גיטין יג ע"א

דף יג - א

ומה אילו עבד, כיון שברח, ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה, הלא אוכלים הם בתרומה. [ואילו] זה העבד המשוחרר אינו אוכל. ולכן אני טוען ששחרורו חוב הוא לו!

ומשהסבירה הגמרא את דברי רבי מאיר, שואלת היא:

הרי שפיר קאמר להו - היטב ענה להם רבי מאיר. [ומעתה, מה ישיבו חכמים על דבריו?]

אמר רבא: היינו דקא מהדרי ליה במתניתין - תשובת חכמים מופיעה במשנה: "מפני שהוא קניינו" - מהו הטעם לכך שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, מפני שעדיין הוא קניינו של הכהן. ברם, דאי בעי - אם ירצה לפוסלו - שקיל ארבעה זוזי מישראל ^[34] - יטול ארבעה זוז מישראל ויקננו לו, ופסיל ליה - ויפסלנו - כל היכא דאיתיה - בכל מקום שהוא נמצא, לפי שאינו עוד עבד כהן. ומאחר ויכול לפוסלו גם ללא השחרור - נמצא שאין השחרור חוב.

וחוזרת הגמרא ושואלת על שיטת רבי מאיר:

ולרבי מאיר, תינח עבד כהן - נוחה תשובתו ומובנת לעניין עבד כהן שהשחרור חוב הוא לו, לפי שנפסל מן התרומה. אך לעניין עבד ישראל, מאי איכא למימר - מה תשובה יש לומר. [וכי איזה הפסד נגרם לו בשחרור, אשר בגללו נחשב השחרור חוב]? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שמפסידו משפחה כנענית. שעד עתה, בהיותו עבד היה מותר בשפחה כנענית. אך משנשתחרר הריהו ישראל גמור, ואסור הוא בשפחה. ואיסור זה חוב הוא עבורו.

ומקשה הגמרא: אדרבא! הרי הוא מתירו על ידי השחרור בבת חורין, שעד כה היה אסור בה. ואם כן זכות יש כאן, ולא חובה?!

ומתרצת הגמרא: עבדא, בהפקירא ניחא ליה - העבד, חיי הפקרות והוללות נוחים לו. ובעודו עבד, השפחה זילא ליה - מזולזלת היא בעיניו למלא בה כל תאוותו, ללא כל רסן ומחסום. שכיחא ליה - מצויה לו תמיד. ועוד, אף היא עצמה, פריצא ליה - מתנהגת עמו בפריצות. מה שאין כן בת חורין, המתנהגת בצניעות ובכבוד, אינה נוחה עבורו. ולכן, חוב הוא לו להשתחרר.

מתניתין:

בעל האומר: תנו גט זה לאשתי ^[1], או אדון האומר: תנו שטר שחרור זה לעבדי, ומת מיד, קודם שנטל השליח את הגט או את השטר. לא יתנו [השומעים], את הגט, לאחר מיתה. משום שהגט אינו חל אלא משמגיע לידי האשה או העבד. וכאן, ברגע שמת, פקעה רשותו וחלה עליו [על העבד] רשות יורשין. ^[2]

אבל האומר: תנו מנה לאיש פלוני ומת - יתנו לאחר מיתה.

גמרא:

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה - משמו של - דרב: לא קנה פלוני את המנה שנתן לו הניפטר אלא באופן: והוא שצבורין המעות ומונחין בקרן זוית מסויימת. ואמר הנותן: "תנו מעות אלו [מנה זה] לאיש לפלוני".

שואלת הגמרא: במאי עסקינן - באיזה אדם אנו עוסקים? [מה היה מצבו בשעה שנתן?]

אילימא - אם נאמר [שמדובר] - בבריא. יקשה: כי צבורין - אפילו אם המעות צבורין - מאי הוי - מה זה יועיל - הא לא משך ^[3] - הרי המקבל [עדיין] לא משך [אותם], קודם שמת הנותן. והדין הוא, שבריא הנותן מטלטלין במתנה, יכול לחזור בו, כל עוד לא משכם המקבל. ^[4]

ואלא מה תאמר: מדובר בשכיב מרע. אם כן מאי איריא - מדוע העמידו בשם רב דווקא באופן שצבורין? אפילו כי [באופן ש] אין הם צבורין נמי - גם כן - צריכים לתת לו את המנה, דהא קיימא לן - שהרי מקובל אצלנו [להלכה]: שדברי שכיב מרע - חולה גוסס הנוטה למות - ככתובין בשטר - וכמסורין [ליד המקבל] דמו - נחשבים הם!

ומתרצת: אמר רב זביד: לעולם [משנתינו עוסקת] בבריא. [ומה שהוקשה לך: הרי לא משך?] תשובה: וכדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך [אתה חייב לי מנה] אך במקום להחזירו לי. תנהו לו לפלוני העומד כאן עמנו. אם אמר זאת במעמד שלושתן ^[5] - שהיו שם המפקיד, הנפקד, [זה שהיה הפקדון אצלו], והמקבל - קנה המקבל את המעות ללא עדים וללא קניין אחר. אך זאת בתנאי שהיו המעות צבורין במקום אחד ^[6].

כי לדעת רב זביד לא אמר רב קנה [במעמד שלושתן], אלא בפקדון, שהכלל לגביו הוא: כל מקום שהוא נמצא, נחשב הוא ברשות הבעלים. ^[7] רב פפא מעמיד בשכיב מרע:

רב פפא אמר: לעולם [אעמיד את משנתינו] בשכיב מרע. [ומה ששאלת, אם כן, מדוע צריכין המעות להיות צבורין?] תשובה: וכאידך דרב. אין דין זה מובן, אלא על פי דין אחר שאמר רב. דאמר רב: שכיב מרע שאמר: תנו מנה לפלוני מנכסי ומת. הרי זה תלוי: אם אמר: "מנה זה לפלוני" - נותנין. אך אם אמר: "מנה לפלוני" סתם, ולא פירש לאיזה מנה התכוון - אין נותנין. והטעם: חיישינן - לפי שחוששים אנו - שמא מנה קבור קאמר - שמא יש לו מנה הקבור בקרקע, ואותו התכוון לתת ולא את המנה הנמצא כאן. ולפיכך, כדי שלא להפסיד את היורשין לחינם, אין נותנין.

ומשום כך, אף שמדובר בשכיב מרע, הוצרך רב, לדעת רב פפא, להעמיד את משנתינו במעות צבורין.

ומסיימת הגמרא: והלכתא - ההלכה היא - לקבורה לא חיישינן - אין לחשוש שמא התכוון למעות קבורים ^[8]. ולכן, בכל מקרה, בין אמר "מנה זה" ובין אמר "מנה" סתם - נותנין לפלוני מנה.

כעת מנסה הגמרא לברר מדוע לא הוטב בעיני כל אחד מהם להעמיד כדברי חבירו

ושואלת: רב פפא שהעמיד בשכיב מרע ושחוששין למנה קבור, מאי טעמא - מהו הטעם - שלא אמר כרב זביד, שמשנתינו מדברת בבריא ובקניין מעמד שלושתן? ^[9]

לעולם בבריא וכו'. קשה ליה לר"ת ז"ל למה לי מעמד שלשתן תיפוק משום דמצוה לקיים דברי המת דהא אפילו בבריא נמי אמרינן הכי כדאמרינן לקמן ואומר ר"ת ז"ל שלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שאינו מתחת ידיו של יתומים ומסר לשליח כגון אומר לשליח הולך מנה לפלוני או תן וכגון משליש מעותיו לבתו וכגון תנו שקל לבני בשבת שמסר נכסיו לאפוטרופ' ונוכל לומר כך וכך עשה מהן בההיא אמרו מצוה לקיים כדאיתא במסכת כתובות אבל כשאינו מוסר לא ועוד היה מקשה להביא ראיה לדבריו אלו בהא דאמרינן מתנת ש"מ במקצת בעי' קנין אמאי לימא מצוה לקיים דברי המת וכתב דא"ל משום מצוה אם רצו שלא לקיים אין כופין אותן הא אמרינן לקמן בפ' השולח שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים משום דמצוה לקיים דברי המת אלא ש"מ שאין אומרים מצוה לקיים אלא במוסר מתנתו לשליח ואק"ל א"כ אמאי כופין את היורשים לעשות לשפחה קורת רוח א"ל התם כיון שאמר כך זכו בהשמים וכמוסר מתנתו לשליח דמו כ"ז כתב ר"ת ז"ל בספר הישר.
ואפשר לפרש דמשום מצוה לקיים דברי המת אין כופין אותן שהרי אמרי' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם והדבר ידוע שאין כופין אותן וכדפי' רש"י ז"ל בפ' מי שהיה נשוי אבל שאני שפחה שכיון שאמר יעשה לה קורת רוח נעשה כמפקיר שפחתו ויצא לחירות וצריך גט שחרור ואי לאו מצוה לקיים דברי המת אינו אלא כמשטה בה אבל מכיון שאמר לבניו שלא להשתעבד בה ומצוה לקיים דבריו מדעת גמורה אמר ונעשה כמפקירה ולפיכך כופין אותן לכתוב לה גט ולדברי בה"ג ולר"ה ז"ל שפירשו קורת דאי אמרה לא מצינא למעבד הך עבידתא דקשי' לא כייפינן לה למה זה דומה לאומר תן מנה לפלוני ונתן שליח שאין היורשים יכולים להוציא מידו מאחר שזכה אף היא זכתה בעצמה על פיו, וכל זה אינו מתחוור.
אבל העיקר שנראה לי בדברים הללו שש"מ שמנה שליח או שצוה ליורשיו עשו כך וכך מנכסי ומת מצוה לקיים דבריו בין במוסר בין במצוה וזהו שאמרו בהולך מנה לפלוני שמצוה לקיים דברי המת מפני שהוא אומר תן מנה זה לפלוני או מנה סתם וזהו משליש מעותיו לבתו וזהו דין אומר תנו שקל לבני בשבת שהוא מלוה לנו לעשו' ומפני זה אמרו עשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח אבל האומר נותן מנה לפלוני במתנה אין אומרים מצוה לקיים דברי המת שהוא לא צוה לנו ליתן אלא הוא נותן מתנה אם קנה מן הדין קנה ואם לא קנה אין מצוה לקיים מה שאמר ובהא אמרו מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין. ודאמרינן לקמן הב"ע בפלוגתא דר"א ורבנן דמשמע דבנותן הוא ואע"פ כן אמר ר' יהודה הנשיא דמצוה לקיים דברי המת ודאי הכי הוא דכל שאמרתנו או הולך יש בלשון הזה לשון צואה או מתנה כדאמרינן התם עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דהויא מתנה אבל כל שאמר יטול ויקנה יחזיק ויזכה וכל לשון מתנה שאין בו לשון צואה לבנים אין אומרים בו מצוה לקיים.
וא"ת הא מתני' תנו קאמר ולוקמה משום מצוה לקיים זו אינה שאלה שאם ליורשים צוה ליתן אפילו בשטר שחרור יתנו לאחר מיתה אלא ודאי מתני' כשאמר לעדים הוי עלי עדים ותנו מנה לפלוני שאני חייב לו שהוא כמוסר דבריו לעדים ואינו מצוה אותם לקיים דבריו אבל צוה ליורשים ליתן משלהם או שמנה שליח לקיים דבריו אומרים מצוה לקיים דברי המת ואפילו בשחרור מצוה על היתומים לשחררו לעבד. ורש"י ז"ל העמידה אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים.
ועוד ראיתי מקשים בשם ר"ת ז"ל במעשה דאיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפא זוזי בי רבא אמר היכי קני להו רב מרי הני זוזי וכו' לימא מצוה לקיים ועל כרחו יש לו לרבא ליתנם לרב מרי מפני מצוה זו ומשבשים בתירץסברות רבות ולדידי אין מצוה לקיים דברי המת אלא ליורשיו וה"ה למקבלים מתנתו שיש להם לעשות בשלו כמו שמצוה להם כענין עשו לה קורת רוח ותנו שקל וכן משליש מעותיו לבתו מכח מתנתו זכתה בהם אסור להן לעבור על מצותו אבל רבא בזוזי דאיסור מן ההפקר זכה בהם מה מצוה היא זו לקיים דברי המת בנכסים אחרים.
ומצאתי בירושלמי (א,ה): האומר עבדי עשיתי בן חורין הרי הוא זוכה ר' חייא בשם ר' יוחנן וכולן בשטר ויעשה בן חורין ר' אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת ר' אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה כופין את היורשים לקיים דברי המת א"ר זעירא בסתם חלוקים מהנן קיימין אם באומר שחררו אפילו ר' מודה אם באומר כתבו ותנו אפילו רבנן מודו אלא מהנן קיימין באומר תנו ר' אומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנן אמרי האומר תנו כאומר שחררו פי' הא למדת שבאומר ליורשים שחררו אפי' ר' מודה שכופין את היורשים לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת ובאומר לעדים כתבו ותנו דהיינו מחמתו כשהוא משחררו אפילו רבנן מודו שאין כופין ואין אומרים מצוה לקיים וכו' מאחר שהוא לא צוה ליורשים לעשות כן, ונתבררו דברינו.
ושוב מצאתי כתוב [בתוספתא] במס' בב"ב (ט,ה) באומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו נתונה תהא שלו והרי היא שלו לא אמר כלום יטול פלוני בנכסי ויקנה בנכסי ויחלוק פלוני בנכסי ויזכה פלוני בנכסי הרי זה מתנה תנתן לו ר' אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת פי' ר"א זכה שהוא כאומר הריני נותן שדה פלוני לפלוני וכולם בשטר וחכ"א לא זכה ואין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשיו ואע"פ כן מצוה לקיים דבריו למדנו מכאן שאע"פ שאינו מוציא שדהו מתחת ידו כיון שאמר תנתן מצוה לקיים דברי המת וכופין במצוה זו את היורשים ואפילו בשאר דברים חוץ מן השחרור של עבדים ולא כמו שהיינו סבורים לדמות מצוה זו למצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא מצוה זו נמסרה אף לב"ד לכוף עליה.

אדרבה הרי מתירו בבת חורין. ואף על גב דקיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה הא ניחא ליה טפי דנפיק לחירות ושרי בבת חורין.

מתני': האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הא מתניתין אפילו לרבנן מתוקמא ואף על פי ששנינו למעלה (יא, ב) דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו וקיימא לן כחכמים דאינו יכול לחזור בו, מכל מקום לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו ואין גט לאחר מיתה דפקע רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין. וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות. וזה קשה דהא אמרינן עליה בגמרא דטעמא דמתניתין משום דכל האומר תנו כאומר זכו דמי ולמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח יצא לחירות וכדמשמע לקמן (גיטין סג, א) דשליח קבלה שאמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה, דלמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח מגורשת, וכדמוכח בהדיא בההיא (שם ע"ב) דאמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת, מספקא ליה אי הולך כזכה דמי או לאו כזכה דמי, אלמא למאן דאמר הולך כזכה לא חולצת ולא מתייבמת והכי נמי לא שנא, ועוד דאמרינן לעיל (גיטין יב, ב) ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל, אלמא מכיון שהגיע שטר שחרור ליד שליח יצא לחירות לגמרי ואיפסיל ליה בתרומה, ותנן נמי במסכת תרומות (פ"ח, מ"א) העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שמכרך לישראל או עשאך בן חורין וכו' רבי אלעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר וכו' (שם במ"ב) וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו ורבי יהושע אומר יפלטו. ורש"י ז"ל גם הוא פירש למעלה כדברי רבינו אלפסי ז"ל וחזר בו כאן ואמר דהכא לא גרסינן תן אלא תני דלא מסרו לשליח בחייו ולפיכך לא נחלקו חכמים בדבר אבל למעלה במשנה הראשונה גרסינן תן שמסרו לשליח, וכן נמי לא גרסינן במשנה זו זה דאי תנא זה הוה משמע שמסרו לשליח בחייו, ואין לומר דלהכי תנא זה לאשמועינן דאף על גב דאמר זה כיון דלא מסרו לשליח מיד ליד בכי הא לא אמרינן תן כזכה, דהא ליתא מדאמרינן לקמן רב זביד לא מתוקמא ליה מתניתין בשכיב מרע ממאי מדקתני תנו גט לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת אין נותנין הא מחיים נותנין וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ושכיב מרע אף על גב דלא אמר תנו נותנין, ואם איתא דגרסינן זה ולאשמועינן דלא אמרינן תן כזכה אלא במוסרו מיד ליד אבל באומר תן אותו שטר שחרור המונח בקרקע לעבדו אינו כזכה אם כן לימא ליה לעולם בשכיב מרע ואף על גב דלא אמר תנו נותנין ולא בא אלא לחידושו, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה כלל ולעולם תן כזכה בין במוסרו מיד ליד בין לא מסרו לו מיד ליד. ובה"ג בסוף הלכות נידוי מצאתי כתוב כגירסת הספרים שלנו תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי.

גמרא: במאי עסקינן אילימא בבריא כי צבורים מאי הוי הא לא משך. כלומר ויכול הוא לחזור בו ואף יורשו יכול לחזור בו וכיון שכן לא יתנו לאחר מיתה, ופירש רש"י ז"ל דאתיא הא כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, דהא אסיקנא לקמן (גיטין טו, א) דלמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במה שמצוה מתוך בוריו וחלה ומת נמי אמרינן מצוה לקיים דברי המת. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דרב הונא דאוקמה במעמד שלשתן, ורב פפא נמי בשכיב מרע וכאידך דרב לוקמוה בבריא וכמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת. אלא י"ל דלהכי אקשינן והא לא משך משום דסבירא ליה דעל כרחין כיון דבעי רב צבורין לית ליה מצוה לקיים דברי המת דמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במלוה נמי מצוה לקיים דבריו. ואם תאמר אם כן רב גופיה אמאי אוקמה למתניתין בצבורין לוקמה אפילו במלוה ומשום מצוה לקיים דברי המת, י"ל דילמא סבירא לה לרב כרבי יוסי דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וכדפסק נמי שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות סט, ב). ואם תאמר הוה ליה לאקשויי עליה דרב והא קיימא לן (לקמן גיטין טו, א) מצוה לקיים דברי המת כדאקשינן בשילהי פירקין אדרב יוסף דפסק הלכה כרבי שמעון הנשיא. י"ל דהתם היינו טעמא משום דידע ביה שנויא משום הכי אקשי לה ומתרץ לה אבל הכא דלא מצי לשנויי שיסבור רב כרבי מאיר לא חש להקשות דהא שמואל נמי אית ליה הכין.
ורבינו תם ז"ל כתב דאי אפשר להעמיד משנתינו בטעמא דמצוה לקיים דברי המת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהוא מוציא מידו ומיד היורשים ונותנו ביד שליש או ביד שליח כענין המשליש מעות לבתו (כתובות שם) או באומר תנו שקל לבני בשבת (שם) והולך מנה לפלוני (לקמן גיטין יד, א) דאמרינן בהו מצוה לקיים דברי המת, אבל במה שאינו מניח ביד אחרים לא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, ותדע לך דהא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין (ב"ב קנא, ב) ואף על גב דמית ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא משום דלא אוקמוה ביד אחר, ובשילהי בבא בתרא (קעד, ב) גרסינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין, ואוקמוה התם בדליכא שטרא, ואקשינא ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. וקשיא לן, ואע"ג דליכא שטרא ליגבי מן היורשין אלא ודאי ש"מ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר וכו', ותיפוק לי משום דמצוה לקיים דברי המת... אלא במוסר ביד שליש או ביד שליח או במה שהוא ביד אחרים. וכן כתב שם הראב"ד. ואי קשיא לך מעשה דאיסור גיורא דב"ב בפ' מי שמת (בבא בתרא קמט, א) דאמר רבא היכי לעביד ליקנינהו ניהליה אגב קרקע לית ליה, במתנת שכיב מרע כל דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע, במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא, וכי לא אזיל מאי הוי הא מצוה לקיים דברי המת, הא ליתא דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במי שישנו בירושה משום דמאן דאיתיה בירושה איתיה לממוניה בחזקתיה ומחמתיה הוא דירתי ליה ירתיה, הילכך בממוניה מצוה לקיים דבריו, אבל בגר דלא מחמתיה זכו בהו אינשי אלא מן ההפקר בממון שאינו שלו מאי מצוה איכא לקיים דבריו. ואי קשיא לך תו הא דאמרינן (לקמן גיטין מ, א) כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ויעשו לה קורת רוח שמצוה לקיים דברי המת אלמא אפילו במה שאינו מניח ביד שליש אמרינן נמי מצוה לקיים דברי המת, איכא למימר דהתם שאני שזכו בהן מן השמים. ומיהו לפי מה שפירש רבינו אלפסי ז"ל (כא, א בדפי הרי"ף) עושין לה קורת רוח שאם אמרה מלאכה זו כבדה עלי עושין לה קורת רוח ואינה עושה אותה מלאכה לא אתי שפיר.
ועוד יש לומר לענין קושיית שמועתינו דמשום הכי לא אוקים מתניתין כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת משום דלא מיתוקמא ליה מתניתין בהכין דאם איתא הוה ליה למיתני במתניתין תנו שטר שחרור לעבדי ומת אין נותנין אחר מיתה וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור, אלא ודאי מדלא סיים בה הכי שמע מינה דכולה מתניתין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת. ואם תאמר דהא דלא סיים ברישא וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור משום דסתם לן הכא כרבי דפליג עלייהו דרבנן בגמרא דבני מערבא ואמר דבאומר תנו אין כופין את היורשין, ואפילו למאן דאית ליה מצוה לקיים דבר המת דגרסינן התם בפירקין דהכא (הלכה ה') תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופים את היורשים לקיים דברי המת אמר רבי זעירא בסתם חולקין, מה אנן קיימין אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא כן אנן קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו, ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו, הא ליתיה דמסתמא מתניתין אפילו כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת כרבנן הוה סתמא.
והרמב"ן נ"ר הכין נמי כתב [ד]מתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ומהאי טעמא נמי דכתיבנא, אלא שבעיקר דין מצוה לקיים דברי המת כתב דלא נאמרו דברים הללו אלא באומר ליורשיו תנו או עשו כן, כעין פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח או להלה המופקד אצלו כגון המשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני בשבת והולך מנה לפלוני דלקמן, אבל במצוה ומוסר דבריו לעדים לא, והיינו מתנת שכיב מרע במקצת דקיימא לן דבעיא קנין ואף על גב דמית. ואם תאמר משנתינו דאמר תנו הא פרישנא דמתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וההיא דבבא בתרא (קעה, א) ודאי לכאורה קשיא ליה דהא התם תנו קאמר ואפלו הכי אקשינן ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ואינה גובה מן היורשים ולא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, אלא אם כן נדחוק דאמר תנו דאמרינן התם לאו דוקא באומר ליורשיו תנו, אלא באומר אמרו ליורשי תנו ולאפוקי אומר מנה לפלוני בידי גרידא דאמרינן דילמא שלא להשביע את בניו קאמר וצריך עיון.

גירסת הספרים הישנים: שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין. ופירש ר"י הזקן ז"ל מנכסי נותנין בין מנה זה בין מנה סתם דמדאמר מנכסי מתנה הוא דיהיב ליה וכיון דמנכסיו אמר ליתן לו אפילו כי אית ליה מנה קבור מאי הוי מכל מקום הרי הן חייבין ליתן לו מנכסיו מנה ומה לי קבור מה לי אינו קבור, אבל אי לא אמר מנכסי לאו מתנה יהיב ליה אלא אודויי קא מודה דיש לו בידו מנה פקדון והילכך אי אמר מנה זה נותנין אבל מנה סתם אין נותנין דחיישינן שמא מנה קבור יש לו בידו והם אינן חייבין ליתן לזה אלא מנה שלו. ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי מעיקרא מתניתין בנותן מנכסיו הוי משמע לן, מדאקשינן אי בבריא הא לא משך, ואי בשכיב מרע דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולאוקמתא דרב זביד נמי הכין מוקמינן לה, ואם איתא דרב פפא חדית ביה השתא ואוקמה במודה ולא במצוה לתת משלו לא סגיא דלא פריש והוה לה למימר בהדיא מתניתין במודה בפקדון וכאידך דרב, ועוד שאין דינו מתחוור בעיני, דאפילו במודה בפקדון כי לא אמר אנא אותביה במקום פלוני פושע הוא ויורשיו חייבין לשלם, אלא שבזו י"ל למי נצרכה לרב, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות (ב"ב קעה, ב). ויש לי לפרש לפי אותה גירסא דדברי רב על דרך כלל ופרט נאמרו והכי קאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין ודוקא באומר מנה זה הוא שנותנין אבל מנה סתם אין נותנין. ויש ספרים דגרסי תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין ולא גרסינן ברישא נותנין, וזו גירסא ישרה אילו היו הספרים הישנים מודין לה.

כבר ביארנו במשנה ששכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני בין שאמר תנו מנה זה והוא הקרוי כאן צבורים ומונחים בקרן זוית כלומר שעליהם הוא אומר מנה זה בין מנה סתם כגון שאמר תנו מנה לפלני ולא רמז על איזה מנה שנותנין לאחר מיתה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין אומרין במנה סתם שמא מנה קבור קאמר שאין חוששין למנה קבור:

ומכל מקום בריא שאמר תנו מנה לפלני אינו כלום ואפילו בצבורים ושאמר מנה זה שאין מטלטלין של בריא נקנין עד שימשוך ואין צריך לומר במנה סתם ומכל מקום אם היה אחד חייב לזה מנה ואמר לי מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה ואפי' במנה סתם שדין זה ר"ל מעמד שלשתן אין בו חלוק בין מלוה לפקדון אלא נאמר הוא אף במלוה אע"פ שאינה בעין הא שלא במעמד שלשתן לא קנה אף בצבורים עד שימשוך:

ויש שואלים ואחר שמת בריא זה שאמר תנו מנה לפלני או תנו מנה זה לפלני יתחייבו היורשים ליתנו מתורת מצוה לקיים דברי המת בין במנה זה בין במנה סתם שהרי דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אף בבריא שצוה ומת כמו שיתבאר למטה בענין הולך מנה לפלני וכן מצוה היא שכופין עליה וכמו שאמרו בפרק השולח פלנית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ופירשו אחרוני הרבנים שאין דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אלא כשהמצוה הוציא הדבר מרשותו ומסרו ליד שליש כגון הולך מנה לפלני האמור למטה וכגון משליש מעות לבתו וכגון תנו שקל לבני שמסר הנכסים לאפוטרופוס אבל זה שאמר תנו וכשמת עדין הממון בידו אין אומרין בזו מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי מתנת שכיב מרע דאפי' במקצת בעיא קנין כי מית מיהא לקנינהו משום מצוה לקיים דברי המת אלא שלא נאמר כן אלא כשהוציא הממון מידו ואע"פ שפלנית שפחתי עדין היא ברשות היתומים הואיל ויש לה דעת לזכות בעצמה הרי היא כמי שיצאה מתחת ידו ולא סוף דבר לדעת המפרשים יעשה לה קורת רוח ותשתחרר אלא אף לדעת המפרשים קורת רוח שלא להטריחה במה שהיא אומרת שאינה יכולה לעשות מכל מקום זכתה בעצמה לאותו קורת רוח ואע"פ שבמעשה של אסור גיורא הנזכר בבתרא קמ"ט א' לא באו בו מטעם מצוה לקיים דברי המת בזו מכל מקום כשהוציאם מתחת ידו לא הוציאם על דעת שינתנו לרב מרי בריה ועוד שדין מצוה זו אינו אלא כשהוא מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו אבל על אחרים לא ואם כן אין מצוה על רבא שהיה נפקד וזוכה בפקדונו מן ההפקר להחזיר מה שזכה בו מדין מצוה לקיים דברי המת ויש מתרצים שמצוה לקיים וכו' אין כופין את היורשים עליה כדין מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם שאין כופין עליה וקורת רוח של שפחה מכיון שאמר שלא ישתעבדו בה הרי הוא כמי שהפקירה והרי אמרו במפקיר עבדו ומת שכופין את היורשים לכתוב לו גט שחרור ואין זה כלום שהרי אף בתוספתא של בתרא אמרו האומר נתתי שדה זו לפלני נתתיה לו תהא שלך הרי היא שלו יטול פלני בנכסי יקנה פלני בנכסי יחלוק פלני בנכסי הרי זו מתנה תנתן לו רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת כלומר רבי אומר זכה שהוא כאומר לו הריני נותן שדה פלני לפלני וכלן בשטר וחכמים אומרים לא זכה שאין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשו ואע"פ כן אם מת מצוה לקיים וכופין אותו עליה ואף זו קשה לתירוץ ראשון שהרי תנתן לו לא יצא הממון מתחת ידו ונמצאו שני התירוצים נפרכים ביד של תוספתא זו:

ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שכל שהמת מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו או לשלוחיו עשו כך וכך מנכסי ומת מצוה לקיים את דבריו בין במוסר בין במצוה כגון הולך מנה לפלני שמינה השליח לכך וכן תנו שקל עשו לה קורת רוח אבל כשאומר הריני נותן לפלני כך ולא צוה ליורשים שיתנו ומת אין בזו דין מצוה לקיים וכו' אלא קנה מן הדין קנה וזו היא שאמרו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומתניתין דקאמר תנו לא ליורשים הוא אומר כן שאלו כן כופין עליה ואין צורך למעמד שלשתן אלא שלעדים הוא אומר כן כלומר היו עלי עדים יתנו לפלני מנה שאני נותן לו ואין זה אלא כמוסר דבריו בתורת עדות וכן יראה לי לדעת זו מה שאמרו בפרק התקבל בגניבא שאמר זכו ארבע מאה זוזי לר' אבינא שלא היה אלא כמוסר דברים לעדים ומכל מקום קשה לי לדבריהם זו שבתוספתא שהזכרנו שהרי תנתן לו אינו לשון צווי ליורשים ומכל מקום אפשר לפרש שהוא אומר להם דבר זה כמצוה להם שאף בשפחה יש גורסין יעשה לה קורת רוח בלשון נפעל ואע"פ שהם כתבו ביטול יקנה ויחזיק שאינן לשון צווי ליורשים מכל מקום תנתן לו אפשר שהוא כענין ציווי כענין יעשה לה קורת רוח ומכל מקום בירושלמי נראה דוקא בלשון ציווי גמור שאמרו שם טבי עבדי עשיתי בן חורין עושה אני אותו בן חורין הרי זה בן חורין וכלן בשטר יעשה בן חורין רבי אומר זכה ורבנין אמרין לא זכה תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים (לא) זכה שכופין את היורשים לקיים דברי המת אמר ר' זעירא אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו הא למדת שבאומר שחררו אף רבי מודה שכופין את היורשין לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת ובאומר כתבו ותנו אין זה צווי ליורשים ובאומר יעשה בן חורין לרבנן אין זה לשון צווי ומכל מקום לשון תנתן הוא פשוט יותר לענין צווי:

גרסי' בירושלמי ר' יוחנן בעי הגע עצמך שהיה עבדו של קצין הרי הוא חוב לעבד הגע עצמך שהייתה אשתו של מוכה שחין הרי זה זכות לאשה אין לך אלא כהדה (אלא) אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור והמגרש את אשתו שלא מדעתו שמא מגורשת היא. ור"מ תינח עבד כהן שברח עבד ישראל מאי איכא למימר א"ר שמואל בר יצחק מפני שמפסידו משפחה כנענית אדרבה הוא מתירו בבת חורין עבדא ניחא ליה בהפקירא דזילא ליה שכיחא ליה פריצה ליה:

מתני' האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. פי' המורה תנו גט גרסי' ולא תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. לא יתנו לאחר מיתה דגיטא לא הוי עד דמטי גיטא לידיה וכי מטי גיטא לידיה הא מית ליה משחרר ופקע ליה רשותיה אבל תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה אעפ"י שלא משך ולא מצו יורשין הדרי בהו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי פי' כשאומר תנו מנה לפלוני מנכסיי [מנה זה] נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר ומסיק תלמודא והלכתא למנה קבור לא חיישינן:

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אמר רבה מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל במלוה לא פי' פקדון דאיתיה בעיניה מצי לאקנויי לחבריה במעמד שלשתן ואע"ג דלא משך המקבל אבל מלוה דליתא בעין דלהוצאה ניתנה לא קנה במעמד שלשתן עד שימשוך המקבל:

והאלקי' אמר רב אפילו במלוה וטעמא מאי פי' כיון דליתא בעין מ"ש דקנייא מקבל בלא משיכה ומעמד שלשתן מה מהני ומסיק מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא אידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס פי' להכניס ולהוציא ואעפ"י שכתבן לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר דהלכה למשה מסיני שאין בה טעם אלא כך תקנו חכמים והפקר ב"ד היה הפקר אידך דאמר ר' חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו פי' בית מיוחד שאינו דר בו ועשאו לו בית חתנות אעפ"י שלא כתב לו מתנה עליו מסתמא קנאו ודוקא מנה לי בידך שכבר נתנו לו ולא אמר לו כלום בשעת הנתינה והשתא קא"ל הכי צריך מעמד שלשתן אבל אם א"ל בשעה שנתנו לו תנהו לפלוני זכה דהא אמרן כל האומר תנו כאומר זכו דמי ואין צריך מעמד שלשתן ולקמן נמי בעי' למימר הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו או תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו זכה ואם בא לחזור אינו חוזר דהולך ותן זכה וכל שכן אם אמר לו זכה בעבור פלוני בפי' דזכין לאדם שלא בפניו ואין צריך מעמד שלשתן אבל הכא דלא יהיב ליה מידי אלא על מנה דאית גביה או בפקדון או בהלואה אומר לו תנהו לפלוני צריך מעמד שלשתן ואפי' אם אמר לו בפי' זכה לי בעבור פלוני לא זכה אם לא היה מעמד שלשתן דדוקא מאי דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו בדמסר בידיה מידי אבל במידי דאיתיה ברשותיה לא מצי למימר ליה זכה בעבור פלוני עד שימשוך או עד שיהיה במעמד שלשתן דרשותו של אדם זוכה לו לעצמו שאם אמר לו מה שיש לי ברשותך יהא שלך קנה דרשותו של אדם קניא לו אבל כשאומר לו מה שיש לי ברשותי יהא לפלוני לא קנה שאין רשותו קנה לאחרים וצריך שימשוך המקבל או שיאמר לו במעמד שלשתן ואפי' אם אמר לו בשעת המסירה תן מנה זה לפלוני דאמרי' כל האומר תנו כאומר זכו דמי ואינו יכול לחזור בו בעי' למימר לקמן דוקא אם היה חייב ראובן לשמעון מנה שהלוהו או שהפקיד בידו שמעון ואם אמר ללוי תן מנה זו לשמעון זכה ואינו יכול לחזור בו אבל אם רוצה ראובן ליתן לשמעון אותו מנה במתנה ואמר ללוי תן מנה זה לשמעון אם רוצה ראובן לחזור בו יכול ולא אמרינן גבי מתנה כל האומר תנו כאומר זכו דמי כ"א גבי חוב ופקדון. אבל אם היה במעמד שלשתן אפילו גבי מתנה נמי קנה המקבל ואע"ג דאמר לו תן ולא אמר לו זכה.

בד"ה האומר תנו כו' ואשמועינן במאי דנקט זה דאע"ג שהגט בעין כו' עכ"ל ר"ל שהגט שחרור הוא בעין כו' והותחל כ"כ מחיים כו' וה"א כיון שזכות הוא לו לרבנן מהני ואשמועינן דאפילו הכי לא יגמור כו' אבל בגט אשה כיון דחוב הוא לה אפילו לרבנן לא הוה חידוש כלל במאי דקתני. זה וכן מוכח מדבריהם שכתבו לקמן ואין נראה לומר דהכי דייק אי בש"מ ה"ל למתני כתבו גט כו' ותנו שחרור זה כו' ודו"ק:

בד"ה והא לא משך כו' מתני' משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה כו' עכ"ל צ"ע דע"כ לא מתוקמא מתניתין אלא באומר תנו מנה זה דהיינו דמוקי לה בציבורין דאי הוה אמר מנה סתם חיישינן למנה קבור כדמסיק ויש ליישב בדוחק דלענין מנה צבור שפיר ידעינן לה כאילו הוה מתני נמי זה בהדיא אבל לענין שיהא הושלש מתחלה לכך לא משמע כלל אי לא הוה מתני זה בהדיא ודו"ק:

בד"ה אית ספרים כו' לוקמי במתנה כדמשמע לשון תנו ואפילו באין צבורין כו' עכ"ל אע"ג דלא אמר מנכסי לשון תנו משמע מתנה דבפקדון שייך לשון החזירו ובההיא דשכ"מ שאמר תנו כו' לא קאי לשון תנו אמנה זה נותנין כו' דאיירי בפקדון ולמאי דמוקי במעמד שלשתן ובפקדון ודאי דשייך לשון תנו דאותו פקדון שיש לו אצל אחר הוא נותן למקבל משא"כ הכא שאינו נותן כלום אלא שהוא מצוה להחזיר הפקדון שבידו לחבירו ובזה יתיישב לפי האמת שכתבו התוספות דל"ג מנכסי נותנין אלא אפילו במתנה חיישינן כו' הא דלא תוקמא דוקא בבריא ובפקדון כה"ג דרך הודאה דלשון תנו לא משמע בפקדון ודו"ק:

תוס' בד"ה עבדא בהפקירא כו' אבל גר כו' נ"ב והא דקאמר עבדא בהפקירא ניחא ליה ה"ק עבדא בהפקירא ניחא ליה כגון לר' מאיר ואפי' רבנן לא פליגי עליה אלא בעבד אבל בגר נמי מודו וק"ל א"נ ניחא ליה אלא שאין לו רשות (רבו) אבל גר שיש לו רשות וניחא ליה הוי ממש חוב לו וק"ל ועיקר:

בתוס' בד"ה האומר כו' מתני' כר"מ. ולפ"ז לעיל דפריך ותו ליכא והאיכא תנו וכו'. היינו ה' לר"מ וק"ק מאי פריך דנכלל בחזרה ודו"ק:

בא"ד אע"פ שהגט בעין כו'. ר"ל גט שחרור כמו שכתבו מקודם אפ"ה לא זכה העבד כו' אבל באשה לא הוי ז"ה רבותא דאף במסרו ליד השליח הא הוי חוב לכ"ע וזה שכתבו אח"כ ואינו נראה כו' כתבו גט לאשתי ותנו שטר שחרור זה כו' כיון דחידוש דזה ע"כ לא קאי אגט אשה וק"ל:

בא"ד אבל אומר ר"ת דלא גרסינן כלל זה. אינו ר"ל מלת זה רק כל זה ר"ל כל הענין דאף תן לא גרסינן דהא תן משמע בעין כמו שכתבו כבר. (א) ושיבוש. (ב) וצ"ל דאף דתן משמע בעין מ"מ לא מוכח דכוונת המשנה על הרבותא רק מדנקיט זה שלא לצורך [ולפ"ז לא מחק ר"ת רק מלת זה]. ויותר נראה דאף תן לא משמע בעין רק תן זה ומ"ש ואשמעינן במה דנקיט זה כו' הוא בעצמו מ"ש מקודם שהוא בעין ומראהו וכו' רק מפרשים הרבותא מה בכך שהוא בעין ודו"ק:

בא"ד לא הול"ל כתבו כו'. דא"כ לא הוי ידעינן חידוש דכשהוא בעין וראוי להנתן כו' והותחל כ"כ מחיים כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה והא לא משך כו' מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני כו'. ואע"ג דמוקי לה בצבורין ואומר ז"ה כפי' רש"י אע"ג דלא תני זה מ"מ לא משמע דאיירי בהושלש נמי כיון דלא תנא בהדיא זה ועוד נ"ל דאפ"ל להתוספות בצבורין אין צריך ז"ה ומסתמא אאותו מנה שצבור לפניו נתכוין ומימרא דרב מנה זה נותנין ומנה סתם אין נותנין היינו באין צבורין לפניו ופי' מנה זה המונח שם במקום פלוני ודו"ק:

בתוס' בד"ה אית ספרים וכו' דלמא מנה קבור וכו'. ודלמא נגנב משם ושומר חנם פטור מגניבה או דלמא ברשותיה קברו שם ועיין ברשב"א:

בא"ד כדמשמע לשון תנו כו'. ואף שכבר כתבו גם בפקדון אלא שמודה ואמר תנו מנה לפלוני פקדון כו' היינו כשמפרש פקדון אבל סתם תנו לא משמע פקדון ובמימרא דרב תנו לא קאי אמנה זה וכו' וק"ל:

גמרא דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל כו'. ול"ד להא דאריו"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו כו'. דהכא אדרבה העבד אינו חפץ לצאת מרשות אדוניו. ועוד דבקרקעי לא אמר כדאיתא בב"מ (ז) ועבדא כקרקעי דמי לרבנן לפי דאפיך רב בב"ק (צו ב). ור"מ לשיטתו דכמטלטלי דמי ונכון בעז"ה:

תד"ה ומה. והא דמסיים כו' הכל מדר"מ כו'. תימה א"כ מאי לישנא דאבל. וכן סיומא ומפסידה מן המזונות אין לו שחר אם הוא מדר"מ:

תד"ה האומר. וכגון שאינו מוסרו מיד ליד כו' דל"א תן כזכי אלא כשמוסר כו'. עי' מה שהקשיתי ע"ד אלו לעיל (יא ב) בד"ה כל:

בא"ד ואשמעינן במאי דנקיט זה דאע"ג כו'. לכאורה בפשוט י"ל דדוקא נקט זה דתנו סתם בעבד הוה כייפינן היורשים לשחררו משום מצוה לקיים דברי המת כחכמים דרבי בירושלמי ועי' לקמן בתד"ה והא (ובע"ב) בד"ה ממאי:

תד"ה לא. הכא איצטריך כו' שגם אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד. ר"ל אפי' לרבנן דזכות הוא לו:

תד"ה והא. תימה כו' לוקי מתניתין בבריא משום מצוה כו'. לכאורה א"כ אפי' בשחרור נמי עי' לקמן (ע"ב) בד"ה ממאי:

בא"ד דסבר הגמרא מצוה לקיים כו' שייך אפי' במנה סתם דבבריא ל"ח כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ' עבד ישראל מאי איכא למימר. נ״ב וא"ת הרי יכול לחזור ולמכור עצמו וחוזר להיתרו שגם עברי עצמו הנמכר לעבד רבו מוסר לו שפחה כנענית ושמא קאי נמי אף דבעי גט חירות דגופו קנוי לו כדאמר פ"ק דקדושין [דף טז.]. אבל א"א לומר כן שהרי ע"ע ודאי לא יוכל לומר עשה עמך כו' גם לא צאי מעשה ידיך במזונותיך דכתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה:

שם מנה לי בידך תנהו לפלוני כצ"ל ותי' לו נמחק וכן לקמן ע"ב נמחק תי' לו:

תד"ה והא לא משך וכו' אע"ג דבפ"ק דב"מ סבר. וע' בתוס' שם שכתבו בדרך אחר וע' בהר"ן נדרים ד' ה ע"ב ד"ה רי"א:

האומר תנו כו'. א"נ אפי' כרבנן כו'. תמהני על מה דס"ל לרש"י וכן תוס' בתירוצם ב' דאף בלא מסרו מיד ליד כל שנטלו בחיים אמרי' תן כזכי. וכן תוספות בתירוצם הג' ס"ל דבכה"ג ל"א תן כזכי עכ"פ דמשמע דזכי ממש בכה"ג מהני. ותמהני הא אלו העבד עצמו נטלו ולא מסרו רבו לידו לא מהני דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דמבואר לקמן ספ"ב דבגט אשה לא מהני ובפשוטו דמלתא ודאי גם בשחרור הכי הוי דלכל מילי שחרור וגט שווים. וא"כ איך אפשר שיזכה השליח הזה בשביל העבד הא זכיי' מטעם שליחות אתרבאי ולא עדיף מעבד עצמו דא"י ליטלו מעצמו. וגם ל"ל דזכיי' ודאי לא מהני אבל תנו אי הוי כזכי עדיף יותר די"ל דהכוונה דבתחלה כשיטול יהיה רגע אחד שלוחו של בעל ואח"כ יזכה בשביל העבד דלא מקרי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבתחלה היה ידו כיד הבעל וא"כ קבל מיד הבעל. דמלבד שהוא דוחק דמנ"ל לתוס' לומר לפרש דתנו משמע תרתי הולכה וזכיי' דדלמא סובר רק חדא או הולכה או זכיי' גם אף אם נסבול זה הדוחק הא באמת גם כה"ג לא מהני דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאיתא לקמן ספ"ב. וצע"ג.
והיה נראה בדברי תוס' ליישב דבאו לתרץ לפ"מ דמבואר לקמן (דף סג ע"ב) דיש בזה פלוגתא אם אמרי' הך סברא דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ולזה יקשה להסוברים דשליח הולכה יכול להיות שליח קבלה אמאי לא יתנו לאחר מיתה נימא דתנו היינו דבתחלה יהיה שליח הולכה ואח"כ יזכה עבור העבד. ומוכרחים להמציא הדין דבלא מסרם מיד ליד ל"א תן כזכי. וכיון דמוכח כן עכ"פ להך מ"ד ממילא קיימי' כן לדינא לדידן לענין ממון. דל"א בכה"ג תן כזכי. והיה מיושב בזה דברי תוספות לעיל (דף יא ע"ב) ד"ה כל האומר תן וכו' אור"ת דתן לא הוי כזכי כו' ומתני' לא משמע דמיירי בהכי, ולכאורה אמאי צריכים לדחוק דלא משמע מתני' בהכי. ובתוס' ב"ב ביארו יותר דלא משמע כן מדלא קתני זה. ואמאי לא בפשוטו דס"ל להש"ס דמסתמא אתי בודאי ג"כ אף כרבנן דר"מ וע"כ הא בשחרור לא יתנו לאחר מיתה. היינו בלא מסרו מיד ליד ודומיא דהכא ג"כ דתנו מנה. ואפשר דתוס' אזלי בשיטתם דכתבו בסוגיין דל"צ להיות סיפא דומיא דרישא ולפי הנ"ל ניחא. דמ"מ לפי ההלכה דקיי"ל שליח הולכה א"י להיות ש"ק ממילא דרישא ג"כ במסרו מיד ליד ובשחרור לא מהני דא"א לומר בי' תן כזכי כנ"ל. ובממון שפיר מהני. אולם סברת כל הפוסקים הרשב"א והר"ן משמע דלדינא כתבו כן גבי שחרור דל"א כה"ג תן כזכי כיון דלא מסר מיד ליד משמע דזכי מהני וצע"ג. אח"ז מצאתי בקצות החשן (סימן קצ"ה):
בא"ד בכוונת התוס', למה דמבואר בסוגיא דב"מ דלאביי דס"ל עדיו בחז"ל גם בשטר שחרור אמרי' כן. וע' בתוס' ב"מ (דף כ) די"ל דמותר למפרע בבת חורין. דהעמידו חכמים דבריהם לעקור ד"ת. ובזה אני מסתפק אם אמר לעבד טלי גיטך זה מע"ג קרקע די"ל דמהני כיון דממילא השחרור למפרע משעת חתימה ובההיא שעתא ודאי לא היה מעשה נתינה אלא דבעי מטי לידיה. אפשר לומר דהענין מטי לידי' לא בעי כל דיני נתינת גיטין וקידושין כיון דאין בנתינה זו ענין שחרור אלא מכח מטי לידיה משוחרר למפרע. או דנימא דבעי מטי לידיה ככל דיני נתינות גיטין דאז כיון דעכ"פ מד"ת משוחרר מכאן ולהבא תקנו חכז"ל דיהיה שחרור למפרע. והנה אם נדון דמהני טלי גיטך י"ל דקושי' תוס' לאביי איך יפרש מתני' דהכא דנימא תן כזכי אף דלא מסר מיד ליד מ"מ כיון דעבחז"ל ולמפרע משוחרר מהני טלי גיטך לענין שיהיה עדבחז"ל וישתחרר למפרע. וצ"ע בפרט הזה. ודוק:

בא"ד ואשמעי' במה דנקט זה. ע' מהרש"א דנדחק דזו הסברא מועיל רק בשחרור דהוי זכות. ומה שהכריחו למהרש"א משום דהוקשה לו דברי תוס' במ"ש וא"ל דהכי דייק אי בשכ"מ הו"ל למתני כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי דמשמע דבגט ניחא דליכא חידוש. אבל לענ"ד נראה בפשוטו דהרי כפי תירוצם הא' וב' בודאי י"ל דגרסי' זה והחידוש בפשוטו דלא תימא דהא אשמעי' דאתי' כר"מ דהוי חוב. ובתירוצם הב' אשמעי' דבלא מסר מיד ליד ל"א תן כזכי. אלא דבתירוצם הב' דלא נטלו עד אחר מיתה דל"ש לומר כזכי וליכא חידוש. הוצרכו לחדש סברא דיש חידוש כיון דהותחל כ"כ מחיים וכו' ע"ז כתבו התוס' לדחות דע"כ לא גרס זה והיינו לכל התירוצים. והוכיחו מפירכת הש"ס דלתני כתבו. וע"ז כתבו ואין לומר דהכי דייק היינו אף דלתירוצם הב' דהחידוש דהותחל כ"כ מחיים זהו בודאי נדחה מתוך פירכת הש"ס דליתני כתבו. אבל מ"מ יהיה אפשר לקיים לתירוץ הא' והב' הגירסא דגט זה דהחידוש בפשוטו וכנ"ל. ויהיה פירכת הש"ס דלתני תנו גט ושטר שחרור זה דהא בהכי חידוש דבעי למסתם כר"מ או להורות דבלא נתן מיד ליד ל"א תן כזכי זהו בודאי ל"ש בגט. כנלענ"ד ברור בעזה"י:

תד"ה לא יתנו אצטריך לאשמעי' דאע"ג דמינה המגרש. לכאורה קשה לפי תירוצם הב' הנ"ל דמיירי בלא נטלו השליח עד אחר מיתה דלפי תירוצם דאף בלא מסר לו מיד ליד אמרי' תן כזכי ואלו נטלן בחיי האדון היה זוכה מיד להעבד. א"כ בעבד ליכא שום חידוש שלא יתנו לא"מ דהא לא מינהו כלל שליח במקומו דהא האדון היה דעתו לזכי דהיה סבור שיטלנו מיד בחייו וא"כ נעשה רק שליח לזכות להעבד והיינו שליח לקבלה וכשמת האדון פשיטא דלא יטלנו ויתנו להעבד כמו שאין העבד עצמו יכול ליטול אח"ז ואיך ס"ד דיהיה במקום האדון לשחרר להעבד דאטו בשביל דמת האדון יהיה לו דין שליח הולכה כיון דבשעה שאמר לו תנו היה דעתו לזכי. ואולי אף דתנו הוי כזכי. מ"מ סובל ב' פירושים והאדון נתן לו ב' כחות להיות שליח הולכה או קבלה. גם י"ל דהחידוש דלכ"ע אף לר"מ דהשחרור הוי חוב ותנו לא הוי כזכי ומינהו במקומו, אף דתוס' לא ניחא להו לאוקמי מתני' כר"מ היינו דגוף הדין יהיה לר"מ דוקא ולא לרבנן. אבל אם הדין נכון לכ"ע שפיר י"ל דהחידוש דאף לר"מ לא יתנו לאחר מיתה.
וכעיקר דברי תוס' ק"ל דהא מ"מ כבר שמעי' דין זה ממתני' דלקמן (דף כח ע"א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים הרי מבואר דלאחר מיתה לא יתנו לה אף דמינהו בחייו, וצע"ג:

תד"ה תנו מנה. ואשמעי' דלא תקנו מעמ"ש בשטר אלא בממון. נראה הא דס"ל ללמוד דגם בשארי שטרות לא נקנים במע"ש. היינו מכח שטר שחרור דהוי זכות. ואפ"ה לא תקנו מע"ש אבל בודאי מגט אשה ליכא ראיה די"ל דלא תקנו מע"ש רק במידי דזכות דהוי כמו זכיה בבעין. וכעין מ"ש תוס' לקמן דלנכרי כיון דזכי לא מהני גם מע"ש לא מהני. א"ו דראייתם רק מן שטר שחרור. והיינו די"ל דמתני' אתיא גם לרבנן דשחרור הוא זכות. ובזה ניחא מה דקשה לכאורה הא אף אי רישא לא מיירי מזה. מ"מ לכאורה מוכח הדין דבשטרות לא מהני מע"ש מדלא מפלג מתני' בדידיה. דבגט שחרור אם היה ביד אחר ואמר תנו דיתנו לא"מ. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דמתני' בפלוגתא לא מיירי. מש"ה לא נקט בשחרור מע"ש דלר"מ דהוי חוב לא מהני אבל אי רישא מיירי מזה בודאי משמע דאף לרבנן לא מהני ומוכח דאף בשטרי זכות לא מהני מע"ש. כנלענ"ד נכון:

תד"ה אית ספרים דגרסי. אכן קשה לר"י כו'. ולענ"ד לולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים הגירסא והיינו דבאומר תנו מנה לפלוני אנן מספקינן אם דעתו למתנה או שמודה שיש לחבירו מנה בידו ולא מהני אלא היכא דמהני בממנ"פ. ומש"ה מוקמי' מתני' בשכ"מ ובצבורין דבבריא חיישי' דמתנה קאמר ולא מהני בלא קנין. וכן בשכ"מ בלא צבורים חיישי' דלמא הוא הודאה ויש לחוש דעל מנה קבור קאמר ולא מהני אלא בשכ"מ ובצבורין ומונחים דממנ"פ מהני אי למתנה קאמר דברי שכ"מ ככתובין ומסורים דמי. ואי להודאה מהני ג"כ כיון דצבורים ואמר זה וליכא למימר דלמא הודאתו שחייב לפלוני מנה בתורת הלואה וממילא כיון שמת מטלטלים דיתמי לא משתעבד די"ל דבחוב אמרי' תן כזכי ובנטלו בחיים אמרי' מיד זכה לו, אבל בבריא חיישי' דלמא למתנה מכוין ובמתנה ל"א תן כזכי. וק"ל:

האמר תנו גט זה וכו' דעת הב"ח ביו"ד סי' רס"ז בין תן בין זכה צריך שיתן מיד ליד וטו"ז שם ס"ק מ"ד פליג בכח דבזכה לא בעי מיד ליד כמבואר בחשן משפט סי' קכ"ה ועיין במכתב מאלי' הל' שליחות סי' י"ג דגם שליח הולכה לא יטלנו מע"ג קרקע וצ"ע ושם כ' קצות החשן דעכ"פ בשחרור צדקו דברי הב"ח דה"ל טלי שחרורך מע"ג קרקע ונכון הוא. אע"ג גבי שחרור לא כתיב ונתן אלא לא נתן לה וי"ל אפי' מע"ג קרקע מ"מ הא ילפי' לה לה מאשה לכל הלכותיו. וצ"ל הא דלא חשבי' בג' דרכים דשוו גט לשחרור עבדים היינו משום דאיתא בקידושין ג"כ אע"ג במקדש בכסף מספקא להו אי מהני טלי מע"ג קרקע עי' ב"ש רסי' למ"ד ומשנה למלך פ"ג מאישות סוף הל' א' מ"מ כבר בארתי במקום אחר דהיינו במקדש בכסף די"ל אע"ג בנוטלה מע"ג קרקע מ"מ מטי' הנאת פרוטה לידה לא יהיה אלא אדבר עליך לשלטון אבל בקידושי שטר דנפיק מויצאה והיתה בעי' דומיא דגט. ואיתא בקדושין ומש"ה לא קתני בדרכים דשוו ג"כ לשחרורי עבדים ולעולם פסול שחרור טלי מע"ג קרקע. ולפ"ז אפשר לומר הש"ס ס"ל בעלמא כהפוסקים אפי' בתן נמי אינו צריך מיד ליד ורק הכא בשחרור בעי משום טלי שחרורך מע"ג קרקע. ומיושב הא דלא פי' כן רש"י לעיל ט' ע"ב וע"ש תוס' ד"ה לא יתנו וכו' והא"ש משום דלעיל עדיין לא אסיק אדעתי' הך דליתנה בקדושין לא קתני והוה קשי' אי ס"ד בשחרור בעי מיד ליד מטעם טלי מע"ג קרקע א"כ לחשבי' בדרכים דשוו גט לשחרורי עבדים ע"כ הוכרח רש"י לפרש טעם אחר דאין הזכי' מועיל אלא שלא יחזור בו ולא לשחררו לגמרי וכהרי"ף. וגם נ"ל הא דלא פי' רש"י בשמעתין ג"כ כמו שפי' לעיל ט' ע"ב משום דפנ"י כתב לחלק בין תן דמתנה דלא הוה כזכי ובין תן דשחרור משום דמתנה אין המקבל נהנה עד שתבא לידו ואין להנותן ניחא במה שיזכה זה מיד עבורו טרם שיגיע לידו. משא"כ השחרור נגמר מיד לגמרי ניחא לי' לרב שנגמר מעשהו וכוונתו ומזכה מיד ודברים ישרים ונכונים הם לכאורה. אך הוא דלא כרי"ף דהא לרי"ף עדיין לא נשתחרר עד שיגיע לידו. וי"ל זה הוא סברת רש"י ומשו"ה לא פי' כן במשנתינו כהרי"ף אבל לעיל דהיה מההכרח לפרש כהרי"ף י"ל אותה סוגי' ס"ל גם בעבד תן לאו כזכי ומשום דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה כמו דהוה ס"ד דדרדקי י"א ע"ב אע"ג דלמסקנא לא קיי"ל הכי מ"מ הס"ד דשקלא וטרי' ט' ע"ב הוה ס"ל הכי. והנה הרמב"ם מחלק להדי' בא"ל זכה משוחרר מיד אך בא"ל תן אינו מועיל אלא שאין יכול לחזור בו והטור כ' שגם דעת הרי"ף כן אך המעיין בלשון הרי"ף יראה דס"ל דאין שום זכי' עד שיגיע לידו ממש וכן הבין רמב"ן ור"ן ומשו"ה הקשו על הרי"ף. ועיקור קושי' מלקמן מ' ע"ב עשיתי פלוני עבדי ב"ח וכו' שצע"ג אלא שאני תמה ולרמב"ן מי ניחא הא כ' בקדושין נ"ג ע"ב במתני' מדעתו ושלא מדעתו דוקא שלא מדעתו דסתמא זכות הוא לו אבל אם עומד וצוח אין מזכין בעל כרחו וא"כ קשה מלקמן מ' ע"ב דלמא העבד אמר לא עשאני בן חורין רוצה לומר שהייתי צווח שהוא חוב לו. ואע"כ צ"ל נהי אי צווח לפנינו רואים אנו שהוא חוב לו מ"מ סתמא חזקה שלא צווח אז ונשתחרר ע"י זכי' זו. א"כ ה"נ נאמר להרי"ף חזקה שליח עשה שליחותו והגיע הגט לידו:

ולכאורה צע"ג הא ע"כ לרי"ף ורמב"ם משנתינו איירי באופן שזוכה זכיה הראוי' דאל"ה לא הוי קשה להו מידי מ"ט לא יתנו לאחר מיתה ומוכיחין מכאן דאינו זוכה אלא שלא יחזור בו אע"כ ס"ל משנתינו איירי בזכי' הראוי ומ"מ לענין שחרור אינו מועיל להתיר בבת חורין מ"מ עכ"פ סיפא תנו מנה לפלוני זוכה ממש לפלוני ומה צריך לאוקמי בשכ"מ או מעמ"ש הא מיירי בשזיכה לו ע"י אחר. ונצטערתי בזה ומצאתי שכבר קדמני בתומים ותי' דגרסינן ברישא זה ובסיפא לא גרסינן זה להורות נתן דבסיפא לא מסרו מיד ליד וע"כ או במעמ"ש או בשכ"מ ע"ש:

מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. דעת הרמב"ן אם נודע שיש לו בידו אין צריך לפרש מנה לי בידך דודאי על מנה שיש לו בידו נתכווין והרא"ש פליג חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו שיאמר בהדי' מנה לי בידך וראיתי רמב"ן הא ר' זביד מוקי מתני' במעמ"ש ושם לא תנן מנה לי בידך והקשה גידולי תרומה שער כ"ח מאי ראי' ממשנתינו הא לר"פ מוקי בשכ"מ ובעי' מנה זה ולא קתני במתני' זה וה"נ לרב זביד לא קתני מנה לי בידך ואפ"ה אפשר דצריך. ולפע"ד לק"מ דלר"פ נמי אי ידעינן בעסוקי' במנה ידוע ולא במנה קבור אין השכ"מ צריך לומר ז"ה אלא דמתני' ה"ל למינקיט מנה זה להורות לנו דחיישינן למנה קבור. ולזה אמרינן אע"ג דלא תנן הכי במאי עסקינן במנה זה. אבל להרא"ש במעמ"ש צריך הנותן לומר מנה לי בידך ולא היה לו לתנא דמתני' לחסר לשון הנותן ומוכח כרמב"ן. ובזה יש ליישב קושי' תוס' עפ"י שיטת הרא"ש מה שהקשו ד"ה קסבר וכו' לר"פ רב גופא אמאי לא מוקי מתני' במעמד שלשתן וכו'. די"ל כיון דלר"פ אמר רב גם במלוה והא מילתא בלא טעמא ואין לך בו אלא חידושו שצריך שיאמר מנה לי בידך ובמתני' חסר ע"כ לא מיתוקמי מתני' במעמ"ש משא"כ לר"ז מיירי בפקדון ולא הוה חידוש כ"כ י"ל דלא צריך לומר מנה לי בידך שפיר מוקי מתני' במעמ"ש וק"ל:

משנה האומר תן גט זה לעבדי כו' ופרש"י ז"ל דל"ג תן כו' שלא מסרו ליד שליח כו' וכן כתבו התוס'. וכבר כתבתי זה פעמים בדף ט' ובדף י"א שהרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו להדיא דאיירי שמסרו ליד השליח ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה דנהי שאין יכול לחזור בו מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטא לידיה דעבד ואין שיחרור לאחר מיתה וזכו בו היורשים ואין להקשות על שיטה זו דכיון דלא היה יכול לחזור בו בודאי נתייאש ממנו וליהוי כהפקיר עבדו ומת דאיכא למ"ד א"צ גט שיחרור ואיכא מ"ד אין לו תקנה דיש לומר דשאני התם שאמר בלשון הפקר משא"כ לשון שיחרור לא מהני עד דמטא לידיה. אבל אי קשיא לי הא קשיא על שיטה זו דא"כ אמאי מהדר תלמודא לאוקמי סיפא דמתניתין תנו מנה לפלוני במעמד שלשתן או בשכיב מרע ואמאי לא מוקי בפשיטות דומיא דרישא שמסר המנה לשליח ומש"ה יתנו לאחר מיתה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בהל' זכיה ומתנה דבמתנה אמרינן תן כזכי ודלא כמ"ש התוס' לעיל לחלק בין חוב למתנה וא"כ תיקשי אמאי לא מוקי לה בהאי טעמא גופא ועוד דלמאי דמוקי לה במעמד שלשתן לא ידעינן האי מילתא ממתניתין כיון דמיתוקמא כפשטא משום תן כזכי וליכא למימר דלא מיתוקמא בהכי משום דלא קתני תן מנה זה וכעין שכתבו התוספות בשמעתין וכ"כ התוספות לעיל דף י"א אלא דלכאורה דדוקא לשיטת התוספות שייך לדקדק כן כיון דבריש דמתניתין לא איירי כלל שמסר בתורת שליחות וזכי' א"כ אי ס"ד דסיפא איירי בכה"ג הו"ל לפרושי בהדיא תן מנה זה משא"כ לשיטת הרמב"ם דרישא איירי שמסר בתורת שליחות ואמר תן לשליח א"כ ממילא משמע דסיפא איירי בהכי אע"ג דלא תנא זה דומיא דהולך מנה לפלוני וליכא למימר נמי דהרמב"ם ז"ל סובר דבמתנה נמי נהי דאמרינן תן כזכי היינו שאין יכול לחזור בו אבל מ"מ לא הוי מתנה עד דמטי ליד המקבל ומש"ה לא יתנו לאחר מיתה אלא שאין טעם לדבר דדוקא בשיחרור שייך לומר כן משום דאין שיחרור לאחר מיתה משא"כ במתנה ועוד דלקמן גבי מת משלח משמע להדיא דדוקא בשיחרור למ"ד הולך לאו כזכי לא יתנו אחר מיתה אבל למ"ד דהוי כזכי יתנו אף לאחר מיתה וכ"ש תן דמהני לרמב"ם ז"ל כזכי דמהני אף לאחר מיתה וא"כ צ"ע הרמב"ם ז"ל אמאי לא מוקי לה בהכי ויש ליישב ממה שאכתוב סמוך גבי מעמד שלשתן ומה שיש להקשות על שיטה זו מהא דדייקינן לקמן טעמא דאמר תן וכמו שכתבו התוספות דמה"ט לא גרסינן זה יבואר לקמן בסמוך:

תוספות בד"ה תנו מנה לפלוני כו' ואע"ג דלא הוי רישא דומיא כו' היינו משום דאית לן לאוקמי כולה בחד גברא. ויש להקשות דהא בב"ב פ' שמת דף קנ"א דייקינן בגמרא דמתנת ש"מ לא בעי קנין ממתני' דהכא דקתני תנו מנה לפלוני דומיא דרישא מה גט דלא קני מיניה מתנה נמי דלא קני מיניה כו' ולפירוש התוס' דכאן לא שייך לדקדק כן דהא בלא"ה לא איכפת לן בהכי דלא הוי דומיא דרישא אלא דליהוי בחד גברא. ונראה ליישב דהתם הכי קשיא ליה לתלמודא כיון דברישא לא שייך קנין א"כ אי ס"ד דבסיפא בעינן קנין הו"ל לפרושי כי היכי דלא ליטעי דבמתנת ש"מ במקצת נמי אמרינן ככתובים ומסורים דמי ולא בעינן קנין דהא לא אשכחן בהדיא במתניתין בשום דוכתא דבמתנת ש"מ במקצת בעי קנין משא"כ הכא למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן אע"ג דרישא לא איירי במעמד ג' אפ"ה ממילא ידעינן דבע"כ סיפא איירי במעמד שלשתן דאל"כ אמאי יתנו לאחר מיתה דפשיטא לן דבאמירה בעלמא לא קני בבריא אע"כ במעמד ג' איירי כן נ"ל. ועי"ל דהתם הכי קאמר כיון דרישא איירי בלא קנין א"כ בתנו מנה מצי לאיפלוגי דבלא קנין לא יתנו לאחר מיתה ובקנין יתנו לאחר מיתה אלא דלפ"ז לא הוי משני התם נמי שפיר דאיירי במצוה מחמת מיתה או במחלק כל נכסיו דא"כ אכתי תיקשי ליפלוג בממון גופא היכא דאין מצוה מחמת מיתה ואין מחלק כל נכסיו אע"כ דניחא ליה למיתני רישא רבותא בגיטין ושחרור גופא כמ"ש התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצריך לפרש כפירוש הראשון ודו"ק:

בד"ה והא לא משך תימה מאי פריך הא קי"ל מצוה לקיים כו' עכ"ל. ומהא דקתני ברישא בשיחרור לא יתנו לאחר מיתה לא מצי לאוכוחי דתנא דמתניתין לית ליה מצוה לקיים מדאין כופין את היורשים לשחרר כמו בפ' השולח (לקמן ד' מ' ע"א) בעובדא דר' דימי דשאני התם כיון שציוה להם לשחרר לאחר מותו שייך לומר מצוה לקיים וכופין אותם משא"כ הכא שלא ציוה להם שישחררוהו הם אלא אמר ליתן לו גט שיחרור בשמו וכיון שמת לא מצינן לקיים דבריו בזה דאין שיחרור לאחר מיתה וכמ"ש התוס' לקמן בשמעתין כרבנן דירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בזה:

בא"ד ועוד מפר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים כו' וכן משמע בפ' מי שמת גבי איסור גיורא כו' עכ"ל. שם בפ' מי שמת האריכו התוס' מאד בזה ליישב כל הסוגיא בזה ע"ש ונראה מדבריהם דפשיטא להו דכל היכא דאמרינן מצוה לקיים כופין על כך והב"ד מוציאין בע"כ מיד המוחזק ואזלי בזה לשיטתייהו שכתבו בפ' הכותב דף פ"ו דכל היכא דאמרינן מצוה כופין אפי' במצוה דרבנן והוכיחו כן מההיא דפ' השולח דאמרינן כופין את היורשים לכתוב גט שיחרור משום דמצוה לקיים דברי המת לכך הוכרחו לפרש דהא דאמרינן גבי מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם דאין כופין כשלא הניח להם אחריות נכסין אלא מטלטלין היינו משום דאתינן עלה מכח מצות כיבוד שהוא מצוה שמתן שכרה בצידה שאין הב"ד מוזהרין עליה ע"ש וכ"כ הטוח"מ בסי' ק"ו ולפ"ז קשיא להו מעובדא דאיסור גיורא שהרי רבא מחוייב להחזיר מן הדין אע"כ דלא שייך מצוה לקיים אלא כשהופקד מתחלה לשם כך ובהא מתיישבא להו הסוגיא דהכא. אלא דמלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב להדיא דסוגיא דהכא היינו אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים א"כ משמע להדיא דמאן דאית ליה מצוה לקיים היינו אף כשלא הושלש לידו לשם כך וא"כ תיקשי ליה מעובדא דאיסור גיורא ושאר קושיות והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל לשיטתו שכתב להדיא בפ' מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא דההיא דמצוה על היתומים לפרוע ואין כופין היינו משום דמצוה דרבנן היא ואין כופין והתוס' בפ' הכותב הקשו ע"ז מההיא דפ' השולח דאמרינן כופין היורשים לשחרר אע"ג דליכא אלא מצוה דרבנן. ולענ"ד יש ליישב דבלא"ה ע"כ א"א לפרש כוונת רש"י ז"ל דבכל מצוה דרבנן אין כופין שהרי מצינו בכמה דינים שתקנו חכמים דכופין אף להוציא מיד היורשים כגון במתנת שכ"מ וכן במעמד שלשתן דשמעתין דאע"ג דכל הני מדרבנן אפ"ה כופין וכן הוא הדין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דהכי משמע לישנא דמצוה על היתומים דלשון מיותר הוא אע"כ דתחלת התקנה כן היה דליכא אלא מצוה אבל לא תיקנו להוציא ממון מיד המוחזק בע"כ ולפ"ז נוכל לומר דהא דמצוה לקיים דברי המת משמע מצד הלשון דליכא אלא מצוה אבל אין מוציאין מיד המוחזק דאל"כ למה אמרו בלשון מצוה ומאי שנא ממתנת שכ"מ שלא נאמרה בזה הלשון אע"כ דעיקר התקנה כך היה דליכא אלא מצוה ואין כופין וכן משמע הא דקאמר בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה והיינו משום דלשון מצוה משמע ליה הכי. וע"ז השיב לו דכיון שהוא מצות עשה מן התורה כופין עד שתצא נפשו וממילא משמע דבמילי דרבנן היכא דמצינו זה הלשון מצוה לענין ממון אין כופין ולא תיקשי ליה מהא דהשולח שכופין היורשים לשחרר דהתם לא היו היורשים מוחזקין כלל אלא העבד זכה עצמו מיד בשעת מיתה קודם שזכו היורשים כיון דאיכא מצוה ולא גרע מהיכא שהממון ביד השליש דמטעם מצוה אמרינן שהשליש או השליח מחוייבים לקיים דברי המת ולא אתינן אלא לאפוקי היכא שהמוחזק רוצה להחזיקן לעצמו שאין כח ביד הב"ד להוציא ומה שאמרו בפ' השולח היינו לענין שצריכין לכתוב גט שיחרור כיון שכבר זכה העבד בעצמו לענין השיעבוד וכן ההיא דכופין היורשים ועושין לה קורת רוח היינו מה"ט שהיא זכתה בעצמה לענין השיעבוד ואף התוספות הוכרחו לחלק בפ' מי שמת לענין ההיא דשיחרור אלא שלא כתבו הטעם ובמה שכתבתי נכון הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל סברא זו בשמעתין בשם הרמב"ן ז"ל נמצא דלשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר ההיא דאיסור גיור' שהרי רבא רצה להחזיק לעצמו ובכה"ג לא תקנו חכמים להוציא מיד המוחזק ולפ"ז לא צריכינן אליבא דרש"י ז"ל לפרש כשיטת התוס' דלא שייך מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אלא לרש"י ז"ל בכל ענין אמרינן מצוה היכא שאין אנו צריכין להוציא הממון מחזקתו ומשום דבשמעתין משמע דאף שהממון ביד אחר קאיירי דהא מוקי לה במעמד שלשתן ומש"ה קשיא ליה ותיפוק ליה דיתנו לאחר מיתה לכך הוכרח לפרש דסוגיא דשמעתין אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים כו' כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. וראיה גדולה לזה הסוגיא בפ' גט פשוט דאמרינן שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין ומקשינן עלה מלוה ע"פ היא ואינו גובה מן היורשים וקשיא לן מאי קושיא הא אפי' בלא פריעת ב"ח מחוייבים לקיים דברי המת והתוס' כתבו שם קצת בענין זו הקושיא ותירצו דכיון דבתורת פרעון מצוה ליתן גרע טפי ממתנת שכ"מ ע"ש והוא תמוה מאד דאטו משום דאיכא תרי מצות מצוה לקיים ומצוה על היתומים לפרוע גרע טפי ולפמ"ש א"ש דבמצוה לקיים אין להוציא מיד היורשין בע"כ. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע אח"ז עיינתי בחידושי הרשב"א שהביא ג"כ ראיה זו בסוף דבריו דמאותה סוגיא דפ' גט פשוט רוצה לסתור דברי הרמב"ן ז"ל דס"ל דמשום מלדה"מ כופין היורשים ע"ש ובלשון הר"ן ז"ל) אף דלשיטת התוספות נמי א"ש כיון שלא הושלש לשם כך אבל רש"י ז"ל ע"כ לא נחית לזה כמ"ש. ואל תשיבני דמ"מ היאך רצה רבא להחזיק לעצמו אתו לא היה רוצה לקיים המצוה אלא דאין זה קושיא דבלא"ה קשה הא רב מרי בריה דאיסור גיורא היה לידתו בקדושה ואמרי' בפ"ק דקידושין דהמחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וכבר הרגישו התוס' בזה בפ' מי שמת ובפ"ק דקידושין ע"ש מ"מ לשיטת רש"י ז"ל א"ש ומהאי טעמא שלא החזיר להם בתורת ירושה כ"ש שלא היה לו להחזיר משום מצוה לקיים כיון דאפי' בישראל מעליא אין כאן דין השבה לבעלים אלא מצוה בעלמא ואין כאן מקומו להאריך אולי יזכני ה' לבאר באריכות בפ"ק דקידושין ואף דלפ"ז יצא לנו דין חדש דביורשים לא שייך כפייה היפך ממה שהביא הב"י בח"מ סי' רנ"ב בשם הרשב"א ז"ל דבציוה ליורשים עיקר הדין דמצוה לקיים כופין וכן איכא נמי נ"מ להיפוך אם הוא ביד שליש שלא הושלש לשם כך מ"מ בלא"ה יש כמה חילוקי דיעות בענין זה. והנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל כתבתי ליישב כל הסוגיא וממילא נתיישב הא שהוצרכו לתקן דברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי ובמקצת בעי קנין ולא נגעו בה מדין מצוה לקיים ולפמ"ש א"ש דבמצוה לקיים אין כופין להוציא מחזקתו כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בההיא דמצוה על היתומים ודו"ק היטב. אח"ז עיינתי בלשון הרי"ף ז"ל פ' השולח בההיא דכופין היורשין ועושין לה קורת רוח שכתב בזה הלשון מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבד לא כייפינן לה עכ"ל הרי ששינה לשון הש"ס שאמרו כופין אותם והוא כתב לא כייפינן להו ולענ"ד הדבר ברור שכיון למה שכתבתי דבמצוה לקיים אין כופין ושאני הכא שהיא זכתה בעצמה כיון דמצוה לקיים אינה צריכה לעשות כשאר עבדים והיינו כופין אותם דא ודא אחת היא כן נ"ל נכון בעזה"י:

גמרא אמר רב זביד לעולם בבריא וכדרב הונא. וקשיא לי א"כ אמאי קתני במתניתין יתנו לאחר מיתה ומה רבותא יש בזה לאחר מיתה טפי מבחייו ואדרבה לאחר מיתה איכא למיטעי דלאו משום דרב הונא אלא משום דמצוה לקיים דברי המת וטפי הו"ל למיתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה"ה לאחר מיתה. ויש ליישב משום דמעמד שלשתן אינו אלא תקנת חכמים כהלכתא בלא טעמא וא"כ סד"א דלא תקנו חכמים אלא בחייו דבלא"ה החוזר בו בדברים הוא משום מחוסר אמנה משא"כ לענין יתמי איכא למימר אוקמוהו אדאורייתא כדאמרינן לענין משיכה ומי שפרע ובכמה דוכתי ואע"ג דשאני הכא שכבר זכה בחיי אביהם מ"מ מיחסר גוביינא ואגב אורחא אשמעינן דאפי' לגבי יורשים תקנו מעמד שלשתן ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דבמעמד שלשתן נמי אם חזר ומחלו מחול וממילא דאפילו יורש יכול למחול נמצא דאכתי ברשות מרא קמא קיימי וברשות יורשים וקמ"ל דאפ"ה כל זמן שלא מחלו יתן הלה אף לאחר מיתה. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל אמאי לא מוקי למתניתין מטעם דתן כזכי דא"כ מאי איריא לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה"ה לאחר מיתה דלענין תן כזכי אין שום סברא לחלק דזכיה גמורה היא משא"כ לענין מעמד שלשתן איכא רבותא טפי לאחר מיתה וכ"ש לאוקימתא דשכ"מ איירי דוקא לאחר מיתה דהכא במתנת שכיב מרע בכולה איירי במחלק כל נכסיו או במצוה מחמת מיתה כדאוקמוה בפ' מי שמת דף קנ"א ובכה"ג קי"ל אם עמד חוזר וק"ל:

תוספות בד"ה אית ספרי' דגרסי כו' אכן קשה לר"י כו' בבריא נמי מצי לאוקמי בכה"ג כו' וכ"ת דלא חיישינן למנה קבור כו' א"כ לוקמי בבריא ואפילו אינן צבורין עכ"ל. פירוש דלוקמי בבריא שהודה ואמר תנו מנה לפלוני ואשמעינן דלא חיישינן שלא להשביע את עצמו כיון דאמר תנו ונראה דע"כ האי אפילו אינן צבורין שכתבו התוספות היינו דאפילו שלא אמר מנה זו אפ"ה נותנין בבריא אבל מ"מ בעינן מיהא שהיו צבורין בשום פעם דהיינו פקדון דוקא שנקרא ג"כ בלשון צבורין לרב זביד דא"א לומר דאפילו אינן צבורין כלל נותנין לאחר מיתה אפילו במלוה דמהיכי תיתי הא קי"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים אפילו היכא דלא שייך שלא להשביע כדאמרינן להדיא בפ' גט פשוט אההיא דאמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו אע"כ כדכתיבנא אלא דלפ"ז הוי מצו התוס' לאוכוחי בפשיטות דא"א לאוקמי מתני' כגירסת הספרים שמפרשים דאיירי דרך הודאה דאלת"ה תיקשי בין לרב זביד בין לר"פ אמאי לא מוקי בפשיטות הא דקאמר והוא שצבורין היינו שהם פקדון אבל אם אינן צבורין לעולם אין נותנין דאי האי תנו מנה לפלוני היינו דרך הודאה דמלוה אין נותנין משום דמלוה ע"פ א"ג מן היורשין ואם נתכוין לשם מתנה לא קנה כלל בדברים בעלמא ומש"ה בעינן צבורין דהיינו פקדון אע"כ מדלא מוקי הכי ע"כ דלשון תנו דמתניתין משמע דוקא לשון מתנה וכמסקנת התוס' ודו"ק. תו איכא למידק בדברי התוס' דאכתי מצינן לקיים גירסת הספרים הישנים ולתרץ קושית ר"י בענין זה דלעולם בבריא נמי חיישינן למנה קבור והא דלא מוקי מילתא דרב בצבורין ובבריא היינו משום דא"כ קשה מה שהקשיתי לעיל מאי איריא דקתני יתנו לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני בחייו דאין יכול לחזור בו והיינו משום דלא שייך שלא להשביע בדאמר תנו וממילא ידעינן דנותנין לאחר מיתה דמאי שנא ובשלמא למאי שרוצה ר"י ז"ל לפרש דבבריא לא בעינן צבורין איכא למימר שפיר דהיא גופא קמ"ל דיתנו לאחר מיתה ולא חיישינן למנה קבור דרבותא זו לא שייכא אלא לאחר מיתה משא"כ הגירסא הישנה סוברת דבבריא נמי חיישינן למנה קבור וליכא לאוקמי אלא בצבורין וליכא רבותא אלא דלא שייך שלא להשביע א"כ מאי איריא לאחר מיתה ליתני מחיים ומש"ה מוקי לה בשכ"מ ובצבורין וא"כ איכא רבותא דאפילו לאחר מיתה דוקא בדאמר תנו נותנין אבל אי לא אמר תנו אין נותנין אפילו בהודאה דרך פקדון ובצבורין משום דחיישינן שמא שלא להשביע את בניו הודה ולאפוקי ממ"ד בפ' זה בורר דלא שייך טענת שלא להשביע בשכ"מ ע"ש. וממילא דלפ"ז נתיישב אליבא דגירסא ישנה דלא מוקי בבריא וההיא צבורין היינו פקדון דוקא ולאפוקי מלוה משום דמע"פ א"ג מן היורשים דא"כ תיקשי נמי מאי איריא לאחר מיתה כיון דמתניתין בפקדון איירי ועיקר הרבותא לענין דלא אמרינן שלא להשביע ואי בבריא אפי' מחיים נמי מש"ה מוקי לה במעמד שלשתן ואיכא רבותא בלאחר מיתה דאף לאפוקי מיתומים שייך תקנת מעמד שלשתן ור"פ מוקי לה בשכ"מ ואיכא נמי רבותא לאחר מיתה כדכתיבנא ודו"ק היטב משא"כ לפיר"י ע"כ צ"ל דהא דלא מוקי לה הכי היינו משום דלשון תנו לא משמע לשון פקדון אלא לשון מתנה וא"כ אף אנו נאמר דלגירסא הישנה ודאי שייך לשון תנו אף בהודאה בפקדון מיהו בשכ"מ דוקא שייך לשון תנו שמצו' כן לבניו אבל בבריא ודאי לא שייך לשון תנו אלא כשמצוה למי שהושלש בידו ליתן לפלוני והיינו אוקימתא דמעמד ג' אבל שלא בפניו ודאי לא שייך לשון תנו דרך הודאה בפקדון וא"כ ממה נפשך יש ליישב דברי הגירסא ישנה ודוק היטב. מיהו קשיא לי לפי גירסא הישנה דמוקי מתניתין בפקדון א"כ מאי מקשה הש"ס בפ' מי שמת אהא דאמר רבא מתנה במקצת בעי קנין ואותביה רבינא ממתניתין דהכא ומאי קושיא ממ"נ לא מיתוקמא מתניתין כלל במתנה אלא או במעמד שלשתן ובבריא או בשכ"מ ובפקדון וצ"ע:

בא"ד לכן נראה דל"ג כו' אלא אפילו במתנה כו' עכ"ל. ומה שהקשו לעיל דהא כבר אשמעינן בב"ב דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין לא חששו לתרץ דאיכא למימר דאתי לאשמעינן דאפילו במתנת שכ"מ במקצת דקי"ל בעי קנין אפ"ה לא בעינן הכא קנין וכדאוקמינן להדיא שם בפ' מי שמת במצוה מחמת מיתה ודייק לה ממתניתין דהכא ע"ש:

תוס' ד"ה האומר תנו גט כו' ואשמעינן במאי דנקט זה דאע"ג שהגט בעין כו' והותחל אפ"ה לא יגמר כו' אבל אור"ת דלא גרסינן כלל זה דאם הוא רבותא מאי פריך דאי בשכיב מרע מ"א תנו אפילו כתבו נמי והא איצטריך תנו לאשמעינן כנ"ל לרבות' וע"כ דל"ג לי' ע"ש:

ונראה לישב קושית תוס' הנ"ל דשפיר גרסינן זה דהנה לכאורה יש להקשות אמאי לא יתנו לאחר וכו' ופירש"י ז"ל משום דפקע לי' רשותי' וחייל רשות יורשין ולכך לא מהני אף ששלוחו כמותו והשליח חי כו' ע"ש והנה קי"ל דלמ"ד זכות הוא לעבד שיוצא לחירות כו' אמרינן לאביי דעידיו בחתומיו זכין לו ומשוחרר מיד משעת החתימה רק דצ"ל מטי לידי' אח"כ ומשוחרר למפרע משעת החתימ' ע"ש וזה הוא רק כמו קיום התנאי בע"מ שכשמקיים התנאי חל למפרע ע"ש. והנה קי"ל בכל תנאי דעל מנת דהוא מעכשיו דאף שמת הבעל אעפ"כ מגורש' למפרע אף שנתקיי' התנאי לא"מ לא הוי גט לא"מ ע"ש במשנ' מהיום אם מתי כו' וא"כ אמאי הכא בשחרור לא יתנו לאחר מיתה הא באמת נשתחרר מחיים משעת החתימה רק דצריך להיות מטי לידי' כמו תנאי כו' א"כ זה מהני שפיר אף לאחר מיתה כמו כל קיום התנאי כנ"ל וכיון שהשליח חי והוא כמותו רק משום דפקע רשותי' ולא גרע מאם מכרו לאחר אחר החתימה דמהני ג"כ אם מסרו לידו אח"כ משום דמשוחרר למפרע קודם דפקע רשות' ע"ש ב"מ וגם הכא אף דפקע מהני כשמוסרו אח"כ כנ"ל ומשוחרר למפרע מחיים כנ"ל ואמאי לא יתנו לאחר מיתה כנ"ל כיון דקאי אף לרבנן דזכות הוא כמ"ש תוס' כו' ע"ש:

אך י"ל למאי שכתב בשיטה מקובצת דכיון דעבז"ל הוא רק תקנת חכמים י"ל דלא תיקנו רק מחיים ולא כשמת ולא תיקנו במטי לידי' אחר מיתה ע"ש וא"כ לכך הכא בשיחרור ג"כ לא מהני אף דהוא זכות כנ"ל. אך לפ"ז א"ש דתני זה לרבותא אף שנתנו ליד השליח מחיים דבאמת סברת התוס' לכאורה דחוק דמאי בכך שהותחל מחיים הא לא הותחל כלל במאי שמסרו ליד השליח ולמ"ש א"ש דקמ"ל כנ"ל דאף שהגט כבר נכתב מחיים ושייך עידיו בחתומיו ז"ל אעפ"כ לא מהני לאחר מיתה כנ"ל:

אמנם י"ל למ"ש המשנה למלך היכא שצוה לשליחלקדש אשה סתם והוא קדש קדושי דרבנן או ס' קדושין לא הוי קדושין כלל אף מדרבנן דהוי שינוי בשליחות וכן בגט ג"כ היכא שגירש גרושין דרבנן הוי ג"כ שינוי כיון שרצונו לגרשה לגמרי מדאורייתא והנה א"כ כיון דעידיו בחתומיו זכין לו הוא רק מדרבנן ואסור בב"ח ע"ש בתוס' א"כ לא מהני הכא כלל מדרבנן כיון שצוה לשליח ליתן סתם וכונתו על שיחרור דאורייתא היינו שיתן מחיים ויהי' משוחרר מדאורייתא א"כ ממילא אם נותן אחר מיתה שאינו משוחרר רק מדרבנן מטעם עבז"ל א"כ הוי שינוי בשליחות ולא מהני אף מדרבנן כיון דלא מטי לידי' בשליחותי' שבאופן זה אינו רוצה ולא מהני כלל א"כ אף אי נימא דאמרינן עבז"ל אף אחר מיתה אעפ"כ לא מהני הכא וממילא לא אצטרך זה לרבותא כנ"ל דאין מוכח כלל דלא תיקנו אחר מיתה די"ל כנ"ל:

אך הנה התוס' כתבו דאיירי הכא שאינו נותנו לשליח מיד ליד דאז הוי תן כזכי רק שמראהו ומצוהו ליקח אותו והוא לא לקחו עד אחר מיתה ולכך אף דתן כזכי לא מהני כיון שלא לקחו עד אחר מיתה ואם הי' לוקחו מחיים הי' באמת מהני ע"ש. וקשה לכאורה למאי דקי"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע אינה מגורשת ואף בשיחרור כן כמ"ש רש"י ז"ל לעיל י"א דבכל פסולי דאורייתא ילפינן לה לה מאשה וא"כ כיון דזכיה מטעם שליחות והוי כאלו העבד עצמו לקחו מע"ג קרקע דג"כ לא מהני ומאי מהני אלו הי' השליח לוקחו מחיים מטעם תן כזכי כיון שאינו נותנו לו רק מראהו ומצוה ליקח אותו [וראיתי בס' תורת גיטין שהקשה זה והוכיח מכאן דכשר בשיחרור טלי גיטך מע"ג קרקע ובאמת משמע מרש"י הנ"ל להיפך]. ונראה לישב ג"כ כנ"ל כיון דבאמת עידיו בחתומיו זכין לו רק דצריך להיות מטי לידי' והנה באמת טלי גיטך מע"ג קרקע בכל מקום הוי נתינה לענין ממון דהוי משיכה ושאר דברים רק לענין גט ושיחרור אינו משוחרר בנתינה זו דבעינן מיד ליד וא"כ בשיחרור הכא כיון דהוי נתינה והוה ממילא מטי לידי' אינו צריך כלל להשתחרר בנתינה זו דמשוחרר למפרע מטעם עידיו בחתומיו זכין לו כיון דמטי לידי' ולענין מטי לידי' הוי שפיר נתינה טלי גיטך מע"ג קרקע והכא שפיר הוי מטי לידי' מחיים ולכך א"ש דאם הי' השליח לוקחו מחיים הי' שפיר מהני מטעם תן כזכי דהוי מטי לידי' ומשוחרר מטעם עבז"ל למפרע כנ"ל:

אך לפ"ז א"כ קשה כנ"ל דגם אחר מיתה מהני מטעם עבז"ל וא"ל כמ"ש דהוי שינוי בשליחות שנותנו לא"מ ומשוחרר רק מדרבנן והוא צוה סתם ומחיים הוא מדאורייתא כנ"ל דז"א דגם אם הי' לוקחו מחיים כיון שלא נתן לו מיד ליד רק שצוהו ליקח והוי גיטך כו' וממילא גם אם הי' לוקחו מחיים לא הי' משוחרר רק מדרבנן מטעם עבז"ל דמדאורייתא לא מהני דהוי טלי גיטך וא"כ צוה לשחרר רק מדרבנן וממילא אף אם נותנו לאחר מיתה ג"כ מהני מדרבנן דלא הוי שינוי כיון שגם מחיים לא הי' אלא מדרבנן וקשה כנ"ל וע"כ דלא תיקנו חכמים במטי לידי' לאחר מיתה כמ"ש וא"כ תני שפיר זה לרבותא דלא אמרינן עבז"ל אחר מיתה כנ"ל וא"ש כמ"ש דמוכח כנ"ל כיון דלא הוי שינוי בשליחות כנ"ל:

אמנם י"ל למאי דאמר לקמן פ' השולח דהמפקיר עבדו ומת אינו צריך גט שיחרור כיון דילפי' לה לה מאשה ומיתת האדון מתיר כמו מיתת הבעל באשה רק היכא דאיכא קנין ממון עדיין כתוב והתנחלתם אבל מפקיר שאין כאן רק קנין איסור שפיר מתיר מיתת האדון ע"ש ופסק הרא"ש ז"ל והרבה פוסקים כן ע"ש. וא"כ לכאורה הכא למ"ש דבאמת עבז"ל ומשוחרר למפרע מחיים רק שהוא מדרבנן וא"כ כיון דלענין ממון שפיר הפקר ב"ד הפקר ומהני מדאורייתא קנין שהוא דרבנן כמ"ש הפוסקים וא"כ לענין השיעבוד כבר נפקע מחיים מטעם עידיו בחתומיו זכין לו ומהני מדאורייתא ורק לענין איסור ב"ח לא מהני מדאורייתא כמ"ש תוס' שם וא"כ ממילא כשמת ג"כ מותר מדאורייתא בב"ח כיון שאין כאן רק קנין איסור לחוד ומיתת האדון מתיר כנ"ל וא"כ אחר מיתה שפיר מותר בב"ח ג"כ מדאורייתא כנ"ל וממילא לא שייך מ"ש דהוי שינוי בשליחות שמשחררו אחר מיתה ומשוחרר רק מדרבנן ולמ"ש ז"א דכיון שמשוחרר מדרבנן ומהני לענין ממון למפרע מדאורייתא מטעם הפקר ב"ד כו' וממילא מהני אחר מיתה גם לענין ב"ח מדאורייתא ולא הוי כלל שינוי בשליחות במה שנותנו אחר מיתה דמהני שפיר מדאורייתא כנ"ל:

אך באמת ז"א לרבי דאין כופין את היורשים לשחררו וגם לרבנן כו' ג"כ כיון שלא לקח השליח השיחרור מחיים א"כ עדיין ביד היורשים שלא ליתן השטר שיחרור ולא יהיה מטי לידי' וממילא לא יהי' עבז"ל ולא יהי' נפקע הקנין ממון למפרע כלל וא"כ שייך שפיר והתנחלתם ואין מיתת האדון מתיר כיון שבשעת מיתה עדיין מנחיל קנין ממון שבידם שלא ליתן כו' ויהי' שלהם גם הקנין ממון א"כ ממילא אף עכשיו שלוקח השליח השיחרור אחר מית' ומהני למפרע לענין ממון משום עבז"ל מ"מ אינו מותר בב"ח מדאורייתא דאין מיתת האדון מתיר כנ"ל ואינו משוחרר רק מדרבנן ולא מהני אף מדרבנן דהוי שינוי בשליחות כנ"ל. רק דנימא כמ"ש דגם מחיים לא הי' מהני רק מדרבנן דהוי טלי גיטך כו' ולכך לא הוי שינוי כנ"ל. אמנם למ"ש י"ל בהיפך דבאמת הדין הוא בשכיב מרע דמתנתו וגיטו הוא חל שעה סמוך למיתה דמסתמא דעת השכ"מ לאחר כל מה שיוכל ולכך אם עמד חוזר כו' משום אומדנא שלא רצה ליתן רק ימות וכן בשחרור כן רק אם משום יצא עליו שם ב"ח אבל מדינא ג"כ חוזר ע"ש:

וא"כ הכא אם הי' השליח לוקחו מחיים הי' שפיר משוחרר אחר מיתה מדאורייתא דכיון שלוקחו מחיים ואף שלא נתן לו מיד ליד והוי טלי גיטך כו' מ"מ כיון דהי' שפיר נתינה מחיים הי' משוחרר למפרע מדרבנן מטעם עבז"ל כיון דמטי לידי' כנ"ל וכיון שבא ליד השליח מחיים א"כ ממילא כשמת האדון אח"כ משוחרר מדאוריית' כמ"ש כיון דכבר פקע קנין הממון מחיים מטעם עבז"ל דהפקר ב"ד כו' והוי מפקיר עבדו ומת כו' וא"ל כמ"ש דכיון שביד היורשים שלא ליתן הוי קנין ממון כו' דז"א כיון שכבר לקחו השליח מחיים והי' מטי לידי' מחיים ושפיר מיד מחיים פקע קנין הממון מטעם עבז"ל ואין שוב שום כח ביד היורשים וליכא רק קנין איסור ושפיר מתיר מיתת האדון ומשוחרר אחר מיתה כנ"ל. וא"כ לפ"ז כשלוקחו השליח אחר מיתה שפיר לא מהני מטעם עבז"ל כמ"ש דהוי שינוי בשליחות וא"ל כנ"ל דגם מחיים לא הי' מהני רק מדרבנן דהוי טלי גיטך כו' דז"א כיון דהוא בשכיב מרע ורוצה שאף שנותן הגט מיד לא יחול רק אם ימות וא"כ כיון שהוא צוה ליקח מחיים ואם הי' לוקחו מחיים הי' שפיר מהני אח"מ מדאורייתא דהי' כמפקיר עבדו ומת כיון שהי' מהני מחיים מדרבנן שכבר לקחו ואין כח ביד היתומים כו'. וממילא עכשיו כשלוקחו השליח אחר מיתה דגם אחר מיתה לא מהני רק מדרבנן דלא שייך כנ"ל דהוא מפקיר עבדו דפקע למפרע מחיים מחמת עבז"ל דז"א כיון שלא לקחו מחיים והי' כח ביד יתומים כנ"ל ולא מהני רק מדרבנן מטעם עבז"ל וממילא אף מדרבנן לא מהני דהוי שינוי כנ"ל:

וא"כ לפ"ז לא צריך למיתני זה לרבותא דלא תיקנו א"מהא בלא זה לא מהני דהוי שינוי וקשה כנ"ל. אך באמת איירי בבריא ורוצה שיחול מיד בשעת נתינה א"כ גם אם השליח לוקחו מחיים לא הי' מהני רק מדרבנן כיון שהוא טלי גיטך כו' כנ"ל וממילא גם אחר מיתה לא הוי שינוי ותני שפיר זה כנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דמאי פריך אי בש"מ מאי אריא תנו כו' הא איצטרך משום זה כו' ולמ"ש א"ש דפריך שפיר דאי איירי בש"מ לא איצטריך כלל זה לרבותא דבל"ז הוי שינוי כנ"ל ורק עכשיו דאיירי בבריא תני שפיר זה לרבותא כנ"ל משא"כ אי איירי בש"מ ור"פ דמוקי בש"מ סובר באמת דמפקיר עבדו ומת צריך גט שיחרור ושפיר גם בש"מ לא הוי שינוי דגם אי לוקחו מחיים לא הי' מהני רק מדרבנן ותני שפיר זה לרבותא אף אי איירי בש"מ משא"כ ר' זביד דסובר כנ"ל פריך שפיר אי בש"מ מאי איריא תנו כו' וא"ש:

עוד י"ל דבאמת למ"ש לעיל ג"כ לא קשה דיתנו לאחר מיתה ויהיה מהני מטעם עבז"ל דבאמת למ"ש תוס' דהוא רק דרבנן ולא מהני רק לענין ממון ולא לענין ב"ח ע"ש וקשה דא"כ לא הוי זכות כלל כיון שאסור בב"ח וע"כ צ"ל דמ"מ אח"כ כשמטי לידיה דמשוחרר מדאורייתא ומותר בב"ח הוי זכות ממילא כמ"ש לעיל וא"כ הכא דנותן לאחר מיתה א"כ מדאורייתא לא מהני כלל אף אחר דמטי לידיה דאין גט לאחר מיתה כיון דמדאורייתא לא היה משוחרר כלל מחיים א"כ גם אח"כ אינו משוחרר רק מדרבנן מטעם עבז"ל ועדיין אסור בב"ח כיון שהוא רק דרבנן וממילא לא הוי זכות כלל ולא שייך כלל עבז"ל ואינו משוחרר אף מדרבנן כנ"ל. וממילא לא איצטרך זה לרבותא כיון דלא הוי זכות כנ"ל. אך י"ל כנ"ל כיון דמפקיר עבדו ומת אינו צריך גט שיחרור א"כ כיון דמהני מדרבנן למפרע מחיים לענין הקנין ממון ממילא מהני עכשיו אחר מיתה מדאורייתא דמיתה מתיר ומותר בב"ח וממילא הוי שפיר זכות ושייך עבז"ל כנ"ל ואיצטריך שפיר זה כנ"ל לרבותא. אך ז"א כמ"ש כיון דיש כח ביד היתומים שלא ליתן שייך שפיר והתנחלתם כנ"ל וממילא אסור בב"ח ולא הוי זכות כנ"ל. אך י"ל כיון דהטעם דסבר רבי דתנו לא הוי כשחררו ואין כופין ולא שייך מצוה לקיים דברי המת כתבו הטעם משום דהוא לא אמר רק תנו גט זה ולא צוה כלל ליתן שטר שיחרור אחר ולכך לא שייך מצוה לקיים כו' לכוף אותם ליתן שיחרור אחר כו' ע"ש ושיחרור זה לא מהני ולכך אין כופין ע"ש וא"כ הכא שפיר לענין ליתן גט זה עצמו שפיר שייך מצוה לקיים דברי המת וכופין ליתן גט זה דזה ציוה ליתן והכא אם הדין דכופין ליתן גט זה שפיר מהני גט זה עצמו כיון דפקע קנין הממון מטעם עבז"ל דאין בידם שלא ליתן כיון שכופין כנ"ל וממילא מהני מטעם מפקיר עבדו ומת כו' ומותר בב"ח עכשיו והוי זכות ושייך שפיר עבז"ל כנ"ל ותני שפיר זה לרבותא כנ"ל. אך ר' זביד דמוקי בבריא וכתבו תוס' ד"ה לא משך כו' דמוקי מתניתין כרבנן דלא סברי מצוה לקיים כו' דלא כר"מ א"כ ממילא אין כופין גם על גט זה ולא שייך עבז"ל דיש עדיין קנין ממון כנ"ל. רק באמת לר"ז בלא זה ניחא דתני זה שהגט בעין ולא שייך מעמד שלשתן בגט כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש. ולפ"ז מיושב ממילא דפריך שפיר דאי איירי בש"מ ולא מוקי לה כר"מ דמצוה לקיים ע"ש דמוקי כרבנן וממילא איצטרך כלל זה אי איירי בש"מ דאליביה לא שייך עבז"ל דאינו זכות כלל כיון שיש קנין ממון ואסור בב"ח ולא איצטרך זה לרבותא כנ"ל ופריך שפיר מאי איריא כתבו כו' אבל ר"פ עצמו מוקי שפיר כר"מ דמצוה לקיים והוי שפיר זכות ושייך עבז"ל ואיצטרך זה לרבותא כנ"ל. אבל ר"ז פריך שפיר אליביה דע"כ איירי בבריא דאל"ה מאי איריא תנו כו' וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל וגם קושית תוס' עב ד"ה כי אמר רב ל"ש מלוה כו' והקשו רב גופיה אמאי לא מוקי בבריא ומשום מעמד שלשתן ובאמת לא בעינן ציבורין כיון דל"ש מלוה כו' ותירוצם דחוק ע"ש ונראה דהנה הר"ן ז"ל הקשה כיון דמשמע ברישא דהגט בעין דקתני זה א"כ אמאי לא מהני ברישא בגט שיחרור ג"כ מעמד ג' כשמצוה ליתן הגט במעמד ג' דבשלמא בגט אשה חוב הוא ולא תיקנו מעמד ג' רק בזכות אבל בשיחרור דזכות הוא אמאי לא מהני ויהיה משוחרר מיד ע"ש שתירץ דבגט לא שייך מעמד ג' דדוקא היכא דשייך מיגו דזכי לנפשיה כו' ע"ש שסברתו דחוקה קצת. ויש לישב כיון דמעמד ג' הוא רק מדרבנן דקני ותוס' ב"מ כתבו דבשיחרור שהוא דרבנן לא מהני רק לענין שיעבוד ממון ולא להתירו בבת חורין דאין כח ביד חכמים לעקור דבר כו' ולקמן אמרינן דהטעם דזכות הוא לעבד החירות אף שאוסרו בשפחה הוא משום שמתירו בבת חורין וא"כ כיון שבדבר דלאו זכות לא תיקנו מעמד ג' א"כ איך נימא דליהני בשיחרור מטעם מעמד ג' שהוא זכות דז"א כיון דמעמד ג' הוא רק דרבנן ואף אם משוחרר אינו רק דרבנן אסור עדיין בב"ח כנ"ל וממילא לא הו' זכות כלל כיון שאסור בב"ח כנ"ל וכיון שאינו זכות לא שייך כלל מעמד ג' כמו בגט אשה וממילא לא מהני כלל מעמד ג' בשיחרור אף לענין ממון כיון דלא מהני לענין ב"ח ואינו זכות כנ"ל:

אך י"ל למ"ש התוס' הטעם דלא מהני במתני' מטעם תן כזכי הוא דאיירי שאינו נותנו מיד ליד רק שכבר הוא בידו או שמראהו ובכה"ג לא הוי תן כזכי כו' וכ' הרמב"ן והרשב"א הטעם דדוקא היכא שמוציא הדבר מרשותו ודאי נותן בעין יפה וכונתו תן כזכי אבל היכא שאינו מוציא מרשותו ונשאר עדיין ברשותו לא היה כוונתו תן כזכי ע"ש שרוצה שיהיה עדיין שלו עד שיתן לו ע"ש וא"כ לפ"ז ממילא א"ש קושית הר"ן ז"ל דכיון דמהני מעמד ג' מדרבנן ומהני שפיר לענין השיעבוד ולקנין הממון א"כ ממילא מותר גם בב"ח מטעם תן כזכי דמהני מדאורייתא דא"ל כנ"ל כיון שלא יצא מרשותו רוצה שיהיה עדיין שלו כו' דז"א כיון דיצא מרשותו שפיר מדרבנן משום מעמד ג' ואינו שוב שלו ממילא הוי תן כזכי דנותן בעין יפה כיון שעושה דבר שיצא מרשותו בזה ודאי נותן בעין יפה כנ"ל והוי תן כזכי ומותר שפיר בב"ח דהוא דאורייתא וא"כ הוי שפיר זכות כנ"ל:

אך ז"א דאיך נימא דודאי היה כונתו זכי כיון שנותן בעין יפה דאף אי אין כונתו זכי ג"כ יצא מרשותו משום מעמד ג' דז"א דהא אם באמת לא היה כוונתו זכי רק תן ממילא לא יצא כלל מרשותו דלא מהני אף מדרבנן משום מעמד ג' כיון שאינו זכות כנ"ל דגם אם יהי' מהני יהי' אסור בב"ח כיון שבאמת לא הי' כונתו זכי ומדאו' באמת אינו משוחרר וממילא לא מהני אף מדרבנן ולא יצא כלל מרשותו אף לענין ממון וא"כ איך נימא זה לראיה שהי' כוונתו זכי משום כיון שיצא מרשותו אף אי לא כיון זכי ממילא נותן בעין יפה והי' כונתו זכי כו' דהא אם לא כיון זכי לא יצא מרשותו ואינו נותן כלל בעין יפה ולא כיון כלל זכי רק' תן כנ"ל וממילא לא מהני מעמד ג' שאינו זכות כנ"ל כיון שהוא דרבנן. אך י"ל כיון דהדין הוא היכא שאסור בשפחה ובב"ח שכופין את רבו ונותן לו שיחרור כו' א"כ ממילא הכא אם משוחרר מדרבנן ואסור בב"ח וגם בשפחה אסור וממילא כופין את רבוכו' וצריך ליתן לו שיחרור גמור א"כ שפיר הוי זכות אף אם יהי' רק משוחרר דרבנן ויהי' אסור בב"ח מ"מ ע"י זה כופין אותו וישחררו שיחרור גמור ויהי' מותר בב"ת וא"כ מהני שפיר המעמד ג' לענין ממון דהוי זכות אף שאסור בב"ח כיון שכופין כו' וכיון שמהני לענין ממון וממילא יצא מרשותו אף אם הי' כוונתו תן ולא זכי כו' וממילא תן כזכי כיון דיצא מרשותו כנ"ל ושפיר מותר בב"ח ג"כ דמשוחרר מדאורייתא מטעם תן כזכי כנ"ל:

אמנם אי מוקמינן בשכיב מרע לא מוקמינן כלל רישא במעמד ג' אף דקתני זה דלא הוי דומיא דסיפא כו' ואף אי נוקי לרישא דקתני זה במעמד ג' מ"מ לא הוי זכות כלל כנ"ל שהוא דרבנן דא"ל כנ"ל שהוא זכות משום דכופין כו' ז"א למ"ד לקמן פ' השולח דמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה דקנין ממון כבר פקע ואיסורא לברי' לא מורית ולכך אין בידם לשחררו ואסור בב"ח ע"ש. וא"כ כיון דבש"מ דעתו על אחר מיתה כו' ואיך נימא דהוי זכות שיכוף את היורשים לשחררו ז"א כיון דהוי זכות ושייך מעמד ג' ומהני לענין ממון וכבר פקע הקנין ממון מחיים א"כ כשמת אינו כלל ביד היורשים לשחררו כמו מפקיר עבדו ומת כו' ואסור עדיין בב"ח א"כ ממילא לא הוי זכות כלל ולא שייך מעמד ג' אף לענין ממון וממילא לא הוי תן כזכי שלא יצא מרשותו אי נימא דלאו כזכי דלא הוי זכות כנ"ל ולא שייך מעמד ג' כנ"ל:

והנה המפ' כתבו די"ל למאי דאמרינן דסבר רב דמעמד ג' שייך אף במלוה לא שייך סברת הר"ן הנ"ל דלא אמרינן מעמד ג' רק היכא דשייך מיגו דזכי לנפשיה כו' כיון דבמלוה אין הטעם כלל משום זכי' דאינו יכול לזכות שאינו בעין וממילא לא שייך משום מיגו דזכי כו' רק אי אמרינן דוקא בפקדון שייך מעמד ג' שייך שפיר סברת הר"ן ז"ל כיון דהטעם הוא משום זכי' כנ"ל ע"ש. וא"כ מיושב קושית תוס' הנ"ל רב גופיה אמאי לא מוקי בבריא ובלא ציבורין כו'. ולמ"ש א"ש דמשני דר"פ סבר דמעמד ג' ל"ש מלוה כו' א"כ ממילא ליכא לאוקמי כלל בבריא כו' דקשה קושית הר"ן ז"ל דגם ברישא בגט שיחרור אמאי לא מהני מעמד ג' דלא שייך תירוץ הר"ן ז"ל משום מיגו כיון דשייך מעמד ג' אף במלוה כנ"ל ולא שייך מ"ש דבבריא הוי שפיר זכות משום דכופין כנ"ל וממילא תן כזכי כנ"ל ולכך מוקי ע"כ בשכ"מ וא"ש כנ"ל אבל ר"ז דסובר כי אמר בפקדון א"ש תירוץ הר"ן ז"ל משום מיגו כנ"ל דלא מהני מעמד ג' ברישא דלא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה כנ"ל:

ובזה מיושב ג"כ קושית תוס' דאי גרסינן זה מאי פריך אי בשכ"מ מאי איריא תנו אפי' כתבו כו' הא תני זה לרבותא כנ"ל. ולמ"ש מיושב דהנה לר"ז תני שפיר זה לרבותא דלא מהני בגט שיחרור מעמד ג' אף שהוא זכות וקמ"ל כסברת הר"ן ז"ל הנ"ל משום דלא שייך מיגו ופריך שפיר אי בש"מ מאי איריא תנו כו' דאי בש"מ לא איצטריך כלל זה כיון דלא איירי במעמד ג' ואף אי איירי ברישא במעמד ג' דקתני זה מ"מ הא לא הוי זכות כלל בש"מ דאין כופין דמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה ואין צריכין לסברת הר"ן הנ"ל ופריך שפיר ולר"פ דסבר ל"ש מלוה כו' וסבר שפיר דזה גופיה לרבותא דלא הוי זכות כנ"ל או דלא סבר מפקיר ומת אין לו תקנה כו' וג"כ כסברת הר"ן ע"ש שיש לומר גם אליבי' סברת הר"ן הנ"ל ע"ש:

ובזה יש לישב ג"כ דברי רש"י ז"ל הסותרין זה את זה דלעיל פירש דגרסינן שפיר תן ואעפ"י דאינו יכול לחזור מ"מ נהי דזכה בי' דלא מצי למיהדר כו' מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידיה ואין גט לאחר מיתה והכא כתב דתנו גרסינן ולא תן כו' ע"ש בתוס'. ולמ"ש י"ל דבאמת למאי דמוקי בבריא שייך מעמד ג' אף בגט שיחרור רק כיון דהוא דרבנן א"כ אסור בב"ח ולכך לא יתנו לאחר מיתה כנ"ל. ולכך י"ל לעיל שהקשו תוס' אר"י דאמר הכא כל האומר תן כזכי כו' ובב"מ אמר להיפך תן לאו כזכי כו'. ולמ"ש י"ל למ"ש המפ' די"ל דגם רישא דמתני' דתן גט כו' איירי ג"כ במעמד ג' ואעפ"כ לא מהני כמ"ש הר"ן ז"ל וגם כתבו דלכאורה אי אמרינן דתן לאו כזכי א"כ אינו רוצה שיזכה מיד ואיך מהני משום מעמד ג' כיון שאינו רוצה וכתבו דלענין זה הוי שפיר כזכי כיון שרוצ' שיתן מיד רק שאינו רוצה שיזכה בתורת זכיה ע"ש. וא"כ י"ל גם לעיל דמשני ר"י תן כזכי כו' אף דסבר תן לאו כזכי מ"מ הכא מהני משום מעמד ג' דלענין זה הוי שפיר כזכי כנ"ל ולכך אינו יכול לחזור בשחרור דזכה משום מעמד ג' כנ"ל. אך לכאו' לענין ב"ח אמאי אינו יכול לחזור כלל הא כשחוזר אסור בב"ח כיון דמעמד ג' הוא דרבנן כנ"ל. אך י"ל למאי דפליגי ר"י ור"ל דר"ל סבר לא אתי דבור ומבטל דבור ור"י סבר אתי דבור כו' ופריך אר"ל מהשולח גט דיכול לבטל השליחות ולחזור בו כו' ומשני דדבור ודבור הוא כו' וכתבו שם דאף דר"י סבר גם כן לא אתי דבור ומבטל מעשה מ"מ התם דלא נגמר כלל המעשה רק שמתחיל אחר ל' כו' וכן בשליח כשיתחיל כשבא לידה לא הוי מעשה ויכול לחזור כו' ע"ש וכתבו הפ' דלכך במעכשיו דשיורא אינו יכול לחזור כו' משום דכבר התחיל המעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה כו' ע"ש. וא"כ הכא כיון דבמה שאמר תן ועשה אותו שליח כבר נגמר מדרבנן משום מעמד ג' והוא משוחרר מדרבנן ומהני לענין ממון מדאורייתא משום הפקר ב"ד וכיון שנגמר המעשה לענין זה ממילא אינו יכול לחזור כלל אח"כ משום לא אתי דבור ומבטל מעשה ואינו יכול לבטל השליחות ויכול השליח ליתן לו אף שחוזר וממילא כשנותן לו מותר גם בב"ח דמשוחרר שפיר מדאו' כשנותן לו כיון דלא הוי מהני ביטול השליחות כו' ולכך אינו יכול לחזור כלל ומותר אף בב"ח כשנותן לו כו':

ומיושב שפיר דברי רש"י ז"ל לעיל דאע"פ דזכה בו לענין דלא מצי למיהדר ואף לענין ב"ח מ"מ לא אתי דבור כו' כיון דמהני משום מעמד ג' כו' מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' דלענין ב"ח לא מהני עד שנותנו לו דהוא מטעם דלא מהני הביטול ונשאר השליחות ואינו משוחרר מדאו' עד שנותנו לו ולכך ממילא אין גט לאחר מיתה ואסור בב"ח כנ"ל ופירש"י ז"ל שפיר. והכא פירש שפיר למאי דמוקי לה בשכ"מ ואין הטעם משום מעמד ג' וע"כ לעיל דאינו יכול לחזור הוא משום דתן כזכי לגמרי וממילא ע"כ הכא גרסינן תנו ולא תן דאל"ה הי' מהני אף לענין אין גט לאח"מ אבל לעיל למאן דמוקי בבריא פירש שפיר כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהנה י"ל קושית הר"ן דגם בגט שיחרור שייך מעמד ג' דהוא זכות כו' וי"ל למ"ש תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקיר כו' דלא שייך בתקנת חכמים הפקר ב"ד הפקר כו' רק היכא דאחר שתקנו חכמים אין לו כלל דין דרבנן אבל אם גם אחר התקנה יש לו איזה קולא או חומרא מחמת שהוא מדרבנן לא שייך הפקר ב"ד כו' ע"ש. וא"כ י"ל גם במעמד ג' לא תקנו רק מחמת שיהי' מהני מטעם הפקר ב"ד כו' ויהי' מהני מדאורייתא כו' וא"כ בשיחרור כיון שאסור עדיין בב"ח מחמת שאינו משוחרר רק מדרבנן וממילא לא שייך הפקר ב"ד כו' כיון שגם אחר התקנה יש לו דין דרבנן דאם הי' מהני הי' מותר בב"ח ולא שייךהפקר ב"ד ולכך אינו כלל אף לענין ממון כו'. אך למ"ש דאחר שתקנו מעמד ג' ומהני לענין ממון וממילא יצא מרשותו ומהני מטעם תן כזכי מדאורייתא א"כ שפיר שייך עדיין הפקר ב"ד כו' דאחר התקנה אין לו כלל דין דרבנן דמותר שפיר גם בב"ח מטעם תן כזכי ושייך הפקר ב"ד ושייך מעמד ג' וקשה קושית הר"ן ז"ל הנ"ל:

והנה המפ' כתבו דדוקא למאן דסובר דלא תקנו מעמד ג' אלא בפקדון כו' והקשו תוס' הא מהני בל"ז מטעם תן כזכי כו' וסובר ע"כ דלא שייך תן כזכי באינו נותן מיד ליד כו' אבל למאן דסובר שתקנו אף במלוה אינו סובר כלל סברא זו די"ל שפיר דאף באינו נותן מיד ליד שייך תן כזכי רק דהוצרכו לתקן במלוה ע"ש וע"כ למאן דסובר דתקנו אף במלוה ואף בלא מיד ליד שייך תן כזכי ע"כ איירי מתניתין בלא נטלו עד אחר מיתה או ביד אחרים דלא שייך תן כזכי כו':

וממילא מיושב דלר"ז דסובר דוקא בפקדון תני שפיר זה דקמ"ל כתירוץ הר"ן ז"ל דלא שייך מעמד ג' בשטרות כנ"ל דא"ל כנ"ל דבל"ז לא שייך הפקר ב"ד כו' דז"א דיהי' מהני מטעם תן כזכי כיון שיצא מרשותו דלדידי' איירי באינו נותן מיד ליד כו' אבל אי נימא בשכ"מ לא איצטרך כלל זה כיון דלא איירי במעמד ג' ולא שייך רבותא הנ"ל ופריך מאי איריא תנו כו' אבל ר"פ דסובר דאף במלוה תיקנו ואין חילוק בין נותן מיד ליד כנ"ל א"כ הוא בהיפך דבבריא קשה דלא איצטרך זה דלא קשה דלא שייך הפקר ב"ד כנ"ל דליכא למימר דיהי' מהני מטעם תן כזכי כיון שלא לקחו עד אחר מיתה כנ"ל וע"כ בשכ"מ וקמ"ל בזה כמ"ש תוס' דכה"ג אין כופין דלא הוי כשחררו משום שאמר גט זה ולא צוה ליתן גט אחר כמ"ש המפ' וממילא ליכא לאוקמי בבריא דקשה כנ"ל וא"ש:

דין דבמעמד שלשתן קונה אפילו במלוה ושוב לא יכול למחול החוב לחבירו. ודוקא שהקנה לו מתנת חבירו וגם שיש בידו ממון כפי הסך שהקנה לו אפילו לא הגיע זמן פרעון. ובלא מעמד ג' אפילו מתנה מועטת לא קנה אלא אם כן בלשון הודאה שהנותן יאמר לפני עדים אתם עדי שהמנה שיש לי ביד פלוני הוא שלו או מי שהמעות בידו יודה בפני עדים ויאמר אתם עדים שיש לי בידי מעות של פלוני ואי קנה מני' בכל לשון הודאה שיאמר קנה אבל גבי הנותן לא מהני קניה כלל אלא דוקא בלשון הודאה ואתם עדי כדפי':

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן ל"ש מלוה ל"ש פקדון ובלא מעמד ג' לא קנה בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת. ומ"מ אי קנה מידו אינו יכול לחזור וז"ל הטור וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין דוקא היכא דקני מהאי דאיתא לממונא גבי' אבל קנו ממרי' דממוני' לא מהני' דמלוה להוצאה ניתנה ואינו מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ואפי' קנה מהאי דממונא גבי' דוקא דקנה בתורת הודאה דאית ליה מהאי שני כך וכך זוזי אבל בתורת מתנה לא מהני בי' קנין גרידא ל"ש מלוה ול"ש פקדון דאין מטבע נקנין בחליפין עכ"ל. וצ"ע מאוד דלמאי מהני האי קנין ס"ס הנותן יכול לחזור בו שהרי לא קנה מידו, וי"ל מאחר שזה קיבל עליו בקנין ליתן לזה אז לא יוכל הוא לחזור עליו כדי שישל' לו הלוה או הנפקד פעם שנית שהרי הוא נתחייב מכח גרמא דניזקין לשלם לו הזיקות שהרי הוא צוה ליתן לו ולקנות ממנו וא"כ אם אתה מחייבו לזה ליתן לו פעם שנית ס"ס יחזור עליו מצד דיני דגרמא. אבל ס"ס קשה ל"ל קנין יודה לו בפני ב"ד שיש מעות שלו בידו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי' ויאמר הריני מודה בפניכ' דשוב לא יכול לומר אח"כ שלא להשביע את עצמו כוונתי כמו שכתב הרי"ף בסוף גט פשוט. או יאמר אתם עדי' דלכ"ע מהני. ועוד קשה ולמה לא יודה הנותן שהממון שישנו ביד הנפקד הוא ממון של פלוני כדאשכחן גבי איסו' גיורא בעובדא דרבא וא"ל דשאני התם דבנו היה ולא שייך לומר שלא להשביע את בניו דבודאי אדרבה היתה ההודאתו אמת כדי ליתן לבנו רב מרי כמו שפרשו התוס' לשם. אבל ס"ס קשה יודה בפני עדים ויאמר אתם עדיי או הריני מודה בפניכם דלא שייך לומר שלא להשביע כדפי'. ואפשר דהרמ"ה ס"ל דמילתא דפסיק' קתפיס' דקני' מהני בכל לשון שיאמר ההודאה. אבל מ"מ קשה אמאי לא מהני ההודאה גבי מי שהמעות בידו אפי' בלאו קנין דליכא למיחש שמא יטעון שלא להשביע א"ע קאמר דלמה יחטא ולא לו דאם לא יתן לזה ס"ס יחזור להנותן. ונ"ל דחיישינן לקנוני' שיעשו עם הנותן. ומסיק בסוגיא דמעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא הוא אלא משום תקנות השוק דמי שיקנה איזה סחורה ואין בידו מעות שיכול לשלם לו שיכול להעמידו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה בקני ומ"ה אע"ג דהיכא שמכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול גבי מעמד ג' לא יכול למחול דאל"כ נפל כרס' בבירא דתקנתא מאי מהני שלא יסמוך הסוחר על מעמד ג' מאחר שיכול למחול. ועוד האריכו בעלי התוספת בראי'. וכן פסק הרא"ש וכן דעת כל האחרוני'. ועוד כתבו ר"ת וריב"א דבמעמד ג' קנה בע"כ של לוה ונפקד דאל"כ למה תקנו מעמד ג' יאמר לו זכה ודוחק לומר דתקנו מעמד ג' היכא דליכא פקדון או החוב ביד השלישי שזהו מילתא דלא שכיח ומשום מילתא דלא שכיח לא הוי מתקנ' רבנין הלכתא בלא טעמא. וכה"ג הביאו ראייה מפ' המוכר את הספינה גבי הא דמשך ולא מדד דאמר התם ברשות הלזה מופקדת אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הנפקד ליחד רשותו וא"כ אמאי איצטרך לן בשום מקו' מעמד ג' יקבל עליו הנפקד כו'. אי לאו משום דיקנה בע"כ. ואני אומר דכל הני ראיות ליתא דאל"כ לרב אשי דאמר בהאי הנאה דקמשתני ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשי' וע"כ ליתא האי טעמא אלא מדעתו ולא בע"כ. וא"כ בודאי כמו שתקנה במלוה כך תקנה בפקדון אלמא דליתא למעמד ג' בע"כ וא"כ בע"כ ס"ל דהך קושי' למה תקנו מעמד ג' כו' לית' דמשו' היכא דליכא פקדון גביה תקנו. ומאחר דהך קושי' ליתא לרב אשי א"כ ה"ה לפי המסקנא נמי אין ראי' מהך קושי' ומה דמסקינ' בפ' מי שמת גבי איסור גיור' דאמר רבא אי במעמד ג' לא אזלינן משמע דאי הוה אזיל הוה קנה מרי ברי' בע"כ של רבא אין זו ראהו דאפשר שהי' מתבייש לומר לפניו אינני רוצה ומשום שמא יאמר לו זכה לרב מרי לא היה מתיירא שהי' יכול להוציא מידו קודם שיבא לשם ומ"ה לא אזלינן. ולשם בב"ב כתב הר"ן בפרושו מצאתי, בנמוקי האחרונים שמעמד ג' אינה קונה בע"כ וראיית' כתוב מפה וז"ל וסוגי' מוכח דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של זה שהמלוה אצלו מדאמר רב אשי דבבהיא הנאה דהא משתני' לי הבין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נעשי'. וה"ט ודאי לא סגי אלא מדעתו ואע"ג דלמסקנא לא קאי ה"ט מ"מ איהו לא פליגי אלא בטעמא אבל בדינא לא פליגי. ואע"ג דאמר אמימר דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משעבדנ' לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך ה"ק משעבדא לכל מאן דאתי מחמתך שארצה להשתעבד לו כמו דמשעבדנ' לך ע"כ ודין דבמעמד ג' מהני אפי' במלוה שלא הגיע זמנו כתבתי בפ' החובל סי' כ"ז ושם כתבתי דאין שייך מעמד ג' אלא שיש בידו ממון של המקנה כפי הסך שהקנה לו:

דין מי שאומר הריני נותן מנה לפלוני אם יש לו מעות בעין מנה ממש קאמר. ואם נאבד. נאבד למקבל, ואפי' יש לו כמה מגי' בעין כל אחד בפני עצמו ואבד אחד מהן אבד למקבל ואפילו אמר מנה מנכסי. והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ה' מאות זוז בבת אחת ואבד מנה מהם לא הפסיד המקבל אלא לפי החשבון ואם לית ליה שום מעות בעין ואומר מנה לפלוני, אפילו לא אמר מנכסי נותן לו שוה מנה:

פסק כתב הר"ן וז"ל ומדשקלי' וטרי' אי חיישינן למנה קבור או לא נהי דמסקינן דלמנה קבור לא חיישינן. מ"מ משמע שהאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ולא אמר דשוה מנה קאמר הילכך היכא דאיתיה בעיני' מנה קאמר. ואם נאבד מרעיתו אבד. וכן נמי כל היכא שיש לו כמה מני' בעין כל אחד בפני עצמו ואבד אחד מהן מרעיהו אבד דיד בעל השטר על התחתונ' ואפי' אמר מנה מנכסי לא אמרינן דליפות כח קאמרינן כדאמרינן בפ' המקבל מחמרא כדי ליפות כחו ואם החמיץ אין לרעיהו החמץ דהתם שאני דיהיב ליה ארבע מאה זוזי ותלינהו בחמרא דהוה מיד' אחרינא אבל הכא כשאומר משלי קאמר. והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ה' מאות זוז בבת אחת ונאבד מנה מהם לא הפסד זה אלא לפי חשבון כדתנ' בתוספת' דב"מ דב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים נגנב או נאבד מהן חולקין לפי החשבון והיכא שאין לו מעות כלל בעין כל שלא אמר מנכסי איכא למימר דלא זכה מקבל דמנה דווקא קאמר והא לית ליה ע"כ והנה דבריו הראשונים ישרים מצד השכל והסברא נותנת אעפ"י שאין לה הכרע בתלמוד. אבל מה שכתיב בסוף דבריו היכא שאין לו מעות כלל בעין ולא אמר מנכסי דלא זכה לא נהירא דמאחר דלא חיישינן למנה קבור א"כ בוודאי שוה מנה קאמר ולא הוציא דבריו בכדי. ועוד סתם מנה ומאתיים שבתלמוד איירי נמי בשוה מנה, זכר לדבר מ' שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ונהי דהיכא דאית ליה מנה בעין דאמרינן מסתמא אמנה שבעין קאמר דאל"כ הל"ל שוה מנה מאחר שלא יתנו לו מנה ממון המזומן אבל היכא דלית ליה מנה במזומן ע"כ שוה מנה הוא:

וזה אינו אוכל. משוחרר אינו אוכל: מפני שהוא קנינו. טעמא מאי עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן הלכך אי בעי ההוא כהן כשיברח עבדו שקיל ארבעה זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קנינו ומיפסיל: זילא ליה. זוללה היא בעיניו לזלזל בה לכל תאותו: ופריצה ליה. מתנהגת עמו בפריצות: מתני' האומר תנו גט זה לאשתי. גרסינן במתני' ולא גרסי' תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר: לא יתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה: גמ' והוא שצבורים. מנה דקתני מתני' בצבורין ומונחין המעות עסקינן ואמר מנה זה תנו לפלוני: בבריא. מתנות בריא במטלטלין יכול לחזור בו עד שימשוך ויורשו נמי מצי למיהדר ביה אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת: במעמד שלשתן קנה. ולקמן מפרש טעמא וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון דקני ליה כל היכא דאיתיה: שמא מנה קבור. יש לו בקרקע וההוא הוא דיהב ליה:

ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה כו'. לכך מזכיר אשת כהן כלומר כמו שאתם מודים לי באשה שהוא חוב אודו לי נמי בעבד והא דמסיים נמי אבל באשה חוב הוא לה הכל מדברי ר' מאיר מדלא קאמר אמרנו לו: עבדא בהפקירא ניחא ליה. וא''ת עבד קטן ישראל דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרי' בפ''ק דכתובו' (דף יא.) משום דלא טעים טעמא דאיסורא מאי איכא למימר וי''ל דמוד' ר''מ בעבד קטן ישראל וא''ת והא דקאמר התם והא קי''ל ודאי דעבדא בהפקירא ניחא ליה מנלן והא רבנן פליגי אר''מ ולית להו בהפקירא ניחא ליה וי''ל דמודו רבנן דניחא ליה בהפקירא אלא הכא גבי עבד לית להו לפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו וגדול הוא לו זכות של שיחרור משל הפקירא אבל גר שאין רשות אחרים עליו לא.: האומר תנו גט. אי גרסי' תן גט זה אתיא מתני' כר''מ דוקא אי נמי אפי' כרבנן וכגון שאינו מוסרו מיד ליד אלא מראהו לו ומצוה ליתנו והוא לא נטלו עד אחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ואפ''ה לא זכה העבד ונאמר דלא אמרי' תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד ואשמעינן במאי דנקט זה דאע''ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח והותחל כל כך מחיים אפ''ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה אבל אור''ת דל''ג כלל זה דע''כ לא תנא זה במתני' לשום חידוש מדדייק בגמרא דמתני' בבריא דאי בשכ''מ מאי איריא תנו אפילו כתבו נמי ואי תנא זה לאשמועינן שום חידוש אפילו מיירי בשכיב מרע לא ה''ל למימר כתבו ואין נראה לומר דהכי דייק אי בשכיב מרע הוה ליה למיתני כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי דהא כיון דצריך לשנות תנו שחרור זה אין לו לתנא לשנות כתבו גט לאשתי ולהאריך בלשון.: לא יתנו לאחר מיתה. וקמ''ל דאין גט לאחר מיתה אע''ג דבהדיא תנן בפרק מי שאחזו (לקמן ד' עב.) דאין גט לאחר מיתה הכא איצטריך לאשמועינן (בגט שחרור שגם אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד ואפי' בגט אשה נמי אשמועינן) דאע''ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה והתם אשמועינן דאע''ג שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט אחר מיתה ואשמוענין נמי לישני דתני התם הי משמע מחיים והי משמע אחר מיתה: תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן א''צ לומר דלדידיה רישא נמי איירי במעמד שלשתן ומיירי שהגט כבר בעין דאם אינו בעין אפי' בממון לא שייך מעמד ג' ואיירי שהאשה רוצה בכך ואשמעי' דלא תקון מעמד ג' בשטר אלא בממון דאין נראה שיחלקו האמוראים ברישא דמתני' דמר מוקי לה במעמד שלשתן ומר בכתבו ותנו אלא בסיפא דוקא פליגי ומיירי רישא לכולהו בכתבו ותנו אפי' למאן דמוקי לה בבריא דלא שייך מעמד שלשתן ואע''ג דלא הוי רישא דומיא דסיפא אין לחוש דה''נ למאן דמוקי לה בשכיב מרע לא הוי רישא דומיא דסיפא מכל וכל שהשטר אינו בעולם כשמצוה ליתן והמנה הוא כבר בעולם אע''ג דבגמ' מוכח מרישא דסיפא איירי בבריא אלמא בעי דלהוי סיפא דומיא דרישא היינו משום דאית לן לאוקמי כולהו בחד גברא אבל מ''מ לא בעי לאשוינהו לגמרי: והא לא משך. תימה מאי פריך הא קי''ל (לקמן דף טו.) מצוה לקיים דברי המת אם כן לוקי מתניתין בבריא משום מצוה לקיים דברי המת וי''ל כיון דחכמים פליגי אר''מ ולית להו מצוה לקיים דברי המת אע''ג דקי''ל כר''מ לא בעי לאוקמי מתני' כיחידאה כדאשכחן בפ' כל הגט (לקמן ל.) דלא מוקי שמואל מתניתין כיחידאה כר' יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה אע''ג דבפ''ק דבבא מציעא (דף יב.) סבר שמואל כוותיה ועוד י''ל דלא מצי לאוקמי מתני' משום דמצוה לקיים דברי המת דאם כן מאי איריא צבורין אפי' אין צבורין נמי דסבר הגמרא מצוה לקיים כו' שייך אפילו במלוה דבבריא לא חיישינן למנה קבור מדלא פירש וא''ת ולרב גופיה תיקשי דלוקמא משום דמצוה לקיים דברי המת אפילו אין צבורין ויש לומר דרב לא סבר לה כרבי מאיר אלא כר' יוסי כדפסיק שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט:) נמי כר' יוסי ועוד מפרש ר''ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש דומיא דהמשליש מעות לבתו (שם דף סט:) ותנו שקל לבני (שם) ובמתני' משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני ולא דמי להולך מנה לפלוני דלקמן דאמרי' עלה מצוה לקיים דברי המת ואע''ג דלא תנא זה דהולך מנה לפלוני משמע שפיר בלא זה שמוסר לו באותה שעה להוליך יותר מבתנו מנה לפלוני וכן משמע בפרק מי שמת (ב''ב דף קמט.) גבי איסור גיורא דלא הוי מהני ביה טעמא דמצוה לקיים דברי המת בתריסר אלפי זוזי שהפקיד לרבא לפי שלא הופקדו מתחלה לתתם לרב מרי ויש לדחוק דשמא לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש מתרצה ורבא לא היה חפץ להיות שליש לכך ועוד אומר ר''ת דבגר לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו וכי האי גוונא אמרינן התם דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו': אית ספרים דגרסי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר ומפרש ר''י דה''פ דכשאמר מנכסי נותנין אפי' אמר מנה סתם ולא חיישינן למנה קבור כיון שמצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו מ''מ והא דקתני מנה זה נותנין כשאינו מצוה לתת לו משלו אלא שמודה ואומר תנו מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי ולכך במנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר שמודה שהוא של פלוני ומתני' איירי בפקדון ולהכי בעינן צבורין דבלא צבורין חיישינן למנה קבור וא''ת ואמאי אוקי רב בפקדון לוקמי במתנה כדמשמע לשון תנו ואפי' באין צבורין וי''ל דהא כבר אשמעי' בבבא בתרא (דף קנא.) דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל בפקדון אשמועי' דלא חיישינן שמא שלא להשביע את בניו אומר כן דכיון שאומר תנו הודאה גמורה היא אכן קשה לר''י על זה דא''כ אמאי מוקי לה בשכיב מרע בבריא נמי מצי לאוקמי בכה''ג וכ''ת דלא חיישינן למנה קבור אלא בשכ''מ לפי שלא היה יכול לפרש מנה קבור מטורד חליו אבל בבריא מדלא פירש אינו מקפיד מאיזה יתנו לו א''כ לוקמא בבריא ואפי' באין צבורין לכן נראה דלא גרסי' מנכסי נותנין אלא אפי' במתנה חיישי' למנה קבור אלא גרסינן מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין: