוכרח דאלת"ה ה"נ משתרשי לי' אלא הוא הדבר שכתבתי שהרי זה לא נעלם מתחלה דלא שייך בגבאו בחובו כולי האי למיקנסי' אך עיקור חידותי' היה דגבאו בחובו אינו בכלל גזירת מכר דאי הוה בכלל אפי' לא שייך בי' קנסא מ"מ בכלל גזירת מכר הוא וקמ"ל גבאו בחובו לא הוה כמוכר ופריך אי הכי מ"ט באנסו בית המלך חייב לעשר אע"כ דהוה כמוכר טבלו למלך וה"נ להוי בכלל גזרת מכר ומשני לעולם לא הוה בכלל מכר אלא במעשר כל דמשתרשי לי' חייב לעשר אבל הכא אע"ג דמשתרשי לי' כיון דקנסא לא שייך כולי האי ובכלל מכר ליתי' לא יצא בן חורין:

חוץ ממלאכתו מהו אלא לולדות ונימא דמפקע ולדות ממצות. חוץ משבת ויו"ט מהו דנימא דעיקור קפידא אינו בשביל ביטול מצותו של עבד אלא שבת ויו"ט שהרי הרב מצווה על שביתת עבדו כמו על שביתת בהמתו ואם העבד מחלל שבת כאלו הרב עצמו מחלל ומפקיע א"ע ממצוה זו. ויש לעיין הרי אפי' מכרו לח"ל דמקיים כל התורה רק מצות התלוי' בארץ אינו יכול לקיים ואפ"ה יוצא לחירות. וי"ל דהתם אינו מקיים שום מצוה דכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה אפי' קריאת שמע שקורא בחו"ל איננו כקורא בא"י כי גרשוהו מהסתפח בנחלת ה' וזהו מוסר גדול. אך מ"מ נ"ל לא אמרו אלא בעבד כנעני אבל גדולי ישראל ת"ח עוסקי תורה עליהם נאמר בכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה ואהיה להם שם מקדש זה בית רבנו שבבבל. והנה במס' ב"ק פרק דו"ה אמר עולא אאנשי בבל גדופי ע"ש היטיב והרי"ף והרמב"ם לא הביאו ויש"ש שם נדחק ולפע"ד מ"ש עולא גדופי איננו גידוף דאחז"ל למנצח זמרו למלך שנוצחי' אותו ושמח ומשה בחירו עמד בפרץ לפניו ע"כ הבבלים אומרים מה לנו לעשות כי אין זכיותינו גורם לנצח רצונו ית"ש ואין כאן גידוף אלא עולא הוה ס"ל יושבי חו"ל אינם יכולין לנצח על כך כי ארץ טמאה היא ואפי' צדיקים שבהם אינם יכולין לנצח ע"כ קרי להו בבלאי גדפאי בבלאי דייקא וע"כ כשמת עולא בח"ל אמרו עליו סוף מס' כתובות אנת עולא על אדמה טמאה תמות עולא דייקא. אבל לית הילכתא כוותי' בזה דקיי"ל בכל מקום מוקטר מוגש ואמר ר' יוחנן איכא סבי בבבל היינו דאהני להו ומשו"ה השמטו הרי"ף ורמב"ם וק"ל:

פשוט מיהא חדא. הרמב"ם פסק אי תפס לא מפקינן והראב"ד השיג הא אין הפסד לעבד בגופו ומה יתפוס. ונ"ל השגתו על חוץ ממצות ומשבת ויו"ט דאל"ה הרי מפסידו בגופו טורח מלאכת שבת ויו"ט ואכתי י"ל דמפסיד בגופו דאלו כשהוא עבד בבית ישראל נקל לו לצאת בהפלת שן משא"כ בבית נכר אין תרופה לו. ואמנם ראב"ד לטעמי' שהשיג פ"ב מגניבה הל' י"ד דקנס דבעי ב"ד מומחין לא מהני בי' תפיסה קודם העמדה בדין מכ"ש הכא עדיין לא הפיל שינו ולפ"ז לפמ"ש רי"ף ורמב"ם דגם הך קנס דמוכר עבדו בעי ב"ד מומחין א"כ בפשטות ה"ל להשיג אלא אפשר הראב"ד ס"ל כהרא"ש דקנס דמוכר לנכרי לא בעי מומחין רק קנס שבתורה כגון שן ועין וכדומה:

ומעלה בערכאות שלהם. נראה מדעת כל העלאה בערכאות אם איננו קפידא דמלכות שצריך דוקא בערכאות אלא הוא מעצמו רוצה בערכאות אפי' איננו דין לפניהם ולא שייך מיקר שם האלילים אלא כתיבת שטר בעלמא מ"מ מחשב ומכבד אותם שלא לצורך והוא אסור ולעיל כל השטרות העולים בערכאות התם מיירי הוה דינא דמלכותא שצריך להעלות בערכאות א"כ הוא אינו מחשב אותם אבל הכא אי לאו דהוה כמציל מידם אסור להחשיבם:

אלא עבד מילתא דלא שכיחא. והנראה מכירת בתים דלא סגי בלא בית ולא אתי לזבוני לא קנסו אלא באותם הדמים ועבד דאתי לזבוני קנסו עד עשרה ובעשרה סגי כיון דלא שכיחי. ובהמה דשכיח. וגם אתי לזבוני קנסו במאה כי כן פסק רי"ף ורא"ש אך רמב"ם פסק גם בהמה בעשרה. ור' בחיי פ' ויגש כתב דמשו"ה נתן יוסף לבנימין שלש מאות כסף כדי שיהיה כפרה לאחיו שמכרוהו לנכרים ודמי עבד שלשים כסף ומאה בדמים הוא ג' אלפים עולה לכל אחד ג' מאות ע"כ נתן לבנימין ולא להם. וכ"כ מורי בהפלאה שם וזה דלא כהלכתא דאין קונסין אלא עשרה בדמים ויש לקיים דבריהם באופן אחר. כי אחר שכבר התחסד אשר על ביתו עמהם ואמר אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם תהיו נקיים והם ברצון נפשם אמרו הננו עבדים לאדני ומסרו עצמם עבדים לנכרי ובח"ל אע"פ שלא נתקיימו דבריהם מ"מ צריכים כפרה על דבור זה וחייב כל א' עשרה פעמים שלשים שקלים והיינו שלש מאות כסף:

מכר עבדו ומת. נ"ל בכלל איבעי' זו מכר בהמתו ומת. וגם עבדו חוץ ממצות את"ל דיצא בן חורין ומש"ה לא הומ"ל בשמעתין דמפקיע לי' ממצות כדאמר בבכורות דזה לא שייך בעבד חוץ ממצות. וגם בבהמה דליכא איסור כלל אחר שמכרו אין כאן שביתת בהמתו. אבל אבית ודאי לא קמבעי לי' דהרי עיקור האיבעי היא אי לדידי' קנסו או ממוני' ובמוכר בית לנכרי היה תחלת התקנה דמיו אסורין הרי אממונו גזרו ואין לדמות גזירת חכמים זה לזה והנה מג"א סי' תקל"ח כ' העושה מלאכה שאינו אבד בחולו של מועד ה"ל כמבשל בשבת דאסור לו עולמית וה"ה לבנו ובמחצית השקל מסיים וצריך לחלק בינו לצורם אוזן בכור. ומג"א לא הודיע מנ"ל דמבשל בשבת קנסו בנו ובתשו' פנים מאירות ח"ב סי' ס"א פשיטא לי' דכשם שלא קנסו בצורם אוזן דאוריי' ה"ה מבשל בשבת לא קנסו בנו אחריו ע"ש וא"כ דברי מג"א תמוהים. ולפע"ד נ"ל כיון דמבשל בשבת במזיד אסור לו עולמית ולאחרים עד מ"ש א"כ הרי נמנו חז"ל על התבשיל ולא על המבשל שהרי אסרו התבשיל לאחרים עד מ"ש אלא עליו החמירו לאוסרו עולמית אבל עכ"פ בחדא מחתא מחתינהו שגזרו על הממון ולא אגברא א"כ ממילא קנסו בנו אחריו וכן בעושה מלאכה בחש"מ בדבר שאינו אבד ודמיון יפה הוא כי כל השבתות ומועדים דין אחד וגזירה אחת להם. ועיין פ"ב דביצה גבי הוא נאסר וקמחו נאסר. ועיין חק יעקב סי' תמ"ח ס"ק כ"א דאעפ"י שביטל חמץ ועבר עליו הפסח מ"מ קנסו בנו אחריו ומוכיח כן מהר"ן דכתב לכ"ע קנסו. ולע"ד ש"ס ערוך הוא עירובין ס"ד ע"ב דאי לאו דהולכין אחר הרוב עוברי דרכים והי' חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח היה אסור אעפ"י שכבר נתיאש והופקר אע"כ לכ"ע אסרו. אלא דמהתם י"ל דוקא עבר איסור דאורייתא אבל לא בביטלו ועבר אאיסור דרבנן ויבואר לקמן אי"ה ולפע"ד אין חילוק ומצאתי טעם מהרי"ט אלגאזי במס' בכורות דכיון דחמץ דפסח אסור בהנאה ממש ואין הבן יורש ולא שייך זכי' מההפקר א"כ גם אחר הפסח עשו כעין תורה ע"ש. ומג"א סי' תקל"ח הנ"ל מסיים ועי' יו"ד סי' צ"ט ע"ש. והנה התם מיירי מבטל איסור לכתחלה דאסור למי שמבטלו בשבילו ומיהו התם גופא לא נתבאר אי קנסו בנו אחריו. ונראה מכוון מלאכתו במועד בדבר האבוד היינו ממש מבטל לכתחלה שעושה תחבולה להתיר מלאכה במועד בפשתן הללו ע"י ששורה אותם קודם המועד כדי שכשיגיע המועד יהיה דבר האבוד ויהי' מלאכתו מותרת וזה כמו מפצע אגוזים שיתבטל חשיבותן ויתבטלו ברוב וכדומה וצ"ע בכל זה כי לא נתבאר היטיב בפוסקים ועיין בסמוך אי"ה:

מהו שיקנסו בנו לפדותו עכ"ל רש"י. רצה בזה דפשיטא לי' דקנסו בנו בהא דלכשיברח אינו יכול לכופו לשעבדו אדרבא כופין אותו לכתוב לו גט שחרור וכ"כ רש"י בהדיא במ"ק י"ג ע"כ דזהו בכלל קנס. וקונסין בהא בנו שלא ירויח אבל איבעי לן אי קנסו גם לפדותו ומסקנא לא קנסו. ובדיבור הסמוך אם תמצא לומר וכו' דאמרינן התם לא ישחוט עולמית עכ"ל וכתב מהרמא"ש בתשו' הנ"ל וכן מהרי"ט אלגאזי הנ"ל דפירש"י כן לר"א דבכורות במתני' שם דס"ל לא ישחוט עולמית אפי' נפל בי' מום אחר לא ישחט עליו. ולהנ"ל ניחא דפשיטא לי' לרש"י מדקנסינן הבן שצריך לשחררו כשיברח ש"מ שלא ירויח ע"י פועל און של אביו והרי כבר קיבל דמי שוויו מהגוי ואם אחר הבריחה עוד ישעבד בו הרי מרויח אבל להפסיד עד עשרה בדמיו קא מיבעי לי' ואיפשטא לקולא א"כ ממילא בצורם אוזן בכור דלרבנן לא ישחוט על אותו המום לא קמביעי לן דמה"ת ירויח הבן אלו לא הטיל אביו בו מום הי' אסור ישאר באיסורו אך האיבעי לר"א דאסור אפי' נפל בו מום אחר והיינו הפסד בזו קמבעי לי' ואיפשטא לקולא. והנה לפ"ז להילכתא שלא להפסיד הבנים משלהם לא יקנסו בנו אחריו אפי' באיסורין דאורייתא אך שלא להרויח דיש ללמוד מכאן חומרא י"ל דוקא בצורם אוזן ולא נפל בו מום אחר דהוה דאורייתא וכן בעבד שברח אע"ג דהוה דרבנן כיון דמפקע לי' ממצות שקול כמו דאורייתא וכן בשביעית כיוצא בזה מדמזלזלו בהו וקשה אבקה של שביעית ודומה לדאורייתא הא ודאי ילפינן משמעתין שקנסו בנו אחריו אבל באיסור דרבנן אפי' דלא קנסו בנו אפי' שהרויח כגון מבטל איסור לכתחלה שמרויח הבן אפשר אי יבטל איסור אינו אלא מדרבנן או כל כיוצא בזה אפשר לא קנסו ואפ"ה כ' רי"ו דבדבר שאינו אבד קנסו לבנו משום דהוה דאורייתא כמו בצורם אוזן ר"ל שלא ירויח שלא ישחוט על אותו המום ומיירי בדבר שאינו אבד שירויח הבן ע"י שנעשה בחוה"מ. ודברי טו"ז סי' תקל"ח צ"ע. עיין חמד משה שם. ובזה ניחא בשטר שיש בו ריבית שכתב תוס' שקנסו בנו היינו טעמא שלא ירויח ומהא הוכיח רש"י שקנסו עכ"פ לשחררו שלא ירויח וזה ברור לפע"ד:

רש"י בד"ה ה"ג ואב"א בשלוה כו' דאע"ג דמטא זימניה הוי בחזקת העכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי מחוסר גוביינא שייך בקרקע כיון דמדינא קנויה לישראל כיון דמטא זימנא א"כ הרי היא שלו ואמאי פטור ממעשר ודוחק לאוקמי שגדלו הפירות ברשות העכו"ם דלא מטא זימנא אלא דעכשיו לאחר שגדלו והגיעו לעונת המעשרות ביד עכו"ם מטא זמן הפרעון מש"ה פטור כיון שבשעת חובתה היתה פטורה ומכ"ש דא"ל הכי לפמ"ש התוספות לקמן דף מ"ז בד"ה אמר רבה דבלא"ה איירי ברייתא דהכא פטורה ממעשר בסוריא דוקא ובסוריא אמרינן להדיא במסכת מעשרות דכל שבא לעונת המעשרות ביד עכו"ם פטורה כשלקחה ישראל אח"כ אלא שנראה דוחק לפרש כן שיטת וסתימת לשון רש"י ז"ל ועוד דא"כ מאי איריא לוה אפילו במכירה נמי שייך האי דינא כדפרישית לכך נלע"ד דרש"י ז"ל סובר דלא מהני כלל תנאי דאי לא אפרע לך יהא חלוט לך אלא כשהיא משכונא מוחזקת דאל"כ לא קנה ובהכי הוי א"ש טפי דאף למאי דאוקי בפסחים בפ' כל שעה מתני' דעכו"ם שהלוה בדא"ל מעכשיו אפ"ה מוקי לה נמי בהרהינו אצלו ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם איירי במטא זימנא וכבר כתבתי לעיל בסוגיא דעבד שעשאו אפותיקי דשיטת רש"י ז"ל נוטה לשיטת הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הוא במשכון מטלטלים כ"ש במשכונא דקרקעות דשייך יותר דין אסמכתא כמו שכתב הש"ך בח"מ סימן ע"ג באריכות ואף לפמ"ש בסמוך בשם גדולי הפוסקים דאין דין אסמכתא בעכו"ם מישראל וה"ה להיפך נראה דהיינו כשהוא מוחזק דבר זה צריך ביאור גדול כמו שהאריכו ה"ה והכ"מ בפרק י"א מהלכות מכירה ובטוח"מ סימן ר"ז ובש"ך סימן ע"ג וכמו שכתבתי כנ"ל נכון וברור:

בד"ה חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך כו' שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו כו' עכ"ל. וצ"ע דהא פשיטא בכולא תלמודא דעכו"ם לא קנה עבד לגופו ואם כן במאי קנה הוולדות אם לא שנאמר כיון שמסרו לשפחתו ממילא הם נקנין לו אלא שהתוספות כתבו לעיל בשמעתין דמוכר עבדו לעכו"ם לא קניא ליה עכו"ם לוולדות ובאמת צריך לי עיון דמהיכא תיתי יהיו הוולדות לישראל כיון שעכו"ם מוסר לו שפחה שהיא שלו לגמרי ובתר דידה שדינן להו א"כ אין לישראל זכות בוולדות על ידי העבד וצ"ע ויש ליישב:

הכי גרסינן ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. הא דשדה כגון שלוה העובד כוכבים מישראל על מנת שאם לא אפרע לזמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך והא דקתני פטורה מן המעשר כל זמן שלא בא ישראל ומשכנו דאע''ג דמטא זמניה הויא בחזקת העובד כוכבים ואם היה ישראל נוטל חלק בפירות פטורה מן המעשר וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל ואע''פ שלא משכנו העובד כוכבים עדיין בעבד זה קנסוהו הואיל ועבר זמנו ולא פרע: גבאו. העובד כוכבים לעבד: בחובו. שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו: סיקריקון. בשעה שישראל מופקרין להריגה ואמר לעובד כוכבים שא קרקע זו או עבד זה והניחני: לא יצא לחירות. דאונס הוא וליכא למקנסיה: חייב לעשר. עליה דהוי כמוכר: באנפרות. הפסד: דקא משתרשי ליה. הרי נהנה מהם שפורע חובו הילכך לענין עישור חייב במעשר ומיהו גבי עבד קנסא משום מכירה היא וזה לא מכר מדעתו אלא שלא לרצונו גבאו ואמאי נקנסיה: פרהנג. מציק ושם עלילות ומכרו לו בדמי אנפרותו שהעליל עליו: היה לו לפייס. בדבר אחר: ולא פייס. ומסרו לו מדעתו: לשלשים יום. לאחר שלשים יחזור אליו: לפרהנג עובד כוכבים. וקס''ד לעבוד עבודת המלך עד זמן פלוני ולשוב: חוץ ממלאכתו. גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מפקע ממצות לחלל שבתות א''נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וימים טובים מהו: לגר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות: פשוט מיהא. מתנית': חדא. מהנך בעיא: עיין במכילתיך. במשנה הסדורה לך לידע מה נשיב: המוכר ביתו לעובד כוכבים. בארץ ישראל דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע (ע''ז דף כ.): וכותב. לו שטר: ומעלהו בערכאות שלהן. לחותמו אף על פי שחשיבות הוא להם: ודילמא. הא דלא גזור רבנן בהך דילמא אתי לזבוני מדעתו: הני מילי בית. דלא סגי ליה לאינש בלא בית ולא עבידי אינשי דמזבני: אתי לזבוני. וגזרינן בהא אטו מכירה דעלמא ולא תפשוט: שלח להו רבי אמי. להנך דבעו מיניה: מיני אמי בר נתן תצא תורה. הוראה זו לישראל: קונסים אותו. לפדות מיד העובד כוכבים: דוקא או לאו דוקא. דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר: עד עשרה. אלמא בהנך דקנוס רבנן במכירה דידהו לא קנוס כולי האי: אין מוכרין בהמה גסה. גזירה משום שאלה ושכירות ונסיוני במסכת ע''ז (דף טו.): שאני עבד. כלומר לעולם אימא לך דעבד דוקא ושאני עבד כו': או לאו דוקא. דאי בעו מיניה טפי קנסינן ליה עד דפריק ואורחא דמלתא הוא דנקט: עד מאה. וקס''ד ה''ה לעבד: שאני עבד דלא הדר ליה. כלומר דילמא תרוייהו דוקא ועבד היינו טעמא דלא קנסוהו כולי האי דלא הדר למריה בתר דפריק ליה דהא תנן יצא לחירות: ופרכינן אלא בהמה מ''ט קנסינן ליה כולי האי משום דהדרה ליה ליקנסיה טפי חד. מכדי דמיה היה לך לקונסו יותר מן העבד ותו לא הואיל וטעמא משום דהדרה ליה הוא אין כאן אלא כדי דמיה ואתה קונסו מי' עד ק' אוי לו בחזרה זו: מילתא דלא שכיחא היא. שימכרוהו לעובד כוכבים: מהו שיקנסו את בנו. לפדותו: אם תימצי לומר. הך דמבעיא לן בבכורות כהן הצורם אוזן הבכור ועבר משום כל מום לא יהיה בו דאמרי' התם לא ישחט עולמית ומבעיא לן צרם ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תימצי לומר בההיא דקנסוהו הא דהכא לא מיפשט לן מינה דהתם קא עבד אבוה איסורא דאורייתא אבל מוכר עבדו לעובד כוכבים איסורא דרבנן הוא דעבד:

בשלוה על מנת למשכנו כו'. פירש בקונטרס שאם לא אפרע עד זמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך וכל זמן שלא בא ישראל ומשכנו הוי בחזקת עובד כוכבים וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל הואיל ועבר הזמן ולא פרע ואע''פ שלא משכנו עדיין וקשה דהוה ליה למימר אידי ואידי דמטא זמניה לכך נראה דאתא לשנויי שנויא קמא הא דמטא זמניה והא דלא מטא זמניה והא דאקשינן גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימד בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו דס''ד כיון דלא משכנו עדיין לא יצא לחירות קא משמע לן דהואיל ובידו למשכנו דיוצא לחירות: המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים. פי' בקונטרס מציק ושם עלילות ומכרו לו באותן דמים שהעליל וקשה דלא שייך על זה לשון מכירה ולישנא שהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי ועוד דמדמי למוכרו לשלשים יום ונראה דהפרהנג נוטל עבדו על כורחו אלא שנותן לו דמים לכך פריך דאמאי יצא לחירות כיון דהוי בעל כורחו כמו גבאו בחובו ומשני דהיה לו לפייס דכיון דנותן דמים ודאי היה מתפייס בדבר מועט ומדמי לו נמי למוכרו לשלשים יום דאחר שגומר מלאכתו דרכו להחזירו לישראל וישראל מחזיר לו הדמים: וכותב ומעלה בערכאות שלהם. פירש בקונטרס אף על פי דחשיבות הוא להן וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן ולא מפלגינן בין לכתחילה בין לדיעבד ומפרש רבינו תם דאע''ג דנראה כמקיים המקח שרי הכא וההיא דפרק קמא דע''ז (דף יג.) הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחים מהן בהמה ועבדים מפני שהוא כמציל מידם ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים התם נמי מקיים המקח ומתפרסם הדבר שמהנה לעבודת כוכבי' ואפי' הכי שרי: או לאו דוקא. פירש בקונטרס דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר וקשה דאם כן איזה שיעור יהיב דאכתי לא ידע ההיא דקונסין אותו עד עשרה דנימא ביה ההוא שיעורא ונראה לפרש או לאו דוקא אלא אפילו ביותר ממאה קנסינן ליה עד דפריק כענין שפי' בקונטרס באיכא דאמרי ומייתי מבהמה דקונסין אותו עד עשרה בדמיה אלמא לאו דוקא דהוא הדין טפי כדקאמר הכא עד מאה גבי עבדים והוא הדין דהכא לאו דוקא: התם דאיסורא דאורייתא. ובפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לד:) גבי צרם אוזן הבכור קאמר דליכא למיפשט מהכא דשאני עבד דמפקע ליה ממצות אם כן הוה מצי למימר הכא אם תימצי לומר דהתם לא קנסו הכא קנסו משום דמפקע ליה ממצות וכן התם הוה מצי למימר איפכא כי הכא:

גיטין מד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד