גיטין יב ע"ב

דף יב - ב

- לשם מה לווה מאחרים ואוכל, הרי מקבל הוא מזונות מרבו?

ועונה הגמרא: להעדפה, לפי שרצה מזונות מרווחים יותר, שאין דרך רבו להאכילו - לווה מאחרים.

ושוב שואלת הגמרא [בדרך של משא ומתן]:

ולימא ליה הקדש ^[23] - שיאמר לו [כביכול, יטען כנגדו] ההקדש: הרי עד השתא - עד עכשיו - סגי לך - היה די לך - מזונות של האדון בלא שתצטרך העדפה. והשתא נמי - [אם כן] גם עכשיו [שהקדיש אדונך מעשה ידיך] תיסגי לך - שיספיק לך - בלא העדפה [ויהיה מעשה ידיך להקדש!].

ועונה הגמרא: הקדש גופיה - עצמו - ניחא ליה - נוח לו - שיאכל העבד בהרווחה, כי היכי דלשבח עבדיה - כדי שיבריא העבד בגופו וישבח.

ומקשה הגמרא על דינו של רב:

מה שאמר רב: עושה ופורע חובו - קשה, הרי קמא קמא - כל פרוטה ראשונה שהוא משתכר - קדיש ליה - הינה קדושה מכח הקדשו של האדון.

ומתרצת הגמרא: מדובר באופן שכאשר הוא משתכר בפחות פחות משוה פרוטה, ^[24] הוא פורע למלוה, לפני שיצטרף לשיעור פרוטה. לפי שעל פחות משוה פרוטה אין ההקדש חל.

ועתה מבססת הגמרא את דחיית ההוכחה מדברי רב:

הכא נמי מסתברא - כך גם מסתבר, שרב דיבר באופן שמעלה לו האדון מזונות: שהרי אמר רב דין נוסף: המקדיש ידי עבדו, אותו העבד עושה ואוכל, דאי לא עבדא - שאם לא יעבוד עבור עצמו - מאן פלח ליה - מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות. והרי בדין זה מבואר שאין הקדשו של האדון חל, ובסתירה לדבריו הקודמים.

ובהכרח, לישוב הסתירה, צריך לומר:

אי אמרת בשלמא - אם תגיד כן יהיו דבריך נוחים ומובנים, והיינו: הך - דין ראשון של רב מדובר במעלה האדון מזונות לעבד, ורק משום כך חל ההקדש, שהרי אינו יכול האדון לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. והא - ודין שני של רב מדובר בשאינו מעלה לו מזונות, ולפיכך אין הקדשו חל. ושני הדינים מתיישבים שפיר - היטב.

אלא אי אמרת - אם תאמר, הך - דין ראשון - מדבר בשאינו מעלה לו מזונות, ואף על פי כן חל ההקדש, לפי שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. אם כן תמוה הלשון בדין השני "דאי לא עבדא מאן פלח ליה", הלא כל מאן דבעי ניפלחיה - מי שירצה [לסייע לו], יעבדנו ויזון אותו.

ומכח ההכרח להעמיד שמדובר במעלה לו מזונות, מתבטלת ההוכחה מדברי רב, שיכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.

נסיון להוכיח מדברי רבי יוחנן החולק על רב: תא שמע: דאמר רבי יוחנן: הקוטע יד עבדו של חבירו, נותן שבתו [שכר ימי מחלה שהתבטל ממלאכתו ^[25]] ורפואתו ^[26] [דמי ריפוי] לרבו. ואותו העבד ניזון מן הצדקה.

ומכך ששכר שבתו לאדון והוא עצמו ניזון מן הצדקה, שמע מינה - ניתן ללמוד מכך - שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי, ואיני זנך"!

ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן: במעלה לו האדון לעבד מזונות.

אך שואלת הגמרא: אי הכי - אם כן - אמאי - מדוע [צריך הוא להיות] - ניזון מן הצדקה?

ועונה הגמרא: להעדפה. שהוא צריך מפני חוליו להוסיף על מזונותיו.

ומקשה הגמרא: אי הכי - אם כן - מדוע אמר רבי יוחנן "ניזון" - שמשמע שמקבל מן הצדקה רק עיקר מזונות - כדי חייו בלבד. והרי "מתפרנס" מיבעי ליה - היה צריך להשתמש בלשון פרנסה, ולומר: מתפרנס מן הצדקה, שמשמעותה כוללת כל צרכיו?!

אלא, לאו - מוכח מכאן, שרבי יוחנן לא דיבר במעלה לו מזונות. ומכך שבכל זאת שכר רפואתו לרבו, שמע מינה, נלמד מכך שיכול הרב לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.

שמע מינה - ואין כל פירכא על הוכחה זו. ^[27]

עתה דנה הגמרא בגוף דברי רבי יוחנן:

אמר מר: יש לדון בדברי רבי יוחנן שאמר: נותן שבתו ורפואתו לרבו. שבתו - פשיטא שלרבו היא אלא למי? הרי מאחר ומעשה ידיו שייכים לרבו, ודאי שהשבת מגיעה לו! ואם תתרץ ^[28] שבא להשמיענו את הדין הקודם, שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, ואף כאן אינו זנו. אם כן מספיק שיאמר: "אותו העבד ניזון מן הצדקה", ואין צורך להוסיף ששבתו לרבו.

ועונה הגמרא:

רפואתו איצטריכא ליה - לעניין דמי רפואתו הוצרך להשמיע חידוש. שהאדון מקבלם. ואע"פ שאין זה ריוח הבא ממעשה ידיו. ואגב רפואתו שנה התנא גם את דין שבתו.

ושואלת הגמרא: הלא דמי רפואתו, דידיה היא - של העבד הם - דבעי ^[29] - [שהרי הוא] צריך - איתסויי ביה, להתרפאות על ידם?!

ועונה הגמרא: לא צריכא - לא נצרך דין זה אלא באופן דאמדוהו - שהעריכו [בית הדין] את משך הזמן הדרוש לטיפול רופא - לחמשא יומי - וצריך לתת לרופא שכר חמישה ימים. ועבדו ליה סמא חריפא - ועשו לו תרופה חזקה - ואיתסי בתלתא יומי - והוא התרפא תוך שלושה ימים.

מהו דתימא - היינו חושבים לומר - צערא דידיה הוא - צער זה שנוסף לו בגלל התרופה החריפה, שייך לו [ולא לאדון]. ואם כן הוא יקבל את שכר שני הימים חלף הצער שנצטער - קא משמע לן - לכן בא רבי יוחנן להשמיענו שאינו כן. אלא כל ריוח או שבח הבא לידי העבד, זוכה בו האדון, כמו רווחים המגיעים לו משורו וחמורו - באשר הוא רכושו.

ועתה חוזרת הגמרא לדון במחלוקת חכמים ורבי מאיר במשנה, אם זכות היא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות, או חובה.

ומביאה הגמרא ברייתא:

תניא: אמר רבי אלעזר [אחד מן החכמים החולקים עם רבי מאיר]: אמרנו לו למאיר: ^[30] והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות.

אמר לנו: חוב הוא לו, והראיה: שאם היה עבד של כהן, הרי ברגע שמשחררו פוסלו מן אכילת התרומה.

אמרנו לו: והלא בלאו הכי יכול הוא למונעו [גם בלי לשחררו], שהרי מה הדין אם ירצה האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו - הרי הוא רשאי! נמצא, שאינו מפסידו בשחרורו כלום.

אמר לנו: ומה אילו עבד כהן שברח - מבית אדונו ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה מביתו, הלא אוכלין הם בתרומה אצל אחרים. אם כן מוכח, שגם כשאדונו מונע ממנו אכילת תרומה, עדיין יכול הוא לאוכלה אצל אחרים, שהרי עבד כהן הוא. אך לעומתו: וזה שנשתחרר אינו אוכל באף מקום. אם כן חוב הוא לו!

אמרו לו חכמים: ^[31] אבל לעניין אשה המקבלת גט מבעלה, מודים אנו שחוב הוא לה, שכן פסלה בכך מן התרומה, [שכבר אינה אשת כהן], וכמו כן מפסידה בכך מן המזונות, שהיה חייב לזונה עד כה. [בעוד שבעבד - רשאי האדון שלא לזונו].

ושואלת הגמרא: מאי קאמרו ליה - מה שאלוהו חכמים [לרבי מאיר] - ומאי קא מהדר להו - ומה תשובה השיב להם. הרי על שאלתם מן המזונות, שרשאי האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו, לא ענה מאומה. ואין בדבריו מענה, אלא לשאלתם מן התרומה.

ומסבירה הגמרא את תשובת רבי מאיר:

הכי קאמר להו - כך הוא ענה להם: השבתוני על המזונות, שאין האדון מפסידו בשחרור, שהרי ממילא, [גם בעודו עבד], רשאי הוא שלא לזונו משלו. אך מה תשיבוני על התרומה - הרי כל עוד לא שחררו האדון, יכול הוא לאכול תרומה משל אחרים, מכח היותו עבד כהן. ^[32] ואם כן, רק השחרור הוא המפסידו מן התרומה, והרי חוב הוא לעבד. ואין יכול השליח לזכות עבורו דבר שהוא חוב.

המשך דברי רבי מאיר: וכי תימרו - ואם תחזרו ותטענו כנגדי: ודאי אין קבלת השליח חוב, שהרי אי בעי - אילו רצה [האדון לשחררו] - אינו חייב לעשות זאת דווקא על ידי השליח. אלא זריק ליה גיטא - היה זורק לעברו את הגט ברשות הרבים [אפילו שלא לתוך ידו אלא] לתוך ארבע אמות ^[33] שהוא עומד בהם - ופסיל ליה - [וכך ישחררנו] ויפסלנו מעתה באכילת תרומה.

אף אני אענה לכם: שביק ליה - מיד יעזבנו העבד ויברח. ולא ימציא עצמו למקום שבו יוכל האדון לפוסלו בזריקת גט. ואזיל לעלמא - וילך לו למקומות אחרים ושם יאכל תרומה, שכן:

בפחות פחות משוה פרוטה. פי' רש"י ז"ל דלא חאיל הקדש אפחות מש"פ. ואק"ל והא אמרינן במס' מעילה צרף את המעילה לזמן מרוב' ולאו מילתא היא דהתם כשחל הקדש אשוה פרוטה ואכל פחות פחות מש"פ. ומיהו לא מחוור דא"כ ליתני התם בב"מ שש פרוטות הן וליחשוב הא אלא הכי קאמר האי גברא מעשה עבדי הקדש ואין פחות משוה פרוטה מעשה ידיו אבל אם היה אותו ממון בעין והקדישו אפילו אפחות משוה פרוטה נמי אחילי.

ב' בפחות פחות משוה פרוטה. פירש רש"י ז"ל עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה. והקשו עליו [בתוס'] מדקתני בבבא מציעא (נה, א) חמש פרוטות הן, דאם כן ליתני שש פרוטות הן ולימא דאין הקדש חל אפחות משוה פרוטה, ותירצו דנהי דהקדש ודאי חייל אכל שהוא מכל מקום אין מועלין בפחות משוה פרוטה כדתנן התם (ב"מ שם) הנהנה בשוה פרוטה מעל אבל בפחות משוה פרוטה לא מעל, ואף על גב דבעלמא איסור דרבנן מיהא איכא הכא שרי לכתחלה דניחא ליה להקדש דלא לימות עבדיה. והקשה ר"י ז"ל דהא מכל מקום כי אכיל פחות משוה פרוטה זימנא אחרינא מצטרף לפרוטה ואפילו לזמן מרובה כדתנן בכריתות (טו, ב) צירף את המעילה לזמן מרובה. ותירץ הוא ז"ל דהכא היינו טעמא לפי שלא היה בדעתו של מקדיש שיחול הקדש לפחות משוה פרוטה.

שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שמע מינה. וכן הלכתא. ואם תאמר אם כן היכי מוקמינן פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דאיתא לעיל (בע"א) דהא לא מצי לאוקמי פלוגתייהו ביכול ואינו יכול דהאי או פרנסני או הוציאני לחירות או תן לי מעשה ידי מיבעי ליה, ועוד מאי שנא שני בצורת דנקט וכדאקשינן לעיל ואי כדאסיקנא לעיל דכולי עלמא אינו יכול והכא במאי עסקינן בדאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספיק אם כן רבי יוחנן איפליג ארשב"ג ורבנן, וי"ל דאף על גב דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול שאפילו מחזר על הפתחים אינו מוצא.

אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו, פשיטא. וקשיא לי מאי פשיטא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. וי"ל דהכי קאמר פשיטא כיון דיכול לומר לעבד עשה ואיני זנך שמטעם זה יהא שבתו לרבו ואי לאשמועינן היא גופה דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך הכי הוה ליה לרבי יוחנן למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דמינה שמעינן דשבתו נמי לרבו.

ומשני רפואתו איצטריכא ליה. כלומר משום דבקוטע יד עבדו של חבירו בעי לאשמועינן חדושא דאפילו רפואתו הויא לרבו ואפילו עבדי סמא חריפא נקט לה בקוטע יד עבדו.

הא דאמר רבי מאיר וכי תימרו זריק ליה גיטא ופסיל ליה. קשיא לי (ועי' בתוס'), ומה בכך מכל מקום קבלתו של זה חוב הוא לעבד ואין חבין לאדם שלא בפניו. וי"ל דהכי קאמר וכי תימרו כיון שהרב יכול לפוסלו בענין אחר דזריק ליה גיטא לא קרייה ליה מחייבו שלא בפניו דמה לי על יד זה מה לי בענין אחר. והיינו דקא מהדר להו ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה, שלא היה לו להזכיר כאן אשת כהן דבאשת כהן לכולי עלמא חוב הוא לה ויכול לחזור בו, אלא דהכי קאמר כמו שאתם מודים לי באשת כהן דחוב הוא לה ואין אומר בזה מה לי על יד זה מה לי בענין אחר אף על פי שאף היא אי בעי זריק לה גיטא ופסיל לה דהשתא מיהא זה מחייב ואין חבין לאדם שלא בפניו. אודו לי נמי בעבד, ואהדרו ליה רבנן במתניתין מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה, כלומר שאני עבד שהרי יכול לפוסלו על ידי אחר ואחר יכול לחוב לו בכך דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ומזבן ליה ניהליה ופסיל ליה וכיון דאחר יכול לחוב לו שלא בפניו מה שאין כן באשה אף זה מקבל שטר שחרורו שלא בפניו.

זה שכתבנו שאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה כך כתבוה גדולי הרבנים ויש שואלים בה ממה שאמרו בקדושין דאי אמר פלגא דחיטתא תקדש קדשה ומכל מקום יש מתרצים בה דפלגא דכמה חיטי קאמר אלא שחזרו והקשו ממה שאמרו במסכת מעילה י"ח ב' צירף את המעילה לזמן מרובה ואף זו תירצוה בשחל הקדש על שוה פרוטה יאכל פחות פחות משוה פרוטה ומכל מקום קושיא חזקה להם היאך לא מנאוה במציעא פרק הזהב נ"ה א' במשנת חמש פרוטות הם אלא ודאי כל שהממון בעין הקדש חל אף על פחות משוה פרוטה אבל כל שמקדיש מעשי ידי עבדו אין פחות מפרוטה מעשי ידיו כלל ויש מתרצים שבכאן לא הקדיש אלא הזכות שיש לו בידים וכשם שאין האדון זוכה במעשה ידיו כל שהם בפחות משוה פרוטה ואינו יכול לתבעם בדין כך אין הקדש חל עליהם והכל עולה לטעם אחד:

הקוטע יד עבדו של חברו נותן את הנזק לרבו וכן שבתו שמחמת החולי ורפוי הרי הוא של עבד כדי שיתרפא מהם ומכל מקום אם אמדוהו לחמשה ימים ועשו לו רופאים סם חזק ביותר ונתרפא בפחות ממה שאמדו בו הרי מותר של דמי רפוי לאדון ודין בשת אין כאן שאין העבדים בני בשת והצער אף צער המכה לרבו שאין לחלוק בצער דהרי מקצתו הרי הוא בכלל הרפוי בהנחת הסמים ומה שאמרו בתלמוד המערב הקוטע יד עבדו של חברו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה פירושו מה שיש עליו מן החיוב כדין חמשה דברים ומכל מקום אין בשת בכלל וכן הרפוי דוקא במותר דמיו:

כבר ביארנו שזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות שאם מפני הפסד מזונות הרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם מפני התרומה ובעבד כהן הרי יכול לכתוב לו גט שחרור ואם תאמר שיברח והדבר ידוע בעבד כהן שברח ובאשתו שמרדה עליו שאוכלים בתרומה אף הוא יכול למכרו בטובת הנאה בכל מקום שהוא כמו שבארנו ולר' מאיר מיהא שאמר חובה הוא לו שאלו בגמרא תינח עבד כהן ומשום מזונות שאע"פ שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך מכל מקום יכול לאכול בתרומה במקום אחר אבל עבד ישראל מה חובה היא לו ופרשוה מפני שמפסידו שפחה כנענית ושמא תאמר אם כן היאך תלה ר' מאיר טעמו בחובת תרומה שאינה אלא בעבד כהן והיה לו לתלות בטעם מצד הכנענית ונראין הדברים מפני שר' מאיר היה בא בתחלה מטעם הפסד מזונות והשיבהו שאף בלאו הכי מפסיד להו והוא השיב שאף במזונות יש בהם צד שהוא חובה אצלו ומכל מקום הלכה כחכמים וזכות הוא לעבד ואינו חוזר בו:

וכבר ביארנו מה שבארו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא לחזרה אבל מכל מקום אינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו והראיה ממה שאמרו אחר כן במשנתנו תנו גט זה וכו' לא יתנו לאחר מיתה וכמו שביארנו במשנה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שתכף שהגיע הגט ליד שליח הוי משוחרר וכמו שאמרו במסכת קדושין כ"ב ב' קונה עצמו בשטר על ידי אחרים וודאי קונה עצמו פירושו שהוא משוחרר לגמרי הואיל והגיע השטר ליד אחרים שיזכו בעבורו ומכל מקום יש לתרץ בה דוקא כשאמר בהדיא זכה בגט זה לפלני עבדי אבל תנו לא נאמר שהוא כזכו אלא לענין שלא יהא הלה יכול לחזור אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין אלמא שהשליח בקבלתו מתירו בבת חורין ואף זו יש לפרשה שבשעה שיגיע הגט לידו עשאתו קבלת השליח מותר בבת חורין אלא שהם מביאים עוד ראיה ממה שאמרו בפרק השולח עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כלומר והוי משוחרר ומכל מקום אפשר לפרשה בשאמר זכה בהדיא אבל תנו אינו כזכו אלא לענין חזרה ואף גדולי המחברים כתבו כן ולשונם בזה הכותב גט שיחרור לעבדו וזיכה לו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלני עבדי יצא לחרות אע"פ שלא הגיע הגט לידי שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לפלני אינו יכול לחזור ולא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו לפיכך אם אמר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושמא תאמר לגדולי המפרשים מה יאמרו במשנתנו שאמרה לא יתנו לאחר מיתה תדע שהם אינם גורסים גט זה אלא תנו גט לעבדי ובשעת מיתתו לא הגיע ליד שליח ובשכיב מרע עסיקינן שמצוה ליתנו ואין גט לאחר מיתה:

תניא א"ר אלעזר אמרנו למאיר והלא זכות הוא לעבד לצאת מתחת ידי רבו לחירות ואמר לנו חוב הוא לו שאם יהיה עבד כהן פוסלו מן התרומה אמרנו לו והלא מה אם ירצה שלא לזונו ושלא לפרנסו רשאי אמר לנו ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא הן אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל אבל אשה חוב הוא לה שכן פסלה מן התרומה ומפסידה מן המזונות מאי קא"ל ומאי קמהדר להו פי' הוא אומר חוב הוא לו שאם היה העבד כהן פוסלו מן התרומה וגם נוטלו (ס"א והטענו לו) מן המזונות וגם הוא חזר ואמר להן מן התרומה עבד כהן שברח וכו' ומהדר הכי קא"ל שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה פי' אע"פ שזכות הוא לו שיצא לחירות מ"מ יש בו צד חובה לענין תרומה וכיון שיש בו צד חובה אין חבין לו לאדם אלא בפניו אמרנו לו והלא אם ירצה וכו' פי' יכול למונעו ממנו מזונות בין חולין ובין תרומה א"כ נמצא שהשליח הזה שום חובה אינו עושה לו אמר להן השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה פי' במזונותיו יכול למונעו בין מחולין בין מתרומה אבל מתרומה בעלמא לא מצי מנע ליה והשליח הזה פוסלו אפי' מתרומה בעלמא א"כ נמצא שחוב הוא לו וכ"ת זריק ליה גיטא ופסיל ליה פי' והרי נמצא שבלא השליח נמי יכול לפוסלו מתרומה בעלמא שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אין אוכלין וזה שהשליח קיבל לו גיטו אינו אוכל פי' לא מצי למפסליה בגיטא דעריק ואזיל לעלמא אבל ע"י שליח מצי למפסליה בכל היכא דאיתיה דמשעה דמטי גיטא לידיה דשליח זכה לו ויצא ב"ח. ומכאן מוכיח דבהגעת הגט ליד השליח אע"פ שלא הגיע ליד העבד הוי משוחרר שאם צריך שיגיע ליד העבד שביק ליה נמי ועריק אלא ודאי ע"י זכוי השליח יכול לשחררו בכל מקום שהוא אע"פ שלא יגיע לידו. שפיר קא"ל. אמר רבא היינו דקאמרי ליה במתני' מפני שהוא קנינו דאיבעי שקיל ליה ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה. פי' מוכרו לישראל ומקנהו לו בכל מקום שהוא ושוב אינו קנינו וכיון שיכול לפוסלו זולתי השליח נמצא שלא עשה לו השליח שום חובה:

תוספות בד"ה שבתו ורפואתו כו' וה"ה צער ובושת לרבו לרבנן כו' אבל בשבתו קמ"ל כו' דיכול הרב לומר לעבד כו' עכ"ל לכאורה קשה דא"כ ה"ל להוכיח ש"מ יכול הרב כו' מהך קושיא מדלא קתני צער דקטיעת היד ובושת ע"כ דפשיטא שהן לרבו וקתני שבת משום הך חידושא דיכול לומר לעבד עשה כו' כמו שכתוב בתוספות דהך הוכחה ודאי עדיפא ממאי דפשיט ליה מדקדוקא בעלמא א"ה ניזון מתפרנס מבעי ליה ויש ליישב דאיכא לדחויי הך הוכחה דצער המכה הוה בכלל צער הרפואה דנקט כפרש"י ודבושת ס"ל דאין לעבדים בושת והתוספות לא כתבו כן אלא דאיכא למימר הכי שפיר לפי האמת למאי דקושטא הוא דס"ל יכול הרב כו' ודו"ק:

בד"ה ש"מ יכול כו' ויש לומר דאע"ג דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול כו' עכ"ל וה"ה דלעיל המ"ל לכ"ע יכול הרב כו' אלא בשני בצורת דאין מרחמין כ"כ הוא דפליגי וכר"י אלא דלעיל בעי לדחויי הא דש"מ יכול הרב כו' וק"ל:

בד"ה וכ"ת אי בעי כו' ומה בכך מכל מקום חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל י"מ אמאי לא הקשו התוספות על כו' והלא אם ירצה שלא לזונו מה בכך מכל מקום חוב הוא לו זה השחרור ונראה דלק"מ דבשלמא גבי מזונות שהוא ממילא כו' עכ"ל ע"ש ולי נראה (א) דגבי מזונות אין זה חוב כיון דקודם שחרור נמי רשאי רבו שלא לזונו ואחר השחרור שקבל זה ממנו נמי רשאי רבו לזונו א"כ אין כאן כלל חובה בקבלתו משא"כ בתרומה דקודם השחרור מותר בתרומה ואחר השחרור שקבל זה ממנו אינו רשאי לאכול בתרומה וק"ל. עוד במהרש"ל י"מ אם כן לפי זה דלא חשבינן כו' אם כן גבי אשה אמאי חשבינן לה חובה קבלת הגט מאחר שבלאו הכי יכול לגרשה בע"כ ונראה דלק"מ כו' עכ"ל וגם בכאן אין מקום לקושייתו דהא קושטא (ב) הוא דר' מאיר קאמר להו תדע מאשת כהן שמזכיר כמו שכתבו התוספות דע"כ לית לן למימר דאי בעי זריק לה גיטא כו' מטעמא דעריק ואזיל ליה דאל"כ באשה נמי מאי חובה איכא ורבנן במסקנא נמי מודו ליה בהא דאי זריק כו' לאו חובה חשיב ליה אלא בעבד איכא טעמא מפני שהוא קניינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי וכו' ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה וכי תימא כו' וא"ת מה בכך כו'. נ"ב יש מקשים אמאי לא הקשו התוס' על המשנה שאמרו חכמיה והלא אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור כו' ונראה דלא קשה מידי דבשלמא גבי מזונות שהוא ממילא א"כ לא חשבינן ליה לחוב מה שיהא משוחרר שהרי בלאו הכי אינו מחויב לזון א"כ בשיחרור זה לא עשה לו שום חובה שהרי ממילא אין לו מזונות אם אינו רוצה לזונו אבל הכא שנאמר שיש בידו לזרוק ליה גט מעתה מ"מ חוב היה לו זה השיחרור שהיה פוסלו מתרומה דכל זמן שלא זרק ליה גט אינו נפסל וק"ל עוד י"מ אם כן לפי זה דלא חשבינן ליה חובה מאחר שבלאו הכי יכול לפוסלו אפילו אה לא יקבלנו כמו שמסקין התוס' א"כ גבי אשה אמאי חשבינן לה חובה קבלת הגט מאחר שבלאו הכי יכול לגרשה בע"כ ונראה דלא קשה מידי בשלמא גבי עבד דבודאי זכות הוא לו שיצא לחירות ומותר בבת ישראלית אלא שאתה באתה לדחות שהוא חובה ממקום אחר שפוסלו מתרומה משום זה לא תחשוב לו חובה שהרי יש בידו לזרוק לו גט בע"כ כו' ונשאר לו הזכות מה שאין כן באשה שאין זכות לה במה שגרשה א"כ נקרא הכל חובה אפילו מה שיש בידו לעשות בע"כ שהרי אין לה זכות מידי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' ולימא ליה הקדש. יש לי לדקדק מאי פריך ולימא ליה הקדש כו' יאמר להקדש לאו בעל דברים דידי את דהא עד שלא תצטרף פרוטה פורע לבעליו כדפרש"י בהדיא והקדש לא חייל אפחות משוה פרוטה כפרש"י או מסתמא דעת המקדיש לא היה עליו להקדישו כפירוש ר"י ודוחק לומר דלמסקנא בפחות משוה פרוטה אזדא ליה שינויא דהקדש גופיה ניחא ליה. ועוד דא"כ הדרא [קושיא דלעיל] לדוכתיה אמאי לא משני דאמר לו צאי מעשי ידיך כו' דא"ל תי' דמעלה לו מזונות לפי האמת נמי אזדא דהא קאמר אח"כ וה"נ מסתברא כו' אי אמרת בשלמא הך במעלה כו' ואיפכא אין להקשות מאי פריך קמא קמא קדיש אכתי הקדש גופיה ניחא ליה כי היכי דלישבח עבדיה זה אינו דא"כ תקשי ליה אמאי לוה מקודם ואוכל יהיה עושה ואוכל בלא הלואה תחלה אע"כ דסוף סוף כיון דבאמת הקדש הוא אסור לו ליהנות מן ההקדש [אבל איפכא קשה כנ"ל] עוד קשה למה עושה ופורע בפחות משוה פרוטה אם האדון לא הקדיש שאין דעתו אפחות משוה פרוטה א"כ עדיין לאדון הוא שוייו של אותו פחות משוה פרוטה ולעבד מאי זכיה ביה וי"ל דהאדון ע"כ הקדיש לעבד בלי שיור כדי שיעשה ויהיה הכל להקדש ויצרף עד שיהיה שוה פרוטה ויותר ויהיה אח"כ הכל להקדש ודאי קודם שיעשה שוה פרוטה אכתי הוא לאדון רק דעת האדון לצרפו יחד לצורך ההקדש ממילא ופריך ולימא ליה הקדש כו' דהא לעבד אין בו זכיה ממ"נ רק להאדון ודעת האדון לצורך ההקדש וא"כ ולימא ליה הקדש כו' ומשני הקדש גופיה ניחא ליה כו' ודעת האדון כאשר יהיה ניחא להקדש כן יהיה ודו"ק. ובזה מדוקדק נמי הקדש גופיה וכו':

גמ' א"ה ניזון מתפרנס מיבעיא ליה. לעיל ברשב"ג או פרנסיני כו' לא קשה או זנני מיבעי' ליה למאי דס"ד דפליגי אם יכול לומר עשה עמי כו' (פ) ואפשר לומר לגבי האדון אפילו פרניסני וכ"ש עיקר מזונות שהיא נגד מעשי ידיו ודו"ק:

ברש"י בד"ה לוה ואוכל כו' לא יעשה תחלה. דקדק תחלה דהו"ל לרש"י למימר אבל לא קאמר בקצרה עושה ואוכל ולמה ליה לוה ופורע כלל משום דפרוטה קמייתא כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה פשיטא דלרבו הוא כו' ואי לאשמעינן כו' נימא אותו העבד ניזון כו'. וה"ה נימא נזק וכו' [למאי דתי' רש"י לעיל דלא תני נזק משום דפשיטא ואי שבת נמי פשיטא ולא תני רק לאשמעי' כו' מ"ש דלא תני נמי נזק] וא"ל בזה אשמעי' אף דשבת לרבו אפ"ה ניזון מהצדקה [דה"א דניזון מצדקה מיירי בנותן לו רבו השבת למזונות דאינו יכול כו' וניזון היינו דלא ספיק] בניזון לחודא נמי שמעי' דניזון משמע עיקור מזונות [שהוא נגד מעשי ידיו אבל מה דלא ספיק הול"ל מתפרנס כדמשמע מדבריו לעיל] וק"ל:

בתוס' ד"ה בפחות משוה פרוטה כו'. עיין ברשב"א (צ) ומיושב עם זה [קושיתו לעיל בגמ'] דצריכים לשינויא דהקדש גופיה ניחא ליה וק"ל (ק):

בתוס' בד"ה שבתו וכו'. מיאנו בפי' רש"י לענין נזק דפי' לא אצטריך דהיינו דמי ידו כו' ופשיטא כו' דהא שבתו נמי פשיטא ומשום רפואתו נקיט לה כדמסיק ודוחק לומר דנקיט שבת טפי אצל רפואתו כדבקרא רק שבתו יתן ורפא ירפא ואף לפירושם דפי' שבתו פשיטא בענין אחר אכתי הול"ל נזק דנשמע ביה נמי דין דעשה עמי לזה פירשו במלת שבת נכלל שבת גדולה ושבת קטנה. ובושת לא הזכיר רש"י כלל וצער הדוחק מפורסם. ורש"י מיאן בפי' התוס' דהא לס"ד דאינו יכול לומר עשה וכו' אין לומר כן דנקיט שבת לחידושא כו' דהא יש לו מזונות והתוס' פירשו לפי האמת י"ל כן דלא כרש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה וכ"ת וכו' וא"ת ומה בכך כו'. בשלמא במתני' שאם ירצה שלא לזון כו' נוח לו להפסיד מזונות שיהיה בן חורין ולא משועבד מלהיות משועבד כיון דסוף סוף בין כך ובין כך מזונותיו תלויה ביד רבו אם ירצה או לא. (ר) משא"כ בתרומה דע"י השחרור מפסידו באכילת תרומה משא"כ במתני' לא מפסידו מידי ובח"ש כתב קצת בהסברא אחרת:
עוד שם וא"ת מה בכך כו' אבל משום דראינו עתה דחוזר בו מזה הגט לא קשה דמ"מ כיון דקודם חזרה היה משוחרר לאו כל כמיניה לחזור לזה הקשו דהיה חוב מעיקרא וק"ל:

בא"ד וי"ל דקסבר דלא חשיב ליה חוב כו'. ובאשה דהוי חוב אף לרבנן התם ליכא זכות כלל עיין בח"ש. ולכאורה אף בפשטא דשמעתין וכי תימא אי בעי זריק לה גיטא וכו' קשה נמי ואלא מאי אשה. (ש) וא"ל דזה בעצמו השיב ר"מ כו' כמו שאתם מודים לי באשה כו' כמ"ש תוספות אח"כ לכך מזכיר אשת כהן כו' דהו"ל להוכיח זה אף מאשת ישראל (ת) ויש ליישב ודו"ק. עיין לעיל בירושלמי שהביאו התוס' די"ל באשה לכך יכול לחזור כיון דאין מתגרשת ע"י אחר ולא מטעם זכות וחוב לכן אף באשת מוכה שחין יכול לחזור רק א"כ מאי מוכח מאשת כהן וק"ל:

גמרא בפחות פחות משוה פרוטה. עפרש"י ותוס'. ולכאורה לפמש"כ בקדושין (נ) די"ל דחצי שיעור מותר מה"ת בהנאת הקדש הוה א"ש הכא בפשיטות. אבל ז"א דהתנן בספ"ה דמעילה דמצטרפות אפי' לזמן מרובה:

שם א"ה אמאי ניזון מן הצדקה להעדפה. פרש"י שהוא צריך מפני חליו כו'. קשה דזה ה"ל לחייב את הקוטע ועמש"כ בסמוך:

שם רפואתו דידיה הוא דבעי איתסויי בה. נ"ל הא דפשיטא ליה להש"ס להקשות כך ומדוע לא נאמר דהוה כמזונות דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך והלא ימות ברעב. די"ל משום דלפעמים תעלה דמי רפואתו יותר מדמי שויו קודם וא"כ ישתכר בו הרב הרבה וזה ודאי לא מסתבר. ובזה מתורץ דקדוק התוס' מהא דעבד כנעני שלו פטור מכולן. ואולי לזה כיוונו בשמא יש לחלק כו':

תד"ה רפואתו (בסופו). כדאמרינן הכא. כצ"ל:

רְפוּאָתוֹ דִּידֵיהּ הִיא דְּבָעִי לְאִתַּסּוֹיֵי בָּהּ. התוספות בדבור המתחיל רפואתו הקשו מן פרק החובל ותירצו דיש לחלק וכו' אי נמי דאי עביד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר כדאמרינן הכא עיין שם.
וכד הוינא טליא קרוב לי"ח שנים היינו לומדים מסכת גיטין והקשה מורי הרב ז"ל משמע דהתוספות מקשים מפרק החובל על המקשן דהכא דאמאי קשיא על רבי יוחנן ולא קשיא ליה על המשנה בפרק החובל דבהדיא קתני פטור מכולן? ולפי זה מה תירצו על זו הקושיא בתירוץ שני דאי עביד ליה סמא חריפא דאי ידע לה לזאת הסברה אם כן מאי מקשי על רבי יוחנן? ובעל כרחו צריך לומר דלא ידע לזה התירוץ, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאמאי מקשי על רבי יוחנן יקשה על המשנה דפרק החובל? עד כאן דבריו ונתעצם הרבה בקושיא זו.
ואנא עבדא תרצתי לו דלעולם המקשן ידע להאי תירוצא דאי עביד ליה סמא חריפא ולהכי לא קשיא על מתניתין אך על לשון רבי יוחנן לא ניחא ליה לתרץ כן דלשון רפואתו לרבו משמע כל רפואתו וכלל גדול יש בידינו אמורא דרכו לפרש מה שאין כן תנא אין דרכו לפרש כל כך ולכן דברי התנא ניחא ליה לפרש בהכי אבל רבי יוחנן דהוה אמורא שדרכו לפרש לא ניחא לפרש בהכי דהא סתמא קאמר, והמתרץ תירץ דגם דברי רבי יוחנן נדחוק לפרשם בהכי והוטב בעיניו תירוץ זה ונחה דעתו בו.
עוד נמי בתוספות בדבור המתחיל שביק ליה וערק הקשו ליחוש שמא מכרו לישראל וכו'. הקשה הגאון מהריב"ל ז"ל דאמאי לא הקשו הכי על הברייתא דקתני עבד כהן שברח וכו' אוכלין בתרומה, ואמאי אוכל בתרומה ליחוש שמא מכרו לישראל? עד כאן דבריו ולא תירץ על זה כלום.
ונראה לי בס"ד דאברייתא לא קשא להו משום כיון דרואין העולם שהוא ברח מרבו מחמת השעבוד ודאי לא יקנו אותו דחוששין שגם מהם יברח ולכן מסתמא לא ימצא לו קונים אבל על הגמרא שפיר מקשו דהא אדרבא הוא ברח כדי שלא ישחררנו אם כן שפיר ימצא לו קונים כיון דבזו הבריחה לא עשה עון לרבו אלא אדרבה רבו רצה לשחררו להפסידו מאכילת תרומה והוא לא רצה ומשום הכי חיישינן דילמא מכרו לישראל.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאין להקשות על הברייתא משום דעדיין לא ידענו פירוש הברייתא מפני מה ברח ואם כן הוי כמו ספק ספיקא דהיינו ספק מוכרו ספק אינו מוכרו ואם תמצא לומר מוכרו דלמא ימכרנו לכהן ולא ימכרנו לישראל ויותר קרוב לומר דימכרנו לכהן שלא יפסידו מאכילת תרומה דאיכא מצוה באכילתה ולכן משום הכי יאכל בתרומה אבל על הגמרא שפיר קשיא להו דליכא אלא חד ספק והוא ספק מוכרו ספק אינו מוכרו שבודאי אם ימכרנו לא ימכרנו אלא לישראל דהא חזינן שהוא רוצה לשחררו כדי להפסידו מן אכילת תרומה.

תוד"ה שביק ליה וכו' ליחוש שמא מכרו. ע' בהר"ן קידושין פ"ב דף רכה ע"א:

אלא לאו ש"מ יכול ש"מ. הסביר הרמב"ם דאע"ג עי"ז ימות העבד או יברח מ"מ כיון שהרב הזה רוצה לזוק בנכסיו אין ב"ד נזקקין לו. אבל עבדי מלוג שהכניסה לו אשתו אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך שימות או יברח ומפסיד אשתו. אבל יכול לומר צא מ"י למזונותיך כמ"ש ראב"ד שם וכתב ה"ה שגם הרמב"ם סובר כן ולפ"ז לעיל דאמר לימא כתנאי ומסיק בשני בצורת לא ספיק וכו' למאי דקיי"ל יכול הרב לומר עשה עמי ואינו זנך מ"מ מיתוקמא ברייתא בעבדי מלוג דלא מצי למימר עשה עמי וכו' אבל יכול לומר צא מ"י ובשנת בצורת יאמר העבד או פרנסני או אתה ואשתך תוציאוני לחירות ומיושב קושי' תוס' ד"ה ש"מ יכול וכו':

וכי תימא אי בעי זריק לה גיטא וכו' אבל באשה אע"ג דלענין מזונות אין הפסד דאי בעי זריק וכו' מ"מ מה שום זכות יש לה בגירושין שיהיה יכול לזכות עבורה אם לא במקום קטטה ומוכה שחין היינו דקאמר אשה שמרדה על בעלה וכו' וקרוב לזה כוונת מהרש"ל ע"ש ובמהרש"א ופנ"י והנלע"ד כתבתי:

גמרא בפחות פחות משוה פרוטה. והא דקאמר לוה ואוכל אמאי לא קאמר בכה"ג שעושה פחות פחות מש"פ ומוכר ואוכל משום דפחות מש"פ לאו ממונא הוא ולא שייך ביה מכירה אם לא כשמצרף לש"פ ואז חל הקדש על הפרוטה משא"כ לענין פרעון א"ש ואיירי שעושה מלאכה אצל המלוה עצמו וכי גמר מלאכה בפחות מש"פ נותנו לו בתורת פרעון וזכה בה המלוה כן נ"ל:

שם ה"נ מסתברא דאמר רב המקדיש מעשה ידי עבדו כו' מאן דבעי נפלחיה ע"כ. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דמילתא דרב בהאי מימרא נמי איירי בעבד כנעני דומיא דמימרא דלעיל דאל"כ הוי מצי לאוקמי מימרא דהכא בעבד עברי שיכול להקדיש מעשה ידיו כל זמן שהוא אצלו ומש"ה עושה ואוכל דבע"ע כולי עלמא מודו דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא בפ' אע"פ ובפ' החובל אע"כ דפשיטא לתלמודא דלישנא דרב איירי בעבד כנעני:

תוספות בד"ה ש"מ יכול ש"מ וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי כו' כדפריך לעיל כו' עכ"ל. פי' דמילתא דרשב"ג ע"כ לא מיתוקמא אלא בדא"ל צא מעשה ידיך דא"א לומר דס"ל יכול דא"כ מ"ש שני בצורת דנקט דכיון דיכול לומר עשה עמי לעולם כשני בצורת הוא כדפרש"י לעיל אע"כ דס"ל אינו יכול ובדא"ל צא כו' ובדלא ספיק וא"כ ממילא לית לן למימר דרבנן דקאמרי הרשות ביד רבו היינו משום דיכול דמסתמא אמילתא דרשב"ג קאי דאיירי בדא"ל צא דווקא הא לאו הכי אינו יכול דמהיכי תיתי נאמר דרשב"ג ורבנן פליגי פלוגתא רחוקה דרבנן סברי דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך לגמרי ורשב"ג סובר דאפילו להשלים צריך בדלא ספיק ואין יכול לומר צא כו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ דכ"ע סברי אין יכול כן נ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

גמרא לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי כו' דוקא לענין רפואתו שייך לאוקמי בהכי אבל לענין שבת לא שייך לשנות נמי כה"ג דאמדוה לחמשה יומי ואיתסי בתלתא יומי וקמ"ל דנותן כל השבת של חמשה ימים לרבו אע"ג דצער דעבד הוא משום דבשבת לא שייך אומדנא אלא המזיק נותן שבת שבכל יום ויום כמבואר בפוסקים. ומ"ש התוס' בד"ה רפואתו דידיה הוא עיין מה שכתבתי בזה בפ' החובל:

תוספות בד"ה וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל דהאי קושיא הוי מצי לאקשויי נמי לעיל לענין מזונות דמאי קאמר אם ירצה שלא לזון רשאי סוף דבר חוב הוא לו זה השיחרור דמפסיד ליה ודאי מזונות מהשתא זהו תורף הקושיא עיין מה שתירצו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואני לא זכיתי להבין דבריהם שאיני רואה שום קושיא בדברי התוס' דעיקר קושייתם כיון דהשתא משמע לן ברייתא דהכא שהעבד רוצה טפי בעבדות מלהיות משוחרר משום תרומה א"כ מקשו שפיר מאי האי דקאמר אי בעי זריק ליה גיטא דסוף סוף חוב הוא לו זה השיחרור דהא אי משחרר ליה בתר הכי לא מפסיד מידי ומ"מ ניחא ליה ברווחא דביני ביני דשמא לא יזרוק לו ויאכל תרומה משא"כ לעיל לענין מזונות לא שייך כלל להקשות כן כיון דבלא השיחרור נמי אינו צריך לזונו וא"כ אנן סהדי שאינו רוצה להיות עבד בחנם ולמות ברעב למ"ד יכול וכן למ"ד אינו יכול הא לא ספיק וא"כ ודאי השיחרור הוא זכות גמור למאן דאמר יכול וכן למאן דאמר אינו יכול מרויח לענין העדפה להשלים זימנין דלא ספיק ודברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל צריכין עיון: