גיטין ו ע"א

דף ו - א

רב אשי אמר:  אפילו אם שמע השליח קן קולמוסא ^[92] - את קול הקולמוס של הסופר הכותב לשמה. וקן מגילתא - או את קול יריעת הקלף של הסופר הכותב לשמה. יכול הוא להעיד בפני נכתב ובפני נחתם, כי בודאי עשה את הכל לשמה.

ומביאה הגמרא ברייתא לסייע לרב אשי:

תניא - שנינו - בברייתא כוותיה - כמו - דרב אשי: המביא גט ממדינת הים. אפילו אם הוא [השליח] היה בבית, בשעת כתיבת הגט וסופר היה כותב בעליה - עליית הגג. או, הוא בעליה וסופר כותב בבית. ואפילו אינו בעליה, שיוכל לראות משם את הסופר, אלא נכנס למקום שהסופר כותב ^[93] ויוצא משם כל היום כולו, הגט כשר. ויכול השליח להעיד עליו "בפני נכתב ובפני נחתם".

ותמהה הגמרא: כיצד ניתן להכשיר, כאשר הוא בבית וסופר בעליה. הא לא קא חזי ליה - הרי אינו רואה אותו [את הסופר], ואיך יכול הוא להעיד שכתב "לשמה"?

אלא לאו - אין זה כפשוטו. אלא כגון ששמע השליח קן קולמוסא וקן מגילתא, ודי בכך. וכדברי רב אשי.

ועתה הגמרא מבררת ענין נוסף מהברייתא:

אמר מר: שנינו בברייתא: "אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו, כשר". ודנה הגמרא: מאן - מי הוא זה הנכנס והיוצא? אילימא - אם נאמר שליח. הרי דין זה מיותר, כי ניתן ללמדו בקל וחומר. השתא - עתה - כאשר הוא בבית וסופר בעליה, דלא חזי ליה - שאינו רואה אותו [את הסופר] - בכל זאת, אמרת: כשר! אם כן במקרה שנכנס השליח ויוצא, מבעיא - האם יש להסתפק?! ודאי שלא.

אלא, שמא נאמר שכוונת הברייתא, שהסופר הוא זה שנכנס ויוצא. גם על זה יש להקשות, פשיטא - הרי פשוט הוא שהגט כשר. וכי משום שהסופר נכנס ויוצא לסדר ענייניו נפסליניה - נפסול את הגט?

ומתרצת הגמרא: לא צריכא - לא נצרך התנא להשמיענו - אלא דנפק - שיצא - הסופר לשוקא למקום שיש הרבה אנשים ואתא - וחזר. מהו דתימא - האם יש לחשוש ולומר: איניש אחרינא - אדם אחר ששמו ושם אשתו זהים לשמם של המשלח ואשתו שרצה לגרש את אשתו, ^[94] אשכחיה - פגש את הסופר ואמר ליה - וביקש ממנו - לכתוב גט עבור אשתו. ואם כן עדות השליח מוטעית היא! ^[95]

קא משמע לן - לכן בא התנא להשמיענו, שאין חוששים לחשש רחוק זה. ויכול השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ועתה מבררת הגמרא מה דינה של בבל. האם דינה כארץ ישראל, מאחר ומצויים בה ישיבות כבארץ ישראל. או שדינה כחוץ לארץ, כשאר הארצות? איתמר - שנינו: בבל. רב אמר: דינה כארץ ישראל לעניין גיטין. ולכן, המביא בה גט ממדינה למדינה בתוך בבל, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ושמואל אמר: דינה של בבל כחוץ לארץ.

ודנה הגמרא האם מחלוקתם היא כמחלוקת רבה ורבא:

לימא - האם נאמר - בהא קא מיפלגי

- שבכך הם חולקים:

דמר סבר - רב סבר כרבה, שטעם האמירה, לפי שאין בקיאין לשמה. והני - ואלו [בני בבל] גמירי - יודעים את ההלכה של "לשמה". ^[96]

ומר סבר - ושמואל סובר כרבא, שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו. והני נמי

- וגם אלו - לא שכיחי - אינם מצויין לעבור ממקום למקום.

ומקשה הגמרא: ותסברא - כיצד סבור הינך להעמיד כן? הא - הרי - רבה אית ליה דרבא - רבה מסכים עם טעמו של רבא, שאין עדים מצויין לקיימו. ואם כן, אף על פי שבני בבל בקיאין "לשמה". מכל מקום, מאחר וממדינה למדינה אין עדים מצויין לקיימו, צריך לחייב את השליח לומר!

ועונה הגמרא: אלא, דכולי עלמא - לדעת כולם - בעינן - צריך - לקיימו, כטעמו של רבא.

רב סבר, כיון דאיכא מתיבתא - שיש ישיבות קבועות אחת בסורא ואחת בנהרדעא. והולכים התלמידים מזו לזו. וכן ממקומות אחרים אליהם כדי ללמוד תורה. לכן, מישכח שכיחי - מצויין ביניהם עדים שיוכלו לקיים. ולפיכך, אין צריך השליח לומר.

ושמואל סבר, מתיבתא - בני הישיבות בגירסייהו טרידי ^[97] - טרודים הם בלימודיהם, ואינם עוסקים במסחר. ולפיכך, אינם מכירים את החתימות. ולכן צריך השליח לקיים ולומר בפני נכתב ובפני נחתם.

איתמר נמי - מעוד אמורא למדנו שטעם הפטור מאמירה הוא, משום שמצויות ישיבות: אמר רבי אבא אמר רב הונא: עשינו עצמנו בבבל, כארץ ישראל לגיטין - שהמביא שם גט ממקום למקום אינו צריך לומר. וזה התחיל מכי אתא - מאז שהגיע - רב לבבל והקים בסורא ישיבה קבועה. ושמואל הקים בנהרדעא. ^[98]

רבי ירמיה מקשה על דברי רב מהמשנה:

מתיב - מקשה - רבי ירמיה ממשנתנו: ^[99] רבי יהודה אומר: מרקם לכיוון מזרח, נחשב מדינת הים, בצד המזרחי של ארץ ישראל. ורקם עצמה נידונית כמזרח ונחשבת מדינת הים. מאשקלון לצד דרום, נחשב כמדינת הים. ואשקלון עצמה כדרום. מעכו לצד צפון. ועכו עצמה כצפון.

והא - והרי - בבל, לצפונה דארץ ישראל קיימא - שוכנת בצד הצפוני של ארץ ישראל. דכתיב: "ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה" [ירמיה פרק א]. ותנן בהמשך משנתנו: רבי מאיר אומר עכו, דינה כארץ ישראל לגיטין.

ואפילו רבי מאיר לא קאמר - לא חלק על רבי יהודה - אלא בעכו, דמקרבא - שקרובה היא לארץ ישראל. ומשום כך מחשיבה רבי מאיר כארץ ישראל. אבל בבל, דמרחקא - שמרוחקת הרבה יותר מארץ ישראל, לא!

אך רבי ירמיה עצמו מיישב את הקושיא:

הוא מותיב לה - הוא הקשה את הקושיא - והוא מפרק לה - והוא מתרץ אותה: לבר - חוץ - מבבל. כלומר, שבבל יוצאת דופן מכל האזור הצפוני של ארץ ישראל, מאחר ויש טעם להתירה. [שמצויים בה ישיבות!]

ושואלת הגמרא: עד היכן היא בבל?

רב פפא אמר: כמחלוקת ליוחסין - לעניין המקומות שהמשפחות המגיעות משם מיוחסות [ללא חשש שהתערבבו בגוים], כך מחלוקת לגיטין - שהמביא גט במקומות אלו, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ורב יוסף אמר: מחלוקת דוקא ליוחסין. אבל לגיטין, דברי הכל נמשך גבולה של בבל עד ארבא תניינא - האגם השני של קנים וערבה - דגישרא, שמתחת לגשר. ^[100]

הגמרא מביאה הוראה מעשית של רב חסדא:

רב חסדא מצריך את השליחים המביאים גט מאקטיספון - [עיר בחוץ לארץ], לבי ארדשיר הנמצאת גם היא בחו"ל, לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אך מבי ארדשיר לאקטיספון לא היה מצריך לומר.

ומנסה הגמרא להוכיח שהוא סובר כשיטת רבה:

לימא קסבר - הבה נאמר שרב חסדא סובר כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בני חוץ לארץ בקיאין לשמה. והני - ואלו [בני ארדשיר] גמירי - למדו ויודעים את ההלכה של לשמה. ולפיכך, אינם צריכין לומר. ורק בני אקטיספון שאינם יודעים, צריכים לומר.

ותמהה ודוחה הגמרא: ותסברא - היאך הינך סבור לומר כן? והא - והרי - רבה אית ליה - מסכים עם דינו - דרבא - של רבא! ואם כן, אם אין שיירות מצויות ממדינה אחת לחבירתה, צריך לומר משני המקומות.

ומסבירה הגמרא: אלא, דכולי עלמא - לדעת כולם - בעינן - צריך שיהיה ניתן לקיימו [את הגט]. והני - בני ארדשיר - כיון דאזלי - שהם הולכים - לשוקא להתם - לשוק הגדול הנמצא [רש"י] באקטיספון. לכן, הנך - אלו, אנשי אקטיספון - ידעי - מכירים - בחתימות ידא - ידיהם - דהני - של אלו, בני אדשיר. אבל הני - בני ארדשיר - בדהנך - בחתימות ידיהם של בני אקטיספון - לא ידעי - אינם מכירים.

ושואלת הגמרא: מאי טעמא - מדוע אינם מכירים את חתימות הסוחרים, כשם שהסוחרים באקטיספון מכירים את חתימותיהם.

ומבארת הגמרא: כל יום השוק בו הם נמצאים שם, בשוקייהו טרידי - טרודים הם בקניותיהם ואינם נותנין ליבם להסתכל ולהכיר את חתימות בני העיר.

רבה בר אבוה היה מצריך שליח המביא גט לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מערסא - משורת בתים שבצד אחד של רשות הרבים - לערסא - לצד שכנגד.

רב ששת היה מצריך לומר משכונה בת שלושה בתים לשכונה סמוכה.

ורבא החמיר מכולם, שהיה מצריך אפילו מביא את הגט באותה שכונה מבית לבית.

ומקשה הגמרא: איך יתכן שרבא הצריך באותה שכונה? והא - והרי - רבא הוא זה דאמר לפי שאין עדם מצויין לקיימו. ובאותה שכונה, ודאי מצויים עדים המכירים את חתימות השכנים, ויוכלו לקיימו.

ומתרצת הגמרא: שאני - שונים הם - בני מחוזא משאר בני בבל, משום דניידי

- שאין דרכם לשהות בביתם זמן רב, אלא נוסעים תדיר ממקום למקום לצרכי מסחר. ומשום כך אינם מכירים את החתימות שביניהם. ^[101]

וממשיכה הגמרא ומספרת:

רב חנין משתעי - סיפר: רב כהנא אייתי גיטא - הביא גט, ולא ידענא - ואיני יודע אי - אם היה זה - מסורא לנהרדעא, או מנהרדעא לסורא. אתא לקמיה דרב - בא לשאול שאלתו בפני רב. אמר ליה - וכך הוא שאל: צריכנא למימר - האם צריך אני לומר, במקומות אלו שבהם קיימות ישיבות, בפני נכתב ובפני נחתם. או לא צריכנא? אמר ליה - ענה לו רב [לפי שיטתו, שבבל כארץ ישראל]: לא צריכת - אינך צריך!

בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אמר כחו"ל. א"א לפרש דמביא מבבל לא"י קאמר, דהא משמע לקמן בסמוך דרב יוסף כרב ס"ל מדשקיל וטרי אליביה, דאמרינן בסמוך עד היכן היא בבל אמר רבה כמחלוקת ליוחסין כך מחלוקת לגיטין ורב יוסף אמר מחלוקת ליוחסין אבל לגיטין ד"ה עד ארבא תנינא דגישרא, ואלו במביא מבבל לארץ ישראל מספקא ליה כדשלח רבי אביתר לרב חסדא (לקמן גיטין ו, ב) גיטין הבאין משם לכאן אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ור' יוסף מספקא לי' דאמר רב יוסף מאן לימא לן דרבי אביתר גברא רבה הוא. וכן א"א לפרש במביא במדינה אחת בבבל קא מיפלגי, מדאמרינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר לפי שאין מצויין לקיימו, ואי במדינה אחת מצויין לקיימו נינהו, אלא אם כן נאמר דס"ל לשמואל דבני בבל ניידי ואינן מצויין לקיימו אפילו במדינה אחת, דהוו להו כבני מחוזא דאמרינן לקמן ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה ומפרש טעמא... דלפנינו הגי' רב ששת, דשאני בני מחוזא דניידי, והכי נמי משמע קצת מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ב) רב אמר עשינו עצמנו בבבל כא"י, ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה, אלא דקשה קצת, דבכי הא לא הוה אמר שמואל מתיבתא בגירסייהו טרידי דטובא שכיחי, אלא ע"כ במביא ממדינה למדינה בבבל פליגי לפום גמרין.
ותמיהא לי כיון דרב יוסף כרב ס"ל דבבל כא"י, מ"ט מספקא ליה במביא מבבל לא"י. וי"ל דודאי בקירוב מקום ממדינה למדינה בבבל ע"י מתיבתא ס"ל דהוו להו מצויין לקיימו דטובא סלקי ונחתי, ולא אמרי' בכי הא מתיבתא בגירסייהו טרידי, אבל מבבל לא"י יחידים היו העולים משם לארץ ואותם העולין טרידי בגירסתם ולא היו משימין לב להכיר החתימות ומשום כך היה מסתפק רב יוסף בדבר.
ומיהו משמע דהלכתא כר' אביתר אף בזו, דהא רב יוסף לא מיפלג פליג, אלא מאן לימא לן קאמר, ומשום דלא הוה ידע דר' אביתר גברא רבה הוא, ואמר ליה אביי דודאי גברא רבה הוה ומריה מסכים על ידיה והילכך הלכתא כוותיה, וכ"ש דהלכתא כרב במביא ממדינה למדינה בבבל דא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ, חדא דרב ושמואל באיסורי הילכתא כרב, ועוד דכולהו אמוראי נמי כותיה דרב ס"ל, ועוד דרב הונא עביד מעשה כותיה כדאמרי' א"ר אבא אמר רב הונא עשינו עצמנו בבבל כא"י לגיטין, מדאתא רב לבבל, ורב נמי הוה עביד בה עובדא כדאי' בסמוך גבי עובדא דרב כהנא וכדאי' נמי בירוש' רב אמר עשינו עצמינו בבבל כא"י, וקיי"ל דמעשה רב וגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) בעא רב מיחזור ביה א"ל רב כהנא מה נעשה לנשים שנשאו.
ומיהו בירושלמי משמע דרבי יוחנן סבר דמביא מבבל לא"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואני אומר דהוא צריך, דהוא מתניתא ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח, ואפילו תימא חלוקין על ר' יהודה שאין רקם כמזרח שמא מבבל לכאן, ומ"מ משמע דלא קיי"ל כר' יוחנן, דהא במתני' דקתני דרקם כמזרח תלי ליה טעמי', ואנן הא מקשינן מיניה בגמרא דילן ודחינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לבר מבבל, ואנן אגמרא דילן סמכינן כן נ"ל.
[הא דמותיב ר' ירמיה ממתני' דמרקם למזרח ורקם כמזרח. ק"ל דהא רב הונא מכי אתא רב לבבל קאמר הא מיקמי דליתי רב לבבל מודה הוא דבבל כחו"ל, ומתני' מיקמי דאתא רב לבבל נשנית, וי"ל דר' ירמיה אמימרא דרב גופיה קאי ורב לא אמר מכי אתאי אנא לבבל, שמא רב הונא גופיה חולק היה כבוד לרב ותלי לה ברב, אבל מעיקרא נמי היו ישיבות בבבל ושכיחי, כנ"ל].

והא רבא הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו שאני בני מחוזא דניידי. כלומר ואינן משימין לב להכיר חתימתן של שכניהן, ובתוס' בשם ר"ת ז"ל דבזמן הזה כ"ע כבני מחוזא נינהו דכולהו מינד ניידי וכולהו צריכים שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם.

רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא או מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר ליה צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית מאי אי עבדת אהנית דאי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכן הלכה דר' ישמעאל נמי הכי ס"ל ומהכא שמעינן דהמביא גט בא"י אע"פ שאינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ, אי אמר אהני דתו אי אתי בעל ומערער אינו צריך קיום וערעורו בטל, דכיון שהאמינו חכמים עד אחד באומר בפ"נ ובפ"נ בכל מקום האמינוהו, אלא קל הוא שהקילו במביא בא"י שאינו צריך לומר ולכתחלה תנשא דלמזויף לא חיישינן, אלא אי אתא בעל וערער יתקיים בחותמיו כדתני במתני', וכשקדם זה ואמר בפ"נ ובפ"נ בשעה נתינתו הועיל לבטל ערערו של בעל. ואפילו בא הבעל וערער קודם שנשאת א"צ קיום וכ"ש בשנשאת, כדגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) הכל מודים שאם בא וערער ערעורו בטל עד כדון כשמערער משנשאת, ערער עד שלא נשאת ונשאת מהו נשמעינה מן הדא מעשה בא' שהביא את הגט לפני ר' ישמעאל א"ל מניין את, א"ל מכפר ססאי שבתחום עכו, א"ל אף אתה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ואל תזקק לעדים, וכשיצא א"ל ר' אלעאי וכו' א"ל הואיל ויצא המעשה להיתר יצא, מהו הואיל ויצא המעשה להתיר יצא, א"ר זעירי שאם בא וערער ערעורו בטל אלו המביא גט מא"י לא"י שמא נימא צריך הוא לומר בפ"נ ובפ"נ, הוי לא שנייה הוא ערער משנשאת הוא ערער עד שלא נשאת ונשאת ע"כ בירושלמי. אלא שעדיין אינו מתחוור מן הירושלמי אלא בשערער ונשאת אבל לינשא לכתחלה משבא וערער לא שמענו, אלא בגמרין ודאי משמע דערעורו בטול לגמרי מדאמרינן אי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה, כלומר לא משגחינן ביה כלל, דאם איתא לא מסתייא דלא מפרש בגמרא, וכל האומר בפ"נ ובפ"נ אפילו בא"י אהני לגמרי כמביא ממדינת הים שאפילו לכתחלה משיאין אותה כדאיתא בירושלמי שכתבתי למעלה בריש פרקין.
ולענין פסק הלכה כתב ר"י אלפסי ז"ל (א, ב) דהלכתא כרבא דסוגיין כותיה, וכל היכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה, לא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, אלא יתקיים בחותמיו ושפיר דמי, דלשמה לא חיישינן דכולהו ספרי מיגמר גמירי וכן פסק רבינו יעקב ז"ל משום דרבא בתרא טפי מרבה וקיי"ל כותיה, ואע"ג דר"י וריב"ל פליגי בפלוגתא דרבה ורבא, וריב"ל כרבה, ור' יוחנן כרבא וקיי"ל כריב"ל בכ"מ לגבי ר' יוחנן כדברי ר"ת ז"ל (חולין צז, א תוד"ה אמר רבא) הכא כיון דרבא בתרא הוא קיי"ל כר' יוחנן, ועוד דכל הני תיובתא לרבה מותבינן, ואע"ג דשנינהו רבה אשנויי דחיקי לא סמכינן, והיינו סוגיין דכתב הרי"ף ז"ל דאזלא כותיה. ועוד דהא לקמן (גיטין טו, א) אמר רב חסדא אפילו שנים מעידין על חתימת יד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים אלמא כולו בקיום הגט כשר, ולא חיישינן ללשמה, ורב אשי (שם) נמי מכשר בשנים מעידים על חתימות ידי שני ואינו חושש שמא לא חתם לשמה, ואע"ג דקיי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לעיל (גיטין ד, א) דאפילו הכי כיון דחתמו, צריכין שיחתמו לשמה דאי לא הו"ל מזוייף מתוכו, ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול.
ואיכא דקשיא ליה מעובדא דבר הדיא (לעיל גיטין ה, ב) דבעי לאיתויי גיטא, וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות, ואע"ג דלית הלכתא כותיה, מ"מ שמעינן מינה דבעי' לשמה כרבה. ור' אלעזר נמי דא"ל לרבה בר בר חנה אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך, והא נמי דתניא אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו כשר, ואוקימנא בסופר וכגון דנפק לשוקא ומהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ואמר ליה קמ"ל אלמא חיישינן לשמה, ותירץ הרמב"ן נר"ו (בחידושיו כאן) דאע"ג דלא חיישינן לשמה, מ"מ ס"ל לרב אחאי שצריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט, שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, והא דר' אלעזר דאמר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ, ה"ק א"צ לעמוד על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר, אינו בכלל הגט.
ולא ירדתי לסוף תירוצו של רבינו בזה, דהא לא א"ל אין אתה צריך לעמוד, אלא אפילו לא כתב בה אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ קאמר, ומשמע כל שטה שתהיה אפילו הראשונה שאין בה שם האיש ושם האשה, אלא משמע דה"ק ליה אפילו לא כתב בו בפניך אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ ומעתה יכול אתה לומר בפ"נ לשמה דודאי כולו נכתב לשמה, והדרא קושיין לדוכתא דאלמא חיישינן לשמה כרבה, אלא אם כן נאמר דשטה אחת דקאמר ר' אלעזר היינו תורף דוקא, שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן פרש"י ז"ל.
ותירץ רבנו נ"ר עוד, דאי נמי ר' אלעזר ס"ל כרבה, לא קיי"ל כותיה, אלא כרבא ורב חסדא ורב אשי דבתראי נינהו. וכמדומה שיש לעיין בתירוץ זה של הרב נ"ר, דודאי משמע דהלכתא כר' אלעזר מדפרכי' מינה לקמן (גיטין טו, א) על הא דקתני בפני נכתב חציו פסול, ואקשינן הי חציו, אילימא חציו ראשון, והא"ר אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה כשר, ופרקי' אלא אמר אביי חציו אחרון, אלמא מדפרכינן מינה וחש לה אביי ופירקה בחציו אחרון, משמע דהלכתא כותיה. ושמא נאמר דהא דאפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה, לאו למימרא דחיישינן לשמה, ושיהא הוא צ"ל בפ"נ ובפ"נ משום חשש לשמה, אלא מיהו לשמה ודאי בעינן, ור' אלעזר למאי דקא בעי מיניה רבב"ח אהדר ליה איהו, וה"ק ליה אין אתה צריך לעמוד על כלו אלא בלאו הכי יכול אתה לומר בפני נכתב, דאפילו לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לשם אשתו אלא שטה אחת, חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא זה שמסר לו ולא אחר כנ"ל. והא דתניא ואפילו נכנס ויוצא כל היום כלו כשר, ואוקימנא בסופר ואע"פ שיצא לחוץ, יש מי שתירץ דסיפא דברייתא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה, אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר, וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחיל גומר, וזה הדין בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בנותן בין בשולח, תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל.
ומיהו בזמן הזה אם אינו יכול לקיימו אפילו במדינה אחת ואפילו משכונה לשכונה, צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדברי ר"ת ז"ל דכולהו כבני מחוזא נינהו דכולהו ניידי. ואם נתנו ולא אמר לה פ"נ ובפ"נ יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ.
וקיי"ל נמי כרב אשי דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא תו לא צריך ויכול לומר בפ"נ ובפ"נ, ואם המביא אשה או קרוב, צריך ליתנו בפני שלשה דהא טעמא משום דבעינא לקיימו, ואם לא אמר לה בפני שנים או שלשה פסול אלא אם כן נתקיים בחותמיו.

כבר ביארנו שאף לדעת רבא שפירש הטעם משום קיום צריך שיעיד השליח על הכתיבה ר"ל שצריך שיאמר בפני נכתב משום דאתי לאחלופי שמא אתה סבור שלא יהא יכול לומר בפני נכתב אלא אם כן נכתב כלו בפניו ושיהא צריך לעמוד על כל אות ואות אינו כן אלא אפילו לא נכתב לפניו אלא חציו הראשון ר"ל התורף שהוא שם האיש ושם האשה והזמן והוא הענין בשיטה ראשונה ר"ל הענין הראשון והוא בזמן פלני וכו' אנא פלני וכו' תרוכית אנת פלנית וכו' הרי זה אומר בפני נכתב ולא עוד אלא אפילו היה נכנס ויוצא או הוא בבית וסופר בעליה הואיל ושומע קול הקולמוס והמגלה שבשעת כתיבה דיו ויכול לומר בפני וכו' ויש מפרשים בשעת תקון ואין נראה כן ולשון קן קן אינו אלא תכונת הקול ומששמע קול המכתב יכול להעיד הואיל ונחתם בפניו ואפי' יצא הסופר לשוק וחזר והשלים את הגט אינו חושש שמא אחר ששמו כשמו אמר לו וכתבו לשמו והיאך יאמר הוא על גט שנכתב לשם אחר בפני נכתב ועל כרחך אף לדעת רבא כשאומר בפני נכתב פירושו בפני נכתב כראוי אלא אינו חושש כלל בכך ולמדת שמעשים שהוזכרו כאן בבר הדיא וברבה בר חנא אף לדעת רבא הם מתפרשים ולענין אם לומר בפני נכתב בלא ראיית כל הכתיבה אם לאו ומה שהוזכר כאן מה שאמר ר' אלעזר אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה כשר פירושו שאע"פ שכל כתיבת הגט צריכה לשמה עד שאם כתב טופס כמתלמד והניח מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם שיכתבם לשמה פסול כמו שיתבאר מכל מקום כל שכתב שיטה אחת ר"ל שם האיש והאשה והזמן לשמה והשאר בסתם ולא לשם אחר ולא כמתלמד דיו שמסתמא הכל לשמה ואף זו הכל בנכתב לפניו ומה שאמר אפי' קן קלמוסא דוקא אבפני נכתב דלשמה ודאי לא סגי בהכי ומה שאמרו בסוף הסוגיא מהו דתימא אניש אחרינא אשכח כבר פירשנוה ואין מכאן ראייה לדחות דברי רבא כלל אלא ודאי הלכה כרבא וכדעת גדולי הפוסקים וכל הסוגיא מעידה כן דכלהו תיובתא קשיין לרבה ואתיין כרבא ואע"ג דשנינהו רבה שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו ועוד דהא רב אשי איצטריך לאוקומי מתניתין לדעת רבה אליבא דר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ודלא כר' אלעזר והא קיימא לן כר' אלעזר בגיטין וכן כל סוגיא הנזכרת כאן בבבל כארץ ישראל בארדשיר וקטיפסון ושל סורא ונהרדעא וכפר סאסי ודר' אביתר הכל הולך לשיטתו של רבא ובפרק שני אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים משמע דכל שכלו בקיום הגט כשר ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מטעם לשמה כרבא דאמר דכל היכא דאיכא סהדי לקיום אין צריך לעדות בפניו וכו' ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה ומאריכים בראיות ומהן זו של בר הדיא דאע"ג דלית הלכתא כותיה מכל מקום ילפינן מינה דמשום לשמה אתינן עלה וכן ממעשה של רבה בר בר חנא וכבר העמדנום לשטתנו ומה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק שני בפני נכתב כלו ונחתם חציו פסול אע"פ שהעמידוה בחציו האחרון שאין בו תורף הגט ולדעת רבא לא אכפת לן דהא מכיון דאסהיד אכתיבה כלל לא אתי לאחלופי אינה ראיה שכל שלא העיד על תרפו של גט הרי הוא כמי שלא העיד על הכתיבה כלל וכן מה שכתבו דרבא תלמיד הוא אצל רבה אע"פ שבתחלת מסכת סכה כתבוה מקצת גאונים כן לא הוכרע אצל הגאונים ועוד דהא התם נמי פסקינן כרבא ומה שאמרו גם כן דר' יהושע כרבה ור' יוחנן כרבא ור' יהושע רבו של ר' יוחנן מדקאמר ר' יוחנן על ר' יהושע בסוף עשרה יוחסין פ' ב' בשמועת משקין צלולין דבר זה שמע ברבי ופירשו אינה ראיה שאף במסכת חולין צ"ה ב' אמר ר' יוחנן על שמואל אית לי רבה בבבל ודרך ענוה אמר כן ועוד שיש גורסין דבר זה שמע ברבי ופירושו לא שמע ואלמלא היה רבו לא היה אומר כן ועוד שלשון ברבי אינו נאמר על רבו אלא לשון גדול הדור הוא כמה דאת אמר ר' שמעון ברבי ובפרק מצות חליצה ק"ה ב' אמר ר' אמי על ר' יוסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת ור' אמי לא היה תלמידו של ר' יוסי ולא ראהו מעולם שהרבה דורות היה קודם לר' אמי אלא שעיקר הדברים לפסוק כרבא ועל הדרך שכתבנו:

בבל נחלקו בה בסוגיא זו רב ושמואל ולדעת רב הרי היא כארץ ישראל והמביא גט מבבל לארץ ישראל או מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר בפני וכו' דכיון דאיכא מתיבאתא משכח שכיחי והלכה כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע"ג דנפיק ממונא אגבה מכל מקום עיקרה באיסור היא וכן שאמרו למטה בשם ר' אביתר כיון דאיכא רבנן דסלקי ונחתי משכח שכיחי וכל שאין עדים מצויים לקיים צריך לומר כן אף ממקומות הקרובים והוא שאמרו רב חסדא מצריך מקטיספון לארדרשיר הא מארדרשיר לקטיספון לא ומפני שבני ארדרשיר היו הולכין תמיד לקטיספון ובני קטיספון רואין חתימותיהם ומכירים והם אינם מכירים חתימותיהם של בני קטיספון שכל שהם עומדים שם טרודים הם בסחורותם וכן אמרי רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא ר"ל משורת בתים אלו לשורה אחרת ורב ששת משכונה לשכונה ורבא אף באותה שכונה ופירשה בבני מחוזא דנידי ר"ל שאין משתהין בבתיהן ואין כתיבותיהם נכרות מזה לזה ולמדת שאף בעיר אחת צריך לפעמים כן:

ואף במקומות שאינו צריך לומר כן אם אמר מכל מקום הועיל ואין משגיחין עוד בערער הבעל אפי' לא נתקיים והוא שאמרו כאן לא צריכת ואי עבדת אהנית דתו אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן אמרו הואיל ויצא הדבר להיתר יצא כלומר הואיל ובפני נכתב וכו' נתקן להקל עליה שלא להשגיח עוד בערעורו של בעל אף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין לחוש בה מחשש הוצאת לעז על הראשונים שהרי זו קולא היא אצלה ולהנאתה הוא נעשה:

מכל מה שכתבנו למדת שלא נכתב בתלמוד דין בפני נכתב ובפני נחתם להקל עליה ולומר שלא להשגיח עוד בערער הבעל אלא בשליח הולכה אבל שליח קבלה שהגט יוצא מתחת ידו ואמר בפני נכתב וכו' ובא הבעל וערער ואינו מתקיים בחותמיו לא הוזכרה אם נאמן אם לאו ובשם קצת חכמי הדורות שלפנינו שמעתי שנאמן ואין משגיחין בערער הבעל וראייתם ממה שאמרו למעלה כיצד יעשה וכו' אלמא אע"ג דאיגרשה לה מכמה יומי ועכשו אינו נותן לה בתורת גירושין אלא לשמרה מהוצאת לעז נאמן ואין משגיחין עוד בערער הבעל ואין נראה לי כן שבזו לא נתגרשה כהוגן וצריך שבשעת נתינה יאמר כן אבל זו שמשעה שבא הגט ליד השליח נתגרשה כהוגן אין כאן עוד שעת נתינה ולא מהני וכן כתבו במה שאמרו האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם והקשו עליה מכי מטי גיטא לידה מיגרשה כלומר ואמאי צריכה לומר בפני וכו' הא אלו עבדא אהניא ותדע דהא האי דאוקמה בגמרא כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם אין מצריכין אותה לעדים שיעידו דבעל שויה שליח ואם כן נחוש שמא היא אומרת כן כדי לקיים את הגט שלא נשגיח עוד בערער הבעל אלא שמע מינה שאם באה ואמרה גרשני ממש ובפני נכתב ונחתם נאמנת והדברים מחדשים ומימינו לא שמענו כך אלא בשליח הולכה הא כל שיוצא מיד האשה שלא מתורת שליחות או מיד שליח קבלה משיאין אותה בגיטה בלא עידי קיים עד שיצאו עליו עוררין ואם יבא הבעל ויערער תקיים את גיטה ואם לא יתקיים תצא ואין אמירת בפני נכתב מועלת לה כלל ואף ממקום שבאו נראה שאין דין בפני נכתב נאמר בשליחות קבלה כלל מדקאמר התם הוי שלוחת הולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחת לקבלה אלמא שהוצרך לעשותה שלוחת הולכה כדי לומר בפני נכתב:

ואי עבדת מהימנין מאי אי עבדת מהימנין דאי אתי בעל ומערער ופסיל ליה לא משגחינן ביה שכבר מקיים הוא:

אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו בא לידי ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. פי' שמשמתו נדה בימי הצינה ואומרת טבלתי מפני אימתו או תברח מלפניו למקום המסוכן ותפול בא' מן הפתחים או מגשר או שמא תדליק לו הנר ותבשל לו בשבת:

בד"ה מכי אתא רב כו' והורה לנו שמימות יכניה שגלו כו' דינה להיות כא"י כו' עכ"ל ובין לטעמא דרבא דמצויין לקיימו ובין לטעמא דרבה דבקיאין לשמה הורה להם רב דמימות יכניה היו בקיאין לשמה גם מצויין לקיימו דהוו שכיחי מתיבתא מימות יכניה ואתמר נמי אמר ר' אבא כו' לא קאי אדסמיך ליה כפרש"י אתמר נמי דטעמא משום כו' אלא אגופה דמלתא דרב דקאמר לעיל דבבל כא"י לגיטין וכן פירשו התוס' בהדיא הך מלתא דאמרינן הכא עשינו כו' מכי אתא רב לבבל דהיינו גם לטעמא דבקיאין לשמה ודו"ק:

בד"ה ומבי ארדשיר כו' ואם תאמר מארדשיר לאקטיספון נמי לגזור כו' וי"ל דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא כו' עכ"ל לכאורה קשה דאכתי לדברי המקשה נימא קסבר לפי שאין בקיאין כו' לגזור מוליך אטו מביא ויש ליישב דודאי גם המקשה (א) ידע דרבה אית ליה דרבא אלא דהוה ס"ד דהיו מצויין לקיימו כיון שהיו סמוכות זו לזו ולא היה אלא הדגלת מפסיק ביניהם אלא דסבירא ליה נמי כטעמא דאין בקיאין לשמה והני דארדשיר גמירי ואקטיספון לא גמירי והמתרץ השיב לו כיון דע"כ אית לן למימר דרבה אית ליה דרבא איכא למימר דלא משום דסמוכות נינהו היו מצויין לקיימו דחשיבי כב' מדינות כמ"ש התוס' אלא הני כיון דאזלי לשוקא להתם הנך ידעי בחתימות כו' ודו"ק:

בא"ד רסן זה אקטיספון דההיא מא"י הוה כדכתיב ברישא דקרא מן הארץ ההיא יצא אשור כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא מוכח לה מההוא קרא דמא"י הוה ולולא שיראתי לנגוע בדבריהם היה נראה דטעות נפל בדבריהם וכצ"ל דההוא מארץ אשור הוה כדכתיב מן הארץ ההיא יצא אשור כו' כדדרשינן שיצא מעצת דור הפלגה להרחיק מהם לבנות לו ארץ אשור ומסתמא לא היה סמוך לבבל כ"כ שלא היה אלא דגלת מפסיק ביניהם וק"ל:

בא"ד ובפרש"י כתוב התם רסן זה אקטיספון עכ"ל לא ידענא פירושו דהא ודאי גמרא ערוכה היא בפרק קמא דיומא כמו שכתבו התוספות לעיל גם בכל הפירושים שבפירוש רש"י בחומש ובמקומות אחרים לא מצאתי ואולי טעות נפל בדבריהם ונמצא בתרגום ירושלמי אכלנה בארץ שנער וקטיספון בארעא דבבל וכ"ה בת"י ובב"ר ויש להגיה ובירושלמי כתוב רסן אין זה אקטיספון כמ"ש בגמרא דיומא ודו"ק:

ע"א גמ' ושמואל אמר מתיבתא בגירסייהו טרידי. והא דמשני לעיל (גיטין דף ד') דאפילו רבא מודה דבא"י אפילו ממדינה למדינה אין צ"ל משום דכיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי צריך לחלק בין בתי דינים ובין מתיבתא וק"ל:

תוס' ד"ה אפי' קן קולמוסא לא דמי לסומא וכו'. ר"ל דמפרש לה לקמן פ"ב דפסול משום שאינו יכול לומר בפני נכתב וכו' והא יכול לשמוע קול קן קולמוס' וכו' משום דיש לחלק דשאני פיקח דראוי לראות ממש ועוד יש לחלק כמ"ש הרא"ש דגבי סומא מיחזי כשיקרא כשיאמר בפני נכתב וכו' דהא ע"כ צ"ל לישנא דתקינו רבנן ע"ש:

ד"ה ומבי ארדשיר וכו' עד ועוד דבלא אזלי לשוק' וכו'. ר"ל וא"כ ה"נ מאקטיספון לארדשיר נמי לא הוה מצריך לומר:

בא"ד ובפרש"י כתוב וכו'. יש לתמוה דלא כתוב ברש"י שלפנינו כן לא בפי' החומש ולא בפ"ק דיומא וכן מ"ש ואין זה אקטיספון וכו' אינו מתיישב על הלב ונ"ל שהכל הוא ט"ס:

תוס' בד"ה אפי' קן כו' להביא גט בפ"ב. נ"ב פה נחסר התירוץ והוא נכתב באשר"י ע"ש:

גמ' קן קולמסא ופרש"י תקון הקולמס כו'. לא שצריך באמת לשמה עיין באשר"י:

גמ' מהו דתימא אינש כו' קמ"ל. פירוש דלא חיישינן שיהיה עוד ששמו כשמו דאף בעומד אצלו כל היום הא בעינן שיהיה מוכח מתוך הגט כמ"ש התוס' לעיל והא דקאמר מהו דתימא וכו' משום דיש רגלים לדבר טפי מדלא כתב קודם רק אחרי בואו מהשוק אבל ביושב בביתו פשיטא דלא חיישינן ודו"ק:

גמ' והני גמירי כו'. ולא שייך גזירה שמא יחזור וכו' דמעולם גמירי והיה נראה לכאורה דאיתמר נמי כו' דע"כ אין הטעם משום לשמה דא"כ אכתי ניחוש דמכי אתו רב לבבל נעשו לומדים ולא מקודם ולא כפרש"י משגלה יכניה כו' דאם קבלה היא דלא פסק נקבל וא"כ שייך גזירה. אבל א"כ גם לטעמא דקיום נגזור שמא כו' ואולי לענין שמא ישכחו שייך לגזור טפי אבל לענין מתיבתות אין לגזור שמא יתבטל וק"ל:

גמ' מתיב ר' ירמיה כו'. אין לישב פירוש הקונטרס דמקשה כיון דבזמן המשנה ע"כ היה צ"ל בפני נכתב א"כ נגזור השתא שמא יחזור כו' דא"כ נפרוך בלא מתני' מניה וביה דהא אמר מכי אתי רב ולא מקודם אלא ע"כ צ"ל לענין מתיבתא לא חיישינן שמא יתבטל. ונראה לפרש"י מקשה בין לה"א דפליגי בלשמה גם להמדחה שאינו סותר רק מכח ותסברא גם לאתמר נמי שמביא מר"ה לסתור טעמא דלשמה הא [בלא"ה] אי אפשר לומר טעמא דלשמה מכח מתני' ערוכה דהא בזמן המשנה ע"כ היה צ"ל בפנ"כ הא מיכניה גמירי וא"ת דלא היו גמירי מיכניה דפסקה נגזור שמא יחזור כו' ודו"ק:

גמ' והא בבל לצפונה כו'. שלא תימא לצד מערב דלא מפורש גבול במתני':

גמ' ולא ידענא אי מסורא כו'. אף דמסתמא מנהרדעא לסורא דרב ראש ישיבה בסורא הוה כפרש"י בסמוך מ"מ דלמא בשעת כתיבה שאלו אם צריך לומר א"כ צריך לעמוד ע"ג:

בתוס' בד"ה אפילו קן וכו'. מפורש באשר"י:

בתוס' בד"ה מכי אתא רב כו'. ואיתמר נמי קאי על גוף הדין ובתוס' מרובה דף פ"ו כתבו בהדיא מכי אתא רב לבבל כו' אלשמה:

בתוס' בד"ה מבי ארדשיר כו' וי"ל וכו'. אכתי להמקשה דלא אסיק אדעתיה דרבה אית ליה דרבא תקשי ועוד קשה דלמא ס"ל כת"ק דלא גזור מוליך אטו מביא ונראה דודאי בסברת המקשה דרבה לית ליה דרבא לק"מ דדלמא כת"ק ס"ל אבל למסקנא דרבה אית ליה דרבא ומוליך לכ"ע צ"ל בפנ"כ ס"ד דהתוס' דהסברא נשארת לכ"ע דגזרינן מוליך כו' ותי' דאדרבא למסקנא לכ"ע לא גזרינן ודו"ק:

בא"ד דהאי מא"י הוי כדכתיב כו'. צ"ע היכי מוכח מהאי קרא ע"ש ובפרש"י כתב התם רסן זה קטיספון ולא אקטיספון:

גמרא והא בבל לצפונה דא"י כו'. כצ"ל בו':

שם מ"ט בשוקייהו טרידי. כה"ג בב"ב (למ"ד):

תד"ה הני. וא"ת לעיל דאמר בגירסייהו טרידי אמאי כו'. לכאורה י"ל אף דבני המקום מכירים חתימת התלמידים מ"מ חתימות רוב בני עירם שאינם תלמידים אינן נודעים להם משא"כ על שוקא באים רוב בני העיר. ומה שאמר בגירסייהו טרידי הוא לטעם למה לא נאמר דהתלמידי' יקיימו חתימת בני עירם כדפרש"י בבני ארדשיר כשהולכין לשוק יקיימוהו:

תד"ה והא רבא. ומשני שאני בני מחוזא דניידי לכך מצריך רבה בר אבוה כו'. דהוא היה ג"כ במחוזא כדמוכח בשבת (נט ב). אבל רב ששת משמע לקמן (יד) דלא הוה במחוזא. והרא"ש לק' בפ' המגרש סי' י"א כתב דבנהרדעא הוה:

גמ' והא בבל לצפונה דא״י. נ"ב עמ"ש ברפיו"ח ורפ״ב דעירובין ודאמר הכא לצפונה נמי משום דסלקא לעילא מהתם לצפונה א״י. וכן דנחתין לתתאי מצפונה דא"י קא אזלי להתס. חשיב לי' צפונה:

תוס' ד"ה ומבי ארדשיר וכו' דההוא מא"י הוה. נ״ב שבוש מתלמיד טועה:

וְכָתַב לֵיהּ בְּלָא שִׂרְטוּט. שמעתי אומרים דרבינו שמחה נסתפק אם צריך השרטוט בברזל שיהיה מתקיים אחרי זה או סגי בעופרת שעובר והולך אחר הכתיבה? ואומרים כי הספק הנזכר נפשט מהא דהכא דאי סגי בעופרת מהיכן נודע שלא שרטט דדלמא שרטט בעופרת והלך השרטוט אחר הכתיבה על ידי משמוש ידים, עד כאן שמעתי בשם המפרשים ז"ל. ואנא עבדא אמרתי דאין זו הוכחה כלל דאפשר שנודע להם שלא שרטט משום דראו הכתב מעוקם ואינו כתוב ביושר ואם שרטט בעופרת היה צריך להיות הכתב ביושר.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין, אַרְבַּע, אֵין כּוֹתְבִין. קשה דאם נאמר דרבי אביתר כתב כל הפסוק כולו אם כן למה מקשי לו מן רבי יצחק יקשה לו מן הברייתא? על כן מוכרח לומר דרבי אביתר לא כתב אלא שלשה תיבות אלו דוקא (יואל ד, ג) וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה (כי מה שכתוב בתלמוד 'את' טעות הדפוס) ולכן אין על רבי אביתר קושיא מן הברייתא אלא אדרבה ברייתא סייעתא לרבי אביתר ורק מקשי מן רבי יצחק ולמה הביא הברייתא בקושיתו דאדרבה היא מסייע לרבי אביתר?
ונראה לי בס"ד דבאמת יש לומר איך רבי יצחק פליג על הברייתא דאמרה שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין? אך ודאי רבי יצחק סבירא ליה ברייתא זו שבשתא וצריך לגרוס בברייתא כך שְׁנַיִם כּוֹתְבִין וּשְׁלֹשָׁה אֵין כּוֹתְבִין יען כי בזה איכא טעמא לחלק בין שנים לשלשה יען כי מצינו פסוק שלם בשלשה תיבות כגון יְבָרֶכְךָ הֳ' וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו, כד) וכן וּבְנֵי דָן חֻשִׁים (בראשית מו, כג) וכן יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן (שמות א, ג) וכיוצא בזה ולכן יש טעם לאסור בשלשה תיבות שהוא שיעור פסוק אבל שנים אין בהם שיעור פסוק לכך כותבין אבל להתיר בשלשה ולאסור רק בארבעה ליכא טעמא בזה ולכן מוכרח להגיה הברייתא כך 'שְׁנַיִם כּוֹתְבִין שְׁלֹשָׁה אֵין כּוֹתְבִין' וכדנקיט רבי יצחק ולכן רב יוסף דמקשי לרבי אביתר מן רבי יצחק הביא הברייתא גם כן ללמדינו דהברייתא מוכרח להשוותה עם רבי יצחק לשנותה כמו שאמר רבי יצחק ולא תביא לרבי אביתר סייעתא מן הברייתא דמוכרח לומר לפי דברי רבי יצחק ברייתא זו שבשתא היא וליכא לסיועי מינה לרבי אביתר.

הָא רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא, דְּאַסְכִּים מָרִיהּ עַל יָדֵיהּ. מקשים לפי דברי אליהו זכור לטוב אדרבא הסכים לדברי רבי יונתן דהא אמר זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד ולפי זה מה שנאמר וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ (שופטים יט, ב) היינו על הנימא ולא על הזבוב?
ונראה לי בס"ד על פי האיכא דאמרי דאמרו אִידִי וְאִידִי בַּקְּעָרָה, זְבוּב אוֹנְסָא וְנִימָא פְּשִׁיעוּתָא, וקשא לו יהא דנימא פשיעותא למה הקפיד מאחר דליכא בזה מיאוס ואיך יאמר על זה 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' דמה בכך אם נמצא נימא בקערה?
אך יובן הכונה כך דמקודם בראותו הזבוב שראוי לכעוס בו משום מיאוס לא כעס עליה יען דיש ללמד זכות עליה ולומר אחר שהגישה הקערה לפניו נפל הזבוב ומה חטאה בזה דלעולם כשהגישה הקערה ראתה שלא היה שם זבוב אמנם כשראה אחר כך שנמצא נימא גם כן בקערה נהי דבנימא ליכא מיאוס מכל מקום נודע לו שהיא אינה עוסקת בנקיות ואינה בודקת היטב כי הנימא ודאי היתה מעיקרא ולא הרגישה בה שאם הרגישה היתה מסרה אותה ואם כן למפרע גם בשביל הזבוב אין ללמד עליה זכות לומר אחר שהגישה הקערה נפל הזבוב אלא יש לומר שגם הזבוב הוה מעיקרא ולא בדקה ולא עיינה היטב ומאחר דאיכא בזבוב מיאוס לכך כעס עליה השתא בעבור הזבוב.
ולפי זה נמצא מה שכעס עליה ומה שנאמר 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב שהוא מאוס אך לא כעס עליה בעבור הזבוב אלא עד שמצא הנימא כי קודם שמצא הנימא לימד עליה זכות דחזקה בודקת ורואה ועוסקת בנקיות והזבוב נפל אחר שהגישה הקערה ורק על ידי הנימא אתרע חזקתה ודין שהזבוב גם כן הוה מעיקרא ולפי זה פסוק 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב כמו שאמר רבי אביתר.
ותירוץ זה אני אומר לפי האיכא דאמרי דסבירא ליה אידי ואידי בקערה נתרץ קושיא הנזכר באופן אחר ושוב ראיתי במהר"ם שיף ז"ל שכתב ואולי אחר שמצא נימא קפיד גם על הזבוב ותלאו בפשיעה גם כן עד כאן לשונו עיין שם.
ועדיין הקושיא במקומה דגם בהכי נמצא דרחמנא הסכים עם רבי יונתן טפי דלפי דבריו מוכרח לומר פסוק וַתִּזְנֶה קאי על נימא שבה היתה עיקר ההקפדה אך בזה שכתבתי בס"ד נתיישבה הקושיא שפיר דלעולם על הנימא עצמה לא קפיד כלל כי אין בה מאיסות כדי שתחול ההקפדה עליה ומה שאמר נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד היינו דהקפיד על הזבוב כי על ידי שמצא נימא בטלה התנצלות שעשה לה מתחלה על הזבוב ולפי זה פסוק וַתִּזְנֶה לא קאי אלא על הזבוב כדאמר רבי אביתר. ודע דיש רמז לדבר רבי אביתר בכתוב כי סופי תיבות וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ [17] עולה מספר זְבוּב [17].

מַאי קָעָבִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אָמַר לֵיהּ: עָסִיק בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. נראה ודאי לאו בפשוטן של הדברים הוה עסיק אלא ידוע הוא דכל הדברים והמעשים האמורים בתנ"ך יש בהם רמז בסודות עליונים וכאשר תמצא בפרשת וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית לו, לא) שכל הדברים ההם אמורים על עולמות עליונים וכולם סודות עמוקים כאשר פירש מקצתם באדרא רבא וזוטא ושאר מקומות וכן הענין כאן כל הדברים האמורים בפרשת פלגש בגבעה כולם מדברים בסודות עליונים ובאותם הסודות הוה עסיק קודשא בריך הוא במתיבתא דרקיעא ובכלל הזכיר דברי רבי אביתר ורבי יונתן שגם דבריהם אלו יש להם שייכות ומגע באותם הסודות.

זְבוּב בַּקְּעָרָה, וְנִימָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אפשר דהיה דרכם שכל אותם שאין להם בעל יניחו סממנים בשער בית הערוה עד שיהיו השערות מכח הסמנים קשים כמחטים קטנים כדי שאם יבא אדם לאנוס אותם יהיה נזוק שיהיה כְּרוּת שָׁפְכָה והיא כשפרש בעלה ממנה הניחה הסממנים הנזכר ונעשו שערות בית הערוה כמו מחטים קטנים וקודם שבא לשכב עמה הסירה והעבירה אותם השערות אך שכחה נימא אחת וזה הבעל הרגיש בה ולא נזוק והקפיד משום דהואיל וזה הוא דבר סכנה היתה צריכה לדקדק היטב ואיך שכחה נימא אחת!

כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת. פירוש מן האימה נולד אחר כך מכשול שלשה עבירות. ועון גִּלּוּי עֲרָיוֹת פרש רש"י משמשתו נדה והוא דוחק דיש אומרים נדה אינו בכלל עריות.
ונראה לי בס"ד הכונה כיון דמטיל אימה יתירה אפשר שיכנס אצלה נואף ויבקש לשכב עמה מפני שמפחידה אם לא תרצה ילך אצל בעלה ויגיד לו ששכב עמה ומאחר דרואה טבע בעלה שהוא מטיל אימה יתירה חוששת פן יאמין לו ואז יסכים לגרשה אף על פי דמן הדין אין זה נאמן בכך ועל ידי כך תתרצה לשכב עם זה הנואף שהוא מפחידה בכך! וכבר הובאו מעשים כאלה בספרי שאלות ותשובות ונמצא פעם אחת שבא הנואף לחדר האשה שהיתה ישינה שם לבדה ואנס אותה והיא נתפחדה לצעוק ולסרב כי בעלה היה טבעו מר וקשה וחששה פן יאמר לה אם לא היה מקודם דברים מכוערים בינו לביניך לא היה בא פתאום לשכב עמך.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שמא ישבר או יגנב חפץ מן הבית ומחמת מוראו תפקיר עצמה לנאף כדי שתקח אתנן ותקנה תמורתו והרי זה נסתבב מחמת אימת בעלה נמצא נולד מן אימה יתירה עון גילוי עריות עד כאן דבריו נר"ו.
ומה שאמר בָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים על פי מעשה שהיה באחד שהיה קשה ומר לאשתו והיה מטיל אימה יתירה בתוך ביתו יותר מדאי פעם אחת היה כלי מלא חלב בשבילו לסעודתו והיה הכלי מגולה ובא נחש והטיל בו ארס והאשה ראתה את הנחש אצל הכלי ותכף ומיד בא בעלה לבית ולקח הכלי לשתות החלב ומחמת אימה גדולה שהיה מטיל עליה נתפחדה לומר לו אל תשתהו כי ראיתי הנחש היה אצל הכלי והוא היה מגולה פן יכעוס עליה ויכה אותה באומרו למה הנחת את הכלי מגולה ואחר ששתה מת כי היה בו ארס נחש וכן כיוצא בזה תהיה האימה יתירה סיבה לשפיכות דמים בר מינן.

עִשַּׁרְתֶּן?! עֵרַבְתֶּן?! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!. נראה לי בס"ד הגוף נקרא בית כנזכר בקהלת (קהלת יב, ג) וצריכין בני אדם 'בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה' רוצה לומר בימי הזקנה שאז קרוב הוא ללכת לעולם הבא הנקראת שבת לדבר עם עצמן עם האיברים העקרים שבגופן שמהם יוצאים כל הפעולות הן לטוב הן להפך עִשַּׁרְתֶּם כלומר השלמתם את המלכות בעשר ספירות כי היא יצאה בסוד נקודה אחת מחמת העונות שלא יפגעו בה ולכן חייבין בני אדם להשלים אותה בעשר ספירות על ידי מצות ומעשים טובים ותורה ערבתם החסדים דגבורות בסוד המיתוק או עֵרַבְתֶּם רמז לשילוב שם הוי־ה ושם אדנ־י שצריך לשלב בכונות המיוחדים לכך ואם עשיתם כן אז הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר הוא סוד יחוד העליון של הוי־ה אהי־ה והוי־ה אלקים והוי־ה אדנ־י [250] שעולים מספר נר [250] שתהיה הארה זו בתמידות. ועיין מה שכתבתי במאמר זה לעיל במסכת שבת בס"ד [בֶּן יְהוֹיָדָע מַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף לד.] וראשי תיבות ג' דברים אלו נירות עירוב מעשר 'נעם' רמז שצריך לומר בניחותא שידבר בנעימה ולא בקושי.

גמ' לבר מבבל. עי' יבמות דף טז ע"ב תד"ה קפסיק:

קן קולמסא כבר כתבתי השייך לזה בדפים הקודמים. בד"ה לפי שאין עדים מצויין לקיימו לעיל ב' ע"ב ע"ש:

מכי אתא רב לבבל פירש"י ואע"ג דגמירי דמשגלה יכני' וכו' נראה דרצה בזה דאע"ג דקודם רב לא הוה שכיחי אבל גמירי הוו מעולם וא"כ כי היכי דכי אתי רב לבבל תו בעי למימר בפ"נ ממדינה למדינה בבבל ולא אמרינן לא תחלוק במדינת הים אלא בבל שאני ה"נ קודם דאתא רב לא הוה צריך באותה מדינה בבבל בפ"נ אפי' לרבה דהוו גמירי וכ' כן להשמר מקו' תוס' ד"ה מכי אתא רב לבבל. דמאי פריך וכו' והשתא שפיר פריך לרבה עכ"פ האיכא בבל באותה מדינה. והרוחנו בזה דמשני ש"ס לבר מבבל באותה מדינה אבל ממדינה לא מיירי דהרי בזמן המשנה עדיין לא היו ישיבות בבבל ולעיל הנחנו בצ"ע אי ע"י תלמידים שכיחי שיירות מבבל לא"י ומא"י לבבל לר' אביתר לקמן א"כ תיקשי מעכו לצפון האיכא כל הדרך ההולך מא"י לבבל עיין לעיל גבי מהגמוניא להגמוניא והא"ש וק"ל. ולפ"ז י"ל דהראב"ד פסק כרבה ורי"ף כ' דרבה שינויי היא ואשנוי' דחיקא לא סמכינן ובאמת למאי דלחד לישני לקמן ו' ע"ב פליגי תנאי בדרבה ורבא א"כ כל המשניות יש לתרץ בריוחי דאתיא כי האי תנא נהי דש"ס לא רצה בזה ונדחק משום דא"כ דרבה תנאי היא אבל לדידן לא צריכא לשנויי דחיקא די"ל כל הנך אתיא כהך מ"ד וכמ"ש תוס' ד"ה כשניסת רק משנתינו דריש פרקין ע"כ צריכין ליישב כמ"ד לשמה דעלה קאי רבה והוצרך לשנויי דחיקא מאד ממדינה למדינה במ"ה ה"ה באותה מדינה ונקיט ממדינה למדינה משום א"י והוא דוחק מאד. ואמנם זה הדוחק למ"ד דרבה לית ליה קיום אבל למסקנא דרבה אית לי' דרבא א"כ י"ל נקיט ממדינה למדינה במ"ה דפסיקא לי' דאפילו בבבל משום דעדיין לא היה ישיבות בזמן המשנה אבל באותה מדינה לא פסיקא לי' משום דאיכא בבל דגמירי מימי רבני' ולק"מ ארבה ואין כאן דוחק. ועיין שיטה מקובצת ב"ק פ' ע"א שכ' ליישב קושי' תוס' דודאי הי' ישיבות קבועים מימי החרש והמסגר ובזמן המשנה. אך אח"כ נתבטלו כשעלה ר' חייא ובניו מבבל ושוב נתיישבו מכי אתי' רב לבבל ושפיר פריך ש"ס ממתני' שהיה קודם שעלה ר"ח ובניו ע"ש. ועיין חי' ר"ן פה יישוב לקושי' תוס' דהכי פריך דודאי עכו גמירי רק משום שלא תחלוק בחו"ל מצריך ת"ק לומר בפ"נ ור"מ נמי לא פליג אלא בעכו אבל בעלמא מודו דאפי' איכא חו"ל דגמירי אמרינן לא תחלוק א"כ בבבל נמי נימא לא תחלוק ומשני לבר מבבל שהיא מפורסמת וידוע וצ"ע לפ"ז הא דמייתי ובבל לצפונא דא"י קיימי מה לי צפונה או דרומה דהא לא פריך אלא משום דנימא לא תחלוק ולזה עוררני בני הרבני נ"י. ומ"מ בדברי הר"ן הללו י"ל הא דקאמר גבי ארדשיר ואקטיספון והני גמירי ולא קאמר הני גמירי והני לא גמירי. אע"כ תרוייהו גמירי אלא ארדשיר שהוא מבבל המפורסמות אהני להו דגמירי אבל אקטיספון שאיננה מבבל לא אהני להו גמירי משום שלא תחלוק במ"ה:

ר"ח מצריך מאקטיספון וכו'. מסקו תוס' דסמוכים רק דגלת מפסיק אע"ג דת"ק דמתני' ס"ל סמוכים לא בעי למימר ודוחק לומר כיון דנהר מפסיק ביניהם אע"ג דאיכא מברא מ"מ לא מיקרי סמוכים זה דוחק מזה קצת ראיה למ"ש במתני' דלא מהני סמוכים אלא בא"י כגון רקם וחגר דע"י עליית רגל שכיחי אבל בחו"ל לא:

משכונה לשכונה פירש"י ג' בתים וכ"כ תוס' סוף פ"ב דכתובות. אך הרא"ש שם והפוסקים וכן בש"ע א"ע סי' קמ"ט דשכונה גדולה אפילו ממבוי וגרסי' התם כפר קטן נידן כשכונה וא"כ אפילו בעיר א' איכא שכונות גדולות ורחבות שכל א' הוא כפר בפ"ע כמו בעירנו הלז ובעירות וכרכים הגדולים. והנה לקמן ס"ד ע"א כשהקשו תוספות מה הועילו בתקנתן אכתי יערער לפקדון נתתי ותי' כשאינו בעיר א' אין נאמן דלא שייך לדידה הוה יהבי אבל הני דשמעתין דמצרכי מערסא ומשכונה בעיר א' דשייך לדידה יהבי' ולא הועילו בתקנתן כר"ח ס"ל בשליש מהימן. ואמנם הרי"ף והרמב"ם פסקו כר"ה ואפי' בשליח הולכה ולדידהו ס"ל לא אמר ר"ה אלא באותה שכונה אבל משכונה לשכונה שהוא מקום רחוק זה מזה אפי' בעיר א' ככפר קטן לא שייך לדידה הוה יהבי ניהלי' ורק רבא דמצריך אפילו באותה שכונה לדידי' צ"ל כר"ח ס"ל ולפ"ז למאי דפסקו רי"ף ורמב"ם כר"ה א"כ משכונה גדולה בעיר א' מצרכי' דלא שייך לדידה הוי יהיב ניהלי' אבל לא באותה שכונה והיינו דכ' רמב"ם ממקום למקום וכן בש"ע רסי' קמ"ב והיינו משכונה גדולה לשכונה גדולה אפי' בעיר א'. ומיושב קושית תוס' דהו"מ לרב ורב ששת נמי ג"כ כרבא ס"ל דאל"כ אפי' באותה שכונה נמי דליתא י"ל כר"ה ס"ל ובאותה שכונה לא הועילה בתקנתן משא"כ משכונתה ומערסא שהוא מקום רחוק לא שייך לדידה הוה יהבי' ניהלי' אבל ארבא דע"כ כר"ח ס"ל פריך שפיר:

גמרא אלא סופר פשיטא לא צריכא דנפק לשוקא וכו' יש לדקדק א"כ מ"ש דנקט האי מילתא בשליח המביא גט ממדינת הים דאפילו בא"י ובבעל הנותן גט לאשתו נמי שייך לאשמעינן הא מילתא דלא חיישינן להכי ובשלמא אליבא דרבה דאמר דבני מדינת הים אין בקיאין אתי שפיר דעיקר הרבותא דאע"ג די"ל שהסופר אינו בקי וכיון דנפק לשוקא יש לחוש טפי קמ"ל דלא וכן לפי' רש"י דלעיל דלרבא נמי אמרינן דאין בקיאין אלא דלא חיישינן א"כ הוי רבותא טפי משא"כ לפי' הרי"ף ז"ל שכתב להדיא דלרבא בקיאין א"כ מ"ש מדינת הים דנקט מיהו י"ל דבבעל הנותן גט ודאי לא שייך לחוש לשמו כשמו שהרי אין מגרשין נשותיהן בשני יוסף בן שמעון אלא זה בפני זה אלא בגט הבא ממרחקים אפשר דאיכא יוסף ב"ש אחר שם אלא דלא הוחזק והסופר הוא דטעה קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן וק"ל:

שם בפרש"י בד"ה מתיבתא ישיבות קבועות אחת בסור' וא' בנהרדעא עכ"ל. ונראה שכיון באריכות לשונו ליישב קושיית התוספות שכתבו דלפרש"י לא מקשה הש"ס מידי ממתני' דאיירי קודם שבא רב לבבל. אמנם לענ"ד נראה דלק"מ דודאי מילתא דפשיטא היא דמיום שגלו החרש והמסגר לבבל לא פסקה ישיבה מהם כדמצינו בדוכתי טובא דדרשינן לא יסור שבט מיהודה וכו' אלו ראשי גליות שבבבל ואמרינן התם שבט והכא מחוקק ועוד שאף אם נאמר דלפעמים פסקו הישיבות בבבל מ"מ היו הת"ח עולין לא"י בכל עת כדאמרי' עלה הילל הבבלי עלה ר' חייא ובניו והרבה כיוצא בהם אלא דעיקר מימרא דרב היינו לענין שבכל מדינת בבל א"צ לומר בפ"נ במביא ממחוז למחוז והיינו כדפרש"י כיון דאתא רב לבבל שהיו שני ישיבות בסורא ובנהרדעא ובאמת דנהרדעא היינו מחוז בפני עצמו כדאמרינן בכתובות בבל וכל פרוודהא נהרדעא וכל פרוודהא ואעפ"כ היו שכיחים שיירות מחמת בני מתיבתא שעוברים תמיד מזו לזו וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאי ס"ד דמשום דשכיחי מתיבתא מצויין לקיימו א"כ תקשי מתני' דהא מבבל לא"י אף בימי המשנה היו עוברים ושבי' בני מתיבתא לא"י הני סלקי והני נחתי ואפ"ה קתני דעכו כא"י ולא בבל אע"כ דהאי טעמא דשכיחי מתיבתא לאו כלום הוא משום דבגירסייהו טרידי וא"כ ממילא דה"ה בימי רב לענין בבל עצמו ממחוז למחוז כנ"ל נכון וברור ליישב לשון רש"י ועיין לקמן בסמוך גבי ר' אביתר וק"ל:

תוספות בד"ה בבל רב אמר כו' ממדינה למדינה בבבל פליגי כו' ומבבל לא"י נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דר' אביתר ור"י בסמוך עכ"ל. ומשמע דלא ניחא להו לפרש דר' אביתר ור' יוסף פליגי בפלוגתא דרב ושמואל אלא מסתמא תרוייהו כרב ורב הונא ס"ל דהלכה כרב באיסורא ורב יוסף נמי מודה דממדינה למדינה בבבל אין צריך אלא דלפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא מאי מקשה בגמרא בסמוך ממתניתין דעכו כא"י לגיטין הא בבל דמרחקא לא ומאי קושיא הא פשטא דמתניתין דמעכו לצפון משמע דממדינת הים לא"י איירי ובכה"ג אפשר דרב גופא מודה דצריך דס"ל כר' יוסף לקמן מיהו יש ליישב לפמ"ש במשנתינו דלשיטת התוס' קשה סידור לשון המשנה דאפסיק בדברי רבנן בתראי בין פלוגתא דר' גמליאל ור"א ובין פלוגתא דר' יהודה ור"מ ומש"ה סבר המקשה דהכא דאתי לאשמעינן הא מילתא גופא דר"מ איירי נמי ממדינה למדינה דעלה קאי ומקשה שפיר כן נ"ל ועדיין צ"ע: