גיטין יח ע"ב

גיטין יח ע"ב - Steinsaltz

Why not? Because we are concerned that perhaps he appeased his wife and engaged in sexual intercourse with her, thereby invalidating the bill of divorce. And Rabbi Yoḥanan said: Even if the delay in signing was from now until ten days later Rabbi Shimon deems it valid. There is no concern that he appeased her because if it is so that he appeased her, then the matter becomes public knowledge, and all would hear of it.

§ It was stated that Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagreed with regard to the following case: If the husband says to ten men: Write a bill of divorce for my wife, Rabbi Yoḥanan says: He means that all of them should sign the bill of divorce. Two of them function as witnesses, and all the rest of them sign the bill of divorce only due to the stipulation that the husband had stated. He made the bill of divorce dependent upon all of them signing, but he did not mean that ten men need to actually function as witnesses. And Reish Lakish says: All of them function as witnesses.

The Gemara asks: What are the circumstances in which all of them have to sign? If we say that he did not say to them: All of you, but just said to them: You should write a bill of divorce for my wife, didn’t we learn in a mishna (66b) that if one said to ten people: Write a bill of divorce for my wife, then one would write, and two would sign, and not all ten of them are required to sign. Rather, the case of their dispute is when he said to them: All of you write a bill of divorce for my wife, and in this instance is was taught later on in that mishna that one person writes the bill of divorce and everyone else must sign it.

The Gemara asks: What is the difference between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish; what is the difference if the rest of the men function as witnesses or just in order to fulfill the man’s stipulation? The Gemara answers: There is a difference between them in a case where two of them signed on that day and the rest signed not on the day it was written but from now until ten days later. According to the one who says that the other signatures are due to the stipulation, the bill of divorce is valid, because two witnesses signed the bill of divorce on the same day that it was written, and the stipulation was also fulfilled. And according to the one who says that all these people sign due to his wish that they all function as witnesses, it is invalid because not all the witnesses signed the bill of divorce on the day it was written.

Alternatively, there is another difference between them, in a case where one of these ten people is found to be a relative of the husband or wife, or is otherwise found to be disqualified to serve as a witness. According to the one who says that the other signatures are due to the stipulation, this bill of divorce is valid because the disqualified person did not serve as a witness. He just signed the bill of divorce in order to fulfill the stipulation, and the bill of divorce has the signature of two qualified witnesses. According to the one who says that all these people sign due to the man’s wish that they all function as witnesses, the bill of divorce would be invalid, as is the case whenever one member of a group of witnesses is disqualified.

The Gemara adds another point of dispute: According to Rabbi Yoḥanan, who holds that the other witnesses sign due to the husband’s stipulation, if a relative or other disqualified witness signed at the beginning, before two valid witnesses had signed, then some say the bill of divorce is valid and some say that it is invalid. Some say that it is valid because the request for ten signatures is a stipulation. Since these ten people are not meant to serve as witnesses and are meant only to fulfill the stipulation, it makes no difference if they signed at the beginning or at the end. Some say that it is invalid because there is a concern that the courts will come to confuse it with typical documents, and they will rely on disqualified witnesses in those cases.

It is told: There was a certain person who said to ten men: Write a bill of divorce for my wife. Two of them signed that day and the others signed after a delay from now until ten days later. He came before Rabbi Yehoshua ben Levi to ask what the halakha is with regard to such a bill of divorce. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

ומאי טעמא - כי חיישינן שמא פייס. שמא הבעל נתחרט מלגרשה, ובא עליה, והגט פסול מדין "גט ישן" [דהיינו גט שנכתב, ואחר כך בא עליה הבעל, או התייחד עמה, ^[16] והוא גט פסול].

ורבי יוחנן אמר: רבי שמעון הכשיר אפילו מכאן ועד עשרה ימים, על אף שהיו עשרה ימים בין הכתיבה לחתימה, הגט כשר. ורבי יוחנן לא חושש לחשש של ריש לקיש שמא פייס, משום שאם איתא דפייס, קלא אית ליה למילתא, והדבר היה מתפרסם. ולכן כל עוד שאיננו יודעים שפייס ונתייחד עמה, הגט כשר, אפילו שהיו עשרה ימים בין זמן הכתיבה לחתימה.

איתמר: אמר לעשרה אנשים: כתבו גט לאשתי!

אמר רבי יוחנן: שנים חותמים משום עדים, וכולם - הנשארים, חותמים בגט רק משום תנאי, שנחשב הדבר שהבעל עשה תנאי, שאינו מגרש רק בתנאי שיחתמו אנשים אלו בגט, אך לא דרש שהם יהיו עדי הגט.

וריש לקיש אמר: כולם צריכים לחתום משום עדים, כי לכך הבעל התכוין.

ומקשינן: היכי דמי?

אילימא דלא אמר להו הבעל "כולכם חיתמו", והא תנן: בעל שאמר לעשרה, כתבו גט לאשתי - אחד כותב, ושנים חותמין, והשאר אינם צריכים לחתום כלל.

וקשה על רבי יוחנן וריש לקיש הסוברים שגם השאר צריכים לחתום, או משום תנאי או משום עדים.

ומתרצינן: אלא רבי יוחנן וריש לקיש דיברו בכגון דאמר להו "כולכם כתבו גט לאשתי", ולכן כולם צריכים לחתום. ובזה פליגי רבי יוחנן וריש לקיש מדוע הם צריכים לחתום. רבי יוחנן סובר שחוץ משני העדים, כולם הם משום תנאי. וריש לקיש סובר שכולם הם משום עדים.

והוינן בה: מאי בינייהו? הרי בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש כולם צריכים לחתום ואם כן מאי נפקא מינה

ואמרינן: יש שני "נפקא מינה" אם השאר חותמים משום תנאי או משום עדים.

א. איכא ביינהו דחתים בי תרי מינהו - שני העדים הראשונים, ביומיה, ואינך - שמונת האחרים חתמו מכאן ועד עשרה ימים.

מאן דאמר שהנשארים חותמים משום תנאי, הגט כשר. משום שהגט נכתב ונחתם באותו יום. והוא כשר [גם לרבנן שנכתב היום ונחתם למחרת פסול הכא כשר]. ומה שיש עדים שחתמו אחרי כמה ימים, הם אינם עדים, אלא הם תנאי בעלמא.

ומאן דאמר שהנשארים חותמים משום עדים, הגט פסול, ומשום גט מוקדם. כי הגט נכתב ביום אחד ועדיו חתמו אחר כמה ימים. ואפילו אם שני עדים חתמו ביום הכתיבה, הגט פסול, כיון ששאר העדים חתמו אחר כמה ימים, ואין קול לגט, וזה גט מוקדם, ופסול.

ב. אי נמי - איכא עוד נפקא מינה בין רבי יוחנן לריש לקיש, כגון שנמצא אחד מהם - מעשרת האנשים, קרוב או פסול.

למאן דאמר ששמונת הנשארים חותמים משום תנאי, הגט כשר, משום שכל כונתו שיחתמו עוד שמונה אנשים, אבל לא בתורת עדים, ולכן אפילו היה אחד מהם קרוב או פסול, הגט כשר, כיון שיש בו שני עדים כשרים.

ולמאן דאמר שגם שמונת האנשים האחרים חותמים משום עדים, הגט פסול - כי הקרוב או הפסול אינם כשרים לעדות, ואם העידו ביחד עם כולם, בטלה העדות של כולם, לפי הכלל שאם אחד מהעדים נמצא קרוב או פסול, בטלה עדות כולם.

ועתה מפרשת הגמרא את הנפקא מינה השניה:

במה דברים אמורים, כשחתמו הקרוב או הפסול באמצע או בסוף כל העדים. אבל אי חתים בתחילה הקרוב או פסול - לא ברור לנו שלרבי יוחנן יהיה הגט כשר, אלא יש בזה מחלוקת.

אמרי לה, כשר - כיון שיש כאן שני עדים כשרים, לא אכפת לן שהראשון הוא פסול, והוא חתם מדין התנאי, ואחריו חתמו שני העדים - מדין עדים.

ואמרי לה, פסול.

ומפרשת הגמרא את המחלוקת: אמרי לה כשר, כיון שתנאי הוא, לא איכפת לן היכן חותם הכשר והיכן הפסול, כיון שבין כל החותמים יש שני עדים כשרים, ולכן הגט כשר.

אמרי לה פסול, כיון שיש לגזור כאן לפסול בגלל שאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא. ויאמרו שעד קרוב או פסול כשר לחתום בשטרות דעלמא.

אך אם חתמו הפסולים באמצע הגט או בסופו, לא גזרו לפוסלו, משום שרק כאשר חתמו בתחילה, יאמרו אנשים שהעדים הראשונים חותמים בתורת עדים ולא יאמרו שהם מאלו שחותמים משום התנאי. וילמדו להכשיר קרוב או פסול בשטרות. ולכן גם לרבי יוחנן הגט פסול אז.

ההוא גברא דאמר להו לעשרה אנשים: כתבו גט לאשתי!

חתום בי תרי מינהו ביומיה, שנים מן העשרה חתמו בו ביום, ואינך - שמונה האנשים הנשארים, חתמו מכאן ועד עשרה ימים.

אתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי, לשאול מה דינו של גט זה.

הערות

^[16] עיין תוספות ד"ה שמא.

חיישינן [חוששים אנו] שמא פייס את אשתו בינתיים ובא עליה, ונמצא הגט גט ישן. ור' יוחנן אמר: אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר ר' שמעון, ומדוע אין מקום לחשש פיוס? — כי אם איתא [יש, קרה] הדבר שפייס, קלא אית ליה למילתא [קול, פירסום, יש לו לדבר זה] והיו הכל יודעים זאת.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אמר הבעל לעשרה אנשים "כתבו גט לאשתי", אמר ר' יוחנן: כוונתו שכולם חותמים בגט, שנים מהם חתומים בו משום עדים שתפקידם הוא להעיד על הדבר, וכולם (השאר), אינם חתומים בגט אלא משום תנאי שהרי תלה בכך את הגט, ובלי זה לא יהא זה גט, אך לא התכוון שכולם יהיו עדים ממש. וריש לקיש אמר: כולם משום עדים.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שלא אמר להו [להם]: "כולכם כתבו גט לאשתי "— והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אמר לעשרה: "כתבו גט לאשתי" — אחד כותב ושנים חותמין, ואין צורך שיחתמו כולם! אלא מדובר שאמר להו [להם] "כולכם", ועל כך שנינו במשנה להלן שאחד כותב וכולם חותמים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה] בין ר' יוחנן וריש לקיש אם השאר חתומים בגט משום עדים או משום תנאי? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דחתום בי תרי מינייהו ביומיה [שחתמו שניים מהם בו ביום] ואינך [והאחרים] מכאן ועד עשרה ימים ולא ביום הכתיבה; מאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחתימת האחרים היא משום תנאי — הגט כשר, שהרי יש חתימה של שני עדים על הגט ביום הכתיבה ואילו התנאי גם הוא התקיים. ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] משום עדים — פסול, מפני שלדעתו התכוון הבעל שגט זה ייחתם בעשרה עדים דווקא, וכיון שלא כולם חתמו בזמן הראוי — בטל הגט.

אי נמי [או גם כן] יש ביניהם הבדל אחר: כגון שנמצא אחד מהם, מן העשרה הללו קרוב, או פסול לעדות מטעם אחר, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחתימת האחרים היא משום תנאי — כשר, שהרי חתימתו של הקרוב או הפסול אינה עדות אלא כדי לקיים את התנאי, ויש שני עדים כשרים חתומים על הגט. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהוא משום עדים — פסול כדין כל כת עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול.

ומוסיפים: אף לדעת האומר ששאר העדים הם משום תנאי, אי חתום [אם חתם] בתחילה של גט כזה קרוב או פסול, אמרי לה [יש אומרים] שהגט כשר, ואמרי לה [ויש אומרים] שהוא פסול. טעמם של אמרי לה [יש אומרים] שהוא כשר — שכן תנאי הוא. שכיון שעשרה אלה לא נועדו לשמש עדים אלא למלא את התנאי, אין הבדל אם חתמו בתחילה או בסוף. ואילו טעמם של אמרי לה [יש אומרים] שהוא פסול — משום החשש שמא אתי לאיחלופי [יבואו להחליף אותו] בשטרות דעלמא [סתם] ויבואו להכשיר עדים פסולים.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לעשרה "כתבו גט לאשתי", חתום בי תרי מינייהו ביומיה [חתמו שניים מהם בו ביום] ואינך [והאחרים] מכאן ועד עשרה ימים, אתא לקמיה [בא לפני] ר' יהושע בן לוי, לשאול מה דינו של גט זה. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חיישינן שמא פייס ור"י אמר אם אית' דפייס קלא אית ליה למילתא. א"ל לר"ל דחייש קשיא ליה הא דתניא לעיל המשליש גט לאשתו וכו' ולא חיישינן שמא פייס איכ' למימר דשאני הכא דכיון דאכתביה ולא אחתמיה ש"מ אמלוכי ממליך בנפשיה וסבר דאי מפייסה תפייס, הילכך חוששין.
ואיכא (למימר) [למידק] לר"י מ"ש מהא דאמרי' בפ' כל הגט (גיטין דף כ"ט ע"ב) ההיא דשדר ליה גיטא לדביתהו ואמר לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין וכו' והוינן בה וליחוש שמא פייס וכו' אלמ' חיישי'. א"ל דכולי עלמ' לא חיישי' שמא פייס בשולח גט לאשתו סתם אבל באומר לשליח לא תיתביה ניהלה עד זמן פלוני א"נ בנותן גט לאשתו ואמר ה"ז גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום כיון דרמי תנאה בגיט' ועבר עליה א"נ א"ל לא תיתביה ניהל' מהשת' אמרי' שמא לא גמר בנפשיה למגרשה ודעתיה לפייסה וחוששין שמא פייס ולא אמרינן אם אית' דפייס קלא אית ליה שרגלים לדבר לחוש ואיכ' אינשי דמפייס' בצינעא. וקרוב לענין זה כתב רש"י ז"ל בפ' כל הגט. אבל היכא דאכתבי' ולא אחתמיה פליגי בה ר"י ור"ל מר סבר כיון דלא אחתמיה כמו דרמי תנאה דמי ומ"ס כיון דלא רמי ביה תנאה אמרינן לקולא שרגלים לדבר אם איתא דפייס קלא אית ליה.
והא דתניא לעיל במשליש לא תתנו לה אלא לאחר ג' חדשים ה"ז גט ואין חוששין א"ל באומר נאמנ' עלי שלא פייסתי' דלא אלימו ממתני' דאוקומה הכי בשלהי מי שאחזו. ולדברי רש"י ז"ל שפי' שהוא הולך לדרכו אתיא דפלוגת' היא אי חיישינן שמא פייס ובא אי אמרינן הא לא אתא ואית' התם בשלהי מי שאחזו ומאן דחייש מוקי לה באומר נאמנת עלי שלא באתי ופייסתי כדאמרן.
ופי' רש"י ז"ל שמא פייס ובעל ואיכא דקשה ליה הא דאמרינן התם אמתני' דקתני ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה וליחוש שמא פייס ומה מקום לחוש שמא בא עליה והרי יש עדים שלא נתייחד עמה וזו אינה קושיא שאי' פי' שהרי לא נתייחד עמה שהיו עדיה הולכים עמה ביום ובלילה אלא שלא ראינו שנכנסה עמו לסתר או לחורבה בפני עדים ומ"ה אקשינן וליחוש שמא יבא הבעל ויאמר פייסתי ובאתי עליה ומיהו לא מחוור דהא קי"ל שאם נתגרשה בגט ישן תנשא לכתחילה ולא חיישינן שמא יבא ויאמר באתי עלי' ובטל הגט.
ור"ח ז"ל כתב שמא פייס ובטל הגט וא"ת והא קי"ל חוזר ומגרש בו בשלמא התם אינו חוזר ומגרש אבל כאן שהוא נותנו לה למאי ניחוש א"ל כי אמרי' חוזר ומגרש בו ה"מ כשנחתם משום דלא אתי דיבורא ומבטל מעשה אבל כל זמן שלא נחתם לאו מעשה הוא ואתי דבורא ומבטלי דבורא ומסתבר דאי אמר כל גט שאכתוב שכאן ועד יום פלוני ובטל הוא בטלין ואינו כשר עד שיבטל דבריו הילכך חיישינן שמא פייס ובטל הגט שיהא חתימת העדים שיחתמו בה בטלה שכן דרך המתפייסין לומר גט שכתבתי בטל הוא ולא יהא ראוי ליחתום וליגרש בו לעולם. ובשם ר"פ ז"ל כי איתמר חוזר ומגרש בו בשולח ביד שליח דנהי דבטליה בשליחותיה דשליח דגט עצמו לא בטל אבל בטל הגט עצמו בפי' בטי הוא וזהו דעתו של הרב ז"ל ובמקומו (ל"ב ע"ב) יתברר בע"ה.

מחתם לכתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר וא"ל פסול. זוהי גרסת רבי' אלפסי ז"ל, ורש"י ז"ל גורס אי חתום בתחילה קרוב או פסול ופי' אי חתים בשנים הראשונים קרובים או פסולים וקשה ליה לר"ת ז"ל והא קי"ל מלאהו בקרובים כשר ותניא בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב) היו ד' וה' חתומים על השטר ונמצאו ב' הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר ותניא נמי בתוספת' דגיטין כה"ג גט שחתמו עליו ה' עדים ונמצאו ג' הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר וניחא ליה כי חתים רחוקים וכשר אף ע"ג דישבקו רווחא למאן דקשיש ואתו קרובים או פסולים ומלאהו כשר ולא חיישינן לשמא יאמרו קרוב כשר לעדות שהרי גט קרח משלימין עליו אפילו קרוב ולא ערב אלמא אין חוששין לקרוב אבל להחתים אותם קודם שיחתמו אחרים חוששין שמא הרואה יבא לומר שאלו החותמים תחלה הם העדים ומיהו במוציא לפנינו גט או שטר תולין להקל ואומרים הני כשרין חתמו תחלה ושבקו רווחא למאן דקשיש מנייהו ומלא זה הרווח בקרובים וי"ל דהכא אשמעתין דלעיל קיימי' ומשום דאמר כולכם דכיון דצריכי כולהו למחתם ומחתים להני ברישא מחזי כמאן דמשום להני עדים ולאידך משום חנאי אבל בעלמא לא חיישינן, וזהו הנכון.

אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. פי' רש"י ז"ל ויכשירו קרוב בכל השטרות. ולא מחוור לי דא"כ לא היה לו למימר בקיום שטרות דעלמא ותו קשיא לי וליבעי מנייהו אי למיחזי אתי אי לאסהודי אתו כדעבדינן בעדות על פה כדאיתא במס' מכות (ו' ע"א).
ולא קשיא, דכיון דנראה בשעת חתימה בעדים גזרינן ואפילו משום שטרא קאמר אלא משום לישנא בעלמא נקט לומר דגזירה זו כוללת הכל.
ל"א נ"ל דהכא ליכא למיחש משום שאין עידי חתימה רואין בגט כלום אלא בעל הוא שאומר להם לחתום וכי חתמי אדעתי' דבעל חתמי אם רוצה הוא משום עדים ואי משום תנאי ואיהו מסתמא לכשרים מחתים משום עדים והשאר משום תנאי אבל בשאר שטרות בה' שבאו לחתום שטר עדות זה בפני זה וחתמו תחלה קרובים או פסולים השטר פסול דדמו דאמרי למיסהד אתינא וכן כתב ר"ה ז"ל בפ"ק דמס' מכות ובירושלמי שטר שחתמו בה' עדים ונמצאו ג' הראשונים פסולים או קרובים כשר ותתקיים העדות בשאר ר' אילא בשם ר' יסא אתיא כמאן דמר עדים חותמין בשטר זה שלא בפני זה ברם כמאן דמר אין חותמים זה שלא בפני זה אפי' חתם בסוף אלמ' כל שבאו להעיד פסול ומ"ה גזרינן הכא שמא יבואו לעשות כן בשאר שטרות ולאו משום שיכשירו קרוב בגיטי נשים ומיהו באחרונים ליכא למיחש דכיון דב' כשרים חתמי מאן דחתם בתר הכי מסתמא לאו לאסהודי אתא.

ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דפייס קלא אית לה למילתא. שהשכנים והשכנות שומעים תיגרה וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט ריבם הכל מרגישין. ותמיהא לי דהא גט ישן לא הוי אלא כשראוהו שנתייחד עמה, הא סתמא לא חיישינן שמא נתייחד ונתיישן הגט, וכדתנן (לקמן גיטין עט, ב) איזה גט ישן כל שנתייחד עמה משכתבו לו דאלמא דוקא בשנתייחד הא סתמא לא, ועוד דלכאורה הא דאמרינן מכאן ועד עשרה ימים לא מכשר, הכי קאמר לא מכשר אלא מודה להו לרבנן בהא ומסתמא מטעמייהו דרבנן מודה להו דהיינו משום פירות דאתיא למיטרף לקוחות שלא כדין בגט זה, ואי משום גט ישן כיון שנתגרשה בו נתגרשה ותנשא לכתחלה וטורפת היא לקוחות מזמן כתיבה או מזמן חתימתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ועוד הקשה עליו רבינו תם ז"ל (כאן בתוס' ד"ה שמא) דפייס לא משמע פייס ובא עליה מדאמרינן בשילהי מי שאחזו (גיטין עו, ב) ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו, ועוד דלמה ליה למיפרך התם שמא פייס ובא עליה דאפילו לא בא עליה מכיון שבא בטל תנאו ואפילו לאחר שלשים [יום] לא תנשא.
ופירש רבינו תם ז"ל דהכא הכי קאמר שמא פייס כלומר נתפייס ובטל הגט, ואמר לו רבי יוחנן אם איתא דנתפייס ושקטה מריבה שביניהן קלא אית ליה, ובפרק כל הגט (גיטין כט, ב) גבי ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואמרינן התם דחיישינן שמא פייס, הכי נמי קאמר שמא נתפייס ובטל הגט.
ומיהו בההיא דבפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) דאם לא באתי אי אפשר לפרש שמא נתפייס ובטל הגט, שהרי אין בידו לבטלו דהתם על מנת שאעבור מנגד פניך גרסינן וכדמוכח בתניא כותיה דרבי יוחנן כדבעינן למיכתב קמן (בד"ה תניא) בסייעתא דשמיא וקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (לקמן גיטין עד, א) וכיון שאמר לה מעכשיו שוב אין יכול לבטלו.
אלא הכי פירושא שמא נתפייס ומתוך פיוסו חזר ובא ונתבטל הגט על ידי ביאתו והיכי קתני ולאחר לא תנשא עד שלשים יום והא אפילו לאחר שלשים יום שלא ראינוהו שבא יש לחוש שמא נתפייס ובא בסתר ונתבטל תנאו ומשום דעיקר ביטולו תלוי בפיוסו שנתפייס ובא נקט שמא פייס, ומיהו התם איכא נוסחאי דלא גרסי על מנת אלא כל זמן שאעבור מנגד פניך ולאותה גירסא היה איפשר לנו לפרש שם שמא נתפייס ובטל הוא את הגט, ואפילו לגירסת הספרים דגרסי על מנת יש לפרשה שמא פייסה ובטלו שניהם את הגט כמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא.
ואם תאמר ולפי פירושו של רבינו תם ז"ל מאי קאמר הכא שמא פייס וביטל הגט, מכל מקום הרי חזר והחתימו בעדים ונתנו לה לאחר עשרה ימים, וכיון שכן יכול הוא לגרש בו, דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש פרק השולח (גיטין לב, ב) שחוזר ומגרש בו, ודלא כרב ששת דאמר דכיון שביטלו אינו חוזר ומגרש בו.
ותירץ ר"י זצ"ל דהתם בשלא ביטל את הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גירסת הספרים שבריש האומר בקידושין (נט, ב) נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה אלמא משמע דמשום דלא בטליה מתורת גט אלא מתורת שליחות הוא דחוזר ומגרש בו הא בטליה בטיל ואינו חוזר ומגרש בו, אלא מיהו לקמן בפרק השולח (שם) גרסינן נהי דבטליה מתורת שליחות גט מי בטיל ואף על גב דמבטל ליה בפירוש משום דלגבי גט גופיה הוי כמו דיבור ומעשה ואין דיבור מבטל מעשה.
ובתוספות העלו את הענין בקושי, דהכא לאו בשהחתימו הוא לאחר עשרה ימים אלא שהוא ציוה לעדים עכשיו לחתמו מכאן ועד עשרה ימים אי נמי שנשתהו העדים עד עשרה ימים הילכך חיישינן שמא פייס ובטלו והעדים הם שחתמוהו ונתנוהו שלא מדעתו ותירצו את הקשה בקשה ממנו לפי דעתי, דאיפשר לומר כן דלימא ריש לקיש סתם אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואנן ניקום ונימא ואם נתנו לה הוא כסתמא דמילתא יהא גט ודאי כל כי האי גוונא צריך לאודועי, ועוד דלקמן גבי ההוא דאמר להו לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' ואתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי ואמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק אקשינן עליה והאמר ריש לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואם איתא דריש לקיש לא אמר אלא במצוה לעדים והן עכבוהו ונתנוהו לה שלא מדעתו היכי אקשינן עליה להדיא והאמר ריש לקיש דילמא עובדא כי הוה בשנתנוהו לה מדעת הבעל דסתמא דמילתא הכי הוה עובדא אלא אם כן תדחה דמעשה שהיה בשנתנוהו לה שלא מדעת הבעל ונודע אצל המקשה וזה דחוק.
ונ"ל לפרש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכי טרפה מזמן הכתיבה כדין טרפה אבל מכאן ועד עשרה ימים מודה להו לרבנן דפסול דחיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה דכל זמן שלא נחתם בין שצוה שלא לחתמו עד עשרה ימים או שידע הוא שלא נחתם עדיין קרוב שימלך בלבו ומבטלו וכיון שכן אף על פי שחזר והחתימו או שחתמוהו הם ונתנוהו לה פסול דחיישינן שמא בטלו וכי טרפה מזמן ראשון שלא כדין טרפה, ואף כשתמצא לומר דחוזר ומגרש בו מכל מקום פירות מיהא אינו מפסיד מחמת גט זה כיון שבטלו, ואם נפשך לומר כיון שגירשה בו ומשעת כתיבתו זכתה היא בפירותיה כי בטלו מאי הוי דכיון שזכתה זכתה. לא היא, דלא אמרו שאין לבעל פירות אלא בשכתב לגרש וגרש ולא נתפייס בין כתיבה לנתינה אבל כשנתפייס בינתיים לא. והגע עצמך בשכתב לגרש ונמלך וקרע הגט ונתפייס שלא לגרש, אם אחר שנתפייס חזר וגרשה כלום הפסיד פירות משעת כתיבת גט ראשון והא נמי להא דמי, ודרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דווקא ביומו כלומר כתבו בו ביום ובטלו בו ביום דליכא משום פירות.
עוד יש לי לפרש ללישנא קמא דבפרק האומר דאמר ר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה הא בדיבור גרידא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור הכא נמי כל שביטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלא תלי עד דחתמי ליה סהדי וחתימת סהדי דיבור הוא ועד שלא חתמוהו מודה ריש לקיש דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו, ודרב נחמן בחתום ולפיכך אף על פי שביטלו אינו מבוטל לכולי עלמא ואפילו לרבי יוחנן דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר, ואמר ליה רבי יוחנן אם איתא דפייס וביטל קלא אית לה למילתא. והשתא לא תיקשי לן לריש לקיש דאמר חוששין שמא פייס וביטל הגט אמאי לא חיישינן נמי בגיטין הבאים ממדינת הים, דכיון שהחתימו ומסרו לשליח אין דרכו לבטלו, ואי משום פירות הא אמרינן דהנהו קלא אית ליה אבל כאן שלא נחתם עדיין בין שצוה הוא שלא חתמו בין שנתעכבו העדים מלחתמו מעצמן, נמלך הוא ומבטלו, ורבי יוחנן סבר דלא חיישינן להכי דאם איתא דפייס קלא אית להו.
ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואסיקנא התם אי לאו דארוסה הויא פסלינן ליה משום דחיישינן שמא פייס והתם הא החתימו ומסרו לשליח, איכא למימר דהתם שאני שהקפיד שלא למסרו לה עד תלתין יומין הילכך רגלים לדבר שעדיין רוצה לתת ריוח לדבר שמא יתפייס ויבטלנו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר דאם איתא דפייס קלא אית לה הכא דאיכא רגלים לדבר חיישינן שמא פייס ולא נשמע קולו, ועוד דממרחק אין פיוסו נשמע אלא במי שהוא בעיר שעל ידי השקט הקטטה הכל מרגישין. והא דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש לגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופרכינן עלה וליחוש שמא פייס, התם נמי כיון שהתנה עמה וגלה דעתו שאינו מגרש מדעתו ורוצה הוא באריכות הזמן כדי שיתבטל הגט, משום הכי חיישינן לה שמא נתפייס וחזר ובא ונתבטל הגט בקיום תנאו, ומיהו אם האמינה לומר שלא בא אין חוששין שמא בא דכיון שהאמינה עליו אם איתא דחזר ובא מודיע היה לכל שחזר ובא כדי שלא תכפור בו ותכחישנו וכיון דלית קלא לביאתו ודאי לא נתפייס ולא בא. אי נמי התם הכי קאמר שמא פייסה מעיקרא ובטלו שניהן התנאי כשהיה הולך ובא, ואפילו איכא סהדי דמסהדי עליה שהיה עמם לבסוף כל שלשים יום במדינת הים אינה מגורשת שהרי נתבטל התנאי מדעת שניהם וכיון שכן אמאי מגורשת ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה ולא נתרצתה לבטל התנאי.
ואי קשיא לך המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר שלש חדשים דמשנתנו לה מותרת לינשא מיד ולא חיישינן שמא פייס אף על פי שהקפיד באריכות הזמן, התם ליכא רגלים לדבר שיקפיד על אריכות הזמן כדי לפייס ולבטלו דאיכא למיתלי דשלשה חדשים אלו שאמר משום דיודע הוא שאין מועיל לה הגט כלום עד שלש חדשים משום הבחנה וכיון שאין הפרש בין נתינתו עכשיו לנתינתו מכאן ועד שלשה חדשים מעכבו משום דפעמים שאדם בוש מאשתו ומעכבו כל מה שיכול לעכבו והיינו נמי דמשלישו על ידי שליש ולא נתנו לה בתנאי שלא תתגרש בו אלא מכאן ועד שלשה חדשים.
ומיהו אכתי קשיא לי הא דתנן בפרק השולח (גיטין לב, א) ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ואמרינן עלה בגמרא פשיטא לא צריכא דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא תיגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה קא משמע לן, ואמאי לא חיישינן דילמא בטליה כיון דרגלים לדבר דהא מהדר עליה מעיקרא לבטולי ועוד דהתם משמע דבעל קא מערער ואמר דבטליה דאי לא מאי קאמר תיגלי מילתא למפרע דבטוליה בטליה דהא איהו אמר דלא בטליה אנן אמרינן תיגלי מילתא דבטליה אלא ודאי בשערער עסקינן ואפילו הכי לא חיישינן ומנסבינן לה. וכן נמי עובדא דגידול בר רעילאי (לקמן גיטין לד, א) דשדר גיטא לדביתהו ואמרה ליה זיל השתא ופתח איהו ואמר ברוך הטוב והמטיב ואמר אביי ברוך הטוב והמטיב לא בטיל גיטא, אמאי התם נמי ליחוש שמא כיון שנתפייס בטל הגט בפירוש, ומיהו בהא איכא למימר דגידול גופיה מודה דלא בטליה בפירוש אלא ברוך הטוב והמטיב בלחוד הוא דקאמר וגלוי דעתא בלחוד הוא דאיכא ולא ביטול מפורש ומשום הכי אמר אביי דלא מילתא היא, וכי אמרינן ליחוש שמא פייס שמא יבא הבעל ויערער לומר שפייס קאמרינן אבל אם לאו משום חשש ערעורו של בעל אנן לא חיישינן ואף על גב דמית ליה בעל הרי זה גט פסול דכיון דמעיקרא פסלינן ליה משום ערעורו של בעל תו לא מכשרינן ליה, דומיא דגיטין הבאין ממדינת הים דלא פסלינן לה כי לא אמר להו בפ"נ אלא משום ערעורו של בעל ואפילו הכי לעולם פסול ואף על גב דמית ליה בעל ולא ערער, אבל כשהבעל לפנינו ומגלה דעתו שרוצה בביטולו ואינו מבטלו כעובדא דגידול בר רעילאי תו לא חיישינן לשמא ביטל מדשמעינן ליה דאמר הכי ולא בטליה בפירוש, והיינו דכי אמר לה נאמנת עלי לומר שלא פייסתי דלא חיישינן דכיון דהימנה תו לא אתי ומערער. ומההוא (לד, א) דאמר חזו דאתאי ליכא לאקשויי, דהתם הא איכא ידים מוכיחות דלא ביטלו דהא איהו לקיומי תנאיה בעי ולא לבטוליה גיטיה בעי. וסמך לדבר מצאתי בפירושי רש"י ז"ל שכתב בפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) שמא פייס כשהוא בא אצלה וכו' ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי עד כאן. והאי נמי (לד, א) דאמר להו רב יהודה לסהדי אתיבו קירא באודניכו לא קשיא לי, דרב יהודה כרשב"ג סבירא ליה דאמר (לג, א) בטלו אינו מבוטל כמו שפירשתי במקומו בסייעתא דשמיא. ומכל מקום ההיא דריש השולח קשיא, דמשמע דבעל עצמו מערער דבטליה מעיקרא ואפילו הכי לא חיישינן ליה, ושמא נאמר דהתם כיון דרהיט בתריה דשליח חזקה לא בטליה דאם כן תרתי למה לי לבטולי דלאו באפיה דשליח והדר לאהדורי ומרהט בתריה לבטולי הא ודאי מדרהיט בתריה דשליח שמע מינה דמעיקרא לא בטליה, וצריך עיון.
ובתוספות ראיתי שהאריכו בפירוקי קושיות אלו ולא נתישבו לי הענינים וזה לשונם: חיישינן שמא פייס, אין להקשות על זה מגיטין הבאים ממדינת הים דלא חיישינן שמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי שעדיין לא נחתם, אבל קשה מההיא דלקמן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה עד תלתין יומין וכו' ופריך עלה וליחוש שמא פייס ומשני דארוסה הות, וכן אההיא (עו, ב) דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש וכן אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ומוקמינן הנך תרתי באומר נאמנת עלי שלא באתי, ופירש בקונטרס בפרק כל הגט (שם) דאין זה דומה לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא, ואכתי קשה מהמשליש גט לאשתו דלעיל ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים ולא פריך עלה וליחוש שמא פייס ושמא יש לחלק שם משום דנקטו שלשה חדשים התלויים בהבחנה ולא קבע הזמן כדי לפייס. עד כאן לשונם.
וזה הענין כדרך פירושו של רש"י ז"ל שפירש שמא פייס ובא עליה, אבל כבר כתבנו למעלה שזה קשה ואינו אלא שמא פייס וביטל, ואם כן אפילו כי לא עקר נפשיה מאי הוי דילמא בדוכתיה עבד בית דין ובטליה וכדתנן (לב, א) בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, ואפילו לאחר שהתקין רשב"ג שלא יהו עושין כן מפני תקנת ממזרים הא קיימא לן כרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל וכן פסק רבא כותיה לקמן בפרק השולח. ורבינו תם ז"ל היה אומר דהיינו טעמא דלא חיישינן בהמשליש שמא פייס דכיון שהוא בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה שביניהם מגרשה ואין מתכוין לטובתה שלא תהא עגונה הלכך אמרינן דאותו זמן שקבע לא נתכוין אלא לצערה ולא להתפייס דלא שכיח דמפייס אחר שנכתב הגט ונחתם מתוך איבה, ואפילו לריש לקיש דחייש הכא שמא פייס קודם חתימה רגיל להתפייס יותר, ועוד דאיכא רגלים לדבר שאינו רוצה לסיים את הגט ולחותמו עד עשרה ימים, ואפילו אמר לעדים לחתום לאלתר אם ירצו והם לא חתמוהו עד עשרה ימים לא מפרסמא מילתא כל כך ולא איתרע קטטייהו כמו היכא דכבר חתמו העדים בגט מחמת הקטטה ומזומן יותר לינתן וכשחוזרין ומתפייסין מרגישין הכל כשישקוט ריבם אבל כל זמן שלא חתמו לית ליה קלא למילתא כל כך וחייש ריש לקיש טפי שמא פייס. ובהנך דלקמן שאינו אצלה תדיר בעיר סתמא לטובתה מתכוין שלא תשב כעגונה ולכך קובע זמן שמא יבוא בתוך כך ויתפייס ואי מפייס נמי לית ליה קלא למילתא, ואפילו רבי יוחנן דהכא מודה התם דמסתמא רבא דכל הגט כרבי יוחנן סבירא ליה ומשמע התם דבנשואה הוה חיישינן שמא פייס. וגם זה אינו מתחוור, דאכתי קשה גיטין הבאין ממדינת הים דלטובתה מתכוין ניחוש שמא פייס וביטל במקומו.

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ור"ש בן לקיש אמר כולן משום עדים. ואסיקנא כגון דאמר להו כולכם כתובו ואיכא בינייהו כגון דחתמי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עוד עשרת ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול דהוה ליה מוקדם, וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר תרי משום עדים ואינך משום תנאי ומקיים תנאיה ואזיל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט, וכן נראה לכאורה מדאמרינן בגמרא להדיא ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אלמא הלכתא כמאן דאמר משום תנאי, ואף על גב דריב"ל קאי כותיה דריש לקיש כדאמרינן בסמוך והאמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי ומשני בההיא כרשב"ל סבירא ליה אפילו הכי מדאמרינן תנאי הוא להדיא כרבי יוחנן שמע מינה כותיה עבדינן. אבל הבה"ג כתב דברי ריב"ל דאמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ולא כתב חלוקתן של רבי יוחנן וריש לקיש, משמע דסבירא ליה דדוקא בשעת הדחק כלומר שנשאת בו וכרבי שמעון דמתניתין דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה הא לאו הכי פסול וכרשב"ל דאמר כולן משום עדים.

ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אמרי לה פסול אתי לאיחלופי בשאר שטרות דעלמא. כלומר שיבואו להכשיר קרוב או פסול בשאר עדיות דעלמא. תימה דהכא משמע דשטר שחתמו עליו ארבעה או חמשה עדים ושנים הראשונים או אחד מהן קרוב או פסול שאין מקיימין את השטר מן השאר, ובבבא בתרא (קסב, ב) תניא הרחיק את העדים מן השטר שני שיטין פסול פחות מיכן כשר, היו ארבעה עדים חתומין על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין מתקיים העדות בשאר, ואמרינן התם מסייע ליה לחזקי' דאמר חזקי' מלאוהו בקרובים כשר, ובתוספתא דמכלתין תניא בפרק בתרא (פ"ז, ה"י) גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה עדים הראשונים קרובין או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים, ותירץ ר"י ז"ל דבתחלה דהכא היינו שחתמו הקרובים קודם שחתמו האחרים כל עיקר דהשתא איכא משום איחלופי דמאן דחזי סבר דמאן דחתים קודם הוי עיקר העדות ואתי לאיחלופי ולאכשורי קרובים או פסולין לעדות דעלמא, אבל התם שחתמו הכשרים תחלה אף על פי שחתמו הקרובים אחר כך למעלה לית בה כלום ובכי הא לא אמרינן דהוו העליונים עיקר העדות דודאי ידעו דלמילוי אויר החתימום או לכבוד בעלמא והילכך בין שחתמו למעלה או למטה תתקיים עדות בשאר, וכן היה סבור תחלה רבינו תם ז"ל והא דקתני בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין רבותא קאמר דאפילו הראשונים דנראין כעיקר העדות אפילו הכי תתקיים עדות בשאר.
ומיהו קשה, דלפי פירוש זה ארבעה או חמשה החתומין על השטר אין העדות קיימת עד שיתקיימו כלן דדילמא מקצתן קרובים או פסולין ולמילויי חתמו או לכבוד בעלמא ולא ידעינן אי בתחלה או באמצע או בסוף, וכי תימא דלהכי לא חיישינן הא כיון דלא קביע להו מקום צריכין אנו למיחש או שלא נכשיר להחתים עליו לעולם קרוב או פסול גזרה שמא יקיימו מן הקרובים, וכדאמרינן בשילהי הזורק (גיטין פא, ב) גבי גט מקושר לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר, ואי אפשר לומר כן שאין העדות מתקיימת עד שיתקיימו כלן מדאמרינן בגט פשוט (ב"ב קסג, א) גבי הרחיק העדים מן השטר שטה אחת כשר לא שאנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפילו שטה אחת פסול, ואקשינן בין העדים לכתב נמי דילמא כתב הוא ועדיו בשטה אחת ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי כלומר ומקיימו מן העדים שלמטה, ומשני קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה, אלמא משמע מדקא מקשה ואזיל ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי דבשאר שטרות לא בעינן שיתקיימו כלן אלא שנים מהן סגי ומדפרקינן נמי כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע דבכי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה לבדן הא בעלמא מקיימין מן השנים האחרונים לבדן, על כן חזר בו רבינו תם ז"ל ואמר דדוקא בשחתמו בראש הוא שהכשירו בו בברייתא קרובים או פסולין לפי שבמלוי ההרחק או לכבוד בעלמא דרך העולם להחתימם שם וכדגרסינן ברוב הספרים בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין דמשמע דוקא הראשונים, וכן הוא גירסת ר"ח זצ"ל, וכן דעת הרב בה"ג דאין מכשירין את הקרובים אלא בתחלה אבל בסוף לא, והילכך כל שעדיו חמשה וארבעה אין מקיימין אותו מן הראשונים אלא מן האחרונים כדמשמע נמי התם בגט פשוט דאמרינן קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע הא בעלמא הוי איפכא, והאי בתחלה דאמרינן הכא היינו שחתם בראש וקודם שחתמו הכשרים כמו שכתבנו.

מי שאמר לעשרה בני אדם כתבו ותנו גט לאשתי ולא אמר להם כלכם אין צריך שיחתמו כלם אלא אחד כותב ושנים חותמין ואפי' אחד מן השנים החתומים יכול לכתבו ואם אמר להם כלכם אחד כותב וכלן חותמין ואף הכותב צריך לחתום עמהם ונמצא שאם מת אחד מהם קודם חתימה בטל הכל ומכל מקום נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן שנים משום עדים ואידך משום תנאי כלומר כונתו היתה שהשנים יהו חותמין משום עדים והשאר לא היתה כונתו בחתימתם אלא דרך תנאי כדי לביישה ולדעת זה אם חתמו שנים ביום הכתיבה והשאר מכאן ועד עשרה ימים אין כאן משום מוקדם שהרי אותם שבאו בתורת עדות חתמו בו ביום ומשום בת אחותו ליכא דהא יהבוה נהלה בחתימת השנים אי נמי לא יהבו לה דכל דמחתים עשרה קלא אית לה אי נמי בכל גט שנכתב ונחתם כראוי אין בו משום בת אחותו בשהיית הבעל שכל שהיית הבעל דבר שאינו מצוי הוא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ולא עוד אלא דהאי דמפרשי לה בנתנו לה יש מפרשים שאפי' לר' יוחנן פסול ובעינן שיחתמו כלם קודם נתינה ואי לאו הכי פסול ואע"ג דבשאר תנאים מהני אף לאחר נתינה שאני הכא הואיל והתנאי בענין כתיבה וחתימה כי היכי דכתיבה וחתימה בעינן קודם נתינה הכי נמי תנאי הבא עליה וזה חדוש גדול אין ראוי לסמוך עליו ומכל מקום למדת מדבריהם שאם נתן גט לאשתו ולא החתים בו עדים והחזירתהו להחתימו והחתים בו עדים שאין אותה חתימה כלום ומכל מקום בצרפת עשו בה מעשה להכשיר וכן אם חתמו כלם אף ביום אחד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם כשרה אף בשחתמו במעמד אחד ותתקיים עדות בשאר שהרי שנים לבד משום עדות והאחרים בתורת תנאי והרי זה כמי שאומר כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי על מנת שיחתום בו אביה שחותם לקיים התנאי ואין בכך כלום ולריש לקיש כלם משום עדים וכשחתמו שנים בו ביום הרי הוא כאלו לא חתמו וכשחתמו לעשרה ימים נמצא הגט מוקדם ופסול וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה שכלם להעיד באו הואיל ובמעמד אחד חתמו ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה כמו שהתבאר במקומו והלכה כר' יוחנן ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר קודם חתימת השמנה הוו קדושין דכי אקיים תנאה איגרשה לה למפרע אלא שלא תנשא עד שיתקיים התנאי וכן פסקוה גדולי הפוסקים ומגדולי תלמידיהם פוסקים כריש לקיש מדאמרינן לקמן דר' יהושע בן לוי סבירא ליה כותיה ואין הדברים נראין:

מכיון שביארנו ששנים משום עדים ואינך משום תנאי אם אותם השנים שחתמו תחלה הם קרובים או פסולים ואחר כך חתמו השאר יש בענין זה ערער ונחלקו בה בסוגיא זו אמרי לה כשר דהא מכל מקום תנאה הוא ומקבלין את הכשרים בעדות והשאר בתנאי והרי זה כמשלים התנאי קודם החתימה ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא שיאמר הרואה דקמאי ודאי לאסהודי אתו ויאמרו שקרוב כשר לעדות זו היא גרסת גדולי הרבנים ופירושם ולמדת שהם גורסים ואי חתים בתחלה קרוב או פסול ר"ל קודם האחרים ולדעתם מאן דאמר פסול פסול אף בדיעבד ויש לדון בה שהרי אף בשאר שטרות מכשירין כן בדין האמור במלאהו בקרובים ואומרים על התחתונים רווחא למאן דקשישי מניהו שבקי ובהדיא אמרו היו ארבעה וחמשה חתומים על השטר ונמצאו ראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר ותירצו בה שבזו הואיל ואין עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה מסתמא במעמד אחד חתמו ואע"פ שאף בגט אשה אמרו בתוספתא גט שחתמו עליו חמשה ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר הרי אמרו עליה בתלמוד המערב אתיא כמאן דמר עדים חותמין זה בלא זה ומכל מקום יש גורסין ולמחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר כלומר שמותר לכתחלה להחתים בו קרוב או פסול ואמרי לה לכתחלה לא ומילאהו בקרובים כשר דוקא בדיעבד ומשום דלא זייפי לאקיומי בקרובים דקרובים מידע ידעי ואע"פ שבגט קרח אמרו לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב אבל תרי לא דלמא אתי לקיומיה בקרובים וחד כשר דוקא אתמר בגט קרח דלא סגיא דלא חתימי ביה תלת וכן בכלכם אפי' כמה שהרי כלם כשנים הם אבל שאר שטרות כיון דלא צריכי למחתם ואין דרך בני אדם לרבות בעדים בגט פשוט ודאי אמרי כי דינא מאי דקמא ומגליא מילתא דקרובים ננהו ולמלאות ריוח חתמו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר בכל כותבין בדיו ובסם בסיקרא בקומוס ובקנקתוס ובכל דבר שהוא רושם אין כותבין לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא פי' לר"ם דיו אלמדד סיקרא אלמגרה קומוס אלזוג קנקנתוס אלקקות והוא מין הזוג:

אמר המאירי בכל כותבין את הגט בדיו והוא דיו של עפצים ובסם והוא הנקרא בלשון לעז אוור פימינט ובסיקרא והוא צבע אדום הנקרא מיני ובקומוס והוא הנקרא רדינא וקנקנתוס ופרשו בגמרא חרתא דאושכפי והוא הנקרא אירמינט ויש אומרים וידרשיל ובכל דבר שהוא מתקיים ופרשו בגמרא לאתויי מי טריא ואפסא ומי טיריא פירושו מים שנתבשלו בו פרי שהוא כמין עפצים ויש מפרשים בו מים הנוטפים מעצים שבתקרת הבית בשעת הגשמים ומקבלים שם אדמימות ואפצא פירושו מים שנישורו בהם עפצים בלא בשול שאם בבשול הרי הוא דיו ויש מפרשים אפצא אף בשנתבשלו בו כל זמן שלא נתערב בו שרף ודיו הוא בשול עפצים במים ועירוב שרף בתוכו ואין מכאן ראיה לאחרוני הרבנים שהיו אומרים שדיו של עפצים פסול בספר תורה מדאמרי' עלה עד שתהא כתובה אשורית בספר ובדיו וכאן אמרו דיו דיותא וחזרו ואמרו ובכל דבר המתקיים לאתויי אפצא אלמא אפצא לאו דיו הוא ולדבריהם אין דיו אלא העשוי מקליפי האילנות ואין זה הכרח שאף דיו סתם דיו של עפצים הוא אם דוקא בבשול אם דוקא בעירוב שרף על הדרך שכתבנו ואע"פ שבמסכת נדה אמרו קורטא דדיותא ודיו של עפצים אינו יבש עד שיהא בו כקורטא מכל מקום כשהוא מתבשל הרבה נעשה ממנו קורט ומאחר שנתרבו שני אלו ר"ל מי טיריא ואפצא ממשנתנו כותבין בו את הגט לכתחלה וכן במי מילין ופירושו מים שנישורו בהם עפצים שחוקים אבל מה שאמרו בגמרא כתבו באבר ובשחור ר"ל פחם ובשיחור ר"ל ניאל כשר דוקא דיעבד ואף בדיעבד באבר מיהא דוקא במיא דאברא ר"ל מים ששרו שחיקת האבר אבל באבר עצמו אינו כלום ואין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספות בד"ה חיישינן כו' דמימר אמר הבעל השליח קדמני כו' עכ"ל גם לפירושם לקמן דשמא פייס היינו שמא ביטל מ"מ כיון דלא קבע לו זמן לגט נימא דגם במקומו לא ביטל הגט מהאי טעמא דמימר אמר השליח קדמני להביא גט לידה קודם ביטולו וק"ל:

בא"ד אבל מהמשליש גט לאשתו קשה כו' ונראה לרבינו תם דבהמשליש שהוא עמה בעיר כו' עכ"ל לפי זה מתוך קושיא זו הוי מצי לדחות פרש"י לעיל במשליש שהלך לדרכו ולא הל"ל נמי דלרבותא נקט המשליש אלא דוקא המשליש שהוא עמה בעיר כו' כמו שכתבו התוספות הכא דאל"ה חיישינן שמא פייס ויש ליישב דה"ק לעיל דלא ה"ל למנקט המשליש ובקבע לו זמן ג' חדשים אלא בשולח ולא קבע זמן דבנתנו לו מותרת לינשא מיד כשמואל אלא דנקט המשליש לרבותא כו' ודו"ק:

בד"ה שמא פייס כו' ועל פ"ה קשה דמאי משני דאע"ג דאמר נאמנת כו' אנן חיישינן ולא מהימנינן לה כו' עכ"ל ר"ל דלפירוש רבינו תם כיון שתלה התנאי באמירתה גם אם יבא אם היא תאמר שלא בא יהיה גט ניחא גם אם לא מהימנינן לה שלא בא אבל לפ"ה אם לא מהימנינן לה אע"ג שמכח התנאי לא יבטל הגט כיון דתלה באמירתה שלא בא מכל מקום משום גט ישן יפסול הגט כיון שלא מהימנינן לה וק"ל:

בד"ה אמרי לה פסול כו' ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף כו' עכ"ל ומאן דפוסל הכא אפילו בתחלה משום איחלופי טפי מבשאר שטרות יש ליישב גם להאי פירושא כמ"ש לעיל דאע"ג דהשתא עדים שלמטה הם עיקר מ"מ כיון שבגט אין העדים חותמין זה בלא זה יטעו לומר שהראשונים הם עיקר עדות כו' וברא"ש פרק גט פשוט תירץ בע"א ע"ש ומהני טעמי אפילו למאן דפוסל הכא בגט אין לפסול אלא בתחלה או בסוף אבל באמצע (ד) כשר וכ"כ הרא"ש פרק גט פשוט דלכך נקט הכא תחלה למעוטי אמצע אבל בסוף כ"ש הוא דפסול אף בשאר שטרות ובזה יתיישב דלא צריכין אנו לדחוקי כמ"ש מהרש"ל דהאי דקאמר הכא אי חתם בתחלה קרוב כו' ה"ק א"ד כשר והוי שפיר א"ב קרוב או פסול וא"ד פסול וליכא בינייהו כו' עכ"ל אלא דאיך שיהיה איכא בינייהו אמצעי דלמאן דאמר משום תנאי אע"ג דפוסל אף בתחלה בגט משום אחלופי באמצע מכשיר וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ואם תאמר למאן דאמר משום עדים כו' אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי כו' דעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה כו' עכ"ל וז"ל התוס' בפרק גט פשוט דבשטר אין צריך לחקור אמאי חתימי דעדים החתומים כו' כאילו נחקר שלמילוי או לתנאי חתמו עכ"ל בשאר שטרות דלא ידעינן למאי חתמו תרצו כך אבל לעיל בידעינן דאמר כלכם ולדעתו חתמו לא ניחא להו לתרץ הכי אלא דפליגי באומדין דעתן של הבעלים ודו"ק:

ד"ה חיישינן שמא פייס כו' וכן כי אמר לעשרה חתמו וחתים ביה תרי וכו'. הוצרכו לכתוב כן משום דלקמן בסמוך אההוא דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום ביה תרי בההוא יומא וכו' עד כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק פריך והאמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר וכו' ש"מ דכי אמר לעשרה חתמו וחתמו בי תרי ביומי' וכו' שייך גמי לומר שמא פייס כמו גבי מכאן וער עשרה יומין:

רש"י בד"ה וכולן כו' אלא א"כ חותמין בו כולן כצ"ל:

תוס' בד"ה אמרי לה כו' דלמא כתב הוא ועדיו כו'. נ"ב פי' דאי לאו הכי הוי כשטר שבא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת דפסול דאין למדין משיטה אחרונה וק"ל:

בא"ד אלא מעדים שלמטה כו'. נ"ב ולפי זה הא דאמר אי חתים בתחלה קרוב כו' הוא פי' על האי נמי דקאמר וה"ק איכא דאמרי כשר והוי שפיר איכא בינייהו קרוב או פסול וא"ד דפסול וליכא בינייהו קרוב או פסול ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' מאי בינייהו וכו'. וא"ל למ"ד משום עדים כולן צריכין לחתום לשמה משא"כ משום תנאי כשר אף שלא לשמה מידי דהוה אקרוב ופסול ודוחק לומר דמ"מ צריכין לשמה כיון דנתכוין לבושת שלה אבל נראה פשוט דאף למ"ד משום עדים סגי בב' לשמה תדע דלמה ליה לרש"י להביא וקי"ל בסנהדרין אפילו ק' עדים כו' תיפוק ליה דקרוב ופסול פסולין לעדות וק"ל ולהכי משום קצתם שלא לשמה לא נפסלו אחרים דפסול דלא לשמה לר"א משום גזירה שלא יכתוב לשמה כמ"ש התוס' לעיל [גיטין דף ד' בד"ה מודה] וכיון דשני עדים חתומים לשמה ליכא למיגזר וק"ל:

ברש"י בד"ה אי חתים כו' בו ביום. דאי לא"ה הוי מוקדם לכ"ע אם לא חתם בו ביום רק קרוב וק"ל:

ברש"י בד"ה אתי לאחלופי בשטרות דעלמא עיין בר"ן:

בתוס' בד"ה חיישינן וכו' ונראה לר"ת וכו'. אפ"ל דהשתא א"צ לכל מ"ש בהולך לדרכו דמסתמא לטובה נתכוין וקובע זמן מאי דעתו בזה דאין לנו לומר כדי לצערה ע"כ משום שמא יבא ויפייס לכן בלא תתביה עד ל' יום וכן אם לא באתי עד י"ב חודש פריך ניחוש שמא פייס אבל בגיטין הבאין ממדה"י אף דלטובתה מסתמא מ"מ כיון דלא קבע זמן לא חיישינן לפיוס ובמשליש אף דקובע זמן התם אדרבה כיון דמגרשה לרעתה ע"כ קביעות זמן לצעורי וגרע טפי ולהכי לא חיישינן שמא פייס להכי בשמעתין דמגרשה מחמת קטטה בלא קביעות זמן פליגי ר"ל ור"י וא"ל היאך יהיה עדיף לר"ל קטטה דהכא בלא קביעות זמן דחיישינן שמא פייס מגיטין הבאין ממדה"י דלטובתה דלא חיישינן. צ"ל דהתם שאינו אצלה רק שמשלח לה מרחוק לא חיישינן לפיוס כמו הכא שהוא אצלה ואם נאמר שנשאר סברת רש"י דלא עקר נפשיה מספיקא דהשליח קדמני אתי שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה שמא פייס כו' משמע דתרי מילי כו'. מדלא קאמר וליחוש שמא נתיחד:

בא"ד ועוד דלמה ליה למיפרך כו'. ואגופא דברייתא דקתני ולגט ישן כו' שהרי לא נתיחד כו' לא הקשו גם האיך יתורץ גופא דמתניתא לר"ת י"ל דמתני' קתני ה"ז גט ולא קתני הרי זה מגורשת דלכי מקיימא תנאי הוי גט כדמפורש שם וקאמר שפיר ולגט ישן אין חוששין שמא בתוך ימים שהיה הולך ובא הולך ובא כדקתני התיחד עמה ואף כי מקיים תנאי אח"כ ולא בא ל' יום לא ליהוי גט משום דהוי גט ישן דהשתא לא מצי למיתני ולשמא בא לא חיישינן דודאי היה בא אבל תלמודא דמקשה וליחוש שמא פייס אח"כ אזמן דמילוי תנאי קא פריך דא"ל דפריך שמא ייחד אזמן דהולך ובא דהא מתניתא בהדיא קתני דלא חיישינן לכך כיון דלא חזינן שנתיחד עמה ועוד דא"כ מאי משני באומר נאמנת שלא באתי כו' סוף סוף שמא ייחד מקודם זמן דמילוי התנאי והוי גט ישן (ד) וק"ל:

בא"ד שמא פייס וביטל כו'. ומ"מ נראה דדברי התוס' דבדבור הקודם קיימי ואף אם נאמר סברת רש"י נשאר לעיל לר"ת דלא עקר נפשיה כו' צ"ל דגם מספק אינו מבטלו ומזה נראה יותר דלר"ת לא אמרינן אותה סברא:

בא"ד ומיירי הכא כו'. משא"כ לפי' רש"י אתיא בפשיטות טפי שאמר להם היום לכתוב והמתין ואח"כ לאחר י' יום ציוה להם לחתום וכאבל אם אחר כו' שכתבו משא"כ לפירושם אי אפשר לומר כן וק"ל:

בא"ד ועל פ"ה קשה. שאף אם נפרש כפירוש ר"ת שאפילו באתי אם היא תאמר כו' דמ"מ הוי גט ישן וק"ל:

בא"ד דכסיפא ליה כו'. וצ"ל דאף על הביטול דלא הימנה עליו מ"מ אינו מוציא לעז משום דכסיפא וכו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמרי לה כו' וא"ת מ"ש מגט מקושר כו' בין בתחלה ובין באמצע כו'. אבל למ"ד משום עדים בפשיטות לק"מ דדוקא הכא דייחד לו קרוב או פסול לעדים שאמר כולכם והתם בדלא ייחדינהו במעמד א' לעדות אבל למ"ד משום תנאי דאין נפסל רק משום אחלופי דשאר שטרות ובשאר שטרות גופיה כשר בכה"ג:

בא"ד ומשמע בהדיא בפרק המגרש וכו'. ולא הקשו מתוספתא דמייתי לה נמי בפרק ג"פ כדבסמוך משום שיש שם גירסא אחרינא כדמוכח מלשונם גם ניחא למיפרך מכשר אכשר כמו כאן ואילו לישנא דתתקיים העדות בשאר יש לדחות בדיעבד:

בא"ד ואינו נראה לר"י כו' ניחוש דלמא אתי לקיומי כו'. הא ודאי בהאי שטרא גופא ליכא תקלה דהא שטר כשר הוא שעדים כשרים חתומין עליו וא"ל דקושיתו שיעשה זיוף ויחתום בעצמו הרבה עדים על השטר ושנים מהם קרובים או פסולים וכיון שאין מקום קבוע לקרובים או פסולים הב"ד יקחו שנים מהם שיזדמן לקיימינהו ויזדמן לפעמים קרובים או פסולין דא"כ עתה ע"י קביעות מקום נמי אכתי הערמה במקומה עומדת שיכול לחתום הקרובים או פסולין לאיזה מקום שירצה בזיוף ואם ירצה יחתום שנים קרובים לעדות על השטר לבד הא ודאי דאין אנו אחראין לרמאין וכי יזייף אינש הלוה יעמוד ויברר ויאמר אלו קרובים או פסולין הם ואם שטר כשר הוא המלוה אינו מניח לחתום פסולין אבל קושית ר"י מכח דלמא אתי לאחלופי בשאר שטרות ויסברו שקרובים אלו או פסולין כשירין הן לעדות בראותם שהב"ד מקיימין ע"פ שנים אלו אע"ג שהן קרובים ופסולים ולכן אין לנו להניח לחתום קרובים או פסולים בכל מקום שירצו דא"כ המלוה והלוה אין מקפידין ומניחין אותם לחתום באיזה מקום שירצו שהרי מ"מ השטר כשר הוא וע"י כן בבוא השטר לפני הב"ד לקיימינהו ואין הב"ד צריכין לקיים כל העדים רק שנים מהם יכול להיות שנזדמן הקיום ע"פ פסולים כמו ע"י כשרים ואתו הרואים למימר קרובים כשירין ואתו לאחלופי אבל לחזר בו ר"ת ניחא ודו"ק. ועכ"פ אף לחזר בו ר"ת נשאר תירוץ הראשון דדוקא ב' הראשונים אתו לאחלופי שיאמרו הן עיקר העדות [דאמצעיים ע"כ כשר בגט כמ"ש בסמוך] וק"ל:

בא"ד לכבוד וכו'. פירוש לכבוד הקרובים שיחתמו בראשונה כאילו הן חשובים או לכבוד בעל השטר שלא יהיה השטר בלא עדים [קודם שמצא הכשירים לחתום] ולא לשם עדות ולכן כשנחתמו העדים מקודם תו אין לתלות בכבוד ודו"ק:

בא"ד ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחלה כו'. לפ"ז האיכא בינייהו בין תנאי למשום עדים הוא בחתם באמצע דלמ"ד משום עדים פסול כמו אמצע דשאר שטרות דפסול מטעם דנמצא אחד מהן קרוב או פסול וכו' דדוקא בראשונים כשר בשאר שטרות משום דתליא במלוי וכבוד ובחתום לבסוף לכ"ע פסול כמו בשאר שטרות משום דמקיימין מעדים שלמטה ובחתום בתחלה אמרי לה כשר ואמרי לה פסול ולא כח"ש ועיין באשר"י פרק ג"פ [דמבואר בדבריו להדיא דאמצע פסול] וכאן בר"ן. רק ק"ק למה אין מקיימין מעדים שבאמצע כמו מעדים שבסוף דהא דאין מקיימין מעדים שלמעלה ניחא כיון דלפעמים חותמין שם קרובין או פסולים למילוי וכבוד אבל מעדים שבאמצע הא אם קרובים או פסולים אחד מן האמצעיים העדות בטל כמו שכתבו התוס' (ה) ודו"ק:
בסה"ד והן חותמין לפי דעתו אמאי תלינן וכו'. גם בשאר שטרות נראה דאמרינן כן דחותמין לפי דעתו וא"כ למ"ד משום עדים נתלה לחומרא או לשיילי' ואף דהכא א"צ לשאלו אם למיחזי כו' כמ"ש התוס' לעיל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים רק נשיילי' בשאר שטרות שמא לא למילוי חתמו רק לדעת הבעלים. והא דלא משני התוס' לעיל בד"ה א"נ הך תירוצא דר"ת דלעיל מיירי אף שלא חתמו עדיין רק אם יחתמו את עצמן ויש ליישב עוד בע"א ודו"ק:

תד"ה שמא. ועוד דל"ל למפרך שמא פייס כו' דקאי אההיא כו' כ"ז שאעבור מכנגד פניך ל"י כו' כיון דאם בא כו' בטל הגט. תימה דהתם הקושיא דשמא פייס. הוא באותן הימים שהיה הולך ובא. אבל באותן ל"י שעבר מכנגד פניה ל"ח כלל שמא בא כדמוכח שם בסוגיא. וצ"ל דמטרת קושייתם אינה אלא על הא דאם לא באתי כו':

בא"ד ואר"ת דשמא פייס דהכא ודפ' כל הגט כו'. כצ"ל:

בא"ד אנן חיישינן ולא מהימנינן לה. כצ"ל:

גמרא דחתום בי תרי מנייהו ביומא כו'. תמוה לי מאד דמה נ"מ לר"י אם תנאי או עדים הא ב"כ וב"כ הוי מוקדם כיון דהנתינה נתאחר מן החתימה. ואף דלר"ל ניחא כיון דלא ס"ל משום ב"א רק משום פירי וס"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה, א"כ אם כולם משום תנאי ליכא מוקדם דכדין תטרף משעת זמן הגט כיון דהעדים חתמו ביומא, ואם משום עדים תטרוף שלא כדין. אבל מ"מ לר"י דמכשיר משום דס"ל דמשום תנאי א"כ מ"מ לפסול כיון דהנתינה נתאחר. ולהנ"י דס"ל בפ"ק דבב"מ כיון דאמרי' לא מקדים אף אי איתרמי דהקדים לא פסול כיון דל"ש לא גזרי' בי' ואינו פסול רק דנתאחר הכתיבה מן החתימה ניחא, אבל להרא"ש דפסול קשה כנ"ל. ולדעת הב"ש דהא דמהני להרא"ש במוקדם ע"י שליח היינו בנתאחר הנתינה אבל בנתאחר החתימה דהוי כאלו מעידים בשקר על זמן הכתיבה לא מהני שליח. א"כ ניחא די"ל דנ"מ הכא למסור ע"י שליח אבל לדעת שאר האחרונים דגם במוקדם ממש מהני ע"י שליח קשה כנ"ל. וזהו צלע"ג לדעתי הקלושה והנמוכה למאד וה' יאיר עיני:

אפילו מכאן ועד עשרה ימים. הרמב"ם בפי' המשנה כתב דר"ש ס"ל אין בין יום ללילה זמן שתזנה וקשה משמעתין דאפילו עד עשרה ימים מכשיר. ועשה"מ ודבריו דחוקים. והנה נ"ל דודאי בהא לא פליגי דבין יום ולילה ליכא למיחש לתזנה אלא רבנן ס"ל לא פלוג בתקנותיהן ור"ש ס"ל לחלק ביניהם. א"כ י"ל אה"נ בזמן ב"ד דהוה למיחש שיחפה להציל ממיתת ב"ד לא פליג ר"ש אלא בנכתב ביום וכו' דבזמן קצר כזה ליכא משום זנות משא"כ עד עשרה ימים. אבל בזה"ז דליכא אלא משום בניו ממזרים וזה לא שייך אלא בזינתה תחתיו ומגרשה. אבל בנכתב ביום שהחשש שתזנה עכשיו בין כתיבה לנתינה ומפורסם אלא נתיחד עמה דהרי משו"ה לא חיישינן לגט ישן ולהבחנה מונין משעת כתיבה וא"כ אפי' זינתה ותתעבר ויהי' הבן ממזר מ"מ לא יהי' רינון וערער על בניו שהרי לא תחתיו זינתה וגם לא יתערבו ממזרים בישראל שהרי הכל יודעים שאין הבעילות הללו אחר הבעל וממילא לא הי' לן לפסול אלא לא פלוג רבנן. אך ר"ש דלית ליה למגזר משום לא פלוג כשר אפילו אחר עשרה ימים:

כולם משום תנאי. הר"ן לעיל יו"ד ע"ב כתב דמיד שחתמו ב' אם ניתן לידה מותרת להנשא ומקימי' תנאה ואזלא אלא לכתחלה חיישינן כבכל תנאי דקום ועשה ע"ש ונ"ל מיירי הכא שניתן לידה אחר חתימת תרי ולכשיתקיים התנאי אח"כ הרי היא מגורשת למפרע משעת הכתיבה ואין לבעל פירות וליכא נמי חיפוי ואי לא מיירי כך אין מובן לסוגי' ור"ל ס"ל כולם משום עדים פי' דקפידא דבעל הי' שיהי' כולם עדים אפי' נותן בידה ואח"כ נתקיים הקפידא שחתמו העדים לא נתגרשה למפרע אלא מנתינה לידה אחר חתימת האחרון ואיכא משום חיפוי ומשום פירי כנלע"ד:

כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק כן פסק הרא"ש. ובתשו' כלל מ"ח סי' וי"ו ומביא בטור סי' קכ"ז בגט מוקדם ולא נודע פסולו עד שנתקדשה לאחר וכ' הרא"ש שיוציאה בלא גט וסתר הרא"ש א"ע. וכ' הרב"י כיון שהגט מוקדם ממש העדים פסולים. והב"ח כתב כיון שלא נודע פסולו להבעל השני ה"ל קידושי טעות. וכבר טען עליו בטורי זהב ע"ש. ובתשו' מהר"מ מינץ סי' ט' דמיית ב"ש תי' דלא נודע פסולו לעדי מסירה וא"כ לא אפקוה לקלא. והקשה ב"ש הא כדי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ואין לבעל פירות משנתן עיניו לגרשה ולא צריך לקלא דעדי מסירה. אלא לא נודע פסולו לבעל הראשון נמצא לא נתן עיניו לגרשה אלא מזמן השני ויש לו פירות עד העת ההיא. ובני אהובה טען כיון דמדינא אכל הבעל פירות עד שעת הנתינה ועכשיו אירע דחק בגט איך נסמוך על ר"ש לטרוף לקוחות שלא כדין אע"כ בהא סמכינן אעדי מסירה שיפקיעו הקול ויאמרו לקוחות אייתי ראי' וריב"ל סמך בשעת הדחק אר"ש שלא לחוש לב"א אבל לפירות צריכי' פרסום ע"מ ובעובדא דרא"ש דלא נודע לע"מ הקדמת הזמן משו"ה בטלו הרא"ש וכדברי מהרמינ"ץ. אלו דברי חכמי ישראל ואחר אחרון אני בא ואומר הכל כפשוטו לסמוך בשעת הדחק בין לענין פירי ובין לענין חיפוי. וגם דברי רא"ש כפשוטן. דהנה כ' תוס' אי ע"מ מפקי לקלא מ"ט פסול נכתב ביום ונחתם בלילה ותי' שמא יתן לה בצינעא לחפות או משום פירות. והנה גט שנכתב ביום ונחתם בלילה וניתן בפרהסי' בפני ע"מ והוציאו קול ולא נכשלו הלקוחות מ"מ פסול ואמנם בזה י"ל כדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק דהרי לא הפסידו לקוחות והיינו הך עובדא דריב"ל. אמנם עובדא דרא"ש שלא נודע פסולו אפי' להמקדש השני הזה שקידש האשה ואלו ידע לא קידשה ומכ"ש שלקוחות לא ידעו והרי ע"מ לא פרסמו ולא הוציאו קול ואיכא פסידא דלקוחות ובזה לא שייך לסמוך על ר"ש בשעת הדחק ומשו"ה פסלו הרא"ש בתשובה וא"ש. ומ"מ טעם ביטול הקדושין לגמרי משום חשש פירות צ"ע וא"א אלא כמ"ש הרב"י דהוה עדי שקר והוא נכון:

תוספות בד"ה חיישינן שמא פייס ואין להקשות כו' דהכא הוא דחיישי' טפי כו' עכ"ל. נראה שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בדיבור הסמוך דהחששא הוא שמא ביטל הגט משא"כ לפירש"י ז"ל דהחששא שמא בא עליה והוי גט ישן נראה שאין צורך לפרש כהאי טעמא שכתבו התוס' כאן אלא דבלא"ה לא שייכא האי חששא דגט ישן אלא היכא דאיכא רגלים לדבר דבלא"ה לא חיישינן לגט ישן כיון דבגט ישן גופא קיימא לן אם נתגרשה תנשא לכתחילה לקמן דף ע"ט וא"כ מהיכי תיתי ניחוש להחמיר בדלא ידעינן בודאי שהוא גט ישן אלא דוקא היכא דאיכא רגלים לדבר יש לחוש לכתחילה שמא יבא הבעל ויערער שנתגרשה בגט ישן ויהא מקום לערער כיון דאיכא רגלים לדבר והיינו כגוונא דהכא שאין רגילות לאחר זמן החתימה מהכתיבה כ"כ א"כ יש מקום לומר שמא פייס והוי גט ישן משא"כ בשולח גט ממדינת הים ליכא רגלים לדבר כלל וכן במשליש דמשמע שהשליש ע"י איזה תנאי כדמשמע לשון משליש א"כ ליכא רגלים לדבר ובזה נתיישב מה דקשיא להו לתוס' על שיטת רש"י ז"ל בדיבור הסמוך מההיא דאומר נאמנת עלי שלא פייסתי דלפמ"ש א"ש כיון דבאמת בגט ישן גופא לא מיפסל הגט אם כבר נתגרשה אלא דהחששא שמא פייס היינו מחמת עירעור ולעז בעלמא וא"כ כשאומר נאמנת עלי ודאי לא יערער דהא ליכא רגלים לדבר אדרבא הוא העיד על עצמו שלא יפייס ונתיישב ג"כ ההיא דשדר גט לדביתהו ואמר אל תיתבוה ניהלה עד תלתין יומין דהתם נמי איכא רגלים לדבר דאל"כ למה לא ציוה למסרו מיד כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל וכמעט שמצאתי ככל הדברים האלה בלשון הר"ן ז"ל ועיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל:

בד"ה שמא פייס כו' ומיירי הכא כשאמר להם לחתום כו' אבל אם אחר עשרה ימים כו' הא קי"ל כרב נחמן כו' עכ"ל. בחידושי הרשב"א ז"ל כתב בזה דלעולם כשציוה להם אחר עשרה ימים ואפ"ה לא תיקשי מדרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דאכתי חיישינן משום פירות דכיון שביטל הגט ממילא זכה הבעל בפירות אף לר' שמעון ונמצא אם תטרוף מיום הכתיבה יפסידו הלקוחות שלא כדין והא דאמר ר"נ חוזר ומגרש בו היינו אם ביטל ביום הכתיבה שחזר ומגרש באותו יום עצמו ע"ש באריכות אבל זה דוחק לפרש מילתא דר"נ באותו יום עצמו דהא אמתני' דשולח גט לאשתו קאי אמנם לא ידעתי מי הכריחו לרשב"א ז"ל לפרש כן דאף לפי שיטתו לא שייך לומר חששא דשמא פייס משום פירות אלא בסוגיא דשמעתין דאיירי אליבא דר"ש שסובר משעה שנתן עיניו לגרשה וחייש לחששא דפירות משא"כ לקמן במילתא דרב נחמן דאיירי אליבא דהילכתא לא שייך חששא דפירות דהא קי"ל כר' יוחנן דאין לאשה פירות אלא משעת נתינה וא"כ לא שייך כלל חששא דפירות ובההיא דפ' כל הגט דמקשה הש"ס וניחוש שמא פייס התם לא צריכינן כלל לחששא דפירות אלא שמא ביטל הגט ופסול לגמרי שהרי אין הבעל לפנינו שיצוה לחזור ולגרשה נמצא דלפ"ז עולה כל הסוגיי' כהוגן לפי שיטת הרשב"א ז"ל ובחנם נדחק בזה אגב חורפיה ושיטפיה ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל עוד בדרך אחר באריכות ודו"ק:

גמרא ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. נראה דאע"ג דאנן לא קי"ל כלל כר"ש ואפי' בשעת הדחק לשיטת רוב הפוסקים אפ"ה נפקא מינה בפלוגתא דר"י ור' אף אליבא דרבנן בגט הבא ממ"ה לפי מה שכתבתי שהפוסקים הכשירו בגט מוקדם כה"ג דקלא אית ליה וא"כ לריש לקיש לא מיתכשר גט מוקדם אף בבא ממ"ה אלא בנכתב ביום ונחתם בלילה אבל מכאן ועד עשרה ימים פסול משום שמא פייס ולר' יוחנן כשר בכל ענין. מיהו לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דחששא דפיוס בשמעתין אינו אלא משום פירות א"כ תו לא שייך הא מילתא כלל לר' יוחנן אליבא דרבנן דכיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה תו ליכא למיחש שמא פייס לענין חששא דפירות ודו"ק:

שם בגמרא היכי דמי אילימא דלא אמר כולכם כו' משמע לכאורה מסוגיא דשמעתין דהיכא דלא אמר כולכם לא שייך כלל האי מילתא דנמצא אחד קרוב או פסול דכיון שאין צריכין לחתום כולם אם כן אמרינן דמסתמא לא נתכוון הבעל אלא על הכשירים לבד ויש לדקדק מזה על הש"ך בח"מ סי' ל"ו שכתב שם בס"ק ט"ז דאפילו היכא דאמר לחבורת אנשים שיחתמו שנים מהם ונמצא ביניהם א' שהוא קרוב או פסול נתבטל' כל העדות וכן יש לדקדק במאי דאמרינן בסמוך דלמאן דאמר משום תנאי כשר אפילו בדא"ל כולכם ולפי שיטת הסמ"ע והש"ך הו"ל למיפסל דנהי דכולם משום תנאי מכל מקום כיון שלא פרט השנים שיחתמו משום עדים הו"ל כהזמין בערבובי' דפסול לדידהו כיון דאפשר דלקרובים נמי נתכוון ואף שיש לדחוק וליישב מכל מקום נראה לי עוד ראיה מההיא דמקרי ינוקא ובריה דלקמן דף ס"ו דמשמע דלענין חתימת הגט איירי ע"כ דברי הסמ"ע והש"ך צ"ע ועיין בסמוך:

שם אי חתם בתחלה קרוב או פסול כו' הרי"ף ז"ל גרס מיחתם לכתחלה קרוב או פסול כו'. ופירשו המפרשים דאע"ג דלמ"ד תנאי אמרינן דכשר בדיעבד מ"מ לענין אי שרי להחתים לכתחילה קרוב בדא"ל כולכם פליגי תרי לישני ולפי פירושו נתיישבו קושיות התו' ואין לדקדק א"כ היאך שייך לישנא דאמרי לה פסול דל' פסול משמע דיעבד יש לומר כיון שהוא הטיל תנאי שיחתמו כולם בגט זה א"כ כיון שאין אנו מתירין לכתחילה להחתים הקרובים א"כ אף הרחוקים אינן רשאים להחתים אם לא שיבטל הבעל התנאי א"כ א"ש דקתני פסול ויש עוד שיטות רבות בסוגיא זו עיין בתוס' פרק גט פשוט ובב"י א"ע סי' ק"כ) ובש"ך ח"מ סי' מ"ה האריך מאד ויש לי לדקדק על דבריו ואין כאן מקומו להאריך:

שם אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ופירש"י ויכשירו קרוב בכל השטרות. לכאורה נראה שהרגיש בקושיית התוספות דבשטרות נמי כשר כשחתמו למילוי לכך פירש"י ז"ל דעיקר החששא דאתו לאכשורי קרוב לגמרי בשטרות אף דרך עדות גמור אלא דלפ"ז קשה אמאי נקיט שטרות דמשום גיטין גופא הוי לן למיפסל שיכשירו קרוב לגמרי ונראה משום דעיקר החשש הוא דאתו למימר דלא פסלינן קרוב או פסול אלא כשמעיד בע"פ לפני ב"ד ולא בעדות שבשטר מש"ה נקיט לשון שטרות ולעולם דה"ה לגיטין. ועוד יש לפרש בד"א ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל דאף כשחתמו הקרובים לשם עדות לא שייך למיפסל בגיטין אם יש שני עדים כשירים אלא משום גזירה דשטרות דבשטרות ודאי פסול כה"ג משא"כ בגיטין גופא ליכא למיפסל כיון דע"מ עיקר אבל קשיא שהרי הרמב"ם ז"ל גופא פסק בפ"א מהל' גיטין דאף למ"ד ע"מ כרתי מודה דכשר נמי בעידי חתימה לחוד ועוד קשה כיון שנתכוונו הפסולים לשם עדות פסול מדאורייתא דמקשינן שלשה לשנים א"כ אף בדאיכא ע"מ ליפסל דהו"ל מזוייף מתוכו. והנלע"ד בזה ע"פ מה שכבר כתבתי בזה בריש מכילתין גבי ג' גיטין פסולין דאף למ"ד ע"ח כרתי אפ"ה אין עיקר העדות תלוי בחתימת העדים ולאו עלייהו קאי דבר דבר שהרי העדים גופייהו אינן יודעים אם נתגרשה אלא שע"י חתימת העדים ידוע לנו שמיד הבעל בא ליד האשה וכיון שאנו רואין הגט ביד האשה אנן סהדי שנתגרשה ומשתריא שפיר משום דבר שבערוה דראיה דידן בגוף הגט חשיב כהעדאת עידי מסירה וא"כ היכא דליכא עדות גמור בחתימת העדים לא שייך למיפסל משום הקישא דשלשה לשנים. ותדע דהכי הוא דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה א"א לומר דעידי חתימה עדות גמור הוא שהרי הוא סובר כל עדות בכתב כה"ג פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ועוד דאי ס"ד דעדות גמור הוא ליבעי זמן מדאורייתא כמ"ד ע"ח כרתי משום דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה אע"כ כדכתיבנא שאין כאן עדות גמור אלא כעין גילוי מילתא שנכתב הגט בציווי הבעל ולא גרע מכתב ידו שאין עליו עדים דכשר מדאורייתא אף לר' מאיר מכל זה מבואר דאין כאן דין עדות גמור בע"ח אלא דלר"מ בעינן מדאורייתא שיהא מוכח מתוך הגט עצמו שנכתב בציווי הבעל ודריש לה מוכתב ולר"א כשר אף בעידי מסירה דעלייהו קאי דבר דבר אלא דלשיטת הרמב"ם ז"ל מיתכשר נמי בע"ח משום דאנן סהדי שמיד הבעל בא לה וחשיב כע"מ אבל מ"מ אין כאן עדות גמור וכן מוכח מנוסח הגט שהרי אין העדים כותבין שנעשה בפניהם שום דבר כמו בשאר עדות והא דאמרינן בריש פ"ק דעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו לענין דלא חשיד איניש לזייף חתימתן וא"צ קיום מדאורייתא כמו שהארכתי שם נמצא דשפיר כתב הרמב"ם ז"ל דלא שייך לפסול בגט שחתומים בו כשירים וקרובים משום דלא שייך הקישא דשלשה לשנים אלא היכא דבעינן עדות גמור כגון דיני נפשות ודיני ממונות היכא דלא מיתברר מילתא אלא בעדות גמור ובשאר שטרות אע"ג דלהרמב"ם ז"ל עיקר מילתא דשטרות דרבנן כמו שכתבתי בריש מכילתין גבי עדים החתומים כמי שנחקרה כו' מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כיון שאין השטר מתקיים כלל בלא חתימת עדים כגון בשטרי מקנה או הודאה דהוי עדות גמור וכן בשטר חוב עיקר השיעבוד עפ"י העדאת עדים א"כ הוי עדות גמור' ומיפסל בהצטרפות פסולים לכשירים ומש"ה גזרו בגיטין אטו שטרות כן נ"ל נכון לשיטת הרמב"ם ז"ל. וממילא דמצינן לפרש כן כוונת רש"י ז"ל כאן שהרי רש"י ז"ל נמי סובר כן לפי מה שכתבתי בדף ט' במה שכתב רש"י ז"ל דהא דפסילי חתימת ערכאות מדאורייתא היינו משום דוכתב ונתן והני לאו בני נתינה נינהו ולא פשיטא ליה לפרש דפסולים משום דגוים לאו בני עדות נינהו אע"כ כמו שכתבתי שם משום דעידי חתימה בגט לאו עדות גמור הוא אלא גילוי מילתא ולא איברא סהדי אלא לשיקרא והני ערכאות נמי חזקה דלא משקרי וא"כ יש לפרש כאן כוונתו על דרך הרמב"ם ז"ל וכמ"ש אלא דקשיא לי לפי שיטה זו א"כ מאי שנא דנקיט הש"ס הכא האי גזירה דאתי לאחלופי בשטרות דלעיל נמי דקאמר ריש לקיש כולהו משום עדים נמי הוי בעי לפרושי דהיינו משום גזירה דאתי לאחלופי בשטרות ויש ליישבו ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמרי לה פסול כו' ואומר ר"ת דאפילו מאן דפסיל כו'. עיין בזה בתוספות פרק גט פשוט ובלשון הרא"ש בשמעתין שהאריכו לפרש דהא דפסול בתחלה היינו דוקא כשחתמו הראשונים בפועל קודם שחתמו האחרונים אחריהם אבל כשחתמו האחרונים והניחו מקום לראשונים כל שכן דכשר ועיין בזה בב"י א"ע ובש"ך ח"מ סימן מ"ה שהחזיק בסברא זו ע"ש:

בד"ה וחזר בו ר"ת כו' דדוקא נקיט כו' עכ"ל ונראה לכאורה דהשתא להאי לישנא דאמרי לה פסול הדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא איכא בינייהו שנמצא א' קרוב או פסול דהא אף למאן דאמר משום תנאי אמרינן הכא דפסול אפילו בראשונים וכל שכן באחרונים ועיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה אבל הבית יוסף בא"ע סימן ק"כ) כתב דאפילו למאן דאמר פסול נמי איכא בינייהו דלמאן דאמר משום תנאי אם חזר והוציא את הפסול מהתנאי מיתכשר הגט באינך משא"כ אי הוי משום עדים פסול' כל העדות דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וצריך להזמין מחדש ע"ש:

דין האומר לעשרה כולכם כתבו גט ותנו לאשתי שנים מהם הוי משום עדים וצריכים לחתום ביום אחד זב"ז א"ל שיש לחוש לעיגון דאז בדיעבד כשר אפילו זה שלא בפני זה כשהחתימו ביום אחד ואינך משום תנאי ואפילו לא חתמו עד עשר' יומי וגם זה שלא בפני זה כשר בדיעבד ולכתחילה צריכים כולם לחתום ביום אחד זה בפני זה והיכא דלא אמר כולכם אפילו לכתחילה אין צריכים לחתום זה בפני זה אלא שנים הראשוני' והיכא דאמר כולכם ואשתכח חד קרוב או פסול באמצע או בסוף פסול בכל ענין ובתחלה אם לאחר שחתמו האחרים למשה חתם הקרוב למעלה כשר ואם קודם לכן חתם למעלה פסול:

אתמר אמר לעשרה כולכם כתבו גט ותנו לאשתי רבי יוחנן אמר שנים משום עדים וכולם משום תנאי ור"ל אמר כולם משום עדים ולפי מה שנפרש בסוף פרק התקבל דלא בעי לחתום כולם גבי כולכם כתובו א"ל שיאמר חתומו כולם ה"נ איירי דאמר חתומו כולכם ופריך מאי בינייהו דחתום בי תרי מינייהו ביומא ואינך מכאן עד יו"ד ימים לר' יוחנן דאמר משום תנאי כשר ולר"ל דאמר משום עדים פסול דהוה מוקדם א"נ כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול למ"ד משום תנאי כשר ולמ"ד משום עדים פסול ואי חתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר משום דתנאי הוא ובכל עדים כשרים סגי ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא והא דאמרינן בפ' גט פשוט דכי הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול שאם מלאוהו בקרובי' כשר אלמא אפילו בשאר שטרות כשר כה"ג ואומר ר"ת, דבתחלה דהכא היינו שחתם תחלה כלומר קודם הכשרים וא"כ הרואה שהקרוב או שהפסול חותם עצמו קודם שחתמו האחרים הכשרי' אומר שהוא מעיקר העדות אבל התם שחתמו הכשרים תחלה אפילו הוא חותם למעל' מהן הרואה ג"כ יודע שכבר חתמו הכשרים והוא אינו עיקר וכן כתב הרא"ש בשם ר"ת א"כ לפירושו הא דקתני בתוספתא ומביאו בפ' גט פשוט היה לו ד' וה' עדים החתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר לרבותא קאמר אפילו הראשונים כשרים מאחר שלא חתמו תחלה וכ"ש אמצעים או אחרונים והקשה עליו ר"י דאי כשר בשטרות שנים קרובים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ניחוש דלמא אתי לאקיומי בב' קרובים או בחד קרוב וחד כשר וליכא למימר דלעולם לא מקיי' עד שיכירו כל החתימות שבשטר הא אמרינן בפ' גט פשוט ל"ש אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפילו הרחיק שטה אחת פסול ופריך בין העדים לכתב נמי ליחוש דלמא כתב הוא ועידיו בשטה אחת ואמר לרבות בעדים הוא דעבידי ומשני כל כה"ג אין מקיימין אותו מעידיו שלמטה אלא מעדים של מעלה משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין דאי הוה צריך לקיים כל החתימ' לא הוה פריך מידי וחזר בו ר"ת ומפרש כמו שמפרש בה"ג דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים כו' דתלינן דחתמו לכבוד או למלויי לכך תתקיים העדות בשאר אבל נמצא מן האמצעים או מן האחרונים פסול או קרוב עדות בטלה דודאי לשם עדות חתמו וה"ק בגט פשוט כל כי ה"ג אין מקיימין אותו מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה אבל בעלמא אדרבה הוה איפכא אין מקיימין עדים בשל מעלה אלא מעדים של מטה לפ"ז מאן דמכשיר הכא קרוב או פסול לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף פסול לכ"ע ע"כ בתוס' ותימא על הרא"ש שלא הביא דברי התוס' שחזר בו ר"ת וכן כתב הטור ופסק כדברי ר"ת הראשוני' ותו לא דדוקא היכא שחתום קוד' שחתמו הכשרים פסול אבל חתמו תחלה האחרי' למטה ואח"כ חתם הוא למעלה כשר ומדבריו משמע כ"ש היכא שחתם לבסוף דכשר ולדברי האחרונים של ר"ת פסול והנה הרשב"א והר"ן כולם הביאו דברי ר"ת וחזרתו וכמו שפירש באחרונה הוא עיקר ולענין הלכתא כר"י או כר"ל, כתבו מקצת רבוותא דהלכה כר"ל דהא ריב"ל קאי כוותיה כדאיתא בסמוך ודעת רוב הקדמונים והאחרונים שהלכה כר"י לגבי ר"ל בפרט הכא דסוגיא דתלמודא קיימי כוותיה מדקאמר ואי חתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר תנאי הוא כו' אלמא דהכי ק"ל ואני אומר מאחר דריב"ל לא פליג בהדיא על ר"י ואמר עדים הוי אלא שפסק לקמן אף לדברי ר"ל ונוכל לומר דלרווחא דמילתא פסק אפילו את"ל כר"ל דהוי עדים אפ"ה כשר בשעת הדחק א"נ דמספקא ליה אי עדים הוי אי תנאי ותלמודא הוא דקאמר הכי דס"ל כר"ל דהכי משמע לכאורה אבל מ"מ מאחר שאין כאן ראי' ברורה דס"ל הכי אין כאן מקום לסתור קבלתנו דהלכה לעולם כר"י לגבי ר"ל חוץ מתלת מילי ומ"מ איכא למירמא עלן מהא דאמרינן בפ"ק אין העדים חותמים אלא זה בפני זה גזרה משום כולכם והכא משמע דאף בכולכם לא בעי שיחתמו זה בפני זה וכאחד אלא תרי חתמו ביומא קמא ואינך מכאן עד עשרה ימים והראב"ד והרמב"ן כתבו דהכי פי' גזרה משום כולכם כלומר היכא דאמר הוו כולכם עדים להדיא דבעינן שיחתמו כולם ביומא קמא וזה בפני זה ודוחק הוא דהא לישנא דתלמודא לא משמע הכי דסתמא קאמר גזרה משום כולכם ועוד מילתא דלא שכיח' שיאמר להדיא הוו כולכם עדים ובודאי משום הא לא גזרינן ומדברי התו' יראה דאפילו מה שאמרו הכא מכאן עד עשרה יומי היינו שחתמו זה בפני זה והיינו דתרי קמאי חתמו ביומא ובפני כולהון ואינך חתמו עד עשר' יומי וכל אחד בפני כולהון גם זו דוחק דאל"כ למה לא חתמו כולהון בחד יומי עיין בב"י סי' ק"כ שהביא דברי הרא"ש דסוף פרק התקבל והר"ר משולם נתן, טעם לדבריו וכו' משמע מדבריו שדעתו כתוספת ע"ש וגם הרא"ש והטור לא חילקו בזה מידי וסתמא דתלמודא ג"כ לא משמע הכי אלא כפשוטו ששנים הראשונים חותמים ביומא קמא אפילו שלא בפני אחרים וכן האחרים חותמים מכאן עד עשרה יומי אפילו זה שלא בפני זה כדי לקיים תנאה ולכן נ"ל עיקר כדברי הר"ן מה שכתב בכ"ק וז"ל גזרה משום כולכם פי' רש"י ז"ל דאמרינן לקמן דהאומר לעשרה בני אדם כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולן חותמין ואי לא חתמו כולן פסול לפיכך תקנו שלא יחתמו זה בלא זה כדי שלא יסמוך שליח על שנים מהם פי' לפירושו דאע"ג דק"ל כר"י דאמר לקמן בפ' המביא תנין דשנים משום עדים וכולן משום תנאי ואי חתום בי תרי מנייהו ביומא ואינך מכאן ועד עשרה ימים כשר וכיון דמשו' תנאי הם אפילו אחר שנשאת מצי חתמי בדיני תנאי כולם שכל שנתקיים, התנאי כשר ואע"ג שכל התנאי שהוא בקיום מעשה אין מתירין אותה להנשא עד שיתקיים התנאי כדאמרינן בפ' מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז אעפ"י שנתקרע הגט הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן ואפ"ה הוי לן לאכשורי האי גיטא כי היכא דמכשרי' כולי גיט' אע"ג שיש בהן תנאי שהוא תלוי בקיום מעשה ואפ"ה הכא שאני משום דכולכם לא משמע להו לאינשי שיהא צריך שיהא כולם חותמי' הלכך אם לא יחתמו לאלתר שמא לא יחתמו כלל לאחר זמן ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ובפ' תניין דמכשירין אפילו חתמו אח"כ עד. עשרה יומי בדיעבד דוקא מכשירין והיינו לישנא דאמרינן זב"ז דאיכא דחתים בי תרי מנייהו ביומא ואינך מכאן ועד עשרה יומי מ"ד משום תנאי כשר ולא אמרינן לישנא דלכתחלה זה נ"ל פי' לפירושו של רש"י ז"ל ע"כ וכן נ"ל הא דקאמר לעיל אין חותמין אלא זה בפני זה דוקא לכתחלה הוא ולאו פסול דיעב' הוא חדא דלישנ' דאין חותמין משמע הכי מדלא קאמ' שחתמו זה שלא בפני זה פסול ועוד הלא זה כגזרה לגזר' דגזרינן משו' כולכ' וגבי כולכם נמי גזרינן דלמא לא יחתמו כולם ועוד מאחר דלא נאמר הך גזרה לא במשנה ולא בברייתא להדיא אלא רב אשי הוא דתירץ הכי בפ"ק איך שייך לומר שהוא שינוי מטבע חכמים אלא שעשה לכתחלה שלא כהוגן ובדיעבד כשר דהא לית בה ריעותא מצד עצמו ובפרט מאחר דק"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי ואפילו לא חתמו כלל כשר מן התורה ואיך יעלה על דעתך לפסול זה שלא בפני זה מאחר דעיקר החתימה בגט אינה אלא מדבריהם ואין שייך כאן לומר מזוייף מתוכו דהא מצד עצמו לית ביה שום ריעותא ואף שהרמב"ם והטור פסלו מ"מ נ"ל מכח הראיו' דאינו פסול ואפילו אם נחמיר כדבריהם מ"מ היכא דאיכא חשש עיגון אין ראוי להחמיר מאחר דמשמעות התלמוד יראה להכשיר כמו שכתבתי עוד נראה בעיני היכ' דאמ' כולכם כו' דאפשר אף הרמב"ם והטור מודו דבדיעבד כשר אפילו לא חתמו הראשונים בפני כולם רק שחתמו העדים הראשונים זה בפני זה וס"ל כדברי הראב"ד דגזרה משום כולכם היינו היכא שאמר להדיא הוו עדים אבל בלא עדים ומשום תנאי אינם צריכים לחתום זה בפני זה ואף את"ל דלא ס"ל כוותיה מ"מ לא מחמרינן כולי האי לפסול בדיעבד אפילו לפי דבריהם אלא בעיקר העדים דהיינו שנים הראשונים שהם עיקר קיום הגט אבל האחרים שבאו משו' תנאי אפילו את"ל שצריכי' להיות כולם חתומים זה בפני זה לכתחלה אבל אי לא עבדי הכי אינם פוסלי' והיכא שבא לחתום עוד עדים בלא כולכם אפילו לכתחלה אין צריכים לחתום בפני הראשונים וכן הראשונים שלא בפניהם וכן כתב הטור בשם ר"ת.

דין אם נכתב הגט היום ונחתם עד עשרה ימים. מתירין להנשא משום עיגונא בשאי אפשר, בגט אחר ואם נישאת כבר אינה צריכה לגט אחר אפילו אין לה בנים ואפילו כשאפשר ואם הקדים הזמן אפילו נישאת כבר ואי אפשר בגט אחר תצא ודוקא שאין לה בנים כדמוכח סימן י"א מפרק ראשון:

ההוא דאמר להו לעשרה כולכם כתבו את הגט לאשתי חתום תרי מינייהו ביומי ואינך מכאן ועד עשרה יומי אתא לקמי' דריב"ל אמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופריך והא אמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה יומי לא דחיישינן שמא פייס בהאי כר"י דס"ל דלא חיישינן דאם איתא דפייס קלא אית ליה והאמר רבי יוחנן שנים משום עדות וכולהו משום תנאי פי' ואפילו בלא דחק יש להכשיר בהאי כר"ל ס"ל והלכתא כריב"ל דאפילו מכאן ועד עשרה יומי כשר ולא חיישינן לפיוס ובשעת הדחק מכשירין מוקדם ושעת הדחק פי' רש"י כגון שהלך זה לדרכו או נשאת כבר בגט זה ונ"ל דוקא בכה"ג שהלך לדרכו ואי אפשר בגט אחר כמו שכתב הטור אבל היכא דאפשר בגט אחר אלא דאיכא למיחש לעיגונא כולי האי לא מקילין ביה ומדברי הרמב"ם שכתב גט מוקדם פסול משמע דלא ס"ל כריב"ל להכשיר בשעת הדחק דכל גט פסול לא מכשירינן בשעת הדחק אלא לעולם לא תנשא בזה הגט אף נשאת אם אפשר לתקן גט אחר אזי כותבים לה גט אחר לפי דברי הרמב"ם ולפי דבריו צריכין אף לצאת כמו שכתבתי פ"ק סימן י"א מ"מ נראה לי הכא דדברי ריב"ל עיקר דהא אפילו לגבי ר"י ק"ל כוותיה ק"ו היכא דליכא מאן דפליג בהדי' בהאי דינא וכן פסק רב האי גאון בשם רבוותא וכן דעת הרא"ש והאחרונים ודוקא מוקדם מכתיבה לחתימה אבל אם הקדים הזמן אף ר"ש מודה שהוא פסול וכן כתב הטור רק שדבריו צריך עיון שכתב אם נתגרשה בגט שאין בו זמן לא תינשא ואם נשאת לא תצא אפילו אין לה בנים ואם הקדים הזמן פסול. לשונו מובן דהקדים הזמן חמור יותר מאין בו זמן כלל ומ"ש ואף שיש לחלק ביניהם דאין בו זמן אין בו חשש דפירו' דק"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה אלא טעם דשמא יחפה לחוד אבל הקדים הזמן דאיכא למיחש שמא יחפה וגם לפירות דהא כל היכא דאית ביה זמן ולית בה ריעותא לא אמרינן אייתי ראי' אימת בא לידך כדפרי' סימן ג' אבל מ"מ קשה מאחר דאין בו זמן פסול מ"מ משו' שמא יחפה ואפ"ה מיקל בו ואומר לא תצא מנ"ל לאחמורי גבי מוקדם ואת"ל דגבי מוקדם אינו מחמיר אלא פוסלו כשאר פסולים שכתב הרמב"ם שאם ניסת לא תצא אלא כותבים לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה וכן דעת הטור א"כ באין בו זמן נמי נימא הכי ומדבריו משמע דאם נישאת לא תצא אפילו בלא גט אחר דא"לכ מה חילוק יש ביניהם ומנל"ן להקל ונראה דשפיר דייק ממתני' דפרק בתרא ג' גיטין פסולין הם כו' ואוקמינן כר' מאיר ומאחר שר' מאיר דמחמיר בשאר פסולין שתצא מזה ומזה והולד ממזר אפ"ה מיקל כאן טובא וסבר לא תצא נהי דסבר שהוא פסול כשאר פסולים וצריך לתקנו היכא דאפשר מ"מ רבנן דסברי אפילו בשאר פסולין אין הולד ממזר אלא שצריך לתקן ויושבת תחת בעלה ק"ו גבי האי פסולה שמקילים קצת שאם נישאת לא תצא ולא צריכה גט אחר ומ"ה פסק גבי אין בו זמן אם נישאת לא תצא כלל ואפשר אף ר"מ סבר הכי שאם ניסת לא, תצא כלל אפילו בלא תיקון דסתמא קתני ואם ניסת לא תצא אבל היכא שהוא מוקדם הוא בכלל שארי פסולי' והיכא דאפשר לתקן תצא אם לא יתקן לפי סברתו וה"ט דגרע טפי מאין בו זמן כדפרי' דאיכא למיחש שמא יחפה ומשום פירות ובפרט טעמא דפירות שכיחא יותר כדאיתא לעיל דזנות לא שכיח כולי האי וראי' מדתני ג' גיטין פסולין כו' ולא תני ד' וליתני נמי מוקדם ואין לומר שהוא בכלל אין בו זמן דחד טעמא הוא כמו ש שמצאתי כתוב בשם העיטור זה אינו דוקא נכתב ביום ונחתם בלילה הוא בכלל דחד טעמא הוא לתרווייהו משו' שמא יחפה לר"י ולר"ל משו' פירות אבל מוקדם כה"ג שהקדים הזמן אית ביה תרתי לריעותא כמו שפירשתי ואינו בכלל אין בו זמן א"כ בודאי הוא בכלל שארי פסולין לר"א בדיני' ולרבנן בדיני' וא"כ לפי מה שכתבתי לעיל דכל פסולי דרבנן תצא א"כ אם הקדים הזמן ממש תצא ומ"מ נכתב ביום ונחתם בלילה דומה לג' פסולים דלקמן דאם ניסת לא תצא ונראה דאפילו שום תיקון לא צריך מאחר דאקילו בהו רבנן ואמרו לא תצא כמו שפי' ולפ"ז לא יתכן מה שפי' רש"י כדאי הוא ר"ש וכו' דאין אנו צריכין להא דר"ש דאף ת"ק דר"ש ס"ל שפוסל מודה שאם ניסת לא תצא כו' כמו שפירשתי אלא דוקא שלא ניסת קאמר דמתירין אותה להנשא בו משום עיגונא וסמכינן אדר"ש וכגון שאי אפש' בגט אחר דהוי שעת הדחק ורשב"א כתב דאפילו גט מוקדם אם שלח ע"י שליח כשר דאית ליה קלא ולא נהירא דדוקא גיטין הבאין ממד"ה שבהכשר נכתבו כתיק' חכז"ל אלא שלא ניתנו ביום הכתיבה מכשירין משום דאית להו קלא אבל גט מוקדם שלא נעשה כתחז"ל והי' למיחש שמא יתננו לה בצנעה א"כ שינה ממטבע חכמי' שהגט פסול שוב אין תקנה כ"א בגט אחר דכל מה שפסלו חכמים לא חלקו דבריהם:

דין אם גירש בגט מוקדם ונתקדשה לאחר ולא נודע פיסולו אלא עד אחר שנתקדשה מקודשת לשני וכופין הראשון לגרשה:

פסק כתב הטור וז"ל וכתב א"א הרא"ש בתשובה אם נתגרשה בגט מוקדם ולא נודע פיסולו עד שקדשה אחר שלא תפסו בה קדושי שני ואין צריכה גט ממנו ומותרת לחזור לראשון ע"כ ותמה אני עליו מה ראה להתיר א"א ולהחזיר גרושתו ואם אתה אומר שקדושי טעות הוא שאם ידע שצריכה לגט מן הראשון לא היה מקדשה א"כ כל ספיקי גיטין שקבלה קידושין דאורייתא מאחר לא תהי' צריכה לגט מן השני וזה לא אשתמט בשום דוכתא ועוד מאי מקח טעות איכא הלא אהני ליה מעשיו שאגידה ביה ואסורה לעלמא וק"ו לראשון משום מחזיר גרושתו וא"כ ממילא כופין אותו לגרש משום מדת סדום והוא ישאנה וראיתי בתשובות שמשמע להדיא לאו משום דנודע ליה אח"כ הוא אלא משום שגט פסול א"כ הוי כא"א ולא תפסי בה קדושין וחלילה לומר כך דאפילו ר"מ דאמר כל המשנה ממטבע כו' שהולד ממזר היינו מדבריהם אבל לא עלה על דעתו שהוא ממזר דאורייתא או שיוצא מן השני בלא גט ויותר קשה לדברי הטור שכתב במסקנא כדברי הרמב"ם שכל גט הפסול מדבריהם אם נשאת לא תצא וכן הסכים הרא"ש ועל הרא"ש אינו תימה כ"כ דשמא בילדותו כתב התשובה ובספרו חזר בו כאשר הוא נמצא בספרו ואני אומר שגגה גדולה שגג הוא ובנו אלא היא מקודשת לשני וכופין הראשון לגרשה מאחר שלא נישאת ואם נישאת בגט מוקדם דמתניתי' לא תצא כמו שכתבתי לעיל ואם הוא מוקדם ממש שהקדים הזמן אז מתקנין לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה כמו שאר פסולי' כמו שפירשנו אבל להתיר לראשון לא תשמע ולא תאבה אפילו גירשה השני שהרי אסור להחזיר גרושתו אפילו מן הקדושין כרבנן דר' יוסי בן כיפר וכן העליתי בהסכמת הישיבה:

שמא פייס. את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן: קלא אית ליה למילתא. שהשכנים והשכנות שומעין תגר וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט את ריבם הכל מרגישים: אמר ר' יוחנן שנים. נתכוין לחתום בו לשם עדים: וכולם. לא החתים בו אלא לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אלא א''כ חותמין בו כולן: כולם משום עדים. נתכוון להחתימם: ושנים חותמין. וקשיא לתרוייהו דאמרי כולם צריכים לחתום: אלא דאמר כולכם. דלא שוויא גיטא עד דחתימי כולהו: מאי בינייהו. בין משום תנאי בין משום עדים כולם צריכים לחתום דה''נ תנן בסיפא דההיא כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולם חותמין: ועד עשרה ימים. וקודם שנתנו לה חתמו כולן: ומ''ד משום עדים פסול. דלא הוי עדות שלימה עד שיחתמו כולם וכיון דכולם לא חתמו ביום כתיבתו הוי ליה מוקדם: נמצא א' מהן קרוב או פסול. וקי''ל בסנהדרין (דף ט.) אפילו מאה עדים ונמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה: אי חתים בתחילה קרוב או פסול. בשנים הראשונים חתום הקרוב וכולן חתמו בו ביום: אמרי לה כשר. למאן דאמר משום תנאי דאע''ג דאיחתים ברישא קרוב או פסול העדות תתקיים בראויים לעדות והוא יחשב לתנאי דמסתמא את הכשרים מינה לשם עדות והקרוב לתנאי: אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא. דכיון דחתם ברישא אתי למימר זה ודאי לשם עדות חתם ויכשירו קרוב בכל השטרות: ההוא דאמר לעשרה. כולכם כתבו גט לאשתי:

חיישינן שמא פייס. ואין להקשות בגיטין הבאים ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו אמאי לא חיישינן שמא פייס דהכא הוא דחיישינן טפי לפי שעדיין לא נחתם וכי מתפייס נמי ליכא קלא וכן כי אמר לעשרה חתומו וחתום בי תרי ביומיה דבסמוך רגיל להתפייס כיון דלא חתמו כל הצריכים לחתום וכי מפייס נמי ליכא קלא אבל כשכבר חתמו כל העדים בגט ומזומן לינתן אין רגיל להתפייס וכשחוזר ומתפייס הכל מרגישין אבל קשה דבפ' כל הגט (לקמן דף כט:) גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין פריך עלה וניחוש שמא פייס וכן אההיא אם לא באתי מכאן עד י''ב חדש ובקונט' פי' שם דבשולח גט ממדינת הים ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא אבל מהמשליש גט לאשתו קשה וגם לר' יוחנן דהכא ונראה לר''ת. דבהמשליש שהוא עמה בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה מגרש ומה שקובע זמן בנתינת הגט לצעורה קא מכוין ולא להתפייס אבל בהנך דלקמן שהולך משם ואינו אצלה בעיר מסתמא לטובתה נתכוין שלא תתעגן וקובע זמן חיישינן שמא יבא בתוך כך ויתפייס וכי יתפייס נמי ליכא קלא כיון שאינו מגרשה בשביל קטטה אפי' רבי יוחנן מודה התם: שמא פייס. פירש בקונטרס שמא נתייחד עמה והוי גט ישן ואין נראה לר''ת דהא בסוף פרק מי שאחזו (לקמן דף עו:) קאמר ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו ועוד דלמה ליה למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ואם לא באתי מכאן עד י''ב חדש כיון דאם בא בלא שום ייחוד בטל הגט ואומר ר''ת דשמא פייס דהכא וריש פרק כל הגט (לקמן דף כט:) רוצה לומר שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל הוא ומיירי הכא כשאמר להם לחתום מכאן עד עשרה ימים או לאלתר והם לא חתמו עד עשרה ימים ובשעת החתימה לא היה הבעל שם ולהכי חיישינן שמא פייס וביטל שליחותם ושלא מדעתו חתמו אבל אם אחר עשרה ימים צוה להם לחתום כשר דאפילו בטל הגט קודם הא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש השולח (לקמן דף לב:) דחוזר ומגרש בו ומיהו אההיא דאם לא באתי אינו רוצה לומר שמא פייס ובטל את הגט בדיבור דכיון דאמר מעכשיו אם לא באתי ולא בא הוי גט מעכשיו אע''ג דבטלו אח''כ אלא נתפייס ובא קאמר ומתוך כך בטל הגט ואין מזכיר הפיוס אלא משום שע''י שנתפייס חוזר לו ובא ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי שאפילו באתי אם היא תאמר שלא באתי יהא גט ועל פי' הקונטרס קשה דמאי משני דאע''ג דאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי אצלה אנן חיישינן ולא מהימנינן ליה ומיהו גם על פי' ר''ת קשה אההיא דכל זמן שאעבור נגד פניך ל' יום דמשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי מ''מ ניחוש שמא בטל את הגט דכיון דלא אמר מעכשיו ואין הגט חל עד שיעבור מנגד פניה ל' יום ואם בתוך כך בטלו לא הוי גט ונראה לר''י דלא חיישינן לשמא פייס אלא חיישינן משום לעז בעלמא שיוציא הבעל לעז שבטל את הגט והשתא משני שפיר באומר נאמנת כו' דכיון שהאמינה עליו שוב לא יוציא לעז דכסיפא ליה מלתא והשתא משני שפיר גם לפי' הקונטרס וכן משמע התם מתוך פירושו דלא הוי אלא לעז שהזכיר בדברי המקשה ערעורו של בעל: ואינך מכאן עד עשרה ימים. ובמעמד כולן כדאמרינן בפ' קמא (לעיל י:) דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה: אי נמי כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול. דאע''ג דאמרי' (מכות דף ו.) דשיילינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו הכא לא שייל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים: אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא. וא''ת מאי שנא מגט מקושר דאמר לקמן בסוף הזורק (דף פב.) אי בעי חתים קרוב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף וי''ל דשאני גט מקושר דעדיו שלשה ושנים מהן הכשרין חתומין עליו לשם עדות הלכך לא אתי לאיחלופי אבל הכא שאין צריך כי אם שנים משום עדות יאמרו דשנים הראשונים ודאי הם לשם עדות ואתי לאיחלופי אבל קשה דאמר חזקיה מלאוהו בקרובים כשר ומשמע בהדיא בפ' המגרש (לקמן פז:) דמילתיה דחזקיה גבי מילוי שני שיטין שהרחיק מן הכתב איתמר ואומר ר''ת כיון דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה סברי שהראשונים הם עיקר עדות לפי שחתמו הראשונים לפני כל העדים אבל התם בשאר שטרות כשרואים שקרובים חתומין תחילה יאמרו אותם שמצאו תחילה החתימו תחילה או אחרי כן חתמו למילוי ואור''ת דאפילו מאן דפסיל הכא לא פסיל אלא בתחילה אבל באמצע וסוף כשר דכיון דלא הוי בתחילה לא אתי לאיחלופי והא דתניא בתוספתא ומייתי לה בריש גט פשוט (ב''ב דף קסב:) היו לו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר כך היא הגירסא בתוספתא אומר ר''ת דנקט שנים הראשונים לרבותא דאע''פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכ''ש אם נמצאו אמצעיים או אחרונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר ואין נראה לר''י דאי כשר בשטרות שנים קרובים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ניחוש דלמא אתי לקיומיה בשנים קרובים או בחד קרוב וחד כשר וליכא למימר דלעולם לא מקיים עד שיכירו כל החתימות שבשטר ואע''ג דבגט מקושר מקיימינן מכל תלתא דאית ביה התם משום דאטרחוה רבנן להחתים על כל קשר לא אטרחוה לקיים כולם אבל הכא דכמה דבעי מחתים בעי קיום בכולהו דהא אמרינן בגט פשוט. לא שנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפי' הרחיק שיטה אחת פסול ופריך בין העדים לכתב נמי ליחוש דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר לרבות בעדים הוא דעבדי ומשני כל כי ה''ג אין מקיימין אותו מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין ואי הוה צריך לקיים כל החתימות לא הוה פריך מידי וחזר בו ר''ת ומפרש כמו שמפרש בהלכות גדולות דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים כו' דתלינן דחתמו לכבוד או למילוי לכך תתקיים העדות בשאר אבל נמצא מן האמצעיים או מן האחרונים קרוב או פסול עדותו בטלה דודאי לשם עדות חתמו והכי קאמר בגט פשוט (ב''ב דף קסג:) כל כי האי גוונא אין מקיימים מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה אבל בעלמא אדרבה הוי איפכא דאין מקיימין מעדים שלמעלה אלא מעדים של מטה ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף פסול לכולי עלמא וא''ת למאן דאמר משום עדים דדעת בעל השטר להחתים משום עדים והם חותמים לפי דעתו אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי לישיילינהו כי היכי דשיילינן התם למיחזי אתיתו כו' ואמר רבינו תם דשאני שטר דעדים החתומים נעשה כמו שנחקרה עדותם בב''ד:

גיטין יח ע"ב