גיטין יט ע"ב

גיטין יט ע"ב - Steinsaltz

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: In the case of witnesses who do not know how to sign, one tears a blank piece of paper for them, and they fill in the gaps with ink.

Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? For bills of divorce. However, for bills of manumission and for all other documents, if the witnesses know how to read and how to sign, then they sign, and if they do not know how to read and sign they do not sign.

The Gemara asks: With regard to reading, who mentioned anything about it? Why does Rabban Shimon ben Gamliel mention the need for witnesses to be able to read when the discussion is about a witness who does not know how to sign? The Gemara answers: The baraita is incomplete, and this is what it is teaching: In the case of witnesses who do not know how to read, one reads the document in their presence and they sign. And in the case where they do not know how to sign, then one tears paper in the form of a stencil and they fill in the gaps with ink. With regard to this, Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? For bills of divorce. However, for bills of manumission and for all other documents, if the witnesses know how to read and how to sign, then they sign, and if not they do not sign.

Rabbi Elazar says: What is the reason of Rabban Shimon ben Gamliel, who permitted this only for bills of divorce? He holds that there is reason to be lenient with bills of divorce, so that the daughters of Israel should not be deserted. Requiring literate witnesses for bills of divorce could lead to a scenario in which a husband wishes to travel and wants to give his wife a bill of divorce in case he shall not return, but if he does not find literate witnesses he may leave without divorcing her, leaving her unable to remarry.

Rava says: The halakha is in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel. And Rav Gamda said in the name of Rava: The halakha is not in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel. The Gemara asks: Rather, in accordance with whose opinion is the halakha? Is it in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is permitted to do this for any document?

But wasn’t there a certain person who performed an action, and allowed witnesses to trace their names in a case of other documents that were not bills of divorce, and Rav Kahana ordered that he be flogged for doing so? The Gemara answers: Rav Gamda interpreted the statement of Rava only with regard to reading, meaning that the halakha is in accordance with the Rabbis and not Rabban Shimon ben Gamliel only with regard to the question of whether other documents may be read to the witnesses, but not with regard to whether they may sign other documents by means of a stencil.

It is told that Rav Yehuda was nearly blind in his old age. He could barely read and he took great pains to read and sign documents as a witness or a judge. Ulla said to him: It is not necessary for you to do this, as the court scribes would read in the presence of Rabbi Elazar the master, i.e., the halakhic authority of Eretz Yisrael, and he would sign; and the court scribes would read documents before Rav Naḥman and he would sign; and you may do the same. The Gemara notes: And this was done specifically in a case like that of Rav Naḥman and the court scribes, as they had fear of him because he was a great man and a judge to whom they were subservient. Therefore, there was no concern that they would not read it correctly. However, for Rav Naḥman and other scribes, or the court scribes and another person, no; the document may not be read to the witness, as the scribes may read it incorrectly to him.

The Gemara recounts the behavior of another amora who had documents read to him: When documents that were written in Persian and that were produced in gentile courts came before Rav Pappa, who did not know how to read Persian, he would have it be read by two gentiles, each one not in the presence of the other and in a way that each one would speak offhandedly, without knowing that they were giving testimony. Once he clarified what was written in the document he would collect payment with it even from liened property that had been sold, as he held that such a document is entirely valid with regard to monetary law.

Rav Ashi said that Rav Huna bar Natan said to me that so said Ameimar: With regard to this Persian document, on which Jews are signed as witnesses, the court is able to collect payment with it, even from liened property that had been sold.

The Gemara asks: But they don’t know how to read, as most Jews did not read Persian. The Gemara answers: Ameimar’s statement applies when they know how to read Persian. The Gemara questions how the court can rely upon such a document: But don’t we require all legal documents to be written in a writing that cannot be forged; and it is not so in documents produced by Persians, as the Persians were not particular about this when writing their legal documents. The Gemara answers: His statement applies in a case where the paper of the documents was processed with gall. Consequently, it is not possible to forge the writing. But we require a document to recap the essential topic of the document in its last line; and it is not so in the case of Persian documents. The Gemara answers: Ameimar’s statement applies in a case where the document recapped the essential topic of the document in the final line.

The Gemara asks: But if Ameimar’s statement applies only when all these conditions are met, then what is he teaching us, that a document that is properly written in any language is valid? We already learned in a mishna (87b): In the case of a bill of divorce that he wrote in Hebrew and its witnesses signed in Greek, or one that he wrote in Greek and its witnesses signed in Hebrew, it is valid. If this is written in the mishna, Ameimar’s statement would not simply repeat it.

The Gemara answers: This cannot serve as a clear proof, because if the only source for this halakha were from that mishna then I would say: This statement applies only for bills of divorce, where the Sages were lenient so that a woman would not be unable to remarry. However, for other documents, no. Consequently, Ameimar teaches us that other types of documents are valid if they are written in other languages as well.

§ Shmuel says: If a man gave his wife a blank piece of paper and said to her: This is hereby your bill of divorce, then she is divorced. Why? We are concerned that perhaps he wrote it with gall water, rendering it a valid bill of divorce, and the writing was subsequently absorbed into the paper so that it was no longer visible.

The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita (Tosefta 8:2): If a husband said to his wife: This is hereby your bill of divorce, and instead of opening it and looking at it she took it and threw it into the sea, or into a fire, or into anything that destroys it; and he later said: It wasn’t actually a bill of divorce, rather it is a document of appeasement [shetar passim], a symbolic promissory note meant only for display so that the person holding it will be considered to be wealthy; or he said: It is a document of trust, which is a false promissory note given by one person to another, trusting that he will not make use of it until there has been an actual loan; then she is divorced. And he does not have the power to make her forbidden to everyone else as a married woman by saying that it was not a bill of divorce and they are still married.

The Gemara makes an inference from the baraita: The reason she is divorced is because this bill of divorce has writing, and there is no way to ascertain what was written, but if it did not have writing, then no, there is no concern that perhaps it was a valid bill of divorce written with gall water. This runs counter to the statement of Shmuel. The Gemara answers: When Shmuel said that the woman was divorced with a blank piece of paper, it was in a case where we check the paper with a colored liquid [maya denara]. If the paper expels the writing, then it expels it and it is a valid bill of divorce. And if it does not expel it, then the document is nothing and she is not divorced.

The Gemara asks: And if the paper expels the writing, what of it? It is possible that only now it expels the writing and the letters become visible, but from the beginning there was no legible writing and therefore the document should be considered invalid. The Gemara answers that even Shmuel said only: We are concerned, and he does not hold that it is a valid bill of divorce. Rather, the court takes into account the possibility that what he gave her in the beginning was a valid bill of divorce, and the halakha is that it is uncertain if she is divorced.

Ravina said: Ameimar said to me that so said Mareimar in the name of Rav Dimi: These two witnesses who testify that the bill of divorce was given in their presence are required to read it. The Gemara raises an objection to this based on what was taught in a baraita: If a man says to a woman: This is hereby your bill of divorce, and instead of opening it and looking at it she took it and threw it into the sea, or into a fire, or into anything that destroys it, and he later said: It wasn’t actually a bill of divorce, but rather, it is a document of appeasement, or it is a document of trust; then she is divorced, and he does not have the power to make her forbidden to everyone else as a married woman by saying that it was not a bill of divorce and they are still married. And if you say that the witnesses need to read the bill of divorce, then is the husband able to say this to her after they read it?

The Gemara answers: No, it is necessary for Rav Dimi to teach his halakha in a case where after they read it, the husband placed it under his arm, and later took it out, and gave it to the woman without it being read again. Lest you say that he switched it with another document, and what he gave her was not a bill of divorce but a document of appeasement or trust as he claims, Rav Dimi teaches us that the court need not be concerned that he switched it.

The Gemara tells: There was a certain man who threw what he claimed was a bill of divorce to his wife, into her courtyard, among the barrels, and in the end a mezuza was found there. The question is: Is there a concern that he threw her a bill of divorce, and the bill of divorce was destroyed, and the mezuza happened to be in the same location? Or perhaps he threw her the mezuza and only claimed that it was a bill of divorce. Rav Naḥman said: A mezuza is infrequently placed among the barrels, and it can be assumed that he threw the mezuza and not a bill of divorce.

The Gemara comments: And this statement applies only when one mezuza was found. However, if two or three mezuzot were found, then the assumption is that as this, the other mezuza, was there, this mezuza was also there before the husband came, and as to the bill of divorce, say that the mice later took it, and the woman was already divorced from the moment it reached her courtyard.

It is told: There was a certain man who entered the synagogue, took a Torah scroll, and gave it to his wife. And he said to her: This is your bill of divorce. Rav Yosef said: For what is there to be concerned for it? If you say that there should be a concern due to gall water, that perhaps he wrote a bill of divorce on the outside of the Torah scroll’s parchment with gall water, and this writing is now invisible, gall water is not permanent when applied on top of gall water. Since parchment for the Torah scroll is processed with gall water, it is not possible to write something with gall water that will remain permanently on the parchment itself. Therefore, there is no concern that he wrote a bill of divorce on the parchment.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

תניא כוותיה דרב:

עדים שאין יודעים לחתום, מקרעין להם נייר חלק, וממלאים את הקרעים דיו. ומוכח כרב.

ומביאה הגמרא גם את המשך הברייתא ההיא:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שקורעין להם את הנייר, בגיטי נשים, ומשום עיגונא. אבל בשחרורי עבדים, ושאר כל השטרות - אם יודעים לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין.

ומקשינן: מדוע הזכיר רבן שמעון בן גמליאל בדבריו "אם יודעים לקרות"?

"קריה" - מאן דכר שמיה!? מי דיבר בעדים שאינם יודעים לקרוא? ומתרצינן: חסורי מחסרא בלשון הברייתא, והכי קתני בה:

עדים שאין יודעים לקרות, קורין לפניהם אנשים אחרים את תוכן השטר, ואז הם חותמין. ^[25]

ושאין יודעים לחתום - מקרעין להם נייר חלק. ^[26]

ואמר לו רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, בגיטי נשים.

אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות - אם יודעין לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין. לפי שסובר רבן שמעון בן גמליאל שהפתרון בעדים שאין יודעים לקרות - שיקראו לפניהם - זה רק בגט, ולא בשאר שטרות. וכן עדים שאין יודעים לחתום - שמקרעין להם את הנייר - זה דוקא בגט, ולא בשאר שטרות.

אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל, שאף על פי שבשאר שטרות סובר שרק עדים שיודעים לקרוא ולחתום, קוראים וחותמים, אפילו הכי בגיטין התיר בעדים שאינם יודעים לקרוא - שיקראו לפניהם, ובעדים שאינם יודעים לחתום, שיהיו מקרעין לפניהם את הנייר?

משום שלא יהו בנות ישראל עגונות, לכן הקיל רבן שמעון בן גמליאל בגיטין.

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ורב גמדא משמיה דרבא, אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ומקשינן: ואלא כמאן? - כרבנן!? ואפילו בשאר שטרות קוראים לפני עדים שאין יודעים לקרוא, ומקרעין את הנייר לעדים שאין יודעים לחתום?

והא ההוא דעבד עובדא, שרצה להחתים עדים שלא ידעו לחתום, והקיל שיהיו מקרעין לפניהם את הנייר, וזה היה בשאר שטרות, ונגדיה והלקהו רב כהנא. ומוכח שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בגיטין יש את הקולות האלו.

ומתרצינן: תרגמא - תתרגם [תעמיד] את מה שאמר רב גמדא משמיה דרבא שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אקריאה - לגבי עדים שאינם יודעים לקרוא, שבזה אנו מקילים כרבנן, שבין בגיטין ובין בשאר שטרות אם העדים אינם יודעים לקרוא קוראים לפניהם. אבל לגבי עדים שאין יודעין לחתום, בזה נפסק כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בגיטין אנו מקילים לקרוע לפניהם נייר.

ולכן נגדיה רב כהנא, לאדם שקרע נייר לעדים שאין יודעים לחתום בשאר שטרות.

רב יהודה כשהיה זקן ועיניו כהות - אם היה צריך לחתום על שטר, היה מצטער וקרי מה שכתוב בשטר, וחתים על השטר.

אמר לו עולא: לא צריכת להתאמץ ולקרוא.

דהא רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל, קרו קמיה - מה שכתוב בשטר, וחתים מבלי לקרוא בעצמו.

וכן רב נחמן, קרו קמיה ספרי דייני, וחתים מבלי לקרוא בעצמו.

ואמרינן: מה שאפשר לחתום על שטר בלי לקרוא בו, ולסמוך על מה שהקריאו לו, הוא דווקא אצל רב נחמן, שהיה דיין ואדם חשוב, וספרי דייני - סופרים מומחים, הם הקריאו לו, דאית להו אימתא - פחד מרב נחמן. וודאי הם לא ישקרו לרב נחמן, ויאמרו בדיוק מה כתוב בשטר.

אבל אפילו רב נחמן וספרי אחריני - סופרים סתם.

או ספרי דייני - סופרים מומחים, ומקריאים לאיניש אחרינא - לא ניתן לסמוך ולומר שהם ודאי יקראו אמת - מה שכתוב בשטר. אלא דוקא אם יש צירוף, של סופרי הדיינים, שמקריאים לאחד כמו רב נחמן, אז אפשר להסתמך ולחתום על פי המקריאים.

רב פפא, כי הוה אתי לקמיה שטרא שנכתב על ידי פרסאה, דעביד - שנעשה בערכאות של כותים, ושטר ממון כזה נתבאר לעיל בדף י ב שהוא כשר. אך רב פפא לא ידע לקרוא מה כתוב בשטר, כיון שהוא היה כתוב בפרסית.

אז היה רב פפא מקרי להו, קורא לשני כותים, זה שלא בפני זה - כדי שלא יתאמו ביניהם לומר לו מה כתוב בשטר. וגם מה שהיה שואל אותם, היה ב"מסיח לפי תומו", שגלגל עמם בדברים אחרים, עד שסיפרו לו לפי תומם מה כתוב בשטר, ומגבי ביה בשטר ממשעבדי.

אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי אמר אמימר: האי שטרא פרסאה, שנכתב בלשון פרסית, דחתימי עליה סהדי ישראל - מגבינן ביה בשטר ממשעבדי!

ומקשינן: איך נסמוך על עדים אלו? והא העדים לא ידעי למיקרי! כי השטר כתוב בפרסית.

ומשנינן: בדידעי העדים לשון פרסית.

ומקשינן: והא בעינן בשטר כתב שאינו יכול להזדייף, ובשטר פרסית מסתמא ליכא כתב זה.

ומשנינן: בדאפיצן. השטר עובד בעפצים, ועל ידי כך אינו יכול להזדייף

ומקשינן: והא בעינן לקיים בשטר את הדין שצריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, וליכא בשטר הזה! ומשנינן: בדמהדר. בשורה אחרונה של השטר חזרו על כל ענינו של שטר.

ומקשינן: אם כן, שנעשה הכל כדין, פשיטא שזה שטר כשר, ומה בא אמימר לחדש?

ואלא, מאי קא משמע לן, שמא תאמר, שבא אמימר להשמיענו דכל לשון כשר בשטר - גם זה לא חידוש.

כי תנינא לקמן: גט שכתבו עברית, ועדיו יונית. או גט שכתוב ביונית ועדיו עברית, כשר.

ומשנינן: אי מההיא - מהמשנה לקמן, הוה אמינא, הייתי אומר, היכן כשר השטר שנכתב בלשון יונית, הני מילי בגיטין, ומשום תקנת עגונות. אבל בשאר שטרות, לא הכשירו חכמים בכל לשון. קא משמע לן אמימר שגם שטר רגיל כשר בכל לשון.

אמר שמואל: נתן לה - לאשתו נייר חלק, ואמר לה: הרי זה גיטך! הרי היא מגורשת. ומשום שחיישינן שמא במי מילין כתבו, ונבלעו מי העפצים בנייר, בלי להשאיר רישום הנראה לעין, ויש כאן גט בלתי נראה.

מיתיבי לשמואל מברייתא בתוספתא [פרק ו], דתניא: אמר לאשתו הרי זה גיטך, ונטלתו, וזרקתו לים או לאור - לאש, או לכל דבר האבד - המאבד את הגט.

וחזר הבעל ואמר אחרי שהגט הושמד: שטר פסים הוא, או שטר אמנה הוא! ומעולם זה לא היה גט. ^[27] והבעל טוען עתה שנתן לאשתו שטר כזה, ולא גט.

הדין הוא שהאשה מגורשת, היות ולא כל הימנו, אין בכוחו, אחרי שאמר בתחילה "הרי זה גיטך", לחזור ולומר שזה לא היה גט, ולאוסרה להנשא לשוק.

והשתא מדייקינן מהברייתא הזו נגד שמואל:

טעמא דאיכא כתב - והוא טוען שזה לא כתב של גט אלא שטר פסים, אז היא מגורשת, כמו שהחזקנו עד שבא ואמר שזה הוא גט.

הא ליכא כתב, אם נתן לה רק נייר חלק, והוא מראהו וטוען שלא מסר לה גט אלא נייר חלק, ודאי היה נאמן לומר שלא מסר לה גט, ולא היינו מחזיקים אותה כמגורשת.

כי אם גם במקרה כזה הוא לא נאמן, והיינו מחזקים אותה כמגורשת, היה לתנא לנקוט חידוש יותר גדול, שאפילו כשטוען על נייר חלק, ואומר כך זה היה מעולם, ולא מסרתי לה גט, גם כן לא מאמינים לו, אלא אנו נוקטים שבתחילה זה היה גט, ומה שמראה עכשיו נייר חלק, כי הכתב דהה ונעלם.

וכיון שהתנא לא נקט מקרה של נייר חלק, מוכח שבמקרה כזה הבעל נאמן, כי זה צד רחוק לומר שהכתב דהה. ולכן מאמינים לבעל שמעולם לא היה זה גט.

ואם כן, קשה לשמואל, שאמר אם יש נייר חלק ואומר שזה גט, נאמן. והרי זה רחוק לומר שהיה כתב ודהה. ומדוע נאמר שודאי שיש כאן גט.

ומתרצינן: כי קאמר שמואל שנאמן לומר שזה היה גט, דבדקינן ליה במיא דנרא - מים מיוחדים שגורמים לאותיות להפלט מהנייר ולהיראות - ובודקים במים האלו: אי פליט - פליט, וזה גט. ואי לא פליט, בהכרח שלאו כלום הוא!

ומקשינן: וכי פליט, מאי הוי!? מדוע אנו נוקטים שזה גט ודאי?

הרי יתכן שרק השתא הוא דפליט, ובזמן נתינת הגט האותיות היו בלועות, וזה לא נחשב לגט.

ומשנינן: שמואל נמי, חיישינן שהיא מגורשת קאמר. ומשום שזה ספק אם בשעת נתינת הגט היו האותיות ניכרות או שהם כבר דהו, ואינה מגורשת. ^[28]

אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי אמר מרימר משמיה דרב דימי: הני בי תרי, דיהיב גיטי קמייהו, והם עדי המסירה, צריכי למיקריה את הגט.

מיתיבי מדברי הברייתא בתוספתא שנזכרה לעיל:

הרי זה גיטך, ונטלתו וזרקתו לים או לאור - לאש, או לכל דבר האבד - שמאבד את הגט, וחזר ואמר, אחר שהגט נאבד: שטר פסים הוא, או שטר אמנה הוא, ומעולם זה לא היה גט - אינו נאמן, והאשה מגורשת, ולא כל הימנו לומר שזה לא היה גט, ולאוסרה משום אשתו.

ומהברייתא הזו קשה על מה שאמר מרימר, שעדי מסירה צריכים לקרוא את הגט, כי בברייתא מבואר שיש ויכוח מה היה כתוב בשטר, גט או שטר פסים.

ואי אמרת צריכי העדים למיקריה את הגט, אם כן, בתר דקריוה את הגט, מי מצי אמר לה הכי, שזה לא גט, אלא שטר פסים!? הרי העדים קראו ונוכחו שזה גט.

ומתרצינן: לא צריכא - כאן מדובר, דבתר דקריה, אחר שקראו העדים את הגט, עיליה הבעל את הגט לבי ידיה, לבין ידיו תחת בגדיו, ואפקיה - וחזר והוציאו - ומסר לה את הגט, מבלי ששבו העדים וקראו מה מסר לה.

והדין הוא שהיא מגורשת. כי אנו נוקטים שמסר לה את הגט ולא שטר פסים.

והחידוש הוא - מהו דתימא, חלופי חלפיה, ואחרי שקראו את הגט החליף ומסר לה שטר פסים. קא משמע לן - שאנו תולים שהוא לא החליף, אלא מסר לה גט.

ההוא גברא, דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני - לבין החביות. וכשהלכו לחפש את הגט, אשתכח מזוזתא, נמצאה שם מזוזה, ולא גט.

אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני, בין החביות, לא שכיחא.

ואם היא נמצאה שם, כנראה שזרק הבעל את המזוזה הזאת, ולא גט זרק לה, ואינה מגורשת.

והני מילי שאינה מגורשת, כי אנו תולים שהבעל זרק לה מזוזה, דאשתכח שם חדא מזוזתא.

אבל, אם נמצא שם שנים או שלוש מזוזות, האשה מגורשת. כי אז אנו נוקטים שהבעל זרק לה גט ולא מזוזה. ומה שנמצאו שם מזוזות, אנו אומרים, כי כמו ששתי המזוזות שנמצאו שם ודאי היו שם משכבר, כי אפילו אם נאמר שהבעל זרק לה מזוזה, הרי הוא זרק רק מזוזה אחת, ובהכרח חייבים אנו לומר ששתי המזוזות האחרות היו שם עוד מקודם. ומדהא, שתי המזוזות, הואי היו שם - הא, המזוזה השלישית, נמי הואי. וכל שלושת המזוזות היו שם משכבר, והבעל זרק לה גט ולא מזוזה. ומה שאנו לא מוצאים את הגט, סיבת הדבר היא, כי גיטא, עכברים שקלוה - לקחוהו.

ההוא גברא, דעל לבי כנישתא. שקל ספר תורה, יהיב לה את ספר התורה - לדביתהו - לאשתו, ואמר לה: הא גיטך!

אמר רב יוסף: למאי ליחוש? הרי ודאי הדבר שאינה מגורשת, ואין כל סיבה לחשוש שזה גט.

ואי משום מי מילין, ונחשוש שמא כתב לה גט במי מילין, שאין רישומם ניכר, על הצד החיצוני של הקלף של ספר התורה, והם נבלעו בקלף, והגט אינו ניכר.

אין זה חשש, כי גם אם כתב גט על צידו החיצון של הספר תורה במי מילין, אין זה גט, היות ואין מי מילין נחשבים לכתב על גבי מי מילין.

וספרי התורה, בזמנם, היו מעובדים בעפצים, ואם כתב עליהם במי מילין, אין זה כתב. ולכן, אין חשש שיש כאן גט נסתר שנכתב במי מילין.

הערות

^[25] ואין כאן חסרון של "עד מפי עד", שפסול לעדות, היות ואין זה אלא בירור, שיודע העד החותם מפי אנשים אחרים מה נכתב בשטר, אך אין הוא מעיד על המעשה עצמו על סמך עדות ששמע מפיהם, אלא על סמך מה שראה בעצמו את מעשה הקנין או ההלואה או שנוכח לדעת את דעת המתחייב בשטר. ראשונים.

^[26] לפי זה, תנא קמא דיבר על שני נושאים: א. עדים שאין יודעים לקרוא - קוראים לפניהם. ב. עדים שאין יודעים לחתום - מקרעין להם נייר. וסובר תנא קמא, שגם בגט וגם בשטר אפשר לעשות כן.

^[27] שטר פסים פירושו, שטר שאדם רוצה לפייס את חבירו, ומרשה לו לכתוב עליו שטר חוב שהוא חייב לו, כדי שיראה חברו עשיר. שטר אמנה פירושו, כתבו המלוה שטר שפלוני לווה ממנו כסף, אך עדיין לא לווה, והאמינוהו שיהא בידו של המלוה - והמלוה לא יתבע את הלווה עד שילוה לו את הכסף.

^[28] הרמב"ן מבאר כי ההוא אמינא של הגמרא בדברי שמואל היתה, שהבעל נאמן לומר על נייר חלק שהוא גט, זאת, אפילו אם אינו ירא שנכחישהו, ומוכיחה הגמרא מהברייתא שרק אם יש כתב, שאפשר להכחישו, רק אז אפשר לסמוך על הבעל. ומתרצת הגמרא שגם בנייר חלק אפשר לבודקו אם כתוב בו גט.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עדים שאין יודעין לחתום, מקרעין להן נייר חלק והם ממלאים את הקרעים דיו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — בגיטי נשים, אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין העדים לקרות (לקרוא) ולחתום — חותמין, ואם לאו [לא] — אין חותמין.

ותוהים: קרייה מאן דכר [קריאה מי הזכיר] את שמה, מדוע בא רבן שמעון בן גמליאל והזכיר ענין של קריאה, כאשר דנו קודם רק במי שאינו יודע לחתום? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך היא שנויה]: עדים שאין יודעין לקרות — קורין (קוראים) לפניהם וחותמים, ושאין יודעין לחתום — מקרעים להם נייר והם חותמים. על כך אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — בגיטי נשים, אבל בשטרי שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין גם לקרות וגם לחתום — חותמין, ואם לאו [לא] — אין חותמין, ואין סומכים על מה שקוראים לפניהם.

אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל שהתיר לעשות כן בגיטין? — שהוא סבור שיש להקל בגיטין כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות, שאם לא נקל עליהן באופן עריכת הגט וחתימתו, הרי שבמקרה שהבעל רוצה לצאת לדרך רחוקה ורוצה לתת גט לאשתו ואין במקומם עדים היודעים גם לקרוא וגם לחתום, ייצא הבעל דרכו בלא לתת לה גט ונמצאו הן עגונות.

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ורב גמדא משמיה [משמו] של רבא אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ושואלים: ואלא כמאן [כמי] תהיה ההלכה — כרבנן [כחכמים] ובכל השטרות מותר לעשות זאת?

והא ההוא דעבד עובדא [והרי היה אדם אחד שעשה מעשה שכזה] בשאר שטרות, שקרע את הנייר עבור עדים שאינם יודעים לחתום, ונגדיה [והלקה אותו] רב כהנא על כך! ומתרצים: תרגמא אקריאה [תרגם, הסבר, דברי רב גמדא רק לגבי קריאה] שלענין ידיעת קריאה אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא כחכמים, וסומכים אף בשאר שטרות על זה שמקריאים את השטר בפני העד.

ומסופר כי רב יהודה בזיקנתו היה מתקשה לראות, והיה מתאמץ לקרוא ומיצטער עד שהיה קרי וחתים [קורא את השטר וחותם עליו כעד, או כדיין]. אמר ליה [לו] עולא: לא צריכת [צריך אתה] לכך, דהא [שהרי] ר' אלעזר מרא [אדון, המורה] של ארץ ישראל קרו קמיה וחתים [והיו קוראים לפניו והוא חותם] ואם כן, יכול אף אתה לנהוג כמותו. ורב נחמן קרו קמיה ספרי דייני וחתים [היו קוראים לפניו סופרי הדיינים את השטר והיה חותם]. ומעירים: ודווקא רב נחמן וספרי דייני [וסופרי הדיינים], דאית להו אימתא [שיש להם אימה] מלפניו, שהיה אדם גדול ודיין והם היו כפופים לו, ולכן אין לחשוש שמא לא קראו כדין, אבל אם היה רב נחמן וספרי אחריני [וסופרים אחרים], או ספרי דייני ואיניש אחרינא [סופרי הדיינים ואדם אחר] — לא, ואי אפשר לסמוך על כך.

ועוד, בענין הסתמכות על קריאה של אדם אחר בשטר, מסופר: רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד [כאשר היה בא לפניו שטר פרסי שהיה עשוי] בערכאות של כותים, והוא לא ידע לקרות פרסית, מקרי להו [היה נותן לקרוא] לשני כותים את השטר זה שלא בפני זה, באופן שיהיה כל אחד מהם מסיח לפי תומו, לא בתורת עדות, אלא שהיה מבקש ממנו כאילו לקרוא סתם. וכשהיה מתברר מה כתוב בשטר מגבי ביה ממשעבדי [היה גובה בו אפילו מנכסים משועבדים], שסבר שלדיני ממונות שטר כזה נחשב לשטר גמור.

אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי [כך] אמר אמימר: האי שטרא פרסאה [שטר פרסי זה] דחתימי עליה סהדי ישראל [שחתומים עליו עדים יהודים], מגבינן ביה ממשעבדי [גובים אנו בו אפילו מנכסים משועבדים].

ושואלים: והא לא ידעי למיקרי [והרי אין העדים יודעים לקרוא] את השטר! ומשיבים: מדובר פה בדידעי [בעדים שיודעים לקרוא]. ושואלים עוד: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף, וליכא [ואין כאן] בשטר זה, כיון שאין הפרסים מקפידים על כך! אומרים: מדובר פה בדאפיצן [במקרה שהיו הקלפים של השטרות עשויים בעפצים] ואז אי אפשר לזייף את הכתב. ומקשים עוד: והא בעינן [והרי צריכים אנו] בכתיבת שטרות לחזור מענינו של שטר בשיטה (שורה) אחרונה של השטר, וליכא [ואין כאן] דבר זה בדרך כלל בשטרות הפרסיים! ומשיבים: מדובר פה בדמהדר [במקרה שחזר] על עניינו של שטר בשורה אחרונה.

ושואלים: ואם כל אלה היו בו אלא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך — ששטר שנכתב כדינו ולא היה בו דבר אלא שנכתב בכל לשון — כשר? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה: גט שכתבו (הכתב שלו) עברית ועדיו חתומים ביונית, או היה כתבו יונית ועדיו חתומים בעברית — כשר!

ודוחים: משם אין ראיה ברורה, שכן אי מההיא הוה אמינא [אם מאותה ברייתא, הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בגיטין, שהקלו בהם הרבה כדי שלא תישאר האישה עגונה, אבל בשאר שטרות — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] אמימר שאף בשאר שטרות הרי זה כשר.

א אמר שמואל: נתן לה הבעל לאשתו נייר חלק ואמר לה: "הרי זה גיטיך" — מגורשת בו. ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא במי מילין כתבו והכתב נבלע בנייר ואינו נראה בו עתה, אבל היה כתוב בו גט כהלכתו.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאישה "הרי זה גיטך", ולא פתחתו לראותו אלא נטלתו וזרקתו לים, או לאור (אש), או לכל דבר האבד, וחזר הבעל ואמר: לא היה זה גט, אלא שטר פסים (שטר שלא נועד אלא למראית עין בלבד, שייחשב המחזיק בו כעשיר) הוא, או שטר אמנה (בטחון) הוא — מגורשת, ולא כל הימנו (אין בכוחו) לאוסרה על אחרים כאשת איש, כשאומר שלא היה זה גט ועדיין היא נשואה לו.

ומדקדקים: טעמא [הטעם, דווקא] דאיכא [שיש בו], בגט הזה כתב, הא ליכא [הרי אם אין בו] כתב — לא, ואין אומרים שהיה זה גט שנכתב במי מילין! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] שמואל שמגורשת באותו נייר חלק, הרי זה במקרה דבדקינן ליה במיא דנרא [שבודקים אנו אותו, את הנייר במי צבע מיוחדים], אי פליט [אם פולט] את האותיות והן נראות — פליט [פולט] הוא והרי זה גט, ואי לא פליט [ואם אינו פולט] — לאו [לא] כלום הוא ואין היא מגורשת.

ושואלים: וכי פליט מאי הוי [ואם הוא פולט מה בכך]? הרי ייתכן כי רק השתא [עכשיו] הוא דפליט [שפולט] ונראות בו האותיות, אבל מתחילתו לא היה כתוב בכתב הראוי להיקרא כלל! ואומרים: שמואל נמי [גם כן] "חיישינן" קאמר ["חוששים אנו", אמר], ולא שאנו סומכים על כך לומר שזהו גט גמור, אלא אנו חוששים שמא מתחילה נכתב כראוי ואחר כך נבלעו האותיות, ומפני כן תהא האשה כספק מגורשת.

אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי [כך] אמר מרימר משמיה [משמו] של רב דימי: הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו [שניים שהיו עדים שניתן גט לפניהם], צריכי למיקרייה [צריכים לקרוא אותו], את הגט. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאישה "הרי זה גיטך", ונטלתו וזרקתו לים, או לאור, או לכל דבר האבד, וחזר ואמר:"שטר פסים הוא", או שאמר "שטר אמנה הוא" — מגורשת, ולא כל הימנו לאוסרה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי צריכי למיקרייה [צריכים העדים לקרוא אותו], את הגט, אם כן בתר דקריוה [אחרי שקראו אותו] מי מצי אמר לה הכי [האם הבעל יכול לומר לה כך]?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה ואפקיה [שאחר שקראוהו הכניסו הבעל לחיקו, את הגט הזה וחזר והוציא אותו] ונתנו לאשה; מהו דתימא [שתאמר]: חלופי חלפיה [החליף אותו] בשטר אחר, ומה שנתן לאשה לא היה שטר גט אלא שטר פסים או שטר אמנה כטענתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו חוששים לחילוף.

מסופר: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני [אדם אחד שזרק לה גט לחצר אשתו לבין החביות], ולבסוף אשתכח מזוזתא [נמצאה שם מזוזה], והשאלה היתה: האם יש לחשוש שזרק לה גט והגט אבד, והמזוזה הגיעה לשם בדרך אחרת, או שמא מזוזה הוא שזרק לה? אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני לא שכיחא [מזוזה בין החביות אינה מצוייה] ומן הסתם זה היה הדבר שזרק, ולא גט.

ומעירים: והני מילי דאשתכח חדא [ודברים אלה אמורים שנמצאה רק מזוזה אחת], אבל אם נמצאו שם שנים שלשה קלפים של מזוזות, אומרים אנו: מדהא הואי [מכיון שזו האחרת היתה] — הא נמי הואי [זו גם כן היתה] שם לפני שזרק את הגט, ואילו גיטא [הגט] שלא מצאוהו — אימור [אמור] שהעכברים שקלוה [לקחו אותו], ולכן אינו מצוי כעת אבל האשה כבר התגרשה בכך שהגט ניתן בחצירה.

מסופר: ההוא גברא דעל לבי כנישתא [אדם אחד שנכנם לבית הכנסת], שקל [לקח] ספר תורה יהיב [נתן] לה לדביתהו [לאשתו], ואמר לה: הא [זה] גיטך. אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה [למה נחשוש כאן] לומר שאשה זו מגורשת? אי [אם] תאמר שנחשוש משום מי מילין, שמא כתב לה גט על גבי הגוויל של ספר התורה הזה מבחוץ במי מילין ולכן אין הכתב נראה — הלא אין מי מילין על גבי מי מילין, וכיון שכבר יש עיבוד בעפצים של הגווילים עצמם, לא ייתכן שיכתוב עוד משהו בעפצים על גביו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דקארו קמיה דר' אלעזר וחתים לא כעד מפי עד דמי שהרי הוא עצמו ראה אותו עדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לומר שכך כתוב בשטר זה וזו אינה עדות אלא כל מאן דמהימן ליה ולא יהא לבו נוקפו עליו יכול לחתום על ידו דכיון דמילת' דעבידא לאיגלויי הוא ואית להו אימתא דידיה מהימני.

טעמא דאיכ' כתב הא ליכא כתב לא. פי' קס"ד דשמואל מגורשת לגמרי קאמר ולאו כל הימנו לאוסרה אע"פ שאבד הנייר. והא דקאמרינן חיישינן לו שלא תנשא אבל נשאת לא תצא והכ' משמע דטעמא דאיכ' כתב אבל ליכ' כתב אינה מגורשת כלל ואם נשאת תצא דאי ס"ד בהא נשאת לא תצא ליתני נמי הא שהיא יותר רבותא ומתרץ כי קאמר שמואל לא כשאבד הנייר אלא לומר שצריכין בדיקה אבל אי לא פליט או שאבד הנייר אפילו נשאת תצא.
ויש נוסחא שכתב בה לא כל הימנו לאסרה עליו וא"כ אפילו בדאיכ' כתב אין מתירין אותה לינשא לכתחלה אלא שאין אוסרין אותה על בעלה ואתיא פרכא אדשמואל בהדיא. ומיהו לא דיק' דלא מתנה לה עליו סתם על הבעל שנשאת לו שהרי לא הוזכר כאן וה"ל נמי לפרושי לא תנשא ואם נשאת לא תצא כדתני בכל מקום ועוד דקתני מגורשת ומשמע לגמרי, ול"ג בנוסחי דוקני עליו ולא בהלכות ר"ה ז"ל.
וי"מ דמעיקרא קס"ד דשמואל לקולא אמר מגורשת ומצינו חיישי לקולא בתלמוד וה"ה דהוה ליה לתרוצי חיישינן לחומרא קאמר שמואל אלא פרושי מפרש לה לחששא היכי אית' ומיהו השת' לא ס"ד דהך ברייתא כדקרויה ועיילי' לבי ידיה דלההוא טעמ' לא אתיא פרכא ההיא מיהו מ"מ קשה דבריית' לא מקילא בגירושין כולי האי.

וכי פליט מאי הוי השת' הוא דפליט. פירש"י ז"ל וכשהיו בלועות לא הוי כתב שמואל נמי חיישינן קאמר כלומר שמא לא נבלעו יפה ונדמה להם נייר חלק בשלא דקדקו יפה זהו תורף פי' רש"י ז"ל ואע"פ כן אינו מחוור דשמואל לא אמר חיישינן אלא במי מילין כתבו אבל ודאי כתבו במי מילין משמע דגיטא הוי ואפשר דבגמ' מתרץ דברי שמואל כך נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך חיישי' לגירושין אלו ופסולה מן הכהונה מ"ט לפי שאנו אומרים במי מלין כתבו וכיון שנכתב במי מלין הדין נותן שנחוש לו ותרוצי הוא דמתרצינן מילת' דשמואל וה"ה דאפילו אבד ולא נבדק אין חוששין אלא פרושי מפרש לה לחששא לומר דאי לא פליט לאו כלום היא. ור"ח ז"ל כתב ומתמהינן וכי פליט מנ"ל דגט הוא דכתיב ביה דילמא ענינא אחרינא הוה כתוב ביה והוא דפליט ומפרקינן שמואל חיישינן שמא גט הוא קאמר וקשה לי דאי פליט הוי ליה דומיא דבריית' דאיכ' כתב ומגורשת ועוד שאמרו בירושלמי א"ר חייא בר בון בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחא מי תוריקון לחבריה הא כתב במי מלין דמקבל כתביה שפך דיו שאין בו עפצא והוא פולט מקום הכתב אלמ' יש לו בדיקה לראות מה כתוב בתוכו ולקרותו.

הני בי תרי דיהיב גיטא קמיייהו צריכין למקרייה. [פי'] ואם לא קראוהו אע"פ שאמר לה בפניהם הרי זה גיטיך יכול לומר שטר פסים היה א"נ תנאה הוה ביה והאי אחריני הוא אבל בעידי חתימה אין צריכין לקרותו וכל זמן שיצא מתחת ידה מגורשת לגמרי ואין חוששין לה.
והא דתנן (פ' ע"א) טעה סופר ונתן גט לאיש ושובר לאשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה כדאיתא בהאשה רבה ההיא בעידי חתימה ואיבעי ליה למקרייה.
והא דאקשינן עליה דרבינא מהא דתניא הרי זה גיטיך ונטלתו וזורקתו לים או לאור וכו' משום דההוא ודאי לאו משום עידי חתימה היא מגורשת דודאי לא כל הימינה להתיר את עצמה הואיל ואין גט יוצא מתחת ידה אלא משום עידי מסירה ההוא דהא קאמר לה הרי זה גיטיך בפני עדים וקס"ד שאע"פ שלא קראוהו מגורשת משום דאמר לה בפניהם הרי זה גיטיך וקס"ד דאי אית' דשטר פסים הוא לעדים הוה מודע להו דבשלמא לה אמרינן דלצערא קא מכוין אבל לעדים אמאי וכדאמרינן בפ' הניזקין ואם אית' דבטליה לעדים הוה אמר ומ"ה מגורשת ולא כל הימינו לאסרה א"נ כיון שבידו לגרשה נאמן לומר גט הוא זה שאני נותן לה אבל לרבינא קשה ומדלא מתרצינן לכתחלה צריכין למקרייה אבל דיעבד אע"פ שלא קראוהו מגורשת ש"מ דיעבד קאמר ואוקימנ' דלבתר דקרייה עיילי לבי ידיה ואפקה מהו דתימא חלופי חלפיה קמ"ל פיר' דדיעבד לא חיישינן ומיהו לכתחלה כיון דעייליה כלל לבי ידי' צריכין למקרייהו דחיישינן.
ולהאי טעמא אע"ג דלא חזו כתב לבתר הכי כשר. והאי דקתני בריית' שטר פסים דאיכ' כתב משום דמאן דמעייל גיטא בידיה ומחליף כתב בכתב מחליף ולאו בנייר חלק דחזו ליה עידי מסירה ומיהו משכחת לה דכשר ואע"ג דלא קריוה כלל כגון דמס' לה באנפייהו והרי היא מוציאתו לפנינו עכשיו ועדים מעידים אותו שזה הוא משום דאית להו טביעות עינא דהאי הוא והוא כתב שאינו יכול להזדייף ולא להוסיף כי שיטות דטביעות עינא עדיף דהא קטלי בה כדאמרינן במס' חולין פר' כל הבשר ושרינן ביה נמי אשת איש כשמעידין מת בעלה.

ההוא גברא זרק גיטא לדביתהו. פי' עייליה לבי ידיה הוה ומשום דאשכח מזוזתא על כרחין מזוזתא הוא דביני דני מזוזתא לא שכיח ואין חוששין לה אפילו לכהונה ואף ע"ג דלא שכיח נמי במחליף בעיוניה לבי ידי' ואפקיה הא ודאי במזוזתא הוא דמזוזתא הות דמזוזתא ביני דני ליכא וא"נ לא קריוה כלל הוה ואי לא אשתכח מזוזתא מגורש' ואינה מגורשת והשת' דאשכח מזוזת' אין חוששין לה וכי אשתכח תרי אמרי' אימר עכברי שקלוה לגיט' ומגורש' ואינה מגורש' משום דאמר הרי זה גיטיך וכן פי' הר"ם הספרדי ז"ל ופי' רש"י ז"ל דכי אמרינן מדהא הוי הא נמי הוי דוקא דחזינן דלא זרק אלא חדא.

הא דאמרינן: ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין. איכא דמקשו בה דעד מפי עד הוא, ותירץ ר"י ז"ל דלא חשיבי עד מפי עד כיון דלא מסהדי אעיקרא דמילתא אלא דאמרי שכך כתוב בשטר, ומיהו מסתבר ליה דבעינן שנים אי נמי חד דמסתפו מיניה כספרי דיינא ורב נחמן. ואיכא מאן דאמר דהכא במכירין קצת אלא שגופן האותיות משונין קצת ואין יכולין לקרות אלא בדוחק וכי הא דאמרינן בסמוך רב יהודה הוה מצטער וקרי, ונראה דהכא שאני דגילוי מלתא בעלמא הוא וגט רמי וקאי קמן ועביד לאיגלויי על ידי אחרים ובכי הא מסתפו ולא משקרי וגלויי מילתא לא קרינן ליה עדות, וכההיא דאשתמודענוהי דאחוהי דמיתנא הוא במסכת יבמות (לט, ב). וכתב הרמב"ם ז"ל קוראין לפניהם וחותמין והוא שיכירו לשון הגט.

אמר רבא הלכתא כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב"ג. ואוקימנא אקרייה. פירש רש"י ז"ל דהא דרב גמדא הוא דתרגימנא אקרייה לומר שאם יודעין לחתום אף על פי שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמייהו וחתמי כרבנן ודרב כהנא בשאין יודעין לחתום דגבי חתימה אמרינן לדרב כהנא לעיל, וכן דעת בה"ג ז"ל דרב גמדא אקרייה ודרב כהנא אחתימה, והיינו דרבי אלעזר קרו קמיה וחתים, ורב נחמן קרו קמיה וחתים ואף על גב דאמרי ודוקא רב נחמן וספרי דייני אבל רב נחמן ושאר ספרי שאר אינשי וספרי דייני לא, משום דבממונא חששו דילמא משקר ועוד דקרו קמיה אינשי דמסתפו מיניה לא סמיך עלייהו. והא דאמרינן בסמוך גבי שטרא פרסאי דכי הוה אתיא לקמיה דרב פפא הוה מקרי ליה לשני נכרים זה שלא בפני זה ומגבי ביה, דין מעדות שאני.
אבל ר"ח זצ"ל פירש בהפך, דהא דרב כהנא אקרייה ודרב גמדא אחתימה, וזה קשה חדא דרב כהנא אחתימה איתמרא לעיל כדפירש רש"י ז"ל, ועוד דלעיל באידך פירקין (גיטין ט, ב) אמרינן לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו אמר רשב"ג במה דברים אמורי בגטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין, ואם איתא דקרייה הוא דפסלינן בשאר שטרות לא הוה ליה לאתויי ברייתא כצורתה דמשמע דמאי דאיתמר בברייתא בהדיא בגט הוא דממעטינן משחרורי עבדים, ואם כדברי ר"ח זצ"ל הוה ליה למישקל ולמיטרח בשקלא וטריא דהכא קרייה מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין רשב"ג אומר וכו', אלא ודאי משמע לכאורה דחתימה הוא דממעטינן.
נמצא עכשיו לפי הרב בעל ההלכות ורש"י ז"ל דחתימה לא שרינן בשאר שטרות אלא בגיטי נשים לבד ואי מסרטי להו וחתמי מנגדינן להו כרב כהנא. ומיהו אם חתמו איכא מאן דאמר דפסלינן לשטרא דשטרא חספא בעלמא הוא כמי שאין עליו עדים כלל ואפילו מסריה ניהליה באפי עדי מסירה נראה דפסלינן ליה דהוה ליה כמזוייף מתוכו ומודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ואיכא מאן דאמר מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא קאמר נגדיה ופסיל ליה לשטרא שמע מינה דשטר כשר הוא וכדאמרינן בעלמא (קידושין יב, ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגיד ליה וקדושיו קדושין, וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרינן להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסלינן ליה לשטרא.

אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך כשר חיישינן שמא במי מילין כתבו. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטיך ונטלתו וזרקתו לים או לאור וחזר ואמר לה שטר פסים הוא לא כל הימנו לאוסרה וטעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא, ושנינן כי קאמר שמואל נמי דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא, ואקשינן תו ודילמא השתא הוא דפליט ומעיקרא כי יהבינן ניהליה נבלע היה הכתב בתוך הנייר ואינו כתב ואסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר. כלומר ספק מגורשת היא ופסולה מן הכהונה. וכתבו בתוספות דהשתא דאסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר תו לא צריכינן לאוקמה בדבדקיניה דכי לא בדקיניה נמי איכא למיחש ומיהו אי בדקיניה ולא פליט ודאי לא כלום הוא. ותמיהא לי דאם כן הוה ליה למימר אלא שמואל חיישינן קאמר, אלא ודאי לכאורה משמע דאשנוייא קמא סמכינן לומר דכיון דליכא כתב אפילו מיחוש לא חיישינן עד דבדקינן ליה ופליט וכי פליט נמי אינה מגורשת ודאית אלא ספק מגורשת ופסולה מן הכהונה. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי האי דעאל לבי כנישתא ושקל ספר תורה ויהביה לאיתתיה אמר רב הונא למאי ניחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין על גבי מי מילין, ואם איתא דלא חיישינן ליה כלל עד דבדקינן ליה מאי איריא משום דאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא בדקיניה ולא פליט, הא ליתא דהיא היא והכי קאמר אי משום מי מילין ונבדקיה אי פליט או לא לא איפשר למבדקיה דאין מי מילין על גבי מי מילין ואינו ניכר וכיון שכן אפילו אי כתיב במי מילין לאו כלום הוא דלאו כתיבה היא.

אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעי הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה ואי אמרת צריכי למקרייה לבתר דקריוה מי מצי אמר לה הכי לא צריכא לבתר דקריוה עיילי לבי ידיה ואפקה מהו דתימא חלופי חלפיה קא משמע לן. וההיא דשמואל דנתן לה נייר חלק הא אסיקנא שמואל חיישינן קאמר, והכא נמי אף על גב דלא קריוה חיישינן לה ופסלה מן הכהונה. ולפי מה שפירשתי דשמואל דוקא בדבדקיה ופליט ההיא נמי איכא למימר דבדקיניה ופליט וכיון דקריוה לבסוף כשר אלא דחיישינן דילמא השתא הוא דפליט ואינה אלא ספק מגורשת, ומדלא פרקינן הא לכתחילה הא דיעבד משמע דאפילו בדיעבד אינה מגורשת עד דקריוה תחילה או בסוף ומהא נמי דפרקינן דעייליה לבי ידיה ואפקיה דלא חיישינן דילמא חלפיה משמע נמי דאף על גב דלא קריוה לבסוף מגורשת ודאית ואין חוששין לה שמא החליף. ומיהו אי עייליה לבי ידיה צריכין למיקרייה לכתחילה קודם שיתנו לה אבל אם זרקתו לים או לאור מגורשת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, והא דתנן לקמן (גיטין פ, א) כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ולאחר זמן הרי גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייקינן עלה ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צא, ב) אמאי מאי הוה לה למעבד ומשני איבעי לה לאקרויי לגיטא, דמשמע מינה דנשאת היא עד שלא קראוהו התם הכי קאמר דקריוה תחילה ביד הסופר ואחר כך עייליה לבי ידיה סופר וטעה והחליף ואפילו הכי כיון דאיפשר לה בלא טורח לקרותו ולצאת ידי ספק ולא חששה לכך קנס קנסו עליה ואמרו תצא מזה ומזה, וכדאמרינן התם גבי הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאתה לאחר ונמצאת זו אילונית תצא מזה ומזה וכן כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו ונשאו ונמצאו אלו אילוניות תצא מזה ומזה ומפרש התם דקנסינן לה משום דאיבעי לה לאימתוני, אבל מכל מקום לכתחילה אינה אסורה לינשא עד שיקראוהו אחר נתינה ואפילו עייליה לבי ידיה וכל שכן אי לא עייליה לבי ידיה דכיון דקראוהו תחילה אינה צריכה להקרותו לבסוף, אבל ר"י ז"ל היה נוהג להקרותו קודם נתינה ואחר נתינה קודם נתינה מהא דהכא ואחר נתינה מההיא דהאשה רבה אלא דההיא איכא לאוקמה בדעייליה לבי ידיה הא לאו הכי שוב אינה צריכה.

ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני מאי בעי. כלומר אלא ודאי מימר אמרינן דהיינו הוא דזרק לה איהו ואפילו ריח הגט אין בו. אבל תרתי ותלת לא, מדהא הוי הוי נמי הא וגיטא אימר עכברים שקלוה, והויא ליה ספק מגורשת, אבל מגורשת ודאית לא הויא דהא אימר קא אמרינן, וכן כתבה הרמב"ם ז"ל. והשתא דאתינן להכי נראה דדוקא בשלא קראוהו תחלה אבל קראוהו תחלה ועייליה לבי ידיה ואפקיה וזרקו לה מגורשת ודאית דהא אמרינן דלחלופי לא חיישינן אלא ודאי עכברים גררוהו ואפילו לא אישתכח אלא חדא מגורשת, ואיכא למימר דאפילו קראוהו נמי ספק מגורשת הויא, ואי לא משתכח אלא מזוזה חדא אפילו ריח הגט אין בו דלא דמי לזרקתו לים או לאור דהכא שאני דאשתכח מזוזתא התם ורגלים לדבר דמזוזתא מאי בעיא הכא וטפי גרע כי אשתכח התם מזוזתא מדלא אשתכח לא מזוזתא ולא גיטא. אלא דסיפא מוכחת כלשון הראשון שכתבנו דהא כי משתכחן תרי ותלת מזוזתא כי היכי דהויא חדא הכא בעל כרחין הכי נמי איפשר דהוו כולהון ואימר עכברים שקלוהו ורגלים לדבר ליכא ודמי לזרקתו לים דמגורשת ודאית, אלא ודאי מדלא מחזקינן לה הכא במגורשת ודאית שמע מינה דבלא קראוהו תחילה קא מיירי. כנ"ל.

ההוא גברא דעאל לבי כנישתא שקל ספר תורה יהביה וכו' וכי תימא ניחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא והא בעינן שמו ושמה. תימה לענין מה קאמר רב יוסף אי למגורשת ודאית אבל ספק מגורשת קא הויא, מאי שנא לפי שאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא קראוהו ואפילו הוי על הנייר לא הויא מגורשת ודאית ואף על גב דבדקיניה ופליט וכדאמרינן לעיל חיישינן קאמר וטעמא דמילתא משום דילמא השתא הוא דפליט, ואי לענין לפסלה מן הכהונה מאי קא מקשי והא בעינן שמו ושמה דהא לקמן בריש פרק כל הגט (גיטין כד, ב) קאמר שמואל דכל גיטין דמתניתין דהתם פסולין ופוסלין מן הכהונה ואפילו ראשון דהיינו גט שנכתב שלא לשום אשה, ותירצו בתוספות דשאני התם דכתיב כעין גט ואין מחוסר אלא לשמה אבל כריתות דספר תורה דלא הוי כעין גט כלל אפילו ריח הגט אין בו. ולא ידענא מאי קושיא דהתם הא איפליגו בה רב ושמואל וזעירי ורבי יוחנן וקיימא לן כמאן דאמר התם דכלן אין פוסלין חוץ מן האחרון דהיינו מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוין ואמר ללבלר כתוב לאיזו מהן שארצה אגרש בו פסול לגרש בו וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכיון שכן הכא איכא למימר דלפוסלה מן הכהונה ואפילו הכי בעיא שמו ושמה.

זה שכתבנו בעדים שאין יודעין לחתום שמסרטין להם את הנייר והם ממלאין את הקרע דיו יש שואלים בה והרי כתב על גבי כתב הוא שהקרע בעצמו כתב הוא וכמו שאמרו למטה דחק יריכות הויא כתיבה ופירשו בה שהקרע מין אחד והכתיבה מין אחר אין זה קרוי כתב על גבי כתב ואין דין כתב על גבי כתב אלא כששניהם מין כתיבה ויש חולקין בזו לומר שאף זה כתב על גבי כתב הוא ופרשו בענין זה שהם מסרטין צייר חתימתם של עדים בציור אותיות גסות ר"ל בשריטה גדולה ורחבה עד שהעדים יחתמו בדיו בתוך אותם הקרעים על הדרך שכותבין אות קטנה בתוך גדולה בכתיבה דקה והוא שאמרו בתלמוד המערב מקרעין להם וכו' ולאו כתב ידן של ראשונים הוא אלא מרחיב להם את הקרע ומכל מקום בתוספות פרשו שאין מסרטין להם נייר שבאותו הגט שחותמין עליו אלא שמביאין נייר אחר וקורעין כצורת החתימה והם ממלאים את הקרעים דיו ונמצאת חתימתם בנייר הגט שתחתיו והפירוש נכון אלא שלשון תלמוד המערב אינו מורה כן:

שטר העשוי על ידי גוים וחותמיהן ישראל גובין בו ממשעבדי אחר שנעשו כראוי ולא עוד אלא אף אם חותמיהן גוים כשר על הצדדין שהזכרנו ואפי' למשעבדי ויש אומרים דוקא לבני חרי וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי צרכם בפרק ראשון:

פעמים שאדם יכול לכתוב בנייר חלק שאין הכתב ניכר בו עד שיעשו בו תחבולה והוא שכותבין במי מילין במגלה שאינה עפוצה ואחר כך לוקחין מיא דנרא והוא מי קליפת הרמונים ומעבירים אותם על הנייר שנכתבו אותיותיה על ידי מי מילין והאותיות בולטות ואע"פ שבמגלה עפוצה אף על ידי מיא דנרא אינו כלום שאין מי מילין על גבי מי מילין בשאינה עפוצה מיהא בבדיקת מיא דנרא כתב גמור הוא ובתלמוד המערב אמרו הלין בני מדינחא ערימין סגיא כד חד מנהון בעי משלחא כתב מסתוריקון לחברוי כתיב במי מילין והך דמקבל כתביה שפיך דיו שאין בו עפצא והוא קולט מקום הכתב ומתראה ומיא דנרא הוא דיו שאין בו עפצא ומעתה נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך בודקין את הנייר ואם לא פלטו בו אותיות של גט אינו כלום ועל זו אמרו במסכת יבמות פרק רבן גמליאל נ"ב א' אלא מעתה יהיב לה נייר חלק הכי נמי דפסולה לכהונה כלומר שמאחר שבדקו את הנייר ואינו פולט אין זה כלום לשום ספק בעולם אבל אם בדקו את הנייר ופלטו בו אותיות הגט הרי היא פסולה לכהונה מספק שמא בשעת נתינת הגט בלועות היו ולא היה קרוי כתב או שמא לא היו נבלעות יפה והיה קרוי כתב שאלו היה כן מגורשת ודאית היא:

אמר לאשתו הרי זו גיטיך ולא קראוהו והיא נטלתו וזרקתו לים או לכל מקום האבד וחזר ואמר שטר פסים היה שטר אמנה היה הרי זו מגורשת מספק וכן הדין אפילו אמר כשר היה ואם קראוהו תחלה אע"פ שהכניסו בחיקו אין חוששין שמא החליפו אלא הרי זו מגורשת ודאית ולא כל הימנו לאסרה:

לפי דרכך למדת שהשנים שנמסר הגט בפניהם צריכים לקרותו והוא הדין לעידי חתימה ואם אינן יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמין ואם נתנוהו בלא קריאה אם הגט קיים חוזרין וקורין אותו אחר הנתינה ואפי' הלכו להם שאין חוששין לחלוף ואם נאבד מגורשת מספק:

אמר לה הרי זה גיטיך וזרקו בחצרה בפני עדים ונפל בין החביות והלכו שם ומצאו מזוזה או שטר אחר אין זה כלום שבודאי זו היא שזרק הוא שאין מזוזה מצויה בין החביות ואינה מגורשת כלל אף מספק נמצאו שם שתי מזוזות או שלש והרי הם ראו שלא זרק הוא אלא שטר אחד הואיל ועל כרחך מזוזה היתה שם קודם זריקתו מדהא הויא הא נמי הויא וודאי גט הוא שזרק ונאבד והרי היא מגורשת ומכל מקום דוקא ספק מגורשת אבל לא מגורשת ודאית שהרי לא קראוהו:

מי שכתב גט לאשתו בתוך ספר תורה או בתוך ספר אחר ונתן לה את הספר ואמר לה הרי זה גיטיך הרי זו מגורשת גמורה נתן לה את הספר ואמר הרי זה ובדקו כל החלק שבספר במיא דנרא וכיוצא בו ולא מצאו בו כלום אין כאן בית מיחוש בדקו החלק שבו במיא דנרא ופלטו האותיות אם הספר שכתבו בתוכו עפוץ אין זה כלום שאין מי מילין על גבי מילין ואם אינו עפוץ הרי זו מגורשת מספק שמא בשעת הכתיבה בלועות היו:

רב כהנא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של גוים קרי ליה לשני גוים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגביה ביה מבני חרי על [ידי] חותמיו שהיו גוים דלא מפקי ליה לקלא ומ"ה לא גבי ביה אלא מבני חרי:

אמר רב אמי אמר לי הונא בר נתן הכי אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינא ביה ממשעבדי. פי' דכיון דישראל חתימי ביה מפיק ליה לקלא והא לא ידעי למקרי בדידעי והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף וליכא בדעפיצן והא בעינן שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וליכא בדמהדר ואלא מאי קמ"ל דבכל לשון כשר אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה מיתיבי הרי זה גיטיך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא מגורשת לא כל הימנו לאוסרה ואי אמרת צריכי למיקרייה לבתר דקרייה מי מצי א"ל הכי לא צריכא דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה ואפקיה מהו דתימא ליחוש דילמא חלופי' חלפיה קמ"ל:

בתוס' בד"ה טעמא דאיכא כו' אי נמי איירי דקריוה בי תרי כו' דלמא חלפיה כו' עכ"ל ולפי תירוצם קמא לא איירי באקריוה בי תרי צ"ל דלא סבירא ליה כהני אמוראי דלקמן דס"ל דצריכין למקרייה וק"ל:

בא"ד ונייר חלק דקאמר שמואל כו' כי פליט מאי הוה השתא הוא דפליט כו' עכ"ל ודפריך וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט אע"ג דלא חיישינן דלמא חלפי' מ"מ כיון דלא ראו אלא שעה אחת לאחר נתינה ואז היה נבלע אימא דכבר בשעת נתינה נמי הוה נבלע ודו"ק:

ד"ה טעמא דאיכא כתב וכו' עד וי"ל כיון דאמר ה"ז גיטך וכו' א"נ דאיירי וכו' ונייר חלק דקאמר שמואל וכו'. נראה הא דכתבו ונייר חלק דקאמר שמואל לא בשעת נתינה ראו וכו' קאי נמי אשנויא קמא דקאמד וי"ל כיון דקאמר ה"ז גיטך בדבר מועט מהימנינן ליה לבעל וכו' דהא דבר מועט ר"ל דתלינן שכתבו במי מילין ואי בשעת נתינה ראו נייר חלק א"כ אפי' היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט כיון דכבר נבלעו האותיות וק"ל:

גמ' והא בעינן כו'. אמימרא דר"פ לא פריך כל הני פרכות משום דכל עצמות כוונתו אקושיא ואלא מאי קמ"ל משא"כ לעיל דשפיר קמ"ל דגבי ממשעבדי [בערכאות]. וכן לעיל (גיטין דף י"א) אמר רבא האי שטרא פרסאה כו' כוונתו אקושיא אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי ולהכי לא פריך אמתני' כמ"ש שם:

גמ' מזוזתא ביני דני כו'. איירי בדלא קראוה וכיון דביני דני מזוזה לא שכיח לא הוי גט אפילו לקולא ומתיבמת ואם נשאת תצא ומותרת לכהן וכה"ג משא"כ מטעם לא קראוהו כפשוטו הוי גט לחומרא דא"ל בדקראוהו ואף דבזרק לאור הוי גט ולא חיישינן לאחלופי בעיילי' לבי ידי' הכא חיישינן לאחלופי בהכרח ואיע גט משום דמזוזתא ביני דני לא שכיחא דא"כ בנמצא ב' או ג' דמדהא הוי כו' א"כ הול"ל דינו כזרקו לאור דהוי גט ודאי ולמה קאמר אימור עכברים כו' וכ"ה ברשב"א:
שם ביני דני לא שכיחא. א"ל דהול"ל נמי למי מילין לא חיישינן דלמא נכתב על צידו השני י"ל דבשלמא לקמן בסמוך אמר לה הא גיטך משא"כ כאן הוא עצמו אמר דנתן לה גט ממש לא מזוזה והיאך נבדה מלבינו לחוש לגט ע"ג מזוזה:

בתוס' בד"ה טעמא וכו' ונייר חלק דקאמר שמואל כו'. ר"ל דאכתי היאך יתורץ הוא"ת לשני התירוצים או אולי משום דלא"נ דקריוה מעיקרא ס"ד טפי הא דראוה נייר חלק ע"כ היה בשעת נתינה לזה פירשו כו':

בא"ד שעה אחת אחר נתינה כו' ופריך כי פליט וכו'. ודלמא גם מקודם היה נבלע:

בתוס' בד"ה ושמואל וכו'. לאפוקי מפירש הרשב"א [דפי' דאי לא בדיק אפילו ספק לא הוי] ונראה שהתוס' לטעמייהו דקושיא טעמא דאיכא כתב הוא מכח ס"ד דמגורשת ודאי ודו"ק (ז):

בתוס' בד"ה צריכה וכו' והשתא אי לא קריוה כו'. אף דרשאין לקרוא אחר הנתינה היינו תיכף מיד לאחר הנתינה דאי לא"ה פסול והתם כבר ניסת לאיש אחר:

בא"ד א"נ התם בעיילי' לבי ידי' כו'. פירוש הסופר דע"כ הטעות נעשה אצל הסופר ואחר שקראוהו עידי מסירה נתנו הגט ליד הסופר ועיילי' וכו' וטעה והחליף כו':

בא"ד מאחר שבאה לידי קלקול כו'. ר"ל אף דלא עברה על הדין למיקנסה בשביל כן שהרי אינה מחייבת לחזור ולקרותו אף בעייליה וכו' כדמשמע הכא דאיירי נמי בעייליה מ"מ אי באה לידי קלקול קנסינן לה מפני זה ועיין באשר"י ורשב"א:

רש"י ד"ה ממשעבדי. והא דאמרינן בפ"ק כו'. הוא בדף יא:

רש"י ד"ה דחתימו. וישראל עשאוהו. ל"י מה הכריחו לזה וכי גט הוא דליפסול בכתבו פרסי כדלק' (ר"ד כג). ועוד דא"כ מאי פריך והא ל"י למיקרי הא יכול הסופר למיקרינהו. ואף דאמר לעיל ודוקא ר"נ כו' הא משמע לעיל (ט ב) בתד"ה קורין דשנים כשרין אף בשאר אינשי ורש"י נקיט עשאוהו לר"י וזה י"ל דר"ל הסופר והעדים. ועוד מאי פריך והא בעינן כתב שא"י להזדייף ופרש"י לעיל וקלפי פרסיים אינם מעובדים בעפצים. וכיון דישראל כתבו מסתמא כתבו בהכשר:

תד"ה צריכי. וקנסינן לה דאיבעי לה למיהדר כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה צריכי וכו'. אפילו לא הוחלפו כצ"ל:

גמ' שמואל נמי חיישינן קאמר. ע' לקמן דף מ' ע"ב תד"ה חיישינן:

חיישינן שמא במי מילין כתבו עיין פירש"י בשבת קנ"א ע"ב ד"ה ושמואל אמר וכו' ע"ש וק"ל:

שמואל נמי חיישינן קאמר. נ"ל דלא הוה צריך לזה פשיטא דחיישי' מספיקא אע"ג דהבעל אמר להדי' הא גיטך כאלו ידע שלא נבלעו האותיות מ"מ במאי מהימן אי משום דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הא מסקינן התם חוש לה וליכא אלא חששא לחומרא א"כ ה"נ פשיטא דחיישינן לחומרא. ולא הוה צריך שמואל להשמיענו אלא לטעמי' דס"ל התם בב"ב בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן לגמרי אפי' להקל ע"כ הוצרך להשמיענו דהכא דאיכא ריעותא דנייר חלוק לפנינו לא מהימן לגמרי אלא חיישינן אבל למאי דקיי"ל התם חוש לה א"כ הכא הוה משנה שאינה צריכה ומשו"ה לא הביא הרי"ף והרמב"ם הך דינא דנייר חלוק:

אמר ר' יוסף למאי ניחוש לה וכו' אי משום שינה שמו ושמה וכו' האי שינה אשגרת לישן הוא. ורוצה לומר משום שמו ושמה. והסביר הרמב"ן מסברא פסול דאם לא נזכר שמם אין זה כריתות וצריך לומר הא דלר"א לא בעי מוכח מתוכו ולר"מ הא דבעי' אליבא דתוס' עיין לקמן כ"ד ע"ב ד"ה בעדי מסירה וכו' ע"ש צ"ל היינו כשכתוב שמו ושמה אלא דאיכא ב' יב"ש בהא כשר לר"א דעדי מסירה יודעים ולר"מ בעי מוכח מתוך הגט אבל לא כתב כלל הגט בטל לכ"ע. עוד כתב רמב"ן אפי' אי כשר בדיעבד מ"מ הכא לא ניחוש דלמא יהיב זוזי לספרא מעיקרא דהסופר לא יעשה כך כיון דפסול מדרבנן. אלא תוס' הקשו דממתני' מוכח דלרבנן דר"מ כשר לגמרי ועפ"י ברור דברי תוס' הללו ונכון הוא ע"ש. עוד תי' רמב"ן בשם תוס' דר' יוסף כר"מ ס"ל ובעי' מוכח מתוכו. וצריך ביאור דלר"מ הא בעי' עדים חתומים וצ"ל כוונת הרמב"ן כפירש"י לקמן פ"ו ע"א דלר"מ כתב בכ"י ואין עליו עדים כשר וכבר בארנו במקום אפי' אין חתם ידו של בעל אלא כתב ידו וניכר ע"י קיום שהוא כתב ידו ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן דילמא אקדים ויהיב זוזי פי' דיהיב זוזי לספרא שיניחנו שיכתוב הוא בעצמו פרשת גירושין לשם אשתו ויהיה בכ"י שהוא הכותב ודוחק וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהאי שמו ושמה לא איירי כלל בהזכרת שמם בתוך הגט. ואומר כי בשלמא פ' סוטה דסתמא לשמה קאי וגם ס"ת סתמי' לשמה קאי יכול למחוק פ' סוטה מן ס"ת אבל גט צריך הכותב להזכיר או לחשוב בפי' על שם המגרש והמגורשת א"כ הס"ת פסול שהרי מינתיק מקדושת ס"ת לשם פלוני ופלונית עיין עירובין י"ג ע"א. והיינו דקאמר וכי תימא וכו' אקדים ויהיב זוזא וכו' הא בעי' שיכוון הסופר לשמו ולשמה וא"כ פסול ס"ת שלו ע"כ ליכא למיחש להא:

גמרא תניא כוותיה דרב כו' ופרש"י דאמר מקרעין ומשמע לכאורה דרב דאמר מקרעין היינו דוקא מקרעין אבל לא באבר ולא ברוק וא"כ ע"כ הני אמוראי דלעיל כגון שמואל ורב פפא לא שמיעא להו האי ברייתא דאי ס"ד דשמיעא להו וסברי דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק א"כ מאי סייעתא מייתו לדרב אלא ע"כ דלא שמיעא להו וא"כ ודאי קי"ל הילכתא כרב דתניא כוותיה ולפ"ז צריך לומר דהא דמסיק תלמודא לעיל בסמוך וה"מ בגיטין אבל בשטרות לא ומייתי עובדא דנגדיה רב כהנא קים ליה לסתמא דתלמודא דלאו ארוק קאי אלא אמקרעין דאל"כ מאי מקשה בסמוך ואלא כמאן כרבנן והא ההוא דעביד עובדא בשטרות ונגדיה רב כהנא ומאי קושיא דלמא הא דנגדיה היינו ברוק דוקא דרבנן גופייהו מודים אע"כ דקים להו דאמקרעין קאי. אמנם מלשון הפוסקים והרא"ש והרמב"ם והטור נראה דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק וע"ש בב"י שכתב עוד דאפשר דכל הני אמוראי לא פליגי אלא דרוק אדרבא עדיף ממקרעין. וי"ל דזה לא יתכן אם נפרש כפי' רבינו חננאל דמקרעין היינו שמקרעין נייר אחר ומניחין הנייר על הגט מקום החותמין והם חותמין דרך אותן הקרעין כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ט' ע"ב ומייתו הירושלמי שמרחיבין להם הקרעין וא"כ לפ"ז ודאי מקרעין עדיף שנוכל לקיים חתימת ידי העדים משא"כ אם חותמין ע"י אבר או רוק א"א לקיים כתב ידם שהכל הולך לפי כתב הראשונים אמנם לפירש"י דהכא דמקרעין היינו מסרטין א"ש דנוכל לומר דמקרעין גרע טפי כיון דרשימה מיקרי כתיבה כמ"ש התוספות שם לעיל. מיהו בעיקרא דמילתא יש לדקדק תינח במקרעין אליבא דרבינו חננאל הוי שפיר כתב שיוכל לקיים משא"כ באבר או ברוק נראה ברור שא"א בעולם לקיים חתימת ידי עדים שהכל מכתב הראשונים הוא וכן במקרעין לפירש"י א"כ היאך מכשרינן בגיטין הא כתב שאין יכול לקיים הוא וצ"ל דלא איכפת לן בהכי דהא לכתחילה לא חיישינן לטענת מזוייף ולא מצרכינן קיום אלא כשמערער הבעל א"כ אפילו לשיטת ר"ת דלעולם בעינן עידי מסירה בגיטין אפ"ה א"ש הסוגיא דהכא דמשום תקנות עגונות מכשרינן בעדים שאין יודעים לחתום ע"י מקרעין או אבר ורוק דזימנין דמייתי עידי מסירה או אזלי למ"ה ולא תוכל לינשא משא"כ עכשיו כשחותמין העדים אע"ג שלא יוכל להתקיים אפ"ה תוכל לינשא כיון דבליכא עירעור הבעל לא חיישינן לזיוף והא דמכשרי רבנן אף בשאר שטרות נראה דנ"מ לענין לגבות ממשועבדים אם העדים קיימין ומעידין בעצמן על כתב ידן דאל"כ פשיטא דא"ג ממשעבדי דטענינן מזוייף כיון שא"א לקיים דהכל כתב הראשונים הם והראשונים ודאי קרובים או פסולים הם מדלא חתמו בשם עצמן אע"כ דבהכי איירי ואפ"ה פוסל רשב"ג לענין משעבדי דלאו שטרא מיקרי כן נ"ל:

שם ר"א קרו קמיה. משמע דשנים קורין לפניו ואפ"ה פסול באיניש דעלמא משום דהו"ל עד מפי עד ועיין בלשון הרא"ש ז"ל באריכות ובטח"מ סי' מ"ה ובב"י שם:

תוספות בד"ה טעמא דאיכא כתב כו' וי"ל כיון דאמר הרי זה גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כי היכי דבעל שאמר גרשתי נאמן כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לפרש דבדבר מועט מהימנינן ולא ניחא להו בפשיטות דמהימן מה"ט גופא דאמר גרשתי היינו משום דהא דבעל שאמר גרשתי נאמן מפרשינן התם משום דהואיל ובידו לגרשה והיינו מטעם מיגו ואם כן לפי זה הכא לא שייך האי טעמא דהו"ל כמיגו במקום עדים שהרי אנו רואין שאינו מגרשה אלא בנייר חלק וחששא דמי מילין חששא רחוקה היא לכך כתבו אע"ג דחששא רחוקה היא מהימן מהאי טעמא גופא דהואיל שבידו לגרשה בגט כשר נאמן במיגו. ואע"ג דמסקינן בפ' יש נוחלין דף קל"ה דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן אלא דחיישינן שהיא ספק מגורשת התם אליבא דרבי יוחנן מסקינן הכי משא"כ אליבא דשמואל דאיהו מרא דשמעתא דהכי אמרינן שם להדיא דאמר רב יוסף דלשמואל דאמר הואיל מש"ה בעל שאמר גרשתי נאמן. ועוד דאף למ"ד התם דאינו נאמן אלא מספק היינו משום דאיכא סברא אי איתא דגירשה קלא אית ליה כמ"ש שם התוס' וזה לא שייך כאן דיש קול שגירשה בשטר זה. מיהו מאי דס"ד השתא דלשמואל ודאי מגורשת מה"ט דבעל שאמר גרשתי ע"כ ס"ד דלית ליה לשמואל הא דאמר רב דימי בסמוך דצריכין למיקרייה לגיטא משמע דלא מהימנינן לבעל וכמו שאפרש בסמוך אבל למאי דמסקינן דשמואל נמי חיישינן קאמר א"ש דשמואל אית ליה דרב דימי וק"ל:

בד"ה צריכין למיקרייה כו' ואי לא קרייה נראה דלא הוי גט כו' עד סוף הדיבור. לכאורה בהשקפה ראשונה נראה דמה שכתבו ואי לא קרייה לא הוי גט לאו אנאבד או נשרף קאי אלא אפילו כשהגט בידה נמי לא הוי גט ומה שכתבו בסוף הדיבור דאם לא קראו קודם נתינה וקראו לאחר הנתינה דבר פשוט הוא דמגורשת היינו לאחר נתינה תכ"ד או שעסוקין עדיין באותו ענין ע"ז קשיא להו שפיר ממתניתין דהזורק מאי שנא דנקט הוחלפו כיון דע"כ הא לא קריוהו בשעת נתינה עד שניסת וא"כ אפילו הגט ביד האשה אינה מגורשת כך נראה לכאורה מפשט לשון התוספות. ולפ"ז נראה שדבריהם בזה הדיבור היינו לשיטת ר"ת דלעולם לא סגי בע"ח לחוד אלא בעינן ע"מ והן עיקר העדות דאי לשיטת החולקים דבדאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ א"כ אי איירי הכא דאיכא ע"ח למה כתבו דאינה מגורשת בדלא קריוהו בשעת נתינה דל עידי מסירה מהכא הא מיתכשר בע"ח וליכא למימר נמי דהא דאינה מגורשת בדלא קריוהו היינו בדליכא ע"ח דווקא איירי דא"כ מאי קשיא להו לתוספות ממשנה דהזורק דשמא התם איירי בדאיכא ע"ח ומש"ה לא מיפסל משום דלא קריוהו אלא משום שהוחלף דוקא אע"כ דאתיא כשיטת ר"ת דלעולם בעינן ע"מ אף בדאיכא ע"ח וכיון דע"י ע"מ כרתי בעינן שיקראוהו דוקא בשעת נתינה או תכ"ד כשעסוקין באותו ענין כמ"ש התוספות בפ"ק בדף ה' ע"ב בשם ר"י לענין בפ"נ ובפנ"ח אלא דלפ"ז קשה א"כ איך מדייקו התוספות האי דינא מדלא משני הכא בגמרא הב"ע בדלא קריוהו דאכתי שמא הא דאמר רב דימי בעינן למיקרייה היינו מטעמא שמא יאבד או ישרף ויפסל וע"ז מקשה הש"ס דהא משמע שם דאף בדלא קריוהו ונאבד או נשרף נמי מגורשת אבל כשלא נאבד מנ"ל להתוספות דפסול משום דלא קריוהו בשעת נתינה דשמא כשר כיון שנוכל לקרותו עכשיו. מיהו בהא מצינו למימר דודאי פשיטא להו לתוס' דלשיטת ר"ת צריכין שידעו הע"מ בשעת נתינה דוקא שמוסר לה גט כשר וא"כ פשיטא דלא מהני מה שקראוהו אח"כ אלא דעיקר מה שנסתפקו התוספות היינו משום דאיכא סברא לומר דכיון שאמר הבעל הרי זה גיטך הו"ל כאילו קראו העדים הגט דהבעל נאמן מטעם דאמר גרשתיך וכמו שכתבתי סמוך ואף למ"ד דבעל שאמר גרשתי ספק מגורשת היינו משום דאיכא למימר אי איתא דגירשה קלא אית ליה משא"כ כאן כ"ע מודו דנאמן משום שבידו לגרשה ועוד דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי כיון שאמר הרי זה גיטך לא חציף לשקר ע"ז כתבו התוספות דלא מהני הך מיגו וחזקה דלא דמי לאומר גרשתי דהיינו כדין בפני עדים משא"כ כאן הרי לפנינו שלא גירשה כיון שאין כאן ע"מ כיון שלא קראו הגט ואף דאיכא חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי אנן עדים ממש בעינן משום דבר שבערוה ולא סמכינן אחזקה וע"ז מייתי התוספות שפיר ראיה לדבריהם דאי ס"ד דכשר בדלא קריוהו בשעת נתינה משום דהו"ל כאילו קראו מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי וכמ"ד גרשתי דמי א"כ אפילו נאבד או נשרף כשר לפ"ז א"כ אמאי לא משני בדלא קריוהו אע"כ דלא סמכינן אהאי חזקה וא"כ אפילו לא נאבד פסול דאין כאן ע"מ כיון שלא ראו מסירת הגט ממש ומה שרואין עכשיו ביד האשה לא מהני דלשיטת ר"ת דווקא ע"מ ממש בעינן מיד הבעל ליד האשה דאל"כ אמאי לא מכשיר ר"ת בע"ח לחוד הא אנו רואין עכשיו הגט ביד האשה אע"כ כדכתיבנא ואפ"ה מסקו התוס' בשינוייא קמא דבדיעבד אם ניסת לא תצא והיינו משום דבדיעבד סמכינן אחזקה דמה לי לשקר והו"ל כאילו ראו העדים מסירת הגט ממש כן נ"ל נכון לפי ל' התוס' שלפנינו. אמנם אח"ז עיינתי בלשון המרדכי ומשמע שם שכוונת התוספות כאן דדוקא אם נאבד או נשרף הוא דאמרי' דאם לא קראוהו אינה מגורשת ולפ"ז ע"כ דקושית התוספות מההיא דפ' הזורק היא דמאי שנא דנקיט הוחלפו ליתני נאבד או נשרף וכ"ש הוחלפו ובההיא הוא דמספקא להו בשני התירוצים אי אמרינן אם ניסת תצא או לא אבל כשהגט יוצא מתחת ידה כשר אף לכתחלה ע"י שקורין עכשיו והיינו דמסקו בסוף הדיבור שאם קראו אחר הנתינה פשוט דמגורשת ולפ"ז נוכל לקיים דברי התוספות אף להחולקים על ר"ת ואיירי אף בדאיכא ע"ח אפ"ה פסול כיון שנשרף או נאבד א"כ מנא ידעינן דהוי ביה ע"ח והעדי מסירה לא מהני כיון דלא קריוהו והא דלא מהימנינן להבעל שהרי אומר גרשתי כדין ע"י ע"ח יש לומר דאתיא כמסקנא דבבא בתרא דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן ואף דהכא לא שייך לומר אי איתא דגירשה קלא אית ליה אפשר דאפ"ה לא מהימן כיון דאיכא ריעותא דלא קריוהו ע"מ במקום דהו"ל לאקרויי ועוד דלהרמב"ם ז"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן משום שמא בגט פסול גירשה ע"ש. אח"ז עיינתי עוד בלשון הפוסקים וראיתי שכמו שכתבתי בתחלה היא שיטת רבינו ירוחם עפ"י מה שהובא בהגהות רמ"א בסי' קל"ה ות"ל שכוונתי לדעת הגדולים ודעת קדושים מצאתי דאפשר שרבינו ירוחם הוציא מלשון התוספות על הדרך שפירשתי מסברא ודוק היטב. גם בפסקי מהרא"י סי' כ"א נראה שהבין דברי התוספות על הכוונה שכתבתי בתחלה ע"ש:

דין דכששני כותי' קוראים זה שלא בפני זה בשטר העשוי בערכאות סמכינן עלייהו ומגבינן אפילו ממשעבדי:

רב פפא כי אתא לקמיה שטרא דפרסאה דעביד בערכאות של כותי' פי' וחתמו עליו ערכאות מקרי להן לשני כותי' זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי וחד לא הוי מסיח לפי תומו דשמא יחניף לאחד למלוה או ללוה למוכר או ללוקח ואמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתם עליה סהדי מגבינן מני' ממשעבדי והוא דידעי למקרי והוא כתב שא"י להזדייף כדלעיל בפרק קמא סימן כ"ז וקמ"ל דבכל לשון כשר בין בגיטין בין בשאר שטרות:

דין אם נתן לה נייר חלק וא"ל הרי זה גיטך א"ל בדקו הנייר במי רימן לראות אם היה שום דבר כתוב בו או אם בדקה ופלט' הכתיבה בכל ענין לא הוה אלא ספק מגורשת לפסול לכהונה ואם בדקה הנייר ולא פלט כלום או שנאבד או נשרף קודם בדיקה אפילו ריח הגט לא הוי וכשרה אף לכהונה:

אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך מגורשת דחיישי' במי מילין כתבו מתיבי אם אמר הרי זה גיטיך ונטלתו וזרקתו לים או לדבר האבוד וחזר ואמר לה שטר פסול הוא שטר אמנה הוא מגורשת ולאו כל כמיני לאוסרה טעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא כי קאמר שמואל נמי דבדקינן ליה במיא דנורא פי' ר"ח במי קליפת רימון וכן בערוך וחזינן אי פליט פליט וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט שמואל נמי חיישינן קאמר ולחומרא וכתבו התוס' דהשתא לא צריכא לאוקמא בבדקוהו אלא אפילו לא בדק ליה כלל חיישינן לחומרא שמא כתבו במי מילין שאינה ניכרת פי' והוי ריח הגט לפוסלו לכהונה ומ"מ אי בדקינן ליה ולא פלט לאו כלום הוא ואפילו ריח הגט אין בו והרשב"א הקשה עליהם דא"כ הל"ל אלא חיישינן לחומרא קאמר ויראה דל"ק מידי דהא איירי אפילו בבדקנוהו ופליט אפ"ה לא הוי אלא חששא וחומרא בעלמא ואי הוה אמר אלא ה"א מאחר דהוי חששא אפילו לא פליט כלל א"כ בפליט שמא תאמר מגורשת ודאי ולא אמרינן השתא הוא דפליט מ"ה לא קאמר אלא כי איירי בין בבדקנוהו ופליט ובין בלא בדקנוהו כלל דלעולם חיישינן לחומרא ומ"מ יראה דוקא בדאיכא לפנינו דראוי לבודקו אבל באבד או נשרף קודם בדיקה דשוב אין בידינו לבודקו אוקמא אחזקתה שאינה מגורשת כלל ושריא אף לכהונ' וכן פסק הרמ"ה וכן דעת הטור נוטה:

דין צריך לקרות הגט קודם הנתינה ולאחר נתינה ואם קראו קודם נתינה ולא קראו אחר נתינה מגורשת ואם לא קראו קודם נתינה ונאבד אפילו אמר הבעל שהיה הגט כשר לא הוי גט כלל ואם נשאת תצא והבנים ממזרים ואם קראו אחר נתינה ולא קראו קודם נתינה הוי גט בדיעבד דוקא:

אמר רבינא א"ל אמימר הכי אמר רב מרי משום דרב דימי מנהרדעא הני תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקריי פירש קודם נתינה ואי לא קראוהו לא הוי גט להתיר לאחר אלא לחומרא ופריך מהא דלעיל חזר ואמר שטר פסול הוא מגורשת בו ומשני בתר דקראוהו עייליה הוא לבי ידיה ואפקיה מ"ד ליחוש דלמא חלפי' קמל"ן דמגורשת ומ"מ לכתחלה צריכים לקרות לאחר הנתינה אף היכא דלא עייליה לבי ידיה דשמא עייליה לבי ידיה ולאו אדעתיה וכן הי' רגיל ר"י לקרותו קודם נתינה ולאחר נתינה ומ"מ לא יסמוך על הקריאה דלאחר הנתינה ולומר שלא יקראנו בתחלה אלא צריך לקרות קודם הנתינה כהלכתא אבל אם קראו אחר הנתינה ולא קודם נתינה פסק ר"י דמגורשת אפילו לכתחלה והיכא דלא קראו קודם נתינה ונאבד והוא אמר שלא הי' גט כתב הטור לא תנשא ופסולה לכהונה ואם נישאת לא תצא והוא מדעת התוס' והרא"ש כתב שהקשה אהא דבעי קריאה לפני הנתינה ואי לא קראוהו לא הוי גט מהא דתנן בהזורק כתב גט לאיש ושובר לאשה כו' ולאחר זמן יוצא הגט מתחת יד האיש והשובר מתחת יד האשה תצא מזה ומזה ודייק בהאשה רבה מאי ה"ל למיעבד ומשני איבעי ליה לאקרוי והשתא אי לא קרי' אפילו לא הוחלפו נמי אינה מגורשת וי"ל נהי דאינה מגורשת להינשא אבל מ"מ אם נישאת לא תצא מ"מ אין ראוי לאכשורי אלא בדשתק הבעל ולא אמר מידי אבל אי אמר שלא הי' גט פשיטא בעיני דספק מגורשת ואם נישאת תצא והבנים ספק ממזרים וכן דעת הרמב"ם רק שהחמיר וכתב אפילו אמר הבעל גט כשר הוה הרי זו ספק מגורשת וזה הוא כנגד הסברא דלמה לן לספוקי ביה מאחר שהוא אמר שהגט הי' כראוי ולא חזיא ריעותא בהאי גיטא מסתמא גט מעליתא נתן לה דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים ונהי שהחמירו חכמים ותקנו שיקראוהו העדים לפני הנתינה ואם לא קראו לא תנשא מ"מ לא החמירו כ"כ ואם נשאת לא תצא וכל זאת לפי סברת הרי"ף והרמב"ם דסברי עידי החתימה כרתי כמו עידי מסירה אלא לכתחלה בעינן עידי מסירה אבל לפי דעת הצרפתים דק"ל דעידי חתימה לא מהני כלל בלא עידי מסירה א"כ היכא דלא קראו כלל לפני הנתינה במה מתגרשת הא אינהו לא ידעו מאי קיהיב לה דליהוי כרתי כדלקמן בפרק בתרא גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוות נותן שתיהן לזו ושתיהן לזו וקאמר התם דלא כר"א משום דלא ידעו, עידי מסירה בהי מינייהו מתגרשת ואין זו נתיכה מבוררת ק"ו היכא דלא קראו שאין כאן שום נתינה בבירור ואפילו לאביי דמסיק התם נהי דכתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי היינו התם משום דמ"מ יש לה גט אחד בתוך אלו השנים וקצת נתינה בבירור יש כאן שהרי. עידי מסירה רואים שמתגרשת בודאי אבל היכא דאין כאן בירור כלל ולא ידעי עידי מסירה כלל שנתגרשה בודאי א"כ איך יכרתו כריתות ובודאי אינה מגורשת כלל אפילו אמר הבעל אחר כך שהי' גט כשר והבנים ממזרים ודאי ומהא דכתב גט לאיש ושובר, לאשה כו' אינה ראיה דאיכא למימר כאידך שנוייא דר"י ורא"ש דאיירי התם בדקרי אלא דעייליה לבי ידיה ומ"ה אי לא הוחלפו הוה שפיר מגורשת אבל היכא דהוחלפו קנסינן לה דאיבעי לה למיהדר למקרי מאחר שבא לידי קלקול ומ"ה נראה בעיני מה שכותבים התוס' והרא"ש א"כ י"ל דאיירי בעייליה לבי ידיה לפי שס"ל דאין התירוץ הראשון מספיק כמו שכתבתי גם הר"ן כתב בפרק הזורק דמתני' דכתב גט לאיש ושובר לאשה איירי בקוראים תחלה אבל לא קראוהו אפילו לא הוחלפו תצא מזה ומזה אבל תמה אני עליו מאחר שהוא פסק להדיא בסוף המגרש דעידי חתימה לחוד מהני כדעת הרי"ף וסיעתו א"כ גיטא מעליא לכ"ה בדיעבד היכא שנשאת מאחר שהבעל אינו מערער על הגט כו' כמו שפי' אבל לדידן ליכא צד ספיקא ואינה מגורשת כל עיקר ולולי מסתפינא מחבריי אמינא דאפילו קרא אחר הנתינה לא מהני אלא קודם נתינה או אחר נתינה בתוך כדי דבור כי היכי דידעי עידי מסירה בשעת נתינה דהוי גט וכן מצאתי שכתב המרדכי בשם הר"מ ומ"מ מאחר דכתבו התוס' והרא"ש ורוב המחברים בפשיטות דמהני לכתחלה מוכרח אני לומר דמהני לכ"ה בדיעבד והיינו טעמא מאחר שקראו עידי מסירה אפילו לאחר זמן הגט היוצא מתחת ידה הרי נודע להם שנמסר לה גט בפניהם כהלכתא ושפיר כרתי אבל היכא דלא קראו אף אחר הנתינה כגון שמתו עידי מסירה אפילו שהגט בידה ולא נאבד שוב אין מועיל קריאה בפני אחרים אלא שיחזור ויגרשנה בפני עדים כשרים והיכא שנשאת שוב אין לה תקנה ותצא מזה ומזה ואי מתו עידי מסירה ונישאת לא ידענא מאי אידון ביה הנראה בעיני כתבתי:

דין היכא דלא קראו קודם נתינה ונאבד אע"פ שאינו גט כלל מ"מ ריח הגט לפוסלה לכהונה הוי:

ההוא גברא דזריק לה גט לדביתהו לביני דני אשתכחי מזוזתא אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני לא שכיח ובודאי מזוזה זרק לה וה"מ דאשתכח חדא אבל היכא דאשתכח תרי אמרי' מדהא איתא הא נמי איתא וגט אימא עכברא שקלוה והיכא דאיירי בקריאה ועייליה לבי ידה הוה גירושין ודאי וגבי חדא מזוזה הוה ספק גירושין והיכא דאיירי בלא קריאה אז פיר' הכי בדאשתכח חדא מזוזה אפילו ריח הגט אין בו והיכא דאשתכח תרתי מזוזה הוי מגורשת לאסר' לכהונה דנהי שכתבו כל היכ' דלא קראו עידי מסירה דלא הוי גט כלל היינו משום דלא כרתי שפיר להתירה להינשא אבל לא גרע מלא נתגרשה אלא מאישה דג"כ לא כרתי הגירושין ואסורה לכהן ה"נ אסוכה לכהן והוי ספק גירושין לחומר' ודעת הרשב"א והר"ן דאפילו בקריוהו ועייליה לבי ידיה ואשתכח חדא מזוזה דאפי' ריח הגט אין בו דמזוזת דבי דני לא שכיח ולא נהירא דנהי דגרע מנאבד ונשרף דלא חיישינן לאחלופי והכא חיישינן לאחלופי מאחר דאיכא ריעותא דמוכח שהרי מזוזת' ביני דני לא שכיחי אבל דעת רחוקה הוא לומר דבודאי אחלופי הוא דאחליף משום דלא שכיח דמ"ש האי ל"ש דמזוזות מהאי לא שכיח דאחליף שהרי בעלמא לא חיישינן לאחלופי כלל אלמא דהא נמי לא שכיחי וא"כ בספק גירושין עומדת וכן פסק הטור:

דין דשמו ושמה הם תורף ועיקר הגט ושם עירו ועירה מדרבנן להיכרא בעלמא אבל אם שינה שם מקומה פסול מדאורייתא:

ההוא גברא דאעל לבי כנישתא שקל ס"ת ויהיב לה לדביתהו וא"ל הרי זה גיטך אמר רב יוסף, למאי נחיש לאוסרה על הכהונה אי משום מי מילין פי' מאחר שראוי לבדוק אי פלוט א"כ בספק איסור עומדת אין מי מילין ע"ג מי מילין שס"ת שלהן היתה מעובדת במי מילין ואי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמה וכ"ת דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא שיכתוב פרשת גירושין לשמו ולשמה הא בעינ' שינ' שמו ושמה שם עירו ושם עיר' וליכא פי' רש"י האי שינה לא גרסי' אלא הא בעינן שמו ושמה כו' וכן בתו' לא גרסו וא"כ משמע דבעינן שם עירו ושם עירה כמו שמו ושמה וליתא דבודאי שמו ושמה הוא תורף הגט וזולתו אין כאן סיפור דברים של כריתות אבל שם עירו ועירה מדרבנן להיכרא בעלמא הוא ותדע דהא לקמן בפ' כל הגט במתני' דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה ואלו עירה ועירו לא קתני אלא ודאי לאו דוקא קאמר וכ"ש לפי פי' שני דגרסינן דבעינן שמו ושמה כו' ונקט אגב גררא לישנא דמתני' שינה שמו ושמה כו' דכה"ג אפי' שם עירו הוא פסול מדאורייתא ואינו גט כלל דהא מזויף מתוכו וכמו שפסק ר"י והמרדכי הביאו בפ' השולח אף בשם הנהר אפי' שינה פסול עיין לקמן בפ' השולח סימן ל"ג אבל לא מצינו דנבעי שם עירו ועירה כו' כי אם שמו ושמה ועיין בפ' כל הגט סימן ב' ומה שכתב המרדכי שאנו מדמינן וכי אנו עושין מעשה נכתב אי"ה לקמן בפ' המגרש סימן י"ג:

כוותיה דרב. דאמר מקרעין להן נייר: כרבנן. דמכשירי לכולהו: תרגמא. להא דרב גמדא: אקריאה. שאם יודעין לחתום אע''פ שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמייהו אחריני כרבנן ודרב כהנא בשאין יודעין לחתום וגבי חתימה אמרן לדרב כהנא לעיל: רב יהודה. זקן היה ועיניו כהות וכשהיה צריך לחתום בעד או בדיין מצטער בקריאת שטר וקורהו וחותם: מרא דארעא דישראל. בקי מכל חביריו ובמס' נדה מפרש אמאי קרי ליה מרא דארעא דישראל בפרק שני (דף כ:): רב נחמן. דיין היה ממונה מפי ריש גלותא וחתנא דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכד:) וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרי: דעביד בערכאות. וחותמיהם עובדי כוכבים דאכשרנא להו לעיל (י:): ממשעבדי. והא דאמרינן בפ' קמא מבני חורי ולא ממשעבדי בנעשה בהדיוט דלית ליה קלא: דחתימו עליה סהדי ישראל. וישראל עשאוהו אלא שכתבוהו לשון פרסי: שכתבו. כתב שלו: בגיטין. משום תקנת עגונות: שמא במי מילין כתבוהו. ונבלעו ואמרן לעיל כתבו במי טריא ואפצא כשר: נייר. סתם נייר של עשבים הוא ולא קלף מעובד עפצים דאי עפיץ הא אמרן אין מי מילין על גבי מי מילין: שטר פסים. שטר פיוסים שאומר לחבירו אוהבו ומאמינו שיכתוב לו על עצמו שטר חוב כדי שיראה עשיר: שטר אמנה. שכתב ללות ולא לוה והאמינו לוה למלוה שלא יתבענו אלא אם כן ילונו ומסר לו את השטר: לאוסרה. משום אשתו: הא ליכא כתב לא. דאי בנייר חלק נמי אמרינן מגורשת מכדי תנא אתא לאשמועינן דאע''ג דלא אקרינא אי גיטא הוי אי לא כיון דאמר לה גיטא הוא לא הדר ביה תו ומחזקינן דגיטא הוא ואי בנייר חלק נמי סבירא ליה הכי לאשמועינן רבותא יתירתא דנייר חלק: כי אמר שמואל. נמי שמגורשת לא בסתמא אלא בדקינא ליה לנייר: במיא דנרא. צבע שקורין פוייל''י ומעבירים מי הצבע עליו ופולט אותיות שבלע ונראות: השתא הוא דפלט. וכשהיו בלועות לא היה כתב: חיישינן. שמא לא נבלעו יפה ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת דספק גרושה היא: הני בי תרי. עדי מסירה: לבי ידיה. תחת כנפיו: לא שכיח. וזו היא שזרק זה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד: אבל תרתי תלת. ואנו ראינו שזה לא זרק אלא כתב אחד: מדהא הואי. על כרחך חדא הויא התם מעיקרא ומדהא הואי חברתה נמי אמרינן הואי התם וזה גט זרק ואימא עכברים שקלוה: משום מי מילין. שמא כתב לה גט מבחוץ ואינו ניכר: אין מי מילין כו'. וכל גוילים של ס''ת שלהם עבודים בעפצים:

טעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא. וא''ת הא דבעי' דאיכא כתב משום דחזר ואמר שטר פסים הוא וכי האי גוונא הכא גבי נייר חלק אם חזר ואמר נייר חלק הוא היה נאמן אבל לעולם כ''ז שאמר גט הוא מגורשת ולא קשה מידי לשמואל וי''ל [דכיון] דס''ד השתא דמגורשת ודאי קאמר שמואל א''כ לא חשיב ריעותא במאי שהוא נייר חלק וא''כ כשחזר ואמר נמי נייר חלק הוא אית לן למימר דלאו כל הימנו לאוסרה כמו היכא דאיכא כתב וא''ת והיכי ס''ד דמגורשת ודאי קאמר כיון דנראה שהוא נייר חלק וי''ל כיון דאמר ה''ז גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כי היכי דאמרינן. בעל שאמר גירשתי אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה א''נ דאיירי דקריוה בי תרי מעיקרא ועיילי' לבי ידיה ואפקיה דלא חיישינן דלמא חלפיה ונייר חלק דקאמר שמואל לא בשעת נתינה ראו שהוא נייר חלק דא''כ אפילו היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט כיון דבשעת נתינה כבר נבלעו האותיות כדאמר בסמוך כי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט אלא שעה אחת אחר נתינה כשיעור שהאותיות יכולות להבלע ראו שהיה נייר חלק ועוד י''ל דבשעת נתינה ראו מרחוק ודומה להם נייר חלק ושמא אם היו מעיינין היו האותיות ניכרים: מיא דנרא. פי' ר''ח מי קליפת רימון וכן בערוך.: ושמואל נמי חיישינן קאמר. השתא לא צריכי לאוקמי דבדקיניה דכי לא בדקיניה נמי איכא למיחש ומיהו ודאי אי בדקיניה ולא פליט לאו כלום הוא: צריכי למיקרייה. קודם נתינה איירי מדמשני בסמוך לא צריכא דלבתר דקריוה עייליה כו' ואי לא. קרייה נראה דלא הוי גט מדלא משני הב''ע דלא קרייה משמע דאי לא קרייה אינה מגורשת וא''ת דתנן לקמן בהזורק (דף פ.) כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן כו' ולאחר זמן גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייק עלה בהאשה רבה (יבמות דף צא:) מאי הוה לה למעבד ומשני איבעי לה לאקרויי גיטא והשתא אי לא קרייה אפי' לא הוחלפה להם אינה מגורשת וי''ל דנהי דאסורה לינשא בדלא קרייה מ''מ אם נשאת לא תצא אי נמי התם בעייליה לבי ידיה וקנסינן לה דאיבעי למיהדר מיד לאקרויי או לאחר נתינה מאחר שבאה לידי קלקול ומיהו אינה אסורה לינשא אי לא קראה שנית כדאמר הכא לאו כל הימנו לאוסרה אע''ג דעל כרחיך לא קראה בתר הכי והיה רגיל ר''י לקרות קודם הנתינה ולאחר הנתינה ומיהו פשיטא דאי לא קראה קודם הנתינה וקראה לאחר הנתינה דבר פשוט הוא דמגורשת:

גיטין יט ע"ב