דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת סב ע"א - טקסט הדף מנוקד

וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים [אֶלָּא] הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּמְחוּפֶּה עוֹר וַהֲרֵי תְּפִילִּין דִּמְחוּפּוֹת עוֹר וְתַנְיָא הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא חוֹלֵץ תְּפִילִּין בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִכְנָס הָתָם מִשּׁוּם שִׁין דְּאָמַר אַבָּיֵי שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וְאָמַר אַבָּיֵי דָּלֶת שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וְאָמַר אַבָּיֵי יוֹד שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי
וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגְּפַיִים שִׁרְיוֹן זַרְדָּא קַסְדָּא אָמַר רַב סַנְוָארְתָא מַגְּפַיִים אָמַר רַב פֻּזְמָקֵי
מַתְנִי' לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בַּמַּחַט הַנְּקוּבָה וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בְּכוֹלֵיאָר וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן וְאִם יָצְתָה חַיֶּיבֶת חַטָּאת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן
גְּמָ' אָמַר עוּלָּא וְחִילּוּפֵיהֶן בְּאִישׁ אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא כֹּל מִידֵּי דַּחֲזֵי לְאִישׁ לָא חֲזֵי לְאִשָּׁה וּמִידִּי דַּחֲזֵי לְאִשָּׁה לָא חֲזֵי לְאִישׁ מֵתִיב רַב יוֹסֵף הָרוֹעִים יוֹצְאִין בְּשַׂקִּין וְלֹא הָרוֹעִים בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא כׇּל אָדָם אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל הָרוֹעִים לָצֵאת בְּשַׂקִּין [אֶלָּא] אָמַר רַב יוֹסֵף קָסָבַר עוּלָּא נָשִׁים עַם בִּפְנֵי עַצְמָן הֵן אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין מַכְנִיסָן זוּג זוּג אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה וְאִי אָמְרַתְּ נָשִׁים עַם בִּפְנֵי עַצְמָן הֵן וְהָא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת הָתָם קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין הוּא וְשַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא הָוֵה לֵיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת וְהָא הוֹצָאָה כִּלְאַחַר יָד הִיא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בָּאִשָּׁה גִּזְבָּרִית עָסְקִינַן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תֵּרַצְתָּ אִשָּׁה אִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא אָמַר רָבָא פְּעָמִים שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְאִשְׁתּוֹ טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם לְהוֹלִיכָהּ לַקּוּפְסָא וּמַנִּיחָתָהּ בְּיָדָהּ עַד שֶׁמַּגַּעַת לַקּוּפְסָא וּפְעָמִים שֶׁהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת לְבַעֲלָהּ טַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם לְהוֹלִיכָהּ אֵצֶל אוּמָּן לְתַקֵּן וּמַנִּיחָהּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל אוּמָּן
וְלֹא בְּכוֹלֵיאָר וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת מַאי כּוֹלֵיאָר אָמַר רַב מַכְבַּנְתָּא כּוֹבֶלֶת אָמַר רַב חוּמַרְתָּא דְפִילוֹן וְכֵן אָמַר רַב אַסִּי חוּמַרְתָּא דְפִילוֹן
תָּנוּ רַבָּנַן לֹא תֵּצֵא בְּכוֹבֶלֶת וְאִם יָצְתָה חַיֶּיבֶת חַטָּאת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא תֵּצֵא וְאִם יָצְתָה פְּטוּרָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּכוֹבֶלֶת לְכַתְּחִלָּה בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי מֵאִיר סָבַר מַשּׂאוֹי הוּא וְרַבָּנַן סָבְרִי תַּכְשִׁיט הוּא וְדִילְמָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא וְאָתְיָא לְאֵיתוֹיֵיהּ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר מַאן דִּרְכַּהּ לְמִירְמֵיהּ אִשָּׁה שֶׁרֵיחָהּ רַע אִשָּׁה שֶׁרֵיחָהּ רָע לָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא וְלָא אָתְיָא לְאֵתוֹיֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְיטוֹן לָא קַשְׁיָא הָא כִּי קָאֵי אַדְּרַבִּי מֵאִיר הָא כִּי קָאֵי אַדְּרַבָּנַן כִּי קָאֵי אַדְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר חַיָּיב חַטָּאת אָמַר אִיהוּ פָּטוּר כִּי קָאֵי אַדְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי פָּטוּר אֲבָל אָסוּר אָמַר אִיהוּ מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

ומקשינן: והתניא בברייתא: רבי אושעיא אומר: מותר לחולה לצאת עם קמיע כשהוא עליו דרך מלבוש ובלבד שלא יאחזנו בידו [117] ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ושוב קשה מדוע לא חששו שחולה שאין בו סכנה יוריד את הקמיע של כתב קודם כניסתו לבית הכסא ואחר כך יבוא לידי איסור הוצאה.

אלא, הכא שלא חששו שיורידנו בכניסתו לבית הכסא, במאי עסקינן - בקמיע מחופה עור. שאין גנות אם נכנס בו לבית הכסא.

ותמהינן: והרי תפילין, דמחופה עור [118], שהפרשיות שבו מכוסות על ידי עור הבתים, ובכל זאת תניא: הנכנס לבית הכסא - חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות, ונכנס. ומדוע לא יכנס בהן, שהרי "מחופה עור" הם הפרשיות?

ומשנינן: התם בתפילין, אסור ליכנס בהן לבית הכסא משום שיש בהן שם "שדי" מבחוץ, שאינו מחופה בעור: [119]

שי"ן שעשויה בדופן הבית של תפילין של ראש. ודלת ויוד ברצועות התפילין.

דאמר אביי: שי"ן של תפילין - הלכה למשה מסיני לעשותה מעור הבית עצמו.

ואמר אביי: ד' של תפילין בקשר הרצועה מאחורי הראש גם הוא - הלכה למשה מסיני.

ואמר אביי: יו"ד של תפילין בקשר הרצועה של יד הלכה למשה מסיני.

שנינו במתניתין: ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים.

ומפרשינן: שריון - זרדא, שהוא מגן [על הגוף] של מתכת שלובשים במלחמה לבל ישלוט חרב בלובשו.

קסדא - אמר רב: סנוארתא, כובע עור תחת כובע המתכת, שמגן על הראש.

מגפיים - אמר רב: פזמקי, נעלי ברזל במלחמה, להגן על הרגליים.

ושלושת דברים אלו אסורים משום מראית העין - לפי שאין לובשים אותם אלא במלחמה, שלא יחשדוהו שהוא יוצא למלחמה בשבת.

מתניתין:

לא תצא אשה במחט הנקובה שתופרים בה ואינה תכשיט.

ולא בטבעת שיש עליה חותם שאין זה תכשיט אצל האשה.

ולא בכוליאר שהוא תכשיט שיכולה לקשור בו מפתחי חלוקה, ואסור לצאת בו כשאינה קושרת בו מפתחי חלוקה אלא נושאת אותו להראות את עושרה [1].

ולא בכובלת שהוא קשר שקשור בו בושם שריחו טוב.

ולא בצלוחית של פלייטון הנמצא על זרועה.

ובכל אלו אם יצתה - חייבת חטאת, שאינם תכשיט, דברי רבי מאיר.

וחכמים פוטרין מחטאת בכובלת ובצלוחית של פלייטון משום שהם תכשיט ולא משא. ולכתחילה אסור לצאת בהם משום גזירה שמא תשלפם ותבוא לידי מלאכת הוצאה.

גמרא:

אמר עולא: וחילופיהן באיש. שאם יצא בטבעת שיש עליה חותם פטור, ובאין עליה חותם - חייב חטאת [2].

אלמא, קסבר עולא: כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה, ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש.

מתיב רב יוסף להקשות על דברי עולא:

תניא בברייתא: הרועים יוצאין בשבת בשקין, מלבוש [3] שק שמתכסין בו מפני הגשמים. ולא רק הרועים בלבד אמרו שמותרים לצאת בו. אלא כל אדם מותר לצאת בו, אלא נקט התנא ברועים לפי שדרכן של הרועים לצאת בשקין.

ולמדנו מהברייתא שדבר שהוא ראוי לרועים מותר לכל אדם אף שאינם רגילים בו. ולכאורה הוא הדין דבר הראוי לאיש יהיה מותר לאשה.

אלא, אמר רב יוסף, לא קשה מהברייתא על עולא. משום שקסבר עולא: נשים - עם בפני עצמן הן. ומה שהן רגילות לצאת בו אינו מתיר לאיש לצאת בו.

איתיביה אביי להקשות על דברי עולא: המוצא תפילין בשבת בשוק או בדרך, מכניסן דרך מלבוש זוג זוג כדי להצילם.

אחד האיש ואחד האשה שמצאו תפילין מכניסין אותם דרך מלבוש.

ולפי עולא קשה: ואי אמרת "נשים - עם בפני עצמן הן", והא תפילין מצות עשה שהזמן גרמא הוא, לפי שבלילה ובשבת אין מצות תפילין, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם כן, יחשבו להם התפילין כמשא ויאסרו ללובשן.

ומתרצינן: התם בתפילין קסבר רבי מאיר: לילה - זמן תפילין הוא, ושבת זמן תפילין הוא. ואם כן הוה ליה תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות ולכן אינם משא לגבם [4].

ומקשינן על משנתנו: מדוע אשה חייבת על הוצאת טבעת שיש עליה חותם שענודה על אצבעה, והא הוצאה כלאחר יד היא, שאינה נושאת את הטבעת בידים כדרך כל נושאי משאות?

אמר רבי ירמיה: המשנה כאן באשה גזברית עסקינן שרגילה היא להניח חותם באצבעה, ואינו תכשיט משום שאין דרך נשים בכך. אבל נחשב כדרך הוצאה אצל אשה זו.

אמר רבא: תרצת אשה שמדובר בגזברית.

אבל איש שמוציא טבעת בלא חותם - מאי איכא למימר? מדוע הוא חייב, והרי זו הוצאה כלאחר יד, שאין דרכו להוציא טבעת זו על אצבעו.

אלא אמר רבא: פעמים שאדם נותן לאשתו אף שאינה גזברית טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא להצניעה שם, ומניחתה לטבעת באצבע שבידה עד שמגעת לקופסא, ומשום כך היא דרך הוצאה אף באשה שאינה גזברית.

וכן לגבי טבעת שאין עליה חותם - פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה באצבע שבידו עד שמגיע אצל אומן. ומשום כך נחשב שהוא מוציא דרך הוצאה.

שנינו במשנתנו: ולא בכוליאר ולא בכובלת.

ומבארינן: מאי כוליאר? אמר רב: מכבנתא תכשיט שיכולה לקשור בו את פתחי החלוק, ועתה מוציאתו כשהוא עליה ואינה קושרת בו פתחי חלוקה [5]. מאי כובלת?

אמר רב: חומרתא דפילון - קשר שקשור בו סם ששמו פילון [6] שאשה שריחה רע טוענתו עליה.

וכן אמר רב אשי חומרתא דפילון.

תנו רבנן: לא תצא בכובלת, ואם יצתה חייבת חטאת, דברי רבי מאיר,

וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצתה פטורה, רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בכובלת לכתחילה.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי אלו התנאים.

רבי מאיר סבר: כובלת משאוי הוא [7] וחייבת על הוצאתו.

ורבנן סברי: כובלת תכשיט הוא, ולכן אם יצאה בו אינה חייבת, ולכתחילה אסרו רבנן לצאת בו דילמא שלפא ומחויא שמא תשלפנו להראות לחבירתה ואתיא לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

ורבי אליעזר סבר: מותר לכתחילה לצאת בכובלת, משום שאינו משאוי, ולא גזרו רבנן משום שמאן דרכה למרמיה לשאת בושם זה - רק אשה שריחה רע, אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא משום שגנאי הוא לה, ומאחר שאינה מורידה אותו לא אתיא לאתוייה ארבע אמות ברשות הרבים.

ומקשינן סתירה בדברי רבי אליעזר. שבברייתא הזאת שנינו כי רבי אליעזר מתיר לכתחילה.

והתניא בברייתא אחרת: רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, ומשמע שלכתחילה לא תצא.

ומתרצינן: לא קשיא,

הא הברייתא ששנינו רבי אליעזר פוטר, כי קאי רבי אליעזר - אדרבי מאיר. שהמדובר בה הוא כשמביאים דעתו של רבי אליעזר לחלוק על רבי מאיר המחייב חטאת.

הא הברייתא שרבי אליעזר מתיר לכתחילה, כי קאי, המדובר בה הוא אדרבנן, כשמביאים דעתו של רבי אליעזר לחלוק על רבנן שאוסרים.

ומבארת הגמרא:

כי קאי רבי אליעזר לחלוק אדרבי מאיר, דאמר חייב חטאת, אמר ליה רבי אליעזר: פטור, כנגד לשון "חייב", כדי לחלוק עליו, אך למעשה רבי אליעזר אף מתיר לכתחילה.

כי קאי אדרבנן, דאמרי פטור אבל אסור גזירה שמא תשלפנו, אמר איהו רבי אליעזר: מותר לכתחלה.

הערות

[117] ברש"י משמע שמדובר אפילו כשסגולת הקמיע לרפא את החולי הוא כשנושאו בידו, ואסור משום שתכשיט מותר רק בדרך לבישה. וכך מפורש בחידושי הר"ן. אך השפת אמת תמה מדוע יהא אסור, ובמה הקמיע בידו שונה מחיגר שמותר לצאת עם מקל שבידו? והוא מפרש שמדובר שהקמיע מרפא רק כשלובשים אותו, וקושיית הגמרא היא שהמשנה לא חילקה בין הקמיעים והיה לה לפרש כמו הברייתא שקמיע שרפואתו בלבישה אסור לישאנו בידו. והתוספות הקשו שאפשר שהברייתא אוסרת לאוחזו בידו רק משום מראית העין? ותירצו שמשמע בברייתא שאסור אפילו באופן שלא רואים את הקמיע בידו. והשפת אמת תמה על תירוצם וראה ריטב"א שמבאר את דבריהם.

[118] הרשב"א בברכות [כג, א] הקשה איך אמרינן שעור התפילין נחשב כיסוי לפרשיות לגבי הכנסתם לבית הכסא, והרי בגמרא בברכות אמרינן שצריך כיסוי שיש בחללו טפח? ותירצו הריטב"א והר"ן ששם מדובר על כלי שעשוי שהכניס ולהוציא ואז צריך חלל טפח, אבל חיפוי וכיסוי שהוא סגור לגמרי אין צריך חלל טפח. [וראה בר"ן שנדפס מחדש תירוץ נוסף]. והפני יהושע [בברכות] תירץ, ששם מדובר לגבי להניחם על הקרקע אז הכלי צריך להיות עם חלל טפח שלא יהא דרך בזיון, אבל להכנס לבית הכסא מועיל כל כיסוי והפסק. ורמז לכך המגן אברהם [מג, יג].

[119] רש"י. והתוספות חולקים וסוברים שרק השין יש בו קדושה, אבל הד' ויוד שברצועות אין בהם קדושה, והם אינם גורסים בגמרא את המימרות של אביי על קדושת ד' ויוד. ומטעם זה מתירים התוספות לעיל [סא, א] להכנס לבית הכסא עם תפילין של יד, משום שלאות שבקשר אין קדושה. והאור שמח [תפילין ג, א] מפרש במה שונה השין בתפילין של ראש משאר אותיות השם שיש בקשר הרצועות, משום שצורת אות על ידי קשר אינו נחשב כתיבה לגבי מלאכה בשבת, ועוד שהכותב אותיות נפרדות שאינם נקראות ביחד לא נחשב כותב לגבי שבת ולכן אי אפשר להחשיב את האותיות בשבקשר ככתיבת שם הקדש. אבל השין שבתפילין של ראש היא עצמה נחשבת כתיבה גם לגבי שבת, שהכותב אות גימטריא או ראש תיבה שמובן ממנה שכונתו למילה מסוימת נחשב כותב גם לגבי שבת, והשין שבתפילין מובן לכל שכונתה לראש התיבה של שם שמים. וראה חידושי מרן רי"ז הלוי [הלכות תפילין] מה שכתב בביאור מחלוקת רש"י ותוספות.

[1] רש"י. וכתב המשנה ברורה [שג, כט] שמדובר שהיא אינה משתמשת בו עכשיו לסגור את חלוקה, אבל כשמשתמשת בו לסגור את חלוקה הוא נחשב לתכשיט. ואם אינה משתמשת בו לכך אלא לובשתו כתכשיט אסור, משום שאינו נחשב תכשיט אלא מיועד לתשמישו והיא נושאת אותו רק כדי להראות עשירות. וראה ביאור הלכה. והרמב"ם בפירוש המשנה ור"ח מפרשים שזו עטרה שמסבבת על ראשה. והסיבה שאינו נחשב תכשיט [לפירושם] מבאר הר"ן משום שאין דרך רוב הנשים לצאת בו.

[2] רש"י. והיינו שבטבעת שיש בה חותם האיש שיצא בה פטור אבל אסור. ועולא מדבר גם על האיסור וגם על החיוב חטאת, אבל התוספות והרא"ש חולקים ופירשו שעולא מדבר רק על החיוב חטאת, אבל איסור של יציאה בתכשיט אין בכלל באנשים, משום שאין דרכם לשלוף אותם ולהראותם לאחרים. והשו"ע [שא, ט] מביא שתי דעות אם אסרו לאיש לצאת בתכשיט, וראה שו"ע שג, יח. והרי"ף העתיק את דברי עולא גם על מחט נקובה ושאינה נקובה שדינו הוא להיפך מדין אשה. והרא"ש תמה הרי לאיש כל מחט היא משא ואין לחלק בין יש בה נקב או לא, ועוד איך יתחייב חטאת על מחט שאינה נקובה הרי הוא מוציאה שלא כדרך הוצאה? ופסק כמו רש"י שדברי עולא נאמרו רק על טבעת. וראה שו"ע [שא, ח]. והרמב"ן מיישב את הרי"ף שהחילוק באיש בין מחט נקובה לאינה נקובה, אינו מדיני תכשיט [כמו החילוק בטבעת] אלא משום שמחט נקובה אינו דרך הוצאה לאיש [שאינו חייט] אפילו כשהיא תחובה בבגדו שאין דרכו לצאת בכלי תפירה כלל, אבל מחט שאינה נקובה לפעמים דרכו לתוחבו בבגדיו. [ולענין חייט ראה שו"ע שא, יב] וראה ביאור הלכה שא, ח.

[3] כך כתוב בסוגריים בשו"ע [שא, כא]: פירוש בגדים גסים. וכתב המשנה ברורה [שם, עג] שכך מבואר ברש"י כאן ובפירוש הרא"ש [והר"ן] בנדרים [נה, ב], אך הוא מסתפק מה הדין בימינו שהרועים לובשים שק ממש אם מותר לצאת בו, וכן דייק מהמרדכי [ומהברייתא עצמה] שמדובר גם בשק ממש ונשאר בצ"ע. אך המגן אברהם [שא, נד] נקט שהנידון כאן בגמרא אם דבר שמיוחד לאנשים מסוימים מותר לכולם לצאת בו, הוא דוקא בדבר שאינו מלבוש גמור כמו טלית ותפילין ותכשיט אבל בגד גמור אם יש קצת אנשים שלובשים אותו הוא מותר לכולם ואפילו לנשים. והפרי מגדים הקשה משקים שלובשים אותם הרועים? וצריך לומר [ראה לבושי שרד ומחצית השקל] שהמגן אברהם מפרש שהם אינם מלבוש גמור ורק מפני הגשמים הרועים יוצאים בהם.

[4] ופסק המגן אברהם [שא, נד] שכיון שאנו פוסקים שנשים פטורות מתפילין אסור להם להצילם בשבת ואסורות לצאת בתפילין, שמסקנת הגמרא היא שנשים הם עם בפני עצמן. והמשנה ברורה [קנח] הביא שיש חולקים והשער המלך [יט, כג] כתב שמותרות להצילם משום שהגמרא בעירובין [צו, ב] אומרת שאם נשים סומכות רשות דהיינו שמותר לנשים לקיים מצוה שהם פטורות ממנה, מותר להם להציל תפילין בשבת, אך הקשה השער המלך אם כן מדוע השמיט הרמב"ם את הדין שנשים מותרות להציל תפילין? והאור שמח [שם] תירץ, שאף אם נשים מותר להם להניח תפילין כיון שאין דרכם בכך הוא נחשב אצלם כמשא, אלא שהסוגיא בערובין סוברת שאם מותר להם להניח תפילין והם נחשבים כמלבוש לאנשים מותר גם לנשים לצאת בהם, אבל למסקנת הגמרא כאן שנשים הם עם בפני עצמן ומלבושי אנשים אינם נחשבים כמלבוש לנשים לכן תפילין כיון שאין דרכם להניחם [אף שמותר] אסורות לצאת בהם ולהצילם. אלא שהקשה להיפך מדוע השמיט הרמב"ם את המסקנא ולא אמר שנשים אסורות להציל תפילין? ותירץ, שבאמת התוספות הקשו שאשה תוכל להציל תפילין משום שהנחת תפילין היא הוצאה כלאחר יד ומותר להצילם באופן כזה משום בזיון תפילין? ותירצו שאם יכולה לבא לידי חיוב חטאת בהוצאתם לא התירו משום בזיון תפילין להצילם אפילו שלא כדרך הוצאה. ואפשר לומר שהרמב"ם סובר שבאמת מותר להן להצילם בהוצאה כלאחר יד, אלא שקושית הגמרא היא משום שבמשנה משמע שהאיש והאשה שוים להצלת תפילין [ואין להקדים להצילם על ידי איש כשאפשר] ומשום שהם נחשבים מלבוש גם לאשה, או שקושיית הגמרא היא: שאם סיבת ההיתר לאשה להציל תפילין היא משום שאין זו דרך הוצאה אם כן תציל כמה זוגות תפילין בבת אחת, שדוקא באיש שיכול להציל זוג אחד דרך מלבוש אסור לו להציל שנים ביחד [כך מבואר בירושלמי], אבל באשה אין חילוק בין זוג אחד או שנים, ומוכח שהמשנה סוברת שהם נחשבים מלבוש לנשים [וכך תירץ התוספות הרא"ש]. אבל לפי המסקנא מותר באמת לאשה להציל תפילין משום שאין הנחתם נחשבת כדרך הוצאה.

[5] הובא לעיל [במשנה] שהמשנה ברורה [שא, כט] פסק שאם היא קושרת בכוליאר את חלוקה מותר, והמשנה מדברת כשהיא יוצאת בלי לקשור בו את חלוקה. והשו"ע [שא, ט] פסק כך גם על מחט שאינה נקובה שאם היא מעמדת בה את קישוריה מותר לצאת בה, אך הט"ז והמגן אברהם חולקים ואוסרים, שכיון שאינו תכשיט אסור לצאת בו אפילו אם היא משתמשת בו ואף שאין חשש שתורידו ברשות הרבים. אבל בכוליאר הם מודים לשו"ע שמותר לצאת בו כשסוגרת בו את חלוקה, ומפרש הביאור הלכה [שא, יא] משום שהוא יותר נחשב תכשיט מאשר מחט שאינה נקובה.

[6] רש"י. והרי"ף ור"ח פירשו שכל בושם אסור, ופירשו: פילון מלשון תערובת ובלילה של מיני בשמים. וכך פסק השו"ע [שא, יא].

[7] המאירי מפרש שהוא סובר שאינו נחשב תכשיט משום שאינו עשוי לנוי, אלא הוא תשמיש להפיג ריח רע. והרש"ש במשנה הקשה הרי להלן במשנה [סד, ב] התירו פלפל שהוא גם לצורך מניעת ריח רע. וכתב שמא אין רוב הנשים רגילות לצאת בכובלת [וכסברת הר"ן שהובא לעיל על כוליאר]. ועוד תירץ, שאחרי שהוא אסור מדרבנן הוא כבר לא נחשב לתכשיט אלא למשא, וראה לעיל [ס, א] במשנה סברא זו בשם המנחת חינוך והשגת האחרונים עליו.

והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' אושעיא אומר בענין הקמיע: ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, הרי שאף בקמיע אנו מחלקים בענין זה,

אלא יש לתרץ כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקמיע המחופה בעור, שכיון שהכתב עצמו מכוסה שוב אין בכך בזיון השם אם נכנס לבית הכסא עמו.

ומקשים: והרי תפילין שאף בהן הכתב מחופה בעור בתי התפילין ותניא [ובכל זאת שנינו] כי הנכנס לבית הכסא כשהוא עטור בתפילין — חולץ את התפילין ברחוק ארבע אמות מבית הכסא, ונכנס. הרי שאין הבדל להלכה אם הכתב מחופה או אינו מחופה!

ודוחים: התם [שם, בתפילין] אין האיסור משום הכתב שבתוך התפילין אלא משום שי"ן הבולטת בעור בתי התפילין עצמן. ושי"ן זו חייבת להיות בכל תפילין, וכפי שאמר אביי שי"ן של תפילין מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. וכן אמר אביי: דל"ת של תפילין שקושרים בצורה זו את רצועות תפילין של ראש מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. וכן אמר עוד אביי: יו"ד של תפילין מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. ומפני אותיות אלה נזהרים בקדושת התפילין ואין נכנסים עמם לבית הכסא.

א שנינו במשנה שלא יצא אדם בשבת לצאת לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים.

מלים אלה לא היו מובנות, ועל כן הסבירו אותן: שריון הוא זרדא, והוא שריון עשוי קשקשים. קסדא — אמר רב שהוא סנוארתא, מעין כובע של עור תחת כובע המתכת. ומגפיים — אמר רב שהם פזמקי, כעין מגפי ברזל למלחמה.

ב משנה לא תצא אשה לרשות הרבים במחט הנקובה (מחט רגילה שיש בקצה נקב), ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכוליאר, ולא בכובלת שעל מהותם יהא עוד דיון בגמרא, ולא בצלוחית של פלייטון (בושם).

ואם יצתה (יצאה) — חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר הסבור כי המוציאתם עוברת משום נשיאת משא ביום השבת. וחכמים פוטרין את היוצאת בשבת בכובלת ובצלוחית של פלייטון, שלדעתם אלה הן תכשיטים, ולכן מותרים הם בטלטול מעיקר הדין.

ג גמרא על מה ששנינו במשנה כי אשה אסורה לצאת בשבת בטבעת בעלת חותם, ומשמע שבטבעת ללא חותם מותרת לצאת, אמר עולא: ודינים אלה ביחס לאשה חילופיהן באיש, שאיש שטלטל טבעת שיש בה חותם — פטור, ואם טלטל טבעת שאין בה חותם כיון שאינה נחשבת לו כתכשיט אסור בטלטולה והריהו חייב חטאת. ורוצים להסיק, אלמא קסבר [מכאן שסבור] עולא כי כל מידי דחזי [דבר שראוי] לאיש לא חזי [אינו ראוי] לאשה, ומידי דחזי [ודבר שראוי] לאשה לא חזי [אינו ראוי] לאיש.

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: הרועים יוצאין בשבת בשקין. ולא על הרועים בלבד אמרו חכמים שמותרים לצאת בשקים בשבת, אלא אף כל אדם. אלא אמרו חכמים בלשון זו מפני שדרכן של הרועים לצאת בשקין. הרי אף שהשק אינו מלבוש רגיל לכל אדם, כיון שהכל עשויים להשתמש בו, מותר הוא בלבישה אף למי שאינו רועה ואינו רגיל בשק. ועל פי אותו עיקרון נאמר שתכשיטי נשים וגברים, אף שאין רגילים להחליפם, מכל מקום כיון שאפשר שלעתים ישתמש האיש בשל אשה ולהיפך, הריהם מותרים!

אלא אמר רב יוסף: קסבר [סבור הוא] עולא כי נשים עם בפני עצמן הן. וההבדל בין מנהגי נשים וגברים גדול מן ההבדל שבין בעלי מקצועות שונים.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: המוצא תפילין מחוץ לעיר בשבת — הריהו מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי נשים עם בפני עצמן הן, והא [והרי] התפילין מצות עשה שהזמן גרמא הוא, שיש זמנים שחייבים בה ויש זמנים שפטורים ממנה. וכלל בידינו כי כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן. ואם נחזיק בשיטה שבגדי גבר ותכשיטיו אינם ראויים בשום פנים לאשה, משום מה מותר לאשה להניח את התפילין בשבת ולהכניסם העירה? והלא אין הם ראויים לנשים, והריהם כשאר משאות!

ומשיבים: התם [שם] בענין תפילין קסבר [סבור הוא] ר' מאיר: לילה זמן תפילין הוא, וכן שבת ויום טוב זמן תפילין הוא, ואם כן הוה ליה [נעשית לה] מצות התפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא, שלשיטה זו, מצוה תמיד להניח תפילין, ואין מצוות התפילין מוגבלת בזמן, ולכן דינה ככל מצות עשה שלא הזמן גרמא — נשים חייבות, ולכן מותר לנשים להניח את התפילין ולטלטלן.

על עיקר הדין במשנה שלדעת ר' מאיר מן התורה אשה המוציאה טבעת שיש עליה חותם חייבת, שואלים: והא [הרי] הוצאה כלאחר יד הוא! שהרי טבעת שיש עליה חותם לאשה אינה תכשיט אלא חפץ כשאר החפצים, ודרך טלטול חפצים כרגיל הריהי בנשיאתם בידו, ואילו נשיאת חפץ על גבי האצבע אין זו דרך הולכה רגילה, והריהו טלטול שלא בדרך הראויה לכך ("כלאחר יד") וכל מלאכה שנעשתה כלאחר יד ולא כדרך עשייתה אין בה איסור מן התורה!

אמר ר' ירמיה יש לומר כי באשה גזברית עסקינן [עוסקים אנו], ואשה כזו דרכה אף בחול לענוד על אצבעה טבעת שיש עליה חותם. אמר רבא בר בר חנא שכך אמר ר' יוחנן: תרצת והסברת מדוע ובאיזה אופן האשה תתחייב חטאת, ואולם איש הנושא טבעת שאין עליה חותם מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע יחויב?

אלא אמר רבא שהטעם הוא אחר: פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא שבביתו כדי לשומרה שם, וכדי שלא תאבד את הטבעת מניחתה האשה בידה על אצבעה, עד שמגעת לקופסא. וכן פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה הבעל בידו עד שמגיע אצל האומן. ולכן אף שאין מחליפים את סוגי הטבעות לקישוט, בכל זאת אחת הדרכים הרגילות והמקובלות לטלטל טבעת הריהי בענידתה על האצבע.

ד שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לא בכוליאר ולא בכובלת. ושואלים: מאי [מהו] כוליאר זה? אמר רב: הוא מכבנתא — סיכה שבה פורפת אשה את צואר בגדה. כובלת — אמר רב שהוא חומרתא דפילון [צרור של בושם]. וכן אמר רב אסי כדברי רב שהוא חומרתא דפילון [צרור של בושם].

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא תצא אשה בשבת בכובלת, ואם יצתה (יצאה) — חייבת חטאת, שיש בכך איסור מן התורה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אמנם לא תצא לכתחילה, ואולם אם יצתה — פטורה. ר' אליעזר אומר: יוצאת אשה בכובלת אף לכתחלה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חולקים]? ר' מאיר סבר [סבור] כי משאוי (משא) הוא ולכן המוציאו לרשות הרבים בשבת חייב חטאת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי אמנם תכשיט הוא ואולם אסרו לצאת בו לכתחילה מתוך החשש דילמא שלפא ומחויא ואתיא לאיתוייה [שמא תוציא את הכובלת ממקומה ותראנה לחברתה ותבוא להביאה, לטלטלה] ברשות הרבים. ור' אליעזר סבר [סבור]: מאן [מי] דרכה למירמי [מי דרכה ללבוש] בשמים אלה — אשה שריחה רע, ואשה שריחה רע לא שלפא ומחויא, ולא אתיא לאתוייה [אינה מוציאה ומראה ואינה עשויה להביאו, לטלטלו] ארבע אמות ברשות הרבים, שכן אם תוציאו יהיה ניכר ריחה הרע ובודאי אינה רוצה להראות ברבים שריחה רע. בברייתא זו סוכם כי ר' אליעזר מתיר מלכתחילה לצאת בכובלת.

ותוהים על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במקום אחר כי ר' אליעזר פוטר את האשה היוצאת בשבת בכובלת ובצלוחית של פלייטון. ובדיני שבת "פוטר" משמעו שאמנם יש בכך איסור לכתחילה, אלא שאין בכך חיוב מן התורה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], אלא הא כי קאי [זה כשהוא עומד, מוסב], על דברי ר' מאיר, ואילו הא כי קאי אדרבנן [זה כשהוא מוסב על דברי חכמים]. ובפירוט: כי קאי [כאשר הוא עומד] על דברי ר' מאיר שאמר שהוא חייב חטאת, אמר ליה [לומר] שהוא פטור. ואולם כי קאי אדרבנן דאמרי [כאשר הוא עומד, מתייחס לדברי חכמים האומרים], שאם עשה כן הריהו פטור, אבל מלכתחילה אסור לעשות כן, אמר איהו [הוא] שמותר אף לכתחלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Oshaya says with regard to an amulet: As long as he does not hold it in his hand and carry it four cubits in the public domain? Apparently, even with regard to an amulet, there is a distinction between wearing it and carrying it.

Rather, with what are we dealing here? With an amulet that is covered in leather. Since the writing itself is covered, the name of God is not degraded when the amulet is brought into the bathroom with him.

The Gemara objects. There is writing on the scrolls of phylacteries, which is covered in the leather of boxes housing the scrolls, and nevertheless it was taught in a baraita: One who enters a bathroom while wearing phylacteries must remove the phylacteries at a distance of four cubits and only then enter. There is no halakhic difference whether or not the writing is covered.

The Gemara rejects this: There, with regard to phylacteries, the prohibition to enter the bathroom is not due to the sacred writing on the scrolls inside the phylacteries. Rather, it is due to the letter shin that protrudes from the leather of the boxes housing the scroll in the phylacteries of the head, as Abaye said: The source of the requirement of the shin of the phylacteries is a halakha transmitted to Moses from Sinai. It is required by Torah law. And, Abaye said: The knot in the shape of the letter dalet in the straps of the phylacteries of the head is a halakha transmitted to Moses from Sinai. And, Abaye said: The letter yod of the phylacteries is a halakha transmitted to Moses from Sinai. It is due to those letters that one must safeguard the sanctity of the phylacteries and refrain from taking them into the bathroom.

We learned in the mishna: And he may neither go out with shiryon, nor with a kasda, nor with maggafayim. These terms were not understood, and therefore the Gemara explains them:

Shiryon is a coat of mail [zerada], armor made of scales. Kasda: Rav said that it is a leather hat [sanvarta] worn under a metal helmet. Maggafayim: Rav said they are leg armor worn beneath the knee.

MISHNA: A woman may neither go out to the public domain with a perforated needle, i.e., a standard needle with an eye, nor with a ring that has a seal on it, nor with a kulyar, nor with a kovelet, the identity of which will be discussed in the Gemara, nor with a flask of balsam oil.

And if she did go out into the public domain, she is liable to bring a sin-offering; this is the statement of Rabbi Meir, who holds that in doing so she violated the Torah prohibition of carrying a burden in the public domain on Shabbat. And the Rabbis exempt one who goes out on Shabbat with a kovelet and with a flask of balsam oil. In their opinion, these are ornaments, and therefore they do not fundamentally violate the Torah prohibition of carrying in the public domain on Shabbat.

GEMARA: With regard to that which we learned in the mishna that a woman may not go out on Shabbat with a ring that has a seal, and by inference that she may go out with a ring without a seal, Ulla said: And the reverse of these halakhot is true with regard to a man. A man who wears a ring with a seal in the public domain is exempt. However, if he wears a ring without a seal, he is liable to bring a sin-offering as it is not considered an ornament for a man. Based on that statement, the Gemara concludes: Apparently, Ulla holds that every object that is suitable for a man is not suitable for a woman, and an object that is suitable for a woman is not suitable for a man.

Rav Yosef raised an objection from the Tosefta: Shepherds may go out on Shabbat in garments made of sacks. And not with regard to the shepherds alone did the Sages say that they are permitted to go out in sacks on Shabbat; rather, any person may do so. However, the Sages taught the halakha with regard to shepherds because it is the standard practice of shepherds to go out in sacks. Apparently, although a sack is not a typical garment for most people, it is permitted even for one who is not a shepherd and would not generally wear it. Based on the same principle, although men do not generally wear women’s ornaments and women do not generally wear men’s ornaments, since occasionally a man might wear an ornament belonging to a woman or vice versa, each should be permitted to go out into the public domain with the ornament of the other.

Rather, Rav Yosef said: Ulla holds that women are a people unto themselves. The difference between the standard practice of men and women is greater than the difference between the standard practice of practitioners of different professions.

Abaye raised an objection to Rav Yosef’s statement from the Tosefta: One who finds phylacteries outside of the city on Shabbat should don them and bring them into the city one pair at a time. This applies to both a man and a woman. And if you say that women are a people unto themselves, isn’t the mitzva to don phylacteries a time-bound, positive mitzva, as there are times when the mitzva to don phylacteries is not in effect? And the following is a halakhic principle: Women are exempt from every time-bound, positive mitzva. If, in fact, the clothing and ornaments of a man are not suitable for a woman under any circumstances, why is a woman permitted to don the phylacteries and bring them into the city on Shabbat? Shouldn’t that be considered a prohibited act of carrying?

The Gemara answers: There, with regard to phylacteries, Rabbi Meir holds that night is an appropriate time to don phylacteries, and Shabbat and Festivals are similarly an appropriate time to don phylacteries. Consequently, the mitzva of phylacteries is a positive mitzva that is not time bound; and in every positive mitzva that is not time bound, women are obligated. Therefore, women are permitted to don the phylacteries and bring them into the city.

With regard to Rabbi Meir’s ruling in the mishna that a woman is liable by Torah law if she goes out into the public domain wearing a ring with a seal, the Gemara asks: Isn’t it considered carrying out in a backhanded manner? A ring with a seal is not an ornament for a woman; it is an object like any other. One typically carries objects holding them in his hand. Wearing an object around one’s finger is atypical. There is no Torah prohibition violated when a labor is performed in an atypical manner.

Rabbi Yirmeya said that we are dealing in the mishna with a woman who is a treasurer for charity. A woman with that occupation typically wears a ring with a seal on her finger in order to perform her job. She does not, though, wear it as an ornament. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: You answered and explained why, in the case of a woman, she would be liable to bring a sin-offering. However, in the case of a man who wore a ring without a seal, what is there to say? Why should he be liable?

Rather, Rava said that there is a different reason: Sometimes a person gives his wife a ring that has a seal on it to take it to his house and place it in a box for safekeeping, and, in order to ensure that she does not lose the ring, the woman places it in on her hand, i.e., on her finger, until she reaches the box. And, likewise, sometimes a woman gives her husband a ring that does not have a seal on it to take it to a craftsman to repair it, and the husband places it on his hand, i.e., on his finger, until he reaches the craftsman. The purpose of wearing these rings is not for ornamentation. Nevertheless, it is considered a typical manner of carrying them.

We learned in the mishna: Nor with a kulyar, nor with a kovelet. The Gemara asks: What is a kulyar? Rav said: A brooch with which a woman fastens the collar of her garment. Kovelet: Rav said that it is a bundle of fragrant herbs [pilon]. And, similarly, Rav Asi said: A bundle of fragrant herbs.

The Sages taught in a baraita: A woman may not go out on Shabbat with a bundle of fragrant herbs, and if she did go out she is liable to bring a sin-offering, as she violated a Torah prohibition; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She may not go out ab initio; however, if she went out, she is exempt. Rabbi Eliezer says: A woman may go out with a bundle of fragrant herbs even ab initio.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Rabbi Meir holds that it is a burden. Therefore, one who takes it out into the public domain on Shabbat is liable to bring a sin-offering. And the Rabbis hold that it is an ornament. Nevertheless, they prohibited going out with it ab initio due to concern lest she remove the bundle of herbs from its place, and show it to others, and come to carry it in the public domain. And Rabbi Eliezer holds: Whose practice is it to place fragrant herbs on herself? A woman whose odor is foul. But a woman whose odor is foul does not remove and show the bundle to others because, by doing so, her odor will be detected, a situation that she would prefer to avoid. And, therefore she will not come to carry it four cubits in the public domain.

This baraita cites the opinion of Rabbi Eliezer, who permits, even ab initio, going out into the public domain with a bundle of herbs. The Gemara asks: Wasn’t it taught in another baraita: Rabbi Eliezer exempts a woman who goes out on Shabbat with a bundle of herbs and with a flask of balsam oil? With regard to the halakhot of Shabbat, exempt means that although it is not prohibited by Torah law, it is prohibited ab initio by rabbinic law.

The Gemara answers: This is not difficult. When Rabbi Eliezer made this statement, it was when he was addressing the statement of Rabbi Meir. When Rabbi Eliezer made that statement, it was when he was addressing the statement of the Rabbis. To clarify: When he was addressing the statement of Rabbi Meir, who said that she is liable to bring a sin-offering, he said to him that she is exempt from bringing the sacrifice. When he was addressing the statement of the Rabbis, who said that she is exempt but it is prohibited ab initio, he said that it is permitted even ab initio.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופשטינא אם מחופין עור (כיון) שפיר דמי והא דתניא לא יכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבע אפי' להשתין מים התם משום שי"ן דאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ. ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפה ושנה ושלש אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עקרין אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה [ולא] שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר. ואפילו ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויוצא בו לרה"ר מפני מראית העין:
שירין זרדא:

לא תצא אשה במחט נקובה. ולא בטבעת שיש עליה חותם.

אמר עולא חילופיהן באיש כלומר האיש אסור בטבעת שאין עליה חותם ופטור בטבעת שיש עליה חותם. וכי קאמר עולא וחילופיהן באיש בטבעת בלבד קאמר מותבינן אמאי חייב חטאת והא הוצאה כלאחר יד היא כלומר באצבעה היא מוציאה ואין דרך המוציאין דבר להוציאה דרך מלבוש. ומוקים לה ר' ירמיה באשה גזברית עסקינן שכן דרכה להיות הטבעת באצבעה כדי שתהא חותמת בו כיסים ובתים. הוצאה בכוונה היא לחתום בו ולאו משום תכשיט הוא ודחינן תרצת אשה איש בטבעת שאין עליה חותם אמאי חייב חטאת. ואוקמה רבא לעולם באשה שאינה גזברית ומשום הכי חייבת חטאת דפעמים אדם [נותן] טבעת שיש עליה חותם לאשתו להוליכה לקופסא ומנחתה באצבעה עד שמגעת לקופסא שנמצאת הוצאה בכוונה כדרכה. והאשה נמי פעמים שנותנת כו' וקיי"ל טבעת שיש עליה חותם תכשיט לאיש ולא לאשה ושאין עליה חותם תכשיט לאשה ולא לאיש. ובדין הוא להיות כל אחד ואחד מותר במה שהוא תכשיט לו אלא גזרו משום דרבא שכבר פרשנוהו למעלה (סה.):

בכולייר. תכשיט שמסבב הראש כולה כדגרסינן ביומא (כה.) הכהנים היו מוקפין ועומדין ככולייר. כובלת חומרתא דפילון. פי' בשמים בלולין כדמתרגם בלולה דפילא.

גמרא: אמר עולא וחלופיהן באיש. כתב רבינו הגדול ז"ל דאטבעת ואמחט קאי, ולא ידעתי למה פי' כן ואם מפני שאמרו וחלופיהן באיש אין בזה נ"ט מפני שהטבעות שתים כמ"ש למעלה ורבי' שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל פרשוה אטבעת בלחוד, וכן פיר"ח ורש"י ז"ל, וכל סוגי' דשמעתא אטבעת איתמר. ויכולין אנו לפרש פי' רבינו הגדול ז"ל, דמחט נקובה לאשה משוי וחייבת חטאת משום דרך הוצאה לאשה במחט שבראשה ואיש פטור אבל אסור עליה שאין דרך הוצאה לאיש במחט תחובה בבגדו ובראשו וכך אמרו בירושלמי ושאינה נקובה אשה פטורה אבל אסורה דתכשיט הוא ואיש חייב עליו חטאת שכל המוייא מחט שאינה נקובה לשום דבר כגון ליטול בה את הקוץ תחובה בבגדו הוא מוציאה ודרכו בכך שתהא מצוי' לו תמיד משא"כ בנקובה שדרך הוצאתה בבד של מחטין וצינוריות היא ואין דרך להוציא אחת דלמאי צריך לה ואם צריך לה ביוו הוא מוציא כשאר כל הדברים ומיהו הא דהוו בה בגמ' והא הוצא' כלאחר יד הוא אטבעת קאי בלחוד, וכ"ז אינו נכון:

והא דאמרי' תירצת אשה, איש מאי א"ל. ק"ל, לפי פי' הנגיד ז"ל שהזכרנו, לימא דעולא ה"ק, חילופיהן באיש לתכשיט ומשוי דשאין עלי' חותם תכשיט לאשה ומשוי לאיש ויש עליו חותם משוי לאשה ותכשיט לאיש ולא שיהא זה חייב עליו חטאת [ו]זה פטור אבל אסור וזה מותר לכתחלה, אלא משמע דחילופיהן באיש אדינין דמתניתין דחייב עלי' ופטור קאי או משום שחוששין בתכשיטי האיש למשליף ולאחויי או משום דגזרי' איש אטו אשה כדפרשי' [בתכשיטין] השוין בשניהם כגון טבעות קרוב לטעמו של ר"ח ז"ל ובפ' נוטל (שבת קמב.)תני' המוציא כליו מקופלין ומונחין לו על כתפו וסנדליו וטבעותיובידו חייב ואם הי' מלובש בהן פטור וקי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור דתרגומא אטבעות ומדלא קתני מותר ובאיש, ש"מ אפי' איש אסור:

ואמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני. לא גרסי ליה בתוס' כלל, דדלי"ת ויו"ד לאו הלכה נינהו. ותדע לך מדאמרינן בפרק במה מדליקין (לעיל שבת כח, ב) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין, ואקשינן תפילין בהדיא כתיב בהו (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך ופרקינן לעורן, ואקשינן והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ופרקינן לרצועותיהן, ואי איתא לפרוך נמי רצועות והא אמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני כדאקשינן גבי לעורן משי"ן.

אמר עולא וחילופיהן באיש. פירש רש"י ז"ל: דאטבעת בלחוד קאי, אבל במחט איש ואשה כי הדדי נינהו. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. וכן מוכחת כל הסוגיא. ורב אלפסי פירש בין בטבעת בין במחט, [ו]לא נראו דבריו.

מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה. ואם תאמר דילמא משום דהוצאה כלאחר יד הוא באשה התירו. יש לומר אי משום הא מאי איריא זוג זוג אפילו טובא נמי.

קמיעין של כתב שהזכרנו יש בהם משום קדושה וכל שאינן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא אבל אם היו מחופין עור מותר ואע"פ שהתפילין מחופין עור ואעפ"כ אסור ליכנס בהם לבית הכסא טעם הדבר מפני השי"ן הגלויה בהם שמאחר שאמרו שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני וכן הדין בקשרי הדל"ת והיו"ד לדעת קצת הרי היא ככתב אחר שבו וזהו שאמרו הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ואע"פ שבמסכת ברכות אמרו גוללן בימינו כנגד לבו לא אמרוה אלא במקום שצריך שמירה ומתירא עליהן:

הואיל והקמיע כשאין מחפה עור אסור ליכנס בו לבית הכסא לא הותר קמיע של כתב לצאת בו אלא מחופה שאם אינו מחופה יש לחוש שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויבא להביאה ארבע אמות אבל קמיע שאסור לצאת בו מ"מ מותר הוא בטלטול:

קמיעין אלו אע"פ שיש בהם צד קדושה כמו שביארנו אין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה במבוי שאינו משותף ואפי' היו בהם שמות ופרשיות של תורה וכן הדין במיני התפלות והברכות אע"פ שהועתקו שם הרבה פרשיות של תורה אין דינן ככתבי הקדש לחלל שבת עליהן בהצלת דליקה ומ"מ אסור לנהוג בהם מנהג חול ולהשליכם אלא אם ראה שהם בלים יגנזם אפי' היה כתוב לו שם על ידות הכלים או על כרעי המטה והוצרך להשתמש בהם תשמיש של חול חייב הוא לגררו ולגנזו:

המשנה השלישית לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פוליטון ואם יצתה חייבת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פוליטון אמר הר"ם פי' כאשר השלים לזכור כל הדברים שאם יצא באחד מהן לא יתחייב חטאת לדברי הכל התחיל לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם יתחייב חטאת ומפני זה לא דבקו בזה המין הראשון וכוליאר כמו טבעת שמסבב כן הראש כלו ובלשון חכמים קורין אותו מכבנתא וכובלת כלי קטן מחרש או זהב נותנין בו משיחה טובה יתעדנו בה הנשים ופוליטון המור והוא המוסק והדומה לו ממיני הבשם והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר לא תצא אשה במחט נקובה ר"ל שתופרין בה את הבגדים מפני שזו אינה תכשיט כלל ואין דרך להביאה אלא לצורך תפירה וחייבת בהוצאתה חטאת אע"פ שהיא תחובה בלבושיה על הדרך שביארנו במשנה ולא בטבעת שיש עליה חותם על הדרך שביארנו במשנה ולא בכוליאר ופי' בגמ' מכבנתא ופירשו בה כעין ציץ שמסבב את הראש ואין רוב נשים יוצאות בו ולפיכך הוא נדון כמשאוי וי"מ בה אותו תכשיט הקרוי נושקא על שם שמכבנת ואוחזת פתחי החלוק ומ"מ אין זה נכון שיהא זה משאוי גמור עד שנחייב בה חטאת:

ולא בכובלת ופי' בגמ' חמרתא דפילון וענינה צרור שקושרין בו סם קרוי אצלם פילון וי"מ הרבה מיני סמים ולשון דפילון אצלם ענין בילה מלשון בלולה בשמן שתרגומו דפילא במשח וענין התכשיט הוא לאשה שריחה רע וכן צלוחית של פוליטון והוא שמן אפרסמון ובכולם חייבת חטאת לר' מאיר ולדעת חכמים בכובלת ופוליטון הואיל ודרך כל אשה שריחה רע בכך כעין תכשיט הוא ופטורה ומ"מ לכתחילה אסור ולא משום שלפא ומחויא שאין דרך אשה שריחה רע לפרסם שהיא צריכה לכך אלא שאינו תכשיט גמור והלכה כחכמים ומ"מ גדולי המפרשים מקילין לומר שאם היה צרור זה מעביר ריח רע לגמרי הרי הוא כקמיע מומחה ומותר אלא שאינו מעביר אלא מגין שלא ירגישו בה בני אדם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בראש הפרק על זה שאמרו בסוגיא זו וחלופיהן באיש שגדולי הרבנים פירשוה על הטבעת לבד ואף גאוני הראשונים מסכימים בה כן אבל גדולי הפוסקים פירשוה אף על המחט ויש לתמוה בה שהרי מחט באיש בין נקובה בין אינה נקובה משאוי הוא ואלו היה חלוף היה לנו לומר מזו (הנקובה שאינה) [שאינה נקובה שהיא] אצלו משאוי ולחיוב חטאת והנקובה שאינה משאוי לפטור אבל אסור ומ"מ יראה שהם אמרוה מפני שאמר וחלופיהן שמשמע שעל שניהם הוא חוזר שאם תאמר על הטבעת לבד היה לו לומר וחלופו ומ"מ היאך נחדש דברים זרים מפני הוראה מועטת שבלשון והרי איפשר לפרש וחלופיהן על שני מיני הטבעת ר"ל בחותם ובלא חותם ויש מקיימין את דבריהם שהמחט הנקובה לאיש הואיל ותחובה בבגדו פטור אבל אסור ומפני שאין דרך הוצאתה לאיש בכך אלא בבד של מחטין וצינורות דרך סחורה אבל כשאינה נקובה חייב חטאת שדרכו בהוצאה זו להיות מצויה אצלו תמיד ליטול בה את הקוץ ומ"מ מה שצריך בה לענין הטבעת כבר ביארנוהו:

יוצאין הרועים בשקים שמתכסים בהם מפני הגשמים ולא סוף דבר רועים אלא אף שאר בני אדם אע"פ שאין רגילים בהם מפני שמ"מ הואיל וראוי לזה כזה והורגלו בו קצת בני אדם תכשיט הוא לכלם ואין אומרים אצל הרגילים שעם בפני עצמו הוא לענין זה:

המוצא תפילין בשבת בשוק או בדרך מכניסן בעיר זוג זוג כדרך שלובשן בחול אחד בראש ואחד בזרוע וכשמגיע למקום המשתמר חולצן וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסו על דרך זה שהרי זה כעין תכשיט לאיש הואיל ודרכו בהן בחול אבל אשה הואיל ופטורה מן התפילין שהרי בכלל זמן גרמא הם שלילה ושבת אינו זמן תפלין אינה מכנסת בדרך זו אלא מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

טבעת שיש עליה חותם שאסרנו לאשה אפי' היתה גזברית וצריכה לשלוח חותמות לממונים תחתיה לומר עשו כך וכך עד שמתוך כך היא רגילה להניח באצבעה תמיד טבעת שיש עליה חותם אעפ"כ אסור לה ואין זה תכשיט אצלה והרי יצאה לה מכלל נשים לענין זה לגמרי:

בד"ה וחילופיהן באיש אור"ת דאחיוב חטאת קאי עכ"ל ר"ל דהתם הוה שפיר חילוף באיש מבאשה דבאשה קתני חייבת ביש עליו חותם ובאיש חייב באין עליו חותם אבל הא דקתני באין עליו חותם דבאשה פטור אבל אסור משום דשלפא ומחויא ליה לא הוה חילופו באיש ביש עליו חותם פטור אבל אסור אלא דמותר לכתחלה דלא שייך באיש שליף ומחוי ועיין ברא"ש:

בגמ' ויעבירנה ד' אמות ברה"ר אלא הכי במאי עסקינן במחופה וכו' כצ"ל:

גמ' בד"ה אלא הב"ע כו' בשקין אלא אר"י כו' אמר רבא תרצת אשה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה במכוסה צ"ל אלא במכוסה כו':

במשנה. ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דר"מ. ק"ל דהא המה עשוין למי שריחה רע כדאמרינן בגמרא וא"כ אמאי ר"מ מחייב חטאת למה יגרעו מקמיע מומחה שפירש"י לעיל (ס א') במשנה דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו. וזה י"ל כי נחלק בין קמיע שנושאה מי שיש לו חולי וכדומה. אבל ריח רע אינו נקרא חולי. וחילוק כזה הוא בתוספתא שהביא הרי"ף בס"פ שמנה שרצים ע"ש. אבל קשה מהא דתנן לקמן (סד ב') יוצאות כו' בפלפל ופי' בגמרא שהוא לריח הפה. ואולי אין רוב נשים שיש להן ריח רע יוצאות בכובלת וכמ"ש הרע"ב בכוליאר. ולפמש"כ בס"ד לעיל (נט:) א"ש כאן בפשיטות:

גמרא. אלא א"ר יוסף קסבר כו'. עי' לעיל (נז) תד"ה אלא:

[שם ר' אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה כו'. נראה דצ"ל אלעזר בל"י (וכן בכל הסוגיא) והוא בן שמוע חבירו דר"מ וביותר ללשון התוס' לעיל (ג) ד"ה בר דר"א קאמר לר"מ דר' אליעזר היה רביה דרביה אמנם לעיל (נ"ט ב') ולקמן (קל"ח) בפלוגתא דעיר של זהב ע"כ הגי' ר' אליעזר כדמוכח בעדיות פ"ב מ"ז ועמש"כ בפסחים (ד' ע"ז):

רש"י ד"ה התם. משום שי"ן אחת לצפון ואחת למזרח. לכאורה ה"נ להגיה למערב תחת למזרח אולם ראיתי במרדכי בהלק"ט שהעתיק לשון רש"י כגיר' שלפנינו:

רד"ה מכבנתא. נושקא כו'. וקושרת מפתחי החלוק. והא דהכא חייבת חטאת ולעיל (נט:) לפי' הי"מ שבפירושו בד"ה מנקטי פארי א"ח דהתם בשל זהב דהוי ג"כ לתכשיט] :

דְּאָמַר אַבַּיֵּי: שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. יש להקשות הוה ליה למימר הכי 'שִׁי"ן וְדָּלֶ"ת וְיוֹ"ד הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי' ולמה נקיט לכל חד בפני עצמו? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט הכי הוה אמינא נתנה הלכה למשה מסיני על שלשתם ביחד שיהיה שם 'שדי' שלם בהם, ואם לבש תפילין של ראש בלבד שאין בו יו"ד להשלים שם שדי לא עביד מצוה בזה, אלא מגרעות נתן, לכך נקיט הלכה למשה מסיני לכל אות בפני עצמו לומר דלא תלי האי בהאי, שההלכה נתנה על כל אות בפני עצמו, וליכא קפידא להשלים את השם כולו בכתב אחת.

דְּאָמַר אַבַּיֵּי: שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הקשתי, אמאי לא כייל לכולהו כחדא לומר שי"ן ודל"ת ויו"ד הלכה למשה מסיני? ותירצתי שם בס"ד לנכון, עיין שם, ונשמט מזה עוד דבר אחד, והוא: כי בזה שכתבתי יש לתרץ בס"ד עוד דקדוק אחר, דאמאי הוצרך תלמודא להביא מה שאמר אביי על דל"ת ועל יו"ד גם כן?
ובזה ניחא, דלא תימא מה שאמר אביי שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, היינו דוקא באיכא עמה תרתי אותיות דָּלֶ"ת וְיוֹ"ד גם כן, ואם כן נפקא מינה דלא אסור אלא אם כן איכא תפילין של ראש ותפילין של יד ביחד.
ואמתניתין דקתני חוֹלֵץ תְּפִלִּין בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת קשה, כיון דבסתמא קאמר דמשמע אף על פי שאינו לובש אלא תפילין של ראש לבדו או תפילין של יד לבדו, ואמאי חוֹלֵץ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת היכא דלובש רק חד בלבד? לכך הביא מה שאמר אביי: גם כן דָּלֶ"ת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וְיוֹ"ד הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וכיון דנקיט לכל חד בבא בפני עצמו, שמע מינה ההלכה היא על כל אות בפני עצמו, ונמצא בחד נמי יש קדושה, ולכן אף על גב דמתניתין איירי בלובש חד אמר דְחוֹלֵץ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵינוֹ נִכְנָס בּוֹ.

מתני' ואם יצתה חייבת חטאת. עי' לעיל דף יא ע"ב תוס' ד"ה ואם יצא:

גמ' והתניא ר"א פוטר. עיין לעיל דף ג ע"א תוס' ד"ה בר מהני:

רש"י ד"ה חומרתי דפילון וכו' סם ששמו פילון. עיין סוטה דף טו ע"א תוס' ד"ה כמין חומר:

תוס' ד"ה וחילופיהן באיש. אור"ת דאחיוב חטאת קאי. עיין עירובין דף סט ע"א תוס' ד"ה כיון דחזיא:

במשנה לא תצא אשה במחט הנקובה וכו' מכל מפרשי המשנה משמע דהא דקתני שאשה היוצאת במחט הנקובה חייבת חטאת היינו בתחובה בבגדה וע"ז כתבו הטעם דאע"ג דבאיש כה"ג אינו חייב אלא באומן דרך אומנתו דוקא כדאיתא בפ"ק דף י"א ע"ב וכן כתבו הפוסקים מ"מ באשה לעולם דרך הוצאתה מקרי משום שרוב נשים תופרות במחט אלא שהב"י בסימן ש"ג כתב דאפילו אם הוציאתה במקום קישורי צעיפה נמי חייבת ולכאורה לישנא דמתניתין נמי הכי משמע דבכה"ג איירי דומיא דמתניתין דריש פירקין דהוי דבר וחילופו דנקובה דומיא דשאינה נקובה דכיון שמניחתה במקום תכשיטיה הוי דרך הוצאתה וכיון דלא הוי תכשיט אלא משוי מש"ה חייבת וכן נראה לי ג"כ מדקדוק לשון התוס' לעיל שם בפ"ק ולפ"ז א"ש טובא הא דנקיט דינא דמחט וטבעת באשה טפי מבאיש היינו משום דענין תכשיטין לא שייך אלא באשה משא"כ אם נאמר דהאי חיובא דמחט נקובה היינו דוקא תחובה בבגדה ומטעמא דהוי כאומן דרך אומנתו א"כ טפי הו"ל למינקט הך מילתא באיש ולחלק בין אומן להדיוט כיון שאין ענין מחט זו מענין תכשיטין אלא משום כלי והוצרכתי להאריך בזה לפי שהב"י והט"ז ג"כ האריכו בזה בדין הוצאות המחט באיש ובאשה ובאמת מלשון הירושלמי דשמעתין משמע כפי' הראשון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בגמרא אמר עולא וחילופיהן באיש ופרש"י דאטבעת קאי. וכוונתו מבואר דמשמע ליה דבמחט אין לחלק כלל בין נקובה לשאינה נקובה באיש דבכל ענין פטור אבל אסור דחיוב חטאת לא שייך אלא בנקובה ואומן דרך אומנתו כדאיתא בפ"ק אבל בשאר כל אדם ליכא חיוב חטאת אפילו בנקובה מכ"ש בשאינה נקובה כיון שלא הוציא כדרך המוציאין כך היא שיטת רש"י וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטתו אלא שהתוס' הוסיפו וכתבו עוד בשם ר"ת דאפילו בטבעת נמי לא קאמר עולא וחילופיהן אלא לענין חיוב חטאת דפטור אבל אסור לא שייך באיש בטבעת שיש עליה חותם כיון דבאיש ליכא למיחש דמשלף ואחוי ולפ"ז הא דקאמר עולא וחילופיהן לאו דוקא דהא אטבעת לחוד דקתני בסיפא קאי ולא אמחט דרישא ולא אטבעת שאין עליו חותם דריש פירקין:

מיהו הרב אלפס כתב בהלכות דמימרא דעולא קאי בין אמחט ובין אטבעת דכל מאי דבאשה פטור אבל אסור באיש חייב חטאת והיינו כפשטא דלישנא דעולא לגמרי אלא שהרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל דחו דברי הרב אלפס וכתבו שאין נראין דברי הרי"ף בזה לחייב חטאת באיש במחט שאינה נקובה ולענ"ד נראה ליישב דברי הרי"ף כיון דלישנא דגמרא במימרא דעולא מסייע ליה וא"כ לפ"ז נראה דמשמע ליה דבמחט שאינה נקובה שפיר הוי דרך הוצאתה בכך דבחול נמי דרכו לתוחבה בבגדו לחוץ בה שיניו או לסגור בה מפתח חלוקו כמ"ש הטור לגבי אשה ומש"ה בשבת חייב חטאת משא"כ בנקובה אין דרכו לתוחבה בבגדו דבאיש גנאי היא לו למי שאינו אומן וכדמשמע בירושלמי ועיין בב"י ובט"ז שהאריכו בזה ודו"ק:

והתניא רבי אליעזר פוטר בכובלת וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' שי"ו אות ג' בס"ד: הרגת בחרב בני עמון דבבחי' החרב שהיה חקוק שקוץ בני עמון בזה חטאת והוא חטא לה' כמ"ש בסבא קדישא ע"פ לך לבדך חטאתי. ומזה נלמד לענין הריגת אוריה עצמו אי אתה נענש דהיה מורד במלכות דקאמר אדוני יואב כדמפרש ואזיל. אבל החטא היה שניתן כח לההוא שקוץ:
א"נ אפשר שהכונה את אוריה החתי הכית מצד שהיה חתי וכתיב לא תחיה כל נשמה ואף שנתגייר וכמ"ש קצת מפרשים ומוכרח דלא דרשת טעמא דקרא דכתיב לא תחיה כל נשמה למען אשר לא ילמדו וא"כ תימה עליך ואת אשתו לקחת ואי לא דרשת טעמא דקרא אין אתה ראוי לבא בקהל דאין לומר עמוני ולא עמונית דא"ה ממזר כמ"ש ביבמות דף ע"ו וההתר הוא דכתיב ע"ד אשר לא קדמו ואין דרכה של אשה לקדם והרי לא דרשת טעמא דקרא. וכ"ת דלעולם דרשת טעמא דקרא ואוריה מורד במלכות אכתי בחרב בני עמון דיהבת יקרא לההוא שקוץ וכו'. ועפ"ז יומתק מאי דאמרינן בסמוך אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת בר מדאוריה שנאמר רק בדבר אוריה. הכונה הגם דלפום ריהטא יראה דדוד המלך ע"ה ח"ו נכשל בבת שבע וגם באוריה. אחר העיון תשכיל כי מוצל אותו צדיק רק בדבר אוריה לא בהריגת אוריה אלא בענינו שנהרג בההוא חרב דחקוק וכו' וזהו בדבר אוריה ובכלהו מילי פטיר ועטיר מכל ער[ע]ורי ונהורא עמיה שרא:

שלא יאחזנו. דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש: במכוסה עור. דליכא גנותא אי מעייל לבית הכסא ולא בעי למישקליה: חולץ תפילין. ואע''ג דמכוסה עור שהארבע אגרות שהפרשיות כתובות בהן תחובות בדפוסין של עור: התם משום שי''ן. שעשויה מעור החיצון עצמו קומט בו ג' קמטין כעין שי''ן משדי והדלי''ת והיו''ד עשויין בקשר שקושר הרצועה אחת לצפון ואחת למזרח כמין ד' ורצועה קטנה מאד תלויה בה ואין בה אלא כפיפה כמין יו''ד וכופאה בעוד העור לח והיא כפופה לעולם: זרדא. ברוני''א: סנוארתא. כובע עור תחת כובע המתכת: פזמקי. אנפלייאות של ברזל במלחמה: מתני' בכוליאר. מפרש בגמרא וכן כובלת: פלייטון. בלסמ''א משחא דאפרסמא: חייבת חטאת. קסבר לאו תכשיט נינהו: גמ' אמר עולא וחילופיהן באיש. אטבעת קאי דטבעת שיש עליו חותם אם יצא פטור ואם אין עליו חותם ויצא חייב חטאת: בשקין. שמתכסין בהן מפני הגשמים שקין מלבוש שק: אלא כל אדם. אלמא אע''ג דלא רגילי ביה מגו דלגבי האי תכשיט לגבי האי נמי תכשיט הוא: המוצא תפילין. בשבת בשוק או בדרך: מכניסן. לעיר דרך מלבוש: זוג זוג. כדרך שהוא לובש בחול אחד בראש ואחד בזרוע וחולצן וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסן וכן כולן: ואחד האשה. ואע''ג דלאו תכשיט דאשה נינהו מגו דהוו תכשיט לאיש שרי אף לאשה: לילה זמן תפילין הוא וכן שבת. הלכך לעולם זמנם הוא ואין להם זמן קבוע שתהא מצותן מצות עשה שהזמן גרמא להפטר נשים מהן הלכך נקט לילה ושבת משום דפלוגתא בתרווייהו ואי הוי סבירא ליה לרבי מאיר בחד מינייהו דלאו זמן תפילין הוא נמצא זמן קבוע לתפילין והוו להו נשים פטורות: נשים חייבות. הלכך תכשיטין הן לה: והא הוצאה כלאחר יד הוא. אמתני' קאי והוצאת טבעת שמוציאתה דרך מלבוש באצבע וזה שאינו תכשיט לה אמאי חייבת חטאת הרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש: גזברית. ששולחת חותמות תמיד לממונין תחתיה לאמר תנו כך וכך מעות לפלוני והרי חותמה בידה הלכך רגילה היא להניחה באצבעה ומיהו תכשיט לא הוי לדידה דאין דרך נשים בכך ומיהו דרך הוצאתה של זו בכך: איש מאי איכא למימר. דקאמר עולא וחילופיהם באיש דמחייב אטבעת שאין עליה חותם והא הוצאה כלאחר יד הוא שאין דרכו להוציא בזו דרך מלבוש: לקופסא. אישקריינ''ה בלע''ז כדי להצניעה שם וי''מ שהקופסא חתומה בו וכשפותחה חוזרה וחותמת בה ולא נהירא דאם כן מנחתה באצבעה עד שמחזירתה לבעלה מיבעי ליה: אצל אומן לתקנה ומניחה באצבעו. אלמא דרך הוצאה היא: מכבנתא. נושקא''ה ע''ש שמכבנת וקושרת מפתחי החלוק: חומרתא דפילון. קשר שקשור בו סם ששמו פילון וריחו ערב ובלע''ז בלסמ''ו ואשה שריחה רע טוענתו עליה: ורבנן סברי תכשיט הוא. הלכך אם יצאת פטורה ומיהו לכתחלה לא תצא דילמא שלפא ומחויא: למרמיה. להניח בצוארה כמו שקיל ורמי: ה''ג ואשה שריחה רע לא שלפא ומחויא. שגנות הוא לה: והתניא ר' אליעזר פוטר. והכא שרי לכתחלה: הא. דקתני פוטר: כי קאי אר' מאיר. בההיא מתנית' לא איירו רבנן אלא ר''מ לחודיה וגבי חיוב דר''מ שייך למיתני רבי אליעזר פוטר ואע''פ שהוא מתיר לכתחלה: הא כי קאי ארבנן. במתנית' דלעיל דאיירו רבנן בה ואמרו פטור פריש ר' אליעזר בהדיא למילתיה לאיפלוגי עלייהו ואמר יוצאה לכתחלה:

והתניא ר' אושעיא אומר ובלבד כו'. תימה לר''י דילמא משום מראית העין דוקא הוא אסור מדרבנן כמו קושר בשיר ובטבעת דהשתא ליכא למיגזר דאפילו מייתי לה ליכא איסורא מדאורייתא ואומר ר''י דשלא יאחזנו בידו משמע אפילו בקומצו דליכא מראית העין אלא איסורא דאורייתא איכא ואפילו למ''ד. כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור הכא לא שייך למיגזר דאפילו עומד בשוק ונושאן בקומצו אין כאן מראית העין: שי''ן של תפילין. ול''ג דלי''ת ויו''ד של תפילין כו' כדמוכח בפ' במה מדליקין (לעיל כח:) גבי הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים כו' ומוקי לה לרצועותיהן ולא פריך דלי''ת של תפילין הלכה למשה מסיני כדפריך גבי שי''ן: וחילופיהן באיש. אור''ת דאחיוב חטאת קאי: וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. פירוש דהוי משוי וליתסר וא''ת והא הוצאה כלאחר יד היא ושריא משום בזיון תפילין וי''ל כיון דמשוי הוא ויכול לבא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלא שינוי משום בזיון לא שרינן ליה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד