גיטין ט ע"א

דף ט - א

רבי שמעון אומר:  לעולם הוא בן חורין, בין באופן שקנה את שאר הנכסים שהעניק לו, כגון שפירט את מיקומה המדוייק של הקרקע המשויירת. שאז הוא קונה גם את עצמו וגם את הנכסים, חוץ מאותה קרקע. ובין באופן שרק את עצמו קנה, ולא את הנכסים. כגון ששייר "קרקע סתם", מבלי לפרט לאיזו התכוון. שאז אינו קונה אף אחת מקרקעות האדון. שהרי על כל אחת מהן יש להסתפק, שמא היא המשויירת. בכל זאת, את עצמו הוא קונה, שהרי הוא אינו קרקע. ואותו לא שייר האדון. עד שיאמר האדון "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מריבוא שבהן". ולא יפרש למה בדיוק התכוון בדבריו. שבאופן כזה, אינו יוצא לחירות, מאחר ויש לתלות, שבאומרו "אחד מריבוא" התכוון לעבד. [ואף ששויו האמיתי עולה על ערך זה. מכל מקום, בעיניו שווה כן].

ומכך שרואים ^[175] שבכל שאר הלשונות, [לבד מלשון האחרון], יוצא העבד לחירות.

משום שלגבי עצמו מועילה אמירתו. ואילו לגבי הנכסים, אינה מועילה. מוכיח רב אדא בר מתנא שזהו משום שסובר רבי שמעון "פלגינן דיבורא". ואם כן, רבא שאמר: "עצמו קנה נכסים לא קנה", סובר כרבי שמעון שפלגינן דיבורא.

ועל כך מקשה רב אדא: איך יתכן שרבא, שהלכה כמותו, סובר כרבי שמעון, שפלגינן דיבורא והעבד יוצא לחירות. והאמר רב יוסף בר מניומי שכך אמר רב נחמן: אף על פי שקילס ^[176] - ששיבח - רבי יוסי את דברי רבי שמעון, אין הלכה כמותו. אלא הלכה כרבי מאיר שהוא התנא קמא במשנה בפאה החולק על רבי שמעון וסובר, שאין העבד יוצא לחירות. וכמובא בברייתא,

דתניא: כשנאמרו דברים אלו, [סברת רבי שמעון שפלגינן דיבורא], לפני רבי יוסי. קרא עליו המקרא הזה "שפתיים ישק משיב דברים נכוחים" - כלומר, ראוי הוא רבי שמעון לנשקו בשפתיו, על שהוא משיב דברים ישרים.

מכאן שרב נחמן סובר הלכה כרבי מאיר, שאין אומרים פלגינן דיבורא.

אך הגמרא ממאנת בקושיא ודוחה אותה בקושיא נגדית:

ומי אמר רב נחמן הכי - וכי רב נחמן אמר כך - שאין אומרים פלגינן דיבורא. והאמר רב יוסף בר מניומי שכך אמר רב נחמן: שכיב מרע - חולה מסוכן הנוטה למות - שכתב בשטר מתנה שנותן כל נכסיו [כולל העבד עצמו] לעבדו. ואחר כך הבריא ועמד מחוליו. ורוצה לחזור בו מהכל, הדין הוא: חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, שנתנו לעצמו. וטעם הדבר: חוזר בנכסים, מאחר ומתנת שכיב מרע הוא. ^[177] ואינו חוזר בעבד, שהרי כבר יצא עליו שם בן חורין, מרגע שקיבל את השטר. ומאותו רגע ^[178] אסור כבר להשתעבד בו מדין עבד.

ומכך שאומר רב נחמן שחוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, רואים שהוא סובר ^[179] שפלגינן דיבורא. ואם כן איך יתכן שהוא פסק כרבי מאיר שלא פלגינן דיבורא?

אלא, אמר רב אשי: אכן דעת רב נחמן כרבא, שפלגינן דיבורא. ומה שפסק כרבי

מאיר, שהכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא - לא יצא העבד לחירות. התם היינו טעמא - שם הטעם הוא - משום ^[180] דלאו כרות גיטא הוא - שדיני שטר שחרור נלמדים בגזירה שווה ^[181] מגט אשה. וכשם שבגט צריך שתהיה כריתות גמורה בין האיש והאשה, ללא השארת שום דבר המקשר ביניהם. כך בעבד, צריך שיהיה השטר כורתו לחלוטין מהאדון. ומכיון שבדין המשנה במסכת פאה הוזכר "שיור" מסויים, והאדון לא טרח להדגיש בשטר שהעבד אינו כלול בשיור זה, כגון שיכתוב "עצמך ונכסי קוניין לך". אם כן אינו ברור אם שייר העבד אם לאו, ואין זו כריתות גמורה.

אבל במקום שלא שייר האדון בנתינה, אין כל חסרון בכריתות. וברגע שקיבל העבד את השטר, מיד הוא משתחרר, אם האדון אינו חוזר בו. ומאחר ונתקדש בקדושת השם בהיותו יהודי, שוב אין יכול האדון לחזור בו מהנתינה.

ולכן בדינו של רבא, שאין כל שיור בנתינה, פועל השטר את כריתותו לעניין העבד, ויוצא הוא לחירות. ומה שאינו מועיל לעניין הנכסים, אין זה חסרון בדיני הכריתות. אלא זהו חסרון בצד הממוני שבו. ששטר שאינו מקויים בעדים, אינו מועיל. אבל לקנות את עצמו מועיל, מאחר ופלגינן דיבורא.

שנינו במשנה: אם יש עליו עוררין, יתקיים בחותמיו:

ושואלת הגמרא: ערער זה, שמטרתו לפסול את הגט, על ידי כמה אנשים הוא נעשה?

אילימא - אם נאמר - ערער חד - ערעור של אדם אחד, והאמר רבי יוחנן במסכת כתובות [כג ב] דברי הכל, אין ערער פחות משנים. ^[182] ואלא שמא נאמר, ערער תרי - ערעור של שני אנשים.

והרי תרי ותרי נינהו - שנים נגד שנים הם! [שני המערערים נגד שני המקיימים את הגט].

ואם כן קשה, מאי חזית - מה ראית - דסמכת אהני - שסמכת על אלה [המקיימים]? סמוך אהני - סמוך על השניים הפוסלין את החתימה. והעמד אותה בחזקת אשת איש! ^[183]

אלא, המשנה מדברת על ערער שמערער הבעל כנגד הגט, ^[184] וטוען שגט זה מזוייף הוא. ובאופן כזה צריך הגט להתקיים בחותמיו.

מתניתין:

המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר ^[1] "בפני נכתב ובפני נחתם", ^[2] אם יש עליו עדים חתומים - יתקיים בחותמיו, ^[3] על ידי אישור חתימות העדים.

אחד גיטי נשים ואחד גיטי שחרורי עבדים, שוו ביניהם לענין אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", הן למוליך הגט מארץ ישראל לחוץ לארץ, והן למביא מחו"ל לארץ ישראל.

וזו אחת ^[4] מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. ^[5]

גמרא:

דנה הגמרא: מאי - מהו הפירוש "ואינו יכול לומר"?

אילימא - אם נאמר שהשליח הוא חרש [שאינו שומע ואינו מדבר], אי אפשר לומר כך!

וכי חרש כזה בר איתויי גיטא הוא - האם ראוי הוא בכלל להביא גט?

והתנן במשנה להלן [כג א]: הכל כשרים להיות שלוחים להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן, משום שאינם בני דעת ואינם ראוי להיות "שליח גירושין"?!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר, כגון שנתנו ^[6] לה השליח כשהוא היה פיקח, ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" עד שנתחרש בפתאומיות. עתה דנה הגמרא בדין השני של המשנה: אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא.

ומביאה הגמרא ברייתא בה מופיעים שלושה דרכים שבהם שוו הגיטים של אשה ועבד:

תנו רבנן: בשלושה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: א. שוו למוליך גט מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולמביא מחוץ לארץ לארץ ישראל, שבשניהם צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ב. וכל גט - כל שטר - שיש עליו עד כותי, הריהו פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, שכשר.

הא דאמרינן בש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. הקשו בתוספות והא מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר גמר מיתה ואין גט לאחר מיתה. וי"ל הכי נמי קאמרינן חוזר בנכסים ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד ונמצא שקונה מחיים ואיכא למימר אומדן דעתא שאדם יודע שאסור להוציא קול שלבן חורין על העבדים וגמר ויהיב, כנ"ל.

אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל שדקדקו מכאן דכיון שאנו משיאין את האשה על פי גיטה ואין אנו מצריכים אותה לקיימו אלא א"כ יש עליו עוררים אלמא שהמוציא שטר על חבירו אעפ"י שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מן היתומים או מן הלקוחות לא טענינן ליה מזוייף הוא ואין צריך לקיים את השטר ומביאין עוד ראיה מהא דגרסי' במציעא פ"ק (דף י"ד) אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום שכתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן מדקאמר הא שיעבד נפשיה אלמא בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיים היל"ל הא כתיב בו הנפק כדאיתמר התם בסמוך ואע"פ כן אין חוששין לזיוף. וא"ת היא הנותנת משום הכי יחזיר משום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזויף הוא ואי נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה. הא לאו מילתא היא דגרסי' נמי התם אמתני' דתנן מצא שטרי חובות אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אין בהם אחריות נכסים יחזיר והוינן בה במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כי יש בה וכו' ואי כשאין חייב מודה כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חורי מגבי גבי וכו' וא"א דטענינן ליה מזויף מאי פריך מב"ח גבי תיפו' ליה דטענינן לי' שלא בפניו מזויף אלא וודאי דלא טענינן ליה.

אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. ראיתי בתוספות הצרפתים ז"ל שדקדקו מכאן דכיון שאנו משיאין את האשה על פי גיטה ואין מצריכין אותה לקיימו אלא א"כ יש עליו עוררין ש"מ שהמוציא שט"ח על חבירו אעפ"י שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מן היתומים או מן הלקוחות לא טענינן להו מזוייף הוא וא"צ לקיים את שטרו, ומביאים עוד ראיה מהא דגרסינן במציעא פ"ק אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן, מדקאמר הא שעבד נפשיה ש"מ בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיים הול"ל הא כתוב בו הנפק כדאתמר התם בסמוך ואעפ"כ אין חוששין לזיוף, וא"ת היא הנותנת משום הכי יחזיר משום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזוייף הוא אי נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה, הא לאו מילתא היא דגרסי' נמי התם אמתני' דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אם אין בהם אחריות נכסים יחזיר והוינן בה במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אי בשאין חייב מודה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, ואין חייב מודה היינו שאומר מזויף הוא ואין מחזירין על סמך זה שלא יגבה אלא בקיום השטר אלו דבריהם ז"ל.
ואין בהם ראי' של כלום, והדין אינו כן שבודאי כל הנפרע שלא בפניו ומן היורשים ומן הלקוחות צריך הוא לקיים שטרו דאפוקי ממונא לא מפקינן בלא שטרא דמקויים, אבל זה אינו דומה למשנתנו שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא לינשא ואנן לא טענינן לה כדאמרינן איהו לא מערער אנן ניקום ונערער, ועוד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כעין מה שהאמינוה לומר מת בעלי, וזה שאמר שמואל יחזיר ולא חיישינן לזיוף אפשר שהיא בשעדים מצויין לקיימו.
אבל לפי דעתי יותר ראיה היא לדברינו דבכל שטר שנפל אמרינן כיון שנפל איתרע ליה וחוששין לכל מה שאפשר לחוש וכדמקשי' התם בכל אותו הפרק וליחוש דילמא כתב בניסן ולא לוה, א"ג לא נתן עד תשרי, ואפי' בדברים שאין לחוש להם במקום אחר חוששין שם בשנפל, ועל כרחן של חכמים הללו ז"ל התם ראוי הוא לחוש לזיוף שכיון שנפל איתרע ליה ואפי' כשתמצא לומר בעלמא אין חוששין, וכיון שכן האיך מחזירין ליחוש שמא יבוא ליפרע מנכסי יתומים או מנכסי לקוחות והם אינן יודעין לטעון, אלא ש"מ שטוענין ליתומים וללקוחות לפיכך יחזיר דכל אימת דלא מקיים לא גבי אלא מיניה ובמודה, ומה שהקשו בגמ' ממתני' אי בשאין חייב מודה אמאי יחזיר משום דבחששת פרעון נמי עסקינן וה"ק אי בשאין חייב מודה אלא שהוא אומר איני חייב לך כלום אמאי יחזיר, ואי הוה מוקי לה בשטוען מזוייף הוא ויחזיר משום דלא גבי עד דמקיים ליה אי הכי רישא נמי אמאי לא יחזיר, ותו דכיון דאין חייב מודה אע"גדמקיים ליה כיון שנפל חיישינן ביה לפיסולא וכ"כ שם רש"י ז"ל ושמואל לא חייש ובשלהי בתרא גרסינן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואוקימנא התם כגון דאיכא שטרא בידיה ולא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה, מדקאמר אין נותנין סתם משמע שאעפ"י שלא טענו יתומים טענינן להו ואמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, והכי מסתברא דאי לאו משום דטענינן להו, אע"ג דטענו לאו כלום הוא דטענתייהו טענת שמא היא, ומשום שמא לא מצרכי' ליה כלום.

והא דאמרינן בשמעתין ערער בעל דין הוא דהול"ל ערער לקוחות אי הוציאה גט ואין עמו כתובה, אלא משום דמתני' להתירה לינשא היא משום הכי ניחא להו לאוקמה בבעל, ובירושלמי גרסינן מי עורר רב הסדא אמר בעל עורר א"ר יוסא אף הלקוחות עוררין שלא (תפר) תטרוף מידם, ומסתברא דהיכא דאמר שליח בפ"נ ובפ"נ דהימנוהו רבנן ואפי' בא"י משום תקנת עגונות גובה מן הלקוחות ואעפ"י שטענו מזוייף הוא, שמספר כתובה נלמוד שכך כתב לה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי כדאמרינן ביבמות באומרת מת בעלי, ומיהו אפשר דה"מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא שאין מדרש כתובה אלא לעיקר אבל לא לתוספת, וכן דעת מקצת מורים וכתוב אצלנו בפ' הכותב, וכיון דמשום מדרש כתובה לית לה מדינא לית לה שאין קיום שטרות מתקיים בעד א' לענין ממון כדאמרינן עצמו קנה נכסים לא קנה.

אילימא חרש. איכא דק"ל דילמא אלם הוא שהוא כפקח לכל דבריו, ונראה דאלם יכול להגיד מתוך הכתב הוא שהרי האמינוהו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כדאיתא בפ' מי שאחזו, וכ"ש הכא דכתב הגט מוכיח כדאיתא בשלהי פ' המביא דלקמן.

שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איני יודע למה שנו לשון זה והי"ל לשנות שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, שכל הדברים הללו בגיטי נשים נאמרו והיכי תלו תניא בדלא תניא, ושוב מצאתי בתוספו' האחרונות שאמרו כיון דתנא בגיטי נשים קאי נקט ליה ברישא.
ואיכא למידק בשחרורי עבדים נבעי שני עדים דהא בין לרבה בין לרבא גבי אשה משום עגונה הקילו ובעבד ליכא למימר הכי כדתניא רשב"ג אומר בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדי' ושאר כל השטרות לא, ואמרי' בפרקין דלקמן מ"ט דרשב"ג שלא יהיו בנות ישראל עגונות אלמא בשחרורי עבדים ליכא משום עיגון, ואין לומר במביא גט ממדינת הים אפי' בעבד איכא עיגון שמשנתנו לידו לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול, אבל בעדים שאינן יכולים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך בעל למדינת הים ותעגן ותיתיב א"נ מאית ומיעגנא ויתבה, אבל עבד אם אינו משחררו ישא שפחה ולא ליעגן, א"נ כיון שהאמינוהו בגיטי נשים האמינוהו בשיחרורי עבדים שלא נחמיר בקל יותר מבחמור, אבל התם כיון שאם חתמו בזה ובזה השטר כשר אין כאן חומרא.

שוו למוליך ומביא וכו'. והקשו בתוספתא בשלמא באשה איכא משום תקנת עגונות אבל בעבד מה עיגון יש כדאמרינן לקמן עדים שאין יודעים לחתום וכו' אמר ר' שמעון בן גמליאל בד"א בגיטי נשים פי' רש"י ז"ל משום תקנות עגונות שמא ירצה זה המגרש לפרש בים וכו' אבל שיחרורי עבדים ליכא משום עיגון. וא"ל במביא גט ממדינת הים אפילו בעבד איכא עיגון לפי שמשכתב לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אבל בעדים שאין יודעים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך הבעל למדינת הים ותעגן ותיתיב אבל עבד אם אינו משחררו ישא שפחה ויעגן. א"נ כיון שהאמינוהו בגיטי נשים האמינוהונמי בשחרורי עבדים שלא יחמיר בקל יותר מבחמור אבל התם שאם חתמו בזה ובזה השטר כשר אין כאן חומר.

אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר. וכדאמרינן בירושלמי למדרש קלסו ולא להלכה.

הא דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. קשיא לי והלא בין לאביי בין לרבא סבירא להו בסוף פרק יש נוחלין (ב"ב קלז, א) דמתנת שכיב מרע אינה קונה בשעמד, אלא דלמר קנה עם גמר מיתה ולמר לאחר גמר מיתה, ותירצו בתוספות כאן דטעמא דמילתא משום דכל מאן דמצוה אדעתא דרבנן קא מצוה ורבנן הוא דאמור דאינו חוזר בעבד. שהרי יצא עליו שם בן חורין וכבר קדשו השם, ומכל מקום שפיר דייקינן מינה דפלגינן דבורא כיון שבשטר אחד זכה כל נכסיו לעבדו, וחוזר הוא בנכסים ונתבטל כח השטר לגבי נכסים וקם הוא לגבי שחרורו של עבד.
ולי נראה דהרי זה כמוסרו לעצמו לקנות עצמו בן חורין וכענין ששאלו (ב"ב קמח, ב) במקדיש כל נכסיו ועמד חוזר דהא עמד או אינו חוזר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואף על גב דההיא סלקא בתיקו הא עדיפא, דהתם איפשר שחוזר לפי שמצינו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר לחולין ולא מצינו בן חורין חוזר ונעשה עבד והוה ליה ככותב ומזכה דאינו חוזר, והכי פירושא חוזר בנכסים דמתנת שכיב מרע אינה אלא עד לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו, ועוד דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לומר שיהא כמסור ממש ליד גזבר ההקדש שאם כן לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה כדאמרינן בנדרים (נט, א) שאין שאלה בתרומה ביד כהן ולא אמרו כמסירה להדיוט אלא לענין קניה שאם הקדיש שור אפילו שהוא בסוף העולם קנה הקדש ובהדיוט עד שימשוך כדאיתא בקידושין (כח, ב). כנ"ל.

אמר רב אשי התם טעמא משום דלא כרות גיטא הוא. כלומר הא דרב נחמן דפסק הלכה כרבי מאיר לאו משום דלא פלגינן דבורא הוא אלא משום דבעינן כריתות דגמרינן לה לה מאשה והתם כתיב ספר כריתות והכא כיון דשייר במתנתו דאיכא למימר דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מכיון שלא הוזכר בתוך המתנה בפירוש לאו כריתות גמור הוא, אבל היכא דלא נחת לשיורא כלל פלגינן דבורא ויצא לחירות הואיל ויצא עליו שם בן חורין. ועבד שהביא גיטו נמי לא נחית ביה לשיורא והילכך שפיר קאמר רבא דקנה עצמו ונכסים לא קנה דפלגינן דבורא. כך פרש"י ז"ל. ולהאי פירושא איצטרכינן לפרושי דדוקא בשיש לו נכסים רבים ושייר בהם כל שהוא הוא דאמר רבי מאיר דלא יצא לחירות אבל במשייר שדה אחת או עיר אחת ואין לו אלא היא דליכא למימר ביה דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מודה רבי מאיר לרבי שמעון דיצא לחירות וזה כפירושו שכתבנו למעלה, וכבר כתבנו מזה שיש עליו מן הקושיות.
ובתוספות פירשו (בד"ה הלכה כר"מ) דלאו כרות גיטא הוא כיון שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו, אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך אי נמי כל נכסי קנויין לך פלגינן דבורא דהא איכא כרות גיטא דלא שייר בלישניה וכן ההיא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, כרות גיטא הוא דלא שייר בלשון מתנתו כלל.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן דעבד שהביא גיטו בין שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך בין שכתוב בו כל נכסי קנויין לך, ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ופלגינן דבורא אבל אם נתקיים בחותמיו קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים וכדתנן (פאה פ"ג מ"ח) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. והיכא דשייר במתנתו קרקע כל שהוא או אפילו מטלטלים כל שהן לא יצא בן חורין, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ, א) עשו מטלטלים שיור אצל העבד ואף על פי שנתקיים בחותמיו ובין ששייר קרקע או מטלטלין ידועים בין ששייר קרקע כל שהוא או מטלטלין כל שהן סתם לא יצא בן חורין וכדתנן (שם) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ורבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם וקיימא לן כתנא קמא דהוא רבי מאיר וכדאמר רב יוסף בר מניומי משמיה דרב נחמן אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר.
ודוקא בכותב סתם נכסיו לעבדו ולא הוזכר העבד עצמו בתוך המתנה ומשום דאמרינן מדנחת לשיורא נחת לשייר אפילו גופו של עבד והוא שיש לו נכסים אחרים לבר מאותן המשויירין, אבל אם פירש לו עצמך ונכסי נתונין לך חוץ מקרקע כל שהוא קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים חוץ מאותו משהו, ואי נמי בשלא הוזכר העבד באותה המתנה אבל אין לו נכסים אחרים אלא אותן המשויירים קנה עצמו בן חורין לפי פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו למעלה. אבל לפי פירושן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל אם כתב לו סתם נכסי קנויין לך חוץ מכך וכך אף על פי שאין לו אלא אותה שדה ששייר לעולם לא קנה עצמו בן חורין דלאו כרות גיטא הוא כיון ששייר בדבור שהוא משתחרר בו וכן משמעה של תוספתא דאפילו בשאין לו אלא אותה שדה ואותה העיר פליגי רבי מאיר ורבי שמעון, ומיהו אם כתב לו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני יצא בן חורין דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך, וכרות גיטא הוא.
ובהלכות רבינו אלפסי פירש משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דכיון דשייר קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא. ומשום הכי לית הלכתא כרבי שמעון דאמר לעולם הוא בן חורין, אבל דבורא פלגינן, משמע מתוך לשון רבינו זצ"ל דאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא בן חורין.
ולענין גט אשה נמי שכתוב בו מתנה ואמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואי נמי שליח שהביא גט וכתוב בו מתנת נכסים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דינו כעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך והיא מגורשת ונכסים לא קנתה עד שיתקיים בחותמיו, ומיהו לענין לגבות כתובתה מבני חרי נאמן, דמספר כתובתה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל ממשעבדי לא גביא אלא אם כן נתקיים בחותמיו וכדאמרינן בירושלמי ואיפשר נמי דאפילו ממשעבדי נמי גביא דהא במביא מארץ ישראל שנינו אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ג) ערער מאן ואמר רב חסדא אף הלקוחות עוררים, דאלמא דוקא במביא בארץ ישראל דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, כי אתי לקוחות ומערערי משגחינן בהו, הא בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, אף הלקוחות שערערו ערעורן בטל, ואפשר נמי דאפילו מביא בארץ ישראל דאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאסיקנא לעיל דאי אמר מהני ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אף הלקוחות שערערו ערעורן בטיל, והני מילי לגבי עיקר כתובה דהתם הוא דאיכא למימר טעמא דמספר כתובתה נלמוד דהוה ליה תנאי בית דין אבל תוספת כתובה לא.
הא דאסיקנן הכא דפלגינן דבורא ועבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דמהמנינן ליה אעצמו ויצא בן חורין ולא מהמנינן ליה אנכסים ולא קנה נכסים, איכא דק"ל אמאי דגרסינן בגמרא דבני מערבא בפירקין (הלכה א' ובמכות פ"א הי"ב) ומייתי לה רבינו אלפסי במכות בשילהי פרק כיצד העדים נעשין זוממין, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה, רבי יוחנן אמר פסול, וריש לקיש אמר כשר, אמר רבי אלעזר מתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלש נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא משמע דלא פלגינן דבורא דקיימא לן (יבמות לו, א. ועוד) דכל רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ מתלת.
ובירושלמי דהכא בריש פרק קמא (ה"א) תלי הא דעבד בההיא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דהתם, והכי גרסינן התם היה כתוב בה מתנה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם מאחר שערעורו בטל אצל הגט, ערעורו בטל אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיים אצל המתנה. תנינן אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים וכו'. כתב כל נכסיו לעבדו את אמר היא גיטו היא מתנתו, מה את עבד ליה כגט הוא וערעורו בטל, או כמתנה הוא וערעורו קיים וייבא כהדא, כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי אילא בשם רבי אסי אתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אומר כשרין לזה ופסולין לזה, רבי מונא לא מפרש, רבי אבין מפרש רבי יוחנן אומר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור' שמעון בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר רבי אלעזר מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה. ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין ורבנן חד אמר יאות אמר רבי אלעזר, וחרנה אמר לא יאות אמר רבי אלעזר, מאן דאמר יאות אמר ר' אלעזר עושה עדות אחד באיש אחד כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מאן דאמר לא אמר רבי אליעזר יאות, נעשה כשתי כתי עדיות כשרין לזה ופסולין לזה.
וי"ל דהתם בירושלמי דאמרי ייבא כהדא דאתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש ולאו למימרא דדמו להדדי, ורבי יוחנן דפסיל בההיא ולא פלגינן דבורא סבירא ליה הכא דלא פלגינן דבורא דהתם שאני דנעשה כעדות אחת באיש אחד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאיתא התם בירושלמי אבל הכא לאו משום דנתבטל הוא אלא משום דלא נתקיים בחותמיו, ואי נמי בכותב כל נכסיו לעבדו ועמד לאו משום דפסול עדות הוא אלא משום דיכול הוא לחזור במקצת מתנתו משום דעמד ולא שייך למימר ביה מתנה שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה, והא דאמרינן התם דאתיא כההיא דאתפלגון ביה רבי יוחנן וריש לקיש מכל שכן קאמר דמאן דאמר בההיא כשרים לזה ופסולין לזה ולא אמרינן עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה כל שכן דסבירא ליה הכא דמתנה שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לרבי יוחנן דאמר התם דמאחר דפסולין לזה פסולין לזה איפשר ליה דסבר הכא דעצמו קנה אף על פי שנכסים לא קנה דפלגינן דבורא דלאו הא בהא תלייאן, והלכך איפשר דאיתא להא ואיתא להא.
אי נמי איכא למימר דמאן דאמר לא יאות אמר רבי אלעזר סבירא לה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום עדות שבטלה מקצתה היא משום דכיון דעל שני בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה והיינו דאמרינן לא יאות אמר רבי אלעזר דאמר משום עדות שבטלה מקצתה ואינו אלא משום דלא פלגינן דבורא, וכל שטר שבטל קצתו בטל כולו והוא הדין לעבד שהביא גיטו ואנן קיימא לן כמאן דאמר יאות אמר ר"א כלומר דטעמיה דרבי יוחנן משום עדות שבטלה מקצתה הוא ולא משום דלא פלגינן דיבורא, והילכך קיימא לן כרבי יוחנן דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקיימא לן דפלגינן דבורא כך תירץ הרמב"ן ז"ל.
ומיהו רבינו אפרים ז"ל כתב דההיא דאתפלגון בירושלמי בכותב נכסיו לשני בני אדם ליתא דהא קיימא לן דבתרי גופי פלגינן דבורא כדאסיקנא ביש נוחלין (ב"ב קלד, ב). והרב בעל העטור ז"ל כתב דודאי דההיא בירושלמי לאו כתרי גופי הוא דהא כותב כל נכסיו ביחד לשני בני אדם הוא וכיון דנכסים אינן מוחלקין כעדות אחת היא ולא פלגינן בה דבורא דומה לכותב כל נכסיו לשני עבדיו דגרסינן (לקמן גיטין מב, א) דנכסים אינן מוחלקין, אבל בכותב לעבדו עצמך ונכסי קנויי לך בההיא איכא לפלוגי דבורא. ומה שתלאן זו בזו בירושלמי דהכא כבר תירצנוה למעלה.

גמרא: ערער כמה אילימא ערער חד והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ואלא ערער תרי, תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. כלומר, ואפילו נתקיים בחותמיו מאי הוי לעולם הגט פסול ובחזקת מזוייף דתרי ותרי נינהו ואוקי איתתא בחזקת נשואה אלא

ערער דבעל והילכך עד שלא תקיים בחותמיו חוששין לערעורו של בעל, אבל לאחר שנתקיים בחותמיו לא משגחינן ביה וערעורו בטל.

ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. ואוקימנא לה בגמרא

בעירעור דבעל. ואי נמי בעירעור דלקוחות כדגרסינן בירושלמי (ה"ג) מי עורר רב חסדא אמר הבעל עורר אמר רבי יוסה אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם, והאי דלא נסיב לה בגמרין בעירעור דלקוחות משום דמתניתין בערער הבא לפסול הגט לגמרי לפוסלה אעלמא קא מיירי ולא בחשש המעכב בטריפת כתובתה קא מיירי. ומיהו ודאי אי אתיא למטרף לקוחות וערערו לקוחות עליה לומר דילמא גט מזוייף הוא יתקיים בחותמיו.
ור' יצחק ז"ל דקדק מתוך משנתינו דכיון דמשיאין אותה בגט זה עד שלא יתקיים בחותמיו ולא חיישינן למזויף שמע מינה דהבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו אי נמי מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו גובה ואין צריך לקיימו דהא למזוייף לא חיישינן, ודוקא בלוה עצמו דמצי טעין בבריא מזוייף הוא דמקבלין טענתו אבל בלקוחות וביתומים דשמא נינהו לא חיישינן ליה כלל דבכי הא לא טענינן להו דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות וכדאשכחן בב"ב (ע, ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן להו ליתמי נאנסו אף על גב דאבוהון מצי טעין וטעמא דמילתא כדאמרן דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות והוא הדין לטענת מזוייף. ועוד דכיון דקיום שטרות דרבנן דאי מדאורייתא בלא קיום סגי דאחזוקי אינשי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרן בריש מכילתין (ג, א) מספק לא טענינן טענת מזויף, ועוד הביא ר"י ראיה מההיא דאיפליגו רבנן ורבי מאיר (ב"מ יב, ב) דרבי מאיר סבר יחזיר שאין בית דין נפרעין מהם ורבנן סברי לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן ואוקימנא לה התם (יג, א) בשאין חייב מודה ורבי מאיר לטעמיה דאמר שמואל אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין ומחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו. ופריך ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם, והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר, אם מקיים ליה לשטריה אם כן הדין עמו דהא לוה לא היו דברים מעולם קאמר ואי לא מצי מקיים ליה הא לא גבי ביה כלל, אלא ודאי דאיכא למיחש משום יורשין ומשום לקוחות דגבי מינייהו אף על פי שלא נתקיים בחותמיו ואתי למיטרף שלא כדין.
ורבינו תם דחה ראיה זו משום דמעיקרא כי מוקי לה שמואל למתניתין בשאין חייב מודה ופרכינן אי הכי כי אין בה אחריות אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מיגבא גבי, היכי דמי דמצי גבי אי מיניה דידיה אי לא מקיים ליה הא לא גבי ליה כלל ואי מקיים ליה הא מדינא גבי ואי מיתמי כיון דלית ביה אחריות נכסים כמלוה על פה חשיבא ליה לרב ושמואל ואינה גובה מן היורשין, דהא איבעיא ליה לשמואל התם (ב"ב קנז, א) דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מהו ואתי' למיפשט מדתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' בעל חוב אומר האב מת ראשון ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואי אמרת דאיקנה קנה והוריש לא קנה נהי נמי דאב מת ראשון דאיקנה הוא אלא לאו שמע מינה קנה, ואמר להו רב נחמן זעירי חברין [ומנו שמואל אמר] מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, ואתקיף לה רב שמעיה [בגמרא איתא: אשי] והא מלוה על פה היא כלומר למאן דאמר לא קנה מלוה על פה היא ואפילו מצוה ליכא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ואפילו משום מצוה ליכא, אלמא אפילו היכא דאיכא אחריות של דאיקני למאן דאמר לא משתעבד חשבינן ליה כמלוה על פה כל שכן היכא דליכא אחריות כלל. ומיהו אי משום הא לא איריא דאיכא למימר דהכא חיישינן דלמא אתי למיגבי מיניה דידיה ושלא בפניו ולא טענינן ליה מזויף הוא כדפרישית.
אלא מיהו ראית ר"י ז"ל אינה ראיה מיהא, דהתם איכא למימר דהיינו טעמא דלא יחזיר דכיון דהשתא בשעת מציאה אינו מקויים והלה טוען מזויף הוא איתרע ליה בנפילה והלכך אין לגבות בו מן הדין, ואפילו ימצא עדי קיום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן דלמא זיופי זייף וחתים ואפילו היכא דאתו סהדי גופייהו ואסהידו אחתימות ידייהו דאיהו היא אפילו הכי חיישינן דלמא דייק טפי וזייף כההיא דבב"ב (קסז, א) דאנח ידיה אזרנקא, ואין זה נכון דלא חיישינן להא דלא שכיחא כלל דאי חיישינן להכי הא דאמר שמואל התם (ב"מ יד, א) מצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו אין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדאמרינן הכא, ואין סברא לחלק בין שאינו עכשיו מקוים ויכול לקיימו ובין שהוא מקוים ממש עכשיו דכיון שמתקיים הוא לבסוף אף על פי שעכשיו אינו מקוים יחזיר כיון שאילו היה מקוים בשעת מציאה היו מחזירין. אלא יש לפרש דהתם במקויים ממש הוא והכי קאמר דלמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא מטא לידיה כלל ואף על גב דאיהו לא היו דברים מעולם קאמר כלומר איני מכיר בשטר זה ולא כתבתיו כלל אנן כיון דנפל חיישינן לכולהו חששות ואמרינן כתב ללוות ולא לוה הוה ולא רמיא אנפשיה ולאו אדעתיה. אי נמי מימר אמר אי מודינא ביה ואמינא כתבתי ללוות ולא לויתי הוה דלמא לא מהימני לי רבנן אימא לא כתבתי כלל. וכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל הני חששות.
גם זה דחוק קצת בעיני, דבשלמא בשיש בו אחריות נכסים אמרי לקוחות אנן לאו מפיו של לווה אנו חיין אלא אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה אלא לגבי בני חרי כיון דאיהו קמן וטוען לא כתבתי כלל והרי שטר זה מקוים לפניך והוכחש בעדים היכי אקשינן להדיא אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר וכי כל כך הוא פשוט דלגבי דידיה לא נקבל טענתו ונאמר דטענה אחרת יש לו ולא מגלה טענתיה, זה דחוק. ועוד כל דמקויים אפילו נפל לא חיישינן לשמא כתב ללוות ולא לוה וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא (ז, א) מאן מקיים שטריה מלוה.
ויש מפרשים דכי יש בהן אחריות נכסים והלה טוען מזויף הוא משום הכי לא יחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות טוענין אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה לגבי המשועבדין ולא יחזיר כדי שלא יגבה מן המשועבדין, אבל מבני חרי מיגבא גבי אי מקיים ליה דהא איהו טענת מזויף קא טעין והרי זה מקוים לפניך. והא דאקשינן כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מיגבא גבי הכי קא קשיא ליה היכי תנא סתם יחזיר דמשמע אפילו בשאינו מקוים ואמאי דלמא מזויף הוא כדאמר ומימר אמר מדאהדרוה ליה רבנן שמע מינה דליכא למיחש לטענתיה ואפילו לא יקיימנו גובה מיניה ואזיל ופרע ליה. וזה יותר דחוק, חדא דנימא כשיש בו אחריות נכסים לא יחזיר למיגבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דאם כן הוה ליה למימר גובה מבני חרי ואינו גובה ממשעבדי, ועוד דלישנא דמבני חרי מיגבא גבי בבית דין קאמר דאי לא הוה ליה למימר דלמא פרע ליה, אי נמי הוה ליה למימר בהדיא [הכין] מימר אמר האי דאהדרוה רבנן ניהליה למאי הלכתא אהדרוה רבנן וכו' כמו שאמרו גבי מצא גט אשה בשוק (שם יט, א), ועוד צריכה תלמוד.
ויש לנו לומר כלשון ראשון, וההיא דשמואל לא קשיא, דהתם בשאין הלווה כאן לטעון מזוייף הוא ואנן לא טענינן מילתא דלא שכיחא הא בטעין חיישינן כי הכא כיון דנפל, ויש לנו כיוצא בזו שמקבלין מבעל דין בשטוען ואין בית דין טוענין כן מפני שאינו מצוי כההיא דשטר כיס היוצא על היתומים שבב"ב (ע, ב), ומה שדקדק רבינו זצ"ל ממתניתין דהכא אינה ראיה דשאני הכא דדילמא משום עגונא אקילו ביה, ואי נמי שאני הכא דלא מגבי מיניה דבעל מידי אלא אפקועי ממונא ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטרי' אלא אם בא בטענת בריא.
ומאן דמפיק תברא אשטרא דיתמי אף על גב דלא נתקיים בחותמיו לא מגבינן ביה בשטרא ומיהו לא קרעינן לה לשטרא עד דגדלי יתמי דילמא מייתי ראיה ומרעו ליה לתברא. וההיא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא ואמר רבינא עלה דמיקרע קרעיה לה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיירי במקויים וכן פירשה רבינו חננאל ז"ל במקומה בפרק קמא דבבא בתרא (ז, ב) אבל ודאי הבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו ואי נמי מן היורשין ומן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, וראיה לדבר מדאמרינן לעיל (גיטין ח, ב) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה דלגבי נכסים חיישינן למזוייף ועד דמקיים ליה בחותמיו לא מגבי ביה כלל נכסים, אלא דאיכא לדחויי דהתם דאתו בעלים ומערערי ואפילו הכי לגבי שחרור לא משגחינן ביה דהימוניה הימנוה רבנן מידי דהוה אגט אשה אבל אנכסים לא הימנוה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא דכי אתי לווה ומערער אמרינן ליה קיים שטרך.
ומיהו יש לדקדק דאמרינן בב"ב (קעד, ב) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואסיקנא כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא דמקויים וההיא דשמואל בדנקיט שטרא דלא מקויים והילכך אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ודילמא שלא להשביע את בניו קאמר, ואם איתא דלא טענינן להו ליתמי בשטרא שאינו מקויים טענת מזוייף נהי דלא אמר תנו מכל מקום ליגבי בשטרא דבידיה, וההוא ודאי מדקאמר נותנים ואין נותנין בדאית ליה נכסי לאב קא מיירי, ואולי נדחה דהתם כיון דודאי דאמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו מיגרע טפי מדאישתק דידים מוכיחות דשלא להשביע את בניו הוא דאיכוון ולית ליה גביה מידי דמזוייף הוא או פרוע.
ומיהו מהא דגרסינן בירושלמי שכתבנו למעלה (בד"ה ואם יש עליו עוררין) אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף, איכא ודאי למשמע דהבא ליפרע מן היורשין או מן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, שלא כדברי ר"י ז"ל.
ועוד נ"ל שיש לדקדק מהא דגרסינן בב"ב (קנג, א) גבי מתניתין דלא כתב בו שכיב מרע וכו' צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמר רב הונא (שם קנד, א) עלה ראיה בעדים ורב חסדא אמר ראיה בקיום השטר, ואוקימנא בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר ראיה בעדים וריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר ואותביה ר"י לר"ל ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו וכו', בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון דלא אשכחו עדים היינו דקאתו ואמרי מהו לבדקו אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה לי לבדקו לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו, אלמא קיום מיהא בעי ואף על פי שבא להוציא מן היורשין. אלא אם תאמר דהתם לקיימו שטרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר ליפקו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דהא סתמא כמקויים הוא ומשום דבעיקר פלוגתייהו הוי ראיה בקיום השטר דוקא דהא שכיב מרע גופיה הוא דקא מרע ליה דאמר שכיב מרע היה ועמד משום הכי נסיב לה הכא נמי לקיימו שטרייהו ולאו דוקא אלא ליפקו שטרייהו, אי נמי התם יורשין בטענת בריא היו באין לומר קטן היה וכל שטוענין בריא מקבלים מהם לכולי עלמא.
ורבינו תם ז"ל היה מביא ראיה קצת לדברי ר"י ז"ל מדגרסינן בירושלמי בריש מכילתין (ה"א) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וקשיא אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ריב"ל שניא היא שאינן בקיאין בדקדוק גיטין אמר רבי יוחנן קל הקילו עליה שלא תהא יושבת עגונה. והכי קל אינו אלא חומר שאילו לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אף את אין מתירה לינשא אמר רבי יוסי חומר שהחמרת עליה מתחילה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. אלמא מדאקשינן אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר, שמע מינה דהבא לגבות מנכסי חבירו שלא בפניו בין במלוה בין במתנה לא חיישינן למזוייף ולא טענינן מזוייף הואי. ובתוספות דחו ראיה זו דהכי קאמר אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סגיא דלאו הכי ואפילו נתקיים בחותמיו, ופריק שנייא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין כלומר התם משום לשמה הוא שאין בני חוצה לארץ בקיאין בלשמה או במחובר ובשאר דקדוקי הגט מה שאין כן בשטר מתנה.

הא דקתני במתניתין: אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איכא מאן דקשיא ליה היכי תלי תניא בדלא תניא דעיקרא בגיטי נשים הוא, ובשחרורי עבדים משום דאיתקש לגיטי נשים הוא דהשוו אותם חכמים לכל דיניהן והכי הוה ליה למיתני וזו אחת מן הדרכים ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, ותירצו משום דעד השתא איירי בגיטי נשים אקדמיה נמי הכא לגיטי נשים. ולי נראה דכל שני דברים ששוים זה לזה אין משגיחין מי קודם בלשון אלא זה דומה לזה וזה דומה לזה בדומין אין קודמין וכענין שכתוב (מלכים-א כב, ד) כסוסי כסוסיך, ודוגמתה שנינו בסיפרא (  ) ובנדה פרק בנות כותים (נדה לז, ב.) כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב) הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהם אף ימי לידתה אינן ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן. ולפי דקדוקם ז"ל לא הוה ליה לומר אלא מקיש ימי לידתה לימי נדתה, אלא בדברים המוקשים והדומים כל אחד דומה לכל אחד בלשון מאחר שהוקשו.

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד חוזר בנכסים כדין כל מתנות של שכיב מרע שלא נקנו עד לאחר מיתה וכשעמד חוזר ואינו חוזר בעבד הואיל ויצא עליו שם בן חורין זכה בשחרורו מחיים וכבר קדשוהו שמים ובא לכלל מצות:

יש מי שכתב שהקרוב שהביא גט לאשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים אינו נאמן אף להשיאה שלא אמרו פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא גבי עצמו ואשתו אבל בשאר קרובים עדות היא ובטלה מקצתה בטלה כלה וכבר מיחו בו גדולי הדורות לומר שענינים אלו אין להם שיכות כלל בבטול עדות שאין אשה זו נשאת על פי הקרוב אלא על סמך הגט שבידה והעדים החתומים בו וקרוב גלוי מלתא בעלמא הוא דעבד ולאפוקא מחששא בעלמא וכן הדברים נראין:

כבר ביארנו במשנתנו במביא גט בארץ ישראל הואיל ואינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם יכולה היא להנשא בגיטה אף בלא קיום חותמיו ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ושאלו עליה בסוגיא זו אילימא ערער חד והלא אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי שהעידו מזוייף הוא ואם כן אף לכשנתקיים מה הועיל תרי ותרי נינהו ואפי' היכא דמכחשי אהדדי אוקי אתתא אחזקה ומכל מקום אם אמרו שנים ידעינן בסהדי דגזלני נינהו ואסהידו תרי דתשובה עבוד אין כאן הכחשה וכשר וכן כל כיוצא בזה ומתוך שאלתם פירשו משנתנו בערער בעל שאם יבא ויאמר לא כתבתיו או נמלכתי ונפל ממני כל שנתקיים בחותמיו אין משגיחין בו ויש אומרין אפי' אמר בטלתיו אלא אם כן הביא ראיה:

כבר ביארנו גם כן שאע"פ שבגט כל שיוצא מתחת ידה במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם יכולה לינשא אף בלא קיום חותמים ולכשיבא הבעל ויערער יתקיים בדיני ממונות אינו כן שאם הוציא אחד שטר על חברו ונפרע שלא בפניו או מן היתומים או מן הלקוחות חוששין לו שמזוייף הוא ואין מגבין בו עד שיתקיים ואע"פ שאין הנתבע כאן שיערער דאפוקי ממונא בלאו שטרא מעליא לא מפקינן ואינו דומה לאשה שהאשה אינה ממון הבעל ואם רוצה לינשא תנשא דמתוך חומר וכו' אבל בממון לא וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ד ב' שכיב מרע שאמר מנה לפלני בידי ופירשוה שם בדאית ליה שטרא אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין דלא קיימיה לשטריה ומדקאמר סתמא אין נותנין אלמא אע"ג דלא טעני יתמי אין נותנין שאם היה הדבר תלוי בטענת היתומים אף היא טענת שמא היא וכן בהרבה מקומות אמרו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ולא הארכנו בדבר זה אלא מפני שבתוספות כתבו הפך הדברים ודמו הענין לגט אשה ובמחילה מהם אין הדברים כלום:

ולענין סוגיא זו מיהא יש שואלים לוקמה בערער לקוחות כגון שבאה לטרוף כתובתה מידם ותירצו שמתוך שמשנתנו לא באה אלא להתירה לינשא ניחא ליה לאוקומה בבעל למדת מדבריהם שאם ערערו הלקוחות אין מגבין לה כתובתה עד שיתקיים בחותמיו ובתלמוד המערב אמרו מי עורר רב חסדא אמר בעל עורר ור' יוסה אמר אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שבגט שהביאו שליח ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הואיל ולגבי נשואין חשבינן ליה כמקויים גובה מן הלקוחות אף בשטענו שמזוייף הוא שמספר כתובתה נלמוד כשתנשאי וכו' ואף הם חזרו וכתבוה דוקא במנה מאתים אבל תוספת אין בו מדרש כתובה ויש לפקפק בה אף לענין מנה מאתים שאם כן אף בנשאת מאליה ובלא בפני נכתב הרי נשאת והיה לך לומר כן:

המביא גט ממדינת הים כבר ביארנו את דינו במשנה ומה שנתגלגל כאן מהבאת חרש שוטה וקטן וחרש שנתנו כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני וכו' עד שנשתתק כבר ביארנוה למעלה ומכל מקום לענין ביאור יש שואלים לוקמה באלם שהוא כפקח לכל דבריו ותירצו בה שיכול להגיד מתוך הכתב שהרי האמינוהו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כמו שיתבאר בפרק קורדיקוס וכל שכן בזו שהכתב מוכיח כן:

המשנה השנית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוין במוליך ובמביא זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים אמר הר"ם פי' אמר שכל מי שהביא גט שחרור בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם הביאהו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ הנה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא יצטרך קיום וישתחרר בו העבד כמו גיטי נשים וכן כל מי שהוא כשר להולכת הגט כשר לשחרורי עבדים גם כן שיביא שחרור העבד לידו או יזכה לו כמו שיתבאר:

אמר המאירי אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים למוליך ומביא ר"ל שהמביא את גיטו יאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואין משגיחין עוד בערער האדון וכן הלכה ויש שואלים בשחרור היאך נאמין את השליח בכך והלא בין לרבה בין לרבא לא סמכו באשה להאמין השליח אלא משום עיגונא ובעבד ליכא עיגונא וכמו שאמרו בפרק שני בשמועת עדים שאין יודעים לחתום שמקרעין להם נייר חלק אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל שחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לחתום חותמין ואם לאו אין חותמין ואמרו שם מאי טעמא דרשב"ג שלא יהו בנות ישראל עגונות אלמא טעם עיגון באשה ואין טעם עיגון בעבד ומכל מקום יש לתרץ שבזו של משנתנו יש בה טעם עיגון אף בעבד שמאחר שהגט בידו אע"פ שאינו מקויים אינו יכול לישא שפחה ובת חורין אינו מוצא שמא יבא האדון ויערער ומתוך כך תקנו שיהא השליח נאמן ולא יהא האדון יכול לערער וישא בת חורין אבל זו של פרק שני אין כאן עיגון שאם לא ידעו לחתום אין חותמין ואינו משוחרר וישא שפחה ואין כאן עיגון:

זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וכו' שאלו בתוספות היאך שנאוה בלשון זה שיהא הגדול נתלה בקטן ועיקר בטפל שהרי עיקר התקנה באשה היתה והיה לו לומר שחרורי עבדים לגיטי נשים ותירצו שמאחר שהיה עסוק בגיטי נשים אקדמינהו ברישא:

ואחר כך הוא חוזר ומונה הדרכים ששוים בו גיטי נשים ושחרורי עבדים והוא שאמר כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים מעשה שהביאו לפני ר"ג בכפר עותני גט אשה והיו עדין עידי כותיים והכשיר כל השטרות העולים בארכיות של גוים אע"פ שחותמיהן גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר' שמעון אומר כלם כשרים לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט אמר הר"ם פי' ת"ק לא יתיר בו עד אחד כותי ועד אחד ישראל ור"ג אומר אפי' נשים עשה מעשה כמו שספר וזה כלו לפי מה שהיה בזמנינו וכבר ידעת שהם גזרו על הכותיים שהם כגוים לכל דבריהם כמו שביארנו בברכות וערכאות של גוים הוא מושב חכמיהם רצה בזה שיהיה זה השטר כבר נתקיים במושב השופט בהודאת העדים עדותם אצלו והכיר אותם ובתנאי שיהיה מפורסם אצלו ישראל שאלו העדים וזה השופט אינם מקבלים שחד ויהא גם כן כבר נכלל בעצם השטר שהעדים ראו הנתינה וזה אמנם מותר כשטרי מקח וממכר אולם גיטי נשים ודומיהם מכלל שהיו מעשה ב"ד וההודאה והכפירה הוא אין עדות לגוים בזה כלל על אי זה פנים שיהיה ורבי שמעון יתיר זה כלו כאשר נעשה בערכאות של גוים ועל התנאים שקדמו ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ופרשו בגמרא דוקא עד אחד כותי ושיהא ישראל אחד חתום עמו ושיהא הישראל חתום אחר הכותי ואומר על זה שכל שטר שיהא בו עד כותי אע"פ שישראל חתום עמו אחריו פסול ובגיטי נשים ושחרורי עבדים כשר ובתנאים אלו מפני שאין סוף הענין בפסול זה אלא שסתם כותי אינו יודע בדקדוקי גיטין ושטרות וכל שאנו רואים ישראל עמו חתום אחריו בגיטי נשים כשר שאין עדים שבגט יכולים לחתום זה שלא בפני זה וכשאדם חותם עם אחר מדקדק כל אחד בחברו מי הוא כדי לידע אם צריך לנהוג בו כבוד להחתימו תחלה אם לאו ואם כן בשעת חתימה מיהא נודע לו שהוא כותי ואלמלא שהכותי חבר ויודע בדקדוקי גיטין לא היה הישראל מחתים את הכותי קודם לו אפי' היה גדול ממני בשנים אבל בשאר שטרות אע"פ שראינו הישראל חתום לבסוף אין הודאה בכך להיות הכותי חבר שמאחר שיכולים לחתום זה שלא בפני זה שמא הישראל חתם תחלה והיה סבור על אותו שנזדמן לעדות עמו שהוא ישראל שאין דרך לדקדק בכך עד שעת החתימה כדי לידע מי יחתום תחלה וממילא בשראה שאין חברו לשם מניח לו מקום דרך כבוד והכותי לוקח הדברים כפשוטן וחותם במקום הריוח או שמא היו בשעת העדות אחרים עמו והיה סבור שיחתים בו אחד מן הישראלים שראו את המעשה והלה החתים בו את הכותי ומתוך כך פוסלים אותו ואפילו היה כאן שטר אחד שנודע בו שהכותי חבר מכל מקום אין חולקין בשטרות וכן הלכה ואע"פ שבזמן הזה מיהא כבר עשאום כגוים גמורים ופסול אף בגיטי נשים ועבדים מכל מקום כתבו גדולי המחברים שלמדין ממנה לצדוקים שצדוקים בזמן הזה ככותיים באותו זמן ובתלמוד המערב פרשו שמאחר שאין חותמין זה בלא זה אף כשהכותי חתום לבסוף כן דמכל מקום אי לאו חבר הוא לא הוה מחתים ליה בהדיה כלל וכן נאמר שם שאף בשטר שחותמין זה בלא זה כל שהישראל חתום בסוף כשר ואין הדברים נראין כלל וכל שכן שאין סומכין עליו במקום תלמוד שלנו:

ומעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותני גט אחד שהיו עדיו עידי כותיים והכשיר ואין הלכה כמותו שלא הכשירו אלא בעד אחד ועל הדרך שביארנו ואחר כך הוא חוזר ומונה דרך אחרת שהדרכים שוים בה לגט ולשחרור והוא שכל השטרות העולים בערכאות של גוים ר"ל מקום בית ועד של שופטים שהדבר ידוע בהם שאין מקבלים שחד כשרים ודנין בהם אפי' היו הלוקח והמוכר שניהם ישראלים ואפי' אין שם קנין וחלפין ותורת הקנאות שלנו הואיל ולדיניהם נעשה כראוי ואע"פ שחותמיהם גוים ושנעשה ככתבם וכלשונם ולפי מה שיתבאר בגמרא דוקא כשעשויים בדרך שאין זיוף יכולה לשלוט בו כגון גויל וכיוצא בר וכן שיחזור מענין השטר בשיטה אחרונה וכן דוקא בדבר שהמעשה שבו עיקר והשטר אינו אלא ראיה בעלמא ושהם כתבו שראו את המעשה כגון שטר מקח וממכר שעיקר הקנין בכסף או בחזקה ומעידים בשטר שראו את הקנין וכן שטר חוב של הלואה אבל דבר שעיקר קנייתו השטר ואינם מעידים על מעשה שיהא עיקר הדבר תלוי בו כגון הודאות ומתנות לא ומעתה זה שאמרו חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים אין צריך לפרש בו הטעם משום דלא שיכי בכתיבה ונתינה שאף בלא טעם זה הרי הם דברים שהשטר בהם עיקר קנייתם וזהו שאמרו בגמרא תני חוץ מגיטי נשים כלומר גיטי נשים והדומים להם והם דברים שהשטר הוא עיקר קנייתם כגון מתנות והודאות:

ומכל מקום לענין פסק יש בו דברים שראוי לומר בהם חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים לבד והוא שבאלו ר"ל בגיטי נשים ושחרורי עבדים כל שחותמיהן גוים אפי' נכתב בכל דקדוקי הגט ואף בערכאות פסולים אף בעידי מסירה ישראל ומפני שמא יבאו לסמוך על עידי החתימה ונמצא מזוייף מתוכו ואפילו היו עידי החתימה מובהקים ר"ל ששמותיהם זרים ומבוהלים עד שניכר לשעתם שגוים הם והיה לנו לומר שלא יבאו לטעות בהם מכל מקום גוזרין שמות מובהקים אטו שאין מובהקים ונעשה מזוייף מתוכו ומה שאמר ר' יוחנן בגמרא לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו דמשמע דלא גזרינן מובהקין אטו שאין מובהקין אין הלכה כן ודוקא במקום שישראל חותמין אבל במקום שאין ישראל חותמין אפי' היו הגרים החתומים בתוכו בשמות שאין מובהקין ואפי' נעשו בהדיוטות כשרים בעידי מסירה שאין כאן חשש שיבאו לטעות בו אינו בדין מזוייף מתוכו ובלבד שיעידו ישראלים שהגט נכתב בכל דקדוקיו כראוי ויראה לי שאף בערכאות כן ומפני שאינן בתורת גיטין ואם יש לחלוק בזו יש לחלוק בענין בין ערכאות להדיוטות כמו שיתבאר למטה ואין גוזרין מקום שאין חותמין אטו מקום שחותמים דאתרא באתרא לא מחלף ולפי דרכך למדת שהגט כשר בכל כתב ובכל לשון אלא שצריך שלא יהא מקצתו בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר כמו שיתבאר ואלו שאר שטרות אף באותם שהשטר עיקר קנייה בהם אם מסרו נותן למקבל או המודה לתובע בעידי מסירה ישראל גובה בו מבני חרי כמו שיתבאר:

ור' שמעון מכשיר אף בגיטי נשים ר"ל בעידי מסירה ובשמות מובהקים ולא הוזכרו ליפסל אף בענין זה אלא כשנעשו בהדיוטות ר"ל שאינם דיינים של בית הועד ואין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא:

ואחר כך חוזר ומונה דרך אחרת שלדעת ר' מאיר שוים בה גיטי נשים ושחרורי עבדים ולדעת חכמים אינם שוים בה והוא שאמר האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה להחזיר בשניהם יחזיר דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכים לאדם שלא בפניו ואין חבים לו אלא בפניו שאם ירצה שלא לזון את עבדי רשאי שלא לזון את אשתו אינו רשאי אמר להן והרי פוסל הוא את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו אמרו לו מפני שהיא קנינו האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר המיתה תנו מנה לאיש פלני ומת יתנו לאחר מיתה אמר הר"ם פי' הלכה כחכמים אבל לא ישלם לו השליחות עד שיגיע גט לידו וכן העקר אצלנו יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ואמר פוסל את עבדו מן התרומה אשר לא יתאמת זה אלא אם כן היה רבו כהן וכן אם היה רבו גם כן ישראל הנה הוא יפסול אותו משפחה כנענית לפי שאינה מותרת לי כאשר יהיה משוחרר ומהעקרים אצלנו גם כן שאין גט לאחר מיתה ותשובת החכמים לו מפני שהוא כקנינו ענינו שזה העבד לא יוסיף בעצמו חשיבות עד שנאמר שחובה היא לו שחרורו ואמנם זה כמו שיאכל בהמת הכהן תרומה מאשר הוא קנין כספו ולא תהיה אצלו חשיבות יעדר ממנו תרומה ואמר תנו מנה לפלני ומת יתנו ואפי' לא אמר מנה זה אם היה שכיב מרע בעת זאת הצואה לפי שמעקרנו דברי שכיב מרע ככתיבין וכמסירין דמו:

אמר המאירי פירשו בגמרא שלשון תן הרי הוא כלשון זכה ונמצא הענין זכה בגט זה לאשתי ובשחרור זה לעבדי ורצה לחזור קודם שיגיע הגט ליד האשה או ליד העבד לדעת ר' מאיר יכול לחזור בשניהם כאלו אמר לשון הולכה מפני שדבר זה חובה הוא להם שמפסיד להם המזונות שהיו להם עליו ואין חבין לאדם שלא בפניו ונמצא שאין קבלתו זכות אצלם ואפי' גלו דעתם שהם מחזיקים דבר זה כזכות הואיל וכלל הנשים והעבדים אין זה זכות להם לא זכו בהם בשעת קבלתו עד שיגיע לידם ומאחר שכן כל שלא הגיע לידם חוזר בשניהם וחכמים אומרים שבדבר זה מיהא אין גיטי נשים שוים בה לשחרורי עבדים ובגיטי נשים ודאי חוזר שחוב הוא לה אבל עבד זכות הוא לו וכבר זכה זה בשבילו ואם משום הפסד מזונות אף בלא שחרור היה יכול להפסידם לו שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך מה שאין כן באשתו ואמר להם אעפ"כ יש כאן חובה ששחרורו אם הוא עבד של כהן פוסלו מן התרומה וכל שלא שחררו ואפי' אמר לו עשה עמי ואיני זנך הולך לו עד שלא ימצאהו שיוכל לזרוק לו גיטו ואוכל תרומה בכל מקום שהוא אמרו לו מפני שהוא קנינו כלומר ברח יכול להפקיעו מן התרומה שאין אכילתו אלא מפני שהוא קנינו ויכול הוא למכרו בטובת הנאה לכל אדם שילך ויקחנו בכל מקום שהוא והלכך בעבד מיהא אינו חוזר והלכה כחכמים ומכל מקום לכשיגיע הגט לידו אין כאן עוד חזרה דלא גרע משליחות של הולכה ויש חולקים בזו הואיל ובלשון זכות מסרו ואין כאן זכות ואל תחוש לדבריהם לא באשה ולא בעבד:

מכל מקום בעבד צריך שתדע שלא נאמר שמשהגיע הגט ליד הזוכה נשתחרר אלא שאין האדון יכול לחזור אבל העבד לא נשתחרר עד שיגיע לידו שאין זה כשליחות של קבלה לגמרי והוא שאמר אחר כן במה שחזר ומנה דבר אחר שהגט והשחרור שוים בו האומר ר"ל שכיב מרע שאמר תנו גט זה לאשתי ושחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה שהרי לא חל הכריתות מחיים ואין גט לאחר מיתה ואלו היה הגט מיד כבר נגמר הגט והשחרור מחיים אבל האומר תנו מנה לפלני ומת הואיל ודברי שכיב מרע ככתובים וכו' יתנו לאחר מיתה בין שאמר תנו מנה זה בין שאמר תנו מנה סתם וכן מה שאמרו באשה שכל שמתגרשת חוב הוא לה פירושה אפילו במנוול ומוכה שחין וכן התבאר בתלמוד המערב שבפרק התקבל וכן אמרוה שם אפילו בהיתה צווחת להתגרש שמא חזרה בה שמכל מקום טב למיתב טן דו וכו' ובמסכת יבמות קי"ח ב' אמרו במזכה גט לאשתו במקום קטטה גם כן שאין אומרין זכות הוא לה דטב למיתב טן דו וכו' ובמזכה גט לאשתו במקום יבם נאמר שם שחולצת ולא מתיבמת:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד חוזר בנכסים מתנת ש"מ [הוא] וקי"ל שש"מ כל זמן שלא מת חוזר במתנתו ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין ואסור עוד להשתעבד בו. ופלגי' דבורא שבעבד דבריו קיימין ובנכסים אין דבריו קיימין וחוזר בהן:

מתני' המביא גט מא"י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו פי' המורה שהבעל מערער שהוא מזוייף יתקיים בחותמיו פי' אם יעידו העדים על חתימת ידיהן או עדים אחרים יכירו החתימה כשר. ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כדאמרי' בתי דינים קבועי. והגאון פי' המביא גט מא"י וכו' כיון דבא"י שכיחי שיירתא מפני שבתי דינים קביעין שם בשני ובחמישי כתקון עזרא אינו צריך שיאמר השליח כלום אלא ינתנו ונשאת בו ולא חיישינן לערעור הבעל שאם יבא ויערער שכיחי שיירתא אבל במדינת הים דלא שכיחי שיירתא אל יתנוהו לאשה עד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם או עד שיתקיים בחותמיו דחיישינן שמא יבא הבעל ויערער ואין עדים מצויין לקיימו נמצא גט בטל ובניה ממזרים. המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררים. ערער כמה אילימא חד והא א"ר יוחנן דברי הכל אין [ערעור] פחות משנים פי' שאין משגיחין בדבר המערער א' אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני פי' שאם יבואו שנים ויאמרו מזוייף הוא ולא כתבו הבעל גם אם יבואו שנים ויקיימוהו מה מועיל תרי ותרי נינהו אלא בעל פי' שאם יבא בעל ויערער כי אני לא כתבתיו ומזוייף הוא צריך להתקיים בחותמיו ולערעור דבעל ודאי משגחי' וי"ל דוקא בחותמיו אבל שליח כיון שיצא הגט מידו שוב אינו נאמן דדוקא אי אמר מקמי הכי שוב אינו יכול הבעל לערער כדאמרן אי עבדת מהנית אבל כיון שיצא השליחות מידו שוב אינו נאמן ואע"פ שיש לדקדק ממאי דאמרי' לקמן ולא הספיק לומר עד שנתחרש טעמא דנתחרש הא לא נתחרש אע"פ שלא אמר בשעת נתינה עדיין הוא יכול לומר וגם ממאי דאמרן כיצד יעשה יטלנו ממנו ויחזור ויתן אלמא אע"פ שיצא השליחות מידו נאמן התם היכא דלא אתא בעל ומערער אבל הכא דקא אתי בעל ומערער אי אמר מקמי הכי נאמן ואי לא לא. המביא גט ממדינת הים וכו' מאי אינו יכול אילימא חרש שאינו לא שומע ולא מדבר וחרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן פי' מפני שאין בהן דעת ואין שליחותם שליחות:

אמר רב יוסף הכי במאי עסקינן כגון שנתנו לו כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. והאידנא שוותה א"י למדינת הים דלא שכיחי בה שיירתא שאין שם עולי רגלים ולא בתי דינים קבועין ואין עדים מצויין לקיימו הילכך צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם כדי שיקיימנו ולא יוכל עוד הבעל לערער ואם לא אמר אין האשה מותרת להנשא עד שיתקיים הגט בחותמיו:

מתני' אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים למוליך והמביא וזו א' מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים:

בד"ה הלכה כר' מאיר כו' ורש"י פי' דלאו כרות גיטא הוא משום דאיכא למימר מדשייר כו' עכ"ל סברת רש"י מפורש בחידושי רשב"א דהיכא דיש לו קרקע לבד מן השיור איכא לקיומי כל נכסי אאותו קרקע אבל העבד אינו בכלל ולא קנה עצמו אלא דאימא מדנחית לשיור קרקע כל שהוא שייר נמי העבד אבל בשאין לו קרקע לבד מן השיור כיון דא"א דמתוקם כל נכסי אלא אעבד פלגינן דיבוריה אבל לדברי התוס' הסברא בהיפוך דודאי (ב) היכא דמתוקם כל נכסי גם אשאר קרקע לבד מן השיור פלגינן דיבוריה לר' מאיר והוה העבד נמי בכלל כל נכסי אבל היכא דלא הוה מתוקם כל נכסי אלא אעבד לבד לא פלגינן דיבוריה לר' מאיר ומיהו מפרש"י גופיה לעיל נמי משמע כדברי התוספות שכתב ל"ש היכא דקנה שאר כו' ול"ש היכא דלא קנה כו' אפ"ה הוא בן חורין כו' ואפשר דהיינו לפי סברת המקשה אבל לדברי המתרץ משום כרות גיטא הוה הסברא הפוכה וכפרש"י בדברי המתרץ ודו"ק:

בד"ה ואינו חוזר כו' ואמאי יצא בן חורין כו' ולא קנה אלא לאחר מיתה כו' עכ"ל ומהרש"ל הגיה ואמאי יצא בן חורין ומותר בבת חורין הא כו' עכ"ל ואפשר דהוה קשיא ליה ומאי קושיא הא קאמר טעמא משום דיצא עליו שם בן חורין אבל לענין שיהא מותר בבת חורין אין טעם זה מספיק להתיר איסור עבד בבת חורין אבל אין צורך לזה ולהגיה כל הספרים ישנים דשפיר קא קשיא להו דמעולם לא יצא עליו שם בן חורין ואי נמי דלא הוה עמד וחזר לא קנה את עצמו כיון דמתנת שכ"מ ואין שטר לאחר מיתה וכן מה שהקשו שוב ואם תאמר כיון דסתמא דדעת של שכ"מ לחזור אם יעמוד כו' ובודאי יחזור אם יעמוד לא יצא עליו שם בן חורין כל זמן שהוא חי וראוי לעמוד ולחזור ודו"ק:

בד"ה התם משום כו' דבפרק מי שמת בעי למימר דעבדא כמקרקע דמי כו' כצ"ל:

בד"ה סמוך אהני שפוסלין החתימה ונוקמא בחזקת א"א עכ"ל ע"פ מ"ש פ' ד' אחין דתרי ותרי (ג) ספיקא דרבנן היא אי לאו דנוקמא אחזקת אשת איש ודו"ק:

ע"א גמ' ואלא ערעור תרי תרי ותרי נינהו וכו' ר"ל ומה מועיל קיום:

תוס' ד"ה לעולם הוא בן חורין וכו' עד אפי' אין שם אלא אותה העיר או אותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה את עצמו בן חורין וכו'. פי' קנה בנכסים אם יש שם נכסים בלא שיור זה ואפי' אין שם נכסים אלא אותה העיר או שדה מ"מ קנה עצמו בן חורין:

ד"ה הלכה כר"מ וכו' עד ולפ"ז באין לו אלא אותה העיר דלא שייך למימר מדנחית לשיורא שייר נמי עבד וכו'. פי' דא"כ מה הקנה לו וק"ל:

ד"ה התם וכו' וא"ת בפ' מי שמת וכו' ומטלטלין הוי שיור אצל עבד ומשני רב אשי אנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה. צריך ליישב גירסא דהתם לפי' רש"י ותוס' דהכא דמה יש חילוק בין לפי מה דס"ד דטעמא הוי משום דמטלטלין הוי שיור אצל עבד ובין מה דמשני ליה טעמא הוי משום כרות גיטא וק"ל וע"ש בפי' הרשב"ם:

גמ' והאמר ר"י בר מניומי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לעולם הוא כו' זכר עבד בנכסים כו'. נ"ב פי' אם יש לו שאר נכסים עיין באשר"י:

גמ' שפתים ישק. ואר"ש קאי מדקאמר משיב כו' דר"ש משיב על דברי ר"מ וק"ל. ולהתוס' י"ל עוד דאילו אר"מ הא ר"ש לא שתק על דבריו ופליג עליו וק"ל:

גמ' תרי ותרי נינהו וכו'. ואע"ג דאי אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי וכאילו ליכא עדים מחזקינן הגט לכשר ואין צ"ל בפנ"ח י"ל דבשני עדים לא אמרינן כמו גבי חד אוקי חד לבהדי חד וכו' אלא הב' כיתי עדים עושין ספק בדבר ואמרינן אוקי אחזקת אשת איש עיין בכתובות דף כ"ב ע"ב ודף כ"ג:
לכאורה יש לספק ברש"י דמעיקרא נראה כוונתו דמשייר בית כור נשמע דר"מ לא ס"ל פלגינן דהתם אין לומר טעמא דמדנחית לשיורא כו' דהיינו כרות גיטא דמסיק דא"כ כל נכסי במאי מיתוקמי ויהיה לרש"י חוץ מבית כור כמו להתוספות חוץ מעיר פלוני ואין לו כו' והתוס' לא הקשו עליו רק שאין הדין כן בבית כור אבל למה דס"ל לרש"י הדין כן הוא כמו עיר פלוני וא"כ למסקנא דכרות גיטא לפי"ז מאי לעולם דהא קושטא לר"מ נמי בזה מודה דיצא לחירות כיון דס"ל פלגינן וטעמא דכרות לא שייך התם ובשלמא להתוס' ניחא דלמסקנא אתיא לעולם אפילו לעיר פלוני דשם נמי פליג ר"מ מטעמא דכרות גיטא דהיינו שייר בדבורו כמו שפירשו התוס' והוי אפילו אע"ג דהוי שיעור גדול דשייר כל נכסיו וה"א דלא הוי כרות גיטא ונאמר דאף לרש"י שייך בחוץ מבית כור טעמא דמדנחית לשיורא דהיינו בעצמו טעמא דכרות גיטא דאף דעבד אינו יכול לגבות כלום דזיל הכא קמדחי ליה וכו' מ"מ הוא מתכוין לנכסים בכל נכסי משא"כ בעיר פלוני ואין לו כו' ומדקאמר לעולם משמע דאף באומר חוץ מבית כור דיש עוד סברא לומר לדידך שלא יצא בן חורין מטעם לא פלגינן אפ"ה יצא לחירות וכדמסיק כרות גיטא מ"מ הוי לעולם אע"ג די"ל בזה מדנחית לשיורא טפי כיון דשייר טובא [טעמא דכיון דשייר טובא אין לו הבנה] ודוחק ודו"ק:

בתוס' בד"ה לעולם כו' זכה העבד בנכסים כו'. מפורש באשר"י ע"ש:

בתוס' בד"ה הלכה כר"מ כו' ואין משמע כן בתוספתא כדפירש. ר"ל מלישנא דלעולם דמשמע שם דקאי אעיר פלוני ושם אין לומר מדשייר וכו' ולשון אפילו אינו מיושב וכו':

בתוס' בד"ה אינו חוזר בעבד וא"ת וכו'. וא"כ מעולם לא יצא עליו שם בן חורין שהרי אי אפשר לו להיות בן חורין ע"י מתנת שכ"מ וק"ל:

בא"ד וא"ת כיון דסתמא דדעת כו'. מקושר לאי נמי דתלה בדעת שכ"מ א"כ דעתו נמי היה לחזור כשיעמוד ומעולם לא יצא עליו שם בן חורין כל זמן שלא מת וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא ערעור דבעל וכו'. אפשר שבא לתרץ לשון עוררין. ולעיל מספקי אי טענינן מזויף גבי לקוחות וי"ל דהתם אי ב"ד טוענין והכא שהלקוחות מערערין וטוענין שמא מזוייף הוא וק"ל:

בתוס' בד"ה שוו למוליך ולמביא וכו' לא ליתביה כו'. עיין בר"ן מבואר יותר:

גמרא [אלא ערעור דבעל. התוי"ט נתקשה על לשון עוררים דהוא ל"ר. עמש"כ בריש ב"מ בתד"ה ולחזי] :

תוס' ד"ה ואינו חוזר. וא"ת כו' ולא קנה אלא לאחר מיתה כו'. עי' לקמן (יד ב) בתד"ה הא בשכ"מ וצ"ע ועמש"כ שם:

בא"ד א"נ אפילו סתמא דכיון כו'. דעתו שיקנה כו' דהיינו מחיים. צ"ע מהא דאיתא בב"ב (קלז) אריו"ח ומודה כו' במתנת שכ"מ ל"ע כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ע"ש. התם נמי נימא דכיון שדעתו שיקנה היה כוונתו שיקנה מחיים:

בא"ד ומיהו אם כותב בהדיא מהיום אם ימות א"נ שיועיל כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. וה"ה ערעור דלקוחות כו'. לכאורה משמע מזה דדוקא שטוענין שהוא מזוייף אבל אנן לא טענינן להו עי' ריש מכילתין בתד"ה ואם ועי' בשירי קרבן:

גמ' מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. נ"ב הול"ל ספקא הוא ואשה בחזקת א"א קיימא:

כְּשֶׁנֶּאֶמְרוּ דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים (משלי כד, כו). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה היה בסוד הבל שיונק מן אורות הפה ולכך היה כוחו בפיו וידוע דרשב"י היה נצוץ משה רבינו ע"ה ולכן קרא עליו המקרא הזה שְׂפָתַיִם יִשָּׁק לשון הזנה כמו עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי (בראשית מא, מ) רוצה לומר יונק ונזון מן אורות הפה ולכן הוא מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים.
והנה בזוהר פרשת משפטים (זהר חלק ב' ק:) אמר רבי ייבא סבא בר יוחאי ידע לאסתמרא ארחוי [בנו של יוחאי ידע לשמור דרכיו] ופירש רבינו האר"י ז"ל כל מי שיש לו נשמה מצד אור מקיף יש בו כח לדבר בסודות עליונים שיוכל להלביש הדברים ולדורשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם ולכן ניתן לרשב"י רשות לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים שקדמו לו והטעם שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו כי הוא היה לו נשמה מאור מקיף ויש לו כח בזה ולזה אמר בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי עיין שם.
וידוע כי אורות הפה הם סוד אור מקיף וזהו שנאמר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק כיון שהוא מסוד אור מקיף לכן הוא מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים דידע לאסתמרא ארחוי שילביש הדברים באופן יפה וסתום.
ומה שאמר רש"י 'ראוי לנשק' פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו כי הנשיקה לדבור עצמו אי אפשר אך צריך לנשק השפתים שהם כלי של הדיבור ומשום רוק אין נושקין לכך אמר ראוי לנשק עד כאן דבריו נר"ו.

גמרא משום דלאו כרות גיטא הוא. לפירש"י ותוס' בכותב עצמו וכל נכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני מהני כיון דלא שייר מידי בתיבת שחרור דהיינו לעצמך. אבל הר"ש כ' דלאו כרות גיטא כיון דיש זכות האדון בשטר זה במה דנכתב חוץ מקרקע פלוני הוי כאלו השטר אגיד בי' ולא מקרי כריתות. ולפ"ז גם במפרש עצמך וכל נכסי חוץ מקרקע פלוני לא מהני.
וקשה לי מסוגי' דלקמן (דף מ ע"א) דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור. נימא ג"כ אף דהוא לשון שחרור מ"מ כיון דנכתב בו ג"כ זכותו דהתקדשי בו לא מקרי כריתות. ונלענ"ד דוקא הכא דאלו כ' לו כל נכסי בלא שטר ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר הדין דהמוכר כותב שטר ללוקח. א"כ במה דכ' כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני הך חוץ מקרקע פלוני הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בשטר זה כאלו הוא שטרו מש"ה הוי אגיד בי' ולא מקרי כרות גיטא. אבל בהתקדשי בו. דכל שטרי אירוסין המקדש כותב השטר ונותן לה. א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקידושין הכל שייך לה ולא מקרי אגידא ביה דאף דיש זכות להרב בענין הקידושין. מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקידושין ג"כ מקרי שטר שלה. ודוק:

תד"ה ואינו חוזר בעבד. וי"ל בדכתב לו מהיום כו'. מדבריהם אלו מבואר דבשכ"מ שמקנה כל נכסיו במעכשיו לא מקרי לגמרי מתנת בריא, אלא לאותן דלקני במעכשיו אם ימות. אבל מ"מ אם עמד יכול לחזור, וכן מבואר להדי' בנ"י ב"ב (דף ריח ע"א) עי"ש בסופו (ודף רכ"ט ע"א) בתחלתו, ותמהני על שכ' בש"ע (סי' רנ ס"ט) בפשיטות להלכה דבמוכר כל נכסיו במעכשיו א"י לחזור בו, ולא הובא גם באחרונה דעת הנ"י ותוספות הנ"ל דחולקים, ע' בהר"ן שנדחק לחלק הא דקיימי' הכא דפלגי' דבורא ומהני עדות בפנ"כ לענין עצמו ולא לענין נכסים ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בכותב נכסים לב' ב"א והעדים קרובים לא' דמבואר בירושלמי דבטל כל העדות ע"ש. מזה נלענ"ד להוכיח דאם באו הרבה עדים דמת בעלה ונמצא א' מהן גזלן דכל העדות בטל כדין נמצא א' מהן קרוב או פסול. ואף דלכאורה י"ל הא דבעלמא כל העדות בטל לא משום דחיישי' דמשקרי כלהו דמה"ת נימא כן הא אם זה הוחזק לרשע הם לא הוחזקו. אלא דגזה"כ הוא שתבטל העדות. וא"כ יש לומר דבעדות אשה כיון דכל הפסולים חוץ מגזלן כשרים א"כ אינך דאינן גזלנים אלא דנפסלו מכח דנמצא א' מהן גזלן כשרים הם לעדות אשה דמה בכך דפסולים הם כיון דלא חשידי לשקר נאמנים הם לעדות אשה כך היה נראה מסברא. אבל מדברי הר"ן הנ"ל לכאורה נסתר דא"כ הו"ל להר"ן לתרץ בפשוטו דהא יסוד הדין דכותב מתנה לב' ב"א והעדים קרובים לא מדמי הירושלמי לנמצא אחד מהן קאו"פ דכמו דאם קצתן מן העדים בטלים בטל כל העדות. ה"נ אם עדותן בטל לגבי מקצת בטל לגבי כולו. א"כ הכא בקיום שטר שחרור דאשה וקרוב נאמנים מש"ה אמרי' עצמו קנה דאף דבטל לגבי נכסים מ"מ הך מלתא שנתבטל כולו הוי רק עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורק בכלל עדות פסול אבל לא לחוש לשקרא. וממילא מהני לגבי קיום. אע"כ דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כולה ועדיין צ"ע:
ובעיקר דברי הר"ן לא הבנתי דבמתני' דעבד שהביא גיטו כ' הוא ל"ד עבד אלא דה"ה קרוב שהביא הגט. ואח"כ הקשה דנימא עדות שבטלה מקצתה כמו דאתא בירושלמי. ונדחק לחלק דבקיום עדיף. ביאור דברי הר"ן. דלכאורה י"ל דעבד דוקא קתני דכיון דהוא בע"ד לא מקרי עדותו עדות ול"ש ביה עדות שבטלה מקצתו כו' אבל בקרוב י"ל כיון דשם עדות עליו רק דהתורה פסלתו וי"ל דעדות שבטלה מקצתה כו' ע' בהרא"ש פ"ק דמכות גבי אלעי' וטובי' בשם הראב"ד. אולם באמת לא זכיתי להבין דמנ"ל להר"ן ליסד יסוד דעבד ל"ד ולבנות עליו דייק ולחלק בין עדות שבטלה מקצתה דעלמא לדהכא. ולחלוק על הירושלמי דלמא באמת עבד דוקא דאין שם עדות עליו כלל. אבל בקרוב שהביא גט דלמא באמת אמרי' דבטלה כולה. וצ"ע:

לעולם הוא בן חורין פי' רש"י לעולם משמע אפי' אמר חוץ מבית כור קרקע. והקשו תוס' הא משמנין ביניהן. וכן הקשה הר"ן אהרי"ף והריא"ן מגא"ש שלמד מזה שאין מקנין מטלטלין אגב ד' אמות בחצרו כיון דלא מסיים וכן הקשה הראב"ד ארמב"ם בהל' זכי' ונדחק ע"ש. ולולי לשון הרמב"ם ה"א נהי אם אמר בית בבית או חצי שדי אני מוכר או נותן לך נתקיים הקנין וצריך ליתן לו אלא שיד בעל השטר על התחתונה והנותן בורר מה שירצה מ"מ אחר שכבר בירר צריך עוד קנין כל שהוא שיקנה כל א' חלקו המבורר ולא יחזור בו חברו ויאמר בחלק זה אני רוצה אם לא שחלקו בגורל ודבר מבואר בש"ע ח"מ סי' קנ"ז וסי' קע"ג נמצא חסר קצת מגמר הקנין ואז לא פלגי' דיבורא ה"ל קנינו של עבד את עצמו כקנינו את הנכסים קנין שחסר בו כל שהוא ולא הוה כרות גיטן להשתחרר בו ואין זה דומה למאי דמסקינן דלאו כרות גיטא הוא התם מסקי' אפי' אי פלגינן דבורא מ"מ לאו כרות גיטא אבל בהס"ד תלי' אפלגינן דבורא ואפ"ה יליף מיני' הריא"ן מגא"ש דאין נקנה באגב אלא בד' אמות מסויימים התם נמי בעי' דומיא דערי מצורות ביהודה דהוה קנין מוחלט אבל לעולם קנין שאינו מסויים לא. אלא מלשון רמב"ם פ"ז מהל' זכי' הל' ה' וראב"ד שם לא משמע כן. ויש לעיין קצת דמ"ש תוס' ששייר קרקע ידוע ואין לו אלא אותה קרקע. וק' הא בודאי עבד היוצא מרבו כל מלבושיו לרבו אפי' אלמנה שמין מה שעלי' וא"כ אפי' משייר הרב לעצמו אותה העיר מ"מ נשאר לעבד המטלטלין שעליו אטו איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטלאי וצ"ע:

משום דלאו כרות גיטא הוא. הכא פירש"י כיון דאיכא שיור דנחית לשיורא. ובב"ב ק"נ פירשב"ם כפי' ר"ח דמייתי רי"ף בשמעתין כיון שזכותו של רבו כתוב בשחרור לא הוה כרות. ונ"ל ליישב קו' תוס' התם וכו' והעלו תוס' דרב אשי התם לדברי ר"נ קאמר דר"נ לא אמר עבדי כמטלטלי אלא משום דלאו כרות גיטא. ורשב"ם לא פי' התם כן אלא רב אשי פליג אר"נ ע"כ ס"ל דכרות גיטא דשמעתין גם ר"נ ס"ל. אך התם בפורט לו קרקע או מטלטל פלוני דכה"ג הוה כרות גיטא לרש"י ומשום הכי הוצרך ר"נ לומר עבדא כמטלטלי. ורב אשי חידש אפ"ה לא הוה כרות גיטא מטעמא דרי"ף כיון דזכיותו של הרב כ' בו לא מהני השחרור:

אם יש עליו עדים כבר כתבתי בזה לעיל במתני' קמייתא:

שוו למוליך ולמביא. נדחקו מ"ט לתקן גבי שחרור בפ"נ ובפ"נ לא ליתבי' לי' ויהיה מותר בשפחה וכ' פני יהושע למאי דקיי"ל זכות הוא לעבד שיוצא מת"י רבו לחרות ולמאן דס"ל בשחרור בין הוליך בין תן הוה כזכי ונמצא משוחרר ביד בקבלתו ואסור בשפחה ובבת חורין משום חשש זיוף ע"כ תקנו בפ"נ ונכון הוא אך לשארי מ"ד ק' ורמב"ן תי' שלא להחמיר בעבד דקיל טפי מאשה דחמירא. ונ"ל כל זה צריכין למוליך גט מא"י והעבד בחו"ל אבל למביא גט מחו"ל לעבד שבא"י בודאי מצוה רבה איכא שלא ילך העבד אחר אדונו לחו"ל והכל מעלין ואין הכל מוציאין. ונ"ל משו"ה מקדי' במתני' מוליך למביא משום דמוליך הוה רבותא טפי ואיידי דחביבא לתנא אקדמי':

ואינו יכול לומר כבר הארכתי בזה לעיל:

תוספות בד"ה לעולם הוא בן חורין פירש בקונטרס כו' וקשה אע"ג דלא הזכיר שם קרקע מ"מ קנה כל קרקע עכ"ל. דבר זה נפתח בגדולים שגם הרי"ף ז"ל בשמעתין מפרש כפרש"י וכ"כ הר"י ן' מיגאש ז"ל הובא בל' הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל והקשו לפירושם כקושיית התוספות אמנם כן כיון דכל הני רבוותא הסכימו כן לדינא צריך ליתן טעם לדבריהם דלא תקשי קושיית התוספות ולענ"ד דהני רבוותא סברי דלא דמי למוכר שקונה בכסף מש"ה נקנה המקח אלא שיד הלוקח על התחתונה וכן מה שהקשו מההיא דדקלא לברת איירי במתנת שכ"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמי או במצוה מחמת מיתה משום מצוה לקיים דברי המת משא"כ בשמעתין דמשמע דאיירי במתנת בריא ועיקר הקניה היא בכח שטר מתנה זה א"כ י"ל בכה"ג לאו שטר מתנה הוא דשטר מתנה גופא לא ידעינן מסברא אלא מקרא דואקח את ספר המקנה ובעינן דוקא דומיא דהתם שכשהגיע השטר לידו נקנה השדה בכ"מ שהוא מרשות המקנה לרשות הקונה משא"כ הכא שהמקבל השטר עדיין לא יכול להחזיק בשום אחד מהקרקעות עד שיברר לעצמו החלק ששייר לנפשו ועוד שעדיין יכול להפקיע זכותו ולחלק כל נכסיו לאחד אחד ואז לא יוכל להוציא משום א' מהם דכל חד מדחי ליה למימר לאו בע"ד דידי את וא"כ כה"ג לאו שטר מקנה הוא ואין השטר גומר כלל מש"ה לא זכה המקבל השטר ואף הנותן גופא יכול לחזור בו כנ"ל ליישב שיטת הסוברים כן ובאמת הובאו שני הדיעות בח"מ סי' רמ"ב אמנם מלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן לפרש מטעם שכתבנו ועיין שם בל' הרב המגיד ודו"ק:

גמרא התם משום דלאו כרות גיטא הוא. עיין פירש"י ותוספות והרי"ף ז"ל פי' בע"א דכיון שיש לרבו צד זכות בזה השטר לאו כריתות הוא ועיין בזה בחידושי הרשב"א ז"ל שהאריך בזו הסוגיא ועיין בהרא"ש והר"ן ז"ל:

שם בגמרא ערעור כמה אילימא ערעור חד והאמר רבי יוחנן כו' כבר פרשתי שיחתי לעיל בדף ג' בלשון רש"י ז"ל בד"ה דאי מצרכת ע"ש. וכתבתי שם דאע"ג דמסקינן בפרק עשרה יוחסין דהא דאין ערעור פחות מב' היינו היכא דאיכא חזקת כשרות אפ"ה מקשה שפיר דה"נ איכא חזקת כשרות דהשליח הוא בחזקת כשרות וקיבל הגט כשר מיד הבעל ומסרו לאשתו ואיכא נמי חזקה דעדים החתומים כו' כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומשני הש"ס דהיינו ערעור דבעל ולפ"ז משמע דערעור הבעל היינו כערעור דתרי כמ"ש שם כיון דאף אם הגט ביד האשה ואומרת שמיד הבעל בא לה אפ"ה אם הבעל טוען מזוייף צריכה לקיים בחותמיו ואם לא נתקיים אינה מגורשת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות גירושין הובא בטואה"ע סי קמ"א וקנ"ב אבל רבים תמהו על מ"ש הרמב"ם ז"ל דכשערער הבעל ולא נתקיים אינה מגורשת כלל והולד מהשני ממזר ואמאי הא אמרינן דמדאורייתא אין צריך קיום דעדים החתומין על השטר הרי הם כמו שנחקרה עדותן בבית דין וליכא למימר דהרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רבינו אביגדור הכהן שהבאתי לעיל דבמקום ערעור לא אמרי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. וכן כתב הבית שמואל אלא דלפי זה קשה אם כן אמאי האמינו לשליח האומר בפני נכתב ובפ"נ אף במקום ערעור הבעל ומטעמא דאמרינן לעיל מדאורייתא אין צריך קיום ואי סלקא דעתך דבמקום ערעור צריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמין לעד אחד כיון דאיכא חזקת אשת איש וצ"ע גדול ומ"ש לעיל דלבתר דמסקינן מעיקרא מידק דייק השליח מהימן כבי תרי מדאורייתא נראה דוחק:

תוספות בד"ה סמוך אהני שפוסלין החתימה ולוקמ' בחזקת אשת איש עד כאן לשונם. כוונתם בזה דאף שעידי הקיום הם עדים אחרים אפילו הכי לא שייך למימר אוקי תרי עידי קיום להדי תרי מערערים שאומרים מזוייף ונשאר הגט בחזקתו דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי והו"ל כאילו לא נתקיים כלל דאפילו הכי מותרת להינשא על זה כתבו תוספות דלא שייך לומר כן דכיון שעדים המערערין פוסלין החתימה תו לא שייך לומר אוקי הגט אחזקה דתרי כמאה והרי המערערים מכחישין עידי החתימה וגם עידי הקיום ומשום הכי אוקי איתתא בחזקת אשת איש וק"ל:

בד"ה ערעור דבעל והוא הדין ערעור דלקוחות כו' פירוש שלא תוכל לטרוף מלקוחות דטענינן להו מזוייף ואע"ג דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי וגביא אף מלקוחות שאני הכא כיון דאפשר שיבא הבעל ויערער ואז תצא אם לא נתקים מש"ה לא מפקינן הממון מספק מחזקת הלקוחות אבל מבני חורין ודאי גביא משא"כ כשאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם גביא אף מלקוחות דכיון שלא יוכל הבעל לערער גביא מספר תורת כתובה אבל בדבר דלא שייך ספר תורת כתובה כגון תוספת כתובה לא גביא אף ע"י עדות השליח דפלגינן דיבורא דעדות השליח לא מהני אלא לאיסורא ולא לענין ממון היכא דלא שייך ספר כתובה ולא גביא כדאמרינן לעיל גבי עבד וכן כתב הרב רבינו נסים זכרונו לברכה להדיא עיין שם ועיין בסמוך:

משנה אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא כו' משמע דשוין לגמרי דבמדינת הים צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וע"א נאמן בו אף במקום ערעורו של רבו וכמ"ש התוספות הטעם ואף דהעבד הוא ממון גמור ועכשיו אנו מפקיעין ממונו עפ"י ע"א אפ"ה כיון דמשום תקנת האיסור האמינו לשליח ממילא פקע שיעבודו מהיום והלאה. ובכה"ג לא שייך לומר פלגינן דיבורא דממילא פקע משא"כ באשה שבאתה לגבות תוספת כתובה כתבינן לעיל דפלגינן דיבורא כיון שאנו דנין על הממון מצד אחר וכן מה"ט גופא בא"י אצ"ל בפ"נ לענין שיחרור ומותר בבת ישראל בלא שום קיום ואע"ג שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם זל דהא דבגט לא בעינן קיום בא"י בדליכא ערעור היינו משום דאין דין האיסורין כדין הממון והכא העבד ממון גמור הוא מ"מ כיון דעיקר מילתא על האיסור שבו אנו דנין ומהמנינן ליה כיון ששטר שיחרור יוצא מתחת ידו ממילא פקע זכות שיש לו לרבו עליו עד שיבא המערער ואז יתקיים בחותמיו אם לא אמר בפ"נ כן נ"ל נכון:

אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דלרבנן דלקמן דאמרי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו כו' וכתבו התוספות לקמן בשמעתין דמה"ט כיון שהגיע גט שיחרור ליד השליח זוכה בו השליח בשביל העבד ונגמר השיחרור באותו שעה א"כ לפ"ז הו"ל השליח כשליח קבלה ובשליח קבלה של גט אשה קי"ל דא"צ לומר בפ"נ וכמ"ש הר"ן ז"ל וכתבתי לעיל במשנה קמא בלשון רש"י ז"ל והטעם כתב הר"ן ז"ל דבש"ק גומר ומגרש בלב שלם ולא יערער עוד והוספתי שם נופך משלי דהו"ל גט שע"י שליח קבלה כמו גט הניתן במדינת הים מיד הבעל לאשתו שאין אנו חוששין להם בשום ענין וא"צ קיום כדאמרי' לקמן ספ"ב אשה מכי מטא גיטה לידה איגרשה לה וא"כ ה"נ בעבד כיון שהשליח זוכה בו מיד ונגמר השחרור אמאי צ"ל בפ"נ. וליכא למימר דדוקא בתן כתבו התוס' כך דהו"ל כזכי ומתניתין איירי בהולך דלאו כזכי דמי תיקשי למ"ד הולך כזכי מאי איכא למימר ועוד דלפר"ת לקמן דף י"ב ע"ב דשחרור דמי למלוה דלכ"ע הולך כזכי ואפשר דבגט אשה גופא דוקא אם האשה עשאתו שליח קבלה בפירוש א"צ לומר בפ"נ משום דהבעל יודע דנגמרו הגירושין ושוב לא יערער אבל הכא בעבד אע"ג דקושטא דמילתא הו"ל כשליח קבלה מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי ואפשר שהבעל סובר דעדיין לא נגמר השיחרור ויבא ויערער מש"ה צ"ל בפ"נ וצ"ל דנ"מ נמי בגט מומר למאן דאית ליה דהו"ל כשליח קבלה ודו"ק. ועיין בחידושי לקידושין דף כ"ג:

תוספות בד"ה שוו למוליך ולמביא וא"ת בשלמא כו' לא ליתביה האי שליח כו' ולא יאסר בשפחה עכ"ל. כאן ודאי צריך לומר דקושיית' דוקא למ"ד הולך לאו כזכי דמי או למ"ד חוב הוא לעבד כו' דא"כ לפ"ז לא נגמר השיחרור עד שיגיע ליד העבד ומקשו שפיר דלא ליתבו לעבד ולא יאסר בשפחה אבל למ"ד זכות הוא לעבד ולמ"ד הולך כזכי וא"כ בכל ענין זוכה השליח מיד בשביל העבד לשיטת התוס' שכתבו כן לקמן בשמעתין א"כ לא שייך קושית התוס' דלמה לא יאסור בשפחה דהא קי"ל עדים החתומים על השטר מדאורייתא א"צ קיום וא"כ ודאי שהגיע השטר שיחרור מיד הרב ליד השליח ונגמר השיחרור וממילא אסור בשפחה אע"כ דקושיתם למ"ד הולך לאו כזכי ומשמע להו דמתניתין איירי נמי בהולך. מיהו י"ל כיון דמעיקר הדין סברי דבגט שלא נתקיים אסור בבת חורין תו לא הוי זכות לעבד דשמא לא יוכל לקיים והוי חובתו של עבד ומש"ה לא זכה בו השליח מעיקרא אלא דאף לפ"ז קשיא לי מ"מ כיון דקי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' א"כ ודאי בא השטר שיחרור מיד הרב ליד השליח ואף אם לא ליתביה השליח לעבד אפ"ה מיהא נתייאש ממנו רבו ולקמן בפרק השולח משמע בפשיטות דהאומר נתייאשתי מפלוני עבדי אסור בשפחה ואסור בבת חורין וא"כ היאך מקשו התוספות בפשיטות שיהא מותר בשפחה וצ"ע ודו"ק. מיהו לפמ"ש התוספות בפרק השולח יש ליישב דלשון הכתוב בגט לא חשיב כהפקר משום דגופו קנוי ע"ש:

תוס' ד"ה לעולם הוא בן חורין כו' ופרש"י ז"ל ומדקאמר ר"ש כו' בין אם לא פירש השיור רק חוץ בית כור קרקע דאז אינו נוטל כלום מהנכסים דיכול לדחותו כו' ותמה בתוס' הא תניא בהדיא חצי שדה אני מוכר לך נותן לו חצי שדהו רק שהלוקח נוטל כחוש משום דיד בעל השטר על התחתונ' אבל אינו יכול לדחותו לגמרי ע"ש והרי"ף פירש ג"כ כרש"י ע"ש ובש"ע חילקו בין אם השדה אינו מסוים לחצי שדה ע"ש והוא דחוק:

ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות בחצי שדה אני כו' דצריך ליתן לו חצי שדהו כו' והנה קי"ל דבדאורייתא אין בריר' וכתב הר"ן ז"ל נדרים ריש פרק השותפין דלכך בשותפין שייך התם דין בריר' משום דאי כולה דמר לאו כולה דמר רק שהקנין הי' שבשעה שנשתמש כל אחד יהי' הכל שלו ובשעה שישתמש השני יהי' גם כן שלו ולכך אי אין בריר' לא מהני כיון שקנין צריך להיות חל על דבר מבורר ואל"ה לא הוי קנין וא"כ בשעת הקנין לא הי' מבורר הזמן שיהי' של זה ושל זה רק אחר כך שמשתמש הוברר הדבר למפרע שע"ז חל הקנין וכן באחין שחלקו לא הי' מבורר מקודם על חלק זה חל הקנין של זה וזה שלא הי' ידוע איזה של מי רק אחר כך שחלקו נתברר הדבר שחל הקנין של זה ע"ז החלק ואי אין בריר' לא מהני ע"ש בר"ן ז"ל. וא"כ קשה אמאי מהני בחצי שדה אני מוכר לך ולא פירש איזה חצי וצריך ליתן לו חצי שדה הא כיון דקי"ל אין בריר' א"כ לא חל הקנין כלל שבשעת הקנין לא הי' מבורר איזה חצי ועל איזה חצי יחול הקנין רק אח"כ כשנותן לו חצי וחולק עמו ואז ליכא קנין רק שיתברר למפרע שעל זה החצי חל הקנין וא"כ לא מהני דאין בריר' ואין צריך ליתן לו כלום כמו התם בשותפין ואף דהתם בשותפין קי"ל דיש בריר' מ"מ כבר כ' הר"ן ז''ל שם הטעם משום דהתם גוף הקנין הי' מבורר רק שהזמן לא הי' מבורר לכך מהני אבל היכא שגוף הדבר אינו מבורר קי"ל דאין ברירה ע"ש וא"כ הכא שגוף הקנין לא נתברר אמאי מהני:

והנה הר"ן ז"ל כתב שם דכל הברירות הם מחמת הוברר הדבר למפרע ואף בשותפין כן דעל דעת כן הי' תחלת הקנין שהקנה המקנה שמה שיקח כל אחד יהי' שלו וכשחלקו הוברר הדבר למפרע ע"ש. והנה יש פוסקים פסקו דבתולה בדעת אחרים יש בריר' רק בתולה בדעת עצמו אין בריר' ע"ש. וא"כ אם הי' הדין הכא בחצי שדה אני מוכר לך שהלוקח יכול לברר לעצמו החלק שירצ' נראה דשפיר קונה כיון דהמוכר הקנה לו שמה שיברר הלוקח ויהי' בדעתו ליקח יהי' שלו דהוי תולה בדעת אחרים שמקנה לו מה שירצ' הלוקח ע"ז יחול הקנין מעכשיו ולדעת הר"ן ז"ל דהוי מחמת הוברר הדבר למפרע כנ"ל א"כ כיון שתלה הבריר' בדעת אחרי' שפיר יש בריר' כנ"ל. רק דבאמת הדין הוא דלוקח נוטל כחוש דאמרינן דהי' בדעת המוכר שמה שירצ' בעצמו ליתן לו יתן ע"ש. א"כ שפיר יקשה כנ"ל דגם כחוש אין לו ליטול דהוי תולה בדעת עצמו כיון שהבריר' בידו ואין בריר' כנ"ל:

אמנם לפ"ז קשה בהיפך דראוי הלוקח ליטול מעידיות מה שירצ' ולא כחוש דהטעם דנוטל כחוש מפרש התם משום דיד בעל השטר על התחתונ' ואמרינן שהי' בדעת המוכר מה שירצה הוא ע"ש. והנה קי"ל חו"מ סי' מ"ד דהיכא דאי נימא יד בעל השטר על התחתונ' יתבטל השטר לגמרי ולא יטול כלום אמרינן ידו על העליונ' דאיך נימא שכוונתו היתה שיהי' בעל השטר על התחתונה א"כ לא נתן לו כלום [ובודאי] הי' כונתו שיהי' על העליונ' ע"ש גבי עד הפסח א"כ הכא כיון דבתולה בדעת עצמו אין בריר' ואם הי' כוונתו מה שירצה והלוקח יטול כחוש ממילא גם כחוש אין לו כנ"ל ואינו נוטל כלום כנ"ל א"כ אי נימא דיד בעהש"ט על התחתונ' בטל השטר לגמרי כנ"ל א"כ ממילא ידו על העליונ' ואמרינן כוונתו מה שירצה הלוקח והוי תולה בדעת אחרים כנ"ל. וממילא נוטל שמן מעידיות מה שירצה ואמאי אמרינן הלוקח נוטל כחוש משום יד בעל השטר על התחתונה וקשה כנ"ל:

אך י"ל למ"ש הפ' דבתולה בדעת עצמו ג"כ הוא ספק דר' יוסי מספקא לי' אי יש בריר' או אין ברירה רק דאין יכולין להוציא מספק ע"ש וגם הכא נימא דאינו יכול להוציא מספק דשמא אין ברירה כנ"ל וא"כ למ"ש דאי אין ברירה א"כ יתבטל לגמרי אם יטול כחוש ולכך נוטל אפילו שמן א"כ אמרינן בהיפך דאינו יכול להוציא מספק שיטול שמן דשמא יש ברירה והוי שפיר יד בעל השטר על התחתונה שיטול כחוש דלא יתבטל השטר אף אי תולה בדעת עצמו וא"כ א"ש דנוטל כחוש התם ולא קשה כנ"ל דכיון דנוטל כחוש לא יטול כלום דהוי בדעת עצמו ושמא אין ברירה דז"א דא"כ יטול שמן כיון דיתבטל כנ"ל ולכך אמרינן בהיפך ונוטל כחוש כנ"ל. ואף דלכאורה ז"א דעדיין קשה כנ"ל דיטול שמן דאיך נימא דיד בעה"ש ע"ה והי' כוונתו שיטול כחוש ותלה בדעת עצמו דא"כ בטל לגמרי דכיון דבאמת תלה בדעת עצמו א"כ לא יוכל להוציא ממנו אף כחוש מספק דשמא אין ברירה ואין לו כלום דעכשיו שאינו מסופקין שפיר הוי כנ"ל אבל אם באמת תלה בדעת עצמו בטל לגמרי מס' וא"כ אמרינן ממילא דכוונתו הי' מה שירצה הוא וממילא יטול שמן כנ"ל:

אך י"ל למ"ש הש"ך על הקנין שם דאיכא פלוגתא וכתב דאמרינן שפיר יד בעה"ש על התחתונה אף שיתבטל די"ל דהוא סבר שלא יתבטל כיון שהוא ספק ע"ש וקצת פ' כתבו דאף בכה"ג לא אמרינן יד בעהש"ט ע"ה משום דאף שכוונתו הי' להיות על התחתונה מ"מ כיון שלשון מצד עצמותו אינו מורה כן כיון דהוי ספיקא דדינא ויתבטל השטר ממילא אף שבאמת לא הי' כוונתו כן הוי דברים שבלב ושפיר ידו על העליונה ע"ש. וא"כ י"ל גם הכא כיון דהספק הוא בדין אי יש ברירה או לא א"כ אי באמת הדין הוא דיש ברירה מורה הלשון שיטול כחוש דלא יתבטל אבל אי הדין הוא דאין ברירה ויתבטל לגמרי נוטל שמן אף שלא הי' כוונתו כן כנ"ל. וממילא א"ש כמ"ש דנוטל כחוש מספק דשמא יש ברירה ולא יתבטל כנ"ל דאי נימא אין ברירה יטול שמן כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז מיושב דברי רש"י הנ"ל הכא בעבד דאין לו כלום מנכסים כששייר ולא פירש דהפ' כתבו הטעם דאמרינן בחוץ מאחד מרבוא שבהן דהי' כוונתו על העבד ואינו נוטל כלום הא ג"כ יתבטל השטר לגמרי אם כיוון על העבד ונימא דהי' כוונתו על הנכסים אחרים כיון דיתבטל כדינא של הרשב"א ז"ל הנ"ל וכתבו הטעם כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו דבעבד לא שייך סברא זו דאמרינן לחנופא לי' קאתי ובאמת לא רצה לשחררו כלל ע"ש ברש"י ז"ל וא"כ ממילא א"ש בשייר סתם דאינו נוטל כלום כנ"ל שפיר מספק שמא אין ברירה וא"ל כנ"ל כיון דאין ברירה הדין הוא שיטול שמן דאל"ה יתבטל לגמרי ולכך נוטל כחוש דהכא ז"א דאמרינן לחנופא לי' כנ"ל ואמרינן שפיר יד בעל השטר על התחתונה אף שיתבטל לגמרי ואמרינן שפיר שכיון מה שירצה הוא ויטול כחוש וממילא אינו נוטל כלום שמא אין ברירה ובטל באמת לגמרי משא"כ התם בחצי שדה אני מוכר לך א"ש דנוטל כחוש כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה שוו למוליך ומביא כו' וא"ת מאי עגונה כו' ואי משום דאסור בשפחה ובב"ח לא ליתבי' כו' והקשה בס' פ"י הא קי"ל דתן כזכי וא"כ אף אם לא יתנו אסור בשפחה ובב"ח ע"ש. ונראה דהנה הרמ"ה ז"ל פסק היכא דאינו אומר בפ"נ צריך למסור לה הגט בפני העידי שליחות עצמם דכיון דצריך עידי שליחות הוי חצי דבר כשמוסר בפני אחרים דהעידי מסירה צריכין לעידי שליחות והובא בש"ע להלכה ע"ש רק משום דהימנו' לשליח בפ"נ מהני אבל היכא דאינו אומר לא מהני דהוי מגרש בלא עדים ע"ש:

והנה לכאורה ק' לפ"ז למה כ' תוס' אי משום דאסור בשפחה ובב"ח מספק לא ליתבי' כו' הא למ"שאף אם יתן לו ג"כ יהיה מותר בשפחה דאם לא יתקנו שיהיה נאמן בפ"נ וממילא אינו נאמן ששלחו ג"כ דהטעם הוא רק כי היכי דהימנו' כנ"ל וא"כ אם לא יהיה נאמן על השליחות אינו משוחרר כלל אף אי באמת שלחו כיון שאין העידי שליחות לפנינו דבאיכא עידי שליחות באמת אין צריך כלל לומר בפ"נ וכיון שאינם לפנינו ואין העידי מסירה יודעין מהשליחו' ממילא הוי חצי דבר ואף אי באמת שלחו אינו משוחרר כלל ומותר בשפחה דכל הטעם של התוס' דאסור בשפחה הוא רק מספק שמא אמת ששלחו ולכאורה קשה בל"ז הא כיון דהוא ספק אם שלחו הוי מגרש בלא עדים להפ' דמינוי שליחות צריך עדים וגם ספק לא הוי כמ"ש המרדכי ז"ל הובא בב"ש דהיכא דהוא ספק אם נעשה כלל מעשה הגירושין כמו בספק קרוב לו כו' דאינו ידוע אם בא כלל לרשותה לא הוי גם ספק כלל דהוא בלא עדים שאינם יודעין דבר ברור רק בשאר ספק דעלמא שהספק מן הצד אם מהני גירושין כזו אבל אין ספק אם גירשה ע"ש וא"כ הכא דהוא ספק אם שלחה ואינו ידוע כלל אם הוא המגרש ממילא לא הוי גירושין כלל אף מספק וממילא מותר בשפחה אף אי שלחו באמת כיון שאינו ידוע. אך ז"א דהוא ספק אם עשאו שליח בעדים רק שאינם לפנינו וזה הוא כמו קדשתני והלכו למדינת הים בש"ס [קדושין ס"ה]. אך לדברי הרמ"ה הנ"ל דכיון שאינו ידוע להעידי מסירה והשליחות הוי חצי דבר א"כ ממילא אף ספק לא הוי דכיון דבלא העידי שליחות לא הוי אף ספק כנ"ל דהוי מגרש בלא עדים כיון שאינו ידוע אם הוא שליח כלל רק מחמת העידי שליחות א"כ ממילא אף אי נעשה שליח בעדים לא מהני כלל כיון שאינם העידי מסירה והוי חצי דבר וג"כ לא הוי ספק כלל וממילא מותר בשפחה אף אם ימסור לו השליחות ולמה כתבו דלא ליתבי' ליה כו' דגם בשיחרור בעינן משוחרר בעדים כמ"ש רש"י ז"ל לקמן ט' ע"ב דבכל פסולי דאור' שוו שיחרור לגט דגמרינן לה לה מאשה ע"ש:

אמנם י"ל למאי דקי"ל דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות כו' וגם פסקו כאביי דעידיו בחתומיו זכין לו ומשוחרר מיד משעת חתימה רק דצריך להיות מטי לידי' אח"כ והוי כמו קיום התנאי וכשמטי לידי' משוחרר למפרע משעת חתימה ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק דבקדושין על תנאי אף דמקדש בלא עדים לא הוי קדושין מ"מ קיום התנאי לא בעי עדים ע"ש וא"כ ממילא א"ש הכא כיון דהוא ספק אם שלחו א"כ אם שלחו באמת ואינו מזויף נשתחרר מיד משעת חתימה והוי הנתינ' עכשיו רק קיום התנאי וממילא לא בעי עדים וא"כ לא קשה הנ"ל דהוי ספק א"כ אף אי שלחו כיון שאין העדים יודעין הוי בלא עדים. ולמ"ש ז"א דעל זה עצמו הוא הספק דאי באמת שלחו לא בעי כלל עדים עכשיו כיון דהוי רק קיום התנאי כנ"ל וא"כ הוא ספק אי בעי עדים כלל וממילא אם יתן לו השליח שפיר יהי' אסור בשפחה ובב"ח מספק וכתבו תוס' שפיר דלא ליתבי' ליה כנ"ל ויהיה מותר כו' משא"כ אם יתן לו כנ"ל. אך למ"ש הפ' דלענין שלחו אי לא הימנוהו לא הי' נאמן כלל אף להיות ספק כיון דאין עד א' נאמן באיתחזיק מוקמינן אחזקה דמעיקרא לגמרי ועיין בהה"מ שפ' כן בדברי הרמב"ם דלכך הולד ממזר ודאי בלא אמר בפ"נ אף לענין חשש זיוף משום חזקה מכש"כ לענין שלחו ע"ש וא"כ עדיין קשה הכא לכאורה דיכול שפיר ליתנו לו ואעפ"כ יהא מותר בשפחה מחמת חזקה כנ"ל:

רק הפ' כתבו הטעם דאעפ"כ אסור אף דאיכא חזקה משום דהפ' פסקו דהיכא דאין העד מוציא עכשיו מחזקה בדיבורו נאמן אף שע"י דיבורו סופו להוציא מחזקה כמו בסימנין [דמהני] אף על פי עד א' ועפ"י עבד כו' אף שאח"כ נתקדשה ויוצאת מחזקת פנויה מ"מ נאמן דבעדותם אינם יוצאין מחזקה שאומרים רק שראויה להתקדש או להתגרש ע"ש והקשו דא"כ אמאי אמר לענין בפ"נ דאין עד א' נאמן משום איתחזק הא ג"כ אינו מעיד רק שהגט מהני מזויף וראוי לגרש ועכשיו עדיין לא נתגרשה ואינו מוציא אותה עדיין מחזקה כמו שם וגם דבר שבערוה לא הוי כה"ג ע"ש ברי"ף ז"ל יבמות דלא הוי דבר שבערוה רק בגמר הדבר ע"ש ואח"כ ראיתי בס' תורת גיטין שהקשה זה ע"ש שתפס זה לדבר פשוט בדברי הרי"ף ז"ל פ' החולץ דבכה"ג לא הוי דבר שבערוה ע"ש ובאמת מפורש ההיפך בטור וש"ע אה"ע ס' קמ"ט דבעדות שנים צריך ב' עדים כשרים וכתב הב"י בשם המרדכי וכמה גדולים דלא דמי להא דאשתמודענא ודברי הרי"ף הנ"ל דהתם אינו מוציא מחזקה דכבר הי' מוחזק באחיו (ביבמה) דהוי דבר שבערוה צריך כשרים ע"ש ואף דבש"ע ס' קנ"ז לא הביא דברי המרדכי הנ"ל דצריך להיות מוחזק מקודם ע"ש שכתב הב"ש סק"ב דלא משמע כן משאר פ' מ"מ לפי מה שהביא שם הב"י בשם הריב"ש דהפי' בדברי הרי"ף הנ"ל הוא דוקא כשהעידו קודם שידעו כלל שהוא דבר שבערוה אבל אח"כ לא מהני ואף שהב"י דחה שם דבריו ע"ש מ"מ צריכים לחלק או משום דייקא או דעבידא לגלויי בברור ע"ש. וא"כ א"ש הכא גבי בפ"נ דהוי דבר שבערוה כנ"ל:

אך לענין שליחות להפ' דמינוי שליחות להולכה לא צריך עדים דלא הוי דבר שבערוה דהוא דבר בפני עצמו דיהי' ידו כידו ע"ש ואעפ"כ כתב הרמ"ה ז"ל דהוי חצי דבר כשהעידי שליחות הם עדים אחרים ואף דלא בעינן עדים בשעת מינוי השליחות מ"מ כיון שצריכין עכשיו להעיד על השליחות הוי חצי דבר כו'. ולכאורה למ"ש הפ' דיש לחלק דדוקא קיום הגט דאין עדות כלל בפני עצמו הוי דבר שבערוה משא"כ לענין השליחות כמו דגוף המינוי לא בעי עדים ומהני הודאתם כך העדות שמעידים לא הוי דבר שבערוה וממילא הי' ראוי להיות עד אחד נאמן מן הדין ששלחו כיון דלא הוי דבר שבערוה ולענין אתחזק א"ש סברתו דאינו מוציא עכשיו מחזקה כנ"ל דעיקר הטעם כתב המרדכי שם דהוי דבר שבערוה ע"ש רק כשהבעל מכחישו אח"כ אינו נאמן מדאורייתא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וא"ש דברי הרמ"ה ז"ל הנ"ל ע"ש לשונו שכתב כיון שתקנו בפ"נ והצריכו לסלק עכשיו ערעורו של בעל שלא יוכל לערער וממילא צריכים עכשיו ב' עדים לסלק ערעורו דנגד השליח יהי' מהני ערעורו כנ"ל וצריך ב' אחר התקנה דבפ"נ וממילא הוי חצי דבר אף עכשיו שאינו מכחיש כיון שכבר תקנו לסלק ערעור של בעל ע"ש. [ובזה מיושב דברי הרא"ש ז"ל דלעיל כי היכא ע"ש]:

ולפ"ז מיושב ממילא דברי התוס' דלא ליתבי' לי' כו' דאם יתנו לו יהי' אסור בשפחה ולא יהי' חצי דבר מחמת השליחות. דאם לא יתקנו בפ"נ וממילא לא יצטרך עכשיו לסלק הערעור של בעל וממילא לא יהי' חצי דבר דשליח עצמו נאמן ששלחו כיון שאינו מכחישו עכשיו ואתחזק לא הוי כנ"ל דאינו מוציא עכשיו מחזקה וא"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית הפ"י הנ"ל מאי מקשו תוס' דלמא תן כזכי כנ"ל ולמ"ש א"ש דלמ"ד תן כזכי קשה בהיפך דשפיר יכולין לתנו לו ואעפ"כ יהא מותר בשפחה דכיון דתן כזכי ממילא אינו נאמן ששלחו כיון דאיתחזק והוא מוציא מחזקה מיד במה שמעיד ששלחו כיון שנשתחרר מיד בשעה ששלחו דתן כזכי וצריך ב' עדים והוי חצי דבר כנ"ל רק למ"ד תן לאו כזכי והקשושפיר לא ליתבי' כו' וא"ש. ובל"ז יש לישב קושית פ"י בפשיטות להנ"ל. ובאמת בפשיטות לא קשה מידי קושית הפ"י דאף דתן כזכי מ"מ אף כזכי הא קי"ל הגדילו יכולין למחות ובכל זכות כשמזכה ע"י אחר יכול הלה למחות אח"כ וא"כ אם אין העבד רוצה בשפחה [לא מהני הזכי'] ואין אנו צריכין לדוחק הפ"י דלא הוי זכות מעיקרא שמא לא יתקיים ע"ש. ולמ"ש א"ש בפשיטות:

תוס' בא"ד לא ליתבי' לי' ויהא מותר כו' והקשה הפ"י כיון דמדאורייתא לא בעי קיום א"כ אף אי לא ליתבי' ליה מ"מ הא נתייאש ממנו רבו שסובר שנתנו לו ולקמן משמע בפשיטות דנתייאשתי כו' אסור בשפחה ובב"ח והוי שפיר עגונות כו' והניח בצ"ע ע"ש. והנה מ"ש לפשוט דנתייאשתי אסור בשפחה באמת לקמן דף מ' ע"א כ' תו' בעצמם ד"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה רק דאין לו תקנה בב"ח ע"ש ומקשו הכא שפיר:

ובל"ז י"ל למ"ש הפ"י בא' שזיכה מתנה ע"י אחר וחזר ומכרו לאחר דלא הוי מכירה שאינו שלו שכבר זכה בו חבירו וכתבו דאף שכששמע חבירו מיחה ולא רצה לזכות וממילא הוא למפרע של הנותן אעפ"כ לא הוי מכירתו מכירה כיון שהנותן לא הי' יכול לחזור בו הוי דבר שאינו שלו ואינו ברשותו ודבר שב"ל דשמא ירצה כיון שכבר זכה בו ע"ש. וא"כ י"ל הכא בהיפך דהקשו שפיר למאי דאמרינן תן כזכי רק דלא ירצה עכשיו ויהא מותר בשפחה כמ"ש לעיל. וא"כ לפמ"ש הפ"י ב"ק דאינו יכול ליאש ג"כ דבר שאינו ברשותו או אינו שלו רק בגזילה משום שהגזלן רוצה וע"ש בב"ש אה"ע כ"ח וא"כ הכא כיון דבאמת תן והולך כזכי וכבר זכה רק דמוחה עכשיו וא"כ ממילא גם היאוש לא מהני כיון שבאמת זכה בו רק דמוחה עכשיו והי' דבר שאינו שלו בשעת היאוש כנ"ל דשמא לא ימחה והוא משוחרר למפרע ואינו יכול להפקירו או ליאש כנ"ל. וממילא מותר בשפחה דעכשיו שמוחה אינו משוחרר מטעם תן כזכי כיון שאינו רוצה וגם היאוש לא מהני כנ"ל. וגם למ"ד חוב הוא לעבד דלא שייך תן כזכי וא"כ אסור מטעם יאוש כנ"ל. מ"מ י"ל דכל הטעם דחוב הוא משום דנאסר בשפחה ובהפקירא ניחא לי' כדאמרינן לקמן:

והנה הר"ן ז"ל ריש פרק המדיר כתב דהיכא דעל ידי הנדר נולד דבר שעי"ז בטל הנדר אין הנדר חל ואף דקודם הנדר לא הי' משועבד והי' יכול לידור מ"מ כיון שע"י הנדר נשתעבד וכשהוא משועבד אינו חל ולכך לא חל כנ"ל ע"ש ודומה קצת להא דכל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו ע"ש. וא"כ כיון דכל החוב הוא רק מחמת שנאסר בשפחה וא"כ כשנתייאש דגם בלא השיחרור אסור בשפחה כנ"ל ממילא השיחרור הוא זכות ובשעת היאוש נעשה זכות וזוכה השליח בגט בשביל העבד והוא משוחרר וממילא אינו יכול לייאש ואינו שלו שהוא משוחרר ואף דע"י היאוש נעשה זה מ"מ לא הוי יאוש כמו התם בנדר דגם הכא ע"י היאוש שעשה משוחרר בשעת היאוש והכא עדיף דשפיר הוי זכות כיון דבלא השחרור יהי' מהני היאוש א"כ הוי זכות ממילא אף אי עכשיו לא הוי יאוש משא"כ התם ע"ש ומקשו שפיר דעכשיו כשאינו רוצה ממילא מותר בשפחה כנ"ל וא"ש:

דין המביא גט בא"י אצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח ומותרת להנשא כל זמן שלא יערער הבעל ומ"מ כתובתה אינה נוטלת מלקוחות אלא מבני חורין נוטלת מנה ומאתים אבל לא תוס' ואחר שהוציאה עיקר כתובתה אף מזונותיה תוכל לתבוע מזונות מנכסי' עד כדי כל הכתובה עם התוספ' וכבר ביארנו דהאידנא א"י שוה לח"ל שצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח:

מתני' המביא גט בא"י א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואם יש עוררים יתקיים בחותמיו ומפרש בגמרא דאף בא"י דלא בעי בפנ"כ כו' מ"מ אם אמר מהני ושוב לא מצי הבעל לערער ולעיל בסימן ו' כתבתי דהאידנא שוה א"י לח"ל ופריך ערעור כמה אילימ' ערעור דחד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא תרי מאי חזית דסמכת [אהני סמוך אהני ואוקי אשה אחזקת א"א אלא ערעור דבעל וה"ה ערעור דלקוחות אם באת לטרוף מהן כתובה כדאיתא בירושלמי מי עורר רב חסדא אמר הבעל רב אסי אמר אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף מהן ונראה דאף בירושלמי לכאורה משמע דערעור דלקוחות לא עדיפא מבעל וא"כ כל היכא דלא ערערו להדיא שמזויף הוא לא טענינן להו מזויף מספק אבל התוס' כתבו בריש פירקי' דטענינן לנפרע שלא בפניו וללקוחות וליתומים מזויף אפילו במקום שאין יכולין לטעון פרוע כגון שטר מכר או מתנה וכן כתבו התוס' בפ"ק דב"מ רק שלא אסרי לה להינשא כל זמן שלא אתי הבעל ומערער וכן דעת הרא"ש והרשב"א ותלמודא דידן מסייע דלא נקט כאן אלא ערעור דבעל ולא ערעור דלקוחות לפי שהלקוחות בלא ערעור אינה משתלמת מהם ואף בערעור שלהם אינה נאסרת להנשא אפילו הוי תרי לקוחות שהם נוגעים והם פסולים לערעור יותר מערעור דחד שהרי עד אחד מזקיקו לשבוע' וכשהיא נוגע בעדות עדות בטילה אפילו הם מאה וכתב הרא"ש אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לניכסי' דכיון דשרי' להינשא גבי נמי כתובה מבני חרי דמספר כתובה נלמד דכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי וכתב הר"ן ומיהו אפשר דה"מ לענין מנה ומאתים אבל לא לענין תוס' שאין מדרש כתובה אלא לעיקר אבל לא לתוס' ומ"מ נראה אחר שהוציאה עיקר כתובתה על מזונותיה תוכל לתבוע מזונות מנכסי' עד כדי כל הכתובה עם התוס' ממ"נ אם גרושה היא גובה בתורת כתובה ואי לאו גרושה היא יתנו לה מזונות:

דין שליח שנתן גט לאשה ולא הספיק לומר בפנ"כ ובפני נחתם עד שנתחרש יתקיים בחותמיו. וביארנו דאלם כשר לומר בפנ"כ ובפנ"ח מתוך הכתב:

מתניתין המבי' גט ממדינ' הים ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח יתקיים בחותמיו. ופריך מאי אינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. אמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש וכתב רשב"א דוקא שנתן לה קודם שנתחרש הא נתחרש שעה א' קודם שנתנו לה דמכיון שנתחרש שוב אינו שליח וכתבו התוס' לעיל בפירקין ולא בעי למימר דאיירי באלם או שלא ראה בכתיבת הגט דא"כ הוי ליה למימר ולא אמר ע"כ. ותימא בעיני הלא לישנא דאינו יכול נופל על אלם כמו על חרש ואם רצונך לומר לישנא דא"י לומר משמע שהיה ראוי לומר רק שעתה א"י הא המקשין שהקש' אילימא חרש סבר דאיירי בחרש מעיקר' ואפ"ה לא היה קשיא ליה אלא חרש בר אתויי גיטא הוא לכן נרא' בעיני כמו שפי' הר"ן דאלם הו' כשר לומר בפנ"כ כו' מתוך הכתב, שהרי האמינו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כדאיתא בפ' מי שאחזו וכ"ש היכא דכתיבת הגט מוכיח עליו:

דין דהאידנא כותי הוי כעכום לכל דבר ואם חתם בגט הוי פסולי אפילו חתם בראשונה ואחריו ישראל:

מתניתין כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדי'. ומפרש בגמרא טעמא דגבי גט אין חותמין אלא זה בפני זה גזיר' משו' כולכם כדלקמן פ' שני סי' י' ושם פרשתי כל הצורך ואיירי הכא שהכותי חתם ברישא ומ"ה אי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו והאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטי נשים ובין בשחרורי עבדים ובין בשאר שטרות דגרסי' בפ"ק דחולין לא זזו משם עד שעשאום עכו' גמורים בין לשחיטה ובין ליין נסך בין ליתן רשות ולבטל רשות דינו כעכום:

לעולם הוא בן חורין. דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי: עד שיאמר. סתם חוץ מדבר מועט ולא יפרש מה הוא משייר דהתם אמרינן דאחד מריבוא דקאמר היינו עבד ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מריבוא בנכסים אע''ג דשוי טפי ומדקאמר ר''ש לעולם הוא בן חורין אשמעינן לא שנא היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפירש השיור ששייר חוץ מקרקע פלוני דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסים כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר אפ''ה הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה אלמא פלגינן דיבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא את עצמו ואת נמי דקאמרת עצמו קנה נכסים לא קנה כר' שמעון סבירא לך: והאמר רב נחמן הלכה כר' מאיר. דלא יצא לחירות: שקילס ר' יוסי. כדמפרש ואזיל: שפתים ישק. ראוי הוא לנשק: ומי אמר רב נחמן הכי. דלא פלגינן דיבורא: שכיב מרע. חוזר בכל מתנותיו בבבא בתרא (דף קמו:): שהרי יצא עליו שם חירות. ואסור להשתעבד בו אלמא פלגינן דיבורא: התם. דאמר ר''נ הלכה כר''מ טעמא לאו משום דלא פלגינן דיבורא הוא דהא כי נמי הזכיר שם שיור קרקע פלוני דליכא פלוגתא דדיבורא קאמר ר''מ דלא יצא לחירות אלא טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא דגבי אשה כתיב ספר כריתות (דברים כד) ושחרורי עבדים גמרי לה לה מאשה דכתיב חופשה לא נתן לה (ויקרא יט) וכתיב וכתב לה ובעינן בהו כריתות וכיון דאיכא למימר דשייריה דהא נחת לשיורא והוא לא הוזכר בתוך המתנה דלא כתב ליה עצמך ונכסי קנויין לך לאו כריתות גמור הוא אבל היכא דלא שייר כי הכא הוי כריתות לצאת ונשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם וגבי מילתיה דרבא בעבד שהביא גיטו כרות גיטא הוא ונהי דנכסים לא קנה דבעי' קיום אבל עצמו קנה דפלגינן דיבורא: אם יש עליו עוררין. לפוסלו: יתקיים בחותמיו. או העדים עצמן יעידו שחתמוהו או עדים אחרים יכירוהו ושוב אין בו פסול דבני ארץ ישראל ודאי בקיאין לשמה: דרבי יוחנן. לא איתפרש היכא: דבעל. הבעל ערער עליו לפוסלו: מתני' ואינו יכול. מפרש בגמרא: שוו למוליך ולמביא. לומר בפני נכתב: גמ' חוץ מחרש שוטה וקטן. שאין בהם דעת ואין שליחותן שליחות לגרש: כל גט. כלומר כל שטר: חוץ מגיטי נשים. לקמן בפירקין מפרש טעמא:

לעולם הוא בן חורין. פי' בקונטרס מדקאמר ר' שמעון לעולם משמע דל''ש היכא דקנה שאר נכסים כגון שפירש השיור ול''ש היכא דלא קנה כגון שלא הזכיר קרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר דהיינו הוא ששייר ואפ''ה הוא בן חורין אלמא פלגינן דיבורא דהא כל נכסי קא''ל ולא קנה אלא את עצמו וקשיא אע''ג דלא הזכיר שם קרקע מ''מ קנה כל קרקע דאית ליה אלא שיד העבד על התחתונה ויקח האדון לעצמו בית כור מעידית שבנכסים כדתנן בפרק בית כור (ב''ב דף קז:) חצי שדה אני מוכר לך יניח לו חצי שדהו ומפרש התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעל השטר על התחתונה ואר''י דלעולם דר' שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה כדקתני סיפא בתוספתא דבבא בתרא ובפ''ק דפאה ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן אמר חוץ מעיר פלוני חוץ משדה פלוני אפי' אין שם אלא אותה העיר או אותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין ואין מתקיים דבור כל נכסי אלא בעבד לבדו וה''א כשאמר חוץ מבטל דבורו מה שאמר כל נכסי קמ''ל דאפ''ה יצא לחירות דפלגינן דיבורא: הלכה כר''מ. ולר''מ ס''ד דסבר דלא פלגינן דיבורא דמדקאמר ר' שמעון לעולם משמע אפילו באותו ענין דלדידך לא יצא לחירות דלא פלגינן דיבורא כשאין לו אלא אותה העיר אפ''ה יצא לחירות ומסיק דטעמא דר''מ לאו משום דלא פלגינן דיבורא אלא משום דלאו כרות גיטא הוא פירוש דאין זה כריתות כיון שיש שיור בדיבור שהוא משתחרר בו דאמר כל נכסיי ואינו מתקיים כולו אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויין לך פלגינן דיבורא שפיר דכרות גיטא הוא ורש''י פירש דלאו כרות גיטא הוא משום דאיכא למימר מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד ולפי זה באין לו אלא אותה העיר דלא שייך למימר מדנחית לשיורא שייר נמי עבד מודה ר''מ דיצא לחירות דפלגינן דיבורא ואין משמע כן בתוספתא כדפירש' ולשון אפי' אינו מיושב דאפילו אין לו אלא אותה העיר משמע דכ''ש יש לו שאר נכסים דיצא לחירות ואדרבה ר''מ לא פליג אלא ביש לו שאר נכסים: שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כשאדם אומר דברים נכוחים אותם שסביבותיו משיקין שפתותיהם זו לזו ששותקין ואין יודעים מה להשיב: ואינו חוזר בעבד. וא''ת ואמאי יצא בן חורין [ומותר בבת חורין] הא מתנת שכיב מרע הוא ולא קנה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה וי''ל בדכתב ליה מהיום אי נמי אפילו סתמא דכיון דדעת שכיב מרע לשחררו דעתו שיקנה בשעה שראויה לשחרר דהיינו מחיים וא''ת כיון דסתמא דדעת של שכיב מרע לחזור בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד וי''ל דהכל תקנת חכמים היא גם מה שחזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים ומיהו אם כתב בהדיא מהיום אם ימות [מהיום אם לא ימות] אין נראה שיועיל לענין זה יצא עליו שם בן חורין לומר שאינו חוזר בעבד מאחר שהתנה בפירוש: התם משום דלאו כרות גיטא הוא. וא''ת דבפ' מי שמת (ב''ב דף.) [בעי למימר] עבדא כמקרקעי דמי ופריך עליה מהך דשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקאמר עלה רב דימי עשו מטלטלין שיור אצל עבד וא''ל רבא לרב נחמן מ''ט וא''ל משום דעבדא כמטלטלי דמי ומטלטלי הוי שיור אצל עבד ומשני רב אשי אנן משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן לה משמע דרב נחמן דפי' טעמא משום דעבדא כמטלטלי דמי לית ליה טעמא דלאו כרות גיטא הוא ואור''ת דהתם ה''פ אנן משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן שכך השיב ר''נ לרבא ולא משום דעבדא כמטלטלי הוא שלא השיב כן רב נחמן מעולם והשתא רב אשי דהתם לטעמא דפירש הכא טעמא דר''נ הוי משום דלאו כרות גיטא הוא כמו שהוא מפרש שם: והאמר ר''י ד''ה כו'. אר''ת דעיקר מילתא דר''י איתמר בפ''ב דכתובות (דף כג:) גבי פלוגתא דמעלין לכהונה ע''פ עד א' ואע''ג דהתם נמי מייתי ליה כלישנא דמייתי לה הכא: [וע''ע תוס' כתובות כו. ותוס' ב''ב לב. ד''ה והאמר כתבו הכי בשם ר''י]: סמוך אהני. שפוסלין החתימה ולוקמה בחזקת אשת איש: אלא ערער דבעל. וה''ה ערער דלקוחות שבאה אשה לטרוף מהן כדאמרינן בירושלמי: שוו למוליך ולמביא. וא''ת בשלמא באשה הוי משום עיגונא אבל בעבד מה עיגון יש דאי משום דאסור בבת חורין ובשפחה לא ליתביה האי שליח לעבד גט זה שהביא ממד''ה ולא יאסר בשפחה וי''ל דחשוב עיגון הא דאסור בבת חורין ומה שאינו מתחייב במצות: ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איפכא הוה ליה למימר ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה אלא אגב דעד השתא איירי בגיטין נקטיה ברישא: