גיטין כו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

לא רצה האב, אינה מקודשת.

כיון שלא בעל אלא על תנאי, והרי לא התקיים התנאי. ומאידך אם רצה האב, מקודשת, אף על פי שבשעת ביאה ספק רצה ספק לא רצה, מכל מקום אמרינן - הוברר הדבר למפרע שמשעת בעילה היו קידושין.

על כל פנים, מוכח דלא כרבא. דיש לחלק בין "תולה בדעת עצמו", ל"תולה בדעת אחרים".

אמר ליה רבא לרב משרשיא: לעולם בין לרבי יהודה, בין לרבי שמעון, לא שנא תולה בדעת עצמו לא שנא תולה בדעת אחרים, ותמיד אית להו ברירה.

ואם תאמר, אם כן מדוע סברו רבי יהודה ורבי שמעון גבי מעשרות שאינו יכול לומר "עישור שאני עתיד למוד"?

יש לומר - התם כדקתני טעמא - אמרו לו רבי יהודה ורבי שמעון לרבי מאיר: אי אתה מודה שיש לחוש שמא יבקע הנוד, ונמצא זה שותה טבלים למפרע, כיון שלא תתברר התרומה מעולם?!

אמר להם: לכשיבקע! כלומר - אין לחוש לכך כיון שאינו שכיח.

על כל פנים, מבואר שטעמם של רבי יהודה ורבי שמעון אינו משום ש"אין ברירה", אלא כיון שחששו לבקיעת הנוד.

מתניתין:

הכותב טופסי גיטין, סופר שנוטל שכר על כתיבת הגט, ורוצה שיהיו לו גיטין מוכנים, משום שלפעמים באים אנשים לשוכרו לכתוב גט, והוא טרוד בכתיבת שטרות אחרים, ולכן הוא רוצה שיהיו בידו שטרות מוכנים -

אף שיכול הסופר לכתוב את כל נוסח הגט גם לפני שהבעל מצוה אותו לכתוב לו גט, אבל צריך שיניח פנוי בגט את המקום שבו צריך להכתב שם האיש, וכן את המקום שבו צריך להכתב שם האשה, וכן את המקום שבו צריך להכתב הזמן של הגירושין.

וכן הדין לגבי שטרי מלוה -

אף שיכול הסופר לכתוב את כל נוסח השטר לפני שהלוה בא לפניו, אבל צריך שיניח הסופר פנוי בשטר את המקום שבו אמור להכתב שם המלוה, וכן את המקום שבו אמור להכתב שם הלוה, וכן את המקום שבו אמור להכתב סכום המעות, וכן את המקום שבו אמור להכתב הזמן של ההלואה שלא יהא שטר מוקדם.

וכן לגבי שטרי מקח -

אף שיכול הסופר לכתוב את כל נוסח השטר עוד לפני שהמוכר והלוקח באו לפניו, אבל צריך שיניח הסופר פנוי בשטר את המקום שבו אמור להכתב שם הלוקח, וכן את המקום שבו אמור להכתב שם המוכר, וכן את המקום שבו אמור להכתב סכום המעות, וכן את המקום שבו אמור להכתב השדה שמכר לו, היכן היא נמצאת ומה הן גבולותיה, וכן את המקום שבו אמור להכתב הזמן של המכירה.

מפני התקנה. רבי יהודה פוסל בכולן, בין לגבי גט, בין לגבי שאר שטרות, ואף על פי שהניח את המקומות האלו פנויים, כיון שהשטר נכתב לפני שבעלי הדברים בקשו ממנו שיכתוב להם את השטר, הרי זה שטר פסול.

רבי אלעזר מכשיר בכולן, בכל השטרות יכול הסופר להכין את השטר קודם שבאו לפניו בעלי הדברים, חוץ מגיטי נשים, שבהם אין לסופר להכין את הגיטין, ולא יועיל מה שיניח הסופר את המקומות הללו פנויים, כיון -

שנאמר "וכתב לה", לשמה! וכיון שכתיבת הגט צריכה שתהיה לשם האשה, לכן אין לסופר להכין את הגט לפני שהבעל יצוה עליו לכתוב את הגט.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל:

צריך שיניח פנוי אף את המקום שבו אמור להכתב בגט "הרי את מותרת לכל אדם", שאף זה הוא חלק מעיקרו של הגט.

ורבי אלעזר היא. התנא של המשנה סובר כדעת רבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, שהעדים הרואים את נתינת הגט מידו של הבעל לידה של האשה, הם העדים שנותנים לגט את תוקף הכריתות שלו, ולא עדי החתימה, ומה שאנו מצריכין שהעדים יחתמו על הגט הוא רק משום תקנת חכמים, וכיון שעיקר הגט הוא כתיבת הגט ולא חתימתו, לכך בעינן צריך שתהא הכתיבה של הגט לשמה, ולא חתימת הגט, ולכן צריך להניח פנוי את המקום שבו אמור להכתב הרי את מותרת לכל אדם. ^[1]

וצריכא, והוצרך שמואל לומר זאת על שלש משניות, שהתנא של המשנה סובר כדעת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי, ולא היה מספיק לשמואל לומר את זה על משנה אחת.

דאי אשמעינן הך קמייתא, אם שמואל היה אומר את זה רק על המשנה שצריך לכתוב את הגט בתלוש ולא במחובר.

היינו אומרים, בההיא במשנה של אין כותבין על המחובר, הוא דאיכא לאוקמה, יש לנו הכרח להעמיד את המשנה כרבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי.

שהרי יש לנו סתירה במשנה, דקתני ברישא "אין כותבין במחובר לקרקע", וקתני בסיפא "כתבו במחובר, תלשו, וחתמו, ונתנו לה, כשר". ולכך הוצרך שמואל לתרץ שהתנא סובר כמו רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי, וכונת המשנה היא לומר, שאין כותבין את טופס הגט על המחובר שמא יבוא לכתוב גם את תורף הגט על המחובר. אבל בדיעבד, אם כתב את הטופס במחובר, ותלשו, וכתב את תורף הגט בתלוש, ונתנו לה, כשר.

אבל בסיפא של אותה משנה, שכתוב בה "הכל כשרין לכתוב את הגט", דקתני בסיפא "שאין קיום הגט אלא בחותמיו", ומשמע שהמשנה באה לתת טעם מדוע הכל כשרין לכתוב את הגט, ועל זה אומרת המשנה שעיקר הגט זהו החתימה ולא הכתיבה, ולכן הכל כותבין -

אימא, היינו אומרים שהמשנה כדעת רבי מאיר היא, דאמר עדי חתימה כרתי, והחרש יכול לכתוב גם את תורף הגט.

ולכך הוצרך שמואל ללמדנו שגם המשנה של "הכל כשרין לכתוב את הגט" היא רק לגבי הטופס, וצריך שפקח יכתוב את התורף.

ואי אשמעינן בההיא, אפילו ששמואל אמר שגם המשנה שהכל כשרין לכתוב סוברת כרבי אלעזר, עדיין יש לומר שההיא נמי, את המשניות הללו, איכא לאוקמה אפשר להעמיד כרבי אלעזר.

אבל הא, במשנה שלנו, אימא, יש לומר, מדסיפא של המשנה רבי אלעזר הוי, שהרי בסיפא רבי אלעזר חולק על תנא קמא וסובר שכולן כשרין חוץ מגיטי נשים -

לכך היינו אומרים שהתנא של הרישא שמכשיר אף בגיטי נשים, לאו, איננו סובר כדעת רבי אלעזר, ולא צריך לשייר את מקום הרי את מותרת, וכדעת רבי מאיר, ומה שצריך לשייר את מקום השמות של האיש והאשה הוא משום קטטה, וכמבואר בהמשך הסוגיא.

צריכא. לכך הוצרך שמואל ללמדנו שגם הרישא של המשנה סוברת כרבי אלעזר, ולכן צריך לשייר את מקום האיש והאשה כדי שהסופר יכתוב את השמות לשמה, ולכן אומר שמואל שצריך גם לשייר את מקום הרי את מותרת לכל אדם:

שנינו במשנה את הסיבה שהסופר צריך לשייר את מקום התורף, מפני התקנה:

מאי "תקנה"?

אמר רבי יונתן:

מפני תקנת סופר, התירו לסופר לכתוב את הגט אפילו קודם שהבעל ציוה עליו לכותבו. ורבי אלעזר היא, דאמר עדי מסירה כרתי, ולכן צריך מדאורייתא שתהא כתיבת הגט לשמה.

ובדין הוא דאפילו טופס נמי לא לכתוב, ומעיקר הדין היה צריך להיות שלא נתיר לסופר לכתוב אפילו את הטופס ללא ציווי הבעל, כיון שיש לחשוש שמא מתוך כך יבא הסופר לכתוב גם את התורף שלא לשמה. ומשום תקנת סופרים, שיהא לו בידו גט מוכן, שרו, התירו לו רבנן לכתוב את הטופס שלא לשמה, וגזרו אף על שאר שטרות, שישאיר בשטר מקום פנוי כדי שלא יבואו לטעות ולהכשיר גם בגיטין.

ורבי יהודה פוסל בכולן, אפילו אם שייר את מקום התורף -

משום שגזר טופס אטו תורף. ולכן אסור לו לכתוב את הטופס ללא ציווי מהבעל. ושוב גזרו שטרות אטו גיטין. ואסור לסופר להכין אף את הטופס של השטר.

ורבי אלעזר מכשיר בכולן, בכל השטרות, חוץ מגיטי נשים -

משום שהוא סובר שטופס אטו תורף גזרו שיכתבו אותו לשמה, כדי שלא נטעה ונכשיר גם את התורף שלא לשמה, אבל שאר שטרות אטו גיטין לא גזרו.

שנינו במשנה שהטעם של רבי אלעזר שנאמר וכתב לה לשמה:

ושואלת הגמרא: והא כי כתיב "לה", אתורף הוא דכתיב!

הרי מה שכתוב בתורה שצריך שתהא הכתיבה לשמה, הוא רק לגבי התורף, ומדוע סובר רבי אלעזר שצריך שאף הטופס יהא נכתב לשמה?

ומתרצת: אלא, אימא, אין כונת רבי אלעזר שדין זה נלמד מהפסוק, אלא משום שנאמר בתורה "וכתב לה", לשמה, שצריך שיהא התורף נכתב לשמה, לכך אנו גוזרין אף על הטופס שיהא נכתב לשמה.

ומקשינן:

הערות

^[1] ומצינו ששמואל העמיד כן גם את המשנה לעיל [בדף כא ב] "אין כותבין גט על המחובר", ואמר שמואל: והוא ששייר מקום התורף, וכתב את התורף לאחר שתלשו מן המחובר, ומשום שהתנא סובר כדעת רבי אלעזר, וכן מצינו במשנה לעיל [כב ב] שהכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן, ומבואר שם בגמרא [בדף כג א] אמר שמואל: והוא ששייר החרש את מקום התורף, ופקח כתבו, ומשום שהתנא סובר כדעת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי.

ואם לא רצה האב — אינה מקודשת. משמע שבמקום שתולה בדעת אחרים סבור ר' שמעון שיש ברירה, שהרי לפי רצון האב מתברר אם היו אלה קידושין, או לא!

אמר ליה [לו] רבא לרב משרשיא: בין לשיטת ר' יהודה בין לשיטת ר' שמעון, לא שנא [אינו שונה] אם היה תולה בדעת עצמו, ולא שנא [ואינו שונה] אם היה תולה בדעת אחרים — בכל מקרה אית להו [יש להם, הריהם מקבלים] את העיקרון של ברירה,

והתם [ושם] במקרה של קונה יין מן הכותי אין הם אוסרים מחמת שהם סבורים שאין ברירה, אלא כדקתני טעמא [כפי ששנה שם את הטעם] במפורש: אמרו לו אותם חכמים לר' מאיר: וכי אי (אין) אתה מודה, שיש לחשוש שמא יבקע הנוד לאחר שישתה חלק מן היין, ויישפך כל מה שנשאר בתוכו בלא שהפריש דבר, ונמצא זה שותה טבלים למפרע? ולכן גזרו מחשש שלא יגיע הדבר כלל לידי ברירה, ולא משום שאין הם מקבלים באופן כללי את העיקרון של ברירה. אמר להם ר' מאיר: אין אני חושש לאפשרות כזו, אלא לכשיבקע אכן תיווצר פה בעיה. ומכל מקום, לכל הדעות כאשר יפריש תהא הפרשתו מועילה מטעם ברירה.

א משנה סופר הכותב טופסי גיטין, שהוא כותב את הנוסח הכללי הקבוע של הגט ומכין אותו מראש, כדי שאם יבוא אדם אליו ויבקשו לכתוב עבורו גט יצטרך להוסיף רק את הפרטים המיוחדים, צריך שיניח פנוי את המקום בגט בו ייכתב שם האיש, וכן את המקום בו ייכתב שם האשה, וכן את מקום הזמן בו נכתב הגט.

ואם הסופר כותב טפסים של שטרי מלוה — צריך שיניח מקום שם המלוה, מקום שם הלוה, מקום המעות (סכום הכסף של ההלוואה), ומקום הזמן בו נעשה ההלוואה.

ואם כותב הסופר טפסים של שטרי מקח, שטרי מכירה של קרקע — צריך שיניח מקום בשטר בו ייכתב אחר כך שם הלוקח, ומקום שם המוכר, מקום סכום המעות, מקום השדה שאותו קונה, ומקום הזמן בו נקנה השדה, וכל זה עשו מפני התקנה כאשר יבואר בגמרא.

ר' יהודה פוסל בכולן, בכל השטרות הללו אם נכתבו מראש טפסיהם בלבד. ואילו ר' אלעזר מכשיר בכולן, חוץ מגיטי נשים, שהרי בהם נאמר: "וכתב לה" (דברים כד, א) — לשמה, ואינו יכול לכתוב מראש אף חלק מן הגט בלי שיידע לשם מי נכתב הגט, שהרי אין זו כתיבה לשמה.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: צריך הסופר שיניח בטופס הגט אף מקום לכתיבת הנוסח: "הרי את מותרת לכל אדם", שהוא עיקרו של הגט, וסתם משנתנו שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], הם העושים את הכריתות שבגט, את גמר הגט, ובעינן [וצריכים אנו] שתהיה כתיבה של עיקר הגט לשמה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו דברי שמואל שמשנתנו כשיטת ר' אלעזר, גם כאן לענין כתיבת טופסי גיטין וגם במשניות שבפרק הקודם לענין כתיבה במחובר לקרקע, ובענין כתיבת גט על ידי חרש שוטה וקטן.

דאי אשמעינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את זו, את המשנה הראשונה] שאין כותבים על המחובר, הייתי אומר שדווקא בההיא [באותה] המשנה הוא דאיכא לאוקמה [שיש להעמידה, להסבירה] כשיטת ר' אלעזר, כיון דקתני [ששנה] שם בלשון "אין כותבין" וקתני [ושנה] בה "כתבו", שעיקרו של הגט בכתיבה,

אבל סיפא [בסוף המשנה האחרת] בענין כתיבת הגט על ידי פסולים, שהתיר שיכתבו, דקתני [ששנה] ואמר טעמו "שאין קיום הגט אלא בחותמיו", אימא [אמור] ששיטת ר' מאיר היא, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים], הם הגומרים את הכריתות שבגט, ולכן היה צריך לומר שאלו דברי ר' אלעזר.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] כך בההיא [באותה] משנה, אפשר לומר: ההיא נמי איכא לאוקמה [אותה גם כן אפשר להעמיד] כר' אלעזר כפי שהסברנו שמדובר בכתיבה של הטופס, והכוונה ב"חותמיו" היא לעדי מסירה, אבל הא [משנה זו] שלנו אימא [אמור]: מדסיפא [מכיון שסופה] שיטת ר' אלעזר הוי [הוא] ועליה נזכר שמו — רישא לאו [תחילתה אינה] כשיטת ר' אלעזר, על כן צריכא [צריך] שייאמר הדבר לגבי שלוש המשניות.

ג שנינו במשנה: מפני התקנה. ושואלים: מאי [מהי] תקנה זו? אמר ר' יונתן: מפני תקנת סופר, שיוכל להכין לעצמו מראש טפסים כאלה, כדי שאם יבוא אליו לקוח, לא יצטרך לכתוב את הגט במהירות. ושיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], ולפי שיטה זו בדין הוא שאפילו טופס נמי [גם כן] לא לכתוב [יכתוב], משום שלכתחילה ראוי שייכתב גם הוא לשמה, ומשום תקנת סופרים שרו רבנן [התירו חכמים].

ד עוד שנינו במשנתנו: ר' יהודה פוסל בכולן, אף בשאר שטרות, אם לא נכתב השטר כולו לצורך אותו ענין. ומסבירים שר' יהודה גזר פסול על כתיבת טופס אטו [משום] החשש שמא יבואו מתוך כך גם לכתוב מראש גם תורף שהוא עיקרו של השטר. וכן גזר בשאר שטרות שאין בהם ענין של "לשמה" אטו [משום] גיטין.

ה עוד שנינו במשנתנו: ור' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים. ומסבירים את טעמו: טופס אטו [משום] תורף גזר, ולכן אמר שאין כותבים טופס של גט, אבל שטרות אטו [משום] גיטין לא גזר, וסבור ששאר שטרות, מכיון שאינם צריכים כתיבה לשמה, יכול לכותבם מראש.

ו על מה ששנינו בסוף המשנה שר' אלעזר פוסל משום שנאמר "וכתב לה" — לשמה, מקשים: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] "וכתב לה" שמשם נלמד דין לשמה בגט — אתורף [על ענין התורף] הוא דכתיב [שנאמר] הדבר, ולא על הטופס של הגט, ומה שייך דבר זה לענייננו?

אלא אימא [אמור]: ר' אלעזר פוסל בטופס משום שנאמר בתורף "וכתב לה" — לשמה, שכיון שכתיבת תורף לשמה היא מן התורה — גזר ר' אלעזר אף על כתיבת הטופס.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and if the father does not desire it, she is not betrothed. It is therefore evident that according to Rabbi Shimon, there is retroactive clarification when one makes the outcome dependent on the decision of others, as in this case whether or not this betrothal takes effect is dependent on the desire of the father.

Rava said to Rav Mesharshiyya: Whether according to the opinion of Rabbi Yehuda or whether according to the opinion of Rabbi Shimon, it is no different if one makes the outcome dependent on his own decision, and it is no different if one makes it dependent on the decision of others; they both accept the principle of retroactive clarification.

Rava explains: And there, in the mishna about one who purchases wine from Samaritans, they do not prohibit him from relying on the separation that he will later perform because they do not accept the principle of retroactive clarification. Rather, the reason they do not prohibit him from relying on the separation that he will later perform is as the Tosefta (Demai 8:7) teaches: The Sages said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the wineskin will burst before he manages to separate the teruma, and this person will have been found retroactively to be drinking untithed produce? Rabbi Meir said to them: When it actually bursts, there will be a concern. In any event, from the question that they addressed to Rabbi Meir, it is clear that they would accept the principle of retroactive clarification in this case.

MISHNA: With regard to a scribe who writes the standard part [tofes] of bills of divorce in advance, so that when one requests a bill of divorce, he will need to add only the details unique to this case, he must leave empty the place in the bill of divorce for the name of the man, and the place for the name of the woman, and the place for the date.

If a scribe writes the standard part of loan documents, he must leave empty the place of the name of the lender, the place of the name of the borrower, the place of the amount of the money being loaned, and the place of the date.

If the scribe writes the standard part of documents of sale of land, he must leave empty the place for the name of the purchaser, and the place for the name of the seller, the place for the amount of the money for which the land is being purchased, the place for the description of the field that is being purchased, and the place of the date when the sale occurs. This is necessary due to the ordinance, as the Gemara will explain.

Rabbi Yehuda invalidates all of these documents if their standard parts were written in advance. Rabbi Elazar deems all of them valid except for bills of divorce, as it is stated in the Torah: “And he writes for her” (Deuteronomy 24:1), indicating that he must write the bill of divorce for her sake. Therefore, one may not write even the standard part of the bill of divorce in advance, as that would not qualify as writing the bill of divorce for her sake.

GEMARA: Rav Yehuda says that Shmuel says: One writing a bill of divorce in advance must also leave the place on the standard portion of the bill of divorce to write the essential phrase of: You are hereby permitted to marry any man. And the unattributed opinion of the mishna is the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce, and we require the writing of the essential part of the bill of divorce to be for her sake. If one holds the other opinion, that signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce, then the words “And he writes for her” are referring to the signing of the bill of divorce, and the writing itself need not be done for her sake.

The Gemara notes: And it is necessary for Shmuel to mention that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar in this mishna, as well as Rabbi Elazar’s opinion in the previous chapter with regard to the mishnayot that discuss writing a bill of divorce on a surface that is attached to the ground (21b) and the writing of a bill of divorce by a deaf-mute, an imbecile, or a minor (22b).

As, if he had taught us that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar only with regard to this first mishna (21b), which discusses writing a bill of divorce on a surface that is attached to the ground, one could have said it is only that mishna that can be interpreted in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as that mishna teaches: One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground, and it teaches in the next clause: If one wrote it on something that is attached to the ground; and there the Gemara proves from the comparison between these two clauses that the mishna must be in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.

However, in the latter clause of the next mishna (22b), which teaches that the reason a bill of divorce may be written by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is that the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, one could say that this is the opinion of Rabbi Meir, who said: Signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce, and the mishna is discussing a case where the entire bill of divorce was written by the deaf-mute, imbecile, or minor. Therefore, it was necessary for Shmuel to state that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and is discussing a case where the essential part of the bill of divorce was left empty.

And if he had taught us with regard to that mishna (22b), then it would be possible to say: That mishna can also be interpreted in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as it is explained that the mishna is referring to the writing of the standard portion, but with regard to this mishna here, say: Since the last clause is explicitly attributed to Rabbi Elazar, the first clause must not be in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Therefore, it was necessary for Shmuel to note that each of three mishnayot is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.

The mishna teaches that the scribe may write the standard part of the document in advance, leaving empty the essential part, due to the ordinance. The Gemara asks: To what ordinance is the mishna referring? Rabbi Yonatan says: Due to the ordinance for the benefit of a scribe, i.e., to enable a scribe to write the standard part of a document in advance so that when a customer arrives he will not need to write the document hurriedly. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. And according to Rabbi Elazar’s opinion, by right it should have been that the scribe would not write even the standard part of the document in advance, as that part must also be written for her sake, but due to the ordinance for the benefit of scribes, the Sages permitted it.

The mishna teaches: Rabbi Yehuda invalidates all of these documents, not only bills of divorce, even if only their standard parts were written in advance. The Gemara explains: Rabbi Yehuda decreed that one may not write the standard part of a document in advance due to the concern lest the scribes eventually come to write the essential part of a document [toref] in advance as well. Similarly, he decreed that this halakha applies to all documents, which need not be written for anyone’s sake, due to bills of divorce.

The mishna continues: And Rabbi Elazar deems all of them valid except for bills of divorce. The Gemara explains his reasoning: Rabbi Elazar decreed that one may not write the standard part of a document in advance due to the concern lest the scribes eventually come to write the essential part of the document in advance. However, he did not decree that this halakha applies to all documents, which need not be written for anyone’s sake, due to bills of divorce.

The mishna teaches that Rabbi Elazar invalidates bills of divorce when the standard part of the document was written in advance, as it is stated in the Torah: “And he writes for her” (Deuteronomy 24:1), which teaches that it must be written for her sake. The Gemara asks: But when it is written: “And he writes for her,” it is about the essential part of a document that it is written, and not about the standard part.

The Gemara answers: Rather, say that Rabbi Elazar invalidates bills of divorce when the standard part of the bill of divorce is written in advance because it is stated with regard to the essential part of the bill of divorce: “And he writes for her,” which teaches that it must be written for her sake. In other words, Rabbi Elazar decrees that even the standard part of the document must be written for her sake, due to the fact that the Torah delineates this requirement with regard to the essential part of the bill of divorce.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שטרות אטו גיטין לא גזר. פיר' רש"י ז"ל שאר שטרות בטופס דגזירה לגזירה הוא. ולא דייק מדאמר לקמן ובשאר שטרות לא גזר והא אמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבה מקמי דמחוו סהדי חתימות ידייהו פסילא אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא ואי ס"ד דר"א לא מכשיר אלא בטופס למאי מתחזי כשיקרא והא רב פפי בתורף נמי היא ואמרינן עלה וליתא אלמא אפילו בתורף לא גזרינן.
אלא ה"ק שטרות אטו גיטין לא גזר כלל ואפילו בתורף חוץ ממקום הזמן משום מוקדמין ואם לוה באותו יום אפילו בזמן לא גזר וטעמיה דר' אלעזר משום דשטרות בגיטין לא מחלקי שהם חלוקים בכל ענינם ובכל דקדוקיהם.
וא"ת מנא להו בגמ' הכי דילמא שאר שטרות אטו גיטין בתורף גזר. י"ל א"כ ליתני ר"א פוסל בגיטי נשים ומשמע אבל לא בשאר שטרות אלא כמו שפי' ת"ק דינן ועוד דסבירא להו בגמר' דאי איכא למיגזר שטרות אטו גיטין אין גוזרין למחצה אלא בטופס גזרינן בגיטין.
וא"ת מנ"ל דר"א גזר טופס אטו תורף דילמא הכי קתני ר"א מכשיר בכולן אפילו בתורף חוץ מגיטי נשים שפוסל בתורף ול"ק דר"א אדר"א דגיטין. י"ל א"ה ליתני ר"א מכשיר בשטרות והוה משמע בשטרות מכשיר אפי' בתורף מה שאין כן בגיטין מדקאמר חוץ מגיטי נשים משמע שאפילו בגיטין הוא חלוק על ת"ק וי"א מדסמכי לר' יהודה ש"מ בטופס נמי פסול. א"נ הרי גמירי בגמ' פירושי' דמילתא דר' אלעזר ולא איכפת להו באידך שינוייא דהא מ"מ קשיא דר"א אדר"א בשאר שטרות.
ואיפסק' הלכת' כר"א דפסיל בטופס גיטין אפי' בדיעבד והא דתנן כתבו על המחובר תלשו וחתמו כשר הכא שכיחא להו טובא ואי שרית להו לספרי כתבי נמי לתורף וגבי חרש שוטה וקטן לא גזרינן אפי' לכתחילה דמילתא דלא שכיחא היא וכדפרישית לעיל (גיטין כ"ג ע"א).

צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם. בהרבה מקומות נראה, שהיו רגילין לכתוב לשון זה בגיטין, וכדתנן נמי לקמן בפרק בתרא (גיטין פה, א), גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם, ואמרינן נמי התם, כגון דכתיב הרי את מלמטה, ומותרת מלמעלה. וכן הנהיג רבינו תם ז"ל לכתוב בגיטין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בנוסח הגט בספרו. אבל בטופסי גיטין ראשונים לא נמצא כן. וכתבו בתוספות, דמכל מקום אין להוציא לעז על גט שאין כתוב בו, שהרי מאריכים בלשונות מעולים, שעומדין במקום הרי את מותרת לכל אדם. ועוד, שהרי כתוב בגט למהך להתנסברא לכל גבר דתצביין.

אבל הא מדסיפא רבי אלעזר רישא לאו רבי אלעזר צריכא. קשיא לי, וכיון דאין כאן הוכחה דרבי אלעזר היא, ואדרבה, צריכין לדחוק ולהעמיד משנתינו בתרי תנאי אליבא דרבי אלעזר, מאי דוחקיה לאפוקה מדרבי מאיר, דסתם מתניתין כוותיה. ונראה לי, דלישנא דמתניתין קשיתיה, דקא תני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' מפני התקנה. ורבי יהודה פוסל, וכי מה ענין פוסל גבי לישנא דתנא קמא, דהא תנא קמא לא קאמר כשר, אלא צריך שיניח, והיה במשמע, רבי יהודה פוסל במניח, אלא דעל כרחין תנא קמא הכי קאמר, הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש, ואם עשה כן כשר, מפני התקנה, ורבי יהודה פוסל. אלמא מדקאמר תנא קמא כשר מפני התקנה על כרחין רבי אלעזר היא, דאילו לרבי מאיר אדרבה, בדין היה שאפילו תורף נמי ליכתוב, ולא אמרו משייר אלא מפני התקנה, כלומר מפני הקטטה כרבי שבתאי אמר חזקיה, אי נמי כרב חסדא, ומפני תקנת עגונה דלא ליזרוק להא ומעגן ומותיב לה כדאיתא לקמן בסמוך, ואם כן, היכי קתני כשר מפני התקנה, אדרבה אינו כשר בכתיבת תורף מפני התקנה.
וכן נראה מגמרא דבני מערבא, כמו שכתבתי, דגרסינן התם, מהו מפני התקנה, רבי שבתא בשם חזקיה מפני תקנת בנות ישראל שלא יהו מצויות להתגרש, ר' שמואל בר רב יצחק שאל לר' חייא ברבא, כשר ואת אמרת אכדין, אין תימר פסיל יאות, מאי כדין שאמר ר' אבין, מפני תקנת הלבלר כדי שיהו חייו מצויין לו.

מתני': רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים. כתוב בתוספות אם תאמר בשחרורי עבדים נמי פסיל, לתנייה בפרק קמא, גבי דרכים ששוו אל גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתניא וכדברי רבי אלעזר בארבעה, וכדקתני נמי וכדברי רבי מאיר בארבעה. נראה מדבריהם ז"ל, דרבי אלעזר אינו פוסל אלא בגיטי נשים בלבד. וזה אינו, שכך מצאתי בתוספתא דמכילתין (פרק שני הלכה יא) רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ואם תאמר, אם כן, לימא התם וכדברי רבי אלעזר בארבעה. הא אקשינן ליה התם דאמרינן ותו ליכא והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא, ואסיקנא דמילתא דאיתא בקדושין לא קתני, והלכך לרב נמי הא בכלל מוליך ומביא היא, דכיון דקתני מוליך ומביא, ולאשמועינן דשוו בלשמה, וודאי שוו נמי לטופסי גיטין, דהא הכא משום דכתיב לה לשמה הוא דגזרינן כדאמרינן הכא אלא משום שנאמר וכתב לה ספר לשמה, ולרבא נמי הא אסיקנא דמילתא דאיתא בקידושין לא קתני, ובקידושין נמי הא בעינן לשמה, וכיון שכן לא איצטריך למיתני לכתיבת טופסין דההיא עיקרה משום דבעינן לשמה הוא כדפרישית, והילכך לא תנא התם ודברי רבי אלעזר בארבעה. כן נראה לי.
נראה שצריך להדפיס את המאמר הזה בראש הדף.

הא דאמרינן: זימנין דהוה לה קטטה וזריק לה ומעגן ומותיב לה. פירש רש"י ז"ל, דכי משכח גט מזומן יהיב ליה ניהלה ומעגן ומותיב לה, כשהיא מגורשת. וקשיא לי, שאין לשון מעגן נופל בשום מקום במגורשת, אלא במי שעומדת בלא בעל ואינה יכולה לינשא. ועוד, דלשון זריק לה אינו מתחוור לפירושו, דהוה ליה למימר ויהיב לה. ונראה לי לפרש, דזימנין דרתח עלה וכי משכח גט מזומן זריק לה בריתחיה ואזיל ליה ופעמים דמעגן ומותיב לה שיהא ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומיעגנה וודאי ויתבה.

בשלמא מן הנשואין למאן דאמר משום בת אחותו איכא. שאם יכתוב לה זמן מעתה, והוא לא יגרשנה עד לאחר זמן, איכא משום בת אחותו, שמא יחפה עליה בגט זה

ומאן דאמר משום פירי איכא. דהא מאן דאמר דקתנו כאן בגיטין משום פירי, לאו משום פירי דלקוחות קאמר, אלא משום פירי דידה. והכא משום פירי דידה ליכא. ונראה דהכי פירושא, למאן דאמר משום בת אחותו דחיישינן לזנות איכא, ולמאן דאמר משום פירי דזנות דבת אחותו לא שכיחא, הכא נמי איכא למיגזר משום לקוחות, ופירי דנקט הכא לאו משום דחששא דהכא משום פירי, והוה ליה כמאן דאמר בין למאן דאמר דחוששין לזנות ובין למאן דאמר אין חוששין איכא למיחש למר משום תרתי משום בת אחותו ומשום טרפת [בנדפס: טריפת], ולמר משום חדא משום טירפת [בנדפס: טריפת] הלקוחות. כן נראה לי.

אלא ארוסה מי אית לה פירי. תמיהא לי, דודאי אף בגט ארוסה איכא למיחש לפירי, דילמא נסיב לה, ומזבין להו לפירי דידה, והדר מחתים לה גט זה שזמנו משעת אירוסין, ואזלא וגביא פירי שלא כדין. ואם תאמר דלא חיישינן שיחתמו העדים לבסוף את הגט כיון שהוא מוקדם, הא ליתא, דלהכי ודאי חיישינן בין בארוסה בין בנשואה, דלאחר זמן מישתלו סהדי וחתמי בגט זה אף על פי שהוא מוקדם, דאי לא למאי ניחוש ואמאי משאיר מקום הזמן. ויש לומר דהכא שאני, דכיון דכתוב בו ארוסה והיא עכשיו נשואה, רמו אנפשייהו ומיזדהרי ולא חתמי, אבל בנשואה לא מיזדהרי לדקדוקי אזמנו של גט, וכן נמי בעודה ארוסה, וכדאמרינן בעלמא לא אכולה מילתא קא מסהדי, וכדגרסינן בירושלמי גבי שטרי חוב המוקדמין דיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו, דאלמא פעמים שאין דרכן לדקדק על הזמן, אבל ודאי אם היא נשואה וכתוב בגט ארוסה, בכי הא ודאי מיזדהרי ולא חתמי.
ואי נמי יש לומר, דבארוסה למאן דאמר משום פירי ליכא כלל, לפי שכיון שכתוב בה ארוסה, כשתבא לטרוף את הלקוחות, ודאי העדים [בנדפס: הלקוחות] יחקרו את הדבר, וימצאו שהגט מוקדם מפני שכתוב בו ארוסה והיא וודאי נשאת לו וקול יוצא לנשואה, ולעולם אומרין לה הבו ראיה אימת מטא גיטא לידך, ואינמי [ואי נימא] מגרשה בעודה ארוסה כל שכן דליכא למיחש, דארוסה אין לה פירי. אבל

למאן דאמר משום בת אחותו, מכל מקום איכא אם מגרשה בו מן האירוסין.
ואם תאמר אם כן אפילו משום תקנת ולד ליכא, שהרי קול יוצא לנשואה, התם ודאי איכא למיחש, דבשלמא גבי לקוחות כשתבא לטרוף מהם [בנדפס: הם] יחקרו אחר הדבר, וכן נמי אם זנתה, על ידי חקירת בית דין יתברר שנשאת לו, וגט זה עכשיו נמסר לה, וכענין שאמרו בגיטין הבאים ממדינת הים, אבל בלעז הבנים מי ידקדק אחר הענין, ועם מי יתיישבו הבנים בדין, ולעולם כיון שכתוב בגט ארוסה וכתוב בו זמן משעת האירוסין, ודאי יאמרו גיטה קודם לבנה, אבל כשאין כותבין בגט אלא זמן של עכשיו, זה קרוב להוציא מידי לעז וידקדקו יפה שימי עיבורה היו קודם זמנו של גט.

אמר רב עמרם הא מילתא שמעית מיניה דעולא וכו' ולא ידענא מאי ניהו עד דשמעיתא להא דתניא כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט. פירש רש"י ז"ל משום דהוה ליה גט ישן. והקשה רבינו תם ז"ל, דאינו גט משמע אינו גט כלל, ואילו גט ישן אם נתגרשה בו תנשא לכתחילה כדאיתא לקמן בפרק הזורק (גיטין עט, ב), וכדמשמע נמי מדקתני בית הלל אוסרין ולא קתני בית הלל פוסלין. ופירש הוא ז"ל, דהכא גט פסול לגמרי הוי ואם נשאת תצא דשאני הכא, דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא, אבל הכא דכנסה איכא ודאי ביאה.
ואם תאמר והא ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נב, א) אמר רב דימי הרי אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי, לכשאכנסנה אגרשנה, הרי זה גט מפני שבידו לגרשה. ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל ניחא, דהתם דבר תורה קאמר דמשום גט ישן לא מיפסיל מדאורייתא ומיהו גט ישן הוי וכן פירש שם רש"י ז"ל, והכא אינו גט משום גט ישן. אבל לרבינו תם ז"ל קשיא, דהכא אינו גט כלל קאמר. ותירץ רבינו תם ז"ל, דהתם מיירי בשכתב בו זמן של נתינה דאפילו גט ישן נמי לא הוי, אבל הכא בשכתב בו זמן של עכשיו.
והשתא אתי שפיר אי אמרי' דגט מאוחר כשר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בגט מאוחר שפסול. ואף על פי שהארכנו בזה בפרק שני, ונראין הדברים שהוא כשר, אף לדבריו יש לתרץ, דההיא בשצוה לכתוב לה גט לכשיכנסנה, וקא משמע לן שאף על פי שאינו מצוה להם לכתוב עתה, כיון שהוא בידו לגרשה מעתה [בנדפס: לכשיכתבו לה אחר נשואיה כאילו כתבוהו מעתה, אבל באשה דעלמא כיון שאין בידו לגרשה מעתה כשיכנסנה גם כן אין יכולין לכתוב, אלא אם כן צוה להם אחר שנשאה, דהוה להו כאילו כתבו בלא צואת הבעל.
ומיהו ודאי מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש לזו אינו גט משום גט ישן כדברי רש"י ז"ל. והרי זה גט דהתם, לומר שאם גרשה בו כשר. וזה לשונו, אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי, לכשאכנסנה אגרשנה בו, ונכתב ונשאה וגרשה בו אינו גט, מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב, אבל אם אמר כתוב גט לארוסתי כשאשאנה אגרשנה בו, וכנסה וגרשה בו כשר. עד כאן.
זה הקושיא מובא בתוספות.

והא דמפרש עולא כאן טעם הברייתא, משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. ולא פירש משום בת אחותו, נראה לי שרצה להעמידה אף כמאן דאמר דלזנות דבת אחותו לא חיישינן דלא שכיחא.

הא דאמר רב הלכה כרבי אלעזר. דגזר טופס אטו תורף, כבר כתבתיה בארוכה בשילהי פרק שני גבי הכל כשרין לכתוב את הגט בסייעתא דשמיא.

ואפילו בשאר שטרות נמי והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני וכו' אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא. מכאן יש לדקדק דרבי אלעזר אפילו תורף מכשיר בשאר שטרות, דאם אינו מכשיר בהם אלא טופס, ומשום דקסבר דטופס דשטרות אטו תורף הגט, גזירה לגזירה היא, כדברי רש"י ז"ל שפירש למעלה גבי שטרות אטו גיטין לא גזר, טופס דשטרות או גיטין לא גזר, אם כן מאי מיחזי כשיקרא איכא בכתיבת טופס שאינו מזכיר שם המלוה והלוה והמעות והזמן. ועוד, דאם איתא דאפילו בכתיבת טופס אמרינן דמיחזי כשיקרא, מאי קא מקשה ואזיל מדרב פפי לרב, דמשמע דאי לא פסקינן כרבי אלעזר לא תקשי לן, דהא אף כשתמצא לומר דהלכה כתנא קמא דרבי אלעזר, היא גופה תיקשי לן, דבשאר שטרות לא פליגי, אלא ודאי על כרחין אית לן למימר דרבי אלעזר אף תורף נמי מכשיר בשאר שטרות.
ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא הא, דילמא רבי אלעזר בטופס לבד הוא דקא מכשר כתנא קמא. תירץ רבינו יצחק ז"ל, דאם איתא דכולהו תנאי בטופס לבד קא מיירי, היה לו לקבוע דברי רבי אלעזר אחר דברי תנא קמא, והיה מקצר בלשון וכך יפה לו לפי סדר הענין, וליתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' שטרי מלוה צריך שיניח וכו' רבי אלעזר פוסל בגיטין ורבי יהודה פוסל בכולן. ועכשיו כל אחד היה מוסיף והולך על דברי חברו. אבל עכשיו שרבי אלעזר מכשיר לגמרי בשאר שטרות אתי שפיר, דתנא קמא הכשיר בכל טופסין ואסר בכל תורף, ורבי יהודה אסר אפילו בכל טופסין, ורבי אלעזר הכשיר מקצתן לגמרי ואסר מקצתן לגמרי, והשוה מדותיו כשאסר אסר בכל וכשהתיר התיר בכל, ודוקא במשייר מקום הזמן כדי שלא יהא שטר מוקדם דלגבי כתיבת זמן שוו גיטי נשים לשאר שטרות, דבין בזה ובין בזה משום מוקדם הוא, או משום בת אחותו או משום לקוחות, וכיון דבגיטי נשים לכתחילה לא יתוב, שמא ישכחו העדים ויחתמוהו למחר וליומא אחרי, אם כן אף בשטרות דאיכא משום לקוחות, אין כותבין לכתחיילה ואפילו לרבי אלעזר. כן נראה לי.

וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר וכו' אבל לשיקרא לא חיישינן. ואם תאמר, השתא מסקינן דליתא לדרב פפי, ורב נמי לא סבר לה כותיה מדפסק כרבי אלעזר, ובכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כא, ב) גבי שלשה שישבו לקיים את השטר, ושנים מהן מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר, אמר רב הונא עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ופריך עלה הא מיכתב כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדיינא וכו' ומסקינן אימא עד שלא כתבו. ויש לומר דודאי ליתא לדרב פפי כדדחי לה הכא ורב נמי לא סבר לה, והתם לדרב הונא קא פריך מינה ואההוא לישנא, לא דמסיים בה אמר רב הונא אמר רב, אבל לההוא לישנא דמסיים בה אמר רב לא פריך כלל, דהא בהדיא שמעינן ליה דלית ליה דרב פפי, ואף על גב דרב הונא תלמיד דרב הוה ומסתמא כרביה סבירא ליה, מכל מקום היה רוצה ליישב דברי רב הונא אליבא דרב פפי, ומכל מקום כיון דאידחיא לה הא דרב פפי, תו לא צריכים למימר התם עד שלא כתבו, אלא כדאמרינן מעיקרא עד שלא חתמו אבל מיכתב כתבינן. וכן פסק רבינו אלפאסי ז"ל שם.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בגט פשוט אמר להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידעית יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מיתחזי כשיקרא, כלומר אבל יומא דלא קנו ביה ולא יומא דכתבי ליה לא, אף על גב דודאי קנו מיניה מקמי ההוא יומא דכתבו אינהו, משום דמיחזי כשיקרא, אלמא למיחזי כשיקרא חיישינן וקיימא לן כותיה. ותרצו בתוספות דהתם הכי פירושא מיחזי כשיקרא דאתי לאחלופי במוקדם דודאי מוקדם ממש לא הוי ומכל מקום אתי לאיחלופי במוקדם.
וקשיא לי, דאי משום האי טעמא מכל מקום תיקשי לן עדיין מהא דאמר להו רב לספריה כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי, ואף על גב דאי מסר לכו מילתא בהיני, דאי לא, מיחזי כשיקרא, והתם במאי מיחלף. ונראה שכל דבר שגמר מעשהו הוא אמת אלא שנראה קודם גמרו כשיקרא בכי האי לא חיישינן כיון דמכל מקום לבסוף יהיה הענין כאמתו, כי האי דאשרתא דדייני דאי כתבא מקמי דליחזי סהדי חתימות ידייהו שהרי לבסוף יעידו עליו, וכגון הא דשטרות דרבי אלעזר שהרי לבסוף כשיחתמו עליו העדים יהיה אמת, דעד שלוה ראובן משמעון מנה כמו שכתוב בשטר זה לא יחתמו העדים, והיינו דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי אקניאתא [בנדפס: ואפילו לדברי הרב אלפאסי ז"ל שסבור דאפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד אלא אם כן יגיע השטר לידו, וכמו שכתבתי בבבא מציעא (יב, ב) גמרא מצא שטרי חוב, דלכשיבוא שטר זה ליד מלוה משעת קנין משתעבד לו הלוה].
וכן ההיא דכתובות פרק הכותב (כתובות פה, א) דההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דיניה דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותישתבע ליה במאתין, אמרה להו כתובו לי זכוותא דכי משתבענא יהבו לי, אמר להו רב ביבי כתובו לה, ואמר רב פפי עלה משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא הכי אמר רבא האי אשרתא דדייני וכו', ואסיקנא התם דליתא, דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, ההיא נמי מהאי טעמא הוא דכתיבנא, דהא לבסוף כשיתנו לה זכותא נמצא דלמפרע אמת היה, אבל בההיא דהיני ושילי איכא ודאי משום מיחזי כשיקרא, דהיני ליכתוב בהיני, והם אין כותבים אלא בשילי מעולם לא היה זה, והא נמי דרבה בר שילא אי כתבי יומא בלא יום קנין ולא יום כתיבה וודאי מיחזי כשיקרא ואדרבה אי לאו דאמרו אינהו וקריוה מיחזי כשיקרא, הוה משמע דשיקרא ממש הוא, ואף על גב דלא נפק מיניה מידי לענין דינא מכל מקום שיקרא קא כתבי, ותו לא מידי. והשתא דאתינן להכי ליכא לדחויי ההוא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא ע, א) לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא, דלמיחזי כשיקרא ודאי כי ההוא חיישינן, אף על פי שרבינו תם ז"ל דחאה משום דדחינן הכא הא דרב פפי ומסקינן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. כך הענין מתחוור כמו שכתבנו.

כבר ביארנו במשנת אין כותבין במחובר ובמשנת הכל כשרין לכתוב את הגט שכלן בשיור תורף כמו שנתפרש בכל אחת בסוגיא שלהן בשיור מקום תורף ולמדת ששתיהן וזו השלישית עמהן כלן בשיור תורף וכלן נאמר בהן ר' אלעזר היא ומתוך כך הוצרכו בסוגיא זו לברר מה הוצרכו לבאר כן בשלשתן והוא שאמר עליהן וצריכא דאי אשמעינן קמייתא ר"ל דמחובר משום דקתני רישא אין כותבין דאלמא אף בטופס לכתחלה לא אבל סופא דהכל כשרים דתני עלה אין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר' מאיר היא קמ"ל דר' אלעזר היא והאי דנקט חותמיו משום דרוב גיטין עידי מסירה חותמין בו מפני תקון העולם:

מתני' הכותב תופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה ומקום הלוה ומקום הזמן ומקום המעות שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום השדה ומקום הזמן מפני התקנה ר' יהודה פוסל בכולן ור' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה פי' אבל שם העיר כותב ולא יועיל אותו הגט אלא לבני אותה העיר ולבנות אותה העיר וכן נמי בשטרי הלוואה ובשטרי מקח וממכר וסתמא דמילתא אין הסופר מזמין תופסין אלא לבני עירו ואינו משים אל לבו שמא יבא לידו מעיר אחרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל וצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ור"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי ובעיא כתיבה לשמה:

מאי מפני התקנה מפני תקון סופרים ובדין הוא דאפילו תופס נמי לא לכתוב ומשום תקון סופר שרו ליה רבנן ור' יהודה פוסל בכולן גזר תופס אטו תורף וגזר שטרות אטו גיטין ור"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים תופס אטו תורף גזר שאר שטרות אטו גיטין לא גזר תופס אטו תורף:

בתוספות בד"ה חוץ מגיטי נשים ואין לומר בשחרורי עבדים נמי פסול כו' עכ"ל משום דהכי איתא בתוספתא חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים כמו שכתב בחידושי הרשב"א מש"ה כתבו דלפי שיטת תלמודינו אין לומר כן דאם כן בפרק קמא גבי ג' כו' ועיין בחידושי הרשב"א ליישב זה (א) וק"ל:

בד"ה אבל סיפא כו' משום טעמא דמסיק מדסיפא כו' ועוד דבתרתי קמייתא דמיתנן בחדא פירקא כו' עכ"ל והכא נמי ה"מ למיעבד צריכותא דאי אשמועינן בההיא נמי איכא לאוקמא כר"א משום דבחד פירקא מיתנן כו' וק"ל:

בד"ה מפני התקנה כו' דאתא לפרושי מפני התקנה אליבא דמאן דמוקי לה כר"א כו' עכ"ל היינו שמואל דמוקי לה לעיל מיניה כר"א וכן כל שאר המשנה ר"י פוסל כו' ור"א מכשיר כו' דקבע לה תלמודא לפרושי קודם מקום הזמן דתני ליה ברישא לעיל מיניה יש לומר על דרך זה משום דבעי לאקשויי לבסוף למאן דמוקי לה כר"א קשיא דר"א אדר"א כו' וק"ל:

ע"א ד"ה חוץ מגיטי נשים ואין לומר בשחרורי עבדים וכו'. צריך למחוק הוי"ו לגרוס אין לומר וכו':

רש"י בד"ה אימא ר"מ כו' ורוב גיטין חתומין הם הס"ד ואח"כ מה"ד האי נמי איכא לאוקמי כו' אפי' לר"א כו':

תוס' בד"ה התם כו' ועוד דהתם נמי כו'. נ"ב פירוש אפילו את"ל דגרסינן רבא מכל מקום לא קשה אסוגיא דהכא דהא בסוף המסקנא דהתם מסיק נמי טעמא כי הכא:

גמ' וצריכא כו'. לא קאמר בצריכותא האחרון הא נמי איכא לאוקמי כר"א משום דהוא בחד פרק [כמ"ש התוס' ד"ה אבל] דטפי עדיף קאמר דהא דהכא לא הוי מסתבר כלל לאוקמי כר"א מדסיפא כו':

גמ' גזור תופס אטו תורף כו'. בגזירת תופס דהכא ודמחובר לעיל גזרינן טופס אטו תורף ע"כ צריך לחלק קצת אף שנאמר דאתיא כר"א דסיפא דהכא בענין לכתחלה ודיעבד עיין באשר"י ורשב"א ור"ן:

ברש"י בד"ה צריך שיניח כו' ואניח מקום הזמן כו'. דפסול דזמן מוקדם בשטרות כמו בגיטין משום לקוחות ולמה תלאו בגזירות שטרות אטו גיטין וכ"ש לפי' התוס' ר"א מכשיר בכולן אף בתורף והיאך יכשיר זמן:

בתוס' בד"ה התם כדקתני טעמא כו' ועוד כו'. ר"ל אף אם לא גרסינן רבה אפ"ה ניחא למסקנא שמה:

בתוס' בד"ה חוץ כו' יש מגיהין אין לומר שיחרורו כו':

בא"ד בפ"ק גבי ג' דברים וכו'. ועיין יישוב לזה ברשב"א [דמלתא דאיתא בקדושין לא קתני וקדושין נמי בעי לשמה] גם בתוספתא איתא הגירסא כן [חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים]:

בתוס' בד"ה אבל כו' משום טעמא דמדסיפא ר"א כו'. כצ"ל:

תד"ה התם. מדאיירי אביי בתרי'. עמש"כ בדבריהם במנחות (קו) בס"ד:

רש"י ד"ה אף מקום. שגם זה עיקרו של גט. משמע דשמו ושמה פשוט דהם עיקרו. וכן בסוף דבור הסמוך כ' וכי כתיב כו' אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן. והתוס' לעיל (כ) בד"ה הא שכתבו דלר"מ פסול לא אתו לאפוקי דלר"א כשר אלא משום דלר"מ פסיקא להו מפני דלא הוה מוכיח מתוכו:

תד"ה ר"א. מדקתני שנאמר וכתב כו'. כצ"ל ומלת משום למחוק:

תד"ה וצריך. ובפ"ט נמי תנן גופו ש"ג כו'. כצ"ל כי היא משנה שם:

תד"ה אבל. מ"מ מסתבר דאתיא כחד תנא. לכאורה קשה דהא בב"מ (מא) משמע דמוקי ריו"ח מתניתין דשם רישא רי"ש וסיפא ר"ע ועי' בשבת (פו):

בסה"ד ועוד דבתרתי קמייתא כו'. נ"ל למחוק מלת ועוד:

הכותב טופסי גטין עיין לעיל כ"ד ריש ע"ב הקשו תוס' בסוף הדיבור דה"ל למיתני יתר ע"כ הכותב טופסי גטין ע"ש וי"ל דהרשב"א לעיל כ"ב ע"ב מוכיח דלולי משום לשמה לא הוה בעי' ציווי הבעל בכתיבת הגט דאי ס"ד צריך כמ"ש תוס' שם א"כ מאי מוכיח רבא מטופסי גטין דסתמא לאו לשמה קיימי מנ"ל הא דילמא משום ציווי הבעל שלא צוה לכתוב אע"כ לא בעי' ציווי אלא משום לשמה ע"ש. ועיין היטב בטהרת הקודש בזבחים ג' ע"א שם. ולפע"ד יש ליישב ולומר כיון דאיכא תקנת עגונות לכתוב טופסי גטין אי ס"ד דליכא אלא משום שליחות היה להם לחכמים לתקן שכל הסופרים הם שלוחי ב"ד או דבעל כמו שהקנו לבעל ממון דהאשה שהיא נותנת שכר כדלעיל כ' ע"א ואין לומר משום דאיכא נמי משום קטטה משו"ה לא תקנו רבנן מידי תינח בשמו ושמה אבל בהרי את מותרת מאי איכא למימר. אע"כ משום דסתמא לאו לשמה קיימי והרי חזינן בזבחים דסתמא לשמה קיימי תקנו ב"ד ששוחט סתם על דעתם ומשא"כ בגטין משום דסתמא לאו לשמה קיימי ושפיר הוכיח רבא ואש"נ דצריך לאתויי הא דצריך שיניח מקום הרי את מותרת ע"ש בזבחים בתוס' שנתקשו בזה והא"ש. ולפ"ז ממילא א"ש דלא מייתי לעיל יתר על כן הכותב טופסי גטין וכו' משום דהשתא דלא תיקנו רבנן שיהיה כל הסופרים שלוחי ב"ד א"כ אין כאן יתר דהא אסור לכתוב בלא ציווי בעל אפי' הוה סתמא לשמה וא"כ לכאורה מוכח מכאן דבעי' שליחות דא"כ קשי' מ"ט לא תנן יתר על כן הכותב טופסי וכו'. אלא שיש לפקפק אהנ"ל דלא דמי' לזבחים שהזבח לפנינו והב"ד עשו שליח לכל מי שישחוט סתם ע"ד ב"ד אך הכא עדיין אין כאן בעל שיצוה והב"ד עשו שליח לכל מי שעתיד לבקש גט יהיה זה שלוחו למפרע זה תליא בבחירה וכיון דבדאורייתא אין ברירה לא הו"מ ב"ד לתקן כן וא"כ הוכחת רשב"א במקומה אם לא נאמר רבא אליבא דשמואל הוכיח דאמר וצריך שיניח הרי את מותרת לכל וס"ל לרבא אליבא דשמואל אפילו בדאורייתא יש ברירה כדס"ל בגיטא דשכ"מ כמ"ש תוס' לעיל כ"ה ע"ב סוף ד"ה דברי ר"מ וכו' ע"ש:

טופסי גטין. ע' תוס' ר"פ י"א דמנחות. ובערוך ערך טפס ראשון ובערוך טפס רביעי שם ומ"ש שם במוסף ערוך ועיין תוס' יו"ט משנה ה' פ"ט דגטין תבין כי טופס איננו שם פרטי לטפלו של גט ושטר אלא הכל קרוי טופס וכדמשמע ג"כ בשמעתין בלשון תוס' ד"ה וצריך וכו' ע"ש. וכל שטר וגט נחלק לגופו של גט שהוא התורף והטפל ואינו גופו. והכותב שניהם ביחד ללא צורך רק שיהי' לח לציר בעלמא נקרא טופס. ע"כ לר"מ דלא בעי לשמה א"כ כל הגט גופו וטפילו נקרא טופס. וזה לשון המשנה הכותב טופסי גיטין פי' שכותב לו גיטין שלמים לטופסי' בעלמא עד שיצטרך להם צריך שיניח וכו' משום קטטה וכדלקמן. אך לר"א דמסברת חוץ אין כותבי' הסופרים גופו של גט בשום פעם דהרי ספרי דדיינא מגמר גמירי וידעו דבעי' לשמה. וא"כ גיטין סתם טופס שלהם הוא מה שאיננו גופו של גט ורגיל בלשון מכילתין טופס ותורף אע"פ שאין טופס היפוכו של תורף אלא ממילא כן הוא שאין הסופרים כותבים בטופס מה שהוא עיקרו של גט. ומשו"ה לא תנן נמי במתני' צריך שיניח הרי את מותרת וכל כיוצא בזה שזה לא עלה על דעת הסופרים אך שמו ושמה הוה ס"ד דלא בעי למכתב כלל כדעת קצת הפוסקים דוקא שינה שמו ושמה פסול אבל לא כתבו כלל כשר לר"א דלא בעי מוכח מתוכו עיין לעיל בתוס' כ' ע"א ד"ה הא בעי' וכו' ועיין היטב רמב"ן שם וקמ"ל משנתינו דנהי אפי' לא כתבו כלל אלא סתם גרשתיך מגורשת מ"מ אי כתבו שלא לשמה פסול ואתא שמואל לאשמועינן שיכתוב שמו ושמה לשמה לא סגי בהכי עד שיכתוב גם הרי את מותרת לשמה לאפוקי מירושלמי דשמעתין דס"ל לר' ירמי' נהי אי לא כתב שמו ושמה אז צריך לכתוב שאר התורף לשמה. אבל כשכתב שמו ושמה לשמה תו לא צריך קמ"ל שמואל תרווייהו בעי' וכבר כתב כן בהג"א פ"ב אדברי הרא"ש סי' י"ז ע"ש. ודברי פני משה בפי' הירושלמי אינם מבוררים ע"ש:

מקום שמו ושמה. בהג"א פ"ד ברא"ש מוכיח מכאן דלא בעי שם העיר לידה או דירה מדלא הזכיר במתני' ויש לדחות דהוה בכלל שמו ושמה כמו אנא אנדליכאי נהרדעי. וקצת מוכח כן דאל"ה לא שייך קטטה אי לא נזכר שהוא פלוני מעיר פלוני אע"כ צריך לכתוב והיא בכלל שמו ושמה דמתני'. אך צ"ע דהא עמידת הסופר והעדים בודאי צריך לכתוב בהיני ושולי ואמאי לא נזכר זה במתני' וצ"ע. וזה ראי' לתוס' לקמן פ' ע"א אבל הפוסקים פסקו דצריך וכן נוהגים:

ומקום הזמן דעת הפוסקים דזמן נמי בעי' לשמה ואע"פ שנתקשה ב"י בטעמו מ"מ פשוט שהטעם כיון שהצריכוהו רבנן יהי' מאיזה טעם שיהי' והכשרו של גט תלוי בו ה"ל בכלל וכתב לה ונהי אם לא כתב ה"ל מג' גיטין פסולין דר"א מכשיר מ"מ כשנכתב צריך לשמה וכ"כ רשב"א לעיל דף ד' ע"א מודה ר"א במזוייף מתוכו דחתימת לר"א ה"ל מכלל כתיבה ופסול שלא לשמה. ועי' לשון רש"י רפ"ב ד"ה שיטה א' וכו' ועיין הג"ה אשר"י פ"ב אדברי הרא"ש סי' ר"ג ע"ש. ולפ"ז נ"ל לאו בשופטני עסקינן שיכתוב הסופר זמן ואינו יודע אם יארע שום מעשה באותו היום מגירושין או הלואה ומקח וממכר אך כותב כללא קמא ושביק פרטי בתרי כגון אנו שכותבים לבריאת עולם כותב שנת ה' אלפים ה' מאות ושביק הפרט האחרון לכיזדמן יוסיף יומו הפרטי אפ"ה פסול כיון שהתיבות הללו נכתבו שלא לשמה בגיטין וגזרינן שטרות אטו גיטין. ומ"ש תוס' ד"ה קא וכו' ע"ש ג"כ כוונתם י"ל כך כיון דידעינן דצריך זמן א"כ הרי הוא מעיקרו של גט כמו והרי את מותרת ולא הוה צריך למיתני דממילא ידעינן דאפי' כותב כללא קמא נמי פסול שלא לשמה:

ר' יהודה פוסל בכולן. למאן דמוקי מתני' במחובר כר"ח וחתמו אתורף קאי וגזר ר' יהודה טופס אטו תורף א"כ כש"כ בשמעתין בטופסי גיטין דאיכא למיגזר טפי וקמ"ל דגזר הכא אפילו שטרות אטו גיטין משא"כ לעיל במחובר לא גזרינן שטרות אטו גיטין. אך בירושלמי קאמר טעמא דר' יהודה משום דאמר רבא דחלק כל שהוא בשטר פסול פי' משום דיכול לזייף והכי קיי"ל בשו"ע חו"מ. ונ"ל דהכא ר"ל שמא יטעה הסופר בשיעור הנחתו כדי צורך הטורף ולא מצמצם ולבסוף כיזדמנו לו שמות האנשים לא ימלא המקומות הפנוי' וישאר ריוח וחלק אפי' כ"ש ולא ישגיח ויהי' הגט או השטר פסול משום יכול לזייף. עיין לעיל כ"ב ע"ב וצ"ל הכא גריע טפי התם ניכר שנכתב על כתב שיכול להזדייף ורמי אדעתי' ומדכר משא"כ הכא ע"ש בתוס':

ר' אליעזר מכשיר בכולן. עיין ש"ך חו"מ סי' מ"ח סק"א דהרמב"ן פסק להלכתא כפי' רש"י דר"א אינו מכשיר בשטרות אלא טופס ולא תורף וס"ל גם בטופס שייך מחזי כשיקרא כיון שכותב גירש או קנה או לוה והכל שקר ושפיר פריך ש"ס מדר"פ אשרתא. אך קושי' ב' של תוס' קשה דא"כ אפי' הלכה כרבנן נמי הו"מ להקשות. י"ל עפ"י מ"ש ב"י סי' ל"ט והביאו ש"ך שם סימן קל"ח דוקא בכתיבה לא חיישינן למיחזא כשקרא אבל בחתימה חיישינן ונחלקו עליו ע"ש. ומ"מ סברא היא לומר בשטר שהוא פטומי מילי בעלמא לא חיישינן לשקרא אך לר"א דלא בעי עדים אלא בעידי מסירה סגי א"כ כתיבת השטר אינו פטומי מילי בעלמא דהרי יכול למוסרו בעדים א"כ אפשר אפי' בטופס חיישינן לשיקרא והא"ש דלא בעי למיפרך מת"ק אדר"פ דלמא ר"מ היא וכתיבה הוה פטומי מילי בעלמא משו"ה פריך בתר דקאמר הלכה כר"א וזה מדוקדק מאוד בש"ס לקמן דפריך מר"נ מצאו באשפה ואפי' רבנן לא פליגי וכו' דמה צריך להא הלא גם מר"מ מוכח דלא חיישינן למחזי כשיקרא אע"כ משום דה"א לר"מ דבעי חתימת עדים לא מיחזי כשקרא משא"כ לר"א וא"ש. ולפ"ז לרב דאמר לקמן אין הלכה כר"א כשאר בשטרות ובעי' עדי חתימה לא הוה צריך לומר ליתא לדר"פ דבשטרות בעי' עדי חתימה ולא מיחזי כשקרא אך האמת קאמר דליתא לדר"פ ולפ"ז לרב איתא לדר"פ ומיושב קושי' תוס' ד"ה ליתא לדר"פ שהקשו מכתובות והא"ש. מיהו בלאה"נ נ"ל אי לאו מתני' ר"א לא הו"מ להקשות אדר"פ די"ל ר"א מכשיר בטופס ולא בתורף וכפי' רש"י וראב"ן ואי משום דה"ל לסדר דברי ר"א בין ת"ק לר' יהודה כמ"ש תוס'. נ"ל זהו דוקא אי טעמא דת"ק נמי משום לשמה ובדין אפילו טופס נמי לא לכתוב אלא משום התקנה ועל זה הוה שייך למתני' ר"א ואח"כ ר' יהודה כמ"ש. אך למ"ד ת"ק ר"מ ובדין היא אפי' תורף לכתוב ואיסור טופס משום קטטה. ור"י ור"א ס"ל משום לשמה א"כ אין שייכות לר"א עם ת"ק ומשו"ה לא הו"מ להקשות אי ת"ק ר"מ אלא דוקא אי ת"ק ר"א. והנה הרמב"ם פסק בגיטין לא גזרינן טופס אטו תורף כת"ק וכ' הראשונים הטעם דסתם מתני' דהכל כשרים לכתוב הגט אתי' כוותי' ועיין רשב"א לעיל שם. ובהל' מלוה ולוה לא כתב רמב"ם כלום מטופס שטרות ומשמע אפי' תורף מותר. ונראה מדתנן אין כותבין שטר למלוה אא"כ לוה עמו וכ' ה"ה פכ"ז ממלוה דחיישינן לערמה עיין ש"ך סי' ל"ט סקל"ח משמע הא אי אין מלוה מצוה מותר לכתוב בתורף בלי עדים וראה רבי דבריו של ת"ק בגטין ושנאה סתם במשנת הכל כשרים לכתוב. וראה דבריו של ר"א בשטרות וסתם כוותי' באין כותבין שטר למלוה ועיין תומים שם:

חוץ מגטי נשים. כ' תוס' וא"ל בשחרורי עבדים נמי פסול. נראה ס"ל להתוס' בפשיטות בקידושין ושחרור בתרוויי' תורף פסול משום שלא לשמה ובטופס פשיטא להו דבקידושין אין לפסול בדיעבד דלא גזרו להקל ולהתיר א"א לעלמא וס"ל דאפי' בדיעבד פסול בגטין דלא כהרא"ש. וא"כ אי ס"ד בשחרורי עבדים גזרינן טופס אטו תורף ה"ל מילתא דליתא לא בקידושין ולא בשטרות ולחשבי' בהדי דברים דשוו ג"נ ושחרורי עבדים לר"א כנלע"ד. וא"כ להתוס' לא הוזכרו קידושין ושחרור במתני' דדינם משונה משטרות ומג"נ משא"כ לרש"י הם בכלל שטרות דר"א מכשיר בכולן:

מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א. וכן נדחקו לקמן תרי תנאי אליבא דר"א. וצ"ע מאי דוחקין ולא נימא רישא ר"ש שירד לשיטתו של ר"א לעיל יו"ד ע"ב. מיהו בהא י"ל בהס"ד דלא הוה מסיק אדעתא תקנת הולד והוה ס"ד דמאן דלית לי' בת אחותו לית לי' זמן בארוסה ומשנתינו דקפסיק ותני אפי' ארוסה א"כ לאו ר"ש היא דס"ל לעיל י"ז ע"ב משום פירי. ומשו"ה קאמר תרי תנאי אליבא דר"א אבל למסקנא י"ל רישא ר"ש וסיפא ר"א. אך קשה לתוס' סוף ד"ה אבל וכו' משמע ס"ל גם למסקנא לר"י רישא ר"מ דתרי תנאי אליבא דר"א לא ס"ל לר' יוחנן וקשה אמאי לא נימא רישא ר"ש ומשום לשמה וזמן דארוסה משום שלא יאמרו גיטה קודם לבנה וצע"ג לכאורה. אע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דשינוי דחיקא חדית לן עולא למיגזר טופס משום תקנת הולד נהי דהדין אמת דאין מגרשין בגט ישן משום תקנת הולד אבל לגזור בשביל זה לכתוב בתורף הוא רחוק אלא דדחקינן אליבא דר"ל דלית לי' בת אחותו ע"כ שבקינן ומתני' דדחיק ומוקי' נפשי' משום תקנת ולד אבל לר' יוחנן דס"ל בת אחותו לית לי' כלל לאסור לכתוב זמן משום תקנת ולד וא"כ לדידי' לר"ש ע"כ אין זמן דארוסה ורישא לאו ר"ש. ואמנם בפרישה סי' קל"ב כתב אפי' למאי דק"ל משום בת אחותו מ"מ אית לן נמי חששא דתקנת ולד ונפקא מיני' אפי' כתב טופסי לשלח ע"י שליח דליכא משום מוקדם צריך להניח זמן בארוסה משום גיטה קודם לבנה ולפ"ז חומר בארוסה מבנשואה דע"י שנכתב ארוסה והוא יגרש אותה אחר הנישואין יש לחוש משא"כ בגט נשואה שע"י שליח וצ"ע:

רש"י בד"ה צריך שיניח כו' אף ע"ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין עכ"ל. והא דלא ניחא ליה לפרש דת"ק סובר דחיישינן למיחזי כשיקרא והתירו בטופס אע"ג דשייך מיחזי כשיקרא לשיטת רש"י ז"ל אפ"ה התירו מפני התקנה אלא משום דמסקינן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן לא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש דפליגי תנאי בהא מילתא:

תוספות בד"ה רבי אליעזר כו' וקשה לר"י כו' בטופס דשטרות מאי מיחזי כשיקרא איכא עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דע"כ האי מיחזי כשיקרא לאו אשעת כתיבת הסופר דוקא קאי דא"כ בשטר שלוה ופרעו אמאי מדמי לה לקמן בשמעתין למיחזי כשיקרא שהרי הסופר כתבו כדין וכהלכה אע"כ דאפ"ה שייך מיחזי כשקרא למי שמוציא השטר בב"ד כדי לגבות בו ובאמת שזה השטר לא נכתב כלל לשם הלוואה זו וא"כ האי גווני גופא שייך אפי' בטופס השטר שכתבו בו בפנינו הלוה ואמר לנו כתבו וחתמו ובאמת שבשעת הכתיבה לא נעשה כלום מכל מה שנזכר בשטר וא"כ עיקר דברי השטר הם בשקר ומה יתן ומה יוסיף במה שכותב עכשיו שם הלוה והמלוה מ"מ עיקר ענין השטר לא נכתב לשם הלואה זו ומה שהקשו תוספות עוד מהא דלא פריך לקמן מדרב פפי אלא משום דפסיק כר' אלעזר יש ליישב גם כן דבלא"ה היה אפשר לומר דהלכה כרבי יהודה ואפשר דטעמא דר"י משום מיחזי כשיקרא וכ"ש אי מוקמינן דת"ק דמתני' היינו ר"מ ואם כן פשיטא דר"מ לא חייש למיחזי כשיקרא דהא מכשיר במצאו באשפה ומשו"ה קס"ד דמילתא דרב פפי היינו כר"י אבל מדפסקינן כר"א מקשי שפיר ועוד דלת"ק נמי מצינן למימר דחייש למיחזי כשיקרא אלא דאפ"ה מכשיר בטופס מפני התקנה משא"כ לר"א דלית ליה לתקנה ומשמע דמדינא מכשיר מקשה שפיר. ועוד דלכאורה נראה מלשון הסוגיא כשיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוספות פליגי ת"ק ור"א בסברות הפוכות דת"ק גזיר שטרות אטו גיטין וטופס אטו תורף לא גזיר ור"א סובר להיפך ובדוכתי טובא כתבו התוספות לתמוה אי פליגי תנאי בסברות הפוכות משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דר"א נמי גזיר שטרות אטו גיטין אלא דלענין טופס לא גזיר בשטרות משום דהו"ל גזירה לגזירה וכן משמע נמי לכאורה מדקדוק ל' הש"ס דקאמר ור"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים טופס אטו תורף גזיר שטרות אטו גיטין לא גזיר ולפי סדר המשנה הול"ל איפכא ליתן טעם תחילה אהכשירא דשטרות ואחר כך אפסולא דגיטין אבל לשיטת רש"י ז"ל א"ש דהא דקאמר שטרות אטו גיטין לא גזיר אגזירה דטופס לעיל מיניה קאי דדוקא בטופס לא גזיר גיטין אטו שטרות אבל בתורף גזיר אף בשטרות ועוד דלפירוש התוספות קשיא אם כן מנא ליה לתלמודא דרבי אליעזר פוסל בגיטין אפילו בטופס דלמא לא איירי ר"א כלל אלא בשלא הניח מקום התורף דבכה"ג מכשיר בשטרות ופוסל בגיטין ובזה הוי א"ש לשון שנאמר וכתב לה לשמה ולא היה צריך לפרש משום שנאמר ועוד דלא הוי קשיא לן דר"א אדר"א ולא צריכין למימר תרי תנאי אליבא דר"א אלא דברישא קאמר ת"ק אליבא דר"א לכתחלה צריך להניח אבל אם לא הניח פליגי ר"י ור"א דר"י פוסל בכולן ור"א מכשיר בשטרות ופוסל בגיטין משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש. ולענ"ד צ"ע לדינא אי שרי לכתוב תורף לכתחלה בשטרות ובח"מ כתב בפשיטות להיתר דלא כשיטת רש"י ז"ל וצריך עיון ודו"ק:

בד"ה חוץ מגיטי נשים א"ל בשחרורי עבדים נמי פסול כו' ליתני וכדברי ר"א בארבע כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דלעיל בההיא סוגיא דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כתבו התוספות להדיא בד"ה דרבנן לא קתני דאף על גב דבמחובר נמי אשכחן פסולא דרבנן כגון בטופס אטו תורף מ"מ כיון דעיקר פסולא דמחובר הוא מדאורייתא משו"ה לא קתני וכה"ג צ"ל שם לענין לשמה בטופס וכן למסקנא נמי דמסקינן שם מילתא דאיתא בקידושין לא קתני ע"כ נמי דהא דלא נקט פסולא דטופס במחובר או שלא לשמה היינו משום דעיקר מילתא איתא מיהא בקידושין וא"כ לפ"ז לא דייקו הכא מידי וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ושכן הוא להדיא בתוספות חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים מיהו התוספות לישנא דמתני' דייקו דקתני חוץ מגיטי נשים ושייר שחרורי עבדים אלמא דהתם נמי כשר. אלא דיש לתמוה בעיקר סברת התוספות מ"ש גיטי נשים משחרורי עבדים הא אידי ואידי שייך לגזור טופס אטו תורף ול"ל דבשחרור לא שייך לגזור ולפסול השחרור דאם כן בכל יום אתה מפקיעו מן המצות הא ליתא דהא לעיל משמע להדיא דאדרבה שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים לענין פסולא דרבנן. מיהו יש ליישב דודאי לא שייך כלל לגזור אפילו בגיטין כתיבת הסופר הטופס אתו תורף דמהיכי תיתי יכתוב הסופר שם האיש והאשה כיון שאינן רוצין בגירושין אע"כ כמו שפי' רש"י ז"ל במשנה שאם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט ואם כן בשחרור לא שייך האי מילתא כלל וא"כ לעולם לא יכתוב התורף בלא ידיעת הרב דמנא ידע שרוצה לשחררו ועוד דכל המשחרר עבדו עובר בעשה וכיון דבתורף לא שכיח כלל תו לא שייך לגזור טופס אטו תורף ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך לשיטת התוספות מנא ליה לתלמודא דר"א איירי בטופס ולמאי דפרישית א"ש והיינו מדלא נקט שיחרורי עבדים ע"כ דבטופס איירי כנ"ל ליישב שיטת התוס' ועדיין צ"ע:

גמרא א"ר יהודה אמר שמואל צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם. והא דלא קתני לה במתני' דצריך שיניח נלע"ד משום דבמתני' לא קתני אלא הכותב טופסי גיטין וא"כ תו לא צריך למיתני דצריך שיניח הרי את מותרת לכל אדם דמילתא דפשיטא היא שאין זה בכלל טופס אלא עיקר תורף הגט הוא כדתנן לקמן בפרק המגרש גופו של גט הרי את מותרת לכ"א משא"כ הנך דקחשיב במתני' אע"ג דבכלל תורף הן היינו מדנקט להו דצריך לשייר אבל בלא"ה הייתי אומר דבכלל טופס הן תדע דהא גט שאין בו זמן כשר בדיעבד אם ניסת הולד כשר וכן גט שאין בו שם האיש והאשה כבר כתבתי בריש פירקין בשם רבינו יואל דכשר בדיעבד ואף לדברי החולקין נמי איצטריך מיהא לאשמעינן במתני' דלאו בכלל טופס הן משא"כ הרי את מותרת הוי עיקר ספר כריתות דכתיב באורייתא ועלה כתיב לה לשמה כנ"ל נכון:

שם בגמרא אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא כו' אע"ג דבקמייתא נמי קתני תלשו וחתמו ונתנו לה אפ"ה מוקמינן לה כר"א וחתמו אתורף קאי אפ"ה האי אלא בחותמיו דסיפא לא מצינן לפרש אתורף דהא קאי נמי אמציעתא אבבא דהאשה כותבת הגט והאיש את שוברו והתם ע"כ אפי' התורף כותבין וא"כ ממילא דהאי שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו חתימה ממש ולא תורף ומש"ה נמי למאי דמוקמינן לה כר"א הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהאי אלא בחותמיו לא קאי אלא אמציעתא וק"ל:

תוספות בד"ה אבל סיפא כו' תימא דבסוף פ' שני כו' ומאי קושיא כו' עכ"ל. ולענ"ד אין כאן מקום לתמיהתם דודאי בשמעתין אליבא דשמואל א"ש דהא דמוקי למתני' דמחובר כר"א ולא כר"מ היינו משום דס"ל כר"א בגיטין משא"כ מתני' דחש"ו ע"כ מוקי לה דלא כהלכתא כר"מ משום דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אבל לעיל מקשה שפיר אליבא דר"י דהא שמעינן לר"י דאמר הלכה כסתם משנה וא"כ מדמוקי ר"י סתמא דהכל כשירין כר"מ אלמא דלהלכה ס"ל לר"י כר"מ א"כ מאי דוחקיה לאוקמי מתני' דמחובר כר"א דלא כטעמא ודלא כהילכתא אדרבא הו"ל לאוקמי כר"מ דא"ש טפי לישנא דתלשו וחתמו והוי נמי כהילכתא ומש"ה הוצרך לומר תרי אמוראי אליבא דר"י וק"ל:

מתני' הכותב טופסי גיטין כו' והקשו תוס' מאי פריך דמחזי כשיקרא לר"א הא לא שייך בטופס מיחזי כשיקרא עוד הקשו לשיטת רש"י ז"ל ע"ש. וי"ל בפשיטות למה שפירש"י דחדא גזירה גזר ר"א רק טופס דשטרות הוי גזירה לגזירה אטו טופס דגיטין וטופס דגיטין אטו תורף ע"ש. וא"כ פריך שפיר כיון דתורף דשטרות פסול משום מיחזי כשיקרא שוב יפסל הטופס ג"כ גזירה אטו תורף דשטרות גופי' דלא הוי שוב גזירה לגזירה דתורף דשטרות פסול מצד עצמם. וגם קושי' השני' לא קשה דאי הוי סבר ר"פ כת"ק לא קשה דהוא לא גזר טופס אטו תורף כלל ממילא כשר טופס דשטרות דבטופס לחוד לא שייך מיחזי כשיקרא כנ"ל. והתוס' צ"ל דסברי דמיחזי כשיקרא גופי' ג"כ הוי רק מדרבנן ושוב הוי ג"כ כמו גזירה לגזירה אבל לשיטת רש"י ז"ל שפיר י"ל כנ"ל או י"ל דסובר כמ"ש הטור דדייק מהא דר"א מכשיר חוץ מגיטי נשים כו' דפסול אפי' דיעבד ואם נשאת תצא ע"ש. וי"ל למ"ש הר"ן פ' המגרש דבהנך דהחמירו הוא משום שאינו רק בגיטין ולא בשטרות ויבאו לטעות ע"ש ופריך שפיר דהא מיחזי כשיקרא וממילא בתורף פסול גם בשטרות ושוב אינו ראי' לפסול דיעבד בטופס דגיטין דהוא מגזירה דתורף והוא נוהג גם בשטרות כו' ולא החמירו ע"ש. ויש לדחות:

חוץ מגיטי נשים. וכ' תוס' דבשיחרורי עבדים מכשיר דאל"ה ליתני לעיל בהנך דשוו גט לשיחרור ע"ש. ואינו מובן למה לא יופסל גם בשיחרור גזירה אטו תורף הא חזינן גבי עדי הגט אין חותמין כו' גזירה משום כולכם דגם בשיחרור גזרינן ע"ש. ונראה הטעם. דהא ודאי כיון דקי"ל משחרר עבדו עובר בעשה. ור"א עצמו סבר לעולם בהם תעבודו חובה וא"כ לא שייך למיגזר טופס אטו תורף שהסופר יזמין תורף בשביל אותן שאינם רשאים לשחרר דבזה יש איסור ולא חיישינן והסופר עובר על לפני עור כו' כמו ברבית. וע"כ רק על אותן שהוא מחויב לשחרר כגון יוצא בשן ועין וכה"ג:

אמנם למאי דאמר בש"ס ריש זבחים דפריך למה בקדשים דבעי זביחה לשמה וסתמא כשר ובגט סתמא פסול ומשני משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ודייק מהא דכותב טופסי גיטין דסתמא לא מהני ע"ש. וא"כ בשיחרור באותן שהוא מחויב לשחרר שוב סתמא לשחרור קיימא דהא כופין אותו וממילא גם סתמא לשמה קיימא ולא שייך למיגזר אטו תורף דגם התורף יהי' כשר באותם שמחויב לשחרר כמו בקדשים. ואף דתוס' כתבו שם דאפילו זינתה שעומדת להתגרש לא מהני. מ"מ לא מבעי' לחד תירוצא שם דרשאי לדור עמה ולא לגרש ע"ש. א"כ בשיחרור לא שייך זה דהא כופין אותן לשחרר כדי שיוכל לישא ב"ח. רק אפילו למ"ש שם דאין עומדת להתגרש בגט זה דוקא. מ"מ הא כ' דדוקא בגט שהבעל מקפיד שלא יכתבנו אחר משא"כ בסוטה אין הכהן מקפיד ע"ש בסוטה. וממילא גם בשיחרור אין הרב מקפיד וי"ל דג"כ סתמא לשמה כנ"ל. ושוב לא שייך הגזירה כנ"ל. דלא משכחת בשיחרור שיהי' רשות אלא או איסור או חיוב כנ"ל:

מפני התקנה. לכאורה קשה למה לא מפרש למ"ד כתב סופר ועד כשר. וא"כ ודאי גם לר"מ בעינן כתיבה לשמה כה"ג דאז הכתיבה הוי חתימה וזה הכריתות. ולכך אינו רשאי לכתוב התורף שלא לשמה דשמא יצטרף ויתן עם חתימת עד אחד. וי"ל כיון דחזינן דאפילו מצאו באשפה כשר וע"כ דלא חיישינ'לחשש הנ"ל. וכן לר"א הי' אפשר לפרש כנ"ל:

דין אש כותב טופסי גיטין כדי שיהיו מצוין אצלו. וכשיבאו להתגרש כותב התורף לשמו לא יגרש בו מ"מ אם כבר נתן הגט ואין הבעל לפנינו כשר ומותרת להינשא:

מתני' הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה ומקום הזמן. שטרי הלואה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות והזמן שטרי מקח וממכר צריך שיניח מקום להלוקח ומקום המוכר ומקום השדה ומקום המעות ומקום הזמין מפני התקנה. ורבי יהודה פוסל בכולן חוץ מגיטי נשים, שנאמר וכתב לה לשמה. ומפרש תלמודא ומה מפני התקנה אמר רבי יוכתן מעני תקנות הסופרים ורבי אליעזר היא דאמר עידי מסיכה כרתי ובדין הוא דאפי' טופס נמי לא ליכתוב ומשום תקנות הסופרים שרו ליה רבנן. והכי פליגי רבי יודא פוסל בכולן גזר טופס אטו תורף וגזר שטרות אטו גיטין. רבי אליעזר מכשיר בכולן וכו' טופס אטו תורף גזר. שטרות אטו גיטין לא גזר פי' לא גזר כלל ואפילו תוכף משום דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. אבל טופס גזרינן וכן הלכה כדמסיק בסוגיא אמר רב הלכה, כר"א קרי רב עליה דר' אליעזר טוביכא דחכימי וכתב הרמב"ן אפילו בדיעבד פסול דלא דני למחובר דלעיל בפ' ב' דלא גזרינן טופס אלא לכתחלה. היינו משום דלא שכיח כולי האי כתיבת מחובר. אבל כתיבת טופס שלא לשמה גזירה מצוי' ואם יתירו לסופרים לכתוב לטופס שלא לשמה. אגב טרדייהו יכתבו כמי תורף ומ"ה ראוי לפוסלו אף בדיעבד וכן פסק הרמ"ה מדקאמר רבי אליעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים משמע דפוסל בגיטי נשים מה שמכשיר בכולן. ולכאורה יראה שכן דעת הרי"ף שהוא השמיט הא דא"ר יודא אמור שמואל וצריך שיניח והרי את מותרת לכל אדם. בשלמא אי סבר הילכתא כר' אליעזר דפוסל בתופס אפילו בדיעבד מ"ה השמיט שפיר דלא גרע מתופס אבל אי טופס אינו פוסל אלא לכתחל' הוי ליה לאתויי הא דהרי את מותרת הוא עיקר הגט ובודאי בעי לשמה ופוסל אפילו דיעבד. ומיהו י"ל דסבר הרי"ן כמו שכתב ר"ת שבטופסי גיטין הראשונים לא היה כתוב ואין שש לעז עליהם שהכי מאריכים לכתוב בגט כמה לשונות. דחשיב כונו הרי את מותרת והרשב"א הוסיף בביאור שהרי כותבין בגט לווהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין כו'. וא"כ לפ"ז אפשר דאף הרי את מותרת אינו פסול בדיעבד. והרא"ש כתב דאדרבא מדקאמר מכשיר בכולן חוץ ווגיטי נשים משמע דפסל בגיטי נשים מה שמכשיר בכולן והיינו לכתחל' וכן רבי יהודא שכולל שטרות וגיטין כאחד ואמר פסול בכולן וע"כ בשטרות אינו פסול בדיעבד אם כתב הטופס ומ"מ טוב להחמיר ולגרשה בגט אחר אם הבעל לפנינו ע"כ. ותימה לי ווה עלה בדעתו של הרמב"ם שכתב ומפני תקנת סופר התירו חכמי' לסופר ש שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת. ע"כ והלא פסקינן להדיא הילכתא כר' אליעזר וכתב הר"ן נראה שהוא סובר דאע"ג דרב פסק הכא כר' אליעזר לא ק"ל הכי דדחינן לה מקמי דרב יהודא אמר שמואל ורב הונא משמיה דעולא דאוקמו למתניתין דהכל כשרים לכתוב הגט ואפי' חש"ו וכו' בשייר מקום התורף כדאיתא בפ' המביא תניין אלמא סבירא ליה דלא גזרינן טופס אטו תורף. ופשיטא דלא דמי כלל להא דחש"ו חדא דגדול עומד ע"ג ומתהיכו וא"כ נזהר המזרז ולא יטעה בין טופס לתורף. ועוד חש"ו רובן א"י לכתוב אפילו טופס ק"ו שלא יכתוב תורף. וגם מילתא דלא שכיחא טובא הוא. ופשיטא דלא גזרינן. אלא נראה בעיני שהרמב"ם סובר דלא פסק רב הילכתא כר"א אלא בשטרות ולא בגיטין. והא דקאמר תלמודא אפי' בשטרו' והא אמ' רב פפא כו' ה"ק נהי דפסקינן כר"א בשאר מילתא משים שהוא טובינא דחכימי וכי פסקינן נמי בשטרות כוותיה דאיכא מיחזי כשיקרא והאמר רב פפא כו'. ואדרבא אמינא דע"כ דוקא בשטרות קאמר וכדפרישית. דאי אף בגיטין קאוור. מנ"ל דאפילו בשטרות קאמר דילמא מודה רב דחיישינן למיחזי כשיקרא ולא פסק כוותיה ונראה בעיני דיפה כתב הרמב"ם כת"ק. ותלמודא לא פסק כר"א אלא בשטרו' מאחר דמפרשינן בהדיא דת"ק דמתניתין נמי רבי אליעזר הוא ותרי תנאי אליבא דר' אליעזר, וא"כ מאחר דרב לא פסק כר"א אלא משום מעלתו משום טובינא דחכימי וא"כ מאי חזית למיפסק בהאי כר"א לפסוק כת"ק שהוא ג"כ ר"א. ובכל דוכתא ת"ק עדיף והילכתא כוותיה. ואף שפסק כר"א בשטרות דאפילו תורף מכשיר ולא כת"ק. היינו משום דמילתא דשטרות בדברי ת"ק אינו תלוי במילתא דר"א. אלא שת"ק אינו מכשיר התורף משום דמיחזי כשיקרא. ואתיא אפילו כרבי אליעזר וא"ל דטעמא דת"ק משום דגזר תורף דשטרות אטו תורף דגיטין. א"כ ק"ו לגזור טופס דגיטין אטו תורף שהרי ב' אליעזר דגזר טופס אטו תורף בגיטין אפילו הכי מכשיר בשטרות אפילו תורף ולא גזר אטו גיטין ומ"ה פסקינן שפיר כר"א לגבי ת"ק בשטרות אבל בטופס שתלוי דוקא בדברי ר"א ואיכא תרי תנאי אליבא דר"א. מסתברא דהלכה כר"א דת"ק שהוא עיקר. ומאחר שהוא תקנות הסופרים. א"כ לא גזרינן אטו תורף. דכל סופרי' רגילים להקדים טופס וא"כ כשבא התורף אז הוא עיקר הגט ומתחיל לכתוב לשמה ומ"מ לא מלאני לבי להתיר לכתחיל'. מאחר שעעודי העולם פוסלין אפי' בדיעבד. אבל היכא שכבר נתן הגט ואין הבעל לענינו פשיטא דכשר ומותר להינשא ואפילו לכתחלה:

דין דבגט ארוסה צריך לכתוב ארוסתי ואם כתב אנתתי פסול אפי' בדיעבד ובגט נשואה שכתב ארוסתי נמי פסול:

פסק כתב מהרמא"י דאין לכתוב בגט ארוסה אלא ארוסתי ואע"ג דמוכח כמה קראי בהדיא דארוסה קרו ליה אשתו. ותרגומו דאשתי איתת דהיינו אנתתי וה"נ אשכחן כמה דוכתי בתלמודא דתני אשתו על ארוסתו. מ"מ נראה דיש להוכיח דלכל הפחות לכתחלה צריך לכתוב ארוסתי דבפ' כל הגט אמרינן דצריך להניח הסופר מקום הזמן בגט של ארוסה משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. ומקשו שם התו' דמה קפידא איכא אי יכתוב הסופר הזמן דהא ליכא למיחש בגט זה אחר נישואין שהעדים לא יחתמו לו מפני שהן רואי' שהוא מוקדם ואחר הנישואין פסול המוקדם משום פירי. ומתרצינן משום ר"מ. דכיון דרואים העדים שכתוב בגט ארוסתי יחתמו אחר הנישואין דיסברו שעודה ארוסה היא. ע"כ מהכא מוכח דפשיטא דרגילות בעולם לכתוב ארוסתי. מדנקטו להו התוס' בפשיטות ואכתי איכא למימר דנהי נמי דרגילות הוא הכי. מ"מ נוכל לומר אי כתב אינתתי נמי שפיר דמי. והתם גזרינן משום דשמא יכתוב כמו שרגילין לכתוב אמנם נראה דע"כ יש קפידא לכתוב אנתתי. דהספר מדקדק התם, מכח קפסיק ותני דאיירי כמו בגט ארוסה. וא"כ אית ליה נמי לדקדק דאמאי פסיק ותני דצריך להניח מקום הזמן. הא היכא זמנין דלא צריך כגון אם כתב אנתתי בגט דלא צריך להניח מקום הזמן ותו ממאי תקנו חכמים מידי דאית לי' טרחא לסופר שיניח עתה מקו' הזמן ולכותבו פעם אחרת. הא אפשר בלי שום טירחא שיכתוב אנתתי. אלא ע"כ יש קפידא לכתוב הכי לכל הפחות לכתחל'. ע"כ. וא"כ בדיעבד כשר. וכן פסק ר' ירוחם במעשה שבא לפניו בנידון זה להכשיר אכן לבי נוטה להחמיר ולומר דאפילו דיעבד ראוי לפוסלו מאחר דקפדו אזמן משום פירות לר"ל ואף רבי יוחנן סבר דיש להקפיד משום פירות, אי לאו דסבר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה. וכל היכא דאיכא להקפיד קפדינן. והכא ק"ו דאיכא למיחש שמא תטרוף תוס' כתוב' מלקוחות ולא אסקי אדעתא דארוסה הואי ותגבה שלא כדין שהרי אפילו כתב לה תוס' ונתגרשה או נתארמלה מן האירוסין אין לה דק"ל כר"א בפ' אעפ"י שאמר לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ואפי' תאמר שהלקוחו' אסקי אדעתייהו ולומר שמא, ארוסה, אתה. מ"מ נראה דודאי אוקמה אחזקת נישואין. שהרי אין דרך לכתוב כתובה לארוסה ק"ו תוס' כתובה שהוא מחמת חיבה כניסת חופה. ועוד שהרי משמעות הגט מסייעא לה מאחר שכתב בגט אנתתי ובארוסה הוא הדרך לכתוב ארוסתי א"כ על הלקוחות להביא ראיי' שארוסה היא להוציאה מחזקתה ויפסידו שלא כדין. אבל כתב גט לארוסתו לכשאכנסנה אגרשך כתבתי בפ' י"ג ביבמות סימן ה'. והיכא שכותב לנשואה ארוסתי נוטה דעת מהר"י קארו להכשיר בדיעבד. וראייתו מדאמרינן הכא שכותב גט לארוסתו לכשאכנסנה אגרשנה כו' דודאי כותב ארוסה שהרי בו ביום שכתב הגט עדיין ארוסה היא ואפ"ה מצי לגרשה אחר שיכנסנה אי לאו משום דיאמרו גיטה קודם לבנה ואין זה ראיי' דשמא דוקא כשכותב לארוסה הוא דכשר ואפילו לא תהא הגירושין חלין מ"מ שפיר מקרי דהוית ארוסתי מקדמת דנא. שהרי בשעת אירוסין התחיל הכנת הגט. אבל כשכותב לנישואין הוי כמזויף מתוכו. ועוד יש לי צד אחר לפוסלו אלא שאין רצוני להאריך בזה. כי אינו בנמצא שישתגע הסופר וישנה מסדר גיטין ויכתוב לנשואה ארוסה:

לא רצה אינה מקודשת. דלא בעל אלא על תנאי ולא נתקיים וכי רצה מיהא מקודשת ואע''ג דמשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן הוברר דמשעת בעילה הוו קידושין: טבלים למפרע. שהרי לא הובררה התרומה מעולם: לכשיבקע. כשיבא לידי כך ודאי טבלים שתה אבל אין לחוש לכך דלא שכיח ליבקע: מתני' הכותב טופסי גיטין. שסופר הוא ונוטל שכר ורוצה שיהו מזומנין לו פעמים שאדם בא לשוכרו והוא טרוד בשטרות אחרים: צריך שיניח מקום האיש וכו'. שאם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט ובגמרא מפרש טעמא: צריך שיניח מקום כו'. ואם שמע שהיה אחד רודף אחר חבירו להלוותו מנה לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדו שלא יהא שטר מוקדם אלא צריך שיניח מקום הלוה והמלוה והמעות אע''ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין: מפני התקנה. בגמ' מפרש אהיכא קאי: פוסל בכולן. ואפילו הניח מקומות הללו וטעמא מפרש בגמ': ר' אלעזר מכשיר בכולן. ובלבד שיניח מקומות הללו: חוץ מגיטי נשים. דגזרינן בהן טופס אטו תורף: שנאמר וכתב לה. בגמרא פריך האי אתורף הוא דכתיב: גמ' אף מקום הרי את מותרת. שגם זה עיקרו של גט: עדי מסירה כרתי. הלכך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת עדים אינה אלא מדברי סופרים מפני תיקון העולם וכי כתיב וכתב לה משמע אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן: וצריכא. לשמואל לאוקמי להני תלת סתמי כר''א ולמימרא בכולהו והוא ששייר מקום התורף אין כותבין על המחובר (לעיל דף כא:) והכל כשרין לכתוב (לעיל כב:) והכותב טופסי גיטין כולהו אוקמינהו שמואל כר''א: דקתני אין כותבין. והדר תנא כתבו על המחובר כשר ומדקשיא רישא לסיפא אוקימנא דהכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כו': אבל סיפא. הכל כשרין לכתוב דקתני . שאין קיום הגט אלא בחותמיו: אימא ר' מאיר היא. ואינו צריך לשייר מקום התורף ואשמעינן שמואל דצריך ורבי אלעזר היא וסיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו לאו לאכשורי תורף דחרש שוטה וקטן דשלא לשמה קאי אלא אמציעתא קאי האשה כותבת את גיטה לשמה והאיש שוברו שאין קיום הגט אלא במסירתו ולא בחתימתו והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גיטין חתומים הם אפי' לר''א מפני תיקון העולם: איכא לאוקמא כר' אלעזר. ולא קשיא מידי כדפרישית: אבל הא מדסיפא. פליג ר' אלעזר ארישא דקתני רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים ורישא מכשיר אף בגיטי נשים: אימא רישא לאו רבי אלעזר היא. וא''צ לשייר מקום הרי את מותרת אלא מקום השמות לבדן משום קטטה כדלקמן: קמ''ל. שמואל דרישא נמי כר''א ותרי תנאי ואליבא דר' אלעזר כדלקמיה: מפני תקנת סופר. התירו לכתוב טופס שלא לשמה: ור''א היא. הא דקתני מפני התקנה התירו לכתוב טופס הא לאו הכי הוה אסיר רבי אלעזר היא דבעי לשמה בכתיבה מדאורייתא: לא לכתוב. דלמא אתי למכתב תורף אלא משום תקנת סופר שיהו מזומנין לו שרו ליה ובלבד שישייר תורף לכתוב לשמה ותורף דשאר שטרות נמי גזר משום תורף דגיטין: ורבי יהודה כו'. וגזר שטרות אפי' טופס אטו גיטין: שטרות אטו גיטין. בטופס לא גזר דגזירה לגזירה היא: והא כי כתיב לה אתורף כתיב. דבקרא כריתות כתיב דהיינו תורף והיכי יליף ר''א מיניה למיסר טופס: אלא. לא תימא שנאמר דמשמע מיניה יליף אלא משום כלומר משום שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף דאורייתא:

בין לרבי יהודה בין לר''ש לא שנא וכו'. ורב יוסף דמסיק בפ' בכל מערבין (עירובין דף לז:) דלר''ש לית ליה ברירה גבי הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך רציתי לא אלך דמסיק רב יוסף איפוך ולר''ש רצה מבעוד יום עירובו עירוב כו' רב יוסף יחלק בין בתולה בדעת עצמו לחולה בדעת אחרים: התם כדקתני טעמא כו'. בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) מפרש רבא טעמא משום. דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ונראה דהתם גריס רבה מדאיירי אביי בתריה ועוד דהתם נמי מסיק טעמא כי הכא: רבי אלעזר מכשיר בכולן. פירש בקונטרס ובלבד שיניח מקומות הללו וקשה לר''י דבגמרא פסיק רב כר' אלעזר וקאמר אפי' בשטרות והאמר רב פפי כו' אלמא מחזי כשיקרא ה''נ מחזי כשיקרא ואי לא מכשיר ר''א אלא בטופס דשטרות מה מחזי כשיקרא איכא מאחר שהניח מקום המלוה והלוה והמעות ועוד משמע דלא פריך מדרב פפי אלא משום דפסיק כר' אלעזר אבל אי הוה סבר כרבנן הוה ניחא ליה ואי שייך בטופס מחזי כשיקרא אפי' סבר כרבנן תקשי לרב פפי ונראה לר''י דר''א מכשיר בשטרות אפי' תורף והשתא מיחזי כשיקרא שכותב פלוני לוה מפלוני ועדיין לא לוה חוץ מגיטי נשים. דפסיל אפילו טופס מדקתני משום שנאמר וכתב לה משמע דפסיל בגיטי נשים טפי מת''ק וא''ת ומנא ליה לגמרא דר''א מכשיר בשטרות אפי' תורף דפריך מדרב פפי דלמא בטופס דשטרות דווקא מכשיר וי''ל דאם איתא דלא מכשיר אלא בטופס היה לו לקבוע דברי ר''א אחר ת''ק והיה לו לקצר ולשנות ר' אלעזר פוסל בגיטי נשים ור' יהודה פוסל בכולן וגם היה ראוי לשנות בסדר זה שכל אחד מחמיר משלפניו אבל אי רבי אלעזר אתא לאכשורי בשטרות אפי' תורף ניחא דתנא דברי רבי יהודה קודם משום דקאי את''ק דאיירי בטופס ור''א בשטרות מכשיר טפי מתנא קמא ובגיטין פסיל טפי: חוץ מגיטי נשים. ואין לומר בשחרורי עבדים נמי פסיל דאם כן בפ''ק (לעיל ט.) גבי שלשה דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני וכדברי ר''א בארבע כדקתני וכדברי ר''מ בארבע: וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם. בכל דוכתי משמע שכותבין לשון זה בגט ובפ' בתרא (לקמן פה.) נמי תניא גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם והנהיג ר''ת לכתוב לשון זה בגט אבל בטופסי גיטין לא היה כתוב ומ''מ אין להוציא לעז על גיטין הראשונים שהרי מאריכין לכתוב כמה לשונות בגט דחשיב כמו הרי את מותרת לכל אדם: אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר''מ היא. תימה דבסוף פרק שני לעיל (דף כג.) מוקי לה ר' זריקא א''ר יוחנן כר''מ ופריך עלה מההיא דמחובר דאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן ר''א היא ודחק לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ומאי קושיא הא משמע הכא דאע''ג דמוקמינן ההיא דמחובר כר''א מ''מ מוקמינן שפיר ההיא דהכל כשרים כר''מ ואור''י דאע''פ שעושה צריכותא בזה מ''מ מיסתבר דאתיא כחד תנא אבל הך דפירקין ודאי ר' יוחנן מוקי לה כר''מ משום טעמא דמסיק מדסיפא ר''א רישא לאו ר''א דמטעם זה קאמר ר''י בפרק ד' אחין (יבמות דף כז:) אחיות איני יודע מי שנאן ועוד דבתרתי קמייתא דמתניין בחדא פירקא איכא קפידא טפי לאוקמינהו כחד תנא: מפני התקנה מאי מפני התקנה. מקום הזמן דתנא ברישא דקבע בגמרא אחר כך היינו משום דאתא לפרושי מפני התקנה אליבא דמאן דמוקי לה כר''א דאין פירושו כמו למאן דמוקי לה כר''מ:

דף כו - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד