גיטין לט ע"א

הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא וְכֵן הוּא שֶׁהִקְדִּישׁ עַצְמוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי מֵאִיר הִיא שַׁפִּיר
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן הִיא בִּשְׁלָמָא עַבְדּוֹ לִדְמֵי קָאֵי אֶלָּא אִיהוּ לִדְמֵי קָאֵי
לֵימָא כְּתַנָּאֵי הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מוֹעֲלִין בִּשְׂעָרוֹ מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר קָדוֹשׁ וּמָר סָבַר לָא קָדוֹשׁ
וְתִסְבְּרָא הַאי מוֹעֲלִין בּוֹ וְאֵין מוֹעֲלִין בּוֹ הַאי קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ מִיבְּעֵי לֵיהּ
אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא קָדוֹשׁ וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי וּמָר סָבַר כְּמִטַּלְטְלִי דָּמֵי
אִי הָכִי אַדְּמִיפַּלְגִי בִּשְׂעָרוֹ לִיפַּלְגוּ בְּגוּפוֹ
אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי וְהָכָא בִּשְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לִיגָּזֵז קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר כְּגָזוּז דָּמֵי וּמָר סָבַר לָאו כְּגָזוּז דָּמֵי
לֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי דִּתְנַן רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ כֵּיצַד עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין וְרַבָּנַן סָבְרִי לָאו כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא בַּעֲנָבִים דְּכַמָּה דְּקָיְימָן מִיכְחָשׁ כְּחִישִׁי אֲבָל הָכָא כַּמָּה דְּקָאֵי אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח
כִּי סְלֵיק רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אֲמַר לְהַאי שְׁמַעְתָּא דְרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ אָמַר רַב הָכִי וְהוּא לָא אָמַר הָכִי וְהָאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר
הָכִי קָאָמַר לֵיהּ אָמַר רַב כְּוָותִי וְאִיכָּא דְאָמְרִי לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ וְלָא אָמַר רַב צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר וְרַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר
גּוּפָא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּים קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר גְּדוֹלִים קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין קְטַנִּים כׇּל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן
וְכִי מִי כָּתַב גֵּט שִׁחְרוּר לְאֵלּוּ
אָמַר דָּמֵי הַאי מִדְּרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא וְטַעְמָא מַאי אָמַר רַב נַחְמָן קָסָבַר עוּלָּא עַבְדּוֹ דְּגֵר כִּי אִשְׁתּוֹ מָה אִשְׁתּוֹ מִשְׁתַּלַּחַת בְּלֹא גֵּט אַף עֲבָדָיו מִשְׁתַּלְּחִים בְּלֹא גֵּט
אִי הָכִי אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי אָמַר קְרָא וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחוּזָּה
אִי הָכִי הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת נָמֵי אַלְּמָה אָמַר אַמֵּימָר הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת אוֹתוֹ הָעֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה דְּאַמֵּימָר קַשְׁיָא
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

א. המעריך אדם להקדש, שאמר: "ערכו של אדם זה עלי", הרי הוא נותן להקדש את ערכו. אך אין משערים את ערכו כפי שהוא נמכר בשוק, אלא כפי השיעור של ערך שקצבה התורה בפרשת בחוקותי, והערך חלוק לפי שנותיו של הנערך, ולפי מינו, אם זכר ואם נקיבה.

ב. לא קצבה התורה "ערך" לפחות מבן חודש. ומן הדין האומר על פחות מבן חודש "ערכו עלי", אינו נותן כלום להקדש.

ג. מי שהתחייב להקדש דמי אדם [ולא ערכו], כגון שאמר "דמיו עלי", הרי הוא נותן להקדש כפי ערכו שהוא נמכר בשוק. ואפילו היה פחות מבן חודש, נותן הנודר את דמיו להקדש כפי השווי שהוא ראוי להמכר בשוק.

ד. נחלקו רבי מאיר וחכמים במי שאמר על פחות מבן חודש "ערכו עלי". לדעת חכמים אין הוא משלם להקדש כלום, ואילו רבי מאיר סובר "אין אדם מוציא דבריו [שנדר להקדש] לבטלה", וכשאמר "ערכו עלי", היות והוא יודע שאין "ערך" בתורה לפחות מבן חודש, הוא לא נתכוין אלא לומר "דמיו עלי", והוא צריך לשלם להקדש כפי דמיו שהוא נמכר בשוק.

ומשנינן: הא מני - ברייתא זו - בשיטת רבי מאיר היא, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואף כאן, היות ואדם יודע שאין עבד ראוי להקרבה ולא לבנין, הרי לשון "הקדש" שאמר, ודאי גמר בדעתו להקדיש בכך את דמיו, וכוונתו לומר "דמי עלי".

ומסייעת הגמרא פירוש זה: הכי נמי מסתברא - שברייתא זו כרבי מאיר היא - מדקתני סיפא של ברייתא זו:

וכן הוא, האדון שהקדיש את עצמו, הרי הוא עושה, ואוכל. שאין מעשה ידיו קדושים, משום שלא הקדיש אלא דמיו.

אי אמרת בשלמא רבי מאיר היא ברייתא זו, שפיר ניחא אף הסיפא, שהרי אין הבדל בין אם הקדיש את עבדו לבין אם הקדיש את גופו עצמו, כי "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", וודאי נתכוין להתחייב את דמיו להקדש.

אלא אי אמרת רבנן היא, וטעם הרישא הוא משום שכל המקדיש בסתם דבר שאינו ראוי להיות קדוש לגופו, הקדישו להיות קדוש לדמיו, שיימכר ויפלו דמיו להקדש.

הרי בשלמא המקדיש עבדו, שפיר יש לפרש שהקדישו לדמיו להימכר, ומשום שהעבד לדמי קאי [למכירה וקבלת דמים הוא עומד], ויש לומר שלכך נתכוין.

אלא איהו [הוא עצמו שהקדיש את עצמו, כמבואר בסיפא] האם לדמי קאי [האם למכירה וקבלת דמים הוא עומד]!? והרי "אין דמים לבן חורין".

אלא ודאי רבי מאיר היא, והטעם הוא משום ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה", ואנו אומרים שלא היתה כוונתו להקדיש את העבד עצמו ואפילו לא לדמיו, וכל כוונתו היתה להתחייב להקדש את דמיו כפי שהוא שוה בשוק.

ודנה הגמרא:

לימא - דין מקדיש עבדו - כתנאי [תנאים נחלקו במחלוקת זו]:

דתניא: המקדיש את עבדו, אין מועלין בו, אינו מתחייב חומש ואשם אם נהנה מן ההקדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו ^[1] של העבד.

מאי לאו, בהא קמיפלגי [האם לא בכך נחלקו]:

דמר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: העבד קדוש לדמיו, ולכן מועלין בשערו.

ומר - תנא קמא - סבר: לא קדוש הוא, ולכן אין מועלין בו.

ודחינן: ותסברא, לסברתך יקשה האי לישנא "מועלין בו" ו"אין מועלין בו" שנקט התנא!

שהרי משמעותה, שלדעת כולם העבד קדוש, ולא נחלקו אלא לענין מעילה.

ואילו לדבריך, שנחלקו בגוף הקדושה, האם היא חלה בגופו של העבד, האי, הרי "קדוש" ו"אין קדוש", מיבעי ליה לתנא קמא ולרבן שמעון בן גמליאל לומר!

אלא בהכרח, דכולי עלמא סוברים שהעבד קדוש לימכר לדמיו. והכא בהא קמיפלגי:

דמר - תנא קמא - סבר: עבדא כמקרקעי דמי, משום שהוקשו העבדים לקרקעות, במאמר הכתוב "והתנחלתם אותם [את העבדים] לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".

וכשם שאין בקרקע של הקדש דין מעילה, ^[2] כך אין מעילה בעבדים.

ומר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: עבדא כמטלטלי דמי, ויש בו דין מעילה.

ופרכינן: אי הכי, אדמיפלגי - עד שנחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל - בשערו, וכמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל: "מועלין בשערו" - ליפלגו [יחלקו] האם מועלין בעבד גופו, כשמשתמשים בו!? ^[3]

אלא, מכח קושיא זו, מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר, ולדעת כולם העבד קדוש, ודלא כרב:

דכולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבן שמעון בן גמליאל - מודו, כי עבדא כמקרקעי דמי, ולכן בגופו לכולי עלמא אין מעילה.

והכא בשערו של העבד העומד ליגזז, קמיפלגי, אם מועלין בו.

מר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: שער העומד ליגזז כגזוז דמי! וכבר אינו נחשב כמחובר לגוף העבד, אלא כמטלטלי הוא, ולכן מועלין בו.

ומר - תנא קמא - סבר: שער העומד ליגזז לאו כגזוז דמי, וכגופו של עבד הוא, ודינו כדין קרקע, שאין מועלין בו.

לימא הני תנאי דברייתא זו החולקים בשער העומד ליגזז, כהני תנאי שנחלקו במשנה בשבועות בנידון דומה.

קיימא לן: המודה במקצת הטענה, ישבע שאינו חייב יותר מאשר הודה. אך אין נשבעין כשהיתה התביעה על קרקעות, בין שהיתה ההודאה בקרקעות, ובין שהיתה הכפירה בקרקעות, וכל שכן כשהיו שתיהן על קרקעות.

דתנן במסכת שבועות [מב ב]: רבי מאיר אומר: יש דברים שהם כקרקע [בקרקע, ^[4] מחוברים הם לקרקע], ואינן כקרקע! ואין חכמים מודים לו בדבר זה.

כיצד? - התובע את חבירו ואומר לו: עשר גפנים טעונות ענבים מסרתי לך לשמור בקרקעי, כדי שתשמור עליהן, והרי עכשיו הענבים אינם, ושלם לי את דמיהם!

והלה [השומר] אומר לו: הגפנים שמסרת לי אינן אלא חמש! והרי הוא מודה במקצת הטענה, כי מודה הוא בחמש, וכופר בחיוב חמש הגפנים הנוספות.

רבי מאיר מחייב אותו שבועת מודה במקצת, ומשום שאין דין הענבים כדין קרקע, שאין נשבעים עליה, אלא דין הענבים הוא כמטלטלים, אפילו בעודם מחוברים לגפנים.

וחכמים אומרים: פטור הוא משבועה, משום שכל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע, שאין נשבעין עליה.

ואמר רבי יוסי בר חנינא:

ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו, ובהכי פליגי: דרבי מאיר סבר: ענבים העומדות ליבצר, כבצורות דמיין! ושוב לא חשיבי כמחוברים לקרקע, אלא כמטלטלין הם, ונשבעין עליהם.

ורבנן סברי: ענבים העומדות ליבצר, לאו כבצורות דמיין! וכיון שמחוברים הם לקרקע, דינם כקרקע, ואין נשבעים עליהם.

נמצא, שמחלוקת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשער העומד ליגזז, היינו מחלוקת חכמים ורבי מאיר.

ודחינן: אפילו תימא רבי מאיר, יכול אתה לומר שהתנא הסובר "שער העומד ליגזז לאו כגזוז דמי", רבי מאיר הוא, למרות שהוא סובר ש"ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין".

כי עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, שהענבים העומדים להבצר כבצורות דמי, אלא בענבים, כי היות שהגיע זמנם להבצר, הרי כל כמה דקיימין [כל עוד הם ממשיכים להיות קיימים על העץ] ואינם נבצרים, מיכחש כחישי [נעשים הענבים כחושים], ומתקלקלים, ולכן מעתה הם נחשבים כמי שנבצרו, שהרי החיבור לעץ הוא רע להם.

אבל הכא בשער, יודה רבי מאיר שאינו כגזוז, כי אף שהשיער עומד ליגזז, מכל מקום, כל כמה דקאי, כל עוד עומד השיער בראש העבד ואינו נגזז, הרי אשבוחי משבח [ממשיך הוא להשביח], ונמצא שעדיין צריך הוא לחיבורו, ולפיכך דין השיער הוא כדין העבד עצמו שהוא נחשב כקרקע.

וכאן שבה הגמרא לדברי רב חייא בר אבין משמיה דרב, שהמפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.

כי סליק כאשר עלה רבי חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, אמר להאי שמעתא דרב [חזר על שמועתו של רב] קמיה לפניו דרבי יוחנן.

אמר ליה רבי יוחנן: וכי אמר רב הכי [היתכן שאמר רב כן]?!

ותמהינן: וכי הוא - רבי יוחנן עצמו - לא אמר אף הוא הכי, עד שהוא תמה על רב שאמר כן!?

והאמר עולא, אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, ועדיין צריך הוא גט שחרור, והיינו כדברי רב.

ומשנינן: לא תמה רבי יוחנן "היתכן שאמר רב כן"!

אלא הכי קאמר ליה רבי יוחנן לרב חייא בר יוסף: האמנם אמר רב כוותי [כמותי]!?

ואיכא דאמרי: רבי חייא בר יוסף אמר לרבי יוחנן רק את החלק הראשון בדברי רב, "המפקיר עבדו יצא לחירות", ולא סיימוה קמיה [לא סיימו את המשפט בפניו], ש"צריך גט שחרור".

ועל כך תמה רבי יוחנן ואמר ליה: וכי לא אמר רב, שהוא צריך גט שחרור?!

ורבי יוחנן לטעמיה [לשיטתו], דאמר עולא, אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.

גופא: אמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.

איתיביה רבי אבא לעולא ^[5] מהא דתניא: גר שמת, ולא הניח אחריו יורשים, ובזבזו [ובזזו, לשון ביזה] ישראל את נכסיו, שהרי נכסי הגר שמת ואין לו יורשים הפקר הן, וכל הקודם זכה בהן.

והיו בהן בנכסים אלו עבדים, הרי שבין אם היו הם עבדים גדולים, ובין אם היו הם עבדים קטנים, קנו הם את עצמן מיד במיתת רבם, ונעשו בני חורין! ושוב אין שום אדם יכול לזכות בהם, לפי שכבר קדמה זכייתם בעצמם.

אבא שאול אומר: גדולים אכן קנו את עצמן, להיות בני חורין.

אבל עבדים קטנים, כל המחזיק בהן אפילו לאחר זמן זכה בהן, ומשתעבדים הם לו לעבדים. שהרי קטנים אינם בני זכיה, ואין להם יד לזכות בעצמם. ^[6] והשתא תיקשי לרבי יוחנן: וכי מי כתב גט שחרור לאלו!? כלומר: משמע לגמרא דהא דקתני - בין לחכמים ובין לאבא שאול - "קנו עצמן בני חורין", היינו שיצאו לחירות לגמרי ומותרים בבת ישראל, והניחא למאן דאמר "המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור", אבל לרבי יוחנן, תיקשי!? ^[7]

אמר עולא על רבי אבא: דמי האי מדרבנן [דומה תלמיד חכם זה], כדלא גמרי אנשי שמעתא [כבני אדם שלא למדו מעודם]. כלומר: קושיא מעיקרא ליתא, ואין בדבריו כלום.

ומפרשינן: וטעמא מאי לא קשה מידי?

אמר רב נחמן: כי קסבר עולא שעבדו דגר לאחר מיתתו, הרי הוא כי אשתו, ומשום גזירה שוה "לה לה" מאשה. מה אשתו, משתלחה בלא גט לאחר מיתתו, שמיתת הבעל מתירתה, אף עבדיו משתלחים לאחר מותו בלא גט שחרור. ^[8] ומקשינן: אי הכי - שאתה מדמה עבד אחר מיתת רבו, לאשה אחר מיתת בעלה - אפילו ישראל שיש לו יורשים נמי יצאו עבדיו לחירות במיתת רבם, כשם שאשתו יוצאת בלא גט במיתתו, ולא יפלו לירושה לפני בניו!? ^[9] ומשנינן: הרי אמר קרא בעבד כנעני "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה". וגילתה לנו תורה שהבנים יורשים את העבד מאביהם.

אבל עבדו של גר, שלא גילתה בו התורה כלום, הרי הוא כאשתו, ואין צריך גט שחרור.

ואכתי מקשינן: אי הכי, ישראל המפקיר את עבדו, ואחר כך מת, נמי לא יזדקק לגט שחרור - כאשתו!? שהרי עבד זה אינו נכלל בקרא ד"והתנחלתם אותם", שהרי כבר מת האב, והבנים לא זכו בו מעולם.

אלמה [למה] אמר אמימר: המפקיר עבדו ואחר כך מת, אותו העבד אין לו תקנה. כי מאחר שהפקירו פקע קנין הממון שבו, וקנין איסור בלבד היה לו לרבו בו, וקנין האיסור גרידא אינו עובר בירושה לבנים, לפי שאין דין ירושה אלא בממון. הלכך, אין לו מי שיתירנו בגט שחרור. ^[10]

ומסקינן: אכן, הא מימרא דאמימר, קשיא!

אמר רבי יעקב בר אידי, אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול בעבדי גר שמת, שהגדולים קנו עצמן בני חורין, ואילו הקטנים, כל המחזיק בהן זכה בהן.

אמר שאל ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי:

הערות

^[1] בהמשך הגמרא מתבאר למה נקט "שערו" דוקא.

^[2] ומשום דגמרינן גזירה שוה "חטא חטא" מתרומה: מה תרומה אינה אלא בתלוש - שהרי אין תורמין פירות המחוברים לקרקע - אף מעילה אינה אלא בתלוש.

^[3] פירוש: הניחא אם נחלקו אם יש קדושה בעבד, כי אז ניחא שנחלקו בשערו לבד, ומשום שלכולי עלמא "עבדא כמקרקעי דמי" ואין מועלין בו, מה שאין כן בשיער העומד ליגזז מועלין בו, משום ש"כל העומד ליגזז כגזוז דמי", ועל דרך שמבארת הגמרא בהמשך; אבל אם מחלוקתם היא בדין "עבדא כמקרקעי או כמטלטלי", כי אז היה להם לחלוק בגוף העבד.

^[4] כן היא הגירסא במשנה בשבועות.

^[5] ב"פני יהושע" ובחידושי חת"ם סופר דקדקו, שקושיית הגמרא אינה אלא לעולא בשם רבי יוחנן, ולא על רב שאף הוא סובר כרבי יוחנן, וראה מה שביארו שם.

^[6] לשון רש"י הוא: "אבא שאול אומר: קטנים אין להם יד לזכות בעצמן", ומשמע קצת מלשונו, שדין זה עצמו הוא חידוש של אבא שאול, אבל חכמים סוברים שיש להם יד לזכות בעצמן; וכן כתב רבינו קרשק"ש לפי מה דסברה הגמרא כאן בקושייתה. אבל ברשב"א מבואר, שאף חכמים מודים שאין להם יד לזכות בעצמם, וכן משמע ל"פני יהושע" מלשון התוספות בד"ה קטנים, והכריח כן מכח סוגיית הגמרא בהמשך, ויתבארו דבריו בהערות בהמשך הסוגיא. ואם תאמר: היות ואף חכמים מודים שאין להם יד לזכות בעצמם, אם כן למה נחלקו חכמים על אבא שאול! ? דבר זה יתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.

^[7] א. קושיית הגמרא נתבארה על פי רש"י, וכן נראה מתוספות ד"ה וכי בביאור קושיית הגמרא, וכן מבואר ברשב"א בד"ה דאמימר, וכתב שם הרשב"א דהוה מצי הגמרא לתרוצי שצריכים הם גט שחרור ואין להם תקנה [כי מי ישחררם], אלא דהוה משמע ליה דבני חורין גמורין הן, מדלא קתני "יצאו לחירות". ב. לעיל בהערה 6 נתבאר, ששיטת הרשב"א והתוספות היא, שאף חכמים מודים שאין לקטנים יד לזכות בהם, ולפי זה כבר נתבאר שם שצריך ביאור אם כן במה נחלקו חכמים על אבא שאול ומה טעמם שאף הקטנים קנו עצמם בני חורין. וכתב על זה הרשב"א בד"ה גר שמת [וכן הוא בתוספות בד"ה וכי, בקיצור], שלפי דעת הסובר "המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור", ומשום שכל עבד שאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד - וכסברת הגמרא בקושייתה - מבוארת סברת חכמים, ומשום שאף כי לא זכה בעצמו, "מכל מקום מכיון שמת הגר אין רשות אדון עליהם, ומיד לא נקראו עבדים ואין צריכים גט שחרור", [פירוש, שאי אפשר לזכות בהם אלא אם כן שם עבד עליהם כי אז חשובים הם כחפץ ממוני שכל הקודם בהם זכה בהם, ושם זה אינו פוקע במיתת האדון כל שאין לו יד לזכות בעצמו ולכן סובר אבא שאול שכל הקודם בהם זכה בהם, אבל לדעת חכמים פקע מהם שם עבד היות ואין רשות לרבו עליו, ושוב אינם חפץ ממוני שאפשר לזכות בו] ; ואילו אבא שאול סובר, שעדיין מיקרי רשות רבו עליו, ראה בדברי הרשב"א ובדברי התוספות הביאור בזה. ג. והנה לכאורה היה נראה, שלפי מה שביארו הרשב"א והתוספות את סברת חכמים לפי דעת הסובר "המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור", אם כן יש לפרש את קושיית הגמרא, שאינה משום שמשמע לגמרא שמותרים הם בבת חורין, אלא שזה גופא הוקשה לגמרא: אם תמצי לומר כרבי יוחנן שאינו דורש "עבד איש", אם כן מה הוא טעצם של חכמים בעבדים קטנים, "וכי מי כתב גט שחרור לאלו"; אבל כבר נתבאר שברשב"א בד"ה דאמימר וכן משמע לשון התוספות בד"ה וכי, מבואר שקושיית הגמרא היא כפי שפירשה רש"י, דמשמע לגמרא שמותרים הם בבת חורין, וצריך תלמוד.

^[8] תוספת ביאור: כתב הרשב"א בביאור מחלוקתם של חכמים ואבא שאול לפי תירוץ הגמרא, [והיינו משום שהוקשה לו, הרי חכמים אף הם מודים שאין לו יד לזכות בעצמו, וכפי שנתבאר בהערה 6]: חכמים סוברים: מה אשתו בין גדולה בין קטנה משתלחת במיתת הבעל בלא גט, אף עבדיו בין גדולים בין קטנים משתלחים במיתת האדון בלא גט. ואילו אבא שאול סובר: מה אשתו שאין עליה אלא איסורא משתלחת במיתת הבעל בלא גט, אף בעבד פקע איסורא במיתתו, והיינו דוקא עבדים גדולים שלא נשאר עליהם לאחר מיתת האדון אלא האיסור שעליהם ולא ממון, שהרי יש להם יד לזכות בעצמן; אבל קטנים שנשאר עליהם ממון, שהרי אין להם יד לזכות בעצמן, אין אלו משתלחים במיתת האדון בלי גט. ב. בפשוטו היה נראה, דלפי מה דמשמע קצת מלשון רש"י בד"ה אבא שאול, שחכמים סוברים שיש לקטנים יד לזכות בעצמן, שוב אין אנו צריכים לכל זה, ואדרבה כולם סוברים שמיתת האדון אינה מפקעת אלא את האיסור [כי בזה לא נחלקו חכמים על אבא שאול], ולכן דין הקטנים תלוי אם יש להם יד לזכות בעצמן, או שאין להם יד לזכות בעצמן; ואולם בהערה 9 יתבאר, שבהכרח כולם מודים לביאור זה.

^[9] הנה לפי שיטת הרשב"א שטעמם של חכמים הוא משום שהם סוברים שאף קנין הממון נפקע במיתת האדון, אם כן ניחא קושיית הגמרא, דלשיטת חכמים יצא כל עבד לחירות במיתת רבו; אבל לפי מה שנתבאר בהערה 6 לפי פשטות משמעות לשון רש"י, שיסוד מחלוקת חכמים ואבא שאול היא, אם יש לקטנים יד לזכות בעצמם, ונתבאר שם שלפי זה כולם מודים שאין נפקע אלא קנין האיסור וכדסבירא ליה לאבא שאול; אם כן צריך ביאור מה הקשתה הגמרא, והרי קנין ממון אינו פוקע במיתת האדון [ואין לומר שקושיית הגמרא היתה שייפקע קנין האיסור ולא הממון, שאם כן אין מובן תירוץ הגמרא מ"והתנחלתם"]. ואולם לרבינו קרשק"ש שיטה מחודשת בזה, שכתב בקושיית הגמרא לעיל שהקשתה על רבי יוחנן מברייתא זו: "והשתא קא סלקא דעתיה דמקשה, דטעמא דקטנים [לפי חכמים] משום דיש להם יד לזכות בגופן, דאף על פי שאין להם יד בעלמא, בכי הא אית להו יד; ואסיקנא דטעמא משום דעבדיו כאשתו, מה אשתו משתלחת בלא גט, כלומר: בין גדולה בין קטנה הוא הדין לעבדיו נמי בין גדולים בין קטנים דילפינן "לה לה מאשה" כדאיתא לקמן בשמעתין, ואבא שאול סבר דוקא גדולים אבל קטנים לא, משום דמה אשה איסורא ולא ממונא, אף גדולים דהוו איסורא ולא ממונא, אבל קטנים דממונא הם לא". הרי מבואר, שאף כי בהוה אמינא סובר רבינו קרשק"ש כאשר נראה מרש"י, מכל מקום לפי תירוץ הגמרא מודים כולם שאין להם יד לזכות בעצמן, אלא שנחלקו ביציאה שעל ידי מיתת האדון, אם מועלת היא גם לממון; ובודאי מסתבר שאף שיטת רש"י כן, ולא כתב רש"י לעיל שאבא שאול הוא הסובר כן, אלא לפי ההוה אמינא של הגמרא. [ומיהו לא נתבאר, היכן מרומז בדברי הגמרא שדבר זה חלוק בין ההוה אמינא למסקנא, ומה ענין זה לקושיית הגמרא ותירוצה, וצריך תלמוד; וראה עוד בדברי החת"ם סופר ביאור בסוגיא החמורה הלזו, כלשון החת"ם סופר].

^[10] א. תמהו התוספות על אשר משמע מלשון הגמרא שאין קושיא זו אלא לרבי יוחנן [ועל פי מה שחידשה הגמרא לדמות עבד לאשה לאחר מיתה], ואילו לדעת הסובר: המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור - לא קשה; וזה תימא, שהרי כל שכן שתיקשי לדעת הסובר המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור! ? ותירצו שאין להקשות כן, משום שדינו של שמואל מחלוקת תנאים היא, וכפי שהביאו, ואף ששמואל פסק שאין צריך גט שחרור, אמימר חולק, אבל לפי מה שפירשה הגמרא, לא ניחא לגמרא לומר שחולק אמימר על רבי יוחנן רבו. ב. שיטת רש"י בביאור "אין לו תקנה" תתבאר בעמוד ב בהערות.

ומתרצים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה. ואם הקדיש דבר, אף שלא הקדישו בלשון הראויה, אנו מפרשים את דבריו באופן שלא יהיו דבריו לריק, ולכן אף שלא אמר האדון שמקדיש את העבד לדמים — אנו מפרשים כך את דבריו. ואילו רב סבור כדעת חכמים החולקים עליו, ולדעתם אין העבד קדוש.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לפרש], דקתני סיפא [שכן שנה בסופה של הברייתא]: וכן הוא, אדם בן חורין, שהקדיש עצמו — עושה ואוכל ממעשה ידיו, שלא הקדיש אלא דמיו (שוויו) ולא את גופו. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שברייתא זו כשיטת ר' מאיר היא — שפיר [יפה] מובנת הברייתא כולה, שגם כאשר הקדיש את עצמו מפרשים שהתכוון לסוג הקדש שיש בו משמעות.

אלא אי אמרת רבנן [אם אתה אומר ששיטת חכמים] היא, בשלמא [נניח] את הרישא העוסקת במקדיש עבדו נוכל לפרש — שכן לדמי קאי [לדמים הוא עומד] ולכן מסתבר שכאשר הוא מקדיש אותו יש לפרש שהוא מקדיש את דמיו, אלא הסיפא העוסקת במקדיש את עצמו — וכי איהו [הוא עצמו] לדמי קאי [לדמים הוא עומד]? הרי אין בן חורין עומד לכך! אלא בוודאי יש לפרש את הברייתא כשיטת ר' מאיר.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שיש מחלוקת תנאים] בבעיה זו של מקדיש עבדו? ששנינו: המקדיש עבדו — אין מועלין בו, בעבד, ששימוש בו אינו נחשב מעילה בהקדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: קדוש, כלומר, חלה עליו קדושה, ולכן יש בו דין מעילה כבכל הקדש, ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור]: לא קדוש?

ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לפרש כן? אם כן האי [זו] הלשון "מועלין בו" ו"אין מועלין בו" השנויה במחלוקתם אינה לשון ראויה, האי [זו] הלשון "קדוש" ו"אינו קדוש" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שכן בזה עיקר מחלוקתם!

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] צריכים לומר שהעבד אכן קדוש, שההקדש חל, ולא כדעת רב, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור] שעבדא כמקרקעי דמי [עבד כקרקעות הוא נחשב], שהרי הושוו עבדים לקרקעות לכמה דברים, וכשם שאין מעילה בקרקעות אף אין מעילה בעבדים, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] כמטלטלי דמי [כמטלטלים הוא נחשב] ומשום כך יש דין מעילה בעבדים כמו במטלטלים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את מחלוקתם, אדמיפלגי [עד שהם נחלקים] בשערו של העבד אם מועלים בו או לא, ליפלגו [שיחלקו] בגופו עצמו אם מועלים או אין מועלים בו!

אלא, כך צריך לומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] עבדא כמקרקעי דמי [העבד כקרקעות הוא נחשב] וממילא אין בו מעילה, והכא [וכאן] בשערו העומד ליגזז קמיפלגי [נחלקו], האם הוא נחשב עדיין כחלק מן העבד. מר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שכגזוז דמי [הוא נחשב] ואינו נחשב עוד כחלק מן העבד, ואם כן, כתלוש הוא, וחל עליו דין מעילה כבכל המיטלטלים, ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור]: לאו [לא] כגזוז דמי [הוא נחשב] אלא כמחובר בעבד כל עוד לא נגזז בפועל, ואף השיער נחשב כקרקעות, ומשום כך אין מועלים בו.

ומציעים: לימא הני תנאי כהני תנאי [האם לומר שתנאים אלה שנחלקו כמחלוקת תנאים אלה האחרים]? דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' מאיר אומר: יש דברים שהם כקרקע מבחינת צורתם ואינן כקרקע מבחינת דינם, ואין חכמים מודים לו, כיצד? — אם טוען אדם כלפי חבירו: "עשר גפנים טעונות (נושאות פירות) מסרתי לך לשמירה ", והלה אומר: "אינן אלא חמש" — ר' מאיר מחייב את הנתבע בשבועה, כדין כל מודה במקצת, וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואין נשבעים על כפירת קרקעות.

ועל כך אמר ר' יוסי בר' חנינא: בענין ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, ולא בכל עצים נושאי פרי, שר' מאיר סבר [סבור]: כיון שהן עומדות להיבצר — כבצורות דמיין [הן נחשבות] ומשום כך דינן כתלושות, ונשבעים על מיטלטלים. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לאו [לא] כבצורות דמיין [נחשבות] ודינן כקרקע ולפיכך אין נשבעים עליהן. ואם כן, האם יש לומר שבמחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים הם חלוקים?

ודוחים: אין בהכרח לומר שהמחלוקת בברייתא ביחס לשערו של עבד היא כמחלוקת במשנה ביחס לענבים, כי אפילו תימא [תאמר] כר' מאיר במשנה בענין ענבים העומדות להיבצר, שלדעתו נחשבות כבצורות — אין מכאן ראיה לשערו של עבד העומד להיגזז, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] שפירות העומדים להיתלש נחשבים כתלושים אלא דווקא בענבים, שכל כמה דקיימין [שהם נמצאים, נשארים] יותר על העץ לאחר בישולם הם מיכחש כחישי [מצטמקים יותר] ונפסדים בכך, אבל הכא [כאן], בשיער, כל כמה דקאי [שהוא נמצא] יותר על העבד אשבוחי משבח [משתבח הוא] ולכן אין לומר שהוא כגזוז.

ובקשר לדברי רב שנאמרו מקודם שהמפקיר עבדו יצא לחירות, מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, אמר להאי שמעתא [את ההלכה הזו] של רב שהמפקיר עבדו יצא לחירות קמיה [לפני] ר' יוחנן. אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתמיהה: האמנם אמר רב הכי [כך]? ותוהים על כך: וכי הוא, ר' יוחנן עצמו, לא אמר הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] עולא אמר ר' יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור, אם כן, מדוע הוא תמה על רב?!

ומשיבים: לא היתה בדבריו תמיהה אלא הכי קאמר ליה [כך אמר לו] לר' חייא בר יוסף: האמנם אמר רב כוותי [כמותי]? ונהנה לשמוע שגם רב סבור כך. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] באופן אחר: לא סיימוה את ההלכה קמיה [לפניו], לפני ר' יוחנן, שלדעת רב צריך העבד גט שיחרור. אמר ליה [לו] לר' חייא בר יוסף: וכי לא אמר רב כי צריך גט שחרור? ור' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר עולא אמר ר' יוחנן : המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.

א גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו, אמר עולא אמר ר' יוחנן: המפקיר עבדו — יצא בכך העבד לחירות, וצריך גט שיחרור כדי לשחררו לגמרי ולהתירו לשאת אשה מישראל.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו בברייתא: גר שמת ובזבזו (בזזו) ישראל נכסיו, שהרי אין לו יורשים ונכסיו נעשו הפקר וכל אחד יכול לזכות בהם, והיו בהן, בין הנכסים, עבדים, בין שהיו עבדים גדולים ובין קטנים — קנו עצמן והריהם בני חורין, משום שגם הם זוכים מן ההפקר וזכו בעצמם. אבא שאול אומר: עבדים גדולים — קנו עצמן בני חורין, קטנים — כל המחזיק בהן, זכה בהן.

ולשיטת ר' יוחנן יש לשאול: וכי מי כתב גט שחרור לאלו שנעשו בני חורין? והרי בעליהם הגר מת בלא ששיחררם. משמע שעל ידי זה שהעבד נעשה כהפקר הוא יוצא לחירות לגמרי, ואינו צריך כתב שיחרור!

אמר עולא: דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא [דומה זה מן החכמים, ר' אבא, כמו אנשים שלא למדו הלכה], ולא ענה לו כלל על שאלתו, מפני שחשב שאינו ראוי לתשובה על שאלה זו. ושואלים: וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו]? מדוע במקרה כזה אכן אין העבדים צריכים גט שיחרור? אמר רב נחמן, קסבר [סבור] עולא: עבדו של גר הוא לענין זה כי [כמו] אשתו של גר, מה אשתו משתלחה (מותרת) במותו בלא גט, ואינה צריכה גט להפקיע את איסורה, אף עבדיו משתלחים (משתחררים) בלא גט.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אם אתה משווה לענין זה עבד לאשה, מדוע נאמר הדבר דווקא בעבדו של גר? אפילו ישראל נמי [גם כן] היה צריך להיות שבמות האדון ישתחררו עבדיו לגמרי בדומה לאשתו! ומשיבים: בעבדים אמר קרא [הכתוב]: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" (ויקרא כה, מו) ומשום כך יש זכות לבנים בעבדים, ולכן אינם יוצאים לחירות במיתת האדון, אבל גר אין לו יורשים.

ומקשים: אי הכי [אם כן], המפקיר עבדו ואחר כך מת, נמי [גם כן] לא יצטרך גט שיחרור, שהרי שוב אין כאן נחלה לבנים, אלמה [מדוע] אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת — אותו העבד אין לו תקנה, שאין מי שישחרר אותו? ואומרים: דאמימר קשיא [זו שאמר אמימר אכן קשה] על הסברו של רב נחמן לדברי עולא.

אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול בענין גר שמת והשאיר עבדים. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בר אידי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: A person does not make a statement of consecration for naught. If one declared an item consecrated, even if he did not use the correct formulation, his statement is interpreted in a manner to render it meaningful. Therefore, although the master did not say that the slave is consecrated with regard to his monetary value, his statement is interpreted in this way. However, Rav holds in accordance with the dissenting opinion of the Rabbis. In their opinion the slave is not consecrated.

The Gemara comments: This too stands to reason, as it teaches in the latter clause of the baraita: And so too, a freeman who consecrated himself works and is sustained from his labor, as he consecrated only his monetary value and he did not consecrate his body. Granted, if you say that this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, then the entire baraita works out well. According to the opinion of Rabbi Meir, even when he consecrated himself, his statement is interpreted so that it is referring to a type of consecration that is meaningful.

Rather, if you say that it is the opinion of the Rabbis, granted, the first clause of the baraita that deals with one who consecrates his slave is understood, as his slave exists primarily for monetary value. It is logical that when the owner consecrates him he intends to consecrate his monetary value. However, in the case of the latter clause of the baraita, which is referring to one who consecrates himself, does he exist for monetary value? Therefore, the baraita must be in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara suggests: Let us say that this dispute with regard to one who consecrates his slave is parallel to a dispute between tanna’im. A baraita taught: With regard to one who consecrates his slave, if one then makes use of the slave, there is no misuse of property consecrated to the Temple. Rabban Shimon ben Gamliel says: One misuses property consecrated to the Temple if one makes use of his hair. What, is it not that they disagree about this issue, as one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the slave is consecrated, and therefore the halakhot of misuse of consecrated property apply, and one Sage, the first tanna, holds that the slave is not consecrated?

The Gemara asks: And how can you understand that to be their dispute? If that were the case, then these expressions of: One misuses property consecrated to the Temple, and: There is no misuse of property consecrated to the Temple, are not the correct expressions. They should have used these expressions, of: Consecrated, and: Not consecrated, if that were actually the subject of their dispute.

Rather, everyone agrees that the slave is consecrated, in opposition to the opinion of Rav. And here they disagree about this, as one Sage, the first tanna, holds that a slave is considered equivalent to land, as slaves are compared to land in several areas of halakha. Just as the misuse of consecrated property does not apply in the case of land, so too, it does not apply to slaves. And one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that they are considered equivalent to movable property, and therefore the halakhot of misuse of consecrated property do apply to slaves.

The Gemara challenges this explanation: If that is so, and they disagree with regard to whether a slave is equivalent to land or movable property, instead of disagreeing with regard to whether making use of the slave’s hair constitutes a misuse of consecrated property, let them disagree with regard to whether making use of the slave himself constitutes a misuse of consecrated property.

Rather, it must be that everyone agrees that a slave is considered equivalent to land, and making use of the slave himself does not constitute a misuse of consecrated property. And here they disagree with regard to his hair that is ready to be cut, whether it is still considered a part of the slave. One Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that it is considered as if it were already cut and is no longer part of the slave. Since it is viewed as detached, it is subject to the halakhot of misuse of consecrated property, like all movable property. And one Sage, the first tanna, holds that it is not considered as if it were already cut. Until it is cut, the hair is part of the slave, and, like all land, is not subject to the halakhot of misuse of consecrated property.

The Gemara suggests: Let us say that the opinions of these tanna’im are parallel to the opinions of those tanna’im, as we learned in a mishna (Shevuot 42b) that Rabbi Meir says: There are certain things that are like land with regard to their form but are not treated like land from a halakhic perspective, but the Rabbis do not admit to him that this is so. How so? If one makes the claim: I gave you ten grapevines laden with fruit to guard, and the other one says: They are only five vines, then Rabbi Meir obligates the defendant to take an oath, for one who makes a partial admission to a claim concerning movable property is obligated to take an oath that he is stating the truth. And the Rabbis say: The halakhic status of anything that is attached to the ground is like the ground itself, and therefore one does not take an oath in this case, as one does not take an oath if one makes a partial admission to a claim concerning land.

The Gemara continues the comparison: And with regard to this, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says that the practical difference between them is not concerning all vines. It exists only in a case of grapes that are ready to be harvested, as Rabbi Meir holds that since they are ready to be harvested, they are considered like they are already harvested, and the defendant must take an oath, as he is denying a claim concerning movable property. And the Rabbis hold that they are not considered like they are already harvested, and they still have the status of land. This dispute seems to be identical to the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis.

The Gemara rejects this suggestion: The dispute in the baraita with regard to a slave’s hair is not necessarily parallel to the dispute with regard to grapes. Even if you say the opinion of Rabbi Meir, that grapes that are about to be harvested are considered like they are already harvested, this does not dictate one’s opinion with regard to a slave’s hair that is ready to be cut. Rabbi Meir states his opinion only there, with regard to grapes, since the longer they remain on the vine after ripening the more they become withered and are ruined. Since they no longer benefit from their attachment to the ground, they are considered to be like movable property. However, here, with regard to hair, the longer it remains on the slave the more it improves, i.e., grows, and therefore it should not be considered as if it were already cut.

In connection with Rav’s statement that one who renounces ownership of his slave emancipates the slave, the Gemara recounts: When Rabbi Ḥiyya bar Yosef ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he stated this halakha of Rav, that one who renounces ownership of his slave emancipates the slave, before Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan said to him in astonishment: Did Rav actually say so? This indicates that Rabbi Yoḥanan disagreed with the statement of Rav, which leads the Gemara to ask: But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say so? But didn’t Ulla say that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission. Why then was Rabbi Yoḥanan so surprised by Rav’s statement?

The Gemara answers: The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan was not objecting to Rav’s opinion, but this is what he said to him: Did Rav actually say in accordance with my opinion? And alternatively, there are those who say that Rabbi Ḥiyya bar Yosef did not conclude Rav’s statement before Rabbi Yoḥanan by saying that nevertheless the slave requires a bill of manumission. Therefore, Rabbi Yoḥanan said to him: And didn’t Rav say that the slave requires a bill of manumission? And Rabbi Yoḥanan conforms to his standard line of reasoning, as Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission.

§ The Gemara discusses the matter itself: Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission to be fully considered a freeman and to be able to marry a Jewish woman.

Rabbi Abba raised an objection to Ulla from a baraita: If a convert died and Jews plundered his property, as his possessions became ownerless property with his death because he had no heirs, and among his possessions were slaves, then, whether the slaves were adults or minors, they acquire ownership of themselves and become freemen, as they can acquire themselves from the ownerless property. Abba Shaul says: Adult slaves acquire ownership of themselves and become freemen. However, with regard to minor slaves, anyone who takes possession of them acquires them.

This appears difficult for Rabbi Yoḥanan, as one could ask: But who wrote a bill of manumission for those slaves who became free men? Their owner died without freeing them, and nevertheless they are emancipated. Therefore, the baraita demonstrates that when a slave becomes ownerless, he is emancipated entirely and does not require a bill of manumission to be considered a freeman.

Ulla said in reply: This one of the Rabbis, Rabbi Abba, is like a person who has not studied halakha. He refused to address Rabbi Abba’s objection, as he did not think it was worthy of a response. The Gemara asks: And what is the reason that these slaves do not require a bill of manumission? Rav Naḥman said that Ulla holds as follows: A slave of a convert is comparable to his wife in this case. Just as his wife is freed by his death without a bill of divorce, and she is no longer considered married with regard to any halakhot, so too, his slaves are freed without a bill of manumission.

The Gemara challenges this answer: If so, if a slave is comparable to a wife, then even the slave of a Jew that dies should be freed entirely as well, just as his wife is. Why should this halakha apply only to the slave of a convert? The Gemara answers: The verse states with regard to slaves: “And you may make them an inheritance for your children after you, to hold for a possession” (Leviticus 25:46). Therefore, slaves are not emancipated with the death of their owner, as the heirs have a right to the slaves. However, in the case of a convert who does not have heirs, the slaves are emancipated.

The Gemara challenges: If so, then in a case of one who renounces ownership of his slave and dies, the slaves should not require a bill of manumission as well, as they are not part of the inheritance of the children. Why then did Ameimar say that with regard to one who renounces ownership of his slave and dies, there is no remedy for that slave and he cannot marry a Jewish woman, as there is no one to emancipate him? The Gemara states: This statement of Ameimar poses a difficulty to Rav Naḥman’s explanation of Ulla’s statement.

Rabbi Ya’akov bar Idi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul with regard to a convert who died and left behind slaves. Rabbi Zeira said to Rabbi Ya’akov bar Idi:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא בשערו העומד ליגזוז קא מפלגי. פי' ונהנה בו בעודו שהוא מחובר בראשו ולא גזזו והמפרש בשתלשן ועשה ממנו נפה וכברה לא אמר כלום דא"כ הוי ליה תלוש ומועלין בו. ואע"פ שהוא מחובר בשעת הקדש אין הולכין אלא אחר נהנה וכן בגדולי אילן למ"ד יש מעילה בגדולין הבאים לאחר מכאן אע"פ שהיו מחוברים מועלין בהם וה"נ אמרינן במעילה בדש קלעינין בשדה הקדש דאבקא מעלה להו ואע"פ שהיה קרקע עולם משעה ראשונה וכן כתוב בספר הישר.

א"ה המפקיר עבדו ומת נמי וכו' דאמימ' קשי'. פי' דכיון שאמר אמימר דאיסור' לבניה לא מורית וקנין ממון פקע לה. א"כ ה"ל כעבדו של גר ויהא באשתו ויקנה עצמו במיתת האדון דהא לא קרינא ביה והנחלתם אותם לבניכם ומיהו לרבינא דאמר יש לו תקנה וצריך גט שחרור ל"ק דאיהו סבר אדם מוריש כל זכות שבעבדו לבנו אף ע"פ שפקע מיניה קנין שבו ואיסורא כה"ג לבניה מורית כדרך שמוריש להם בזמן שלא הפקיר שהבן קונה אותם קנין הגוף וצריכין גט שחרור ממנו ולא אמרינן שיקוי הן עצמן קנין הגוף והבן יהא יורש קנין הממון שבהם וכן דעת ר"ח ז"ל שפי' כאן ואקשי' אם המיתה מוציאה את העבדי' בלא גט למה אמר אמימר אין לו תקנה דהא זה העב' לאו בר נחלה הוא ועוד כתב לקמן כיון דקי"ל הלכה כאבא שאול ממילא אדחי לה הא דאמימר אלא רבו כותב לו גט חירות כרבינ' וכן פסק ר"ה ז"ל כאבא שאול וכרבינ', אבל אין הפי' שכתב לר"ח ז"ל מחוור לי.
ואפשר לי לאומרה בל"א דאמרן מעיקר' עבד כאשה וקונין עצמן במיתת בעלים ואקשינן א"ה ישראל נמי ופרקינן בי קונה עצמו במיתת בעלים במקום שאין יורש אב, במקום יורש התורה אמרה יורש כבעלים בין בקנין ממון בין בקנין הגוף שבעבד. ואקשינן א"ה במפקיר עבדו ומת נמי והא הבן קם תחת אביו לשחרור ולפום הכי אסקינן קשי', ולרבינ' ניחא.

אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגי בגופו. נראה דהאי אי הכי אינו מתפרש בדרך רוב אי הכי שבתלמוד כלומר באי אמרת בשלמא, שהרי אפילו כשתמצא לומר דברב פליגי אי קדיש אי לא אכתי תיקשי ליה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו. ומקצת ספרים יש שאין כתוב בהן אי הכי, אלא אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו ותו לא.
והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי. כלומר ונהנה בו בעודו מחובר בראשו, אבל אחר שנתלש לכולי עלמא מועלין בו אף על פי כשהקדישו כשהוא מחובר שאין הולכין אלא אשעת הנאה, וכן נמי בגידולי אילן למאן דאמר יש מעילה בגידולין אף על פי שהן מחוברין מועלין בהם, והכי איתא בתמורה דאמרינן התם הדש מלעין בשדה הקדש מעל ופרכינן והא אין מעילה בקרקעות, ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלה להן, אלמא כיון שבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אף על פי שהיה בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתוב בספר הישר.

אמר עולא אמר רבי יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור. וכן הלכתא. ואף על גב דאמר שמואל דאינו צריך גט שחרור לא קיימא לן כותיה, חדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא. ועוד, דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמימר וכולהו אמוראי דלקמן הכי סבירא להו, ודרשא דעבד איש מוקמינן לה לעבד שיש לרבו רשות עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח, אי נמי כדדריש ליה בשילהי החולץ אליבא דרבי שמעון בן אלעזר עבד איש אתה מל בעל כרחו ואין אתה מל בן עבד איש בעל כרחו.

גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים זכו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן וכי מי כתב גט שחרור לאלו. בשלמא אי אמרת דאין צריך גט שחרור כשמואל דאמר עבד איש שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד, בהא פליגי דתנא קמא סבר בין גדולים שיש בהן דעת לזכות בעצמן בין קטנים שאין להן יד לזכות בעצמן קנו עצמן בני חורין, דמכל מקום מכיון שמת הגר אין רשות אדון עליהן ומיד לא נקראו עבדים ואינן צריכין גט שחרור, ואבא שאול סבר גדולים שיש להן יד לזכות בעצמן וכיון שמת האדון ולא נשאר עליהן רשות רב עליהן קנו עצמן בני חורין אבל קטנים שאין להם יד לזכות בעצמן רשות רב עליהן קרינא בהו דמי שמחזיק בהן זוכה בהן למעשה ידיהם ורשות מי שזוכה בהן עליהן, ואפילו קודם שיזכה בהן כיון שאין להן יד לזכות בעצמן, אלא אי אמרת דמפקיר עבדו צריך גט שחרור מי כתב גט שחרור לאלו, ומשני דכולי עלמא מפקיר עבדו צריך גט שחרור והכא בטעמא אחרינא פליגי, ומשום דמית ליה אדון, וקסברי עבדיו כאשתו דגמרי לה מהיקישא דלה לה, תנא קמא סבר מה אשתו בין גדולה בין קטנה משתלחת במיתת הבעל בלא גט אף עבדיו בין גדולים בין קטנים משתלחין בלא גט, ואבא שאול סבר מה אשתו איסורא ולא ממונא אף עבדיו איסורא פקע במיתתו דהיינו עבדיו גדולים שלא נשאר עליהן אחר מיתתה אדון אלא איסורא דרביע עלייהו ולא ממונא דהא זכו בעצמן שהרי יש להן יד לזכות בעצמן אבל קטנים דנשאר עליהם ממונא שאין להן יד לזכות בעצמן אין משתלחין במיתת האדון בלא גט.

קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. כלומר, לפי שאין להן יד לזכות בעצמן. קשיא לן, דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בבבא בתרא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) דאמרינן התם זכין לקטן ואין זכין לגדול, וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן שאין לו יד לזכות לעצמו זוכין בעבורו, ובסוכה בפרק לולב וערבה (סוכה מו, ב) גמרא מיד התינוקות שומטין את לולביהן אמר רב זירא לא ליקני איניש לינוקא הושענא ביום טוב ראשון, מאי טעמא ינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני, וכן נמי בבבא מציעא אזל אקנייה לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, ולקמן נמי גבי עבד של שני שותפין אזל אקנייה לבנו קטן. תירץ ר"י ז"ל דמדאורייתא אין לו זכיה, אבל מדרבנן אית ליה זכיה מפני דרכי שלום, אבל סוגיין דהכא לא שייך מפני דרכי שלום. אי נמי שאני התם דאיכא דעת אחרת קנה, ובקדושין פרק האיש מקדש כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

דאמימר ודאי קשיא. קשיא לי, אם כן ליקשי מיניה לקמן לאמימר. וניחא לי, דאפשר דאמימר מפרש לה קנו עצמן בני חורין צריכין גט שחרור ואין להם תקנה, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אליבא דרבי יוחנן אלא דהוה משמע ליה דבני חורין גמורין הן מדלא קתני יצאו לחרות. כך נראה לי.

המקדיש עבדו אין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך כמו שביארנו בפרק ראשון ומעתה כל שהגזבר אינו רוצה לזונו עושה ואוכל והמותר הקדש ובזו אינו צריך לעשות פחות פחות משו"פ ולאכול על הדרך שביארנו במקדיש יד עבדו בפרק ראשון שזה הואיל וכלו להקדש ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אינו צריך לכך ומכל מקום יש מפרשים אותה דוקא בלוה ועושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא הפרישו בה בין יד עבדו לעבדו המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו ומותר לו לעשות ולאכול שאין ההקדש חל בגופו כעבד אלא לדמיו האומר דמי כלי זה עלי נותן דמיו אבל אם אמר ערך כלי זה עלי אין ערך אלא ערך הקצוב בתורה ואין ערך לכלי ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין ערך לכלי ולדמים הוא מתכוין וגמר ואמר לשם דמים אלא אינו חייב כלום וכן הדין בעצמו בקטן פחות מבן חדש:

אע"פ שהמקדיש את העבד הקדשו הקדש ואסור ליהנות ממנו מ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש שלמדין חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע לענין זה ולא עוד אלא אפי' הקדיש שערו המחובר לו אין בו מעילה ואפי' היה עומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין הרי הוא כגזוז שהרי כל שעומדים במחובר משביחים הם ומ"מ לענין שבועה במה שידעת שכשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר להם אם טענו עשר גפנים טעונות ר"ל ענבים שבהם אם היו ענבים העומדות ליבצר והודה לו בחמש חייב שבועה אחר שהענבים לבצירה קיימי ושכל שעומדות בגפנים מכאן ואילך מתקלקלים הם כגון שאינם צריכים עוד לקרקע וכגון שאין שם דין הילך על הדרכים שביארנו בראשון של מציעא וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדינם כקרקע וגדולי המפרשים הכריעו ביניהם שאם מסרם לשמירה כגון לאחד מארבעה שומרים כקרקע הם אבל אם מסרם לבצור הרי הן כבצורות וכמו שאמרו כתובות נ"א א' כל העומד לגדור כגדור דמי ואין האשה והבנות ניזונות מהן וכן לענין קנייתם הרי הן כמטלטלין שלא ליקנות בכסף ושטר וחזקה וכמו שביארנו בבתרא פרק ספינה בסוגית הלוקח פשתן וכבר ביארנו דבר זה בשמיני של מציעא ובראשון של סנהדרין:

ולמדת מ"מ שזה שאמרו אין מועלין בשערו פירושו בעוד שמחוברים בראש אבל אם תלשם ועשה מהם נפה וכברה מועלין בו וגדולי הרבנים כתבו בהפך ואין הדברים נראים ומעתה כל שאמרו אין מעילה בקרקעות אף בדבר המחובר לקרקע פירושו כשנהנה מן ההקדש בעודו מחובר לקרקע שאין חיוב מעילה בא עד שיתלש ומה שאמרו יש מעילה בגדולין פירושו לכשיתלשו ויש שפירשה במקדיש אילן ועשה פירות או שדה והוציאה ענבים אלא שאנו כתבנוה כשיטת אחרוני הרבנים ומעתה מה שאמרו המקדיש בור מועלין בו ובמה שבתוכו פי' תוכו כגון המים ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשוה כשנהנה בו בהצנעת חפצים שהם תשמישו במחובר:

גר שמת בלא יורש כל המחזיק נכסיו זכה ואם היו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין ומ"מ אם בא אחד והתחיל בשעבודם בחיי הגר ונמשכה עבודתם עד שבשעת מיתת הגר היה העבד מתעסק במלאכתו זכה בו כמו שביארנו בראשון של קדושין בשמועה רב יהודה הינדואה ואע"פ שהקטנים אין להם דעת לזכות בעצמן זכו בהם שמים לקדושת מצות ולמדת שאין הלכה כאבא שאול ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שהלכה כאבא שאול והביאו ראיה משמועה שהזכרנו דרב יהודה הינדואה ואין בה הכרח כמו שכתבנו במקומה:

זה שכתבנו באלו שקנו עצמן בני חורין פירושו אף להתיר בבת ישראל ושמא תאמר והרי זה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ואין כאן משחרר מ"מ עבדו של גר הואיל ואין לו יורש הרי הוא כאשתו שכשמת הבעל לא נשאר בה שום זכות ליורש ומתוך כך אין צריך גט שחרור אבל ישראל שיש לו יורש אם הפקיר עבדו ולא הספיק לכתוב לו גט עד שמת הרי יורשו כותב להן גט שחרור ואין אומרין איסורא לא מורית איניש לבריה שכל זכות שלו אדם מוריש לבנו וזהו שאמרו למטה זילו לבריהו דמרוותא קמאי וליכתבו לכו גיטא דחירותא ומה שאמר אמימר אין לו תקנה כלומר משום דאיסורא לבריה לא מורית אין הלכה כן:

וכן אמר עולא א"ר יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור איתיביה ר' אבא לעולא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן ב"ח קטנים כל המחזיק בהן זכה וכי מי כתב גט חירות לאלו:

אמר רב נחמן קסבר עולא עבדו דגר כאשתו מה אשתו נשתלחת בלא גט אף עבדיו משתלחים במיתה בלא גט פי' אין הפקר דלאחר מיתה דומה להפקר דמחיים דעבד איתקש לאשה דגמר לה לה דכתיב או חופשה לא נתן לה וכתיב וכתב לה ספר כריתות מה אשה אינה יוצאה מחיים בלא גט ולאחר מיתה יוצאה ה"ה הכי נמי עבד:

אי הכי ישראל נמי אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל גר שאין לו יורשים יוצא במיתת רבו א"ר יעקב בר אידי אריב"ל הלכה כאבא שאול דאמר קטנים כל הקודם בהן זכה שאין להן יד לזכות בעצמן:

ור' חייא בר אבא א"ר יוחנן אין הלכה כאבא שאול והלכתא כאבא שאול דהכי אמרי' בפ"ק דקידושין רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לגו ביתאי איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות ואיכא דאמרי קטן הוה וכאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהן זכה:

בד"ה הא מני ר"מ כו' ואע"ג דבספ"ק דסנהדרין גבי כו' מפרש רב כו' כר"מ לא ס"ל הכי כו' עכ"ל מהך דספ"ק דסנהדרין קשיא להו טפי משום דלא מפורש התם דכר"מ מוקמא ליה ועוד דאיכא אמורא התם דאוקמא (ז) לה במלתא אחריתא וק"ל:

בד"ה קטנים כל כו' גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכין לגדול ואע"ג כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אלמה אמר כו' ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן דאבא שאול כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי נקטו רבנן דאבא שאול דהא מאבא שאול (ח) נמי מגדולים דקנו עצמן בני חורין איכא למיפרך לאמימר כמו לרבנן והל"ל מברייתא סתם דליכא למיפרך לאמימר ועוד קשה דאם כן אי נמי דר' יוחנן רביה הוא מ"מ איכא למימר דר"י גופיה מוקים להך ברייתא כהאי תנא דאית ליה דשמואל ור"י גופיה ס"ל במפקיר ומת דאין לו תקנה ולא קאמר ר"י וצריך גט שחרור אלא במפקיר ולא מת דהכי מפלגינן ע"כ לקמן לאמימר להך לישנא דדוקא במפקיר ומת אין לו תקנה אבל אם לא מת יש לו תקנה בשחרור וע"ק דמילתיה דר"י גופיה מתרץ לה אמימר לקמן צריך ואין לו תקנה ויש ליישב כל זה שסמכו עצמם אמאי דפסיק ר' יוחנן גופיה לקמן כרבנן דאבא שאול דמש"ה הוצרך רב נחמן לתרץ הך ברייתא לר' יוחנן דעבדו דגר כאשתו מה אשתו כו' ולא מוקים לה כתנא דאית ליה דשמואל דר"י ע"כ לקמן פסק כהך ברייתא ומשום הכי פריך מרבי יוחנן רביה דאמימר לאמימר דלא סבירא ליה כהך ברייתא ודו"ק:

גמ' אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. נ"ב ולעיל לא שייך לשנויי דאתי' כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דא"כ לא הוי אלא קדוש לדמיו והוי הדרא קושיא לדוכתא א"כ גזברים מאי עבידתיהו כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אלמה כו' מרבנן ואבא שאול דאיהו מוקי כו' כצ"ל. נ"ב אבל רבי אבא דפריך לעולא לא בעי לאוקמי רבי יוחנן כתנאי אלא כדברי הכל רק סתמא דתלמודא דמקשה לאמימר ולא אקשה לשמואל משום דאתיא כתנאי:

גמ' הא מני ר"מ הוא. כאן לא משני דאמר לדמי א"כ פשיטא דעושה ואוכל (י):

ברש"י בד"ה אי אמרת בשלמא כו' וכמו שאמר דמיו עלי ויש להן עליו מעות כו'. מפרש כן מדלא משני לעיל הא מני ר"מ היא אלא משום דלר"מ דטעמא משום אין אדם מוציא כו' מפרשין דבריו שנתכוין לדמיו עלי וא"כ לעיל גזברין מאי עבידתייהו ולזה נתכוין באריכת הסברא סוף הדבור בשלמא בעבד כו' וכ"ת באמת מנ"ל שנתכוין לדמי עלי לר"מ דלמא קדוש לימכר י"ל כיון דמכח דאין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה קא מפרשינן דבריו כך מפרשי' דבריו אמסתבר דהיינו אפחות שנוכל לפרש שלא יהיה יד גזברין בהם כח להוציאן לחירות [אף ע"י מכירה לאחרים] וק"ל. ולפירוש התוס' דלעיל פשיט קדוש גופי' וכאן קדוש לדמיו שפיר י"ל לר"מ קדוש לימכר ובהוא שהקדיש עצמו ע"כ מכח שאין אדם מוציא כו' מפרשין דבריו דמי עלי ולא מצי לעיל לשנויי ר"מ הוא דא"כ גזברין מאי עבידתייהו דכ"ז שאין קדוש גופיה אין לגזברין כח בגופן רק לפי' רש"י דאף בקדוש לדמיו יש לגזברין כח רק לא מוקי לעיל כן משום דהיינו מפרשין דבריו למהוי עם קדוש לרב כמתפיס תמימים א"כ לשני ר"מ הוא דמפרשין לעולם לתועלת הקדש (כ) לזה מפרש דלר"מ כו' דבריו אפחות דהיינו דמי עלי ומ"מ אלולי פירושו י"ל דלא משני לעיל ר"מ הוא כיון דהקדיש כל נכסיו א"כ הא לא הוציא דבריו להקדש לבטלה דחל אשאר נכסי' ודו"ק:

רש"י ד"ה מועלין בשערו. מפ' לה. הס"ד. ומה"ד אלא דכ"ע:

תד"ה הא. וכן בפרק האומר כו' וא"ר עלה נותן דמיה ומפ' לר"מ אליבא דר"מ כו'. כצ"ל:

בא"ד ואף ע"ג כו' מפ' רב באומר ערך כלי עלי כר"מ. ר"ל וכיון דמוקי סתם מתניתין כר"מ ע"כ ס"ל דהכי הלכתא עמש"כ במגילה (ד ב) לא ס"ל הכי נ"ל משום דסתמא דמתני' דערך ידו כו' לא אמר כלום כרבנן כדאמרי' שם וסתמא דרבים עדיף. וגם תני לה גבי הלכתא דערכין ודמים עי' סנהדרין (לד ב) ופי' מהרש"א בזה דחוק:

תד"ה אלמה. אי אתיא דאמימר דלא כריו"ח רביה. תימה דאמימר היה מאוחר הרבה אחר ריו"ח עי' תוס' שבת (צג) בד"ה א"ר זביד:

גמ' אמר רב המנונא וכו' אמר רב אשי. נ"ב הא ר"ה סבא סתם קדים לר"א וצ״ל שהיה רב אשי קדמון וכ"מ לעיל עכ״מ:

גמ' מר סבר כגזוז דמי. ע' נדרים ד' סה ע"ב ונזיר דף נא ע"א:

הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדש עצמו וכו'. נלע"ד דודאי גם לרבנן במקדש עצמו אמרי' אדם יודע שאין ישראל קדוש ולא נמכר ולדמיו קאמר. דמשמע בעירוכין ה' ע"א בדברים הפשוטים מאד ואין אדם טועה בהם גם רבנן מודים דאין מוציא דבריו לבטלה וא"כ בעצמו י"ל מודו רבנן והכא בשמעתין הכי קאמר אי ס"ד רישא משום דינא הוא דמקדש עבדו למכור לדמיו כבהמה מאי וכן מקדש עצמו התם טעמא משום אדם יודע אע"כ רישא נמי ר"מ ומשום אדם יודע וכו'. אבל לדינא גם רבנן מודו דמקדיש עצמו ומיושב קושי' משנה למלך אהרמב"ם ע"ש וק"ל. ודע רש"י דקדק אין אדם מוציא דבריו לבטלה להקדש פי' אע"ג דלא יצאו לבטלה לגמרי שהרי עם קדוש קאמר מ"מ להקדש גזבר יצאו לבטלה ע"ש וצ"ע בזה ופנ"י לא הבין כן ע"כ כתב מה שכתב:

איתיבי ר' אבא לעולא. ומשמע דאדרב דאמר נמי הכי לא מקשה ש"ס קושי' זו. הנה לקמן תוס' ד"ה אלמה כתב פלוגתא דתנאי הוא ועיין פנ"י שפקפק אדבריהם ואני אפרש בעה"י. הנה שלהי נזיר בודאי משמע סתם פלוגת' דר"מ ור' יוסי בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן פליגי אלא כי היכי דלא תיקשי לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר נדחק לאוקמי מתני' בלפני יאוש אבל בלאחר יאוש דכ"ע אית להו או לית להו דשמואל ואין שום הכרע. וכל זה כדי דלא תיקשי לימא מר הלכה כמר אבל לעולם אמת הוא דמתני' בלאחר יאוש ופליגי בדשמואל ור"מ כשמואל ור' יוסי כר' יוחנן ורב דמעוכב הוא גט שחרור ואין נפשו שלא וממועט מלאסור איסור על נפשו שאין נפשו שלו. והר"י איכא למ"ד שמותר לאכול בתרומה דקנין כספו של רבו מקרי מכ"ש דאין נפשו שלו לענין נזיר ופליגי תנאי בדשמואל והכי ס"ל לעולא פ' החולץ מ"ח ע"א דמוקי פלוגתא דרשב"א ורבנן בדשמואל ורבנן אית להו דשמואל. וקשה מ"ט מפיק רבנן לבר מהילכתא הלא עולא ס"ל בשמעתין דצריך גט שחרור וא"כ ה"ל למימר רבנן נמי כוותי' והא דכתיב איש אתה מל בע"כ אדפסח קאי דמעכב לאכול פסח כדאמרי' בירושלמי ומייתי לי' בחי' רשב"א לעיל בדשמואל ע"ש. אע"כ היינו טעמו משום דהוא מפרש מתני' דנזיר פליגי ר"מ ור"י בדשמואל א"כ לא רצה לחדש פלוגתא חדשה אלא ניחא לי' למימר פליגי רשב"א ורבנן בפלוגתא דר"מ ור' יוסי דמתני' ואתי' ר' יוחנן רבי' כר' יוסי דנזיר דנימוקו עמו. מ"מ מוכח דלעולא פליגי תנאי ולא פריך הכא מידי מברייתא דרבנן ואבא שאול ומשו"ה לא הקשה אדרב אך אעולא אר"י הקשה דהרי ר' יוחנן קאמר בשמעתין הלכ' כרבנן דאבא שאול וכמ"ש מהרש"א בתוס' והק' ר' אבא לעולא דוקא:

וכי מי כתב גט שחרור לאלו. פי' הוה ס"ד דס"ל כשמואל מי שאין לרבו רשות עליו מותר בבת חורין וס"ל לאבא שאול בשלמא בגדול אע"ג דאין זכי' לגוי מ"מ זכיותו ושחרורו באין כאחד ואין לרבו רשות עליו אבל קטן שאפי' בישראל אין זכי' לקטן לא מיקרי אין רבו רשות עליו. ומוקמינן לקרא בגדול דוקא. ורבנן ס"ל לא אמרינן זכיותו ושחרורו באין כא' וא"כ גם גדול אינם יכולים לזכות בעצמם דאין זכי' לגוי ואפ"ה מיעט הכתוב עבד שאין לרבו רשות עליו א"כ גדול וקטן שוים. וסברא זו עיין היטב בתוס' כתובות י"א ע"א ור"פ בן סורר ומורה. ומ"מ דוחק הוא ולמסקנא דפליגי בגז"ש לה לה מאשה א"כ סברא אחרת הוא כ"ע לית להו דשמואל וילפינן דמיתה כורתת היכי דליכא והתנחלתם המיתה מתרת כמו מיתת הבעל דלה לה מאשה ילפי' ובהא פליגי רבנן סברו מה אשה בין גדולה בין קטנה עבד נמי ואבא שאול ס"ל מה אשה איסורא ולא ממונא ה"נ אין המיתה מפקיעה הממון אלא שהיכי שהוא גדול וזוכה בעצמו מטעם הפקר א"כ המיתה מפקיע שניהם כא' הממון מטעם הפקר והאיסור מטעם כריתות כאשה. אך בקטנים שנשאר כח הממון אצל הזוכה בו כי הוא אינו זוכה בעצמו ולא נימא המיתה תפקיע האיסור עכ"פ ויזכו בו למעשי ידיו כעבד עברי והוא יהי' מותר בבת חורין דהאיסור נפקע ע"י מיתה זה לא נאמר דלא מצינו מיתה מפקעת לחצאין גבי אשה א"כ ה"נ לא תפקע גבי קטנים כלל. כך נ"ל פי' הענין החמור הלז:

אי הכי מפקיר עבדו ומת נמי. משמע פשיטא להו דלעולא מפקיר עבדו כבר פקע מני' כל חיוב ממוני' ומיתה מפקיר האיסור דלא שייך והתנחלתם כיון דממונא פקע ע"י הפקר ולא נשאר רק איסורא ואיסורא לבניו לא מורית א"כ מיתה כורתת אך רי"ף ס"ל דסוגי' דלקמן מ' ע"א גבי דסקרתא דעבדי פליגא אהך סוגי' וס"ל איסורא נמי מוריש א"כ אעפ"י שהפקיר אכתי שייך והתנחלתם ואין המיתה כורתת וצריך שחרור מן היורשים וכן פסק הרי"ף ועיין מ"ש הרא"ש. וי"ל דפליגי בהא דאע"ג שהפקירו מ"מ נשאר להאדון טובת הנאה שהעבד ישלם לו שיפקירו להתירו בבת חורין אע"ג דכתב תוס' לעיל י"ג ע"א דעבד שאין עליו עבדות בהפקירא ניחא לי' לר"ע מ"מ הכא ס"ל לרש"י דאסור בשפחה ובבת חורין א"כ יש לרב טובת הנאה שהעבד יתן לו כסף לכתוב לו שטר שחרור וא"כ תלי' בב"מ י"א ע"ב פליגי אליבא דעולא אי טובת הנאה נקנה בקנין או לא ואי נקנה בקנין הה"נ מוריש לבניו וצריך שחרור וכדרבינא לקמן גבי דיסקרא. ונראה נמי היינו טעמא דמ"ד מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ונקרא קנין כספו אע"פ שאין לרבו עליו שום קנין כסף מ"מ טובת הנאה יש לו עליו עיין לקמן מ"ב ע"ב והיינו טעמא נמי סוף נזיר דמקרי אין נפשו שלו הכל מטעם הנ"ל. ואפי' בעבד שכופין רבו עושה אותו בן חורין ולא צריך העבד ליתן ממון להאדון לשחררו דהרי הב"ד יכפוהו מ"מ י"ל חדא מ"מ עביד איניש דזבין דיני' ולא בעי העבד למיזל בדינא ודיינא והא קמן הך עובדא דדסקרתא דלא היה כח בב"ד לכופם להוציאם לחרות. ועוד כיון שאינו אלא מן התקנה לא עקרו ב"ד עיקור הדין כדי שעי"ז יתקיימו תקנת ב"ד במי שמת רבו ואז לא היה יכולין לכוף היורשים דאיסורא לא מורית ע"כ הניחו לענין זה על דין תורה כנלע"ד. מיהו לשמעתין אין צריך לכוף דניתר במיתת האדון אך לא רצו לעשות דבר חדש שאיננו מן התורה במציאות:

דאמימר קשי'. נראה מ"מ כל קושי' יש לה תירוץ אלא שנראה למסדר הש"ס ענין קושי' לתרץ כן אבל יש לו תירוץ והוא די"ל דבעי' שיהיה המיתה כורת ומתיר לגמרי בלי סיוע דבר אחר כמו מיתה באישות שכורת לגמרי דאין כאן אלא איסור. וכן בגר שמת אע"ג דאיכא נמי ממון מ"מ הרי המיתה פועל לשניהם לממון מטעם הפקעת ממונו ולאיסורא מטעם כריתות משא"כ במפקיר עבדו שנפקע הממון ע"י ההפקר והאיסור ע"י מיתה ולולי ההפקר שקדמו לא היתה המיתה מתרת דהרי כתיב והתנחלתם א"כ עכשיו נמי דהפקיר כבר לא יכרית המיתה. וסברא זו מוכרח על כרחך ללישנא קמא דאמימר לקמן דמפקיר עבדו אפי' לא מת אין לו תקנה משום דאיסורא לא מקני לי' והדבר מאוד תמוה וא"א לשמוע הלא כל עצמו של גט אשה אינו אלא להפקיע האיסור ואיך יעלה על הדעת לאסור דשחרור עבד לא יפקיע איסור. אלא הוא הדבר שדברנו דס"ל להאי לישנא דגט אשה גומר כל הענין ולא היה כאן אלא איסורא ובא הגט וכורת אבל בעבד דאיכא נמי ממון אי נפקא הממון ע"י הפקר אין זה הגט גומר כריתה שלימה ולא יועיל כלל. ומ"מ לישנא בתרא ס"ל דשחרור דכתיב בקרא גומר אפי' איסורא לחוד אבל הפקיר ומת כיון דאיסורא אינו מוריש לבניו וא"א להם לשחררו בגט. וגבי מיתה אמרינן שפיר כנ"ל כל שאין המיתה גומר לגמרי בלי הפקר לא יועיל כלל. ועד"ז יובנו ג"כ דברי רבי נתיאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר ומסקינן לאותו עבד אין לו תקנה אלא בשטר אבל עבדים דעלמא אפי' בכסף בשלא שטר. והנה בעבד דעלמא בכסף ע"כ הכסף כורת להתירו מאיסורו ומלבד שיצא לחירות ממעשי ידיו ע"י שנותן מחירו לרבו עוד נתינת הכסף כורת ומתירו דאלת"ה במאי נפקע איסורו אם לא בכסף הלז. ואל תתמה שהרי אפי' בגירושי אשה אי לא דכתיב וכתב לה מיותר למילף בכתיבה מתגרשת ולא בכסף היתה מתגרשת בכסף א"כ בעבד כתיב להדי' והפדה בכסף א"כ כסף גומר בו ולפ"ז כיון שיש כח בכסף לנתק ולהפקיע איסור קשה לרבי אמאי בנתיאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר יתן לו פרוטה להפקיע דהרי כסף מפקיע איסורא בעבד. אע"כ צ"ל כנ"ל דכסף שגומר לגמרי בין הפקעת ממונא ובין הפקעת איסור הוא כורת אבל כיון שכבר נתייאש ונפקע ממונא אין כסף גומר לחצאין כצ"ל. הרי לפי האמור לאמימר ללישנא קמא אפי' בשטר אמרינן דאינו גומר לחצאין ולרבי הוכחנו דעכ"פ כסף אינו גומר לחצאין א"כ אין מן התימא אי נימא לאמימר בלישנא בתרא המפקיר עבדו ומת דמשו"ה אין לו תקנה דגם מיתה אין כורת לחצאין. וש"ס לא ניחא לי' בהא ומסיק לי' בקשי' אבל יש לו תי' לפע"ד ורבותינו הראשונים לא נתעוררו בכל זה וצ"ע:

גמרא ה"מ ר"מ היא. ופרש"י ז"ל דהיינו דהו"ל כאומר דמיו עלי והכי מוכח מלשון הגמרא דאמר ה"נ מסתברא ולפ"ז ע"כ צ"ל דלהאי אוקימתא משמע מברייתא דהכא דאיכא מיהא שום סברא לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר והיינו כרב אלא דלרבי מאיר כיון דלענין דמיו עלי אין צריך לפרש דבריו כדאשכחן לרבי מאיר בעלמא דמסתמא הו"ל כאומר דמיו עלי וה"נ דכוותיה לגבי דמיו עלי דשייך להקדש מיחזי כמוציא דבריו לבטלה אם נפרש למיהוי עם קדוש קאמר שאין ענין הקדש גמור. מיהו לא מצינו למימר דאפילו לר"מ להוי הקדש לדמיו לימכר משום דאין מוציא דבריו לבטלה הא ליתא כיון דאנן השתא האי ברייתא אליבא דרב מוקמינן לה דשייך מיהא בעבד למיהוי עם קדוש א"כ כל היכא דנחית להכי שיהא איזה לשון הקדש על גוף העבד תו לא מצי לאקדושי לדמיו לימכר דחל עליו קדושת עצמו למיהוי עם קדוש כפרש"י ז"ל לעיל דהו"ל כמקדיש תמימים לבד"ה אע"כ דהמקדיש לא נתכוון כלל שיהא שום ענין הקדש כלל על גוף העבד לא למיהוי עם קדוש מדקאמר בלשון הקדש ולא בלשון שיחרור כיון דצריך גט שיחרור ולדמיו לימכר נמי א"א דהא אינו רשאי דא"כ הו"ל לשחררו שיהא עם קדוש. אע"כ דלשון הקדש שהזכיר אינו על גוף העבד כלל אלא כאומר דמיו עלי והיינו לרבי מאיר דוקא וממילא דלרבנן דר"מ הוי עם קדוש וא"כ לפ"ז תו לא צריכינן למימר דרב תנא הוא ופליג אברייתא דגזברין אלא דאשכח תנאי דברייתא דעושה ואוכל דסברי כוותיה דשייך לומר למיהוי עם קדוש וממילא דמה"ט א"א להקדישו לדמיו לימכר דאינו רשאי אלא לר"מ הו"ל כאומר דמיו עלי ולרבנן דר"מ הוי עם קדוש ורב כרבנן ס"ל. אמנם מדלא קאמר הש"ס אלא ה"מ ר"מ היא משמע דלא הדר ביה ממאי דקאמר לעיל רב תנא ופליג לכך נראה דליכא מהכא לא תיובתא ולא סייעתא לרב דלעולם איכא למימר דברייתא דעושה ואוכל נמי סברה דלא שייך כלל לומר למיהוי עם קדוש קאמר והא דקאמר דהו"ל כאומר דמיו עלי ולא קאמר דהוי קדוש לימכר היינו משום דלא אשכחן לר"מ דאע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי אלא לענין דמי עלי כדאשכחן בכמה דוכתי שהביאו התוס' משא"כ לענין קדוש לימכר צ"ל כן בפירוש והיינו דקאמר לעיל לדמי לא קאמר ואפשר דכ"ע מודו בהכי וברייתא דהגזברין איירי שפירש בהדיא שהקדישו לדמיו לימכר למאי דלית ליה דרב ובזה נתיישב גם כן הא דקאמר לעיל אליבא דר"י אבל מקדיש לדמי קאמר היינו ע"כ כאומר דמיו עלי כברייתא דהכא אבל קדוש לימכר לעולם לא אמרינן אלא היכא שפירש בהדיא ולפ"ז לרבנן דר"מ היכא שהקדיש העבד סתם לא עשה ולא כלום אי ליתא לדרב והו"ל כמקדיש עצמו דע"כ לרבנן דר"מ לא עשה כלום כן נ"ל הצעה זו לשיטת רש"י ז"ל והוא מוכרח ודוק היטב:

שם לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש. ולכאורה דאדרב קאי וקשיא לי דהא א"נ פליגי בהא דמ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש אפ"ה איכא למימר דכ"ע דליתא לדרב אלא בהא קמיפלגי מ"ס דקדוש לגופו או לדמיו לימכר כברייתא דגזברין ומש"ה מועלין בו ומ"ס דהו"ל כאומר דמיו עלי כברייתא דעושה ואוכל ומש"ה אין מועלין בו וע"ק מאי קאמר לימא כתנאי הא ודאי בלא"ה פליגי תנאי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל והו"ל למימר לימא הני תנאי כהני תנאי כדבסמוך. והנלע"ד ליישב דלמאי דס"ד דפליגי אי קדוש ע"כ בדרב פליגי דאלת"ה היאך קפסיק ותני המקדיש עבדו אין מועלין בו הא ודאי מצינן מעילה היכא שהקדיש בפירוש לימכר לדמיו אע"כ דמ"ד אין מועלין היינו כרב דלעולם לא שייך להקדישו לגופו ולא לדמיו לימכר אפילו אמר בפירוש משום דהו"ל כמקדיש תמימים לבד"ה וזה סייעתא לשיטת רש"י ז"ל דלעיל כנ"ל נכון ותו לא מידי ודוק היטב:

שם אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו וכתב הרשב"א ז"ל דלשון א"ה אינו מדוקדק דלמאי דס"ד נמי מעיקרא דפליגי מ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש נמי הוי מצי לאקשויי. ולענ"ד דלק"מ דלמאי דס"ד מעיקרא הוי מצי למימר דכ"ע עבדא כמקרקעי דמי וממילא דאף מאן דסבר קדוש לא מצי למתני מועלין בגופו ומש"ה קתני מועלין בשערו מה שא"כ עכשיו דמוקי פלוגתייהו אי כמקרקעי דמי או כמטלטלי מקשה שפיר ליפלגו בגופו וזה ברור וק"ל:

תוספות בד"ה קטנים כל המחזיק כו' דאין להם יד כו' עד סוף הדיבור. משמע בפשיטות מדבריהם דמילתא דזכיית הקטן לית ביה פלוגתא ורבנן דאבא שאול נמי מודו דקטן לית ליה זכיה לזכות בעצמו אלא הא דקסברי דקטנים נמי קנו עצמן ב"ח היינו מטעמא דמסקינן דנפקי לחירות במיתת הגר דילפינן מאשה מה אשה בין גדולה ובין קטנה נפקא במיתת הבעל ה"ה לעבד במיתת הגר בין גדול ובין קטן וכמו שאפרש בל' הגמרא אבל א"א לומר דטעמא דרבנן דקטן יש לו יד דא"כ מאי מדייק הש"ס לקמן מהא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא דהלכה כאבא שאול דהא לרבנן קטן נמי איכא איסורא ולא ממונא אע"כ דקטן לית ביה פלוגתא והיינו דמקשו התוספות כאן ובכמה דוכתי סוגיית הש"ס אהדדי והעלו דדעת אחרת מקנה אותן שאני ולא משמע להו לאוקמי כתנאי ואע"ג דבפ"ק דב"מ דף י"ג קאמר הש"ס למימרא דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אליבא דרבי יוסי מ"מ למסקנא הדר ביה הש"ס דלר' יוסי נמי לא קנה אלא מפני דרכי שלום וק"ל:

בא"ד וכן בפרק מי שמת גבי זכין לקטן כו' הל' מגומגם ויש כאן חסרון הניכר וערבובי דברים דהא למאי דמסקו כאן דדעת אחרת מקנה שאני א"כ אכתי קשה ההיא דזכין לקטן דהתם נמי דעת אחרת מקנה ואפ"ה משמע דלית לקטן זכיה אלא דבאמת ההיא איירי בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו דבכה"ג פשיטא דלית ליה זכייה אף בדעת אחרת מקנה אבל כל הני דמייתי התוספות כאן היינו בקטן שנותנין לו צרור וזורקו כדמוכח מסוגיא דקידושין דקטן שיש בו דעת הוי ואפ"ה מייתי עלה שם בתלמודא פלוגתא דאבא שאול ורבנן אלמא דבקטן כה"ג נמי איירי אפ"ה סברי רבנן ואבא שאול דלית ליה זכיה כדפרישית בסמוך והיינו משום דליכא דעת אחרת מקנה ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת בפרק לולב וערבה כו' הנה רש"י ז"ל כתב שם להדיא דהא דאמרינן דינוקא מיקנא קני היינו דמדרבנן אית ליה זכייה מפני דרכי שלום ונראה שהתוספות לא רצו לפרש כן דמשמע להו דלא שייך דרכי שלום בכה"ג כיון שלא הקנו לו מעיקרא אלא ע"מ לצאת בו ואם כן אמאי קאמר אקנויי לא מקנה כיון שברצון החזירו למי שנתנו לו מאי דרכי שלום שייך בזה אע"כ משמע להו דיש לו זכיה גמורה וק"ל:

בא"ד וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזורקו כו' הלשון אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמסקו דדעת אחרת מקנה אותן שאני אפילו הכי צריך לאוקמי ההיא דלולב הגזול בצרור וזורקו דאל"כ לא מהני דעת אחרת מקנה ובזה לא נסתפק שום אדם כדמוכח לקמן פרק התקבל וע"ש בתוס' אלא שעיקר דבריהם שכתבו כאן ול"ל היינו דבעו למימר דההיא דלולב הגזול איירי בפיקח כגון צרור וזורקו משא"כ ההיא דשמעתין איירי בקטן שהוא פחות מכן ע"ז כתבו דל"ל הכי דמסוגיא דקידושין מוכח דההיא דשמעתין נמי איירי בפיקח כגון צרור וזורקו כדפרישית בסמוך וזה ברור בכוונתם ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל. וכ"כ לקמן בפרק התקבל דף ס"ה ובריש פרק בן סורר ומורה ובפ"ק דכתובות וכ"כ כל הפוסקים וכן הוא בש"ע ח"מ סי' רמ"ג אבל הש"ך שם השיג מסברא דנפשיה על כל הפוסקים כיון שלא נזכר חילוק זה דדעת אחרת מקנה בש"ס אלא לענין חצר אי בעינן עומד בצד שדהו אבל לענין קטן לא מצינו חילוק זה ולכך העלה דבקטן שהגיע לצרור וזורקו זוכה לעצמו בכל ענין וכבר העירותי על דבריו בפ"ק דב"מ דף י"ב ועוד אוסיף שנית ידי בתכלית הביאור בפרק התקבל אי"ה לברר וללבן שאין ממש בדבריו ודברי התוספות כאן עיקר כמו שהסכימו כל הפוסקים ומה שהביא ראיה לדבריו מהירושלמי נלע"ד דלא מיבעיא דלא מסייע ליה אלא דהוי תיובתא גמורה לדבריו כמו שאבאר אי"ה שם כי שם מקומו וכאן לא באתי אלא כמקצר ועולה ממה שנוגע לסוגייתינו. ובאמת נראה לכאורה שנעלם מהש"ך דברי התוספות כאן ובכמה דוכתי שהכריחו לחלק בין דעת אחרת מקנה והש"ך לא הזכירם מיהו מההיא דהכא אפשר שהש"ך אינו חושש לקושיית התוס' דאיהו מפרש קטנים דהכא דאיירי אבא שאול ורבנן דהיינו בפחות מצרור וזורקו ולא חייש למ"ש התוס' דבקידושין משמע דהוי בן דעת שאין זה מוכרח כל כך אלא דלכאורה יש לדקדק עוד דהיאך אפשר לומר דקטנים דשמעתין היינו בפחות מצרור וזורקו דא"כ היאך מדייק הש"ס לקמן מה גבי אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד בין גדול בין קטן ומשמע דיש לו תקנה מיהא בשטר שיחרור ואי בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו אפילו באשה כה"ג אינה מגורשת דממעטינן להדיא בפרק התקבל וכמ"ש שם התוספות דממעטינן מושלחה דבעינן משלחה ואינה חוזרת או מונתן בידה שאין יד לקטנה גמורה ולשיטת רש"י ז"ל שם אף ע"י אביה אינה מתגרשת ותוספות חולקין אבל ע"י עצמה ודאי לא ואם כן היכי משכחת שיחרור בעבד שהוא קטן גמור דהא אין לו יד כלל מיהו אפשר דהש"ך סובר כשיטת רש"י ז"ל וא"כ אשה מתגרשת בין גדולה בין קטנה דהיינו ע"י אביה ובעבד קטן נמי משכחת שיחרור ע"י אחרים למאי דקי"ל זכות הוא לו שיוצא לחירות דמה"ט מהני שיחרור לעובר במעי שפחה ועי"ל דהא דאמרינן לקמן מה אשה בין גדולה בין קטנה לא איירי לענין שטר כפרש"י ז"ל אלא שהש"ך מפרש לענין שיוצאת במיתת הבעל וכה"ג בעבד לענין מיתת הגר. מיהו בעיקר דברי הש"ך כבר כתבתי דלענ"ד אין לזוז מדברי כל הפוסקים שהסכימו לשיטת התוספות דהא דאמרינן בקטן שהגיע לצרור וזורקו זוכה מדאורייתא היינו דוקא בדעת אחרת מקנה ומ"ש הש"ך שחילוק זה לא נזכר בש"ס אלא בחצר נלע"ד דדא ודא אחת היא כיון דבדעת אחרת מקנה קונה בחצר אף אם אינו עומד בצדו כ"ש דמהני בקטן שיש בו דעת ולא גרע יד דידיה מחצר. ועוד דמילתא דפשיטא היא דבדעת אחרת מקנה יש יד לקטן שהגיע לצרור וזורקו מדאורייתא אליבא דכ"ע דהא יש להם יד לענין גיטין מדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת דהיינו פחות מצרור וזורקו אלמא דבצרור וזורקו יש לה יד וה"ה בקטן לענין שיחרור דהא ילפינן לה לה מאשה ולפ"ז ע"כ הא דפליגי ר"י ור"ל בפ"ק דב"מ דף י' לענין קטן וקטנה היינו לענין מציאה דוקא אי ילפינן מציאה מגט היינו משום דבמציאה ליכא דעת אחרת מקנה ובגט איכא דעת אחרת מקנה כדאיתא שם דף י"ב ומאן דיליף מציאה מגט היינו משום דגט לא חשיב ליה דעת אחרת מקנה משום דחוב הוא לה כדאיתא שם ומש"ה יליף דוקא בקטנה ולא בקטן דשאני שיחרור דהוי דעת אחרת מקנה כיון דזכות הוא משא"כ במתנה וכל היכא דשייך דעת אחרת מקנה נלע"ד דמילתא דפשיטא היא דקטן שהגיע לצרור וזורקו יש לו יד ואפילו חצר יש לו דילפינן מגט ושיחרור דהיינו קטנה מגט וקטן משיחרור דילפינן לה לה מאשה ובהכי א"ש הסוגיא דב"מ יעויין שם ואין להאריך ודוק היטב:

גמרא איתיביה רבי אבא לעולא גר שמת כו' וכי מי כתב גט שיחרור לאלו. הא דמקשה קושיא זו דוקא לעולא אליבא דר"י טפי מלכל הני אמוראי דאמרי לעיל משמיה דרב המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור היינו משום דאיכא למימר דהא דמצריך רב גט שיחרור לאו מדאורייתא איירי דאפשר דכשמואל ס"ל אלא דצריך גט שיחרור מדרבנן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כיון דדרשא זו דמפקיר עבדו אינה פשוטה לכל אדם כדאשכחן לקמן בעבד שעשאו אפותיקי וביוצא בראשי איברים וכמ"ש התוספות לקמן גבי דיסקרתא דעבדי משא"כ הכא בגר שמת לא שייך האי חששא ועוד כיון דלא אפשר בשיחרור לא גזרו רבנן וחילוק זה מוכרח מלשון הרא"ש ז"ל כמו שאפרש שם גבי דיסקרתא דעבדי משא"כ אליבא דר"י אמרינן לקמן בשמעתין גבי נתייאשתי מפלוני עבדי דמפקיר צריך שיחרור מדאורייתא דיליף ר"י טעמא מלה לה מאשה וא"כ מקשו שפיר וק"ל:

שם וכי מי כתב גט שחרור לאלו. וקשיא לי טובא לשיטת התוס' לקמן דלר' יוחנן מפקיר עבדו מותר בשפחה ואוכל בתרומה אם כן מאי מקשה הכא מגר דלמא ר' יוחנן נמי אית ליה דרשא דעבד איש ומוקי לה לענין גר דוקא דאין רשות לרבו עליו כלל משא"כ מפקיר עבדו לא שייך למעטו מהאי קרא דשפיר קרינן ביה יש רשות לרבו עליו לענין דבניו עבדים וקנס כדאמרי' לקמן במעוכב גט שיחרור דקנין כספו קרינן ביה ויתן לאדוניו קרינן ביה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוספות:

תוספות בד"ה וכי מי כתב כו' וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב רשות רבן עליהם כיון שאין להם יד לזכות בעצמם עכ"ל. כבר כתבתי דרבנן נמי מודו דקטנים אין להם יד אלא דאפ"ה פליגי וסברי דמיקרי שפיר אין רשות רבן עליהם כיון שאין רשות שום אדם עליהם ובסברא בעלמא פליגי אבא שאול ורבנן וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל במימרא דשמואל דאמר המפקיר עבדו א"צ גט שיחרור ובלשון התוספות שם כתבתי דתליא בפלוגתא דרבי יוסי בנדרים דף מ"ה דמפרש ר"י טעמא דהפקר כמתנה דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ורבנן פליגי עליה א"כ מצינן למימר דאבא שאול ורבנן נמי פליגי בהא מילתא גופא מאיזה שעה שייך לומר דמיקרי אין רשות לרבו עליו דלרבנן משעת הפקר ולאבא שאול עד דאתי לרשות זוכה כר' יוסי אלא דלפי מ"ש לעיל במימרא דשמואל בלשון התוספות דע"כ לית ליה דר"י דאי לר"י לא משכחת האי מילתא דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דהא לעולם רשות רבו עליו עד שיזכה בו אחר ול"ל כגון שזכה העבד בעצמו דהא לר"י דהפקר כמתנה ממילא שאין העבד יכול לזכות בעצמו כמו שאינו יכול לזכות בעצמו כשמקנהו לו רבו דרך מתנה ואמר לו הרי את לעצמך דלא מהני אלא בשטר כדאשכחן ואפילו בע"ע לא מהני משום דגופו קנוי וכדאיתא לקמן בברייתא האומר לעבדו הרי את ב"ח לא קנה ופרש"י ז"ל והסכימו הפוסקים דאפילו לענין הפקעת השיעבוד לא מהני וא"כ מ"ש הפקר ממתנה כיון דלר"י תרווייהו כי הדדי נינהו דמ"ש התוספות לחלק לעיל בין לשון הפקר ובין לשון מתנה כבר כתבתי הטעם משום דבהפקר מסתלק האדון תיכף בדיבור בעלמא מגזירת הכתוב וממילא קרינן ביה שפיר אין רשות לרבו עליו משא"כ לר"י למאי דמפרש ר' יוחנן דלא נגמר ההפקר עד דאתי לרשות וזכה ממילא דהו"ל לגמרי כמתנה שאין העבד יכול לזכות בעצמו ואין שום טעם לחלק ביניהם ולפ"ז קשיא לי מאי מקשה ר' אבא לעולא אמימרא דר' יוחנן דהא רבי אבא ועולא גופייהו שקלי וטרי במס' נדרים דף מ"ה במימרא דר' יוחנן אליבא דר"י וא"כ דלמא לעולם אימא לך דר' יוחנן גופא סובר דדרשינן אין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דלא משמע ליה האי דרשא לענין מפקיר עבדו משום דכר"י ס"ל דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא"כ אכתי רשות רבו עליו כדפרישית משא"כ לענין גר שמת דהפקירא דממילא הוא דכיון שמת ממילא פקע ליה רשותא וא"כ מיקרי שפיר אין רשות רבו עליו וזכה בעצמו לצאת לחירות וא"צ גט שיחרור מדרשת דעבד איש ויש ליישב דהאי קרא דעבד איש א"א לאוקמי בגר שמת לחוד דהא פשטא דקרא אתי לאשמעינן שאין מעכב את האדון מלאכול בפסח וזה לא שייך בגר שמת ועי"ל דנהי דרבי יוחנן גופא מפרש טעמא דר"י דהפקר כמתנה מ"מ איהו ע"כ לא סבר ליה כר"י דאל"כ אמאי קאמר המפקיר עבדו יצא לחירות דהא לר"י לענין השיעבוד נמי אין העבד יכול לזכות בעצמו מה"ט גופא כמ"ש אלא שיש לחלק דלפי מה שפירש"י ז"ל לעיל במימרא דרבי יוחנן דיצא לחירות היינו שלא ישתעבד בו לבד ואם כן אפשר דלענין זה הו"ל כמחילה שאין צריך קנין ולא דמי לע"ע דהתם לענין גרעון כסף איירי דהו"ל כמלוה שיש עליה משכון מה שאין כן לענין שלא ישתעבד בו אפשר דבמחילה בעלמא סגי ודבר זה צריך עיון ואין להאריך כאן יותר:

בד"ה אלמה אמר אמימר כו' משום דשמואל תנאי היא בפרק החולץ ובפ' בתרא דנזיר עכ"ל. ולענ"ד דבריהם צ"ע בזה דמפרק בתרא דנזיר ודאי לא משמע מידי דנהי דמסיק שם הש"ס דכ"ע אית להו דשמואל המעיין שם יראה להדיא דלאו דוקא קאמר הכי דאדרבא א"א דכ"ע לית להו דשמואל א"ש טפי בפשיטות ולמאי דמוקי דכ"ע אית להו דשמואל צריך לידחק ולאוקמי מתני' דהתם בשלא נתייאש דוקא וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלר"י ע"כ לית ליה דשמואל והתם איירי ר"י ור"מ מיהו משום הא לא איריא דאיכא למימר דסתמא דתלמודא שם סבר דטעמיה דר"י בנדרים ד' מ"ה לאו כדמפרש רבי יוחנן טעמא דהפקר כמתנה אלא כמסקנא דרבא בנדרים דטעמא דר"י משום גזירה כמבואר שם מיהו הקושיא ראשונה במקומה עומדת דמפ' בתרא דנזיר אין הכרע כלל אי דכ"ע אית להו דשמואל אי לית להו ועוד דאף למאי דס"ד מעיקרא בפרק בתרא דנזיר דפליגי בדשמואל אפ"ה נראה ברור דלאו דווקא קאמר בדשמואל קמיפלגי אלא ה"ה לרב ור"י דהתם דפליגי בעבד שברח אם מותר לשתות ביין לאחר שהודר בנזיר לא תליא מילתא כלל בגט שיחרור אלא דעיקר פלוגתייהו אם חוזר ומשתעבד לאחר יאוש או לא ע"ש שכל זה מוכרח וא"כ שיטת התוספות בזה צ"ע וכן מ"ש דבפרק החולץ מצינו תנאי דפליגי בדשמואל נמי יש לגמגם דנהי דאשכחן תנא דלית ליה דשמואל דדריש עבד איש למילתא אחריתי מ"מ לא אשכחן תנא דאית ליה דשמואל דהא דקאמר התם ורבנן האי עבד איש מיבעיא ליה כדשמואל נמי לאו דוקא כדשמואל אלא דעיקר מילתא נקיט דשמואל דריש להאי קרא דעבד איש בהדיא לענין דא"צ גט שיחרור אבל אה"נ דאפילו מאן דלית ליה דשמואל אפ"ה איצטריך קרא דעבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אינו מעכבו מלאכול בפסח וכן מבואר בירושלמי וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו להדיא דרב ורבי יוחנן דרשי הכי ועפ"ז נלענ"ד ליישב מה שהקשו שם בתוספות תרתי מימרי דריב"ל אהדדי דוק ותמצא דלמאי דפרישית א"ש ועיין מה שאפרש בזה לקמן באיבעיא דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. מיהו יהיה איך שיהיה מ"מ נתיישב' קושית התוספות שלפנינו דלא מצי לאקשויי לאמימר מדשמואל ומברייתא דאבא שאול ורבנן דאיהו מוקי להו כשמואל אבל אמימר גופא סבר כתנא דהחולץ דודאי לית ליה דשמואל דהא מוקי לקרא דעבד איש למילתא אחריתי ודו"ק:

בא"ד ולהכי נמי לא מצי למיפרך מרבנן דאבא שאול כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א ז"ל מ"ש בזה ודברי פח"ח שפתים ישק כו' אמנם עכ"ז נלע"ד עיקר כמו שהגיה מהרש"ל ז"ל שצ"ל להכי לא מצי למיפרך מרבנן ואבא שאול והיינו משום דלענ"ד מ"ש התוס' וז"ל אבל הא קשיא לי אי איתא דאמימר דלא כרבי יוחנן רבי' נ"ל ברור דלאו דוקא דר"י רביה ממש דאמימר הוה דהיאך יתכן לומר כן ר"י היה תחלת האמוראים בימי רב ושמואל והיה בא"י ואמימר היה סוף האמוראים בימי רב אשי ובבבל וא"כ אמימר לא ראה את ר"י אלא עיקר כוונת התוס' דקשיא להו אי אמימר אתיא דלא כר"י רביה משום דר"י היה רבן של כל בני הגולה ומצינו בכמה דוכתי שכתב רש"י דמרב ור"י רגיל הש"ס להקשות לכולהו אמוראי בתראי והיינו היכא דליכא אמוראי קדמאי דמסייעי והכי נמי מקשו הכא כיון דאמימר ע"כ לית ליה דשמואל ואם כן אם נאמר דאמימר לית ליה דאבא שאול ורבנן אם כן פליג נמי אריב"ל ואדר"י דהא אינהו פסקו להדיא בשמעתין או כאבא שאול או כרבנן וע"כ דריב"ל ור"י סברי תרוייהו דמיתת הגר מתרת וא"כ מקשה שפיר דאתיא מילתא דאמימר דלא כמאן משא"כ לשיטת מהרש"א ז"ל דכוונת התוספות דקושיית הש"ס אי אתיא מילתא דאמימר דלא כר"י רביה ומשמע דלגבי ריב"ל נמי קאמר וע"כ צריך לפרש לפ"ז דר"י רביה דאמימר ממש הוי ולדעתי א"א לומר כן כדפרישית לכך נ"ל עיקר כמו שהביא מהרש"ל ז"ל וכבר עלה בלבי ליישב בד"א דודאי לא שייך לאקשויי לאמימר מדאבא שאול דאיכא למימר כדפרישית לעיל דאבא שאול סבר דהפקר לא הוי עד דאתי לרשות זוכה כדמצינו ליה בגר קטן דדריש אין רשות לרבו עליו דוקא מדאתי לרשות זוכה אבל קודם שזכה מקרי רשות רבו עליו וא"כ איכא למימר דמה"ט לא משמע ליה קרא דעבד איש אלא לענין גר שמת דהו"ל הפקר דממילא מה שאין כן לענין מפקיר עבדו לא מימעט כלל מעבד איש דלעולם רשות רבו עליו לענין שיחרור שאין העבד יכול לזכות בעצמו כדפרישית לעיל אבל מדרבנן דאבא שאול דע"כ סברי דמשעה שהפקירו מיקרי אין רשות רבו עליו אע"ג שלא זכה בעצמו כדמצינו בקטנים א"כ מקשי שפיר כנ"ל אלא דמסתימת לשון התוספות לא משמע הכי ודו"ק:

הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עמ"ש התוס' והריטב"א ומה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רנ"ח בס"ד:

הא מני ר''מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו. להקדש לבטלה דתניא (ערכין דף ה.) המעריך פחות מבן חדש ר''מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין וכיון דבלשון הקדש אקדשיה גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר דמיו עלי: אי אמרת בשלמא ר''מ היא. וטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש לימכר אלא משום דאין מוציא דבריו לבטלה הוא וכמו שאמר דמיו עלי ויש להן עליו מעות היינו דחייב לתת דמים דאדם יודע שאין גופו קדוש ואמר לשם דמים: אלא אי אמרת רבנן. וטעמא משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי לגופו הקדישו לדמיו לימכר: בשלמא. בעבד איכא למימר סתמיה לדמים קאי וה''ק הרי הוא קדוש לימכר אבל בעצמו מי איכא למימר שיהא קדוש לימכר וכי יש דמים לבן חורין ומה מכירה יש בו אלא ר''מ היא ולאו דמשמע מלתא לדמי אלא מתוך שאינו מוציא דבריו לבטלה גמר בלבו ואמר דמי עצמי עלי והיינו דאמר הריני הקדש שמין אותו כעבד ולא שימכר וגבי עבד נמי אין רשות הגזברין עליו אלא מעות יש להן על הבעלים: לימא כתנאי. מקדיש עבדו קדוש או לא קדוש: מועלין בשערו. דוקא נקט ולקמיה מפרש לה: אלא דכולי עלמא קדוש. לימכר לדמיו: אין מעילה בקרקעות. דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש במס' מעילה (דף יח:) ובת''כ: כגזוז דמי. ואינו כמחובר לקרקע: יש דברים שהם כקרקע. מחוברין לקרקע: ואינן כקרקע. דקי''ל אין נשבעין על הקרקעות ועל גפנים הללו נשבעין בהודאת מקצת הטענה: מסרתי לך. לשמור בקרקעי: אפילו תימא. הא דקתני הכא אין מועלין בשערו כר''מ היא: אשבוחי משבח. הלכך לאו כגזוז דמי דעדיין צריך לחיבורו: להא שמעתא דרב. המפקיר עבדו יצא לחירות: אמר רב הכי. בתמיהה ופריך הש''ס ואיהו רבי יוחנן מי לא אמר הכי ומאי מתמה אדרב: לא סיימוה קמיה. למילתיה דרב כולה אלא כרב יוסף אמרו קמיה דלא סיים בה משמיה דרב וצריך גט שחרור ולא פירשו לפניו הא דאמרי' לעיל דרב חייא בר אבין סיים בה משמיה דרב וצריך גט שחרור: גר שמת. ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר: קנו עצמן. הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר: אבא שאול אומר. קטנים אין להן יד לזכות בעצמן: מי כותב גט שחרור לאלו. מעתה להתירן בישראלית הרי מתו בעלים: עבדו דגר כאשתו. כלומר אין הפקר זה דומה להפקר מחיים דעבד גמר לה לה מאשה וכתב לה ספר (דברים כד) או חופשה לא נתן לה (ויקרא יט) הלכך מחיים אין לו תקנה בלא גט כאשה אבל הפקר שלאחר מיתה כי היכי דאשתו משולחת בלא גט עבדו נמי לא בעי גט: א''ה. ישראל שמת נמי לא יזכו בניו בעבדיו דהא כאשתו הם: המפקיר עבדו. דתו ליכא נחלה לבניו: ומת. לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו דהא מית ליה ובניו לא זכו בהן מעולם: אין לו תקנה. כדמפרש לקמן דכיון דהפקירו פקע ממוניה מיניה ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן וכי מיית אין זו ירושה להוריש לבניו הלכך אין לו מי שיתירנו בגט:

הא מני ר''מ היא. הכא משמע דרב דלא כר''מ והא דאמר בפ''ק דערכין (דף ה.) האומר ערך כלי עלי נותן דמיו כר''מ וכן בפ' האומר משקלי עלי (שם כ.) דתנן ערך ידי ורגלי עלי לא אמר כלום ואמר רב עלה נותן דמיה ומפרש לר''מ אליבא דר''מ קאמר וליה לא סבירא ליה ואע''ג דבסוף פ''ק דסנהדרין (דף טו.) גבי הערכין המטלטלין מפרש רב באומר ערך כלי עלי כר''מ לא סבירא ליה הכי וכי האי גוונא אשכחן בריש אלמנה נזונית (כתובות דף צו.) דבעי למימר שמואל דהניזונת תנן וכאנשי יהודה אע''ג דבסוף נערה שנתפתתה (שם נד.) אמר שמואל הלכה כאנשי גליל: עבדא כמקרקעי דמי. ולכך אין מועלים בו דאין מעילה במחובר דבפ' הנהנה (מעילה יח:) ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה והא דאמרי' בפ' המוכר את הספינה (ב''ב עט.) הקדיש בור מלא מים מועלין בו ובמה שבתוכו לא כמו שפי' שם רבינו שמואל שהצניע חפציו בבור דהא אין מעילה במחובר אלא כשעקר מן הבור חוליא ונהנה ממנה: קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. דאין להן יד לזכות בעצמן וכן בפרק מי שמת (ב''ב קנו:) גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכין לגדול ואע''ג דאית ליה זכיה במציאה כדאמרינן בהניזקין (לקמן נט:) היינו מדרבנן מפני דרכי שלום והכא לא שייך ההוא טעמא וא''ת בפרק לולב וערבה (סוכה מו:) אמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא בי''ט ראשון דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזרקו אגוז ונוטלו דהא בפ''ק דקדושין (דף כב:) בההוא עובדא דא''ל שלוף לי מסנאי משמע דהוה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה וי''ל דדעת אחרת מקנה אותן שאני.: וכי מי כתב גט שחרור לאלו. אלמא לא בעי גט להתירו בבת חורין והיינו כשמואל דאמר מי שאין לו רשות רבו עליו אינו קרוי עבד וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב רשות רבן עליהן כיון שאין להן יד בעצמן: אלמה אמר אמימר כו'. וא''ת מאי אי הכי כ''ש דלשמואל תקשי דאמימר וי''ל דהא לא קשיא ליה משום דשמואל תנאי היא בפרק החולץ (יבמות מח.) ובפרק בתרא דנזיר (דף סב:) אבל הא קשיא ליה אי אתיא דאמימר דלא כר' יוחנן רביה ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן. דאבא שאול דאיהו מוקי להו כההוא תנא דאית ליה דשמואל אבל איהו סבר כההוא תנא דפליג עלייהו וסבר דלדידיה צריך גט שחרור ואין לו תקנה: הלכה כאבא שאול. אומר ר''ת דהלכה כריב''ל לגבי רבי יוחנן כדמוכח בפרק בתרא דמגילה (דף כז.) דאמר כוותיה דרב פפי מסתברא דאמר ריב''ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ואע''ג דר' יוחנן פליג עליה התם דייק מדר' יהושע בן לוי דהלכה כרב פפי

גיטין לט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד