גיטין י ע"א

דף י - א

ומיישבת הגמרא: אכן, גם תנא קמא סובר כשיטת רבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי.

ומכל מקום, איכא בינייהו - יש ביניהם מחלוקת בעניין עדים בעלי שמות גוים מובהקין.

תנא קמא סובר, שאף במקרה כזה יש לחשוש שיבואו לסמוך עליהם ולמסור את הגט בפניהם. ולפיכך פסולים הם מדרבנן. ואילו רבי שמעון סובר, כיון שיהודים אינם נקראים בשמות כאלה כלל, אין גט זה נקרא מזוייף מתוכו. לפי שכולם יודעים שעדים אלה [החתומים] עובדי כוכבים הם, ולא יבואו לסמוך עליהם ללא עדי מסירה כשרים.

ושוב מקשה הגמרא:

והא - והרי - גם דין חזרה נזכר בברייתא, "רצה לחזור בשניהם - יחזור". ולדברי רבי מאיר, זה פסול דאורייתא, שהרי לאחר שביטל המשלח את שליחות השליח, אינו שלוחו, ^[18] ואין כאן גירושין כלל.

והיינו פסול דאורייתא, שכן התורה אמרה "ונתן בידה", וכאן לא נתן, לא הוא ולא שלוחו. ובכל זאת, קתני?!

ומתרצת:

באמת אינו תלוי בדאורייתא ובדרבנן, כפי שאמרנו מקודם. אלא, כי קתני - הברייתא שונה - מילתא דאיתא - דבר [דין] שאינו - בקידושין, אלא רק בגיטי נשים ושחרורי עבדים כגון: אמירת "בפני נכתב ". וכן עד כותי כשר אבל מילתא דאיתא ^[19] - דבר שישנו - בקידושין, [ולא רק בגיטי נשים ושחרורי עבדים] כגון: "לשמה " ו"מחובר ", לא קתני - אינה שונה. ^[20]

אך מקשה גם על זה: והא - והרי - חזרה גופא - חזרה עצמה שנשנתה לעניין גט אשה ושטר שחרור, איתא - ישנה גם בקידושין. שאם מסר שטר קידושין לשלוחו, ואחר כך רצה המשלח לחזור בו, הרי זה יכול לחזזור. לפי שאין בזכיית השליח בשטר הקידושין "זכות "לאשה, שהרי נאסרת היא בגללו להינשא לאדם אחר. ואף מזונות אינה מקבלת מהבעל על ידו, אלא משיכניסנה לחופה. ^[21] ומתרצת הגמרא שבכל זאת יש הבדל ביניהם: בשליחות בעל כורחה של האשה, יש הבדל ביניהם. בגירושין ^[22] איתא, יש, שיכול הבעל לשלוח את הגט בעל כרחה. ובקידושין ליתא - איננה. ^[23]

מתניתין:

כל גט - היינו כל ^[1] שטר - שיש עליו עד אחד [מתוך שניים] שהוא ^[2] כותי - פסול. חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, שאם אחד מן העדים החתומים על הגט או על שטר השחרור הוא כותי - כשרים הם.

מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי - השוכן בדרום הגליל, בגבול ארץ הכותים - גט אשה. והיו ^[3] שני עדיו עדי כותים - והכשיר רבן גמליאל את הגט.

גמרא:

הגמרא מנסה לברר מי אמר את משנתנו.

ושואלת הגמרא: מני מתניתין - מי הוא התנא במשנתנו? לא תנא קמא, המכשיר כותים לגמרי [בברייתא להלן]. ולא רבי אלעזר הפוסלם לגמרי. ולא רבן שמעון בן גמליאל, המחלק בין מצוות שהחזיקו בהן כותים למצוות שלא החזיקו.

דתניא: מצת כותי, [שנאפתה על ידי כותי], מותרת לאכילה בפסח, ואין חוששין שמא החמיצה, ואדם יוצא בה ידי חובתו ^[4] בלילה הראשון בפסח [זוהי דעת תנא קמא].

רבי אלעזר אוסר מצה זו באכילה בפסח, לפי שאין הכותים בקיאין בדקדוקי מצוות, ושמא לא שמרוה כראוי והחמיצה. ^[5] ועוד, שיש לחושדם שמא החמיצוה בידיים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה ^[6] שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.

מני - מי הוא התנא ששנה את משנתנו? אי - אם נאמר שזהו - תנא קמא, אם כן יש להכשיר אפילו שאר שטרות נמי, שכן לדעתו כותים ^[7] אינם חשודים לשקר.

אי רבי אלעזר, אם כן אפילו גט אשה, החתום על ידי כותים, נמי לא - גם אין להכשירו, שהרי לדעתו אינם בקיאין בדקדוקי מצוות. ועוד שחשודין הם לשקר.

ואי רבן שמעון בן גמליאל, הרי לשיטתו זה תלוי אם החזיקו הכותים בהלכות גיטין ושטרות, או לא. אי דאחזוק - אם החזיקו - אם כן יש להכשיר, אפילו שאר שטרות נמי, ולא רק גיטי נשים ושחרורי עבדים. אי דלא אחזוק - אם לא החזיקו בהלכות אלו, אם כן אפילו בגט אשה נמי לא יכשירום לחתום.

וכי תימא - ואם תאמר - שמשנה זו לשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, ודאחזוק [ומדובר כאן שהחזיקו] בהא - בגיטין ושחרורין. ולא אחזוק בהא - ולא החזיקו בהלכות שאר שטרות. [ולפיכך, אין לסמוך עליהם בשטרות].

אם כן יקשה:

אי הכי ^[8] - אם כך - מאי איריא חד - מדוע הוכשר [בגיטי נשים ושחרורי עבדים] רק עד אחד כותי. אפילו תרי - אפילו שנים - נמי - גם כן יש להכשיר?

אלמה - ומדוע - אמר רבי אלעזר [על משנתנו]: לא הכשירו בו [בגט אשה] אלא עד אחד כותי בלבד!

ומיישבת הגמרא: לעולם יש להעמיד את משנתנו לדעת רבי אלעזר, הסובר שכותים חשודים לשקר. ומה הטעם שהוכשר עד אחד כותי בגט? מדובר במקרה מיוחד.

וכגון: דחתים ישראל ^[9] - שחתם העד היהודי - לבסוף - מתחת חתימתו של הכותי. ואנו מכשירים את הגט מתוך הנחה,

מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני. פי' רש"י ז"ל וערכאות נמי ליכא בקדושין היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט שחרור הוא דגזרינן דלמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקידושין כיון דמאורייתא מקודשת משום עידי מסירה א"א אינה מקודשת שרינן אשת איש לעלמא.
וא"ת נימא כי היכי דהכא גט פסול הוא וקדושי אחר תופסין בה אף הכא נמי קדושין פסולים הם ואם בא אחר וקידשה חוששין לקדושי שניהם להחמיר. ולאו מילתא דכיון דהכא מן הדין כשר אלא שחוששין משום מזויף מתוכו א"נ דגזרינן שמות מובהקים אטו שאינן מובהקים לא גזור אלא בגיטי נשים משום דילמא סמכו עלייהו בלא עידי מסירה ואתו למישרי אשת איש לעלמא אבל הכא ליכא למיגזר שמות מובהקים אטו שאינן מובהקים דאי אתי למיסמך בשאינן מובהקי' גופייהו או בלא עידי מסירה אין אתה מתיר את האסור אלא אוסר את המותר אע"ג דאיכא למיגזר אטו שאינן מובהקים דלמא סומכים עלייהו בלא עידי מסירה ואם בא אחר וקידשה יאמרו שאינה מקודשת אין חוששין לכל זה וזה פי' לפירש"י ז"ל.
ועוד שאין גוזרין בקידושין כל הגזירות הללו שהרי אין אנו גוזרין בו שעידי הקדושין אין חותמין זה בלא זה גזרה משום כולכם שאם כן היה עד כותי כשר בקדושין וטעמא משום דלא שכיח כל ה"מ בקדושין אלא בגיטי נשים שפעמים שהוא כותב גיטו בערכאות משום קטטה או לקלקולה או שחששו שלא תהא כל א' וא' הולכת ותולה עצמה ביד כותי ומפקעת עצמה מיד בעלה אבל בקדושין אין אדם כותב קדושין בערכאות, ועוד דקדושין כיון דאיכא קדושי כסף וביאה קדושי שטר לא שכיחי כולי האי ולא גזור בהו רבנן.

אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני. ובודאי דלשמה נמי בקדושין איתא היכא דידעינן דאיכתוב שלא לשמה דהא איתקש יציאה להויה (קידושין ט, ב) אבל שיהא שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא, דלגבי גיטין תקנתא דרבנן היא כי היכי דלא ליתי בעל ויערער ופסיל ליה לגיטא וחומר החמירו עלה בתחלתה כדי להקל עליה בסופה אבל בקידושין לא תקון. כך פירש רש״י ז״ל. וקשיא לי, אדרבה קל הוא שהקלו באשה משום עגונא וכדאיתא בריש פירקין (גיטין ג, א) דאלו בשאר שטרות דעלמא תרי בעינן והלכך הדין נותן בקדושין דליבעי תרי, ואיכא למימר דבקידושין אי בעיא לא שקלא להו להנך קדושין וכיון דבדידיה תליא מלתא ואיהי שקלא להו מדעתה ואי אתי בעל ומערער נמי מצי מגרש לה למאי ניחוש להו, וכי תימא איכא למיחש דלמא פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לכולי האי לא חיישינן דכיון דאיהי סברה דאיקדשה לראשון תו לא תקבל קידושיה מאחר. ועד כותי נמי לא שייך בקדושין דטעמא דמכשרינן לה לגבי גיטין הא פריש טעמא לקמן בסמוך (גיטין י, ב) משום דעדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה גזרה משום כלכם, ואי לאו דכותי חבר הוה לא הוה ישראל מחתים מקמיה, אבל עדי קדושין אין צריכין לחתום זה בפני זה דלגזרת כלכם לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא היא בקדושין, דבגיטין דמכוין לצעורא הוא דקאמר הכין, אבל בקדושין אמאי מעכב עד דחתמי כולהו. וערכאות נמי כיון דאיכא עדי מסירה ישראל אף על פי שחותמיהן נכרים כשר לגבי קדושין דהא טעמא דפסלו ערכאות בגיטין אינו אלא משום דלמא אתי למיסמך עלייהו ויתירו את האסור אבל בקדושין מאי איכפת לן דאפילו אתו למיסמך עלייהו הא אינן אלא אוסרין את המותר, וכבר כתבנו (לעיל בסמוך) דלפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ליכא למיחש דמלתא דלא שכיחא היא דאחר שקבלה קדושין מזה וסבורה שנתקדשה לו מן הדין ליכא למיחש שתחזור ותקבל קדושין מאחר, ועוד דמלתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות אבל בגיטין לפי שעל ידי קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של נכרים. ומיהו ודאי שטר קדושין העולה בערכאות של נכרים וחותמיהן נכרים לרבי מאיר דבעי עדי חתימה פסול כדמוכח בהדיא בקדושין (מח, א) דלרבי מאיר בעי עדי חתימה וכדאמרינן התם גבי ברייתא דהתקדשי לי בשטר הכא במאי עסקינן שקדשה בשטר שאין עליו עדים ורבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי. וההיא דאמרינן (שם ט, א) כתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כשר, אף על פי שיכול להזדייף ההיא רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, ואי נמי איכא לאוקומה כגון שחקק על החרס דאינו יכול להזדייף.

מדאמרינן דמילתא דאיתא בקדושין לא קתני. משמע דמחובר נמי איתא בקדושין והמקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת. ולי נראה דלא אמרו כאן אלא לענין שטר קדושין אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע מקודשת ודייקנא לה מן התוספתא וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק קמא דקדושין (ב, א) בסייעתא דשמיא.

בשליחות בעל כרחה מיהא לא אשכחן. פירש רש"י ז"ל דאינו דומה דלגבי גיטין ושחרורי עבדים איכא שליח בעל כרחה של אשה ושל עבד מה שאין כן בקדושין דאין שליחה משתלח אליה בעל כרחה לקדשה ואף על גב דהכא והכא חוזר הוא כיון דלא דמו בעיקר שליחותן כליתא בקדושין חשבינן לה. ור"ח זצ"ל פירש (מובא כאן בתוס') דהא דאיצטריך הכא למיתני דיכול לחזור בו משום דבעל כרחן שליח זה משתלח להן ואי לאו דאשמעינן בשניהן דיכול הוא לחזור בהן הוה אמינא דמכיון שבא הגט ליד שליח לא מצי הדר ביה אלא הרי הוא כאלו בא לידם מאחר דאינן יכולים לעכב, אבל בקידושין שאין שליחות בעל כרחה לא איצטריך לאשמועינן דיכול הוא לחזור בו כל אימת דלא הגיעו קידושין לידה ולהכי תנא תנא שפיר חזרה אף על גב דאיתא בקידושין דבהני תרתי איכא חדוש מה שאין כן בקידושין.

דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. כבר כתבתיה בפרק קמא דשחיטת חולין (ד, א) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן: לעולם ר"א וכגון דחתים ישראל לבסוף. איפשר לפרש דאפילו בדלא אחזוק קאמר דהא ר"א לא מפליג בין אחזוק בין לא אחזוק דבין כך ובין כך אין מדקדקין בדקדוקי מצות כישראל. וכוליה טעמא דמכשרינן ליה הכא משום עדותו של ישראל זה שהוא כמעיד עליו שהוא כותי חבר ומדקדק כישראל הוא דמכשרינן ליה. ואיפשר נמי לפרש דדוקא בדאחזוק הוא דמכשר ליה רבי אלעזר כיון דכולהו אחזוק בהא ולא פסלינן אלא משום דאינן בקיאים בדקדוקים, בחזקה זו דאין ישראל מקדימו לו בחתימתו סגי ליה וסמכינן עליה, והיינו נמי דאדרבי אלעזר דברייתא קאי ורבי אלעזר דברייתא בדאחזוק קא מיירי ולא פסיל להו אלא משום דקדוקי מצוה שאין בקיאין בהן, אבל אי לא אחזוק כלל כולי האי לא סמכינן אחזקה זו שיהא זה מחזיק במצוה ומדקדק עליה. וזה נראה עיקר, דאי אפילו בדלא אחזוק אמאי לא אוקמה כרשב"ג, ואיצטריך למימר אלא כרבי אלעזר דאפילו לרשב"ג איכא לאכשוריה נמי אף על גב דלא אחזוק מהאי טעמא דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה ומעדותו של זה נתכשר הכותי, אלא ודאי בדאחזוק קאמר והיינו דלא מצי לאוקומה כרשב"ג ואיצטריך לאוקומה כרב אלעזר.
מיהו השתא הא אסיקנא בחולין (ו, א) דעשאום גויים גמורין ואפילו חתים מקמיה ישראל לא מכשרינן ליה.

הא דאמרינן: אי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה. הקשו בתוספות (כאן בד"ה אי) אם כן נמצא גט זה מתקיים כולו על פי עד אחד זה ישראל דהא אפומיה סמכינן, ותירץ ר"י ז"ל דכותי מדאורייתא כשר הוא, דגרי אמת נינהו, אלא דחשו להם חכמים, ובכי הא לא פסלוהו דסמכי אחזקה זו, ועוד נראה לתרץ לפי מה שפירשתי למעלה דלא הכשיר ר"א אלא בדאחזוק דהכא לא עדות הוא דהא כולהו כותאי אחזוקי מחזקי בהא, אלא דחשו להן לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוה וכיון דישראל זה מחתימו מקמיה איגלאי מילתא דהאי מדקדק הוא, וגלויי מילתא בעלמא שפיר דמי, ודמי לההיא דאמרינן ביבמות (לט, ב) ואשתמודעינהו דהדין פלניא אחוהי דמיתנא דמן אבוהי היא, ואסיקנא כמאן דאמר גלויי מילתא בעלמא היא ואפילו אשה ואפילו קרוב מהימני.

שטר קדושין צריך לשמה ושלא תכתב במחובר דיציאה להויה מקשינן אבל בפני נכתב לענין קדושין אינו כלום ועד כותי אינו כשר בהם כלל שהרי עידי קדושין חותמין זה שלא בפני זה ודין ערכאות גם כן אינו בקדושין שכל שנמסר בעידי מסירה קדושין הן ואין אומרין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שטעם זה אין דנין ממנו אלא למקום שהוזכר ואע"פ שאם נחוש לפסלם נחמיר בקדושי שני אין ראוי לגזור אלא בגיטין שהוא מתכוין לצערה וכותב גיטו בערכאות כדי לקלקלה או שמא הואיל ורובא בכספא מקדשי לא גזור בה רבנן וכמו שהוזכר טעם זה במסכת יבמות פרק ארבעה אחין ל"א ב' ויש שואלין למה חסר מלמנות שיור שפוסל בגט ושחרור ולא בקדושין ותירצו בה שיש שיור שאינו פוסל בגט והוא המשחרר חצי עבדו ומכל מקום אין הלכה כן שהמשחרר חצי עבדו בשטר אינו כלום אלא שהכסף מיהא קנה וכן שואלים בתנאי שפוסל בגט ושחרור ושטר קדושין שנעשה על תנאי כשר עד שכתבו קצת מפרשים ששיור ותנאי פוסלים בקדושין וכן כתבו בטלי שטר קדושיך מעל גבי קרקע שהוא פוסל בקדושין הואיל ופוסל בגט ואין זה נראה שלא פסלו שיור ותנאי בגיטין אלא מטעם כריתות וכן יש עוד בסוגיא זו הרבה דקדוקין בחדושין בדברים שאין בהם תועלת ולא שום צורך לענין פסק ואין צורך לבלבל בהם את הסדר:

מאחר שכתבנו בכותיים שהם כגויים גמורים אין צריך לומר שמצתם אין יוצאין בה ידי חובתנו בפסח ואין מדקדקין בהם בין מצוה שהחזיקו בה למצוה שלא החזיקו בה אלא הרי הם לכל ענין כגוים גמורים ומכל מקום צדוקים וביתוסים הואיל ואינם מאמינים בתורה שבעל פה יש לדון בהם שאין בקיאין בדקדוקי מצות ומצתם אסורה וכל שכן שאין יוצאין בה ידי חובה ויש פוסקים שמותרת ואדם יוצא בה ומפני שהלכה כסתם ואף אנו פסקנוה כן בראשון של חלין:

כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ומעשה שהביאו לפני ר"ג לכפר עותני גט אשה והכשירו אע"פ שהיו עדיו עדי כותים פי' כל שטר שחתום בו עד כותי פסול שהכותים הם חשודים להעיד עדות שקר חוץ מגיטי וכו' לקמן מפרש טעמא פי' לענין זה שוין גיטי נשים ושחרורי עבדים שהשליח נאמן לקיימו דשויוה רבנן כבי תרי מה שאין כן בשאר שטרות שצריכין שני עדים לקיים את השטר ואין השליח נאמן כשני' שאם שלח הלוה שטרו למלוה ע"י שליח אין השליח נאמן לקיימו:

כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים רבי שמעון אומר כלן כשרים לא הוזכרו אלא [בזמן] שנעשו בהדיוט פי' כל השטרות שנעשו ע"י ב"ד אומות העולם אע"פ שחותמיהן החתום בתוכן נכרים כשרים דדינא דמלכותא דינא אע"פ שהנותן והמקבל ישראל חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינים נצטוו בני נח וכן שחרורי עבדים דלכל פסולא דאורייתא שוי שחרור עבד לגט אשה דגמרי' לה לה מאשה:

א"ר אלעזר לא הכשירו בגט אלא ע"א כותי בלבד וכגון דחתם ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא ומחזיק בכל דקדוקי המצות לא הוה מחתם ליה ישראל מקמיה אי הכי אפי' בשאר שטרות נמי אלא מאי אית לך למימר רווחא שבק למאי דקשיש מיניה הכי נמי רווחא שבק למאי דקשיש מיניה פי' שראו העדות עם ישראל זה החתום ישראלים זקנים ממנו והכותי וכשחתם זה ישראל תחילה היה סבור שיחתום בעל השטר א' מן הזקנים ולפיכך חתם למטה והניח לו ריוח שיחתום למעלה ממנו והמלוה בא והחתים שם את הכותי:

בפרש"י בד"ה ופרכינן חזרה כו' דאסר לה אכ"ע ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה עכ"ל משום דבגירושין אמרינן דחובה הוא לה מהאי טעמא דכל זמן שהיא אשתו הוא חייב במזונותיה ולא אמרינן דזכות הוא לה מהאי טעמא דמתירה אכ"ע וקאמר דאינו דומה דהכא בשטר קדושין אינו מתחייב במזונותיה דארוסה אין לה מזונות ולכך אזלינן לאידך גיסא דאין לה זכות בקידושין כיון דאסר לה אכ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה כי קתני כו' דליכא למיחש דלמא אתי למסמך עלייהו דלא אתי לידי תקלה כו' עכ"ל דלמסמך עלייהו במקום אחר ודאי דלא חיישינן דאם כן בשאר שטרות נמי יפסלו מהאי טעמא דלמא אתי למסמך עלייהו במקום אחר אלא דבגיטין חיישינן דלמא אתי למסמך עלייהו באשה זו בלא עדי מסירה להשיאה אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כדאמרינן פרק ד' אחין כו' כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מודה ר"א במזוייף כו' והשתא במה שסבורה להיות מקודשת אין לחוש באשה זו שתבא לידי תקלה דלא שכיחא שתקבל קדושין מאחר כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכיון שרגילין לעשות זמן בכל שטרות לא תניא הכא עכ"ל קצת קשה דהא האי שנויא דאיתא בשטרות לא קתני לא קאי השתא כמ"ש לעיל לדברי התוספות ויש ליישב דדקדקו לומר זמן בכל שטרות דהיינו שרגילין לכתוב זמן בכל שטרות גם בקידושין ודאיתא בקדושין לא קתני והוצרכו להזכיר כאן גם שאר שטרות משום דהך קושיא שהקשו תפול גם למאי דבעי למימר לעיל דליתא בשאר שטרות וק"ל:

בד"ה בשליחות בע"כ כו' ליתני דשוו לבע"כ והוו ד' אפילו לרבנן עכ"ל מלשונם נראה דל"ק להו לר' מאיר דהוו ה' היינו משום דהוה בכלל רצה לחזור בשניהם חוזר דמטעם שליחות בע"כ נגעו בה דדומיא דהכא בעי למימר לעיל דלשמה הוה בכלל מוליך ומביא דמטעם לשמה נגעו בה ודו"ק:

בד"ה מצת כותי כו' ואם תאמר אמאי יוצא בה ידי חובה כו' דחשידי אלפני עור וגו' עכ"ל וארישא מצת כותי מותרת ודאי דל"ק להו הכי דכיון דעיסת ישראל הוא מסתמא (א) הכיר בה דלא החמיצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דאפילו בצקות של עובד כוכבים שרי בכה"ג כדאמרינן סוף פרק כל שעה ומהרש"ל כתב בזה בע"א ואין להאריך וק"ל:

בד"ה אי תנא קמא כו' כיון דכתיבה לחודה מהני אע"ג דלא מהני לרשב"ג כדמשמע הכא כו' עכ"ל מתוך הסוגיא דהכא משמע כן מדפריך לרבן שמעון בן גמליאל אי אחזיק כו' אע"ג דמצה כתובה אבל מתוך המסקנא דחולין משמע בהיפוך מדלא קאמר נמי איכא בינייהו בכה"ג וכמו שכתבו התוספות לקמן וק"ל:

בא"ד דמדנקט מצה דכתיבה ואחזיק דאי חזקה לחודה מהני ה"ל למנקט שחיטה כו' עכ"ל דליכא למימר דנקט מצה דכתיבה לאשמועינן כתיבה לחודה מהני מדלא מפרש בה הואיל והחזיקו בה משמע דלא הוה טעמא אלא משום דכתיבה כו' כמ"ש לקמן דהא ודאי הוה שמעינן ליה שפיר טפי אי הוה נקט מצוה אחרת דכתיבה ולא אחזיקו בה אלא ע"כ דנקט מצה דכתיבה ואחזוק לדייק מיניה אע"ג דאחזוק בעי כתיבה דלדייק מיניה בהיפך אע"ג דכתיבה בעי אחזוק ליכא למימר דאם כן הוה מפורש בה הואיל והחזיקו כו' כמ"ש לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה מצת כותי כו' וא"ת אמאי יוצא בה כו'. נ"ב אבל לא מקשה למה אינו אסור משום חמץ דפשיטא דירא הכותי שלא יתן לו הישראל ממנו לאכול ואי אפשר שלא יאכל שהרי הוא עשה לו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' מני מתני' כו'. אין להקשות דהו"ל למיפרך מתני' דהכא מיניה וביה מ"ש שטרות דפסולין וגט דכשר ממנ"פ ולמה ליה ברייתא דמצת כותי וכו' וי"ל דכיון דכותים כשירים מן התורה ורבנן הוא דחששו וגבי עיגונא הקילו להכשיר בעד א' ישראל דומיא דמתני' הראשונה דבפנ"כ לרבא דמן התורה א"צ קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עיגונא הקילו בחד אבל מני הקשו שפיר דלת"ק אפילו מדרבנן כשירין ולר"א כיון דאין בקיאין אע"ג דמדרבנן הוא סוף סוף כיון דאין בקיאין אין סברא להקל באשת איש טפי מבעלמא כדלעיל רוב בקיאין הן ורבנן וכו' הא לא"ה פשיטא דפסילין ודו"ק (ה):

גמ' לעולם ר"א. ודאחזיק [היינו אף אי ס"ל כרשב"ג דכתיבי לא מהני] וכיון דישראל חתום לבסוף ש"מ חבר הוא ובקי. אבל לרשב"ג כיון דלא אחזיק כי חבר הוא מאי אהני ועיין בחידושי הרשב"א:

ברש"י בד"ה חזרה כו' דהא כיון דביטל כו'. והא דיכול לחזור ולבטל שליחותו פשיטא דמדאורייתא יכול לבטל וא"צ לפרש:

ברש"י בד"ה ופרכינן חזרה כו' ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה. דארוסה אין לה מזונות ואפילו נשואה אין לה מזונות אלא בתקנתא דרבנן והוצרך לזה משום דבא"א אמרי' דגט חוב הוא לה משום דמפסידה מזונות אע"ג דמשתריא עי"כ לכ"ע:

בתוס' בד"ה כי קתני וכו' אם תרצה לא תקבל וכו'. רש"י נותן טעם על שלא הצריכו לומר דוקא בפנ"כ ולא ניתן לה שטר קדושין זולת זה כמו גבי גט כי היכי דלא ליתי בעל ויערער לזה פי' דגבי גט חשו לערעור שיפסול לה אבל כאן מאי ערעור שייך מה בכך שיבטל הקידושין והתוס' נתנו טעם שלא תקנו שיהיה בפנ"כ כמו קיום בעדים דלא יהיה יכול לערער לזה אמרו דהתם משום עיגונא כו' ודו"ק:

בא"ד שתקבל קידושין מאחר ותיפטר ממנו בלא גט כיון שסבורה וכו'. לכאורה מגט עצמו מוכרח האי סברא דלא חיישינן להא דהא מדאורייתא הגט כשר בערכאות ע"י עידי מסירה וכן בב' עידי כותים ורבנן החמירו דלא ליהוי גט ולא חיישינן שתקבל קדושין כו' ודו"ק:
בסה"ד כיון שרגילין לעשות זמן בכל שטרות וכו'. ולמסקנא אפ"ל דא"צ להא דמלתא דאיתא בשטרות לא קתני ולא חשיב דאין נותנים לאחר מיתה משום דאיתא בקידושין וקחשיב ערכאות משום דליתא בקידושין אע"ג דאיתא בשטר מתנה ולפי"ז מ"ש התוס' וי"ל כיון שרגילין לעשות זמן בכל שטרות צ"ל אף בקידושין. או כיון שהוא בכל שטרות משא"כ ערכאות ליתא אלא בשטר מתנה גרידא וק"ל:

בתוס' בד"ה בשליחות בע"כ כו'. בסה"ד והוי ארבעה אפילו לרבנן אבל ה' לר"מ לא קאמר דנכלל בחזרה דהא חשיב בגירושין חזרה ולא בקידושין משום דאיתא בע"כ. והקשו זה לפירושם דלפרש"י הקשו אלימא יותר דזה בעצמו דחשיב לר"מ הוא לרבנן ג"כ משא"כ לפירושם דזה דחשיב לר"מ אינו לרבנן רק מ"מ הקשו דהו"ל למיחשבי' וק"ל:

בתוס' בד"ה מצת כותי וכו' וא"ת אמאי יוצא בו כו'. אבל איך רשאי לאכול י"ל שרואה שהכותי אוכל ממנו אבל היאך יוצא דלמא הכותי אכל כבר או יאכל עוד מצה שמורה וק"ל. אבל א"ל דכיון דאיירי בעיסת ישראל ראה בה שלא החמיצה דאין בה קרני חגבים כו' דא"כ אמאי ר"א אוסר מלאכול ועוד שמא הכותי שהה בה שיעור חימוץ:
בסה"ד כדמשמע בריש חולין קוטע כו'. עיין על הראיה למ"ש [דלכאורה כבר ידעו מזה גם בקושיתם דסמכינן על אכילת הכותי לפי תירוצו לעיל]:

בתוס' בד"ה ואדם יוצא בו כו'. לרווחא י"ל דמקושר לדבור הקודם דבלא"ה י"ל מותרת ולא אסור משום פת של כותי ותרוייהו צריכי [דמן ואדם יוצא לא מוכח דאפשר דאשמעינן בדאכל יצא בה אבל אסור לכתחלה משום פת כותי] וק"ל:

בתוס' בד"ה אי ת"ק וכו' וא"כ פשיטא כו' דמצה לא אחזיק וכו'. ולא הקשו בקצרה כיון דמשמע דלת"ק מהני כתיבא לחוד מדלא פריך אי דאחזיק וכו' א"כ מנ"ל דלת"ק אחזיק בלא כתיבא לא מהני דלמא במכ"ש וכו' די"ל דפסיקא ליה לגמרא דמצה כתיבא ואחזיק וא"כ מדנקיט מצה דתרוייהו איתנייהו בה ע"כ לשלול אחד בא וא"כ אי אפשר לומר דלת"ק כל אחד לחוד מהני לזה הקדימו דמצה כתיבא ולא אחזיק כו':

בא"ד וקשה דלמאי דאסיק וכו' כיון דכתיבא לחוד מהני לת"ק וכו'. דאע"ג דע"כ האי מסקנא לא ס"ל דכתיבא לחוד מהני לת"ק ולא לרשב"ג מדלא קאמר נמי איכא בינייהו כדבסמוך מ"מ התוס' יודעין התירוץ שלהם דתלמודא מספקא בכתיבה לחודא לרשב"ג כדמסקי ונופל קושיתם מ"מ וק"ל:

בא"ד דלמסקנא דהתם מצה כתיבא ואחזיק כו'. וא"ל כיון דנדי מאיכא בינייהו הראשונה מכח קושיא אם החזיקו מיבעי' ליה וכיון דע"כ צ"ל דלמסקנא דמצה כתיבא ואחזיק תו לא הומ"ל אם החזיקו כמו שהוכיחו התוס' מזה דע"כ מצה לא אחזיק וא"כ נעמוד באיכא בינייהו הראשונה י"ל מיד דאמרינן מצה כתיבא ואחזוק ממילא אמרינן אחזוק ולא כתיבא איכא בינייהו כמו שהכריחו התוס' אח"כ [דלת"ק ל"מ אחזוק מדלא נקיט שחיטה] ועוד מ"מ לא הול"ל כל מצוה דמשמע דלטפויי קאתי ואף שאינו נופל שפיר לשון אם כו' יאמר לשון אחר ועיין:

בא"ד הול"ל שחיטה וכו'. יש לדקדק דהכי הו"ל לפרושי מדלא מפרש הואיל והחזיקו משמע דכתיבא לחוד מהני ומדנקיט מצה דכתיבא ואחזוק ולא מצוה דכתיבא ולא אחזוק משמע דבא להורות דאף דאחזוק בעי כתיבא ולא הול"ל הו"ל למינקט שחיטה וכו' דזה אינו הכרח דדלמא בא לאשמעינן דכתיבא לחודא מהני ג"כ מדלא מסיים הואיל והחזיקו וצריכין לבא ע"כ דהול"ל טפי מצוה דכתיבא ולא אחזיקו וא"כ לימא בקצרה כן ודו"ק:

רש"י ד"ה ה"ג אלא כו'. כגון לשמה כו' איתא נמי בשטרי קידושין כדכתיב ויצאה כו'. כן איתא להדיא בקידושין (ט ב):

תד"ה בשליחות. דכיון דבא ליד השליח כאילו בא לידן דמי. כצ"ל:

גמרא רשב"ג אומר כל מצוה כו'. כצ"ל:

תד"ה מצות. בפירקי דר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד:

בא"ד וא"ת אמאי יוצא בה יד"ח כו'. עיין מהרש"א. ועי' מה שתמהתי עליו בקידושין שם:

תוס׳ ד"ה מצת כותי מותרת וא״ת הלא גזרו על פתן. נ"ב מאי קושיא דלמא ר"ע הוא אליבא דר"א כדתנן התם (ספ"ט דשביעית) דאר"ע שתוקי ל"א לכם מה שר"א אומר כו':

מתני' חוץ מגיטי נשים. ע' ב"ב דף קס ע"ב תד"ה שלא תחלוק:

דאיתא בקידושין לא קתני. הקשו תוס' ליתני זמן ותי' הואיל ואיתא ברוב שטרות. והקשו מהרש"א ופנ"י א"כ למ"ד חוץ מבגטי נשים וערכאות איתא נמי בשטרות וקתני הדרא קושי' לדוכתא זמן. אמנם ביבמות שם תירצו תוס' הואיל ואין טעם זמן דשחרור אינו שוה עם זמן דגטין משו"ה לא תני. ואמנם עיין לקמן י"ז ע"א תוס' סוף ד"ה מפני וכו' שכתבו טעם זמן בשחרור משום שמא כבר מכרו רבו ושוב נותן לו שחרור בלי זמן והעבד טוען כבר נשתחררתי קודם מכירה ע"ש וא"כ היינו ממש טעמא דגט משום פירי והכל חד וצ"ל דלמ"ד משום שמא יחפה אין הטעמים שוה. אך הכא בשמעתין בעי תוס' לתרוצי גם למ"ד משום פירי דשוה טעמו עם טעמים זמן שחרור משו"ה הקשו ליתני ותי' משום דאיתי' ברוב שטרות למ"ד משום פירי ס"ל כמ"ד דינא דמלכות' דינא וערכאות ליכא בשטרות ומ"ד חוץ מבגטי נשים ס"ל משום שמא יחפה ולא שוו בטעמים גט עם שחרור:

בשליחות בע"כ וכו'. להסביר דברי רש"י כי אין כוונתו שהאשה והעבד צווחו דליתא אלא שרוצים לקבל וכמ"ש והשריש רמב"ן אין חבין לאדם אלא בפניו דאפי' אם נתרצה אח"כ מ"מ כיון שהענין הוא חובה לא זכה השליח בקבלתו אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דלדידי' נחשב זכות. והנה י"ל דקידושין לא דמי לגט ושחרור דקידושין אע"ג דחובה היא לה לאסור בקרוביו. מ"מ כיון דבשמעתין לא מיירי שתתקדש או תתגרש בקבלתו אלא שלא יהא המקדש והמגרש והמשוחרר יכול לחזיר בו וא"כ מה הפסד יש בזה להאשה אם נימא מיד שקיבל השליח שוב אין המקדש יכול לחזור אך היא אם לא תרצה לא תקבל הקדושין וא"כ זכות הוא שלא יכול הבעל עוד לחזור בו אם תתרצה היא לקבל הקידושין משא"כ גט ושחרור דאיתי' בע"כ ועל כרחם צריכים לקבל וא"כ חוב הוא שלא יכול הבעל לחזור להם ע"כ יתגרשו וישתחררו וטוב היה להם אם יכול לחזור בו אולי ימלוך ויתחרט על הגירושין ושחרור ודברי רש"י נכונים בעה"י לפי שטתו דלא כתוס' ד"ה לא יתנו וכו':

כל גט שיש עליו עד כותי. ריש מכילתין כ' תוס' וגם אני עני למה נקרא גט אשה גט אבל מה שכל השטרות נקראין גט לא מצינו טעם וה"א לשון פרסי הוא. וראיתי בש"ג שסביב המרדכי אבן א' יש בכרכי הים נקרא גאטא ומגרש כל סביביו. אמנם בגדולת מרדכי שם סביב המרדכי ושנדפס בפ"ע הגירסא שמגרר כל סביביו ועיינתי בספרו של ר' אברהם הרופא בשלטי גבורים גדול המחובר על טבעיי' שם באבן הנקרא גאטא שמדבק אליו כל שאצלו קש ונייר וכדומה וא"כ הגירסא שמגרר כל סביביו שמגרר אצלו ממקום הסמוך לו הוא נכון ועל כן נקראו כל השטרות שהם מחברים בין ב' אנשים הלוה והמלוה הלוקח והמוכר וכדומה נקרא גט על שם אבן גאגאטה הנ"ל ואך גט גירושין שהוא מפריד בין הדבקים נ"ל מטעם דלעיל ריש מכילתין:

עד כותי פסול דחשידי אעדות שקר עכ"ל רש"י. ור"ל אפילו למאי דמוקמינן בכותי חבר וכ' רשב"א דלא מהני חבר אלא במאי דאחזקו בהו אלא שאינם יודעים בדקדוקי המצוה ע"כ כשהוא חבר בקי בדקדוקי של אותן המצות דכתיבי ואחזוק אבל אם לא החזיקו כותיים באותה מצוה מה יועיל שהוא חבר הלא כותי הוא. והנה מתני' מיירי מלאו דלא תענה ברעך עד שקר דכתיבי וגם אחזיקי לפע"ד אלא שאינם בקיאין בדקדוקי שקר עד היכן הדברים מגיעים הרי הב"ד שואל דשמא מפי השמועה או מאומד או מדומה וכל זה לגבי כותי עדות אמת הוא אבל לדידן שקורי משקר וכן כל הני מדבר שקר תרחק דר"פ שבועת העדות לדידן הוה עדות שקר ואהא חשידי אינהו לבר מחבר שבקי בדקדוקי דיני שקר. אך מה שצל"ע להרשב"א הנ"ל הא לפני עור לא תתן מכשול לא כתיבי לדידהו וגם לא אחזקו אדרבא נחשדים על זה ולזה לא מהני מה שהוא חבר וא"כ נהי שקר לא יעיד דהוא עבר על לא תענה ברעך. אבל איך נאמינהו שיחתום לשמה דילמא רוצה להכשיל בגט פסול. ואפי' להסוברים דצריך להוציא מפיו הריני חותם לשמה היינו ברישא ע"א כותי וישראל עמו ושמע שאמר הריני חותם אך בסיפא ב' כותיים קשיא. וי"ל כיון שיודע שאם הוא שלא לשמה אינה מגורשת ובגט כתוב פלוני גירש והכותי מעיד על זה שפלוני גירש ואם יחתום שלא לשמו נמצא לא גירש פלוני והעיד הוא עדות שקר ועובר על לא תענה כנלע"ד:

מצת כותי. הקשו תוס' הא הוה פת כותי וצ"ל דחמירי מפת פלטיר של נכרי דאם לא ימצא פת בתוך ד' מיל מותר בו ולא הוה מקשה תוס' מידי אע"כ אפ"ה אסור פת כותי ויתענה ולא יאכל:

ואדם יוצא ידי חובתו בפסח. יפה כ' מהרש"ל דברישא י"ל שמאכילו כזית ומ"ש מהרש"א שהרי היכר בה הישראל שלא הכסיף פניו. לע"ד משניתן לתוך ידו של האופה תו א"א לאחר לשמור אם לא העורך והאופה עצמו. ובתשו' כתבתי הא דאנו עומדין על הקוצרים לשימור מקצירה ואילך והגוי קוצר ומה יועיל זה להרמב"ם דס"ל בעיבוד לשמה לא מהני ישראל עע"ג ומשו"ה כ' מג"א דלישה עריכה ואפי' צריך ע"י ישראל עצמו ולא ע"י נכרי וישראל עע"ג ע"ש. א"כ קצירה מאי איכא למימר ואמרתי דלא דמי לעיבוד דבעי עיבוד לשמה ולא מהני אם הגוי מעבד וישראל עע"ג וה"נ אי הוה כתיב קצירה לשמה לא הוי מהני עע"ג אך לא כתיב אלא ושמרתם בעי' שמירה והרי ישראל הרואה הקצירה הוא בעצמו המשמר לשמה וא"ש אך לישה עריכה ואפי' א"א לשמור אלא הפועל עצמו ישגיח וישמור וגוי לאו בני לשמה נינהי ע"ש וזה דלא כמהרש"א:

ואדם יי"ח בפסח. כתב תוס' לא זו אף זו. ולא בעי למימר זו ואצ"ל זו דהשתא אחימוץ מהימני אע"ג דאיכא חימוץ דרבנן מ"מ כיון דאחזיקו בי' מהימנינן להן מכ"ש שימור דאורייתא. אלא אכתי לא פסיקא להתוס' דאחזקו במצה. וי"ל אדרבא כיון דלא קבלו שיעור חימוץ א"כ כל שהתחיל מעט להשתנות ה"ל גבו דדהו חמץ:

אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי. הקשה פנ"י מ"ט לא הקשו אפי' תרי נמי כדפריך לקמן לרשב"ג. וי"ל אי הוה מהימני גם בשטרות משום דאחזקו בלא תענה ברעך תו לא הוה קשי' אפי' תרי נמי דה"א לא מיבעי תרי דאיתתא לבי תרי לא חזי' אלא אפי' חד דה"א נהי דלא חשיד לענות שקר משום תאות שכירות ממון אבל נחשדו על תאות עריות להוציא האשה מבעלה שתהיה מזומנת לו קמ"ל ולא הוה ק' מידי משו"ה פריך אפי' שאר שטרות נמי. אבל לקמן דאחזוק לגטין דחומר עריות חמיר להו שלא להעיד שקר אבל נחשדו ששוכרים אותם דמשו"ה שטרות פסולות א"כ ק' בגטין אפי' תרי נמי ושפיר הוה רבותא דה"א ששכרתן ומחלקין ממון השכירות ביניהם קמ"ל משום חומר עריות לא נחשדו. ובירושלמי לא מייתי כלל פלוגתא דתנאי דמצת כותי. אך קאמר אמתני' נחשדו על ממון ולא על עריות היינו אחזוק בהאי ולא בהאי. ומקשה אפי' שנים נמי ותי' מפני שאינם בקיאין בדקדוקי גטין. ופריך אפי' א' נמי לא ומשני שחתם ישראל לבסוף ותל"מ לא מייתי מכולכם. וכן בדין דאי ס"ד ס"ל אין חותמין אלא זה בפני זה א"כ לא היה צריך לומר נחשדו על הממון אלא כיון שאינו בקיאין בדקדוקים ובשטרות חותמין זה שלא בפני זה ממילא פסול. אך נ"ל הירושלמי ס"ל כל דאחזוק בקיאין בדקדוקים דלא כר"א דמצה רק בדקדוקי גיטין שדיניהם מרובין ואפי' בישראל ממנים הבקי בטיב גטין משו"ה תרי לא אבל חד כשר אם ישראל חתם בסוף ולא חייש לרוחא שביק. ולא קשי' אי הכי שטרות נמי ז"א דבממון דנחשדו ולא אחזקו לא מהני מה שהוא חבר אבל בעריות דאחזקו רק שאינם בקיאין הדקדוקי הגטין לזה מועיל מה שהוא חבר וק"ל:

גמרא איכא בינייהו שמות מובהקין. לקמן בהיפוך הדף בד"ה תני חוץ מבגיטי נשים כתב רש"י ז"ל דהאי שינויא דהכא דא"ב שמות מובהקים שינויא דחיקא הוא ומחמת קושיא דלא חשיב לשמה ומחובר מוכרח לשנויי הכי. ויש להקשות דאכתי מצינן למימר דלעולם ת"ק דרבי שמעון לא ס"ל עידי מסירה כרתי אלא עידי חתימה לחוד ואם כן ערכאות פסולא דאורייתא אלא הא דנקט לה בברייתא היינו משום דברייתא אתיא כרבי שמעון דס"ל ע"מ כרתי ואיירי ברייתא בשמות שאינן מובהקים דמודה רבי שמעון דפסילי בגיטי נשים דהו"ל כמזוייף מתוכו דאתי למיסמך עלייהו ובשטרות כשירין אי משום דינא דמלכותא או דתני חוץ מכגיטי נשים וא"כ בשטר מכירה ודאי כשר אף בשמות שאינן מובהקים. ובשלמא לפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל א"ש דא"א לפרש כאן בברייתא דהא דמכשרינן בשטרות היינו משום דינא דמלכותא או דתני חוץ מכגיטי נשים דא"כ הדר מצינן להאי מילתא מדאורייתא היכא דליכא עידי מסירה אלא ע"ח וכמ"ש בסמוך דפסול מדאוריתא בגיטין וכשר בשטרות אי למ"ד דינא דמלכותא דינא דהא נמי מדאורייתא היא ומכ"ש אם נאמר תני חוץ מכגיטי נשים ובשטר מכירה לחוד איירי וכשר ודאי מדאורייתא וא"כ אמאי קתני לה בהדי פסולא דרבנן ומ"ש מלשמה כמ"ש בסמוך אע"כ דלברייתא לאוקימתא דהשתא צריך לומר דבשטרות נמי לא מיתכשר בשטר מתנה וכיוצא בו אלא בעידי מסירה דבהכי איירי שטרות דברייתא ואפ"ה פסול בגיטין מדרבנן וא"כ לפ"ז לא מצינן לאוקמי ברייתא כרבי שמעון ובשמות שאינן מובהקים ובע"מ דא"כ בשטר מתנה דאיירי ברייתא נמי פסול מדרבנן דהו"ל מזוייף מתוכו נמצא דכ"ז לשיטת רש"י ז"ל אבל לשיטת התוספות שכתבו להדיא דאף לאוקימתא דהכא אמרינן כשינויא דדינא דמלכותא דינא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ועוד דרש"י ז"ל עצמו כתב להדיא בפירוש דברייתא לעיל דשטרות כשירין משום דינא דמלכותא ולפ"ז צריך לומר דהיינו משום דלמסקנא דאמרי' מילתא דאיתא בקידושין לא קתני תו לא שני לן בין פסולא דאורייתא לדרבנן וא"כ מצינן למימר שפיר דבשטרות כשר בכל ענין אף בשטר מתנה משום דינא דמלכותא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמצי לאוקמי ברייתא כר"ש ולקמן כתב רש"י ז"ל דלא מיתוקמא ברייתא אלא דשמות מובהקים איכא בינייהו דאף דשינויא דחיקא הוא א"א לאוקמי בענין אחר וא"כ צ"ע. לכך נראה דלא שייך כלל לאוקמי ברייתא כר"ש ובשמות שאינן מובהקים דסתם לישנא דכל השטרות כשירים חוץ מבגיטי נשים כו' ע"כ משמע בכל ענין ל"ש מובהקים ל"ש אינן מובהקים ותדע דהא ת"ק דמתניתין לקמן נקיט האי לישנא גופא ופליג עליה רבי שמעון א"כ מנ"ל לר"ש דלמא ת"ק נמי לא איירי אלא באינן מובהקים אע"כ דסתמא דלישנא משמע הכי דקאמר ר"ש אף אלו כשרים היינו דזימנין מצינן דכשרים וא"כ תו לא מצינן לאוקמי ברייתא כר"ש ודו"ק:

שם אלא כי קתני מילתא דליתא בקידושין כו' ופירש"י דערכאות ליתא בקידושין כיון דבדאיכא ע"מ מקודשת מדאורייתא וא"א אינה מקודשת שרינן א"א לעלמא משא"כ לשמה ומחובר איתא נמי בקידושין. וקשיא לי דלשמה נמי משכחת דאיתא בגירושין דליתא בקידושין דהא השתא מוקמינן לברייתא כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ לפ"ז לא בעינן חתימה לשמה מדאורייתא אלא מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו כדאמרינן ריש מכילתין וא"כ בקידושין ודאי כה"ג מקודשת אם נכתב לשמה ולא נחתם לשמה ובגירושין ושיחרורים פסול מדרבנן. ואפשר דאפ"ה כיון דעיקר מילתא איתא בקידושין לענין כתיבה לשמה מש"ה לא קתני לה כמ"ש התוספות לעיל לענין דאורייתא ודרבנן. אלא דלפ"ז תיקשי א"כ לענין ערכאות נמי מצינו דאיתא בקידושין היכא דליתא עידי מסירה לשיטת הרי"ף ז"ל דמכשר בהכי בע"ח ישראל או לשיטת רבינו תם היכא שאין עידי מסירה לפנינו וסמכינן אע"ח ובערכאות כה"ג פסול אף בקידושין וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה כי קתני כו' וא"ת והאיכא זמן כו'. וי"ל לפי שרגילין כו' עכ"ל. והוא תמוה כי רגילין מאי הוי בגיטין ושיחרור פסול כי ליכא זמן ובקידושין כשר. והנלע"ד לפמ"ש דאף לפי המסקנא נמי קאי שינוייא דמילתא דאיתא בשטרות לא קתני וכן נראה דאלת"ה אכתי קשה ליתני הא דלא יתנו לאחר מיתה ואע"ג דאיתא בקידושין מיהא דשליחות בע"כ ליתא כמו חזרה דמאי שנא ולפ"ז נאמר דקושית התוספות דליתני זמן היינו משום דליתא בשטרות דאף אם לא כתב זמן בשטר מכר או הלואה אפ"ה מהני אם מביא עדים באיזה יום נמסר בפניהם כדאיתא בש"ע ח"מ סימן ל"ט בשם רבינו ירוחם וכן נראה ממה שכתבו התוספות גבי מפני מה תקנו זמן בגיטין ע"ש שכתבו בגיטין ושיחרור אי לאו דתקנו זמן בפירוש היו צריכין לעידי מסירה וליקח כתב מתי נמסר בפניהם נמצא דבשטרות כיון דלא מצינו להדיא שתקנו זמן אין לפסול השטר בשביל כך שהרי אף לענין טריפת לקוחות יוכל ליקח כתב מתי נמסר לידו. וע"ז מתרצים שפיר דכיון שהורגלו ליכתב בכל השטרות א"כ יש לפסול אם לא נכתב שהרי לא ישים אל לבו ליקח כתב בעדים מתי נמסר לידו ויפסיד שלא כדין והיינו כמ"ש התוספות להדיא לענין גיטין ושיחרור ע"ש ודו"ק:

בא"ד ולא כמו שפירש שם בקונט' שטר מכירת עבד דא"כ הו"ל למיפרך מקרקעות וכל שטרות כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י שם דמשאר שטרות וקרקעות לא קשיא מידי דהוצרכו לתקן זמן כדי לטרוף ממשועבדים וכן להיפך אם יבא בע"ח לטרוף ממנו צריך לידע שטרו של מי קודם ומש"ה לא מקשה אלא מעבדים וכן מה שהקשו דאותו אינו נפסל כו' כבר כתבתי דהתם לא איירי מפסולא אלא אעיקר תקנה שתקנו זמן לכתחילה וק"ל:

רש"י במשנה עד כותי פסול דחשידי אעדות שקר. נראה שכתב כן למאי דמסקינן דמתניתין כר' אליעזר דכותים חשידי לגמרי לעבור על כל המצות אלא דאפ"ה כשר בגיטין כדמסקינן דודאי כותי חבר הוא משא"כ אליבא דרשב"ג דבהוחזקו ולא הוחזקו תליא מילתא א"כ א"א לפרש דחשידי אעדות שקר לענין שטרות דא"כ פסול נמי לענין גיטין דהא הו"ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ומי עדיף מישראל דקי"ל דבחשוד לעדות ממון פסול לכל העדות שבעולם ואף דבירושלמי אמרי' להדיא בטעם משנתינו על הממון נחשדו ועל העריות לא נחשדו אפשר דהירושלמי סובר כר' יוסי בפ' זה בורר דחשוד לעדות ממון כשר לעדות נפשות אבל בתלמודא דידן דס"ל כר"מ א"א לפרש כן אלא הא דקאמר לא הוחזקו לשטרות היינו שאין בקיאין בדיני שטרות ויש לחוש לכמה חששות וכן פירש"י ז"ל להדיא בד"ה אי איתחזק. ועי"ל דנהי דקי"ל דחשוד לעדות ממון פסול לכל העדות היינו היכא שראינו בודאי שהעיד שקר בממון משא"כ הכא דלא איירי בודאי שהעידו שקר אלא סתמא מחזקינן להו דחשידי וא"כ י"ל דלא מיפסלו אלא לאותו דבר שחשודין עליו מספק והרי זה כמו דאמרינן דחשוד לעריות פסול לעדות אשה וכשר לשאר עדות ואיירי כגון דליכא אלא קול גרידא וה"נ דכוותיה. מיהו מלשון רש"י בד"ה אי דאחזיק משמע שכיון למה שכתבתי בלשון ראשון ודו"ק:

שם מעשה שהביאו לפני ר"ג. מה שיש לדקדק מהא דאמרינן בפ"ק דחולין דר"ג ובית דינו גזרו על שחיטת כותים ומסקינן שם דעשאום כעובדי כוכבים גמורים ע"ש בתוספות:

גמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. משמע דפשיטא ליה דמילי דגיטין ומילי דשטרות מיקרי כתיבא ואע"ג דשטר שיחרור גופא לא כתיב בהדיא אלא מג"ש דלה לה מאשה ילפינן אפשר דאינהו נמי דרשי ג"ש ומיקרי שפיר כתיבא וכן הא דדרשינן לה לשמה הו"ל כאילו כתיב בהדיא דאינהו נמי דרשו הכי וכן מילי דשטרות אע"ג דלא כתיב אלא בקרא דדברי קבלה בירמיה וכתוב בספר וחתום והעד עדים דברי קבלה נמי מיקרי כתיבא אבל קשיא לי התינח לר"מ דדריש מקרא דוכתוב בספר וחתום דאעידי חתימה קאי הוי שפיר מן התורה אבל לרבי אליעזר דס"ל ע"מ כרתי ולדידיה קרא דוכתוב בספר וחתום היינו עצה טובה א"כ עידי חתימה לא כתיבי באורייתא ואף דאנן קיי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמיא מ"מ משמע מסוגיא דשמעתין דבעינן דוקא דכתיבא בהדיא וכן מוכח מסוגיא דחולין דאמרינן שם אשחיטת כותי ולטעמיך שהייה דרסה כו' מי כתיבא אלמא אע"ג דאסור מדאורייתא אפ"ה לא סמכינן אכותי לת"ק אלא לרשב"ג דאמר כיון דאחזוק אחזוק וכ"ש דקשה טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דף ג' דלענין השטרות לא מהני כלל מדאורייתא אלא מתקנת חכמים משום נעילת דלת וא"כ אמאי פשיטא ליה לתלמודא הכא דמיקרי כתיבא לענין כותים. מיהו מצינן למימר דכיון שהכותים יודעין מיהת דב"ד של ישראל מוציאין ממון על פי עדות בשטר א"כ חשיב שפיר כתיבא דמקרא מלא הוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומש"ה לא חשידי לחתום שקר. אבל מ"מ קשיא לי דאמאי פשיטא לתלמודא דכשירין בגיטי נשים דנהי דדרשינן לה לשמה מ"מ הא אנן קי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ולפ"ז אמרינן לעיל דף ד' דלא בעינן חתימה לשמה מדאורייתא אלא כתיבה לשמה אבל חתימה לשמה לא בעינן אלא מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו וכמ"ש התוספות שם לדחוק אמאי קרי לה כה"ג מזוייף מתוכו וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל להדיא דלא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן וא"כ לת"ק דבעינן דוקא כתיבא תיקשי ליה אמאי כשרים לגיטי נשים הא לא חתמי לשמה ובשלמא הא דמכשרינן בערכאות של עו"ג לר"ש כה"ג ולא חיישינן לשמה היינו בשמות מובהקים דלא חשיב כמזוייף מתוכו וכמו שאבאר שם אי"ה אבל לענין כותים ודאי קשה. לכך נראה דהכי קאמר ש"ס אי ת"ק דבעינן כתיבא וא"כ לפ"ז נאמר דהא דכשרים בגיטי נשים היינו משום דמיקרי כתיבא אף לענין חתימה לשמה ונוקי מתניתין כר"מ דאמר ע"ח כרתי וכותים נמי דרשי וכתב היינו וחתם ועלה קאי לה לשמה ע"ז מקשה שפיר אפילו שאר שטרות נמי דהא לר"מ ודאי קרא דוכתוב בספר וחתום דירמי' אעידי חתימה ומיקרי שפיר כתיבא והרמב"ם ז"ל גופא שכתב דענין שטרות מדרבנן היינו אליבא דר"א דוקא כמו שאבאר אי"ה בפרק השולח דף ל"ו אבל לר"מ ודאי הוי מדאורייתא מקרא דדברי קבלה כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

שם ואי רשב"ג אי דאחזוק כו' ואי דלא אחזוק כו'. והקשו בתוספות אמאי פשיטא ליה דבלא אחזוק בשטרות א"ש דפסול לרשב"ג אע"ג דשטרות כתיבא כדמקשה לעיל אפילו שאר שטרות נמי והיינו ע"כ דלרשב"ג כיון דלא אחזוק אע"ג דכתיבא פסולה ומנא ליה לתלמודא האי סברא בפשיטות דילמא לרשב"ג דמכשיר באחזוק אע"ג דלא כתיבא כ"ש דמכשר במאי דאכשר ת"ק כתיבא ולא אחזוק זה כוונת קושית התוספות ותירצו דבאמת מספקא ליה לתלמודא. אמנם כן לולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב לפי השיטה שכתבתי לעיל ולעולם דפשיטא לתלמודא דלרשב"ג כ"ש דמהני כתיבא לחוד אלא הא דלא מקשו א"כ שאר שטרות נמי כדמקשו לעיל לת"ק היינו משום דלעיל ודאי מוכח בפשיטות דשטרות מיקרי כתיבא מקרא דירמיה וכתוב בספר וחתום וע"כ אע"ח קאי דמתני' ע"כ כר"מ מיתוקמא לת"ק דאי כר"א אמאי מכשר בגיטין דילמא לא חתמי לשמה דלדידיה חתימה לשמה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ לא מיקרי כתיבא ונחשדו הכותים ע"ז וליפסול מדרבנן כדאמרינן לעיל ריש פירקין דהו"ל כמזוייף מתוכו אע"כ דכר"מ אתיא מקשה שפיר אפילו שטרות נמי אבל השתא דאתינן להכי לדרשב"ג דאחזוק בדלא כתיבא סמכינן עלייהו וא"כ מיתוקמא שפיר כר"א דקי"ל כוותיה דע"מ כרתי ואפ"ה אחזקו הכותים לחתום לשמה אע"ג דלא כתיבא ומש"ה כשר בגיטין ולפ"ז לא פסיקא ליה להקשות אפילו שאר שטרות נמי אפילו אי לא אחזוקי ומטעם כתיבא דהא לר"א לא כתיבי עידי חתימה בקרא דירמיה דעצה טובה קמ"ל כפירש"י לקמן בהשולח כן נ"ל. ואל תשיבני היאך אפשר לומר כן כיון דאליבא דרשב"ג קיימינן הכא ורשב"ג סובר כר"א בגיטין אבל לא בשטרות כמ"ש התוספות לקמן בסוגיא דערכאות בד"ה רשב"ג וא"כ דבשטרות ס"ל כר"מ א"כ שטרות מיקרי שפיר כתיבא מיהו בהא מצינן למימר דאפ"ה לא פסיקא ליה להקשות אשאר שטרות דאיכא למימר דתנא דמתניתין ס"ל כרשב"ג בחדא לענין אחזוק בדלא כתיבא אבל לענין ע"ח וע"מ ס"ל כר"א אף בשטרות ודו"ק:

שם אי הכי מאי איריא חד אפילו תרי נמי. לכאורה הסוגיא תמוה מאד דאגופא דמתניתין הו"מ לאקשויי הכי מאי שנא חד ומ"ש תרי והנלע"ד ליישב דאגופא דמתניתין לא קשיא מידי דאיכא למימר דמתני' ר"מ היא דאמר ע"ח כרתי ובעינן חתימה לשמה מדאורייתא וכותים לא בקיאין לשמה דלה לשמה לא דרשי ומש"ה פסול בתרי כותים אבל בעד אחד כותי וע"א ישראל מכשר והיינו כשמואל דאמר לקמן בפ' המגרש דהא דתנינן כתב סופר ועד כשר היינו כר"מ וא"כ דל כותי מהכא מיתכשר בכתב סופר ועד דמיקרי שפיר שני עדים לשמה דכתיבת הסופר לא גרע מחתם ולקמן יתבאר דאפשר דרב נמי מודה בזה לשמואל אלא דאי לאו חתימת הכותי היה פסול מיהא לכתחלה בספרא דלאו מובהק כדאיתא שם להדיא וכתבתי הטעם לעיל דף ד' דחיישינן לכתחלה למיעוט הסופרים שאינן בקיאין ליזהר לכתוב הגט להתלמד ולזרוק לאשפה ואפשר שהאשה מצאה הגט והחתימה עליו עד אחד ומש"ה פסול לכתחלה וכשר בדיעבד כמ"ש התוספות ד' ד' משא"כ כיון דאיכא נמי עד כותי דקים לן דלא חשיד לשקר א"כ יצאנו מידי חששא דזיוף. וע"כ ודאי היה ביד הבעל שציוה לסופר לכתוב לשמה ולעד ישראל מיהו לחתום לשמה ונהי דכותי אדעתא דנפשיה עביד אפ"ה מיתכשר בכתב סופר ועד לשמה כדפרישית וכשר אף לכתחלה אף בסופר דלאו מובהק דלענין לשמה ודאי כל הסופרים בקיאין כיון שכתבו בודאי ברצון הבעל כמ"ש לעיל וכל הסוגיא מוכרחת כן משא"כ עכשיו דמשקלא וטריא דילן מוכח דלא מיתוקמא מתניתין כר"מ דהא לדידיה שטרות מיקרי כתיבא מקרא דירמיה וא"כ אמאי פסול הכא בשאר שטרות דהא רשב"ג מודה בכתיבא אע"ג דלא אחזוק אע"כ דלא מיתוקמא אלא כר"א דס"ל ע"מ כרתי וכרשב"ג דאחזקו וכדכתיבנא א"כ מקשה שפיר ממ"נ אי ס"ל לר"א דכותים הוחזקו לענין לשמה תרי נמי ליתכשרו ואי ס"ל דלא הוחזקו ומש"ה פסולי משום דהו"ל כמזוייף מתוכו וכמ"ש התוספות לעיל דכיון דלא מתכשר האי גיטא אלא ע"י החתימה וגזרינן אטו כתיבה או כמו שכתבתי בשם הרשב"א דחשיב חתימה כתורף הגט וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דערכאות א"כ בעד אחד כותי נמי ליפסל מה"ט גופא דגרע מכתב סופר ועד גרידא דחתימת הכותי הוי ליה כמזוייף מתוכו לטעם זה ודוק היטב כי נכון הוא מאד בעזה"י:

תוספות בד"ה מצת כותי כו' וא"ת אמאי יוצא ידי חובתו וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו ארישא דמותרת דאיכא למימר דאיירי שהכיר בה הישראל שלא החמיצה שלא ראה בה חשש חימוץ קודם האפייה ע"ש עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דהא בלא"ה א"ש בפשיטות דרישא אתי שפיר כגון בחותך כזית מן המצה ונותן לו ואם אכל הכותי מותרת משא"כ בסיפא חיישינן נהי שלא החמיצה אבל לא שמרה לשם מצה ומה שאכל ממנה הכותי אינו מועיל דשמא כבר אכל כזית ממצה משומרת או שדעתו לאכול אח"כ ועל זה תירצו שיודע שלא אכל כל הלילה ומעיקרא הוי משמע להו להתוספות דוחק דאיירי בהכי וכ"כ מהרש"ל ז"ל. מיהו לענ"ד נראין דברי המהרש"א ז"ל מוכרחין מצד אחר דברישא נמי קשה אמאי מותרת אף אם אכל ממנה הכותי שמא הוא שיאור דרבנן ואינהו בדרבנן לא משגיחי לסברת הת"ק דדוקא כתיבא בעינן אע"כ כמ"ש מהרש"א כגון שלא ראה סימן חימוץ קודם אפייה איירי אלא דלפ"ז קשה אמאי אוסר ר' אלעזר וליכא למימר דר"א אסיפא לחוד פליג דלשון אוסר לא משמע כן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפ"ק דחולין. מיהו רש"י ז"ל לשיטתו דמשמע מדבריו בפ"ק דחולין דף כ"ג דליכא שיאור מדרבנן אבל לפי התוספות שם דאיכא שיאור מדרבנן א"כ ע"כ איירי בעומד ורואה ור"א לא פליג אלא אסיפא שכן משמע ג"כ מלשון התוספות בשמעתין בסמוך שכתבו יוצא ידי חובתו זו אף זו קתני ואי ס"ד דר"א פליג נמי ארישא א"כ בלא"ה הוי מצי למימר דקתני רישא להודיעך כחו דר"א וסיפא לרבותא דרבנן אע"כ כדכתיבנא וע' בסמוך:

גמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. כבר הארכתי למעניתי לעיל במהדורא קמא ואוסיף שנית ידי דקשיא לי מדמקשה שאר שטרות נמי אדרבה הו"ל להקשות שיחרורי עבדים לפסול דהא לא כתיבא בהדיא כלל ענין השיחרור בשטר ומה שכתבתי דאינהו נמי דרשי גז"ש לה לה מאשה נ"ל דוחק דבפ"ק דחולין משמע להדיא דלא מיקרי כתיבא לגבי כותים אלא מה שכתב בפירוש מדמקשה הש"ס שם ודילמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה וכתב רש"י ז"ל דאנן לא ידעינן נמי אלא מהקישא ואינהו הקישא לית להו וא"כ כ"ש דלית להו גז"ש דהא קי"ל הקישא עדיף מגז"ש ועוד דג"ש בעינן דוקא שיהא מקובל מסיני ואינהו הל"מ לית להו מדמקשה הש"ס שם ולטעמיך שהייה דרסה כו' מי כתיבי. ולענ"ד נראה דעפ"ז יש ליישב קושיית התוספות ודלא כתירוצם אלא דהסוגיא דהכא נמי איירי כמסקנא דחולין דמצה כתיבא ואחזיק אלא דלמאי דבעי לאוקמא מתניתין דהכא כת"ק ע"כ הוי סבר דבמצה נמי לאו משום דכתיב' ואחזוק אלא אחזוק לחוד נמי מהני דאל"כ תיקשי ניחוש לשיאור דרבנן ואי בעומד ורואה אמאי ר"א אוסר ונ"ל דוחק לומר דר' אליעזר לא פליג אלא אסיפא כמו שכתבתי וע"כ הוי ניחא ליה לאוקמי בהכי כי היכי דתיתוקם מתניתין דהכא כת"ק וע"כ מדמכשר בשיחרור אע"ג דלא מיקרי כתיבא מוכח נמי דאחזוק בשיחרור ואחזוק לחוד מהני וע"ז מקשי שטרות נמי ונהי דמצית למימר דשטרות לא אחזוק אפ"ה כיון דאחזוק לחוד מהני ע"כ דכתיבא לחוד נמי מהני דאלת"ה במאי פליג רשב"ג את"ק אע"כ דפליגי בכתיבא ולא אחזוק דלת"ק נמי מהני והיינו דקתני ואדם יוצא ידי חובתו משנה יתירא אע"כ דאשמעינן רישא מותרת ולא חיישינן לשיאור דרבנן והיינו משום דאחזוק לחוד מהני ובסיפא אשמעינן דיוצא ידי חובתו דלענין שימור הוי כתיבא ולא אחזוק ופליג רשב"ג דכתיבא ולא אחזוק לא מהני ולא שייך להקשות לרשב"ג האי כל שהחזיקו אם החזיקו מיבעיא ליה דלא שייך להקשות כן אלא למאי דבעי למימר בפ"ק דחולין דרשב"ג תרתי בעי בזה שייך לשון אם החזיקו ולא כל שהחזיקו דהא זימנין דאחזוק ולא מהני אבל אם נאמר דלרשב"ג הכל תלוי באחזוק לחוד לא שייך להקשות כן וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אי ת"ק וע"כ מדמכשר בשיחרור מוכח דאחזוק לחוד מהני וא"כ מאי פליג רשב"ג אע"כ אכתיבא ולא אחזוק דלת"ק נמי מהני א"כ קשה אפילו שטרות נמי כן נ"ל. מיהו כל זה למאי דהוי בעי למימר מעיקרא דמתניתין דהכא כת"ק משא"כ למסקנא דהכא דבכותי חבר איירי א"כ לעולם דמצה כתיב' ואחזוק כמסקנא דחולין ולא תיקשי שיאור דע"כ מיירי בעומד ורואה ור"א אסיפא פליג כשיטת התוס' או כמו שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל דליכא שום שיאור דרבנן. אלא דלפ"ז קשיא לי למסקנא דאיירי בכותי חבר אמאי מוקי לה כיחידאה כר"א דהא שפיר מצי לאוקמי בהאי אוקימתא דכותי חבר אפילו לת"ק ולא תיקשי שטרות נמי דהא ת"ק כתיבא ואחזוק בעי והא דמכשיר בשיחרור היינו משום דכותי חבר הוא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בקונטרס הראשון דהא דפשיטא ליה לתלמודא דשטרות מיקרי כתיבא היינו משום דע"כ מתניתין רבי מאיר היא דעידי חתימה כרתי בגיטין וממילא דבשטרות נמי עידי חתימה מדאורייתא ולא מצי לאוקמי מתני' כר"א דע"מ כרתי דא"כ קשה היאך מכשר בגיטין שמא לא חתמו לשמה ולר"א לא מיפסל לדידן אלא מדרבנן משום מזוייף מתוכו וא"כ לפי המסקנא דאיירי בכותי חבר אכתי מצי לאוקמי כת"ק אף אם נאמר דאכתי בהאי סברא קאי דלת"ק או כתיבא או אחזוק מהני אפי' הכי מיתוקמא שפיר כרבנן והא דפסלי בשטרות היינו משום דמתניתין ר"א היא דע"מ כרתי וא"כ שטרות לא מיקרי כתיבא ואיירי נמי דלא אחזוק מש"ה פסול והא דפוסל נמי בגיטין בשנים היינו מה"ט גופא משום חששא דשלא לשמה דלר"א לא כתיבא ואיירי נמי דלא אחזוק והא דמכשר בחד בגיטין ובשיחרור היינו משום דכותי חבר הוא. מיהו קושיא ראשונה יש ליישב דהא בלא"ה יש להקשות אסוגיא דשמעתין למאי דמסיק בכותי חבר א"כ אמאי מוקי לה כר"א דוקא דהא מצי לאוקמי כרשב"ג ואיירי דלא אחזוק לא בגיטין ולא בשטרות אלא וודאי דא"א לומר כן משום דסוגיא דהכא דמוקי לה כר"א היינו לפי המסקנא דמסיק רבא בסמוך דר' גמליאל דמתני' מכשיר בשני' וע"כ היינו משום דאחזוק בגיטין כמ"ש בתוס' ודבריהם מוכרחין דאי ס"ד משום דר"ג ס"ל כתיבא לחוד מהני דא"כ לכשר נמי בשטרות אע"כ דאחזוק בעינן כרשב"ג נמצינו למידין דלר"ג ע"כ אחזקו בגיטין וא"כ תו לא מצי לאוקמי כרשב"ג ודלא אחזקו בגיטין דבדבר הידוע לא שייך פלוגתא וא"כ לפ"ז לא מצי לאוקמי נמי כת"ק מה"ט גופא דא"כ מאי איריא חד אפילו תרי נמי דהא בגיטין הו"ל כתיבא ואחזוק ואפילו לענין לשמה נמי ע"כ דאחזקו דאל"כ אמאי מכשיר רשב"ג בשני' ולא חייש לשלא לשמה אע"כ דאחזוק. אבל הקושיא השניה לפי שיטתינו בקונטרס הראשון עדיין במקומה עומדת דלמאי דמוקי במסקנא מצי לאוקמי כר"א דעידי מסירה כרתי א"כ לא מיקרי כתיבא לענין לשמה ולעולם דת"ק כתיבא ואחזוק בעי ומש"ה פוסל בשנים דחייש לענין שלא לשמה ומכשיר בחד משום דודאי כותי חבר הוא וצ"ע ויתיישב ע"פ מה שאכתוב בסמוך:

תוס' ד"ה [בשליחות] כו' וקשה ליתני דשוו לבע"כ והוי ארבע אפילו לרבנן ע"ש. ונראה בפשיטות למ"ש הרשב"א ז"ל לקמן גבי נתינ' בע"כ דלכך לא יליף מגט דמהני בע"כ וכתיב ונתן ומוכח דהוי נתינ' ותירץ דדמיא לפירעון חוב דישנו בע"כ משום שאינו יכול לחייבו בע"כ להחזיק דבר שלו וכן בגט ע"ש וממילא [לא] קשה דשפיר אף בכל הדברי' מהני בע"כ לפטור דבר שלו כנ"ל וא"ש. עוד י"ל למאי דפריך [בב"מ ד' י"ט] בשיחרור שלא נכתב ביום שנמסר דהוי מוקדם ומשני או משום דעידיו בחתומיו זכין לו או למאן דפליג הוא משום דאית לי' קלא שלא נמסר מיד ויאמרו אייתי ראיה ע"ש. וא"כ כשהוא בע"כ נראה דפסול למאן דס"ל עבז"ל לדקי"ל [כתובות ד' יא] הגדילו יכול למחות דבר שהוא זכות וצריך אחר כך קנין מחדש ע"ש. וא"כ כיון שהוא בע"כ לא שייך עבז"ל ובטל זיכוי העדים וממילא פסול מטעם מוקדם דאף שאח"כ ירצה לא מהני דג"כ לא שייך יאמרו אייתי ראי' דזה הוא רק למאן דלא ס"ל עז"ל ואית לי' קול שלא נמסר מיד אבל אי אמרינן עז"ל אף אם ידעו הלקוחות שלא נמסר מיד לא יאמרו אייתי ראי' כיון דעבז"ל ומאי בכך שלא נמסר מיד כיון שלא ידעו שהי' בע"כ שזה אין לו קול וא"כ ממילא פסול בע"כ בשיחרור דזכות משא"כ בגט דהוא חוב שפיר יאמרו אייתי ראי' דאית לי' קול דלא שייך עז"ל ולא שייך למיתני שוו לבע"כ דאינם שוים ומ"מ אמר בשליחות בע"כ היכא דאינו מוקדם שוו לענין חזרה לגמרי משא"כ לענין שוו דבע"כ וא"ש:

שם גמ' מני מתניתין כו' אי ת"ק אפי' שאר שטרות כו' מאי איריא חד אפי' תרי נמי כו'. ותמהו בס' פ"י ושאר מפ' למה לי' להביא פלוגתא דמצת כותי הוי לי' למיפרך אמתניתין מאי חילוק בין גט לשאר שטרות ומאי איריא חד אפי' תרי נמי ע"ש:

ונראה דהנה רש"י ז"ל במתניתין כתב עד כותי פסול דחשידי אעדות שקר והקשו ג"כ דאף למסקנא דאי לאו דכותי חבר כו' מ"מ משמע לישנא דר"א שאין בקיאין בדיקדוקי מצות כו' ומנ"ל לרש"י ז"ל דהטע' הוא משום דחשידי אשקר שמא ג"כ משום שאין בקיאין פסול ע"ש. ונראה דהנה תוס' ד"ה אי לאו כו' הקשו הא כולא שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל ותירצו כיון דמדאורייתא כשר רק מדרבנן פסול הכותי אין לחוש ע"ש וכתב הרשב"א ז"ל ושאר מפ' דבמה שחתם הישראל תחת הכותי הוא עדות גמור שהכותי הוא חבר שבחתימ' זו מעיד על הכותי שהוא חבר ואינו מטעם חזקה אי לאו כו' רק הוא עדות ואף שאינו אלא עד אחד מ"מ כמו דלענין בפ"נ המנו' לעד משום דקיום מדרבנן כמו כן כיון דכותי סתם כשר מדאורייתא הימנו' לחד בדרבנן שהוא חבר ונאמן עד אחד בעדותו שהכותי חבר ולכך נאמן העד א' הישראל בחתימתו שחתם תחתיו ומעיד הכותי שהוא חבר וג"כ לא שייך נכי ריבעא דממונא כו' כיון שהוא עדות אחרת וע"ש ובס' פ"י תמה אדברי תוס' והניח בצ"ע ולק"מ כנ"ל:

אמנם לכאורה יש להקשות לדעת בעל המאור דבעדות שבשטר שייך ג"כ הזמה ובעינן ג"כ עדות שאתה יכול להזימו לדעת הש"ך ז"ל דבעינן בממון עדות שאי"ל והנה קי"ל ב"ק פ' מרובה דהיכא דע"י הזמה איגלאי מילתא דאף בלא ההזמה פסולין היו לא הוי הזמה כמו בעידי גניבה וטביחה ומכירה והוזמו על הגניבה לא מהני ההזמה על הטביחה אח"כ כו' ע"ש דלא מהני ההזמה רק היכא דבלא ההזמה היו עדים כשרים משא"כ כשנודע שהיו פסולים ע"ש. וגם קי"ל כאביי דלמפרע נפסל וגם בהעיד על שני דברים כאחד קי"ל דאם נתבטל האחד אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם קי"ל דאין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו שניהם אבל על האחד לא מהני ההזמה ע"ש. וא"כ לכאורה הכא שחתם עד א' כותי וא' ישראל תחתיו איך מהני משום דאמרינן שמעיד הישראל בחתימה זו ג"כ שהכותי חבר ונאמן על זה הא הוי עשאאי"ל עדותם על השטר לדעת בעה"מ הנ"ל דבעינן בשטר הזמה דאם יוזמו א"כ יהי' למפרע נפסל ויופסל עדותו משעת חתימ' א"כ ממילא יהי' פסול גם עדותו שהעיד בחתימה שהכותי חבר וכשר כיון דלמפרע נפסל וג"כ יתבטל מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שבטל עדות החתימה לענין גוף העדות ממילא בטל ג"כ עדותו על הכותי ואיגלאי מילתא דהכותי לא הי' חבר והי' פסול הכותי אף בלא ההזמה וממילא לא מהני ההזמה דאין העדים נעשו זוממין עד שיוזמו שניהם ולא יהי' מהני ההזמה גם על הישראל כיון דאיגלאי מילתא דגם בלא ההזמה הי' הכותי פסול ולא הוי הזמה כלל וממילא גם עכשיו פסול דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל ובטל עדות על השטר או על הגט כנ"ל ואמאי מהני:

אמנם יש ליישב דבאמת כותי כשר מדאורייתא דגירי אמת הן רק מדרבנן פסול ואין הפסול מצד עצמו מחמת שעבר עבירה שנפסל על ידו או שאר פסולים רק מחמת שאינו מוחזק בכשרות ואמרו חכמים שלא נסמוך עליו בעדות שיכול להיות שמעיד שקר וא"כ אם אנו סומכין עליו והוזם שפיר חייב מדין הזמה על מה שהעיד שקר דבשלמא בשאר פסולין שהי' פסול בשעת עדות דלא שייך עליו דין העדות כלל כיון שהוא פסול ומאי בכך שהעיד שקר כיון שהתורה פסלו בל"ז אבל בכותי שמצד עצמו כשר רק שאין אנו סומכין עליו שמא יעיד שקר א"כ כשמעיד שקר הוא שפיר כשאר עד שקר ושייך עליו דין הזמה כיון שסומכין עליו והוא ידע שחותם תחתיו העד כשר ונסמוך עליו ולכך שפיר. אף דאיגלאי מילתא שלא הי' חבר חייב שפיר מדין הזמה כנ"ל והוי שפיר יכול להזימו כנ"ל וא"ש ולפ"ז מיושב שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש דפסול משום דחשידי אעדות שקר דליכא למימר דהפסול הוא משום אין בקיאין דא"כ הוי הפסול מחמת דבר אחר א"כ שפירכשנודע שלא הי' חבר ויכול להיות שטעה ממילא לא שייך דין הזמה דאף בלא עדות שקר פסול מחמת טעות כנ"ל וממילא גם עכשיו פסול דהוי עשאאי"ל כנ"ל וע"כ אין הטעם משום אין בקיאין רק משום עדות שקר וכנ"ל. והנה המפ' תירצו דברי רש"י ז"ל שהוכיח ממאי דחזינן דר"א אוסר אף באחזיק וודאי בקיאין ורק משום דחשידי במזיד ולכך פירש משום חשידי כו' ע"ש וגם כתבו די"ל דגם לס"ד ידע דאיירי בחתם ישראל לסוף רק דלא ידע החילוק דרווחא שביק בין גיטין לשטרות ע"ש:

והנה בספ' נודב"י כתב די"ל דבגט אשה אף דפליגי אי בעי דרישה וחקירה מ"מ עדות שיכול להזימו לא בעינן דלא שייך כאשר זמם בגט ולא קאי עליו כמו בבן גרושה וחלוצה ע"ש. וא"כ לכאורה לא קשה קושית הש"ס מאי איריא גיטין אפילו שטרות כו' הא י"ל שפיר כנ"ל כיון דידעינן דחתם ישראל לבסוף ולכך פסול בשטרות משום דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל משא"כ בגיטין דלא בעינן יכול להזימו כנ"ל ולכך כשר בכותי אחד. אך פריך שפיר כמ"ש כיון דמוכח מפלוגתא דר"א דהטעם דפסול הוא משום דחשידי אעדות שקר כמ"ש המפ' הנ"ל א"כ הוי שפיר יכול להזימו כמ"ש ופריך שפיר:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית פ"י הנ"ל אמאי לא פריך אמתני' מאי איריא גיטין אפי' שטרות כו' בלא פלוגתא דר"א כו'. ולמ"ש א"ש דבלא פלוגתא דר"א די"ל שפיר דהטעם הוא מחמת אין בקיאין לא הוי קשה מידי די"ל הטעם כנ"ל דבשטרות פסול משום עדות שאאי"ל כנ"ל משא"כ בגיטין כנ"ל ולכך מביא פלוגתא דר"א דהטעם הוא משום עדות שקר ופריך שפיר כנ"ל וא"ש:

ואף לרבא דסבר מכאן ולהבא נפסל דלכאורה לא שייך מ"ש דשפיר יכול להזימו דלא יופסל עדותו על הכותי שהוא חבר כיון שנפסל רק מכאן ולהבא מ"מ א"ש מחמת עדות שבטלה כו'. ועוד למאי דאמר התם דהיכא דאסהדו תרי בחד ודאי למפרע נפסל דליכא חדוש ע"ש וא"כ הכא אי פסול למפרע הוי תרי בחד דכיון שנאמנים על הישראל האחד לפסלו למפרע שאינו רק אחד ממילא אין השני הכותי נאמן לסייעו שאינו חבר ופסול בל"ז א"כ הוי שפיר תרי בחד ופסול למפרע אף לרבא כנ"ל וא"ש:

ובזה י"ל מה שהקשה הפ"י אמאי משני לעולם ר"א וכגון דחתם חד ישראל לבסוף כו' ולא משני לעולם רשב"ג ולא אחזיק וכגון דחתם כו' דגם לענין לא אחזיק מהני כותי חבר ע"ש. ולמ"ש י"ל דהנה יש לישב קושיא הנ"ל דלא הוי עשאאי"ל אף אי למפרע נפסל למ"ש הר"ן ז"ל גבי שוחט בשבת דלכך לא הוי שחיטת מומר משום דבשחיטה זו נעשה מומר לא הוי שחיטה זו עצמה עדיין שחיטת מומר רק מכאן ואילך נעש' מומר אבל בשעת העבירה עדיין אינו פסול ע"ש ובמהרי"ט ז"ל. וא"כ ממילא הכא כיון שבשעת החתימה מעיד על גוף העדות וגם מעיד אז על הכותי שהוא חבר א"כ אף אם יוזם על גוף העדות ויהי' נפסל למפרע משעת חתימה מ"מ בשעת החתימה עדיין לא הי' פסול וא"כ בשעת החתימה שהעיד על הכותי שהוא חבר עדיין עדות זה כשר כיון שבחתימה זו עצמה נפסל לא נפסל רק אחר החתימה ושפיר יהי' שייך דין הזמה כנ"ל וא"ש. אך אעפ"כ לא יהי' הזמה כמ"ש שהי' בטל מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל וקשה עדיין כנ"ל. אך רבי ס"ל לקמן דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' גבי בטלה מבוטל ע"ש. במפ' דגם בכל מקום ס"ל כן דלא כהרשב"א שם ע"ש א"כ משני שפיר כגון דחתם חד ישראל כו' ולא אמרינן עדות שבטלה כו' ומטעם למפרע נפסל אינו פסול כנ"ל. וממילא מיושב קושית פ"י הנ"ל דלוקמי כרשב"ג וחתם חד ישראל כו' דז"א דרשב"ג סבר לקמן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ ליכא למימר כלל אליבי' דחתם חד ישראל לבסוף דא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימו כנ"ל דיהי' בטל מחמת עדות שבטלה כנ"ל ומוקי רק כר"א וא"ש:

ובמ"ש יש לישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב סתם בו' דרכים שוה גט לשיחרור שכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגט ושיחרור והוא שיהי' כותי חבר ע"ש. ותמה בס' לחם משנה דלא השמיענו דגם בעד א' ישראל חתם תחתיו ומעיד שהוא חבר דמהני ועד אחד נאמן בזה ובמה שכתב והוא שיהי' כותי חבר משמע שב' עדים מעידים ובכה"ג באמת גם בשאר שטרות מהני ע"ש. ולמ"ש נראה דלכאורה קשה מי הכריחו לומר באמת דגם עד אחד נאמן בזה בחתום תחתיו הא שפיר יש לומר דאיירי בחתומים תחתיו שנים ישראלים כשרים ואעפ"כ אם לא הי' חבר פסול וטעם נמצא אחד קרוב או פסול דעדות כולם בטילה היכא דליכא ריווח ב' שטין דליכא למימר למילוי חתמו ע"ש בש"ך סי' מ"ה רק משום דאי לאו דכותי חבר כו' דאין עידי הגט חותמין אלא זב"ז ואף דבשטרות פסק הרמב"ם דכשר אף היכא שהפסול חתם בראשונה מ"מ היכא שידעינן שכולם ישבו לחתום כגון שהעדים קיימים או כו' פסול. רק ז"א דא"כ גם בשטרות כשר משום אי לאו דכותי חבר כו' כיון שכולם ישבו לחתום ואי לא ישבו כולם ביחד בל"ז כשר:

אך למ"ש י"ל שפיר בכולם ישבו כו' ואעפ"כ בשאר שטרות פסול דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל דאם יוזמו ויתבטל עדותם שהכותי חבר א"כ בל"ז פסול מחמת נמצא א' קרוב או פסול כו' ולכך גם עכשיו פסול משא"כ בגט דלא בעינן י"ל כנ"ל ולכך כשר ואיכא לאוקמי שפיר בשנים אבל עד אחד ישראל באמת אינו נאמן שהוא חבר כנ"ל. אך למ"ש לעיל ז"א דבאמת לרבא מכאן ולהבא נפסל רק כתבנו דהכא הוי תרי בחד כיון שאין הכותי חבר ואינו רק עד א' ושפיר ליכא חידוש ולמפרע נפסל כנ"ל. א"כ ממילא ליכא לאוקמי בשנים דא"כ לא הוי כלל עשאאי"ל דיהי' שפיר מכאן ולהבא נפסל דהוי חידוש כיון שיש שנים ולא יהי' נפסל כלל עדותם שהכותי חבר ולכך ע"כ מוקי לה רק בחד כנ"ל. וממילא א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דלדידן דקי"ל כאביי דלמפרע נפסל אף דהוי חידוש א"כ לא מוכח כלל דחד נאמן דאיכא לאוקמי שפיר בשנים ואעפ"כ מהני רק בגט ולא בשטרות וכתב שפיר והוא שיהי' חבר ואעפ"כ פסול בשטרות וא"ש:

עוד י"ל הנ"ל דלא מקשה אמתניתין מאי איריא גיטין כו' ומאי איריא חד כו'. דהנה יש פוסקים דאף בשטר שחתומים עדים וא' פסול פסול אף שהקרוב חתם אח"כ דאמרינן שנצרפו בשעת ראיה ופסול אף שלא נצטרפו בשעת הגדה ע"ש. וא"כ לכאורה י"ל שפיר דאיירי במתניתין בשני כשרים חוץ הכותי ולכך בשטרות פסול כיון דחותמין זה בלא זה ויכול להיות שהכותי אינו חבר ולא חתמו עמו רק שנצרפו בשעת ראיה ופסול והם לא ראו אותו דגם בכה"ג פסול רק בגט דאין חותמין אלא זה בפני זה אמרינן אי לאו דכותי חבר כו' ולכך כשר והא דאין חותמין כו' כתבו המפ' די"ל שידע גם בס"ד רק דלא ידע דעד א' יהי' נאמן כקושית תוס' ע"ש. א"כ שפיר י"ל בשנים וכנ"ל ולא קשה מאי איריא גיטין כו' וגם לא קשה מאי איריא חד כו' למ"ש המפ' דר"א הוכיח דלא הכשירו אלא א' משום דאין כאן רבותא בשטרות בחד מבתרי כיון שאין עדים כשרים זולתו ובשטרות לא שייך אי לאו כו' ע"ש, וא"כ כיון שיש כשרים זולתו שפיראשמועינן משום שטרות כמו דתני בכל מקום נמצא אחד קרוב או פסול כו' ולא קשה מאי איריא חד כו' כנ"ל:

אך י"ל כיון דהטעם דכותי פסול משום דחשידי אשקר ואף דלא עבר עבירה שיופסל על ידה מ"מ פסלוהו חכמים שמא יאמר שקר ע"ש בפ"י. ואם אומר אמת אינו פסול כלל ע"ש. והנה הפ' הקשו בנצרפו בראיה לחוד אמאי פוסל הא כיון שאינו נאמן אמרינן שלא ראה כלל ולא נצטרף כלל. וכתבו הטעם משום כיון דפסול בלא"ה אמרינן שראה באמת ואעפ"כ פסול מחמת שנצרף אף שאומר אמת דמ"מ פסול ע"ש. וא"כ הכא בכותי דכל הפסול הוא רק שיאמר שקר ואי אומר אמת אינו פסול כלל א"כ ממילא לא שייך לפסול מחמת שנצטרף בראיה לחוד דממ"נ דאי אומר שקר א"כ לא ראה כלל ואם אומר אמת שראה א"כ אינו פסול כלל דלא עבר זולתו שיופסל כנ"ל ולכך פריך שפיר:

ולפ"ז מיושב הנ"ל דבלא הפלוגתא לא הוי מצי להקשות דשפיר י"ל דפסלו חכמים משום אין בקיאין כמ"ש הפ"י ושפיר פסול אף שאומר אמת ושייך נמצא אחד כו' ואיכא לאוקמי בשנים ולא קשה כלל כמ"ש ולכך מייתי הפלוגתא דר"א דהטעם משום שקר כמ"ש לעיל ופריך שפיר מאי איריא גיטין כו' דליכא למימר כנ"ל כמ"ש וא"ש:

עוד יש לישב הנ"ל דמייתי הך פלוגתא דר"א דהנה הפ"י הקשה לשטת הרמב"ם ז"ל דעדות שבשטר הוא רק דרבנן דמדאורייתא הוי מפי כתבם ולא מהני א"כ איך אמר הכא דהוי כתיבי גיטין ושטרות הא לא מהני כלל מדאוריי' ע"ש [מה שתירץ]. ובאמת אין זה מוכרח דאף דאמרינן בשבועות ל"ב הכל מודים בעד מיתה דכיון דרבנן אכשרוהו שייך שבועת עדות היינו משום דהוי הגדת עדות מדאורייתא ועובר על לא תענה מדאורייתא דהוא עד א' רק אם לא היו מוציאין ממון בעדותו לא הי' שייך שבועת עדות כיון דלא אפסדיה ולכך כיון דמדרבנן מהני לכן שייך שבועת עדות דשפיר אפסדיה כנ"ל משא"כ מפי כתבם דלא הוי הגדה כלל מדאורייתא לענין עדות כדאמרינן לקמן שאני עדות דרחמנא אמר כו', א"כ לא הגיד כלל רק שבגרמתו מוציאין ממון מדרבנן א"כ כיון שהם אינם מחזיקין הדרבנן אינו אצלו רק גרמי בעלמא שע"פ כתבו מוציאין ממון אבל לא תענה לא שייך שלא הגיד כלל א"כ עדיין קשה דלא הוי כתיבי כנ"ל:

אך באמת הפ' כתבו דאף להרמב"ם דלא מהני עדות בשטר מדאורייתא היינו לענין לסמוך עליהם כשבא לפני ב"ד אבל לענין הכשר הגט עצמו הוי שפיר עדות גמור מדאורייתא ומגורשת מדאורייתא רק הב"ד אינם יכולין לסמוך רק כשמעידין בפה ע"ש. וא"כ ממילא דכיון דלענין ההכשר עצמו הוא דאורייתא וכתיבי ושפיר מחזיקין בו א"כ ודאי חתם אמת דהי' עובר שפיר אלא תענה מדאורייתא כיון שע"י חתימתו נעשה מגורשת מדאוריי' א"כ ממילא סומכין עכשיו עליהם שפיר מדרבנן אף שהוא מפי כתבם ואף דבדרבנן אין מחזיקין מ"מ אם לא חתם אמת הי' עובר מדאורייתא כנ"ל ומהני עכשיו מדרבנן כנ"ל. וא"כ לפ"ז לכאורה קשה מאי פריך א"ה אפילו שאר שטרות נמי הא בשאר שטרות דאינן רק לראיה ואי לא מהני לראיה לא מהני אף מיד דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים ע"ש לקמן י"ט וא"כ לא מהני כלל מדאורייתא אף לענין מיד דהוי מפי כתבם ולא מהני רק מדרבנן ולא הוי כתיבי כלל ואין סומכין עליהם ולכך בגיטין כשר ובשטרות פסול ומאי פריך א"ה כו'. אך עדיין הי' קשה מאי איריא חד אפילו תרי נמי כיון דכתיבי בגיטין וכתיבי מהני לת"ק כמו דפריך באחזיק בגיטין ולא בשטרות כו':

אמנם הפ"י הביא בשם הרשב"א ז"ל לעיל דף ד' דלר"מ דעידי חתימה כרתי וקאי וכתב אחתימה דוכתב היינו וחתם יש לומר דמדאורייתא מהני אף בחתום עד אחד לענין הכשר הגט וכתב היינו אחד וכיון דזה הוא חתימה מהני אחד רק מדרבנן צריך ב' או לענין לסמוך עליהם דצריך שנים שיהי' ב' עדים אבל לענין הגט עצמו כשר בחד מדאורייתא ע"ש. ולכאורה קשה לפ"ז איך כשר בגט בעד אחד כותי משום דהוי כתיבי הא כיון שחתום בו עד אחד ישראל א"כ מהני כבר מדאורייתא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ושוב העד הב' אינו רק מדרבנן ולא הוי כתיבי ואיך מהני:

אך ז"א דנהי דלענין הכשר הגט מהני גם אחד אם הוא אמת אבל לענין לסמוך עליו שהוא אמת צריך שנים דאין עד א' נאמן א"כ עדותו ג"כ מדאורייתא והוי כתיבי כנ"ל ומהני. אמנם לפ"ז קשה עדיין כנ"ל דבאמת הוי מפי כתבם ולא הוי הגדה כלל מדאורייתא ולא כתיבא רק לענין הכשר הגט מהני כנ"ל וא"כ כיון דלענין ההכשר מהני גם עד אחד וכיון שיש אחד ישראל מהני לענין ההכשר רק לענין לסמוך ולענין זה הוי שפיר מפי כתבם וממ"נ אינו מדאורייתא דלענין ההכשר כבר יש א' ולענין לסמוך הוי מפי כתבם וקשה כנ"ל. ויכול להיות שלא צוהו כלל לחתום רק להא' פסול דצריך עידי חתימה ב' מדרבנן וכנ"ל. וא"כ לכאורה יותר יש להכשיר בב' עידיו כותים מעד א' כותי דבב' כיון שעדיין אין כאן א' ישראל ושפיר הוי חתימתן מדאורייתא לענין הכשר הגט ולכך מהני דהפ"י כתב דזה אין סברא לומר בב' כותים דהא' אמת והב' שקר דממ"נ כו' ע"ש וכיון שבלא חתימתם לא מהני מדאורייתא הוי כתיבי ומהני משא"כ באחד ישראל דלא כתיבי כנ"ל וא"כ לא קשה מאי איריא גיטין כו' די"ל כנ"ל דשטרות לא הוי כתיבי דלראיה הוי מפי כתבם כנ"ל משא"כ בגיטין לענין ההכשר כו' ולא קשה מאי איריא חד כו' דאדרבה נקט רבותא טפי דאף בעד א' כותי מהני דבשנים ודאי מהני וכנ"ל ואשמעינן דלא כסברת הרשב"א הנ"ל רק כמ"ש כל הפ' דאי עידי חתימה כרתי בעינן שנים מדאורייתא וגם מרשב"א לא מוכח ע"ש והוי שפיר כתיבא וכשר אף באחד כותי ואף דמייתי מר"א דאמר לא הכשיר אלא עד א' כותי בלבד מ"מ הטעם דר"א גופי' איך הוכיח כתב הפ"י דלכך ליכא למימר דקמ"ל אף בא' פסול בשטרות כדאמר בש"ס משום דכחה דהתירא עדיף והו"ל לאשמעינן יותר דבגט כשר אף בשנים ע"ש וא"כ למ"ש נקט שפיר רבותא בגט דכשר אף בחד ולא מוכח כלל כנ"ל ומאי פריך:

אך הפ"י הקשה אפלוגתא דת"ק דמצת כותי מותרת דהוי כתיבא והקשה הא איכא שיאור דרבנן ובדרבנן אין מחזיקין ותירץ דלענין דרבנן שפיר סמכינן על הכותי אף דלא כתיבי כיון דלא הוי רק חשש דרבנן ורק בדאורייתא צריך כתיבי ע"ש ולפ"ז ממילא א"ש דפריך שפיר דליכא למימר כנ"ל דכיון דלענין הכשר הגט מהני מדאורייתא מפי כתב א"כ ממ"נ דעל זה אין חשש שמא לא צוה כלל לחתום אף לעד א' ישראל דעל זה יש שפיר ב' עדים דא"כ לא הי' הכותי חותם דעובר מדאורייתא דמהני עדותו לענין ההכשר מדאורייתא כיון שאינו יודע שהראשון אמת ותנשא על ידו וע"כ אין החשש רק דבאמת יודע הכותי שצוה להא' לחתום וחתם וכבר כשר מדאו' וחתם הוא שקר וא"כ גם עכשיו אינו פסול רק מדרבנן וע"ז שפיר סומכין אף דלא כתיבי כיון דאין כאן רק חשש דרבנן ופריך שפיר דליכא רבותא כלל בחד כנ"ל:

לפ"ז מיושב ממילא קושיא הפ"י הנ"ל דלא פריך אמתניתין בלא פלוגתא הנ"ל דאמתניתין לא קשה דשפיר י"ל כנ"ל ואף בדרבנן לא סמכינן עליה בלא כתיבי לכך מייתי מתניתין דמצת כותי דקשה דניחוש לשיאור דרבנן כנ"ל וע"כ דבחשש דרבנן סמכינן עלי' אף דלא כתיבי ופריך שפיר אמתניתין מאי איריא כו' וא"ש:

עוד יש לישב קושיא הנ"ל דהנה תוס' ד"ה אי לאו דכותי חבר כו' הקשו א"כ כולא שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל ותירצו דכיון דמדאו' כשרים דגירי אמת הן הימנוהו רבנן ע"ש וכתבו המפ' דבמה שחותם הישראל לבסוף הוא כאלו מעיד שהכותי חבר וכיון שהוא דרבנן הימנוהו רבנן לעד אחד כמו לענין בפ"נ דהימנוהו לחד כמו כן הימנוה לא' המעיד על הכותי שהוא חבר ואף שכתב הרשב"א ז"ל הלשון מטעם חזקה דלא הוי מחתים כו' ולא מטעם עדות מ"מ אי לא הי' עד א' נאמן והי' לחוש שהעד א' משקר ממילא ליכא חזקה כיון שהחתים במכוון והעיד שקר רק הטעם דנאמן עד א' ע"ז דהוא דרבנן כמו בפ"נ:

והנה לכאורה הטעם דמהני עדות בשטר בכל מקום ולא הוי מפי כתבם כתבו רוב הפ' או משום דנעשה מדעת שניהם או דהתורה גלתה דמהני ספר מקנה בשטר אבל שאר עדיות לא מהני בכתב והוי מפי כתבם וא"כ כיון שזה בתורת עדות הכא שמעיד שהכותי חבר קשה לכאורה איך מהני הא זה העדות מעיד מפי כתב ולא מפיו ולא מהני ובעדים החתומים על שדה מקח דרשאי ליקח ומהני העדאת השני התם הטעם דאינו פסול רק דאינו רשאי ליקח וכיון שהב' מעיד ליכא חשדא עיין בש"ך ס"ו משא"כ הכא דסתם כותי פסול גמור מדרבנן וצריך עדות להכשירו וגם לא הני עבידי לגלוי' כמ"ש המפ' ע"ש ואף דהימנוהו לחד מחמת שהוא דרבנן מ"מ הא קי"ל באה"ע ס' קמ"ב לענין בפ"נ דלא מהני אם מעיד מפי כתב שבפניו נכתב משום דאף דהימנוהו לחד משום שהוא דרבנן מ"מ לענין בכתב לא מהני ע"ש וממילא גם הכא אמאי מהני הא לא הוי מפיו רק בכתב כנ"ל:

אך באמת הב"ש הקשה שם אמאי לא מהני בפ"נ בכתב הא גבי קיום שטרות פסק הש"ע דיכולין להעיד הקיום מפי כתב מחמת שהוא דרבנן ותירץ דלענין בפ"נ ג"כ מהני בכתב היכא שראוי להגיד בפה עכשיו ורק באלם שאינו ראוי עכשיו להגיד לא מהני בכתב אף בדרבנן וכסברת ר"ת ע"ש וא"כ הכא שראוי הישראל להגדה לכך מהני בדרבנן וכנ"ל:

אמנם למאי דקי"ל בכתובות כ"א שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערעור כו' משחתמו אין מעידין עליו וחותם ופירש"י ז"ל מחמת שהם נוגעין שחתמו עם פסול ולכך מעידין שהוא כשר ואינם נאמנים שהוא כשר והובא בש"ע מ"ו ע"ש וכתבו הפ' דאף דלא אמרינן עביד איניש לאחזוקי דיבוריה אם העיד שלא בפני בע"ד ויכול אח"כ להעיד בפני בע"ד מ"מ היינו דוקא דלא עביד מעשה רק דיבור בעלמא משא"כ כשחתמו דעביד מעשה הם נוגעין ע"ש. וא"כ קשה לכאורה הכא איך מהני מה שהישראל מעיד בחתימתו שהכותי חבר הא נוגע דחתם עם פסול והוי נוגע מה שמעיד שהוא כשר ואיך נאמן כיון דעביד מעשה ואף דיש מחלקין בין דיינים לעדים שהדיינים הי' להם לדקדק ולידע אם הוא פסול אבל עדים מנין הי' להם לידע שהוא פסול ע"ש מ"מ הכא כיון שבסתמא אם אינו יודע שהוא כשר הוא בסתם פסול הכותי רק אם יודע בהיפך א"כ שפיר הוי נוגע כנ"ל:

אך זה טעות דהעדות הוא מה שמעיד בחתימתו שהכותי חבר ובשעת חתימה עדיין לא הי' נוגע כלל דזה הוא העדות מה שחותם ואם לא חתם לא הי' חותם עם פסול ולא הני נוגע ומהני שפיר עדותו שהוא חבר וכנ"ל:

אמנם לפ"ז עדיין קשה כנ"ל דהוי מפי כתב דלא מהני אף בדרבנן באלם וא"ל כנ"ל דהוי ראוי להגדה עכשיו דז"א דעכשיו כשבא השטר לב"ד אינו ראוי להגדה דאם יעיד עכשיו בפה שהכותי חבר יהי' שפיר נוגע כנ"ל דעכשיו שכבר חתם צריך לומר שהוא חבר דאל"ה חתם עם פסול כנ"ל והוי נוגע ולא מהני עדותו בפה עכשיו וממילא לא מהני בכתב אף בדרבנן דאינו ראוי להגדה כנ"ל ולדברי ר"ת צריך להיות ראוי להגדה בעת שבא הכתב לב"ד ע"ש וא"כ קשה כנ"ל איך מהני הכא עדותו:

אך י"ל למ"ש הב"י ס' קמ"ב שהקשה למה במצאו כתוב פלוני מת משיאין כו' משום עגונות ואמאי לענין בפ"נ לא מהני משום עגונות מפי כתב דגם בגט שייך עגונות אף שיכול ליתן גט אחר מ"מ אולי לא יתן כדאמר לעיל ותירץ דכיון דאם הדבר אמת שהוא חתימתם ודאי ימצאו עדים לקיים ויתקיים הגט לכך ליכא עגונות דיכולין להביא עדים ע"ש. והנה קי"ל בעדים שהעידו ב' דברים כאחד ונתבטל עדות אחת נתבטל גם הב' דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן אם חתמו לענין ב' דברים ונתבטל לענין א' בטל גם לענין הב' ואף אם באים עדים אחרים להעיד על הדבר שנתבטל עדותם מ"מ כיון שחתימתם נתבטלה לענין ולא הי' מהני עדותם ממילא נתבטל גם הב' ומאי בכך שעדות האחרים מהני מכל מקום חתימתם בטלה ע"ש. וא"כ הכא כיון שהישראל בחתימתו מעיד על גוף הגט וגם על הכותי שהוא חבר וכיון דאם נימא שבטל עדותו לענין הכותי שהוא חבר דהוי מפי כתב לענין זה ממילא בטל גם עדותו על הגט מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דגם מפי כתב הוי הגדה רק דהוא הגדה פסולה כדאיתא לקמן פ' [משאח"ז] שייך שפיר עדות שבטלה כו' ועיין לעיל בר"נ גבי עצמו ונכסי כו' ע"ש. וא"כ ממילא אף אם יבאו עדים אחרים ויעידו שהכותי חבר מ"מ יהי' הגט בטל כיון שעכ"פ העדות של העד החתום הוי מפי כתב ובטל בטל ג"כ לענין גוף הגט עדותו כנ"ל ואף שמהני עדות האחרים מ"מ על עדותו הוי שפיר עדות שבטלה כו' כנ"ל. וא"כ לפ"ז א"ש בהיפך דמהני שפיר מפי כתב כמו במצאו כתוב פלוני מת משום תקנת עגונות כמ"ש הב"י דא"ל כתירוצו דאף אי לא יהי' מהני יכולים להביא עדים אחרים וגם הכא נימא דיכולים להביא עדים שהוא חבר ולמ"ש ז"א דהכא אי נימא דלא מהני דהוי מפי כתב ממילא לא יהי' מהני אף אם יבאו עדים אחרים דיתבטל הגט משום עדות שבטלה מקצתה כו' ושייך שפיר עגונות כנ"ל ומהני גם עכשיו מפי כתב עדותו שהכותי חבר כמו במצאו כתוב כנ"ל כדברי הב"י הנ"ל וא"ש:

אך לפ"ז לכאורה קשה אף לס"ד דלא ידע הא דרווחא שבק למאן דקשיש כו' מאי פריך שאר שטרות נמי הא שפיר י"ל דהטעם דהעד אחד נאמן בחתם לבסוף אינו משום חזקה רק מטעם עדות כנ"ל כמו לענין בפ"נ דהימנוהו בדרבנן וכנ"ל ולכך בגט מהני אף דהוא בכתב ומשום עגונות כנ"ל אבל בשטרות דלא שייך עגונות פסול שפיר מחמת דהוי מפי כתב כנ"ל. אך המפ' כתבו די"ל דלא כתוס' בזה דאף דהכותים גירי אמת הן מ"מ פסולין מדאורייתא לר"א שאין בקיאין דכיון שאין בקיאין ממילא אין לסמוך עליהם מדאורייתא או לרשב"ג בלא אחזיק וודאי דפסולין ע"ש ורק הטעם דמהני עד אחד ישראל הוא מטעם חזקה או דהוי עבידא לגלויי או גלוי מלתא בעלמא כיון דאחזיק ולא מטעם עדות ע"ש וא"כפריך שפיר דלא שייך מפי כתב כיון שאינו מטעם עדות כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל דלא פריך אמתניתין לחוד בלא הפלוגתא דשפיר י"ל דהטעם הוא מטעם עדות ושפיר בקיאין רק החכמים פסלוה ולכך מהני עד א' דהימנוהו בדרבנן וכנ"ל ולכך מהני בגיטין ולא בשטרות והא דעד א' לבסוף ידע כמ"ש לעיל ולכך הביא הפלוגתא דמצת כותי דלרשב"ג לא אחזיק ומשמע דפסול מדאורייתא וכן לר"א שאין בקיאין וכנ"ל וע"כ אינו משום עדות וכנ"ל ופריך שפיר מאי איריא גיטין כו' וכנ"ל וא"ש:

שם גמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי כו' והקשה בס' פ"י אמאי מהני בגיטין אף אי כתיבי מהני הא מסיק לעיל דלא בעינן חתימה לשמה רק מדרבנן משום מזויף מתוכו לר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ אמאי מהני הא לא חתמי לשמה דבדרבנן אין מחזיקין דלא כתיבי ע"ש:

ונראה לישב דהנה הר"ן ז"ל כתב לקמן גבי האשה עצמה כותבת גיטה והקשה הא כיון דצריכה להקנות אחר הכתיבה הנייר לבעל אמאי מהני הא כתיב וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר בין כתיבה לנתינה וכאן הוי מחוסר הקנאה ותירץ דוכתב ונתן משמע שלא יהי' בין כתיבה לנתינה מעשה בגוף הגט כמו כתיבה שהוא בגוף הגט אבל הקנאה שאינו בגוף הגט לית לן בה ע"ש ולכאורה קשה לר"א דעידי מסירה כרתי וקאי וכתב רק על הכתיבה שזה הוא ספר כריתות ולא החתימה א"כ כשחתומים עליו עדים יהי' פסול דהא מחוסר חתימה בין כתיבה לנתינה דחתימה הוי מעשה בגוף הגט דהוא מעשה כתיבה כמ"ש הר"ן ז"ל ואף שהוא מעשה כתיבה עצמה ואינו מעשה אחרת מ"מ כיון דכתיב וכתב ספר כריתות ונתן וצריך שלא יהי' מחוסר בין כתיבת ס' כריתות לנתינה מעשה אחרת וכיון שהספר כריתות הוא רק הכתיבה לחוד ולא החתימה הוי מחוסר מעשה אחרת בין כתיבת ספר לנתינה דהיינו החתימה והוי פסול כנ"ל ולכאורה לא קשה כיון דכשר לר"א בלא חתימה א"כ לא הוי מחוסר כו' כיון דכשר בלא זה דדוקא גבי קציצה דמחובר פסול והוי בשעת כתיבה מחוסר כו' משא"כ דכשר בלא חתימה כשר אף אחר החתימה:

אך באמת ז"א למ"ש תוס' גבי קלף גדול אם חתך ממנו אחר הכתיבה דפסול כיון דעומד לחתוך אף שהי' כשר בלא החתיכה מ"מ כיון שנעשה עכשיו בענין שהי' מחוסר פסול כיון שעומד לכך ע"ש. וא"כ כיון שכבר תקנו חכמים לחתום עדים משום תקון העולם והוי עומד לחתום וממילא כשחתמו ונעשה בענין שהי' מחוסר חתימה בין כתיבה לנתינה ממילא פסול מדאוריי' כנ"ל. אך יש לישב למ"ש הרשב"א ז"ל הטעם דחתימה שלא לשמה פסול משום מזויף מתוכו אף דלא שייך אתי למיסמך כמ"ש תוס' ותירץ הוא ז"ל משום דעכשיו שכבר תקנו חכמים שיחתום עדים מפני תקון העולם ממילא הוי זה בכלל תורף הגט היינו הכריתות דכיון שגם חתימתם צריכים להגט הוא ככל ספר כריתות ולכך בעינן לשמה ממילא ע"ש. ולפ"ז א"ש דעכשיו שתקנו שיחתום עדים לא הוי כלל מחוסר בין כתיבת ספר כריתות לנתינה כיון דגם חתימתם הוא בכלל הכתיבת ספר כריתות כנ"ל ולא הוי מחוסר כלל וכשר כנ"ל:

אך לכאורה קשה בחתומים פסולים לר"א או שלא לשמה דפסול מדרבנן משום מזויף מתוכו הא ראוי להיות פסול מדאורייתא כיון דפסול ואינו בכלל הכריתות שאין צורך לחתימתם א"כ ממילא הוי מחוסר מעשה ופסול מדאורייתא כנ"ל. אך ז"א דכיון דחתימתם פסולה ואין צורך לחתימתם א"כ ממילא לא הוי מחוסר כלל כיון שאינו עומד כלל בשעת כתיבה לחתום חתימה זו. וכמו בקלף קטן שאינו עומד לחתוך דכשר אף אם חתך ע"ש ולכך אינו פסול רק מדרבנן כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית הפ"י דניחוש שמא לא חתם לשמה ואינם מחזיקין שצריך לשמה משום מזויף מתוכו דהוא דרבנן ולמ"ש א"ש דאם אינו יודע שצריך החתימה לשמה וסברי דאין זה בכלל ספר כריתות כנ"ל א"כ ממילא פסול מדאורייתא משום מחוסר מעשה דכיון דשפיר עומד לחתום משום תיקון העולם משום דלמא מייתי עדים כמו בכל הגיטין דזה יודע כיון שציוה לחתום א"כ כיון שעומד לחתום וזה אינו סובר דהוא בכלל הכריתות א"כ פסול מדאורייתא מטעם מחוסר מעשה ובדאורייתא שפיר מחזיקין דהוי כתיבי ולא הי' חותם וע"כ דסברי ג"כ דהוי בכלל הספר כריתות וממילא חתם לשמה וליכא למיחש למזויף מתוכו כנ"ל וא"ש:

ובזה יש לישב גם קושיא הב' של הפ"י לשטת הרמב"ם דמדאורייתא עדות שבשטר הוי מפי כתבם רק מדרבנן והקשה ג"כ כיון דאין מחזיקין בדרבנן כו' ותירץ כיון שיודעין דמהני עדותן מדרבנן הוי עדות שקר מדאורייתא ע"ש. וכבר כתבנו דז"א כיון דלא הוי הגדה כו' וגם בגט קשה למ"ש הב"ש דהוא ג"כ רק דרבנן ע"ש. ולמ"ש מיושב דממ"נ אם סברי דהוי מפי כתב ולא מהני א"כ כיון שיודעין דמהני מדרבנן והוי עומד לחתום וממילא פסול מדאורייתא דהוי מחוסר כנ"ל אבל זה טעות באמת כיון דאמרינן שהוא שקר שלא צוה כלל לחתום והכותי מעיד שקר רק שאינו חושש להעיד שקר כיון שאינו מגיד מדאורייתא דלא הוי הגדה רק מדרבנן ולא שייך מחוסר כנ"ל. רק הקושיא ראשונה מיושב כנ"ל:

ובאמת מה שתירץ הפ"י על קושיא הנ"ל דבדרבנן שפיר סמכינן על הכותי עדיין קשה למ"ש תוס' לקמן דאף לר"א דלא בעי חתימה מ"מ אם אומר חתמו צריך דוקא בר שליחות ושחתמו בתורת שליחות וקי"ל היכא דעשה שליח סתם לגרש והוא עשה גט פסול מדרבנן פסול מדאורייתא דהוי שינוי בשליחות א"כ חיישינן כיון שאמר חתמו ולא חתם לשמה ופסול מדרבנן משום מזויף מתוכו וממילא פסול מדאורייתא והוי שפיר חשש דאורייתא כנ"ל:

עוד יש לישב קושית פ"י הנ"ל למ"ש תוס' לקמן גבי נכרי אדעתא דנפשיה עביד וכתבו דאף דאינו עושה בפירוש שלא לשמה מ"מ הוי סתמא ובגט פסול סתמא משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת כדאמר בזבחים ע"ש והפ"י הקשה ע"ז דדוקא התם גבי כותב טופסי גיטין אמר שפיר דפסול בסתמא משום דסתמא לאו לגירושין כו' ואפילו זנתה כתבו תוספ' דאעפ"י כן לאו להתגרש בגט זה עומדת אבל הכא שהבעל מצוה לכתוב ולחתום א"כ שפיר עומדת להתגרש בגט זה ואף סתמא לשמה וכשר כמו בזבחים ע"ש. ותירצו דהתם בזבחים אף קודם שחיטה הי' עומדת להשחט לשם זבח ולכך ממילא כששחט סתמא אמרינן סתמא לשמה קיימא משא"כ בגט דצריך להיות נכתב זה הגט לשם גירושין שתתגרש בגט זה א"כ קודם הכתיבה לא היתה עומדת להתגרש בגט זה וכיון שעדיין לא הי' במה להתגרש אף שצוה לכתוב דכתיבת הגט אינו עדיין הגירושין ורק אחר הכתיבה שפיר עומדת להתגרש בגט זה א"כ בשעת הכתיבה עדיין לא הוי סתמא לשמה כיון דקודם הכתיבה אינ' עומדת עדיין להתגרש בגט זה רק עומדת לכתוב הגט ולכך לא מהני ע"ש:

אך לכאורה קשה בחתימה אי עידי חתימה כרתי דלא מהני ג"כ סתמא והכא שכבר נכתב לשם גירושין א"כ שפיר עומדת להתגרש בגט זה ומהני סתמא בחתימ'. אך ז"א דכיון דעידי חתימה כרתי ופסול בלא עידי חתימה א"כ עדיין לא הי' ראוי לגרש בלא עידי חתימה ולא היתה עדיין עומדת להתגרש בגט זה בלא החתימה וכנ"ל., ולפ"ז מיושב ממילא הכא דכיון דבאמת עידי מסירה כרתי וכשר בלא עידי חתימה כלל רק מחמת שחתם הכותי סתמא נימא דפסול דהוי מזויף מתוכו ולמ"ש ז"א דכיון דאם לא הי' עידי חתימה כלל הי' כשר א"כ כשחתם סתמא לא הוי כלל מזויף מתוכו דשפיר סתמא לשמה דשפיר בלא החתימה הי' עומד להתגרש בגט זה דרק מחמת החתימה נימא דגרע א"כ לא גרע כלל דשפיר סתמא לשמה קאי כנ"ל. ולכך כשר בכותי כיון דלא גרע מנכרי דהוי סתמא וא"ש:

תוס' ד"ה רבא אמר לעולם תרי ולדידי' דאחזיק בהא כו' וכתבו המפ' דהוא דוחק לומר דפליגי בהא ולדידי' דאחזיק כו':

ונראה לישב קושית תוס' דהנה ב"ק ל"ח ע"ב אמרי' דשור של כותי שנגח של ישראל אף תם משלם נזק שלם לר"מ ורבנן פליגי רק שור של ישראל שנגח של כותי כ"ע סברי דפטור ומסיק התם דאף דר"מ סבר כותים גירי אמת מ"מ קנסו בממונם שלא יטמעו בהן וכתבו תוס' ד"ה הכי נמי דאף רבנן סברי דקנסינן להו שיהא הישראל פטור לשלם להם רק דסברי דהם אינן צריכין לשלם מטעם קנס ע"ש ופריך הש"ס אח"כ מאלו נערות שיש להם קנס הבא על הכותית ה"נ ניקנוס שלא ישלם לה קנס כיון דאמרינן דקנסו אותם בכל דבר שאינו ממון גמור רק גרם או קנס שיהא ישראל פטור מלשלם להם א"כ גם התם ניקנוס ומשני משום שלא יהא חוטא נשכר ע"ש:

ולכאורה קשה לפ"ז מאי פריך הכא מאי איריא גיטין אפילו שאר שטרות נמי הא שפיר י"ל דאחזיק בשניהם או כת"ק רק לשיטת הפוסקים דגם בעדות שבשטר בעינן עדות שאתה יכול להזימו. א"כ לכאורה בשאר שטרות ממילא פסול אף אי כתיבי ואחזיק דהוי עדות שאאי"ל שאינם בזוממי זוממין שאף אם יוזמו הזוממין שלהם לא יצטרכו לשלם להכותי כיון דקי"ל עדים זוממין קנסא א"כ כיון דקנסו בממונם של כותים שלא יטמעו בהם שלא יצטרכו לשלם להם יהיו פטורים הזוממין שלהם מלשלם להם א"כ ממילא הוי עדות שאאי"ל ולא מהני כלל עדותם אף עכשיו בשאר שטרות ולא מהני משא"כ בגיטין דההזמה הוא רק מלקות שפיר יהי' שייך הזמה ולכך בגיטין כשר משא"כ בשטרות כנ"ל. אך באמת ז"א דכמו (דמהני) [דמשני] התם גבי אלו נערות כו' הבא על הכותי' דלכך יש להם קנס אף דקנסו בממונ' מ"מ משום שלא יהא חוטא נשכר חייב ע"ש. וא"כ ממילא גם גבי עדים זוממין יהיו חייבים משום שלא יהי' חוטא נשכר כיון שעשו עבירה כמו התם:

אמנם קשה למאי דקי"ל בכל מקום היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם רק בעדים זוממין אף דאיכא ג"כ מלקות מ"מ חייבים תשלומין ולא מלקות משום דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין ולכך פטורים ממילא ממלקות דמשום רשעה א' אתה מחייבו כו' אבל היכא דפטורים מתשלומין ממילא חייבים מלקות. והנה תוס' כתובות הקשו אהא דאמרינן דממון קל ממלקות א"כ בעדים זוממין ובנחבל איך אמרה תורה שישלמו ולא מלקות הא איתגורי איתגור דאם לא הי' ממון היו חייבים החמור. ותירצו דחס רחמנא אממונא כו' ואף בקנס דאינו מפסיד ממון מ"מ חס רחמנא שיהנה הוא מחמת שרצו להזיקו ע"ש במפ'. וא"כ הכא כיון דבאמת הכותי קנסו שלא יקח התשלומין רק דלכך חייבים משום שלא יהא חוטא נשכר. א"כ אדרבה אם נימא דאינו משלם ודאי לא יהא החוטא נשכר דאם לא ישלמו יהיו חייבים החמור דהיינו מלקות דמה שמשלמים הוא רק משום דחס שיהנה המוזמין וא"כ כיון דעל המוזמין שפיר קנסו שלא יהנו ורק על הזוממין שלא יהיו נשכרים א"כ קשה שפיר קושית תוס' התם כנ"ל וא"כ ממילא אם יוזמו לא יצטרכו לשלם א"כ הוי עכשיו ממילא עדות שאאי"ל דאף דיתחייבו מלקות לא יהי' כאשר זמם וא"כ לכך לא מהני בשטרות משא"כ בגיטין כנ"ל:

אך באמת לא קשה כיון דאיירי בכותי אחד והב' הוא ישראל א"כ ממילא יצטרכו לשלם להישראל דנגדו שייך שפיר חס רחמנא שיהנה דלא קנסו אותו וא"כ כיון שישלם עכ"פ חלק הישראל ממילא יפטרו ממלקות משום רשעה אחת כו' וא"כ ממילא יצטרכו לשלם גם להכותי משום שלא יהא חוטא נשכר כיון דאין עושין לו החמור דממלקות פטור מחמת שמשלם להישראל וממילא צריכים לשלם גם להכותי כנ"ל והוי שפיר יכול להזימן כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דלרבא דמוקי לר"ג דמכשיר בב' כותים בל"ז לא קשה כלל מאי איריא גיטין כו' די"ל שפיר כנ"ל דבשטרות פסול דהוי עשאאי"ל כיון דשניהם כותים ולא יצטרכו המזימין לשלם כלל דשפיר יפטר אותם המלקות משא"כ בגיטין ואיכא לאוקמי שפיר אף בכתיבי ואחזיק כנ"ל דרק למאי דמכשיר באחד שפיר הוא קשה כנ"ל משא"כ בב' בל"ז א"ש. ואף דלכאורה ג"כ יתחייבו לשלם להתובע מ"מ הוי מלקות לזה כו' גם לשטת הנ"י הוי כאשר עשה. ואף דרבא סבר בסנהדרין גבי טריפה דלא בעינן בזוממי זוממין ע"ש מ"מ לר"ג א"ש כנ"ל:

לעיל תוס' ד"ה מצת כותי כו' ואור"ת דמיירי בעיסת ישראל כו' וא"ת דלמא לא שמרה כו' וכתב מהרש"א ז"ל דלכך לא הקשו אאיסור חמץ משום שתירצו דאיירי בעיסת ישראל וראה הישראל שלא הכסיפו פניו ותמוה עי' בס' פ"י דאמאי אוסר ר"א שזה דוחק לענין שימור. וי"ל למאי שהקשו מאי בכך שלא הכסיפו הא יש לחוש שחמצו בידים ויכול להיות באופן שלא הכסיפו ע"ש מפ'. אך עוד הקשה הפ"י הא לענין חמץ פשיטא שיכולין ליתן לו לאכול ע"ש רק דאעפ"כ יש לחוש לשיאור דרבנן דע"ז חשודין אף בעצמם היינו הכסיפו פניו. וממילא מיושב דשפיר נותנין לו לאכול א"כ ממילא אין חשש שחמצו בידים כיון שאוכל ואין לחוש רק על שיאור וזה ראה שלא הכסיפו פניו אבל ר"א שפיר אוסר אף שראה דשמא חמצו בידים ואף שאוכל מ"מ גם לעצמם חשודים לר"א כנ"ל וא"ש:

ולכאורה קשה גם כן למאי דלא ידעי עדיין שהוא בעיסת ישראל למה הקשו משום פת כותי ולא הקשו משום חמץ דחשידי אלפני עור כיון שלא ראה הישראל לדברי מהרש"א הנ"ל. וי"ל דבאמת לכאורה אם לש בפסח בל"ז לא קשה דחשידי אלפני עור דהא אם נתחמץ עובר גם הוא אבל יראה ועל עצמם אינם חשודין וודאי לא נתחמץ. אך ז"א כיון דהפת של ישראל א"כ קי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואינו עובר כלל. וממילא מיושב דלס"ד דאיירי בפת של הכותי בל"ז לא קשה דודאי לא נתחמץ דא"כ הוא עובר על בל יראה כיון שפת שלו כנ"ל. גם י"ל לר"א ב"י ולסברוה דריש חולין [ע"ש] ע"ז בעה"מ דסברי אתה אוכל של אחרים דיליף משאור דראיה ע"ש.א"כ מיושב קושית הפ"י דנותן לו לאכול דז"א כיון שהפת ישראל א"כ אתה אוכל של אחרים ואינו עובר כלל לעצמו ואף אם מקנה לו מ"מ לא ירצה לקנות ולכך צריך לתרץ בראה כנ"ל. וממילא מיושב קושיא הנ"ל דלס"ד דאיירי בפת שלו שפיר י"ל שנותן לו לאכול כנ"ל וא"ש:

איכא בינייהו שמות מובהקין. כלומר ת''ק בשיטתיה דרבי אלעזר קאי ומדרבנן הוא דפסלי' דילמא אתי למיסמך אחתומין ולמוסרו בפניהם ואתא ר' שמעון למימר אם שמות מובהקים דעובדי כוכבים הן שאין ישראל נקראין באותן שמות לאו היינו מזוייף מתוכו דמודה ר''א דכולי עלמא ידעי דעובדי כוכבים הם ולא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה: חזרה. רצה לחזור בשניהם לר''מ פסולה דאורייתא הוא דהא כיון דבטיל משלח לשליחותיה דשליח נמצא שאינו שלוחו ואין כאן גירושין כלל והיינו דאורייתא דרחמנא אמר ונתן בידה וזה לא נתן לא הוא ולא שלוחו: הכי גרסינן אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין. כלומר כי פרכינן לעיל האיכא מחובר ולשמה לא תשני פסולא דאורייתא לא קתני אלא אימא מילתא דאיתא בקידושין לא קתני כגון לשמה ומחובר איתא נמי בשטרי קידושין כדכתיב (דברים כד) ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר איתקוש הווייה ליציאה אבל בפני נכתב ליתיה בקידושין דתקנתא דרבנן בעלמא היא בגיטין דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה ועד כותי נמי אינו כשר בקידושין דהאי דאכשרו בגיטין היינו טעמא כדלקמן (ע''ב) דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה מה שאין כן בשאר שטרות וערכאות נמי ליתא בקידושין היכא דאיכא עדי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרי דילמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום עדי מסירה אי אמרת אינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא: ופרכינן חזרה גופה איתא בקידושין. שאם מסר שטר קידושין לשלוחו ורצה לחזור חוזר דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכולי עלמא ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה: בשליחות בעל כורחה כו'. כלומר דומיא דגיטין לא משכחת לה בקידושין דהא שליח זה משתלח אצלה לגרשה בעל כרחה וכן לעבד לשחררו על כרחו אבל בקידושין לא היה נעשה שליח אצלה על כרחה הילכך הכי קתני בזו שוו גיטי נשים ושחרורי עבדים ששליח זה היה נעשה שליח אצלן על כרחן ואם רצה הבעל חוזר מה שאין כן בקידושין דאע''ג דחוזר לא דומיא דהני הוא: מתני' עד כותי פסול. דחשידי אעדות שקר: חוץ מגיטי נשים. כדמפרש בגמרא: לכפר עותנאי: גמ' מצת כותי מותרת. בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה: ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואפי' ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אלא אם כן עבד לה שימור לשם חובת מצה דכתיב (שם) ושמרתם את המצות וכותים בקיאין הן שצריכה להשתמר לשמה ועושין לה שימור: ר''א אוסר. אף באכילה כל ימות הפסח דחשדינן להו שמא מחמצין: כל מצוה שהחזיקו בה כו'. ובהכל שוחטין מפרש דאתי ר''ש לאוסופי אתנא קמא אף מצוה שהיא מדברי סופרים ואינה כתובה בתורה אם החזיקו בה סמכינן עלייהו: אפי' שאר שטרות נמי. דהא לא חשידי: אי דאחזוק. בהלכות גיטין ושטרות: וכגון דאחזוק בהא. בגיטין ושחרורין: ולא אחזוק בהא. בשאר שטרות: אי הכי מאי איריא. דלא אכשרינן בגיטין אלא חד כותי כדקתני מתני' עד כותי דחד כותי וחד ישראל הוא דמכשר אבל תרוייהו כותים לא: לא הכשירו בו. בגט אשה: לעולם כר' אלעזר. דאמר חשידי וגיטין מאי טעמא הוכשר עד כותי: כגון דחתים ישראל. עד השני: לבסוף. תחת כותי:

כי קתני מילתא דליתא בקדושין כו'. כל הני ליתנהו בקידושין דמוליך ומביא בגט משום עיגונא אבל כאן אם תרצה לא תקבל הנך קדושין ועד כותי לא שייך בקדושין דבגט הוא דמכשירינן כדלקמן משום דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה דאי לאו דכותי חבר הוה לא הוה מחתים ליה מקמיה אבל בקדושין חותמין זה בלא זה דלא שייך למיגזר משום כולכם דגבי גט גזרינן שמא יאמר כולכם חתומו ואם יחתמו זה בלא זה לאחר שחתמו בו שנים ויתנוהו לאשה ותסבור שהיא מגורשת ותלך ותנשא ובעל קפיד אבל בקידושין אין לחוש אם תסבור שהיא מקודשת והא לא שכיחא שתקבל קדושין מאחר כיון שסבורה להיות מקודשת וכן ערכאות כיון דאיכא עדי מסירה ישראל כשר בקדושין אע''פ שחותמין עובדי כוכבים דליכא למיחש דילמא אתי למיסמך עלייהו דלא אתי לידי תקלה במה שסבורה להיות מקודשת כדפירשנו וא''ת והאיכא זמן ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כדאמרי' בפרק ד' אחין (יבמות דף לא:) והא עבדא איכא דקני בכספא ואיכא דקני בשטרא ותקון רבנן זמן ובשחרורי עבדים איירי ולא כמו שפירש שם בקונטרס שטר מכירת עבד דא''כ הוה מצי למפרך מקרקעות וכל שטרות ועוד דאותו אינו נפסל כשאין בו זמן אלא בשטר שחרור איירי שנפסל בלא זמן כמו גיטי נשים וי''ל דכיון שרגילין לעשות זמן בכל שטרות לא תניא הכא.: בשליחות בעל כורחה כו'. פי' בקונטרס והכי קתני בזו שוו גיטי נשים ושחרורי עבדים ששליח זה נעשה שליח אצלו בע''כ ואם רצה הבעל חוזר מה שאין כן בקדושין דאע''ג דחוזר לאו דומיא דהני הוא ואין נראה דאי מיירי בשליחות בעל כורחייהו רבנן נמי מודו דחוזר בעבד ואין זכין לו בעל כורחו ונראה כפר''ח דכיון דבעבד ואשה איכא שליחות בעל כורחייהו הוה אמינא דאין יכול לחזור דכיון דבא ליד השליח כאילו בא לידה דמי כיון שאין יכולים לעכב אבל קידושין דאין בע''כ פשיטא דחוזר ומילתא דליתא בקדושין היינו דליתא חידוש בקדושין וקשה ליתני דשוו לבע''כ והוו ארבע אפי' לרבנן: מצת כותי מותרת. ואם תאמר הלא גזרו על פתן כדאמרינן בפירקי דרבי אליעזר (פ' לח) לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא וקתני התם מכאן אמר רבי אליעזר כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותניא נמי בפ''ק דחולין (דף יג.) גבי מין פתו פת כותי ואור''ת דמיירי בעיסת ישראל שעשה כותי מצה ממנה וא''ת אמאי יוצא בה ידי חובה דילמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור וגו' וי''ל כגון דקים לן דאין לכותי מצה אחרת שיוכל לצאת בה ידי חובתו כדמשמע בריש חולין (דף ד.) קוטע ראשו של אחד מהן ונותנו לו אכלו מותר לאכול משחיטתו: ואדם יוצא בה ידי חובתו. זו אף זו קתני ואשמעינן דבקיאין בשימור לשם מצה: אי תנא קמא אפי' שאר שטרות נמי. אור''י דמשמע דלת''ק מהניא כתיבה לחודיה אע''ג דלא אחזוק מדלא קאמר את''ק אי דאחזוק כו' כדקאמר ארשב''ג וא''כ פשיטא ליה לש''ס דמצה לא אחזוק פירוש אין ידוע אי אחזוק דאי מצה כתיבה ואחזוק מנא ליה לש''ס דכתיבה לחודיה מהניא לתנא קמא וכן משמע בפרק קמא דחולין (דף ד.) דמעיקרא . מוקי פלוגתייהו בכתיבה ולא אחזוק דלת''ק מהניא ולרשב''ג לא מהניא ופריך האי כל מצוה שהחזיקו בה אם החזיקו בה מיבעי ליה משמע דלא ידיע לן אי אחזוק בה מדקאמר אם אחזוק בה מיבעי ליה וקשה דלמאי דמסיק התם דאחזוק בלא כתיבה איכא בינייהו דלתנא קמא לא מהני ורשב''ג לטפויי אתא למימר דמהני מנא ליה דלא מהני לת''ק כיון דכתיבה לחודיה מהני אע''ג דלא מהני לרשב''ג כדמשמע הכא כ''ש דמהני חזקה לחודה דעדיפא דמהני אף לרשב''ג ודוחק לומר אע''ג דממילתא דתנא קמא אין להוכיח דלא מהני חזקה לחודיה מכל מקום יש לדקדק מרשב''ג דאתא לטפויי חזקה לחודה מכלל דלתנא קמא לא מהני ונראה לר''י דלמסקנא דהתם מצה כתיבה והחזיקו בה והשתא יש להוכיח מתנא קמא גופיה דחזקה לחודה לא מהניא מדנקט מצה דכתיבה ואחזוק דאי חזקה לחודה מהניא הוה ליה למינקט שחיטה דליכא אלא חזקה לחודה ואם תאמר אם כן מנא ליה דכתיבה לחודה מהני לתנא קמא כיון דמצה כתיבה ואחזוק ויש לומר מדלא מפרש בהדיא מצת כותי מותרת הואיל והחזיקו בה משמע דלא הוי טעמא אלא משום דכתיבה שהוא טעם הידוע לכל בלא שום פירוש ואם תאמר כיון דלתנא קמא חזקה לחודה לא מהניא מנא לן דכתיבה לחודיה לא מהניא לרבן שמעון בן גמליאל דפריך אי אחזוק כו' דילמא כתיבה עדיפא דמהני אפי' לתנא קמא וכל שכן דמהני לרבן שמעון בן גמליאל ועוד במסקנא דחולין הוה ליה למימר אחזוק בדלא כתיבה נמי איכא בינייהו מדלא