גיטין ח ע"א

דף ח - א

משום שדרכה הוא, [שהיא] העשויה לברוח ^[148] ולנוע כל רגע למקום אחר. ואינה עומדת במקום אחד.

ולפיכך, אינה נחשבת כמחוברת לקרקע, עד שתיגע בקרקע. אבל עציץ זה שאתה [רבי זירא] דן עליו שאינו עשוי לברוח, והוא קבוע במקום אחד, לא יאמר זאת רבי יהודה. אלא [יתכן שהוא] יודה, שעציץ, נחשב כמחובר לקרקע.

אי נמי - או גם [יתכן שאפשר לטעון גם בדעת רבנן סברא הפוכה]. והיא: עד כאן לא קאמרי - לא אמרו - רבנן התם - שם - את דבריהם [שאין צריך להיות על הקרקע ממש, כדי להחשב מחובר], אלא דוקא בספינה שהיא מונחת על המים, ושלא מפסיק אוירא - האויר - בינה לבין הקרקע, אלא מים. דמיא - שהמים ^[149] - כארעא סמיכתא דמי - נחשבים כקרקע סמיכה. [והראיה: שיש בהם כח הצמחה, כעין קרקע]. אבל עציץ, שמונח הוא על גבי יתידות [באופן] שמפסיק אוירא בינו לבין הקרקע, לא אמרו רבנן. ויתכן, שהם מודים שאינו נחשב כמחובר.

רב נחמן בר יצחק חוזר לשאלת הסתירה בין שתי הברייתות, לעניין המביא גט בספינה. ומיישב בדרך שלישית [אחרי תירוציהם של רבי ירמיה ואביי]:

רב נחמן בר יצחק אמר: ברייתות אלו, בנהרות דארץ ישראל, דכולי עלמא - לדעת כולם - לא פליגי - אינן חולקות. ולפי שתיהן נחשבות הספינות השטות בנהרות אלו. כמונחות על הקרקע, ^[150] לעניין גט הנכתב עליהן. ואף על גב שאינן נוגעות בקרקע כלל.

אלא כי פליגי - במה הן חולקות? בגט הנכתב על ספינה השטה בים הגדול [הים התיכון], שהוא תוחם את צידה המערבי של ארץ ישראל. אלא שעל הים עצמו, יש שתי מחלוקות בין התנאים. תנא אחד סובר, ששפת הים, הוא הגבול של ארץ ישראל. אך היום עצמו, כבר אינו מארץ ישראל. ואילו האחר סובר, שאף הים עצמו, מארץ ישראל הוא, ומחלוקתם של שתי הברייתות היא על הים עצמו, עד היכן מגיעים גבולות הארץ. האם בתוכו או עד אליו.

על כך, מביאה הגמרא את דברי התוספתא:

דתניא: איזהו המקום המדוייק בצפון, שבו מתחיל גבולה של ארץ ישראל. ואיזהו המקום השייך לחוצה לארץ? האם הפיסגה של ההר הנקרא ^[151] טורי אמנון היא נקודת הגבול. או שפתו, הנמצאת במרחק הילוך של יום או יומיים ממנו, לכיוון דרום.

תנא קמא אומר: כל ששופע - שמתחיל ההר להשתפע - ויורד מפיסגת טורי אמנון ולפנים - דרומה לצד ארץ ישראל. הוא ארץ ישראל משום שפיסגת ההר היא הגבול. ומצידו השני, המקום המשתפע מפיסגרת טורי אמנון ולחוץ צפונה, הוא חוצה לארץ. ומה דין הנסין - האיים - שבים, בצד המערבי הסמוך לארץ ישראל. [האם דינם כארץ ישראל, או כחוץ לארץ]? תשובה: רואין אותן במקומם כאילו חוט מתוח עליהן מלמעלה, שראשו מתחיל מטורי אמנון בצפון והוא נמתח והולך עד נחל מצרים, שהוא גבולה הדרום מערבי של הארץ המתחבר לים התיכון. ^[152] ולפי זה קובעים את דינם [של הניסין]: מן החוט ולפנים - מזרחה לכיוון ארץ ישראל, דינם, כארץ ישראל. מן החוט ולחוץ - לכיוון מערב - דינם כחוץ לארץ.

רבי יהודה אומר: כל הים שכנגד אויר של ארץ ישראל לצד מערב, אפילו עד אוקיינוס שהוא בסוף העולם, הרי הוא כארץ ישראל. שנאמר [בספר במדבר פרק לד]: "וגבול ים. והיה לכם הים הגדול ^[153] וגבול. זה יהיה לכם גבול ים". והנסין, אשר שייך לדון עליהם, [אם הם בתוך התחום הארץ, או לא], אינם אלו שנמצאים בצד מערב של ארץ ישראל. אלא אלו שבצדדין. לצד צפון ולצד דרום שיש מהם המתפשטין צפונה או דרומה, מחוץ לתחום הארץ. ואשר כדי לקבוע את דינם, רואין אותן במקומם, כאילו חוט מתוח עליהן מלמעלה, מקפלוריא - שהיא העיר השוכנת בפסגת טורי אמנון [והיא הגבול הצפוני!], מערבה ועד ים אוקיינוס. והחוט השני מתוח מנחל מצרים, שבדרום ארץ ישראל מערבה, עד ים אוקיינוס. ועל פי זה נקבע הדין: מן החוט ולפנים - לצד החוט השני [כלומר בין שני החוטין], נחשב ארץ ישראל. אך מן החוט ולחוץ - צפונה מקפלוריא ודרומית לנחל מצרים - הרי זה חוצה לארץ.

ושואלת הגמרא: ורבנן, האי "וגבול" - מילה זו הנראית מיותרת בפסוק, [שממנה למד רבי יהודה את דינו] - מאי עבדי ליה - מה ידרשו בה?

ועונה הגמרא: מיבעי להו - צריכים הם את זאת כדי ללמוד - שגם הנסין הנמצאים בים בצד המזרחי של החוט, נחשבים כארץ ישראל [לעניין מעשרות, שביעית וכדומה].

ואין אומרים בכך, שתחומה של ארץ ישראל מגיע רק עד שפת הים.

ומסבירה את דעת רבי יהודה:

ורבי יהודה סובר: נסין, לא צריכי קראי - אינם צריכים פסוק מיוחד. כי מאחר והם נמצאים בתוך התחום, ודאי דינם כארץ ישראל! הגמרא דנה בענין נוסף מדברי המשנה:

שנינו במשנתנו: "רבי מאיר אומר: עכו, דינה כארץ ישראל לעניין גיטין".

בעו מיניה - שאלו ממנו [התלמידים] - מרבי חייא בר אבא. מה דינו של המוכר עבדו ^[154] לסוריא? האם נחשב - כמוכר בחוץ לארץ דמי ויוצא העבד לחירות. וכמו שהמשנה אומרת לקמן [דף מג עמוד ב], שקונסים את הקונה על שהוציאו מארץ ישראל. מאחר ועבד שייך במצוות ^[155] ואסור לו לצאת מן הארץ. ^[156] או לא יוצא לחירות, שהרי דוד המלך כבשה והוסיפה על שטח ארץ ישראל וכיבוש יחיד שמו כיבוש.

ענה להם רבי חייא בר אבא:

אמר להו, תניתוה - שנינו זאת בדברי המשנה "רבי מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין". משמע: לגיטין, אין. דוקא לעניין גיטין נחשבת עכו כארץ ישראל, מפני שבקיאין בה לשמה. או משום שעדים מצויין שם לקיימו. אבל לענין עבדים שנמכרו לשם, לא נחשבת היא, שהרי אינה מארץ ישראל. ואם כן, כל שכן סוריא, שאינה נחשבת כארץ ישראל לעניין עבדים, ^[157] דמרחקא טובא - שהרי היא רחוקה יותר [מעכו].

ועתה מביאה הגמרא ברייתא בעניין סוריא:

תנו רבנן: בשלושה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל, ובשלושה דרכים שוותה לחוץ לארץ: הגמרא נותנת סימן לששת הדברים על ידי אותיות ^[158] ע"ב ב"ר ר"ק:

והגמרא מציינת את ששת הדברים:

בשלושה שוותה לחו"ל: עפרה טמא כחוץ לארץ. משום שחכמים ^[159] גזרו עליה, כדי למעט ביציאת יהודים לשם. והמוכר עבדו לסוריא, כמוכר בחוץ לארץ. והמביא גט מסוריא לארץ ישראל, כמביא מחוץ לארץ. ומאחר ואין שיירות מצויות צריך השליח לומר: בפני נכתב ובפני נחתם.

ובשלושה שוותה לארץ ישראל: חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל. והרוצה להיכנס לה [אליה] בטהרה [מבלי להיטמא בטומאת "ארץ העמים"], נכנס. והקונה שדה בסוריא, נחשב  כקונה ^[160] בפרוארי ירושלים.

המוכר עבדו בחוצה לארץ יצא לחירות כמו שיתבאר במסכתא זו מ"ג ב' וסוריא לענין זה כחוצה לארץ וכן עכו לענין זה כחוצה לארץ כמו שביארנו במשנה:

בשלשה דברים סוריא שוה לחוצה לארץ ובשלשה לארץ עפרה טמא כחוצה לארץ ר"ל גושה והמוכר עבדו בסוריא כמוכרו בחוצה לארץ ויצא לחירות כמו שכתבנו והמביא גט בסוריא כמביא בחוצה לארץ וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובשלשה לארץ ישראל הראשונה חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל ולפי סוגיא זו חייבת מן התורה מפני שכיבוש יחיד לענין זה נקרא כיבוש ואעפ"כ אין שוה לגמרי לארץ ישראל מפני שכבשה קודם שיכבוש כל ארץ ישראל והניח שם משבעה עממין והתורה אמרה והוריש ה' את הגוים האלה מלפניך ואחר כך כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וכו' וכן היא שנויה בספרי וגדולי המחברים הביאוה וזה שקראוה כיבוש יחיד מפני שלעצמו כבשה ולא לשם כל ישראל שיחלקוה כיהושע ומכל מקום על פי בית דין כבש שאם לא כן לא היתה כארץ ישראל לשום דבר ומכל מקום לענין זה מיהא אין הלכה כבריתא זו אלא סוריא אינה חייבת בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם כמו שיתבאר בפרק השולח והרוצה ליכנס באוירה טהור כגון שיכנס בשידה תיבה ומגדל מה שאין כן בשאר חוצה לארץ שאף הוא טמא וישובה חביב כישובה של ארץ ישראל עד שהקונה בית בסוריא כקונה בארץ ישראל וכותבין עליו אונו על ידי גוים אפי' בשבת ואע"פ שאמירה לגוי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בכך:

תד"ה כל ששופע כו' אמאי נקט ר"י קפלוריא כו' ומיהו יכול להיות שההר תקוע קרן צפונית מערבית אבל כו' עכ"ל דהשתא ניחא דקרא מציין בו גבול צפוני שהוא בקרן צפונית והתנא מציין בו גבול מערבי שכל שמשפע ויורד לצד מזרח הוא א"י וחוצה לו צד מערב הוא ח"ל אך קשה לדבריהם דאכתי אמאי נקט ר"י קפלוריא הל"ל רואים חוט מתוח מקרן צפונית מערבית של ההר עד אוקיינוס דלת"ק נמי גבול צפוני הוא קרן צפונית מערבית של ההר ויש ליישב דודאי לפרש"י דשפוע ההר היה לצד צפוני ולצד דרום ומחודו ולפנים לצד דרום הוא א"י ולחוץ הוא ח"ל ה"ל לר"י נמי לציין כן מאותו חוד של ההר לצד מערב עד ים אוקיינוס אבל לדברי התוס' שהיה שיפוע ההר לצד מזרח ולצד מערב וההר היה גדול כמהלך יום או יומים מצפון לדרום גם אם הוא גבול צפונית לא ידענא אם הוא בקצה הצפוני מההר או בקצה הדרומי או באמצעו ובא"י מטורי אמנון ולפנים היו להם סימני מקומות כמו עכו לצפון אבל מאחורי טורי אמנון לר' יהודה לא ידעינן גבולו לצפון דא"א למתוח החוט ממקומות שהם גבול צפונית לפנים מטורי אמנון עד ים אוקיינוס דא"א לקדר בהרים ובא ר"י ונתן סימן וציין מקפלוריא שהיה אחורי טורי אמנון עד אוקיינוס ודו"ק. בד"ה בשלשה דרכים שוותה סוריא כו' נקט שלשה לשון זכר אע"ג דסוריא לשון נקבה כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור ע"פ מאי דמסיק בר"פ האשה נקנית בג' דרכים דאשכחן דרך בקרא בלשון נקבה ואשכחן בלשון זכר וכן מתניתין לגבי זכר קתני לה בלשון זכר בשבעה דרכים בודקין הזב לגבי נקבה קתני לה בלשון נקבה בשלש דרכים האשה נקנית והשתא כיון דהכא גבי נקבה קתני לה דסוריא לשון נקבה כדקתני בה שוותה ועפרה טמא ה"ל למתני נמי בשלש דרכים אלא משום דהכא הדרכים בעצמם הם לשון זכר עבד וגט וכן עפר לשון זכר הוא בקרא והך את עפר הארץ והיה לכנים וכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע וגו' וה"ל כל הג' דרכים בלשון זכר ודו"ק:

ע"א תוס' ד"ה המוכר עברו לסוריא וכו' עד דא"כ הוי סברתם איפכא. ר"ל דלפי סברת האיבעין הוי איפכא דהא אשכחן בעכו דלענין גיטין הוי א"י ולענין עבדים ס"ל דהוי ה"ל אלא ודאי שגם סברת האיבעין היה ג"כ דלעגין גיטין הוי סוריא פשיטא א"י ולכך לא בעי לה לענין גיטין כ"א לענין עבדים ונוכל ג"כ לפרש דכוונת התוס' הוא לומר תרוייהו בעי ליה ולא הוה פשיטא ליה לא לענין גיטין ולא לענין עבדים אלא דחדא בעיא נקיט ואיהו פשיטא ליה דלענין עבדים מיהא הוי כח"ל מק"ו דעכו:

גמ' ר"נ בר יצחק אמר כו'. יש להקשות דהומ"ל הא והא רבנן כאן לפנים מחוט המתוח כאן חוץ לחוט המתוח:

גמ' בשלשה דרכים שותה סוריא כו'. ע"כ סוריא דשמעתין לאו היינו סורא דלעיל דהוי בבבל מסורא לנהרדעא כו' ישיבת רב דהוי כא"י ודו"ק:

ברש"י בד"ה מן החוט ולפנים לצד חבירו וכו' ונסין דנקיט כו'. אפ"ל דבת"ק פשיטא דה"ה למים דגם לעיל לרבנן דר"י מחייבי בנהרות דא"י למאי דס"ד דאיירי בנהרות אבל לר"י דלר' ירמיה דלעיל צריך לומר נסין דוקא דאילו [מים אף] נהרות [דא"י] לר"י כ"ז שאינה גוששת הוי ח"ל אף לענין גיטין אבל לרנב"י נסין לאו דוקא וה"ה למים לענין גט ולענין חיוב דמעשר משום יניקה נגעו ביה כפי' רש"י ודו"ק. ויותר נראה משום דמפרש המביא גט בספינה דברייתא דכא"י ר"י היא ור"י גופא לא קאמר רק נסין לזה צ"ל דאף המים לר"י כנסין ולכן גט שנכתב בספינה [אף] לתוץ מחוט המתוח כא"י אבל בנסין דת"ק [כיון] דאיירי (במן הצדדים) [בברייתא דכמביא בח"ל בחוץ לחוט המתוח. כנ"ל להגיה ולמחוק השני תיבות במן הצדדים] אין לנו נ"מ אף אם יהיה נסין דוקא וק"ל:

בתוס' בד"ה כל ששופע וכו' בסוף הדבור לצד מזרח ומצד זה לצד מערב כדפרישית כצ"ל ודבריהם מבוארים דלפי' רש"י דמציין ת"ק גבול צפוני בחודו של הר א"כ למה ליה לר"י להזכיר קפלוריא אבל לפירוש ר"י דהשיפוע לצד מערב ומזרח אתי שפיר הכל דהתנא מגביל בו בחודו גבול מערבי דא"י כל ששופע כו' והפסוק הגביל בו צפונה דא"י דקושטא הוא דהוא ג"כ בצפון דא"י שהרי עומד במקצוע צפונית מערבית והפסוק אינו מדקדק רק הגבול צפוני לא"י שם הוא ההר אבל התנא בא לדקדק בהר גופא באיזה מקום בו הוא הגבול בהתחלתו או באמצעו או בסופו דחודו של הר הולך מצפון לדרום ואפשר הוא כמה פרסאות ואף שהוא גבול מערבי דא"י א"א לומר שהוא גבול צפוני דהיכן הוא הנקודה שהרי שיפועו הולך לצד מזרח ומערב ומפרש ר"י מקפלוריא וכו' ויכול להיות אפילו שקפלוריא לא היה מכוון בחודו של הר רק בשיפועו או לצד מזרח או לצד מערב ולכן אין להגביל בו כלל גבול מערבו דא"י וגבול צפוני א"א להגביל בחודו דהר רק בקפלוריא זה פשוט. ור"י עצמו דמגביל גבול צפון במתני' בעכו היינו לצד מזרח דא"י וכפי' רש"י בתחלת ההלכה וקפלוריא לצד מערב וכ"ש אם קפלוריא מונחת בשיפוע מערב דהוי ח"ל [מלבד הים שריבתה תורה] כ"ש דניחא דמשמעות במתני' בעכו דהוי לפנים מטורי אמנון אבל לענין חוט המתוח טוב יותר לשער בגבול חצוני דא"י:

בתוס' בד"ה ר"י אומר כו' לכך י"ל דלא כבשו וכו'. ואצ"ל דלא קי"ל כר"י ומ"מ פטור מן המעשרות וכן לענין גיטין הוי כח"ל כיון דלא קדשה בביאה שניה:

בא"ד כדכתיב עד ים הגדול כו'. מה מוכח טפי מהאי קרא מקרא דבשמעתין ואפשר מלשון עד ועיין:

בתוס' בד"ה המוכר עבדו וכו'. א"ל דבגט פשיטא ליה וכו'. אלא לענין גיטין ג"כ מספקא ליה ובעי לענין מוכר וה"ה לענין גט וכ"ת א"כ אמאי לא פשיט לו ג"כ גט דאפילו ר"מ לא קאמר אלא בעכו דמיקרבא אבל סוריא דמרחקא לא כדאמר לעיל לענין בבל וי"ל כיון דעכו חציה ח"ל ממש א"כ אין למידק מניה אבל סוריא דמירחקא וכו' דדלמא סוריא נמי כא"י ונקיט עכו דמשמע כל עכו ואפילו חצי' של ח"ל דינה כא"י ואילו נקיט סוריא דהוי כיבוש יחיד דשמי' כיבוש לא הוי ידעינן חציו ח"ל דבעכו אבל לענין מוכר פשיט שפיר מחציו דא"י דהשתא אפילו חציו דא"י דינו כח"ל לענין מוכר כ"ש סוריא דמירחקא ואף שהוא כיבוש יחיד לא יהיה עדיף מא"י ממש וקצת קשה אכתי מאי דייק לענין גיטין אין וכו' דלמא נקיט לגיטין משום חציה דח"ל ולא היה יכול לומר עכו כא"י סתם לכל דבר כיון דאיירי מכל עכו לא הוי מלתא פסיקא כי אם לגיטין אבל חציו דא"י וכן סוריא דלמא לעולם דינו כא"י למוכר ואפ"ל דודאי עיקר פשיטותו מת"ק דר"מ דהלכה כר"י לגבי' ואפילו חציו דא"י כח"ל כיון דרחוקה מיישוב וכ"ש סוריא רק של"ת מנ"ל ה"ה למוכר לזה מייתי הסברא מדר"מ דלגיטין אין לעבדים לא ממילא ת"ק דפליג אף לגיטין כ"ש לעבדים ודו"ק. [ובאמת דגם גיטין נפשט מת"ק והבעיין לא ידע למפשט תרוייהו]:

בתוס' בד"ה בשלשה דרכים כו'. עיין ריש קידושין ותמצא מבואר דדרך לשון זכר ולשון נקבה רק כדקאי בנקבה נקיט לשון נקבה כמו האשה נקנית בשלש דרכים וכדקאי בזכר נקיט לשון זכר בשבעה דרכים בודקין את הזב והשתא מבואר דסוריא לשון נקבה שותה סוריא עפרה וחייבת הרוצה ליכנס לה:

בתוס' בד"ה כיבוש יחיד וכו' שלא היו לשם כו'. בקמץ [השי"ן] ויש קורין לשם [בצירי] ואינו נכון דא"כ שלא היה מבעי ליה [גם מלת ביחד מגומגם] וק"ל:

בא"ד אבל בספרי כו'. לכאורה רש"י הוצרך לפרש לישנא דכיבוש יחיד וכו' דלספרי אמאי תלאו בכיבוש יחיד אבל עיין ברמב"ן סוף פרשת עקב ותמצא מבואר וק"ל:

גמרא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא. שבת (ק ב):

שם רנבי"א בנהרות דא"י כו'. ק"ל מדוע לא מוקי הא בנהרות דא"י והא בים הגדול ואידי ואידי רבנן:

שם שנאמר וגבול ים כו' זה יהי' לכם גבול ים. כצ"ל:

שם וכש"כ סוריא דמרחקא טובא. לכאורה יקשה מדוע לא מביא הש"ס תניא כוותי' מהברייתא הסמוכה. ועמש"כ בברכות (כו):

תד"ה כל ששופע. וקשה לר"י דא"כ כו' הל"ל כו' מטורי אמנון כו'. מפרש"י משמע דמפרש מטורי אמנון עד נחל מצרים שבדברי ת"ק היינו מרגלי ההר למערבו א"כ אם הי' ר' יהודה אומר מטורי אמנון הי' ג"כ משמעו מרגלי ההר לצפונו או לדרומו לכן אומר מקפלוריא דהוא בראש ההר:

בא"ד ונראה לר"י כו'. קשה דלפירושו חסר בדברי הת"ק הגבול שבצפון. וי"ל דלא בא לסמן א"י אלא בהנסין ממזרח למערב ולאפוקי מדר"י דס"ל דאין להם גבול למערב אלא עד אוקיינוס. וא"ל ר"י דממזרח למערב א"צ סימן כי נמשך למערב עד אוקיינוס. ולא נצרך אלא לסמן גבולי צפון ודרום בהנסין:

תד"ה רי"א. דבזה"ז הי' לנו להתחייב כו'. כצ"ל:

בא"ד כדכתיב עד ים הגדול כו' וכתיב כו' ועד ים פלשתים. ק"ל ל"ל לר"י וגבול הלא ס"ל בר"ה (ל ב) דעד עצם היום הזה הוה עד ועד בכלל. וא"כ תיפוק ליה מהני קראי דמייתו התוס' ועי' בערכין (יח):

תד"ה המוכר. דא"כ הוי סברתם איפכא כו'. לכאורה י"ל דמיבעי להו פסיקא להו דמסוריא אין השיירות מצויות ולכן אפי' היא כא"י לענין עבד צ"ל בפ"נ כמו ממדינה למדינה בא"י למאי דס"ד מעיקרא אליבא דרבא. ועכו לרחב"א השיירות מצויות אפי' שהיא כח"ל כמו סמוכות ומובלעות לת"ק ור"ג:

גמ' ת"ר בשלשה. ע' ע"ז דף כא ע"א תוס' ד"ה קסבר:

בעו מיניה מר"ח בר אבא המוכר עבדו לסורי'. ע' תוס' ולכאורה אין מובן לדבריהם מה ענין גט לעבד גט תליא בגמירי ושכיחי ועבד תליא בהורדה מקדושה קנסו. אבל כוונתם בודאי בתרווייהו שכיחי וגמירי ובתרווייהו ליכא הורדה מקדושה דעכו מיירי בחציה שבא"י וסוריא ס"ל שמי' כיבוש א"כ הוה סברות הפוכות לענין עבד החמירו בעכו משום שלא תחלוק ובגט לא חשו לשלא תחלוק ובסורי' בגט צ"ל משום שלא תחלוק ובעבד לא קנסו ולא חשו לשלא תחלוק. ולא תיקשי איך שייך לא תחלוק הא תרווייהו מא"י נינהי לק"מ כבר כ' תוס' במתני' כיון דתרווייהו רחוקים מעיקור יישוב א"י הוה בין בני אדם כמו חו"ל:

בשלשה דרכים שוותה וכו'. בספ"ק דע"ז כ' תוס' תנא ושייר שכירות בתים ושדות נראה דר"ל שותה לא"י שלא להשכיר שדות ולחו"ל שמשכירין בתים. ולפע"ד נראה דהנה רש"י שם במתני' וכ"כ הרע"ב והתוי"ט שם דבסוריא ליכא לאו דחנות קרקע אפי' למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש והטעם נ"ל כפשוטו דהרי מקרא כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו מפקי' כל מה שיכבשו ישראל כל מקום אשר ידרכו להם יהיה וא"כ אם ימשלו בכיפה לא יתנו חנינה לאו"ה ואנה ימצאו מקום לחנותם והלא לא נצטוינו להשמידם ולא לגיירם אע"כ זה נאמר רק בארץ עשר עממיא אבל בשאר ארצות אפי' יתקדשו לענין תרומת ומעשרות אבל לא לענין חנינה בארץ למכור להם בתים וא"כ אי מכירת בתים בסוריא לאו דאורייתא אלא מדרבנן משום גזירת א"י ואיסור מכירת שדות אית בי' תרתי חדא דאורייתא משום הפגעת מעשר וחדא דרבנן משום גזירת חניית א"י ובזה יובן הסוגיא שם. וברייתא דשמעתי' דקדקו וכתבה והקונה שדה בסוריא ולא בתים דאינו כותב עליו אונו בשבת כיון שאין כאן איסור חניית דאורייתא לית כאן מצות קנין ואין כותב עליו אונו נמצא לפ"ז ממילא מבואר החילוק בין שכירת בתים דיהי' דומה לחו"ל ובין שכירת שדות דדומה לא"י. והנה רש"י פי' כיבוש יחיד שלא בסנהדרין ותוס' פי' עפ"י ספרי אפי' ברשות סנהדרין אם כבשו קודם א"י לא נתקדש. ורמב"ם פסק תרווייהו כיבוש יחיד אפי' בא"י עצמו כמ"ש תוס' כגון יאיר בן מנשה. וכיבוש רבים קודם שכבשו א"י ולשון הש"ס משמע דמיירי מכיבוש יחיד ונ"ל היינו טעמא משום דכיון דקפיד רחמנא שיכבשו תחלה כל א' ואח"כ אשר תדרכו כף רגלכם. א"כ מסתמא לא הסכימו אורים ותומים וסנהדרין לכבוש ארם נהרים קודם שכיבש יבוסי א"כ ממילא ה"ל כיבוש יחיד נמי וצדקו דברי רש"י כפי' הש"ס. ולפי הנ"ל כיבוש יאיר בן מנשה היפך מכיבוש סוריא דכיבוש יאיר יש בו לאו לא תחנם ואינו קדש בתרומה ומעשר וההיפך בסוריא. והנה עיין מג"א סי' ש"ו סק"כ הנה מ"ש שם מאיסור לא תחנם ליתא להנ"ל. מ"מ קשה ארמב"ם משדות בסוריא דבשמעתין משמע דוקא למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש ואיהו פסק לא שמי' כיבוש. וצ"ל רמב"ם לטעמי' דס"ל כל תרומות ומעשרות בבית שני מעליהם קבלו נביאים האחרונים שביניהם כי בטלו בחורבן הבית ולא חזרו לקדושתן אלא מעליהן קבלו. וצ"ל דכל חומרות סוריא וקולתה הכל נעשה מיד אחר שכיבש דוד בימים ההם מיד עשאוהו כא"י מדרבנן לתרומות ומ"מ חילקו בינו לבין עמון ומואב ומצרים שגזרו חכמים אחרונים ושוב כשחרב הבית בטל הכל ושוב כשקיבלו עליהם מעליהם קבלו עליהם א"י לכל הלכותיו וסוריא לחומרו וקולו כמו שתיקנו בימי דוד. נמצא אע"פ שכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש משו"ה דינו בכמה דברים כחו"ל מ"מ במה שהוא כא"י אין א"י דאורייתא טפי מסוריא כי תרווייהו מקבלת נביאים אחרונים. ע"כ מ"ש בברייתא דכיבוש יחיד שמי' כיבוש היינו מפני ששותה לא"י לתרומת ומעשרות אבל במה שכותבים עליו אונו אפי' בשבת לא תליא בהנ"ל כי אפי' לא שמי' כיבוש מ"מ כמוהו כא"י כנלע"ד:

תוספות בד"ה כל ששופע כו' פירש בקונטרס כו' וקשה לר"י דא"כ אמאי נקט ר"י קפלורי' כו' עכ"ל. ולענ"ד לק"מ לפירוש רש"י דכיון שטורי אמנון היה מהלך יום או יומים ואפשר שהיה מתעקם לפעמים מרחיב ולפעמים מקצר נמצא דלפ"ז דלרבנן הוי שפיר מילתא דפסיקא דאותן העיירות שהם משפוע טורי אמנון ולפנים הוי מא"י ולצד ח"ל משא"כ לר"י שצריך למתוח חוט לא שייך לומר מטורי אמנון דאכתי לא ידעינן אם למתוח החוט מצד שהיה מרחיב או מצד שהיה מקצר בחודו לצד א"י לכך נקט מילתא דפסיקא קפלוריא וק"ל:

בד"ה רבי יהודה כו' א"נ כדפירש בקונטרס כו' דלא איירי ביבשה שבצד אוקיינוס כו' עכ"ל. והא דלא מציין ר"י במתני' גבולו של צד מערב לענין גיטין כדמציין רקם למזרח היינו משום דכיון שגבול מערב לר' יהודה הוי מעבר לים הגדול א"כ ממילא מידע ידעי:

בד"ה המוכר כו' א"ל דבגט פשיטא ליה כו' עכ"ל. וקשיא לי ותיפוק ליה דלענין גט מוכח ממתני' דקתני להדיא מרקם למזרח כו' ומציין כל הגבולים א"כ ליכא לספוקי כלל דאי סורי תוך הגבולין היה צ"ל ואם לחוץ חוט הגבול הוא דינו כמדינת הים ולכאורה נראה שהיה חוץ לגבולין המוזכרים במשנה וא"כ אכתי לענין עבד נמי מאי קא מיבעיא ליה לסברת התוספות דלעולם פשיטא דלענין עבדים שייך יותר לומר שדינו כח"ל מלענין גיטין ונראה דהתוספות כאן לשיטתייהו דלעיל במשנה דהא דנקט הת"ק ותנא בתרא מדינת הים היינו מדינות הרחוקים ולפ"ז רבי יהודא דמציין הגבולים פליג אהני תנאי וא"כ איפשר דלרבנן שפיר יש לספק בסורי' לענין גיטין אבל כבר כתבנו שם מה שיש לדקדק ע"ז ובעיקר דברי התוספות נלע"ד דודאי מעיקרא הוי סבר דגיטין דחמירו טפי החמירו יותר בסוריא מבעבד אבל לרבי חייא בר אבא פשיט שפיר מדנקיט לישנא יתירא לגיטין פשיטא דהא בגיטין קאי אע"כ למעוטי עבד והיינו ע"כ משום דבגיטין שייך להקל טפי משום עיגונא מבעבד וק"ל:

העשויה לברוח. כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה: דלא מפסיק אוירא. בין ספינה לארץ אין שום אויר ומיא כארעא סמיכתא דמו: רב נחמן בר יצחק אמר. הנך מתנייתא דהמביא גט אי בנהרות דא''י: כולי עלמא לא פליגי. דכארץ ישראל נינהו ואע''ג דאין ספינה גוששת דטעמא דגט לא משום יניקה מן הקרקע הוא כמעשר וכשביעית הילכך לא שנא נהר ולא שנא יבשה: כי פליגי בים הגדול. שהוא תחום מערבו של ארץ ישראל ופליגי תנאי איכא למאן דאמר שפת הים הוא גבול וים גופיה לאו א''י הוא ואיכא למאן דאמר ים גופיה מארץ ישראל: איזוהי ארץ. מקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל הר ההר ובתרגום ירושלמי מתרגם הר ההר טורי אמנון וכתיב (במדבר לד) זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ש''מ הר ההר תקוע בים וההר גבול צפוני לארץ ישראל הוא וסתם הרים משופעים הם ויש ששיפועו רחב כמהלך יום או יומים וקאמר תנא מהיכן היא הארץ מרגל ההר או מראשו: כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים. לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום הוי ארץ ישראל דגובה ההר הוא הגבול: מטורי אמנון ולחוץ. לצד צפון חוצה לארץ: והנסין שבים. איי הים שבמערב רואין אותן כו': נחל מצרים. הוא תחום ארץ ישראל במקצוע מערבית דרומית ומחובר לים הגדול דכתיב בגבול נגב (שם) ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה נמצאת ארץ ישראל בין הר ההר לנחל מצרים זה ממערבית צפונית וזה מדרומית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לתוך ארץ ישראל מהלך ימים רבים בין הר ההר לנחל מצרים ובאותה כניסה יש נסין והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ מבין מקצועות תחומי ארץ ישראל שהן הר ההר ונחל מצרים הלכך רואין כאילו חוט מתוח מסוף הר ההר במערבו עד נחל מצרים שהרי כל מה שבתוך מקצועות הללו ארץ ישראל היא ומן החוט ולפנים כו': ר' יהודה אומר. כל הים שכנגד אויר של ארץ ישראל ואפי' עד אוקיינוס למערב שהוא בסוף העולם הרי הוא כא''י שנאמר (שם) ים הגדול וגבול האי וגבול קרא יתירא הוא למימר דאף רוחב הים בכלל התחום: והנסין שבצדדין כו'. כלומר ואם יש לנו לחלק בנסין לא לצד מערב יש חלוק אלא לצד צפון ולצד דרום שיש נסין בים מתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום עד שמגיעין ומושכין חוץ מכנגד א''י ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב ולהבדיל מה שכנגד אויר א''י ומה שכנגד אויר חוצה לארץ: ורואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא. עיר היושבת בחודו של הר ההר בראש גבהו שהוא תחום צפוני: ועד ים אוקיינוס. שהוא בסוף העולם למערב ומנחל מצרים עד ים אוקיינוס: מן החוט ולפנים. לצד חבירו דהיינו לפנים כלומר בין שני החוטין הוו הנסין ארץ ישראל והוא הדין למים ונסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהם וחייבין במעשר ובשביעית והנך תרתי מתנייתא דלעיל פליגי שנכתב הגט בים הגדול להלן מחוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים מאן דאמר כמביא בארץ ישראל רבי יהודה היא דאמר כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל ואידך כרבנן: מיבעי להו לנסין. דמן החוט ולפנים לצד מזרחי דלא תימא שפת הים הוא הגבול ואפי' במקום שהוא מתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין: לא צריכי קרא. כיון שבתוך התחומין הם: סוריא. היא ארם צובה וכבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל: כמוכר בחוצה לארץ. ותנן לקמן (דף מג:) המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות דקנסינן ללוקח משום דעבד שייך במצות ואסור לצאת מארץ לחוצה לארץ: סוריא לצפונה של ארץ ישראל להלן מעכו: לגיטין אין. משום דבקיאין לשמה או שכיחי לקיימו: לעבדים לא. דלאו מארץ ישראל היא: עפרה טמא. שגזרו עליה ואף על גב דסבירא ליה להאי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש כדקתני חייבת במעשר אפילו הכי גזור עליה: והמביא גט מסוריא. לארץ ישראל כמביא בחוצה לארץ דלא שכיחי שיירתא: והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס. מה שאין כן בארץ העמים ולקמיה מפרש מאי היא:

כל ששופע ויורד מטורי אמנון. פי' בקונטרס מטורי אמנון ולפנים דהיינו לצד דרום ארץ ישראל ולחוץ לצד צפון חוצה לארץ וקשה לר''י דא''כ אמאי נקט רבי יהודה קפלוריא הוה ליה למימר רואין כאילו חוט מתוח מטורי אמנון עד אוקיינוס כיון דתנא קמא נמי לציין גבול צפוני של ארץ ישראל קאתי ונראה לר''י דטורי אמנון משתפע ויורד לצד מזרח ולצד מערב וחודו של הר הוא הגבול מערבי של ארץ ישראל והנסין שבים רואין כאילו חוט מתוח מטורי אמנון כלומר מחודו של הר. עד נחל מצרים וקפלוריא לרבי יהודה אתי לציין נסין שבצפון א''י ונראה שהכתוב דוחקו לרש''י לפרש כן דכתיב וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. ומתרגמינן הר ההר טורי אמנון אלמא הכתוב בא לציין גבול צפוני ומיהו יכול להיות שההר תקוע בקרן צפונית מערבית אבל משפע ויורד לצד מזרח: רבי יהודה אומר כל שכנגד ארץ ישראל כו'. שאל רבינו פטר לר''ת דבזמן הזה היה להתחייב לר' יהודה במעשר שאנו במערבה של ארץ ישראל והשיב דלא קיימא לן כרבי יהודה אבל קשה וכי ר' יהודה היה מכיר בכל ארץ ישראל שעד אוקיינוס שכולם היו בקיאין לשמה או שעדים מצויין לקיימם שאין צריך לומר בפני נכתב לכך י''ל דלא כבשו הכל עולי בבל אי נמי כדפירש בקונטרס דכל שכנגד ארץ ישראל היינו כל הים שכנגד ארץ ישראל דלא איירי ביבשה שעד אוקיינוס אלא בנסין שבים הגדול דווקא כדכתיב (יהושע א) עד ים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם וכתיב (שמות כג) ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר פירוש ים סוף לצד דרום ים פלשתים לצד מערב מדבר למזרח נהר פרת לצד צפון ועוד י''ל שהיה יודע שהיו כולם בקיאין לשמה לפי שהיה ידוע להם עד היכן ישראל עומדין ומשם ואילך לא היו ישראל עד סוף העולם כדאמרינן בסוף מנחות (דף קי.) מצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין לא ישראל ולא אביהם שבשמים: המוכר עבדו לסוריא מהו. אין לומר דבגט פשיטא להו דהוי כחוצה לארץ כדתניא בסמוך ובעבד מיבעיא להו דאם כן הוי סברתם איפכא ממה דפשיטא ליה לר' חייא בר אבא: בשלשה דרכים שוותה סוריא כו': נקט [שלשה] לשון זכר אע''ג דסוריא לשון נקבה משום דעבד וגט הוי לשון זכר: כיבוש יחיד. פי' בקונט' שלא היו לשם כל ישראל ביחד כמו בכיבוש יהושע וכבשוה לצורך כולם אבל דוד לא כבש אלא לצורכו אבל בספרי מפרש טעם אחר בסוף פרשת והיה עקב דמשמע לפי שלא היתה עדיין כל א''י כבושה כדאמר התם סמוך לפלטורא שלך לא הורשת פירוש יבוסי שהיה סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה אבל אחר שכל א''י כבשוהו דריש התם מדכתיב (דברים יא) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' שכל מה שהיו כובשים מחו''ל היה קדוש ואפילו יחיד: