דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 210ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

מתניתין:

שליח המביא גט ואבד הימנו:

אם מצאו לאלתר הרי הוא כשר לגרש בו, ובגמרא יתבאר כמה הוא שיעור "לאלתר".

ואם לאו הרי זה פסול, כי שמא מאיש אחר נפל וגט זה אינו הגט ששלח בידו הבעל, ואינו יכול לגרש אלא בגט שכתבו בעלה של זו לשם זו.

מצאו השליח שאיבדו לגט בחפיסה או בדלוסקמא ויש לו סימן בכלים אלו, הרי הוא כשר.

או אם מכירו לגט עצמו, הרי הוא כשר. [1]

גמרא:

שנינו במשנה: המביא גט ואבד הימנו, ומצאו לאלתר כשר, ואם לאו, פסול:

ורמינהו [2] ממשנה בבבא מציעא על מה ששנינו במשנתנו שאם מצאו לזמן מרובה הוא פסול:

אם מצא אדם גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי [צוואות שכיב מרע] מתנות של בריא] ושוברין של שטרי חוב, הרי זה לא יחזיר לא לכותב השטר ולא למי שאמור לקבלו -

ולפיכך לא יחזיר למקבל השטר, משום שאני אומר: שמא כתובין היו כדי ליתנן, ונמלך עליהן הכותב שלא ליתנן.

ומשמע שכל החשש הוא משום הטעם שנקטה המשנה, הא אם אמר כותב השטר "תנו" את השטר למקבל השטר כי ממנו נפל - ואין לחוש שמא לא נתן - נותנין, ואפילו לזמן מרובה. [3]

הרי שאין אנו חוששים שמא אין הגט הזה של הבעל והאשה הזו, ואילו במשנתנו חוששים אנו שמא גט של אחר הוא, וממנו נפל ולא מן השליח!? [4]

אמר רבה: לא קשיא, כי:

כאן - במשנתנו - במקום שהשיירות מצויות ויש לחוש שמא מאחד מבני השיירה נפל.

כאן - במשנה בבבא מציעא - במקום שאין השיירות מצויות.

מוסיפה הגמרא: ואפילו במקום שהשיירות מצויות לא אמר רבה שחוששים, והוא, אלא כשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, כלומר: ידוע על איש ואשה בעלי שם זהה באותה עיר שבגט.

אבל אם לא הוחזקו, אין אנו חוששים שמא יש עיר אחרת כשם אותה עיר שבגט זה, ובאותה עיר יש איש ואשה בעלי שמות זהים. [5]

דאי לא תימא הכי, אלא, שלדעת רבה: אפילו כשלא הוחזקו חוששים, כל שהשיירות מצויות, יהיה קשיא דרבה אדרבה [דברי רבה כאן לדבריו במקום אחר]:

דמעשה בההוא גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא [גט נמצא בבית דינו של רב הונא], שהובא שם כדי לקיימו, ומקום זה מתוך שרבים באים אליו, חשוב הוא מקום שהשיירות מצויות - והוה כתיב ביה בגט כתיאור למקום: "בשוירי מתא דעל רכיס נהרא" [העיר שוירי שעל הנהר ששמו רכיס] -

ואמר רב הונא: אף שבעיר שוירי ידוע לנו [6] שאין עוד בעל ואשה ששמותיהם זהים לאלו שבגט, בכל זאת אין נותנים את הגט לשליח שאמר ממני נפל ופלוני היה משלחו לאשתו, [7] ומשום דחוששין לשני שוירי, ושמא בעיר השניה יש איש ואשה ששמותיהם זהים, ואין זה הגט שנפל מיד השליח.

ואמר ליה רב חסדא לרבה: פוק ועיין בה [צא ועיין בדבר], דלאורתא בעי לה מינך רב הונא [כי רב הונא אמור בערב לשאול אותך על דינו של גט זה].

ואכן נפק רבה דק ואשכח [יצא, עיין דקדק ומצא] ראיה לדין זה:

דתנן: כל מעשה בית דין - כגון גט שקיימוהו בית דין - הרי זה יחזיר למקבל השטר, כי מאחר שהובא לבית דין לקיימו אין לחוש לשמא נמלך שלא ליתנו, שאין מקיים שטר אלא מקבל השטר אחר שקיבלו, ומשום שהוא חושש שמא ימותו העדים ולא יהא יכול לקיימו.

והיות שגט זה היה מקויים בבית דינו של רב הונא ואין לחוש לשמא נמלך שלא ליתנו, לכן יש להחזירו. [8]

ומסיימת הגמרא את ההוכחה בדעת רבה: והא בי דינא דרב הונא דכמקום שהשיירות מצויות דמי שהרבה באים לשם לדון, וקא פשיט רבה עצמו שיחזיר, ומשום שמשמע "כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר" אפילו אם נמצא בבית דין, שהוא מקום שהשיירות מצויות - [9]

אלמא, הרי מוכח שאי הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר - אין, אכן חוששים במקום שהשיירות מצויות, ואי לא שלא הוחזקו לא חוששין ואפילו כשהשיירות מצויות, ולשני ערים בשם זהה עם שמות זהים של הבעל והאשה אין חוששים. [10] ומביאה הגמרא דעבד רבה עובדא, בההוא גיטא דאישתכח בי כיתנא דפומבדיתא, כשמעתיה, [עשה רבה מעשה להחזיר גט שנמצא במקום שמתעסקים בו בפשתן - ובהמשך מבואר יותר - שבעיר פומבדיתא, וכשיטתו] שהצריך הן שיירות מצויות והן הוחזקו כדי שלא להחזיר, ובאותו מעשה לא היו שניהם ולכן החזיר; ונחלקו שתי לשונות איזה פרט היה חסר באותו מעשה:

איכא דאמרי:

ההוא גיטא אישתכח בדוכתא היכא דתרו כיתנא [הגט נמצא במקום ששורים בו פשתן], שהוא כמקום שאין השיירות מצויות, ועשה רבה מעשה להחזירו אף על גב דהוחזקו באותה עיר שמות זהים, כיון דלא שכיחן שיירתא [אין שיירות מצויות], וזה הוא כשיטתו שפירש את משנתנו שאין הגט פסול אלא במקום שהשיירות מצויות.

ואיכא דאמרי:

ההוא גיטא אישתכח בדוכתא דמזבני כיתנא [בשוק במקום ממכר פשתן], והוא שלא הוחזקו, כלומר: באותה עיר לא הוחזקו שמות זהים, והחזירו רבה אף על גב דשכיחן שיירות היות ולא הוחזקו, וזה הוא לשיטתו שאמר כן לרב הונא.

רבי זירא רמי מתניתין אברייתא [הקשה סתירת משנתנו עם ברייתא אחרת], כעין הקושיא שהקשה רבה מן המשנה בבבא מציעא], והוא משני על קושייתו, כתירוצו של רבה על סתירת המשניות!

רמי מתניתין אברייתא: תנן במשנתנו:

המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר, כשר; ואם לאו פסול, ומשום שחוששים אנו שנפל מאחר.

ורמינהו מהא דתניא:

מצא גט אשה בשוק: בזמן שהבעל מודה שנתן גט לאשתו, הרי זה יחזיר לאשה, כי איןלחוש שמא כתב ליתנו ולא נתן שהרי הוא מודה.

אבל אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה:

לאשה לא יחזיר שמא נמלך הבעל שלא ליתנו לה, ושמא תלך ותינשא בו.

ולבעל לא יחזיר, שמא אכן כבר נתנו לה ועדיין לא שילם כתובתה, והחזקת הגט בידו מהוה הוכחה שכביכול כבר שילם לה את הכתובה, והחזירה לו את הגט שלא תחזור ותגבה את כתובתה. [11]

הערות

[1] נתבאר על פי רש"י שלפנינו; ולא פירש רש"י אם מכירו בסימן או בטביעות עין, ולשון "מכירו" משמע בפשוטו טביעות עין; ומה שכתב רש"י שיש לו סימן בכלי, ראה בגמרא בעמוד ב' שסתם סימן תלוי בספק אם סימנים דאורייתא או מדרבנן, וסימן מובהק ודאי מועיל. ורבינו קרשק"ש הביא בשם רש"י [וראה רש"י על הרי"ף, ושאר ראשונים בשם רש"י]: שהכל הוא דבר אחד: "אם מצאו בחפיסה ויש לו סימן בכלי, ומכירו גם כן לגט, כשר", וכתב על זה: אבל בלא חפיסה אפילו מכירו לגט בטביעות עין, לא, דלא סמכינן אטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן; ותמה על זה: כי מאחר שיש לו סימן בכלי למה צריך הוא גם טביעות עין בגט! ? ועל כן פירש כמו רש"י שלפנינו, וכגון שמכיר את הגט בטביעות עין; ופירש שני פירושים, למה נאמן השליח בטביעות עין, ואף שאינו צורבא מרבנן: האחד: היות והוא עצמו מצאו הרי הוא נאמן במיגו שלא איבדו; [וכן כתבו התוספות נדפס לקמן כח א, ולפי גירסתם ופירושם; ונתנו טעם שהוא נאמן משום מיגו, ומשום שאף עם הארץ יודע בטביעות עינא, רק שאינו נאמן, וכשיש לו מיגו הוא נאמן]. וצריך לפרש לפי דבריהם, דלא מיבעיא שאין אנו יודעים על אבדן הגט אלא ממנו, אלא שלא נודע לנו ממנו אלא כשמצא את הגט, שאם כבר סיפר על כך קודם שמצא, שוב אין להאמינו אחר כך במיגו, שהרי זה הוא "מיגו למפרע" [ראה בבא בתרא ל א בתוספות] שאינו מיגו. השני: "ואפילו איכא סהדי דנפל ממנו, אפשר דהיכא שהוא מצאו, ואין אנו מחזירין לו כלום על פיו, דנאמן אף על פי דליכא מיגו"; ובביאור פירושו השני האריך בשיעורי רבי שמואל למסכת בבא מציעא [דף יח א, עמוד כה מדפי הספר], ראה שם.

[2] רוב הסוגיא הבאה נשנתה במסכת בבא מציעא יח ויט, והדברים יתפרשו על פי רש"י בסוגייתנו עם דברי רש"י בבבא מציעא, מבלי לציין את מקורם.

[3] בגמרא בעמוד ב מבואר, שרבי זירא לא היתה קשה לו קושיא זו, משום שמנין לנו ש"אפילו לזמן מרובה", ושמא דוקא לאלתר; ובביאור סברתו של רבה, ראה מה שכתבו התוספות, רבינו קרשק"ש ועוד.

[4] הקשו התוספות: למה שלא יתנו לה את הגט, אם הבעל מודה שנתן לה גט, והרי אפילו אם נאמר שאין זה הגט שלה, הרי אינה צריכה לו אלא לראיה שהתגרשה, והוא הרי מודה שגירשה! ? ופירשו התוספות שהדיוק הוא מלשון "ונמלך", שהיה לו לומר: "שאני אומר כתובין היו ולא נתנן", ומדקתני לשון "ונמלך" משמע שאם לא היה נמלך שלא ליתן היה יכול עכשיו ליתנו, ואין חוששין שמא מאחר נפל, [ומלשון רש"י לא משמע כפירוש זה]. ורבינו קרשק"ש כתב: "אם איתא דאיכא למיחש לגט זה לאחלופי לא מהדרינן לה, דלא ניחא לן אף על פי שהיא מגורשת לאחזוקי נפשה דמגורשת מחמת גט זה דהוא פסול, דאפשר שנתחלף, הא למה זה דומה: לעדים שראו באחד שהלוה מנה לחבירו בשטר, ואבד השטר, מי יהבינן ליה שטר אחר מאותו הסך ומאותו הזמן, דליגבי ביה חוביה, אף על גב דקושטא הוא הכי! ? הא ודאי לא, הכא נמי לא שנא", [וראה כעין זה בתוספות לעיל ד א ד"ה מודה, שכתבו: "דלמא אתי למסמך עילוייהו להשיאה וכו' אף על פי שהדבר אמת, אין לעשות אלא בעדות כשר", ראה שם היטב].

[5] ואם תאמר: אם כן למה לא תירץ רבה: "כאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו", ראה מה שכתבו התוספות, וראה שם שחיזקו את הקושיא.

[6] נתבאר על פי לשון רש"י בבבא מציעא יח ב; וכן כתב ב"חידושים מכתב יד": "פירוש, אפילו בדקנו בשוירי זו ונודע שאין שם שני יוסף בן שמעון חוששין לשוירי אחרת אף על פי שלא הוחזקה", והוצרכו לפרש כן, ולא די לומר ש"לא הוחזקו" שני יוסף בן שמעון בשוירי, שהרי בהכרח סובר רב הונא שחוששים אף על פי שלא הוחזק, שהרי חשש לשני שוירי אף על גב שלא הוחזקו, ואם לא נפרש שבעיר שוירי ידוע לנו שאין שני יוסף בן שמעון, אם כן למה הוצרך רב הונא לחשוש לשני שוירי, היה לו לחשוש לשני יוסף בן שמעון בעיר זו. אבל רש"י כאן בד"ה בי דינא כתב ש"לא הוחזקו שני יוסף", משמע שרק לא הוחזקו, אבל לא ידוע לנו שאין שני יוסף בן שמעון, ולכאורה מתבארים דברי רש"י כאן כשיטת רבינו קרשק"ש [ועוד ראשונים] שכתב לפרש, שאכן היה יכול רב הונא לומר שחוששין לשני יוסף בן שמעון בעיר שוירי זו, אלא שזה הרי אפשר בבדיקה ולכן אמר שחוששין אפילו לשני שוירי; וראה מה שיתבאר בהערה 10.

[7] נתבאר על פי רש"י בבא מציעא יח ב; ולשון רש"י כאן "ונפל מזה והוא תובעו", ומשמע נמי שאין האשה תובעת את הגט, וראה בהערה הבאה.

[8] נתבאר על פי רש"י בבבא מציעא יח ב, שכתב: "וזה מקויים בבית דין היה, ולכך הובא שם [לבית דינו של רב הונא] ", וכן נראה מרש"י כאן, שהרי לכן הקדים שהביאו לבית דין כדי לקיימו. ויש לעיין בדברי רש"י, שהקיום הרי הוא הוכחה שהגיע ליד האשה, וכמו שפירש רש"י שדרך המקבל לקיימו, ומה מועיל הקיום ליתנו ביד השליח! ? וראה בתוספות בד"ה כל שתמהו כן על רש"י. והתוספות פירשו בשני אופנים את הענין: האחד: שהאשה באה לתובעו והיה מקויים, ואין לחוש לשמא נמלך, כיון שהמקבל הוא זה שמקיים את השטר, וכן פירש ב"חידושים מכתב יד". השני: אפילו שאינו מקויים אלא שנפל מיד השליח ובשליח אין חוששין שמא נמלך, ומשום שאין הבעל יכול לבטל את הגט שלא בפני השליח.

[9] על פי תוספות ד"ה כל.

[10] לפי מה שנתבאר בהערה 6 לעיל, על פי רש"י בבבא מציעא ו"חידושים מכתב יד", שבגט שנמצא בבית דינו של רב הונא, היה ידוע שאין זוג נוסף באותה עיר, וכל הנידון היה אם יש עיר נוספת כשם אותה עיר, אם כן כוונת הגמרא לומר, כשם שאין חוששים לשני שוירי כיון שלא הוחזקו, כך אין חוששין לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כל שלא הוחזקו, וזה הוא שאמרה הגמרא: "אלמא אי הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר, אין". ואין להקשות: שמא דוקא לשני שוירי אין חוששין, שהרי חשש רחוק הוא, שיש עיר נוספת ששמה כשם העיר הזו ויש שם זוג ששמם כשם הזוג הזה [דומה קצת למה שאמרו בעמוד ב, שאין חוששים שמא שחתמו עדים בשם זהה לזוג אחר בשם זהה], אבל לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת אכן חוששים; זה אינו, כי ממקום שבאת מאותה משנה ד"כל מעשה בית דין", יש לך ללמוד שלא חוששים אף לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, שהרי אין שם כל משמעות לומר שדוקא לשני שוירי לא חוששים. ולפי שיטת ראשונים אחרים שהובאה לעיל, שלא היה ידוע שבעיר שוירי זאת אין שני יוסף בן שמעון, אם כן הגמרא כפשוטה, שהרי לא חשש רבה לשני יוסף בן שמעון בעיר הזו. והנה לשון רש"י כאן הוא: "בי דינא דרב הונא: וקפשיט רבה דיחזיר, שמע מינה משום דלא הוחזקו שני יוסף הוא, דלשני שוירי לא חישינן", והלשון צריכה ביאור, שהרי בפשוטו דין אחד הוא, שאין חוששים לשני יוסף בן שמעון משום דלא הוחזקו, ואף אין חוששים לשני שוירי משום שלא הוחזקו, ואילו לשון רש"י משמע, דלשני יוסף בן שמעון אין חוששים משום שלא הוחזקו, ולשני שוירי כלל לא חיישינן, וצריך תלמוד.

[11] דהכי קיימא לן [כתובות פח ב]: "הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה", אך בלי גט אינה יכולה לגבות את כתובתה.

א משנה שליח המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר (מייד) לאחר שאבד לו — כשר, ואם לאו [לא] — פסול, שמא הגט שמצא אינו זה שאיבד אלא של אדם אחר ששמו ושם אשתו כשם הבעל והאשה שבגט שהביא. מצאו בחפיסה או בדלוסקמא (קופסה), אם יש בו סימן — יכול לסמוך על כך שהוא שלו. אם היה זה גט שמכירו — כשר בכל מקום.

ב גמרא שנינו במשנתנו שגט שאבד הריהו פסול ולא ניתן לגרש בו, אלא אם כן נמצא לאלתר. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: מצא גיטי נשים, או שטרי שחרורי עבדים, דייתיקי (צוואות), מתנות, ושוברין (קבלות על סכומי כסף) — הרי זה לא יחזיר למי שהיו מיועדים עבורם, ומדוע? שאני אומר: אמנם כתובין היו ואולם נמלך עליהן אחר כך שלא ליתנן. ומכאן נסיק: הא [הרי אם] אמר הכותב: "תנו" — נותנין, ואפילו עבר מאז שאבדו ועד שנמצאו זמן מרובה!

אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו מדובר במקום שבו השיירות מצויות, ואז יש לחשוש שיש זוג במקום אחר בעל אותם שמות, וגט זה אינו שלו. כאן במשנה האחרת, מדובר במקום שאין השיירות מצויות ומשום כך יכול להחזיר (אם ידוע לנו שלא נמלך).

ומעירים: ואפילו במקום שהשיירות מצויות שחוששים שמא אין זה הגט שלו, והוא רק כשהוחזקו, שיש לנו זה מכבר חזקה וידיעה שהיו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ואז יש באמת מקום לחשוש שמא איש אחר מאותה עיר הוא, וגט אחר הוא.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שדווקא כשהוחזקו שניים בעלי שם זהה אנו חוששים, אם כן קשיא דרבה אדרבה [קשה מדבריו של רבה במקום אחר על דברי רבה כאן]. שמסופר: דההוא גיטא דאישתכח בי דינא [שגט אחד שנמצא בבית הדין] של רב הונא, והוה כתיב ביה [והיה כתוב בו] שם המקום "בשוירי מתא [העיר] שעל רכיס נהרא [הנהר] ", ואמר רב הונא: חוששין אנו לשני שוירי, שמא יש עוד מקום ששמו כך, ועל כן שמא אינו של זה שמבקש לגרש בו את אשתו.

ואמר ליה [לו] רב חסדא לרבה שהיה אז צעיר: פוק [צא] ועיין בה, בהלכה זו, דלאורתא בעי לה מינך [שבערב ישאל אותך על כך] רב הונא. נפק, דק ואשכח [יצא רבה, דקדק ומצא], דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל המוצא מעשה בית דין (שטרות ומסמכים שנעשים על ידי בית הדין) — הרי זה יחזיר את מה שמצא לבעליו, ואינו צריך לחשוש לשתי ערים בעלות שם זהה.

והא בי דינא [והרי בית הדין] של רב הונא שכמקום שהשיירות מצויות דמי [הוא נחשב], שאנשים רבים עוברים ושבים שם, וקא פשיט [ופתר] רבה שהדין הוא שיחזיר, אלמא [מכאן יוצא] שלדעתו, רק אי [אם] היה זה מקרה שהוחזקו שני אנשים בשם יוסף בן שמעון בעיר אחת — אין [כן], אז חוששים, ואי [ואם] לא — לא.

ומספרים: עבד [עשה] רבה עובדא בההוא גיטא דאישתכח בי כיתנא [מעשה בגט אחד שנמצא בבית הכותנה] בעיר פומבדיתא כשמעתיה [כשיטתו]. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהיה זה בדוכתא היכא דתרו כיתנא [במקום היכן ששורים פשתן], ואף על גב [ואף על פי] שהוחזקו שני אנשים באותו שם באותה עיר הכתובה בגט, ומדוע? — כיון שלא שכיחן שיירתא [מצויות שיירות] העוברות במקום זה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהיה הדבר בדוכתא דמזבני כיתנא [במקום שמוכרים בו פשתן], והוא שלא הוחזקו שני אנשים בעלי אותו שם בעיר הכתובה בגט, ואולם שכיחן [מצויות] שיירות, שהרי זה מקום שאנשים רבים עוברים בו.

באותו ענין אומרים: ר' זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני [היה משליך, מראה סתירה, ממשנתנו על הברייתא, ומתרץ]. תנן [שנינו במשנה]: המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. ורמינהו [ומשליכים, מביאים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שכתבו ונתנו — יחזיר לאשה, אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ונדייק מכאן: הא [הרי]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to an agent who brings a bill of divorce and it was lost from him, if he finds it immediately then the bill of divorce is valid. But if not, then it is invalid, as it is possible that the bill of divorce that he found is not the same one that he lost, and this second bill of divorce belongs to someone else whose name and wife’s name are identical to the names of the husband and wife in the lost bill of divorce. However, if he found it in a ḥafisa or in a deluskema that he knows is his, or if he recognizes the actual bill of divorce, then it is valid.

GEMARA: The mishna teaches that if a bill of divorce was lost before being received by the woman it is invalid unless it was found immediately. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Bava Metzia 18a): If one found bills of divorce, or bills of manumission, wills [dayetikei], deeds of gifts, or receipts, this finder should not return these items to the one who is presumed to have lost them, as I say it is possible that they were written and then the writer reconsidered about them and decided that he would not give them. One could infer from this mishna as follows: But if the writer said: Give these found documents to the intended recipient, one gives them, and this is true even if a long time passed since they were lost, and there is no concern that perhaps this document belongs to someone else with the same name.

Rabba said: This is not difficult. Here, in the mishna that rules that the bill of divorce cannot be used unless it was found immediately, it is stated with regard to a place where caravans are frequently found, and there is a concern that the found bill of divorce belongs to someone else with the identical name. There, in the mishna in tractate Bava Metzia, it is stated with regard to a place where caravans are not frequently found, so one may return the document if he knows that the writer did not reconsider.

The Gemara comments: And even in a place where caravans are frequently found, there is not always a concern that the bill of divorce may belong to another man with an identical name, but this concern is only where it has been established that there are two men named, e.g., Yosef ben Shimon, in that one town.

The Gemara continues: As, if you do not say so, that this concern is taken into account only in a place where it is known that there are two people with the same name, then there is a difficulty presented in the form of a contradiction between this statement of Rabba and another statement of Rabba. As there was a certain bill of divorce that was found, i.e., brought, in the court of Rav Huna, and the name of the place that was written in it was: In Sheviri the city, which is on the Rakhis River. And Rav Huna said: One is concerned about the possibility of the existence of two cities called Sheviri, and it is possible that this bill of divorce belongs to another man with an identical name.

The Gemara continues: And Rav Ḥisda said to Rabba, who was then a student: Go out and examine this halakha, as Rav Huna will ask you about it at night. Rabba went out, examined it, and discovered a relevant source. As we learned in a mishna (Bava Metzia 20a): One should return all court enactments, i.e., promissory notes that have been authenticated by the court, to their owner, and there is no concern that perhaps there are two towns with the identical name and that the promissory note belongs to someone else.

The Gemara explains: But isn’t the court of Rav Huna comparable to a place where caravans are frequently found, as there were always many people present there? And yet Rabba resolved the question and ruled that one should return the document to the owner, which appears to contradict his earlier ruling that one should not return a document found in a place where caravans are frequently found. Apparently he holds that if it is established that there are two people named Yosef ben Shimon in one town, then yes, there is a concern and the document should not be returned, but if not, there is no concern.

The Gemara relates: Rabba performed an action, i.e., issued a practical ruling, with regard to a certain bill of divorce that was found in the flax house in the city of Pumbedita, in accordance with his ruling of halakha. As to the details of this incident, there are those who say that this was in the place where people soaked flax, and although it was established that there were two people with the same name living in the city mentioned in the bill of divorce, he ruled this way since it was a place where caravans are not frequently found. And there are those who say that this occurred in a place where people sold flax, and it was not established that two people with the same name lived in the city where the bill of divorce was written, and this occurred in a place where caravans are frequently found.

Concerning this issue, the Gemara relates that Rabbi Zeira raises a contradiction between the mishna and a baraita and then answers it: We learned in the mishna: With regard to an agent who brings a bill of divorce and it was lost from him, if he finds it immediately then the bill of divorce is valid. And if not, it is invalid. And he raises a contradiction from a baraita that states: If one found a woman’s bill of divorce in the marketplace, then when the husband admits that he wrote it and gave it, the finder should return it to the woman. If the husband does not admit to this, then he should not return it, not to this man and not to this woman. One can infer from here: But

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר. ה"ה למכירו לגט עצמו בטביעת עינא דכשר דהא איהו ידע בנפשיה וטביע' עינא עדיפא בפי' בעם הארץ טפי מסימנ' דהא קטלי' ביה וכדאמרינן בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) אלא מתני' אורח' דמילת' קתני דלא שכיח טביעותא בגט. וקמ"ל דפירות בכלי מהדרינן וסמכינן אסימנא דכלי והא דאמר נמי בר חמא ולא ידענא אי משום סימנא הדרוה ניהלה אי משום טביעות עינא וש"מ דמהדרינן ביה אבידתא ודוקא לצורבא מרבנן דלא משקר ולא משני מדיבוריה אבל אינש בעלמ' לא מהדרינן ביה אבידתא דילמא משקר אבל גיטא מה לי רבנן מה לי שאר אינשי. וכן דעת הר"ם ז"ל. אבל רש"י ז"ל ומכירו לכלי בסימן אבל בטביעות עינא לא סמכינן אלא אצורבא מרבנן וטעמא משום דשאר אינשי. לא דייק טפי דהא ודאי לענין הימוני באיסורים ליתא לאפלוגי בין צורבא מרבנן לאינש אחרינ' ומ"מ לא מחוור כלל אלא כדפרישית.

הא אמר תנו נותנין אפילו לזמן מרובה. פי' משום דקס"ד דלאלתר דקתני במתני' שלא עבר אדם שם וא"כ ה"נ אם לאלתר שלא עבר אדם שם אלא אשה זו אמאי לא יחזיר הא ודאי מידה נפל ואין לחוש שמא כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם מיד ומיד בעל נפל אלא ודאי מתני' בשעבר שם אחר והיינו לזמן מרובה וכי אמר תנו נותנין ור' זירא דפריש דילמא כי אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר משום דס"ל איזהו לאלתר כדי שתעבור ותשרה והכא אף ע"פ שלא עברה שם שיירה ושרתה כיון שעברה שם בלבד או שעבר אדם שם חוששין שמא כתובים היו ונמלך עליהן שלא ליתנם.
ואין זה הפיר' נכון ומחוור, אלא דיוקא דרבא משום דקתני לה סתם ולא פי' ולפיכך חלק עליו ר' זירא, וכדפי' רש"י ז"ל.

א"ר הונא חיישינן לשני שוירי. ק"ל, לרב הונא דחייש ליחוש לשני יוסף בן שמעון באותו שוירי ולאו מילת' היא שהוא בא לומר שאין לו בדיקה עולמית אבל אם לא חשש אלא לב' יוסף בן שמעון הי' לו בדיקה באותו העיר ורש"י פי' ולא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון באותו העיר ולא ברר דבריו ובמציעא בפ"ק מפרש שהי' מוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יוסף בן שמעון א'.

המביא גט ואבד ממנו ומצאו לאלתר כשר. דכיון שמצאו לאלתר מימר אמרינן דזהו שנפל ממנו.

ואם לאו שלא מצאו עד לאחר זמן

פסול דחוששין שמא זה מאחר שנפל ושלו נאבד.

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא. פירש רש"י ז"ל בדלוסקמא שלו ויש לו סימן בדלוסקמא ומכירו כשר. אבל אם מצאו שלא בדלוסקמא אפילו מכיר לא, דלא סמכינן אטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן. וזה תימה, דמצאו משמע שהוא עצמו מצאו, ואם איתא דחדא מילתא היא מצאו בחפיסה ומכירו למה לי מכירו, כיון שמצאו בכליו שיש לו סימנין,ואף על פי שאינן מובהקין, ואפילו מכירו בלא חפיסה אמאי אינו כשר, דהא דאמרינן דלא מהימנינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן היינו כשמצאו אחר דלא מהימנינן ליה דדילמא משקר דמימר אמר דאית ליה טביעות עינא ולית ליה, אבל הכא ודאי נאמן במגו דאי בעי אמר לא נאבד מעולם. ואי אמרת דמכל מקום, מימר אמרינן דלא בקי בטביעות עינא אלא צורבא מרבנן, ליתא, דהא אמרינן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צו, א) דטביעות עינא לגבי איסורא עדיף מסימנין, דאי לא, היאך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה והאיך סומין מותרין בנשיהן אלא בטביעות קלא. ותדע, דאלו סהדי דאמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי ידעינן ליה קטלינן ליה. והא דאמר רבה בר בר חנה בגמרא ( ב) ולא ידענא אי משום טביעות עינא אהדרוה ניהליה ודוקא צורבא מרבנן התם הוא דאשכחונא אחריני, ואי לאו דצורבא מרבנן הוא ולא משקר חיישינן דילמא לית ליה טביעות עינא בגויה ושקורי משקר, כי היכי דלא ליפסיד אגריה, אי נמי דלא ליהוי למארי גיטא תרעומת עילויה, אבל הכא דאיהו גופיה אשכחיה, ודאי הימוני מהימן משום מגו.
ועוד, דאמרינן בבבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא כח, א) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנא ליה, משמע הא לא ידעה, דחפיסה הוי סימן ומיגרשה בו, ולדידיה מיהא מהדרינן ליה ומסתמא אפילו לגרש בו. אלא שראיתי בתוספות תירוץ לקושיא זו, דאיפשר לומר דההיא בדידעינן דגט זה נכתב לשמו ולשמה, כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, אי נמי דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית, אלא שאין ידוע ממי נפל מן האיש או מן האשה.
ומיהו לענין משנתינו פירשו בתוספות, דתרי מילי נינהו, והכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכיר הכלי, או שאינו מכיר הכלי אלא שמכירו כלומר הגט, כשר, כיון שהוא בעצמו מצאו, דכולי עלמא בטביעות עינא בקיאין כדאמרן. ומקצת ספרים יש דגרסי, ומכירו ואו מכירו קתני. וכן פירש הרב אב בית דין זצ"ל ומכירו מילתא באפי נפשה היא, או שמכירו אפילו מצאו בכל מקום, עד כאן לשונו. ומיהו לספרים דגרסי אם מכירו, אינו מתישב היטב, דאם משמע שחוזר על מצאו בחפיסה ודלוסקמא. וראיתי עוד בתוספות שפירשו עוד דהכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אף על פי שזכור שלא אבדו בחפיסה ולא בדלוסקמא, ועכשיו מצאו בחפיסה אפילו הכי אם מכיר הגט ויש לו בו טביעות עינא כשר, דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כגט, אלא אמרינן אינש אחרינא אשכחיה ואנחיה בחפיסה ונפל ממנו. וזהו ודאי מצאו בחפיסה לרבותא נקט ליה, ולא משום דתיהוי חפיסה סימן לגט. והרמב"ם ז"ל כתב מצאו בכלי שהניחו בו ויש בו טביעות העין בארכו ורחבו של גט, כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. וזה כדברי רש"י.

גמרא: מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו'. שמועה זו כולה עד סופה, כתבתיה בבבא מציעא פרק קמא בסייעתא דשמיא.

דתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. ומשמע ליה לרבה דכל מעשה בית דין ועם בית דין קאמר, אבל ללישנא בתרא דרבי זירא דבסמוך דאמר ואף על גב דלא הוחזקו לא נהדר, משמע ליה דכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר דוקא בשמצאו חוץ לבית דין אבל בבית דין לא, דהוה ליה כמקום שהשיירות מצויות.

מי שמצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי ר"ל מתנת שכיב מרע ומתנה ר"ל מתנת בריא ושובר העשוי על אי זה חוב הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ומשנה זו שנויה במציעא פרק ראשון וענינה בשאין המוצא יודע בגט אם הבעל מודה אם לאו ובשחרור אם האדון מודה אם לאו וכן בכלם ומתוך כך הוא אומר שלא יחזיר לאותם שנכתבו בשבילם שמא נמלך הכותב שלא ליתן וכל שכן שלא יחזיר לכותבים שמא כבר ניתנו הא כל שהכותב מודה שנתן יחזיר למי שנכתב לו ובגט אשה ועבד מיהא דוקא כשאין לחוש לגופו של גט כמו שכתבנו ומה שהיה ראוי לחוש בגט אשה כשמחזירין אותו לאשה אף בבעל מודה כבר ביארנוהו בראשון של מציעא:

כל שמצא מעשה בית דין הרי זה יחזיר ולא שאם מצא שטר הנפק יחזיר ששטר מקויים אע"פ שאין לחוש בו לכתב ללות ולא לוה מ"מ יש בו חשש פירעון אלא בשטר חליטאתא ואדרכאתא שאין עשויות לפירעון וכבר פירשנו ענינם בראשון של מציעא בסוגית המשנה השביעית וכן הדין בכל שטר שאינו עשוי לפירעון ומתוך כך אמרו בההוא גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא שהובא שם וקיימו ונכתב בו הנפק וכתוב בו בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ולא חשו לשני שוירי והחזירוה והביאוה ממשנת כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כלומר שאף זה אינו עשוי לפירעון ומ"מ בגט אשה אין דנין כן לשיטתנו שהרי בי דינא דרב הונא שיירות מצויות הוא ולא היה להם להחזיר אף בלא הוחזקו אלא אם כן היה מקומו:

כל שאנו חוששין לעבר אדם שם אם עבר גוי אינו כלום וכן שנאוה בתלמוד המערב בנסח זה אבא בר חנה אייתי גיטא אבד מיניה אשכחיה חד סרוקאי ואכשרון הדא אמרה עבר גוי כשר:

יש פוסקים שכל שעבר אדם אף במקום שאין שם שיירות מצויות ולא הוחזקו פסול ממה שאמרו בתלמוד המערב אחד היה שם ששמו כשמו וכן כל שאנו פוסלין משום שיירות מצויות אפי' בדקנו כל שאיפשר לאמוד שמשם בא פירשו בתלמוד המערב שחוששין שמא שנים היו בידו והכשר אבד הימנו והפסול נמצא ולשונם בזה אמר ר' אחא האיש הזה שנים היו בידו אחד כשר ואחד פסול בשעה שמצא אני אומר פסול מצא ומכל מקום חששא רחוקה היא אלא שהיא נאמרת דרך גוזמא כלומר שאין בדיקה במקום שהשיירות מצויות ואף כשתמצא לומר דרך גוזמא שבדקת כל העולם אני אומר כן וכן מסייעים את דבריהם מצד שמפרשים שר' ירמיה דקאמר כגון דקאמרי עדים לא חתמנו כו' ורב אשי דקאמר כגון דאמר נקב יש כו' פליגי אדר' זירא וכשם שר' זירא מחמיר על רבה כך הם מחמירים על ר' זירא לומר שאף באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אין מכשירין אלא בסימן מובהק או בהעדת עדים וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

מתני' המביא גט ואבד ממנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול מצאו בחפיסה או בדלוסקמא כשר. פי' השליח שהיה מביא הגט נאבד ממנו אם מצאו בארץ לאלתר כשר ולא חיישינן שמא מאחר נפל ואין זה שלו דכיון שלאלתר מצאו ליכא למיחש ולקמן מפר' כיצד הוי [לאלתר]:

שלא לאלתר פסול דאיכא למימר מאחר נפל וגט אחר הוא זה ואיקרי מילתא שהיו שמותיהן שוים והשליח אין לו בו טביעות עין. ואם מצאו בחפישה או בדלוסקמא שהן כליו ומכירן בטביעות עין אע"פ שאינו מכיר הגט כשר שמי היה משים הגט הזה בין כליו ובודאי שלו הוא. או אם מכירו כשר ואו או קתני שאע"פ שמצאו בארץ אם מכירו שיש לו טביעות עין כשר אי נמי יש לומר האי פשיטא שאם מכיר הגט בטביעות עין שכשר הוא ומאי אתא לאשמעי' אלא אם מכירן גרסי' ואחפישה ודלוסקמא קאי וה"ק אם מכירן שהוא שלו אז כשר ואם לאו פסול דשמא של אחר הן ואע"פ שיש לו בהן סימנין אסימנין לא סמכינן אלא בטביעות עין. ורמינהו מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהן שלא ליתנן הא אמר תנו נותנים ואפי' לזמן מרובה. פי' דייתיקי היא מתנת ש"מ ומתנה היא מתנת בריא ואין חושש התנא אלא שמא נמלך עליהן שלא ליתנן הא אמר תנו וכו' ולא אמרי' שמא אינו זה ומאחר נפל ומתני' אמאי חיישינן:

אמר רבה לא ק' כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות פי' מתני' מיירי במקום שהשיירות מצויות ומש"ה איכא למיחש שמא מאחר נפל ומתני' דהתם מיירי במקום שאין השיירות מצויות ומשום הכי ליכא למיחש שמא מאחר נפל. ואפי' במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת התם חיישינן שמא מאחר נפל ולשם ההוא יוסף בן שמעון איכתיב וגם שמות נשותיהן נמי בחזקת שהן שוין אבל מסתמא לא חיישינן דלמא איקרי שמותיהן שוין ואע"פ שהוא במקום שהשיירות מצויות כשר (והרב אומר אע"פ שלא בחזקת שמות נשותיהן שוין הואיל והוחזקו שני יוסף בן שמעון פסול).

בתוס' בד"ה הא אמר כו' הא אי לא הוה חיישינן לנמלך כו' דאינה צריכה אלא לראייה כו' עכ"ל אין פירושו אי לא הוה חיישינן לנמלך דהיינו שאם אמר שכבר נתן לה הגט קודם הנפילה היה נאמן ואפילו אם נאמר שאין זה אותו הגט היה מחזירין לה לראיה דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה בזמן שהבעל כו' דאינו נאמן למפרע וכיון שאינו נותן לה עכשיו הגט בתורת גירושין אינו נאמן גם להבא אלא שפירושו אי לא הוה חיישינן לנמלך כו' אבל אנו חוששין לנמלך ולא נאמינהו במה שאומר שכבר נתן לה הגט וק"ל:

בא"ד אורחא דמלתא נקט דלפי שנמלך לא נתנו ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין כו' עכ"ל וכקושית התוס' דלעיל דפירושו אי לא הוה חיישינן לנמלך הוה מחזירין כו' כיון דאין צריך אלא לראייה ודקאמרינן לקמן לר' זירא דלמא אם אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר לאו מדיוקא דמתני' קאמר לה דהא ליכא במתניתין דיוקא כלל אלא מסברא קאמר הכי דלאלתר ודאי דאם אמר תנו נותנין אבל מתוך המתניתין לא משמע דיוקא כלל לר' זירא ודו"ק:

בא"ד אפילו לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה כו' כיון דבאינו ידוע מיירי על ידי מה שנמצא כו' עכ"ל דאי לאו רישא דמצא גיטי כו' דומיא דסיפא במצא שטרי חליצה כו' הוה הרישא מתוקמא שפיר לענין גט בידוע שראינו הגט בידו של בעל דבהכי איירי מתני' שאומר שממנו נפל ועתה רוצה לגרשה ואיכא שפיר לפלוגי בין נמצא לאלתר לזמן מרובה משא"כ בשטר חליצה דלא שייך בידוע שראינו שטר חליצה ביד הבעל דלמה לו השטר חליצה וכן בברייתא דלקמן שהוא אומר שכבר גירשה בו אלא כיון שאין מאמינין לו הוא רוצה עכשיו לגרשה בו כמו שכתבו התוס' לקמן לא שייך ביה ראינו בידו שהרי הוא אומר שממנה נפל ואי הוה לאלתר דוקא הרי ראינו הגט בידה כו' כמ"ש התוספות ועיין במהרש"ל שנדחק בזה ודו"ק:

בד"ה כאן במקום כו' וי"ל כגון דידעינן דמזה יוסף בן שמעון נפל ולא חיישינן כו' עכ"ל למאי שכתבו לקמן דלא חיישינן שישקר במזיד לא הוה צריכי להכי אלא כיון שהוא אומר שממנו נפל אין לחוש שגם האחר אבד כיון דאין השיירות מצויות כמו שכתב מהרש"ל אלא דהכא לא אסקי אכתי אדעתייהו הך סברא דאינו משקר במזיד ובהכי ניחא דלקמן בברייתא לחד לישנא דס"ל לר' זירא כרבה דבאין שיירות מצויות אפילו הוחזקו ליכא למיחש לאחר ואמאי חיישינן לנפל מאחר דהא ליכא התם לתרוצי כי הכא דידעינן דמזה יוסף בן שמעון נפל דהא איהו גופיה מודה דמינה נפל וליכא למימר דידעינן דמינה נפל דאם כן ראינו בידה ופשיטא דיחזיר אפילו אין הבעל מודה כמו שכתבו התוס' לעיל אלא דאיכא למימר לקמן בברייתא כיון דאינה משקרת במזיד ואומרת שממנה אבד לא חיישינן לאחר שגם ממנו אבד כיון דאין השיירות מצויות ואע"ג דלא נאמינה למפרע כמו שכתבו התוס' לקמן מ"מ נימא דזהו הוא שנפל ודו"ק:

ע"א ד"ה הא אמר תנו וכו' עד ור' זירא סבר הא דקתני ונמלך אורחא דמלתא וכו'. ויש לדקדק לפירושם הא דקאמר ר' זירא בגמרא מי קתני אם אמר תנו נותנים ואפי' לזמן מרובה דלמא אם אמר תנו נותנים כדקי"ל לאלתר ל"ל הא הל"ל מי קתני אם אמר תנו נותנים דלמא אפי' אם אמר תנו אין נותנים ואין כאן דיוק כלל כיון דס"ל הא דקתני ונמלך הוא אורחא דמלתא כמו שהקשו התוס' הכא בדיש הדבור וי"ל דהא דקאמר לקמן לר' זירא דלמא אם אמר תנו נותנים כדקי"ל לאלתר לאו מכח דיוקא דקתני ונמלך עליהם וכו' אלא קושטא דמלתא נקיט דאם אמר תנו נותנים לאלתר מכח הקי"ל מדקתני במתני' דהכא אם לאלתר כשר וק"ל:

בא"ד דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצות ומיאונים. ונ"ל כלל הדבר דבסיפא ע"כ איירי בלא דאינו בידה ומה שלא ראינו לא שייך לומר עליו לאלתר או לזמן מרובה דהיאך שייך לומר לאלתר כיון שלא ראינוהו קודם שנפל אבל במתני' דהכא דאיירי בשליח איירי שראינו אותו ביד השליח קודם שנאבד ממנו ואח"כ לאלתר מצאו וכן במתני' דמצא גיטי גשים ושחרורי עבדים מצי לאוקמי שראינו הגט לפני זה ביד הבעל קודם שנאבד ולכך שייך לומר לאלתר וק"ל:

ד"ה הא אמר תנו נותנים וכו' עד אבל ברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה וכו'. ר"ל דאף ע"ג שלפי האמת אינו נאמן ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו כמ"ש התוס' לקמן דף זה ד"ה בזמן שהבעל מודה וכו' מ"מ הלקוחות סבורים שב"ד מאמינים ליה שמשנכתב בא לידה ולא יאמרו אייתי ראיה וק"ל:

תוס' בד"ה הא אמר כו' אלא ודאי בשלא כו'. נ"ב ואע"פ שמפרשים התוס' לקמן דיחזיר לה דקאמר היינו בעדים ועכשיו היא מגורשת ואינה לראיה וא"כ יש שפיר לחלק בין לאלתר בין לזמן מרובה דשמא מאחר נפל ואינה לשמה י"ל דמ"מ מאחר שתנא בזמן שהבעל מודה דהוי פירושו שכבר גירשה ומה תועלת יש לפי דבריו שמודה שגירשה אם לא שהוא יאמר כבר גרשתיה ואינה אלא לראיה רק שהב"ד אינם מאמינים לו וא"כ לפי דבריו שרוצה שיאמינו לו איירי אפי' לזמן מרובה דהא אין חילוק ביניהם ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה כאן כו' של יוסף בן שמעון אחר כו'. נ"ב והתוס' דהכא לא ס"ל הך חילוקא דלקמן דלא חיישינן שישקר במזיד אלא שיסבור שהוא שלו ולא יעלה על לבו שמאחר נפל כו' א"כ לפי זה לא קשה מידי מאחר דבודאי ממנו נפל שהרי אינו משקר לא חיישינן שגם אחר אבד כאן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

במתני' אם מכירו כו'. מבואר בתוספת בסמוך דף כח:

גמ' ורמינהו. ברומיא דמתניתין א"ל מתניתין דנמלך במוכח מתוכו דא"כ פשיטא אבל ברומיא דברייתא דלמא במוכח מתוכו כגון במשולשין וכה"ג וקמ"ל דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן כו' כמ"ש התוספות בד"ה הא אמר תנו וא"ת היכי רמי ר' זירא מברייתא וכו' ודו"ק:

גמ' ואמר ר"ה חוששין לשני שוירי ואמר ר"ח לרבה כו'. א"ל דלמא לשני שוירי הוא דלא חיישנן דהיינו שהי' ידוע שבאותו שוירי לא הי' כי אם אחד כמ"ש התוס' דהוי כמעט ב' ב' חששות עוד מקום כשם מקום זה ותרי יב"ש אבל כשלא ידעינן דלמא חיישינן לשני יב"ש בעיר אחת שהשיירות מצויות אף בלא הוחזקו דהא רבה פשיט ממתניתין דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר אף שהשיירות מצויות בב"ד והתם איירי מסתם לא הוחזקו ולא ידעינן שאין רק אחד ולא חיישינן לב' יב"ש מסתמא דודאי מתני' איירי מסתמא ופשיט ממתני' מכ"ש. וברש"י בד"ה במקום שהשיירות מצויות כו' והוא שהוחזקו כו' משמע דמשוו להו ב' שוירי לב' יב"ש:

גמ' ורמינהו מצא גט אשה כו'. אין להקשות דלמא מתני' הכא הוי חד חששא דלמא אין זה גט שלה ואילו בברייתא באת"ל שאין זה גט שלה כיון שהיא והוא אומרים שכבר נתגרשה הוי ב' חששות ונחזיר לה לראיה ואולי לזה פי' רש"י מודה שאומר ליתנו לה ולהתוספות ג"כ ניחא דהא אין אנו מאמינים במה שאמר שכבר גירשה ויחזיר בעדים ותתגרש בו עתה וכיון שאינו נאמן תו לא הוי רק חד חששא וק"ל:

ברש"י בד"ה מודה שאומר ליתנו לה. משמע דלא כמ"ש התוס' שכבר גירשה ודו"ק:

ברש"י בד"ה לא לזה ולא לזה כו' יאמר פרעתיך שהוצאת הגט וכו'. ואין להקשות הלא הבעל יכול לכתוב גט בכל שעה שירצה דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וא"כ אמאי לא יחזיר ז"א דהא צריך עידי מסירה דוקא שמסר גט הלזה לידה ואם יכתוב גט אחר ע"כ לא יוכל להקדים הזמן דאין העדים חותמין וא"כ עידי מסירה הלזו יכירו שגט הזה אינו הגט שמסר לפניהם. ולעיל במתני' לא יחזיר פרש"י ג"כ לא לבעל ולא לאשה וכן שיחרור וכו' ולא פרש"י שם טעם אמאי לבעל לא כיון דאינו מפורש במתני' לא יחזיר לא לזה ולא לזה ולא מסיים רק טעם שאני אומר כתובין היו ונמלך וכו' אבל מאי טעמא באמת לא יחזיר לו ובגט ניחא מה"ט עצמו שכתב כאן אבל בשחרור ובאינך יש ליישב ועיין:

בא"ד ולאשה לא יחזיר כו'. ולא פי' משום דלמא קושטא שהבעל פרע והחזירה לו הגט וע"י החזרה [לידה] תחזור ותגבה כתובתה כדין הוציאה גט וכו' ומ"ש בתוס' בד"ה הא אמר תנו הא אי לא הוי חיישינן לנמלך היה מחזירין לה אפילו אינו שלה ולא חיישינן לשמא פרע הבעל כתובתה והחזירה לו הגט דאיירי דהבעל אומר תנו (ל) או שאינו טוען זאת (מ) י"ל דעדיפא קאמר שמא תנשא בו ועוד דתחזיר ויקרענוהו ויכתבו עליה גיטא דלא דקרענוהו לאו משום דפסול הוא אלא דלא למיגבי ביה כדאמרינן בעלמא (נ) ועוד דאכתי תוכל לגבות כתובתה ע"י שטר כתובתה במקום שכותבין או ע"י תנאי ב"ד במקום שאין כותבין דהא אין מחזירין הגט ליד הבעל עכ"פ (ס) מיהו מ"מ נ"מ כגון במקום שאין מכירין שם אשתו [ובמקום שאין כותבין כתובה] וכה"ג [כגון במקום שלא יהיו עידי גירושין דאז נאמן לומר פרעתיך במגו דלא גירשתיך] עיין בעלמא:

בתוס' בד"ה הא אמר תנו וכו' תימה וכו' אפילו אינו שלה כיון דאינה צריכה כו'. ולא חיישינן דלמא אותו הגט מוקדם עשר שנים קודם גט שלה ואף שהבעל אומר תנו דלמא קנוניא הוא ועוד דהשתא בה"א זו דלא חיישינן לנמלך היו מחזירין לה אף שאין הבעל אומר כלום ודוחק לומר דמחזירין לה לראיה לאינסובי אבל לא למיגבי ביה וכותבין כן על הגט דבגמרא פריך שם איחזיר דברייתא דבסמוך וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן וכו' ולא אמרינן דיחזור וכותבין דלא למגבי ביה (ע) וא"ל כמ"ש התוס' בסמוך דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדמשני אברייתא דבסמוך וה"נ כאן דז"א דדוקא בברייתא דיחזיר פירושו בעדים ומתגרשת עתה בגט זה וכמ"ש התוס' בסמוך ע"ש השתא אמרי לקוחות אייתי ראיה רק המקשה שם בגמרא ס"ד דלקוחות יטעו דמחזירין לה משום שמאמינים לו במה שאמר ממנה נפל כדקתני בזמן שהבעל מודה דהיינו ממנה נפל ובמתני' כאן לפי האמת הא אמר תנו נותנין דהיינו לגרש עתה פשיטא דמסקי לקוחות אדעתייהו אבל בהתימה עתה לפי הה"א היו נותנין לה באמת לראיה מכח גירושין לשעבר שמאמינים לה א"כ ניחוש שהגט הלזה שמחזירין לה מוקדם (פ) והא ודאי דמברייתא בסמוך לא קשה דקתני אין הבעל מודה לא יחזיר היינו דבאמת חיישינן לנמלך ואנן השתא בה"א קיימינן אילו לא חיישינן לנמלך י"ל דר"ל אי לא הוי חיישינן לנמלך והיינו מאמינים לו ולה אם אמרו זה הגט שלהם היינו מחזירין דהא אומר שזה הגט שזמנו ביום פלוני הוא שלה ואף אם זה גט אחר סוף סוף אילו אומרים שזמן גט שלהם היה נמי כזה אבל באמת חיישינן לנמלך ואמרי' שמשקרת ואין אנו מאמינים לה ולו ואין אנו מחזירין לה ומ"מ לא א"ש כ"כ דלמה לי שאני אומר כתובין היו ונמלך וכו' אף שנאמר דמסתמא כשכותב גט נותן לה מיד רק דלמא זה הגט אינו הוא וזה מוקדם הוא ועושין קנוניא כיון דהשתא חיישינן למאחר נפל ואף לפי מ"ש ר"י בסמוך ד"ה מעולם לא חתמנו דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שלו הוא לקלקלה כו' מ"מ פשיטא דלקנוניא חיישינן למיטרף לקוחות ולא מקלקל רק באמת נתן לה גט כשר והרי היא גרושה רק זה אינו שלה ומאחר נפל ודלמא זה מוקדם בזמנו וצ"ל דלעולם כשנפל יש קול ואמרי לקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך:
הסברת תימה של תוספות בקצרה מנ"ל דקאי נמלך וכו' אעכשיו דלמא אדעתו עכשיו לא איכפת לן אף שאומר תנו רק קאי אמעיקרא שנמלך מתחלה ולא נתנו ולא הגיע לידה מעולם ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומנ"ל וכו'. מקשין בהדרגה תחלה מנ"ל למידק כלל הא אמר תנו וכו' אח"כ אף דנסתיים בהכרח מ"מ מנ"ל למידק אפילו לזמן מרובה:

בא"ד ואומר ר"י דדייק מדאצטריך ונמלך כו' דאי לאלתר כו' אע"ג דאי לאלתר אכתי למאי איצטריך ונמלך ליתני שאני אומר כתובים היו ולא נתנם מאי אמרת דאז ה"א כקושית התוס' אפילו אמר תנו אין נותנין משום דחיישינן דאין זה הגט שלו אלא נפל מאחר וכו' דהא הוא לאלתר דליכא למיחש מאחר נפל. דה"נ קאמרי פשיטא דאין חוששין וכו' ולמה לי ונמלך למידק הא אמר תנו וכו' אף אי תני כתובין היו ולא נתנו נמי היינו יודעין דבאומר תנו נותנין דפשיטא דאין חוששין לגט אחר רק מ"ש דאי לאלתר בה"א זו ונמלך ליכא דיוק דהא שפיר צריך למיתלי בנמלך דאין לנו טעם זולתו אמאי לא יחזיר וא"כ דלמא לעולם לאלתר ואה"נ דפשיטא דאין חוששין לגט אחר והשתא ונמלך ליכא דיוק כלל דאיצטריך לגופיה אמאי לא יחזיר הא אין לחוש לגט אחר והבעל מרוצה מסתמא מדכתבו לגט דעד כאן לא תי' ר"י דדייק מדלא קאמר כתובין ולא נתנן רק לפי התימה דס"ל דחיישינן למאחר נפל א"כ למה ליה למתלי בנמלך וכו' וי"ל דמ"מ א"צ נמלך מהיכא תיתי להחזיר הגט לה כיון שכתובין ולא נתנן ומי שם אותו לשליח אף אם ת"ל שהבעלים מרוצים הא צריך לעשות שליח לומר תנו גט זה לאשתי ומ"ש התוס' בתימה דלמא מאחר נפל היינו משום דאף אם אמר תנו אין נותנין ודו"ק:

בא"ד דאי לאלתר פשיטא וכו'. ובמתני' דהכא בא לאשמועינן ואם לאו פסול משא"כ במתני' דנמלך אין מפורש פסול [דזמן מרובה] ובברייתא דבסמוך אף שי"ל דלא שמעי' אין הבעל מודה לא יחזיר מ"מ לא דמי לואם לאו דמתני' גם אינו ההיפוך דלאלתר כבמתני':

בא"ד ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין וכו'. אינו נראה שר"ל וכתימה של תוס' מעיקרא וכן מפרשים רבים וכ"מ מריהטא וכן בתוס' ב"מ כתבו בהתימה עצמו כן דנקיט ונמלך משום אורחא דמלתא וכו' דהא ר' זירא מסיים בסמוך דלמא אם אמר תנו נותנין לאלתר כדקיימא לן ואילו להתימה של תוס' אף אם אמר תנו אין נותנין ולכן נראה דעכ"פ מונמלך נשמע מיניה דיוקא הא אם אמר תנו נותנין רק לא קתני ונמלך בשביל כן לאורויי הך דינא ומלתא דפשיטא הוא הך דיוקא דהא אם אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר אך לשונם אינו מדוקדק לפי"ז דלפי שנמלך לא נתנו ודו"ק:

בא"ד אבל מברייתא כו'. וכפרש"י בהדיא בסמוך ולא ניחא להו לפרש כפשוטו מדסתם יחזיר ולא מחלק בין לאלתר וכבמתני' דהכא משא"כ במתני' דדיוק דהא אמר תנו נותנין אינו מפורש ונוכל לומר הדיוק הא אמר תנו יש חילוק בין לאלתר לזמן מרובה וכן פרש"י בב"מ וי"ל דכיון דאכתי צ"ל מנ"ל [לרבה] למידק ממתני' אפילו לזמן מרובה וצ"ל ע"כ משום דתנן ונמלך כו' אי לאלתר פשיטא כו' א"כ בהך סברא גופיה מיושב נמי ברייתא. ועי"ל דאי משום סתם הא השתא נמי אינו מחלק בין שיירות מצויות או לא מיהו בזה י"ל דדוקא במה דמחלק במתני' כאן הו"ל לחלק נמי בברייתא בין לאלתר לזמן מרובה אבל לרב אשי דמשני בנקב יש בצד כו' דהיינו בסימן מובהק משנתינו נמי מחלק בהכי אם מכירו דהיינו שמכיר הגט בסימן מובהק ואילו ברייתא לא מחלק וק"ל:

בא"ד כיון דאינו ידוע שנכתב לה שטר חליצה מעולם כו'. ומה בכך דלאלתר דלמא מיב"ש אחר נפל ונמצא לאלתר ומשום דלאלתר אין הוכחה לתלות בזה טפי מבאחר כיון שלא ראינו אצלה שטר חליצה מעולם אף אם נניח דשייך לומר לאלתר אף באינו ידוע או לא ראינו כגון שזמנו באותו יום מ"מ אין הוכחה כלל שהוא של זה אבל בב"מ הוכיחו דמנין נדע שהוא לאלתר כיון שלא ראינו כו' ע"ש וברישא גופיה דהא אמר תנו נותנין אין להוכיח דבראינו נחזיר לראיה אפילו אינו שלה אלא בלא ראינו וא"כ אפילו לזמן מרובה די"ל שפיר דראינו גט ביד הבעל ונאבד ונמצא לאלתר אמרינן דממנו נפל ולא מיב"ש אחר וא"ל נחזיר לה לראיה דהא ראינו ביד הבעל אבל בשטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד ע"כ הא אם ראינו ביד האשה דאין ב"ד כותבין אלא דבר מקוים לאחר שנעשה חלוצה או אפילו כשלא ראינו אלא ידוע שחלצה למה לא נחזיר לה לראיה וכן בברייתא שהבעל מודה שממנה נפל אין לומר ראינו ביד הבעל שהרי הוא והיא אומרים ממנה נפל ואלא ראינו בידה א"כ אמאי לא נחזיר לראיה וכמ"ש התוס' בסמוך ומ"מ מגומגם קצת דמיירי רישא בלאלתר וראינו שמבעל נפל דא"כ למה ליה למימר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם הא פשיטא דעינינו רואין שלא נתנן ואיך נחזיר אף שלא נמלך עכשיו דהא לא עשה אותנו לשליח וכמ"ש לעיל:
לא הוכיחו דבידוע שחלצה וכו' א"כ אף ברישא דאינו מעשה ב"ד אם ראינו או ידוע אמאי לא יחזיר לראיה י"ל דאין כוונת המשניות הללו לענין חזרה לאפוקי מאחר נפל רק או מלוה או ממלוה נפל וכה"ג דבמעשה ב"ד אמרי' ודאי ממלוה נפל משא"כ כשאינו מקוים ומה שאינו מעשה ב"ד אמרינן דלמא מלוה נפל כדקתני ונמלך עליהם שלא ליתנם א"כ ברישא אף שידוע שציוה להסופר לכתוב גיטו ושחרורו ודייתיקי ומתנות והסופר כתבן ולאלתר נמצאו דלמא לא נתנן אבל בסיפא אם ידוע שנכתבו לזה או שנתקיים השטר כזה מסתמא נותנו ועיין:
יש לראות אמאי לא רמי רבה מסיפא בלא רישא ודומיא וגם ר' זירא אמאי לא רמי משניות אהדדי מתני' דהכא וסיפא דהתם דאלימא לאקשויי טפי מברייתא ואף שכתבו התוס' בסמוך בד"ה כל מעשה ב"ד דמשמע ליה לר' זירא דאשתכח חוץ לב"ד מ"מ למאי דס"ד דלא ידע לחלק בין שיירות מצויות או לא דזה מתרץ בעצמו אמאי לא מקשה משניות אהדדי ודוחק לומר משום דברייתא קתני מצא גט אשה בשוק דמשמע טפי מקום שהשיירות מצויות (צ) דא"כ קשה הו"ל לתרוצי טפי אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו וקצת י"ל כיון דכל עצמות המשנה שם רק לאפוקי שלא תימא מזה שכנגדו נפל היפך דרישא דמתני' כמ"ש לעיל ויכול להיות דאיירי באופן הידוע דעכ"פ לא מאחר נפל ואף דנפק דק ואשכח ופשיט ממתני' מכל מעשה ב"ד מ"מ לא אלימא ליה לאקשוי ממנה [אלא] דא"כ הו"ל להתוס' לתרץ כן בד"ה כל מעשה ב"ד. ונראה דניחא להו טפי למיפרך מגט אגט:

בא"ד שממנה נפל וכו' ואי לאלתר דוקא א"כ ראינו גט בידה כו'. דאם ראינו בידו רק לא ידענו שמא נתן לה מיד וממנה נפל דא"כ לא מקרי לאלתר ואף דלאלתר פי' לאיזה מ"ד בסמוך כל שלא שהה אדם שם כו' מ"מ לא שייך היטב לומר לאלתר וכל שכן לאידך מ"ד:
ולכאורה קשה לתירוצא דרבי זירא כאן שאין השיירות מצויות והוא דהוחזקו כו' א"כ תקשי קושית התוס' ד"ה כאן וכו' היכי מהדרינן מנא ידע וכו' וצ"ל כגון דידעינן שמזה יב"ש נפל וכו' דא"ל דמהדרינן לראיה אף באם שנפל מיב"ש אחר כיון דהבעל מודה שכבר גירשה דהא פי' התוס' בסמוך דיחזיר בעדים ותתגרש בחזרה זו וא"כ כיון שראינו צ"ל דהיינו באופן דידענו שמבעל ואשה זו נפל ולא מיב"ש אחר רק לא ידעינן אי מבעל אי ממנה נפל בזמן שהבעל מודה יחזיר לה א"כ שייך שפיר לפלוגי בין לאלתר ובין לזמן מרובה ונראה דמ"ש בסמוך כגון דידעינן דמיב"ש זה נפל לאו דוקא ראינו שממנו נפל רק כגון דאמר קודם מציאה שנאבד ממנו גט [וה"ה הכא בברייתא דר' זירא מיירי שאמרו קודם מציאה שנאבד מהם גט במקום הזה] או אפילו לאחר מציאה כתבו בסמוך דמהימנינן ליה דלא משקר לומר שאבדו ולא אבד רק לטעות חיישינן שטעה לומר זה הגט שלו (ק) ודו"ק:

בתוס' בד"ה הא אמר כו' וכי פריך לקמן אר' ירמיה כו'. ואיצטריך שיאמרו העדים מעולם לא חתמנו דע"י כן מחזירין לזמן מרובה וקמ"ל דל"ת שמא כתב ליתן בניסן דאי לא אמרו העדים מעולם לא חתמנו כו' אין מחזירין כ"א לאלתר ואז ליכא חידוש דלא חיישינן לשמא כתב ללות וכו' דדלמא ביום שנכתב איירי כמ"ש התוספות:

בא"ד הו"מ לשנויי כו' אלא דעדיפא משני וכו'. לכאורה עדיפא הו"ל למימר דר' ירמיה משני ג"כ רומיא דמתני' אהדדי וכמ"ש רש"י ג"כ דשם ליכא למיחש למידי לשמא כתב ללוות וכו' כמ"ש התוס' כבר ודו"ק:

בתוס' בד"ה כאן במקום וכו' דומיא דמעשה ב"ד כו' וי"ל דהאי עובדא דבסמוך כו'. אבל לא כפשוטו מה"ט גופיה דכבר אשמועי' במתני' וכל מעשה ב"ד דהיכא דשיירות מצויות ולא הוחזקו דמחזירין וקמ"ל השתא הוחזקו ואין שיירות מצויות דמחזירין דהא אינו מפורש במתני' דכל מעשה ב"ד דאיירי דאשתכח בב"ד כמ"ש התוס' בסמוך [בד"ה כל מעשה ב"ד]:

בתוס' בד"ה אין הבעל כו' ואינה נאמנת כו'. פירוש ונחזיר לה לראיה שתנשא מיהו כיון שנאמנת א"כ מה תועלת בחזרה בלאה"נ נאמנת לומר גרשתני (ר) ואם לחזור לגבות כתובתה הא פשיטא לכאורה דאינה נאמנת לענין כתובה לגבותה [ואם נחזור לה ע"כ צריך שיכתבו עלה דלא למיגבי כדכתב נמי בסמוך א"כ מאי תועלת] ואפ"ל לחזור לצור ע"פ צלוחיתו כיון דאין תקלה שתנשא בו דהא בלאה"נ נאמנת ואי משום חשש שתגבה יכתבו עלה דלא למיגבי בי'. ואולי נאמנת גם לגבייה ודו"ק:

גמרא כאן במקום שהשיירות מצויות כו'. וכתב התוי"ט והא דמחזירין לזמן מרובה היינו כשהבעל אומר תנו לה כדתנן כו'. נ"ל דל"ד דכאן דאיירי שנאבד מיד השליח לא נצרך לאמירתו עי' תד"ה בב"ד דר"ה:

רש"י במשנה ואו או קתני כו'. עמש"כ בפסחים (צג) ובנדרים (פ ב) בס"ד:

רש"י ד"ה ואפי' במקום. אבל אם לא הוחזקו כו' ולא ידעינן או דלמא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בי דינא. וכתוב בו הנפק. כצ"ל:

בא"ד ולא הוחזקו כו'. אינו מדוייק דא"כ ה"ל לר"ה למימר חיישינן לשני יוסף ב"ש עי' בתוס'. ובב"מ פי' ויודעים אנו שאין שם כו' והוא כפי' התוס':

רש"י ד"ה ה"ז יחזיר. לשמא אינו זה. כצ"ל:

רש"י ד"ה כשמעתי'. דאמר תרתי כו'. כצ"ל:

תד"ה הא. ובהדיא גרסי' כו' טעמא דנמלך כו'. כצ"ל:

תד"ה כאן. וא"ת אמאי כו' וי"ל דההיא עובדא כו'. אבל מה יאמרו לקמן בדר"ז דמשני ג"כ כאן במקום שהשיירות מצויות כו' ללישנא דוהוא שהוחזקו. וכן ללישנא אע"ג דלא הוחזקו לפמש"כ הרא"ש דכש"כ אם הוחזקו אע"פ שאין השיירות מצויות (וכן הביא הר"ן) המ"ל אידי ואידי שאין השיירות מצויות כאן שהוחזקו כו'. ואולי דשיגרת לישנא דרבה נקיט:

גמ' וא"ל ר"ח לרבה. יבמות דף סא ע"ב:

שם נפק דק ואשכח. עי' תוי"ט פ"ב דאבות מ"ט ד"ה צאו:

סוגיא דשיירות מצויות:

המביא גט ואבד הימנו וכו' לשון זה משמע שטרם שנמצא הגט כבר צעק השליח שאבד גט ושוב נמצא או מצאו הוא בעצמו אך מתני' מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכן מצא גט אשה בשוק משמע שנמצא הגט והוכרז. ואח"כ באו התובעים ותבעוהו ורבותא קמ"ל בתרווייהו הכא אע"פ שהשליח בקש וחפש אחר הגט ושוב נמצא מ"מ חיישי' לשיב"ש וגם אחר אבד. ובמתני' דמצא גיטי נשים קמ"ל אע"ג שקודם זה לא הרגישו באבידה. מ"מ אם אמר תנו ובזמן שהבעל מודה מחזירי'. וכאן שהשיירו' מצויו' וכאן שאין שיירו' מצויו' כאוקימתא דש"ס. אמנם מספקא לי באשה שמחפש אחר גיטה ולפעמים אפילו בפני בעלה והיתה נאמנת שנתגרשה דאין אשה מעיזה כשאין גט מסייעא לה ועכשיו כיון שנאבד ליכא סיוע. ושוב נמצא הגט דלפע"ד מחזירים לה בודאי לא מיבעי אם היה בפני בעלה דכבר הותרה לעלמא. ואין בחזירות הגט לראי' שום חששא אלא שמא נכתב זה בניסן וזה בתשרי והכא אין הבעל מודה בחזירת הגט דנימא כמ"ש תוס' כיון שהבעל מודה מסתמא זמנו שוה. וא"כ ליכא אלא חשש ממון ובממון לא חיישי' לשיב"ל כל כך. אלא אפשר שלא בפני בעלה נהי דאין מתירים על חזקת אין מעיזה פנים. מ"מ קי"ל עכ"פ לכשנמצא גט אח"כ לא מחמרי' כולי האי ומהדרים כמו בממון עיין כעין סברא זו בדברי רא"ש ב"מ פ"ב סי' י"ד. והכא עדיפא מדהתם דאין הגט מסייעא לה בשעת אמירתה גרשתני. ועיין רש"י יבמות גבי אנדרלנאי נהרדעי. פירש"י שהאשה בקשה הגט. לכאורה י"ל דרצה בכך. כי בתשו' שב יעקב חא"ע סי' י"ח הקשה איך פשיט אביי מגיטא דאשתכח בנהרדעא דלא כ' בזה אלא שם אנדרלנאי לתרי יצחק דשמו בר אחתי' דרב ביבי. ונדחק לומר גם בגט כתב שם אשתו ואפ"ה חייש לבדוק נהרדעא כולה ע"ש ובאמת מדלא הזכיר שם אשה אלא פלוני' איתתא משמע כש"ג דאפילו אין השמות הנשים שוים חיישינן שמא קידש אשה במדינת הים. וא"כ אין משגיחים כלל על שם האשה משו"ה אמר פלוני' איתתא וא"כ הדרא ק' לדוכתי' מאי ראי' מגיטא ליצחק בר אחתי' דרב ביבי. ונראה משו"ה פירש"י שהאשה מבקשת גט וכבר טענה קודם לכן נתגרשתי. ויש להקל אפ"ה החמירו א"כ הכא יש להחמיר אפילו בבר אחתי' דרב ביבי:

ועוד נ"ל לפמ"ש תוס' בב"מ דאביי נמי מודה דכל מעשה ב"ד בב"ד קאמר ושיירו' מצויות ולא הוחזקו מהדרים אך היינו בגט שזה אבד גט לא חיישי' גם אחר אבד גט כיון דלא הוחזקו משא"כ בתרי יצחק דלא חיישינן ששנים מתו אלא לא ידעי' מי המת. וצריך להבין א"כ איך מייתי אביי מאנדרלנאי. תיקשי ולטעמך הא התם אבד גט מהמבקש הגט ולמה לא נהדר. ונלע"ד דוקא כשהבעל מבקש גט אפי' אחר ששמע שנמצא גט אומר שלי הוא לא חשדי' שלא אבד מעולם ורוצה להרויח פשיטי דספרי לגרש בגט שאינו שלו. א"נ כשבא א' ואמר שליח הגט אני ואבדתי לזה לא ניחוש שמעולם לא הי' שליח לשום גט. ומשקר להמציא גט לאשה שלא נשלח לה. דאפי' אי אמרי' שליח חשוד קצת משום איבוד שכרו או שלא להוי לבעה"ב תרעומת עליו היינו כשהוא באמת שליח הגט ואבדו חיישי' שיאמר על גט שאינו שלו שמכירו והוא שלו מטעמי' הנ"ל. אבל לחוש שלא אבד גט מעולם כי לא הי' שליח ובודה מלבו שקר זה לא חיישינן. והשתא לפי הנחה זו בבעל ובשליח שאמרו שאבדו מאמינים שאבדו שום גט כזה. ועל זה כ' תוס' כיון דלא הוחזקו ליכא למיחש שעוד א' אבדו גט כזה ומשו"ה עדיף גט משני יצחק. וכל מעב"ד מיירי בשליח כמו עובדא דב"ד דר"ה לרש"י ולחד פי' בתוס'. אך עובדא דאנדרלונאי האשה מבקשת גט אחר שנמצא. חיישי' שהיא אשה הרוצה להפקיע עצמה מבעלה ובודה שקר מלבה. שהיא אבדה גט ואם כן אין לנו לומר שזה אבד גט ע"כ דמי ממש לתרי יצחק. ולפום רהיטא לפ"ז הדרא ק' שב יעקב לדוכתי' כיון דע"כ מיירי שמבקשת גט אחר שנמצא ולא טענה גרשתני קודם שהגט מסייעא לה א"כ ק' מאי מייתי מגט דלא כ' בו אלא שמו לבד משא"כ יצחק בר אחתי' דרב ביבי דאתרמי תרי אחתי' דרב ביבי. אם לא נאמר דבאנדרלונאי הי' גם שם אשתו ודלא כש"ג. אלא דלכאורה י"ל עפ"י מ"ש רא"ש פ"ב דב"מ סי' י"ד דאפילו היכי דגט מסייעא לה מ"מ באומרת גרשתני נהי דלא מהימני מ"מ גורם קולא א"כ ה"נ י"ל ולצרף תרווייהו דמדאמרה גרשתני דקיל ואפ"ה חששו ה"ה לתרי יצחק אע"ג דאית כאן בר אחתי' דרב ביבי. ודלא תיקשי היא גופה קשי' מ"ט חששו בגט כיון שהיא מבקשת גט אין לחוש לתרי. י"ל כיון שהאשה היא המבקשת גט ה"ל כמו תרי יצחק וכנ"ל. ואולי י"ל היינו דקאמר רבא א"כ יבדוק כל העולם מיבעי ליה היינו כק' שב יעקב הנ"ל. דכי היכי דחיישי' לתרי יצחק אע"ג דאיכא נמי בר אחתי' דרב ביבי ומ"מ חיישי' כולי האי ה"נ ה"ל למיחש לתרי אנדרלונאי בתרי נהרדעא. אלא שכתבנו אשה קילא דמסייע' לה אינה מעיזה ומשו"ה נהי חיישי' לתרי אנדרלונאי אבל לתרי נהרדעא לא חיישינן אך רבא לטעמי' פליג שלהי נדרים וס"ל אשה מעיזה פניה וא"כ אי חיישינן לתרי בר אחתי' דרב ביבי נחיש לתרי אנדרלונאי ותרי נהרדעא. ולקצת מזה עוררני תלמידי הב"ח המופלא כ"ה זעקיל כ"ה סג"ל שי':

מצאו לאלתר כשר בב"מ פירש"י לאלתר וזמן מרובה כדי שתעבור שיירא והמעיי' בלשון רש"י שם יראה שלא כ"כ כמציין תחלת הבריתא ומתכוון לגמור כל הבריתא. אלא משמע לשונו כי כן הדין. וזה ליתא דבהדי' איתמר הלכתא בגמ' או כמ"ד שלא שהה או שלא עבר אדם שם. גם ליישב מה בעי רש"י בב"מ לפרש כן. גם מ"ש רש"י שם ד"ה ולעולם כדקיי"ל לאלתר פירש"י אבל בריתא ליכא לשנוי' הכי וכו' ה"ל לאיפלוגי כו' ע"ש ולא פי' דבבריתא לאלתר פשיטא. ליישב כל הנ"ל י"ל כ' רמב"ן לפרש דרבה ס"ל כמ"ד שלא עבר או שהה והשתא כיון דחיישי' לנמלך ש"מ עבר הבעל שם אחר האשה ותלינן האבידה בבעל וחיישי' לנמלך א"כ ממילא תו לא נמצא הוה לאלתר דהרי עבר אדם שם. ור"ז ס"ל כמ"ד כדי שתעבור שיירא הוה זמן מרובה נמצא אעפ"י שעבר אדם שם ואיכא למיחש לבעל ונמלך. מ"מ אי אמר תנו נותנים דלענין חשש שיב"ל ה"ל לאלתר שהרי לא עבר שיירא ע"ש. ולא נראה לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי אלא נ"ל דפליגי בפלוגתת הפוסקים דהרי"ף פסק גבי לא עבר אדם שם והוא שהוחזק וכ' רמב"ן ס"ל דמ"ד שלא עבר לא השיג אלא בהוחזקו ולא שכיחי שיירא. אז זמן מרובה דידי' הוא כל שעבר או שהה. אבל מודה לת"ק בשכיחי ולא הוחזקו דעיקור החשש הוא משום שיירא א"כ בעי שיעור כדי שתעבר שיירא. אמנם הפוסקים פליגי וס"ל למאי דקיי"ל דלא כת"ק כדי שתעבר שיירא. א"כ אפילו בלא הוחזקו ושכיחי נמי הוה זמן מרובה כשעבר או שהה אדם א' ומטעם שהסביר הרשב"א שנפל משיירא שכבר עברה וזה העובר או שוהה דחפו ברגליו ע"ש. והשתא רבה ור"ז תרווייהו כהילכתא ס"ל כמ"ד שלא עבר או לא שהה אלא רבה ס"ל אי הוה מיירי משנה בשיירו' מצויות נמי הוה שיעור שלא עבר כהפוסקים וא"כ מדחיישי' לנמלך ש"מ עבר אדם שם וממילא לא הוה לאלתר ורמי מתני' אהדדי ומוקי ליה באין שיירות מצויות. אך ר"ז ס"ל דבשיירו' מצויו' השיעור כדי שתעבר שיירא. ושפיר יש לאוקמי מתני' בלאלתר אעפ"י שעבר הבעל כיון שלא עברה שיירא. והנה התם בב"מ פריך ש"ס להדיא טעמא דנמלך וא"כ ק' אדר"ז מ"ט לא כמו משנה ואי משום דמוקי ליה בלאלתר פשיטא ואע"ג שכ' תוס' ר"ז לא דייק. זה י"ל בשמעתין דלא מדייק ש"ס בהדיא טעמא דנמלך אבל התם דדייק טעמא דנמלך אי ס"ד עיקור תירוץ על ר"ז הוא דלא דייק ה"ל לש"ס למימר ור"ז נמלך לא דייק ע"כ הוכרחנו לומר התם פשיטא כשיטה הנ"ל דר"ז ס"ל דשיעור זמן מרובה בשיירות מצויות הוא כדי שתעבר שיירא וא"כ י"ל משנתינו מיירי לאלתר היינו אע"ג שעבר שם הבעל מ"מ אם אמר תנו נותנים והיא גופא קמ"ל טובא דעדיין לאלתר הוא עד שתעבר שיירא ואע"ג דגם ר"ז מדייק נמלך מ"מ מוקי מתני' בלאלתר וטובא קמ"ל דאע"ג דעבר אדם שם מ"מ דהרי חיישי' לנמלך מ"מ עדיין מקרי לאלתר. ומשו"ה פירש"י שם כדי שתעבר וכהלכתא אליבא דר"ז. אלא לפ"ז מאי מקשה ר"ז מבריתא הא י"ל נמי כן דמיירי בלאלתר וקמ"ל אע"ג דעבר הבעל שם דהרי תניא בזמן שאין הבעל מודה וכו' ועבר שם ע"כ. ואפ"ה הוה לאלתר. ע"כ הוצרך רש"י לפרש בבריתא דמפליג ה"ל לאיפלוגי בהדי' בין לאלתר לזמן מרובה ולא לסמוך אהנ"ל וא"ש הכל בעזה"י. ולפ"ז לל"ק דר"ז דבריתא בהוחזקו ולא שכיחי שיירו' דזמן מרובה דיליה שלא עבר אדם שם. ובריתא ע"כ עבר אדם שם ואפ"ה בזמן שהבעל מודה יחזיר. א"כ טובא קמ"ל להדיא דאפילו לזמן מרובה יחזיר אך לל"ב דר"ז דמיירי בלא הוחזקו ולא שכיחי ודמהדרי' אעפ"י שעבר הבעל שם אין זה חידוש כלל כיון שלא הוחזקו ולא שכיחי. ולומר מהדרא אפילו עברה שיירא זה לא נזכר בריתא ע"כ כ' רמב"ן דמשו"ה נאיד ר' ירמי' מהך אוקימתא דא"כ פשיטא וצריכא למימר:

לזמן מרובה פסול משום דחיישי' לשיב"ש לא אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא כיון דמיירי דידעי' שזה אבד גט או שבעצמו מצאו מ"מ לא אמרי' כן עיי' בבכורות פליגי רבי ורשב"ג אי אמרי' זהו קבר שאבד זהו קבר שנמצא. ופליגי רבנן ורבי יוסי בבכור בעל מום שנתערב בבכורים הרבה ובדקו ומצאו בעל מום א' והוציאוהו משם אי אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא או חיישי' האי אחר הוא ע"ש. ואמרי' התם טעמא דמאן דחיישי' אחר הוא ולא אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא משום דעשויי' לקבור בשדות ותורא עבידי דמנגחי אהדדי ונעשו בעלי מומין ע"ש והראב"ד פ"ג מחמץ ומצה כ' דהלכה כמ"ד זהו שאבד זהו שנמצא אפילו בדאורי' ע"ש. והנה מריש ה"א דהאי דומה לשיירות מצויות ולא הוחזקו דה"נ מצוי' לקבור בשדות ומצוי' שוורי' נוגחי' וא"כ פליגי תנאי בפלוגתא דרבה ול"ב דר"ז. וא"כ ה"ל למימר תנאי היא שבתי וראיתי דטעותא הוא. ובשמעתין נהי דשכיחי שיירו' אבל כיון דלא הוחזקו א"כ שיירי שכיחי אבל יב"ש לא שכיחי. אבל התם כיון דשכיחי דמנגחי ממילא שכיחי בעלי מומין וכיון דשכיחי קברי ממילא שכיחי טומאה. וא"כ ה"ל בבכורות כמו שכיחי וגם הוחזקו ואפ"ה פליגי. וא"כ תכבד הקו' ביתר שאת דבבכורו' איכא תנאי דס"ל אפי' בתרתי לריעותא אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא ובשמעתין ליכא למ"ד הכי. וכן קו' לל"ב דר"ז דמחמיר אפילו בחדא לריעותא והתם ע"כ לא מחמרי' אלא בתרתי לריעותא אבל בחדא לריעותא ליכא למ"ד וצ"ע לכאורה. וצ"ל חומר היא בעריות אע"ג בכל התורה אמרי' בכה"ג זהו שאבד זהו שנמצא מ"מ בעריות מחמרינן כמו בממון דאיפסקא הילכתא ביבמות קט"ז ע"א גבי שומשי והלכתא חיישי' ולא אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא. וע' רמב"ן במלחמות מענין כאן נמצא וכאן היה ויבואר לקמן אי"ה. ונ"ל על זה סמך בתלמוד ירושלמי כדבעי למימר דפסול משום שמו כשמו פריך הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום פי' וכי ניחוש גם לשני שוירי אלא חומר הוא בעריות. וק' מאי פשיטא לו כ"כ להקשות הגע עצמך וכו' ומנ"ל דלא ניחוש גם לשני שוירי. אלא פשיטא ליה מהך דבכורות הנ"ל דבחדא לריעותא אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא והכא כיון שבדקו ולא נמצא אחר ששמו כשמו א"כ אפילו שיירות מצויות עכ"פ לא הוחזק עוד שוירי בפנינו ולמה נחוש דלא כחד תנא ומשני חומר היא בעריות. ולפ"ז הא דפשוט רבה לקולא בשני שוירי ממעב"ד ה"ז יחזור צ"ל דס"ל חליצה ה"ל עריות. וכמ"ש רשב"ם בב"ב קל"ה ע"א ד"ה נקל בא"א ע"ש וכבר צווחו בי' קמאי דקמאי. ולפ"ז א"ש בשמעתין ולא קאמר אל"ב דר"ז מעב"ד דאשתכח איבראי דבלאה"נ לק"מ דס"ל חליצה לאו חומר ערוה הוא ולא החמירו וכן מיאונין מיירי שעדיין קטנה לפנינו ואין כאן חשש ערוה דאורי' ולעולם דאשתכח גוואי בב"ד ממש:

ובירושלמי פריך ממתני' יבמות קכ"ב ע"א מעשה ב"א שעמד בראש ההר וכו' ועוד מעשה בצלמון וכו' ע"ש ולא חשו לחומר עריו' ע"כ הדר ביה ירושלמי. ופי' דלא הוה טעמא דמתני' משום שיב"ש אלא משום גט פסול ויבואר לקמן אם ירצה השם ית'. ונראה הא דלא פריך מגיטין אגיטין היינו מתניתין דגיטין ס"ו ע"א מי שהי' מושלך לבור וכו' ופריך שמא צרה היא ע"ש ולא חיישי' ליב"ש. די"ל התם ע"כ בעיר הקרובה שנוכל לכתוב וליתן טרם שימות ולא נחוש לשוירי רחוקה דלא ידעי'. ובעיר הזאת באמת בודקים אם יש יב"ש אחר. ולא קשי' לי' אלא ממתני' דיבמות. והנה בש"ס דלא פריך מיבמות צ"ל לחלק בין מיתה לגט דבמיתה דייקא טפי דלא יכולה מכחשתו. ועוד א"א באחר משא"כ גט כמ"ש הרא"ש בשמעתין ורז"ה ביבמות ועוד גט איתרע בנפילה חיישי' טפי כצ"ל. אלא דקשי' מאביי דמייתי מאנדרלנאי אתרי יצחק וע"כ אינו מחלק בין גט למיתה א"כ בשלמא משנתינו יאמר דפסול משום חשש גט פסול כהירושלמי. א"כ מ"ט חשש לתרי יצחק ותרי אנדרלנאי נגד מתני' דיבמות וצע"ג לכאורה. ולא מצאתי פתר אלא לשיטת רמב"ן דהתם מיירי שנמצא בנהרדעא במקום שנכתב בנהרדעא עצמו בשוק שנקרא קלני' ממס המלך אבל בנהרדעא נמצא ונכתב שם. ולפ"ז י"ל מיירי בתרתי לריעותא ושכיחי ומ"מ מקיל רבא עשום כאן נמצא וכאן היה משא"כ בענין חגרא לא נמצא במקום הכתיבה מחמיר רבא והכא מקיל רבא. ואביי לית לי' כאן נמצא מחמיר בתרתי לריעותא. ומתני' דיבמות בבדקו והוה רק חדא לריעותא. וי"ל רבא לטעמי' דהנה ק' אשיטה הנ"ל מאי רומי' דמשנתינו דלמא מצא גיטי נשים מיירי בנמצא במקום הכתיבה ומשום כאן נמצא וכאן הי' משא"כ המביא גט ממקום למקום ואבד לא שייך כאן נמצא. ובשלמא אבריתא מצא גט אשה בשוק פריך ר"ז שפיר דלא נ"ל לחלק מדלא פליג בריתא להדי' כפי' רש"י אבל ארומי' דמתני' ק' וצ"ל מדתנן נמי דייתיקי מתנה ושוברין ובממון לא אמרי' כאן נמצא וכאן הי' נהי בממון לא חיישינן ללעז דתרי יב"ש מ"מ לא מיירי שטרי ממון בנמצא במקום הכתיבה דוקא והה"נ גיטי נשים ופריך שפיר. והנה כל זה לדינא דקיי"ל לחלק בין איסור לממון לענין כאן נמצא כמ"ש נימוק"י שם ביבמות אבל לרבא ס"ל פרק המדיר גם בממון אמרי' כאן נמצא אם כן י"ל תרווייהו משניות מיירי בתרתי לריעותא בין המביא גט ואבד ובין מצא ג"נ מיירי בתרתי לריעותא וכה"ג אפי' בממון חיישי' אלא מיירי במקום שנכתב ואמרי' כאן נמצא וכאן הי' וק"ל. ובזה י"ל ע"ד דרוש הא דאמרינן ספ"ק דב"מ פקע ארזא דבי רב. כי רב עמרם נמי ידע דחליצה ומיאונין תנן אלא מהתם לק"מ דלמא שנמצא במקום שנכתב וע"כ אשטרי ממון סמיך דלא אמרי' כאן נמצא. ובממון לא חיישי' לשיב"ש אך רבה ס"ל עכ"פ מדנקטי' בחד בבא ש"מ בחדא מחתא מחתינהו כי היכי בממון מהדרי' אפילו לא נמצא במקום שנכתב ה"ה שטרי חליצה מיירי בהכי. ורב עמרם הוה ס"ל אין הכרח אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. ורש"י פי' שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז קאי אסמיכות שכל דבר ודבר סמוך לדומה לו וזהו בעמודים ושוקים מיוסדים על אדניהם ה"נ כל דבר שייך למה שסמוך ורב עמרם ס"ל אין זה מוכרח כל כך ורבה בנה יסודו על זה ע"כ פקע עמוד דבי רב נשען עליו:

נחזור להירושלמי תי' טעם פיסול משנתינו שמא גט פסול הי' השליך את הפסול ואבד את הכשר. ודבריו תמוהים א"כ מה בין לאלתר לזמן מרובה. ודברי פני משה תמוהים. ועוד למה לא נאמין לשליח שלא הי' אצלו גט פסול שהשליכו כאן. ע"כ נלפע"ד פירוש הירושלמי דשמה במקום שנכתב הגט שם השליכו גט שנפסול ואין פסולו ניכר כמ"ש פני משה ג"כ ושוב כ' כשר ומסרו לשליח ואבדו בכאן. וחיישי' שמא גט הפסול שנשלך ע"י סיבות נתגלגל לכאן כגון שלקחו א' לצור עפ"י צלוחתו ואותו בא ג"כ לכאן ואבד הפסול שלו ג"כ כאן. ועיין ב"ב קע"ב ע"ב בסופו פי' רשב"ם בשם ר"ח נפילה דיחיד לא חיישינן דה"ל לצווח על אבידתו וזה מרויחי' הכא דלמה יצווח על גט פסול לצור עפ"י צלוחתו. זה נלע"ד פי' הירושלמי אך ש"ס דילן ע"כ לא חשש לזה כלל דא"כ מה לי הוחזק או לא הוחזק אע"כ לא חיישי' להכי דסופרים נזהרים שלא להשליך גט פסול לאיבוד כמ"ש תוס' לעיל. וראיתי בשיטה מקובצת בשם הרא"ש דמפרש שאני אומר כתובים הי' פי' כתובים הי' לשם מצוה זו ולא ליב"ש אחר ע"ש ויבואר לפנינו אי"ה. מ"מ בכלל זה ג"כ כתובים הי' כדינו ולא בפסול וכנ"ל. ולירושלמי צ"ל התם באין שיירות מצויות לא חיישי' לפסול שנתגלגל ע"י עובר אורח לכאן ע"כ אני אומר כתובים הי' אבל משנת המביא גט בשיירו' מצויו' חיישינן לגט פסול המובא לכאן כנ"ל:

פסול ובמתני' דב"מ שאני אומר נמלך וכו' לא תנן פסול אלא לא יחזיר ומשמע מזה כמ"ש רמב"ם סוף הל' גזילה ואבידה דאם עבר והחזירו מוחזר ועיי' מ"ש על זה נימוק"י במתני' דב"מ י"ד ע"ב מצא שט"ח בשוק וכו' ע"ש וע' ש"ע ח"מ סי' ס"ה ס"ו. ולפ"ז ג' דיני' יש בשיירות מצויות פסול לגמרי ובאין שיירות מצויות ואומר תנו נותנים אפילו לכתחלה. ואי לא אמר תנו ואיכא חשש נמלך לכתחלה לא יחזיר ואם החזירו מוחזר. וטעמא נ"ל משום דמעיזה לומר נתגרשתי ואין בעלה מסייעא קיל מחששא דיב"ש בשיירות מצויות. והנה הרא"ש והרשב"א ועי' ר"ן חולקים אי הוחזקה ולא שכיחי גריעי משכיחא ולא הוחזקה או בהיפוך. ולפע"ד להכרע כששם העיר כ' בגט והוחזקו ביב"ש בהעיר ההיא אך אין שיירות מצויות משם לכאן זהו חששא רחוקה ואם מהדרינן בשיירות מצויות ולא הוחזקו כש"כ בהוחזקו כזו ולא שכיחי. אך אי נמצא במקום שנכתב ושם הוחזקו. א"נ לא נכתב שם העיר כלל בגט לפוסקים המכשירים גט בלא שם העיר שאז הוה כמו הוחזקו בכל מקום כי שמות שאינם פלאים שכיחי בכל מקום ונדבר עוד מזה לקמן אי"ה. הוחזקו כזה חמיר משיירות מצויו' ולא הוחזקו. ובזה יובנו דברי ראב"ד פ"ג מגירושין הל' ט' יו"ד שמסיים והוחזקו ביב"ש ר"ל באותה העיר שנכתב הגט וכדומה לי שלא כיון לזה הפי' עכ"ל ר"ל דמרמב"ם הל' יו"ד מבואר דהוחזקה חמיר ליה משיירות ולא הוחזקה. והראב"ד השיג דעכ"פ לא חמיר טפי. וכ' דהוחזקו היינו בעיר שנכתב הגט שם והדעת נותן שהוחזקו כזה קיל משיירות מצויות וק' אהרמב"ם. וסיים כמדומה שלא כיון לזה הפי' אלא מפרש שהוחזקו במקום מציאה. והוחזקה כזה חמיר משיירות מצויות כנלע"ד. ומאז אמרתי ליישב בזה המשך תוס' ד"ה כאן וכו' תחלה הקשו ותרצו מ"ט לא מוקי לה רבה בשיירות מצויות ולא הוחזקה. ושוב הקשו ותרצו מ"ט לא ניחוש ליב"ש השני שהוחזק ושוב אח"כ כתבו דאתיא כר"א ולא כר"מ. דלכאורה אי מוקי מתני' בהוחזקו ונכתב שם העיר בגט ובמקום הכתיבה הוחזקה ומכ"ש אי אפילו במקום הכתיבה לא הוחזקו שוירי אחר. א"כ לק"מ מ"ט לא ניחוש ליב"ש אחר דכיון דלא הוחזקה במקום הנפילה יב"ש אחר אלא זה שמבקש גט ושיירות אינן מצויות מה"ת לחוש לאחר וכן אין הכרח לומר דר"א היא דאפשר כיון בשוירי שנכתב הגט ליכא יב"ש אחר אע"פ דאיכא עוד שוירי בעולם מ"מ אי לאו דנפל במקומו הוה מוכח מתוכו. ועיי' מ"ש תוס' לעיל כ"ז ע"ב ד"ה בעידי מסירה וכו' ע"ש אבל השתא הקשו תוס' מ"ט לא מוקי מתני' בשיירו' מצויו' ותי' לאשמועינן כהוחזקו. וצ"ל אע"ג דכבר נשמע מעובדא דר"ה דס"ל לרבה מחזירי' בשיירו' מצויות וא"כ מכ"ש בהוחזקו בעיר שנכתב דמהדרי'. א"כ מאי קמ"ל רבה באוקימתא דמתני' וע"כ להוסיף אפי' בהוחזקו בעיר שנמצא אלא שנמצא במקום שאין שיירות מצויות אפי' מהדרי' כגון היכי דשרו כיתני וכדומה. וא"כ כיון דהכא הוחזקו לא הוה מוכח מתוכו ומשמע דנותנים לה הגט מיד הכא בעיר הזאת וע"כ כר"א דלא כר"מ. וגם קשיא להו שפיר מהיכי תיתי להחזיר כיון דהכא במקום המציאה איכא עוד יב"ש ועל זה תירצו כיון שזה מבקש וכו' והיינו כעין שכ' רשב"ם בב"ב סוף קע"ב ע"ב בשם ר"ח כיון שהשני ג"כ פה ואינו מבקש וזה מבקש א"כ מהדרי' לי':

ועפ"י הדברים האלו י"ל ק' רשב"א אל"ב דר"ז מנ"ל דל"ב דר"ז פליג ארבה. וי"ל ע"כ פליג לפמ"ש תוס' משו"ה ר"ז לא דייק ממתני' דמפרש אי אמר תנו אין נותנים משום שמא מיב"ש אחר נפל וק' עכ"פ מ"ט במשנתינו פסול ובב"מ לא יחזיר ואם החזירו מוחזר וע"כ צ"ל משנתינו דגיטין בתרתי לריעותא לכן פסול אפי' בדיעבד. ומשנת ב"מ בחדא לריעותא לא יחזיר לכתחלה. וא"כ בריתא דאם הבעל מודה יחזיר לכתחלה מיירי בתרתי לטיבותא דוקא ופליג ארבה. ולפ"ז ללישנא קמא אי ס"ל נמי דר"ז מפרש משנתינו כנ"ל ותנן לא יחזיר ואם החזיר מוחזר מיירי בשכיחי שיירי' ולא הוחזקה כצ"ל. ובריתא מיירי בהוחזקו במקום שנכתב ובלא שכיחי שיירי דקיל ואז מחזירי' אפי' לכתחלה. אבל בהוחזק במקום שנמצא ולא נכתב בו שם העיר לא מהדרי' ועכ"פ פליג ארבה. והנה מלשון רש"י ב"מ גבי היכא דמזבני כיתנא כ' ודקדק במקום שנכתב הגט ע"ש ב' דיבורים זא"ז וכן י"ל לשונו כאן בגיטין וצ"ל ס"ל אי הוה הוחזק במקום שנמצא לא הוה רבה מהדר לכתחלה. ולפ"ז הא דמוקי רבה משנת הא אמר תנו נותנים בלא שכיחי והוחזקו היינו בהוחזקו במקום שנכתב וא"כ היינו עובדא דר"ה ממש וק' קו' תוס' מ"ט לא מוקי בשיירות מצויות ולא הוחזקו דומיא דסיפא מעב"ד ה"ז יחזיר ומכש"כ הוחזק במקום שנכתב. ולכאורה י"ל משום דלא ניחא ליה לאוקמי בהכי דכ' בש"ג הוחזקו שני יב"ש אפילו אין נשותיהם שוות מקרי הוחזקו דחיישי' שמא קידש במדה"י. ורוב הפוסקים חלקו. וכן פירש"י בב"מ ד"ה ואפילו במקום כו' ששמותיהן שוות ושמות נשותיהן ע"ש משמע אי לא שוו הוה לא הוחזקו ודלא כש"ג. ונ"ל מסברא ש"ג נמי לא אמרה אלא בג"נ דשכיחי דמקדש אשה במדינת הים כדאחז"ל כד איקלע לארדשיד אמר מאן הוה ליומי' אבל בשיחרורי עבדים בודאי הוא נגד הסברא אי אין שמות העבדים שווין שיהי' מוחזק דשמא יש לו עבד במדה"י דבודאי לא שכיח שיהי' הרב כאן ועבדו במ"ה ולא יהי' נודע לבני עירו. וא"כ י"ל ק' תוס' דאע"ג כבר אשמועינן רבה בעובדא דשני שוירי דשכיחי ולא הוחזקו חיישי' ומכ"ש הוחזקו במקום שנכתב ולא שכיחי. מ"מ הא הוחזקו שמותיהן ולא שמות נשותיהן הא דיחזיר לכתחלה ולא ניחוש במדה"י אבל הוחזקו גם נשותיהם לא יחזיר קמשמע לן ומוקי מתניתין בשלא שכיחי והוחזקו דומיא דשחרורי עבדים דהוחזקו הם ועבדיהם. וכן בג"נ הם ונשותיהם אפ"ה אמר תנו נותנים:

אפי' לזמן מרובה וכו' הקש' תוס' דלמא לאלתר. ובב"מ בתי' קמא מסקו תוס' אי לאלתר פשיטא דס"ל כמ"ד יש לבעל פירו' עד שעת חתימה. וזה דוחק דכל השקלא וטריא לבר מהלכתא ועוד ק' לפ"ז הא דפשיט רבה לר"ה ממעב"ד יחזיר ולא קאמר דמיירי לאלתר דלא שייך פשיטא כיון דלגופי' איצטריך דבמעב"ד לא שייך ברירה נמלך. וע"כ הא דפשיט מיני' לר"ה היינו משום דמעב"ד הוה דומי' דרישא שאני נמלך היה דמיותר לומר זמן מרובה איירי כצ"ל. וא"כ ר"ז דלא דייק ברישא נמלך ומוקי לי' בלאלתר ה"ה ומכ"ש סיפא דמעב"ד יחזיר וא"כ למה הוצרך לומר לר"ז לעולם דאשתכח איבראי לימא דאשתכח גואי ומיירי לאלתר וצ"ע. וגם תי' ב' דתוס' דמסיפא מוכח דלא מיירי לאלתר דכיון שלא ראינו הגט בידם מנא ידעי' זמן לאלתר וא"כ פריך מרישא מכח דומי' דסיפא וצ"ע למה לי דמדייק כלל מרישא מדיוקא לידוק מסיפא בפירוש מעב"ד ה"ז יחזיר דאין לומר דסוגי' הש"ס דפריך מדיוקא דרישא ולא מסיפא במפורש היינו בעלמא אבל הכא דכל עצמו לק"מ מהרישא דס"ל לאלתר אלא מדומי' דסיפא א"כ לפרוך מסיפא וצ"ע. ויש לקיים ב' תי' תוס' כאחד. ונאמר בודאי אע"ג דקיי"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולק"מ מרישא דלאלתר וקמ"ל דלא חיישי' שמא כ' בניסן. מ"מ ק' מסיפא מעב"ד ה"ז יחזיר והתם לא שייך לחלק בין לאלתר לזמן מרובה כיון שלא ראינו הגט ביד א' מהם. ומשו"ה הוצרך לומר לר"ז מעשה ב"ד אשתכח מאיבראי א"כ ש"ס דפריך מדיוקא דרישא י"ל כמ"ד יש לבעל פירוש רק עד שעת חתימה וא"כ ליכא למיחש לשמא כ' בניסן וכו' וק' מרישא אי לאלתר פשיטא משו"ה מרישא. אבל השקלא וטריא אתיא כהילכתא. וכל זה בתוס' ב"מ אבל בשמעתין כ' בתי' קמא דבמתני' אין חידוש דלא חיישי' לשמא כ' ליתן בניסן כיון שלא ניתן ביום הכתיבה משא"כ הבריתא למסקנא דמיירי לזמן מרובה אפי' לא נכתב ביום והבעל מודה שפיר פריך וליחוש עיי'. ולפ"ז י"ל ק' רשב"א מנ"ל לל"ב דר"ז פליג ארבה. דהנה רמב"ן הוכיח ר' ירמי' ע"כ כל"ב דר"ז ס"ל דאי כרבה מ"ט נאיד מתירוצו. אע"כ כל"ב דר"ז ודחיק לי' לאוקמי בריתא בתרתי לטיבותא א"כ מאי למימרא ע"ש. והשתא י"ל ס"ל להש"ס מנ"ל לרבה גופי' להקל כל כך בחדא לריעותא דודאי מעב"ד ה"ז יחזיר אינו מכרעא כל כך אלא משום אי רישא בתרתי לטיבותא מאי למימרא ואי לאשמועי' דלא חיישי' לשמא כ' ליתן בניסן ז"א חידוש במתני' כיון שלא ניתן ביום הכתיבה. אע"כ בחדא לטיבותא מהדרי' וזהו לרבה. אבל ר"ז דלא דייק ממתני' דונמלך לא משמע לי' רק מבריתא נהי לאלתר לא מיתוקים דפשיטא דלאלתר שנכתב ביומי' ליכא למימר ניחוש לשמא כ' ליתן בניסן וכנ"ל ומה"ת להקל יותר. ובזה י"ל ק' תוס' אש"ס דפריך אדר' ירמי' מאי למימר' והקשו תוס' דלמא דלא ניחוש לשמא כ' ליתן בניסן. פי' לדבריהם אף ע"ג שכתב דבמתני' שלא ניתן ביום הכתיבה אין חידוש דלא חיישי' ליתן בניסן. מ"מ ק' לתוס' מנ"ל ש"ס להקשות דלמא ר' ירמי' אבריתא קאי כר"ז ולא אמתני' והא"ש. דלפי הנ"ל שכ' רמב"ן ר' ירמי' ע"כ כל"ב דר"ז ס"ל דאל"ה מ"ט נאיד מאוקימתא דרבה. ולפמ"ש בסמוך צריך לומר ר' ירמי' ס"ל לדייק ממתני' כרבה ואמנם לדינא ס"ל כר"ז דאין להקל בחדא לריעותא ולא הו"מ לשנוי' מתני' כרבה בחדא לריעות' דלא נ"ל להקל כל כך וגם לא בתרתי לטיבותא כר"ז דא"כ פשיטא בשלמא אבריתא אמר ר"ז שפיר דהרי קמ"ל דלא חיישי' לשמא כ' ליתן בניסן. אבל אמתני' לא שייך זה ע"כ דחיק ומוקי בשאמרו עדים מעולם לא חתמנו. וא"כ לק"מ קו' תוס' דשפיר פריך ש"ס אמתני' מאי למימרא דהא במתני' אין חידוש במאי דלא חיישי' לשמא כ' ליתן בניסן וק"ל:

חיישי' לב' שוירי. עיי' תשו' הרא"ש דמייתי ב"י ובית שמואל רסי' קל"ב ועיי' הג"ה ט"ז מה שהאריך. ואציע מה שנלע"ד במקום שהשיירו' מצויות ולא נכתב שם העיר בגט הוה ממילא כהוחזקו ביב"ש אטו יב"ש חסרי בעולם וכמה יוסף איכא בשוקא. ולא עוד אלא אפי' נכתב שם העיר וידעי' דלית בה יב"ש אחר אך הוחזק עיר אחרת כיוצא ושם לא ידעי' אי אית בי' יב"ש אחר נמי הוה כהוחזק וטעמא אמינא. בשלמא ביב"ש בעיר א' הוא מקרה שאינו מצוי דכל שהם דרים בעיר א' וכותבים כתובים אפי' אגרת רשות מכ"ש אונות ושטרות א"א להם שלא יהיה מסומני' או משולשי' אפי' שלא יהיה מן הדין מ"מ לאו בשופטני עסקי' שיצאו לדון על כל עסק ועסק לפני ב"ד וא"כ ממש נמנע שימצאו ביב"ש במקום א' בלי סימן. אבל יש עוד שוירי בעולם. נקל מאוד שימצא שם עוד יב"ש ממש כזה ע"כ מכיון שהוחזקו ב' שוירי אפי' לא הוחזקו ב' שמות האנשים ה"ל כהוחזקו. ועתה קאמר הרא"ש דאין תועלת בכתיבת שם העיר אלא בגט שנמצא. דאי לא הוה כתוב שם העיר אפי' לא שכיחי שיירתא ה"ל כהוחזקו דטובא יב"ש איכא בעלמא וה"ל חדא לריעותא ולא מהדרי' אבל השתא דכתיב שם העיר לא חיישי' לשמא ימצא עוד עיר כזאת דאי הוה עוד עיר כזו אפי' לא ידעי' שם יב"ש הוה חיישי' לי' כנ"ל אבל השתא דלא הוחזקה עיר אחרת וגם לא שכיחי שייר' ה"ל תרתי לטיבותא דאפי' לל"ב לא חיישי'. ור"ה דהוה חייש ל"ב שוירי היינו משום דבב"ד שייר' מצויות והוה חדא לריעותא והוה ס"ל לר"ה דלא מהדרי' כל"ב דר"ז ורבה פשיט ממעב"ד בב"ד יחזיר דלכל הפחות מיירי בנכתב שם העיר ולא הוחזק שוירי אחר ויחזיר. דאי לא איירי בהכי הוה תרתי לריעותא. וכל זה אי אמרי' כש"ג דלא משגיחים בשמות הנשים דשמא קידש אשה במדה"י. אבל אי אמרי' דלא מיקרי הוחזק אא"כ הוחזקו גם שמות נשותיהן. א"כ בודאי ליתא להנ"ל אע"ג דכמה יוסף איכא בשוקא אבל שיהי' גם שמות נשותיהם שבפנינו שוי' לא שכיחא. וא"כ ליכא למימר בלא נכתב שם העיר או דאיכא עוד שוירי ה"ל כהוחזק עוד יב"ש. מה בכך הלא לא הוחזק שם אשתו שבפנינו. בשלמא בשמות עצמן חלקנו לעיל דבעיר א' לא שכיחי שיהיה שמותיהם שוים בלי סי' דאל"כ איך יכתבו שטרות אבל בשמות נשותיהם לא שייך זה. ואמנם הרמ"א בסי' קל"ב החליט בנכתב שם העיר לא חיישי' לב' שוירי אפי' אי שיירו' מצויות ולא מיחשב חדא לריעותא וקשי' מעובדא דר"ה דחייש לב' שוירי בשכיחי שיירות. וכבר כתבתי מאז דקשה מאוד להחמיר אפי' בחומר ערוה לחוש לעיר שאין אנו יודעי' כלל וכן תמה בבית מאיר. ועיי' מ"ש ספר תורת חיים בב"ב קס"ד בענין שטרות שנכתבו על יב"ש והוזכר שם העיר דאזלי' בתר קורבא דמוכח ולא בתר רובא כדקיי"ל בסוגי' דניפול ע"ש והנה בודאי אי הוחזק עוד עיר אחרת אפי' רחוקה הרבה יותר מזו ונמצא במקום שהשיירות מצויות אין לנו להכריע ולומר דהאי קורבא מוכח מאן לימא לן כל שאינה יושבת בין ההרים והשיירות מצויות דהוה קורבא דמוכח ושפיר חיישי' אך עיר שלא נודע לנו כלל במקום מציאות הגט א"כ אי איתא דאיכא עיר שרגלי אנשים מצויי' כאן אפי' פ"א בשמטה היינו יודעים שם העיר ומדלא יודעים ע"כ הוא בריחוק מקום כל כך עד שראוי לומר על עיר הידוע לנו בזה השם שהיא קורבא דמוכח נגד אותה העיר שאינה ידוע וא"כ קשה גם ארבה שאמר בפשיטות א"כ תבדוק כל העולם מיבעי' לי' פי' דלמא איכא עוד נהרדעא בסוף העולם. איך הקשה כן בפשיטות לאביי דלמא קורבא דמוכח שאני. מיהו מזה נ"ל ראי' לדעת רמב"ן דגיטא דאנדרלנאי נכתב בנהרדעא ונמצא באותה העיר עצמה בצד קלוני' פי' בשוק הפטור ממס המלך ואפ"ה חייש אביי לבדוק כל מדינת נהרדעא עד היכי דאזיל קבא דנהרדעא ולא ס"ל כאן נמצא כאן היה א"כ מכש"כ דלא ניזל בתר קורבא דמוכח דודאי כאן נמצא עדיף מקורבא ושפיר הקשה רבא א"כ תיבדוק כל העולם מיבעי' לי'. אבל לקושטא דמילתא י"ל דלא מיבעי' אם נכתב במקום שנמצא אמרי' כאן נמצא וכאן היה אלא אפי' נכתב במקום לא חיישי' לשני שוירי דלא ידעי' דאזלי' בתר קורבא דמוכח אבל ר"ה דשמעתין קשה איך בעי למיחש לשני שוירי:

והנלע"ד עפ"י מה דאמרי' במס' ביצה יו"ד ע"ב דהוה בעי למימר סייעתא לרבי חנינא דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב. ודחי לעולם איכא למימר אזלי' בתר קורבא. וכדאמר אביי בדף ה"נ בדף. פירוש בדף שלפני השובך ששם מתקבצים יונים ממקומות רחוקים וכיון ששם מקום קיבוצים א"כ הרוב דמעלמא נמי הוה קרוב וע"ש היטב במתק לשון רש"י. וא"כ נהי למסקנא הולכים אחר הרוב אם לא בקורבא דמוכח מ"מ קי"ל כאביי בבדף אפי' קורבא דמוכח לא שייך דהכל מתקבצים בדף. וא"כ י"ל ה"נ ב"ד דר"ה וכן מתני' מעב"ד סתמא בב"ד הקבועי' שיהיה בימי חז"ל בארץ שנער ומכ"ש בא"י במקום הועד ונשיאים וראשי גליות שהיה מתקבצים שם מכל פזורי ישראל והוה כמו בדף ומשום הכי ה"ל למיחש לב' שוירי ולא לסמוך לקולא משום קורבא דמוכח ופשיט רבה ממעב"ד ה"ז יחזיר דהוה ממש כמו ר"ה ואפ"ה יחזיר. ובזה י"ל דקדוק לשון ש"ס דב"מ ולעולם דאשתכח איברא ולעולם משמע דמקיים סברא הראשונה ובאמת מתחלה הוה סבר בב"ד והוא דוחה דאשתכח איבראי. אלא די"ל מסתמא שהם היה בקיאי' בלשון מעשה ב"ד משמע דאשתכח במקום ב"ד שהובא לשם לקיימו כדפירש"י בדר"ה דאל"ה לא היה רבה פושט לר"ה מהא. אלא דלכאורה בלאה"נ לק"מ אר"ז די"ל ר"ז מיירי בלא הוחזק וכיון דשייר' מצויות חיישי' שמא נמצא עוד יב"ש א' אע"ג דלא הוחזק כיון דלא בדקנו שם. ומעב"ד ה"ז יחזיר אע"ג דשיירו' מצויות היינו אחר הבדיקה שלא נמצא שם יב"ש אחר ונהי רבה פשיט שפיר לר"ה דעכ"פ מוכח דלא חיישי' לשני שוירי משום דאזלי' בתר קורבא דמוכח אבל לר"ז לק"מ דתינח אם בדקנו שוירי עצמו והוחזק דלית בי' יב"ש אחר. אבל שייר' מצוי' חיישי' כר"ז ולק"מ. אלא כבר הנחנו במקום ב"ד הוה כמו בדף ואי ס"ד חיישי' בלא הוחזקו באותה העיר ה"ל לחוש במקום ב"ד אפי' לעיר אחרת. ועל זה משני ר"ז לעולם כדקאמרת מעשה ב"ד הוא בעיר של ב"ד שהוא שם לקיימו אבל במקום ב"ד ממש דהוה כמו בדף אלא אישתכח איבראי חוץ לב"ד אע"ג דבכל העיר ההיא שיירו' מצויות אלה מפה ואלה מפה אבל לא הוה כמו בדף במקום שמתקבצים מכל הצדדים. ולפ"ז דינו של ש"ע דין דבזה"ז דליכא ב"ד בעולם שמתקבצים פזורי ישראל על דרך הנ"ל א"כ כל שנכתב שם העיר ובדקנו אותה העיר ולא מצינו שם שיב"ש שוב לא חיישי' לעיר אחרת אפי' שיירות מצויות. והנה רש"י פירש שהובא שם לקיימו וכ' בו הנפק וצ"ע וכן הקשה פ"י אי הובא לקיימו א"כ ע"כ יודע השליח או האשה שנמצאו שם עדים המכירים חתימות ידי עדים הגט וא"כ איך אפשר לחוש לאחר. וגם לשון רש"י אינו מדוקדק שהובא שם לקיימו וכ' בו הנפק תרתי. עכנלע"ד דמיירי בשליח המביא גט ממקום למקום ומתירא שבמקום האשה לא יכירו חתימת העדי' ע"כ מיד כותבי' הנפק בעיר הסמוכה ששם מכירי' ח"י העדי' ושוב בכל עיר ועיר מקיימים ח"י המקיימי' הסמוכי' עד שיגיע למקום האשה וה"נ כבר כ' בו הנפק ממקומו והובא עתה לכאן לב"ד של ר"ה לקיימו ח"י ב"ד האחרון הסמוכים כצ"ל ע"ד כוונת. אלא שיש לפקפק קצת דא"כ היה יכולי' לידע מהחתומי' איזה דרך בא ומאיזה שוירי הוא ואולי אין לסמוך על זה. והנה בהך דאנדרולנאי יבדוק כל העולם מיבעי' לי' יש ג' פירושים להרמב"ן שמא יש נהרדעא אחר בסוף העולם כמו שני שוירי אע"כ לא חיישי' משום שנמצא במקום שנכתב אומרים כאן נמצא וכאן הי'. ולהרז"ה החשש שמא איש מכל העולם בא לקלני' ולנהרדעא וכתב כאן גט. וצ"ל הא דלא חשש לכך אפי' באותה שוירי דילמא ממקום אחר בא א' לשוירי וכ' שם גט ולהחולקים על הראב"ד אין כותבי' מקום לידתו כמו שאנו נוהגים א"כ ניחוש ולכאורה י"ל באותה שוירי לא היה שיירו' מצויות ולא חיישי' א' מעלמא אתא לשם לכתוב הגט. אלא לפ"ז הומ"ל מעשה ב"ד בב"ד ואפ"ה יחזיר דלא הוחזקו שיירו' במקום הכתיבה ולא חיישי' לאחר כ' שם גט ומשנתינו בשיירו' מצויו' במקום הכתיבה וחיישי' לאחר כ' שם גט וע"כ צ"ל דאותה שיטה ס"ל כהראב"ד דצריך לכתוב שם לידתו. או כהרמב"ן כאן נמצא וכיון שעידי הגט מעידי' שבאותו היום הנכתב בגט היה עמם שם הוה כמו עדים שראו יצחק ר"ג בקורטבא ויצאו עמו ואמרי' כאן נמצא וכאן גר ולא ממקום אחר בא הכא נמי הך שנכתב בגט ומעידי' עליו העדים שציוה להם לכתוב בשיורי אמרי' כאן נמצא וכאן היה. אך לאביי דלא ס"ל כאן נמצא יש ליישב משניות כנ"ל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר במקום דלא שכיחי שייר' במקום הכתיבה. דודאי לא יחלוק שום פוסק על כאן נמצא וכאן היה באיסורי' דוקא בממון פליגי אמוראי פ' המדיר אבל בממון כ"ע מודי' רק להפוסקים לא מיירי שנמצא במקום שנכתב ולרמב"ן מיירי שנמצא במקום שנכתב ואפ"ה פליג אביי וס"ל חומר עריו' כממון דמי. אבל בגוף כאן נמצא גם הרז"ה מודה א"כ י"ל כנ"ל אלא יש לפקפק ולומר דילמא אי הוה עדי הגט קמן היה אמרי' שהיה יודעים שהמגרש איננו מהעיר אלא אחר בא שם לשעה ולא דמי לעדי יצחק מקורטבא. ושיטת רש"י תבדוק כל העולם. שמא עוד א' היה בנהרדעא ואזל לעלמא דא"א לבדוק עיר מי יצא ממנה לעלמ' ולכאורה אהא קשי' לימא חיישי' בשוירי כן ואיך אפשר לבדוק שוירי. וצ"ל התם עבר א' מנהרדעא וכ' גט בקלני' חיישי' שמא עוד אחרי' נעקרו. אבל כל שנכתב במקומו לא חיישי'. מיהו מלשון רמב"ן במלחמות ביבמות בסוף דבריו משמע דהבין כוונת הרז"ה ג"כ כפירש"י דחיישי' שמנהרדעא יצא עוד נהרדלנאי למקומות אחרים ע"ש:

והנה פי' רמב"ן בישוב הרי"ף הוא נכון ומחוור מאוד אלא דצריך לדחוק בעובדא דענן חיגרא דכיון דלדידי מיירי באין שיירות מצויות וגם לא הוחזקו אלא זה ופליגי אביי ורבא אי חיישי' למילי מסר א"כ מה ענין זה לפלוגתת כאן נמצא שיאמר אביי אפי' לדידי ורבא אמר אפי' לדידי וע' רמב"ן שנדחק בזה. והנה לעיל בסוגי' דזמן בגיטין ס"ל לתוס' דגט מאוחר כשר אלא שאינה מגורשת אלא מזמן שכ' בו וראב"ד נמי מכשירו לאלתר אלא שהבעל אוכל פירות עד הזמן ההוא והקשה רמב"ן א"כ ק' מעובדא דענן חגרא מה צורך לומר מילי מסר לימא איחרו וכתבו וכן ק' לאביי מ"ט לא חשש לזה ע"ש וצ"ל דס"ל לרמב"ן חשש איחור וכ' אינו חשש רחוק כמו מילי מסר דאע"ג דאביי לא חשש להא מ"מ יש לחוש לשמא איחרו וכתבו. ונ"ל דמיירי ששם אשתו של חגרא לא היה כשם אשה הכתובה בגט. וא"כ לחוש שמא קידש אשה במקום אחר. דאפי' יאמר ענן דלא קידש ולא גירש אשה לא מהימן ע"א להתיר א"א לעלמא כמ"ש זה הריטב"א בתשו' דמייתי ב"י בבד"ה ססי' קנ"ג ע"ש. וא"כ כשכ' גט בסורא ע"כ לשליח מסרו להוליכו לאשתו שבריחוק מקום. ואותו שליח איבדו כאן בסורא במקום שנכתב כך צ"ל. וא"כ למה איחר זה הזמן כדי שלא תתגרש עד אותו הזמן הכתוב בגט או שיאכל פירות עד אותו הזמן לאיזה סיבה הוצרך לזה הלא בלאה"נ אינה מגורשת עד שיגיע השליח למקומה ויתן הגט לידה וגם הבעל אוכל פירות עד זמן ההוא. והרי חזינן שלא נזדרז השליח ועודנו הוא פה במקום הגט וא"כ לאיזה צורך איחר הגט ולומר שהבעל הי' רצונו שיקדי' השליח וע"כ איחר הגט והשליח נתעכב זהו רחוק דחזקה שליח עושה שליחתו. א"כ מיושב ק' רמב"ן. וגם דוחק לאוקמי בשליח קבלה ונשאר פה עם גיטו בידו ושלח שליח אחר עם עידי קבלה להודיע לאשה זהו דוחק גדול מסתמא השליח חוזר להאשה. אלא י"ל שמא באמת כבר יצא השליח ומסר הגט להאשה וגירשה בזמנו. ואחר שכבר נתגרשה בא הגט לכאן ע"י סבה משליח או מהאשה עצמה שלא חששה לו עוד ולא צריכה לו לראי' ונאבד כאן. א"כ לאביי דלא חשש לחשש רחוק דמילי מסר פשיטא דלא יחוש לחשש רחוק כזה. אך לרבא דאפי' לקפיצה חשש מכ"ש לחשש הנ"ל. לזה י"ל כאן נמצא וכאן היה ולא אמרי' שכבר יצא הגט ממקום הזה כיון שכאן נכתב וכאן נמצא לא אמרי' שיצא בנתיים וחזר א"ל כאן נמצא וכאן היה. ומיושב ק' רמב"ן על שיטת תו' וראב"ד:

ולפ"ז שפיר אמר אביי אפי' לדידי דלא אמינא כאן נמצא בחומר עריות והיה לי למיחש לאיחר וכ' מ"מ אינינו חושש לחשש רחוק ורבא אמר אפי' לדידי ס"ל אמרי' כאן נמצא ולא היה לי למיחש לאיחור וכ' מ"מ חוששני שמא מילי מסר:

אמנם נ"ל רמב"ן לא ס"ל דיחלוקו אי חיישי' למילי מסר או לא ויהיה אביי להחמיר בעריות בחששא דכאן מיקיל בחששא דמילי ורבא בהפוך זהו סברא רחוקה אלא מדחשש רבא ש"מ אביי נמי חושש. והכא בהא פליגי. דהנה הרז"ה פי' עון חגר הי' חוגר ואידך הי' פשוט. ורמב"ן פי' מעיר ששמה חגרא ונתישב בנהרדעא. והנה לרמב"ן ק' קצת הא מסתמא שני יב"ש הדרי' בעיר א' רגילי' לכתוב סי' והכא הי' מסומני' זה היה מעיר חגרא וזה לא א"כ מסתמא בנהרדעא הי' רגילי' לכתוב לכל מכתביהם ענן מחגרא כדי להפריש ביניהם. והשתא אי אמרת בשלמא שהגט נכתב עם הבעל בסורא אפילו יהיה המגרש ענן מחגרא מ"מ לא כתבו סימן חדא כיון שאינינו במקומו בנהרדעא לא צריך סימן ועוד העדים והסופר שבסורא לא ידעו מזה. אבל אי אמרת העדים היה עמו בנהרדעא ומסר להם מילי א"כ שם בנהרדעא כשחקרו אחר שמו נודע להם שנקרא ענן מחגרא. א"כ בודאי גם בסורא הי' להם לכתוב כן ומדלא כ' כן ש"מ אידך ענן הוה ולא ענן מחגרא. בשלמא להרז"ה לק"מ כיון שהיה חיגר אפי' אי נימא שרגילים לכתוב סי' היינו בגיטין ושטרות של הפשוט יכתבו ענן הפשוט אבל בשל חיגר יכתבו סתם שלא לביישו אבל לרמב"ן ק'. וצ"ל אעפ"י שהאמת כן הוא ראוי' לעדים לדקדק כנ"ל מ"מ כיון דאיתרע בנפילה חיישי' דילמא איקרי וכתבו שלא בדקדוק וכן ס"ל לרבא בהדי' בב"מ י"ג ע"א וא"ש דחייש רבא למילי מסר. אך אביי פליג שם ואמר איקרי וכתב לא חיישי' א"כ אביי לשיטתו לא חיישי' למילי מסר אבל לעולם גם לאביי חיישי' חשש רחוק וא"כ שפיר ק' שמא איחרוהו וכתבוהו:

תוספות בד"ה הא אמר תנו נותנין תימה מנ"ל למידק כו' הא אי לא הוי חיישינן לנמלך היו מחזירין כו' עכ"ל. פי' דלפ"ז יהיה המשך לשון המשנה כך לא יחזיר אפילו אם אמר תנו דחיישינן שמא באמת נמלך ולא גירשה ואע"ג שהוא אומר תנו שכבר גרשה לא מהימן למפרע כמ"ש תוספות לקמן וא"א נמי ליתן לרבי עכשיו בתורת גירושין דחיישינן שמא מיוסף ב"ש אחר נפל אבל אכתי יש לדקדק על קושיית התוספות דאכתי מקשה הש"ס הכא שפיר אי ס"ד דחיישינן לשני יוסף ב"ש א"כ מאי אירייא דנמלך ולא גרשה עדיין ות"ל דאפילו אי ידעינן שכבר גירשה אפ"ה אין מחזירין לה זה הגט אפילו לראיה בעלמא דשמא גירשה בתשרי בגט אחד וזה הגט שנכתב בניסן הוא של יוסף ב"ש אחר וא"כ אם מחזירין לה זה הגט אתיא למטרף מלקוחות מניסן שלא כדין בשלמא אי לא חיישינן לב' יוסף ב"ש א"ש דליכא למיחש בהאי גיטה גופא שמא נכתב בניסן ולא נתן עד תשרי דהא מקשה הש"ס שם ומייתי התוס' בדיבור הסמוך ומשני שם דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך והיינו משום דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה אף אותן שלא ידעו שאיתרע בנפילה משא"כ לענין חששא דשני יוסף ב"ש לא שייך לומר כן דשמא באמת הוא גירשה בתשרי ביום הכתיבה וא"כ לית ליה קלא וא"כ אותן הלקוחות שלא ידעו בנפילה ויראו עכשיו זה הגט שנכתב בניסן ולא ירגישו לומר אייתי ראיה ואתיא למטרף שלא כדין דשמא זה הגט הוא של יוסף ב"ש אחר. מיהו יש ליישב דודאי לענין ממון לא חיישינן לב' יוסף בגיטין שהרי כותבין שם העיר ובפ"ק דב"מ אמרינן להדיא דלענין ממון לא חיישינן לשני שוירי ואפשר דאפילו לשני יוסף ב"ש גרידא נמי לא חיישינן לענין ממון לפ"ז א"א לפרש כן קושיית הש"ס וא"כ מקשו התוספות שפיר אחר שכתבתי כל זה מצאתי קושיא זו בתוס' ישנים בפרק קמא דבבא מציעא עיין שם ולפמ"ש לא קשה מידי ודו"ק:

בא"ד ואר"י דדייק מדאיצטריך ונמלך למידק כו' ורבי זירא סבר כו' ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין כו' עכ"ל. פירוש דלרבי זירא לא נקיט לשון ונמלך משום דיוקא דאם אמר תנו נותנין כי היכי דתיקשי לן אי לאלתר פשיטא אלא עיקר לשון ונמלך היינו אורחא דמילתא ואפ"ה ממילא שמעינן דאם אמר תנו נותנין לאלתר דאל"כ ל"ל למיתני כלל שאני אומר ונמלך שלא ליתנן הו"ל למימר סתמא לא יחזיר משום חששא דשני יוסף ב"ש אע"כ דאם אמר תנו נותנין מיהא לאלתר ומש"ה איצטריך למימר שאני אומר וממילא נקיט לשון ונמלך משום אורחא דמילתא. זה נראה ברור בכוונת התוספות וכן כתבו להדיא בפ"ק דמציעא וכן מבואר להדיא מלשון רש"י ז"ל לקמן בשמעתין ולא ידעתי מי הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כוונת התוספות כאן שלא כדבריהם בפ"ק דמציעא:

בא"ד ועוד אור"י דדייק אפילו לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא כו' עכ"ל. וקשיא לי מה הועיל ר"י בתירוצו השני הא בלא"ה ע"כ צריכין אנו לתירוץ הראשון דלשון ונמלך אתי לדיוקא לרבה דאלת"ה אכתי תיקשי לן מנא ליה לרבה לאוקמי מתני' דאם אמר תנו נותנין אפילו בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא דילמא דוקא בלא הוחזקו ולא שכיחי איירי ואף למה שכתבו התוס' בסמוך דההיא עובדא הוה ברישא דדייק מוכל מעשה ב"ד דבשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן אכתי דילמא מתניתין דמצא גיטי נשים דדייקינן הא אמר תנו נותנין נמי איירי בכה"ג גופא דשכיחי ולא הוחזקו והוי לגמרי דומיא דסיפא ואכתי בהוחזקו ולא שכיחי מנא ליה דמהדרינן אע"כ דטעמא דרבה משום דנקיט לשון ונמלך לאשמעינן דיוקא דאם אמר תנו נותנין. וא"כ מוכח שפיר דאתי לאשמעינן בהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דאי בשכיחי ולא הוחזקו אמאי נקיט לשון ונמלך הא מסיפא דוכל מעשה בית דין נמי שמעינן לה נמצא דלפ"ז ע"כ סברא זו מוכרחת דלרבה לשון ונמלך אתי לדיוקא לאשמעינן חידוש הדין א"כ למה נאדי ר"י ז"ל מתירוץ הראשון דהא ודאי לא מצי רבה לאוקמי מתניתין לאלתר דא"כ מאי קמ"ל לשון ונמלך דאי לדיוקא דלאלתר פשיטא. ובתחלה עלה בלבי לפרש דעכשיו סובר ר"י דודאי לא דייק רבה לשון ונמלך לדיוקא אלא הא דאוקי למתניתין בהוחזקו ולא שכיחי היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא כיון דדייק מוכל מעשה ב"ד דבשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן דמעשה ב"ד משמע ליה דאשתכח בבית דין דשכיחי שיירתא א"כ סובר רבה דכ"ש הוחזקו ולא שכיחי מהדרינן כמ"ש הר"ן ז"ל להדיא דיש סברא לומר דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיחי ולא הוחזקו ולענ"ד בטעם דבריו על הדרך שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דבהוחזקו שני יוסף הוי חששא לנפילה דיחיד משא"כ בשכיחי שיירתא חיישינן ליוסף ב"ש טובא ומיקרי נפילה דרבים ואפ"ה לא חיישינן בחדא לריעותא כל שכן בהוחזקו ולא שכיחי. אלא דמסוגית התוספות בשמעתין לא משמע כן אלא דאדרבא הוחזקו ולא שכיחי גרע משכיחי ולא הוחזקו וכמ"ש להדיא הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכן נראה סברת הרי"ף וכמו שאפרש עוד בסמוך דלא שייך הכא הא מילתא דנפילה דרבים ונפילה דיחיד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד דודאי ע"כ לרבה דייק לשון ונמלך דאתי לדיוקא לאשמעינן חידוש הדין והיינו כדמוקי לה בהוחזקו ולא שכיחי דאי שכיחי ולא הוחזקו מסיפא דוכל מעשה בית דין שמעינן לה אלא דאפ"ה הוצרך ר"י ז"ל לפרש דרבה דייק לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא דסיפא דאי מדיוקא דלשון ונמלך סובר ר"י עכשיו דאכתי מצי לאוקמי לאלתר ואפ"ה איכא רבותא וחידוש הדין דאיכא למימר דאתי לאשמעינן כמ"ד שלא שהא אדם שם ולאפוקי ממאן דאמר שלא עבר שם אדם וממשנה יתירא ידעינן לה דאע"ג דהכא במתניתין דגיטין קתני להדיא מצאו לאלתר כשר אכתי הו"א דהיינו שלא עבר אדם שם מש"ה קתני משנה יתירה בב"מ מצא גיטי נשים לאשמעינן דאע"ג ששהא כדי שעבר אדם שם מ"מ כיון ששהא כדי שלא שהא אדם שם נמי מהדרינן אפי' בהוחזקו ושכיחי וא"כ הוי רבותא טובא לכך הוצרך ר"י ז"ל לפרש דהא דלא מוקי רבה לאלתר היינו משום דמשמע ליה דומיא דסיפא כנ"ל ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאוני' כו' מה שלא כתבו דמשמע ליה לזמן מרובה דומיא דדייתיקי מתנה ושוברין דהיינו אפילו לזמן מרובה דלענין ממון לא חיישינן לשני יוסף ב"ש כתבתי בחידושי לב"מ וע"ש:

בא"ד וכיון דבאינו ידוע מיירי על ידי מה שנמצא לאלתר אכתי לא ידעינן שהוא שלה כו' עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק ואיפכא הוי ליה למימר כיון שלא ראינו בידה קודם הנפילה היכי ידעינן שהוא לאלתר אלא משום דמצינן למימר כגון שזמנו לאלתר לכך כתבו דע"י כך אכתי לא ידעינן שהוא שלה ומה שיש לדקדק על תירוץ ר"י כתבתי בפ"ק דמציעא ע"ש:

בא"ד ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא ומברייתא דייק שפיר. ויש לדקדק דאכתי אמאי לא דייק מסיפא גופא דוכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ואי משום דיש לחלק בין איסורא לממונא הא שטרי חליצה ומיאונין תנן ואי משום דוכל מעשה ב"ד משמע ליה דאשתכח אבראי כדאיתא בפ' קמא דמציעא והביאו התוספות בסמוך וא"כ היינו לא שכיחי ולא הוחזקו דא"כ מברייתא נמי לא דייק מידי דשמא איירי בכה"ג גופא וכ"ש ללישנא בתרא דרבי זירא דמוקי באמת בלא שכיחי ולא הוחזקו כמו שאבאר. א"כ אמאי לא דייק להאי גוונא ממתניתין דכל מעשה ב"ד ואפשר דמגיטין אגיטין ניחא ליה טפי אע"ג דברייתא הוא ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שכתבתי בסוף פ"ק דב"מ בשיטת רב עמרם דסובר דיש לחלק בין גיטין לחליצה ומיאונין א"כ אפשר דמה"ט גופא לא הוי מצי רבי זירא לאקשויי מגיטין אחליצה ובהכי הוי ניחא ליה טפי כדי לאוקמי מתניתין דהכא דמצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול בכל גווני אפילו בלא שכיחי ולא הוחזקו אבל לבתר דדייק מברייתא דזימנין דמהדרינן וע"כ מתניתין לאו בכל גווני איירי ממילא מקשה הש"ס שפיר להיאך לישנא דפליג ר' זירא עליה דרבה ממתניתין דוכל מעשה ב"ד ותו לא משמע לחלק בין גיטין לשטר חליצה ומיאונין ומש"ה איצטריך לאוקמי אליבא דרבי זירא ההיא דוכל מעשה ב"ד דאשתכח אבראי דומיא דברייתא דמצא גט אשה בשוק כן נ"ל ברור ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו' וא"ת והיכי דייק כו' וי"ל דבנמצא לאלתר כו'. עיין מה שאכתוב בזה לקמן בשמעתין:

בא"ד וכי פריך לקמן ארבי ירמיה מאי למימרא המ"ל דלא חיישינן כו' עכ"ל. לולא דבריהם היה נ"ל דלרבי ירמיה פריך שפיר מאי למימרא ולאו אברייתא קאי אלא אמתניתין דקתני ונמלך לאשמעינן אם אמר תנו נותנין ומוקי לה רבי ירמיה נמי כשאומרים מעולם לא חתמנו וא"כ מקשה שפיר מאי למימרא דהא במתניתין לא שייך חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש התוספות ואף אם נאמר דרבי ירמיה לא דייק לשון ונמלך כמו שכתבו התוס' לעיל לרבי זירא אפ"ה מקשה שפיר מאי למימרא אמתניתין דוכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר דע"כ מוקי לה ר' ירמיה נמי בהאי גוונא דאמרי מעולם לא חתמנו לא מיבעיא אם נאמר דר' ירמיה פליג ארבה ורבי זירא וסובר דאפי' בלא הוחזקו ולא שכיחי נמי לעולם לא מהדרינן אלא דוקא כשאומרים מעולם לא חתמנו א"כ ע"כ מוקי למתניתין דוכל מעשה בית דין כאוקימתא דיליה דאומרים מעולם לא חתמנו אלא אפילו לשיטת הפוסקים דר' ירמיה לא פליג אלא דניחא ליה לאוקמי מתניתין וברייתא בכל גווני אפילו בשכיחי והוחזקו א"כ מסתמא סיפא דוכל מעשה ב"ד נמי איירי דומיא דרישא בכל גווני וכגון שאומרים מעולם לא חתמנו וא"כ מקשה שפיר מאי למימרא כן נ"ל נכון ומה שלא כתבו בתוספות כן יבואר מתוך מה שאכתוב בסמוך דלדידהו לא שייך להקשות מאי למימרא אההיא דוכל מעשה ב"ד:

בד"ה כאן במקום כו' וא"ת ואמאי לא משני איפכא כו' דומיא דמעשה ב"ד כו' וי"ל דההיא עובדא דבסמוך הוי ברישא כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם סתומים דמעיקרא מאי קשיא להו דלוקי רישא דומיא דסיפא כיון דעכשיו סלקא דעתך דהאי שינויא דרבה ברומיא דמתני' הוי מקמי האי עובדא דדייק מההיא דכל מעשה ב"ד וא"כ היאך כתבו בפשיטות דההיא דמעשה ב"ד איירי בשכיח שיירתא כיון דאכתי לא דייק רבה גופא הא מילתא עד לבסוף ואפשר דמעיקרא הוי סבר דאיירי דאשתכח חוץ לב"ד כדמוקי ר"ז ויותר קשה דמאי קשיא להו דלוקי רישא וסיפא בחד גווני בלא הוחזקו ושכיח שיירתא דא"כ תיקשי ל"ל למתני תרתי ולכאורה היה נראה דקושייתם כאן היינו לתירוץ השני שכתב ר"י לעיל דרבה לא דייק לזמן מרובה אלא מדקתני דומיא דסיפא ואם כן אפשר דמשמע להו דלפ"ז לא דייק רבה לשון ונמלך לאשמעינן חידוש הדין אלא דממילא דייקינן הא אמר תנו נותנין וא"כ אכתי הו"א דבלא שכיחי ולא הוחזקו איירי להכי אשמעינן סיפא לגלויי עלה דרישא דבשכיחי ולא הוחזקו איירי וסברי התוס' דמעיקרא נמי פשיטא לרבה דסיפא דוכל מעשה ב"ד איירי בשכיחי ולא הוחזקו אלא דהוי משמע ליה לחלק בין איסורא לממונא ובין גיטין לשטרי חליצה ולבתר הכי דק ואשכח דליכא לחלק כדאהדר ליה לרב עמרם בספ"ק דמציעא אלא דא"א לומר כן דא"כ מאי מתרצו התוספות דההיא עובדא דבסמוך הוי ברישא ואשמעינן בשכיח ולא הוחזקו והכא אשמעינן בהוחזקו ולא שכיחי ואי ס"ד דתוספות קיימו בהאי שיטה דל' ונמלך לאו לאשמעינן חידוש הדין אתי וא"כ אכתי לפי האמת מנ"ל לרבה דבהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דלמא איירי רישא דומיא דסיפא ובתרוייהו לא מהדרינן אלא בשכיח ולא הוחזקו. אם לא שנאמר דהתוס' סברי כסברא שכתבתי בשם הר"ן ז"ל דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיח ולא הוחזקו ואפ"ה קשיא להו מעיקרא שפיר דלוקי בהוחזקו ולא שכיחי אע"ג דהוי לקולא כיון דהוי דומיא דסיפא כדדייק נמי דאיירי לזמן מרובה משום דומיא דסיפא אע"ג דלקולא הוא וע"ז מתרצים שפיר דההוא עובדא דבסמוך הוי ברישא ואשמעינן בשכיח ולא הוחזקו וממילא אשמעינן הכי בהוחזקו ולא שכיח והיינו דאתיא במכ"ש משכיח ולא הוחזקו או שנאמר דעכ"פ שקולים הם שניהם כא'. אבל כבר כתבתי שהרא"ש והרמב"ם ז"ל כתבו להדיא להיפוך דהוחזקו ולא שכיח גרע טפי וכן משמע משיטת הרי"ף ז"ל ולשון התוספות עצמו מוכיח כן מדכתבו והכא אשמעינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אלמא דההיא גרע טפי וכמו שאפרש עוד לקמן בלשון הגמרא. לכך נלע"ד דודאי הוחזקו ולא שכיח גרע טפי והיינו דקשיא להו מעיקרא מנ"ל לרבה דמהדרינן בכה"ג דהאיכא לשנויי איפכא דהא דמהדרינן היינו דוקא בשכיח ולא הוחזקו דומיא דסיפא ולעולם דסברי התוספות דההיא דונמלך אתי לאשמעינן חידוש הדין אליבא דרבה אלא דההיא דוכל מעשה ב"ד משמע להו דעיקר המשנה לאו לאשמעינן הא מילתא איתמר דלא חיישינן לב' יוסף ב"ש אלא לגופא איצטריך דלא חיישינן לנמלך במעשה ב"ד כגון שנכתב הנפק משום דלוה לא מקיים שטריה וכן בשטרי חלטתא ואדרכתא אשמעינן דלא חיישי' לפרעון כדאיתא פ"ק דמציעא ואגב גררא נקט שטרי חליצה ומיאונין כדנקט נמי ברישא מצא גיטי נשים אליבא דר' זירא אגב גררא דאינך ואפשר שהוציאו כן מדמהדרינן בפ"ק דמציעא ור"ז מי קתני כל מעשה ב"ד שנמצאו בב"ד ולעולם דאשתכח אבראי וא"כ ע"כ איירי בלא שכיחי ולא הוחזקו דאי בהוחזקו מנא ידע בשטר חליצה למי יחזיר דליכא לאוקמא כשראו בידה דא"כ פשיטא דיחזיר לה אע"פ שאינה שלה לראיה כמ"ש התוס' לעיל אע"כ בלא הוחזקו ולא שכיחי וא"כ אמאי לא מקשי הש"ס שם מאי למימרא אע"כ דבההיא דוכל מעשה ב"ד לא שייך להקשות מאי למימרא דלגופא איצטריך וא"כ סברי התוספות דה"נ איתא אליבא דרבה וא"כ מקשו שפיר דלוקי רישא נמי בשכיח ולא הוחזקו ואשמעינן דמהני בגיטין למאי דס"ד עכשיו לחלק בין גיטין לחליצה וסיפא אשמעינן לגופא וע"ז תירצו דההיא עובדא דבסמוך הוי ברישא ודייק דבשכיח ולא הוחזקו מהדרינן משום דאין סברא לחלק בין גיטין לשטרי חליצה והא דלא דייק מעיקרא מההיא דקתני ונמלך דאתי לאשמעינן מיהא בשכיח ולא הוחוקו משום דאכתי לא ס"ד לדייק לשון ונמלך ועוד דניחא ליה לאתויי מסיפא דקתני בהדיא ולא מרישא דלא אשמעינן אלא מדיוקא. אבל לבתר הכי אשמעינן הכא שפיר דההיא דמצא גיטי נשים איירי בהוחזקו מדאיצטריך למיתני ונמלך דאי לשכיחי ולא הוחזקו מסיפא שמעינן לה כנ"ל לפרש שיטת התוספות:

בא"ד וא"ת היכא דהוחזקו כו' היכא מהדרינן מנא ידעינן דשל זה הוא וי"ל כגון דידעינן כו' עכ"ל. מהרש"ל ומהרש"א ז"ל כתבו דעכשיו לא ס"ד דהתוספות מה שכתבו לקמן דלא חיישינן להבעל דמשקר כו' ע"ש. ולענ"ד במחילה מכבודם בחנם נדחקו דהא בלא"ה נמי מצינן למימר דהא דהוחזקו ולא שכיח מהדרינן כגון שמצאו השליח בעצמו שנאבד ממנו או שנאבד מיד הבעל ומצאו בעצמו אע"כ נראה דעיקר קושית התוספות נמשך למ"ש בסמוך דממתניתין דמצא גיטי נשים דייק רבה דהוחזקו ולא שכיח יחזיר וע"ז מקשו שפיר דהיאך אפשר לומר דהאי מתני' איירי בהוחזקו דא"כ אמאי תלי טעמא דלא יחזיר כשאין הבעל מודה משום שאני אומר כתובין היו ונמלך ות"ל דבלא"ה לא ידעינן למי יחזיר אע"כ דמתני' איירי בלא הוחזקו וא"כ לית לן לאוקמי דיוקא אם אמר תנו נותנין בהוחזקו דהא דיוקא מהאי בבא גופא איירי ובהאי גוונא גופא כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

בא"ד וי"ל כגון דידעינן דמזה יוסף ב"ש נפל כו' נ"ל דלאו דוקא שראו הנפילה אלא אף שראו הגט בידו סמוך לנפילה הו"ל כאילו יודעים שמזה נפל כיון שזה היה לו בודאי הגט בידו והלך באותו מקום שמצאו תו לא תלינן שגם אחר היה לו הגט ונאבד כאן כיון דאין השיירות מצויות ומה שיש לדקדק כתבתי בחידושי לב"מ ע"ש:

בא"ד ושמעתין אתיא כר"א כו' ואע"ג דאליבא דר"א נמי מסקינן בפ' גט פשוט דב' יוסף ב"ש הדרין בעיר א' אין מגרשין אלא זה בפני זה וא"כ בהוחזקו אמאי לא יחזיר מיהו כבר כתבתי בריש פירקין דהא דאין מגרשין אלא זה בפני זה היינו דוקא כשאין העידי מסירה מכירין שזו אשתו בבירור אבל במכירין מגרשין אפילו זה שלא בפני זה וכן הוא בש"ע א"ע סי' קל"ו וא"כ א"ש דלא יחזיר. ובעיקר דבריהם שכתבו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כבר כתבתי בריש פירקין שאין דבריהם מוכרחים ושיש ליישב שיטת רש"י ז"ל וסייעתו ע"ש:

גמרא ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו כיון שהוחזקו שניהם בעיר א' א"כ מה חילוק יש בין מקום שהשיירות מצויות או לא הרי הכל תלוי ביוסף ב"ש לבד ומה גריעותא יש בהליכות השיירות ע"ש שהאריך ומתוך דבריו נחית לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד. ולענ"ד יש לי לדקדק על דבריו מכדי מרא דשמעתא דהכא מאן ניהו רבה ושמעינן ליה לרבה פ' גט פשוט ד' קע"ב דלא שני ליה בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד. ועוד דהתם בפ' גט פשוט משמע דאף למאן דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד היינו דלא חיישינן שנאבד מיד יוסף ב"ש ומצאו יוסף ב"ש אחר דלא שכיחי כלל דאיתרמו כה"ג. אבל הכא כיון דהוחזקו אמאי מיקרי נפילה דיחיד שהרי יש לתלות בזה כמו זה. מיהו י"ל דאיירי דוקא שמצאו השליח בעצמו אלא דלשון הרשב"א ז"ל גופא לא משמע כן. ובעיקר תמיה' הרשב"א ז"ל נלע"ד ליישב דאף בהוחזקו והוא ג"כ לזמן מרובה אפ"ה כיון שהוא מקום שאין השיירות מצויות א"כ יש להסתפק שמא לא עבר שם שום אדם כלל א"כ לא איתחזק שום ריעותא בזה הגט כיון שזה הלך בודאי בזה המקום שנמצא ולא נודע אם הלך שם עוד שום אדם משא"כ במקום שהשיירות מצויות והוחזקו הו"ל כאילו ראינו שעברו שם אנשים וא"כ יש להסתפק שמא יוסף ב"ש השני היה בתוך הבאים או שמסר הגט לשלוחו כמותו ומש"ה לא יחזיר וע"פ סברא זו העליתי ארוכה למ"ש רבינו בעל הטורים בטא"ע סימן קל"ב להלכה דכל שראינו שעבר שם אדם אפילו בלא הוחזקו ולא שכיחי נמי לא יחזיר וכן הוא בש"ע שם ולכאורה יש לתמוה שפסק דלא כמאן דאפי' לרבי זירא גופא לא מחמרינן אלא בחדא לריעותא מיהא כגון בשכיחי שיירות לחוד או בהוחזקו לחוד משא"כ בלא שכיחי ולא הוחזקו ליכא למ"ד וכמו שכתב הטור בעצמו וא"כ מה ראה הטור להחמיר בעבר אדם שם אף בלא שכיחי ולא הוחזקו. ומ"ש שם הב"י שהוא כשיטת אביו הרא"ש ז"ל ואני בעניי יגעתי ולא מצאתי שום שורש וענף לסברא זו לא בדברי הרא"ש ז"ל ולא בשום א' מהפוסקים ואדרבא הרי"ף ז"ל כתב להדיא ואם עבר שם אדם והוחזקו כו' והרמב"ם ז"ל כתב ואם אבד במקום שהשיירות מצויות כו' הואיל ועבר אדם שם חוששין אעפ"י שלא שהה כו' אלמא דאע"ג שעבר אדם שם אפ"ה אין חוששין אלא בהוחזקו או בשיירות מצויות וא"כ דברי הטור דלא כמאן ולמאי דפרישית א"ש דמדרבה שמעינן לר' זירא דכיון דאמר רבה אף ע"ג דהוחזקו בעינן נמי שיירות מצויות וקשיא לן מה טעם יש בה שהרי אין הדבר תלוי אלא אם הלך שם יוסף ב"ש לבד אע"כ כמ"ש דהחילוק בין שיירות מצויות היינו לענין אם הדבר ספק אם עבר שם שום אדם דבאין השיירות מצויות לא מספקא מילתא כלל אבל במקום שהשיירות מצויות יש מקום לומר דמסתמא עבר שם אדם וא"כ חיישינן שמא עבר שם יוסף ב"ש בעצמו או שלוחו נמצא דלפ"ז כל שראינו בודאי שעבר שם אדם הו"ל כשיירות מצויות דמה לי אם עבר א' או אנשים הרבה סוף דבר לא מספקא לן אלא באדם א' וכיון שזכינו דכל שראינו אדם א' עבר שם מיקרי שיירות מצויות א"כ לר"ז דבחדא לריעותא לא מהדרינן משום דחייש לשני שוירי וא"כ כל שראינו אדם עבר שם נמי לא מהדרינן דהא הו"ל כשיירות מצויות ולדידיה בשיירות מצויות לחוד לא מהדרינן וא"כ יפה פסק הטור למאי דפסק כר"ז ומ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאף בעבר אדם שם בעינן ג"כ שהוחזקו או שיירות מצויות אינהו לא איירי כשראינו בבירור שעבר אדם שם אלא לענין השיעור אם הוא בכדי שנוכל לומר שעבר אדם שם אבל בראינו בודאי שעבר שם סובר הטור דהו"ל כשיירות מצויות כנ"ל ברור בכוונת הטור אח"ז ראיתי שב"ח ובית שמואל נדחקו והגיהו שם בדברי טור וש"ע ולמאי דפרישית דברי הטור וש"ע עולה כהוגן וכהלכה בלי שום גמגום בעזה"י ודו"ק:

שם בגמרא נפק דק ואשכח דתנן כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר. הא דפשיטא ליה לרבה דההיא דכל מעשה ב"ד איירי דאשתכח בב"ד היינו משום דע"כ איירי בלא הוחזקו דאי הוחזקו א"כ בשטר חליצה ומיאונין ודכוות' מנא ידעי למי יחזיר דא"ל כשידוע שחלצה או מיאנה א"כ פשיטא דיחזיר לראיה בעלמא כמ"ש התוספות אע"כ דבלא הוחזקו א"כ אי ס"ד דבאשתכח חוץ לב"ד איירי ממילא הו"ל לא שכיחי ולא הוחזקו וקשיא ליה לרבה מאי קמ"ל פשיטא אע"כ באשתכח בב"ד איירי ור"ז למאי דפליג סובר דבאשתכח חוץ לב"ד איירי וסובר דבכה"ג נמי צריכה למיתניה בהדיא ובסברא זו פליגי רבה ור"ז דוק ותמצא או שנאמר דלר"ז ההיא דכל מעב"ד איצטריך לגופא כדפרישית לעיל כנלע"ד אבל משיטת התוס' לא משמע כן אלא דפשטא דלישנא דכל מעב"ד משמע ליה לרבה דאשתכח בב"ד ולר"ז בחוץ לב"ד וכדפרישית בלשון תוס' בד"ה כאן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

דין המביא גט ואבד ממנו ומצאו אם לא ראינו שלא עבר שם אדם אפילו אין שיירות מצויות וגם לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. אפ"ה פסלי' להינשא בו עד שיאמרו העדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דאז הוי כשר. אפילו לא אמרו שחתמו לזה התובע ואפילו אין עדים לזה שממנו נפל גט זה. או שיתנו בו עדים סימן מובהק אפילו אחר שראוהו אותו אבל אם נישאת בו כבר. או שיש לחוש לעיגון, לא פסלינן אא"כ הוחזקו וגם שיירות מצויות, והיכא דליכא רעותא דנפילה אלא כגון שבא עדות על יוסף בן שמעון שהלך מעיר פלוני לפלוני' ששכיב אז לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אפילו שיירות מצויות אא"כ הוחזקו ושיירות מצויות:

מתני' המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. ת"ר איזהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרה. רשב"א אומר אין הדבר תלוי בשיעור. אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אד' וי"א שלא שהה אדם שם. אתמר אמר רב יהודא אמר שמואל הלכ' כל שלא שהה אדם שם. רבה בר ב חנה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה שלא עבר שם אדם וכתב הרי"ף ראינו לגאון שפסק הלכ' שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן בכי האי מלתא לחומרא עבדינן שלא עבר שם אדם. וכן נראה דלא שהה הוא מילתא דלא פסיקא בכמה שהה. מ"ה נקטינן מילתא דפסיקא דכל זמן שלא ראינו שלא עבר אדם שם הוי זמן מרוב' ופריך ורמינהו מצא גיטי נשים ושחרורי עבדי' דייתיקי מתנות ושוברים הרי זה לא יחזיר. שאני אומר כתובי' היו ונמלך עליה' שלא ליתנו טעמ' דלא אמר תנו הא אמ' תנו נותנין אפי' לזמן מרוב' אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ואסיק דר' זירא רמי מתניתין אבריית' ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין שיירות מצויות א"ד והוא שהוחזק שני יוסף בן שמעון בעיר אחת הוא דלא נהדר והיינו דרבה וא"ד אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דר' זירא אדרבה כתב הרא"ש ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות. דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקו' שאין שיירות מצויות ממה שניחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפי' במקו' שהשיירות מצויות. וכן דעת הר"ן דה"ה הוחזקו בלא שיירות מצויות ומסיק רבי ירמיה אמר כגון דאמרין עדי' מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון אפי' לא אמרו העדים שחתמנו לזה התובע אלא אינם יודעי' אם הוא של זה או של אחר. וה"נ לא איירי שיש לזה התובעו עדים שממנו נפל הגט זה אפ"ה מהדרינן ליה ולא חיישינן דילמא שקורי משקר ולאחר חתמוהו ולא לו משום דאינו חשוד לקלקלה במזיד ולגרשה בגט שאינו שלו. אלא כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא חתמו לו וחתמו גם לאחר ושמא הוא סבר שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר לכך אמר שהו' מכיר ואע"פ שאינו מכירו אמר בדדמי שהוא שלו לפי שאמר בלבו היכא אתרמי מילתא שאלו העדי' חתמו ליוסף בן שמעון אחר. ואנו חיישינן שמא גם לאחר חתמו אבל כשהעדים אמרו שלא חתמו אלא על אחד ודאי קושטא קאמר דבמזיד אינו חשוד לקלקלה, ואין לחושדו שמא חש על פשיטי דספרא דמשום פשיטי דספרא לא היה מקלקלה. תדע דאמרינן. הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ולא חיישינן להכי כן דעת התוס' וכל האחרונים. רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק מהדרינן ליה. ואפילו נותנים הסימן אחר שראוהו מהימנא אבל לרש"י דגרס כגון דקאמר. מיירי שהשליח אומר הסימן קודם שראה הגט. ופסק הרי"ף הלכה כרב אשי דהוא בתרא הילכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אף שלא הוחזקו וממילא כשהוחזקו אף כשאין שיירות מצויות כמו שכתבנו לעיל אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דהא מילתא לית בה ספיקא או שאמרו נקב יש בצד אות פלונית דה"ל סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא וכן פסק הרמב"ם לחומרא. וכתב, הרא"ש והא דגרסינן בפ' האשה שלום סימן ט'. יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן תרי יצחק או לא. אביי אמר חיישי' ורבא אמר לא חיישינן וע"כ מיירי התם דלא הוחזקו ושכיחי שיירות דאי לא שכיחי ולא הוחזקו. בהא לא הוה אמר אביי חיישינן. דהא תנן בפ"ק דב"מ וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. ולא חיישינן שמא מאחר נפל. וגם לא מיירי בשכיחי שיירות והוחזקו בהא לא הוה אמר רבא לא חיישינן. אלא ודאי מיירי בשכיחי שיירות ולא הוחזקו ופליגי אביי ורבא בפלוגתא דרבה ור' זירא רבא סבר כרב' דלא חיישינן עד דאיכא תרתי. שיירתא והוחזקו ואביי כר' זירא. ופסק רב אלפס ז"ל שם הלכ' כרבא. ואפשר דהכא פסק רב אלפס לחומרא במילת' דאיסורא ולא מהדרינן הגט לבעל לגרש בו דכיון דאפשר שיכתוב גט אחר. אבל בעובדא דיצחק ר"ג לא חיישינן דאי חיישינן לתרי יצחק צריכי להתעגן כל ימיה. פסק לקולא כמו שמצינו שהקילו הרבה קולות בעדות אשה. שהתירו עד מפי עד ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה וגוי מסיח לפי תומו ומשיאין ע"פ בת קול. ועל חומר שהחמירו בה בסופה סמכו והקילו בתחלתה משום דאשה דייקא ומינסבא עכ"ל. ואני אומר להחמיר יותר דק"ל כרב אשי וכר' ירמיה והם באים לתרץ דלא קשה מתניתין וברייתא. משמע דלא סבירא שינויי דרבה ור' זירא כל עיקר והיינו כמו שהיינו מבינים בתחילת אתקפתא דלא ידעינן לא משיירות מצויות ולא מהוחזקו. ואפ"ה חיישינן לזמן מרובה מאחר דאית בה ריעותא דנעילה חיישינן שמא מאחר נפל שעבר שם. א"ל דאמרי כרבי ירמיה או כר' אשי. ומ"מ התם גבי תרי יצחק בע"כ איירי בשיירות מצויות דהא התם ליכא ריעותא דנפילה ומשום הכי התם שפיר פסקינן כרבא אף על גב דאיכא שיירות מצויות מאחר דליכא ריעותא דנפילה לא חיישינן לאחר אפילו בלא טעם דעיגונא. ומ"מ אם נישאת בגט שנפל אפילו איכא שיירות מצויות לחוד או הוחזק לחוד לא תצא. או אפי' לא נשאת אלא דאיכא בשעת הדחק כגון שאין הבעל לפנינו שנוכל לתקן גט אחר ואיכא עיגון לא פסלינן האי גיטא דכדאי הוא רבא ור' זירא לחד לישנא לסמוך עליו בשעת הדחק בפרט מאחר דאשכחן דרבה עבד כוותיה ומעשה רב. ובסוגיא משמע דרב חסדא ורב הונא נמי סברי כוותיה וקבלו מניה ול"פ עליה ור"ח ובעל הלכות פסקו נמי כרבא א"כ פשיטא שבשעת הדחק כשר. ובהגהת אשר"י בפ"ק דב"מ נמי כתב בשם מרדכי שכתב בשם רמב"ן דבעינן תרווייהו שיירות מצויות והוחזקו:

מתני' ואם לאו פסול. שמא מאחר נפל ואין זה שלו: מצאו בחפיסה. כלי ויש סימן בכלי שהוא שלו: אם מכירו כשר. מילתא באנפי נפשיה ואו או קתני או שמכירו ואפי' מצאו בכל מקום כשר: גמ' דייתיקי. צוואת שכ''מ דא תהא למיקם ולהיות: מתנות. מתנת בריא: לא יחזיר. לא לבעל ולא לאשה וכן שחרור וכן כולם ומדתלי טעמא בשאני אומר שמעינן מינה דאם אמר הבעל תנו לה שאני כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה: במקום שהשיירות מצויות. פסול שמא מעוברים ושבים אחרים נפל: ואפילו במקום שהשיירות מצויות כו'. לאו רבה קאמר לה אלא הש''ס הוא דמסדר ואמר דהא דאוקי רבה במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני אנשים בשם זה באותה העיר אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו ולא ידעינן או דילמא יש עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם אחר ששמו ושם אשתו כזה שתובעו: דאי לא תימא הכי. דלא פסיל רבה אלא במצויות והוחזקו קשיא דרבה אדרבה: בי דינא דרב הונא. שהובא שם לקיימו בב''ד וכתוב בו הנפק ונפל מזה והוא תובעו ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר: חיישינן לשני שוירי. ושמא לא זה הוא שנפל מזה: דתנן. בב''מ (כ.): כל מעשה ב''ד. המוצא שטר מקויים בב''ד דליכא למיחש לכתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם דלא עביד לקיומיה שטרא אלא מלוה לאחר שנמסר לידו דחייש שמא ימותו עדים: הרי זה יחזיר. ולא חיישינן לשמא אינו זה: בי דינא דרב הונא. היו צריכין לו לדין ולהוראה ובאים שם וקפשיט רבה דיחזיר ש''מ משום דלא הוחזקו שני יוסף הוא דלשני שוירי לא חיישינן: כשמעתיה. דאמר תרתי בעינן והכא לא הוה אלא חדא והחזירו לתובע: איכא דאמרי. האי בי כיתנא היכא דתרו כיתנא בבית מי המשרה ששורין שם פשתן ואין שיירות מצויות שם והחזירו ואע''פ שהוחזקו שנים באותה העיר באותו השם: ואיכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא. בשוק ששיירות מצויות והחזירו לפי שלא הוחזקו: מודה. שאומר ליתנו לה: לא לזה ולא לזה. לבעל לא יחזיר שמא כבר נתנו לה וממנה נפל וכשיבא לידו יחזר אחר עדי מסירה ויעידו שגירשה וכשתתבע כתובתה יאמר פרעתיך שהוצאת הגט בבית דין ותנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וחייבוני לפרוע ונתנו לי את הגט כדי שלא תחזור ותגבה ולאשה לא יחזיר שמא תינשא בו:

הא אמר תנו נותנים (כו') ואפילו לזמן מרובה. תימה מנא ליה למידק הא אמר תנו נותנין דלמא אפילו אמר תנו אין נותנין משום דחיישינן דאין זה הגט שנכתב לו אלא נפל מאחר ששמו כשמו והכי פירושו נמלך עלייהו ועדיין לא נתנו הא אי לא הוה חיישינן לנמלך היו מחזירים לה את הגט אפי' אינו שלה כיון דאינה צריכה אלא לראיה ואור''י דדייק מדקתני ונמלך ולא קתני שאני אומר כתובין היו ולא נתנן משמע דנמלך וחזר בו ואינו רוצה לגרשה עוד אבל אם היה רוצה היה מגרשה בגט זה ולא חיישינן שמא מאחר נפל ובהדיא גרסינן בפ''ק דב''מ (דף יח.) בכל הספרים טעמא דנמלך כו' וא''ת ומנא ליה אפילו לזמן מרובה דלמא לאלתר דוקא כדפריך ר' זירא לקמן ור' זירא נמי אמאי פשוט לו מברייתא דיחזיר לאשה אפי' לזמן מרובה טפי ממתני' ואומר ר''י דדייק מדאיצטריך ונמלך לאשמועינן דאם אמר תנו נותנין ולא חיישינן לגט אחר היינו אפילו לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא דאין חוששין לגט אחר ור' זירא סבר דהא דקתני ונמלך אורחא דמילתא נקט דלפי שנמלך לא נתנו ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין אבל מברייתא דייק שפיר דיחזיר אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא ועוד אור''י דדייק אפי' לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין (שם דף כ.) דמיירי לזמן מרובה דעל כרחך התם לא איצטריך לאשמועינן דיחזיר אלא כשאינו ידוע. אם חלצה או מיאנה דבידוע שחלצה או מיאנה פשיטא דיחזיר אפי' אינו שלה כיון דאין צריכה אלא לראיה וכיון דבאינו ידוע מיירי ע''י מה שנמצא לאלתר לא ידעינן כלל שהוא שלה כיון דאינו ידוע שנכתב לה שטר חליצה מעולם ור' זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא ומברייתא דייק שפיר דאפי' לזמן מרובה דבזמן שהבעל מודה דמשמע דמודה שממנה נפל וכבר גירשה בו ואי לאלתר דוקא א''כ ראינו גט בידה דבלא ראינו גט בידה אין נפקותא במה שנמצא לאלתר כדפירשנו וכיון שראינו בידה פשיטא דיחזיר אפילו אינו שלה ואפי' אין הבעל מודה אלא ודאי בשלא ראינו הגט בידה וא''כ אפי' לזמן מרובה: הא אמר תנו נותנין. וא''ת ואמאי לא פריך אהך מתני' ליחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' כדפריך אברייתא דלקמן בפ''ק דב''מ (דף יט.) ואור''י דהא אמר תנו נותנין משמע שבא עכשיו לגרשה בגט זה לפיכך ליכא למיחש מידי כדפירשתי לעיל דבכל גיטין שאין נותנין ביום הכתיבה קלא אית להו ומסקי לקוחות אדעתייהו שפיר לומר לאשה אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך אבל בברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה פירוש שממנה נפל סבורים לקוחות שב''ד מאמינים לו שמשנכתב בא לידה וטעו טפי ולא יאמרו אייתי ראיה וא''ת והיכי רמי ר' זירא מברייתא אפי' לזמן מרובה לפי' קמא הא לאלתר נמי איצטריך לאשמועינן דיחזיר למ''ד דיש לבעל פירות עד שעת נתינה דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כו' וי''ל דבנמצא לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דדלמא ביום שנכתב איירי אבל אי איירי לזמן מרובה אע''ג דכשתעבור שיירא ותשרה קרוי זמן מרובה מ''מ זמן מרובה משמע בכל ענין לא שנא באותו יום לא שנא אחר כמה ימים וכי פריך לקמן אר' ירמיה מאי למימרא הוה מצי לשנויי דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כו' אלא דעדיפא משני אפילו למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה: כאן במקום שאין השיירות מצויות. וא''ת ואמאי לא משני איפכא אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כאן שהוחזקו וכאן שלא הוחזקו והוה ניחא דהוה מוקמינן ההיא דמצא גיטי נשים בשיירות מצויות דומיא דמעשה ב''ד דאיירי בשהשיירות מצויות ולא הוחזקו כדמוכח בסמוך וי''ל דההיא עובדא דבסמוך הוה ברישא ואשמועינן בלא הוחזקו יחזיר אפי' שיירות מצויות והכא אשמעינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אם אין השיירות מצויות וא''ת היכא דהוחזקו אע''ג דאין השיירות מצויות היכי מהדרי' מנא ידעינן דשל זה הוא וי''ל כגון דידעי' דמזה יוסף בן שמעון נפל ולא חיישינן שמא זהו של יוסף בן שמעון אחר דאין לחוש שגם אחר אבד כאן כיון דאין השיירות מצויות ושמעתין אתיא כר''א דלר''מ כיון דהוחזקו אין יכול לגרש בו אפילו הוא שלו כיון דאין מוכיח מתוכו כדפירשתי לעיל (דף כד: ד''ה בעדי): בבי דינא דרב הונא. פירש בקונטרס שהובא שם לקיימו בב''ד והשתא פשיט שפיר מכל מעשה ב''ד דלא חיישינן שמא של אחר הוא אע''ג דשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו אי נמי כשאינו מקויים ושנפל מיד השליח דלא חיישינן לנמלך דאין הבעל יכול לבטל שלא בפני השליח כדאמר בהשולח (לקמן לג.) ואי במקויים איירי אפי' לא ידעי' ממי נפל יחזיר לאשה כדאמרינן דלוה לא מקיים שטריה אבל בפ''ק דב''מ (דף כ. ד''ה דאשתכח) פירש בקונטרס שמיד השליח נפל ופירש שם נמי גבי הא דפשיט ממעשה ב''ד דמקויים היה וקשה דאם יש לחוש לנמלך כשנפל מיד השליח מה מועיל מה שהיה מקויים דלא ניחוש לנמלך הא ממה נפשך לא הגיע ליד האשה ועוד דאין רגילות שהבעל יקיים את הגט כדפירש כאן בקונטרס וכדאמר בספ''ק דבבא מציעא (דף כ:) דלוה לא מקיים שטריה: חיישינן לשני שוירי. הא דלא נקט חיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת שמא ידוע היה להם דבאותה שוירי לא היה כי אם אחד: כל מעשה ב''ד הרי זה יחזיר. וא''ת מהך משנה תקשי לר' זירא דאמר בסמוך לחד לישנא דהיכא דשיירות מצויות חיישינן אע''ג דלא הוחזקו וכן לרב הונא דהכא ולאביי דחייש לתרי יצחק בפרק האשה שהלכה (יבמות דף קטו:) ואומר ר''י דמוקמינן לה דאישתכח חוץ לב''ד שאין השיירות. מצויות שם והכי איתא בהדיא בפ''ק דב''מ (דף יח:) ורבי זירא מי קתני כל מעשה ב''ד שנמצאו בב''ד כל מעשה ב''ד יחזיר קתני ולעולם דאשתכח אבראי: אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ואינה נאמנת לומר גירשתני דכיון דאיכא גט דמסייע לה מעיזה ומעיזה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד