גיטין מא ע"א

וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אָתָּה כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ שֵׁנִי וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב עֶבֶד שְׁטָר עַל דָּמָיו רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין הָעֶבֶד כּוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי בְּמַזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר חַיָּיב וּמָר סָבַר פָּטוּר
אִיתְּמַר נָמֵי הַמַּזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן
עוּלָּא אָמַר מִי שִׁיחְרְרוֹ רַבּוֹ שֵׁנִי שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם בְּמִצְוֹת אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ רִאשׁוֹן וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי בְּהֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק
עוּלָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב אָמַר לָךְ שֵׁנִי רַבּוֹ קָרֵית לֵיהּ
וְרַב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּעוּלָּא אָמַר לָךְ שֵׁנִי מְשַׁחְרֵר קָרֵית לֵיהּ
אִיתְּמַר הָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לַאֲחֵרִים וּשְׁטָפָהּ נָהָר אַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִשּׁוּם דְּאַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה הוּא אוֹמֵר שְׁמַעְתָּא דְּלָא שַׁפִּירָן תְּתַרְגַּם שְׁמַעְתֵּיהּ דַּאֲמַר לֵיהּ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר וּשְׁטָפָהּ נָהָר גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים וְאִם אָמַר לוֹ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים
תַּנְיָא אִידַּךְ הָעוֹשֶׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְבַעַל חוֹב וְלִכְתוּבַּת אִשָּׁה גּוֹבִין מִשְּׁאָר נְכָסִים רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים אִשָּׁה אֵינָהּ גּוֹבָה מִשְּׁאָר נְכָסִים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל בָּתֵּי דִינִין
מַתְנִי' מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם לִישָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

ויאמר לו: "עבדי אתה", ויוציא לעז על בניו, שבני עבד הם. ^[1] לכן תקנו, שיהיו כופין את בעל החוב, ועושה אותו בן חורין.

וזו ששנינו: וכותב שטר על דמיו, רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר; כך הוא ביאור הדברים:

וכותב העבד לבעל החוב, שטר התחייבות על דמיו, אבל בלי שיתחייב לו העבד על דמיו, אין לחייב את בעל החוב לכתוב לו שטר שחרור בחינם. ^[2]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד כותב לו שטר על דמיו, אלא המשחרר [רבו הראשון] כותב לבעל החוב שטר התחייבות על דמי העבד, שהרי הזיק לו את שעבודו, כי מחמת ששחררו אין יכול בעל החוב לגבות את חובו מן העבד. ^[3]

ומפרשינן: במאי קמיפלגי רבן שמעון בן גמליאל וחכמים?

במזיק שעבודו של חבירו, קא מיפלגי.

דמר [רבן שמעון בן גמליאל] סבר: המזיק שעבודו של חבירו, חייב, ולכן האדון הוא שכותב לבעל החוב שטר חוב על דמיו, ואין העבד צריך לכתוב לו שטר חוב.

ומר [תנא קמא] סבר: המזיק שעבודו של חבירו פטור, לפי שאינו מזיק בידים אלא רק גורם הפסד לחבירו, וגרמא בנזיקין פטור; ולכן נאלץ העבד לכתוב שטר על דמיו כדי שיתן לו שטר שחרור.

איתמר נמי שבכך הוא שנחלקו: המזיק שעבודו של חבירו - באנו בזה למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן שבמשנתנו.

עולא אמר לפרש את משנתנו באופן אחר מרב: זו ששנינו: "עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו" - מי שחררו? - רבו השני [בעל החוב] שחררו.

וכך הוא ביאור מה ששנינו: שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:

מצד שורת הדין אין בשחרורו של בעל החוב כלום, שהרי אין העבד קנוי לבעל חוב אלא רק משועבד לו, ואין העבד חייב כלום במצוות, יותר מסתם עבד, שהרי עדיין עבד הוא, ואין העבד חייב אלא במצוות שאשה מחויבת בהן.

אלא שמפני תיקון העולם בדרכי שמים, ^[4] שהרי כבר יצא עליו שם של בן חורין, לכן כופין את רבו הראשון, ועושה אותו בן חורין.

וזו ששנינו: וכותב לו שטר על דמיו, רשב"ג אומר: אינו כותב אלא משחרר; היינו:

וכותב העבד לרבו הראשון שטר חוב על דמיו, כי היות ונהנה העבד מן השחרור, צריך הוא לשלם לו לפי הנאתו. ^[5]

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

העבד אינו כותב ומתחייב לרבו כלום, שהרי מה עשה לו, לא הוא זה שגרם לכך שיוציאו. ^[6]

אלא המשחרר [בעל החוב] הוא שכותב ומתחייב לו לאדון את דמי העבד, לפי שהפסיד לו את העבד.

מיהו רק את דמי העבד העודפים על החוב צריך לשלם לו, אבל כנגד דמי החוב אינו משלם, שהרי חייב לו הראשון אותם דמים עבור ההלואה. ^[7]

ומפרשינן: במאי קמיפלגי?

בהיזק שאינו ניכר - כגון זה שעל ידי שחרורו של בעל החוב הוצרך האדון לשחררו - קמיפלגי.

מר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: אף היזק שאינו ניכר שמיה היזק, לפיכך חייב הבעל חוב לשלם לאדון את דמי העבד, שהרי הפסיד לו את העבד, בכך שנתן לו גט, וגרם לרבו שיוצרך לשחררו.

ומר - תנא קמא - סבר: היזק שאינו ניכר, לא שמיה היזק! ^[8]

ומפרשינן: עולא, מאי טעמא לאו אמר כרב לפרש, שרבו ראשון שחררו, וכופין את רבו השני לכתוב לו שטר שחרור?

כי אמר לך עולא: וכי לשני [הבעל חוב] "רבו" קרית ליה"?! והלא אין הוא רבו כלל, ואיך שנינו: "כופין את רבו ועושה אותו בן חורין"!?

ורב, מאי טעמא לא אמר כעולא, לפרש שבעל החוב שחררו, וכופין את רבו לשחררו?

משום דאמר לך רב: וכי לשני [הבעל חוב] "משחרר" ^[9] קרית ליה?! והלא אין בשחרורו כלום, שהרי אינו רבו.

איתמר: העושה שדהו אפותיקי לאחרים [לבעלי חובו], ושטפה נהר לאותה שדה וכבר אינה ראויה לכלום, ואין הבעל חוב יכול לגבותה:

אמי שפיר נאה [כן היה כינויו של אמורא זה] אמר בשם רבי יוחנן: בעל החוב אינו גובה משאר נכסים, לפי שלא נשתעבדה לו אלא שדה זו, ואם נתקלקלה, הפסיד את חובו.

ואבוה דשמואל אמר: כיון שנסתחפה שדה זו, גובה בעל החוב את חובו משאר נכסים, שאין האפותיקי מפקיע את השעבוד משאר הנכסים.

אמר רב נחמן בר יצחק: וכי משום ד"אמי שפיר נאה" הוא שמו [שמשמעותו, אדם יפה], לכן הוא אומר שמעתא דלא שפירן [דברים לא יאים]!?

כי מה ששנה בזה מחלוקת בין רבי יוחנן לאבוה דשמואל, טעות היא. אלא מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי - ותתרגם שמעתיה דרבי יוחנן באפותיקי מפורש, דאמר לו הלוה: "לא יהיה לך פרעון אלא מזו", שבאופן זה אכן פקע שעבודו משאר הנכסים, והיות ונשטפה שדה זו אין לו עליו ולא כלום.

ואבוה דשמואל איירי, באפותיקי סתם. שאמר לו: "אם לא אפרעך ממקום אחר, תגבה מזו", דבכהאי גוונא, אף שאר הנכסים בכלל השעבוד.

תניא נמי הכי: העושה שדהו אפותיקי לאחר, ושטפה נהר, גובה בעל חובו משאר נכסים, והיינו באפותיקי סתם, כאבוה דשמואל.

אבל אם אמר לו: "לא יהא לך פירעון אלא משדה זו" - אינו גובה משאר נכסים. והיינו כרבי יוחנן.

תניא אידך: העושה שדהו אפותיקי סתם שאינו מפורש, לבעל חוב, ולכתובת אשה, אין הוא מחויב להגבותם דוקא מקרקע זו, אלא אם הוא רוצה הרי הוא מוכר את אלו, והם גובין משאר נכסים בני חורין. ^[10]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעל חוב גובה אכן גובה משאר נכסים, כלומר: יכול הוא למכור ולדחותו אצל שאר נכסים בני חורין.

אבל אשה - שנשתעבד לה לכתובתה שדה באפותיקי - אינה גובה משאר נכסים, כלומר: אין המכר חל כלל שתידחה אצל שאר נכסים בני חורין. ^[11]

שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין! כלומר: בדוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאה, ואינה רוצה בשעבוד רגיל בו כל נכסיו אחרין לכתובתה, כי אז תצטרך לדעת מי מן הלקוחות קנה ראשון והניח בני חורין, וצריכה היא לטרוף דוקא מן האחרון, ונמצא שהיא צריכה לדון בבתי דינין עם כל אחד ואחד, ולכן המכר מתחילתו בטל. ^[12]

מתניתין:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון שהיה עבד של שני אחים שירשוהו מאביהם או של שני שותפין, ^[13] ושחרר האחד את חלקו.

הרי זה עובד את רבו יום אחד משום חציו הקנוי לרבו, ואת עצמו, כלומר: ואינו עובד את רבו יום אחד, משום שחציו הרי אינו קנוי לרבו. ^[14]

אלו דברי בית הלל.

אבל בית שמאי אומרים: אמנם תקנתם את רבו בכל עניניו, שהרי אין לו בו אלא צד ממון, ואולם את העבד עצמו לא תקנתם בכל עניניו.

כי תקנתם רק את ענין הממון שבו, ולא תקנתם אותו בענין פריה ורביה; שהרי: לישא שפחה [כדין עבד, המותר בשפחה] אי אפשר לו, שהרי כבר חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה. ^[15]

הערות

^[1] ביאר רבינו עקיבא איגר: אף דקיימא לן: עבד הבא על בת ישראל הולד כשר, מכל מקום להרבה פוסקים הולד פגום לכהונה. אלא שתמה על רש"י: למה פירש שיוציא לעז על הבנים, ולא כפשוטו, שיוציא על העבד עצמו לעז שהוא פסול! ?

^[2] כן פירש ב"תפארת יעקב", ראה שם; וכן הוא מפורש בחידושי רבינו קרשק"ש בד"ה ומר סבר פטור "והעבד כותב לו, כיון דצריך לרבו שני דליעבד ליה גט חירות; וכן משמע בלשון הרשב"א, שכתב בהמשך הגמרא: "במאי קמיפלגי במזיק שעבודו של חבירו" וז"ל: "רבנן סברי פטור והעבד הוא שכותב שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה", הרי שכתיבת העבד היא כדי שיכתוב לו גט ולא יוכל לומר לו "עבדי אתה".

^[3] א. מלשון הגמרא נראה שלא נחלק רשב"ג אלא על כתיבת שטר החוב מי כותבו, אבל לא נחלק על זה שצריך בעל החוב לכתוב לעבד שטר שחרור משום "שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה". וצריך לפרש, שאף כי כבר נסתלק בעל החוב מחובו, מכל מקום יש לחוש שימצאנו בשוק ויאמר לו "עבדי אתה", כי שלא ברצונו סלקוהו, והוא היה רוצה את העבד שהרי עשה עליו אפותיקי. ב. ביארו התוספות: וכגון שאמר "אין לך פרעון אלא מזה", דהיינו "אפותיקי מפורש", שאינו גובה משאר נכסים כאשר נשתחרר העבד, [וכמו שאם נשתדפה שדה האפותיקי, אין בעל החוב גובה משאר נכסים ב"אפותיקי מפורש", וכמבואר בהמשך הסוגיא], "דאי לאו הכי [אלא שאנו עוסקים ב"אפותיקי שאינו מפורש", אם כן] אמאי פטור [רבו הראשון], הרי עדיין חייב לו חובו". ג. ורבינו קרשק"ש כתב אף הוא שמשנתנו ב"אפותיקי מפורש", ומטעם אחר: שאם לא כן, הרי נמצא שעדיין חייב הלווה לשלם לו את חובו משאר נכסים, ואם כן מה טעם שיכתוב המשחרר - הוא הלווה - שטר חדש על דמיו אליבא דרשב"ג, והרי כבר מחוייב ועומד הוא מחמת החוב הראשון. ד. ובתוספות רי"ד כתב אף הוא כן ומטעם שלישי, שאם יכול הוא לגבות את חובו משאר נכסים אם כן לא הזיקו, שהרי יכול לגבות את חובו משאר נכסים. [וראה בלשון הרשב"א, שכתב לפרש כהתוספות שאנו עוסקים באפותיקי מפורש ומטעם שכתבו, ואחר כך הוסיף: "ומינה, דלא אמרו מזיק שעבודו חייב, אלא בשמזיקו לגמרי, שאין לו שעבוד אחר"]. ה. בפשוטו דברי רש"י במשנה הם שלא כדברי הראשונים, שהרי ביאר את המשנה באומר: "אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר, הרי זה לפניך לגבותה", וזה הוא אפותיקי שאינו מפורש; וראה מה שכתב המהר"ם שי"ף [מ ב ד"ה ברש"י] לבאר דברי רש"י באופן מחודש.

^[4] מאירי.

^[5] על פי לשון רש"י בד"ה היזק שאינו ניכר.

^[6] כן כתב רש"י; ולפי זה נמצא, כי מלבד מה שנחלקו בהיזק שאינו ניכר אם היזק הוא, נחלקו עוד אם העבד חייב לשלם לאדון כפי הנאתו מן השחרור, או שפטור הוא היות ולא הוא גרם לו שיוציאנו, וצריך תלמוד.

^[7] נתבאר על פי רש"י, שכתב: "על דמיו, העודפים על החוב", ומדברי רש"י אלו מוכח לכאורה שהוא סובר אליבא דעולא, שלא היה העבד "אפותיקי מפורש", שאם לא כן, כיון ששחרר האדון את עבדו שוב אין לבעל החוב עליו כלום וכמו נשתדפה שדהו, ואם כן צריך בעל החוב לכתוב לו שטר על כל דמיו, ואינו יכול שוב לנכות את חובו; ואולם ברבינו קרשק"ש מבואר, שאף לפי עולא עוסקת משנתנו ב"אפותיקי מפורש", ראה שם מה שהכריחו. ויש לומר, דמכל מקום אינו צריך לו לכתוב שטר אלא על דמיו העודפים על החוב, ומשום שאומר לו בעל החוב לאדון: "מאי אפסדתיך"! ? והרי אם לא הייתי משחררו הייתי גובהו בחובי, ולכן אינו צריך לשלם לו כנגד החוב.

^[8] א. כתבו התוספות, ש"היזק שאינו ניכר" האמור כאן, אינו כשאר "היזק שאינו ניכר" [לקמן נג א], וכגון מטמא טהרותיו של חבירו והמדמע והמנסך, שהרי ב"היזק שאינו ניכר" קיימא לן שהוא פטור, ואילו כאן קיימא לן כרשב"ג דמשנתנו; אך ראה דברי הרמב"ן ורבינו קרשק"ש. ב. עוד ביארו התוספות, שלפי רב המחייב את רבו הראשון - ששחרר והזיק את שעבודו של חבירו - לשלם, חשוב זה יותר "היזק ניכר", מאשר שחרור של רבו שני, היות וחיובו של האדון לשחרר אינו אלא מדרבנן; וראה עוד לשון הרמב"ן בזה.

^[9] לשון הגמרא משמע קצת, שעיקר התמיהה היא על לשון המשנה אליבא דרשב"ג: "אינו כותב [האדון], אלא משחרר [כותב] ", דהיינו - אליבא דעולא - בעל החוב כותב, ואינו נקרא משחרר; אך מסתבר שאין זה בדוקא, וכוונת הגמרא להקשות גם מתחילת המשנה "עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו".

^[10] א. נתבאר על פי הסמ"ע קיז ח, שכתב לדעת כל המפרשים שברייתא זו עוסקת באפותיקי סתם [ולדעת הרמ"א שם משמע שהרמב"ם מפרשו ב"אפותיקי מפורש"] ; אבל אם עשה את השדה אפותיקי מפורש, כי אז אפילו אם יש נכסים בני חורין, הרי הוא גובה מן האפותיקי. ב. כתב הר"ן, שיפה כח שדה שנעשית "אפותיקי סתם" משאר שדות לענין גבייה מן הלקוחות; כי בשאר שדות, אם בשעה שמכר שדה אחת היתה לו ללווה שדה שניה בת חורין, וחזר אחר כך הלווה ומכר גם את זו, אין בעל החוב יכול לגבות את השדה הראשונה מן הלוקח, מפני שהוא אומר לו: "הנחתי לך מקום לגבות הימנו"; אבל כשהשדה נעשית אפותיקי, אף שאין בעל החוב יכול לגבות הימנה כשיש שדה בת חורין, מכל מקום אם מכר הלווה גם את השניה, כי אז גובה בעל החוב מן השדה שנעשית לו אפותיקי, [כב ב מדפי הרי"ף בדיבור הנמשך מעמוד קודם]. ולכאורה מדברי רש"י בד"ה איזה, נראה שלא כשיטת הר"ן, וכפי שיתבאר בהערה בהמשך. ג. לדעת הרמב"ם [הובא בר"ן שם], אין הלוה יכול למכור שדה שנעשית אפותיקי אלא ממכר לשעה ולא ממכר עולם, ושיטת יחיד היא. ד. כשעשה הלוה שדה אפותיקי ואפילו סתם, אין הוא יכול לסלקו בשדות אחרות; ואם יכול לסלקו במעות או במטלטלין, ראה מה שנתבאר בשולחן ערוך וברמ"א סימן קיז סעיף א; וראה עוד שם לענין סילוק במעות ובמטלטלין ב"אפותיקי מפורש".

^[11] נתבאר על פי התוספות שכתבו, שאין המכר חל כלל. והביאו התוספות מדברי רש"י שהוא סובר, שאם מכר הבעל היא לבדה מוציאה מיד הלקוחות, אבל הבעל אינו יכול לבטל המכירה; ורבינו תם סובר, שאפילו הבעל עצמו שמכר יכול לבטל את המכירה.

^[12] נתבאר על פי רש"י; ולכאורה יש להוכיח מדברי רש"י שלגבי בעל חוב, אם מכר הלווה את שדה האפותיקי והניח בני חורין, ואחר כך מכר הלוה את השדה לאחר, שצריך בעל החוב לילך אל הלוקח האחרון, והראשון יכול לומר לו "הנחתי לך מקום לגבות הימנו" וכשאר שדות שנשתעבדו, שהמלוה גובה מן האחרון, ודלא כהר"ן שהובא בהערה 10 לעיל. שאם לא כן מה הוא זה שכתב רש"י: "ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון", והרי אף כי הדין הוא כן כשכל נכסיו אחראין לכתובתה ולא שיעבד לה שדה באפותיקי, הרי מכל מקום כששדה אחת משועבדת באפותיקי שוב - לדעת הר"ן - לא תצטרך לחזר כלל, אלא תגבה מנכסים בני חורין אם יש לבעלה, ואם לא תגבה משדה האפותיקי בין שקנה ראשון ובין שקנה אחרון.

^[13] א. נתבאר על פי רש"י; ופירש כאן רש"י שלא כדרכו לפרש לפי ההוה אמינא בגמרא, שהרי בסוף עמוד ב בגמרא, קא סלקא דעתיה דהגמרא לפרש את משנתנו, בעבד של אדון אחד, שנשתחרר חציו. ב. ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן לב כתב שני אופנים בביאור מהות חצי עבד וחצי בן חורין: האחד: שיש בכל האדם צד עבדות וצד בן חורין. השני: חצי ממשות הגוף הוא עבד וחצי ממשותו הוא משוחרר, וראה שם שתלה ספק זה בדברי הראשונים, ראה שם.

^[14] ראה עוד בפרטי החלוקה שביניהם לענין שאר דברים, בגמרא לקמן מב א בסופו, ובהערות שם.

^[15] ואם תאמר: יבוא עשה דפרו ורבו וידחה לאו ד"לא יהיה קדש" האוסרו בשפחה! ? ראה מה שכתבו התוספות בזה, בד"ה לישא; וראה עוד ב"טורי אבן" בחגיגה, וראה עוד מה שכתב על דברי ה"טורי אבן", ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח לגיטין סימן לב אות ב.

ויאמר לו: "עבדי אתה" לפי שהיה מיועד להיות לו כמשכון, ונמצא על ידי כך מוציא לעז על הבנים שיוולדו לו לאחר שיחרורו שהם בני עבד, לכן כופין בית דין את רבו השני, כלומר, זה שנעשה לו אפותיקי, ועושה אותו בן חורין, וכותב לו העבד שטר על דמיו, כלומר, בשוויו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד כותב אלא משחרר רבו הראשון ששיחרר אותו הוא שכותב ומשלם את דמי העבד לבעל החוב, שהרי היה מיועד לגביית החוב.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? - במזיק שיעבודו של חבירו, דבר המשועבד לו, קא מיפלגי [הם חלוקים]. דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שמזיק שיעבודו של חבירו חייב לשלם אף שהחפץ המשועבד עצמו עדיין אינו שייך לחבירו, ויש לו רק שיעבוד עליו. ולכן בענייננו המשחרר הוא זה שכותב שטר על דמיו. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור] שהוא פטור ולכן העבד הוא הכותב שטר על דמיו.

איתמר נמי [נאמר גם כן] שנחלקו בכך רבן שמעון בן גמליאל וחכמים: המזיק שיעבודו של חבירו, באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], ומשמע שאכן זה הוא בסיס המחלוקת במשנה.

עולא אמר פירוש אחר למשנתנו: מה שאמרו "שיחררו" מי שיחררו — רבו השני שהיה ממושכן לו עבור חובו. וכך יש לפרש את המשנה: שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות על ידי שיחרור זה, מפני שהשני עדיין אינו אדוניו, ואינו יכול לשחרר אותו, אלא מפני תיקון העולם, שהרי יצא עליו על ידי מעשה זה של רבו השני שם בן חורין, כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד לאדוניו שטר על דמיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: העבד אינו כותב, אלא המשחרר, בעל החוב, הוא שכותב שטר לאדון.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? — בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] שאף היזק שאינו ניכר, שלא נגרם כל נזק מוחשי בגוף החפץ, אם גורם על ידי כך להפסד — שמיה [שמו] היזק, וחייב המזיק לשלם את מה שהזיק. ואף כאן כיון שעל ידי שיחרורו של השני נאלץ האדון לשחרר את עבדו, נחשב הדבר כנזק. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא סבור]: היזק שאינו ניכר לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק עד שניתן לכפות אדם לשלם אותו.

ושואלים: עולא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב בפירוש משנתנו? ומשיבים: אמר [יכול היה עולא לומר] לך: וכי לשני, "רבו" קרית ליה [קורא אתה אותו]?! הרי אינו אדוניו, ובסך הכל יש לו רק שיעבוד עליו!

ומצד אחר שואלים: ורב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כעולא? ומשיבים: אמר [יכול היה רב לומר] לך: שני, "משחרר" קרית ליה [קורא אתה לו]? והרי אין המעשה שעשה נחשב מעשה שיחרור, שהרי אינו יכול לשחררו כשאינו שלו!

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בבעיה דומה: אדם העושה שדהו אפותיקי לאחרים לפרעון חובו להם ושטפה נהר, החכם המכונה אמי שפיר (יפה) נאה אמר בשם ר' יוחנן: המלווה אינו גובה משאר נכסים, שכיון שהיה שדה זה אפותיקי — הפסיד המלווה, ואבוה [ואביו] של שמואל אמר: גובה משאר נכסים.

אמר רב נחמן בר יצחק: משום שאמי שפיר (יפה) נאה הוא, אומר שמעתא דלא שפירן [הלכות שאינן יפות, שאינן נכונות]? תתרגם [תתפרש] שמעתיה [הלכתו], שאמר ליה [לו] הלווה בעל השדה למלווהו במפורש: לא שתהא שדה זו סתם משכון ואחריות לחוב, אלא שאמר לו: "לא יהא לך פרעון אלא מזו" ובמקרה כזה מובנים הדברים שכאשר אבד השדה — איבד המלווה את הכל.

תניא נמי הכי [שנויה בברייתא גם כן כך]: העושה שדהו אפותיקי לאחר ושטפה נהר — גובה משאר נכסים, ואם אמר לו "לא יהא לך פרעון אלא מזו" — אינו גובה משאר נכסים.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לכתובת אשה ואחר כך מכר את השדה — גובין משאר נכסים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, ומדוע? — לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, ומתחילה היתה כוונתו לייחד לה שדה זה בלבד כדי לחסוך לה טירחה.

ב משנה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שאחד משני שותפים שהיו בעליו שיחרר את חלקו בעבד — עובד את רבו (אדוניו) יום אחד, ואת עצמו (עבור עצמו) יום אחד, אלו דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: על ידי סידור זה תקנתם את רבו, שאין רבו מפסיד דבר, ואולם את עצמו לא תקנתם, והעבד עצמו נמצא במצב בלתי אפשרי: מן הצד האחד, לישא שפחה אי אפשר — לפי שכבר חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and will say to him: You are my slave, because he was designated to be used as repayment for the debt, and lest the future children of this emancipated slave acquire the reputation of being disqualified, the court forces his second master, i.e., the creditor, and he makes him a freeman, and the slave writes a promissory note for his value, that he owes his own value to the creditor. Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave does not write a promissory note for his value. Rather, his first master, who emancipated him, writes a promissory note, and then pays the value of the slave to the creditor, as the master designated the slave to be used for repayment.

The Gemara explains: With regard to what halakha do they disagree? They disagree with regard to the halakha in the case of one who causes damage to his friend’s lien, as one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that one who causes damage to his friend’s lien is liable to pay for the damage, although the liened object itself does not belong to his friend. Therefore, in the case of the mishna, the one who emancipated the slave is required to write a promissory note for his value. And one Sage, the first tanna, holds that he is exempt. Consequently, it is the slave who is required to write a promissory note for his value.

It was also stated that Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis disagree with regard to that issue: When discussing one who causes damage to his friend’s lien, we have arrived at the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, which supports the above analysis.

Ulla said another explanation of the dispute in the mishna: Who emancipated him? His second master, for whom he served as a lien for his debt. The mishna should be explained as follows: According to the letter of the law, the slave is not at all obligated in mitzvot as a result of this emancipation, because the creditor did not have the authority to emancipate him. However, for the betterment of the world, since a rumor has spread about him that he is a freeman as a result of the emancipation, his first master is forced to make him a freeman, and the slave writes a promissory note for his value to be paid to his original master, who was forced to emancipate his slave without receiving compensation. Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave does not write a promissory note for his value. Rather, the one who emancipates, the creditor, writes a promissory note and pays the original master.

The Gemara explains: With regard to what principle do they disagree? They disagree with regard to damage that is not evident, i.e., a case where the value of an item was lowered due to a change that occurred that is not noticeable in the physical properties of that item. One Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that damage that is not evident is termed damage. Consequently, since the master is forced to emancipate his slave as a result of the action of the creditor, it is viewed as if the creditor has damaged the item of the master. And one Sage, the first tanna, holds that damage that is not evident is not termed damage, and the creditor is not liable to pay.

The Gemara asks: What is the reason that Ulla did not say an explanation in accordance with the explanation of Rav with regard to the proper understanding of the mishna? The Gemara answers: Ulla could have said to you: Do you call the second person: His master, which is the term employed in the mishna to describe the one who emancipated the slave? The creditor never was in fact the master of the slave, as the slave was only liened to him.

The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not say in accordance with the explanation of Ulla with regard to the proper understanding of the mishna? The Gemara answers: Rav could have said to you: Do you call the second person: One who emancipates, which is the term employed in the mishna to describe the action taken? The action he performed is not emancipation, as he does not have the authority to emancipate a slave that does not belong to him.

§ It was stated that the Sages disagreed with regard to a similar question: In the case of one who sets aside his field as designated repayment for others to whom he owes a debt, and a river flooded the field in a way that caused permanent damage, the Sage known as Ami Shappir Na’e, literally meaning Ami the Beautiful, says that Rabbi Yoḥanan says: The creditor does not collect from other property, and because this field was ruined the creditor incurs a loss. And Shmuel’s father said: He collects from other property.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Because Ami is beautiful [shappir na’e], does he say halakhot that are not beautiful and correct? Why should the creditor not be able to collect his debt from other property? Interpret his halakha as referring to a case where the debtor said explicitly to the creditor: Not only is this field liened property, but you will have payment only from this field. In such a case, Ami Shappir Na’e ruled that if that field is destroyed, the creditor has no recourse.

This is also taught in a baraita: In the case of one who sets aside his field as designated repayment for another to whom he owes a debt, and a river flooded the field, the creditor collects from other property. But if the debtor said to the creditor: You will have payment only from this field, then he does not collect from other property.

It is taught in another baraita (Tosefta, Ketubot 12:3): In the case of one who sets aside his field as designated repayment to a creditor or for a woman’s marriage contract, and he later sells that field, the creditor or the woman collects only from other property but not from the field that was sold. Rabban Shimon ben Gamliel says: A creditor collects only from other property, but a woman does not need to collect from other property. She may seize the field that had been designated. What is the reason for the distinction? Since it is not the way of a woman to go to court, it is assumed that that particular field was designated to pay her marriage contract in any event, to avoid the need for her to enter into litigation to claim her due.

MISHNA: In the case of one who is a half-slave half-freeman because only one of his two owners emancipated him, he serves his master one day and serves himself one day; this is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: Through such an arrangement you have remedied his master, as his master loses nothing through this. However, you have not remedied the slave himself, as the slave himself remains in an unsustainable situation. It is not possible for him to marry a maidservant because he is already a half-freeman, as it is prohibited for a freeman to marry a maidservant.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן בהיזק שאינו ניכר קא מפלגי. לומר זה השני ששחרר העבד כיון שאין שחרורו כלום מן הדין אינו אלא אסור שאסרו על רבו ראשון וגרם לו שישחררנו ודומה למטמ' טהרות שאינו ניכר הזיקו אלא אומר הרי שלך לפניך אבל בשחררו ראשון כיון שנפקע שעבודו לגמרי היזק ניכר הוי כמוחל שט"ח ומראה דינר ודן את הדין שכולן חייבין בגרמ' ואפי' בשוגג דהוי כנוטל כיסו ממנו ונותנו לאחר כך נ"ל. וכבר פירשתי דינו ובכלל ענין זה שם יפה יפה.

העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר. פי' ר"ח ז"ל אפותיקי סתם כגון משכנת' וכן כתב רבי' יצחק ז"ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם שמשכן לי שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכיית' והתנו שיהו גובין ממנו בזמן פלוני אם לא פרעו ומשכונה סתם היא שאין כתוב בה גוביינ' כלל וכן פי' הרב אל ברגלוני ז"ל. ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה.

אמר שמעת' דלא שפירן וכו'. תמהני מנא לי' דלאבאפותיקי מפורש עסקי' אי משום דתני ליה סתם הא מתני' קתני ליה סתם עבד שעשאו רבו אפותיקי והוא באפותיקי מפורש שהרי אינו גובה משאר נכסים ולא מחיי' משום מזיק שעבוד או עבד הוא שכותב שטר על דמיו וי"ל משום דא"כ אבוה דשמואל לא אמר גובה ותלי שבושא באמי משום דהשיב ליה אבוה דשמואל מיניה טפי והשת' מתרגם שמעתיה בלחוד באפותיקי מפורש, ואידך בסהר ולא פליגי.

גובה משאר נכסים. פי' בשמכרן וע"כ הוא גובה משאר נכסים ולא מזה שאומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו ורשב"ג אומר אשה אינה גובה משאר נכסים אלא ידה על עליונה אם רצתה גובה ממנו וכן מפורש בתוספתא במס' כתובות (יב,ו).
והירושלמי (ז,א) שכתב ר"ה ז"ל בהלכותיו בכאן לא נכתב ממנו כל הצורך וכך הוא ר' יעקב בר אחא אומר בעבדי צאן ברזל פליגי ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין א"ל ר' אלעזר אכלן בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו' עד מה פליגי בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה ד"ה מכורין נשמענה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה וב"ח בחובו מכרה הרי זה מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשבג"א לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתי' דר"א ברבנן דר' יוחנן כרשב"ג. הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין.
וכך פי': מכרן לעבדי צאן ברזל ר"י אומר מכרן אינן מכורין מעתה שהמכר בטל מיד שכיון שיהא גובה מהן ודאי לא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין ור"א אומר מכורין עד שתבא לגבות כתובתה וכשתבא נמי אם מצאה שאר נכסים גובה משאר נכסים אבל מכרן לעולם כלומר שלא מצאה מהיכן לגבות גובה אותן ולא אמרינן מטלטלי דידיה נינהו ולכתובה לא משתעבדי ואתי' כרבנן דאמרי מכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו שאם לא תמצא שאר נכסים גובה מזה ולא אמרינן לא על דעת שתהא אשה מחזרת וזה לא כתבו רבי' מתחלתו משום דגבי עבדי צאן ברזל קי"ל כמ"ד הדין עמה וגבי אפותיקי קי"ל כרבנן ושני התם משום שבח בית אביה כדאמרינן בפ' אלמנה אבל כתבו כדי לומר שזה שאמר כאן גובה משאר נכסים ולא ממנו פי' בשמכרה לאחר ויש שם שאר נכסים אבל אם אין שם שאר נכסים גובה ממנו וכן כתב רבי' עצמו בתשוב' שהירושלמי באפותיקי סתם הוא והם דברי רשב"ג ות"ק שנאמרו בזאת הבריית' בגמ' דילן.
ובירושלמי דמס' (שבועות) [שביעית י,א] נחלקו במפורש וה"ג התם המשעבד שדהו לאשתו והלך ומכרה אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים ובה ר' לא הודי ר' אלעזר בהן תני' המשעבד וכו' מתני' בשאמר לא יהא לך פרעון מזו אבל אם אמר לא יהא לך פרעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנה המשעבד שדה לחציה והלך ומכרה ר' אחא אמר לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דר' יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע א"ר אבון אבוה דר' מתניה מצוין הן בעלי זרוע ליפול תני הכותב שדהו לאפותיקי לכתובה ולב"ח בחובו מכרה הרי זה מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתנית' באומר יהא לך פרעון מה פליגין בשאומר לא יהא לך פרעון אלא מזו וביבמות נפרש הכל בדרך ארוכה וקצרה בס"ד.

העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר אם אפותיקי סתם הוא כלומר שייחדו לפירעונו לומר שיהא קרקע זה מיוחד לו לגביית החוב או שכתב לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא רשאי לירד בקרקע זה לפירעונך וכיוצא בזה לא הופקע שעבודו על שאר הנכסים בכך וגובה משאר נכסים אפי' מן המשועבדים ולא הועיל יחודו אלא לגבות הימנו כמה שהוא אם עדית אם זבורית ויש חולקים לומר דוקא מבני חרי וממה שהוצרכו לשאול בסוף פרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' על מה שאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי אשתדוף בני חרי מאי ואי איתה מה מקום לשאלה זו והרי אף בייחדו לזה שנשדף אפותיקי טורף בזה שלא ייחדו אלא שהיה שעבודו עליהם בסתם לא כל שכן ואין זו ראייה שכל שנמכרו האחרים הרי המונחים כעין אפותיקי לפטור את הנמכר והכל אחד ייחדו לאפותיקי מפורש אינו גובה משאר נכסים אפי' מבני חורין ויש מפרשים דמבני חרי מיהא גבי ואינו כלום:

עשה שדהו אפותיקי סתם לבעל חוב ומכרה גובה מנכסים בני חורין ואין האפותיקי סתם מונע דין מה שאמרו שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין שאין ענינו אלא לגבות ממנו אם עדית אם זבורית ויראה שאם מכר אחר כן את הבני חורין שזה אומר הנחתי מקום וטורפן ואין הלקוחות יכולות לומר כלך אצל שעבודך ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב הכתוב למטה והלוקח יחוש לעצמו והם מפרשים שמא ימכור נכסיו הנשארים ולא ימצא בני חורין באותה שעה ומ"מ אנו מפרשין יחוש לעצמו שלא יקח אלא א"כ יודע שיש לו באותה שעה בני חורין וכן עיקר אלא שגדולי המפרשים כתבוה כשטה האחרת בתשובת שאלה:

אבל אם עשאו אפותיקי מפורש ומכרו גובה מן המשועבד ואין הלקוחות יכולות לומר הנחתי לך מקום ויש חולקין לומר שאינו גובה מן המשועבד אף באפותיקי מפורש במקום בני חורין ועל כרחו גובה מבני חרי וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים מ"ד ב' המוכר שדהו שלא באחריות אין מעיד לו עליה כלומר לא סוף דבר במכרו באחריות שאין מעיד עליה דהא אי מפיק מיניה עליה הדר ונמצא נוגע בעדות אלא אף שלא באחריות אינו מעיד מפני שמעמידה לפני בעל חובו כלומר ניחא ליה דליקום בידיה דלוקח כדי שיטרפנה בעל חוב שלו ויפטר מחובו ושאלו בה אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה הדר כלומר ואין כאן העמדה לבעל חוב ולמה אינו מעיד ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה וכו' ואם איתא אף באית ליה ארעא אחריתי היאך יעיד ליחוש שמא עשאו לשדה שבא להעיד עליו אפותיקי מפורש ומעמידה בפני בעל חובו אף באית ליה ארעא אחריתי אלא שמע מינה דאף במפורש אין נפרעין מן המשועבדים במקום בני חורין ואינה ראיה שבזו אין לחוש לעשאו אפותיקי מפורש שכל שעשה אפותיקי מפורש לבעל חוב ובא אחר לטרוף הרי הוא כשטפה נהר שאין חייב לו כלום כמו שביארנו ואף במקומה תירצנוה בפנים אחרים ועמדנו על שרשנו שכל באפותיקי מפורש גובה ממנו אף במקום בני חורין אלא שיש אומרין שאם רצה לגבות מבני חורין אין הלוה יכול לעכב שאין זה פחות מדינא דגרמי או מזיק שעבודו ויש לומר שאף הלוה מעכבו ויכול לומר אין לך אצל בני חורין כלום ודינא דגרמי או מזיק שעבוד אין כאן שהרי אפותיקי שלו לפניו ואף בתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרוה כן המשעבד שדה לאשתו ומכרה אם רצתה גובה משאר נכסים הורי ר' אלעזר לא תגבה אלא מן המשועבדים אמר ר' יוסי בני חורין לפניה ואת אמרת ממשועבדים מתניתא בשאמר יהא לך פירעון מזו אבל אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנו:

עשה שדהו אפותיקי לכתבת אשתו אף זו דינה כעשאו לבעל חוב אם בסתם כסתם ואם במפורש כמפורש ואין הלכה כרשב"ג שעושה אפותיקי סתם לכתבת אשה כמפורש בבעל חוב ומפני שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין אלא כרבנן אלא שיש פוסקים כרשב"ג ולדבריהם אתה צריך לחלק בה שאע"פ שבמפורש לבעל חוב הלוה יכול לעכבו כמו שביארנו לשיטתנו בסתם שבאשה ידה על העליונה וכן היא שנויה בתוספת כתבות בלשון זה רשב"ג אומר עשה שדהו אפותיקי לכתבת כלתו ומכרה ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים אבל במפורש אפי' באשה יראה שאין לה אצל האחרים כלום בכדי לא התנה לא יהא לך פירעון אלא מזה ולפי דרכך למדת שבריתא זו באפותיקי סתם היא שנויה:

ואע"פ שלענין פסק הסוגיא דייך במה שכתבנו צריך שתדע שמה שהביאו גדולי הפוסקים בכאן בשם תלמוד המערב הוא כענין זה שכתבנו והוא שאמרו העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה מכור וביאורה באפותיקי סתם וכל שמכרה מכור והלוקח יחוש לעצמו שבזמן הפירעון גובה ממנו אם לא היו שם בני חורין רשב"ג אומר לאשה אינה מכורה כלומר וטורפת ממנו אף במקום בני חורין שסתם שלה כמפורש לבעל חוב כשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמוצאה כדי לגבות דלרבנן מכורין וגובה משאר נכסים שאין בין שאר נכסים לאפותיקי אלא אריכות זמן שאם היה שם האפותיקי נוטלתו לאלתר ושאר נכסים צריכה בית דין וזהו הקרוי מכר שעה כלומר מכר שאינה מעכבתו אלא שעה אבל מכרן לעולם כלומר מכר שהוא מזיק לעולם כגון שאין שם בני חורין דברי הכל מכורין וגובה ממנו ואע"פ שדברים אלו פשוטים הם ולא היה צריך לאמרן על ידי דין אחר שהיה צורך בו לאמרו נתגלגלו שם והוא שאמרו עבדי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרן אין מכורין אמר ליה ר' אלעזר אוכלים בתרומה מכחו ואתה אומר אין מכורין על מה פליגין בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם דברי הכל אין מכורין או במכרן לעולם פליגין אבל מכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמיענה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר בזו ודאי בשאין שם הפסד אלא אריכות זמן הן פליגין דבהא קאמר רשב"ג שיפה כח ליטלו מיד כשתבא לגבות כתבתה ולא להפקיעה משאר נכסים כמו שביארנו אבל מכרן לעולם דברי הכל אין מכורים שלא עשה לה סתום כמפורש לדעתה אלא ליפוי כחה ואף זו בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם גובה מהם ובא ללמד שאין אומרין בהם מטלטלי נינהו ולכתבה לא משתעבדי ובעבדי צאן ברזל הלכה כר' יוחנן ואף לשעה אין מכורין וגובה מהם מעתה אף היא מבטלת המכר מיד וכן שהטעם משום שבח בית אביה אבל באשה הלכה כרבנן ואינה גובה אלא משאר נכסים ולרשב"ג גובה ממנו ולדבריו אף היא מבטלת המכר מיד כדי שלא תחזר על בתי דינין ואם עשה לה אפותיקי מפורש אף בזו לרבנן מכור ולכשתבא לגבות נוטלתהו והרבה חולקים לומר שבמפורש אף לרבנן מבטלין את המכר מיד בין אשה בין בעל חוב וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם:

וגדולי המפרשים פירשו זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ואמרו חכמים שאם מכרה מכור עד שיטלנו והלוקח יחוש לעצמו שהרי בעל חוב יוציאנה מידו רשב"ג אומר בכתבה אינה מכורה כלל דמבטלת המכר לאלתר שכשתבא לגבות לא תחזר על בתי דינין בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמכרו בעוד שלא יתבע בעל חוב את חובו שלרבנן מכור ואינו יכול לבטלו לאלתר ולרשב"ג מבטלו לאלתר אבל מכרן לעולם דברי הכל אינו מכור להטיל שעבודו אף על בני חורין אלא גובה ממנו אף במקום בני חרי ופסקו בכתבת אשה כרשב"ג ומשום דאתיא כר' יוחנן ואין הדברים מחוורים ולא עוד שאף גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה על זו שבתלמוד המערב שבסתם היא שנויה ואף מתלמוד המערב שבמסכת שביעית נראה כן שאמרו המשעבד שדה לחברו ומכרה ר' אחא אומר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דר' יוסי שור מצוי להבריח שדה אינו עשוי להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע מצויין בעלי זרוע ליפול והא תניא הכותב שדה לאשתו ולבעל חוב מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתניתא בדאמר יהא לך פירעון והן פליגין באמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזו כו' הא למדת שמחלקת רבנן ורשב"ג באפותיקי סתם:

ויש מי שפירש שזו של תלמוד המערב פירושה במפורש וכל שמכר מכור עד שיבא לגבות בין בבעל חוב בין באשה אלא שבאשה אומר רשב"ג שאינה מכורה לענין שהיא טורפת פירות שאכל וזו שאמרו במכרן לשעה פליגין פירושו לענין פירות שלרבנן מכור עד שתבא לגבות ולכשתבא לגבות אינה נוטלת פירות שאכל וזהו שאמר הלוקח יחוש לעצמו כלומר שיהא זריז לחלק הפירות קודם הזמן ולרשב"ג אף היא טורפת הפירות שאכל אבל מכרן לעולם ר"ל לענין טירפת גוף הקרקע דברי הכל אינו מכור ודברים זרים הם:

ויש מפרשה באפותיקי מפורש גם כן וכל שמכרו לשעה ר"ל לזמן ידוע ולפירות מכור לדעת חכמים ואם מכרו מכר גמור לא יהא מכר ויהא בטל מיד וכן נראה דעת גדולי המחברים וכעין שאמרו בשום של מטלטלין המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו שיתבאר ביבמות ושם יתבארו קצת דיניו בענינים אלו בע"ה:

מכיון שכתבנו שכל אפותיקי מפורש אם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים יראה שהאשה שייחדו לה כתבה באפותיקי מפורש ושטפה נהר שאסור לשהותה שהרי אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן מצאתי בתשובות הגאונים:

המשנה השביעית וענינה בביאור החלק הרביעי גם כן והוא שאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו חזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי אמר הר"ם אולם כאשר היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם הנה יהיה חציו עבד וחציו בן חורין וכן אע"פ שהיו לו אלף אדנים ושחררו אותו אחד מהם כופין את הנשארים וכן אם היה לו אדון אחד ולקח ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו בזה הכסף אשר לקח יהיה גם כן חציו עבד וחציו בן חורין אולם אם שחרר רבו חציו בשטר זה אינו כלום לפי שהעקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר ובראש קדושין נבאר איך התאמת השחרור בשטר ואיך התאמת בכסף:

אמר המאירי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהיה של שנים ושחררו האחד או שהיה של רבים ושחררו אחד מהם שאין תכלית הכונה על חציו אלא מקצתו או שהזה של אחד ולקח מקצת דמיו שאף זה חל שחרורו על מה שנטל ממנה עובד את רבו יום אחד ולעצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו בת חורין אינו יכול מפני צד עבדות שבו וחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מצויה או שמא אף זו אסורה לו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות אא"כ רבו מוסרה לו וא"ת שיגנוב וימכר בעבד עברי אין מלמדין אותו לעבור עבירה וא"ת שישא ממזרת אין מלמדין אותו להביא פסולים לעולם שהרי הולד ממזר כמוה אלא כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי וכן הלכה ודין זה ענינו אפי' היה של אלף ושחררו אחד מהם שכל שחלק אחד שבו משוחרר חציו בן חורין הוא קרוי ר"ל מקצתו:

ומכל מקום בחציה שפחה הואיל ואינה מצוית על פריה ורביה דינה לעבוד את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד אלא שאם היתה גורמת עבירה כופין אותו על הדרך שביארנו למעלה בההיא אמתא דהוה עבדא איסורא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שחררו רב אומר רבו ראשון. פי' ראובן לוה משמעון ועשה לו עבדו אפותיקי ואח"כ שחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד. פי' אע"פ שעשה עבדו אפותיקי להלואת המלוה והוא משועבד לו בחובו אתי שחרור ומפקיעו וחייל עילויה ואין המלוה יכול לעכב שחרורו וכן אם עשה שורו אפותיקי ואח"כ הקדישו למזבח וכן אם עשה חמצו אפותיקי לנכרי ועבר עליו הפסח אתי איסור חמץ וחייל עילויה ולא יקרא חמצו של נכרי אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו שני ועושה אותו ב"ח שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ומוציא לעז על בניו שהן עבדים וכותב לו העבד שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב העבד אלא המשחרר כותב:

במאי קמיפלגי במזיק שעבודו של חבירו מר סבר חייב ומר סבר פטור. פי' וכגון דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי לאו הכי לא הזיקו שגובה משאר נכסיו כדאמרן לקמן:

איתמר העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר אמי שפיר נאה (אמר) פי' כינויו היה אמר ר' יוחנן אינו גובה משאר נכסים אבוה דשמואל אמר גובה משאר נכסים אמר רב נחמן משום דאמי שפיר נאה אמר שמעתתא דלא שפירן תתרגם שמעתתיה כגון דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה תניא נמי הכי העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשתו גובים משאר נכסים רשב"ג אומר בעל חובו גובה משאר נכסים כתובת אשתו אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. פי' אם רצה הלוה מוכר את האפותיקי והן גובים משאר נכסים (ואי קשיא כיון דאם שטפה נהר הוא גובה משאר נכסים וגם הלוה יכול למוכרה והוא גובה משאר נכסים היכי שאומר לו מקום הנחתי לך לגבות ממנו א"כ מה תועלת יש בו) שהלוקח יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו א"כ מה תועלת יש באפותיקי יותר מסתם שעבוד נכסים וי"ל דלהכי אהני אפותיקי שאם לא מכרה וגם לא שטפה נהר ובא לגבות חובו מן הקרקע גובה ממנה ואע"פ שהיא עידית ואינו יכול לדחותו אצל הבינונית אי נמי אם מת גובה ממנה ואין היורשים דוחים אותו אצל הזיבורית אלא זה נפרע מן האפותיקי שלו ואף על פי שהיא עידית:

מתני' מי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום א' כדברי ב"ה אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ולרביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושהו ב"ח וכותב לו שטר על חצי דמיו חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. פי' כגון עבד של שני שותפים ושחרר אחד את חלקו ולמה אין חולקין מלאכת ידו ביניהם בכל יום ויום ותקנו שיום אחד יעבוד רבו ויום אחד עצמו מפני שאומר רבו הוא עבדי ואתם עושים אותו שותף לי מ"ה תקנו שיהא עובד יום אחד לרבו ויום א' הוא חפשי לעצמו ואם מצא מציאה ביום של רבו הכל של רבו ואם מצא מציאה ביום של עצמו הכל לעצמו לא שיחלקו המציאה ביניהם וזהו שאומ' תקנתם את רבו שלא תהא מלאכת ידיו בשותפות שאין רבו מתרצה בכך להיות שותפו אלא עובד את רבו יום א' כמו עבד שכופהו בעל כרחו למלאכתו וכל המציאה של אותו היום שלו כך פחת הנגיחה נמי שלו וכמו דאמרי' בגמ' נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ולא אמרי' שיחלקו ביניהם דמי פחת הנגיחה:

בא"ד וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות ולאביי כו' עכ"ל וליכא לפרושי בעולא מי שחררו רבו שני ושורת הדין אינו חייב כלום לרבו ראשון אף על העודף דכיון דלמפרע (ד) הוא גובה שפיר שחרריה רבו שני דאם כן במאי פליגי דכיון דשחרור דשני הוה מדינא הוה ליה לכ"ע היזק ניכר כמו לרב בשחררו רבו ראשון כמו שכתבו התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה לישא שפחה כו' וליתי עשה דפריה ורביה כו' וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפיה כו' עכ"ל ויש לדקדק (ה) אכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש דמפני עשה דפריה ורביה ודאי נדחה עשה דלעולם בהם תעבודו משום דלשבת הוה מצוה רבה כמו שכתבו לעיל התוס' אבל הכא נקיים מצות פריה ורביה ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש גו' מפני עשה דלעולם גו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד וישא ממזרת כו' ישאנה באיסור בלא קדושין כמו כו' עכ"ל פירוש באיסור דהיינו בזנות ומיהו לאו ליכא ביה ועיין בדבריהם אלו יותר בפ"ק דב"ב וק"ל:

ע"א תד"ה לישא שפחה אינו יכול וכו' עד וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי לאו דלא יהיה קדש וכו'. לפום ריהטא פשטא דתוס' משמע דמקשין רישא בת חורין דאז מקיים עשה דפרו ורבו אבל כשנושא שפחה אינו מקיים עשה דפרו ורבו כמו שכתבו לפני זה בסמוך אלא שקצת מגומגם לומר כן דא"כ לפי זה לא היה להם להתוס' למנקט ולדחי לאו דלא יהיה קדש אלא הוה להו למימר לאו דלא תהיה קדשה כיון דאבת חורין קאי אבל אין זה קושיא כלל דהתוס' נקטי לישנא דמורגל בגמרא לומר תמיד באיסורא דעבדות לאו דלא יהיה קדש ויש לפרש ג"כ קושית התוס' דמקשין רישא שפחה והא דקאמר וליתי עשה דפרו ורבו לאו דוקא אלא ר"ל שבת דזה נמי מצוה היא דהא אי הוה יכול לקיים שבת כל דהו לא הוה כפינן לרביה לשחררו והא דקאמר בתירוצא בחדא ועוד דבדידה ליכא עשה ר"ל ועברה אלאו דלא יהיה קדש וזה לא שייך לומר גבי שפחה יש ליישב דכשהוא נושא שפחה אף השפחה עוברת בלאו כשנשאת לו כיון שאסורה לינשא לו דהא היא חייבת בכל הלאוין כמו אשה ישראלית דעלמא אלא דלפי זה יקשה הא דקאמר בתר הכי ועוד דבדידה ליכא עשה והא אפי' בשפחה שייך שבת כמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה לא תוהו בראה כפירושו של ר"י בר מרדכי וצ"ל דהשתא לא ס"ל התוס' כן:

רש"י במתני' ד"ה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהיו שני אחין או שני שותפין ושחרר אחד את חלקו בפי' של מסכת עדיות והיינו כדלקמן:

תוס' בד"ה הקדש כו' לסלקה בזוזי דהדין עמה כו'. נ"ב פי' שהאי אצטלא הוא מהשום שהכניסה לו וא"כ הדין עמה שאם תרצה לוקחת את שלה ולומר שלי אני נוטל אף שהוא ביוקר נותנין לה ואם אינה רוצה בכך יתנו לה דבר השוה ולא כפי מה ששמאתה בכתובתה שהוסיפו עליו בשומא שליש או יותר וק"ל:

בד"ה אשה אינה וכו' כרבנן דאמרי הכא כו'. נ"ב אינו כן בירושלמי אלא הכי הוא נוסחו במאי פליגי כשמכרו לעולם או לשעה אי תימא כשמכרו לעולם פליגי אבל לשעה ד"ה מכורים ואי תימא כשמכרו לשעה פליגי אבל לא מכרו לשעה דברי הכל אינן מכורים נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרו הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא אשה מחזרת על ב"ד אמרינן אתיא דרבי אליעזר כרבנן ור"י כרבן שמעון בן גמליאל הוי כו' וכן הביאו הרי"ף וכן הרא"ש בפרק אלמנה לכ"ג וכן הרשב"א ועיקר ודעת המפרשים ז"ל שלא הביאו רי"ף ז"ל כאן אלא ללמוד ממנו דפלוגתייהו דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל הכא כשמכרה לאותו שדה שעשה אפותיקי הוא וסתם הירושלמי כמו שהוא שם אבל מה שאמרו בו אבל אי לא מכרו לשעה ד"ה אינן מכורין אינו ענין לכאן כלל אלא במוכר נכסי צאן ברזל אבל בעושה שדהו אפותיקי אפילו מכרן לעולם מכורין אלא אם כן לא ימצא ב"ח שאר נכסים דבכה"ג גובה מהם אבל הרמב"ם ז"ל כתבה לזו בפי"ח מהלכות מלוה ולוה וע"כ מפרש הירושלמי שלכך אמרו שאף על פי שאם יש שם נכסים בני חורין גובה מהן אף על פי כן יפה כח דאפותיקי בשני דברים האחד שאם מכר לוה שאר נכסים אחרי שמכר זה מלוה טורף זו של אפותיקי וכן פי' רבינו אפרים ז"ל וזהו שאמר בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו דמשמע שיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי משאר מלוה ועל דרך זה גם כן כשמכרו מכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי כדי שאם ימכור שאר נכסים שיגבה ב"ח מזו ולפיכך אינה מכורה כלל אלא אא"כ מכרה בפירוש עד זמן גביית החוב בלבד והראב"ד ז"ל כתב עליו לא הבין ולא הבחין דרך הירושלמי אשר מצא על זו המימרא ר"ן:

גמ' עולא אמר כו'. נ"ל לרב יש לקרות במתני' ושחררו בוי"ו החולם ומוסב הכינוי אל העבד וקאי ושחררו על רבו [דנקיט מקודם] ר"ל עבד שעשאו רבו וכאילו כתב ושחרר אותו ולעולא דקאי ושחררו על רבו שני א"כ קאי על אחרים דנקיט שעשאו רבו אפותיקי לאחרים א"כ יש לקרות ושחררו הוי"ו במלאפו"ם שאחרים שחררו ולא הוזכר במתני' לפי"ז הנפעל דממילא משמע שחררו על העבד שהוזכר מקודם דשייך גביה שחרור וק"ל וא"צ לדחוק דושחררו בחולם הוי"ו לעולא כמו לרב ופירוש הפועל של ושחררו שהוא לשון יחיד אם הוי"ו בחולם על כל אחד מאחרים שנעשה להם אפותיקי והוא דוחק גדול ויותר נראה כמ"ש. ולרב דהלכתא כוותיה א"ש טפי לשון מתניתין דנקיט ושחררו כמו שעשאו דרישא וק"ל:

ברש"י בד"ה שני רבו קרית ליה תנא דמתני' וכו' דלא תימא הא עולא נמי הכי קאמר מי שחררו רבו שני כו'. לזה אמר אתנא דמתני' דקפיד עולא בפרט דתנא דמתני' לא פירש שני בהדיא רק סתם רבו ומוקמית ליה ברבו שני ושני ליכא למקרי סתם רבו וק"ל לזה אמר ומוקמית לה וכו' דייקא:

ברש"י בד"ה משחרר קרית לי' מי הוי שחרורו שחרור. ולא פירש ע"ד רבו קרית ליה משום דלמה לא יקראנו משחרר כיון שעשה פעולת השחרור לכן פירש דהיא גופא קשיא מי הוי וכו' אבל ברבו קרית ליה מבואר ממילא שאין לקרות לבע"ח רבו ומ"מ צ"ל שאין רש"י ר"ל דרב פליג אעולא בגוף הדין וס"ל דאין שחרור של שני כלום אפילו מדרבנן דא"כ לא א"ש לשון קרית לי' ותו הא דרב נמי מפני תיקון העולם שלא יאמר לו עבדי כו' צריך שחרור משני מדרבנן ומש"ה צריך לכתוב לשני שטר על דמיו א"כ ה"ה וקצת כ"ש דמפני תיקון העולם שיצא שם בן חורין עליו ולחייבו במצות הוי שחרור שני שחרור מדרבנן גם א"כ מנ"ל לרש"י דלמא רבו קרית ליה נמי הכי פירושו מי צריכין לשחרור של שני ואפילו מדרבנן שנצטרך לכופו ולכתוב לו שטר על דמיו ועולא נמי פליג ארב בגופא דדינא אלא צ"ל דלא פליגי בגוף הדין רק בלשון פליגי למר קשה לשון רבו ולמר לשון משחרר ורש"י בא לפרש רק למה לא אתי שפיר לשון משחרר דהא נעשה השחרור על ידו ובגרמתו ולהכי פירש מי הוי כו' דהא עיקר שחרור לעולא נמי ע"י רבו ראשון דהא מחמת שחרור שלשני שורת הדין אינו חייב כלום במצות וא"כ אע"פ שמפני תיקון העולם שיצא עליו שם בן חורין בגרמו של שני כופין רבו ראשון כו' מ"מ אינו ראוי ושייך לקרות לו משחרר בשביל זה משא"כ ברבו קרית ליה מבואר מעצמו קושיות לשון רבו וכנ"ל וא"צ פירוש למה לא אתי שפיר לשון רבו והא דנקיט גמרא משחרר קרית ליה ולא נקיט הרישא ושחררו קרית ליה נ"ל משום דושחררו שהוא פועל ר"ל עשיית פעולות שחרור לא קשה מידי דשפיר תנא כוונת הפעולה אבל משחרר שהוא שם התואר על שם פעולתו לא שייך שם התואר בו אם אין שחרורו שחרור ודו"ק ולהכי נקיט משחרר קרית לי' ר"ל לקרות כן בשם התואר ועי"ל דבושחררו עדיין לא אתני' דאין שחרורו כלום ונקטי' לפי כוונת המשחרר משא"כ בסיפא כבר אשמעינן שורת הדין וכו' שאין שחרורו כלום ולמה אח"כ משחרר קרית ליה וק"ל ואפשר גם זה נכלל בלשון רש"י מי הוי כו' ר"ל הא כבר אשמעי' שורת הדין וכו' שאין שחרורו כלום ולפי"ז פי' כן ליישב דנקיט משחרר קרית לי' וכו' ולא ושחררו קרית ליה דהוא ברישא:

רש"י ד"ה על דמיו. העודפים על החוב. לשון דמיו משמע דמי שויו וכפי' הרמב"ם והרע"ב אליבא דרב וכמו במשנה הסמוכה חצי דמיו. ואפשר לומר כיון דאין שיחרורו של שני כלום לכן לא הפסיד חובו בשיחרורו והעבד כותב שטר על כל דמי שויו והמה יחלקוהו ביניהם. ולרשב"ג לא די שהפסיד חובו אלא דחייב עוד לשלם היתרון להלוה:

תד"ה אשה (בסופו). ומתיישב בהך פי' הקונטרס דהאשה שנפלו (ד' פא). כצ"ל והוא שם בסה"ע וע"ש בתד"ה מגרשה:

במשנה תקנתם את רבו. לכאורה אף הרב מפסיד ולדות כיון שאינו יכול להשיאו שפחה. ועי' חגיגה (ב ע"ב) תד"ה תקנתם גי' הרר"מ. וי"ל דעבד אחד יכול לישא כמה שפחות ואם יש לו עבד כנעני אחר אינו מפסיד כלום. ודוקא קאמינא עבד כנעני דאילו עבד עברי אף שמותר בשפחה כנענית לא הותרה לו אלא אחת כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות עבדים הלכה ה'. והכ"מ לא הראנו מקורו. ונ"ל דאזיל לשיטתיה בפי"ז מהל' איסורי ביאה הלי"ג דאסור לכה"ג לישא שתי נשים משום שנאמר אשה אחת ולא ב'. וה"נ כתיב אם אדוניו יתן לו אשה אחת ולא ב' ואע"ג דהה"מ כתב שם משום דאשה דקרא יתירה היא. ה"נ י"ל דהאשה (דכתי' בתריה האשה וילדיה) יתירה דה"ל למיכתב היא וילדיה:

תד"ה לישא. וא"ת וליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש כו'. עי' מהר"ם ומש"כ בס"ד בב"ב שם. ומה שהקשה על מש"כ התוס' דבדידה ליכא עשה ממה שהביאו לקמן דאפי' בשפחה שייך שבת. תמוה דהא שפתותיהם ברור מללו דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה:

מה שהקשה המהרש"א דליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולידחי לאו דל"י קדש. נ"ל דלא מצינו לעשה דשוא"ת דלידחי ל"ת בקום ועשה:

בא"ד ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ"ד דרבו מוסר לו ש"כ. הגרי"פ ציין לקדושין (כ). אבל שם לא נמצא מפורש למי שיחלוק על ראב"י בזה לדינא. ויותר נראה שכוונו להגמרא דתמורה (ל) לפלוגתת רבי ורבנן ע"ש בפרש"י ועמש"כ בקדושין (יד ב). ולפמש"כ שם דליכא מאן דפליג בהא דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ. א"ש הא דפריך הגמרא ביבמות (ק) שיחררו אי בעי כו' ואמאי לישא שפחה א"י כו'. דהקשה הט"א בריש חגיגה דיכולין לימכר בע"ע על תנאי ע"ש. ותירוצו אינו עולה לדברי התוס' דאם יכול לקיים שבת כל דהו לא כפינן. אבל לפמש"כ ניחא דהא אין להם אשה ובנים:

בא"ד (ע"ב) דנפקי נמי מל"י קדש בפרק ד"מ. כצ"ל בלא ו':

גמ' אמי שפיר נאה. בנדה דף יט ע"ב קרי ליה אמי וורדינאה עי' פרש"י שם:

רש"י ד"ה ויאמר לו כו' על בניו. קשה לי הא קי"ל דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא דלהרבה פוסקים פגום לכהונה ולמאי נקט רש"י בניו ולא כפשוטו דיוציא לעז עליו שפסול לבא בקהל דהוא עבד ומאי אולמא בניו ממנו:

עולא אומר מי שיחררו רבו שני וכו'. כתב תוס' דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי עכ"ל. פי' כשכבר הגיע הזמן ורצה הלוה לסלקו בזוזי וקדם הוא ושחררו אבל כשלא הגיע הזמן ושחררו אז אפי' אם אח"כ כשיגיע הזמן לא ירצה או לא יכול לסלקו בזוזי ואיגלאי מילתא למפרע שהי' של השני משעת הלואה לאביי דלמפרע הוא גובה מ"מ אין השחרור כלום כיון בשעת כתיבת השחרור הי' ביד הלוה לסלקו בזוזי לכשיגיע הזמן ולא אתאן עלה אלא מטעם הוברר למפרע שהי' שלו. ואפי' למ"ד יש ברירה בעלמא מ"מ בגט בעי מבורר בשעת כתיבה כמ"ש תוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה לאיזו וכו' ע"ש וה"ה בשחרור. ובזה נסתלק קושי' פני יהושע ע"ש. דודאי עיקור קושייתו דהשני שהגוף שלו למפרע יהיה יכול לשחררו אבל מהראשון אין עולה על הדעת דמי שמעשי ידיו שלו ולא גופו ישחררנו אעפ"י שישנו ביום או יומים מפני שהוא תחתיו אבל שחרור פשיטא דהעיקור במי שהוא כספו וכיון שאיננו כספו של שני אלא ע"י ברירה אין הכתיבה לשמה כנ"ל:

אינו כותב אלא משחרר כותב וכו' בין לרב בין לעולא המשחרר חייב לשלם מעדיות שבנכסיו ככל מזיק ויורדין לנכסיו מיד והא דקאמר משחרר כותב ר"ל אפי' אין לו לשלם לא מצי אידך למימר לא אכתוב שחרור להעבד עד שישלם לו אידך היזק שלי קי"ל אפי' אין למשחרר לשלם כופין זה לקבל שטר ממנו וישחרר העבד מיד:

בהיזק שאינו ניכר. דהיינו שהזיקו העודף על חובו ולא הוה כמשחרר חצי עבדו אפי' לאביי דאמר למפרע הוא עיין מהרש"א דכיון שעשאו אפותיקי לכשיגיע זמן המוחלט האפותיקי למלוה ומשלם המותר להלוה ולא מצי למימר אהיה עמך בשותפות עיין ב"מ ט"ו ע"ב באפותיקי לא מצי למימר הב לי גרוע דארעא ע"ש וכן דעת מהרש"א בשמעתין. הנה הרי"ף פסק כרשב"ג אליבא דרב משום דדיינין דינא דגרמי נראה כוונתו דמטעם פלוגתתם במזיק שיעבודו לא הוה פסקינן כרשב"ג במשנתינו דלית לי' לרי"ף הך כללא כמ"ש לחם משנה כאן אלא נהי דמטעם מזיק שיעבודו פטור מ"מ מטעם גרמי חייב זהו כוונת הרי"ף והשתא צריך להבין אי הוה הכי גרמי כמו כל גרמי דעלמא ופליגי רבנן ופטרי' א"כ מ"ט קיי"ל דינא דגרמי חייב הלא הלכה כרבנן וא"כ בגרמי יש לנו טעמים אחרים לחייב דלא כרבנן א"כ אכתי מאי נפקא מיני' כיון דעכ"פ חייב יהיה מטעם מזיק שיעבודו או מטעם גרמי. ומיהו להסכמת ש"ך סי' שפ"ז דגרמי קנסא הוא ולא דינא וכשמת לא קנסו בנו אחריו א"כ י"ל אי הוה חייב מטעם מזיק שיעבודו קנסו גם בנו אחריו אבל השתא דלענין מזיק שיעבודו קיי"ל כרבנן ורק משום גרמי א"כ קנסא הוא וכשמת לא קנסו בנו ואז כופין העבד וכותב שטר על דמיו ולא בנו של רבו הראשון ולפע"ד המעיין בלשון הראב"ד יש להבין נהי גרמי בעלמא חייב מדינא היינו בשורף שטרו של חברו אבל הכא עשה בשלו ששחרר לעבדו של עצמו וממילא נמשך היזק לאידך גורם כזה איננו דינא לכ"ע ואי מחייבת לי' ליכא אלא קנסא ולא קנסו בנו אחריו ושלזה נתכוין הרי"ף לדעתו של ראב"ד ובזה יובנו דברי ראב"ד בהשגות שהם כמחוסרי הבנה ע"ש:

מי שחציו עבד וחב"ח. פירש"י של שני שותפין. נראה אע"ג דאמרי' בש"ס בשלמא לרבה מוקי' לי' בכסף ודברי הכל מ"מ למסקנא לא מיתוקם אלא בשני שותפין אבל אי הי' הוא עצמו מקבל כסף חציו מעבדו הרי הוא גרמא בדבר ומודה משנה ראשונה דכופין את רבו לשחררו כלו ואומרים חטא בשביל שיזכה העבד כיון שהוא הגורם ולא פליגי אלא בשל שני שותפין וזה שחררו ס"ל למשנה ראשונה שלא לכוף את זה לחטוא לזכותו של עבד היכי דהוא לא גרם ואפ"ה פליגי ב"ש משום מצוה רבה דשבת וק"ל:

תקנתם את רבו. נדחקו הראשונים מה תקנה תקנו הלא מעולם לא עבד הרב הזה אלא יומו. ולכאורה י"ל מיד שנשתחרר חציו אסור לעבוד בו עבודת עבד כי מי חלקו לימים וזמנים והרי החירות מתפשט בכל איבריו וכתיב ובאחיכם בני ישראל לא תעבוד בו עבודת עבד ומשום הפסדו של זה תקנו במשנה ראשונה לעבוד רבו יום א' כמו מקדם שהי' עבד עדיין יעבדנו שלא מן הדין אלא מתיקון חכמים ועל זה יוצדק שפיר . והנה רבינו משולם בתוס' חגיגה גרס תקנתם את עצמו נ"ל לפרש בהיפוך מהנ"ל דמיד ששחרר זה חציו ונאסר לעבוד בו עבודת פרך אלא עבודה כפועל ושכיר יום ומ"מ מפסיד הרב כי לפנים הי' עבודת פרך של חציו שוה כך והשתא א"א לו לעבוד בו כל כך והוא הרי שיעבודו על העבד לעבודה כך וכך ע"כ צריך העבד לעבוד הרב עבודה כל כך עד שיהיה שוה כמו עבודת פרך שלו והי' צריך להשלים זה ביום השני נמצא העבד נלקה נהי שאין עובדים בו עבודה המפרכת גופו מכל מקום לא ישאר לו זמן פנוי לעשות בשלו ע"כ תקנו לטובת העבד שיעבוד רבו יום א' אפי' עבודת פרך ויש כח ביד חכמים כדי שיהי' פנוי לעצמו יום א' ועל זה טען ב"ש תקנת את עצמו ולא רבו כי עדיין יפסיד הולדות:

ולבאר זה נ"ל דלכאורה אין מן הדין להכריח ולכוף האדון הזה להפסדו ממונו כדי שיקיים זה פ"ו ואם אמרו ניחא לי' למיעבד איסורא זוטא כדי להביאו למצוה רבה היינו באיסורא דכיון דדינא הכי הרי שוב לא עביד אפי' איסור זוטא אבל להפסידו ממונו להביאו לזה למצוה רבה מהיכי תיתי ואע"פ שכותב לו שטר על דמיו ידוע כי לא ניחא לי' בשטר מעבד שאינו שוה אפי' חציו וכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי מכ"ש שטר מעבד שנשתחרר עתה. אך יען כי חצי העבד אינו שוה אלא דבר מועט כגון שאין להרב ממנו ולדות שוב. ואנו נכוף להעבד לכתוב שטר על חצי דמי עבד מעלי' שיש ממנו ולדות ובזה יתוקן הפסד רבו בהולדות ולעומת זה נכוף להרב לעשותו בן חורין כנלע"ד. ועד"ז י"ל פסקי הרמב"ם התמוהים בהא דפסחים פ"א ע"א פסק רמב"ם למשנה אחרונה אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו. וכן בהא דריש חגיגה פסק למשנה אחרונה פטור מן הראי' וחגיגה ודברי הרב אברהם בנו דחוקים וכ"פ לח"מ ומ"ל ומרכבת המשנה וס' קרבן חגיגה סי' ו' ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. ולפע"ד מן התורה כל חצי עבד יצא מכלל עבד ולכלל בן חורין לא בא ולענין חגיגה לא קרינן ביה האדון אלקי ישראל שהרי יש עליו האדון הזה אע"פ שאסור לעבוד בו עבודת עבד וגם לא קרינן ביה עבד איש דכתיב גבי פסח שהרי אין עליו איש שאין רשאי לשעבד בו אח"כ שוב כשתקנו במשנה ראשונה שיעבוד רבו יום א' אפי' עבודת פרך ולעומת זה יום א' יהי' לעצמו כבן חורין ממש א"כ באותו יום חייב בראי' וחגיגה וגם אוכל פסח של עצמו והשתא אפי' יבואו ימי פסח וחגיגה ביומו של האדון יעשה עמו חלוקה שיעבדנו יום אחר או חודש או זמן אחר באופן שיהי' בן חורין וחייב בחגיגה ועושה פסח לעצמו וזה למשנה ראשונה ושוב למשנה אחרונה כשנתבטלה תקנה זו דעובד א"ע יום א' ורבו יום א' אלא כופין וימים שבין שחרורו של זה ועד שכופין הרי העבד כמו שהיה קודם משנה ראשונה ואינו לא עבד ולא בן חורין ופטור מחגיגה ואינו אוכל פסח לא משלו ולא משל רבו:

בא"ד וא"ת ולאביי דאמר בפרק כל שעה דלמפרע גובה היכי משני למתניתין דהכא כו' עכ"ל. זהו לשיטתם דלאביי לית ליה לגמרי הא דרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד וכבר הארכתי למעניתי דאפשר דאביי נמי אית ליה מימרא דרבא אלא דלאביי שניהם יכולין לשחררו וא"כ מיתוקמא שפיר מתניתין לאביי בשחררו רבו ראשון ומצאתי סייג לדברי משיטת הירושלמי אלא דאף לשיטת התוספות קשיא לי מאי קשיא להו לאביי דהא ע"כ איירי מתני' שהעבד עדיין ברשות רבו ראשון דל"ל דאיירי במשכונא מוחזקת והשני משתמש בו דא"כ היאך מצי הראשון לשחררו שהרי השני יש לו בו קנין פירות והתוספות כתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה בעבד של שני שותפין דכל היכא שיש לזה גוף ולזה פירות אין שום אחד מהם יכול לשחררו לר"א בפרק החובל ושם משמע דקי"ל כר"א אע"כ דאיירי שהראשון משתמש בו וא"כ לפ"ז הוי איפכא אליבא דאביי דנהי דלמפרע גובה והוי הגוף ברשות המלוה מ"מ יש להלוה ק"פ עד זמן הפרעון ואם כן לא מצי המלוה ולא הלוה לשחררו אליבא דר"א אלא דאיכא למימר דמשו"ה לא מצי לאוקמי מתני' כר"א דא"כ אכתי כשכופין את רבו השני לשחררו נמי לא מהני כדמסיק אמימר בפרק החובל דלר"א אפילו איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום ואם כן להתוספות לקמן גבי עבד של שני שותפין דמדמי שיחרור למכר ממילא דאפילו שחררו שניהם נמי לא מהני אלא דבפרק חזקת הבתים דף נ' משמע דלחד לישנא מהני לאמימר היכא דמכרו שניהם וא"כ א"ל דאביי סבר כהאי לישנא ועוד דמצי לאוקמי מתני' דהכא כר"מ דאמר בפרק החובל גבי המוכר עבדו לאחרים ופסק עמו שישמשנו ל' יום שהראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו א"כ לשיטת התוספות לקמן דמדמה שיחרור לשן ועין ה"נ הראשון יכול לשחררו מפני שהוא תחתיו אלא מפני הלעז של השני כופין את השני לשחרר או להיפך כר"י בפרק החובל דהשני ישנו בדין יום או יומים וה"ה לשן ועין משום דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וממילא דה"ה לשיחרור לשיטת התוספות וא"כ מיתוקמא מתניתין דהכא בשחררו רבו שני דלאביי אין העבד חייב כלום לרבו הראשון שהרי השני יש לו קנין הגוף ויכול לשחררו או כרבי יוסי בפרק החובל דכל אחד מהם יכול לשחררו ואיירי מתני' בכל ענין וכופין את השני לשחררו מפני הלעז ולדעתי היא קושיא עצומה על שיטת התוספות אלא דבלא"ה משני התוספות הכא שפיר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וכעולא לא מצי לאוקמי כו' עיין מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דלא מוקי לה כעולא בשחררו רבו השני ומדינא אין חייב כלום לרבו ראשון כיון שהשני יכול לשחררו ותירץ דלא מצי לאוקמי בהכי משום דלפ"ז לא מצי לאשכח פלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר דהא היזק הניכר הוי לשיטת התוס' בסמוך אבל עדיין קשיא לי אמאי לא מוקי לה כרב בשחררו רבו ראשון ואין העבד חייב כלום היינו במצות אלא משום שיצא עליו שם ב"ח כופין את השני ופליגי במזיק שעבודו של חבירו אע"ג דמדינא אין שיחרורו של הראשון כלום לאביי וא"כ הוי היזק שאינו ניכר אכתי מצינן למימר דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ויש ליישב דלא ניחא לאוקמי בהכי כיון דמסקינן בפרק הניזקין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא לפמ"ש התוספות דהאי דהכא חשיב היזק הניכר טפי הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע ויש ליישב:

בא"ד ואיצטלא דפרסוה אמיתנא כו' הא אינו יכול לסלוקי בזוזי כו' עכ"ל. ויש לדקדק בלשון התוספות דמעיקרא שקלו וטרו בזה הדיבור הכל במילתא דרבא ובתר הכי מקשו אליבא דאביי ועכשיו חזרו לדייק מאיצטלא דפרסוה אמיתנא אליבא דרבא ויש ליישב דמעיקרא הוי משמע להו כשיטת הסוברים דבאפותיקי מפורש לא מצי לסלוקי בזוזי כדאיתא בטוח"מ סימן קי"ז וא"כ כיון דמתני' ע"כ באפותיקי מפורש איירי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה במזיק שעבודו ממילא דע"כ לרבא אע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי יכול הלוה לשחררו ולהקדישו והא דתלי רבא בפסחים טעמא במצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לענין אקדיש מלוה וא"כ ל"ק להו כלל מאיצטלא דפרסוה אמיתנא דהו"ל כאקדיש לוה משא"כ עכשיו לבתר דקשיא להו מתניתין אליבא דאביי ומסקו דע"כ איירי שרוצה לסלקו בזוזי נמצא דלפ"ז ע"כ אפילו באפותיקי מפורש יכול לסלקו בזוזי וממילא דלרבא נמי דינא הכי דלא אשכחן דפליגי אביי ורבא בהא ומשו"ה מקשו שפיר מאיצטלא דפרסוה אמיתנא ולא משמע להו לחלק בין אקדיש לוה או מלוה דבתרויהו טעמא דרבא משום דמצי לסלוקי בזוזי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי לרב כו' חשיב שפיר היזק ניכר כו'. ויש לדקדק דלמאי דמסקו דהכא חשיב ניכר טפי וא"כ מי הכריחם לומר דלרב חשיב שפיר היזק ניכר דהא בלא"ה א"ש דבההיא דהכא סובר רב דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ולא ניחא ליה לרב לפרש דפליגי בהיזק שאינו ניכר דא"כ היה צ"ל דכ"ע מזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן אשכחן ברייתא דפ' המניח דף ל"ג דדייקינן מזיק שעבודו ש"ח פטור ואפשר דלקושטא דמילתא מ"ש התוס' דהכא חשיב ניכר טפי היינו דוקא לעולא אבל לקושטא דמילתא לא משמע להו לחלק ומש"ה ניחא להו לפרש דלרב דוקא הוי היזק הניכר כיון שיכול לשחררו מן הדין וק"ל:

רש"י בד"ה גובין משאר נכסים כלומר אם ירצה מוכר את אלו וגובין מן השאר עכ"ל. וכ"כ התוספות ונראה דאיירי באפותיקי סתם אבל באפותיקי מפורש נראה הסכמת כל הפוסקים דאף שהניח הלוקח מקום לגבות ב"ח אצל המוכר אפ"ה לא מצי לדחותו אצל ב"ח דהא א"ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזו נמצא דהני לאו ב"ח מיקרי שאין שעבודו עליהם וכ"כ כל המפרשים בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דהכא באפותיקי סתם דוקא איירי ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מלוה ובמפרשיו ועיין בסמ"ע סי' קי"ז מ"ש בזה:

תוספות בד"ה לישא שפחה אינו יכול וא"ת כו' הא אינו יכול לקיים בכך פריה ורביה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דאצד ב"ח קאי דאי אצד עבדות הא משמע מדבריהם לקמן בד"ה לא תוהו דלא מיפקיד והטעם משום דקי"ל נשים לא מיפקדו אפ"ו וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב ואם כן ע"כ אצד חירות קאי הכא מיהו לפ"ז נראה דפשיטא להו להתוספות דצד חירות חייב בכל המצות אע"ג דעיקר לה לה מאשה דילפינן מאו חופשה לא ניתן לה איירי בחציה שפחה וחציה ב"ח כבר הרגישו תוס' בזה בריש פ"ק דחגיגה ותירצו דאצד עבדות קאי ולענ"ד הטעם מדאיצטריך קרא לפטור מחגיגה מדכתיב אל פני האדון ה' למעט חצי עבד וחב"ח מראיה אלמא דבשאר מצות חייב ול"ל דנילף מראיה דאם כן לישתוק מיניה ונילף לה לה מאשה אע"כ דבא ללמד שחייב בכל המצות אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה נראה להדיא דח"ע וחב"ח פטור מכל המצות שנשים פטורות ואם כן לפ"ז ע"כ הא דחייב בפ"ו היינו דעבד גמור נמי חייב כמ"ש בסמוך מיהו לקמן שם אפרש מה שנלע"ד דצד עבדות נמי מיפקיד אפ"ו ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש והניחו בצ"ע ולענ"ד לק"מ דהא לגבי דידיה ליכא עשה דבהם תעבודו כיון שהב"ד כופין אותו והפקיעו ממנו שעבודו ממילא פקע שעבודו שאינו רשאי עוד לשעבד לו דקי"ל הפקר ב"ד הפקר ולגבי הב"ד פשיטא דלא שייכא עשה ויש להם כח להפקיע שעבודו כדי שלא יעבור העבד בכל יום בלאו דלא יהיה קדש או אעשה דפ"ו. מיהו מלשון התוספות לקמן בד"ה כופין שהקשו וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך א"כ משמע קצת דאיכא איסורא דבהם תעבודו לגבי האדון. מיהו לפי שיטת הר"ן והרמב"ם ז"ל שכתבו דהאי דבהם תעבודו לאו איסור עשה גמור הוא אלא עיקר האיסור משום מתנת חנם וא"כ כשמתכוון לשם מצוה ולא לשם מתנה מותר ולפ"ז א"ש טפי אלא דאף לפי זה לא יתיישב קושיית התוס' לקמן בד"ה כופין וק"ל:

בא"ד ועוד דבדידה ליכא עשה דאפילו מיפקדא כו' פירוש לרבי יוחנן בן ברוקא דנשים מצוות על פ"ו ועוד יש לפרש לפמ"ש לקמן בד"ה לא תוהו דאף עבדים לא מיפקדו אפ"ו ואפ"ה אלשבת יצרה מיפקדו וכתב שם דלפ"ז שפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה ולזה נתכוונו ג"כ כאן אבל בעיקר תירוצם בזה קשיא לי דאכתי לא סגי בהאי שינויא לחוד דאכתי תיקשי מה שהקשו בסמוך וישא ח"ש וחציה ב"ח ומה שתירצו בסמוך דאסור משום דאתי צד עבדות שבו כו' לא שייך כאן דאכתי ליתי עשה דפ"ו ולידחי הל"ת שיש בצד עבדות שבה דכיון דאיהי נמי מיפקדא וא"א לה לינשא אלא כיוצא בה א"כ ודאי מותר לחצי עבד וחצי ב"ח לישא חציה שפחה וחב"ח כדי שיקיימו שניהם מצות פ"ו ואתי עשה ודחי ל"ת ונלע"ד ליישב דאפ"ה אסור לישא ח"ש וחב"ח דלדידה ליכא עשה דאפשר לה להנשא לעבד עברי שימסרנה רבה לו ואע"ג דממה שהקשו התוספות לקמן בד"ה לא תוהו אהא דלא כפינן בחצי שפחה לשחררה אי מיפקדא וא"כ נראה דלא משמע להו לומר דאין כופין משום דאפשר לה לינשא לע"ע דאיירי שאין לרבה עכשיו ע"ע כמ"ש מהרש"א ז"ל שם אלא דאיכא למימר דדוקא לענין שכופין לשחררה כתבו שפיר דכיון שאין לו ע"ע עכשיו יש לכופו לשחררה משום מצות פ"ו אבל כאן דאיירי לענין איסור דאתי עשה ודחי ל"ת דצד עבדות א"ש דלא אמרינן אתי עשה ודחי משום לתא דידה דאפילו מיפקדא אפילו הכי אפשר בשום צד שתקיים העשה אם יזדמן לה ע"ע כן נראה לי נכון ודוק היטב:

ויאמר לו עבדי אתה. ויוציא לעז על בניו: אלא המשחרר כותב. שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו: אין העבד חייב כלום במצות. הנוהגות בבני חורין יותר מבעבדים שלא היה קנוי לו ולא יכול לשחררו: על דמיו. העודפים על החוב: אינו כותב. אין עבד כותב לו שום שטר דמאי עבד ליה איהו לא גרם ליה ולא מידי: אלא משחרר כותב. לו שטר על העודף: היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ולתנא קמא לא שמיה היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר אלא העבד לפי הנאתו מן השחרור: שני רבו קרית ליה. תנא דמתני' בתמיה דקתני כופין את רבו ומוקמת לה ברבו שני: משחרר קרית ליה. מי הוי שחרורו שחרור: ושטפה נהר. ושוב כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין עוד לעולם עליה: שפיר נאה. כך כינויו: לא יהא לך פרעון כו'. אבל אמר לו אם לא פרעתיך גבה מזו לא קמה ליה ברשותיה ולאו אדעתא דידה לחודה אוזפיה ואינו חייב באחריותה וגובה משאר נכסים: גובין משאר נכסים. כלומר אם ירצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר: אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. כלומר דווקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו וע''מ כן נשאת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד: מתני' מי שחציו עבד כו'. כגון שהיו ב' אחין או ב' שותפין ושחרר א' את חלקו: תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום: לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:

דאילו לדידיה שרי כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שיעבודא אבל היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשיעבודיה וא''ת ולאביי דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לא.) דלמפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהכא דכדרבא לא מצי לשנויי דאביי לית ליה דמפקיע מידי שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא גובה וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות ולאביי דאמר למפרע הוא גובה אמרינן דשפיר אקדיש ושפיר זבין ואפי' העבד שוה יותר מן החוב לכל הפחות חלקו משוחרר וי''ל דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי וא''ת ואצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קנייה מיתנא הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה א''כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה דבפ' כל שעה (שם דף לא.) מפרש טעמא דרבא כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני וי''ל דמכל מקום כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקו לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה: במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי. וכגון דא''ל אין לך פרעון אלא מזה דלא גבי משאר נכסים דאי לאו הכי אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו והא דלא מוקי פלוגתייהו בדינא דגרמי משום דאפי' מאן דפטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב במזיק שעבוד חברו כדמוכח בפ' המניח (ב''ק דף לג:): בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי. לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק ניכר אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר וצ''ל דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפ' הניזקין (לקמן דף נג.) דהתם קי''ל דלא שמיה היזק והכא קיי''ל כרשב''ג דמשנתנו דשמיה היזק: גובין משאר נכסים. כלומר אם רצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר: אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין. פי' בקונט' דווקא הטילה אחריות על שדה זו וע''מ כן ניסת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזור מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד ונראה דאם מכר מכרו בטל לגמרי דאפילו בעל עצמו שמכר יכול לחזור ולבטל המכירה דהכי אמרינן ביבמות בפ' אלמנה (דף סו:) גבי מכנסת שום לבעלה דתניא מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב''ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שם בקונט' מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל האשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא ור''ת פי' דאפילו אם מוכר הבעל הוא עצמו מוציא דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ובטל לאלתר שלא תטרח האשה לטרוף מהם דרשב''ג לטעמיה דאמר הכא שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינים ולא דמי . לשאר נכסים של בעל שהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף דהתם אין כתובתה מיוחדת עליהן יותר משאר נכסים ואי איכא בני חרי לא גביא ממשעבדי אבל הכא אפילו איכא בני חרי יכולה היא לומר לא שקילנא אלא הני שנתייחדו לי על כן הפקיעו חכמים כח המוכר לאלתר שלא תהא צריכה לחזר אחר בתי דינין וכן מוכח בירושלמי דפליג ר' יוחנן ור''א בנכסי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרו אינן מכורין א''ל ר''א אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין והדר קאמר במאי פליגון במכרן לעולם או במכרן לשעה ומסיק דאתיא דר''א כרבנן דאמרי הכא גובין משאר נכסים ור' יוחנן כרשב''ג הוי כשמכרן לשעה אינון קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן קיימין ומתיישב בהך פי' הקונטרס דהאשה שנפלו (כתובות דף פא.): לישא שפחה אינו יכול. וא''ת אפי' יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך. פריה ורביה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו (יבמות סב.) גבי היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר דאמר הכל מודין בעבד שאין לו חייס וי''ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לחודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא וא''ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש (דברים כג) וי''ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה וא''ת וימכור עצמו בעבד עברי דע''ע שרי בשפחה ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ''ד. דרבו מוסר לו שפחה כנענית וי''ל דאמר באיזהו נשך (ב''מ עא. ע''ש) גר ומשוחרר אין נמכרין בע''ע משום דבעינן ושב אל משפחתו וא''ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט.) דפרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה וי''ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וא''ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בפרק האומר (קידושין סט.) יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וצד חירות נמי שרי בה כדתנן פרק י' יוחסין (שם סט.) חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ''ת דאתי צד עבדות ומשתמש בא''א ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול ואומר ר''ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל וא''ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה בפרק י' יוחסין (שם) ועבד נמי מותר בה דאמרי' בפ' יש מותרות (יבמות פה:) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ''ד מפני שהוא מרגילה וזו היא מרגילתו פי' שיוכל בנה ליטהר על ידי שישא שפחה וי''ל דאע''ג דאסור בנה בשפחה אינה חוששת רק שיש לו