גיטין לב ע"א

דף לב - א

וללמד שאפילו שופתא בקופינא דמרא - רפיא, [אפילו בית יד של מעדר, מתרופף מאחיזתו במעדר].

רב יוסף אמר: אפילו סיכתא בדפנא - רפיא, [אפילו יתד התקוע בדופן מתרופף].

רב אחא בר יעקב אמר: אפילו קניא בכופתא - רפיא, [אפילו קנה הארוג בסל, מתרופף].

הדרן פרק עלך כל הגט

פרק רביעי - השולח

מתניתין:

השולח גט לאשתו בידי שליח להולכה, כדי לגרשה:

א. והגיע בשליח [השיג את השליח], לפני שהשליח מסר את הגט לאשה, ואמר לו: גט שנתתי לך, בטל הוא!

ב. או ששלח הבעל אחריו, אחרי השליח, שליח אחר, והשליח השני אמר לו לשליח הראשון בשליחות הבעל: גט שנתתי לך, בטל הוא!

הרי זה בטל.

ונחלקו בגמרא [בעמוד ב] במשמעות הביטול, האם עצם הגט מתבטל, שנפסל מלגרש בו לעולם, או שרק השליחות לגירושין מתבטלת, אבל הגט עצמו עדיין עומד בכשרותו.

ג. וכן אם לאחר ששלח לה את הגט, קידם הבעל ובא אצל אשתו לפני שקיבלה את הגט, ואמר לה: "גט ששלחתי לך, הרי הוא בטל" -

ד. או ששלח אצלה שליח, ואמר לה השליח, בשליחות הבעל: "גט ששלחתי לך, בטל הוא":

הרי גט זה בטל.

וכל זה הוא דוקא אם ביטל את הגט קודם שהגיע ליד האשה.

אבל, אם משהגיע הגט לידה של האשה, וכבר נתגרשה בו, שוב אינו יכול לבטלו!

ובגמרא יבואר, מהו החידוש שבאה המשנה להשמיענו בזה.

וכל זה שאמרנו, שצריך הבעל או שלוחו לבטל את הגט בפני השליח או בפניה של האשה הוא רק לאחר תקנת רבן גמליאל [שתבואר בסמוך].

אבל בראשונה, לפני אותה התקנה, לא היה הבעל צריך לבטל את הגט בפני השליח או בפני האשה, אלא די בכך שהיה הבעל עושה בית דין - מעמיד שלשה אנשים במקום אחר [במקום שהוא נמצא בו], והיה מבטלו לגט בפניהם, בלי שיצטרך להודיע על כך לשליח או לאשה.

התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן, לבטל את הגט שלא בפני הבעל או האשה, מפני תיקון העולם!

כי אם יבטל הבעל רק בפני בית דין ושלא בפני השליח או האשה, יש לחוש שמא הם לא ידעו מהביטול, ויסברו שהשליחות עומדת בעינה, וימסור השליח את הגט לאשה, ותלך ותנשא בו, וירבו ממזרים בישראל. ^[1]

גמרא:

שנינו במשנה: השולח גט לאשתו והגיע בשליח:

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה:

מכך שלשון "הגיעו", אשר משמעותו: רדף הבעל במכוון אחר השליח, והגיעו - לא קתני במשנתנו.

אלא קתני "הגיע", ומשמע מהלשון הזאת שנקט התנא, שאפילו אם פגש הבעל את השליח ממילא, ולא רדף אחריו, אלא באקראי פגש אותו, וביטל את הגט, הרי הוא בטל.

ומשמיע לנו התנא בלשון הזאת, כי לא אמרינן היות ולא רדף הבעל אחרי השליח, אלא רק ביטל את הגט כשהזדמן לפניו השליח, לצעורה לאשה בלבד הוא דקא מיכוין, ואין כוונתו לביטול ממש, אלא רק לעכב את הגט במשך תקופת זמן, חודש או חדשיים, ^[2] כדי לצערה.

ואין אנו אומרים אילו היה רוצה לבטלו לגמרי, היה רודף ביוזמתו אחרי השליח ומבטלו בפניו, ולא היה ממתין עד שיפגוש אותו באקראי. אלא, גם באופן שכזה הגט בטל.

שנינו במשנה: או ששלח אחריו שליח, ואמר לו: גט שנתתי לך בטל הוא, הרי זה בטל:

והוינן בה: "או ששלח אחריו שליח", למה לי?!

והלא כבר שנינו שיכול הבעל לבטל את הגט, ופשיטא, שאפילו על ידי שליח הוא יכול לבטלו, שהרי "שלוחו של אדם כמותו".

ומשנינן: אם לא היה נשנה במפורש דין זה, הייתי אומר, שדוקא הוא עצמו יכול לבטל את הגט, ולא על ידי שליח.

כי מהו דתימא: לא אלימא שליחותיה דשליח בתרא משליחותיה דשליח קמא [שליחותו של השליח השני לביטול הגט, אינה עדיפה משליחותו של הראשון לתת את הגט], דיוכל לבטליה [כדי שיוכל לבטלו]. ^[3] לכן קא משמע לן משנתנו, שיכול הבעל לבטל את שליחות הראשון, אף על ידי שליח אחר.

שנינו במשנה: קדם הוא אצל אשתו ואמר לה: גט ששלחתי לך בטל הוא, הרי זה בטל:

והוינן בה: למה לי להשמיענו זאת?! והרי דין פשוט הוא, שיכול הבעל לבטל בפני האשה כשם שיכול הוא לבטל בפני השליח. כי היות והאשה יודעת מהביטול, שוב לא תינשא באותו גט, ואין מקום לחוש כאן משום תיקון העולם.

ומשנינן: מהו דתימא, כי לא אמרינן שאפילו אם פגש הבעל את השליח באקראי וביטל את הגט, לצעורה בעלמא קא מיכוין הבעל, אלא אומרים אנו שמתכוין הוא באמת לביטול הגט, הני מילי כשאומר "גט זה בטל" לשליח, ואפילו כשפגשו באקראי

-

אבל כשאומר כן לדידה [לאשה עצמה], הרי אפילו אם קידם אצלה לומר לה כן, ודאי לצעורה בעלמא הוא קא מיכוין, ולעכבה זמן מה מלהנשא, ותו לא.

קא משמע לן משנתנו, שאף כשאומר לאשה "גט זה בטל הוא", כוונתו היא לביטול אמיתי של הגט. ^[4]

שנינו במשנה: או ששלח אצלה שליח, ואמר לה גט זה בטל הוא, הרי זה בטל:

והוינן בה: למה לי להשמיענו זאת?! והלא פשיטא הוא, כי מה יש לחלק בין שלח לה על ידי שליח, או אמר לה בעצמו?

ומשנינן: מהו דתימא אימתי אין אנו אומרים לצעורה קא מיכוין, אם הבעל בעצמו ביטל בפניה, כי איהו הוא דלא טרח אדעתא לצעורה [אין סברא שיטריח את עצמו להגיע אליה אך ורק כדי לצערה], ולכך ודאי לביטול הגט נתכוין.

אבל אם שלח לה על ידי שליח, דלא אכפת ליה כי טרח [לא איכפת לו שיטרח] השליח, ודאי לא לביטול הגט נתכוין, אלא רק לצעורה קא מיכוין, ולא לביטול אמיתי של השליחות.

קא משמע לן משנתנו, כי אף בכי האי גוונא ביטול הוא, ולא לצערה נתכוין.

שנינו במשנה: אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו:

ותמהינן: פשיטא שאם כבר קיבלה את הגט, שוב אי אפשר לבטלו, שהרי כבר גרושה היא!? ^[5]

ומשנינן: לא צריכא, לא הוצרכה משנתנו להשמיענו זאת, אלא היכא דמהדר עליה מעיקרא לבטולי, שהיה הבעל מחזר אחר השליח למוצאו, והי רודף אחריו כדי לבטל את הגט קודם שהגיע הגט ליד האשה,

כי מהו דתימא, איגלאי מילתא למפרע דכבר קודם לכן, לפני שהגיע הגט לידה, בטולי בטליה בלבו, שהרי מתברר עכשיו שרדיפתו אחר השליח היתה משום שרצה לבטל את הגט, ויהיה הגט בטל. ^[6]

קא משמע לן משנתנו, שאין הגט בטל. ^[7]

תנו רבנן: אם אמר הבעל לשליח או לאשה: "בטל הוא הגט", או שאמר: "אי אפשי בו" - דבריו קיימין! כי משמעות לשונות אלו היא על ההוה, שרוצה לבטל עתה את הגט מכאן ולהבא. לפיכך מועילים דבריו, והרי הגט בטל.

אבל אם אמר: "פסול הוא", או שאמר "אינו גט" - לא אמר כלום!

כי אין במשמעות לשונות אלו שרוצה לבטל את הגט מכאן ולהבא, אלא שהוא מוציא עליו שם פסול, כאילו היה הגט פסול מכבר, והרי אין הדבר כן, אלא הוא גט כשר. ^[8]

ומקשינן: למימרא [האם רצונך לומר] ד"בטל", לישנא דלבטיל מכאן ולהבא משמע, ומשום כך נחשב לשון זה לביטול!? ^[9] והרי אינו כן, כי האמר רבה בר איבו אמר רב ששת, ואמרי לה, ויש אומרים שכך אמר רבה בר אבוה:

המקבל מתנה מחבירו, שאמר המקבל לאחר שבאתה המתנה לידו: "מתנה זו מבוטלת היא", או שאמר "תיבטל המתנה", או שאמר "אי אפשי בה" - לא אמר כלום!

ומשום שמשמעות לשונות אלו היא, שעתה הוא רוצה לבטל את הזכיה במתנה, לאחר שבאה לידו, והרי לאחר שזכה במתנה אין בידו לבטל את זכייתו. ואם בא בעל חוב של מקבל המתנה לגבות את חובו ממנו, הרי הוא יכול לגבותה מן המתנה, כי היא שייכת למקבל המתנה, ולא לנותן המתנה.

אבל אם לאחר שקיבל את המתנה אמר: "בטלה היא", או שאמר "אינה מתנה" - דבריו קיימין, וחוזרת השדה לנותן, ובעל חובו של מקבל המתנה אינו יכול לגבותה ממנו בחובו, משום שמשמעות לשונות אלו היא, שהמתנה היתה בטילה מתחילה, ועוד קודם שקיבלה לא נתרצה לזכות בה. ונאמן הוא על כך, משום שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולפיכך שייכת המתנה לנותן. ^[10] ומסקינן לקושייתנו: אלמא, הרי מוכח, דלשון "בטל", מעיקרא משמע! ולא שמבטלה מכאן ולהבא, אלא הוא מודיע עתה שכבר קודם לכן היתה בטילה.

ואם כן, תקשה הברייתא, מדוע כשאומר על הגט "בטל הוא", חשיב ביטול, והרי אינו בא כעת לבטלו מכאן ולהבא, אלא מודיע שקודם לכן כבר היה בטל, ואם כן אין בדבריו כלום, שהרי עד עתה ודאי גט כשר היה.

אמר אביי: לא קשיא, כי לעולם "בטל",

מהו דתימ' איהו הוא דלא טרח אדעת' לצעורה אבל שליח לא איכפת ליה קמ"ל. פי' וה"ה למצא את אשתו ממילא דאע"ג דלא טרח לא אמרינן לצעורה קא מכוין. דלא גרע ממילא דידיה משליחותיה דשליח אע"ג דמטרח ליה והאי דלא קתני מתני' מצא את אשתו משום דאורח' דמילת' קתני שאין השולח גט לאשתו מוצא אותה במקומו ממילא קידם השליח אלא א"כ קידם אצלה לדעת.

למימרא דבטל לישנא דמבטיל משמע. אמתניתין נמי דייק אלא שהמתין עד שפירשו כן בבריית'. א"נ אי ממתני' ה"א לאו דוקא דאמר בטל הוא אלא אמר לישנא דליבטל אבל בריית' ודאי דוקא קתני וי"א אי מתני' ה"א אפילו אמר פסול הוא הרי זה בטל אף על גב דלישנ' לא משמע דליבטל משום דגלויי דעתא בגיט' בכה"ג מילת' היא אבל לבריית' קשיא.

הא דאמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. שיטה זו מוחלפת במס' כריתות פר' המביא אשם תלוי ברוב הנוסחאות ופי' ר"ח ז"ל וכבר נשנית בכלל המוחלפות בחלוף המסכתות אבל יש נוסחה הגונה בשיטה זו ומפורשת אצלו בב"ב פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ז ע"ב).

השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה״ז בטל. הא דאצטריך מתני' למיתני והגיע בשליח או שקדם אצל אשתו או לר' דאמר בגמ׳ בטלו שלא בפני השליח והאשה א״ש דהכא משום צריכותא נקט לה כדאיתא בגמרא דהגיעו לא קתני אלא הגיע דלא תימא דלצעורי לשליח קא מיכוין ואפילו קדם אצל אשתו דלא אמרי דלצעורא מיכון ולאו למעוטי עושה ב״ד ומבטלו שלא בפניהם א״נ לאשמעי׳ דאפי׳ שלא בב״ד אם הגיע בשליחו או שקדם אצל אשתו יכול לבטלו:

ירושלמי: עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משם שנים. ומסתברא דהא דגרסי׳ הכא עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין שליח עולה משם שנים דוקא במביא למדינה בח״ל אי נמי בארץ במקום שיש חרום ידוע כעססיון דצריך לקיימו וצורך ליתנו לה בפני שנים והוא כדי שיהו ב״ד ושיתקיים בפני השנים והוא כדאיתא בריש מכילתין אבל במביא במדינה אחת בח״ל אי נמי בארץ במקום שאין חרום ידוע דאז א״צ ליתנו לה אלא בפני שנים לבד כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי א״נ כדי שיקראו את הגט כדאיתא לעיל (גיטין י״ט ב') הני בי תרי דיהב גיטא באפיהו צריכי למקרייה. א״נ כר״א דאמר עדי מסירה כרתי אז ודאי שליח עולה משם שנים דהא לכ״ע שליח נעשה עד כדאיסא בריש מכילתין ובודאי הלשון קשה קצת. דא״כ לא ה״ל למימר ואין שליח עולה משום שנים דהיאך יעלה משום שנים והוא צריך להצטרף עמהם למנין שלשה. ושמא ה״ק ואין שליח עולה משום שנים דמלבד שליח בעינן שנים כדי שיהו עם שליח שלשה ולאשמועי׳ דבקיום שטרות בית דין של ג' בעינן. וא״נ איצטריך לאשמועינן דאע״ג דבעדי קיום שטרות בעלמא בעינן שנים ובגט השליח עולה משום שנים לענין דייני קיום אינו כן אלא לענין דייני קיום אין השליח עולה משום שנים אלא שנים מלבד השליח בעינן וזה נ״ל עיקר. ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל אפי׳ חזר בו תוך כדי דבור של נתינה וכדקי״ל כל תוך כדי דיבור כדבור דמי חוץ מע״ז וקדושין. ובגמרא דמפרש דהא קמ״ל אף גב דבטליה תוך כדי דבור שהגיע לידה. וה״ה בשהגיע הגט ליד השליח לקבלה דיד שליח קבלה כידה ומכיון שהגיע לידו מגורשת:

גמרא: הגיעו לא קתני אלא הגיע דאפילו ממילא ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מיכוון. פרש״י ז״ל ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעוריה בעלמא חדש או חדשים.והמיה׳ לי דא״כ מאי נפק' לן בין שמתכוון לבטלו או לצערו ולעכבו מליתנו עכשו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו דאטו מי שלא בטל שליחות לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה. ובשלמא לרב ששת דאמר לקמן בסמוך בטלו מבוטל נפקא מינה למיפסל גיטא גופיה דאי אמרת לצעוריה קא מיכוון חוזר ומגרש בו כל אימת דבעי בטל דהא לא בטלי' אבל השתא דאשמעי' דלבטולי קא מיכוין אינו חוזר ומגרש בו אבל אנן כר׳ נחמן קיי״ל דחוזר ומגרש בו וכדאיפסיקא הלכתא בהדיא בסמוך ומסתבר דהכי פירושא ולא אמרינן לצעורי' קא מיכוון כלומר אין פיו ולבו שוין אלא בפיו ובשפתיו הוא שמבטלו לצעורה לשליח כדי שידאג ויצטער על עכובו אבל בלבו הוא שיתננו לה ורצה לצחק בו והילכך אם נחנו לה נחוש לכך להחמיר עליה מהא לפסלה מן הכהונה בגט זה ואי נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר תהא צריכה גט משני קמ״ל דאע״ג דהגיעו ממילא בטולו ביטול גמור ואין חוששין לקדושי שני ואפי׳ ריח הגט אין בו כנ״ל:

הא דאמרי׳ ל״צ דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא איגלי מילתא למפרע דבטולה בטליה. תמיהא לי דבשלמא לרבי דאמר לקמן בטלו מבוטל איצטריך הכא לאשמועינן דדוקא בדידעי' ביה דבטליה אבל מסתמא לא ואע״ג דחזיניה דמהדר בתריה לבטוליה אבל לרשב״ג דאמר בטלו אינו מבוטל מאי קמ״ל השתא בדשמעינ׳ דבטלי לא חיישינן ליה בדמהדר בתריה לבטולה חיישי' ליה. ונראה דהכי קאמר דקא מהדר בתריה דשליח ורהיט ולא הספיק לבטוליה ליה בפירוש עד שנתנו לאשה וכשהגיע אצל האשה בטלו ואמר דמעיקרא כי הוה רהיט בתריה לבטליה הוא דהוה בעי וכיון שכן הוה אמינא דתגלי מילתא למפרע דידים מוכיחות דלהכי הוה רהיט וליבטיל כאילו הוא בטלו׳ בפירוש לשליח עצמו קמ״ל ואפי׳ לרבא דאמר לקמן גלויי דעתא בגיטא מילתא היא קמ״ל הכא מודה דהא דרהיט בתריה דילמא מימר א״ל אשור הב ליה דלישלום צערה דגברא היא וכדאמרי' לקמן אלא דקשיא לי א״כ אביי דהוה מייתי ראייה מעובדא דרב יהודה דאשקליה גט לחתניה דרב ירמיה ביראה ואמר להו לסהדי אותיבו קרי' באודניכו ואס״ד גלויי דעתא בגיטא מלתא הא קא רהיט בתרייהו וקס״ד דאביי דהאי דרהיט בתריה לבטוליה הוא דאזיל ורהיט ואפי׳ הכי לא בטיל אמאי שביק דיוקא דהא מתני' דמוכחת הכי כדפרישית. וי״ל דמשום דבמתני' לא איתפרש הכי בהדיא ואי נמי משום דהתם איכא גלוי הדעת טפי משום דאנוס הוה בתחלתו הילכך הוכחא מילחא טפי דלבטוליה דרהיט ואפי' הכי לא בטיל מה שאין כן במתני' דבכי הא דמתניתין אפי' רבא מודה כדאמרן ודעדיפא קא מייתי ועוד דמעשה רב:

ת״ר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין. וכדמפרש ואזיל דבטל הוא ולבטול משמע ואי אפשי בו השתא נמי קאמר דוקא בדקאמר בטל הוא אבל בטלו לא קאמר בעיא בסמוך ולא איפשיטא והויא לה מגורשת ואינה מגורשת: פסול הוא אינו גט לא אמר כלום דאינו אלא כאומר שאין זה גם ואנו רואין אותו שהוא גט ושהוא פסול שאינו נכתב כתקנו באותיות ובלשונו ואנו רואין אותו כתוב כהוגן ואינו אלא כמשנה את הידוע. וקשיא לי דילמא פסול שנכתב במחובר או שלא לשמה או שהוא מזוייף קאמר דמהימן מגו דאי בעי מבטיל ליה. וי״ל דאי להכי נתכוון פרושי הוה מפרש מאי פסולי מיהא דכיון דאנן כשר חזינן ליה אם איתא דאית ביה פסול מימר הוה אמר פסול משום כך ומשום כך:

הא דאמרינן למימר דבטל דליבטיל השתא משמע קשיא לי מנא ליה הא דילמא מעיקרא משמע ובטל הוא דבטלתיה מעיקרא קאמר וכרבי דאמר אם בטלו מבוטל ונאמן מגו דאי בעי מבטיל ליה השתא ועוד קשיא לי אמאי שביק מתניתין ואקשי אברייתא דבמתני' נמי קתני בטל הוא זה בטל. ומיהו איכא למימר בהא דאין ה״נ אלא משום דקאי אברייתא ולאשמעינן דפסול הוא אינו גט לא אמר כלום אקשי אבטל הוא דקתני אברייתא אלא אכתי דקשיא לי אידך וי״ל דאבטל הוא דברייתא דוקא איכא לאקשוי משום דמינה שמעינן לה דלבטיל השתא קאמר משום דקתני בה אי אפשי דעל כרחיה השתא קאמר ובטל הוא דומי׳ דאי איפשי וליבטיל השתא קאמר כנ״ל:

למימרא דבטל לישנא דליבטיל משמע והאמר רבא בר איבו אמר רב ששת ואמרי לה אמר רבא בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה זו מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר ולא כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. כך היא גירסת רוב הספרים וכן היא הגירסא הנכונה וקשיא להו לרבוותא ז״ל דבפרק בתרא דכריתות (צו א) גרסי׳ איפכא מתנה זו מבוטלת תבטל אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום והתם על כרחין א״א לגרוס איפכא משום דמינ' פריך לר״ל דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ופרכינן עליה מדרב ששת דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין וגם ר״ח ז״ל כתבה לההיא דכריתות בשילהי יש נוחלין כמו שכתובה שם ברוב הספרים והכא א״א לומר כן דא״כ היכי דייק מינה דבטל מעיקרא משמע אדרבה דליבטיל משמע כי דהכא ולפום כן אמר בטלה היא לא אמר ולא כלום דהא זכה בה ושוב אינו יכול לחזור בה ולומר שאינו רוצה לזכות בה ור״י בעל התוספות ז״ל הפך הגירסא שבכריתות והכי קא דייק בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום אלמא בטלה היא מעיקרא משמע ומשום הכי לא אמר כלום דאחר שבאת׳ לידו אינו נאמן לומר שלא קבלה מעיקרא כדי לזכות בה אבל אי הוה משמע דליבטיל היו דבריו קיימין וכל המחזיק בה זכה בה מדין הפקר והא דקאמר אביי בטל שתי לשונות משמע גבי גט לישנא דמהני בה קאמר וגבי ממנה לישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו קאמר אלא לשון דמהנ' וטוב לו קאמר והלכך לגבי גט דטוב לו שיתבטל הגט לישנא דליבטיל משמע ולגבי מתנה דטוב לו שלח תתבטל המתנה מעיקרא משמע וקשה קצת דלישנא דמהנה לקיים כונתו משמע ואיהו מחזר לבטלה או משום שאינו רוצה במתנתו של זה או משום דבעי מיחי ושונא מתנות יחיה: ואנן ניקום נימא הא טבא ליה ולישנא דמעיקרא משמע ולא אמר כלום זו אינה תורה. ועוד דבב״ב (עו ב) חשבינן עלויא בעיני הבעל מה שממה׳ הגט לחול דאמר התם בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי והוא אמר הילך כמו שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעלויא דידך סמיך אלא שתירצו בזו דהתם שמגלה דעתו שרוצה לגרש הוא דאיכא למימר דודאי חשיב עלויא אבל הכא שמגלה בדעתו שרצה לבטלו הוה ליה עלויא לישנא דמהני ביה לבטלו ויש מי שאומר שזו אחת מן הסוגיות המחלפות בתלמוד והן כלישנא אחרינא אמרי לה וכאיכא דאמרי והרבה יש כמותה בתלמוד בההיא דמלוה על פה גובה מן היורשין דריש פ״ק דקידושין דקשיא לההיא דשילהי בב״ב ופלוגתא דידים מוכיחות דבפ׳׳ק דנזיר דהוי איפכא בפ״ק דנדרים והרבה כמותם ורש״י ז״ל כתב התם בכריתות דבין הכא בין התם גרסינן כגירס' הספרים שבכאן וז״ל שכתב שם ה״ג תיבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין וה״ג בהשולח גט וטעמא מפרשים התוס׳ משום דתיבטל ומבוטל׳ ואי אפשי בה להבא משמע והיא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו. ומהא ליכא לאותובי לריש לקיש דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין דכיון דאתיא לידה ואפקרה הוא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר אני חפץ שתהא המתנה קיימת אבל סיפא תמיהא לן אדר״ל דקחני בטלה אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי תאמר כשקבלתיה לא לשום מתנה קבלתי׳ והודעת בעל דין כק' עדים לפיכך דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין הדרא למרא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרה לא דבריו קיימין ולא קני לה ולא הדר' למרה וה״ה דהוה מצי לתרוצי דלא דמי לר״ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתי הויא דמרה דכי יהיב איניש מתנה אדעת' דמקבלין לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה אבל דריש לקיש לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצי לקמן בשמעתין קושיא אחריתי. ומיהו בקושיא קמייתא דחייה כי האי גונא ולקמן דלא מצי לדחויי שנייה הכי ע״כ. ואם תאמר ולדברי רבינו ז״ל דמחלק בין מטלטלין לשדה היכי פרכינן עליה בתר הכי מן האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו י״ל היינו בין מטלטלי מתנה לשדה מתנה דשדה מתנה מימר אמרי׳ דלאו אפקורי מפקר ליה אלא ה״ק איני רוצה שתהא מתנה זו קיימא אלא במרה קמא תהא והוא כבר קבלת אבל במטלטלין אם איתא דלאו מפקר להו להדרינהו למריהו וכיון דליכא למימר הכי ודאי אפקורי מפקר להו והילכך בשדה שלו כי אמר ידי מסולקת ממנה אם איתא דלשון זה הוי לשון הפקר בשום מקום הכא הוה לן למימר שתהא שדה זו מופקרת כיון שא״א לפרש שרצה לומר בענין אחר ואמאי אמר ולא כלום אלא ודאי שמעינן מינה דאי איפשי בה לא לשון הפקר הוא זו היא שטתו של רש״י ז״ל בשמיעה זו. ומיהו ממה שפירש מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו נראה דס״ל דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ואין בע״ח גובה הימנה. וא״ת ומאי שנא מהא דאמרינן בכתובות (יט א) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י״ל דהתם הוא דשטרא כיון דמקויים נפיק מתותי ידיה בחזקתיה קאי ומסתמא דידי' הוא ולחוב לאחרים הוא דקא מודה דשטר אמנה הוא ואינו נאמן הא למה הדבר דומה לאומר בשדה המוחזקת בידו אינה שלי במקום שחב לאחרים דלא כל הימנו ולאבד זכותו של אחרים אבל במקבל מתנה דלאו דידי׳ הוה ומכח זכייתו הוא דבעי מלוה לטרפו נאמן הוא לומר לא קבלתיו בתורת זכייה ואינהו דקאמרי דבתורת מתנה ושנתכוון לזכות בו כשקבלו צריכין להביא ראיה וראיתי לרב אב ב״ד זצ״ל שכתב דדוקא בשלא חב לאחרים הוא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אבל במקום שחב לאחרים לא כשהיא דשטר אמנה:

פרק רביעי בע"ה:

השולח גט לאשתו כו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת עניני החלק הרביעי ובפרט על אי זה צד יכול לבטל את הגט משהגיע ליד השליח ובאי זה לשון הוא צריך לבטלו ועל יד זה נתגלגל בקצת עניני החלק האחרון בענין נוסח הגט והוא שכשאמר בענין בטול הגט שבראשונה היה עושה בית דין ומבטלו והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כך מפני תקון העולם נתגלגל לבאר שבראשונה היה משנה שמו ושמה עד שבא ר"ג והתקין לכתוב איש פלני וכל שם שיש לו מפני תיקון העולם ובאו לסבה זו בזה הפרק דברים ארוכי הענינים שלא מעין המסכתא מענין שבועת אלמנה הבאה ליפרע מן היתומים ומענין פרוזבל והרבה דינין שבשביעית ומענין עבד כנעני הן שנשבה ופדאוהו או שעשאו רבו אפותיקי ושחררו והרבה דינין שבעבדים והרבה ענינים אחרים מצד תקנות שנעשו לתקון העולם כגון במוציא אשתו משום שם רע ושאר דברים שמעין זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון על אי זה צד מבטל את הגט משהגיע ליד השליח השני בקצת דברים שבנוסח הגט כגון כתיבת שמו וכל שם שיש לו ומתוך שהיה ענין זה תקנת ר"ג מפני תקון העולם נתגלגלו אחריה הרבה תקנות החלק השלישי הוא שהתחיל בתקנות אלו בפירעון אלמנה ובחתימת הגט ובפרוזבל ובהרבה דינין שבשביעית הרביעי בעבד שנשבה ושעשאו רבו אפותיקי ושחררו והרבה דינין שבעבדים החמישי בלקיחת ספרים תפלין ומזוזות ביתר מכדי דמיהן הששי במוציא את אשתו משום נדר ומשום שם רע ונתגלגל על ידם בדין מוציאה משום אילונית השביעי במוכר עצמו ובניו לגוים או המוכר שדהו לנכרי זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו עוד דברים בענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם היא בביאור החלק הראשון והוא שאמר השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח אמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל קידם אצל אשתו או ששלח אצלה שליח אמר לה גט ששלחתי ליך בטל הוא הרי זה בטל אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אמר הר"ם פי' זה השליח אמנם הוא שליח הולכה ולזה יבטל עד שיגיע גט לידה ואמר משיגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו ואפי' נתנו מוכרח כמו שיתבאר מעניני הכח בגט ואמר או שקדם אצל אשתו לפי שאולי היה איפשר שנאמר לצעורה קא מכוין הנה למדנו שהוא פסול ואולם שליח קבלה הנה יתבאר שהוא כאשר הגיע הגט לידו אינו יכול לבטלו לפי שידו כידה ודע כי כאשר נתן אדם לאשתו גט זמן או גט על תנאי והגיע לידה אם היה אומר לה כאשר ישלם התנאי הפלני או הגיע הזמן הפלני הרי את מגורשת מעכשו אינו יכול לבטלו כי הגיע לידה ואם לא אמר מעכשו יכול לבטלו לפי שהוא בידו כי השאיר בו התלות בו והוא יכול להוסיף על תנאי כמו שיתבאר:

אמר המאירי פירשו בגמרא שלא סוף דבר שהיה רודף אחריו והשיגו ובטלו שהוא בטל אלא אפי' לא היה הוא רודף אחריו אלא שהיה השליח משתהא בדרך ונזדמנה לבעל דרך לשם והגיעו במקרה ובטלו הרי זה בטל ואין אומרין הואיל ובמקרה הוא שנזדמן לו כך לא נתכון לבטול אלא לצעורה בעלמא וכל שהשליח מכל מקום נתנו לה גט כשר הוא שאלו היה מתכוין לבטול רדוף היה לילך אחריו בכונה אלא אף כשהגיעו במקרה אומרין כן וזהו לשון והגיע בוא"ו יתירה ולא אמר הגיע וגירסתנו בענין זה הגיע לא קתני אלא והגיע ויש גורסין הגיעו לא קתני אלא והגיע וכן אפי' לא אמר לו הוא בעצמו אלא ששלח אחריו שליח ואמר לו אותו שליח פלני שלחני אצלך לומר לך שגט שנתן לך בטל הוא הרי הוא בטל ואין אומרין מאי אולמיה דהאי שליח משליח קמא אלא אתי שליח ומבטל שליח וכן אם לא ראה הבעל את השליח אלא שקדם הוא אצל אשתו קודם שיגיע השליח אצלה או קודם שיתנהו השליח בידה ואמר לה גט שאני שולח לך ביד פלני בטל הוא הרי זה בטל ואין אומרין הואיל וקדם לומר לה כן ולא השתדל לומר כן לשליח אין זה אלא שהוא מתכוין לצערה אלא הרי הוא בטל וכן אם לא קדם הוא אצלה אלא ששלח לה שליח לומר לה כן ואין אומרין איהו הוא דלצעורה לא טרח הא מכל מקום ניחא ליה דליטרח שליחא לצעורה אלא בכולהו בטל הגט וכן הדין אם נזדמן שפגע את אשתו במקרה ואמר לה כן:

ומכל מקום הזכיר אחר כן בכל אלו דוקא שלא הגיע הגט לידה וכל שבשליחות הולכה אין הגט כלום עד שיגיע לידה הגט הא משהגיע גט לידה והוא הדין אם מינתה היא שליח לקבלה משהגיע ליד שלוחה שידו כידה אינו יכול לבטל ופירשו בגמרא אפי' ראינוהו שהיה מחזר לבטלו קודם שיגיע לידה כגון שהיה רודף אחר השליח או אחריה לבטלו או שהיה מחזר אחר שנים לבטלו בפניהם ולא הספיק לו עד שיגיע לידה או ליד שלוחה ואין צריך לומר לאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא שהלכה כמותו אלא אפי' לרבא דאפי' רבא לא אמר גלויי דעתא מילתא היא אלא כשגלה דעתו לפני השליח כגון ההיא דקאמר ליה ברוך הטוב והמטיב וכיוצא בו אבל זה שלא גלה דעתו בפני השליח אע"פ שהיה מחזר בכך אינו גלוי הדעת אפי' בדבור ויש מפרשים שכל שבדבור גלויי דעתא הוא לדעת רבא והא דהכא בדלא אמר ליה מידי אלא שמתנועותיו אדם מכיר שהוא מחזר לבטלו ומ"מ לענין פסק אין לנו שהרי הלכה כאביי דגלויי דעתא לאו מילתא היא עד שיבטלנו בפירוש והילכך כל שהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ודוקא כשהוחלט הגט לאלתר כגון שלא היה על תנאי הא אם נתנו על תנאי או לזמן כל שלא נתקיים התנאי או שלא הגיע הזמן רשאי לבטלו אלא אם כן היה בתנאי או בזמן מעכשו או על מנת שכל שהוא כן לכשתקיים התנאי או יגיע הזמן חל הגט למפרע משעת נתינתו:

בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו בפניהם פי' כל שיבטל את הגט צריך שיבטלנו בפני עדים שהרי כל שהגיע גט לידה ואמר אחר כן בטלתיו אינו נאמן ואף כשיעיד לו אחד אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים ומ"מ כל שמבטלו לשליח ר"ל גט שנתתי לך בטל הוא או לאשה ר"ל גט שאני שולח לך בטל הוא והשליח מודה כן בעודו בידו או האשה מודה שבטלו לה קודם שיגיע לידה הרי זה בטל שאף בינו לבין עצמו אלו היה איפשר ליודע בטולו בטול והילכך שליח שהוא לענין זה בעל דבר כאשה עצמה כל שהוא מודה שבטלו לו קודם שיגיע לידה ר"ל שהוא בידו עדין או שהאשה מודה לו שבטלו לה קודם שהגיע לידה אין צורך לשנים והרי הוא בטל לא הוצרכו שנים אלא באחרים ומתורת עדות הא כל שבטלו בפני שנים אין צריך שיבטלנו לשליח או לאשה ובראשונה היה עושה בית דין ממקום אחר ולדעת רוב מפרשים זה שאמר ממקום אחר פירושו שלא בפני השליח או האשה אלא שהיה עושה בית דין ומבטלו בפניהם ופירשו בגמרא לדעת רב נחמן שנים אע"פ שלשון בית דין על שלשה הוא מונח הרי לפעמים קורין לשנים בית דין ובזו אין צורך לבית דין אלא לעדים ואע"פ שרב ששת חלק לומר שבפני שלשה היה הא בפני שנים אף קודם ר"ג לא היה כלום ומפני שכל בטול שלא לשליח או לאשה צריך בית דין אין הלכה כן:

ומכל מקום ראה ר"ג הזקן שתקלה יוצאה בכך והתקין שלא יהו עושין כן ר"ל לבטל שלא בידיעת השליח או האשה מפני תקון העולם ופירשו בגמרא לדעת רב נחמן שמאחר שמתחלה היו עושין בשנים לא היה הקול מתפשט כל כך ולא היתה האשה יודעת בבטול הגט והולכת ונשאת ונמצא מרבה ממזרות ולפיכך תקנו שלא יבטל אלא בידיעת השליח או האשה וכל שהוא כן אין צורך לעדים ולרב ששת שסובר שבתחלה היה בשלשה אין בה חשש ממזרות שכל שנעשה בבית דין של שלשה קלא אית ליה אלא שהיתה התקנה שמתוך שיטריחוהו לילך או לשלח אחריה או אחר השליח לא ישתדל בכך ותתגרש בין כך ולא תתעגן ומכל מקום הלכה כרב נחמן והתקנה משום ממזרות ולמדת שמה ששאלו בגמרא בפני כמה מבטלו פירושו קודם התקנה הא לאחר התקנה צריך שיבטל בידיעת האשה או השליח אלא שאף לאחר התקנה יתבאר בגמרא לדעת ר' שהלכה כמותו שאם בטלו מבוטל וכיון שאם בטלו מבוטל אף אם הוסיף בתנאיו דבריו קיימין:

ואחר שפסקנו כרב נחמן פירושו אם בטל בפני שנים ומכל מקום התבאר בקדושין שכל העושה כן מכין אותו מכת מרדות אלא שאין שם מלקות ואע"פ שאמרו עליה רב מנגד וכו' כבר אמרו בסוף בכולהו לא מנגיד אלא אמאן דמקדש בביאה וכו' ומכל מקום מכין אותו מכת מרדות מפני שעבר על תקנת ר"ג והכשיל את האשה בבטולו וזהו דומה למסירה מודעא בגט שהיא מודעא כמו שהתבאר בערכין סוף פרק משקלי עלי כ"א ב' וכמו שביארנו ענינה בשלישי של בתרא ומתוך כך המוסר מודעא בגט מכין אותו מכת מרדות כמו שביארנו בראשון של קדושין גם כן ואע"פ שמסירת מודעא ובטול הגט שני דברים הם וכמו שאמרו שם רב מנגד אמאן דמבטל גיטא ואמאן דמסר מודעא אגיטא מכל מקום דומים הם זה לזה אלא שהבטול הוא שמבטל גט שכבר נכתב ומסירת מודעא הוא בטולו קודם שנכתב כגון או' כל גט שאתן לאשתי או שיאמר גט זה שאני בא ליתן לאשתי דעו שלא מרצוני אני נותנו אלא מצד אי זה הכרח ואין צורך בה להודיע הסבה שמצדה הוא נותנו שאף בלא בירור אונס או סבה מודעא שעל הגט מודעה היא ואין צורך בה להודיע אלא לגלוי דעתו שלא מרצונו הוא נותנו אלא מצד אי זה סבה כמו שביארנו בבתרא במסירת מודעא מיהא אלא שמ"מ צריך שיהא הוא בא בו בטענת אי זה הכרח דרך כלל אלא שאינו צריך לבררו כמו שכתבוה שם גדולי הרבנים שאין מודעת הבטול שקודם כתיבה מועיל בלא אונס דאנן סהדי בגמר בלבו בשעת נתינה אלא אם כן בטלו לאחר כתיבה וכן הדבר פשוט שכל מודעא צריכה הזמנת עדים לא אמרו שם אלא שאין צריך לומר כתובו ושאינה צריכה קנין ואם בטל את המודעא יכול לחזור ולמסור קודם נתינת הגט אך לאחר כתיבתו ומתוך כך מזקיקים גדולי המחברים דרך תקנה לבטלה קודם כתיבה ואחר כך יצוה לכתוב ולחתום ולא יזוז משם עד שיגיע הגט לידה או ליד שלוחה ואנו אין נוהגין אלא לבטלה קודם נתינה ומכל מקום כל שהמודעא בבטול הגט נוח לבטלה קודם כתיבת הגט וכל שכן לדעת האומרים שמאחר שבטלו שלא להיות גט לעולם אינו חוזר ומגרש בו כמו שנבאר למטה אלא שאיפשר שלא אמרוה אלא במי שבטל את הגט לאחר שנכתב ונאמר בשמועה שבערכין שהזכרנו שכל שמסר מודעא ומסרהב עצמו מליתן את הגט עד שמפייסין אותו ליתן ונותן אין נתינתו מכח הפיוס מבטלת מודעא אלא אם כן מבטל את המודעא בהדיא:

ונשוב לדברינו והוא שמ"מ אני תמה שהיה להם לומר בגמרא בפני כמה היה מבטלו שכשהוא אומר בפני כמה מבטלו משמע שאף בתר התקנה יכול לבטל בפני שנים ועוד מהו שאמר במשנה היה עושה בית דין ממקום אחר היה לו לומר היה עושה בית דין ומבטלו בפניהם אם שנים לרב נחמן אם שלשה לרב ששת ועוד אם תקנת ר"ג שלא לבטלו אלא לשליח או לאשה היאך יחסו נגוד זה לרב והרי הכל ראויים להסכים עליו לנגוד או למרדות מתקנת ר"ג אלא שנראה לי שבראשונה היה עושה בית דין ממקום אחר ר"ל שלא במקום האשה או השליח כדי שלא יודע בטולו וזה היה מכשול גדול ותקנת ר"ג היתה לעשות בית דין במקום השליח או האשה אם ירצה לבטלו כדי שיודע לשליח או לאשה ונמצא שאף לאחר התקנה אדם יכול לבטלו אם בפני שנים לרב נחמן או בפני שלשה לרב ששת שלא היתה התקנה אלא ממקום אחר למקום שליח או אשה והוא ששאלו בפני כמה מבטלו כלומר אף לאחר התקנה ואמר רב נחמן בשנים מפני שסובר שבית דין במשנתנו פירושו שנים ולא הוסיף ר"ג על המנהג כלום אלא ממקום למקום ורב ששת אומר שלשה מפני שסובר במשנתנו שלשה והלכה כרב נחמן והלכך אף לאחר התקנה מבטלו בפני שנים אלא שחידש בה רב שכל העושה כן יהא במרדות לא מפני שעבר על התקנה שהרי לא עבר עליה אלא שאף בזו יש גרמת מכשול ותקלה לפעמים שאף במקומן ימצא מוכנים לפורענות לבטל בפניהם ולשתוק עד שיגרמו לה תקלה ומתוך כך מכין אותו מכת מרדות אלא אם כן בטלו לשליח או לאשה אלא דמותבינן אשמעתין מההוא דאשקליה גיטא על כרחיה ואמר להו זילו איטמרו כלומר שלא יבטלנו לכם והוא למד ממנה שאם בטלו בפני אחרים אינו מבוטל אף בדיעבד כרשב"ג אלא שיש לי לומר שיודע היה ר' יאשיה שלא היה אדם מצוי באותו מקום שיבטל בפניהם וחמשא סבי דהוו התם לכבודו הוא שבאו לבקרו או שמא כלם באו לפניו לדין על אותם הגירושין ולא חשש אלא לבטלו להם וממנה היה למד שהוא סובר אם בטלו אינו מבוטל שאם לא כן היה לו לחוש למקום הסמוך לו שילך לשם ויבטלנו בפני אחרים והדברים דחוקים מעט אלא שהספיקות שבשיטה ראשונה רחוקות יותר:

זהו ביאור המשנה והוכלל בה לענין פסק וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

כשהוא בא לבטל את הגט צריך שיאמר אי זה לשון שהוא מבטלו עכשיו כלומר שאינו מוציא עליו שם פסול אלא שמחזיקו בכשר ומבטלו עכשו מרצונו אבל כל שאמר בלשון שנראה ממנו שאינו מבטלו אלא שמודיע שהגט בעצמו פסול אין זה בטול שהרי לא בטלו אלא שהודיע שהוא פסול מצד עצמו ואינו כן מעתה אמר גט זה בטל הוא הרי זה בטל שלשון זה לענין גט מורה מעכשו יהא בטל וכן אם אמר אי אפשי בו או איני רוצה בו הרי זה בטול וכן אם אמר לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא חרש יהא כחרש הרי זה בטול וכן אם אמר הרי הוא כחרש בטול הוא שלשון הרי מורה מעכשו כמו הרי הוא הקדש הרי הוא הפקר שהאומר כן הקדשו הקדש והפקרו הפקר אבל אם אמר גט זה פסול הוא או אינו גט אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזיב אינו משלח אינו מגרש חרש הוא כחרש הוא אין זה בטול וכן בכל כיוצא בזו אמר גט זה בטל ר"ל שלא אמר בטל הוא אלא גט זה בטל הדבר ספק שמא אף מלה זו לשון בטול מעכשו הוא או שמא מאחר שלא אמר בטל הוא הודעת פסול והוצאת שם רע על הגט ואינו כן ומתוך כך מגורשת מספק וגדולי המחברים סוברים בגט זה בטל שלשון בטול הוא ומפרשים שאלה זו בבטל לשון עבר על משקל אמר שמר ואין הדברים נראין:

ת"ר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין. פי' שמשמע לשונות אלו לשון ביטול. פסול הוא אינו גט לא אמר כלום פי' שמשמע שמוציא עליו לעז שהוא גט פסול והרי אנו רואים שהוא כשר מ"ה לא אמר כלום אבל אם אמר פסול יהיה לא יהיה גט הרי הכי נמי דהוי לשון ביטול והגט בטל:

תוספות בד"ה ולא אמרינן כו' וי"ל דה"א כיון שאינו מביא עדים כו' קמ"ל כו' עכ"ל הא ודאי דבפני א' לא מהני ביטול כמ"ש התוס' לקמן דאף לרב נחמן בעי שנים ומשום דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ הכא לשליח עצמו שהוא אומר שמבטלו ודאי דהוא מבוטל כמ"ש גם התוס' (א) לקמן ועוד נכתב בזה לקמן וק"ל:

בד"ה איהו דלא טרח כו' נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו דלא אמרינן לצעורה כו' דתימה הוא לומר כו' עכ"ל ר"ל דהוה ליה למתני רבותא בנזדמן בחד מינייהו אצל אשתו או שלוחו דתרוייהו בנזדמן לא איצטריך למתני כדקאמר גבי טרחא וק"ל:

בא"ד דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול עכ"ל מסברא אמרו כן והיינו כיון שהוא עומד וצוח אין לנו לומר דלצעורה קמכוין כמו שכתבו לעיל ודו"ק:

בד"ה מ"ד אגלאי כו' כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה כו' עכ"ל אבל אי לא הוה רהיט בתר שליח אלא בתר שאר עדים לא הוה איצטריך לאשמועינן לרבן שמעון בן גמליאל דהא בדאשמועינן דבטליה בשאר עדים לא חיישינן במהדר בתרייהו לבטוליה מכ"ש דלא בטיל ובחידושי הרשב"א הקשה לפי זה לאביי דלקמן בעובדא דאותיבו קירא באודנייכו ולא אסיק אדעתיה למימר הכי ה"ל לאקשויי לרבא מדיוקא דהך מתני' (ב) וע"ש ליישב בזה ודו"ק:

בד"ה מבוטלת היא כו' ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות כו' אם כן היו דבריו קיימין והוי הפקר כו' עכ"ל גם לפי גירסא זו משמע להו הכא דבריו קיימין דלא הדרא למרה כמסקנא דכריתות דאל"כ תקשי ליה נמי הכא מאי אפשי אאי אפשי כמ"ש לעיל וק"ל:

ד"ה גט שנתתי לך בטל הוא לר' דאמר בטלו מבוטל וכו'. כוונת התוס' לאוקמי מתני' אפי' כרבי דס"ל שאפי' לאחר תקנת ר"ג אם בטלו ולא הודיע לשליח או להאשה ג"כ מבוטל אתי נמי מתני' כוותיה והא דנקט והגיע בשליח אורחא דמלתא וכו':

ד"ה ולא אמרינן לצעורה קא מכוין וכו' עד אי נמי הוה חיישינן להחמיר. ר"ל הא דה"א דלא הוי ביטול לא שיהיה גט מעליא לאנסובי ביה לעלמא אלא להחמיר לאוסרה על בעלה אי הוי כהן:

רש"י בד"ה שופתה בית יד. נ"ב ובריש פרק הבונה פירש רש"י בענין אחר:

גמ' דמדאורייתא בטל גיטא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ולא שנא כו' באנפנא כו' וחתמי הד"א:

במתני' או ששלח אחריו שליח וכו'. ולא אשמעינן רבותא שאמר לו לאחד שיש לו בלא"ה דרך לשם אגב אורחא אם תפגע בשליח אמור לו גט שנתתי לו בטל הוא ואולי בזה באמת לא אילימא שליחות דבתרא משליחות דקמא וק"ל:

גמ' למימרא דבטל כו'. אמתני' גט שנתתי לך בטל הוא לא קשה דמשנתינו לא נחית לאשמועינן לישנא דאמר ואיירי באומר לשון המועיל לבטל ועי"ל דלמא שאני הכא דרץ אחריו ג"כ דהוי גילוי דעת נמי מיהו ז"א דמתני' איירי אפילו הגיע ממילא ועי"ל דלמא אף לשון עבר מהני בגט וכל הלשונות מפרשין לחומרא משום חומרא דא"א אבל ברייתא דקתני פסול הוא אינו גט לא אמר כלום משום דמשמע לשעבר א"כ צ"ל דבטל משמע להבא ודו"ק:

גמ' פסול הוא כו'. אבל פסול יהא אפ"ל דפשיטא דלא מהני דמה לשון שיהא פסול אם אינו פסול אבל פסול הוא [ה"א] דניחוש לה שידע דבר פסול בו או שביטלו לשעבר ואפ"ל לאידך גיסא ומ"מ לא מפרשינן הוא יהא כמו בבטל הוא דלשון בטל עדיף ובטור אבן העזר הביא ב' דיעות בזה:

ברש"י במתני' בד"ה בראשונה כו' היה מבטלו בפני שלשה. לפי"ז לא הו"ל לפרש מפני תקון העולם כו' והיא ניסת בו דהיינו חשש ממזרות אע"ג דלמ"ד משום תקנות עגונות במכ"ש יש לו חשש ממזרות דלהכי קודם תקנת ר"ג בפני ב' לא מ"מ בג' ליכא חשש ממזרות דיש לו קול וק"ל:

ברש"י בד"ה ולא אמרינן כו' חודש או חדשים כו'. א"כ לא ידענו זמן דלמא שנה או שנתים [וממילא דאף לצערה פסול] ועיין ברשב"א:

ברש"י בד"ה בטלה היא כו' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו'. ול"ד למלוה שאומר שטר אמנה הוא זה דאינו נאמן במקום שחב לאחרים [למ"ש רש"י מקודם לענין בע"ח] עיין בהרשב"א החילוק ועיין בח"מ סי' רמ"ה:

בתוס' בד"ה איהו דלא טרח כו' או שלוחו. בנזדמן ליכא צריכותא למתני שלוחו [עיין במהרש"א] ודו"ק:

בתוס' בד"ה מהו דתימא כו' היינו שנודע קודם שהגיע כו' כגון דהוי רהיט וכו'. ואף שאמר בפירוש שרץ לבטל גיטו ושגט יהא בטל רק שהשליח לא ידע כוונתו במרוצתו וכיון שלא נודע להשליח או לאשה או לב"ד לאו מלתא היא:

בא"ד אפילו היכא דקים לן כו' מכופין אותו כו'. אף שבדעתו בהיפך ואינו רשאי לומר מכח הכפייה ולאפוקי לתירוץ ראשון לא הוי מדינא דדוקא דברים שבלב שלא חשש לפרש לא הוי דברים אבל היכא שידעינן שעושה כל מה שיכול לעשות הוי מדינא דברים רק רבנן עשאו כמו דברים שבלב כיון שדומה קצת לדברים שבלב אבל לועוד נראה לר"י מדין תורה לא הוי כאן דברים כיון דסוף סוף לא פי' בפיו אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת וכו':

בתוס' ד"ה מבוטלת היא כו'. ורש"י פי' בכריתות דגרסינן כו' ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למריה. לפי' רש"י מ"מ פריך שפיר הכא אלמא דבטל מעיקרא משמע דאי להבא ומשום הפקר מ"ש מאי איפשי דלא מהני אע"ג דהוי לשון הפקר (ט) ודו"ק:

במשנה או ששלח כו' וא"ל כו' בטל הוא כו'. מזה קצת ראיה לדעת בעה"ע שהביא הר"ן בפ"ק דפסחים שיוכל לבטל חמצו ע"י שליח:

שם אם משהגיע גט לידה שוב א"י לבטלו. בהרע"ב אי א"ל ה"ז גיטך מעכשיו ולזמן פלוני כו' מכי מטא גיטא לידה לא מצי תו לבטולי כו'. תמוה דהתנן לקמן בפ"ז מ"ג מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופי' שם בעצמו דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי. ובקדושין (נט ב) מדמה לה הש"ס למעכשיו ולאחר ל"י. ומשמע דכ"פ כסתמא דמתניתין דלקמן והוא כרב שם בקדושין וכ"פ הרי"ף והרא"ש. וא"כ לספק חזרה ודאי מצי לבטולי'. וכן לריו"ח שם כיון דלא נגמר הגט עד לאחר ל"י ודאי מצי לבטולי'. ואפי' לשמואל דתנאה הוי לפרש"י שם דהיינו אם לא יחזור בו עד זמן פלוני הרי חזר בו כיון שבטלו. ואין קיום לדבריו כי אם לשמואל וכפי' הרמב"ן שהביא הר"ן שם דא"י לחזור דהכוונה אינה רק אם יחי' עד ל"י ע"ש. אולם כשמואל ודאי לית הלכתא אלא כרב או כריו"ח ע"ש ברא"ש ור"ן. שוב ראיתי שהרע"ב לקח דברים אלו ממקור נאמן מפי' הרמב"ם אלא דשם הלשון בסגנון טוב והרע"ב במחכ"ת ל"ד:

גמרא הגיעו לא קתני אלא הגיע ואפי' ממילא. הנה ראינו כאן דבר חדש בחכמת הלשון אשר לא שערוהו מחקריה חילוק בין מלת הגוף לבין כינוי הבא תחתיה:

שם מ"ד לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותא דקמא דליבטלי'. נראה דהוא ע"ד שאמרו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו כו' (עדיות פ"א מ"ה):

בסה"ע אמר אביי בטל שתי לשונות משמע. (כה"נ) [כה"ג] משני לקמן (עב):

רש"י ד"ה בטלה היא. הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואע"ג דחב בזה לב"ח של (דמשמע אפי' אין לו ממה לפרוע זולתה) זה לא מהני אלא במקום דשייך לומר הא דר' נתן כדמוכח בכתובות (יט) ע"ש:

תד"ה מ"ד (בסופו). כמו שרוצה להוכיח כו' דדברים שבלב א"ד מהא דכופין אותו כו'. כצ"ל:

תד"ה מבוטלת. והא דלא מקשה מאי אפשי בה כו'. כצ"ל. ור"ל דלגי' זו דלשון עתיד דהיינו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום. ובאי אפשי קאמר דבריו קיימים א"כ ע"כ משמע דהוא לשון עבר וגבי גט קתני דבריו קיימים ובו לא מהני אלא לשון עתיד. ומתרצי דלעולם לשון עתיד הוא ואפ"ה מהני לענין מתנה מפני דהוא לשון הפקר משא"כ ביטול אינו לשון הפקר כמש"כ הר"ן בריש פסחים. (ומ"מ ק"ק לשון הר"ן שם שכ' בפשיטות דודאי מ"ד בנכסי דידי' דלבטלו כו' לא משמע דהוי הפקר. והרי לגי' שלפנינו בכריתות מוכח דהוי הפקר. ואולי לישנא דליהוי כעפרא מיגרע גרע לי'):

בא"ד ור"י אומר שיש ליישב כו' דאי ליבטיל משמע כו' והוי הפקר כו'. מש"כ המהרש"א דאל"כ תיקשי ליה הכא מאי אפשי כו'. דברי תימה הן. דהא אמר נמי תיבטל דודאי הוא לשון עתיד ואפ"ה הוה ס"ד דהדרא למרה וה"ה אי אפשי כיוצא בה ולכן תני שפיר בגט דמהני. גם הצ"ע שהניח בדבור הסמוך לפרש"י דשם תמוה. דהא מ"מ מוכח משם דלשון בטל הוא לישנא דעבר דאי הוי לשון עתיד לא הוי מהני מידי כמו תיבטל וא"כ מדוע גבי גט מהני דבו לא מהני אלא לשון עתיד:

גמרא ולא לצעורי וכו', ע' רשב"א שמקשה על פירש"י דמפרש לצעורי היינו לעכב חודש או חדשים דא"כ ממילא א"א לשליח ליתן לה עד שיצוה הבעל ליתן ובזה אף אם בטלו מהני כדקיי"ל וחוזר ומגרש בו, וא"כ אין הפרש בין ביטול ובין לצעורי ע"ש. ולענ"ד י"ל למה דאיתא בירושלמי הובא בהרא"ש ורשב"א דבעשה שליח להוליך גט צריך להחזיק בפני ב'. א"כ יש נ"מ זאת דאם לצעורי א"א לעכבו (רק) לפי שעה ולא ביטל השליחות אח"כ כשיצוה אותו הבעל א"צ להחזיקו בפני ב' כיון דכבר נעשה שליח מעיקרא אבל אם ביטל השליחות אם אח"כ ירצה לחזור ולגרש צריך לעשות שליח מחדש ולהחזיקו בפני ב', עוד י"ל דנ"מ בהיפוך דלצעורי הוי חומרא וביטול הוי קולא. והיינו לפי הצד דצדדו התוס' לקמן (דף ל"ג) ד"ה רבי וכו' דאף ביטל בפני השליח צריך להיות בפני ב' דאין דבר שבערוה וכו'. וא"כ י"ל כשאמר לו גט זה בטל שלא בפני ב' אם אמרי' לצעורי היינו שרוצה לעכב חדש ימים זה א"צ להיות בפני ב' ואף כשאמר לו כן שלא בפני עדים אין כח לשליח ליתנו לה. אבל אם הוא ענין ביטול השליחות כמו דמעשה שליחות צריך להיות בפני ב' דלא נתפס כח השליחות רק בעדים ה"נ לא נתפס ביטולו בלא עדים ולזה אם אמר לו כן שלא בעדים לא נתפס הביטול ויכול השליח למסור לה הגט מיד:

תד"ה איהו דלא טרח וכו'. מה דלא הקשו בפשוטו דקידם מיותר הוא דכיון דקתני ששלח אצלה שליח הוי ביטול ול"א לצעורי מכש"כ בטרח הוא עצמו וקידם אצלה. די"ל דבאמת לא זו אף זו קתני ל"ז דקידם וטרח בעצמו אלא אף ששלח להשליח. וע' במהרש"א דמ"ש תוס' דליתני נזדמן אצלה או נזדמן שלוחו, כוונת המהרש"א דלתני נזדמן שלוחו היינו שהבעל אמר לשלוחו כשתזדמן אצלה תבטל הגט דאלו בשלח ממש מה ריעותא יש בנזדמן שלוחו לומר לצעורי הא המשלח צווהו לילך להשליח. אע"כ דכוונת מהרש"א דלתני באומר לשלוחו לכשתזדמן אצלה תבטל.
ולכאורה קשה דא"כ זה קשה ג"כ ברישא דקתני ב' בבות הגיע בשליח לאורויי דל"א לצעורי ושלח שליח לאורויי דאלימא שליחות דבתרא, לתני חדא בבא ולתני הגיע גבי שלח אחריו. היינו ששלח שליח לכשתגיע אצל השליח הראשון תבטל הגט ונשמע מיניה תרתי דל"א לצעורי. ונלענ"ד דמה דאמרי' מ"ד לא אלים היינו היכא דמסר הכח לשליח שיהא הוא המבטל. אבל בודאי אם שלח שליח להודיע לו שהבעל מבטל הגט בזה פשיטא דל"ש לומר לא אלים כו' דהא עיקר הביטול מכח הבעל והשליח מעשה קוף בעלמא הוא דעבד להודיע מה שעושה הבעל. וכיון שכן צ"ל הא דמשמעינן מתני' דל"א לא אלים. והא עדיין אפשר למטעי דאמרי' לא אלים, ומתני' מיירי ששלח אחריו שליח להודיעו שהבעל מבטלו היינו יתורא דמתני' דבכה"ג ליכא חידוש. אע"כ דמיירי אפי' במבטל ע"י שליח. ולפ"ז ניחא דלא נקט גבי שלח שליח לישנא דהגיע ממילא איכא רבותא בגוף הדין דל"א לצעורי. וא"כ היה אפשר לאוקמי במודיע ע"י שליח הביטול ולא היה נשמע הדין דל"א לא אלים. ואם דעדיין היינו מוכיחי' מדנקט הגיע בשליח ולא נקט הגיע בבעל עצמו אע"כ דבעי לאשמעי' תרתי. הא' דל"א לצעורי. והב' דל"א לא אלים. והיינו ג"כ מכח יתורא מדלא נקט הגיע בבעל עצמו. בזה י"ל דהוי רבותא יותר לגבי שליח דל"א לצעורי, והיינו דבשלמא בבעל שהגיע ממילא אין ראיה כ"כ דמכוין לצעורי מדלא קידם עצמו, די"ל דבאמת בתחלה לא היה דעתו לבטל ורק בזו הרגע דהגיע בשליח עלה בדעתו לבטל. אבל בשלח שליח לבטלו ואינו חושש למהר לרדוף אחרי השליח ותולה רק בהזדמנות ניכר מזה דלצעורי קמכוין. מש"ה אשמעי' דאף כה"ג ל"א לצעורי. וא"כ דהוי רבותא בשליח שפיר מצינן לאוקמי במודיע ע"י שליח. להכי נקט תרי בבי ונקט ששלח שליח. דליכא רבותא כלל. ונשמע מיניה דמיירי במבטל ע"י שליח דל"א לא אלים וק"ל:
וביותר י"ל דבמה דדקדקנו דעדיין לא שמענו דל"א לא אלים דהא י"ל דמיירי במודיע ע"י שליח דהוא מבטל י"ל דליכא למטעי בהכי. דלכאורה יש להסתפק באם מבטל שלא בפני השליח ושלא בב"ד ושלח שליח להודיע להשליח או להאשה שבטל הגט אם נימא דמהני הביטול דאין זה נגד תקחז"ל כיון דמודיע להשליח ליכא חשש ממזרת ועגונות, או דנימא כיון דבשעת הביטול לא חלה הביטול דכיון דבטלו אינו מבוטל, אף שמודיע להשליח לא מהני כיון דמודיע דבר שאין בו ממש דמעולם לא חלה הביטול. ופשיטנא לה מדברי הרשב"א במה דפרכי' בסוגיין למימרא דבטל לישנא דלבטל ממש הא י"ל דבטל דקאמר היינו דכבר בטלתי בפני ב"ד והברייתא דלא כרשב"ג. הרי מבואר להדיא דלרשב"ג וכן לר' בביטלו שלא בב"ד אף דמודיע לשליח לא מהני כיון דבשעת ביטול לא חלה הביטול, וכיון שכן ליכא למטעי דמתני' מיירי דמודיע ע"י שליח. דממנ"פ אם מודיע שבטלו בפני ב"ד. ואתי' כר' הא אף בלא הודיע מהני דס"ל בטלו מבוטל, ואם מודיע שבטלו ושלא בפני ב"ד ודאתי' כרשב"ג גם בהודעה לא מהני. אע"כ דמבטל ע"י שליח והיינו דעושה שליח, אבל אלו קתני הגיע שפיר יש למטעי דמיירי במודיע דהיינו שמודיע שבטלו בפני ב"ד ועשה (שלא) כתיקון ומהני (בדיעבד) ומה דקתני מודיע היינו להך גופא דאף דמצוה להודיע כשיזדמן ל"א לצעורי, וק"ל:
ולכאורה יש לדון אמאי מהני ע"י שליח הא קיי"ל מילי לא מימסרן ולכמה פוסקים כר"י דאפי' אומר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר פלוגתא אם אומר אמרו כשר או לא פליגי בזה דלמ"ד אומר אמרו כשר עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח היינו דאין כח להשליח למסור כחו לדין שליח עושה שליח אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא מש"ה בלא אמר אמרו לסופר רק שאומר לו כתוב דנעשה הוא שלוחו דהבעל אין בכחו לחזור ולמסור כח שליחותו לומר לאחר כתוב כיון דמוסר רק מילי בעלמא, אבל חדא שליחות אפשר ע"י מילי. דהיינו שהבעל יכול לעשות שליח למילי ואמרינן מילי שעושה שליח הוי כמו מילי דבעלים עצמן. ומש"ה אומר אמרו כשר דהבעל עושהו לענין זה שליח להדיבור הצווי להסופר כתוב שיעשה כן השליח עבורו וכשאומר השליח לסופר כתוב אין מוסר לו כחו ומדין שליח עושה שליח, אלא דעושה כן בשליחות המשלח ולזה בעצמו הוא שליח לומר לסופר כתוב במקום הבעל, אבל מאן דס"ל אומר אמרו פסול ס"ל דחד שליחות ג"כ אינו נתפס במילי ואין כח לעשות שליח על מילי בעלמא. ומש"ה א"א לבעל לצוות להסופר לכתוב ע"י שליח, דמה שאומר השליח להסופר כתוב לא הוי כאומר הבעל דלא נתפס כח השליחות ע"י מילי בעלמא. וכיון שכן הא ביטול הגט הוי מילי בעלמא ואיך יכול לבטל ע"י שליח. ובהכרח לומר דוקא אמירת כתוב לסופר דהמילי לא הוי גמר מעשה רק שעי"ז יכתוב הסופר זהו מקרי מילי. אבל היכא שנגמר הכל ע"י מילי כגון ביטול הגט דע"י הביטול נגמר כל הענין זהו חשוב כמעשה. וראיה לזה מדפליגי ר' יאשיה ור' יונתן אם יכול להפר נדרי אשתו ע"י שליח ותיפוק ליה דהוי מילי. אע"כ דכה"ג מהני.
ויעויין בר"ן פ"ק דפסחים שכ' דביטול חמץ דהוא מתורת הפקר א"י לבטל ע"י שליח שהרי אם אמר לחברו הפקר נכסיי אין בכך כלום. ולא זכיתי להבין איך פשוט לו להר"ן דלא מהני הפקר ע"י שליח דאמאי לא. וחשבתי לומר דהוי מדין מילי לא מימסרן. אבל באמת הא בררנו מסוגיין דיכול לבטל ע"י שליח. וגם מהפרת נדרים מוכח דכה"ג מהני שליח. אח"כ מצאתי בס' בית מאיר בעזה"י (בסי' קכ ס"ד) שהביא דברי הר"ן הנ"ל והניחם בקושיא. וגם הביא דברי המהרי"ט (ח"א סימן קכז) דא"י להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי וסתר זה מדין הפרת נדרים ע"י שליח. ובאמת גם מסוגיין דביטול הגט ע"י שליח נסתר דברי מהרי"ט.
וביותר שהגוף הדין לענ"ד היא סוגיא ערוכה תמורה (דף י) אמר רבא דשווי שליח לאקדושי. הרי להדיא דאפשר להקדיש ע"י שליח. והרי רבא בעצמו ס"ל לעיל (דף כט ע"א) דמילי לא מימסרן לשליח ואעפ"כ ס"ל דיכול להקדיש ע"י שליח. אמנם במה שראיתי בספר בית מאיר הנ"ל בתחלת דבריו שפקפק על דינא דמהרי"ט הנ"ל דמפירש"י נראה דגריעותא דמילי אך שלא יוכל השליח למנות אחר תחתיו אבל השליח עצמו מהני במילי דהרי גט ומתנה גופא נמי אינו אלא ע"י מילי והם כותבים ונותנים עכ"ל. ולענ"ד כבר כתבנו דזהו ניחא למ"ד אומר אמרו כשר אבל למ"ד אומר אמרו פסול א"א לומר דהגריעותא רק דא"א למנות שליח אחר תחתיו דהא מה שאומר לסופר כתוב אינו ממנה הסופר תחתיו אלא דבצוואת הבעל אומר לו כתוב וזהו בעצמו שליחות הראשון שיעשה הסופר שליח במקומו של הבעל ושליחות דהסופר מהבעל נעשה ע"י שליח זה ולדבר זה עושהו הבעל שליח שבשליחותו יאמר לסופר כתוב. אע"כ דא"י לעשות שליח כלל למילי. ומה דהביא הב"מ ראיה מגט לכתוב ומתנה גופא. במחכ"ת אינו דאף שהבעל אינו מוסר דבר להשליח רק מצוהו לכתוב או ליתן גט מ"מ מצוהו לעשות מעשה. אבל אם מצוהו לעשות מילי בעלמא לא מהני.
אולם עדיין יש לע' למה דס"ל למהר"י מרדוש הובא בב"ש (סי' לה ס"ז) דבקידושין אף בשטר אין שליח נעשה שליח כיון דתליא ברצונה עדיין אין מעשה ביד השליח דהא אין ביד השליח לגמור המעשה דשמא לא תתרצה. מש"ה הוי רק מילי, א"כ למ"ד אומר אמרו פסול, לפי דברינו הטעם דהשליחות הראשון ג"כ א"א ע"י מילי א"כ שליח בקידושין היכי משכחת לה. ועיין:

תד"ה מ"ד איגלאי מלתא. ואע"ג דעלמא כו'. תמוה לי מאד דמה הוצרכו לדחוק דעשאוהו כדברים שבלב הא בלא"ה לו יהיה דדברים שבלב הוי דברים מ"מ הא השליח והב"ד אינם יודעים בשעת מעשה מה שבלב וממילא הוי כמו מבטל בדיבור שלא בפניהם דמה לי דמבטל באמת שלא בפניו או דמבטל בפניו בענין שאין ידוע להשליח ולהב"ד ביטולו שהרי מבואר לקמן גבי אותבי קרי באודניכו וכתובו, אף דמ"מ הוא יצעוק ויאמר בפה מלא שהגט בטל. מ"מ כיון שהם אינם שומעי' מקרי שלא בפניו, וא"כ ביטול בלב אף דהויין דברים מ"מ הא לא נשמע לאוזן השליח ומקרי שלא בפניו דלא מהני. ולומר דהתוס' באו ליישב לפי אותו צד דלרבי גם בביטול שלא בפניו מ"מ לחומרא הוי ביטול. ואלו הכא ברהיט בתרייהו דלא הוי ביטול כלל. מש"ה הוצרכו למיתי עלה מדין דברים שבלב. גם ז"א דהא התוס' כתבו ע"ז ואין להקשות דמי איכא מידי כו' ועדיפא מיניה אמרינן בביטול שלא בב"ד דקיימו עתה באותו צד דביטול שלא בפני ב"ד לא הוי ביטול כלל, אם כן למאי הוצרכו תוס' דעשאו כדברים שבלב ועקרו דבר תורה ולדמות לביטול שלא בב"ד. הא בפשוטו כיון דביטול שלא בב"ד לא מהני אף דדברים שבלב הוי דברים מ"מ הוי ביטול שלא בב"ד. וביותר אף אם מהני ביטול שלא בב"ד אני נבוך הא בביטול שלא בפני השליח בעי שיהיה בפני עדים מדין אין דבר שבערוה. וכמ"ש גם המהרש"א בפשיטות והכא דאין ידוע בשעת הביטול מה שבלבו הוי ביטול שלא בעדים:
ואולם זה צריך לדון גם בסוגיא דקידושין (דף נ') דבעי למפשט ממתניתין דקתני אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו. אעפ"כ אינה מקודשת דמוכח משום דהוי דברים שבלב. והא י"ל דהטעם כיון דהעדים ששמעו התנאי ולא ידעו ממה שבלבה ממילא על אופן זה דלא נתקיים התנאי לא הויין ע"ק. וצ"ל דמ"מ כיון דעל יסוד הקידושין הוי עדים וכיון שבלבה היה להתקדש בכל ענין הוי כנתקיים התנאי ומקרי ע"ק. אבל הכא דאין ידוע לעדים כל ענין הביטול לכאורה לא מהני דמה בכך דאח"כ נודע לנו למפרע דרהיט בשביל ביטול הא בשעת חלות הביטול דהיינו בשעה דרהיט לא הוי עדים ע"ז עכ"פ זה ברור דמקרי שלא בפניו. וצע"ג:

בא"ד ואין להקשות דמי איכא מידי כו'. ביאור דבריהם דאף דפרכי' לקמן מי איכא מידי כו' ומשנינן כל דמקדש אדעתא כו' מ"מ הו"ל למיפרך גם הכא אהך דינא, ולזה תירצו דהיכא דיש סברא חשובה יש כח ביד חכמים לעקור ול"צ לסברת דכל דמקדש אדעתא כו' והביאו ראיה דכמו בביטול שלא בב"ד דמודה ר' דביטלו אינו מבוטל ואפ"ה לא פריך הש"ס עלה ומי איכא מידי כמו דפריך לרשב"ג אע"כ דבביטול שלא בב"ד דעליה התקנה טובה יש כח ביד חכמים לעקור:

תד"ה מבוטלת היא. ורש"י פי' בכריתות כו'.
ותמוה לי דא"כ האיך פרכי' התם אלא לת"ק והא התם דעדיין לא בא המתנה ואפי' השטר לא בא לידו רק ששתק כשיזכה לו השטר ע"י אחר ובכה"ג אי אפשי לא הוי הפקר אלא דסובר שיכול לבטל המתנה וכאומר איני חפץ במתנה וה"ז ממש כדינא דרב ששת דאי אפשי בו לא"כ. וצע"ג וד' יאיר עיני. ויעויין בר"ן דמקיים ב' הגירסות דהכא מיירי לענין אם הדרא למרא בזה לשון עבר מהני ולשון להבא לא"כ ובכריתות מיירי לענין אי הוי הפקר בזה הוי איפכא דלשון עבר לא"כ דלא הוי הפקר ולשון עתיד מהני ולכאורה תמוה דא"כ היכי אמרי' בסוגיין דלישנא דמהני קאמר. הא בין עבר ובין עתיד מהני לדבר א' דבלשון עבר מהני לחזור למרא ובלשון עתיד מהני ליהוי הפקר ובזה ל"ש ג"כ סברת תוספות דמהני היינו דטוב לו שיתבטל דבורו בכדי שלא תתבטל המתנה דהא המתנה בין כך וב"כ בטל אלא דנ"מ אי הדרא למרא או הוי הפקר והיא לכאורה קושי' עצומה:
ובדרך פלפול י"ל דלכאורה יש להקשות דמה פרכי' למימרא דבטל כו' דלמא בטל ב' לשונות משמע ומספקי' אם כוונתו לשעבר או להבא ובגט דהוי חזקת א"א דיינינן להבא קאמר והגט פסול והתם משום חזקת מר"ק דיינינן דלשעבר קאמר והדרא למרא. וצ"ל דפירכת הש"ס דמ"מ במה דקאמר דבריו קיימים משמע דהוי ודאי למרא אף אם הקדים אחר לזכות בו בתורת הפקר מפקי' מיניה ויהבינן למרא, ואם איתא דהוי ספיקא היה מהראוי לומר דאם תפס זכה דאף דבקרקע לא מהני תפיסה מ"מ י"ל הכא דלא הוי כ"כ חזקת מר"ק כיון דנעשה מעשה המתנה בפנינו ס"ל להש"ס דמהני תפיסה וכיון שכן י"ל דשפיר משני דמלישנא דמהני קאמר והיינו דמכח דב' לשונות משמע אנו מכריעים דאמר בלשון דמהני. והיינו דאם כוונתו על להבא ורצונו להפקירו לא נתקיים מחשבתו דהא מ"מ כיון דאנן מסופקים נותנים לכתחלה להבעלים מכח חזקת מר"ק. אלא דאם קדם אחר וזכה היה מהני. וכיון דלכתחלה אנו נותנים להבעלים לא נעשה כ"כ רצונו משא"כ אם כוונתו לשון עבר ליתן למר"ק בזה נתקיימה רצונו דגם אנן דמספקינן בדעתו נפסוק כן ליתנו למר"ק. ומש"ה אנן מכריעים דכוונתו לשעבר דבזה מהני דבורו ואפי' קדם אחר וזכה לא מהני, וק"ל:

השולח גט לאשתו. דע כי עיקר דין ביטול חידוש הוא. כי לשווי' שליח ע"י דבורו רחמנא רבי' מושילח ושלחה ושארי ילפותות רפ"ב דקידושין ובדיבורו נעשה מעשה שזה השליח נעשה כמותו. אך לבטל ע"י דיבורו אע"ג דמסברא י"ל הפה שעשאו שליח הוא הפה המבטלו. אבל איננו כן כיון דגז"ה הוא שע"י דיבורו נעשה כמותו וזה לא נזכר בקרא שיכול לבטל זה א"כ הוה סד"א שאינו יכול לבטלו כמו בתרומה שאם אמר או חישב תרומה בצד זה שוב לא אתי דיבורו ומבטלו אם לא ע"י שאלה על נדרו וה"נ הוה סד"א. וה"נ ס"ל לריש לקיש רפ"ב דקידושין דלא אתי דיבור ומבטל דיבור:

אמנם אנן קיי"ל כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור ומ"מ כ' רמב"ן לקמן דשאל ש"ס בפני כמה מבטלו משום דסברא נוטה מילתא דמתאמרא בפניו לא מיתעקרא אלא בפניו רוצה בידיעתו צריך ידיעתו או שלשה למר ושנים למר דאלימא אבל שלא בפניו ושלא בפני ב' לא אלים למיעקר שליחותו ע"ש ועיין מ"ש לקמן בשמעתין אי"ה:

בראשונה היה עושה ב"ד וכו' פירש"י שלשה. כסתם ב"ד דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין אלא שוב כתב מפני תקון העולם והיא ניסת בו עכ"ל. משמע מפני תקנת ממזרים וארכבי' אתרי רכשא והאריך בתוי"ט ופני יהושע. ולפע"ד ליישב בעזה"י וליישב במאי דפליגי ב' סוגי' דשמעתין דמשמע דאינו יכול לבטל הגט כמ"ש תוס' לקמן ד"ה התם דיבור ודיבור הוא וכו' ואילו בקידושין ר"פ האומר משמע דיכול לבטלו אם ביטלו בפירוש. ולכאורה י"ל אם מבטלו בפני ג' אתי דיבור ומבטל מעשה דגט ממש דכח ב"ד יפה וכן איתא בירושלמי דלר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ בב"ד יכול לבטל דכחם יפה ע"ש וה"נ לדידן לענין ביטול גט. אך הא"ר יוחנן ס"ל משום תקנת ממזרות וע"כ בפני ב' ס"ל דתלתא אית לי' קלא ואפ"ה קאמר ש"ס דקידושין אליבי' דר' יוחנן דגט גופא נמי בטיל אי בטלו להדי' לזה י"ל הא דפסיקא לש"ס דבתלתא אית לי' קלא ושמעה ולא מינסבא היינו למ"ד לעיל י"ח ע"א מונין לגיטין משעת נתינה א"כ משעת נתינה עד דתינשא איכא ג' חדשי הבחנה ואדהכי נפיק קלא והגיע קלא לאשה וליכא חשש ממזירות אבל למאן דס"ל התם משעת כתיבה א"כ גט הניתן ע"י שליח אפשר שביומו תנשא כגון שנתערב השליח ג' חדשים ומאין יודע לאשה הקול שביטל אתמול בב"ד והיום תנשא א"כ גם בג' איכא חשש ממזירות וי"ל ר' יוחנן נמי ס"ל בשלשה ולא צריכין למה שנדחקו תוס' ד"ה ור"נ אומר בפני ב' וא"כ בהכי פליגי הסוגי' דשמעתין סבר כמ"ד מונין מנתינה א"כ בתלתא ליכא ממזרת וע"כ ר' יוחנן בפני ב' ס"ל וממילא א"א לבטל הגט עצמו בפני ב' דלא אתי דיבור ומבטל מעשה בפני שנים שאינם ב"ד בשום מקום לר' יוחנן. והתם בקידושין קאי למ"ד משעת כתיבה ובתלתא נמי איכא חשש ממזירות ולעולם ר"י בפני שלשה ס"ל ויכול לבטל הגט עצמו. וכמה פוסקים ס"ל הכי להלכתא משעת כתיבה ובש"ס שלפנינו גרסי' לעיל והלכתא משעת כתיבה א"כ יפה פירש"י במשנתינו. ואמנם רבותינו בעלי תוס' לא נחתו להכי ולא נזכרו מהקדמונין משעת כתיבה משמע דפשיטא להו אפי' למ"ד משעת כתיבה נמי ליכא בתלתא משום ממזירות צ"ל דס"ל דעיקור קלא הוא לא שיגיע לאשה אלא להשליח ושלא יתננו להאשה וכן משמע לשון רש"י בעצמו במתני' ד"ה מפני תיקון העולם וכו' ומשנתינו להאשה היא לא תידוק שוב ותיזל לעלמא ותינשא במקום שאין הקול מגיע כצ"ל מ"מ פירש"י מתיישב שפיר לע"ד:

ולא אמרינן לצעורי' קמכוון. מלשון רש"י משמע כפשוטו דמכוון לצעורי' לאשה ולעכב זמן מה וה"א דלא הוה ביטול וע' רשב"א. ויש ליישב דהרי כל תקנת ר"ג משום עיגונא אפי' למ"ד משום חשש ממזירות מודה כמ"ש תוס' ל"ג ע"א ד"ה בי תרי וכו'. והאי עיגונא אינו עיגון ממש אלא צער של עיגון ומכיון שרוצה בפירוד ובגירושין אינו נכון שיצערנה לעגנה על מגן ע"כ תיקן ר"ג תקנתו וא"כ סד"א ה"נ לצערה מכוון ולא מיבעי למ"ד אינו מבטל ה"נ לא להוי בטל אלא אפי' למ"ד בטלו מבוטל מ"מ לכתחילה אסור ומתני' לא מיירי באיסורא כמ"ש תוס' ד"ה השולח וכו' ואי הוה תני הגיעו ה"א אבל הגיע איסורא הוה קמ"ל:

לצערא קמכוון. הקשו תוס' הא עומד וצווח. היינו למאי דקיי"ל כר"נ אבל לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו א"כ לק"מ דמיירי שאינו צווח אדרבא רוצה לחזור ולגרש בו ואי הוה אמרי' לצעורא כיון בתחלה חוזר ומגרש קמ"ל ולק"מ קושי' תוס' אלא למאי דקיי"ל כר"נ ועיין מ"ש בסמוך אי"ה:

לצעורי' קמכוון. כ' תוס' בתי' קמא כיון שאינו מביא עדים על כך פי' כיון שהניח הגט ביד השליח וגם לא ביטלו בפני עדים א"כ הימני' ואי הוה מכוון לצעורי' לשליח או לאשה לא הוה מהימני' ולפ"ז מוכח דאין צריך עדים במבטלו בפניו וסגי בינו לבין וזה כתי' קמא שבתוס' ל"ג ע"א ד"ה רבי סבר וכו' ולמ"ש שם א"נ אפי' לא מהני שלא בפני ב' וכו' ע"ש א"כ ע"כ כשהגיע בשליח בטלו בפני ב' א"כ צ"ל כתי' ב' דהכא א"נ הוה חיישינן להחמיר וכו' וכ"כ ב"ש דביטול הבעל בפני השליח אי בעי ב' תלי' בשני תי' תוס' הנ"ל. אמנם ביטול ע"י שליח איתא בירושלמי להדיא דשליח השני צריך לבטלו לשליחות הראשון בפני ב' והרמב"ם לא פסק כן ועיין ב"ש. ולכאורה י"ל רמב"ם ס"ל דתי' קמא של תוס' עיקור דמשו"ה הוה סד"א דלצעורא מכוון אע"ג דעומד וצווח משום שבטלו שלא בעדים וא"כ ע"כ מתני' מיירי בלא עדים וכיון דהגיע הבעל בשליח או ששלח אחריו שליח בחדא מחתא וחדא בבא מחתינהו ש"מ בשלח אחריו שליח נמי מיירי בלא עדים ומוכח דלא כהירושלמי. והירושלמי סבר כרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו וא"כ לק"מ קושי' תוס' דלא מיירי בעומד וצווח כמ"ש לעיל בסמוך וא"כ לא אתאינן לתי' תוס' ושפיר מצי מיירי הגיע בשליח שביטל בפני עדים נהי דלא צריך עדים בביטול הבעל עצמו אבל מ"מ מצי מיירי בפני עדים א"כ שפיר י"ל דביטל על ידי שליח צריך עדים ולמאי דקיי"ל כר"נ יפה פסק רמב"ם לא זה ולא זה צריך עדים דאלת"ה תיקשי קושי' תוס' הא עומד וצווח וק"ל:

אך לבאר טעם לחלק בין ביטלו בעצמו בין ע"י שליח אבאר דברי תוס' בקידושין ר"פ האומר ד"ה לא קידשה וכו' דמיירי בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח וכו' כוונתם דבאומר לשליח עצמו הריני מתחרט אין צריך ביטול שליחותו דלא יהי' שיהי' כמותו כמו שעשאו תחלה והרי אלו הוא עצמו מביא גיטו עד כאן ונשתנה דעתו חוזר בו ואני מגלה לך דעתי עתה לך שלוחי כמוני ע"כ גם אתה תשתנה דעתך וכמוני כמוך ואין זה ביטול שליחות כלל. והה"נ אם שולח שליח להודיע לשליח הראשון שנשתנה דעתו אם השליח הראשון מאמין זה לשליח השני או שיש בידו כתב או סימן מובהק א"כ לא צריכין לביטול שליחות אלא לשינוי דעתו ומשו"ה כתב הר"ן בתשו' סוף סי' מ"ג כשהבעל כותב לשליח שמבטל השליחות מועיל וקשה מאי פשיטא לי' כל כך די לן שנאמר דיבור מבטל דיבור אבל כתיבה דלכמה פוסקים לא הוה אלא הרהור ובשבועה אינו חייב א"כ מנ"ל לבטל שליחות ע"י כך ולהנ"ל ניחא דלא צריכין ביטול כ"א הודעה ושינוי דעת הבעל. וממילא ישתנה דעת השליח כמוהו. אך אם שולח שליח לבטלו והשליח הראשון אינו מאמינו שהבעל שולחו ולא נתהפכה דעת השליח הראשון אזי צריך השליח השני לבטלו בפני שנים בפני שליח הראשון ונהי השליח הראשון לא ישמע לקולו ויתנו לאשה מ"מ אם אח"כ יתברר שנשלח מהבעל לבטלו הרי הוא בטל אפי' הוא ביד האשה כבר ובהא מיירי המרדכי והג"א. דאל"ה אין מובן לדבריהם. ולפ"ז אפשר רמב"ם נמי לא פליג אלא הרמב"ם מיירי כשהשליח הראשון מאמין לשליח השני אז א"צ לבטלו בפני ב' ובהכי מיירי מתני' ושמעתין לפי תי' קמא דתוס' דמיירי בלא אבל אי אינו מאמינו מודה רמב"ם שצריך לבטלו בפני ב' אלא דלא מיירי מזה כיון דלא הוזכר בש"ס דילן:

איהו דלא טרח אדעתא דלצעורא. כ' תוס' דה"ל למיתני נזדמן או שלוחו. פי' הוא נזדמן קודם שהגיע הגט לידה. או שלוחו אפי' אחר שהגיע גט לידה ואומר כבר נשלח זה איזה ימים שכבר ביטלו מאז טרם שהגיע לידה ובגוני דבהג"א. ומהרש"א לא הבין כן:

משנה השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו כו' ונראה לכאורה מלשון המשנה דבהאי בבא דשלח אחריו שליח נמי לא נגמר הביטול כ"א כשפגע השליח בשליח ואמר לו קודם שהגיע הגט ליד האשה אבל אם נתעכב השליח השני עד שכבר מסר השליח הראשון הגט ליד האשה תו לא הוי ביטול אע"ג דבשעה ששלחו הבעל לבטל עדיין לא נמסר הגט ליד האשה. ולכאורה נ"ל להביא ראיה ע"ז מסוגית הש"ס מהאי עובדא דרבה בר בר חנה דמייתי לקמן דחמשה סבי הוינן ואמר לן זילו אטמורו וכתבו לה והיינו כרשב"ג דבטלו שלא בפניו אינו בטול ואם כן אכתי קשה כי מיטמרו מאי הוי הא מצי לבטל ע"י שליח אע"כ דלרשב"ג אף זו מן התקנה שאין יכול לבטל ע"י השליח אפילו בפני שנים עד שיגיע השליח בשליח קודם שיגיע הגט ליד האשה. וא"כ לפ"ז ממילא דה"ה לר' ואפילו קודם התקנה אם שלח הבעל לשליח שני לבטל ולא היה לו שום עדים בדבר שלא נגמר הביטול עד שיגיע בשליח הראשון קודם שהגיע הגט ליד האשה דהא לא פליגי רבי ורשב"ג אלא בביטל בפני שנים אחרים או בפני ג' אבל בפני א' לא פליגי דלא הוי ביטול כמ"ש התוס' לקמן. אמנם אחר העיון יראה לי דעדיין הדבר צריך תלמוד דאף לסברת התוספות דביטול בפני א' דשייך חשש ממזרות יותר לא הוי ביטול אפילו לר' והיינו משום מה כח ב"ד יפה כמו שכתבו להדיא בד"ה ורבי נחמן א"כ משמע דעיקר הטעם כיון שביטל שלא כדין ועבר על דברי חכמים לבטל בפני א' דאיכא חשש ממזרות טובא משא"כ כשביטל ע"י ששלח אחריו שליח שתחלת הביטול נעשה כדין וכי משום שנתעצל או שנאנס בשליחותו לא ליהוי ביטול ומה טעם יש בדבר דהא מדאורייתא ודאי נגמר הביטול משעה ששלחו דלא גרע מאילו בטלו בפני אחד מן השוק שלא בפני השליח. ותדע דלאו משום חשש ממזרות לחוד תליא מילתא דהא לא פלוג רבנן דמשמע דבטלו בפני ב' או ג' לרשב"ג ובפני א' לרבי בכל ענין לא הוי ביטול שלא בפניו אפילו אם נודע לשליח קודם שמסר ליד האשה וכן להיפך בבטלו בפני ג' משמע מלשון התוספות דלא שייך חשש ממזרות אפילו אם לא יצא הקול כשנמסר ליד האשה אע"כ דבתר התחלת הביטול אזלינן אם ביטל בענין דשייך חשש ממזרות באותו שעה בפני ג' לרשב"ג או בפני א' לרבי לא הוי ביטול ואם כן בשלח אחריו שליח דבשעת הביטול לא היה שום חשש ממזרות דחזקה שליח עושה שליחותו ויתחזק בשליחותו טרם שיגיע הגט ליד האשה וא"כ היכא דאיתנס לא מיסתבר לומר דלא הוי ביטול להתיר א"א לעלמא. ובאמת שיש לתמוה טובא על הטור וש"ע שלא זכרו כלל דין זה דשלח אחריו שליח ובאמת מצינו בו כמה חלוקי דינים אי צריך שיבטל בפני ב' דאל"כ אינו נאמן אחר שיגיע ליד האשה כדאיתא בהגהות אשר"י וגם הרא"ש ז"ל הביא בשם הירושלמי דשליח צריך לבטל בפני ב' ויש לדקדק בדבריהם טובא ואין כאן מקומו עי' בית שמואל א"ע סי' קמ"א ס"ק צ"ב:

תוספות בד"ה השולח כו' ועוד דנקט כו' דהשתא אין צריך ב"ד כו' עכ"ל. לכאורה נראה מדבריהם דבשלח אחריו שליח נמי א"צ שנים ולדעתי הוא נגד הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל ועוד שהרי תוס' עצמן נסתפקו לקמן בד"ה ורבי סבר דאפשר דאפילו בביטל בפני השליח הראשון צריך ב' משום דבר שבערוה וכ"ש היכא שמבטל שלא בפניו ע"י שליח דנראה פשוט שצריך ב' ואף דלכאורה נראה מלשון הירושלמי דהא דבעינן בשלח אחריו שליח שיבטל בפני ב' היינו שהשליח השני יבטל בפני שליח הראשון בפני ב' ולא שמעינן מהכא שהבעל צריך לשלוח השליח בפני ב' אמנם אחר העיון יראה לי דליתא אלא הכל תלוי בשעת השליחות שצריך להחזיקו בשנים אלא שהשליח הוא מן השנים וזה נ"ל ברור אחר העיון. אלא דאפ"ה יש ליישב שיטת התוספות כאן דנהי דבעינן שנים מ"מ אין צריכין להיות ביחד משא"כ כשמבטל לגמרי שלא בפניו צריך ב"ד והיינו שנים ביחד כמ"ש לקמן להדיא בד"ה ורבי סבר. ועוד דבלא"ה לא קשיא להו לתוספות הכא מהאי בבא דשלח אחריו שליח דלגופא איצטריך דלא תימא לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא כדאיתא בגמרא ודו"ק:

בא"ד אי נמי היא גופא אתי לאשמעינן דלא אמרינן לצעורא קא מכוון כו' משא"כ כשמבטל שלא בפניו לא שמעינן הא מילתא דלא שייך לצעורא קא מכוין בכה"ג:

רש"י בד"ה בראשונה כו' היה מבטל בפני שלשה ובד"ה מפני תיקון העולם שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה עכ"ל. ויש לתמוה טובא על לשון רש"י ז"ל דארכביה אתרי ריכשי דלמאי שפירש שהיה מבטלו בפני שלשה והיינו אליבא דריש לקיש וכרב ששת מסקינן להדיא דלא שייך האי חששא דהיינו חשש ממזרות משום דג' אית להו קלא אלא תקנת עגונות הוא דאיכא ועוד דהיא גופא קשיא מי הכריחו לפ' בשיטת רב ששת דלא קי"ל כוותיה אלא כרב נחמן דאמר בפני ב' והנלע"ד ביישוב לשון רש"י ז"ל שסובר דנהי דקי"ל כר"נ דאמר בפני ב' היינו דלעיקר הדין א"צ ג' כלל אלא ב' דגילוי מילתא בעלמא בעינן דליהוי עליה סהדי ולא בעינן ב"ד כלל אבל מ"מ פשטא דלישנא דמתני' דקתני ב"ד היינו ג' ולאו לדינא איתמר אלא משום דקושטא דמילתא הכי הוה שהיו רגילין לבטל בפני ב"ד דהיינו ג' כדי שיהיה קול בדבר דמסתמא הבעל גופא חושש בכך שיגיע הקול לאזנה כדי שלא תנשא ואתיא לקלקולא ותצא מזה ומזה ובכל דוכתי אמרינן שהבעל אינו חשוד לקלקלה וא"כ מסתמא אורחא דמילתא שהיה מבטל בפני ג' והא דמסקינן לקמן אליבא דר"נ דלתרי ב"ד קרי ליה היינו משום דלקושטא דמילתא הכי ס"ל לר"נ דשנים שדנו דיניהם דין אבל לדידן דלא ק"ל כר"נ בהא דב' שדנו ואפ"ה קי"ל בפני ב' ע"כ היינו כדכתיבנא דאורחא דמילתא קתני בפני ב"ד כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ולא נחית למ"ש התוספות לקמן בד"ה ור"נ. ומ"ש רש"י ז"ל דמפני תיקון העולם היינו משום חשש ממזרות אף ע"ג דבג' ליכא חשש ממזרות מ"מ כיון דעיקר הדין מפני שנים הוצרכו לתקן שלא יבטל כלל שלא בפניו דאל"כ זימנין שיבטל בפני ב' ואיכא חשש ממזרות והא דלא תקנו שיבטל דוקא בפני ב"ד דהיינו שלשה נראה משום דבג' נמי זימנין דאיכא חשש ממזרות שמא תנשא קודם שיגיע הקול לאזנה שהרי השליח קדם לקול הביטול והא דמשמע לקמן דבג' ליכא חשש ממזרות היינו דתחילת התקנה לא שייכא בכה"ג למ"ד שהביטול צריך דוקא ג' לעולם ואם כן לא שייך תיקון העולם בכה"ג דהא ברוב פעמים א"א לה לינשא לאחר מסירת הגט עד ג' חדשים משום הבחנה דקי"ל משעת נתינה אבל למ"ד בפני ב' דשייך חשש ממזרות טובא לא רצו לתקן שיבטל בפני ג' כיון דזימנין בג' נמי שייך האי חששא ומעיקר מילתא בעי שלא יבטל כלל שלא בפניו. ומה שהכריחו לפרש כן לרש"י ז"ל היינו משום האי גופא דקשיא ליה דמ"ד בפני ב' לתקנו בפני ג' כמו שהקשו התוספות לקמן בד"ה ובי תרי ומה שתירצו שם משום תקנת עגונות והיינו כמו שפי' מהרש"א ז"ל דתחלת התקנה לא שייך לתקן משום תקנת עגונות אבל בסוף חששו לכך זה נראה לו לרש"י ז"ל דוחק וניחא ליה לפרש הכל משום חשש ממזרות בזה הדרך ולפ"ז לא סבר ליה להאי מ"ד כלל תקנת עגונות כן נראה לי ודו"ק:

תוספות בד"ה איהו דלא טרח כו' ותימא דלא נקט רבותא טפי נזדמן כו' עכ"ל. והר"ן ז"ל כתב ליישב דלא שכיח מילתא שנזדמן ממילא אצל אשתו דמסתמא פגע בשליח תחלה אם לא שקדם אצלה בכוונה ותיתי לי שכוונתי לדעתו ועוד נ"ל דכשביטל בפני האשה לכאורה אין שום סברא לומר לצעורי קא מכוון לפמ"ש התוספות בסמוך דכיון שאינו מביא עדים על כך ס"ד דלצעורי קמכוון משא"כ בפני האשה מסתמא מבטל בפני עדים כדי שלא תכפור בו לאחר שיגיע הגט לידה וא"כ אדרבא הוי רבותא טפי כשקדם בטירחא אצלה וקס"ד דלצעורי קא מכוון דאל"כ היה לו לבטל בפני השליח וליטול הגט ממנו דמסתמא פגע בו ברישא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה מהו דתימא כו' קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא כו' אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו שנאמן לומר כך היה בלבי כיון שהגט כבר הוא ביד האשה ואז אינו נאמן בשום דבר ול"ל דבעלמא נמי ס"ל דאע"ג שהגט הוא בידה אפ"ה נאמן הבעל לומר שכבר ביטלו כיון שהיא אינה יכולה מכחשתו ונהי דלא חיישינן להכי בכל גיטין הבאים ממ"ה שמא בטלו היינו דמסתמא לא חיישינן להכי דמילתא דלא שכיחא הוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל דף כ"ט גבי וניחוש שמא פייס דמימר אמר הבעל שליח קדמני וכ"כ התוס' בפרק המביא תניין דף י"ח גבי חיישינן שמא פייס ומכ"ש למאי דמסיק הש"ס אי איתא דפייס קלא אית ליה ופירשו התוספות לענין ביטול וכ"ז לענין דמסתמא לא חיישינן להכי אבל אם בא הבעל וטען טענתו טענה כדאשכחן לענין טענת מזוייף דמסתמא לא חיישינן להכי במביא גט בא"י ואפ"ה אם ערער הבעל טענתו טענה אע"ג שהיא מכחישתו בבירור אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במביא גט ממ"ה שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ כי היכי דלא ליתי הבעל ולערער בטענת שלא לשמה או מזוייף דהא אכתי יכול לערער ולומר שבטלו קודם שבא לידה אם לא שנאמר דהתם איירי לאחר התקנה שתיקן ר"ג שאין יכול לבטל שלא בפניו ואע"ג דקי"ל אם בטלו בדיעבד מבוטל היינו אם מביא עדים על כך אבל בטענה גרידא לא מהימן למשווי נפשיה רשיעא לעבור על תקנת חכמים אבל זה דוחק והאמת יורה דרכו דנראה מ"ש התוספות כאן שנאמן לומר כך היה בלבי היינו דוקא כה"ג דרהיט מעיקרא לבטולי דאיכא רגלים לדבר אבל בעלמא לא מהימן לומר שביטלו דכיון שהגט הוא ביד האשה הרי היא בחזקת מגורשת דרוב שולחי גיטין אין מבטלין כמ"ש התוספות לקמן בד"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ מוקמינן לגט אחזקתו דמעיקרא בחזקת שלא נתבטל ועוד דאי איתא דביטל קלא אית ליה למילתא ועליו להביא ראיה משא"כ לענין מזוייף דלפי דבריו הגט הוא חרס מעיקרא וכה"ג מצינו שחילקו הטור והשלחן ערוך בין טענת מזוייף ובין טענת שנפל ממנו ומצאתו ע"ש ותמצא כדברי ועוד יש לי להאריך בטעמים נכונים ואין כאן מקומו ובעיקר הדין מצאתי כדברי בתשובת הר"ן ז"ל הביאו הבית יוסף סימן קל"ד ע"ש ודו"ק:

שם בא"ד ועוד נראה לר"י כו' ולא מהני דברים שבלב כו' אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו עכ"ל. ולולא שאיני כדי היה נ"ל לחלק בדרך אחר דאע"ג שדברים שבלב דברים היינו היכא דמעיקרא לא היה פיו ולבו שוין ואין דבריו שבלב עוקרין מה שדיבר בפה אלא שיש גילוי דעת שלכך נתכוון ועושה פירוש לדבריו משא"כ הכא דבשעת מסירת הגט לשליח לא היה בדעתו שום גילוי דעת לבטלו א"כ לא אתי דברים שבלב ומבטל' מה שדיבר בפה מלא ועשה המעשה תדע דהא פליגי ר"י ור"ל דלר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"נ לר"י נהי דדיבור מבטל דיבור מ"מ מחשבה אינו מבטל דיבור כדאשכחן שם בקידושין פרק האומר דמייתי עלה מההיא דאמרינן לענין טומאה לא אתי מחשבה ומבטל מעשה והיינו דיבור לגבי מעשה וא"כ ה"ה למחשבה גרידא לגבי דיבור כן נ"ל נכון לעשות סניף לדברי התוספות ודו"ק:

גמרא למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע. הא דלא מקשה אמתניתין דקתני גט שנתתי לך בטל הוא היינו משום דאיכא למימר דהאי בטל הוא דקאמר היינו שביטלו כבר באופן המועיל ומהימן במיגו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו משא"כ אברייתא מקשה שפיר דע"כ לאו בהכי איירי דא"כ כי אמר אינו גט אמאי לא אמר כלום הא איכא למימר נמי שבטלו כבר א"כ אינו גט אע"כ דלא איירי הכא אלא בלשון הביטול עצמו וק"ל:

תוספות בד"ה מבוטלת כו' תימא דבפרק בתרא דכריתות כו' וא"א למיגרס התם כדהכא כו' מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרא עכ"ל. ויש לתמוה דבלאו הסוגיא דהכא תיקשה להו היאך אפשר ליישב הגירסא דכריתות דא"כ מאי קס"ד דדבריו קיימין היינו דהדרא למרא וממילא דמבוטלת ותיבטל נמי הדרא למרא וא"כ כ"ש דבטילה היא שייך לומר יותר דהדרא למרא ואמאי קתני לא אמר כלום אע"כ דמבוטלת דבריו קיימין היינו דלשון הפקר הוא וא"כ מאי מקשה לר"ל דלדידיה אי אפשי נמי לשון הפקר הוא ויש ליישב דלמאי דס"ד מעיקרא בכריתות הוי סבר דלשון בטילה גרע יותר דמשמע שהוא אינו מבטל המתנה ברצון אלא שסובר דמצד עצמו היא בטילה אם כן הו"ל כמחילה בטעות משא"כ בלשון מבוטלת משמע שאינו רוצה בה משום הכי קס"ד דהדרא למרא וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד ומיהו לספרים דגרסינן כו' אתי שפיר כו' כדמתרץ בכריתות לר"ל עכ"ל. גם בזה יש לתמוה דלגירסא זו אם כן למסקנא דכריתות דהא דקתני דבריו קיימין היינו כל המחזיק בהם זכה משום דאי אפשי ל' הפקר הוא א"כ בבטילה היא ואינה מתנה דקתני בחדא בבא נפרש נמי דבריו קיימין שכל המחזיק זכה וזה א"א דהא מסקינן בשמעתין דבטילה היא לענין מתנה מעיקרא משמע וא"כ לא הוי לשון הפקר וכ"ש באינה מתנה דאפילו לענין גט אמרינן דאינו גט מעיקרא משמע וא"כ אינה מתנה ובטילה היא לא הוי לשון הפקר כלל ועוד דאי ס"ד דבטילה היא נמי הוי לשון הפקר אם כן כ"ש במבוטלת ותיבטל דמשמע טפי לשון הפקר מבטילה ואמאי קתני לא אמר כלום מיהו אי לאו שכתבו התוספות דאי אפשי הוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לר"ל היה באפשר לפי שיטת גירסא זו לפ' כדמפרשי קצת מרבוותא דהא דמסקינן בכריתות לר"ל ולר"ש דאי אפשי כל המחזיק בה זכה לאו משום הפקר איירי אלא דמשום דמדינא כל היכא דהדרא למרא כל המחזיק זכה והטעם שהראשון כבר נסתלק ונתייאש ממנה והוי הפקר מילתא דמרא קמא וכ"כ הרשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין אלא דקשה לי לפי זה דהוי הפקר מילתא דמרא קמא א"כ הא דקתני התם בכריתות אם היה רבו השני כהן אוכל בתרומה ומסקינן דהיינו משום דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וא"כ משמע להדיא דהו"ל כאילו הפקירו רבו שני וצ"ע ואף ע"ג דלפי שיטה זו הוי מצי לאקשויי בשמעתין מאי אפשי אאי אפשי היינו משום דהוי מצי למידחי דאי אפשי הוא לשון הפקר ממש אבל למסקנא לעולם דאי אפשי נמי ב' לשונות משמע וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר בין באי אפשי בה ובין בבטילה היא דבתרוייהו מדינא הדרא למרא אלא לפי שנתייאש ממילא הוי הפקר ואע"ג דאמרינן בכריתות דכי יהיב אינש מתנה אדעתיה דליקבלו מיניה ולא נתייאש הראשון היינו אליבא דרשב"ג דוקא אבל ר"ל ור"ש כרבנן וכ"כ הרבה מהגאונים הביאם הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק יש נוחלין וע"ז הדרך הייתי יכול ליישב הקושיא דלעיל בסמוך שהיא לפי שיטת גירסת ר"י אלא דממה שכתבו התוס' כאן בפירוש דאי אפשי הוי לשון הפקר וכתבו ע"ז כדמתרץ בכריתות לר"ל וא"כ משמע להדיא דלמסקנא משמע להו דהא דאמרינן שם כל המחזיק זכה היינו משום לשון הפקר שהפקיר המקבל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי גירסא זו דאי אפשי ובטילה דבריו קיימין היאך אפשר לומר דבטילה היא הוי הפקר ומבוטלת ותבטל לא הוי לשון הפקר כלפי לייא וע"כ צריך לדחוק דלפי גירסא זו הא דקתני דבריו קיימין היינו לצדדין דאי אפשר דהוי לשון הפקר דבריו קיימין והוי הפקר ובבטילה היא ואינה מתנה דהוו לשון ביטול דמעיקרא דבריו קיימין והדרא למרא לגמרי כנ"ל ודו"ק:

מתני' השולח גט לאשתו כו' או שלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל כו'. ובקדושין דף נ"ט ע"ב פריך ממתני' דהכא אר"ש ב"ל דסבר לא אתי דיבור ומבטל דיבור והכא קתני בשלח אחריו שליח דמהני ביטול ומסיק בתיובתא לחד לישנא ע"ש ובירושלמי תירץ משום דביטול צריך ב"ד וכיון שביטל בפני ב"ד הוי מעשה ולכך מהני. והקשו שם אמאי לא משני באמת בש"ס תירוץ זה:

ונראה לישב דהנה יש להקשות לפי מאי דאיתא בנזיר דף י"ב דכל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי למשוי שליח כגון שעושה שליח לקדש לו אשה כשתתגרש ועכשיו היא אשת איש אינו נעשה שליח כלל אף כשנתגרשה כיון שבשעה שעשה אותו שליח לא הי' יכול לעשות המעשה בעצמו ע"ש והקשו שם בתוס' ד"ה מ"ט הא מעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרש חלה בעבורי והא בעת שעשתה אותה שליח להפריש לא היתה יכולה בעצמה להפריש שאין מפרישין חלה קמח ותירצו דבידה להביא עיסה ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהי' נילוש וכתבו שם דאין לומר דזה מיקרי מצי למיעבד כיון שבידו ללוש הקמח ולהפריש חלה ז"א דמכל מקום כל זמן שלא לש אינו יכול להפריש וממילא לא מצי למשוי שליח והביאו ראי' מיבמות ע"ש. ולפ"ז קשה הכא לרשב"ג דסבר בטלו אינו מבוטל א"כ איך יכול לעשות שליח שילך אחר השליח או אחר האשה ויבטל הא כיון דבשעה שעושה אותו שליח הוא בעצמו אינו יכול לבטל כיון שהוא שלא בפני השליח ובטלו אינו מבוטל אפילו בדיעבד א"כ כיון דלא מצי למיעבד השתא לא מצי למשוי שליח וממילא אין השליח יכול לבטל אף כשבא אל השליח ואי"ל שבידו לילך אל השליח ולבטל דז"א דזה לא מיקרי בידו דמ"מ עכשיו אינו יכול לבטל כמו שם שבידו ללוש. ואין להקשות בכל מקום שעושה שליח לגרש אשתו או לקדש אשה במקומה א"כ ג"כ אינו יכול לקדש או לגרש בעצמו בשעה שעושה שליח כיון שאין האשה כאן וכן בכתבו ותנו דאינו יכול ליתן קודם שנכתב ז"א דלא אמרינן כל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח. רק כמו התם שעושה שליח לקדשה כשתתגרש ועכשיו היא א"א והמעשה הוא עכשיו כמו אח"כ דכמו כן יכול לקדש אשת איש כמו פנוי' רק דאין הקדושין חלין ולא מהניבא"א ומיקרי לא מצי למיעבד וכן בחלה דאין חל בקמח אם מפריש ממנו חלה אבל יכול להפריש רק שאינו חל אבל התם בגירושין כשאין האשה כאן לא שייך לומר דאין יכול לעשות המעשה דז"א דשפיר יכול לעשות רק שאין כאן מה לעשות כיון שמעשה הגירושין הוא ליתן לה גט וכיון שאינה כאן אין כאן מה לעשות ואם הי' מה לעשות הי' שפיר יכול לעשות ולא מיקרי לא מצי למיעבד ושפיר יכול לעשות שליח וכן בכתבו ותנו דכיון שלא נכתב הגט אין כאן מעשה ושפיר עושה שליח אבל הכא בביטול שפיר קשה כיון דכמו שמבטל בפני השליח כך יכול לבטל שלא בפניו רק שאין הביטול מועיל שלא בפניו מחמת תקנת ר"ג וא"כ ממילא אינו יכול לעשות שליח ואמאי מהני שלח אחריו שליח. ואף לרבי דסבר בטלו מבוטל ג"כ קשה לפמ"ש תוס' ד"ה והגיע דלכך נקיט לרבי הגיע בשליח דאל"ה צריך ב"ד וכשמבטל בפניו אינו צריך ב"ד ע"ש. וכן בשלח אחריו שליח לכך שלח אחריו שליח דעכשיו אינו צריך לעשות השליח בפני ב"ד וע"ש בס' פ"י ובלא ב"ד לא מהני הביטול אפילו בדיעבד. ע"ש לקמן בתוס' ובקדושין [דף ס"ב ע"ב] איתא דכל מלתא דצריך ב"ד לא מיקרי בידו דמי יימר דמזדקקא לי' ב"ד וא"כ כיון שעושה השליח שלא בפני ב"ד הוי מלתא דלא מצי למיעבד השתא שאינו יכול לבטל עכשיו וממילא אינו יכול לעשות השליח:

אמנם יש לישב זה דבאמת גם כאן יכול לבטל גם שלא בפני' על תנאי אם יודע לה הביטול קודם שיגיע הגט לידה ואם לא יוודע לה לא יהי' ביטול כלל ולא שייך תקנת ממזירות שאם לא יודע לה לא יהי' ביטול כלל א"כ הוי שפיר בידו למיעבד השתא כמו שם בלישה כמ"ש תוס' שם ושפיר מצי למשוי שליח:

אך באמת ז"א דקי"ל בכתובות ע"ד דכל מילתא דלא מצי למיעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ואינו יכול להתנות תנאי רק בדבר שהי' יכול לעשות המעשה ע"י שליח וכתבו שם בתוס' הטעם משום דדוקא דבר שהוא בידו לעשות שליח יכול ג"כ להתנות בו תנאי כמו בבני גד ובני ראובן. אבל היכא שאין לו כח בהמעשה עצמו לעשות ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ג"כ ע"ש. וא"כ ממילא אינו יכול להתנות כאן תנאי בהביטול כיון שאינו יכול לבטל ע"י שליח כיון דלא מצי למעבד השתא ואינו יכול להתנות כלל תנאי וממילא לא מצי למעבד וא"כ אינו יכול לעשות שליח כלל. ואי"ל בהיפך דמצי למעבד ולהתנות בו תנאי כיון דשפיר יכול לעשות שליח בשביל שבידו להתנות תנאי ולכך שפיר יכול להתנות ז"א דכל הטעם הוא כמ"ש תוס' שם דבשביל שיש לו זה הכח לעשות שליח יש לו ג"כ זה הכח להתנות בו תנאי אבל היכא שאין לו כח בהמעשה לעשות שליח אין לו כח גם להתנות תנאי וא"כ הכא כיון שבלא התנאי אינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח כיון דלא מצי למעבד עכשיו בלא התנאי וא"כ אין לו כח בהמעשה עצמו בלא התנאי לעשות ע"י שליח וא"כ ממילא אינו יכול להתנות בו תנאי כלל ואין לו גם כח זה א"כ אינו בידו למעבד השתא ואינו יכול לעשות שליח וקשה קושי' ראשונה אמאי מהני שלח אחריו שליח לבטל כמ"ש:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י כתב שם שהקשה אמאי יכול להתנות תנאי בנזירות הא אי אפשר למעבד ע"י שליח. ותירץ דבאמת קשה למה לי' למילף דיכול להתנות תנאי מבני גד ובני ראובן הא מסברא נימא דיכול להתנות וממילא לא ניבעי דיני תנאי. רק באמת ז"א דמסברא לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק דילפינן מבני גד ובני ראובן ולכך צ"ל דומיא דהתם בכל דיני תנאי. וכל זה הוא רק במעשה אבל בנזירות שאינו אלא דיבור ממילא מסברא אתי דיבור ומבטל דיבור ולא בעינן כלל דיני תנאי ולכך אף דאינו יכול לעשות ע"י שליח מ"מ יכול להתנות בו תנאי ע"ש בכתובות וגיטין. ולפ"ז ממילא א"ש הכא דשפיר יכול תלהתנו תנאי בביטול אף דאי אפשר למעבד ע"י שליח כיון דהביטול אינו אלא דיבור וממילא מסברא אתי דיבור ומבטל דיבור וכיון שיכול להתנות בו תנאי הוי בידו כמ"ש ושפיר מצי למשוי שליח וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושייתם שהקשו אמאי מסיק התם בתיובתא לר"ל נימא משום דביטול צריך ב"ד וכיון שביטל בפני ב"ד הוי מעשה דז"א דאם נימא דהביטול הוא מעשה א"כ נשאר קושיא הראשונה אמאי מהני שלח אחריו שליח הא לא מצי למעבד השתא דאינו יכול להתנות תנאי שאי אפשר ע"י שליח ואי"ל כמ"ש דאתי דיבור ומבטל דיבור ז"א דלר"ל קיימינן דלא מבטל דיבור והביטול הוא מעשה וודאי אינו יכול להתנות בו תנאי רק אי מצי למעבד ע"י שליח כמו ב"ג וב"ר ומוכח דלא הוי מעשה ופריך שפיר ממ"נ וא"ש:

ולפ"ז מיושב ג"כ מאי שיש להקשות אהא דאמר הש"ס דאשמעינן במתניתין שלח אחריו שליח דס"ד לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא. וע"כ פירושו דבאמת שלוחו של אדם כמותו ומאי סברא לחלק בין ביטל הוא עצמו או ע"י שליח רק למ"ש תוס' קדושין שם דבהוא עצמו ודאי לא פליג ר"ל דמבטל דיבור דאינו יכול לכופה רק באמירה ע"י שליח סבר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"ש דקמ"ל במתני' בשלח אחריו שליח דלא כר"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור דזה לא מוכח רק משלח אחריו שליח אך לפרש"י שם קשה שפי' שם דאין חילוק כלל בין דיבורא דידי' לדיבורא דשליח דגם בהוא עצמו סבר ריש לקיש דלא מבטל דיבור א"כ קשה למה לי' במתניתין שלח אחריו כו' הא מוכח מהגיע ג"כ דמבטל דיבור. ולפמ"ש אתי שפיר דאי לא הוי תני שלח אחריו שליח הוי אמרינן שפיר דדיבור אינו מבטל דיבור רק בביטול משום דצריך ב"ד הוי מעשה כתירוץ הירושלמי דרק עכשיו דתני שלח אחריו מוכח כמ"ש וא"ש:

שלח אחריו שליח כו' או שלח אצלה שליח כו'. הנה הרמב"ם ז"ל והפוסקים לא הביאו הך דינא דשלח אחריו או אצלה שליח ותמהו עליהם האחרונים דנהי דהאי דשלח אחריו שליח י"ל דלא איצטרך לי' דכבר אשמעינן דקי"ל כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל סיפא דשלח אצלה שליח אמאי לא הביא דהא איכא רבותא דאף בכה"ג לא שייך לצעורה כדאמרינן בש"ס דלכך נקיט במתניתין האי דינא:

ונראה לישב דהנה יש להקשות הכא לפי מאי שכתוב בשו"ת מהרי"ט ס' קכ"ז דאם אחד אומר לחבירו צא והקדיש לי שור אחד משוורי ועשאו שליח להקדיש לא הוי הקדש כיון דהקדש אינו אלא דיבור והוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח דדוקא בתרומה מהני משום דהמחשבה היא ג"כ מעשה אבל בהקדש שאינו אלא דיבור אינו יכול לעשות שליח להקדיש דמילי לא מימסר לשליח אף בהוא עצמו כמו באומר אמרו ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה הכא איך תני במתניתין שלח אחריו שליח לבטל או שלח אצלה שליח לבטל ופירושו הוא שעשאו שליח לבטל כמ"ש כל הפ' וא"כ איך יכול לעשות שליח לבטל הא הביטול אינו אלא דיבור ומילי לא מימסרן לשליח דבהדיא אמרינן בש"ס קדושין פ' האומר דהביטול אינו רק דיבור וא"כ איך מהני שליחות על הביטול. אך י"ל לפמ"ש מהר"מ אלשקר הובא בס' גט פשוט [סי' ק"כ ס"ק כ"ה] דהא דסבר ר"י דבאומר אמרו ג"כ מילי לא מימסרןלשליח אינו אלא מספק דאזלינן לחומרא ולכך לא הוי גט באומר אמרו ולא תנשא מספק ע"ש. ולפ"ז מיושב דהכא לענין ביטול אזלינן בהיפך לחומרא דלמא מילי מימסרן לשליח והוי ביטול ולכך לא תנשא מספק:

אך אעפ"כ קשה לפמ"ש תוס' איך ס"ד דנימא לצעורה הלא עומד וצוח ותירצו דס"ד דלחומרא לא מהני עכ"פ הביטול לענין קבלה קדושין מאחר או לענין כהונה וקמ"ל דמהני לגמרי. וא"כ גם בשלח אצלה שליח דאשמעינן ג"כ האי רבותא דלא אמרינן לצעורה ע"כ הוא ג"כ כמ"ש תוס' דאשמעינן דאף לקולא מהני הביטול ואם כן קשה קושי' הראשונה איך מהני הביטול הא הוי מילי ולא מימסר לשליח ואף דהוא ספק מ"מ לקולא לא מהני הביטול ולחומרא לא איצטריך לאשמעינן דודאי לא הוי אמרינן לצעורה כיון דעומד וצוח. אך י"ל דאף הוא ספק דאי מילי מימסר לשליח מ"מ אזלינן אח"כ אף לקולא ע"י הביטול כיון דמוקמינן לה אחזקת אשת איש ומהני הביטול ולא הוי ספק כלל ומהני אף לקולא. אך באמת איכא חזקה בהיפך דהגט נשאר בכשרותו ולא נתבטל כיון דודאי שלח לה גט וספק אם נתבטל וזה הוי ג"כ חזקה כמ"ש תוס' לקמן ונשאר הקושיא. אך י"ל לפי מאי דסבר רשב"ג דבטלו אינו מבוטל וגם רבי סבר כן דחזר בו אח"כ כדאמרינן לקמן משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' כה"ג וא"כ הכא י"ל שביטל בעצמו שלא בפניו ולא מהני הביטול ולכך שלח אצלה שליח וכמ"ש בס' פ"י וא"כ שפיר מהני הביטול אף לקולא דמוקמינן לה אחזקת אשת איש וא"ל כמ"ש דאיכא חזקה בהיפך דהגט נשאר בכשרותו ולא נתבטל ז"א כיון דהגט ודאי נתבטל שהוא ביטלו כבר רק דבטלו אינו מבוטל דאפקעינהו רבנן לקדושין אבל הגט ודאי נתבטל רק דהספק אי מילי מימסרן לשליח ולא נפקעו הקדושין או לא מימסרן ונפקעו הקדושין ועל זה שפיר מוקמינן לה אחזקת אשת איש וא"ש. אבל לדידן דקי"ל כר' נחמן דבטלו מבוטל ממילא ליכא נפקא מינה בהאי דינא כלל ולכך לא הביאו הרמב"ם ז"ל וא"ש והאי דינא דמילי אי מימסרן לשליח לא הוצרך להביא כאן וא"ש:

רש"י ד"ה בראשונה הי' מבטלו בפני ב"ד כו' לא הי' מבטלו בפני השליח כו' אלא בפני ג'. ואח"כ פי' מפני תיקון העולם דהיינו תקנת ממזרים כו' והוא תמוה מאוד דארכבי' אתרי רכשי דלקמן מסיק דמאן דסבר דתיקון העולם היינו תקנת ממזרים סבר דקודם התקנה הי' בפני ב' דאם הי' בפני ג' לא שייך ממזירות דאית ליה קלא רק סבר מפני תקנת עגונות ע"ש ובס' פ"י נדחק מאוד ע"ש ועיין בתוי"ט ומהרמ"ש:

ונראה דהנה לקמן הקשה בס' פ"י אמאי אמרינן דאי הוי מקודם בפני שלשה לא שייך תקנת ממזירות משום דאית ליה קלא הלא השליח יצא כבר מכאן לשם ואח"כ מבטלו בפני ג' וא"כ אף דאית ליה קלא ויודע לשם אעפ"כ השליח יגיע קודם מהקול ובין כך ובין כך תנשא ואיכא תקנת ממזרים ע"ש:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה איך שייך תקנת ממזירות שהיא לא תדע אם נתבטל ותנשא שם הלא התוס' ב"מ דף י"ח ע"ב כתבו הטעם דלכך לא חיישינן שמא ביטל הגט ואיך מותרת להנשא בגט שנשלח לה וכתבו משום דאסור לבטל שלא בפני השליח לכך לא חיישינן ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה דאיך אמרינן דתקנת ל היתה מפני תקנת ממזרים שלא תדע שביטל ותנשא הא ז"א דקודם התקנה שהי' מותר לבטל לכתחלה ממילא הי' אסורה להנשא בגט הנשלח עד שתדע שלא ביטלו וא"כ בלא תקנות ר"ג לא שייך כלל תקנת ממזרים כיון שתהא אסורה להנשא אם לא תדע שלא ביטל וא"כ למה הוצרכו לתקן בשביל תקנת ממזרים הלא אם לא יתקנו לא יהי' שייך כלל תקנת ממזרים שהיא אסורה להנשא מספק שמא ביטלו כיון שמותר לבטל קודם התקנה:

אך נראה דז"א דשפיר אף קודם התקנה היתה מותרת להנשא לכתחלה דמוקמינן הגט בחזקתו שלא נתבטל כמ"ש תוס' לעיל דף י"ח ע"ב ד"ה שמא פייס ע"ש ורק התם י"ל משום דנפל איתרע ע"ש וא"כ שפיר היתה מותרת להנשא לכתחלה ושייך תקנת ממזירות. אך נראה לפי מאי דקי"ל בחזקה היכא שוודאי יתברר הדבר לא סמכינן עלה:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י לקמן שהקשה מאי מהני שהי' בפני ג' הלא אעפ"כ שייך תקנת ממזירות שהשליח יבוא לשם קודם שיבא הקול. ולמ"ש א"ש דכיון שודאי יבא הקול א"כ שפיר ליכא למימר דתיקנו משום תקנת ממזירים דז"א דאם לא יתקנו לא יהי' שייך כלל החשש דתהי' אסורה להנשא שמא ביטל כיון שמותר לבטל ואי"ל דתסמוך אחזקה שלא נתבטל ז"א כיון שודאי יתברר הדבר כיון דאית לי' קלא ויתברר הדבר אם יבא הקול א"כ לא סמכינן אהחזקה ותהי' אסורה להנשא ולא הוצרך לתקן כלל מחמת ממזירות רק לכך סבר דתיקנו מפני תקנת עגונות. אך נראה עכשיו דכבר תיקנו דאסור לבטל מפני תקנת עגונות ממילא אסור לבטל שלא בפני השליח אף בפני שלשה מפני תקנת ממזירות דאף דאית לי' קלא מ"מ נשאר קושית הפ"י דאיכא למיחש כיון שבא השליח לשם קודם הקול. ואי"ל כמ"ש שתהא אסורה להנשא שמא ביטל. ז"א דלא חיישינן כיון דאסור לבטל מפני תקנת עגונות כמ"ש תוס' ב"מ ושפיר תהי' מותרת להנשא וא"כ כשמבטל שייך תקנת ממזירים שפיר שהוא חמור יותר מתקנת עגונות:

ולפ"ז מיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש בפני שלשה ואעפ"כ פי' מפני תקנת ממזירות ולפמ"ש א"ש דעכשיו דתיקנו דאסור לבטל משום עגונות שייך שפיר גם ממזירות אף בפני ג' וא"ש:

גמ' הגיע כו' ולא אמרינן לצעורי' קא מכוין ופירש"י ז"ל לצערה חודש או חדשי' ופי' הרשב"א ז"ל דבריו שאינו רוצה לבטל גוף הגט רק שרוצה לבטל השליחות על חודש כו' והקשה לפירושו הלא לר' נחמן דסבר דבאמת אינו בטל רק השליחות וגוף הגט אינו בטל כלל א"כ לדידי' נשאר הקושיא דליתני במתניתין הגיעו וליכא למיטעי מחמת דלא שייך לצעורי' מכווין דלדידי' אף בהגיע ממילא לא שייך לצעורי' דבאמת לא בטל רק השליחות ע"ש. ונראה לישב דהנה יש להקשות לפי מאי דאיפלגי ר' נחמן ור' ששת דר"נ סבר דאין גוף הגט בטל רק השליחות ופ' הרמב"ם ז"ל דאם מבטל גוף הגט בפירוש באמת בטל רק דר"נ סבר דמסתמא אינו מבטל גוף הגט רק השליחות והרשב"א והרמב"ן ז"ל דחו דבריו ופסקו דאף כשמבטל בפירוש גוף הגט אעפ"כ אינו בטל שאינו יכול לבטלו והביאו ראי' לדבריהם דהא הכא במתניתין דאמר גט שנתתי לך בטל הוא א"כ ביטל בפירוש גוף הגט ואמאי לא מהני וע"כ מוכח דאף שמבטל בפירוש גוף הגט וא"כ ממילא ביטל גם השליחות ולכך גוף הגט אינו בטל ואינו יכול לבטלו ואינו בטל רק השליחות ע"ש וי"ל לפי מאי דקי"ל [סי' ר"ט] דאם הקנה דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה כגון דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם לא קנה כלל לדעת רוב הפ' דאף דבקני את וחמור קי"ל דקנה מחצה כר' נחמן מ"מ כתב המרדכי דר"נ לא סבר רק היכא שהקנה לב' דברים אבל אם הקנה לאדם אחד ב' דברים דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה מודה ר"נ דלא קנה כלל ע"ש וא"כ הכא שמבטל גוף הגט וגם השליחות ועל גוף הגט אינו מועילהביטול רק על השליחות וא"כ ממילא גם השליחות אינו בטל דכמו התם דאמרינן שכיוון שלא נקנה הדבר שבא לעולם רק אם נקנה גם הדבר שלא ב"ל אבל זבל"ז לא יקנה א"כ ג"כ כשמבטל שניהם אינו מבטל זה בל"ז וכמו במוחל דבר שלב"ל עם דבר שב"ל ואיך אמרינן הכא דהשליחות שפיר בטל. ונראה לפמ"ש הרשב"א ז"ל בדברי רש"י ז"ל דלצעורי קא מכווין פירושו שלא ביטל גוף הגט רק השליחות. והנה הפ' כתבו הטעם דלא אמרינן באמת טעמא דלצעורי משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש ואמרינן שביטל באמת גוף הגט ועדיין היא אשת איש והגט בטל ואינו חוזר ומגרש בו:

ולפ"ז א"ש דלר"נ אף שמבטל גוף הגט אינו בטל א"כ לא קשה מ"ש דגם השליחות לא יתבטל כיוון שביטל גם גוף הגט והוי כקני את וחמור דז"א דעכשיו איכא בהיפוך חזקת אשת איש דכיוון לצעורי' ולא ביטל גוף הגט רק השליחות ושפיר בטל דהשליחות לחוד יכול לבטל כיוון דאם נאמר שביטל גוף הגט ולא כיוון לצעורי' אינו בטל כלל א"כ מוקמינן לה אחזקת אשת איש בהפוך דכיוון לצעורה ועכ"פ בטל השליחות לחוד:

ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א על רש"י ז"ל שהקשה דלר"נ ליתני במתני' הגיעו דליכא למיטעי. כיון דבאמת לא בטל רק השליחות. ולמ"ש א"ש דבהגיעו דלא שייך לצעורה א"כ לר"נ אף השליחות אינו בטל דהוי קני את וחמור כמ"ש כיון דביטל גם גוף הגט וא"כ ממילא לא מצי למיתני במתני' הגיעו לר"נ רק לר' ששת פריך הש"ס שפיר דליתני הגיעו ולדידי' משני שפיר דתני רבותא כן י"ל כפירש"י ז"ל וא"ש:

רש"י בא"ד שאם הי' בדעתו לבטלו הי' רודף אחריו לבטלו כו'. והקשו אמאי לא פירש"י כדברי התוס' דעכ"פ לא הוי מהני הביטול לקולא דהוי אזלינין לחומרא ולמה לי' לרש"י ז"ל לומר מחמת הוכחה:

ונראה לפמ"ש הרשב"א בפירוש דברי רש"י ז"ל שפירש לצעורה חודש או חדשים ופירש דבריו דאף שהוא אמר גט שנתתי לך בטל הוא ומשמע שביטל גוף הגט אעפ"כ לא כיוון רק לצעורה ולבטל השליחות ואח"כ דחה דברי רש"י ופירש דלצעורה היינו שכיון בדבריו לא באמת רק להשטות ולצערה ע"ש:

והנה באו"ת ח"מ ספ"א [ס"ק ב] הקשה איך אמרינן בכל מקום שיכול לומר משטה הייתי בך וכן לצעורה כו' הא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים ומאי מהני כונתו כיוון שהדיבור הוא בהיפוך. ותירץ דלא אמרינן דברים שבלב אינן דברים רק היכא שהדיבור הי' באמת כגון בהאי דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל שמכר באמת רק בלבו הי' על תנאי ולא מהני שהדיבור שבפה סותר למה שבלב אבל במשטה גם הדיבור שבפה הי' כונתו להשטות ואינו סותר כלל ולכך מהני וכן בלצעורה ע"ש:

ולפ"ז קשה הכא לפי מאי שפירש הרשב"א דברי רש"י ז"ל דאמרינן שכוונתו לצעורה היינו שכיוון בכוונתו לבטל השליחות וא"כ קשה קושית האו"ת הא הוי דברים שבלב כיוון שאמר גט שנתתי לך בטל הוא והיינו שביטל גוף הגט וזה הדיבור אמר באמת שרוצה לבטל רק שכיוון בלבו לבטל השליחות ולא גוף הגט וא"כ סותר מה שבלב לשבפה דדיבורו הוא לבטל גוף הגט והוי דברים שבלב ואינן דברים דבשלמא לשיטת הרשב"א ז"ל א"ש שהוא פירש דלצעורה היינו שהי' כונתו בדיבורו רק לצערה ולא לבטל באמת א"ש כדברי האו"ת אבל לדברי רש"י ז"ל קשה כמ"ש. אך באמת הא קי"ל דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שכיוון כך הוי גם דברים שבלב דברים:

ולפ"ז מיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש מדלא רדף אחריו מוכח שאין כוונתו רק לצערה וא"כ הוי אומדנא דמוכח ושפיר אף דהוי דברים שבלב הוי דברים ולכך לא הוי מצי לפרש כדברי התוס' משום ספק בלא הוכחה דא"כ הוי דברים שבלב וכמ"ש אבל התוס' שפ' לצעורה כדברי הרשב"א ז"ל כתבו שפיר מספק בלא הוכחה וא"ש:

גמ' שלח אחריו שליח למה לי כו'. ולכאורה י"ל לפי מאי שכתב הרשב"א ז"ל דממתניתין ליכא למידק דלשון בטל הוא הוי לשון טוב די"ל דהכי פירושו גט שנתתי לך בטל הוא שכבר בטלתי אותו באופן ובלשון המועיל ולכך נאמן מטעם מגו שבידו לבטלו עכשיו אך מהא דשלח אחריו שליח מוכח כיוון דאינו רוצה לעבור על תקנת ר"ג דלכך שלח אחריו שליח והשליח לית לי' מיגו ומוכח שפיר דלשון בטל הוא מהני א"כ מאי פריך הש"ס שלח אחריו שליח למה לי הלא איצטרך דלשון בטל הוא מועיל:

ונראה דהנה לפמ"ש האו"ת שם סי' פ"א בשם הב"ש והב"ח דסברי דאף בלצעורי ומשטה שייך דברים שבלב רק התם בשחט לע"א ומנסך יין שפיר אמרינן לצעורי' מכווין דשם הוי וודאי אומדנא דמוכח דמסתמא אינו עובד ע"ז וודאי כיוון לצעורי' ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה הכא איך אמרינן לצעורה מכווין לשיטת התוס' דליכא רק ספק דלא כרש"י ז"ל וליכא הוכחה במאי שלא רדף א"כ קשה הא הוי דברים שבלב ואינן דברים ומאי מהני כוונתו לצעורה:

ונראה לפי מאי דאמרינן לקמן דפריך למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע דהיינו להבא והתנן גבי מתנה דבטל הוא משמע לעבר ומשני דשתי לשונות משמע והתם גבי מתנה לישנא דמהני קאמר וגם הכא גבי גט לישנא דמהני קאמר ופירשו בתוס' ד"ה מבוטלת היא דלישנא דמהני בה היינו שהוא טוב לו יותר דבמתנה טוב לו שלא יתבטל המתנה אף שרוצה לבטל ובגט טוב לו יותר שיתבטל הגט והקשו ע"ז מהא דהתקבל דאמרינן דטוב לו יותר שלא יתבטל הגט ותירצו דהכא דחזינן דרוצה שיתבטל טוב לו ודאי יותר שיתבטל הגט ע"ש:

ולפ"ז א"ש דלא הוי כלל דברים שבלב דכיון שכוונתו לצעורה ולא לבטל א"כ ממילא טוב לו שלא יתבטל הגט כמו בהתקבל וא"כ ממילא משמע לישנא דבטל הוא אלשעבר ולא מהני כלל ולא הוי דברים שבלב וא"ש:

ולפ"ז מיושב דליכא למימר דמתני' איירי שאומר בטל הוא שביטלו בלשון המועיל דא"כ לא שייך לצעורה כמ"ש דהוי דברים שבלב וע"כ מוכח דאיירי שמבטלו עכשיו בלשון בטל הוא ופריך שפיר שלח אחריו כו' למה לי וא"ש:

דין אם נגע עכו"ם ביין של בוסר יש להחמיר:

פסק יש שאינן נזהרין בו על מגע עכו' ביין של בוסר לפי שאין קנוי יין אלא בוסר. שהרי אמרו במשנתנו ובשעת כניסת המים לבוסר. והיינו כשהלחלוחית נכנסה וגדלה בתוך הבוסר. ואף שלשון אחר מפרש שהיו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשית חומץ לטיבול מ"מ נראה לר"י שלשנא קמא הוא עיקר מדתנן ומסכת שביעית פרק רביעי הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה באפ"ה אומר ר"ת שאין להקל לפי שאין אנו בקיאים עד מתי קרוי מים ולא יין ועוד כתב ר"ת ששנה אחת לא נתבשלו היינות יפה והיו בוסר. וכי באותה שנה לא נהגו יין נסך:

הדרן עלך כל הגט

דין השולח גט לאשתו ובטלו קודם שהגיע הגט לידה הוי גט בטל. אבל משהגיע גט לידה שוב אינו יכול לבטלו ואפילו בתוך כדי דיבור של נתינה. וכן אם היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אצלו עד שנתנו לה לא הוי בטל. והיכא שהיה מחזר לרוץ אחריו ומצאו בתוך כדי דיבור ובטלו הוי ביטול. והיכא שהגיע הגט לידה קודם שביטל כגון שהקדימה היא ועשאה שליח לקבלה והוא לא ידע כלום והקדים עצמו קודם שבא הגט לידה וביטלו ונתיחד עמה אח"כ אז אמרינן בודאי שלא בעל לשם קדושין ומותרת לעלמא. או יקיימנה. ולשוות הביטול יתבאר לקמן סימן מ"ה.

השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא. הרי זה בטל קידם אצל אשתו. או ששלח שליח אצלה ואמר גט ששלחתי לך בטל הרי זה בטל משהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו. ומפרש תלמודא דמ"ה תנא האי בבא יתירא לאשמעינן אפילו היכא שהי' מחזר לרוץ אחר השליח ולהקדימו ולא הספיק אליו להגיעו עד שנתנו לה דלא הוי בטל. וקשה לרבא דאמר לקמן גילוי דעת בגיטין הוי מילתא. א"כ למה אינו בטל מאחר שהיה מחזר לרוץ אחריו ודוחק לומר דאיירי כגון שלא נודע לא לב"ד ולא לשליח למה היה רץ אחריו אם לבטלו או לזרזו בשליחו' עד אחר שהגיע הגט לידה. דסתמא דמילתא הרץ אחר שליח לבטלו הוא דאתא. בשלמא הא דאמרינן לקמן בתלמודא האי דרטיה אבתרייהו דאמר להו אשור הייא פירוש לחזקם ולזרזם שימהרו לכתוב וליתן. היינו התם דאיירי בגט מעושה וכפאוהו תרי ותלת זימנא בכה"ג איכא למימר דלא מוכחא מילתא דהא דרהיט כדי לזרזם שימהרו בגט כדי לפטור הצער מעליו כדמשמע לישנא דתלמודא כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא. וגם דוחק לומר שלא גילה לבריות מקודם או בדרך למה הוא רץ ועל מה הוא רץ ונראה דבודאי תלמודא הא דמוקי הכי משום דס"ל הילכתא כאביי בגילוי דעת בגיטין דלאו מילתא הוא. אבל רבא משני דקמל"ן דכיון שהגיע הגט לידה שוב לא יכול לבטלו אפילו בתוך כדי דיבור דנתינה וכן פסק הרמב"ם והטור ונראה דאף אביי לא פליג בזה כדמסקינן בנדרים ובפרק יש נוחלין. בכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי. חוץ מע"ז וקידושין וגירושין ומברך את השם ומ"מ נראה היכא שהיה מחזר לרוץ אחריו ולא הספיק להגיע עד שנותנו לה והו' מצאו בתוך כדי דיבור ובטלו דגילוי דעת כזה מהני ואף אביי מודה דסופו ותחילתו יש ידים מוכיחות לביטול. והיכא שהגיע הגט לידה קודם שביטל כגון שהקדימה היא ועשתה שליח לקבלה והוא לא ידע מזה כלום והקדים את עצמו קודם שבא הגט לידה דביטלו ונתיחד עמה אח"כ כתב הרא"ש בתשוב' דבודאי לא בעל לשם קידושין כי היה סבור שהגט בטל ובעל אדעתא דקידושין הראשונים הילכך מותרת לעלמא או יקיימנה ע"כ:

דין דשליח להולכה צריך לעשותו בפני שנים והשליח אינו מן השנים:

פסק כתב בסמ"ג וז"ל ביארנו בהלכות קידושין שאין שליח האיש צריך עדו' לא בגיטין ולא בקידושין שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו. וכן פסק רבינו יצחק בתשובה אחת וכן כתב ר' משה בספרו אבל אומר אני שצריך להתיישב בדבר משו' דגרסינן בירושלמי דפרק השולח העושה שליח להוליך גט לאשתו צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח מן השנים. ואח"כ עיינתי בתשובת ר"י וכתב שם דע לך כי אמת הדבר שאין שליח להולכ' המביא גט צריך חתימת ב"ד ולא חתימת העדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה שהרי גט שבידו מוכח כן אבל צריך למנות שליח בפני שני עדים כשרים. ומזה לא הבי' שום ראיי' ע"כ. וז"ל הרא"ש ירושלמי עושה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עלה בפני שנים. עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים. ואין השליח עולה משום שנים. הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שני' והשליח עולה משו' שנים. הא דקאמר צריך ליתנו לה בפני שנים היינו כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. או אפילו כרבנן וכמו שפי' ר"ת דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכיון שניתרת לשוק בגט זה צריך שנים בנתינת הגט. ואין סומכין על עידי החתימ' ואין השליח עול' משום שנים שהרי הוא עומד במקום הבעל ע"כ. וכתב הטור ויראה מלשונו דאפילו במקום אחד אינו עולה כיון שנתן טעם לדבר שהוא במקום הבעל ונ"ל שעולה במקום אחד שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום שנים אבל עולה במקום אחד דהא קיימא לן אמר לשנים גרשו לאשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו ה"ה נמי אמר לאחד עולה במקו' אחד ואחד מצטרף עמו. וכן דייק לישנא דירוש' דקאמר אינו עולה במקו' שנים אבל עולה במקום אחד, וכן ב"ה וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד א'. הלכך נראה שהוא עולה במקום אחד עכ"ל. וקשה לי דדייק מלישנא דירושלמי שבמקום שנים אינו עולה אבל במקום אחד עולה. אדרבה אמרינן אי במקום שנים קאמר פשיטא דאינו עולה במקום שנים והא דקאמר גבי ביטול שעולה במקו' שנים היינו שליח קמא ושליח בתרא שמבטל בפניו דהוי שנים אבל שליח חדא פשיטא דאינו עולה במקום שנים. ועוד הלא כבר קאמר וצריך להחזיקו בפני שנים ויתנו בפני שנים. אלא מן השנים קאמר כמו שכת' הסמ"ג. ואפי' במקו' אחד אינו עולה. ומ"מ נראה דדוקא גבי להחזיקו הוא דבעינן שנים זולתו מאחר שצריך עדות לשליחות. א"כ בודאי לא יצטרף הוא להעיד על עצמו. וה"ה אומר לשנים גירשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו. היינו להיות עידי החתימה ועידי המסיר'. אבל לעולם בעינן שימנה אותו בפני שנים את"ל דהתם לא בעינן היינו מאחר שהם שני עדים שפיר הוי דבר שבערוה בשנים. אבל השליח שיצטרף עם אחר אין זה דבר שבערוה בשנים כלל דשליח לגבי עד השני אינו דומה לעד כלל. אלא אומר שהוא שליח וצריך עדות ממקו' אחר ואינו פחות משני' אבל לעניין נתינת הגט. נ"ל דאף הירושלמי סבר שאפילו במקום אחד אינו עולה כדפרישית מ"מ תלמודא דידן עיקר שפסק ברי' מכילתין דשליח נעש' עד לעניין נתינ' בפני ג' ומ"מ ירא' להחמי' דבשלמא התם דמצטרף היינו דאיכ' שני' זולתו ואיכ' שפי' דבר שבערוה בשנים אלא דבעי קיום בג' לעניין זה הוא מצטרף אבל להיו' מן השני' שמא אינו מצטרף ועוד דהת' ממ"נ מצטרף דאי חשבינן לי' כאילו עומד במקו' הבעל ממש מצטרף לקיימו שהרי הבעל יכול לקיימו לבד אבל הכא לעניין נתינה חשבינן לי' במקו' הבעל וצריך שנים זולתו. ודין בשליח לקידושין אי בעי עדים כו'. כתבתי בפר' האיש מקדש סימן ט':

דין שליח ששלח הבעל לבטל הגט ששלח ע"י שליח הראשון. צריך להביא עדים ששמו הבעל שליח לבטל הגט. אבל אם בא אח"כ הבעל ואומר אמת ששלחתי השליח לבטל הגט נאמן הבעל:

פסק כתב במרדכי הא דשלח אחריו שליח מפרש ריב"א כגון שיש לשליח השני עדים ששמו הבעל שליח קודם שהגיע הגט ליד האשה שאם לא כן חיישינן לקנוניא. דאפילו אם יאמר אחר שהגיע הגט לידה אני שלחתיו לבטלו לא נאמינו עכ"ל ואני תמה וכי גרע מכל ערעורים דבעל דמהימן ואף שאין ערעורים פחות משנים מ"מ יכול הבעל לערער ולפסול הגט ומ"ה תקנו לומר בפ"נ דהמנוהו רבנן כדאיתא בריש פ"ק. ובמקום שאינו אומר בפ"נ יכול לערער א"כ כ"ש הכא שמערער ואומר אני שלחתיו לבטל ועד מסייעו שהרי השליח אומ' שהוא שלוחו לבטל פשיטא שהגט בטל, ואפילו הוא כהן מותרת לו להחזירה שהרי הוא אומר קים לי ששלחתיו לבטל. וכשם שמותרת לו ה"ה אם מת אח"כ שמותרת אף לכהן אחר שהרי אינה בחזקת גרושה ומ"ה נראה היכא דבעל אומר שלחתיו לבטל פשיטא שהגט בטל, אלא היכא דליתיה לבעל לפנינו והשליח בא וביטל לאו כל הימנו אי לאו א שמביא עדים ששלחו לבטלו. הנראה לע"ד כתבתי:

דין אשה שעשתה שליח לקבל גט מבעלה ונתעצל השליח בשליחותו ועשאתה שליח אחר וקבל השליח הזה האחר גט שאינו הגון ואח"כ נתחזק הראשון בשליחותו וקבל מבעל גט כשר. אז הוי גט. ולא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחות של שני. אם לא שבטלה בפירוש:

פסק תשובת רש"י וז"ל ששאלת על האשה שעשאתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחותו ועשאה שליח אחר וקבל זה השליח האחר גט שאינו הגון. וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל וקבל גט כשר דעתי נוטה דלא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחותו של שני שלא מצינו בכל מקו' שליח בטל בגילוי דעתא. ואף המבטלת השליח עצמו לפנינו נחלקו בה רבי יוחנן ור"ל דתנן וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה עצמה אם שלה קדמו קדושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין. ואיתמר לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו. רבי יוחנן אמר חוזרת. דאתו דיבור ומבטל דיבור וריש לקיש אומר אינה חוזרת דלא אתי דיבור ומבטל דיבור. ואיתותב ריש לקיש מהא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר ליה, גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל. וטעמא דבטליה אבל גילוי דעתא לא אשכחינן דבטל. ועוד מדקתני אם הגיע גט לידה אינו יכול לבטל והוינן בה פשיטא. ומשנינן לא צריכא דמיהדר עלה מעיקרא וליבטוליה. מהו דתימא כאילו בטליה מעיקרא דמי קמ"לן. ועוד דאביי ורבא פליגי בגילוי דעתא בגיטין והלכה כאביי דאמר לאו מילתא היא. וכ"ש היכא דליכא גילוי לבטולי אלא להדור' בתר גירושין וכל הקודם קודם. ואנן סהדי דניחא לה כל היכא שתתגרשה שהרי כמה ימים חזרה אחר גירושין. ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ובקש לנו ושחוט עלינו והלך ומצאו ושחט והן לקחו אחר ושחטו. אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו. ושלהן יצא לבית השריפה כו'. אלמא היכא דשלו נשחט ראשון. אעפ"י שקדמה לקיחתן לשחיטתו קתני הן אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השריפה. אלמא אעפ"י שמחזירין לעשות שליחותן ע"י עצמן. אפ"ה לא בטלה השליחות מן השליח. ושלום שלמה בר יצחק. עכ"ל מרדכ"י. וכ"כ הטור בשם גאון שאין שליחות הראשון בטל בשביל ששלחה שליח אחר. אם לא שבטלה בפירוש. וכן פסק הרא"ש בתשובה. ודברי הרמ"ה שחולק. הילכתא בלא טעמא ובודאי אם היה רואה תשובת רש"י היה חוזר. וביותר מזה כתב הרא"ש בתשובה וז"ל לשון שליחות קנינא מיניה שהוא נתן ארבע אמות קרקע בחצירו לר' שלמה ואגבן מינהו שליח להולכה להוליך גט ליד חנה אשתו ומיד שיגיע לידה תהא מותרת לכל אדם כדין שליחו'. אלא אח"כ כתב זה הלשון ויותר על זה ר' יונה זה מינה עוד שליח בזה הגט הנזכר לסופר. וא"ל תן בעידי הגט הנזכר מידך לר' שלמה הנזכר ומיד ותיכף שיגיע מידך לידו תהא בו מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ובפנינו ח"מ נתן גט הנזכר כשר ומקוים הסופר הנזכר מידו ליד ר' שלמה הנזכר מי אמרינן ביטל הראשון או לא. רואה אני שמינ' ר' יונה שליח להולכה וצוה הסופר שיתנהו בשליחותו לר"ש הנזכר. ומה שכתב תיכף ומיד שיגיע מידך לידו תהא מגורשת בו ממני. שמשמע שר' יונה חזר ועשאו לר' שלמה שליח לקבלה וביטל שליחות הראשון ההולכה כי היה סבר שבידו למנות שליח לקבלה. וראה שאין לתלות בזה שחזר בו משליחות ההולכה. חדא דא"כ למה כתב מעיקרא שליחות ההולכ' כי דרך הוא שאחר שיגמור כל השליחות בפני העדים כותב הסופר מינוי השליחות וחותמים בו העדים. ואם חזר בו משליחות ההולכ' ועשאו שליח לקבלה כי היו סבורי' שיש לו כח לעשות שליח לקבלה. א"כ למה כתב שליחות ההולכה. אלא ודאי תלינן האי מילתא בטעות סופר. וכך היה הענין אותו המגרש אדם רע היה ושכרוהו לגרשה ולא רצה להתעכב עד שיכתוב הגט ומינה לאלתר את ר' שלמה שליח להולכ' ומחמת שלא רצה להתעכב עד שיכתוב מינה להסופר שליח שיתננו בשליחותו ליד ר' שלמה. ובשביל שמינה שליח על שליח. טעה ואמר שמיד שיגיע הגט ליד השלי' תהא מגורש' ממני. וכך היה לו לומר לסופר תנהו לשליח שיתנהו לאשתי ומיד שיגיע ליד' תהי' מגורשת ממני וטעה והשמיט הבעל זה או הבעל אמרו והסופר השמיטוהו ולא תלינן שחזר משליחות ההולכה ועשאו שליח לקבלה. דאדם יודע שאין אדם עושה שליח לקבל ויותר מזה אמרינן בפ' התקבל האומר התקבל גט לאשתי דהוי שליח להולכה וכשיגיע הגט לאשה מגורשת. ואע"פ שאמר הבעל התקבל דמשמע לשון קבלה ונמצא שלא עשאו שליח להולכה ואפ"ה מגורשת כשהגיע הגט ליד האשה משום דאמרינן אדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר כ"ש בנדון זה שעשאו בפירוש שליח להולכה אנא שנפלה שגגה וטעו' בדבר דלא אמרינן שחזר בו משליחו' ההולכה ועשאו שליח לקבלה. ועוד אפילו נאמר דעם הארץ הוה ולא ידע שאין הבעל עושה שליח לקבלה ואע"פ שמלשון הגמרא משמע דכל אדם יודע זה נ"ל אף כי נאמר שזה לא ידע למה יש לנו לתלות הדבר בחזרה יש לנו לומר דליפות כחה נתכוין אם תועי' לשליחות הקבלה שתתגרש ואם לא ישאר שליחות ההולכה במקומו. והלשון שכתב בשטר מינוי ויותר על זה שר' יונה מינה עוד שליח וכו' דמשמא לתוספת נתכוין. מימר אמר דתתגרש כל היכא דמיגרשה. לכן הן נתלה הדבר בטעות הן נתלה הדבר בתוספת אין כאן ביטול לשליחות ההולכה. עכ"ל:

דין אלו הן לשונות של ביטול. אם אמר בטל הוא. אי אפשי בו. לא יועיל לא יתיר. לא יעזוב. לא ישלח לא יגרש. יהא חרס. הרי הוא כחרס. באח' מלשונות האלו שאמר הרי הוא בטל אבלםאש אמר פסול הוא. אינו גט אינו מועיל. אינו מתיר אינו מעזיב. אינו משלח. אינו מגרש. חרס הוא. כחרס הוא. אינו לשון ביטול ואם אמר בטל ולא אמר הוא. או אמר ביטול הוא. ה"ז ספק מגורשת ואם אמר הרי הוא פסול. אינו ביטול. ואם אמר יהא פסול הוי ביטול. וביארנו דכל אלו שאמרנו דאינו ביטול, מ"מ אם לא גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אלו הלשונות הוי ערעו' ואם לא נתקיים בחותמיו נאמן. ואם נתקיים בחותמיו כשר:

ת"ר בטל הוא. אי אפשי בו. דבריו קיימין פסול הוא אינו גט. לא אמר כלום. ואם אמר בטל פי' ולא אמר בטל הוא עלתה בתיקו והיא ספק מגורשת ופי' הרמב"ם והטור בשמו דאיבעיא בביטול שמשמעותיו פועל עבר. ואלו ואלו דא"ח. תנא במתניתין גט זה לא יועיל. לא יתיר. לא יעזוב לא ישלח. לא יגרש. יהא כחרס. דבריו קיימין אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזוב אינו משלח אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום ואם אמר הרי הוא כחרס דבריו קיימים בהקדש ובהפקר אם אמר הרי הוא הקדש או הרי הוא הפקר על דבר שבא עתה לידו שידוע שלא הקדיש כבר או הפקיר דמכל מקום הוי הקדש והפקר אלמא דלהבא משמע ה"נ דמהני לעניין ביטול. מ"מ אם אמר גט זה חרס לא מהני. דאפי' אם אמר חרס הוא לא מהניא מכ"ש בלא הוא. וגבי הקדש אפילו אמר ככר זה הקדש מועיל כדאיתא בפרק אין בין המודר דלא דמי לגמרי להקדש. כ"כ התוס' והראש. כתב הטור וז"ל והרמ"ה אמר יהא פסול הוא בטל. אעפ"י שאינו יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר יהא לשון להבא ר"ל יהא פסול לגרש בו. מידי דהוי איהא חרס. אע"ג דחזינן דלא חרס הוא. אמרינן כיון דמודה דלאו חרס הוא ואמר יהא חרס. יהא כחרס לעניין גירושין קאמר. ה"נ יהא פסול לגירושין קאמר. וכ"כ הר"ר מאי' כהן הרי הו' פסול. דמהני, מידי דהוי הרי הוא כחרס ונ"ל דלא דמי דשאני יה כחרס או הרי הוא כחרס. דשם זה אי אפשר להתקיי' על הגט כלל. לפיכך צריכין אנו לפ' דבריו שיהא כחרס לענין שלא להתגר' בו כיון שלהבא משמע דבריו קיימין. אבל יהא פסול הרי הוא פסול כיון ששם זה יכול להתקיי' על הגט. רצונו לומר שיהא פסו' וזה אינו פסול. שאינו יכול לפוסלו מעתה, הילכך אינו כלום. והא דאמר פסול שאינו מועיל פי' רש"י שאינו מועיל לבטל הגט אבל ערעור הוא לפוסלו וצריך שיתקיים בחותמיו. וכן פי' הרמ"ה בכל הנך דלא הוי לשון ביטול שהוא ערעור לפוסלו וצריך לקיים בחותמיו. ודאי אם גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד הלשונו' מאלו לא אמ' כלו' שאינו לשון ביטול. אבל לא גיל' דעתו מעיקרא שרוצ' לבטלו ואמר א' מאלו הלשונות כיון שנוכל לפ' דבריו שרוצה לערער עליו אם לא נתקיי' בחותמיו הוא נאמן אם נותנו אח"כ השליח ליד האש' אינו כלום אבל נתקי' בחותמיו כשר עכ"ל. ואני אומר דבודאי הרי הוא פסול. אינו דומה להרי הוא חרס. כמו שחילק מאחר ששם זה יכול להתקיים על הגט א"כ רצונו לומר יהא פסול. והוא אינו יכול לפוסלו מעתה מאחר שאינו פסול ואינו אלא ערעור לחוד. אבל כשהוא אומר יהא פסול הוי כאילו אומר יהא חרס דאין ש"ל שיהא פסול להבא אלא דרך ביטול שיתבטל מעתה:

דין מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו. מתנה זו מבוטלת היא תיבטל. אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא. אינה מתנה. דבריו קיימין והדרה מתנה למרי' קמאי וכל זה דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אחר שבאה לידו בכל הלשונות אמרינן כל הקודם בהן זכה:

גרסינן בכל הספרים אמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה. לא אמר כלום. בטלה היא אינה מתנה. דבריו קיימין ובפרק בתרא דכריתות גרסינן איפכא. והכי הגירסא. אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה. כל המחזיק בה זכה. ופריך מ"ש מהא דאמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת' מתנה לידו מתנה זו תיבטל, מבוטלת היא, א"א בה. דבריו קיימין. בטלה היא. אינה מתנה לא אמר כלום. מאי לאו דבריו קיימין דהדרה למרה. לא דבריו קיימין והוא נמי לא קנה אלא כל המחזיק בה זכה בה. ע"כ. אלמא דחד מינייהו ליתא. וה"ק רצה לישב בשם הספרדים דהמלות מהופכו' אבל כוונה אחת לכולם. והאריך בפי' ואין זו הדעת מתקבל שאמירה אחד יהפוך לשונו ויכוון לדבר אחד ויהיו דבריו דברי חידה לא הדרך כן בתלמודא אלא אמרינן אמורא היה לו לפרש דבריו וק"ו שלא להפוך דבריו ע"ד חידות בשינוי דחיקא מאחר שאחת מן הגרסא ליתא. בודאי גירסא שלנו עיקר שמסכת גיטין הוא הנהוג בימינו ועסקו בו בישיבה. משא"כ במסכת כריתות. לכן נראה כמו שפירש"י דהתם גרסינן כמו הכא ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום. דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירן. אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומ' אינו חפץ שתהא המתנה קיימת, אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא. אינה מתנ' דבריו קיימין דלשעבר משמע ומודה שלא קבלה לשם מתנ' והודאת בע"ד כמא' עדי' דמי מאי לאו דבריו קיימין והדרה למר' אלמא היכ' דאיהני דבריו מהדרי' למר' ומשני לא דבריו קיימין ולא אהדר' למרא וכן הסכי' הרא"ש לדעת רש"י ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכת' סתמא האומר אי אפשי כל הקודם בה זכה. ולא חילק בין מתנת קרקעי למטלטלי אלא עיקר כמו שפירש רש"י שחילק בין מטלטלי למקרקעי וכ"כ הטור להדיא. ועוד כתב הרמב"ם וז"ל. המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה. או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו. אחר שזכה למתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירו המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרא לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ע"כ. והראב"ד השיג עליו במה שכתב הרי הוא בטלה שלא אמר כלום. ובגמרא איתא להדיא דבטלה היא דבריו קיימין וכתב רש"י לחלק בין בטלה היא להיא בטלה. והר"ן והמגיד משנה תמהו עליו מה חילוק יש בין בטלה היא להיא בטלה מאחר שלא הוזכר בתלמוד. ואני אומר בודאי אין חילוק בין הקדים היא לבטלה או בטלה להיא. אלא עיקר החילוק כמו שאמר הרי היא בודאי להבא משמע כמו שכתבתי לעיל גבי גט הרי הוא כחרס שהוא כמו יהא כחרס. ונמצא דברי הרמב"ם ישרים אלא שהוא לא חילק בין מקרקעי למטלטלין ולדידן במטלטלין קיימא לן כותיה דהאי דינא בכולהו באומר אי אפשי במטלטלין לאחר שבא לידו שכל הקודם בה זכה אבל במקרקעי כל הני דלשונו להבא לא אמר כלום לגמרי ונשאר בחזקת המקבל ואם בא בעל חוב גובה ממנו והא דמשני התם לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא אינו לפי האמת אלא הדרה למרא קמא. והיינו טעמא דדוקא במטלטלין שכבר זכה הוי לשון הפקר. אבל בההיא דרב ששת איירי בקרקעי דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה. דכי יהיב אינשי אדעתא דמקבלי ליה מיניה. ואי לא. לא הוה מתנה מעיקרא. וכן פי' התוס' ולפ"ז נראה דאף בלשון בטלה היא. או אינה מתנה במטלטלין נמי אמרינן כל הקודם בהן זכה ואין חילוק בשום לשון בין להבא בין לעבר לעניין מטלטלין לאחר שבא לידו וזכה בהן. וא"ל מאחר דאומר לשון עבר על המטלטלין שכבר באו לידו וזכה בהן בודאי לא אמר כלום כמו אי אפשי על הקרקעות שלא אמר כלום. די"ל שאני התם שלא זכה בה דאמרינן מסתמא דעת' אביטול מתנה קאמר ולא ביטלה בלשון הראוי לעבר אלא להבא מ"ה לא אמר כלום. אבל מתנה של מטלטלין שכבר באה לידו וזכה דמסתמא דעתא לא הוי ביטול מעיקרא אלא להפקיר עתה בא. וא"כ כל הקודם בהן זכה, ואף שאמר לשון שלעבר מסתמא לא ידע לדקדק בין לשון הבא ללשון עבר. ולפ"ז מתיישב שפיר הא דקאמר משני התם בכריתות לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא. שקשה איך יאמר התלמוד דברים שאינם אמת והדין הוא שקר ולא שייך לומר דבלאו הכי משני שפיר לומר שקר מוחלט. אלא צ"ל שגם לפי האמת הדין כך הוא דאף בבטלה היא. או אינה מתנה שדבריו קיימין ולא הדרה למרא כגון במטלטלין. אלא שמתחלה לא בעי לחלוקי כך משום דבלאו הכי הוי משני שפיר התו' בפרט מאחר שהוא קצת אמת לפי המסקנא כדפרי' כך מצאתי אחר רוב העיון והטור לא השגיח בכל אלו החלוקים ולא נזכר בהן. כתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו וז"ל. יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזור לו שטר מתנה וכן עשה וגם עשה לאביו מחילה אח"כ נתעשר יעקב וביקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה שטר מתנ' לו כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבי' ואמר שלא יצא מתחת ידו בחזרת השטר המתנ' ובמחילתו שעשה לו הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב"ד יחזיקו ב"ד הקרקע ביד ראובן. ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם. אם עידי המתנה הם קיימין ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן. ואם לא יש עדים. ישבע יעקב שלא נתן לראובן. ע"כ:

דין לכתחלה אין לבטל הגט אלא בפני השליח ששלח. או בפני האשה. אבל בדיעבד אפילו ביטלו בפני שנים אחרים הוא בטל. וכשמבטל בפני השליח אין צריך שום עד:

מתניתין בראשונה היו עושין ב"ד במקום אחר ומבטלו פי' שלא בפני השליח והאשה התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהא עושין כן מפני תיקון העולם ומסיק תלמודא בפני כמה הוא מבטלי. קודם התקנה וממילא אף אחר התקנה לדברי ר' דאמר לקמן ביטלו מבוטל אלא לכתחלה לא יבטלה אלא בפניו. רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה. אף שמן הסתם הלכה כרב ששת באיסורא נגד רב נחמן הכא הלכתא כרב נחמן דפליגי נמי רבי יוחנן ור"ל בהכי וס"ל לר"י כרב נחמן והכי איתמר פלוגתייהו מפני תיקון העולם רבי יוחנן אמר מפני תקנת ממזרים ר"ל אמר מפני תקנת עיגונות. ר"י דאמר מפני תקנת ממזרים דס"ל כרב נחמן דאמר בפני שנים. ובי תרי לית להו קלא ולא ידעה ואזלא ומינסבא והוו בנים ממזרי' וריש לקיש דאמר מפני תקנת עיגונות ס"ל כרב ששת דאמר בפני שלשה ואית להו קלא ומסתמא שמעה ולא אזלא ומינסבא. אלא תקנת עיגון הוא. דאיכא למיחש דשמא יבטל הגט שלא בפניהם ויעגנה. ומשום הכי הטריחוהו לבטל בפני השליח או האשה. וא"כ לא יטריח כ"כ בשביל לעגנה וא"ל דלר"י דהלכתא כותיה דס"ל משום תקנת ממזרים אי הוי מבטל בפני ג' דשרי אפילו לכתחלה דהא אית להו קלא זה אינו דא"כ למה תקנו שלא לבטל אלא בפניהם יתקן שלא יבטל אלא בפני שלשה. אלא בודאי אף הוא ס"ל תקנת עיגונות ולא נקט מפני תקנת ממזרים אלא לפי דסבירא ליה דמבטלו בפני שנים וליכא נפקותא בהאי פלוגתא לעניין לכתחל'. והאידנא. שהתקין ר"ג, הזקן שלא יבטלנו שלא בפניהם אלא לענין דיעבד שאם בטלו מבוטל כרבי דלקמן. דאילו לרב ששת דוקא בשלשה אבל לא בשנים אפילו בדיעבד ולרב נחמן דוקא בשנים אבל לא באחד אפילו בדיעבד. ודוקא שלא בפני השליח. אבל בפני השליח יכול לבטלו אפי' בפניו לבדו דלא מצינו שבעי עדים אלא למינוי השליחות אבל לא בביטול השליחות מאחר שהוא בפניו. וכן פסק הטור:

שופתא. בית יד: קופינא. חור שבראש המרא שקורין פושוי''ר ועל שם שדחוק בין שני צדי החור קרי ליה בין אחים שמדובקין: סיכתא בדפנא. יתד שבדופן: רפיא. שמתייבש מחמת החום ורפה: קניא בכופתא. קנה הארוג בכפיפה: רפיא. כמו יפריא:

הדרן עלך כל הגט

השולח. והגיע. והשיג: אינו יכול לבטלו. בגמרא פריך פשיטא: בראשונה. לא היה מבטלו בפני השליח ולא בפני האשה אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה: מפני תיקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא ניסת בו: גמ' הגיעו. הוי משמע שרדף אחריו והשיגו: ואפילו ממילא. שנשתהה שליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו ואפ''ה בטל: ולא אמרינן. אין בדעתו לבטלו אלא לצעורה בעלמא חדש או חדשים שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו לבטולי: שליחותא דקמא. דאמרינן ליה לא עדיפת מיניה: איהו הוא דלא טרח. כי בטליה הוא בעצמו בטל וליכא למימר לצעורה מיכוין דלא הוה מטרח נפשיה משום לצערה: אבל שליח. כי שלח שליח לבטל אמרינן לצעורה מיכוין ומשום טירחא דשליח אחרון לא איכפת ליה: בטל הוא. משמע בטל יהא וכן אי אפשי בו: פסול הוא. לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא: לא אמר כלום. וזכה בה על כרחו ואם יש לו בעל חוב גובה אותה בשבילו לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו: בטלה היא. משמע בטלה היתה מקודם שקיבלתי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן והכי נמי תניא לקמן בפירקין (דף מ:) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים והאי נמי דאמר בטלה היתה מקודם לכן נאמן:

השולח. גט שנתתי לך בטל הוא. לרבי דאמר בטלו מבוטל נקט הגיע בשליח אורחא דמלתא דאז מותר לבטלו ורגיל הוא לבטלו אבל בפני ב''ד שלא בפני השליח אסור לבטלו מדרבנן משום תקנת ר''ג ועוד נקט הגיע בשליח דהשתא אין צריך בית דין אי נמי היא גופה אתא לאשמועי' דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין כדאמרינן בגמרא ולא לומר דדוקא בכי האי גוונא בטל: ולא אמרינן לצעורה קא מיכוין. וא''ת פשיטא שהוא בטל היאך היה לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח וי''ל דהוה אמינא כיון שאינו מביא עדים על כך א''כ אינו רוצה לבטלו א''נ הוה חיישינן להחמיר משום דלמא לצעורה קא מיכוין קמ''ל דלא חיישינן: איהו דלא טרח אדעתא לצעורה. משמע דקידם אצל אשתו לא הוי ממילא אלא בטירחא ותימה דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול: מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ''ל. ורבא דאמר לקמן (דף לד.) דגלוי דעתא בגיטא מלתא היא היינו שנודע קודם שהגיע גט לידה אבל אם לא נודע אותו גילוי דעתא עד אחר שהגיע לידה לאו כלום הוא כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה כדאמר לקמן (שם) וכי מבטל ליה אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח ולא בא לידה אגלאי מילתא למפרע דלבטולי הוה רהיט קמ''ל מתני' דלאו כלום הוא וטעמא משום דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב''ד והוו להו דברים שבלב דאינן דברים אע''פ שנאמן לומר כך היה בלבי ואף ע''ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל (קדושין דף מט:) בדין הוא דלא הוו דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ''מ עשאום כדברים שבלב ואין להקשות דמי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומדרבנן הוה גט דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיבא עקירת דבר מן התורה ועדיפא מינה אמרינן בבטול שלא בב''ד בלא ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי בטול וצ''ע כי שמא בטול שלא בב''ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר ועוד נראה לר''י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכא דקי''ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ''ב דקדושין (דף נ) דדברים שבלב אינן דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו: והאמר רבה בר איבו א''ר ששת ואמרי לה רבה בר אבוה כו'. ול''ג רבה בר אבוה א''ר ששת דרבה בר אבוה היה רבו של רב נחמן ורב נחמן חבירו של רב ששת: מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום. תימה דבפרק בתרא דכריתות (דף כד.) גרסי' איפכא מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום. ואי אפשר למיגרס התם כדהכא דהתם פריך מינה אדריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ורב ששת קאמר דאי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים אתי שפיר והא דלא מקשה מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דהאי דדבריו קיימים באי אפשי בה היינו משום דהוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לריש לקיש ומיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים ור''י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטל משמע להבא א''כ היו דבריו קיימין והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחברו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זוכה בהו ולכך לא אמר כלום והאי דקאמר שתי לשונות משמע ולישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו במתנות קאמר אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה והא דמשמע בריש פ' האומנים (ב''מ דף עו:) דחשיב עילוי לבעל מה שממהר הגט לחול דאמרינן בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי