גיטין ח ע"ב

דף ח - ב

ומסבירה הגמרא את שלושת הדברים, בהם שוותה סוריא לארץ ישראל:

חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל. זהו משום שתנא זה קסבר - סובר: כיבוש יחיד, שכבש דוד את סוריא ^[161] לצורך עצמו, ^[162] שמיה כיבוש. וחלים עליה דיני ארץ ישראל.

והדין השני של הברייתא:

והרוצה להכנס לה בטהרה נכנס, ומקשה הגמרא: והאמרת בתחילת הברייתא עפרה טמא. אם כן לא שייך להכנס בטהרה?! ומתרצת הגמרא: שנכנס לתוכה כשנשאוהו באויר בתוך ^[163] שידה תיבה ומגדל, ולא דרך על עפרה. וכמו ששנינו בברייתא.

דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא את הנכנס. מאחר ואהל זרוק [המיטלטל] אינו אהל, להחשב ^[164] חציצה בינו לבין אויר ארץ העמים.

רבי יוסף ברבי יהודה מטהר אותו. כי לדעתו, אהל זרוק שמו אהל.

ומסבירה הגמרא: ואפילו רבי לא קאי מטמא - אינו מטמא - אלא בארץ העמים, שגזרו חכמים טומאה על הנוגע בגושה [של עפר] או ^[165] הנושאו ועל הנכנס לאוירה, אף אם לא נגע בגושה. אבל סוריא, על הנוגע בגושה גזרו. אך על הנכנס באוירה, שלא נגע ולא הסיט [לא הזיז] לא גזרו. ולכן הנכנס בתוך שידה תיבה ומגדל אינו נטמא.

והדין השלישי: והקונה שדה בסוריא נחשב כקונה שדה בפרווארי ירושלים.

ושואלת הגמרא: למאי הלכתא - איזה הלכה בא התנא להשמיענו [בדין זה]?

ועונה הגמרא: אמר רב ששת: [דין זה] בא לומר, שאם יהודי קונה שדה מגוי בסוריא. ורוצה הגוי ^[166] ללכת לדרכו בשבת שכותבין ^[167] - שמותר לכתוב - עליו - על השדה - אונו - שטר מכירה - ואפילו בשבת עצמה. כדי להציל את הקרקע מידיו.

אך הגמרא מתפלאה: בשבת סלקא דעתך - האם הינך מעלה על דעתך [שמותר ליהודי לכתוב בשבת, שזוהי מלאכה דאורייתא]?

ומשיבה: כדאמר - כמו שאמר - רבא [במסכת שבת לעניין חולה שאין בו סכנה]: אומר היהודי לעובד כוכבים ועושה את המלאכה. הכא נמי - גם כאן הדין הוא כך, ^[168] אומר היהודי לעובד כוכבים ועושה. [כלומר, הגוי כותב את השטר על פי בקשת היהודי].

ומוסיפה הגמרא להבהיר: ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים בשבת - שיעשה מלאכה, אסורה משום שבות. כאן, משום מצות ישוב ארץ ישראל, ^[169] לגרש הגוים ממנה ולהושיב שם יהודים, לא גזור רבנן - לא אסרו חכמים.

עתה דנה הגמרא במהות הנאמנות של עבד שהביא גיטו [גט שחרור] ואומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ומביאה הגמרא ברייתא: תנו רבנן: עבד שהביא גיטו ממדינת הים, שצריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ^[170] כאשה המביאה גיטה. וכתוב בו [בגט] עצמך [אתה] ושאר כל נכסי, קנויין לך בשטר זה. הדין הוא: את עצמו קנה מאחר ונאמן הוא על שיחרורו, לומר "בפני נכתב", ואין צריך עדים לקיים השטר. אך

את הנכסים לא קנה ^[171] עד שיקיים את השטר על ידי עדים כשאר קיום שטרות.

איבעיא להו - נשאלה בבית המדרש שאלה: שטר שהיה כתוב בו כל נכסי קנויין לך, מהו הדין? האם גם בלשון כזו, שכלל האדון את כל הנתינה בדיבור אחד, יש לחלק בין עצמו לנכסים וכמו שמחלקת הברייתא. או שמא, כיוון שהכל ניתן לו בדיבור אחד, אם כן לא פלגינן דיבורא. ומכיון שעל עצמו הוא נאמן, גם על הנכסים, נאמן.

אמר אביי: מתוך שקנה ^[172] העבד את עצמו, קנה אף את הנכסים.

אמר ליה רבא: בשלמא - [בשלום. כלומר בדבר זה, דבריך מתקבלים על דעתי] - את עצמו ליקני - הוא קונה. מידי דהוה - מאחר וזה כמו הדין - אגט אישה. שנאמנת היא להעיד על גיטה שהביאה ממדינת הים, ולומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומתגרשת על ידו. אלא - אבל - נכסים לא ליקני - אין הוא יכול לקנות, על ידי שטר שאינו מקויים בעדים. מידי דהוה - וכמו הדין - אקיום שטרות דעלמא - בשאר קיום שטרות.

ולכן אביי חוזר בו:

הדר אמר אביי - חזר בו אביי ואמר [הפוך]: מתוך שלא קנה נכסים על ידי השטר [מאחר ואינו מקויים], לא קנה אף עצמו. כי לדעת אביי אין לחלוק בנאמנות השטר. אלא, או שמועיל להכל [גם לקנות את עצמו וגם לקנות הנכסים]. או שאינו מועיל לכלום.

אך גם על פסק זה מקשה רבא:

אמר ליה רבא: בשלמא את הנכסים לא ליקני

- אינו קונה. מידי דהוה - משום שזה כמו - אקיום שטרות דעלמא - שאר קיום שטרות, שאינו מועיל, ללא קיום של עדים. אלא את עצמו, ליקני - שיקנה, מידי דהוה - משום שזה כמו - אגט אשה. שהיא נאמנת להעיד על גיטה, ללא קיום של אחרים. כך העבד, מדוע שלא יהא נאמן להעיד על שטרו, כדי להשתחרר?

אלא, אמר רבא: אחד זה ואחד זה - בין אם כתב לו שתי לשונות, כגון עצמך ונכסי וכלשון הברייתא. ובין אם כתב לשון אחת "כל נכסי" [וכלל את עצמו של העבד עם שאר הנכסים], הדין הוא: את עצמו קנה. אבל את הנכסים לא קנה. ^[173] - והטעם: משום שפלגינן דיבורא - דהיינו, שחולקים את דבריו של העבד, לעניין נאמנות. על עצמו נאמן ועל הנכסים אינו נאמן.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: כמאן - כדעת מי פסקת את פסקך. כרבי שמעון, דאמר פלגינן דיבורא - שאמר שחולקים את נאמנותו של דיבור אחד לשניים. לדבר אחד נאמן, ולדבר אחר אינו נאמן. וכמו ששנינו במשנה [במסכת פאה, פרק ג משנה ח], דתנן: הכותב כל נכסיו לעבדו, כגון שכתב בשטר: "כל נכסי נתונין לך". יצא העבד להיות בן חורין [בשעה שקיבל את השטר]. כיון שאף הוא בכלל כל הנכסים.

אבל אם שייר האדון בנתינה קרקע בגודל כל שהוא, ^[174] או דבר אחר, כגון: "כל נכסי נתונין לך, חוץ מקרקע כל שהוא", לא יצא העבד להיות בן חורין. שהרי דוקא ברישא שנותן לו הכל, ללא שיגלה דעתו שברצונו לשייר משהו, יוצא העבד לחירות. ואין אומרים, שמא התכוון האדון לשייר את העבד לעצמו, שהרי לא שייר כלום. אבל כאן, שמשייר משהו לעצמו ואינו מפרט מהו: יש לפרש את דעתו, שאף את העבד עצמו התכוון לשייר לעצמו. ומה שכתב בשטר לשון כוללנית "כל נכסי" לא התכוון לשחררו. שהרי לא כתב בפירוש "עצמך ונכסי קנויין לך". אלא, כוונתו היתה רק להחניף בכך לעבד, כדי שיעבדנו במסירות יתר.

כל נכסי נתונים לך. פי' אע"ג דעבדא איקרי נכסי וכיון שאמר נכסי לפלוני עבדיו בכלל אע"ג דלא אמר כל דמשמע בפר' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) מיהו כשהוא נותן לעבדו אין במשמע שיהא גיטו ומתנתו באין כאחד אלא א"כ פירש ואמר כל נכסי והיינו דקאמרינן הכא עצמך ונכסי והכא כל נכסי.

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות. פי' רש"י ז"ל אפילו אמר בית כור פלוני דכיון דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר הואיל ולא אמר ליה לעצמך. ור"ש סבר לעולם הוא בן חורין דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי ומדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין ולא אמר יצא לחירות משמע דאפילו חוץ מבית כור קרקע ולא מצר ליה מצרים דלא קני ליה שאר נכסים דמצי מדחי מכל חד וחד אפ"ה לר"ש יצא לחירות דהא לאו קרקע הוא ולא שייריה ופלגינן דבורא זהו תוקף פי' רש"י ז"ל. ואיכא למידק עליה א"ה מנלן דת"ק נמי לית ליה דפלגי' דבורא הא איהו לא איירי במפלג דבורא כלל ור"ש טעמא דנפשי' קאמר.
ולענין הדין עצמו שהזכיר הרב ז"ל קשיא לן דאי א"ל חוץ מבית כור קרקע ודאי קנה נכסים דתנן חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו אלמא קנה אע"ג דמצי דחי ליה לכל הצדדים ומ"ש משייר. ותו דגרסינן בפ"ב דייני גזרות (דף ק"ט) ההוא דאמר להו דיקלא לברת' אזול יתמי פלוג ולא יהבי לה דיקלא סבר ר' יוסף למימר היינו מתניתין א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו היא ושמעינן דקנת' אותו הדקל ונוטלתו מהן ומאביהן ואע"ג דלא אמר להו דקל פלוני.
וראיתי לר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל שסובר וכתב כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד' אמו' קרקע צריך לסיומי ליה הנך ד' אמות דכיון דלא סיים ליה ד' אמות בפי' לא קנה ולהכי אמרינןאקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסוים ואע"ג דאמר חצי שדה אני נותן לך משמנין ביניהם ונותן לו חצי שדהו משום דמסיים לו השדה ולא מהני ד' אמות סתם אלא להרשאת מלוה או פקדון דהכי משדרו ממתיבתא דאפילו על ד' אמות דארץ ישראל סמכינן דתקנת' היא כי היכי דלא ליפסיד מארי חובא או מארי פקדונא אלו דברי הרב הלוי ז"ל. ואינם נכונים בזה כמו שכתבנו.
ותו קשיא הא דאמרינן בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ג) תנו חלק לפלוני בנכסי שקנה רביע אלא דאיכא למימר כיון דבכולהו נכסי קנה רביע בכל א' וא' משדותיו קנה חלקו וה"ל כאומר חצי שדה אני מוכר לך שתרצה הרב כרצונו.
אבל זו קשה מן הראשונות דגרסינן בשלהי פר' בתרא דמנחות (דף ק"ט) א"ר הונא בר חייא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלי' ואסיקנא משום דגריעא ויד בעל השטר על התחתונה ואיתא נמי במס' נדרים וגרסי' נמי התם במנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת אלמא קנה.
וריא"ף ז"ל כתב שייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברורי כמה שוי לנפשיה. וכן משמעות דבריו ז"ל באמת.
והאי פי' גופיה לא משתני ליה בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) דאמרינן התם עשו מטלטלין שיור אצל עבד כלומ' בין דשייר מטלטלי כל שהוא או קרקע כל שהוא דקני מיהת חד מינייהו בלשון כל נכסי לא יצא בן חורין ומ"ש משייר כל הקרקע וקונה מטלטלי א"נ משייר כל המטלטלים וקונה קרקעות ומ"ש משייר מקצת בקרקע וקונה השאר חד דינא וחד טעמא נינהו ועוד אתמר התם אמר רבא א"ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' עבד דתנן וכו'. דמשמע אפילו שייר קרקע כל שהוא הוי שיור ולאו משום מברר שיעורא דכל שהוא תנן ובההיא איכא למימר דההי' ללישנא דלא אמר כרות גיטא אתמר דלההוא טעמא ודאי בעי כל נכסיו. ולא מחוור.
ואיכא דאמרי דטעמיה דת"ק משום דמעיקרא כולל כל נכסיו והעבד בכלל ועכשיו אמר חוץ מקרקע פלוני יפגם כלל הראשון ושייר בו הילכך הוה ליה כמי שאמר בגופו של עבד חוץ שכיון שנכנס בכלל ולא פלגינן דבורא נעשה כל הנכלל דבר אחד ור"ש פליג עליה ופלגינן דבורא וזה הפי' הנכון וכך פי' הרב ר' יוסף הלוי בן מיגש בפ' מי שמת ודאי שחזר בו ממה שכתב כאן לפי שאינו נכון כלל. וכתב במס' בתרא תניא הכי ר"ש אומר כל נכסי וכו' חוץ מא' מריבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלוני אע"פ שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי וכו'.
וכיון שנתברר דינינו שכתבנו במקנה ד' אמות בחצרו שקנה צריכים אנו להודיע שלא אמרו הגאונים ז"ל שהיא תקנתם אלא במי שאין לו קרקע שסומכין על ד' אמות של ארץ ישראל או של קבורה שאין זה מן הדין כדמוכ' במס' נזיקין בב' ובג' מקומות. ונ"ל שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכולם אלא שכל א' וא' יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכולם או בית הקברות שקנו אבותם מממון צבור יכולין להרשות אגבן ולהקנות מעיקר הדין למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקה. ואסיקנא לשמעתי' דפלגינן דבורא ואע"ג דבפ' יש נוחלין פליגו בה רב מרי ורב זביד ההיא בחדגופא הוא והכא עבד ונכסים תרי גופי נינהו ובתרי גופי פלגינן כדרבא דאמר רבא בפ"ק דסנהדרין (דף י') פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה והכא לטעמי' אזיל ולפום מאי דאיתמר עלה סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו משמע לכאורה דהכא נמי קרוב שבא בגט אשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לגבי אשה דלא פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא גבי עצמו ואשתו אבל בשאר קרובים עדות מיקרי וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ומיהו כי מעיינא בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא בכולהו פסולי דעדות ולא מדמי להו בגמ' להנך דאמרן ולפום הכי איכא למימר דהא מילתא לא שייכא בהני דהכא על פי הגט שהוא כתוב ברחוקים היא נשאת וקרוב גלויי מלתא בעלמא הוא דמגלה דהיינו חתימתידייהו דסהדי לאפוקן מחששא בעלמא דחיישינן בה ואיהי על פי הגט היא נשאת ואין כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כלל ואין מקום לחוש אלא שיהיו סבורין מתחלה שכל גט שאין עושין מעשה בכולו אין דנין במקצת שבו ומ"ה מדמו לה לשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין אבל בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא שייכא כלל ומ"ה לא הוה קשה לן מהתם ואשכחן ליה לר"ה ז"ל. ירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם ובו עדים קרובים לזה ורחוקי' לזה ר"י אומר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה דלא פלגינן דבור' בפסולי עדו' בהכ"ג דעדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה היא.
אבל השתא משכחי' התם בגמ' דמערבאי בהאי פירקא הכי כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחד והיו העדים פסולין לזה וכשרים לזה ר' זירא בשם ר' אסי אתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהם פסולין לזה וכו' ר' זירא לא מפרש ר' אבין מפרש ר' יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה ריש לקיש אמר פסולין לזה וכשרין לזה א"ר אלעזר מתניתין מסייעא לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף וכו' ור' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנן ורבנן חד אמר יאות אמר ר"א וח"א יאות אמר ר"א מן דמר יאות א"ר אלעזר עושה עדות א' באיש כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מן דמר לא א"ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדיות כשרים לזה ופסולים לזה ועכשיו לפי זה הירושלמי כיון שעלתה שמועה זו דפלגינן דבורא התם נמי פלגינן ונעשה כשתי כתי עדים כשרים לזה ופסולים לזה.
ורבינו הגדול פסק בפ"ק דמכות כר' יוחנן וקשיא ליה הלכתא אהלכתא.
ואפשר דהכי קאמרי מערבאי. דלר"ל דאמר התם פלגינן דבורא והתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומ"ה קשה ליה בתרווייהו א"נ מעיקרא קס"ד דכיון דעל ב' בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא טעמיה דר' יוחנן משום דלא פלגי' דבורא והיינו דאמרת לא יאות אמר ר"א כלומר שאין טעמו דר"י משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהכא כשתי עדיות היא אלא טעמיה דר"י משום דלא פלגינן דבורא וכל שטר שבטל מקצתו בטל כולו וכן הדין בעבד שהביא גיטו אבל למ"ד יאות אר"א טעמיה דר"י משום פסול עדות הוא דה"ל כעדות אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דגלי רחמנא ע"פ שנים עדים או שלשה עדים וקי"ל כר' יוחנן אליבא דמ"ד יאות אמר ר"א וקי"ל דפלגינן דבור' ולא קשיין אהדדי ועוד אני עתיד לכתוב בענין זה בפ"ק דמכות בענין אילעא וטוביה בס"ד.

ואף על גב דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ודוקא משום ישוב ארץ ישראל התירו, אבל משום מצוה אחרת לא התירו שבות דעל ידי נכרי במלאכה דאורייתא, כדמוכח בעירובין (סח, א) גבי ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אתו לקמיה דרבא, אמר להו נישיילוה לאימיה, אי צריכה וניחמו ליה אגב אימיה, וההיא לכאורה ביום המילה הוי ולצורך המילה ואפילו הכי לא התיר אלא אגב אימיה. ואף על גב דההיא להחם על ידי הנכרי דוקא קאמר ולא על ידי ישראל, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, וכדמוכח נמי בשבת (קכט א) דחיה משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי, אבל אמירה לנכרי במלאכה דרבנן שרי והיינו אידך עובדא דתמן באשתפך חמימי ואמר להו רבא נייתו ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה על ידי נכרי ובחצר שלא ערבו.
ומיהו בה"ג משמע התם דאפילו מלאכה דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה, שפירש שם דלימרו ליה לנכרי דליתיה מגו ביתאי דרך רשות הרבים, ולפי דבריו אידך עובדא דאמר להו רבא נישיילוה לאימיה לאו לצורך מילה קא בעי ליה אלא לצורך ינוקא ולאחר שלש שנתרפא, דאי בתוך שלשה למילה מסוכן הוא ואפילו על ידי ישראל שרי למיחם ליה. ויותר מזה כתבתי במקומה בעירובין (שם) ובשבת פרק המילה בע"ה.
ואומר ר"י ז"ל דאפילו לסברא זו דוקא לצורך מילה שרינן אמירה לנכרי, משום דהיא גופה מחללין עליה את השבת, אבל לומר לנכרי להביא ספר תורה בשבת לקרות בו אסור ואפילו בכרמלית דרבנן והכא משום ישוב ארץ ישראל דוקא לא גזרו.

תנו רבנן עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה. כלומר אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אלא שאמר הוא בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן במתניתין (לקמן גיטין ט, א) שזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, אבל נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו.

איבעי' להו כל נכסי קנויין לך מהו. הכא גרסינן כל משום דלא הקנה לו גופו בפירוש והילכך אי לא פירש כל נכסי לא הוה שמעינן ליה [דגופו] בכלל מתנה זו, אבל ברישא גרסינן עצמך ונכסי דכיון דפירש לו עצמך כל שאר נכסים בכלל נכסי הם ואף על גב דלא אמר כל וכדמשמע בבבא בתרא (קמט, ב).

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. אסיקנא התם בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ, א) דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין.
ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא (קנ, ב) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו', ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא (פ"ט ה"ד) רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין.
אבל רש"י ז"ל פירש (כאן) טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד.
ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש"י ז"ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא.
ועוד דמה שכתב ז"ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב) ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו' אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט (בבא בתרא קעג, א) גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך [ה"נ] שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי (מנחות קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש"י ז"ל ודלא כדברי הרי"ף הר"י בן מיגש שפירש ג"כ כן וכן הק' כאן בתוס'.
ונראין דברי ר"י ז"ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא [הנ"ל] והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע"כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.

זו שביארנו שאוירה של חוצה לארץ מטמא ושהנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טמא שמא תאמר ואחר שהשדה סתומה תהא היא אהל מפסיק בינו ובין האויר פירשו בעירובין ל' ב' מפני שאהל זרוק ר"ל אהל המטלטל אינו אהל ואינו חוצץ ר"ל בשעה שהוא מיטלטל ומה שמצינו בפרה בתינוקות הממלאים מים שמביאין שוורים ונותנין עליהם לוחות של עץ והלוחות חוצצות מכל מקום ארץ העמים טומאה ידועה וטומאה ידועה אין מקילין לה בכך אבל בפרה אין שם טומאה ידועה ולא הוצרכו כלל לכך אלא שמעלה עשו בפרה וקצת רבני צרפת כתבו שלא אמרו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בכלים כגון שידה תיבה ומגדל אבל בדבר שאינו כלי כגון שוורים ודלתות על גביהן דברי הכל אהל זרוק שמיה אהל וחוצצין וראיה להם במסכת אהלות פרק חמשי במשנת אדם וכלים נעשים אהלים לטומאה במה שנאמר בה נתון על ארבעה אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים וכו' ופי' דומיא דשוורים אלמא שהכלים אפי' מאבנים אין חוצצין ואבנים ובעלי חיים חוצצין ושידה זו פירושה שאינה מקבלת טומאה מצד עצמה כגון שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאילו היו מטמאין מצד עצמן אף העומדים בתוכו טמאים מצדו וכבר ביארנו במקומות הרבה שטומאת גושה הוא במגע ומשא אבל לא באהל וכן ביארנו שטומאת גושה טומאת שבעה וצריכה הזאת שלישי ושביעי וטמאת אוירה אין בה אלא טבילה והערב השמש:

עבד שהביא גטו ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן כדין האשה המביאה את גיטה שהרי גט שחרור וגט אשה שוים למוליך ומביא ואפי' יבא הבעל ויערער אינו נאמן הואיל ואמר בפני נכתב וכו' היה כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה ונכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו ואע"פ שבאשה כי האי גונא מגבין לה כתבתה אין זה אלא מפני שגוביינת הכתובה תלויה בגט בה וכדכתיב בה לכשתנשאי וכו' אבל בזה אין הנכסים תלויים בגט וכן אמרו בתלמוד המערב היתה מתנה כתובה בתוכו עררו בטל אצל הגט וקיים אצל מתנה וכן הדין אם לא אמר בפני נכתב אלא שמביא גיטו בידו ואומר שהרב נתנו לו נאמן ומשיאין אותו עד שיערער האדון כדין אשה שגט יוצא מתחת ידה ואומרת שהבעל נתנו לה שנאמנת ומשיאין אותה עד שיערער הבעל שאינה חשודה לקלקל על עצמה אבל נכסים לא קנה שאין יורדין לנכסי שום אדם עד שיהא התובע מקיים שטרו כמו שהתבאר במקומו ויש חולקין בזו בעבד וכן אם אמר כל נכסי קנויים לך שנמצא העבד בכלל וכמו שאמרו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות עצמו קנה הואיל ונאמן להביא שחרורו ונכסים לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו ונמצא שחולקין דבור אחד להיות נאמן בו בדבר אחד ולא בדבר אחר הא כל שנתקיים בחותמיו מיהא קנה אף הנכסים ומכל מקום כתבו חכמי הדורות דווקא באמר כל נכסי שאע"פ שהעבד בכלל הנכסים ואילו אמר לאדם אחר נכסי נתונים לך עבדיו בכלל כשנותן לעבדו מיהא אין גיטו ומתנתו בכלל עד שיאמר כל נכסי או עצמך ונכסי:

זה שביארנו בכותב כל נכסיו לעבדו שאף הוא בכלל ויצא לחירות אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ופירשוה גדולי הפוסקים כגון שאמר חוץ מבית סאה קרקע שנמצא שאינו יכול לברר הקרקע ששייר ומתוך כך לא קנה נכסים ומאחר שנכסים לא קנה אף עצמו לא קנה ולא מטעם שלא לחלוק את הדבור שהרי כתבנו פלגינן דבורא אלא מפני שאין זה כריתות הואיל והאדון שייר לעצמו זכות בתוך הגט ושלא בדרך תנאי ר"ל בעל מנת ואין צריך לומר אם אמר כל נכסי חוץ מחלק אחד שבהם שהרי איפשר שדעתו בחלק זה המשוייר על העבד עצמו ויראה לשיטה זו שכל שאמר חוץ מקרקע פלני קנה עצמו ושאר הנכסים חוץ מאותו קרקע ויש כאן מקום עיון ואף בשאמר חוץ מקרקע אחד יקנו כל שאר הנכסים חוץ מקרקע החשוב שבהם שהרי אמרו המוכר חצי שדהו לוקח נוטל כחוש וכן אמרו בסוף תלמוד מנחות ק"ח ב' בית בביתי אני מוכר לך נותן לו קטן ומתוך כך יש מפרשים שמתחלה כלל כל נכסיו והעבד בכלל וכשאמר חוץ פגם כל הנכלל ונמצא שאף העבד בכלל חוץ שמאחר שחזר ושייר בנכסים הרי הוא כמשייר בגופו של עבד שהרי הוא עשה כל הנכסים כגוף אחד ושייר בו אלא שגאוני ספרד אומרים שחצי שדה פלני סיום הוא הואיל ומסיים את השדה וכן בית בבתי אני מוכר לך הואיל ומסיים בית וכן דיקלא לברת האמור באחרון של כתבות ק"ט ב' הואיל ומסיים שם דקל וכן מה שאמר בפרק המוכר את הבית ס"ג א' בתנו חלק לפלני בנכסי שקנה רביע שזהו כאומר רביע בכל שדה ושדה שלו וכן תטול אשתי כאחד מן הבנים האמור בפרק יש נוחלין קכ"ח ב' הוא כאומר חלקה הראוי לה בכל שדה ושדה לפי מנין הבנים שימצאו שם בשעת הזכייה אבל אם אמר לו קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן או חוץ מקרקע אחד אינו כלום וכן דעת גדולי המחברים ומכאן למדו גאוני ספרד שהמקנה אגב קרקע צריך לסיים את הקרקע וכמו שאמרו ברב פפא אקנינהו נהליה אגב אסיפא דביתא וקצת מקומות נוהגים כן אלא שנתפשט המנהג שבהקנאת קרקע אין חוששין לסיום ואפילו באין לו יש סומכין על ארבע אמות קרקע שבארץ ישראל או של קבורה אלא שהם דברים של תפלות ולא סמכו בהם הגאונים אלא להרשאה שלא יפסיד בעל חוב את חובו ובעל פקדון את פקדונו ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שכל שיש לציבור בית הכנסת או בית הקברות משותף יכולין להרשות עליהן מן הדין כדין חצר השותפין שאין בה דין חלוקה:

ולנדון שלפנינו מיהא יראה שאף כשאמר כל נכסי קנויים לך חוץ מקרקע פלוני לא קנה עצמו שבעוד שהיה מקשה לו והיה סבור לבא בה מטעם פלגינן דבורא היינו אומרין כן אבל משתירץ לו התם משום כרות גיטא הוא לימד שאף בחוץ מקרקע פלני מכל מקום הואיל ושייר בו לעצמו זכות בתוך הגט שלא בלשון תנאי אין זה כריתות ולא קנה עצמו ומתוך כך לא קנה אף הנכסים שכל שקנה עבד קנה רבו ואפילו הזכיר לו בשטר עצמך ונכסי הואיל ושייר לעצמו זכות בתוכו ואע"פ שיש חולקין בכל שכתוב שם עצמך גדולי הפוסקים וגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ושיור קרקע בענין זה לאו דווקא אלא אף בשייר מטלטלין כן כמו שכתבנו במקומו זו היא שטתנו לענין פירוש ולענין פסק ומכל מקום לענין פירוש גדולי הרבנים מפרשים שאף בקושיא היה סבור בשייר קרקע כל שהוא שלא יועיל אף כשסיימו כגון שאמר חוץ מקרקע פלוני ופירשו הטעם דמדנחת לשיורא לדידיה נמי שייר ולא כיון לשחררו אלא ליתן לו שאר הנכסים ואף לשאר הנכסים לא הועיל שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין טעם פלגינן דבורא לדעתם בקושיא זו אלא בדברי ר' שמעון שאמר שלעולם הוא בן חורין עד שיאמר חוץ מאחד מריבוא הא כל שאמר חוץ מבית רובע שלא קנה נכסים אעפ"כ קנה עצמו ומכל מקום התירוץ מעיד שמדברי ר' מאיר היה מקשה שהרי התירוץ כדברי ר' מאיר הוא:

אף לענין שכתבנו דפלגינן דבורא דוקא בתרי גופי כגון זו שהזכרנו מנכסים ועבד וכן בסנהדרין בפלני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה אבל בחד גופא כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי היום שנאמן לפטרה מן החליצה הואיל ובידו לגרשה אבל אם אמר היום באחד בניסן גרשתי את אשתי אינו נאמן שמא מכוין הוא שתפטר ממה שזכתה מניסן ואילך ופרשו בבבא בתרא פרק יש נוחלין קל"ד ב' שבזו אינו נאמן אף להבא דלא פלגינן דבורא בחד גופא וכבר הזכרנו בדינין אלו שם בפרק נחלה:

ת"ר הקונה שדה בסוריא כקונה בפרורי ירושלים למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' שטר מכירה [כמו] והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו:

משום ישוב א"י פי' לגרש כנענים ולישב בה ישראל מותר:

בשבת ס"ד אלא כדאמר רבא אומר לכנעני ועושה הכא נמי אומר לכנעני ועושה ואע"ג דאמירה לא"י שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן ואע"ג דחכמים העמידו דבריהם במקום עשה ה"מ שבות הנעשה ע"י ישראל כגון הזאה שבות שאינה נדחית מפני הפסח כדאמרי' באלו דברים בפסחים וכגון הבאת אזמל ע"י ישראל במבוי שלא ערבו אבל אמירה לא"י שבות שאין ישראל עושה שום מעשה אלא דבור בעלמא דוחי' שבות זה אצל מצוה כדאמרי' גבי מילה בהדר עם הנכרי בההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה והיה מבוי שלא נשתתפו בו והתיר רבה (שיתירו) [שיביאו] ע"י נכרי ורצה אביי להקשות לו הזאה שבות ואינה דוחה הזאה מפני הפסח אף אמירה לנכרי שבות נמי ולא תדחה מפני מילה וא"ל רב יוסף ולא שנא לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה פי' שבות הנעשה ע"י מעשה ישראל כגון הזאה וכיוצא בה העמידו חכמים דבריהם במקום כרת אבל אמירה לנכרי שאין שם מעשה ע"י ישראל אלא אמירה בלחוד לא העמיד דבריהם במקום מצוה (עיי' בע' יז בס' המכריע):

ת"ר עבד שהביא גיטו ממדינת הים צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם כאשה המביאה גיטה. פי' דאמרי' במתני' א' גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוין למוליך ולמביא וכתיב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה. פי' המורה דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו נכסים לא קנה דבעי עדים לקיים כשאר קיום שטרות ואינו [נ"ל] (צ"ל) דאשה המביאה [את] גיטה שהיא צ"ל בפני נחתם מוקמינן לקמן בשלהי פרקין כגון דאמר לה את תהי שליח להולכה עד דמטית לב"ד פלוני וכדי שלא תחלוק בשליחות כדאמרן לעיל הצריכוה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם הביאה גיטה ואמרה כי בעלה נתנו לי לצמיתות אינה צריכה לומר כלום והיא נאמנת לומר כי בעלי נתנו לי ולא חיישינן לזיופא פי' שמא היא זייפתו דהכי אמרינן לקמן אשה כי מטי גיטה לידה איגרשא לה פי' למה היא צריכה לומר בפני נכתב ובפ"נ אלמא כל זמן שמוציאה גיטה ואומרת כי בעלי גירשני בזה אינה צריכה לומר כלום וב"ד מאמינין לה ומשיאין אותה וה"ה נמי עבד שהביא גיטו ואמר כי רבי נתנו לי ושחררני נאמן הוא ומתירים אותו בישראלית ואינו צ"ל כלום ולא חיישינן שמא הוא זייפו אלא נאמן לומר רבי נתנו לי כמו שהאשה נאמנת בגיטה אבל בנכסים אינו נאמן עד שיקיים החתימה דחיישינן לזיופא דדוקא בגט אשה הקלו חכמים ולא חשו לזיופא דידה משום עיגונה ועבד נמי איתקש לאשה אבל בנכסים חיישינן לזיופא ועד שלא קיים שטרו אינו זוכה בנכסים ואינו נאמן הוא עצמו לקיים שטרו כמו שנאמנת האשה כשמביאה גיטה דהתם משום עיגונה הימנוה רבנן לחד כבי תרי והימנוה לאשה עצמה מה שאין כן בקיום שטרות:

איבעיא להו כל נכסי קנויים לך מהו. פי' כשאמר ( ס"א כשהיה כתוב בשטר) עצמך ונכסיי הם שני דברים וכל א' וא' נידון בדינו אבל כשאמר כל נכסיי קנויין לך כלל העבד עם שאר כל הנכסים על עצמו אינו צריך לקיימו דומיא דגט אשה שקבלתו לחלוטין ועל הנכסים צריך לקיימו דומיא כשטר בעלמא ויהיה בן חורין כדאמרי' לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין הילכך אי מהימן אהאי מהימן נמי אהאי ולא פלגינן דבורא או דלמא פלגינן מידי דהוה אגט אשה שנאמנת להביא גיטה ולומר בפני נכתב היאך אנו דנין אותם אמר אביי מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסי' ולא פלגינן דבורא א"ל רבא בשלמא נכסים לא קנה מידי דהוה אקיים שטרות דעלמא אלא עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה אלא אמר רבא א' זה וא' זה עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגי' דבורא והילכתא כרבא:

בד"ה בשידה תיבה כו' דהא ע"כ שידה תיבה ומגדל לאו דוקא נקט אלא משום דנקטינן בברייתא כו' עכ"ל ובברייתא נקט לה לרבותא דר' ולדיוקא לר' יוסי דברוכב על הסוס מודה ר"י דמטמא בארץ העמים כדאמרינן התם דר"י מטהר בשידה תיבה ומגדל דס"ל אהל זרוק שמיה אהל אך מה שכתבו בסוף דבריהם ומשמע כר"י אתיא בפשיטות טפי כו' אינו מובן לכאורה דאדרבה לרבי איכא לאוקמא ברייתא דלעיל דמטהר בסוריא בפשיטות טפי בין בשידה תיבה ומגדל ובין ברוכב על הסוס אבל לר"י ליכא לאוקמא אלא ברוכב על הסוס ויש ליישב דודאי לית לאוקמא ברייתא דלעיל בסתמא במלתא דלא שכיחא דהיינו בשידה תיבה ומגדל אלא ברוכב על הסוס דשכיחא והשתא לר"י דלכולי עלמא ס"ל אהל זרוק שמיה אהל ולכך מטהר בשידה ותיבה ומגדל אבל ברוכב על הסוס מודה דמטמא בארץ העמים מתוקמא הך ברייתא דסוריא בפשיטות במלתא דשכיחא ברוכב על הסוס אבל לרבי איכא למימר דס"ל אהל זרוק שמיה אהל כדבעינן למימר התם בפרק כ"ג ומשום אוירא ממש הוא דמטמא בארץ עמים ולא בסוריא אבל משום מאהיל על הגוש בסוריא נמי מטמא ולא מתוקמא הברייתא דסוריא אלא במלתא דלא שכיחא דהיינו בשידה תיבה ומגדל ודו"ק:

בד"ה דגזרו על גושה כו' ותימה דמיירי כו' דלא מטמא דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל וכו' עכ"ל ק"ק דמכל מקום תפשוט מהך מתני' הך אבעיא בפ' כ"ג דמשום מאהיל על הגוש לא גזרו אלא משום אויר עצמו ודו"ק:

בד"ה אע"ג דאמירה כו' לפי זה הא דקאמר ליה נחים ליה אגב אימיה נוקמא תוך ז' כו' עכ"ל ועל ידי ישראל דבעובד כוכבים בלא אגב אימיה הוה שרי אפילו איסור דאורייתא לדברי ה"ג וק"ל:

בא"ד ונראה דלא יתכן כו' דעל ידי ישראל אסור היה להרבות כו' גזירה שמא ירבה בשבילו כו' עכ"ל לכאורה דלק"מ דהתם שלא לצורך מצוה דהיינו בשביל הבריא גזרינן שמא ירבה בשבילו אבל הכא לצורך מצוה דהיינו לצורך הקטן לא גזרינן (א) שמא ירבה בשבילו ואפשר שלזה כוונו בדבריהם ושמא דוקא לצורך המילה כו' ובזה יתיישב מהא דקשיא להו מהא דתנן בפרק ב' דביצה כו' ומכל הנהו דשרי להרבות הא דלא קשיא להו הכא מגופה דמתני' דחולין דאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו דלא כתבו כל זה הכא אלא לראייה לדבריהם דאיכא לפלוגי דהכא משום מצות מילה שרי להרבות דכמו כן בכל הנהו שרי להרבות משום מצוה דשמחת יו"ט ודו"ק:

בד"ה הדר אמר כו' דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה עכ"ל ומעיקרא דהוה אמר אביי דתרוייהו קנה ניחא למסקנא דכרות גיטא הוא ולא תיקשי ליה הך מתני' דהכותב כל נכסיו כו' דאפילו לר' מאיר דלא פלגינן דבורא היינו דתרוייהו לא קנה דהתם לא הוה כרות גיטא ודו"ק:

ד"ה אלא בארץ העמים וכו' עד ה"פ משום גושה משום דמאהיל על הגוש וכו'. ור"ל דאם הוא מטעם מאהיל על הגוש אם היה שום הפסק בינו לבין הגוש כגון שידה או תיבה או גשר טהור אבל אי הוי מטעם אוירא אפי' היה בשידה תיבה ומוקף מכל צדדים אינו מועיל דע"כ הוא באוירא דח"ל וטעם טומאה זו הוא משום כדי שלא יצא אדם מא"י לח"ל כדמשמע התם ועיין שם כי רוצה למפשט נימא כתנאי ומביא פלוגתא דר' יוסי בר יהודה ורבנן דהכא ודחי לה:

ד"ה דגזרו על גושה וכו' עד ותירץ דמיירי בעפר הבא מח"ל וכו'. דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש נראה דלאו דוקא קאמר ולא משום מאהיל על הגוש אלא ר"ל דלא גזרו משום מאהיל על הגוש אלא כשהוא ג"כ באויר דח"ל אבל כשהביא הגוש באוירא דא"י לא:

ד"ה אע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות וכו' עד וע"י עובד כוכבים איירי התם וכו' כדאמרינן בפ' מפנין. ר"ל דאי לא איירי ע"י עובד כוכבים אפי' אמרה אימא צריכה אני אסור:

ודוחק לומר דמעת לעת בעינן. ר"ל וכ"ת דלעולם ע"י עובד כוכבים מותר והתם ע"י ישראל קאמר והא דשרי התם אגב אימא משום דאיירי בתוך מע"ל של ז' דלידה ותוך מע"ל של ז' מותר לחלל עליה השבת כשאמרה צריכה אני זה דוחק:

שם ומיהו בהלכות גדולות משמע וכו'. לפי זה דקאמר נחים ליה אגב אמיה ע"י ישראל ונוקמא תוך ז' ואמרה צריכה אני וס"ל להלכות גדולות דמע"ל בעינן וע"ז כתבו התוס' ונראה דלא יתכן לומר וכו' ר"ל וע"כ ההיא דנחים ליה איירי דוקא ע"י עובדי כוכבים ואפ"ה דוקא ע"י אמו שרי הא בלא אימיה לא שרינן אמירה לעובד כוכבים באיסור דאורייתא משום מצוה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא בארץ העמים כו' והכא בשמעתא על גושה כו'. נ"ב פי' מה שאמרו גזרו על גושה ועל אוירה והיינו הא דפ"ק דשבת דגזרו עליה כו' והוא מי"ח דברים ואותה גזירה מזכיר הכא בשמעתא אבל סוגיא דהכא פשיטא דאוירה ממש קאמר שהרי קאי אמה שלא יכנס אפי' בשידה תיבה ומגדל לרבי ולר' יוסי בר' יהודה דוקא בשידה כו' והיינו לפי האמת ומסקנא דשמעתא דהתם דגזרו אפי' על אוירה שהרי לשם מביא אח"כ האי ברייתא דרבי ור' יוסי בר יהודה ומסיק דכ"ע סברי משום אוירה ודו"ק:

גמ' איבעי להו כל נכסי כו' דמברייתא ליכא למשמע דבלא כל ודאי צריך לומר עצמך דאף דעבד בכלל נכסים [היינו] כשכותב נכסיו לאחרים אבל לגבי דעבד לא ועיין ברשב"א וברי"ף. ולענין גט אשה בכתובה [ליכא למיבעיא] דמספר כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטול מה שכתב ליכי עיין בפוסקים:

גמ' הדר אמר אביי וכו'. אפשר לומר דהדר מכח קושית רבא דכי תימא דלא פלגינן דיבורא וכר"מ כ"ש דקשה טפי דתרוייהו לא ליקני רק צ"ל בהכרח דפלגינן ולכן שפיר קנה העבד מ"מ אין הדין עמך בנכסים ולזה הדר וסבר לא פלגינן וכר"מ ואה"נ תרוייהו לא קנה והקשה לו רבא דנימא פלגינן וכו' וע"ז הקשה לו רב אדא כמאן וכו' ע"כ משום דס"ל הלכה כר"ש לכן מקשית מניה הא אמר ר"י וכו' ומסיק דע"כ לפי סברתך דטעמא דר"מ משום לא פלגינן תקשי דר"נ אדר"נ אע"כ טעמא דר"מ דלא יצא בן חורין משום דלאו כרות וכו' אבל אי לא"ה ס"ל נמי סברת ר"ש דפלגינן וא"כ שפיר הקשה רבא דלכ"ע פלגינן אבל לאביי טעמא דר"מ משום לא פלגינן ולא משום כרות גיטא. ואולם יש לחלק דבדר"מ אי אפשר לומר כיון דקנה העבד קנה נכסים דהא קאמר בפירוש חוץ וכו' וכיון דלא פלגינן ע"כ צ"ל מדנכסים לא קנה עבד נמי לא קנה אבל לענין קיום שפיר נוכל לומר הכל קנה ואע"ג דבשיור דהתם נמי לא שייר כל נכסיה בפירוש רק חוץ מבית כור סתם מ"מ לא דמיא וק"ל:

ברש"י בד"ה דגזרו על גושה כו' ולא אוהל כו'. [היינו] חוץ לארץ העמים כר"י מאורלינ"ש עיין בתוספות (א) והוצרך לזה משום [דקאמר] סוריא על אוירה לא גזרו כו' דאכתי כיון דאוהל זרוק לא שמי' אוהל לרבי א"כ מאהיל על הגוש. ולפי"ז אצ"ל מ"ש רש"י ולא אוהל כו' חוץ לארץ העמים וכר"י מאורלינ"ש רק מפרש הב' גזירות שגזרו תחלה על גושה ר"ל מגע ומשא אבל אוהל אינו נכלל בגזירת גוש ואח"כ אוירה דהוי טומאת אוהל כדי שיבא שפיר על סוריא על גושה גזרו דהיינו מגע ומשא ולא אוהל ולפי"ז נתכוון רש"י טפי לר"ת דמשנה דאהלות קודם גזירת אוירה נישנית ודו"ק:

ברש"י בד"ה לא יצא בן חורין כו' דלא נחית לשיורא אנן לא אמרינן דשייר אבל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה בשידה כו' אלא משום דנקיט בברייתא כו'. ובברייתא גופא בדוקא נקיט באוקימתא דפליגי [רבי ור' יוסי] באוהל זרוק וכן לאוקימתא דמסיק משום דלא שכיח להכי ר' יוסי מטהר ולכ"ע על אוירה ממש גזרו ולס"ד דפליגי אם על גושה גזרו [דהיינו מאהיל על הגוש] או על אוירה נמי דוקא בשידה מטהר ר"י דברוכב מאהיל ברגלים על הגוש וגם לרבותא דרבי לאשמעי' דעל אוירה ממש גזרו וק"ל:

בא"ד כיון דסבר רבי אוהל זרוק כו'. א"כ מה לי שידה או פורח באויר או רוכב על הסוס ומאהיל ברגליו על הארץ:

בא"ד ומשמע כר"י אתיא בפשיטות טפי. משום דנחית דרגא דלר' יום דגזרו אגושה [היינו] אוהל דגושה לס"ד דגמרא שם ובסוריא אפילו אגושה [היינו אוהל גוש] לא גזרו ואיירי ברוכב על הסוס וכן לאוקימתא דלכ"ע על אוירה ממש גזרו [ור"י מטהר משום דלא שכיח] א"ש טפי לר"י [דכיון דבארץ העמים לא גזרו בשידה א"כ בסוריא נחתינן דרגא ומתירין אפילו בספינה או יושב בקרון דשכיח טפי. ועיין בנזיר] אבל לרבי דגזרו על אוירה ממש לס"ד שם בסוריא לא גזרו אאוירה ממש לטמא אפי' בשידה אבל אגושה דהיינו אוהל גוש גזרו אפילו בסוריא א"כ צ"ל דוקא דאיירי תנא דסוריא בשידה וכו'. (ב) ומ"מ אינו מפורש היטב בלשון המתרץ ואפילו רבי וכו' [הא] כבר ידע דבסוריא אגושה גזרו ואוירה לא והול"ל אפילו על אוהל גושה לא גזרו רק פירוש גוש הוא לפי"ז דוקא מגע ומשא ואוירה ר"ל אויר גוש [דהיינו אוהל] ואולם אם פירוש על אוירה גזרו דאיבעיא דהתם ולא על אוהל גוש [וכמשמעות לשון ר"י דאורלינ"ש כאן] א"כ לרבי א"ש נמי ברוכב על הסוס דבארץ העמים טמא משום אוירה ובסוריא טהור דאאוירה לא גזרו ומשום אוהל גוש אף בארץ העמים לא גזרו וע"ש בתוס' דנראה דפירשו או על אוירה ממש גזרו ועל אוהל גוש עכ"פ וע"ש:

בתוס' בד"ה אלא כו' ועל אוירה או משום מאהיל על הגוש כו'. וסוגיא דהכא אזלא בפשיטות בין ללישנא כתנאי דהתם דפליגי בצדדי האיבעיא ולכ"ע [אוהל זרוק] שמי' אוהל ורבי מטמא בשידה משום דאאוירה עצמו גזרו ואינו יכול ליכנס בשום ענין קאמר דבסוריא על גושא דהיינו אוהל גוש גזרו על אויר ממש לא גזרו א"כ יכול ליכנס בשידה בין לאוקימתא שני' דפליגי באוהל זרוק ולכ"ע משום אוהל גוש גזרו ורבי מטמא משום דאין כאן הפסק בינו לארץ העמים פירושו על גושה גזרו מגע ומשא על אוירה דהיינו אויר גוש [שהוא אוהל] לא גזרו בסוריא כלומר ולכן אף דאוהל זרוק לא שמי' אוהל מ"מ טהור בין לאוקימתא ג' דלכ"ע שמיה אוהל ולכ"ע משום אויר ממש גזרו ורבי דמטמא משום דלא יכול ליכנס בשום ענין דאי אפשר שלא יכנס אויר פורתא לתוך השידה ור"י מטהר משום דהוי מלתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן קאמר בסוריא על גושה דהיינו אוהל גושה גזרו על אוירה דהיינו אויר ממש לא גזרו כ"ז נראה פשוט ולא ירדתי לסוף דעת הח"ש שנדחק בזה עיין בו ובגמרא דהתם ודו"ק:

בתוס' בד"ה דגזרו כו' דבמסכת אהלות תנן וכו'. כצ"ל:

בא"ד ותי' דאיירי וכו'. לפי"ז תפשוט אבעיא דנזיר מהכא [דמשום אוירה לפי מה דנראה מר"י דאורלינ"ש דאי על אוירה ממש גזרו לא גזרו על אוהל]. וי"ל דשיעור לשונם דמיירי בעפר כו' אי משום אויר עצמו גזרו וכו' ואי משום מאהיל על הגוש גזרו איכא לאיקמא כר"ש וכו' רק התוס' מקשין קודם דמסיק הכל בצד דאויר עצמו גזרו דאין לשונו משמע כן וציירו באותו צד דרך אחר. אבל לפי מ"ש לעיל דבצד אוירה גזרו גזרו ג"כ על אוהל גוש אי אפשר לומר כן א"כ לר"י דאורלינ"ש דפירש עפר הבא מח"ל כו' הוא לכל צדדי האיבעיא שם טמא [משום] אוהל גוש [וצ"ל שאר תירוצים דוקא] ודו"ק:

בתוס' בד"ה אע"ג כו' וקודם המילה כו'. דלאחר המילה מסוכן הוא כו' כצ"ל:

בא"ד והא דאמרינן בסוף מפנין כו'. צ"ע לקישרו דאף אם תאמר ע"י ישראל ורבא לטעמיה דאמר שלשים א"כ למה לי נשיילי' לאמיה אף אם לא אמרה צריכה אצי מחללין אפילו ע"י ישראל כיון דמקרי פתיחות הקבר עד ל' ע"ש בגמ' וא"ל לענין אמרה בהדיא איני צריכה דז"א דמ"מ מחללין ע"ש:

בא"ד לפי"ז הא דקאמר כו' נוקמה תוך ז' כו'. וע"י ישראל ומעל"ע בעינן כדלעיל.

בא"ד ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי. פי' ולעולם ע"י ישראל והאי דחולין אסור לבריא לא הוי לצורך מצוה דהא לצורך דבר אחר אף ע"י נכרי אסור כדמפורש בכמה דוכתי מילא מים לבהמתו לא ישקה אחריו ישראל שמא ירבה בשבילו וא"כ אף כשנאמר דאיירי ע"י נכרי ע"כ צ"ל דוקא לצורך מצוה א"כ ה"נ נוכל לומר ע"י ישראל וק"ל:

בתוס' בד"ה הדר אמר כו'. הכי משמע לישנא מדלא אמר אלא וק"ל:

גמרא עבד שהביא גיטו כו' נכסים לא קנה. לכאורה מכאן ראיה דטענינן מזוייף להבא ליפרע שלא בפניו עי' בתוס' ריש מכלתין בד"ה ואם:

רש"י ד"ה עבד שהביא גיטו. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא יצא ב"ח. רישא דלא ג"ד כו' ל"א דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן דלדידי' נמי שייר כו'. זהו היפך מהא דאמרינן בר"פ בכל מערבין (ובכ"ד) אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בו חוץ וע"ש בפרש"י ד"ה ואפי' וצ"ע:

תד"ה דגזרו. ותירץ דמיירי בעפר הבא מח"ל לארץ ומאהיל עליו. כצ"ל:

תד"ה אע"ג. כדמוכח בפ' הדר כו' אתו לקמיה דרבא. כצ"ל:

בא"ד ודאי איסורא דרבנן בחצר שלא עירבו שרי משום מצות מילה. כצ"ל:

בא"ד דע"י ישראל היה אסור להרבות. פי' משום שיש בו איסור דאורייתא כמש"כ הר"ן בפ"ב דביצה (דף קצ ב). וראייתם נכונה מהא דחולין דאם איתא דריבוי אינו אסור אלא דרבנן לא הוי גזרי שמא ירבה דה"ל גזירה לגזירה. ומש"כ אבל ע"י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות. ר"ל אפי' לצורך רשות כיון דהיתר גמור לצורך חולה ע"י עובד כוכבים דבחולה ל"ג וכמש"כ הר"ן שם בטעמא דביו"ט מותר להרבות הואיל דלצורך או"נ היתר גמור. ושוב כתבו ושמא דוקא לצורך המילה כו' ור"ל דלא כסברת הר"ן דבהיתר גמור שרי להרבות ואפ"ה לא תיקשי מהא דביו"ט מותר להרבות דהתם איכא ג"כ מצות שמחת יו"ט. ואף דבמנחות (סד) בד"ה שתים לא כתבו כן. זה מצינו רבות בדבריהם שסותרין א"ע ממקום למקום. ודברי המהרש"א בכאן אינם מחוורין:

בסה"ד משום שמחת יו"ט התירו. לכאורה בהא דממלאה אשה כו' מה שמחת יו"ט איכא בריבוי כיון דא"צ היום אלא לחתיכה אחת (וכן בנחתום). ואולי משום דשמחה היא להם היום במה שימצאו למחר מוכן. וכה"ג בסוף פ"ק דביצה כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט:

גמ' ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א״י ל״ג רבנן. נ"ב נ"ל היינו משום דסופר עובד כוכבים הכותב שליחותיה דעובד כוכבים המוכר קעביד והמוכר המצווה לכתוב והסופר תרוייהו אדעתא דנפשייהו קעבדי ולא שלוחי דישראל נינהו. ומ"מ אי לא משום מצוה הוה אסור משום שבות משום דישראל נהנה מן המלאכה:

רש"י ד"ה עבד, וצ"ל בפנ"כ כאשה המביאה גיטה. לכאורה תמוה דהא אשה המביאה גיטה א"צ לומר בפנ"כ. אלא בגונא דחיקא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' כדאיתא לקמן סוף פרק ב'. א"כ נצטרך לומר דמיירי הכא ג"כ בכה"ג ואמאי צריך רש"י לזה ולא בפשוטו דעבד המביא גיטו א"צ לומר בפנ"כ כיון דכי מטי שחרור לידו אשתחרר. והיינו הכל מטעם דאנן ל"ח למזוייף בגט ושחרור מטעם עגון. אלא דהחשש שמא יערער בשקר לומר מזוייף. והיכא דנותן בעצמו הגט ושחרור מיד ליד גומר ומגרש. ובודאי לא יערער. וזהו לענין איסור אבל לענין ממון אנן חיישי' למזוייף וא"כ מש"ה עצמו קנה דכ"ז דלא ערער האדון לומר מזוייף אנן ל"ח. אבל נכסים לא קנה דאנן חיישי' למזוייף. ואפשר לומר דס"ל לרש"י דלענין זה לא שייך פלוגתא דפלגי' דבוריה דמה דפסקי' דעצמו קנה ונכסים לא קנה לא משום דהשטר קיים לדבר א' ולא קיים לדבר א'. דבאמת אם נתקיים השטר מקויים לכל מילי. ואם הוא מזוייף בטל הוא לכל דבר. אלא דלגבי איסור משים עגון הקילו שלא לחוש למזוייף ולגבי ממון חיישי' למזוייף. אבל בגוף המתנה דכל הנכסים לא נתקיים למקצתה ולזה פירש"י דמיירי בענין דצ"ל בפנ"כ ומהני הקיום. ואף אם יערער האדון לא מהני. ועל עדות זה דבפנ"כ דהוי עדות קיום מהני העדות לגבי עצמו ולא לגבי נכסים וזה מקרי שפיר בכלל פלגי' דבוריה דמהני העדות במקצתה, גם י"ל דרש"י ס"ל כהסוברי' דבעלמא הבא ליפרע מיתומי' או מלקוחות או שלא בפניו לא טענינן מזוייף. וא"כ ע"כ הכא מיירי דהאדון מערער וטוען מזוייף וע"כ הא דעצמו קנה משום דאמר בפנ"כ:

גמרא עצמו קנה נכסים לא קנה. לכאורה מדלא נקט הדין בפשוטו בלא כל נכסי אלא בשחרור גרידא דעצמו קנה לענין בת חורין דלענין איסור משום עגון מקלינן דמהני עדותו בפנ"כ. אבל לענין מעשה ידיו של עבד חיישי' למזויף דלגבי ממון לא מהני עדותו. נלענ"ד דמוכח דבזה א"א לחלק דהכל אחד הוא דמע"י לרבו כשהוא עבד. אבל בבן חורין מע"י לעצמו. וכיון דפסקי' דאינו עבד ומותר בבת חורין ממילא אין מע"י לרבו דזה תלוי בזה. ול"ש לדון שאינו עבד ומע"י לרבו:

והרוצה ליכנס לה בטהרה וכו' סוגי' זו צריכה ביאור ע"כ אאריך בעזה"י. במס' שבת ט"ו ע"ב מבואר דבתחלה גזרו רק על גוש ארץ עמים פי' הדורך ברגליו ממש ובגזירה זו שותה סוריא לחו"ל ושוב רבנן דשמונים שנה ודאושא גזרו על אוירא דארץ עמים ולא דסוריא כלל כבשמעתין. ובנזיר נ"ד ע"ב מיבעי' לי' הך אוירא דרבנן דפ' שנה ודאגרא אי אויר גושא קאמר שיהי' המאהיל על גושה כהולך ברגלו ונוגע ממש והא דלא נקיט אוהל משום דגוש שבא מחו"ל לא"י אינו מטמא באוהל וכן אם מניח גשר מחו"ל לארץ העובר תחתיו לא נטמא. אלא דוקא כשהגוש מחובר במקומו ואדם עובר על אוירו כגון רוכב סוס או יושב בקרון שפתוחה מתחתיו מטמא. אבל אויר העליון לא מטמא כגון אם אינו פתוחה מתחתיו רק אויר העליון פתוח לא גזרו או דלמא בכלל גזירת אוירה היה גם אויר העליון. ובעי למימר תנאי היא והדר ודחי. ומשמע בסתמא דש"ס דחגיגה כ"ה ע"א ודעירובין ר"פ בכל מערבין דהש"ס תופס כשינויי קמא דנזיר דפליגי רבי ור"י בר"י באהל זרוק. ולפ"ז משמע דאגושא גזרו היינו אאויר גושא ולא אאויר אוירא. וכל מ"ש רש"י בנזיר דנוגע ברגליו לאו דוקא אלא אויר שתחתיו אויר גוש נקיט רש"י כאלו נוגע ברגליו כן יבין המדקדק שם ולחנם נתלבט הפנ"י בלשון רש"י וכן אמתני' פ' העור והרוטב דמאהיל מיקרי נוגע. והנה דברי רש"י בשמעתין מבואר וקושי' תוס' לק"מ על רש"י וצ"ע דהא כיון דאויר עליון אפי' בחו"ל לא מטמא ואין בין רבי לר"י בר"י אלא אויר התחתון בשידה תיבה ומגדול וה"ה קרון דלר"י בר"י אפי' בחו"ל טהור ולרבי מטמא וא"כ לר"י בר"י יכול ליכנס גם בחו"ל בטהרה אע"ג ברוכב הסוס שאין כריסו רחבה ורגליו על אויר הארץ טמא גם לר"י בר"י מ"מ לשון הברייתא הרוצה ליכנס בה בטהרה משמע בחו"ל א"א ליכנס בטהרה וזה ליתא דלרמב"ם יכול ליכנס בשידה תיבה ומגדול ובקרון משא"כ לרבי א"א בשום אופן. אמנם נ"ל קצת להכריח דלמסקנת ש"ס על אויר אוירא גזרו לפמ"ש תוס' דעירובין דבמניח דלתות ע"ג שורים לכ"ע שמי' אוהל א"כ תיקשי בחגיגה אמאי לא יכלו להביא טהרות מגליל ע"י דלתות ע"ג שורים. אע"כ צ"ל דאאויר אוירא נמי גזרו והי' צריך להביא ע"י תיבה סגורה וכדומה לזה ע"ג שוורים ולא בטיל לגבי שוורים אלא דלתות על גביהן אבל כלי ואהל לא בטיל לגבי אלא ה"ל אוהל זרוק בפ"ע וכן צריך לחלק בכי האי גוני במ"ש תוס' בנזיר דתיבה מונחת היינו שאדם נשאה בהא ס"ל לר"י בר"י אוהל זרוק לא שמי' אהל וקשה תיפוק לי' אדם הוה אהל וא"כ ה"ל כדלתות ע"ג שוורים אע"כ ליתא אלא במונח על גביו ובטיל על גביו אבל נושא בידו א"נ אפי' על גבו והוא אהל בפ"ע או כלי לא מיקרי אוהל משום הבעל חי אלא אהל זרוק הוא. ודע עוד מ"ש תוס' בנזיר הנ"ל דשידה תיבה המונח מארץ לחו"ל והוא הולך לתוכה לא הוה אהל זרוק צ"ל היינו מקולי ארץ עמי' אבל לענין טומאת מת גם זה הוה אהל זרוק כמוכח בתוס' ר"פ בכל מערבין והחילוק בין מת לארץ עמים כ' תוס' בנזיר סוף ד"ה והתני' בניחותא ע"ש. וטעמא דאפי' מוכח כל שעשוי לזרוק ולטלטל לא הוה אהל היינו כדאיתא בירושלמי מס' שבת דאהל העשוי לטלטל לא הוה אהל לענין שבת דלא דמי למשכן דהוה קבוע כדכתיב ע"פ ה' יחנו ע"ש וכבר הארכתי בזה בתשו' ובחי' לסוגי' דנגר הנגרר ודלא כמו שכ' נוב"י תנינא חא"ח סי' ל' דשם בפאראס"ל חיוב סקילה לפתוח ולסגור בשבת דליתא וכיון דלא הוה אהל לענין שבת ה"ה לענין טומאה דילפי' אהל ממשכן כמבואר ר"פ הישן. ומ"ש עוד נוב"י שם דאפי' אי אהל זרוק לא שמי' אהל מ"מ כיון דהאדם נושא הפאראס"ל ה"ל כמו דלתות ע"ג שוורים כבר כתבתי לעיל דמוכח דאין זה אלא בדלתות ולא באהל בפ"ע ופאראס"ל הוא אהל המאהיל על האדם ולא מונח ע"ג אדם ואדם נושא אלא מונח ע"ג וממילא בטיל נמי. ומ"ש מסיאנא היינו כובע הבולט מראשו טפח דלרי"ף ורמב"ם אסור בשבת משום אהל י"ל היינו משום שהוא מונח על הראש וה"ל כדלתות ע"ג שוורים. מיהו לא נ"ל שיהי' זה טעם הרי"ף והרמב"ם אלא מדרבנן מיהו אסור אהל המטלטל בשבת ואמנם ע"י גוי ה"ל שבות דשבות ובשגם שיש לה צירין ולולין אין להחמיר. ומ"ש מה יעשה אם עמוד האדם עם הפאראסל ה"ל אהל מונח ולא זרוק. ז"א כבר כתבתי דמן התורה לענין מת כל העשוי לזרוק אע"פ שהוא מונח מ"מ איננו אהל כדמוכח בתוס' ר"פ בכל מערבין:

בפרוארי ירושלים למאי הילכתא וכו' בערוך פרוור פי' כמו בבל וכל פרווהא. ורש"י פי' הפרכיא ובערוך ערך הפרכוס ממשלת מדינה ע"ש וא"כ הכוונה בפרוארי ירושלים בממשלת ירושלים שהוא מה שכבשו עולי בבל אבל לא מה שכבשו עולי מצרים דאל"ה ה"ל למימר כקונה בא"י סתם וצ"ל הקונה בארצות שכבשו עולי מצרים נמי איכא קצת מצוה אבל לא לכתוב עליו אונו אפי' בשבת תדע דאל"ה מנ"ל למכתב אונו בשבת דילמא כולי האי לא אלא להעלות בארכי שלהן כדלקמן מ"ד ע"א וע"ש בתוס' ד"ה וכותבים לק"מ. אבל לרש"י קשה אע"כ דלהעלות בערכאות אפי' בסתם א"י נמי ומאי שנא פרוארי ירושלים דנקיט אע"כ לכתוב אונו בשבת אבל לענין חיוב מעשר נקיט סתם שהיא כא"י ומעשרות משום דידוע דכיבוש עולי מצרים לא נתקדש למעשרות ומסתמא כיבוש עולי גולה קאמר. אבל לענין קנין שדה הוצרך לפרש בפרוארי ירושלים:

משום יישוב א"י לא גזרו. בתוס' ב"ק משמע דה"ג יליף דלכל המצות דחינן שבות דאמירה לנכרי מהך דשמעתין דלא ס"ל דיישוב א"י חשוב טפי משארי מצות וצע"ג א"כ מ"ט לא פריך נמי בשמעתין מהזאה שבות דהעמידו במקום כרת כדפריך אביי בעירובין ולשנויי עלה שאני שבות דלית ביה מעשה אלא אמירה. ועוד התם כדמשני כך ה"ל לאתויי סיעתא לרבה מהך ברייתא דע"כ למכתב אונו בשבת ע"י גוי מיירי ומדלא הקשה בשמעתין ולא מייתי התם סיעתא ש"מ ישוב א"י שאני דחמור להו טפי מאיזמל והזאה ועיין תשו' רשב"א דמייתי ב"י ומג"א סי' ש"ז סק"ז בסופו:

ויען כי דין זה דאמירה לנכרי במקום מצוה לא נתבאר בתוס' במקומו בעירובין ובשבת ק"כ רק בתוס' כאן ובב"ק ע"כ אמרתי לבאר פה השייך לזה בעה"י. דעת התוס' דהני ינוקי דעירובין קודם המילה ולצורך המילה היא. וגרסינן נחיימי' לי' נכרי אגב אימי' אבל נכרי בלא אימא לא. משום דאמירה לנכרי באיסור דאורייתא לא שרינן אפי' במקום מילה ולפ"ז הא דאמר ליתי' מגו ביתי לאו ברה"ר אלא במקום איסור דהוה שבות דשבות והיינו דמשני התם מי א"ל דניחום אייתי לי' אמר. והקשה מרדכי בהג"ה פ"י דשבת אמאי הקשה אביי מהזאה ולא מאיזמל דמיירי במילה ולא התירו להביאו דרך גגות חצרות וקרפיפות רפראד"מ ותי' התם רבי הוא דס"ל כל א' רשות לעצמו ונמצא עובר כמה שבותין מבית לגג ומשם לחצר וקרפוף ומשם לבית התינוק וה"ה דדרך כרמלית נמי אסור מהאי טעמא דמבית לכרמלית ומכרמלית לבית ה"ל ב' שבותים אבל רבה כר"ש ס"ל דגגות חצרות וקרפיפות רשות א' וליכא איסור אלא משום שהכלי של חמין שבת בתוך הבית ואיכא רק איסור מהוצאה מהבית לחצר ותו לא וליכא אלא שבות א' ומשו"ה הקשה אביי מהזאה דנמי ליכא אלא שבות א' ואפ"ה העמידו דבריהם ומתרץ דשבות דשבות שאני וא"כ למסקנא אין מבואר אולי אפילו דרך כרמלית או חצר וקרפוף אליבא דרבי שרי ע"י גוי אפשר שבות דשבות מותר אפי' כמה שבותי' ובפנים במרדכי משמע לאיסור ע"ש. ומג"א סי' ש"ז סק"ח הקשה מעירובין צ"א דאמרינן בשעת הסכנה מעלין ס"ת מגג לחצר וכו' ע"ש. ונ"ל דלק"מ דוקא בשעת הסכנה דלא הי' אפשר לקרות בס"ת בשום מקום בישראל כ"א בסתר ע"י הבאה מגג לחצר לא העמידו דבריהם אבל במקום יחיד ע"י מקרה כגון הזאה ואיזמל ונחיימי' לי' וכדומה העמידו דבריהם אפי' בשבות דשבות. והרי"ף והרמב"ם ס"ל גם כן כהתוס' דאין להתיר אפי' אמירה לנכרי במקום מצוה. אך שבות דשבות מתיר רמב"ם במקום כל מצוה ומשום שום צער הרבה ומהנראה בלשונו בהל' מילה ובפ"ו דשבת יראה דמפרש הך ינוקא דנחיימי' לי' אחר המילה היה וכגון שנימול בערב שבת והיה צריך חמין בליל שבת דלרמב"ם ביום ב' ליכא סכנה אלא דוקא ביום ג' והיה זה ביום ב' למילתו ושמיני ללידתה וניחם לי' אגב אימי' ע"י נכרי משום צערא ומכ"ש לכל שום דבר מצוה. אבל שבות אפי' למילה לא ובהזאה ואיזמל. ובה"ג ס"ל נמי דאחר המילה היה ומשום הכי הוצרך דנחיימי' גוי אגב אימא אבל קודם המילה אפי' בלא אגב אימי' שרי כל שבות דאמירה אפי' באיסור דאורייתא. אבל לכאורה שארי מצות לא הותר שבות א'. אבל בעל העיטור ס"ל דלכל המצות הותר שבות דאמירה וס"ל ינוקא דנחיי' קודם המילה ובתוך ז' של לידת האם או דס"ל מעל"ע ליולדת ועדיין היה בתוך ז' לאם או שילדה תאומים והיה תוך ז' לולד השני ואמר לישראל נחיימי' אגב אימי' אבל לגוי הוי שרי אפי' בלא אגב ומעשה דינוקא דרבה מר"ה הביאו ולאחר המילה ביום ב' ומשום צערא בעלמא התירו שבות א' דאמירה ומכ"ש לכל שום דבר מצוה. ובתוס' מנחות ס"ד ע"א ד"ה שתים וכו' דבריהם צריכין ביאור דנראה כוונת קושי' דה"מ למיפשט האיבעי מברייתא דממלאה אשה קדרה בשר ש"מ מותר להרבות בשיעורא. ועוד קשה למסקנא נמי לא שרינן אלא דמוטב להרבות בשיעורא מלהרבות בקצירה אבל היכא דאיכא תרי בחד עוקץ ותלתא בחד עוקץ גם למסקנא אסור וא"כ קשה גם למסקנא מברייתא. ותי' תוס' דלמסקנא לא הוה הריבוי בשיעורא רק איסור דרבנן וביו"ט לא חיישינן ולהס"ד נמי דהוה סבר ריבוי בשיעורא הוה חיוב סקילה דהרי הוה ס"ד דעדיף לרבא בקצירה מבשיעורא מ"מ לא הו"מ למיפשט ממלא אשה קדרה בשר. משום די"ל שבת לא ניתן לדחות להאי עוקץ אבל יו"ט הותר לאוכל נפש. שוב הקשו מהך דנחיימי' ישראל אגב אימי' דלא קשי' תפשוט מהאי עובדא כיון דאינו ברייתא מ"מ תיקשי למסקנא דעכ"פ אי לאו דצריך להרבות בקצירה לא היה מותר להרבות בשיעורא ותי' כיון דריבוי ליכא למסקנא אלא איסור דרבנן במקום מצוה לא גזרו. והר"ן פ"ב דביצה כ' א"א שיהיה ריבוי בשיעורין דרבנן כיון דבהס"ד הוה ס"ל דאפשר ריבוי קצירה עדיף א"כ גם במסקנא נהי ריבוי בשיעורא עדיף מריבוי קצירה אבל עכ"פ איסור דאורייתא הוה והא דשרי ביו"ט משום דמלאכת יום טוב הותרה משא"כ שבת אצל פ"נ דחוי' ע"ש. והנה כמה פוסקים חולקים וס"ל גם פ"נ בשבת הותרה והוא דעת מהר"מ מר"ב הובא ברא"ש פ' יה"כ ע"כ צ"ל תי' שני של הר"ן שם כיון דאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש וגם לא ניתנה תורה למלאכי השרת לצמצם שלא ירבה בשיעור אכילתו ע"כ התירה תורה ריבוי שיעורין ביו"ט. וצ"ל לענין פ"נ לא שייך זה דשפיר יכול לצמצם מה שצריך לחולה. אך קשה להר"ן כיון דריבוי בשיעור דאורייתא א"כ מה הועלנו שיחם גוי אגב אימי' ולא יחם בפ"ע תרוי' אמירה לגוי באי' דאורייתא הוא וצ"ל מ"מ ריבוי בשיעור לא הוה אלא חצי שיעור באיכות המלאכה אע"ג דבכמות המלאכה הוי טפי לשיעור מ"מ לענין איכות המלאכה הוי כעין חצי בישול וחצי קצירה וכדומה משו"ה הקילו בי' באמירה לנכרי וצ"ע:

ועיין במרדכי הג"ה פי"ז בשם ראב"י דאוסר אמירה לנכרי אפי' לדבר מצוה חוץ ממילה וכ' אבל להביא דרך רה"ר מותר משום דאפשר בהיתר ע"י בורגנין והאי דעירובין דינוקא התם משום דאתי לאחלופי ופי' ד"מ דהיה פרהסיא ואתי לאיחלופי להביא דרך ר"ה להדיא אבל בצינעא וכדומה מותר אמירה לנכרי להביא דרך ר"ה משום דאפשר ע"י בורגנין. וצע"ג להבין דבר זה דבש"ס שבת אמרי' כן מותר לומר לחברו נלך למחר למקום פלוני משום דאפשר היום ע"י בורגנין אין כאן דבר של חול שהרי זה המעשה אפשר היום בהיתר אבל לומר לנכרי שיביא דרך ר"ה היכי דליכא בורגנין משום דאפשר ע"י בורגנין מה יועיל זה האפשר וכבר הרגש בזה בטו"ז סי' ש"ז ולא עשה כלום ע"ש. ע"כ נלע"ד ס"ל להראב"י הא אפי' בלא אמירה כלל אם יעשה נכרי לדעת ישראל ה"ל שבות וכן אם לא יעשה נכרי מלאכה בשבת אלא שישראל אומר לו לעשות למחר האמירה היא שבות משום ודבר דבר והשתא אם אומר לנכרי שיעשה היום ה"ל ב' שבותין ומשו"ה מחמרינן זולת במילה ולא בשאר מצות אבל להביא דרך ר"ה בצינעא היכי דלא שייך אתי לאחלופי כיון דאפשר ע"י בורגנין וליכא איסור בדיבור רק בגוף המעשה ה"ל חד שבות ומותר במקום מצוה. ולפ"ז י"ל קושי' מג"א מעירובין צ"א הנ"ל שהביאו ס"ת דרך גגין דשבות א' מותר. אלא שכתבתי לעיל דמבית לגג ומגג לקרפוף הוה ג"כ ב' שבותין. ולדבריו י"ל הא דשרינן הכא לכתוב אונו בשבת היינו משום דהכא הכתיבה היא לצורך גוי המוכר ג"כ דישראל לא יתן לו מעות בלא שטר והוא רוצה לילך לדרכו כפי' רש"י ע"כ הכתיבה היא אדעתי' דנפשי' רק אמירת ישראל ה"ל חד שבות ומותר בכל שום מצוה אפי' מצוה אחריני:

עצמו קנה נכסים לא קנה. האי לישנא קנה ולא קנה הוא לאו דוקא דודאי קנה הנכסים בקבלת השטר לידו אלא אין אנו מניחי' אותו לירד לנכסים שלא בפני הבעלים עד שיתקיים או שיודה לו הארץ ואז אינו צריך קנין חדש כי כבר קנה בקבלת השטר ופשוט:

מתוך שקנה עצמו קנה נכסים ואפי' ס"ל לאביי בעלמא פלגינן דיבורי' הכא ס"ל כיון דכל שחרורו של עבד הוא מכח קנין הנכסים א"א למיפלגינהו או קנה שניהם או לא קנה כלל:

מידי דהוה אגט אשה. פי' דבגט אשה ראוי להקל משום עיגונא ואע"ג דבשחרור לא שייך כל כך עיגון ועמ"ש חי' רמב"ן לקמן במתני' דשוו למוליך ומביא דבעבד עשו משום שלא לחלוק בין גט לשחרור ע"ש מילתא בטעמא והיינו דקאמר . וז"ל הירושלמי היה כתוב בו מתנה פי' בגט אשה נכתב בו מתנה שבעל נותן לה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שערעורו בטל אצל הגט בטל אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט קיים אצל המתנה. והנה לא קא מיבעי לי' אי ערעור שניהם קיימין דפשיטא לי' משום עיגון לא החמירו לבטל הגט ולקיים הערעור אך מיבעי לי' אי ערעור בטל בשניהם או פלגינן וערעור בטל אצל הגט וקיים אצל המתנה. שוב תנינין דבתרה א' גיטי נשים וא' שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא היה כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שערעורו בטל אצל הגט בטל ערעורו קיים אצל המתנה או מאחר שערעורו קיים אצל המתנה ערעורו קיים אצל הגט. פי' בעבד לא מספקא לי' שיהיה שניהם קיימים והערעור בטל דמהיכי תיתי בשלמא בגט אשה כיון דעכ"פ ע"י הגט גובה כתובה דכשתנשא לאחר תיטול מה שכ' ליכי א"כ כיון שכבר האמינוהו על קצת ממון אפשר שיהיה מועיל גם על המתנה אבל בעבד דאין כאן ממון אלא מה שהעבד נעשה בן חורין וממילא משתחרר מרבו ג"כ א"כ אין סברא לומר שיאומן על הכל ע"כ מיבעי לי' אי נאמר דאינו נאמן כלל או פלגינן דבורא אבל להאמינו על הכל לא עלה על הדעת. שוב אמר התם כתב כל נכסיו לעבדו את אמרת יצא בן חורין מה את עבדת לי' כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים. הנה בזה לא מיבעי' לי' כלל למיפלג דבורי' אלא כאביי או מהני לשניהם או לא מהני כלל מטעם שכתבתי כיון שנכסים ושחרור תליא אהדדי אין סברא למיפלג דבורא:

ומסיק ייבא כהדא כ' כל נכסיו לשני ב"א והיה בהם עדים כשרים לזה ופסולים לזה איתפלגון ר' יוחנן ור"ל ר"י ס"ל מאחר שפסולין לזה פסולין נמי לזה פי' דלא פלגי' ור"ל ס"ל כשרים לזה ופסולין לזה דפלגינן והנה לרבא דשמעתין דס"ל כל נכסי נתונין לך נמי פלגינן א"כ גם זה תלי' בפלוגתת ר"י ור"ל הנ"ל. ומסיק שם בירושלמי די"ל טעמי' דר' יוחנן לא משום דלא פלגינן דבורא בעלמא אלא משום דגז"ה בעדות שנמצא בהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה אפי' הם מאה ולא מפלגינן העדים מהדדי. הה"נ אם כת א' מעידה על ב' בני אדם ופסולה לא' פסולה גם לשני מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ור"ל ס"ל בעדים גילה קרא אבל לא במי שמעידים עליהם ושפיר פלגינן דבורא וכשרי' לזה ופסולי' לזה. ומשו"ה פסק הרי"ף בשמעתין כרבא דפלגי' דבורא ובסוף פ"ק דמכות פסק כר' יוחנן וכן בשו"ע חו"מ סי' נ"א. ובמרדכי וכן בהג"א מעשה בשטר שא' ממקבלי מתנה היה חתום עליו בעד ופסלו רבנו כר' יוחנן הנזכר לעיל ואמר דלא פלגי' דיבורא משום דאתי לאחלופי בשאר שטרות להתיר עדות קרובים משא"כ בשחרור דאמר בפ"נ ובפ"נ לא שייך איחלופי ע"ש. ומייתי לי' גם הרא"ז ספ"ק דמכות. ונ"ל לולי טעמא דאתי לאחלופי הי' השטר כשר אע"ג דגם רי"ף ורמב"ם פסקו כר' יוחנן מטעם עדות שבטלה מקצתו בטל כלו היינו קרובים אבל בעל דבר עצמו אינו פוסל כמ"ש הר"ן בשמעתין בכיוצא בזה משא"כ לטעמא דאתי לאיחלופי. עוד כתב שם דבע"פ יכולים להעיד וזה דוקא לטעמא דאיחלופי דבע"פ לא שייך איחלופי ע"ש. אבל לטעמו של הרי"ף משום עדות שבטלה מקצתו גם בע"פ פסולין וכ"כ בחו"מ סי' נ"א סק"ט ע"ש. ועט"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק כ"ד דבריו צע"ג משמע דמחלק אם כותב תחלה עצמך או נכסיו תחלה ולא הבנתי כוונתו בזה. ועיין בש"ע א"ע סי' מ"א ובבית שמואל שם סק"ה והוא מדברי הרא"ש בקדושין דמדאמר כלכם מקודשת לי א"א למיפלגנהו לא דמי לקני את וחמור דפורט להדיא את וחמור וצ"ע בשמעתין ס"ל לרבא כשם דפלגינן בעצמך ונכסייך ה"נ מפסקינן בכל נכסי. וכמדומה לי שלקושי' זו רמז בבית מאיר סי' מ"א לעיין בשמעתין והיינו דקשי' לי כנ"ל. ואולי י"ל לפמ"ש ר"ן בשמעתין באומר נכסיי ואינו אומר כל נכסיי נמי עבדיו בכלל אך הכא שכותב להעבד עצמו ואומר נתונים לך אי לאו דכ' כל לא הוה אמרינן דעבד עצמו בכלל נכרי ע"ש וא"כ ה"נ כיון דאמר כל נכסי ה"ל כפורט עצמך ונכסייך ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה בשידה תיבה ומגדל כו' ורבי היא ובד"ה רבי מטמא קסבר אהל זרוק כו' אינו אהל בשעת טלטולו עכ"ל. ויש לדקדק הרבה על פירש"י ז"ל בזו הסוגיא דעל מ"ש ורבי היא כבר הקשו עליו בתוס' דבחנם פי' כן ומ"ש דטעמא דרבי משום דאהל זרוק לא שמיה אהל משמע מלשונו דבהכי פליגי רבי ור' יוסי בר"י וקשיא לי טובא דהא בנזיר דף נ"ד אבעיא בגמרא אי ארץ העמים משום גושא גזרו או משום אוירא ופשט מעיקרא מברייתא דרבי ור' יוסי בר"י דבהכי פליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ודחי הש"ס דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ופירש"י שם דאע"ג דלא גזרו אלא במגע הגוש אפ"ה כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל הו"ל כאילו נגע בקרקע ממש ומקשה הש"ס גם על ההיא אוקימתא ומסיק דכ"ע משום אוירא ופליגי אי גזרו בשידה תיבה ומגדל משום דמילתא דלא שכיחא היא ועוד אוקימתא אחריתי דפליגי בשידה אי שייך למגזר שמא יוציא ראשו ורובו ופירש"י שם דכ"ע משום גושא ע"ש נקטינן מיהא דלהאי אוקימתא דפליגי באהל זרוק היינו א"א כ"ע משום גושא אבל אי משום אוירא תו לא צריכינן לאוקמי פלוגתייהו באהל זרוק דאע"ג דמפסיק אהל אפ"ה מטמא מאוירא כמ"ש גם התוספות כאן דאי אוירא ממש לא יוכל ליכנס בשום ענין א"כ כיון דמסקינן הכא דגזרו על גושא ואוירא תו לא שייך פלוגתא דאהל זרוק. וע"ק דבסוריא נהי דלא גזרו על אוירא אפ"ה אמאי מטהר רבי דלמאי דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל הדר הו"ל כמהלך על הקרקע כדאיתא שם להדיא בנזיר והמעיין שם בלשון רש"י יראה להדיא דלא נחית לפרש כפי' התוספות דגושא היינו מאהיל על הגוש ואוירא היינו אויר ממש אלא גושא היינו מגע הגוש ואוירא היינו אויר ממש ומפרש שם לענין מהלך בקרון או שידה ואף אם נאמר דהאי פירושא דנזיר אינו מלשון רש"י דבלא"ה מספקא לי מילתא בפי' כל המסכת דנזיר אם הוא מפירוש רש"י אלא דמל' רש"י ז"ל דבשמעתין נמי מבואר דלא שייך כלל טומאת אהל בארץ סוריא כדמוכח ממשנה דאהלות אלא או משום מגע הגוש או משום אויר ממש ובאמת שגם בזה יש להקשות במאי דפשיטא ליה הכא דלא שייך טומאת אהל כלל ושם אמרינן דמודה ר"י בקרון ומשמע ע"כ דהיינו משום טומאת אהל דאי משום אויר ממש אפילו שידה תיבה ומגדל נמי וגם על מה שפירש"י כאן דרבי סבר דאהל זרוק אינו אהל בשעת טלטולו וקשה דבנזיר משמע דבשעת טלטולו רבי יוסי נמי מודה בשעת הנחתו פליגי וכ"כ התוספות להדיא בעירובין פר' בכל מערבין ע"ש וגם על מה שפירש"י כאן כדמשמע בעירובין יש לדקדק דהמעיין שם יראה דדוקא מעיקרא דבעי למימר דר"י ורבנן במתני' דבכל מערבין בכהן בבה"ק פליגי בפלוגתא דרבי ורבי יוסי הוי ניחא ליה לפרש דהני תנאי כהני תנאי דאפושי פלוגתא לא מפשינן אבל למסקנא דפליגי בפלוגתא אחריתי א"כ אמאי פשיטא ליה לרש"י דפליגי באהל זרוק כיון דבנזיר דחי הש"ס האי אוקימתא. ואף דלגירסת רבינו חננאל שם לא נדחה האוקימתא מ"מ כיון דאיכא כמה אוקימתות מנ"ל לרש"י להכריע ומכ"ש לפמ"ש שאין צריך כאן בזה. והנראה לענ"ד ליישב הכל בהערה אחת דמ"ש רש"י ז"ל כאן דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל לאו משום דמוקי פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי בהכי אלא דעיקר כוונתו דרבי מיהו מטמא באהל זרוק בשעת טלטולו וזה ודאי מוכח בפרק בכל מערבין דאף מאן דס"ל דשמיה אהל היינו בשעת הנחתו דוקא אבל בשעת טלטולו כ"ע מודו וכמ"ש תוספות בפרק בכל מערבין וכדאיתא להדיא בנזיר בברייתא דרבי יוסי בר"י בתיבה שהיא מליאה כלים כו' ע"ש ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דאע"ג דהתוספות ע"כ סברי דאי גזרו על אוירא ממש לעולם טמא ואין בשום ענין ליכנס שם ומוכח דאף למ"ד שמיה אהל אפ"ה טמא כמו שאבאר וכ"כ מהרש"א ז"ל מ"מ לרש"י לא נראה לפרש כן אלא דאף אי משום אוירא ממש גזרו אפ"ה לא שייך לטמא כלל בשידה שסתומה מכל צד והוא אינו רואה את האויר דהתוספות גופייהו לא פשיטא להו לפרש כן אלא דמשום דלפי שיטתם א"א לפרש בענין אחר משא"כ לפירש"י כמו שיבואר מתוך פירושינו. ולפ"ז אף למאי דמסקינן דמשום אוירא גזרו עדיין לא נתיישב טעמא דרבי דמטמא אע"כ משום דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל להפסיק ומש"ה מטמא ולאו משום דמאהיל על הגוש דלרש"י פשיטא ליה ממתניתין דאהלות דלא שייך טומאת אהל הכא אלא דאפ"ה טמא משום האויר גופא כיון שאין השידה חשובה להפסיק בינו ובין האויר בשעת טלטולו. ואע"ג דבנזיר אמרינן דאי אהל זרוק לא שמיה אהל אפילו למ"ד משום גושה נמי טמא דהו"ל כמהלך ע"ג קרקע אפ"ה לא תקשי הא דמטהר רבי בסוריא ע"י שידה כו' והיינו משום דבנזיר דוקא דבעי הש"ס למידחי דלא תפשוט כלל דגזרו משום אוירה משום הכי צ"ל דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ונדחק לומר דמ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל טמא בכה"ג אפילו משום גושה משא"כ למאי דדחי הש"ס האי אוקימתא מדס"ל לרבי יוסי נמי דלאו שמיה אהל ואפ"ה מטהר בגושה כה"ג מוקי לה באוקימתא אחריתי. ותדע דהא מסקינן שם דלכ"ע אהל זרוק ל"ש אהל ודכ"ע משום אוירא א"כ משמע דבכה"ג אי משום גושה פשיטא דטהור ולא הו"ל כמהלך ע"ג קרקע ודו"ק ומשמע ליה לרש"י נמי דאע"ג דלא נפשט האיבעיא במקומה אפ"ה כיון דאמרי' הכא ובשבת פ"ק דגזרו על גושה ועל אוירא א"כ נפשטה האיבעיא דרש"י ז"ל לא נחית לפרש משום מאהיל על הגוש כנראה מלשונו וכדפרישית אלא אוירא ממש וא"כ תפשוט דמשום אוירא גזרו או לפחות פלוגתא דרבי ורבי יוסי היא ולפ"ז תו לא צרכינן למידחק דלמ"ד משום גושה ס"ל בשידה טמא למ"ד אהל זרוק ל"ש אהל דסברא דחוקה היא אלא מוקמינן טעמא דרבי משום אויר' וכיון דלאו שמיה אהל אין השידה מפסקת בינו ובין האויר בשעת טלטולה ומש"ה מטמא רבי אבל בסוריא כיון דלא גזרו אלא על גושה והיינו מגע הגוש מש"ה מודה רבי דטהור אפילו למאי דס"ל ל"ש אהל וכדפרישית. ועכשיו נבוא לבאר טעמא דר' יוסי בר"י דכיון דמסקינן בנזיר דמודה רבי יוסי באהל זרוק בשעת טלטולו דלא הוי אהל א"כ אמאי מטהר בשידה תיבה ומגדל ועוד דזימנין שהשידה פתוחה מלמעלה או מן הצד והיושב בה רואה את האויר ואפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י אע"כ דלרבי יוסי בר"י לא גזרו כלל על אוירא וא"כ נתיישב היטב מ"ש רש"י ז"ל דהא דמטהר בברייתא דשמעתין בסוריא ע"י אויר לא מיתוקמא אלא כרבי דלרבי יוסי בר"י אפילו בשאר ארצות לא גזרו על אוירא ממש וכ"ש לענין אהל דלא גזרי בשום מקום לשיטת רש"י כמ"ש. ואל תשיבני דהא איכא עוד אוקימתא שלישית בנזיר דכ"ע גזרו על אוירא אלא דאפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י בשידה דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ומייתי סייעתא מברייתא דמודה רבי יוסי בקרון דמטמא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דברייתא דסוריא מצי לאוקמי אף כר' יוסי ולענין קרון אלא דע"כ סוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא דאל"כ אמאי מסיק אליבא דרבי דבסוריא לא גזרו כלל על אוירה ומשמע מפשטא דלישנא דאף בקרון מטהר בסוריא ומאן יימר להפליג כ"כ בסוריא משאר ארצות דילמא בקרון אף בסוריא טמא לרבי ולא קאמר דטהור בסוריא אלא בשידה תיבה כו' דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בסוריא ועוד קשה דאמאי מוקי כלל ברייתא דסוריא לענין שידה דלא שכיח כלל ותליא נמי בפלוגתא ואמאי לא מוקי לה כפשטא הנכנס בטהרה היינו יושב בקרון או רוכב ואתי ככ"ע אע"כ דסוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא לחלק בין שכיח או לא שכיח אלא הא דמודה רבי יוסי בקרון היינו כאוקימתא רביעית דנזיר דגזרינן שמא יוציא ראשו ורובו והו"ל כנוגע בגוש וכן פירש"י שם להדיא וכן משמע מלשון התוספות שם וע"כ דהכי הוא דאי משום אהל או משום אויר מאי איריא ראשו ורובו אע"כ דהו"ל כמגע גוש ומש"ה פירש"י שם דלההיא אוקימתא כ"ע משום גושה גזרו וא"כ לפ"ז אף בסוריא טמא בקרון משום ראשו ורובו דהו"ל כמגע גושה ולא מיתוקם ברייתא דסוריא אלא דוקא בשידה דבארץ העמים טמא לרבי משום אוירה ממש ובסוריא לא גזרו על אוירה וכמו שאפרש הטעם בסמוך כנ"ל נכון בעזה"י ליישב לשון רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

גמרא אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו וצ"ע מה ראו חכמים לחלק בכך ולענ"ד דמשום דמה שגזרו טומאה על גושה דארץ העמים מפורש בתוספות דנזיר דהיינו משום מתי מבול והרוגי נ"נ אבל בארץ ישראל לא ירד המבול כדמפיק מקרא והרוגי נ"נ הוו ופנינהו משום שהיו עסוקין בטהרות וא"כ בסוריא נמי שייכא האי טומאה דודאי ירד המבול שם והרוגי נ"נ נמי לא פנינהו משא"כ בטומאת האויר דלמאי דפרישית דלאו משום אהל המת אלא אויר' ממש דלא שייכא כלל בטומאת מת אלא גזירה בעלמא שלא יכנסו ישראל לארץ העמים ויתערבו בעובדי גילולים וילמדו ממעשיהם וא"כ בסוריא לא שייך ה"ט כיון דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש ועוד הא כותבין עליו אונו בשבת כנ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה בשידה תיבה ומגדל וכו' ובחנם פירש כן דע"כ שידה כו' לאו דוקא אלא ה"ה אפילו רוכב כו'. כבר הארכתי למעניתי ליישב שיטת רש"י ז"ל אמנם שיטת התוספות בזה דאיבעיא דנזיר לא איפשטא וא"כ מוכרחים לפרש דאוירא דהכא היינו טומאת אהל את"ל דעל אוירה ממש לא גזרו וכמ"ש בסמוך וזה שכתבו כאן דכרבי יוסי ב"י נמי אתיא דע"כ לא פליג ר' יוסי בשידה אלא משום דאהל זרוק שמיה אהל ומפסיק משא"כ ברוכב על הסוס אע"ג דהסוס ודאי מיקרי אהל להפסיק כדאיתא בסוכה פ' החליל ובתוספתא דנזיר אפ"ה הרוכב על הסוס א"א שלא יאהיל בבגדיו או באחד מאיבריו על הגוש ומודה ר"י דמטמא בארץ העמים אבל בסוריא טהור כה"ג דבסוריא ע"כ אף על טומאת אהל לא גזרו מדמטהר רבי בשידה בסוריא אף ע"ג דלרבי כה"ג שייך טומאת אהל דאהל זרוק לא שמי' אהל להפסיק אע"כ דלא גזרו על טומאת אהל בסוריא. והא דמשמע לתוספות דפליגי באהל זרוק צ"ל דגירסתם בנזיר כמו גירסת ר"ח דמזרק תיבה מליאה כלים מייתי הש"ס סייעתא לאוקימתא דפליגי באהל זרוק ע"ש ותמצא כדברי מיהו כל זה את"ל דלא גזרו על אוירה ממש וממילא דאת"ל דגזרו על אוירה ממש צ"ל דהא דמטהר רבי יוסי בשידה היינו משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו וא"כ מודה בקרון דטמא ואכתי מצי לאוקמי שפיר דבסורי' אפי' בקרון טהור לרבי יוסי. אבל אכתי קשה מנ"ל בפשיטות דבסוריא טהור בקרון דהא איכא עוד אוקימתא שם דהא דמודה ר"י בקרון היינו משום ראשו ורובו וע"כ היינו משום גושה כפירש"י שם אלא דהתוספות אפשר דלא ס"ל כפירש"י דראשו ורובו היינו משום גושה אלא משום אהל ואע"ג דבשאר טומאת אהל לא בעינן ראשו ורובו בארץ העמים הקילו דבעיא ראשו ורובו אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך ממתני' דאהלות דילמא התם איירי באהל גרידא דלא מטמא משא"כ הכא דאיירי בראשו ורובו אח"ז עיינתי בתוספות דנזיר שהרגישו בזה ע"ש ודוק:

בא"ד ומשמע כר"י אתיא בפשיטות טפי עכ"ל. לשון טפי אינו מדויק ופירשו מהרש"א ז"ל וגם דבריו אינם מובנים לכאורה והנ"ל בכוונתו דלרבי יוסי כיון דמטהר בשידה ע"כ מיהא לדידיה פשיטא דלא גזרו על אוירא ממש אלא הא דפשיטא בכולי תלמודא במסכת שבת ובשמעתין דגזרו על אוירא היינו טומאת אהל וא"כ כיון דבסוריא לא גזרו על אוירה היינו טומאת אהל ממילא דבקרון טהור לרבי יוסי ואתיא ברייתא בפשיטות דאיירי בקרון דשכיח טובא משא"כ לרבי אפשר דגזרו על אוירה ממש כדאיבעיא לן בנזיר ואם נפרש אוירה ממש א"כ טומאת אהל בכלל גושה היא וכיון דאף בסוריא גזרו מיהא על גושה ממילא דבסוריא אסור בקרון ולא מיתוקמא ברייתא דסוריא אלא בשידה דלא שכיחא זה הנענ"ד בכוונתו ודו"ק. אבל אכתי קשה לי דאליבא דר' יוסי נמי מצינן למימר דגזרו על אוירה ממש והא דמטהר בשידה היינו משום דלא שכיחא כדאיתא בנזיר בתירוץ השלישי בגמרא וא"כ לעולם דטומאת אהל בכלל גושה ואסור אף בסוריא כמו לרבי לכך נראה דמ"ש התוספות דכר' יוסי מיתוקמא טפי היינו כיון דבארץ העמים גופא לא מטמא אלא בקרון א"כ בסוריא מעלינן לה מדריגה אחת דבקרון טהור משא"כ לרבי דבארץ העמים טמא אף בשידה י"ל דבסוריא לא מעלינן אלא מדריגה א' דבשידה טהור אבל בקרון אפשר דטמא וא"כ לא מיתוקמי אלא בשידה דלא שכיחא משא"כ לרבי יוסי מיתוקמא טפי בקרון דשכיחא כנ"ל. ואפשר שגם מהרש"א ז"ל נתכוין לזה אלא דקיצר במובן וד"ק:

בד"ה אלא בארץ העמים כו' והא דבעיא בנזיר כו' הכי פירושו משום גושא משום דמאהיל כו' עכ"ל. הא דמשמע מלשונם דלא נ"מ אלא לענין שידה כו' ולא ניחא להו לפרש דנ"מ לענין עפר חוצה לארץ שבא לא"י היינו משום דלשון ארץ העמים דנקט בעל האיבעיא לא משמע ליה לענין עפר כמ"ש בסמוך אבל קשיא לי כיון דעיקר האיבעיא לא נ"מ אלא לענין שידה וע"ז רצה לפשוט דאתיא כתנאי בפלוגתא דרבי ור' יוסי א"כ מאי דחי הש"ס שם בכמה גווני סוף סוף שידה פלוגתא דר' ורבי יוסי היא ונפשטה האיבעיא ועוד קשה דבעל האיבעיא גופא אמאי פשיטא ליה דאי משום מאהיל טהור ע"י שידה והיינו כמ"ד אהל זרוק שמיה אהל ובתלמודא משמע דלמסקנא כ"ע ס"ל דלא שמיה אהל בשעת טלטולו ויש ליישב דודאי התוספות נקטי עיקר מילתא דאיירי התם בסוגיא לענין שידה ונ"מ למאן דאית ליה אהל זרוק שמיה אהל אבל לקושטא דמילתא נ"מ נמי לענין עפר ח"ל הבא לא"י ועוד נ"מ ברוכב על הסוס בענין שאינו מאהיל בבגדיו על הגוש כגון שיושב ע"ג דלת המונח על הבהמה כדאיתא בפרק הישן וכיון דבהמה ודאי לא מיקרי אהל זרוק דרחמנא קריא אהל כדאיתא שם א"כ אי אמרינן דמשום מאהיל גזרו כה"ג טהור ודאי ואי משום אוירה ממש טמא וא"כ א"ש דלמאי דדחי התם דר' ור"י פליגי באהל זרוק או במילתא דלא שכיחא כגון שידה א"כ לא נפשטא איבעיא לשאר מילי דכתיבנא כנ"ל:

בד"ה אע"ג דאמירה לעו"ג כו' וקודם המילה היה כו'. פירוש דאע"ג דמילה גופא דחי' מ"מ כה"ג דהו"ל מכשירי מילה לא דחי דלא קי"ל כרבי אלעזר ומש"ה הוצרך לומר דניחום אגב אימיה דאע"ג שהיה לאחר ז' ללידתה אפ"ה שרי ע"י עובד כוכבים כדאיתא פרק מפנין משבעה עד שלשים כו' אבל עושין ע"י עובד כוכבים ע"ש:

בא"ד ומיהו בהלכות גדולות וכו' לפי"ז הא דקאמר ניחום אגב אימיה היינו תוך ז' כו' עכ"ל. פי' דלפ"ז איירי שלא לצורך המילה אלא דלפ"ז יש לדקדק למה כתבו דאיירי תוך ז' יותר הו"ל לפרש דאיירי לאחר ג' ימים אחר המילה דליכא סכנת התינוק כמו שכתבו תוספות פ' מרובה וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. מיהו לפמ"ש מהרש"א ז"ל דמסקנת התוספות מותר להרבות בשביל קטן לצורך מילה אפילו ע"י ישראל א"כ משמע להו דההוא עובדא איירי ע"י ישראל הלכך הוצרכו לפרש שהיה תוך ז' דאי לאחר ג' ימים אחר המילה אסור להחם בשביל אמו על ידי ישראל אע"כ דתוך ז' היה ועל ידי ישראל ולפ"ז צריך לומר דמ"ש תוך ז' היינו ביום שביעי ממש לצורך המילה דמותר להרבות לצורך המילה ועיקר החימום בשביל אמו משום דעכשיו משמע להו שפיר דבעינן מעת לעת ודו"ק:

עבד שהביא גיטו כו' עצמו קנה כו' א"ל כל נכסי קנוין לך מהו ופירש"י אי פלגינן דיבורי' או לא כו' מתוך שקנה עצמו כו' מידי דהוי כו' הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים כו' והקשו בתוס' ד"ה הדר כו' מאי תירץ אביי במאי שאמר בהיפך מתוך שלא קנה הא עדיין קשה קושית רבא בשלמא כו' כמו מעיקרא שאמר מתוך שקנה כו'. ותירוצם דחוק שכתבו דלא משום קושיא דרבא חזר בו רק מסברא וסבר לא פלגינן דיבוריה ע"ש:

ונראה ליישב דהנה הקשו אהא דאמר כמאן כר' שמעון דתנן הכותב כל נכסיו כו' ואף דלא קנה נכסים כו' ובאמת אין ענין כלל פלגינן דיבורי' דהכא להתם דהתם הטעם דלא פלגינן דיבורי' הוא משום שהקנה לו ב' דברים עצמו והנכסים ואמרינן שלא רצה להקנות לו את עצמו רק כשיקנה הנכסים ובלא הנכסים גם עצמו לא יקנה ולא פלגינן דיבורי' כמו קני את וחמור או אי פלגינן דיבורי' והי' דעתו שיקנה אף זה בלא זה משא"כ הכא לענין נאמנות שהימנוהו חכמים על בפ"נ לענין השיחרור ולא לענין הנכסים ומה זה ענין לפלגינן דיבורי' דהתם דהכא נימא מתוך שהימנוהו כו':

ועוד קשה מאי דקאמר עצמו קנה נכסים לא קנה הא הכא אין ענין כלל להקנין רק על הנאמנות הא אי באמת אינו מזויף קנה גם הנכסים ואי באמת מזויף גם עצמו לא קנה רק על עצמו נאמן ועל הנכסים אינו נאמן גם אביי דאמר מתוך שקנה כו' גם קשה דאמר עבד שהביא גטו ואמאי לא תני לי' בשליח אחר שהביא גט שיחרור שכתב בו עצמו ונכסי כו' דעד עכשיו לא כלל בבע"ד גופי' רק באחר ואמאי תני הכא בעבד עצמו:

ונראה ליישב דהנה לקמן דף כ"ד ע"א פריך הש"ס אהא דהאשה עצמה מביאה גיטה וצריכה לומר בפ"נ כו' ופריך הא מכי מטי לידה איגרשה לה וא"כ נתגרשה כבר בח"ל ואינה צריכה לומר דדוקא היכא דהגירושין נעשית בא"י צריכים לומר ואף דאמר לא תתגרשי כו' ג"כ אינה צריכה ומסיק דאמר לה הוי את שליח להולכה וכי מטית להתם שוי את שליח להולכה דקי"ל שליח עושה שליח וקבלי את גיטך מן השליח וא"כ מביאתו בתורת שליח ולכך צריכה לומר בפ"נ ע"ש. והנה גם הכא בעבד שהביא גיטו ג"כ קשה קושית הש"ס דהתם הא מכי מטי לידי' נשתחרר כבר במדינת הים וצריך לומר ע"כ כתירוץ הש"ס דהתם דעשה אותו שליח וכי מטי להתם יעשה שליח אחר ויקבל ממנו דבלא זה לא הי' צריך לומר בפני נכתב כמו התם רק בכה"ג:

והנה לכאורה יש להקשות לפי מאי שפסק המרדכי בשם הקדוש מרדי"ש הובא בש"ע אה"ע סי' ל"ה דבקדושין אין שליח עושה שליח כלל דדוקא בגירושין דהוא בע"כ ונגמר הדבר מיד שהשליח יוכל לכופה לכך לא הוי מילי ויכול לעשות שליח אבל בקדושין לא נגמר הדבר מיד דאולי לא תרצה והוי מילי ולא מימסרין לשליח ע"ש. וא"כ לכאורה קשה הכא כיון שהיא עצמה היא השליח הראשון איך יכולה לעשות שליח שני הא הכא היא שפיר תלוי ברצונה וא"כ הוי מילי ולא מימסרן לשליח דג"כ לא נגמר הדבר מיד כשעשה אותה שליח והוא כמו בקדושין. אך זה טעות דהא דבקדושין הוי מילי היינו שבשעה שעושה השליח שני לא נגמר הדבר משא"כ בגירושין השליח שני יוכל לכופה וא"כ ממילא הכא כשכבר עשתה השליח שני שפיר יכול ג"כ לכופה שעומד במקום הבעל ויכול לגרשה בע"כ ושפיר נגמר הדבר מיד ויכולה לעשות שליח אחר כנ"ל:

אמנם הכא גבי עבד לכאורה ג"כ קשה כנ"ל כיון דלא משכחת לה ג"כ רק כשעושה שליח שני ואיך יכול לעשות הא הוי מילי וצ"ל ג"כ כנ"ל דכיון שעשה אותו שליח ויכול לכופו. והנה הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה לא קי"ל כר"ל דהוי הפקר רק דלא קנה כלל דאמרינן דלא הקנה לו רק אם יקנה אבל אם אינו רוצה לא הקנה לו כלל והוא של בעלים הראשונים דלא הקנה לו אם לא ירצה לקנות ע"ש וא"כ הכא אי נימא דלא פלגינן דיבורי' התם גבי קנין והיינו שאם הקנה עצמו ונכסי אמרינן דלא הקנה לו עצמו שיהי' משוחרר רק אם יקנה הנכסים וכיון שכתב בשטר שניהם אינו קונה עצמו כשאינו קונה הנכסים כנ"ל וא"כ כיון שכתב בו שניהם עצמו ונכסי אם יאמר העבד אי אפשי בהנכסים דאף דהשיחרור הוא בע"כ אבל מתנת הנכסים אינו בע"כ וממילא אם אומר אי אפשי בה ואינו קונה הנכסים ואמרינן דלא הקנה לו כלל כנ"ל בנותן מתנה לחבירו כו' וא"כ כיון שאינו קונה הנכסים ממילא גם עצמו אינו קונה ולא הוי משוחרר כיון דלא פלגינן דיבורי' ואמרינן דלא הקנה לו עצמו רק כשמקנה לו הנכסים וכיון שאינו רוצה בנכסים ולא הקנה לו כלל כנ"ל לא הקנה לו את עצמו ולא הוי משוחרר וא"כ ממילא גם עכשיו שרוצה העבד לא הוי שיחרור דקשה שפיר קושיא הנ"ל הא הוי מילי ואיך יכול לעשות שליח אחר וא"ל כמ"ש דכיון שעשה שליח אחר יכול לכופו להעבד ולמ"ש ז"א דלא יוכל לכופו דאף דהשיחרור הוא בע"כ מ"מ כיון שהמתנה אינו בע"כ ואם לא ירצה לקבל ותהי' המתנ' בטילה ולא הקנה לו וממילא גם השיחרור יהי' בטל כנ"ל. וא"כ כיון שאם לא ירצה יהי' בטל ממילא הוי מילי וגם עכשיו אינו משוחרר דלא מהני השליחות של השני כנ"ל ואמאי תני בברייתא דעצמו קנה כו' כיון דלא משכחת לה רק כשעושה שליח שני ובכה"ג לא מהני כלל כנ"ל:

אך זה לא קשה בברייתא דהוא בב' דיבורים עצמו ונכסי והדין הוא עכשיו דעצמו קנה ונכסים לא קנה דפלגינן דיבורא כיון שכתב לו בב' דיבורים א"כ באמת עצמו קנה דאף אם לא הי' רוצה הי' משוחרר כיון דפלגינן דיבורא כו' ולא הוי מילי והוי באמת משוחרר עכשיו כנ"ל וא"ש. אך באמת דינא דאביי בכל נכסי דהדין הוא דמתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו דלא פלגינן דיבורי'כיון שהוא בדיבור אחד וגם לענין [זה] כן א"כ ממילא אף שאם באמת אינו מזויף ג"כ לא קנה עצמו כמ"ש דלא הוי שליחות דהוי מילי כיון שאם לא ירצה יהי' בטל השיחרור כיון דהוא בדיבור אחד כו' ולא פלגינן דיבורי' ומתוך שלא קנה כו' א"כ ממילא גם עכשיו אע"פ שאינו מזויף והוא מקוים ג"כ לא קנה דעכשיו עצמו לא קנה דהוי מילי כיון שאם לא ירצה יהי' מתוך שלא קנה נכסים כו' ולא קנה עצמו וכיון שלא קנה עצמו ממילא הוא בהיפך מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסים ואף שהוא אמת לא קנה שניהם כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר מ"ש איך שייך עצמו קנה כו' הא אין אנו דנין על הקנין רק אי נאמן כו' ולמ"ש א"ש דאי לא הוי פלגינן דיבוריה לא הי' קונה כלל אף אי הי' נאמן כנ"ל רק מחמת דב' דיבורים ופלגינן כו' לענין נאמנות וממילא גם לענין הקנין פלגינן וקונה באמת כנ"ל וא"ש. וגם אביי אמר שפיר מתוך שלא קנה כו' ולא קנה באמת כנ"ל דהוי מילי כמ"ש או מקודם שאמר מתוך שקנה ואף אי לא ירצה יהי' בהיפך מתוך שקנה והקנה לו אף אם לא ירצה ויהי' הדין כר"ל דכל המחזיק בו זכה וממילא גם עכשיו קונה כנ"ל:

ומיושב ג"כ מאי דתני בעבד שהביא גיטו ולא תני בשליח אחר ולמ"ש א"ש דבשליח אחר לא הי' מוכח כלל לענין הקנין דיכול להיות הוא עצמו משא"כ בעבד שהביא כו' דע"כ בעשה שליח אחר ומוכח שפיר כנ"ל וא"ש:

וגם מיושב מאי דמייתי מהא דר"ש דשם איירי מפלגינן דיבוריה על הקנין וא"ש כיון דאמרינן הכא פלגינן דיבורא וע"כ אף על הקנין כנ"ל ומייתי שפיר וא"ש:

ולפ"ז מיושב ג"כ קושית תוס' הנ"ל הא דהדר אמר אביי כו' דהנה תוס' בא"ד כתבו הטעם דהדר אביי אח"כ ואמר מתוך שלא קנה כו' ולא אמרינן באמת בהיפך מתוך שקנה כו' וכתבו דהיינו משום דיד בעל השטר על התחתונה ע"ש:

והנה לכאורה קשה למאי שפסק הרשב"א ז"ל הובא ח"מ ס' מ"ג דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה רק דאי נימא דידו על התחתונה לא יתבטל השטר לגמרי אבל היכא דיתבטל השטר לגמרי אי ידו על התחתונה אמרינן בהיפך דידו על העליונה גבי עד הפסח ע"ש. וא"כ לכאורה אמאי אמרינן הכא ידו על התחתונה כיון דאי נימא ידו על התחתונה א"כ אמרינן מתוך שלא קנה נכסים לא קנה כלל ובטל השטר לגמרי וא"כ נימא בהיפך דידו על העליונה וקנה שניהם דמתוך שקנה כו' כנ"ל:

אך זה טעות דהתם שפיר דאיירי לענין הקנין אמרינן איך נימא דהי' דעתו של המקנה שיהי' יד בעה''ש על התחתונה א"כ לא נתן לו כלום וע"כ דיהי' ידו על העליונה ע"ש אבל הכא דאמרינן לענין הנאמנות ואמרינן שהוא מזויף ולא נתן לו כלום באמת שפיר אמרינן דידו על התחתונה ומתוך שאינו נאמן על הנכסים אינו נאמן גם על עצמו והוא מזויף כנ"ל:

אמנם לענין מ"ש לעיל דנימא דאינו משוחרר עכשיו משום שאם לא ירצה יהיה מתוך שלא קנה על הקנין כנ"ל א"כ לענין זה שפיר אמרינן בהיפך אף אם לא ירצה יהי' מתוך שקנה עצמו כו' דעל הקנין שפיר איך נימא דלכך לא קנה שניהם משום דיד בעה"ש על התחתונה ולא הקנה לו עצמו רק כשיקנה הנכסים דז"א דלענין זה שפיר אמרינן סברת הרשב"א ז"ל הא אי נימא דידו על התחתונה בטל כל השטר דלא קנה שניהם כיון דזה הוא לענין הקנין ואיך דלא הקנ' זבל"ז א"כ לא הקנה לו כלום ובטל לגמרי דמתוך שלא קנה כו' וע"כ בהיפך דידו על העליונה ומתוך שקנה עצמו כו' קנה שניהם כנ"ל ולא הוי מילי וגם עכשיו קנה כנ"ל:

ולכך אמר אביי שפיר מקודם על הקנין דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים דלא שייך יד בעה"ש על התחתונה לענין הקנין כנ"ל והקשה לו רבא דעכ"פ עכשיו לענין הנאמנות בשלמא על עצמו נאמן מידי דהוי אגט אשה אבל אנכסים מידי דהוי אקיום דעלמא ואינו נאמן כנ"ל וע"ז שפיר הדר אמר אביי דלענין הנאמנות ממילא מתוך שלא קנה כו' דלענין זה שפיר אמרינן יד בעה"ש על התחתונה דלענין הנאמנות לא שייך סברת הרשב"א ז"ל כנ"ל:

ומיושב שפיר קושית תוס' הנ"ל דהדר אמר אביי שפיר משום קושיא דרבא כנ"ל ואח"כ הקשה בהיפך ומייתי שפיר מר"ש דכיון דאמר רבא דעצמו קנה הכא וע"כ דפלגינן דיבוריה אף על הקנין וסבר כר"ש ומיושב הכל וא"ש:

עוד יש לישב כל הנ"ל דהנה המהרי"ט ז"ל נסתפק באחד שהקנה לחבירו בית ונתן השטר מתנה בתוך הבית הזה עצמו אי קנה ורצה לומר דקנה כמו דאמרינן גיטו וידו באין כאחת וכן גיטו וחצירו כו' ואף דהוא כמו שטר מתנה על היד ואף שאין לו יד לקבל השיחרור דהיינו השטר מתנה מ"מ אמרינן כיון דע"י שטר זה בא לו היד יכול לקבל שטר זה וממילא גם כאן דשטר זה הוא קנין על הבית הוי שטרו וחצירו באין כאחת ע"ש ובס' קצה"ח ס' ר' ס' ב' דחה זה ופסק דלא קנה בכה"ג וחילק דדוקא בשיחרור או בגט אשה בחצר דאינו צריך זכי' בגט שאינ' צריכה לזכות בגט בתורת זכי' דאין זכי' בע"כ רק דצריך שיהי' נתינה לענין זה שפיר מהני מה שע"י נתינת הגט יש לה יד ומיקרי שפיר נתינה כיון שנותן לה הגט והיד אבל בשאר שטרי קנין שצריך הקונ' לזכות בגוף השטר קנין בתורת זכי' א"כ במאי קונ' החצר כיון שאינו זוכ' בהשטר דאינו שלו עדיין ואיך יקנה במה שמונח בחצר הא לא זכה עדיין בהשטר ולכך לא קנה בכה"ג בשטר קנין ע"ש:

ולכאורה קשה לפ"ז איך תני בכותב כל נכסי' לעבדו דיצא בן חורין וקנה גם הנכסים בשטר זה הא באמת עבד אין לו יד לקבל הגט רק מטעם גיטו וידו באין כאחת מהני וא"כ לענין מתנת הנכסים דהוא כשאר שטר מתנה דעלמא וצריך לזכות בגוף השטר מתנה א"כ לענין זה ממילא לא מהני גיטו וידו באין כאחת כיון שהשטר מתנה על היד מונח בידו וזולת זה אין לו יד א"כ איך יזכה בשטר מתנה לענין מתנת הנכסים בעינן שפיר זכי' בגוף השטר ואמאי קונה הנכסים:

אך באמת זה טעות דכל הטעם דצריכין שם בחצר לגיטו וידו כו' הוא משום דאם אינו קונה א"כ אין לו יד וא"כ הכא כיון דלענין השיחרור אינו צריך לזכות בתורת זכי' רק נתינה וקונה שפיר מטעם גיטו וידו כו' א"כ כיון דישתחרר מטעם גיטו וידו כו' ממילא קונה הנכסים וזוכה שפיר בגוף השטר בתורת זכי' כיון שיש לו יד דלענין השיחרור אינו צריך לזכות ואף אי אינו קונה הנכסים ג"כ יש לו יד כיון דמשתחרר וממילא יש לו יד לזכות וקונה גם הנכסים דזוכה שפיר בגוף השטר כיון דהוי נתינה אף אי אינו זוכה לענין השיחרור כנ"ל אמנם למאי דאמרינן דלא פלגינן דיבוריה ומתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ואף בקנין היכא שמקנה לו עצמו ונכסי אם אינו קונה הנכסים גם עצמו אינו קונה א"כ לכאורה עדיין קשה כנ"ל בכותב כל נכסי איך מהני כיון דלענין מתנת הנכסים בעי שפיר זכי'והכא אינו יכול לזכות דאין לו יד ולענין הזכי' לא אמרי' גיטו וידו כו' וא"ל כמ"ש דכיון שמהני לענין השיחרור ממילא יש לו יד כנ"ל דז"א דכיון דלא מהני לענין הזכי' ואינו יכול לזכות ואינו קונה הנכסים א"כ ממילא אינו משוחרר ג"כ אף דלענין השיחרור לא בעי זכיה מ"מ אינו משוחרר מטעם מתוך שלא קנה כו' דלא פלגינן דיבוריה כנ"ל וא"כ אם לא יזכה בנכסים לא יהי' משוחרר ואינו משוחרר רק אי זוכה בנכסים א"כ ממילא אינו זוכה בנכסים דלא מהני גיטו וידו לענין זכי' כנ"ל וממילא אינו משוחרר ג"כ מטעם מתוך שלא קנה כו' דלא פלגינן דיבוריה כנ"ל כיון דהטעם הוא דאף דלענין זכיה לא מהני כיון שאין השטר בא לרשותו רק הכא אף אי אינו זוכה בא השטר לרשותו כיון שהוא משוחרר ושפיר זוכה א"כ כיון דאי אינו זוכה אינו משוחרר ולא בא לרשותו כלל ממילא אינו זוכה באמת ואינו משוחרר כנ"ל [ואף שלכאורה יש לפקפק על זה אבל אחר העיון הוא נכון כמ"ש]:

[וי"ל ג"כ כמ"ש לעיל דלענין זה לא אמרינן מתוך שלא קנה כו' כיון דהטעם הוא משום יד בעה"ש על התחתונה והכא יתבטל לגמרי והוא על הקנין כנ"ל ואף דבשייר לא אמרינן סברא זו וג"כ יתבטל אי אמרינן מתוך כו' ז"א דהתם אנן יכולין לומר בהיפך מתוך שקנה כיון דאעפ"כ יכול לדחותו כנ"ל ולכך אמרינן מתוך שלא קנה משא"כ לענין זה וי"ל ג"כ כנ"ל לישנא דלא קנה ומקודם אמר מתוך שקנה לענין הקנין כנ"ל]:

אמנם י"ל לאביי דסבר עידיו בחתומיו זכין לו וקי"ל דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות ורק דצריך להיות מטי לידי' ואי מטי לידי' משתחרר למפרע משעת החתימה וא"כ ממילא לא קשה הנ"ל דכיון דלענין הנתינ' הוי שפיר נתינה וא"כ הוי מטי לידי' וממילא יש לו יד למפרע דאינו רק קיום התנאי מה שצריך להיות מטי לידי' ואית ליה שפיר יד וזוכה במתנה למפרע ומהני שפיר ואף לר"מ דסבר חוב הוא לו י"ל כיון דבמתנה הוי זכות הוי שפיר הכא זכות כיון שזוכה ג"כ במתנה ועיין בפ"י לקמן א"כ א"ש דמהני דגם לענין מתנת הנכסים לא בעי זכיה רק נתינה דכיון דהוי נתינה ומטי לידי' למפרע קונה הנכסים מטעם עידיו זכין כנ"ל ונתינה שפיר הוי מטעם גיטו וידו כו' דלענין נתינה מהני כנ"ל ולכך א"ש דקונה גם הנכסים בכותב כל נכסי אף אי לא פלגינן דיבוריה כנ"ל:

ובזה מיושב מה שהקשו הפ' אהא דאמרינן בשייר בית כור קרקע ולא פירש דאי לא פלגינן דיבורי' אמרינן מתוך שלא קנה הנכסים כו' כיון שיכול לדחותו על הנכסים והקשו דמה ענין זה למתוך שלא קנה הא באמת קנה גם הנכסים רק שאינו רוצה ליתן לו שיכול לדחותו ואיך נימא בשביל זה מתוך שלא קנה שיתבטל גם קנין עצמו ע"ש והוצרכו לומר מתוך כך דאינו יכול להקנות כלל כיון שהוא דבר שאינו מסוים ולא הוי קנין כלל ע"ש ובלשון רש"י הוא דחוק ע"ש ולמ"ש מיושב דכל הטעם דמהני הוא משום דהמתנה היא זכות כנ"ל ואמרינן עידיו בחתומיו כו' וא"כ כיון ששייר ולא פירש ויכול לדחותו וממילא לא הוי זכות כיון שאינו צריך ליתן לו וממילא אינו קונה דצריך שפיר זכי' בגוף השטר כיון דלא שייך עידיו בחתומיו כו' ואמרינן שפיר מתוך שלא קנה כמ"ש לעיל דלענין זכיה לא מהני כנ"ל. והוכיח שפיר דפלגינן דיבוריה דאי לא פלגינן וע"כ לא מהני רק מטעם עידיו בחתומיו כו' וכיון דלא הוי זכות לא מהני כלל בשייר סתם וע"כ סבר ר"ש דפלגינן וא"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא מ"ש לעיל דהנה הפ"י כ' לקמן דבמדינת הים שאין עדים מצויין לקיימו או אינו אומר בפ"נ לא הוי השיחרור זכות כלל דאסור בבת חורין והוי חוב ע"ש ט' תוס' ד"ה שוו כו' וא"כ ממילא הכא כיון דאמרינן לענין הנאמנות מתוך שלא קנה נכסים כו' ולא פלגינן דיבוריה ואינו נאמן גם על עצמו בפ"נ וא"כ כיון שאינו נאמן ולא הוי זכות ובעי שפיר זכי' בגוף השטר כנ"ל וממילא באמת לא קנה כיון שאינו זוכה בגוף השטר ואינו קונה הנכסים ולא קנה גם עצמו כנ"ל דאף דלענין המתנה הוא זכות אף שאינו יכול לקיים מ"מ כיון שע"י זה בא השיחרור לא הוי זכות כנ"ל ולא קנה וא"ש לישנא דלא קנה דכיון שאינו נאמן ממילא לא קנה כלל כנ"ל וא"ש קושית תוס' דהדר אמר אביי כו' דבאמת מקודם אמר על הקנין דמתוך שקנה כו' כיון דהוי זכות ואמרינן שפיר עידיו בחתומיו זכין לו וקנה שתיהם והקשה לו רבא דאעפ"כ אינו נאמן על המתנה לענין בפ"נ וע"ז הדר שפיר ואמר בהיפך מחמת קושיא דרבא דכיון דאינו נאמן ולא הוי זכות ממילא אמרינן מתוך שלא קנה נכסים כו' כיון דצריך זכי' בגוף השטר ומייתי שפיר אח"כ הא דר"ש וא"ש:

ומיושב ג"כ בזה מאי שהקשו לפירש"י ז"ל לס"ד דטעמא דר"ש דלא פלגינן כו' ואמרינן מתוך שלא קנה א"כ אביי קודם דהדר הוא דלא כמאן דר"מ סבר מתוך שלא קנה כו' ור"ש סבר פלגינן דיבוריה ואיך אמר אביי מתוך שקנה ע"ש ויש לדחוק דהתם לא יכולין לומר מתוך שקנה כו' דמ"מ יכול לדחותו ולכך אמרינן מתוך שלא קנה כיון דלא פלגינן אבל הכא אמרינן מתוך שקנה. אך זה דוחק ולמ"ש ג"כ זה אינו כיון דהוא ג"כ על הקנין. אך למ"ש מיושב דכל הטעם דמתוך שקנה הוא משום דהוי זכות קודם קושיא דרבא כנ"ל א"כ ממילא בשייר סתם ולא פירש דיוכל לדחותו ולא הוי זכות סבר שפיר מתוך שלא קנה כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל בפשיטות קושית תוס' ד"ה הדר כו' דהנה הטעם דעל עצמו תיקנו שיהיה נאמן בפני נכתב הוא משום תקנת עגונות כמ"ש תוס' משא"כ על הנכסים דלא שייך התקנה לא הימנוהו ע"ש ואי הי' שייך התקנה על הנכסים הי' נאמן על הנכסי' ג"כ כמו על עצמו ע"ש ולפ"ז יש לומר דאמרינן מתוך שקנה עצמו קנה נכסים הטעם משום דכיון דלא פלגינן דיבוריה וא"כ אי נימא דלא קנה הנכסים ממילא גם עצמו לא קנה ואסור בבת חורין וא"כ שפיר שייך תקנה זו גם אהנכסים שיהיה נאמן דאי לא יהיה נאמן יהי' עגונות שיאסור בבת חורין כיון דאמרינן מתוך שלא קנה כו' ולכך אמרינן בהיפך מתוך שקנה כו' קנה גם הנכסים כיון דשייך התקנה גם אהנכסים כנ"ל משא"כ לרבא דסבר פלגינן דיבוריה וא"כ אף אם לא יקנה הנכסים מ"מ יקנה עצמו א"כ ממילא לא שייך התקנה על הנכסים כיון דבין כך ובין כך יהיה משוחרר ולכך סבר שפיר דעצמו קנה ונכסים לא קנה כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל וא"ש דאמר אביי מקודם מתוך שקנה עצמו כו' והקשה לו רבא בשלמא עצמו כו' אבל נכסים מידי דהוי כו' דלא שייך התקנה על הנכסים כנ"ל וע"ז תירץ אביי שפיר הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו דלא פלגינן דיבוריה וממילא אמרינן בהיפך מתוך שקנה עצמו כו' כיון דאם לא יקנה הנכסים גם עצמו לא יקנה שייך שפיר התקנה וקונה גם הנכסים ולא חזר בו אביי כלל מקודם דגם עכשיו סבר מתוך שקנה כו' ותירץ שפיר קושית רבא כנ"ל וע"ז הקשה לו רבא בהיפך למאי דסבר פלגינן דיבוריה וא"כ בשלמא נכסים כו' אבל עצמו קנהוממילא לא שייך התקנה על הנכסים ובאמת עצמו קנה נכסים לא קנה כנ"ל וא"ש:

עוד יש ליישב כל הנ"ל דהנה בס' נודע ביהודא אה"ע ס' ע"ג הקשה הגאון מהר"י אי אמרינן היכא דאין שליח לדבר עבירה בטל השליחות איך אמרינן בתן שיחרור זה לעבדי דתן כזכי והוא משום שליחות הא משחרר עבדו עובר בעשה א"כ אין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות ודחה הוא ז"ל דבריו דהא התם שליח של העבד הוא והעבד אינו עושה עבירה דהא זכיה הוא שליחות של הזוכה ולא של המזכה ע"ש ודבריו תמוהים מהא דשוו למוליך ולמביא דצריך לומר בפני נכתב בגט שיחרור והיינו בשליח להולכה דבשליח קבלה אינו צריך לומר בפ"נ כמ"ש הר"ן ז"ל וא"כ איך מהני הא אין שליח לדבר עבירה. אך שם י"ל שסובר כמ"ש הפ"י דבזכי אף דהוי כמו שליח קבלה מ"מ צריך לומר בפ"נ כיון שלא נגמר מיד ע"ש וא"כ א"ש דהוי שליח העבד ואף על פי כן צריך לומר בפ"נ. אמנם הכא בעבד שהביא גיטו דלא משכחת לה רק נעשה להעבד עצמו שליח להולכה כנ"ל דאל"ה אינו צריך לומר וא"כ קשה כנ"ל הא אין שליח לדבר עבירה ואיך מהני כלל:

אמנם י"ל דלמאי דאמרינן התם דהיכא דאין השליח בר חיובא כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה או דאמר לאשה אקיף לי כו' דאצל השליח לא משכחת לה שיעבוד איסור זה בשביל עצמו לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ולא בטל השליחות ע"ש. וא"כ הכא שהעבד עצמו הוא השליח ואצל העבד לא משכחת לה האיסור דלעולם בהם תעבודו דלא שייך לא תחנם וא"כ לא הוי בר חיובא וממילא לא בטל השליחות כנ"ל ולכך מהני. אך לכאו' הא אחר השיחרור נעשה בר חיובא כיון שנעשה בן חורין ואם יהי' לו עבד שייך אצלו לעולם בהם תעבודו א"כ איך מהני השיחרור הא כיון שנשתחרר נעשה בר חיובא ובטל השליחות וממילא אינו משוחרר אך ז"א כיון דקודם השיחרור לא בטל השליחות ואח"כ ממילא הוא משוחרר ואיך יתבטל השליחות ואף דלכאורה כיון שאינו משוחרר רק משום גיטו וידו באין כאחת ואף דגם לענין זה אין לו יד אמרינן כיון שע"י שנשתחרר מגיע לו יד עי"ז הוא משוחרר וא"כ הכא דאי משוחרר בטל השליחות דהוי בר חיובא ואינו משוחרר וא"כ לא שייך גיטו וידו דקודם השיחרור אין לו יד וע"י השיחרור בטל השליחות דהוי בר חיובא כנ"ל. אך י"ל דז"א כיון דבשעת השליחות לא הוי בר חיובא והוי שליחות ממילא מהני אח"כ ומאי בכך שאחר השיחרור הוי בר חיובא כנ"ל:

אמנם לאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין לו רק דצריך להיות מטי לידי' אח"כ וכשבא לידו משוחרר למפרע משעת החתימה ואעפ"כ צריך שליחות על הנתינה כמ"ש הפוסקים ע"ש. וא"כ עדיין קשה הכא שהעבד עצמו הוא השליח להולכה הא אין שליח לדבר עביר' דכיון שבא לידו אח"כ והוי משוחרר למפרע והוי בר חיובא וממילא אינו משוחרר כלל דבטל השליחות כיון דאי משוחרר הוי בר חיובא למפרע בשעת השליחות ושפיר בטל השליחות וקשה כנ"ל:

אך למ"ש הפ"י דהכא כיון שאינו נאמן לא הוי זכות כלל כיון דאינו יכול לישא בת חורין ע"ש א"כ א"ש כיון דאמרינן מתוך שלא קנה כו' ואינו נאמן על עצמו ולא הוי זכות כנ"ל. אך בברייתא קשה איך אמרינן עצמו קנה דנאמן וא"כ הוי זכות וממילא אינו משוחרר כלל כנ"ל. וא"כ ממילא נראה דאינו נאמן דכל הטעם דאינו נאמן בעבד בפ"נ כתבו התוס' משום דזה מיקרי עגונות הא דאסור בבת חורין ולכך תקנו שיהי' נאמן שיהי' מותר בבת חורין וא"כ הכא דאי נימא דמותר ונאמן ממילא הוי זכות ואינו משוחרר כלל א"כ ממילא לא שייך התקנ' ואינו נאמן כלל בפ"נ ואמאי קנה עצמו. אמנם י"ל דהכא כיון דאי נימא עידיו בחתומיו זכין לו א"כ אינו משוחרר כלל עכשיו ממילא לא הוי זכות כלל ואינו משוחרר למפרע וממילא משוחרר עכשיו ואף דבשעת החתימ' שפיר הוי זכות מ"מ עכשיו שמגיע לו חוב עי"ז לא הוי זכות וגם יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים דעידיו בחתומיו כו' הוא רק דרבנן כמ"ש תוס' שם [דף כ' ע"א]:

אמנם למאי דפריך בכל הגיטין הבאין ממדינת הים הא הם מוקדמים ואמאי כשרים ומשני דאית לי' קלא ויאמרו אייתי ראי' אימת מטי לידך ולאביי דעידיו זכין לו כו' בל"ז לא קשה בעבד כיון דמשוחרר למפרע ע"ש. וא"כ ממילא הכא כיון דעכשיו לא הוי זכות א"כ ממילא פסול מטעם מוקדם דלא ידעו לומר אייתי ראי' דאף דיודעין שלא נמסר ביום שנכתב מ"מ כיון דהדין הוא דעידיו בחתומיו זכין לו ומשוחרר למפרע משעת כתיב' ולא יאמר אייתי ראי' וכיון דבאמת לא הוי זכות ואינו משוחרר רק עכשיו א"כ ממילא גם עכשיו אינו משוחרר דהוי מוקדם כנ"ל:

אך י"ל למ"ש שם הש"מ דאי אמרינן עידיו זכין לו בל"ז לא חיישינן דלמא קנה העבד נכסים ואזל הרב והוציא ממנו וזבנינהו דזה חששא דמוקדם ע"ש דלא הי' יכול להוציא ממנו כשהעבד מוחזק כיון דכבר זכין לה העדי' רק דמחוסר מטי לידי' לא הי' יכול להוציא מן העבד ולמוכרן ולא חיישינן רק בדבר שהי' בידו ע"ש וא"כ ממילא א"ש הכא דאינו פסול מטעם מוקדם דלא שייך החשש הנ"ל אף דעכשיו לא הוי זכות מ"מ כיון שאז הי' זכות לא הי' יכול להוציא כנ"ל לאביי ולא שייך דלמא זבנינהו ולכך כשר כנ"ל וא"ש:

אמנם זה א"ש לענין עצמו אבל לענין הנכסים לכאו' ממילא פסול מטעם מוקדם דהנכסים שלו שפיר הי' בידו של הרב ושייך החשש דלמא מכרם ועכשיו כיון דאינו זכות ואינו שלו רק עכשיו יוציא מהלקוחות שלא כדין דלא יאמרו אייתי ראי' כיון דעידיו בחתומיו זכין לו וממילא הוי מוקדם ופסול גם עכשיו ולא קנה הנכסים אך כיון דכ' עצמו ונכסי ופלגינן דיבורי' וממילא אף דלא קנה הנכסים מ"מ קנה עצמו דע"ע לא הוי מוקדם כנ"ל:

ולפ"ז מיושב דתני עצמו קנה כו' דשייך שפיר על הקנין דהנכסים באמת לא קנה ועצמו קנה כנ"ל וא"ש. אך בכל נכסי לאביי דלא פלגינן דיבורי' וא"כ ממילא כיון דלענין הנכסים פסול כנ"ל ממילא מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו. רק על הקנין לא שייך יד בעל השטר על התחתונ' כנ"ל כיון שיתבטל השטר כמ"ש לעיל ולכך אמר מקודם מתוך שקנה. וע"ז הקש' רבא הא עכ"פ אינו נאמן על הנכסים מידי דהוי אקיום דעלמא וע"ז אמר אביי דלענין הנאמנות שפיר אמרינן מתוך שלא קנה דלענין זה שייך שפיר יד בעל השטר על התחתונה כמ"ש לעיל ולא הדר בי' אביי כלל מעצמו רק מחמת קושיא דרבא דמקודם לענין הקנין שפיר אמר מתוך שקנה כנ"ל וא"ש:

דין עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוי לך עצמו קנה ונכסים לא קנה וכן אם כתב בו כל נכסי קנוי' לך קנה את עצמו והנכסים לא קנה ובארנו הנותן מתנה לחבירו ואמר כל נכסי קנוי' לך חוץ מבית כור ולא פי' איזה בית כור לא קנה המקבל כלום אבל גבי מוכר שמכר כה"ג קנה אלא שיד המוכר על העליונה לברור לעצמו בית כור מעידית שבנכסיו:

ת"ר עבד שהביא גטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה ונכסי' לא קנה עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה דתנן האשה עצמה שהביאה גיטה צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח וה"ה בעבד נמי כה"ג ונכסי' לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות בעלמא איבעי להו כל נכסי קנוי' לך מהו פי' שכלל העבד והנכסים יחד אביי אמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה את עצמו דלא פלגינן דבורא רבא אמר אחד זה ואחד זה קנה את עצמו ונכסי' לא קנה וא"ל רב אדא בר מתנא לרבא כמאן כר' שמעון דאמר פלגינן דבורא ובניחות' הוא דתנן כל הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל העבד שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין דשמא שייר נמי את העבד דהא נחית לשיור' וה"ה אם שייר בפרט חוץ משדה זו או חוץ מכלי זו אפ"ה אמרינן מאחר דנחית לשיורי שייר נמי את העבד ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שישייר אחד מן רבוי שבהן פי' כל היכא שמשייר דבר פרטי כגון קרקע או מטלטלים לא אמרינן דשייר נמי לדידי' א"ל שאמר חוץ מאחד מרבוי שבהן שהוא כלומר דבר מועט שבנכסיו ויכול לומר שעל העבד קאמר שהוא בעיניו כאחד מרבוי שבנכסיו ומדקאמר ר' שמעון לעולם משמע דמרבה אף מה שלא אמר הת"ק כגון שאמר כל נכסי קנוי' לך חוץ מאותה שדה ואין לו יותר אלא אותה שדה וכן איתא להדיא בתוס' ואפ"ה קנוי' את עצמו אף דאשתכח השתא דלא קנה מידי בנכסי וא"כ כאלו נתבטל הדבור כל נכסי במה שאמר אח"כ חוץ מאותה שדה אפ"ה פלגינן דבורא ואמרינן נהי דנתבטל דיבר כל נכסי בענין הנכסים אבל לגבי דידי' לא אתבטל ורש"י מפ' דלעולם דר' שמעון קאי בפשוטו אדברי ת"ק אפילו היכא דשייר קרקע סתם ולא פירש אלא אמר חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה קרקע דבכל חד וחד איכא למימר דהיינו הא ששייר ואפ"ה הוא בן חורין אלמא דפלגינן דבורי' והשיגו עליו התוס' וכל האחרונים וכתבו דדין זה ליתא דאע"ג דלא שייר שום קרקע מבורר מ"מ קנה הלוקח או המקבל מתנה כל הנכסים רק שידו על העליונה ויברור לעצמו בית כור עידית מנכסיו כדתנן להדיא בפ' בית כור חצי שדה אני מוכר לך נותן לו חצי שדהו ומפ' התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעל השטר על התחתונה ואני אומר בר מינן לומר דלא ידע רש"י המשנה אלא דוקא גבי מכר הוא דאמרינן הכ' דס"ס מכר לו קרקע ומחויב לקיים המקח רק שידו על העליונה אבל במתנה י"ל לאחנופא לך קאתינה ולא הי' בדעתי שתזכה מידי בנכסי ומה שהקשה הרשב"א וז"ל ועוד במתנה נמי אשכחן כה"ג, דקנה דגרסינן בפ' דייני גזרות ההוא דאמר להו דיקלא לברת' אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתני' כו' א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי לי' הכא דיקלא גבייהו הוא אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואע"פ שלא אמר דקל פלוני ואם היה מתנת ברי' היתה מוציאתו כמו בן מן האב עכ"ל ואני אומר שהוא עד והוא בעל דין דמאן מסהיד לן שאם היה בריא שהיתה מוציאתו דוקא גבי ש"מ דדבריו ככתובי' וכמסורין דמי כדי שלא תטרוף דעתי' ואלמו' רבנן יותר ממכר ופשיטא דכה"ג קנתה דקל ולא אמרינן דלחנופי אתי מאחר שהוא צוואת ש"מ אבל בכל מתנות בריא לעול' אמרינן דלא קני מידי בפרט היכא דטעין כה"ג דלחנופי אתי ואדרבה לפיר' התוס' קשה שמפרשים לעולם דר' שמעון בא לאתויי הא דתוס' א"כ הוה ליה לתלמודא לפרש או להביא התוס' ומדאמר תלמודא סתמא כמאן כר' שמעון דמתני' משמע כפשוטו כמו שפירש רש"י ע"כ נראה דבמכר קנה ויד המוכר על העליונה ליתן לו הפחות והכחוש וגבי מתנות ברי' היכא שטעון שלא נתכוון לזכות לו בנכסיו אלא כדי לאחנופי ליה לא זכה במידי:

דין הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע סתם ולא פירש איזהו שיור מאחר שלא קנה נכסים לא קנה את עצמו.

קפריך סתמא דתלמודא והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שקילס ר' יוסי את ר' שמעון דתניא כשנאמרו הדברים לפני ר"י קרא עליו המקרא הזה שפתים ישק משיב דברי' נכוחים מ"מ הלכה כר"מ וחוזר התלמוד ואומר ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר ר"נ ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים דמתנת ש"מ הוא ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין וקדשו השם אלמא דפלגינן דבורא אלא אמר רב. אשי התם דפסקינן כר' מאיר היינו משום דלאו כרות גיטא מתני לה דסבר ר' מאיר מ"ה לא יצא בן חורין דכיון דאין דבור כל נכסי מתקיים על הנכסי' ונשאר לאדון זכות בהן ה"נ לא מתקיים גבי עבד שהרי לא נכרתו באותו דבור בכריתות גמור אבל עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנוין לך כרות גיטא הוא אלא שלא מצא קיום על הנכסים ולא האמינוהו לכך וכן אם אמר עצמך ונכסי קנוין לך אפילו אם שייר בנכסי' דלא קנה מידי בהן אפ"ה קנה נכסים ושפיר כרות גיטא הוא דבדבור שאמר עצמך הוא כרות גיטא ממש בלי שיור זכות לאדון ובהאי הלכתא כרבי מאיר דאמרינן לאו כרות גיטא הוא אבל לעולם פלגינן דבורא ומ"ה קלס ר"י לר"ש דשמע מדבריו להדיא דפלגינן דבורא ואפשר אף רבי מאיר מודה בה והכל הלכתא ודין חילק נכסים לב' בני אדם והעדים פסולים לאחד שפסל כל השטר ולא פלגינן דבורא אם הוא מתנה אכתוב בעה"ז בפ"ק דמכות:

כקונה בפרוארי ירושלים. לקמיה מפרש לה: בפרוורי. בהפרכיא רוקריי''ש בלע''ז: כיבוש יחיד. דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו: בשידה תיבה ומגדל. ונושאים אותה באויר ומשא''כ בארץ העמים ורבי היא: רבי מטמא. קסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכי מפרש בערובין אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו הילכך חציצה דקא מפסיק האי אהל בינו לאויר ארץ העמים לאו חציצה היא ואשמעינן האי תנא דסוריא דלעיל דאפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים: דגזרו על גושה. מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרי' בפ' ב' דאהלות (מ''ג): ועל אוירה. שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפי' לא נגע ולא הסיט את גושה אבל סוריא על גושה גזרו מגע והיסט אבל על אוירה לא גזרו והאי לא נגע ולא הסיט: בפרוורי. בפילכי רוקריי''ש בלע''ז: אונו. שטר מכירה כמו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו (ב''ב דף נב.): אפי' בשבת. אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת: כדאמר רבא. במסכת שבת (דף קכט.): משום ישוב ארץ ישראל. לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה: עבד שהביא גיטו. ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתני' (לקמן דף ט.) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא: עצמו קנה. דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו: נכסים לא קנה. דבעי עדים כשאר קיום שטרות: כל נכסיי מהו. מי אמרינן עצמך ונכסיי תרי דבורי נינהו אבל כל נכסיי כיון דבחד דיבורא אתו ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים כדקיימא לן לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל נכסים הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן דיבורא או דלמא פלגינן: מידי דהוה אגט אשה. שנאמנת להביא את גיטה ולומר בפני נכתב: אחד זה ואחד זה. בין עצמך ונכסי בין כל נכסיי: הכותב כל נכסיו לעבדו. כגון כל נכסיי נתונין לך: יצא בן חורין. שאף הוא בכלל נכסים וכל שאר נכסים נמי קנה: שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. קרקע לאו דוקא כדאמר בבבא בתרא בפ' מי שמת (דף קנ.): לא יצא בן חורין. דבשלמא רישא דלא גלי דעתיה דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסיי:

בשידה תיבה ומגדל. פירש בקונט' מה שאין כן בארץ העמים ורבי היא ונראה שרוצה לפרש שידה תיבה ומגדל דוקא ולהכי לא מצי לאוקומי כר' יוסי בר רבי יהודה דהא הוא מטהר אפי' בארץ העמים ובחנם פי' כן דהא על כרחך שידה תיבה ומגדל לאו דווקא נקט אלא משום דנקט בברייתא אלא הוא הדין אפי' רוכב על הסוס כיון דסבר רבי אהל זרוק לא שמיה אהל כדפירש בקונטרס וכדמוכח דמסיק דבסוריא על אוירה לא גזרו ואם כן כר' יוסי נמי אתיא והרוצה ליכנס לה בטהרה היינו בקרון או רוכב על הסוס מה שאין כן בארץ העמים דטמא וכן משמע הלשון קצת דקאמר ואפי' רבי לא קא מטמא כו' ומשמע כרבי יוסי אתיא בפשיטות טפי ומיהו על כרחך כר' יוסי נמי לא אתיא אלא מטעם דמסיק אליבא דרבי דיוקא ארץ העמים משום דגזרו על אוירה ועל גושה כו': אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה. והא דמיבעי לן בנזיר בפרק כ''ג (דף נד:) ארץ העמים משום גושה גזרו עליה או משום אוירה גזרו הכי פירושו משום גושה משום דמאהיל על הגוש הוא ועשאוהו חכמים כמאהיל על המת ויכול להכנס שם בשידה תיבה ומגדל או דילמא על האויר עצמו ולא יוכל להכנס שם בשום ענין והכא בשמעתא על גושה היינו על מגע גושה ועל אוירה או משום מאהיל על הגוש או משום אוירה ממש: דגזרו על גושה ועל אוירה. הקשה הרב ר' יעקב דאורלינ''ש דבמסכת אהלות (פ''ב משנה ג) תנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ותירץ דמיירי בעפר הבא מחוצה לארץ לארץ והמאהיל עליו דלא מטמא דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש ואין לשון ארץ העמים משמע כן אך יש לומר דאיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהן וטהורין אי נמי אי משום מאהיל על הגוש גזרו עליה איכא לאוקמי כר' שמעון דאמר. קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל ולא החמירו על ארץ העמים יותר מקברי עובדי כוכבים עצמו ועוד תירץ רבינו תם דההיא משנה קודם שגזרו על אוירה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו:) דמעיקרא גזרו אנגיעת גושו ותו לא: אע''ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא כדמוכח בפרק הדר (עירובין דף. סח.) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו לשיילו לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה ולכאורה משמע דביום המילה היה שהיו צריכין לחממו כדי למולו וקודם המילה היה דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת וע''י עובד כוכבים איירי התם כדפי' שם בקונט' וכן פי' ר''ח כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט.) דחיה משבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת והא דאמר בסוף מפנין עד מתי פתיחת הקבר אביי (. משמיה דרב יהודה) אמר שלשה ורבא משמיה דרב יהודה אמר ז' ואמרי לה ל' לא לחלל עליה שבת קאמרי ופליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו ס''ל כנהרדעי דאמרי חיה ג' שבעה שלשים ודוחק לומר דמעת לעת בעינן והא עובדא הוה תוך ז' של מעת לעת והא דאמר התם לעיל באידך ינוקא דאישתפיך חמימיה ואמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתיה ומוקי לה על ידי עובד כוכבים ודאי איסורא דרבנן שרי בחצר שלא עירבו משום מצות מילה אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמין אסור ואין ללמוד מכאן היתר לומר לעובד כוכבים להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דחיא שבת התירו ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה שפירש דליתו מתוך ביתא דרך רה''ר לפי זה הא דקאמר נחים ליה אגב אימיה נוקמה תוך ז' ואמרה צריכה אני שמחללין עליה שבת. ונראה דלא יתכן לומר דנחים ליה ע''י ישראל דע''י ישראל היה אסור להרבות בשביל קטן כדאמר בפ''ק דחולין (ד' טו:) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל ע''י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו ע''י עובד כוכבים אסור להרבות והא דתנן בפ''ב דביצה (דף כא:) לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א''כ ראויין לשתיה ואמרי' נמי בגמרא דביצה (ד' יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אע''פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אע''פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד משום שמחת יום טוב התירו חכמים להרבות.: הדר אמר אביי. פי' לא משום קושיא דרבא חזר בו דאביי לא חשיב ליה פירכא דסבר לא פלגינן דיבורא דאקושיא דרבא לא משני מידי אלא נראה לו סברא לומר טפי דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה: