גיטין טו ע"ב

הוא, השליח, ואחר מעידין על חתימת יד השני — פסול הגט. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שמא אתו לאיחלופי [יבואו להחליף] את הדבר ולהכשיר אף בקיום שטרות דעלמא [בכלל], ויסמכו על עד אחד שמעיד על חתימת אחד החתומים, ועוד יצטרף עם אחר להעיד על חתימה אחרת, ונמצא כי קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא [יוצא הכל פחות רבע (כלומר, שלושה רבעים) של הממון על פיו של עד אחד].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מי איכא מידי [האם יש דבר], שאילו מסיק ליה איהו לכוליה דיבורא [הוא עצמו היה גומר את כל דיבורו] שאילו היה אומר רק "בפני נכתב ובפני נחתם" היה כשר, השתא דאיכא חד בהדיה [עכשיו שיש עוד אחד איתו] פסול?!

אלא אמר רב אשי: אפילו אומר השליח "אני הוא עד שני" החתום על הגט — פסול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אין הגט כשר על ידי צירוף שני סוגים שונים של נאמנות. ולכן או שיהיה כולו בקיום הגט כפי שמקיימים שטרות אחרים, ובזה אדם נאמן להעיד על חתימת עצמו בכל שטר שהוא, או כולו בתקנת חכמים שהאמינו לשליח הגט כשניים להעיד על חתימת אחרים.

ומנסים להביא ראיה לכך, תנן [שנינו במשנה]: שליח הגט שאמר "בפני נכתב כולו, בפני נחתם חציו" — אותו הגט פסול. ונברר: אידך [אותו] חציו האחר היכי דמי [איך הוא בדיוק]? אילימא דליכא דקא מסהיד עליה [אם תאמר שאין מי שמעיד עליו] כלל, יש לשאול: השתא [עכשיו, הרי] שנינו במשנה שאם אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר: "בפני נחתם", דהאי קמסהיד אכולה [שזה מעיד על כל] הכתיבה והאי קמסהיד אכולה [וזה מעיד על כל] החתימה — פסול, אם כן כאשר מעיד "בפני נחתם חציו" מיבעיא [נצרכה לומר] שפסול?

אלא חידוש יש כאן, שאף אם יש עדות נוספת על החתימה השניה — הגט פסול. ודבר זה יש לפרש או כדברי רבא כשמצרף לעדות על חצי החתימה עדות אחרת של אחר, או כדברי רב אשי כשמעיד על חתימתו שלו,

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי רב חסדא שפוסל אף כשיש קיום מלא לחתימה השניה, שדבר כזה צריכה היתה המשנה לומר בפירוש.

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מדייק, אם כן מה ששנינו שם שאם אמר השליח "בפני נכתב אבל לא בפני נחתם" שהגט פסול, למה לי? הרי היה יכול לומר רק שאם אמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו" — פסול, וכל שכן אם אינו מעיד כלל על החתימה! אלא צריך אתה לומר כי התנא של המשנה בסגנון לא זו אף זו קתני [שנה] את המשנה, שמוסיף חידוש יתר בכל פיסקה, אם כן,

הכא נמי [כאן גם כן] תפרש שלא זו אף זו קתני [שנה] ואין לדייק מכאן להוציא מדברי רב חסדא.

אגב הבאת מחלוקת זו, מביאים דיון בנושא שהעיקרון שבו דומה לדברים הללו; אמר רב חסדא: הדבר המועיל להבדיל בין שתי רשויות לענין איסור טלטול בשבת הוא מחיצה בת עשרה טפחים, בין שעשויה בגובה (כגדר) ובין שהיא בעומק (כחפירה, תעלה), אבל אם היה גידוד (חפירה) בעומק של חמשה טפחים ומעליו מחיצה של חמשה טפחים — אין מצטרפין לשיעור עשרה טפחים, עד שיהא או כולו במחיצה או כולו בגידוד.

לעומת זאת דרש מרימר ברבים: גידוד חמשה ומחיצה חמשה — מצטרפין. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: מצטרפין.

ואגב כך, מובא נושא נוסף שיש בו עקרון דומה, בעי [שאל] אילפא: ידים לנטילת ידיים, טהורות לחצאין, או אין טהורות לחצאין? ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק הדבר] שדן בו אילפא שידיים טהורות לחצאין? אילימא דקא משו בי תרי [אם תאמר שנוטלים שני אנשים] מרביעית אחת של מים, ונמצא שכל אחד מהם בפועל נוטל רק במחצית, והא תנן [והרי שנינו במשנה במפורש]: מרביעית אחת נוטלין לידים, לאדם אחד ואפילו לשנים, וזה ודאי כשר!

ואלא תאמר כך: דקא משי חדא חדא ידיה [שהוא נוטל אחת אחת, את שתי ידיו] ולא את שתיהן יחד, והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנוטל ידו אחת בנטילה מכלי וידו אחת בשטיפה, שטובל אותה בנהר — ידיו טהורות, משמע שהנטילה אינה צריכה להיות בשתי ידיים כאחת!

ואלא כך צריך לפרש את שאלתו של אילפא: מדובר דקא משי פלגא פלגא דידיה [שהוא נוטל חצי חצי של ידו], כלומר, נוטל קודם מחצית היד ואחר כך מחצית שניה, והאמרי [והרי אמרו] חכמים דבי [מבית מדרשו] של ר' ינאי: ידים — אין טהורות לחצאין ואם כן, כשהוא נוטל כל פעם מחצית ידו אינו מועיל בכך כלל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו של אילפא אלא במקרה דאיכא [שיש] עדיין משקה טופח, שבשעה שנוטל מחצית היד השניה נותרה עדיין רטיבות כלשהי על מחצית היד שכבר נטל, ואפשר היה לחשוב שהיא מצטרפת עם המים שנוטל בהם את החצי השני.

ושואלים: וכי איכא [וכאשר יש] משקה טופח, מאי הוי [מה יש]? האם דבר זה מועיל? והתנן [והרי שנינו במשנה]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

אלא, אמר רבא: החידוש בדין המשנה "בפני נחתם חציו", הוא, שאפילו אם הוא, השליח, ועד אחר, מצטרפין ומעידין [ביחד, כמו שהיו שני עדים מן השוק] על חתימת יד שני - בכל זאת פסול הגט!

מאי טעמא? - גזירה משום אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא.

והיינו, כיון שבמקרה דומה לזה בקיום שטרות דעלמא, הוא פסול, וכפי שיבואר הטעם להלן, הרי אם נכשיר קיום שכזה בגט, יש חשש שיחליפו, ויאמרו שגם בקיום שטרות בעלמא כשר קיום באופן הזה.

ומקרה זה הוא, כאשר בקיום שטר ממון, בא אחד העדים, ואמר "זה כתב ידי". ועל כתב ידו הוא נאמן להעיד כשניים, ובכך קויימה חתימת העד האחד. ואילו על חתימת העד השני, בא עד אחר מהשוק, והצטרף לעד הראשון שבא לפנינו, וביחד הם העידו על חתימת יד השני.

וקיום שטר ממון באופן שכזה, הוא פסול, כי קא נפיק "נכי רבעא דממונא", היות ויוצא "כל הממון פחות רביע" [דהיינו שלשת רבעי הממון הרשום בשטר] מן הלווה אל המלוה, אפומא דחד סהדא, לפי דיבור פיו של עד אחד, המעיד על חתימת ידו עדות בלעדית, ומעיד גם על חתימת היד הנוספת, בצירוף עד אחד.

וזה שלא כדין, כי בתורה כתוב "על פי שני עדים יקום דבר". ומשמע שחצי אחד מהממון שמעידים עליו שני העדים, יקום על פי עד זה, וחצי הממון האחר, יקום על פי העד השני.

ואילו כאן, יוצא "שלשת רבעי ממון" על פי עד אחד, כי העד שהעיד על חתימת ידו, קיים בכך את מחצית הקיום, ובנוסף לכך הוא השתתף בקיום חתימת ידו של השני, ונטל חצי חלק בקיומה של החתימה השניה. ונמצא שהוא קיים שלשת רבעי קיום, והאחר קיים רק רבע מהקיום. ונמצא ששלשת רבעי הממון יוצאים על ידי עד אחד, ורבע על ידי העד השני.

ולכן, רבא פסל גם במקרה ששליח הגט העיד על חתימה אחת, ועל השניה הוא הצטרף עם אחר לקיימה. שגם כאן דומה ששלשת רבעי קיום נעשה על פי אחד - השליח, ורבע על ידי העד, ולכך גם פה פסול, גזירה משום קיום שטרות. ^[3]

מתקיף לה רב אשי: מי איכא מידי, האם יתכן כדבר הזה, דאילו מסיק ליה איהו לכוליה דיבורא, כשר, שאם היה מעיד "בפני נחתם" על הכל היה כשר. ואילו השתא, דאיכא חד בהדיה, שעל חתימת העד השני הצטרף עמו עד נוסף אחר, וכי זה יגרע, ויהא פסול!?

אלא, אמר רב אשי, החידוש בדין המשנה "בפני נחתם חציו", פסול - שאפילו אומר השליח על חתימה אחת "בפני נחתם", ועל החתימה השניה הוא אומר: אני הוא עד שני, וזו חתימת ידי, בכל זאת הוא פסול.

מאי טעמא? - או כולו בקיום הגט על ידי עדים, ככל קיום שטרות. או כולו בתקנת חכמים על ידי שליח, שיאמר בפני נחתם! ^[4]

ורבא ורב אשי מקשים עוד על רב חסדא ממשנתנו:

תנן, "בפני נכתב כולו, ובפני נחתם חציו", פסול.

ויש לדייק: אידך "חציו", חציו השני של חתימת הגט, דהיינו, החתימה השניה שעליה הוא לא העיד שנחתמה בפניו, היכי דמי, כיצד מדובר בה? -

אילימא דליכא דקא מסהיד עליה כלל - שאין כל עדות על חתימת העד השני, אם כן, זה פשיטא שהגט פסול!

שהרי השתא, עתה, ששנינו במשנה, "אחד אומר בפני נכתב, ואחד אומר בפני נחתם", דהאי קמסהיד אכולה כתיבה, והאי קמסהיד אכולה חתימה - ויש לנו ביחד עדות על בפני נכתב ובפני נחתם, אף על פי כן פסול.

חציו - כשיש לנו עדות רק על חצי מהחתימות, כיון שהעדות היחידה שיש לנו היא "בפני נחתם חציו" - מיבעיא!? וכי יש צורך לומר שהוא פסול!?

אלא, בהכרח, גם על קיום חתימת העד השני יש עדות מסוימת, ובהכרח, משנתנו באה לחדש:

או כדרבא - שעל חתימת העד השני, השליח ואדם אחר מצטרפין להעיד על חתימתו. וזה באה משנתנו להשמיענו שבעל זאת הגט פסול.

או כדרב אשי, שעל חתימת העד השני - מעיד השליח ואומר "אני הוא העד השני", וזה באה משנתנו להשמיענו שפסול.

ובהכרח, שחידוש זה של המשנה בא לאפוקי מדרב חסדא!

כי אם היה התנא סבור כמוהו, הוא היה צריך להשמיענו את חידושו של רב חסדא, שהוא חידוש יותר גדול. ואם לא השמיע אותו התנא, על אף שכל כוונת התנא במשנה היא להשמיע דבר חידוש, הרי זה ראיה שהתנא של המשנה איהו סוהר ערב חסדא!

ואין לומר שאדרבה, אולי אכן כונת התנא במשנה היא להשמיענו את חידושו של רב חסדא, ו"בפני נחתם חציו", הכונה היא שעל קיום חתימת העד השני יש שני עדים - זה לא יתכן.

כי חידוש כל כך גדול כמו שחידש רב חסדא, צריכה היתה המשנה לפרש שהיא מתכוונת לכך. אך המקרים של רבא ורב אשי אינם חידושים גדולים כל כך. ולכן, יתכן לומר, שעליהם מתכוונת המשנה לומר, שפסול [כי אחרת זו היא משנה יתירה], ובאה המשנה להשמיענו, כי רק באלו המקרים פסול, ולא במקרה של רב חסדא.

אמר לך רב חסדא: ולטעמיך - שבכל קטע במשנה יש חידוש, ולכן אתה טוען נגדי שאם התנא סבור כמותי הוא היה צריך להשמיענו את חידושי, אם כן, לדבריך, מה שכתוב במשנה "בפני נכתב, אבל לא בפני נחתם" - למה לי? הרי זו משנה יתירה, כי בהמשך אומרת המשנה "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו, פסול". ואם "בפני נחתם חציו" פסול, כל שכן אם לא אמר כלל "בפני נחתם" שהוא פסול, ואיזה חידוש אמרה לנו המשנה בדברים אלו?!

אלא, בהכרח, יש לומר שמשנתנו בדרך של "לא זו אף זו" קתני. שתחילה אומרת המשנה את החידוש הפשוט, ואחר כך את החידוש היותר מחודש. ואף על פי שאחרי החידוש הגדול שוב אין צורך לומר את החידוש הפשוט, בכל זאת, דרך התנא לשנות מהפשוט אל המחודש.

אם כן, הכא נמי, מה שהקשיתם מה הוא החידוש ב"בפני נחתם חציו", אם לא שהוא בא להוציא ממני!? - יש לי לתרץ ולומר, שאכן בדברי המשנה הללו אין בהם חידוש, וכשאומרת המשנה "בפני נחתם חציו", כוונתה לומר שעל חתימת העד השני אין שום עדות. וכיון שלא בא התנא לחדש דבר, הוא לא צריך להזכיר את חידושי. ואין לכם ראיה שאינו סובר כמוני מכך שהוא נמנע מלהזכיר את חידושי.

ואף על פי שלכאורה משנה יתירה היא, וכמו שהקשו רבא ורב אשי, אין זה קשה, כי, כאמור, גם לדבריכם, דרך התנא לשנות באופן של "לא זו אף זו", קתני, מהפשוט אל המחודש. ולכן ניתן לומר שגם כאן הלך התנא בדרך זו, ולא היה לו צורך לחדש כאן דבר.

ולא התכוונתי לומר שחידושי הוא פירוש במשנה, אלא מעצמי אמרתי זאת, שגם אם על חתימת העד השני יהיה שני עדים, הגט פסול. ^[5]

וכיון שעסקה הגמרא בענין של "או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים", היא מביאה ומבארת ענינים נוספים של "או זה או זה".

הענין הראשון הוא הגדרת רשות היחיד, לגבי מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת.

אסור להוציא חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן להיפך.

"רשות היחיד", היא מקום המוקף מחיצות בגובה עשרה טפחים, או בור שעומקו עשרה טפחים, כיון שיש בו בעומקו מחיצות של י' טפחים מתחתית הבור.

אך אם היה בור עמוק חמשה טפחים, והוסיף מסביבו גדר של חמשה טפחים, נחלקו בדבר חכמים, אם מצטרפים שני סוגי המחיצות הללו ליצור רשות היחיד.

אמר רב חסדא: "גידוד", בור בעומק חמישה טפחים, ומחיצה חמישה, שהקיפו גדר מסביב לבור, בגובה חמישה טפחים, אין מצטרפין חמשת הטפחים של עומק הבור לחמשת הטפחים של הגדר מסביב לבור, להחשיב את הבור כרשות היחיד, המוקפת מחיצות בגובה עשרה טפחים.

עד שיהא היקף המחיצות מסביב לרשות היחיד, או כולו במחיצה בגובה עשרה טפחים. או כולו בגידוד, בור בעומק עשרה טפחים. ולא חצי גדר וחצי עומק של בור.

דרש מרימר, וחלק על רב חסדא: גידוד חמישה ומחיצה חמישה, מצטרפין.

והלכתא - מצטרפין.

הענין השני - צירוף בנטילת ידים:

בעי אילפא: ידים - טהורות לחצאין, או אין טהורות לחצאין?

ומפרשת הגמרא במה הסתפק אילפא: היכי דמי? במה המדובר?

הרי לא הסתפק אילפא בכגון שהיתה נטילה אחת מכלי שיש בו חצי רביעית מים, שפשוט הדבר שאינה מועילה.

אילמא, אם נאמר שהסתפק אילפא בכגון דקא משו - נטלו בי תרי, שני אנשים, מרביעית, מכלי המחזיק מלוא רביעית הלוג מים, ולזה נתכוין אילפא באומרו "לחצאין", ששני אנשים נטלו מכלי שהוא מלא רביעית הלוג מים, ונמצא שכל אחד נטל ידיו ממחצית המים שהיו בכלי. וכיון שהיו תחילה בכלי מים בשיעור רביעית, הסתפק אילפא אם תועיל הנטילה מהכלי הזה לשני האנשים.

זה לא יתכן!

כי והא תנן: מכלי מלא רביעית מים אחת, נוטלים לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים אנשים!

ואם כן, לא יתכן שהסתפק בכך אילפא, אלא ודאי אפשר ליטול את ידיהם של שני אנשים מרביעית מים אחת.

ואלא, שמא תאמר שספיקו של אילפא הוא במקום דקא משי חדא חדא ידיה, שלא נטל האדם את שתי ידיו כאחת, אלא נטל יד אחת, ונגבה, וחזר ונטל את ידו השניה, והסתפק אילפא, האם מועילה נטילת ידים אפילו בזה אחר זה, או שצריך אדם ליטול את שתי ידיו בבת אחת, בלא לנגבם באמצע.

גם זה לא יתכן שהסתפק בכך אילפא.

כי והתנן: הנוטל ידו - אחת בנטילה מכלי, ואחת בשטיפה בנהר, ^[6] ידיו טהורות.

ומסתבר, שאם נטילת ידיו בזה אחר זה אינה מועילה, גם לא יועילו שני סוגי נטילות - נטילה וטבילה - אפילו אם הם ייעשו בבת אחת.

וכיון ששנינו במפורש שמועילה טבילה של יד אחת ונטילה של היד השניה, מוכח שמועיל ליטול יד אחרי יד.

ואלא, שמא תאמר, דקא משי פלגא פלגא דידיה. שהסתפק אילפא, באם נטל חצי יד, ונגבה, וחזר ונטל עוד חצי יד, האם הוי נטילה שלימה.

והאמרי דבי רבי ינאי: ידים, אין טהורות לחצאין!

ואם כן, אין אפשרות לטהר חצי יד, ושוב קשה: מה בעי אילפא?

ומתרצינן: לעולם הספק הוא בנטל חצי יד, ואחר כך עוד חצי. ואם נגב תחילה את חצי היד, אין ספק שאין שתי הנטילות מצטרפות לנטילה אחת כשירה.

ולא צריכא, דאיכא משקה טופח. נשארה עדיין רטיבות מים על חצי היד שנטל, ואז חזר ונטל עוד חצי יד, ובזה הסתפק אילפא.

ומקשינן: וכי איכא על היד הראשונה משקה טופח, מאי הוי!?

הרי ודאי אין הרטיבות המועטה הזאת שנשארה נחשבת כלום.

הערות

^[3] הקשה תוספות הרא"ש, למה לו לומר מצד איחלופי בשאר שטרות? והרי בגט עצמו קיים החסרון הזה, שעדות של עד אחד מהווה שלשת רבעי מהגט, והעדות של העד השני היא רק רבע מהגט. ומתרץ תוספות הרא"ש, כיון שאם היה אומר רק "בפני נחתם" היתה מועילה עדותו אפילו היה לבדו, הרי גם עתה שאמר בפני נחתם חציו, ומצטרף אליו עד אחר על חתימת השני, אין כאן חסרון שעל ידו נעשה שלשת רבעי הגט. וביאר הגר"ש [שיעורי רבי שמואל טז ה] את דבריו, שאמירת "בפני נחתם חציו" אינה נחשבת בגדר עדות, אלא מקבלים את דבריו מכח תקנת חכמים, שהצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ותיקנו להאמין לשליח הגט על כך. וכיון שאין לאמירת "בפני נחתם חציו" גדר של עדות, הרי גם אם יצטרף עתה עם עד אחר לקיים את חתימת העד האחר, לא יהיה כאן חסרון של עדות על שלשת רבעי הגט. עוד תירץ תוספות הרא"ש, שעדות כל עד בגט אינה נחשבת כחצי עדות כמו שהיא נחשבת כחצי עדות בממון, כי בחסרון מועט בעדות הגט נפסל כל הגט, ונמצא שגם העד המעיד על רביע, הרי זה כאילו העיד על מחצית. וביאר הגר"ש בשיעוריו [לז ו], לפי היסוד של הגר"ח בספרו, והגרש"ש [שערי יושר ז א], שיש חילוק מהותי בין עדות ממון לעדות נפשות, כי בעדות ממון כל עד פועל חצי העדות, ויש בעדות ממון משמעות גם לחצי עדות כשלעצמה. והראיה, שהרי מצינו שעדות עד אחד מחייבת את הנתבע שבועה. אבל בעדות נפשות לא נחשב הדבר שכל עד פועל מחצה מהעדות, אלא שבצירוף שניהם מתקבלת העדות. ולאור זאת ביאר הגר"ש, שעדות הגט דינה הוא כעדות נפשות, ואין עדות כל עד נחשבת למחצה, כך שאי אפשר לפסול את הגט מצד שלשת רבעי עדות.

^[4] והירושלמי מוסיף, שיש חשש שהשליח נוגע בעדות, כי הוא רוצה לקיים את עדות חתימתו, ולכך אמר "בפני נחתם" על הראשון, ולכן פסול.

^[5] ונמצא, שאם אמר השליח: בפני נכתב הגט, ובפני חתם עד אחד. לרב חסדא, פסול גם אם שני עדים מעידים על העד השני. לרבא, פסול גם אם השליח ועוד עד מעידים על העד השני. ולרב אשי, פסול גם אם השליח אומר אני הוא העד השני.

^[6] רש"י מבאר ששטף ידיו בנהר שיש בו ארבעים סאה. ומוכח, שסבר כי גם בטבילת ידים במעיין צריכים שיהיו במעיין ארבעים סאה [מי הנהר הכשרים לטבילה הם מי מעין, כי אם היו בנהר מים שרובם הם מי גשמים, נפסל הנהר מלטבול בו מחמת זחילת המים]. ונחלקו הראשונים אם דין טבילת ידו היא כדין טבילת כל גופו. התוספות במסכת חולין [קו א] סוברים שטבילת ידים דינה הוא כטבילת כלים, ומן התורה די בטבילתם ברביעית מים בלבד. אלא, לאחר שביטלו חכמים את טבילת כלים ברביעית מים, הצריכו חכמים גם לטבילת ידים טבילה בארבעים סאה. אך עיין בשולחן ערוך [אורח חיים קנ"ט], שהביא את דעת החולקים על תוספות, והסוברים שלנטילת ידים העמידו חכמים את הטבילה על עיקר הדין, ואפשר לטבול את הידים גם בפחות מארבעים סאה.

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי רב חסדא שפוסל אף כשיש קיום מלא לחתימה השניה, שדבר כזה צריכה היתה המשנה לומר בפירוש.

הכא נמי [כאן גם כן] תפרש שלא זו אף זו קתני [שנה] ואין לדייק מכאן להוציא מדברי רב חסדא.

לעומת זאת דרש מרימר ברבים: גידוד חמשה ומחיצה חמשה — מצטרפין. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: מצטרפין.

ושואלים: וכי איכא [וכאשר יש] משקה טופח, מאי הוי [מה יש]? האם דבר זה מועיל? והתנן [והרי שנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he, i.e., the agent, and another person testify with regard to the signature of the second witness, the bill of divorce is invalid. What is the reason for this? Perhaps people will come to confuse it with the typical case of ratification of legal documents, and will rely on one witness who testifies about his own signature and that of the other signatory, while another witness joins with him to testify with regard to the other signature. And as a result of this, the full sum of money, minus a quarter, will be extracted based upon the testimony of one witness. In order to ratify legal documents in general, two witnesses must testify as to the validity of each of the signatures. If the Sages were to allow one witness to testify about his own signature and another witness to join him in testifying about the other signature in the case of a bill of divorce, it may lead to the same method being employed with regard to other legal documents.

Rav Ashi objects to this: Is there any situation in which if he himself would complete his entire statement by saying: It was written in my presence and it was signed in my presence, the document would be valid, and now that there is another one who testifies with him, the bill of divorce is invalid?

Rather, Rav Ashi says that even if the agent says: I am the second witness who signed the bill of divorce, it is invalid. What is the reason for this? A bill of divorce cannot be validated by a combination of two types of credibility. It must be authenticated either entirely through the ratification of the bill of divorce, in the manner that other documents are ratified, or it must be entirely ratified via the rabbinic decree, in which case the testimony of the agent is considered equivalent to that of two people who ratify the signatures.

The Gemara cites a proof for this claim: We learned in the mishna that if an agent for a bill of divorce said: All of it was written in my presence and half of it was signed in my presence, this bill of divorce is invalid. The Gemara clarifies: What are the circumstances with regard to the other half of the bill of divorce? If we say that there is no one who testifies about it at all, this is problematic: Now the mishna taught that if one agent says: It was written in my presence, and one agent says: It was signed in my presence, in which case this agent testifies with regard to all the writing and that agent testifies with regard to all the signing, it is invalid. When the agent testifies that only half of it was signed in his presence, is it necessary to say that the document is invalid?

Rather, the mishna must be teaching that the bill of divorce is invalid even if there is additional testimony with regard to the second signature. This novelty can be explained either in accordance with the opinion of Rava, who holds that the agent joins with another person to testify about the second signature, or in accordance with the opinion of Rav Ashi, who holds that he testifies about his own signature.

The Gemara adds: And this is to exclude the opinion of Rav Ḥisda, who declares that the document is invalid even when there is a full ratification of the second signature. Because the mishna merely alludes to the novelty in this clause, without specifying it, one may infer only the lesser novelty. Since Rav Ḥisda’s novelty is greater than that of the other two Sages, had the mishna been taught for that purpose, it should have issued an explicit statement to that effect.

The Gemara rejects this suggestion: Rav Ḥisda could have said to you: And according to your reasoning, why do I need the ruling of the mishna which states that if the agent said: It was written in my presence but it was not signed in my presence, the bill of divorce is invalid? The mishna could simply have stated: If he said: All of it was written in my presence and half of it was signed in my presence, it is invalid. One would have inferred that it is invalid all the more so if one does not testify with regard to the signature at all. Rather, one must say that the tanna teaches the mishna employing the style: Not only this but also that, i.e., each ensuing statement adds something novel.

If so, here too the tanna teaches the mishna employing the style: Not only this but also that. In other words, Rav Ḥisda would answer that the above inference, i.e., that the clause dealing with: It was written in my presence but it was not signed in my presence, must be teaching an additional novelty, is incorrect. This is because it is a stylistic feature of the Mishna to teach a less novel case followed by a more novel one, regardless of the fact that had it taught the more novel case first, there would have been no need to mention the less novel case at all. Therefore, there is no need to infer a special, unstated novelty from this clause at all, which means it cannot be cited as proof against Rav Ḥisda’s greater novelty.

§ Tangentially, the Gemara cites a discussion that involves a similar underlying principle. Rav Ḥisda says, with regard to Shabbat domains: An embankment, i.e., a height disparity between two surfaces, of five handbreadths and an additional partition of five handbreadths, do not join together to form a partition of ten handbreadths, which is the minimum height for a partition to enclose a private domain. A halakhic partition is regarded as being composed of ten handbreadths only if it is composed entirely of a partition, e.g., a fence, or entirely of the embankment, e.g., a pit or incline.

Mareimar taught: An embankment of five handbreadths and a partition of five handbreadths do join together to form a partition of ten handbreadths. The Gemara comments: And the halakha is that they join together. Rav Ḥisda’s opinion is analogous to the aforementioned case that a bill of divorce must be either entirely upheld by the agent or entirely upheld by the ratification of its signatures, although the halakha is ruled differently in the case of Shabbat domains.

The Gemara cites another case that is based on the same principle. Ilfa raised a dilemma: With regard to ritual washing, can one’s hands be ritually pure in halves, or can they not be ritually pure in halves? The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that two people wash with the requisite one quarter-log of water, and therefore in actuality each one of them washes with only half of a quarter-log, but didn’t we learn explicitly in a mishna (Yadayim 1:1): With the amount of a quarter-log one can wash the hands of one person and even of two? A quarter-log of water suffices for one person to wash his hands before eating bread, and even two may wash their hands simultaneously with this amount, if they do so in the correct manner.

But rather, Ilfa is referring to a case where one washed his two hands one by one, not both hands at the same time. The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (Yadayim 2:1): With regard to one who purifies one hand by washing with a vessel and one hand by immersing it in a river, his hands are ritually pure? This mishna indicates that there is no need for both hands to be washed simultaneously.

But rather, Ilfa’s dilemma refers to a case where he washes his hand in two halves, i.e., he first washes one half of his hand and next washes the second half of that same hand. The Gemara asks: But didn’t the Sages from the school of Rabbi Yannai say: Hands cannot be rendered ritually pure in halves? If so, one who washes half of his hand and pauses before washing the second half has not performed the act of washing the hands at all. The Gemara answers: No, Ilfa’s question is necessary only for a case where there is liquid that is still moist on his hand. When one washes the second half of his hand, some moisture remains on the portion of his hand that he already washed, and therefore one might think that this liquid joins with the water with which he washes the second half of his hand.

The Gemara asks: And when there is liquid that rendered one’s hand moist, what of it? Is this a relevant factor? But didn’t we learn in a mishna (Teharot 8:9):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג רש"י ז"ל: אלא לאו או כרבא או כרב אשי ולאפוקי מדרב חסדא. ופי' משום דרבותא יתירא היא ולא אתיא ממשנה יתירא וי"ל משום דא"כ סיפא למה לי דקתני אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול השתא בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו וב' מעידין על חתימת ידי שני פסול משום דבעינן כתקון חכמים לגמרי אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם שאינו כתקנת חכמים ואין כאן אלא א' מיבעיא ולא בעי לתרוצי זו ואין צריך לימר זו קתני משום דרישא קתני לא זו אף זו ובתרי גווני לא מוקמינן מתניתין, וכל זה אינו מחוור.
ויש גורסין או כרב חסדא או כרבא ולאפוקי מדרב אשי דאמר משום דמתני' קתני בפני נכתב חציו ואלו לרב אשי בפני נחתם כולו ופריק מתני' לא קתני הכי דלא זו אף זו קתני ומיהו דינא הכי ודרב אשי בעלמא איתמר וזה יותר מחוור אלא שאף פירוש של ר"ח ז"ל גרסינן ולאפוקי מדרב חסדא.

אלא אמר רב אשי אפילו אמר אני הוא עד שני פסול. וקשיא לן, לרב אשי גופיה איכא למיפרך כפירכיה מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ואילו אמר אני הוא עד שני פסול. ותירץ ר"י ז"ל (בתוס' כאן) דקצת נראה כנוגע בעדות דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדות על חתימתו, ומיהו נוגע ממש אינו והיינו דקא נסיב טעמא בגמרין משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. ואינו מחוור, דמה הוא מפסיד אם לא יתקיים הגט שהוא חתום עליו או מה הנאה יש לו אם יתקיים, ועוד, שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן (כתובות כא, א) דאמר רב יהודא אמר רב צריכין שנים מן השוק להעיד עליו ואסיקנא דאי ליכא אלא חד אמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ולא מחזקינן לה כנוגע בעדותו, אלא אם כן תאמר דהתם שאני דאיכא אחרינא בהדיה וצריך עיון.

אלא דקא משי חדא חדא [ידיה] והתנן הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות. כך היא שנויה בספרים שלנו, ופירש רש"י ז"ל דבעייה כגון דמשא חדא ידיה והדר משי לאידך, ופשיט ליה מדתנן הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר בארבעים סאה. וקשה דאם כן היכי פשיט ליה מהדא מתניתין דילמא מתניתין כגון דמשא להו בבת אחת חדא בשטיפה וחדא בנטילה אבל בזו אחר זו לא, ודוחק הוא לומר דכל דלא משי מחד כלי בבת אחת כנוטל בזה אחר זה דמי. ועוד, דאם איתא אידך מתניתין איבעיא ליה לאיתויי דקתני התם במסכת ידים פרק שני (משנה ג') נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה דמשמע שפשפה בחברתה טמאה הא לא שפשפה טהורה. ור"ת ז"ל גריס (מובא בתוס') נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה, וקא פשיט מדקתני ידו טהורה שמע מינה דחדא חדא מהני, וכן מצאתיה במקומה במשניות מדוקדקות הבאות מצרפת כגירסתו של ר"ת ז"ל, והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בחולין (קז, ב) תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו ובעינן למידק מינה התם דמאכיל צריך נטילת ידים דאלמא אפילו נטילת יד אחת הויא נטילה, ואמרינן נמי ביומא (ל, א) נוטל ידו אחת ונכנס, ומתניתין דמסכת ידים דמייתינן הכא תרתי קא משמע לן חדא דנוטל ידו אחת לבד ידו טהורה, ועוד שאם לא שפך על ידו אלא שטיפה אחת גדולה אף על פי שאין בה באותה שטיפה רביעית ידו טהורה ואין צריך מים שניים דהכי תנינן לה התם (פ"ב, מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית, ונפל ככר של תרומה טהור רבי יוסי מטמא, נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור, כלומר הנוטל ידו אחת משטיפה אחת לבד ויש בה כדי שתי שטיפות הרי זו עולה לשתים ואין צריך מים שניים וידו טהורה אבל שתי ידיו משטיפה אחת גדולה ידיו טמאות אלא אם כן יש באותה שטיפה כדי שתי שטיפות דהיינו רביעית לשתי ידיו. וכן דעת רבינו תם ז"ל.

זה שביארנו בגט שאם הוא ואחד מעידים על חתימת ידי שני כשר כך היא שטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומפני שהם פוסקים כרב אשי ומכל מקום מגדולי תלמידיהם חלקו עמהם לפסוק כרב חסדא ואפילו שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול ויש פוסקים כרבא דבשנים כשר אבל אם הוא ואחר מעידים על חתימת ידי שני פסול וכל המחלוקות תלויים בביאור סוגייא זו במה שהקשו לרב חסדא ממשנת בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ויש גורסין בה לאפוקי מדרב חסדא ויש גורסין בה לאפוקי מדרב אשי ודברים פשוטים הם אע"פ שטרחו הרבה מפרשים ודעת ראשון עקר:

כבר ידעת לענין שבת שכל מחיצה גבוהה עשרה או חריץ עמוק עשרה עושה רשות היחיד היה שם חריץ עמוק חמשה ועשה על צדדיו מחיצות חמשה כדי להשלים גובה החריץ לעשרה הרי אלו מצטרפין ונקראת מחיצה הן ליעשות היא עצמה רשות היחיד בגובה עשרה ורוחב ארבעה הן לעשות לפנים הימנה רשות היחיד עם שאר המחיצות וזהו גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ולשון גידור הוא בענין חריץ ויש גורסין גידוד מלשון גידודין הנזכרים בעירובין וכן הרכסים לבקעה תרגומו גידודא ופירושו גבשושית הנעשית בקרקע מאליה כגובה חמשה והוא השלימה לעשרה מצטרפין ולענין פסק הלכה כן בשניהם וכבר ביארנוה בעירובין פרק גגות:

שיעור נטילת ידים רביעית לוג כמו שהתבאר במסכת נזיר ל"ח א' ובמסכת ידים ומכל מקום כל שיש בכלי רביעית מים נוטלין ממנו אפי' שנים ולא סוף דבר שניהם כאחד אלא אפי' זה אחר זה הואיל ומשירי טהרה הם באים ר"ל שבשעה שהתחיל הראשון ליטול כבר היה שם רביעית ויש מפרשין דוקא בבת אחת וכגון שהקלוח יורד מידיו של ראשון לידיו של שני שהרי יש כאן רביעית ושירי טהרה ויש חולקין אף בזו וכבר הרחבנו בה במה שביארנו בענין נטילת ידים בקונדרס הנקרא בית יד נטל ידו אחת עכשו וידו אחת לאחר זמן ידיו טהורות שהרי אמרו נטל ידו אחת בנטילה ר"ל ממים שבכלי ואחת בשטיפה ופירשוה גדולי הרבנים בנהר ידיו טהורות וזו אין הדבר מצוי להיות כאחד ולענין ביאור מיהא יש אומרים שאע"פ שהלכה כן מכל מקום זו אינה משנה ואף לשון שטיפה אינו נופל בנהר והם גורסין והתניא הנוטל ידיו אחת אחת טהורות והיא בריתא ויש גורסין בהמשנה השנויה במסכת ידים הנוטל ידו משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר' מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופירוש הדברים שמי רביעית צריך שיטלם בשני פעמים כמו שהתבאר במסכת סוטה ד' ב' שבנתינה ראשונה עדין ידיו טמאות ומטמאות את המשקין והמשקין חוזרין ומטמאין את הידים ובנתינה שניה טהרו המשקה והיד שהמים השניים מעבירים את הזוהמא ואמר שאם נטל שני השיעורין בבת אחת ר"ל ששפך כל הרביעית שהוא שיעור שני הידים ליד האחת כאחד וזו היא הנקראת שטיפה ר"ל ששופכין כאחת בלא הפסק בנתים היד טהורה הואיל ויש בה מים בכפל השיעור הראוי אבל לשתי ידיו בשטיפה אחת אע"פ שבסירוגין דיו ברביעית בבת אחת מיהא צריך רביעית לכל אחת:

כבר ביארנו במסכת חולין ק"ו א' שנטילת ידים לחולין עד הפרק ואנו מפרשים בה עד סוף פרק שלישי של אצבעות ששם כלה פיצולם ויש מפרשים פרק שמחבר פיסת היד עם הזרוע כמו שביארנו במה שכתבנו בדיני נטילת ידים מכל מקום כל שנטל עד שיעור כגון עד פרק שני לדעת ראשון או עד פרק שלישי לדעת שניה אם נתנגב הראשון קודם שנטל שני אין זה כלום ואפי' היה עדין טופח מעט ומכל מקום אם היה טופח בכדי להטפיח הרי זה חבור וידיו טהורות ואע"פ שנשארה בסוגיא זו בספק הרי מכל מקום ספיקא דרבנן היא ולקולא וכן פסקו גדולי הדורות ומכל מקום הרבה מפרשים פסקו בה לחומרא ולענין מקואות מיהא כל טופח בכדי להטפיח חבור כמו שנבאר:

אמר רב חסדא גירוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפת עד שיהו או כולו בגירוד או כולו במחיצה פי' לעניין שבת בעי' מחיצה גבוהה עשרה או עמוקה עשרה לרה"י ואם היה חריץ עמוק חמשה והיקפו מחיצה גבוהה חמשה אין מצטרפת להיות בתוכו רה"י אלא כרמלית הוה ואין מטלטלין בו אלא בארבע:

דרש מרימר גירוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפת ופסק תלמודא והלכתא מצטרפת והכי נמי אמר בפרק הזורק אמר ר' יוחנן בור וחולייתו מצטרפת:

בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין ה"ד אילימא דקמשו בי תרי מרביעית (נפקית) [והא תנן] מי רביעית נוטלין מהן לידים לאחד ואפי' לשנים פי' פחות מרביעית הלוג אין נוטלין מהן לידים שאין בהן שיעור אבל אם היו רביעית ונטל מהן א' ונשתיירו מהן נוטל מהן גם השני כדמפרש טעמא בפ' כל הבשר דמשירי טהרה קאתו אלא דקמשי חדא [חדא] ידיה והתנן הנוטל ידו א' וא' בשטיפה ידיו טהורות פי' אחד נוטל בזריקת כולו כתיקון חכמים וא' בשטיפה במ' סאה ידיו טהורות דכל חדא וחדא חשיבא באנפי נפשיה וה"ה נטל ידו אחד ונגבה וחזר ונטל ידו אחרת טהורות אלא דקמשי פלגא פלגא ידיה (על) מצות נטילה עד הפרק ונטל חצי הפרק (ס"א איננו) ונטל חצי הפרק תחילה וניגב (ס"א איננו) וחזר ונטל חצי האחר הא אמרי דבי ר' ינאי אין ידים טהורות לחצאין. לא צריכא דאיכא משקה טופח וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה:

גמרא השתא אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם כו' חציו מבעיא אלא או כדרבא כו' וקצת קשה דמהאי טעמא נכתב חציו נמי מבעיא וליכא לאוקמא נמי בכה"ג לרבא דהוא ואחר מעידין על חצי כתיבה השנית דא"כ לא הוי פסול דלא שייך ביה אתי לאיחלופי ויש ליישב דאגב דקתני נחתם חציו אי כדרבא אי כדרב אשי קתני נמי נכתב חציו ולא תקשי נמי למאי דקתני נחתם חציו אי כדרבא אי כדרב אשי דאיכא חד דמעיד על כולו פסול מכ"ש בסיפא באחד מעיד רק על החתימה והב' על הכתיבה דפסול די"ל דאי לא הוה קתני הך סיפא ה"א דחציו נחתם ממש הוא ולא הוה שמעינן מיניה כדרבא או כדרב אשי וק"ל:

בפרש"י בד"ה בפני נכתב כו' השתא בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל הכי מהך גופא דקאמר תלמודא השתא אחד אמר בפני נכתב כו' דהאי קמסהיד אכולה כתיבה והאי אכולה חתימה פסול הכא דלא מסהיד כלל אחתימה מבעיא ואפשר דניחא ליה למינקט הכא מבבא דלקמיה מיניה מיהו המ"ל עוד מבבא דלקמיה מיניה טפי השתא בפני נחתם ולא נכתב כלל פסול דלא הוה אלא משום איחלופי בפני נכתב ולא נחתם כלל מבעיא ויש ליישב (א) ודו"ק:

תוס' בד"ה גידוד ה' כו' דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה כו' אי נמי לענין תל ברה"ר כו' דלא חשיב רה"י לענין שבת ואם תאמר ויחשוב רה"י כו' עכ"ל ר"ל דרשות היחיד בעי מחיצות גובה עשרה ולכך בור וחולייתו מצטרפין לעשרה לעשות הבור רשות היחיד אם הוא רחב ד' והזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו חייב אע"ג דבמחוץ אינו גבוה עשרה דרה"ר לא בעי מחיצות אבל תל ברה"ר כיון דמבפנים אינו גבוה עשרה אינו נעשה לרשות היחיד כלל מבפנים ואע"ג דמבחוץ גבוה עשרה אינו נעשה רשות היחיד מבפנים והזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו פטור והשתא קשיא להו כיון דמיהת מבחוץ גבוה י' אי בעי מנח דף רוחב ארבעה על המחיצות נעשה עליו רה"י כדאמרינן שם גבי מלאו כולו ביתידות מהאי טעמא דאי בעי מנח כו' ותירצו דהתם לא איירי אלא בדבר צר שאינו רחב רק ד' וה"ל כמו עמוד ברה"ר דגבוה י' ורחב ד' דהוי רה"י משא"כ הכא בתל שהמחיצות רחוקות זו מזו ולא שייך ביה מנח עליה מידי וק"ל:

בד"ה הנוטל ידו כו' אע"ג דכשנוטל בשתי שטיפות לא בעי רביעית כו' עכ"ל היינו כי אתו משירי טהרה כמ"ש לבסוף גבי ידו אחת דאיירי כי אתו משירי טהרה וכ"ה בהדיא בתוס' בפרק כל הבשר ע"ש וק"ל:

ע"ב תוס' ד"ה גידוד חמשה וכו' עד מערבת שנים וכו'. ר"ל שצריכה לערב בפני עצמה והעליונה איתא התם דאפילו לעצמה אינה מערבת דהתחתונה אוסרת על העליונה כיון דהעליונה אינה רואה פני עשרה:

תוס' בד"ה גידוד כו' עשרה דמערבת כו'. נ"ב פירוש שצריכה לערב בפני עצמה אפי' ערבה הראשונה מ"מ אינה יכולה להצטרף עמה ולהספיק לה עירוב אחד אבל העליונה אי גידוד ה' כו' הוי מחיצה ג"כ העליונה מערבת שנים כו' כלומר שצריכה עירוב בפני עצמה ואי לא הוי מחיצה אז העליונה אפילו בפני עצמה אינה יכולה לערב שהרי התחתונה אוסרת עליה וק"ל:

גמ' השתא אחד אומר בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח וכו'. ואף לפי מ"ש התוס' דס"ד דחשיב טפי מכתב סופר ועד אפ"ה לא עדיף כאחד אומר בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח וא"ל אכתי בבא דבפנ"ח כולו ונכתב חציו למה לי הא אתיא במכ"ש דאחד אומר וא' אומר וכו' וא"ל נמי כדרבא כו' ואפילו הוא ואחר מעידין כו' דפשיטא דכשר כיון דליכא למיחש לאחלופי וק"ל. דא"ל כלל שיש שום ה"א לומר דעדיף זה מאחד אומר וכו' דא"כ יש סברא נמי דעדיף בפר"ח חציו מאחד אומר כו' דהא יש סברא דעדיף בפנ"ח חציו מנכתב חציו וא"ל כיון דתני בפנ"ח חציו לצורך כרבא או רב אשי תני נמי דבר והיפוכו בפנ"כ חציו דא"כ מה תמהו התוס' בדבור ראשון דפרק זה אבל נראה דודאי [לדעת המקשה] מייתרא בבא דבפנ"כ חציו והמ"ל ולטעמיך מהך בבא רק נקיט ולטעמיך יותר מוקדם וק"ל:

גמ' אלא או כדרבא כו'. ואין להקשות א"כ סיפא אחד אומר ואחד אומר למה לי דבלא סיפא לא הוי משנה יתירה ולא הוי מוקמי לה כדרבא כו':

ברש"י בד"ה בפנ"כ כו' השתא בפנ"כ כולו כו'. וה"ה השתא א' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח כו' רק נקיט מוקדם ולא נקיט מוקדם יותר השתא בפנ"ח אבל לא בפנ"כ כו' משום דעל כל הבבא קאמר באמת ולטעמיך למה לי כל אותן החלוקים וא"ל דאצטריך עכ"פ חילוק א' לאורויי דבדיעבד פסול כדלעיל הא תו למה לי כו' הא במכ"ש דא' אומר וא' אומר כו' פסול שמעינן או במכ"ש דבפנ"ח חציו פסול שמעינן וא"צ לומר משום דדלמא ס"ל טעמא דלשמה דהשתא לא הוי בפנ"כ ולא בפנ"ח כ"ש מדבפנ"ח אבל לא בפנ"כ ודו"ק. ומכח בבא אחרונה שנים אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח פסול כל המשנה ללא צורך ול"ל כולה ואפילו בבא דא' אומר וא' אומר כו' וי"ל דבזה יש פלוגתא דר' יהודה ורבנן אבל בבות ראשונות אתיין לכ"ע וכ"ת הא חלוק ר"י אף בראשונה (ז) אחד אומר בפנ"כ וא' אומר כו' י"ל מדלא ערבינהו ותנינהו בבא דא' אומר וא' אומר עם שנים אומרים משמע דלא נקיט אותן החילוקים משום פלוגתא [דא' אומר] ודו"ק:

בתוס' בד"ה אני הוא העד השני כו' נעשה כנוגע בעדותו כו'. באומר זה כת"י ורוצה להצטרף אח"כ עם א' על חתימות השני יהיב טעמא בגמ' משום נכי ריבעא כו' ולא משום נוגע כיון דישנו שם עוד אחד בהדיה ועוד דהכא נמי צריך עוד טעמא דאו כולו בקיום וכו' ודו"ק:

רש"י ד"ה אלא לאו ע"כ. דרבא נמי לא עדיפא מינה דהא בשאר שטרות פסול כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הנוטל ידו אחת. בזריקה על ידו. כצ"ל:

תד"ה אני. ונראה לר"י כו' נעשה כנוגע בעדותו כו'. כה"ג בכתובות (ס"ד כא) לפרש"י שם:

תד"ה הנוטל. ור"ת גרס ע"פ המשניות. כצ"ל:

בגה"ש ט"ס וצ"ל בסוכה (ד ב) תד"ה פחות:

אלא או כדרבא או כדר' אשי ולאפוקי מדר"ח. ונדחק רש"י הא כרבא נמי לא נשמע דלמא דוקא כרב אשי דלא רבותא כולי האי כדרבא. והמפורשים הקשו אכתי בפ"נ חציו ונחתם כלו למה לי. ולפע"ד גם עתה ידע דדרך משנתינו לא זו אף זו ולא זו ואצ"ל זו אלא דהוה סד"א דכל בבא בא להשמיענו דין מחודש שלא נודע עדיין והכל ע"ד לא זו אף זו. ואתא התרצן וקאמר ולטעמיך וכו' אע"כ שנה לא זו אף זו בלי שום חידוש דין רק בהדרגה בעלמא. ובהס"ד הוה ס"ל דבעי' חידוש דין והנה תנן במתני' נכתב חציו ונחתם כולו אע"ג דכלו נחתם בפניו וליכא אלא משום איחלופי ולזה הרי אומר ג"כ בפני נכתב חציו וליכא לאיחלופי קמ"ל אפ"ה פסול כיון שאין זה עיקור החצי כי הוא חציו השני מ"מ אתי לאיחלופי והוא חידוש דין בחששא דאתי לאיחלופי. ולא זו אף זו נכתב כלו ונחתם חציו בפניו ועל חציו השני מעיד הוא ואחר דהשתא איכא כולי כתיבה וה"א תו ליכא לאיחלופי קמ"ל דחיישינן לאיחלופי בני ריבעא דממונא אפומא דחד ולא שייך לזה הכירא דנכתב כלו. נמצא דינו של רבא מבואר במשנה אבל דרב אשי אין זכר למו במתני' אלא כיון דידעינן דרבא דהוה לא זו אף זו בענין איחלופי ממילא ידעינן דרב אשי מק"ו דהא דרבא הוה רבותא טפי מדרב אשי. אבל לאפוקי מדר"ח וא"ש:

גידוד חמשה ומחיצה חמשה. עיין פנ"י דיישב שיטת רש"י דכוונתו לא מה חריץ גופא דהיינו ממש בור וחולייתו אלא מיירי ממקום המוקף מחיצה ה' וגידוד ה' אי מצטרפין לעשות המקום רה"י אעפ"י שהעומדים שם אינם רואין מחיצה עשרה ע"ש ונכון הוא:

רש"י בד"ה הוא ואחר כו' ואפילו אמר יודע אני היה כשר כו' עכ"ל. עיין מה שהקשו בתוספות דלפ"ז מה עלה בדעתו של רבא ותו קשיא לי דלפי שיטת רש"י ז"ל דידעתי מהני כמו בפני א"כ כולהו בבי דמתניתין דקתני בפני ה"ה לידעתי וא"כ כשאמר בחציו הראשון ידעתי ועל חציו השני העיד הוא ואחר משמע נמי דפסול וקשה אמאי פסול הא לא שייכא האי חששא דתלת ריבעי דממ"נ למי שרואה דבחצי הראשון מאמינין לו כבי תרי דהיינו תרי ריבעי א"כ בחציו השני נמי נאמן לבדו דמ"ש וא"כ לא הוי תלתא ריבעי. והנראה מזה דודאי האי פסולא דהוא ואחר לא איירי באומר בחציו הראשון ידעתי אלא בפני ומש"ה פסול דאתו למיטעי דמשום שהעיד בפני נאמן כבי תרי והו"ל תרי ריבעי ובחצי האחרון שאומר ידעתי צריך לצרף אחר והו"ל תלתא ריבעי. נמצא דלפ"ז היה באפשר ליישב תמיהת התוספות ולומר דמה שכתב רש"י ז"ל דבאומר ידעתי מהני משום תקנת חכמים היינו דוקא באומר על שני החתומים ידעתי אבל באומר חציו בפני וחציו ידעתי אפשר דלא מהני ביה תקנת חכמים ויש ליתן טעם לדבר דהא עיקר הטעם דמהימן כבי תרי היינו משום דמעיקרא מידק דייק וזה ודאי לא דייק דהיאך איתרמי שחתם הא' בפניו ולא השני הא קי"ל אין העדים חותמין אלא זה בפ"ז וע"כ היינו שהשני צריך לחתום תיכף כשחותם הראשון דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לענין כולכם דאף אם הם מקובצין כשחותם הראשון שמא יתפרדו לאחר חתימת השני ולא יצטרפו עוד אע"כ דצריכין לחתום באותו מעמד וא"כ זה שהעיד על הראשון שהיה בפניו ולא השני ע"כ שיצא השליח בין חתימה לחתימה ופשע ולא דק א"כ יש לחוש דאמר בדדמי דכיון שראה שהיו שניהם מזומנים לחתום אומר ידעתי ומש"ה לא מהני אלא שיש להאמינו כשמעיד הוא ואחר על חתימת השני מצד קיום הגט דבתרי לא צריכין למידק דייק ועוד תרי לא אמרי בדדמי נמצא דבזה שפיר סבר רבא למיפסל משום דאיכא תלתא ריבעי אלא דמלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא דאפי' באומר בפני על חציו הראשון ובחציו השני ידעתי נמי הוי מהימן אי לאו דאיכא אחר עמו ואפשר שיצא לו כן מדאמרי' אתי לאחלופי כו' משמע דבגט גופא לא הוי תלתא ריבעי וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא מיהו אין בזה כ"כ תימה דודאי אי הוי אתי מילתא לקמיה בית דין מומחים ודאי לא היו מצריכין לקבל כלל עדות השני כיון דמתכשר על ידו לבד כשאומר ידעתי אלא דהכא איירי שכבר נעשה המעשה ע"י הדיוטות דקי"ל בפני שנים סגי וא"כ כיון שכבר הצריכוהו לצרף אחד ודאי חיישינן לאחלופי וכה"ג מצינו כמה פעמים בש"ס דחיישינן כה"ג במי שמוסיף על תקנת חכמים ואין להאריך כיון דעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוס' תליא בחלופי גרסאות לעיל בפ"ק דף ג' גבי אטו כי אמר ידעתי ע"ש:

תוספות בד"ה אני הוא עד שני כו' נראה לר"י כמו שאומר בירושלמי דנעשה כנוגע בעדותו כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהירושלמי סובר כמ"ד בפ' האיש מקדש דאין שליח נעשה עד ומפרש שם בירושלמי האי טעמא גופא דהו"ל כנוגע בעדות ונהי דלא חששו לזה בגיטין הבאין ע"י שליח ואדרבא האמינוהו כבי תרי היינו משום תקנת עגונות הקילו לענין קיום שטרות שהרי האמינו אף להאשה גופא כשאומרת בפ"נ וכ"ש דלא שייך להחמיר משום נוגע בעדות מה שאין כן כשאומר אני הוא עד שני מיחזי כעדות גמור החמירו בזה ובזה הוי א"ש דטעמא דקאמר הכא או כולו בקיום הגט היינו נמי משום הכי דכיון שאינו אומר בלשון התקנת חכמים פסול אלא דבשמעתין א"א לומר דהא איפסקא הילכתא בפ' האיש מקדש כמ"ד שליח נעשה עד והיינו דמסקו התוס' דלאו טעם גמור הוא ודו"ק. ועיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה:

גמרא השתא א' אומר בפ"נ כולו חציו מיבעיא. הא דלא קשיא ליה אלא אהאי בבא ולא אכולהו בבי דמתניתין כדאמר בגמרא ולטעמיך נראה משום דודאי הוי ידע שדרך התנא לומר בל' לא זו אף זו בחד בבא משא"כ הכא שהפסיק התנא לומר פסול והדר נקט אידך בבא א' אומר בפ"נ כו' מש"ה קשיא ליה שפיר דלפ"ז כל הנך דנקט בבא דרישא משנה שאינה צריכה היא ובתרי בבי ס"ד דלא שייך לא זו אף זו. אבל אי קשיא הא קשיא דלפי מה שכתבו התוספות לעיל במתניתין דנחתם חציו הוי רבותא טפי דיש סברא לומר דכשר דעדיף טפי מכתב סופר ועד א"כ מאי מקשה הכא השתא א' אומר בפ"נ כו' מה ענין זה לזה דבא' אומר בפ"נ שייך לפסול טפי כיון שזה אינו אומר בפ"נ אתי לאחלופי משא"כ הכא שאומר בפ"נ כולו ובפנ"ח חציו ה"א דכשר דעדיף מכתב סופר ועד ולאחלופי לא שייך כיון שאומר בפ"נ ובשלמא לפמ"ש לעיל דלא דמי כלל לכתב סופר ועד אלא הא דהוי רבותא היינו משום דס"ד דחשיב כמו עד א' בכתב וע"א בע"פ א"כ י"ל שפיר דמבבא דא' אומר בפ"נ נמי שמעינן דאין להכשיר בכך דאלת"ה אמאי פסול שם אפילו כשהגט יוצא מתחת עד הכתיבה ותיפוק ליה דזה שאמר בפנ"ח הו"ל כמו עד א' בכתב כיון שהוא יודע שהגט כשר שנחתם בשני עדים ועד הכתיבה שהוא השליח מעיד על המסירה שמסרו הבעל לידו אם כן אפילו בלא בפ"נ הו"ל לאכשורי דהא מדינא לא בעינן ע"ח כלל וסגי בע"מ אלא שאנו חוששין שהבעל יטעון שהוא מזוייף לגמרי וממילא שלא נמסר לידי השליח וא"כ השליח והעד מצטרפין להכחיש את הבעל שאינו מזוייף אע"כ מוכח מהכא דלא שייך להכשיר גט בע"א בכתב וע"א בע"פ וממילא דכ"ש דפסול בפנ"ח חציו משא"כ לפירוש התוספות דלא נחתו להכי אלא משום כתב סופר ועד הדרא קושיא לדוכתא דהא בבבא דא' אומר לא שייך בכה"ג כיון שאין הגט יוצא מתחת יד שניהם אם כן ממה נפשך לא הוי בכלל כתב סופר ועד דזה שאינו שליח לא הוי אלא כע"א בעלמא דלא מהימן מה שא"כ בפנ"ח חציו השליח אומר על כתיבת הסופר ועד ויש ליישב דמה שכתבו התוספות לעיל דיש סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד לאו שהתנא צריך לאורויי דלא אמרינן להאי סברא דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דלא דמי אפילו לכתב סופר ועד כמו שכתבתי באריכות אלא דעיקר כוונת התוספות למאי דמסקינן לא זו אף זו קתני ולא איכפת לן במשנה שאינה צריכה אלא לענין סדר לשון המשנה בענין דשייך לא זו אף זו כתבו שפיר דבבא דבפנ"ח חציו הוי טפי רבותא קצת מבפ"נ חציו כיון דאיכא שום סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד משא"כ בשמעתין דעיקר הקושיא דמשנה שאינה צריכה היא כולה בבא דרישא מקשה שפיר דאתיא במכ"ש מבבא דסיפא דלא משמע לתלמודא שיטעה שום אדם לומר באמת דעדיף מכתב סופר ועד כן נראה לי ליישב בדוחק ודו"ק:

שם אלא או כדרבא או כדרב אשי. פירוש דלמאי דס"ל לרבא שאינו חושש לקושיא דרב אשי א"כ אדרבא מילתא דרבא מסתבר יותר לאיסורא מדרב אשי אבל יש לדקדק דהאיך אפשר לומר דמתניתין היינו כדרבא דהא לשיטת רש"י ז"ל ידעתי מהני כמו בפני וא"כ כיון דקתני בפנ"ח חציו א"א לאוקמי כדרבא דהא מילתא דרבא מיקרי בפנ"ח כולו דהיינו ידעתי אלא דפסול משום שמצטרף עמו עוד אחר ואם כן אין זה בלשון המשנה וכן מצאתי שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בבעל המאור שהביא גירסא אחרת בזה:

שם ה"נ לא זו אף זו קתני. עיין בפירש"י ואכתי איכא למידק דהו"ל לתנא דמתניתין למיתני רבותא טפי דאפילו בכה"ג דרב חסדא פסול ויש ליישב דעכשיו סובר הש"ס דאפילו בהא מילתא גופא לא משמע ליה לר"ח דאיכא רבותא בהא ומילתא דפשיטא היא דפסול משום דבעינן כולו בקיום הגט או כולו כו' כמו דפשיטא ליה לתנא כל הנך בבי דרישא ולא איצטריך ליה למיתני אלא דאיכפל ותני כל הני בבי דלא צריכי משום בבא דסיפא לחוד דאחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפנ"ח דבהא איכא רבותא דסד"א דכולה בתקנת חכמים קמ"ל דאפ"ה פסול כן נ"ל:

תוספות בד"ה גידוד חמשה פי' בקונטרס כו' והקיפוהו מחיצה כו' וקשה לר"ת כו' עד סוף הדיבור. נראה שכתבו כן לפי גרסתם בלשון רש"י ז"ל והקיפוהו מחיצה משמע דהקיפו את החריץ ע"י מחיצות מלמעלה לעשות תוך החריץ רשות היחיד מש"ה קשיא להו משא"כ לפי גירסת הספרים שלפנינו מצאתי בכולם שלא כתב רש"י ז"ל והקיפוהו אלא והקיפו א"כ יש לנו לומר דלאו אתוך החריץ קאי שיהא רה"י אלא האי להיות בתוכו דקאמר היינו תוך המקום המוקף מארבע רוחותיו ע"י חריץ מסביב חמשה ועל גביהן מחיצות חמשה מסביב וקאמר ר"ח דהמקום המוקף לא הוי רה"י אבל מתוך החריץ לא איירי שאין החריץ מוקף ותדע דהא בתחלת דבריו כתב לענין שבת דבעינן מחיצה גבוה' עשרה או עמוק עשרה ומדנקט מחיצה גבוה' עשרה דלאו אמקום המחיצה קאי אלא לעשות תוך המחיצות רה"י ה"ה לענין חריץ איירי בהאי גוונא גופא והא דלא נקט למילתא בכה"ג בתל גבוה חמשה ומחיצה חמשה על גביו י"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דבכה"ג הוי ודאי רה"י מטעם שהקשו התוספות דאי בעי מנח עלה מידי או משום דבכה"ג כיון דבני רה"ר רואין פני עשרה והו"ל לדידהו מחיצה גמורה חשיב שפיר רה"י כמו שנסתפקו התוספות בזה בפ' כל גגות וכמו שאבאר מש"ה הוצרך לפ' דאיירי לענין חריץ המוקף מקום הבקעה או רה"ר מארבע רוחותיו והעמידו מחיצות חמשה על גב החריץ וקאמר רב חסדא דהמקום המוקף לא הוי רה"י ובכה"ג לא שייך לומר דמנח מידי עלה דסוף סוף אין כאן פני עשרה בגובה השטח כן נ"ל לפי הפירוש שכתבתי ע"פ הגירסא שלפנינו. אמנם אף למאי דסברי התוספות בכוונת רש"י ז"ל דאתוך החריץ קאי אפ"ה נלע"ד הקלושה שאין בזה קושיא לשיטת רש"י ז"ל אם נפרש דרב חסדא פליג אהא דא"ר יוחנן בפ' הזורק ובפ"ב דעירובין דבור וחולייתו מצטרפין לי' ורב חסדא ס"ל דאין מצטרפין ואי משום דבפ' הזורק קאמרי' דמתני' דחולית הבור והסלע מסייעא לר' יוחנן הלא כתבו התוס' בעצמם שם דאדרבא פשטא דמתני' משמע לכאורה דבחוליא גופיה בעינן עשרה ומחמת כן כתבו דהיינו לענין מקום החוליא גופא איירי מתני' דודאי בעינן י' ועיקר סייעתא דמתני' אינו אלא דמצטרף לרוחב ארבעה ע"ש בתוספות נמצא דלפ"ז מיהא אדרבא לרב חסדא אתיא מתני' טפי שפיר דהיא גופא קמ"ל דבור וחולייתו אין מצטרפין כפשטא דמתניתין דבחוליא גופא בעינן עשרה ולא משמע ליה לר"ח לפרש דעשרה דנקט מתני' היינו משום החוליא גופא שנשתנה דינה מדין הבור ואיהו לא ס"ל לחלק כמו שאפרש בסמוך. נמצא דלפ"ז לא תיקשי נמי לר"ח מברייתא דמייתי בפ' הזורק לסייע לר' יוחנן דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה דר"ח לא ס"ל כהאי ברייתא כיון דלדידיה פשטא דמתניתין משמע להדיא דבחוליא גופא בעינן עשרה וא"כ ליתא לברייתא מקמי מתניתין או שנאמר דברייתא דחקה ומוקי נפשה דהא דקאמר מצטרפין היינו להחמיר שלא לטלטל מתוך הבור לכרמלית אחר דלהחמיר עשאוהו כרה"י אבל להקל לטלטל לתוך הבור בארבע וכן לחייב חטאת הזורק מרה"ר לתוכה בהא קאמר ר"ח דאין מצטרפין והיינו כדמתניתין. והא דקשיא להו לתוספות מהא דאמרינן בפרק כל גגות מודה ר"ח בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה כו'. לענ"ד דברי התוס' צריכין עיון דבשלמא התם דאיירי בכותל שבין שתי חצרות אתי שפיר דלתחתונה הו"ל מחיצה גמורה ולבני עליונה דיינינן לה כפתח כיון שאין גבוה עשרה וכה"ג מצינו טובא בשני חצירות דלגבי דהאי מחיצה ולגבי דהאי פתחא כגון בחצר קטנה שנפרצה לגדולה וכהנה הרבה משא"כ לענין רה"י ור"ה לא שייך לומר כן הגע בעצמך באותו ענין ממש דשתי חצרות אם אירע הדבר כיוצא בו ברה"ר היינו ממש תל חמשה ומחיצה חמשה והרי כתבו התוספות להדיא בפ' כל גגות שצריך עיון אם ראוי לומר דלבני ר"ה מיקרי רה"י והזורק לתוכו חייב ולבני רה"י ליהוי ככרמלית והזורק מתוכה לרה"ר פטור וא"כ יש לומר דלרש"י פשיטא ליה אליבא דרב חסדא דכה"ג לא מיקרי רה"י כלל דלא מצינו רה"י לחצאין ובהדיא אמרינן בפ"ק דשבת ד' רשויות לשבת רה"ר ורה"י כו' המכניס והמוציא מזו לזו חייב אלמא דלא מצאנו מקום לחייב בו המכניס ולפטור המוציא דהא כולהו חילוק רשויות התם קתני. והנראה בזה דהתוספות לשיטתייהו דסברי דמקום החוליא עצמו לא שייך כלל בתר בור אלא מקום בפני עצמו הוא ונידון לפי גובהו ורוחבו כמו שכתבו להדיא שם דלענין הזורק ע"ג החוליא ממש בעינן י' גובה לבד הבור וא"כ לא שייך הא מילתא הכא כיון שלענין עומק הבור לחוד איירינן הוי שפיר רה"י אף לבני רה"ר דלענין עומק לא שייך רואה פני עשרה אלא מי שעומד על שפת הבור וה"נ כיון שמקום החוליא לא שייך להבור א"כ העומד אצל החוליא רואה פני עשרה והו"ל רה"י גמור אלא דגם בזה צריך לי עיון דהא התם מסקינן לענין כותל המוקף לכרמלית ועשאו רה"י הוי מקום הכותל נמי רה"י מק"ו דאחרים עושה מחיצה לעצמו לכ"ש וא"כ אי ס"ד דמקום החוליא לא מיקרי רה"י אם אינה גבוה' עשרה היאך מצטרפא לעשות הבור רה"י האיכא ק"ו לעצמה אינה עושה מחיצה לאחרים לכ"ש ואע"ג דבעל האיבעיא דכותל המוקף לכרמלית משמע דלא חשיב ליה לעשות הכותל לענין רה"י אלא בגבוה עשרה ואין רחבה ארבעה ומשום דכמאן דמליא דמי מ"מ מאן דפשיט האיבעיא משמע משום דאיכא ק"ו וא"כ ה"ה לענין הגובה י"ל כן. נמצא דלפ"ז נראה דאפשר דמ"ד בור וחולייתו מצטרפין היינו דהבור וגם החוליא נעשין רה"י גמור והזורק ע"ג החוליא מרה"ר אע"פ שאין החוליא גבוה' עשרה אלא בהצטרפות עומק הבור אפ"ה חייב וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל הביאו הרב המגיד בהל' שבת והב"י בטוא"ח סי' שע"ד. ונראה דהיינו מה"ט דכתיבנא כיון דלאחרים עושין מחיצה כו' ורב חסדא סובר להיפך כיון דמקום החוליא ודאי לא נעשית רה"י הבור נמי לא מיקרי רה"י ואין מצטרפין כמו בתל חמשה ומחיצה חמשה דמספקא להו לתוס' גופייהו והיינו דקתני במתניתין דפרק הזורק דבחוליא גופא בעינן עשרה ופחות מי' פטור ואי ס"ד דהבור נעשה רה"י א"כ מקום החוליא נמי איכא ק"ו לאחרים עושה מחיצה אע"כ שאין מצטרפין כלל ולרש"י ז"ל אליבא דר"ח מצינן למימר דפשיטא ליה ולא דמי כלל להא דאמרינן בעירובין מודה ר"ח בתחתונה וכדפרישית ויש לדקדק עוד בזה לדינא לענין שבת ואין כאן מקומו להאריך יותר ודוק היטב:

הוא ואחר. השליח ואחר מן השוק עמו ואם לא היה מעיד עליה אלא השליח לבדו ואפי' אמר יודע אני היה כשר אבל עכשיו שהיה אחר עמו פסול: אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא. כגון שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם ובא זה ואמר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי ונצטרף אחד מן השוק עמו להעיד על כתב יד המת אמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כא:) דאינו קיום עד שיהו ב' מן השוק מעידין על חותם המת דא''כ נפיק תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד דקי''ל (שם) נאמן אדם לומר זה כתב ידי הרי חצי עדות ואם בא להצטרף להעיד על חותם חבירו עם אחר הרי ג' רביעית העדות על פיו ורחמנא אמר (דברים יז) על פי שנים דמשמע פלגא אפומא דהאי ופלגא אפומא דהאי וגבי גט נמי אי אמר בפ''נ חציו מהימן כתרי דשליח הוא ובחציו השני הוא מצטרף עם אחר לקיימו בתורת שאר קיומי שטרות והכא גבי גט לא חיישינן לה דהא בלאו אחר הוי מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כתרי אלא משום גזירת שאר שטרות הוא: נכי ריבעא דממונא. כל הממון יוצא על פיו חסר רביע: אני הוא עד שני. היינו קיום הגט כשאר שטרות דאדם מעיד זה כתב ידי: אלא. לאו על כרחיך משנה יתירא דנקט רבותא אתא לאשמעינן מאי דלא אשמעינן באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם והיכי דמי כגון דבחציו השני יש עדות כדרבא או כדרב אשי ולאפוקי מדרב חסדא דכיון דמתני' משום רבותא אתא ולא פירש מאי רבותא אתא לאשמעינן על כרחיך אי אתה רשאי לתפוס המרובה כגון דרב חסדא אלא רבותא זוטרתי כגון דרבא ורב אשי דהא לא שמעת מינה רבותא אלא משום דמשנה יתירא היא וכי משמע לן אפי' רבותא זוטרתי תו לאו משנה יתירא היא ואי הא דרב חסדא הוה משמע לן פרושי קמפרש לה וא''ת לאפוקי נמי מדרבא ולא אשמעינן אלא הא דרב אשי דהיא זוטרא דרבא נמי לא עדיפא מינה דהא בשאר שטרות נמי פסול כי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד הילכך בגט נמי שייך למפסל משום שאר שטרות דלא ליחליף והא דלא גזרי' בשליח לחודיה כי אמר בפני נכתב ונחתם אהא עביד רבנן היכירא דאצרכוה לאסהודי אכתיבה משום דלא ליתי לאיחלופי וכדאמרינן בפירקא קמא (לעיל דף ג.): אמר לך רב חסדא ולטעמיך. דבעית למימר דמתני' לאשמעינן רבותא אתא ומדלא פריש דידיה ש''מ לא סבר לה: בפני נכתב אבל לא בפני נחתם. מאי אשמעינן השתא בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו פסול הכא דלא מסהיד כלל מיבעי' אלא על כרחיך תשני דמתני' כל חדא לא אשמעינן אלא היא גופה מאי דתני בה ודקשיא לך ליתני בתרייתא וכ''ש קמייתא לא זו אף זו קתני ואורחא דתנא דנקיט ברישא מילתא דפשיטא והדר מוסיף עלה מילתא דרבותא וקאמר הכי לא זו בלבד דלא אסהיד כלל אלא אף זו בפני נחתם חציו פסול: ה''נ. לדידי לעולם בפני נחתם חציו דמתני' לא איירי לאשמעינן שום רבותא ואי הוה נחית לרבותא הוי תני לה לדידי אלא היא גופה הוא דאשמעינן כדקתני דלא קמסהיד איניש באידך חציו מידי ודקשיא לך אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם מינה שמעינן דכ''ש הא ודאי אי תנייה ברישא תו לא איצטריך למיתני הא אבל השתא דתנא הא ברישא מוסיף ואומר ולא זו בלבד דליכא סהדותא דאידך חציו אלא אף זו דהאי קא מסהיד אכולה כתיבה והאי קמסהיד אכולה חתימה פסול: גידוד חמשה. לענין שבת דבעינן מחיצה גבוהה עשרה או עמוק עשרה לרה''י ואם היה חריץ עמוק חמשה והיקיפו מחיצה חמשה: אין מצטרפין. להיות בתוכו רה''י ואיידי דאיירי לעיל באו כולו בקיום הגט כו' נקט נמי הא: דקא משו בי תרי מרביעית. והיינו לחצאין דלכל חד פלגא שיעורא: מרביעית. כלי מחזיק רביעית מלא מים: ואפי' לשנים. כיון דמעיקרא הוה שיעורא וקאתו משירי טהרה הכי מפרש בכל הבשר (חולין קז.): דמשי חדא ידיה. והדר משי לאידך: הנוטל ידו אחת. מן הכלי בזריקה על ידיו כתיקון חכמים: ואחת בשטיפה. בנהר במ' סאה: פלגא פלגא דידיה. עד הפרק הוי מצות נטילה ונטל חצי השיעור תחילה ונגבה וחזר ונטל חצי האחר: דאיכא משקה טופח. כשחזר ונטל חצי השני לא ניגב הראשון לגמרי דעדיין משקה טופח:

אני הוא עד שני פסול. וא''ת ומי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול ונראה לר''י כמו שאומר בירושלמי דכי אמר אני הוא עד שני נעשה כנוגע בעדותו דנראה דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים עדות חתימתו וא''ת וכיון דטעמא מש''ה הוא למה ליה למימר משום או כולו בקיום הגט כו' וי''ל משום דלאו טעמא גמור הוא זה אי לאו טעמא דאו כולו בקיום הגט דאין זה נוגע בעדות ממש: גידוד חמשה ומחיצה חמשה כו'. פי' בקונטרס אם היה חריץ עמוק חמשה והקיפוהו מחיצה חמשה אין מצטרפין להיות תוכו רשות היחיד וקשה לר''ת דאמר בשבת בפרק הזורק (דף צט.) ובפ' בתרא דעירובין (דף צט:) דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה ואע''פ שזה בגובה וזה בעומק ועוד דאמר פרק כל גגות (שם דף צג:) בהדיא גבי שתי חצרות זו למעלה מזו ויש גידוד חמשה ומחיצה חמשה דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה דמערבת שנים ולא אחד וי''ל דלענין ב' חצרות זו למעלה מזו איירי הכא ולגבי עליונה לענין עירוב כדמוכח פ' כל גגות (שם צג:) א''נ לענין תל ברה''ר גבוה חמשה והקיף על גביו מחיצה חמשה דלא חשיב רה''י לענין שבת וא''ת ויחשב רה''י מטעם דאי בעי מנח עליה ומשתמש כדאמר בפרק חלון (שם עח.) גבי מילאו כולו ביתדות וי''ל דמיירי ברחב הרבה דלא שייך מנח עליה מידי אלא בדבר צר: הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה כו'. פי' בקונט' נטל ידו אחת מן הכלי כתיקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר במ' סאה וא''ת והיכי פשיט מהכא כי משי חדא ידא והדר משי לאידך דלמא הכא מיירי שעשה בבת אחת שטיפה לזו ונטילה לזו וי''ל דקסבר הש''ס דאין חילוק דמסתברא דאי בזו אחר זו לא מהני ה''ה דבבת אחת נמי לא מהני אפילו שתיהן בנטילה יד זו מכלי זה ויד זו מכלי אחר ורבינו תם גרס על פי המשניות נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה וקפשיט מדקתני ידו טהורה ש''מ דחדא חדא מהניא וה''פ משטיפה אחת שצריך לשפוך מן הכלי על ידיו ב' פעמים כדמוכח בכמה דוכתי במסכת ידים דצריך מים ראשונים ושניים ועל זה קאמר ואם נטל ידו אחת משטיפה אחת גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפה זו כשיעור מים ראשונים ושניים וקא מסיים בסיפא שתי ידיו בשטיפה אחת ר''מ מטמא עד שיטול מרביעית אע''ג דכשנוטל בשתי שטיפות לא בעי רביעית השתא דליכא אלא שטיפה אחת צריך רביעית בשטיפה זו אבל ידו אחת אין צריך רביעית כי אתו משירי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים:

גיטין טו ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף טו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד