סוטה מז ע"א

Rav and Shmuel had a dispute with regard to this episode. One says there was a miracle, and one says there was a miracle within a miracle. The Gemara explains: The one who says there was a miracle claims that there was already a forest in that place but there were no bears, and the miracle was the appearance of bears. The one who says it was a miracle within a miracle claims that neither was there a forest nor were there bears in that area. The Gemara asks with regard to the second opinion: Why was a double miracle required? And let there be bears and no forest; the forest served no role in the story, so why was it created? The Gemara explains: The forest was necessary, as bears are frightened to venture into open areas but will attack people in their natural habitat, a forest.

Rabbi Ḥanina says: Due to forty-two offerings that Balak, king of Moab, brought when he tried to have Balaam curse the Jewish people, forty-two children were broken off from Israel, in that incident involving Elisha. The Gemara asks: Is that so? Was that the reward for his offerings?

But didn’t Rav Yehuda say that Rav says: A person should always engage in Torah study and in performance of mitzvot, even if he does so not for their own sake, as through such acts performed not for their own sake, one will come to perform them for their own sake. He proves the value of a mitzva done not for its own sake: As in reward for the forty-two offerings that Balak, king of Moab, brought, he merited that Ruth descended from him, from whom King Solomon descended, about whom it is written that he brought many offerings: “A thousand burnt-offerings did Solomon offer up” (I Kings 3:4). And Rabbi Yosei ben Ḥoni similarly says: Ruth was the daughter of Eglon, son of Balak. These Sages state that Balak’s reward was to have Ruth descend from him, not that a number of Jewish people perish. The Gemara answers: His desire, in any event, was to curse the Jewish people, and his reward for sacrificing his offerings was that the curse was fulfilled in the incident involving Elisha, as well.

The Gemara returns to discussing the incident involving Elisha: “And the men of the city said to Elisha: Behold, please, the situation of this city is pleasant, as my lord sees, but the water is bad and the land miscarries” (II Kings 2:19). The Gemara asks: But if the water is bad and the land causes women to miscarry, what is pleasant about it? Rabbi Ḥanin says: The grace of a place is upon its inhabitants, i.e., people are fond of their hometown despite its shortcomings. Rabbi Yoḥanan says: There are three graces that have a similar impact: The grace of a place upon its inhabitants; the grace of a woman upon her husband, despite her faults; and the grace of a purchased item upon its buyer, as one who has bought something views it in a positive light.

§ The Sages taught: Elisha fell ill three times. One was a punishment for inciting the bears to attack the children; and one was a punishment for pushing Gehazi away with both hands, without leaving him the option to return; and one was the sickness from which he died, as an expression of illness is stated three times in the verse about Elisha: “And Elisha became sick [ḥala] with his illness [ḥolyo] from which he would die” (II Kings 13:14). The root ḥet, lamed, heh, which indicates illness, is used twice in this verse, and it is stated once that Elisha will die.

The Sages taught: It should always be the left, weaker, hand that pushes another away and the right, stronger, hand that draws him near. In other words, even when a student is rebuffed, he should be given the opportunity to return. This is not like Elisha, who pushed Gehazi away with both hands, and not like Yehoshua ben Peraḥya, who pushed Jesus the Nazarene, one of his students, away with both hands.

The Gemara specifies: What was that incident with Elisha? As it is written: “And Naaman said: Pray, take talents” (II Kings 5:23). Naaman offered Gehazi payment for the help Elisha had given him, and when the verse recounts Elisha’s words to Gehazi, it is written: “And he said to him: Did not my heart go, when the man turned back from his chariot to meet you? Is it a time to take money, and to take garments, and olives, and vineyards, and sheep, and oxen, and servants, and maidservants?” (II Kings 5:26). Here Elisha criticizes Gehazi for taking the payment.

The Gemara clarifies the criticism: And did he take all that? But it was only money and garments that he took. Rabbi Yitzḥak says: At that time, Elisha was engaged in the study of the topic of the eight impure creeping animals. He said to Gehazi: Wicked one, it is time for you to receive now, in this temporal world, the reward for studying the topic of the eight impure creeping animals. This is why the verse lists eight items. The Gemara adds parenthetically that Elisha also said to Gehazi: “And the leprosy of Naaman shall cleave to you and to your descendants forever” (II Kings 5:27), and that the verse later states: “Now there were four leprous men” (II Kings 7:3), about whom Rabbi Yoḥanan says: This is referring to Gehazi and his three sons.

The verse states: “And Elisha came to Damascus” (II Kings 8:7). The Gemara asks: For what purpose did he go there? Rabbi Yoḥanan says: He went to help Gehazi in repentance, but Gehazi would not agree to repent from his evil ways. Elisha said to him: Return from your sins. Gehazi said to him: This is the tradition that I received from you: Whoever sins and caused the masses to sin is not given the opportunity to repent.

The Gemara asks: What did Gehazi do that caused the masses to sin? There are those who say that he hung a magnetic rock on Jeroboam’s calf, the golden calf that Jeroboam established as an idol, and used a magnet to pull the calf off the ground so that he suspended it between heaven and earth, i.e., caused it to hover above the ground. This seemingly miraculous occurrence caused the people to worship it even more devoutly. And there are those who say: He engraved the sacred name on its mouth, and it would say: “I am the Lord your God” and: “You shall not have other gods” (Exodus 20:2). The idol would quote the two prohibitions from the Ten Commandments against idol worship, causing people to worship it even more devoutly.

And there are those who say: Gehazi pushed the Sages away from coming before him, preventing them learning from Elisha, as it is written, after the aforementioned incident: “And the sons of the prophets said to Elisha, behold this place where we are staying before you is too cramped for us” (II Kings 6:1). This proves by inference that until that time the place was not cramped, as Gehazi would turn people away.

The Gemara returns to the incident in which Yehoshua ben Peraḥya turned away Jesus the Nazarene: What is this incident? When King Yannai was killing the Sages, Shimon ben Shataḥ was hidden by his sister, Yannai’s wife, while Rabbi Yehoshua ben Peraḥya went and fled to Alexandria of Egypt. When peace was made between Yannai and the Sages, Shimon ben Shataḥ sent him the following letter: From myself, Jerusalem the holy city, to you, Alexandria of Egypt. My sister, my husband dwells within you, and I am sitting desolate. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said: I can learn from it that there is peace, and I can return.

When he came back to Eretz Yisrael, Rabbi Yehoshua arrived at a certain inn. The innkeeper stood before him, honoring him considerably, and overall they accorded him great honor. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya then sat and was praising them by saying: How beautiful is this inn. Jesus the Nazarene, one of his students, said to him: My teacher, but the eyes of the innkeeper’s wife are narrow [terutot]. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Wicked one, is this what you are engaged in, gazing at women? He brought out four hundred shofarot and excommunicated him. Every day Jesus would come before him, but he would not accept his wish to return.

One day, Rabbi Yehoshua ben Peraḥya was reciting Shema when Jesus came before him. He intended to accept him on this occasion, so he signaled to him with his hand to wait. Jesus thought he was rejecting him entirely. He therefore went and stood up a brick and worshipped it as an idol. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Return from your sins. Jesus said to him: This is the tradition that I received from you: Anyone who sins and causes the masses to sin is not given the opportunity to repent. The Gemara explains how he caused the masses to sin: For the Master said: Jesus the Nazarene performed sorcery, and he incited the masses, and subverted the masses, and caused the Jewish people to sin.

It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to the evil inclination, to a child, and to a woman, the left hand should reject and the right hand should welcome. If one pushes too forcefully, the damage might be irreversible.

MISHNA: If the killer is found before the heifer’s neck was broken, the heifer shall go out and graze among the herd. It is not considered sacred at all, and it may rejoin the other animals. If the killer is found from the time when the heifer’s neck was broken, even if the rest of the ritual has not yet been performed, it is prohibited to benefit from the animal, despite the killer having been found; it should be buried in its place. This is because the heifer initially came for uncertainty, as the killer was unknown, and it atoned for its uncertainty and left, i.e., it fulfilled its purpose of bringing atonement and is considered a heifer whose neck is broken in all regards. If the heifer’s neck was broken and afterward the killer was found, he is killed. The ritual does not atone for him.

If one witness says: I saw the killer, and one other witness says: You did not see him; or if a woman says: I saw, and another woman says: You did not see, they would break the neck of the heifer, as without clear testimony about the identity of the killer the ritual is performed. Similarly, if one witness says: I saw the killer, and two witnesses say: You did not see, they would break the neck of the heifer, as the pair is relied upon. If two witnesses say: We saw the killer, and one witness says to them: You did not see, they would not break the neck of the heifer, as there are two witnesses to the identity of the killer.

The mishna further states: From the time when murderers proliferated, the ritual of the heifer whose neck is broken was nullified. The ritual was performed only when the identity of the murderer was completely unknown. Once there were many known murderers, the conditions for the performance of the ritual were no longer present, as the probable identity of the murderer was known. From the time when Eliezer ben Dinai, who was also called Teḥina ben Perisha, came, they renamed him: Son of a murderer. This is an example of a publicly known murderer.

The mishna teaches a similar occurrence: From the time when adulterers proliferated, the performance of the ritual of the bitter waters was nullified; they would not administer the bitter waters to the sota. And it was Rabbi Yoḥanan ben Zakkai who nullified it, as it is stated: “I will not punish your daughters when they commit harlotry, nor your daughters-in-law when they commit adultery; for they consort with lewd women” (Hosea 4:14), meaning that when the husbands are adulterers, the wives are not punished for their own adultery.

From the time when Yosei ben Yo’ezer of Tzereida and Yosei ben Yehuda of Jerusalem died, the clusters ceased, i.e., they were the last of the clusters, as explained in the Gemara, as it is stated: “There is no cluster to eat; nor first-ripe fig that my soul desires” (Micah 7:1). The mishna continues in the same vein: Yoḥanan the High Priest took away the declaration of the tithe. After his time, no one recited the passage about the elimination of tithes that had previously been said at the end of a three-year tithing cycle. He also nullified the actions of the awakeners and the strikers at the Temple.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

רב ושמואל חד אמר נס אחד היה בפרשה זו, וחד אמר נס בתוך נס.

ומבארינן מאן דאמר נס, סובר שאמנם יער היה שם, אך דובים לא הוו, ובאו בנס [כי אם היו ביער דובים היו הקטנים יראים להתקרב אליו - מהרש"א].

ומאן דאמר נס בתוך נס, לא יער ולא דובים הוו, והכל נוצר בנס רק כדי להעניש את הנערים, ומקשינן, אם נס הוא, ולהוו רק דובים ולא ליהוי יער, ולשם מה הוצרך לברא את היער שנחשב כנס לאלישע. ומתרצינן, שהוצרך היער לדובים, כי בלעדיו לא היו תוקפים את הנערים, משום דבעיתי הדובים להתגרות באדם כשאין להם מקום קרוב לנוס, ולפיכך יצירת היער היא חלק מנס הדובים, שכולו נוצר לעונש הנערים. 61א [והמהרש"א ביאר שאם לא היה יער, היו הנערים רואים את הדובים באים מרחוק והיו נבהלים ובורחים, ולכך הוצרך היער, להסתיר את הדובים]. 61א. בספר טעמא דקרא [עמ' קמ"ט] הביא בשם מרן הגר"י קנייבסקי זצ"ל שתמה הרי הדובים נבראו בנס, והלא ה' יכול לברא דובים שאינם זקוקים ליער, ולמה לו לברא גם יער בשביל הדובים. והשיב, שהרי הנערים קילסו את אלישע על שאיבד פרנסתם, ובכך התברר חוסר אמונתם שפרנסתם בידי שמים, וגם לולי אלישע היתה פרנסתם נפסקת. והקב"ה בא לחזק את דורם באמונה שאין הסיבה הטבעית קובעת את מצבם, אלא אף המהלך הטבעי תלוי ברצון ה', ולכן מיעט בנס, וברא דובים רגילים, וניכר לכל שאף שהזיקו בדרך טבעית, הכל נברא בנס שרק הולבש בטבע. ועיין בשפתי חיים [אמונה חלק א' עמ' קל"ב] שהאריך לבאר דבריו.

אמר רבי חנינא בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. ומקשינן, איני, והאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וראייתו, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנו שלמה, שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה, ומשמע שקבל שכר על קרבנותיו, ומבארינן כיצד יצאה רות מבלק, ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה. ואם כן קשה למה מתו ארבעים ושנים ילדים על ידי קרבנותיו, שהיו מעשה טוב אף שלא נעשה לשמה. ומתרצינן, תאותו מיהא לקללה הוי שרצה לקלל ולמעט את ישראל, וכאן התקיימה כוונתו.

והדרינן לבאר תחילת המעשה של אלישע ביריחו, ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו', ולכאורה תמוה וכי מאחר שהתלוננו במים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה, שמצד שני אמרו שמושב העיר טוב, אמר רבי חנין, חן מקום על יושביו, ועל אף מגרעותיו נראה טוב ליושביו.

אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו, חן מקח על לוקחו, אחר שלקחו אינו רואה חסרונותיו. ^[62]

תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע, אחד בגלל העוון שגירה דובים בתינוקות ונענש על שנזוקו מחמתו, כאמור ענוש לצדיק לא טוב, ואחד, מפני שדחפהו לגחזי בשתי ידים, וכדלהלן, ואחד שמת בו, ודרשינן שחלה בשלשה חלאים, ממה שנאמר ואלישע חלה, חולי ראשון, את חליו חולי שני, אשר ימות בו הוא החולי האחרון.

תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה ובאותו שעה תהיה ימין מקרבת, ולא ראוי לעשות כרלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, שדחאו מעליו לגמרי, וכדלהלן, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו, ומבארינן, אילשע מאי היא, דכתיב, ויאמר נעמן שר צבא ארם, שהיה מצורע ושלחו המלך לאלישע שירפאנו, ואמר לו לטבול בירדן שבע פעמים, וכשעשה כן שב בשרו כבשר נער קטן ונרפא, וחזר לאלישע ורצה לתת שכרו ומאן לקבל, וילך נעמן לביתו ויאמן בה'.

ובעודו בדרך רץ אחריו גחזי נערו של אלישע, ויבקש ממנו בשם אלישע ככר כסף וחליפות בגדים לבני הנביאים, ואמר לו נעמן הואל השבע ששלחך אלישע וקח ככרים, ונתן לו שתי ככרים וחליפות כבקשתו, וכששב גחזי לאלישע, ששאלו מאין בא, ויען לא הכלתי כלל, וכתיב, ויאמר אליו אלישע לגחזי, לא לבי הלך וכי לא הלך לבי ומחשבתי אתך, וידעתי כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך שנעמן ראהו נטה מהמרכבה לקדמו בשלום, וכי ראויה העת הזאת שנעשה נס, להנות ממנו לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות, ותמהינן, ומי שקיל גחזי מנעמן כולי האי, שמנה אלישע שמונה דברים, והלא רק כסף ובגדים הוא דשקיל, ומתרצינן אמר רבי יצחק, באותה שעה היה אלישע עוסק בלימוד פרק שמונה שרצים, ולכן אמר לו לגחזי שעזב את לימודו כדי לקחת כסף ובגדים מנעמן, רשע, הגיע עת ליטול שכר שמונה שרצים שתקבל שכר תורתך בעולם הזה, והתכוון לומר לו שסבב לו הקב"ה שיקבל הרבה כסף מנעמן, כדי שיוכל לקנות שמונה דברים הללו לשכר לימודו בפרק שמונה שרצים.

וסיים אלישע וקלל את גחזי, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ^[63] וכדבריו כן היה, כמו שמצינו שנאמר, וארבעה אנשים היו מצורעים, אמר רבי יוחנן, זה גחזי ושלשת בניו, ובכך דחאו בשתי ידים, ומאז הלך והחטיא את הרבים, ולא היה לו סיעתא דשמיא לחזור בתשובה, וכמו שדרשו, וילך אלישע דמשק, למה הלך, אמר רבי יוחנן שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר, אמר לו חזור בך, אמר לו גחזי כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לחזור בתשובה.

ומבארינן מאי עבד, גחזי שהחטיא את הרבים, איכא דאמרי אבן שואבת סוג אבן שמגביהה מתכת מהארץ תלה לו לחטאת ירבעם לעגל שהעמיד ירבעם בבית אל ובדן, בצוארו, והעמידו בין שמים לארץ כדי שיאמינו בו הבריות. ואיכא דאמרי שם חקק לה לחטאת ירבעם אפומה, והיתה אומרת אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים, כביכול היא מזהרת על כך מפני אלוהות אחרות.

ואיכא דאמרי שהחטיא את הרבים, כאשר רבנן דחה מקמיה מלפני אלישע, ^[64] וכך משמע דכתיב אחרי שדחאו אלישע, ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו, מכלל דעד האידנא כל זמן שהיה שם גחזי לא הוה דחיק כיון שדחה את התלמידים, וכשהלך התווספו התלמידים שדחה, וצר להם המקום.

ומבארינן יהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו מאי היא, כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן, שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה, אחותו של שמעון בן שטח שהיתה אשת ינאי, החביאה את אחיה להצילו מבעלה. ובאותה עת רבי יהושע בן פרחיה, אזל ערך לאלכסנדריא של מצרים, כי הוה שלמא כשחדל ינאי להרוג את החכמים שלח ליה שמעון בן שטח אגרת וכתב בה, מני ממני - ירושלים עיר הקדש, לך אלכסנדריא של מצרים, אחותי, בעלי הוא רבי יהושע בן פרחיה שהיה נשיא ישראל [כמבואר בחגיגה ט"ז: במשנה] שרוי בתוכך, ואני יושבת שוממה, וכשקרא רבי יהושע בן פרחיה את האגרת אמר, שמע מינה הוה ליה שלמא, ויצא לדרך לחזור לירושלים. כי אתא, אקלע לההוא אושפיזא, קם קמייהו ביקרא שפיר כיבדוהו כראוי עבדי ליה יקרא טובא ועשו לו כבוד גדול מאד, יתיב וקא משתבח כמה נאה במעשיה אכסניא זו שמכבדת תלמידי חכמים. אמר לו אחד מתלמידיו, רבי, הרי בעלת הבית עיניה טרוטות עגולות ואינה נאה, אמר ליה, רשע, בכך אתה עוסק ^[65] שאתה מסתכל באשת איש, אפיק ארבע מאה שיפורי הוציא קול בארבע מאות שופרות ושמתיה.

כל יומא אתא אותו תלמיד לקמיה, ולא קבליה, יומא חד הוי קרי רבי יהושע בן פרחיה קרית שמע, אתא לקמיה, ובאותו יום הוה דעתיה לקבולי, אחויה ליה בידיה סימן לו בידו שימתין לו עד שיסיים קריאת שמע, ויקבלנו. אך התלמיד לא הבין את הרמז, וסבר שרבו מרמז לו שמדחא דחי ליה, וחשב שנדחה בידים, ולכן התמרד, ומיד אזל זקף לבינתא לעבודה זרה. פלחא ועבד לה. אמר ליה רבי יהושע בן פרחיה, חזור בך, אמר לו כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, דאמר מר [ישו? ^[66]] כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, יצר של תשמיש ידחנו בחלקו הרע, אך יקרבנו לטוב שלא יקוץ בפריה ורביה, תינוק לא ידחנו לגמרי, פן יברח ויאבד עצמו לדעת, ואשה שדעתה קלה ואם ירדפנה תצא לתרבות רעה, ולכן תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. 66א 66א. בי"ד רמה בסנהדרין פירש שתהא מידת קירוב גדולה ממדת דחיה, והמהרש"א שם ביאר שהימין מרמז לרחמים והשמאל לרוגז ודין, ולכן אמר שידחה בדין ויקרב ברחמים. ובמשך חכמה [ויקרא י"ד ט"ו] ביאר שהימין מורה על חכמה ותורה, והשמאל על הכוחות האנושיים, והם שלשה כוחות, יצר הוא התאוה, תינוק זה הטבע, והאשה היא ההכרח. ויקרבם כולם לצורך התורה, ולא לשמאלו ולתאוותו. ובי"ד רמה הוסיף שהצד השוה לשלשתן, שגם לא יקרבן בשתי ידים, שאשה ותינוק דעתן קלה, ואם יקרבן בשתי ידים ואינו מייסרן יוצאין לתרבות רעה.

מתניתין:

נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה, תצא ותרעה בעדר כשאר בהמות חולין, שדעת התנא במשנתינו, שהעגלה נאסרת בהנאה בעריפתה, ולא מעת ירידתה לנחל איתן ^[67] [רש"י].

אך אם נמצא ההורג רק משנערפה העגלה, תקבר במקומה, כיון שאסורה בהנאה, ולא בטלו ממנה דיני עגלה ערופה אף שנמצא ההורג, מפני שעל ספק שלא ידענו מי הרגו באתה מתחילתה, שערפוה לכפר לישראל מספק ואכן כפרה ספיקה ועשתה את תכליתה והלכה לה, וכיון שהתקיים בה דין עגלה ערופה אסורה בהנאה, ואף שנמצא ההורג והתברר החטא בודאי, והתחייב ההורג מיתה, עדיין העגלה אסורה כי כפרה על הספק. ולענין עונש ההורג, אפילו אם נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג, שנאמר בסוף פרשת עגלה ערופה, ואתה תבער דם הנקי מקרבך, ולא כפרה עליו עריפת העגלה [ירושלמי, ועיין בגמרא].

דין עגלה ערופה נוהג רק כשלא נודע מי הכהו, אולם אם עד אחד ואפילו אשה, מעיד שראה מי הכהו, האמינתו התורה כשני עדים, ואין עורפין. ואם באו שני עדים בבת אחת, עד אחד אומר ראיתי את ההורג בשעה שהרג את החלל ועד אחד אומר על העד שמעיד שראה, לא ראית, וכן אם באו שתי נשים יחד אשה אחת אומרת ראיתי, ואשה השניה אומרת לא ראית, היו עורפין. שעד אחד בהכחשה הדדית אינו כלום, ונשאר הספק בעינו. אך אם בא העד שראה קודם שבא מכחישו, האמינתו התורה כשני עדים, ושוב אין יכול עד אחד להכחישו שאין עד אחד נאמן כנגד שני עדים, ולא היו עורפין, כי נודע מי הכהו.

עד אחד אומר ראיתי, ושנים אומרים לא ראית, היו עורפין, כי לא נודע מי הכהו מאחר שהוכחש העד על ידי שנים, ^[68] [ובגמרא מבואר שמדובר בפסולי עדות, כדי שלא יקשה שאף בעד אחד כנגד עד אחד היו עורפין].

שנים אומרים, ואחד אומר להם לא ראיתם, לא היו עורפין שהשנים נאמנים יותר מהמכחיש, ונודע על פיהם מי ההורג.

משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה, שהיו מכירים ביניהם מי רגיל להרוג, וכשיש אדם בעולם שיודע מי ההורג, אין מביאים עגלה ערופה. ^[69] וזמן זה התחיל משבא אלעזר בן דינאי שהיה רוצח ידוע, ובתחילה "תחינה בן פרישה" היה נקרא, והיה משנה את שמו מפעם לפעם כדי שלא ידעו מי הוא, וכשהרבה לרצוח חזרו לקרותו בן הרצחן ^[70] כדי שיודע לכל שהוא רוצח.

משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, שאין המים המרים בודקים את הסוטה אלא אם כן בעלה מנוקה מעון, ^[71] ולכן רבי יוחנן בן זכאי הפסיקן צוה שלא להשקותן, כי לא יבדקו את הסוטה אם גם בעלה נאף, שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם עם הזונות יפרדו, והיינו שאמר ה' שלא יבדקם במים כיון שאף בעליהם ינאפו כפרדים.

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות, שהיו אנשים שהכל בהם, שהיתה תורתם שלימה בלי דופי שכחה ומחלוקת ^[72], ומצינו שאדם השלם בעיני ה' נקרא "אשכול" שנאמר, אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.

יוחנן כהן גדול העביר בתקופתו הודית המעשר שלא יהיו מתודין בביעור מעשרות ביערתי הקדש מן הבית. והטעם מבואר בגמרא שעזרא קנס את הלויים שלא עלו עמו מהגולה שלא יקבלו מעשרות, אלא יתנום לכהנים, ולכן לא יכלו בתקופתו לסיים ולומר בוידוי "וגם נתתיו ללוי".

אף הוא בטל את המעוררין שהיו הלויים אומרים על הדוכן עורה למה תישן ה', וביטלם שלא ישמע כביכול יש שינה לפני המקום. ואת הנוקפין שהיו שורטים את בהמות הקרבנות לפני שחיטתן שיפול דם על עיניהם ויהא קל לשחטן, ובטלם שלא יראו כבעלי מומים, והתקין טבעות להחזיק את הבהמה בשעת השחיטה.

הערות

^[62] בפשטות הכוונה אחר שישבו ונשאו או לקחו אין רואים את הפגמים כיון שנעשה שלהם ניתן עליהם חן, כמאמר חז"ל הלוקח מקח מן השוק ישבחנו בעיניו, וכן נתבאר בפנים. אך מהרש"א כתב שכיון שאדם הראשון גזר היכן יהיה מקום ישוב, נותן הקב"ה חנו של מקום זה בעיני בני אדם שילכו לדור שם, וכן אחר שנגזר בת פלוני לפלוני, ניתן חינה בעיניה, וכן על מקח כדי שיקחוהו. וכן משמע בירושלמי [פ"ד דיומא]. ועיין במהר"ל כאן שכתב שרבי יוחנן הביא שלשה אופנים שחל חן על צירופי דברים שונים. חן אשה על בעלה הוא בזיווג שוה, חן מקום על יושביו הוא על מקום שקיבל את יושביו, וחנו ניתן בעיני המתקבלים אליו, ואילו חן מקח על לוקחו הוא להפך, שחן המקח המתקבל ניתן בעיני האדם המקבלו, להודיעך שבכל צירוף נותן ה' חן כדי לקיימו. ורבי צדוק הכהן ביאר שכל קניני האדם שייכים לו בשרשו, וכל דבר שניתן עליו חן בעיניו הוא סימן ראוי שהוא כדאי לו, ולכן אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו.

^[63] בטעם שקבל עונש זה מצינו בגמרא [מו"ק ז' ב'] שנשבע לשקר ועונשו צרעת, ובבראשית רבה [פ"ז] מבואר שנענש על חילול ה'.

^[64] הגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר [ל"א כ"ז] ביאר שכל חטא המנוי כאן גדול מחבירו, שכשם שחקק לה שם אפומא גדול מהעמדת העגל בין שמים לארץ, כן מה שדחה גדולי האומה וחכמיה מלימוד התורה אצל נביא ה', הוא חמור יותר מהעמדת העגל באויר.

^[65] ביאר הגרי"ש אלישיב שמתוך שלא הסתיר מחשבותיו, אלא דיבר מהם, ועוד עם רבו, הסיק מכך ר' יהושע בן פרחיה שהוא כל כך עסוק בחטא, עד שאינו מרגיש בעוולתו, ועל כך קראהו רשע. אך בי"ד רמה על סנהדרין ביאר, שהבין מדברי התלמוד שאם לא היו עיניה טרוטות היה נמשך אחריה.

^[66] בדפוסים ישנים נדפס שהתלמיד היה ישו הנוצרי, וכוונת הראיה, שכך אמרו עליו שהחטיא את הרבים, והצנזורא השמיטה כל קטע זה במסכת סנהדרין. אך בתוס' הרא"ש גרס כאן ישו הנוצרי, אולם הוכיח שאינו ישו הידוע שנתלה בערב פסח, שההוא היה סמוך לחורבן, ויהושע בן פרחיה היה בתחילת ימי הבית וקדם בנשיאות לשמעון בן שטח שהיה בימי ינאי המלך, וכן הוכיח במאירי.

^[67] בכריתות [דף כה] נחלקו בכך תנאים ואמוראים, והרמב"ם פסק [בפ"ט ה"ו] שמשתרד לנחל אסורה בהנאה אפילו שעדיין לא נערפה. ותמה הרשב"א שהרי בהלכה ח' כתב הרמב"ם שאם נמצא הרוצח עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר, ולכאורה כבר נאסרה בירידתה לנחל, עיין בתשובותיו [ח"ה ט"ז] שנשאר בתמיה. והכסף משנה כתב שאדעתא דהכי הקדישוה, שאם ימצא הרוצח יתגלה למפרע שזה הקדש בטעות, והביא תוס' בחולין פב. שכתבו שכיון שלא מסתבר שימצא הרוצח, הקדישוה לגמרי, וכתב שהרמב"ם סובר שלמסקנא סברא זאת נדחית. ועיין באבן האזל ואור שמח כאן. ובאבי עזרי תמה שהרי אינה קדושה בקדושת פה, אלא בירידתה לנחל, ואיך תלוי בדעתם. ולכן תירץ שכיון שנודע ההורג בהכרח שהיו עדים שידעו מי הוא, ולא היה חיוב עגלה ערופה, והקדשה בטעות, ועיין להלן.

^[68] הרמב"ם [פ"ט הי"ד] כתב שלא נודע מי הכהו כיון שהם כשתי עדויות המכחישות זו את זו, ותמה הלחם משנה [בהל' גירושין פי"ב הי"ח] והגר"ח שהרי אין דבריו של אחד קיימים במקום ששנים מכחישים אותו, והיה צריך לומר שהרי זה כאילו לא העיד כלל שראה ההורג, והעמיד דברי הרמב"ם בעדות מיוחדת, ואף שאין עד נאמן לומר שלא ראה את ההורג, מכל מקום אין עדותו בטלה, ולכן הוצרך הרמב"ם ליתן טעם שהם כשתי עדויות, ובגמ' נרחיב בזה. ובתרומת הכרי [סימן ל"א] הוכיח מדברי הרמב"ם שאף בתרי ותרי עורפין. ובגמרא נרחיב בדבריו.

^[69] כך פירש"י, והוכיח מכאן באבי עזרי שאם אחד יודע מי הרוצח אף שלא העיד בבית דין, אין חיוב עגלה ערופה, וביאר שבאופן שנערפה העגלה אסורה בהנאה כיון שכל עוד לא התברר שנודע הרוצח יש חיוב להביאה מספק, וכך אם התברר קודם שנערפה בטלה קדושתה, ועיין שם ביאור הסוגיא בכריתות באורך. ובספרי ובירושלמי נקטו שהטעם שהפסיקו להביא עגלה ערופה מפני שכתוב כי ימצא, פרט למצוי, וכשמצויה חברת רוצחין אין מביאין עגלה.

^[70] כתב בתוס' יו"ט ששם "בן דינאי" לא חזרו כי נאה הוא לו שראוי לדונו, או שהוא מלשון איש מדנים. ובתפארת ישראל ביאר שבתחילה קראו לו בן דינאי שהיה איש ריב ומדון, ואחר כך התקוטט גם שלא כדין ולא קראו לו בן פרישה שראוי לפרוש ממנו, ואחר כך התקלקל יותר והחל לרצוח, וקראו לו בן הרצחן.

^[71] הרמב"ם [פ"ג מסוטה] ביאר שכיון רבו הסוטות שגם בעליהם חטאו, לא היו המים בודקין אותן והיו מספרות לחברותיהן שאין המים פועלים כלל, והיה חילול ה', ולכן הפסיקן ריב"ז. אך מדברי הרמב"ן [במדבר ו' כ'] משמע שפסקו מעצמם, וגם לא בדקו את שאר הנשים אף שבעליהן לא חטאו, שכתב שהיה זה נס ופלא קבוע בישראל כשהיו רובם עושים רצונו של מקום, ופסק הענין משעה שנתקלקלו בעבירות, וכן הבין בכוונתו ר' ירוחם [בדעת תורה ויקרא ע"א]. ולדבריו צריך לבאר משנתינו שפסקו מעצמם, ולכן הפסיקן רבי יוחנן שלא ימחקו את מגילת הסוטה ושם שמים שבה שלא לצורך. וכדבריו משמע בירושלמי כאן, שדרש שהמים אינם בודקין מהפסוק והיתה לאלה בקרב עמה, ולא בזמן שעמה פרוצים, ומשמע שתלוי בציבור ולא בבעלה בלבד.

^[72] כך פירש"י בגמרא, ובמשנה כתב שעד ימיהם לא היתה מחלוקת בין חכמי ישראל, שכולם היו אומרים דברים כנתינתן מסיני, והם היו הראשונים שנחלקו בהלכה. והרמב"ם פירש שאשכולות הוא כינוי לאדם הכולל המדות המעלות והחכמות לפי מיניהם. והגר"ח מוולאז'ין [ברוח חיים פ"א משנה א'] ביאר על פי המדרש [ויק"ר ל"ו] על הפסוק ושדיך כאשכולות, מה אשכול כל הגדול מחבירו נמוך מחבירו, כן תלמיד חכם כל הגדול מחבירו עניו מחבירו, וכתב שעל ידי הענוה זוכה אדם להכל, כמו משה רבינו שכל דרגתו היא בזכות ענוותנותו, ולו היה בדורינו אדם ענו כמשה, היה ודאי זוכה לתורה בשלימות. ועיין עוד בתמורה [טו:], "כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו".

רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: נס היה זה. וחד [ואחד] מהם אמר: נס בתוך נס. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהיה זה נס — יער הוה [היה] באותו מקום, אבל דובים לא הוו [היו] שם ונעשה נס ונוצרו. מאן דאמר [מי שאומר] שהיה זה נס בתוך נס — לא יער הוה [היה] שם ולא דובים הוו [היו] שם. ושואלים: ולמה הוצרך לעשות נס בתוך נס? וליהוי [ושיהיו] דובים ושלא ליהוי [יהיה] יער שעצם היער לא היה בו נס כלל! ומסבירים: דבעיתי [שהדובים מפחדים] בשטח גלוי. אבל בתוך היער, שהוא מקומם, הם מתנפלים אפילו על בני אדם.

אמר ר' חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב כאשר ביקש בלעם לקלל את ישראל הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים באותו מעשה עם אלישע. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? האם לכך הביאו הקרבנות שהקריב?

והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, ואף על פי שעוסק בהם שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שהרי בשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה (יצאה) ממנו רות שיצא ממנו שלמה שהקריב גם הוא הרבה קרבנות, שכתוב ביה [בו] "אלף עלות יעלה שלמה" (מלכים א ג, ד). וכן אמר ר' יוסי בן חוני: רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה! ומשיבים: תאותו מיהא [על כל פנים] לקללה הוי [היתה] ולכן גרם הדבר גם קללה.

נאמר שם: "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת" (מלכים ב ב, יט), ושואלים: וכי מאחר שמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר ר' חנין: חן מקום על יושביו, שלמרות החסרונות אנשים אוהבים את מקומם. אמר ר' יוחנן: שלשה חינות הן שפועלות בצורה דומה: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה למרות שיכולים להיות בה חסרונות, חן מקח על מקחו חן של הדבר על זה שקנה אותו, שהוא טוב בעיניו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה חלאין חלה אלישע: אחד כעונש על שגירה דובים בתינוקות, ואחד נענש על שדחפו לגחזי בשתי ידים ולא הניח לו דרך לחזור בו, ואחד שמת בו, שנאמר בו חולי שלוש פעמים: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מלכים ב יג, יד).

תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת שגם אם דוחים תלמיד, עדיין צריכים לתת לו פתח לחזור בו, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו.

ומפרשים: אלישע מאי היא [מה היה] המעשה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר נעמן (לגיחזי) הואל קח ככרים" (מלכים ב ה, כג) וכתיב [ונאמר]: "ויאמר אליו (אלישע לגיחזי) לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות" (מלכים ב ה, כו).

ושואלים: ומי שקיל כולי האי [והאם לקח את כל זה] הלא רק כסף ובגדים הוא דשקיל [שלקח]! אמר ר' יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בסוגיה של שמנה שרצים המטמאים, אמר לו לגיחזי: רשע, הגיע עת עבורך ליטול בעולם הזה שכר שמנה שרצים שעסקת בסוגיה זו, וכנגד זה קיבל שמונה דברים. "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" (מלכים ב ה, כז). בענין זה מביאים כי לאחר אותו ענין נאמר "וארבעה אנשים היו מצרעים" (מלכים ב ז, ג) ועל כך אמר ר' יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו.

נאמר "ויבא אלישע דמשק" (מלכים ב ח, ז) ושואלים: למה הלך לשם? אמר ר' יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר בו. אמר לו: חזור בך. אמר לו גיחזי: כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים — אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ושואלים: מאי עבד [מה עשה] גיחזי שהחטיא את הרבים? איכא דאמרי [יש שאומרים]: אבן שואבת תלה לו לחטאת (עגל) ירבעם, והעמידו בדרך זו בין שמים לארץ, ועל ידי כך היה נראה דבר מופלא והיו עובדים אותו יותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שם קדוש חקק לה לאותה עבודה זרה אפומה [על פיה] והיתה אומרת "אנכי" ו"לא יהיה לך".

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: רבנן דחה מקמיה [חכמים דחה מלפניו] ולא הניחם לבוא אל אלישע, דכתיב [שנאמר] לאחר אותה פרשה: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו" (מלכים ב ו, א), מכלל שעד האידנא [עכשיו] לא הוה דחיק [היה דחוק] המקום, ומדוע — מפני שכל עוד היה גיחזי שם היה דוחה אותם.

יהושע בן פרחיה מאי היא [מה היה] המעשה — כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן [כאשר היה הורג ינאי המלך את החכמים], שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה [הטמינה אותו אחותו] שהיתה אשתו של ינאי, ואילו ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק [הלך ברח] לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא [כאשר נעשה שלום] בין ינאי והחכמים, שלח ליה [לו] שמעון בן שטח לר' יהושע מכתב זה: מני (ממני) ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים: אחותי! בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה. אמר ר' יהושע בן פרחיה: שמע מינה [למד מכאן] מרמז זה הוה ליה שלמא [יש לו שלום] ואפשר לחזור.

כי אתא [כאשר בא] ר' יהושע חזרה לארץ ישראל אקלע לההוא אושפיזא [נזדמן לפונדק אחד] קם קמייהו ביקרא שפיר, עבדי ליה יקרא טובא [עמד לפניהם בכבוד יפה, ועשו לו כבוד הרבה], יתיב וקא משתבח [ישב ר' יהושע בן פרחיה והיה משתבח] בהם, ואומר: כמה נאה אכסניא זו! אמר ליה [לו] ישו הנוצרי שהיה אחד מתלמידיו: רבי, אבל עיניה של האשה טרוטות (זולגות דמעות). אמר ליה [לו]: רשע, בכך אתה עוסק בהסתכלות בנשים? אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה [הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו]. כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה [כל יום היה בא ישו לפניו ולא קיבל אותו בחזרה].

יומא חד הוה קרי [יום אחד היה קורא] ר' יהושע בן פרחיה קרית (קריאת) שמע, אתא לקמיה [בא ישו לפניו]. הוה בדעתיה לקבוליה [היה בדעתו לקבלו] בפעם זו, אחוי ליה בידיה [הראה לו בידו] שימתין, ואילו ישו סבר מדחא דחי ליה [חשב שהוא דוחה אותו] לגמרי, אזל זקף לבינתא פלחא [הלך העמיד לבינה ועבד אותה] כעבודה זרה. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן פרחיה: חזור בך! אמר ליה [לו]: כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. שאמר מר [החכם]: ישו הנוצרי כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר, יצר הרע, תינוק, ואשה — תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, שאם דוחים אותם יותר מדי יכול הדבר להביא לידי נזק.

ב משנה נמצא ההורג (הרוצח) עד שלא נערפה העגלה — תצא העגלה ותרעה בעדר, ואין בה שום קדושה מיוחדת. אם נמצא משנערפה העגלה, אף על פי שלא עשו את כל הטקס — אסורה בהנאה ותקבר במקומה, שהרי על ספק באתה מתחילתה שלא היה ברור מי הרוצח — כיפרה ספיקה, כלומר, סיימה את תפקידה והלכה לה והריהי עגלה ערופה לכל דבר. נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג — הרי זה יהרג, ואין אומרים שכבר נתכפר לו על ידי עריפת העגלה.

עד אחד אומר "ראיתי את ההורג" ועד אחד אומר "לא ראית", אשה אומרת "ראיתי" ואשה אומרת "לא ראית" — היו עורפין את העגלה, שכל זמן שאין עדות ברורה על הרוצח — מביאים עגלה על הספק. וכן אם עד אחד אומר "ראיתי" ושנים אומרים "לא ראית" — היו עורפין, שסומכים על השנים. שנים אומרים "ראינו" ואחד אומר להן "לא ראיתם" — לא היו עורפין.

ועוד אמרו משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. משבא אליעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו "בן הרצחן", שכיון שכבר היו אנשים רוצחים מפורסמים ברבים — שוב לא היה מקום לעגלה ערופה.

ועוד אמרו משרבו המנאפים פסקו המים המרים שלא השקו את הסוטות. ור' יוחנן בן זכאי הוא שהפסיקן שנאמר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו

"(הושע ד, יד), שהם עצמם היו נואפים. משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים — בטלו האשכלות, כלומר, הם היו אחרוני האשכולות, כאשר יבואר עניינם, שנאמר: "אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי" (מיכה ז, א). ועוד בסיפור העבר: יוחנן כהן גדול העביר (ביטל) את הודיית המעשר, שמזמנו אין מתוודים עוד על ביעור המעשרות. אף הוא בטל את המעוררין ואת הנוקפין שהיו במקדש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לעולם לא יהא המוכיח כועס בתוכחותיו כל כך עד שיהא דוחה את הנוכח מלפניו מכל וכל שכל שהוא עושה כן גורם לו שיטרד ויצא לתרבות רעה ולא סוף דבר האב או הרב בקטן שדעתו קלה וכשהאב או הרב דוחהו מכל וכל יברח ויאבד את עצמו או הבעל באשה שדעתה ג"כ קלה ותצא לתרבות רעה אלא אף החכם או המנהיג לכל אדם כן וכל שכן האדם בעצמו במה שהטבע מושל עליו ואי אפשר ליפסק ממנו מכל וכל שלא להשתמש בו קצת כפי ההכרח כגון יצרו של אדם ואע"פ שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת מפני שבאלו צריך אזהרה יתרה בפרט אבל מ"מ בכל ענין כן והוא שאמרו לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו וכשנפרד הימנו כעס בעצמו והפליג למרוד ותלה אבן שואבת בעגל ירבעם והעמידו בין הארץ לרקיע להטעות בו בני אדם וכן לא... בשתי ידיו על שנדהו ולא רצה לקבלו בתשובה וגרם לו שכעס בעצמו ועבד את האלילים וכמו שאמר זקף לבינתא... את הרבים לעבדת האלילים... זה אין בו שם לווי כלל וכן היא הגירסא בכל ספר מדויק שדחפו בשתי ידיו וסופרים המוטעים הכניסו בו בקצת גמרות שם לווי עד שנמצא בקצת גמרות חדשות... וטעות גמורה הוא שהרי... הנזכר היה בימיו מן הראשונים שבבית שני שהרי שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה ר"ל מאותם מאה ועשרים זקנים שבימי עזרא והוא היה כהן גדול אחר עזרא ואנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן קבלו מאנטיגנוס ויהושע בן פרחיה קבל מהם אלא שטעות מפורסמת היא וזה שהוזכר כאן היה אחר שכעס בעצמו ועבד את האלילים ומרד על החכמים וחלק עליהם וכישף והסית והדיח ועל זה בעצמו נאמר במסכת גיטין אסקיה בנגידא ואף שם כל שגורס שם לווי שבוש סופרים הוא בלא פקפוק:

המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג עד אומר ראיתי ההורג ועד אומר לא ראיה אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפים שנים אומ' ראינו ועד אומ' לא ראיתם לא היו עורפים אמר הר"ם פי' אמרו השם בסוף עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ולא יהרוג ההורג אחר שנערפה העגלה פי' אמרו ית' לא נודע מי הכהו ידענו שאם נודע מי הכהו ואפי' בעד אחד אין עורפין וכבר הודעתיך בזאת המסכתא שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום השנים הנה אמרנו בכאן באלו ההלכות היו עורפין אמנם הוא כאשר הכחיש עד לעד בעד אחד אולם כאשר אמר אחד אני ראיתי ההורג עוד בא אחר זה אחר והכחיש זה ואמ' לא ראיתיו לא היו עורפין לפי שהעקר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרי' לא ראינו אמנם זה בפסולי עדות כמו שביארנו בסוף הפרק הששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות:

אמר המאירי נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה כלומר אע"פ שכבר הורידוה לנחל איתן תצא ותרעה בעדר כלומר שהיא חולין גמורים ושמא תאמר והלא במסכת קדושין אמרו שירידתה לנחל איתן אוסרתה ר"ל שמשהורידוה לנחל איתן אע"פ שלא נערפה נאסרה בהנאה ואם כן כשנמצא ההורג למה פקע איסורה תדע שבאחרון של כריתות הקשו מזו לזו והעמידוה במחלוקת ומי ששנה זו לא שנה זו ומ"מ יש שדוחים אותה סוגיא לומר שלא נאמר כן אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולענין פסק מיהא מעמידין את שתיהן שכל שלא נמצא ההורג הורדתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה מאיליה או נשחטה אסורה בהנאה הא אם נמצא פקע איסורה למפרע ותרעה בעדר וכן נראה דעת גדולי המחברים שפסקו את שתיהן כמו שביארנו במסכת קדושין:

נמצא ההורג אחר שנתערפה הרי הוא כעגלה ערופה סתם ר"ל שלא נמצא ההורג ותקבר במקומה שעל הספק באה מתחלה כפרה ספיקה והלכה לה כלומר שהיא עשתה את שלה ולענין ההורג מיהא כל שנמצא אפי' משנתערפה העגלה הורגין אותו שהרי נאמר בסוף הפרשה ואתה תבער הדם הנקי:

ואח"כ בא לבאר באי זה עדות אנו נמנעים שלא לערוף את העגלה שאם לענין ההורג ודאי אינו נהרג אלא בעדות ברורה אבל לענין הפקעת עריפת העגלה כיצד הוא הדין ואמ' שכל שאמר עד אחד אני ראיתי את ההורג אפילו עבד או שפחה או אחד משאר הפסולים כל שאין שם הכחשה לא היו עורפים היה שם הכחשה אם עדות של כשר הוא ר"ל שאמר עד אחד כשר ראיתי את ההורג והיה כשר אחר שהכחישו אם בזה אחר זה הוא לא היו עורפין שכבר נתקבל עדות הראשון כשנים ואין עדותו של שני כלום אבל אם הכחישוהו שנים אף לאחר זמן ואמרו לו לא ראית עורפין שהרי מ"מ שנים ושנים הם ובבת אחת אפי' לא הכחישו אלא אחד לומר לא ראית עורפין ואם יהיה מחלוקת בין כשרים ופסולים כל שאמר כשר אחד תחלה ראיתי ופסול אומר לא ראית אין זה הכחשה אף בבת אחת ואין עורפין העיד הכשר שראה ושני פסולים מכחישין אותו עורפין שאחד כשר ושני פסולין מחצה על מחצה הם ואם כלם פסולין הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא בין בבת אחת בין בזה אחר זה כך מתברר הענין לפי סוגית הגמרא אלא שיש חולקין בקצת דברים ואף גדולי המפרשים חלקו בענינים אלו עם גדולי המחברים בכמה דברים ואנו כתבנו הנראה לנו וכבר ביארנו כיוצא בענין זה בעדות סתירה בפרק מי שקנא:

וצריך שתדע שכל שאנו מפקיעין עריפת העגלה בראיה פירושו אף בשאין הרואה אומר פלני היה שהרי מ"מ אין מתקיים בו ועינינו לא ראו ומ"מ בתלמוד המערב פרשוה דוקא בשאומרים אם רואין אנו אותו מכירין אנו בו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשיטתנו ולא נכנס תחתיה בגמרא דבר שלא ביארנוהו אלא שבמסכת מגלה התבאר שאין עורפין את העגלה אלא ביום שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכל היום כשר לכך וכבר ביארנו בפרק ראשון שאין עורפין שתים כאחת ובמקום אחר התבאר שאם נמצאו עידיה זוממין מותרת בהנאה כיצד אמ' אחד ראיתי ובאו שנים והכחישוהו והפרישוה לעריפה והוזמו השנים מותרת בהנאה וכן בתלמוד המערב התבאר שאין דין עגלה אלא בארץ שנאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך אלא שבתוספתא אמרו שאף בעבר הירדן היתה נוהגת שנאמר כי ימצא לרבות עבר הירדן וכן התבאר במקום אחר שאם נתאחרו אנשי העיר הקרובה ולא הביאו עגלה מביאין אותה לאחר שתי שנים:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו הנואפים פסקו המים המאררים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנ' אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אמר הר"ם משרבו המנאפים אמ' השם ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו ואשכולות כנוי לאיש המבין בו הטובות והחכמות והוא אמרם אשכולות איש שהכל בו:

אמר המאירי משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה וכו' פי' מפני שהיה הענין נכר להם שאותם הרגילים בכך עשאוה ואין זה ספק גמור וזהו שאמרו בגמרא שרבו הרצחנים בגלוי ופירש במשנתנו שדבר זה התחיל משבא אלעזר בן דונאי ותחינא בן פרישא שהיו רוצחים גמורים ופירש על אותו בן פרישא שתחלה בן וחזרו לקרותו בן הרצחן:

משרבו המנאפים פסקו מים המרים פי' מפני שלא היו מחזיקים אותם בנקוי עון ונאמר על זה בגמרא ואומר לא אפקוד על בנותיכם וכו' מאי ואומר וכי תימא עון דידיה אין דבניה ודבנתיה לא תלמוד לומר לא אפקוד וכי תימא עון דאשת איש אין דפנויה לא תלמוד לומר כי הם עם הזונות יפרדו וכו' ומכאן הביאו רבים ראיה לדברי גדולי המחברים שכתבו שכל עון ביאה שבימיו מעכב את המים מלבדוק את אשתו ואני תמה שאם מכח סוגיא זו אתה בא אף עון בניו ובנותיו יעכב אלא שאנו מפרשים שכל שבני ביתו פרוצים בזמה והוא אינו מוחה אף הוא פרוץ בזמה ומאחר שהוא פרוץ בזמה חושדין אותו להיותו בא עליה אחר הסתירה וכן כלן שהדור כלו פרוץ בעריות והוא שאמרו בתלמוד המערב והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלם ולא בזמן שהם פרוצים:

משמת יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות ואשכול הוא משל על איש נכללו בו שלמות המדות ושלמות החכמות כלן:

משנה יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר אף הוא בטל את המעוררים ואת הנוקפים עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי אמר הר"ם זאת ההלכה בעצמה באה בסוף מע"ש ושם פרשנו ענינה מלה במלה ותבקש אותם שם:

אמר המאירי יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר ר"ל בערתי הקדש מן הבית ופרשו הטעם בגמרא לפני שאינו ניתן כתיקנו שהתורה אמרה ליתנו ללוים ובבית שני היו נותנין אותו לכהנים מפני שכשעלה עזרא ולא מצא עמו מבני לוי קנסם שלא ליתן להם מעשר ושיתנוהו לכהנים שמא תאמר יתודו על האחרים הואיל ופתח הכתוב תחלה במעשר כדכתיב ונתת ללוי ואי אפשר להתודות עליו ביטל את הכל ועוד שהרי לא היה יכול לומר ככל מצותך אשר צויתני:

אף הוא ביטל את המעוררים ר"ל מה שהיו הלוים אומרים בשיר הקרבן עורה למה תישן ה' שהיה אצלו במקרא זה הטחת דברים כלפי מעלה וענין הפסוק אינו אלא שבזמן שישראל בצער ואומות העולם בשלוה נעשה הקב"ה כישן ר"ל שאינו משגיח בהם והוא שאמרו בתלמוד המערב ובהמרותם תלן עיני כלומר מלשון לינה כלומר שאני מסתיר פני מהם כישן:

וכן ביטל את הנוקפין וענינו שהיו מכין את השוורים הבאים לקרבן ושורטים שריטות כדי שיפול הדם בעיניהם ויתבלבל ראותם ויוכלו לכפותם סילק יוחנן דבר זה מפני שהיה נראה כבעל מום והתקין להם שלשלאות כעין טבעות תקועות בארץ והיו מכניסים בהם רגלי הקרבן והיו שוחטים אותו בנקל:

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ר"ל בחולו של מועד בבית הנפחים לעשות מלאכת האבד והוא מיחה בדבר אע"פ שמותר היה מפני שהקול נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא מלאכת האבד ויש לחוש למכשול:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי וזה מפני שהוא שלה בכל גבול ישראל וחקר ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלים את השאר ומי שהיה מדקדק במצות כשהיה לוקח תבואה היה שואל למוכר מה עישר ממנו וכשהיה יודע שלא היה מעושר כל צרכו או היה נמנע מלוקחו או מעשרו כדי הצורך ובא הוא ודרש להם כשם שתרומה גדולה בעון מיתה כך תרומת מעשר וטבל בעון מיתה והתקין ללוקחים דבר שהוא קל להם שלא ישאלו למוכרים כלום אלא שכל שלוקח התבואה מעם הארץ יפריש ממנה תרומת מעשר ומעשר שני ותנתן תרומת מעשר לכהן כדינה ומעשר שני הרי הוא של עצמו לאכלו הוא או דמיו בירושלם ולא יפרישו הימנו מעשר ראשון ולא מעשר עני אלא יאמר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול והוא אוכלם שהרי שני אלו מותרים לזרים ומתוך כך לא היה אדם צריך לשאול ללוקחים דבר על הדמאי וכבר ביארנו בראשון של חולין ובקצת שאר מקומות על אי זה צד הוא מפריש תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר:

משנה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנ' בשיר לא ישתו יין וימר שכר לשותהו אמר הר"ם פי' אמר השם ית' זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם הנה אצל הפסק סנהדרין והם הזקנים אשר אמ' השם ית' בהם תתן לך בכל שעריך ופסוק השיר גם כן והנה נבאר בסנהדרין מה שראוי שיאמר בהם במסכת סנהדרין:

אמר המאירי משבטלו סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות ר"ל בית חופת חתנים ורמז לדבר זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ופרשו בתלמוד המערב שבזמן הסנהדרין היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היו אומרים דבר נבלה בשיר:

משנה משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה שנ' הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם רשב"ג אומר משם ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה ונטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף נטל שומן הפירות ר' שמעון בן אלעזר אומר הטהרה נטל הטעם ואת הריח המעשרות נטלו את השמן ואת הדגן הזנות והכשפים כלו את הכל אמר הר"ם פי' נביאים הראשונים הם נביאי בית ראשון אולם נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחביריהם יאמר להם נביאים האחרונים ושמיר בעל חיים ינקב האבנים ובה נעשו פתוחי אורים ותומים והיה נמצא בזמנים ההם ונפת צופים מין מהדבש היה בא מארץ ישראל יקרא צופה היה זה במראהו וטעמו וריחו רשב"ג אומ' משום טעם ערבות ושומן הפירות ירצה בזה פירות ארץ ישראל וכן נמצאים היום במקומות רשב"ג אומ' הטהרה בטול הטהרה ובטול המעשרות מנעו זה הטוב:

אמר המאירי משמתו נביאים הראשונים ר"ל שבבית ראשון בטלו או"ת שלא חזרו בבית שני אע"פ שהיו חגי זכריה ומלאכי:

משחרב בית המקדש בטל השמיר והוא כעין תולעת שכל מקום שהוא נוגע באבן היא מנוקבת לשעתה ובה פתחו אבני אפוד וכמו שאמרו אבנים הללו אין כותבין עליהם בדיו שהרי כתוב פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל שנאמ' במלואותם אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ ומתבקעות מאליהן כתאנה זו שמתבקעת בימות החמה וכן בטל נפת צופים ופרשו בגמרא דבש הבא ממקום שבארץ ישראל ונקרא ציפיא והיה מופלג במראה ובטעם ובריח וכן פסקו אנשי אמנה ונעשו בלבד בוטחים בחריצותם ואינם בוטחים בקונם רשב"ג אומר מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ואין טל יורד לברכה וניטל וכו' ור' יוסי אומר אף השומן של פירות:

משנה בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס בפולמוס של טיטס גזרו על עטרות הכלה ושלא ילמד אדם את בנו יונית בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר אמר הר"ם פי' פולמוס הוא זמן האיש וזמן מלכותו ואירוס צורה אצטונא חלולה נותן על אחד מתושבותיו עור ויורה והוא מין הנקרא אצלנו במערב אלצר ועטרות הכלה עיר של זהב וכבר ביארנוה במסכת שבת וכן העטרה ומה שדומה לזה ואפריון הוא כסא וחלקו ביציאת הכלה בו למה שבו מן הצניעות ואמרו פולמוס האחרון ירצה בו המלכות אשר הוא בימיו ר"ל רבינו הקדוש ואמרו יונית ירצה בו חכמה יונית שהם יקראו הרמזים אשר תהיה בדבור והמאמרים המתוקנים בו מנגלם ולהם תוך חכמה ובתלמוד אמרו משתעי לשון חכמה ובאו במאמרים חידות כמו שהתבאר בגמ' בע"ז והיו אצל היונים מאמרים מזה המין מיוחדים באמונתם אמרו בהם מה שירצה דמיון הרמז והחידה וסבת אסור זה שבזמן בית שני מלך אחד מבני חשמונים בירושלם והיו אנשי ירושלם משלשלין להם בקופה דינרי זהב בכל יום ונותנין להם שני תמידין לקרבן והיה שם איש היה יודע אלו המאמרים אשר היו משנים בהם היונים דבורם וזה לשון התלמוד לעז להם בחכמה יונית שהם כל זמן שיתעסק בקרבן לא ינצחום והפסיקו מהם הקרבן ואסרו אז כל מי שילמד את בנו החידה ההיא אשר הסכימו בה היונים לדבר בהם ואין ספק שכבר אבדה החכמה לא נשאר ממנה אפי' מעט:

אמר המאירי בפולמוס של אספסיינוס וכו' פי' פולמוס חיל ויש מפרשים זמן ואמר שכשבא אספסיינוס על ירושלם גזרו על עטרות חתנים והוא שהיו רגילין לעשות עטרה לחתן הן של ורד והן של מלח זך העשוי כמין ספיר מציירת בצבע גפרית וגזרו שלא לעשות לא ממינין אלו ולא ממין אחר אפי' של קנים או של חילת והוא מן גמא ואין צריך לומר של ורד והדס ומ"מ בברייתא התירו אף של ורד והדס וכן גזרו על האירוס ופרשו בו טבלא דחד פומא ר"ל כלי אחד כעין תוף שהוא סגור מכל צדדיו אלא שיש שם פה אחד שהקול נכנס ויוצא דרך בו והיו עושין בו שיר גדול כבבתי החתנים:

בפולמוס של טיטוס והוא שבא אחר אספסיינוס נ"ב שנה שהביאו אחד ממלכי בית חשמונאי והוא הורקנוס על ארוסטובלוס אחיו גזרו על עטרות כלה והוא תכשיט קרוי עיר של זהב והיא עטרה של כסף ועיר מצויירת לשם בזהב ובמיני פתוחים:

וכן גזרו שלא ללמד חכמת יונית והיא היתה חכמה אחת שהיו מדברים בסתומות ומבינים זה את זה ברמיזות וכבר בארו בגמרא הסבה והוא שכשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ וארוסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להם דינרין בקפה ומעלין להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית ולעז להם שכל זמן שעסוקים בעבודה אין נמסרין בידם ואותו היום שלשלו להם דינרין והעלו להם חזיר באותה שעה אסרו חכמת יונית אלא שהתירוה לקרובי מלכות מפני שהיו רגילים להשתמש בה ואין זה לשון יוני הגמור אלא לשון אחר שמצאו להם דרך חידה:

בפולמוס אחרון והוא זמן שחרב הבית על ידי טיטוס גם כן גזרו שלא תצא כלה באפריון אף בתוך העיר מבית אביה לבית בעלה ואותו אפריון היה של מעילים וטליתות מוזהבות:

משנה משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה ומתה טהרה ופרישות משמת ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא אמר הר"ם פי' שקדנים מלמדי הקריאה והתלמוד וספור בן עזאי מבואר בבראשית רבא שהוא לא נשא אשה כלל והיתה סבתו שאמר חשקה נפשי בתורה ועד זמן ר"ג הזקן היו האנשים קורין התורה מעומד משבא ר"ג היו לומדים אותה מיושב וזה אשר רמז אליו בבטול כבוד התורה ואמנם אמרו בר' עקיבא גם כן בטל כבוד התורה ירצה בו כבוד הלמוד והוא אמרם משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתמו מעינות חכמה ובאור קטנותם של חסידים מקובצם ועיקרם לפי שעקר הדבר והתחלתו קטן ואשר היו אחר רבנו הקדוש הם אשר הוסיפו בכאן משמת ר' בטלה ענוה ויראה חטא:

תוספתא משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים משמת ר' עקיבא פסקו הדרשנים משמת בן עזאי פסקו השקדנים משמת בן זומא פסקו התלמידים משמת ר' אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים משמת ר' יהושע פסקה טובה מן העולם משמת רשב"ג בא גובאי ורבו צרות משמת ר' חנינא בן דוסא ויוסה קטנייתה פסקה החסידות ולמה נקרא שמו יוסה קטנותה שהיה תמציתן של חסידים ר' פנחס אומר מיום שחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורים וחפו ראשן ונתדלדלו אנשי המעשה וגברו בעלי זרוע ורבו בעלי לשון הרע ואין שואל ואין דורש ואין משיב ואין מבקש על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר' אליעזר הגדול אמר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא כעמי אזלה ונזלה ודללה ואין דורש ואין מבקש על מי לנו להשען על אבינו שבשמים בעיקבות המשיח חוצפא יסגא הגפן יתן פריו והיין יהיה ביוקר והמלכות תהיה מינות ואין תוכחת ובית הוועד יהיה לדלות והגליל יחרב ואנשי הגליל יסובבו מעיר אל עיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים ילבינו וזקנים יעמדו מפני נערים בן מנבל אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב הבן לא יתביש מאביו על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר' פנחס בן יאיר אומ' הזריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי פרישות ופרישות לידי טהרה וטהרה לידי קדושה וקדושה לידי ענוה וענוה לידי יראת חטא ויראת חטא לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב חסלת תוספתא:

אמר המאירי משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה כלומר שהיו שונים מעומד ומתה טהרה ופרישות משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטלה זיו כהונה משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים משמת בן עזאי בטלו השקדנין משמת בן זומא בטלו הדרשנים משמת ר' עקיבא בטל כבוד תורה ר"ל שלמותה משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה משמת ר' יוסי קטנתא פסקו חסידים כו' שהיה קטנותם של חסידים ר"ל שהיו הולכין וכלין ונפסקו החסידים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה במה שיש בה מענין פסק ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

רש"י בד"ה אחד שגירה דובים בעון שגירה דובים בתנוקות עכ"ל כצ"ל הס"ד:

בד"ה יצר של כו' פן יברח ויאבד את כו':

בד"ה שנים כו' ואע"פ שאינו עכשיו כו':

בד"ה בטלה עגלה כו' מכירין בהן מי כו':

בד"ה לא אפקוד על ניאוף נשותיכם כו' כצ"ל מפירוש ישן וק"ל:

ותצאנה ב' דובים גו' ח"א נס וח"א נס בתוך נס כו'. דאי לאו נס והיו שם הדובים מצויים ושכיחים היו מתייראים הקטנים לילך לשם גם לא היה בו לתלות ביאת הדובים עליהם בקללת אלישע ולפי זה יש לפרש הא דקאמר וליהוו דובים ולא ליהוי יער ומשני דבעיתי היינו אילו לא היה יער והדובים היו באים לכאן היו הקטנים נבעתין כשהיו רואין מרחוק הדובים והיו בורחים להציל עצמם ורש"י פירש דבעיתי על הדובים והוא דחוק כיון דביאתן בנס היה ודאי דלא הוי בעותים מלהתגרות בקטנים וק"ל:

בשביל מ"ב קרבנות כו' הובקעו מ"ב ילדים כו'. ענינו שע"י מ"ב הקרבנות רצה בלק להפיל ישראל בקללות בלעם ולא עלה בידו אלא שע"י קללת אלישע נפלו מ"ב ילדים כמספר קרבנותיו וצ"ל דההוא דרש דבלק ממלכי מדין הוה והוא צור ולפי שעה מנוהו מואב למלך פליגא אדהכא דמסיק דרות יצתה ממנו דהיינו ממש ממואב יצתה כדמוכח פ' ד' וה' אל תצר את מואב כו' נשא משה ק"ו בעצמו כו' ע"ש:

שבשכר מ"ב קרבנות כו' יצאת ממנו רות כו'. מבואר פ' ארבעה וחמשה ופ' ג' דהוריות:

וכי מאחר דמים הרעים וכו' מאי טובתה כו'. ודאי דכמה מיני טובות יש למצוא במקום זה שאינו באחר אבל המים הם עיקר חיותו של אדם כדכתיב בענינו רפאתי למים גו' לא יהיה עוד משם מות גו' ולהכי קאמר מאי טובתה:

חן מקום על יושביו כו'. נראה לפרש דודאי כבר נגזר על כל מקום ישוב ע"י אדם הראשון כדאמרינן לעיל אלא שלא נגזר מי הוא יהיה היושב בה וע"כ אמר שהקב"ה נותן חן לאותו מקום להיושב שם וכ"ה באשה שכבר נגזר לאיש לישא אשה כי לא טוב לאדם להיות לבדו בת פלוני לפלוני כדאמרינן פ"ק והקב"ה נותן חן לאותה בת שתהיה זוגתו וכן בחן מקח כו' שכבר נגזר שתמכר שדה פלוני לפלוני כדאמרי' שם והקב"ה נותן חן לאותה שדה שתהיה מקחו וק"ל:

ג' חלאים חלה אלישע כו'. מפורש פרק הפועלים:

לעולם תהא שמאל דוחה כו'. כל הסוגיא עד מתני' יפורש פרק חלק:

משבא אליעזר בן דינאי כו'. היה מפורסם לרוצח בימיהם כפרש"י פ"ב דכתובות גבי כגון אשתו של בן דינאי. וז"ש ותחנה בן פרישה היה נקרא. ר"ל שהיה מסבב שמו בשם אחר כדי שלא ידעו בו חזרו לפרסם שמו ביותר לקרותו בן הרצחן ועי"ז בטלה עגלה ערופה כמפורש בגמ' שאינה באה אלא על הספק וק"ל:

גמרא וילך אלישע דמשק כו'. צ"ל ויבא תחת וילך והוא במלכים (ב ח ז) ועי' רש"א בח"א סנהדרין (קז ב):

במשנה אליעזר בן דינאי. בתוי"ט זה השם בן דינאי ראוי לו כי ראוי לדונו. עי' כלים פ"ה מ"י ובהרע"ב שם:

שם שנאמר אין אשכול לאכול כו'. ובתוי"ט לראיה כו' ועי' לקמן מי"ב בדבריו ד"ה שנאמר כו':

וְלֶיהֱוֵי דּוּבִּים וְלֹא לֶיהֱוֵי יַעַר דִּבְעִיתִי (מלכים ב ב, כד). פירש רש"י ז"ל בעיתי הדובים ועיין מהרש"א ז"ל מה שטען על דבריו והמעיין יראה שגם על דברי מהרש"א ז"ל יש לטעון כיון דהדובים ההם בנס באו על ידי שמים איך אפשר שיהיו יכולים לברוח מידם, דודאי יעשו שליחותם ואין מידם מציל, ולמה הוצרכה המצאה טבעית על ידי היער?
על כן נראה לי בס"ד לפרש מה שכתב 'משום דבעיתי' קאי על בני אדם שהיו עם אלישע הנביא ע"ה שהם אנשיו ומשרתיו דהא אדם חשוב אינו רשאי ללכת בלתי שני משרתים וכמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וְשְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ (בראשית כב, ג) ועוד הוא נביא ומוכרח שהוא עשיר (שבת צב.) ועתה שעקר דירתו ממקום למקום ודאי יש אתו כמה משרתים ועוד אי אפשר שלא ימצא אתו כמה תלמידים שהם אין זזים מאצלו וכמו שאמרו (כתובות קו.) על פסוק מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ (מלכים ב' ד, מג).
ולכן אם לא נברא יער סמוך לאותם ילדים כדי שהדובים יוצאים ממנו ופוגעים תכף בילדים היו האנשים אשר עם אלישע הנביא ע"ה בעיתי ממראה הדובים כיון דהמקום פנוי ואין דבר חוצץ לעיני הרואים היו נבהלים הרואין מן הדובים שהיו רואין אותם בוקעין בבקעה ההיא ובאים לטרוף הילדים אך עתה שנברא יער במקום ההוא הסמוך לילדים והדובים יצאו מן היער ופגעו בילדים נמצאו הדובים מכוסין מעיני הרואין בעצי היער והם עשו שליחותן תכף ונעלמו מן העין.
והנה לפי דברי רבינו ז"ל דקללם בשם בן מ"ב נרמז זה בדובים כי דֻּבִּים חסר וא"ו כתיב והוא אותיות 'יד מ"ב' דשם מ"ב הוא סוד הידים ו'יַּעַר' [280] הוא מספר פ"ר דמנצפך.

"מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב" אָמַר רַבִּי חָנִין: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו (מלכים ב ב, יט). נראה לי בס"ד נשא המקום חן בעיני יושביו מצד אחר אף על פי שהיו המים רעים והיינו כיון דהיו רעים שאין ראויים לשתיה ימצא שם מים רבים לזרעים ולאילנות כי אלו טובים להשקות מהם אילנות ואם כן יש טובה במקום ההוא מצד פרי העץ ופרי האדמה שיוציאו פירות טובים מחמת רבוי המים אין הולך מהם לשתיה כלל אלא כולם יהיו לצורך האדמה ואנשיה שהיו מוכרחים לקנות ממקום אחר אף על גב שבזה הוצאתם מרובה עם כל זה יש להם טובה מצד אחר שהפירות אשר שם הם בריאים ושמנים ויפים וגם רבים מחמת רבוי המים.
ובזה יובן מה שאמר לו הִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם כי עתה שכל אדם ובהמה שותים מן המים שבעיר נתמעטו המים בה בהשקאת הזרעים דאין להם מים רבים להשקות את האדמה ובזה ימצא קרחות במקום ההוא של זרעים ואילנות דנשאר המקום יבש מעשות פרי מחמת מיעוט המים שאין בהם כדי סיפוק בהרווחה.
ועיין מדרש רבא (פרשת נח סוף פרשה לד) על פסוק וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט, ז) אמר ריש לקיש ברית כרותה לאוירות, פירוש שיהיה חן מקום על יושביו שכל אחד יערב לו מזג אויר מקומו אף על פי שהוא גרוע ומייתי שם עובדא בתלמיד אחד דהוה יתיב קמיה דרבי יוסי עיין שם.

תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. נראה לי בס"ד בתחלה שמאל שהיא יד כהה דוחה ואחר כך תהיה הימין שהיא יד חזקה מקרבת.
ובזה יובן מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא (עמוס ז, ה) פירוש מי יקום עליו לקטרגו והלא קטן הוא ודרך ארץ מחייב שאקרבנו כי קטן שמאל דוחה וימין מקרבת. ובזה יובן כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) ובזה יובן שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיה נז, יט) פירוש שלום שלום למי שצריך לרחקו בשמאל ולקרבו בימין אמר ה' ורפאתיו שיצליח זה ברפואת נפשו.

שְׁלֹשָׁה חִנּוֹת הֵן. נראה לי בס"ד שלשתם שייכי בישראל כתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) שיש להם אצל הקדוש ברוך הוא כביכול דין אשה ועל כן שייך בהו מאמר 'חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ' דאפילו אין עושין רצונו של מקום אין נמאסין לפניו יתברך וכמו שנאמר וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים (ויקרא כו, מד) ועוד בישראל כתיב וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח) וכן הוא אומר הֵיכַל הֳ' הֵמָּה (ירמיה ז, ד) נמצא הם מקום ומדור לאור שכינתו יתברך ואף על פי שאין עושין רצונו של מקום לא נסתלקה שכינה מהם יען דְ'חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו' ועוד בישראל כתיב עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) הרי קראם מקח וזה הקנין התחיל מעת היותם במצרים שהיו גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (דברים ד, לד) מה אלו עעבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה דעם כל זה לא נמאסו לפניו יתברך והיינו מטעם 'חֵן מֶקַח עַל מִקָּחוֹ'.
נמצא שלש חן שעשה הקדוש ברוך הוא בטבע העולם שלשתן שייכי בישראל וג' פעמים חן [58×3=174] גימטריא קע"ד כמנין 'כסף זהב' [174] ובזה יובן וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף (יחזקאל טז, יג) שהוא שלשה חן ולפי האמור חן מקח על מקחו זה היה מעת שהיו במצרים קודם היציאה ואחר שיצאו משם זכו לחן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו כי היה להם דין אשה במעמד הר סיני ואז גם כן שרתה בקרבם השכינה.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (זכריה ד, ז) וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה דהיינו ישראל שנקראו אֶבֶן דכתיב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, כד) והם עלו במחשבה להבראות קודם בריאת העולם הזה הנה אחר אשר הוציא אותם ממצרים אז תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ שהוא חן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו.

תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ (מלכים ב ב, כד). אף על גב דבדין הרגם כדאמרינן לעיל מכל מקום נענש שגירה דובים שמתו בהם מיתה משונה והיה לו להזכיר עליהם שם בן מ"ב להמיתם בהסתכלות בלבד כאשר הרג משה רבינו ע"ה את המצרי (שמות ב, יב) וכמו שעשה רבי שמעון בן יוחי ליהודה בן גרים שנתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות (שבת לד.) וכיון דצער אותם צער הגוף, חלה שהוא צער הגוף.
ועל אשר דחה את גחזי בשתי ידים אף על גב דאחר כך הלך לדמשק להחזירו נתעכב בדבר שהיה לו להחזירו קודם כי בעת שהלך להחזירו כבר הרשיע גחזי ביותר להחטיא את הרבים ולכן כשבא אלישע הנביא ע"ה להחזירו לא קבל לחזור כי אמר לו כך מקובלני ממך 'כל החוטא ומחטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה' וכבר נד ולד! ואם היה מקדים להחזירו קודם שיחטיא את הרבים היה חוזר בו, לכן מדה כנגד מדה קדם לו חולי אחד קודם פטירתו בעבור שלא הקדים פעמיו להחזיר את גחזי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בְּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים אָמַר לוֹ רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב' ה, כז). קשא והלא אלישע הנביא ע"ה הוא דהוה עסיק באותה שעה בפרק שמנה שרצים ומה זכות לגחזי בזה הפרק כדי שיטול שכר בעבורו? ועוד אמר לו הגיע עת ליטול שכר, והוא נתן לו קללה ועונש?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד בפסוק תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה (קהלת יא, ב) דהיינו לְשִׁבְעָה זו תורה שבכתב שהוא שבעה ספרים כי פסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) הוא ספר בפני עצמו (שבת קטו:) וְגַם לִשְׁמוֹנָה זו תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ולפי זה יש לכנות התורה בשם שמונה על דרך האמור. וידוע דהעושה את דברי תורה קרדום לחפור בהם תורתו נמאסת לפני הקדוש ברוך הוא כשרץ, וכל שכן אם הוא לומד וחוטא ואינו מקיים מה שאמרה תורה!
ולכן גחזי שהיה לומד תורה והיה רשע במעשים ועשה התורה קרדום לחפור את התורה שלמד שהיא שמונה דרגין נחשבת לפני הקדוש ברוך הוא כשמונה שרצים וכיון דלקח ככרים כסף מן נעמן קבל שכר תורה שלו שהיא נחשבת שמונה שרצים. ועל כן אלישע כשראה שבא גחזי לפניו והוא היה לומד פרק שמונה שרצים הבין כי מן השמים אתרמי הכי להודיעו אל תבט אל תורתו של גחזי שלמד, כי תורתו נחשבת כמו שמונה שרצים!
ולכן אמר לו רשע עתה שקבלת שני ככרים כסף ובאת אלי בעת שאני לומד פרק שמונה שרצים הנני מבין מזה שהגיעה עת שתקבל שכר תורה שלך שהיא חשובה שמונה שרצים ואם כן כבר קבלת שכרך באלו ככרים הכסף והבגדים ולא נשאר לך בידך לחלוחית מצוה שתגין עליך מן הפרעניות ולכן תקבל הפרעניות הראויה לך עתה וצרעת נעמן תדבק בך להשקותך סמא דמותא כי אין בידך דבר לדחות פרעניות זו ממך.
ונראה לכך קאמר תלמודא שֶׁדָּחָה אֶת גֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם כי ידוע החיים יתייחסו ליד ימין והכבוד ליד שמאל דכתיב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג, טז) והוא רצה להענישו בדבר הדומה למיתה כדי שתהיה לו תורתו סמא דמותא וכמו שאמרו בגמרא דיומא (יומא עב:) זכה נעשית לו סמא דחיי לא זכה נעשית לו סמא דמותא, ואי משום הא הוה להענישו בסמות עינים דסומא חשוב כמת (נדרים סד:) אך הוא דחה אותו בשתי ידים שהענישו בצרעת דחשוב כמת ואין לו חיים המתייחסים ליד ימין וגם אין לו כבוד המתייחס ליד שמאל כי אין לך בזוי ומגונה כמו המצורע דְבָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וגם הוא עצמו טָמֵא טָמֵא יִקְרָא על עצמו והכל מתרחקין ממנו וזה אומרם שדחה אותו בשתי ידים על שקללו בצרעת ולא בסמות עינים!
ונראה לי בס"ד טעמו של אלישע הנביא ע"ה שקללו בצרעת ולא בסמות עינים, דאיתא בספר קהילת יעקב ז"ל על ידי התחברות קליפת שור וחמור בא צרעת ולכן צרעת [760] מספר שור חמור [760] עד כאן לשונו עיין שם. והנה הלומד תורה שלא לשמה כגחזי הרי זה משתמש ביצר הטוב הנקרא שור וביצר הרע הנקרא חמור שמערב כוחותיהם ביחד ולכן אחר שנודע לו עתה שהיה לומד שלא לשמה שמערב שור וחמור לכן הלקהו בצרעת שהיא מספר שור חמור.

אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ (מלכים א' יב, כח). נראה שהוא חיבר אבן שואבת גדולה הרבה בתקרא של החדר שעומד שם פסל ירבעם שהניחה למעלה מראש הפסל העשוי מברזל ועומד תחת התקרא ולכך כח האבן לפי גודלה משך את הפסל העשוי מברזל ונמצא לעיני הרואין הפסל עומד באויר ואף על פי שלא יבצר שיש גדולים שהכירו בערמה זו אך ודאי רוב עמא דארעא לא הבינו זאת הערמה וטעו לחשוב שיש בפסל ממש חס ושלום שעומד באויר.

מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ 'בֶּן הָרַצְחָן'. פירוש שם אביו היה דִּינַאי לכן קראו אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי אבל בֶּן פְּרִישָׁה וּבֶּן הָרַצְחָן אין שמות אלו דפרישה ורצחן קאי על אביו אלא הם שמות עצמו כלומר איש מפורש איש רוצח ואומרם בֶּן הָרַצְחָן או בֶּן פְּרִישָׁה הוא כמו 'בֶּן מָוֶת אִישׁ זֶה' וכמו 'בֶּן בְּלִיַּעַל' שהוא רוצה לומר בן שהוא בליעל.
והנה שם אֱלִיעֶזֶר הוא שם שנקרא בו ביום המילה אבל שם תְּחִינָה הוא שם כינוי שכינו לו אחר כך לאיזה סיבה אז שמא היה דרכם לקרות כל אלעזר בשם תחינה על שם התחינה של אֱלֹקֵי אָבִי בְּעֶזְרִי (שמות יח, ד) ואיך שיהיה שם תְּחִינָה הוא כינוי שכינו אותו בכך אחרי זה ומחמת שהרשיע הרבה ופירש מדרכי ישראל היו קורין אותו תְּחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה רוצה לומר מופרש ומובדל ואחר שהרבה רצח חזרו לכנותו על שם הרצח שקראוהו בֶּן הָרַצְחָן.
ברם קשה מאי נפקא מינה מדברים אלו דבא התנא להודיע לנו במשנה הטהורה שזה הרשע כך היה נקרא בתחלה וכך נקרא לבסוף? ונראה לי בס"ד ללמדינו הלכה בזה דראוי לכנות שם לאיש רשע ממין רשעתו כדי לפרסמו וכדי שהעם ישמעו ויראו שיחושו לזילותא דידהון אם ירשיעו כדי שלא יהיו קורין שם לחרפתם שלא תשכח חטאתם לדורי דורות ועל ידי כך יפרשו מדרכם הרעה.

מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה, וְיוֹסֵי בֶּן יְהוּדָה אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת (מיכה ז, א). נראה לפרש בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (פסחים מט.) בת תלמיד חכם לתלמיד חכם משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, וקודם יוסי בן יועזר היו נזהרים לישא בת תלמיד חכם לתלמיד חכם והיה לחכמים כתב יחוס מצד אבותם שהיו חכמים דור אחר דור ועוד כתב יחוס מצד אמותם שהיו אבות אמותם חכמים דור אחר דור ועוד כתב יחוס מצד נשותיהם שהיה חמיו אבי אשתו חכם בן חכמים דור אחר דור ולכן החכם היה נקרא אשכול שהוא דוגמת אשכול ענבים שיש בו שלשה חלוקות וכל חלוקה תלוי בה כמה גרגרים של ענבים כן הוא יש לו שלשה חלוקות של כתב יחוס החכמים מצד אביו ומצד אמו ומצד אשתו ופירושינו זה יש להעמיסו בדברי הגמרא שאמר מַאי 'אֶשְׁכּוֹלוֹת'? אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ.

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים (משנה סוטה ט, טו). הא דהקדים את רבי מאיר קודם כמה חכמים שהיו קודם ממנו בזמן נראה לי בס"ד דבכלהו בטל מן הרוב אבל יש חכמים מועטים שנמצא בהם אך מושלי משלים בטלו גם מן המעוט שלא נמצא אפילו אחד דומה לו בדבר זה.
אי נמי משום דמשלים שלו היה אומרם על פי המוסר לזכות בהם את הרבים למקטון ועד גדול לכך הקדים ענין זה על כולם כי חסרונו ניכר בעולם יותר מכל הנך דברים דנקיט באחרים כי תועלת המשלים שלו היה מאכל כל אדם.

מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בָּטַל זִיו הַחָכְמָה (משנה סוטה ט, טו). כתב רש"י ז"ל זה לא ידענא מה הוא. ונראה לי בס"ד דבר זה הוא מה שאמרו בגמרא (נדרים מט:) על רבי יהודה שהיו פניו מאירים ואמרה לו אותה מטרוניתא פניך דומין לשתויי יין או למלוים ברבית או למגדלים חזירים! ואמר לה כולהו ליתנהו בי אלא חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א) עיין שם. וקודם רבן יוחנן בן זכאי היה ניכר הארת פנים הזאת בתלמידי חכמים הרבה ונראה לי שהיה להם אודם בפניהם כאודם של התוקע בשופר בציבור ביום ראש השנה ועיין בספר הכונות שם בסוד האודם הזה.

וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ וְאֵין שׁוֹאֵל עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן (משנה סוטה ט, טו). נראה לי בס"ד הטעם דנקיט שלשה לשונות אלו כנגד מחשבה ודבור ומעשה כי יש מתעורר במעשה ויש מתעורר בדיבור ויש מתעורר במחשבה והשתא כולהו ליכא אין דורש במעשה ולא מבעיא במעשה אלא גם אין מבקש בדיבור ולא מבעיא בדיבור אלא אין שואל במחשבה.
אי נמי נקיט שלשה לשונות כנגד שלשה חלוקות של המצות ולא מבעיא אותם שאין השכל מחייבם ואין להם טעם אלא גם באותם שאין השכל מחייבם אך יש להם טעם ולא מבעיא אלו אלא גם אותם שהשכל מחייבם ויש להם טעם.
אי נמי נקיט שלשה לשונות אלו כנגד מצות דאורייתא ומצות דרבנן והידור מצוה אי נמי כנגד משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו זכור לטוב המבשר טוב אין דורש לזה ואין מבקש על זה ואין שואל על זה.
אי נמי כנגד אות וא"ו ואות ה"א של השם ואות א' של כסא. אי נמי על דרך מה שאמרו רבותנו ז"ל (לעיל דף מד.) 'הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ' (משלי כד, כז) זו מקרא ומשנה 'וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ' לך זו תלמוד 'אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ' זו מעשים טובים.
או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא פרק ט' דשבת (שבת פט:) לעתיד לבוא יאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם! ויאמרו לפניו רבונו של עולם אצל מי נלך? אצל אברהם שאמרת לו 'יָדֹעַ תֵּדַע' (בראשית טו, יג) ולא בקש רחמים עלינו! אצל יצחק שבירך את עשו 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד' (בראשית כז, מ) ולא בקש רחמים עלינו! אצל יעקב שאמרת לו 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' (בראשית מו, ד) ולא בקש רחמים עלינו! אצל מי נלך? עכשיו יֹאמַר הֳ'! אמר להן הקדוש ברוך הוא הואיל ותליתם עצמכם בי, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח) עיין שם. ולהכי נקיט שלשה לשונות כנגד ג' אבות וְעַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שאמר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ!
ונראה לי בס"ד אומרו עַל 'מִי' לָנוּ לְהִשָּׁעֵן היא הבינה שנקראת 'מי' כי סליחת העון בה תהיה בסוד הכתוב אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָ־הּ אֲדֹנָ־י מִי יַעֲמֹד (תהלים קל, ג) מי דייקא ועוד שנית יש לנו להשען עַל 'אָבִינוּ' שֶׁבַּשָּׁמַיִם כלומר על טענה שיש לנו מצד אבינו שבשמים שיש לנו דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול!

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות כו'. מה שיש לדקדק כאן כתבתי בחדושי בפרק בתרא דהוריות:

תצא ותרעה בעדר כו'. פרש"י תצא ותרעה בעדר כשאר חולין והאי תנא לית ליה הא דאמרינן בכמה דוכתי עגלה ערופה נאסרה מחיים וירידתה לנחל איתן אוסרתה כו' אמת הוא דבפרק בתרא דכריתות מסיק הגמרא דהאי תנא סבר עגלה ערופה לא נאסרה מחיים וכן בחולין בפרק אותו ואת בנו מייתי משנה זו ומדקדק מינה דלא מיתסרא מחיים אבל התוספות הקשו שם קושיא חזקה היאך מדקדק מכאן דלא מיתסרא מחיים דלמא היינו טעמא דאדעתא שימצא ההורג לא אקדיש זה ואיגלאי מלתא דהקדש טעות הוה כי ההיא דתנן בפרק בתרא דכריתות המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר עד שיסתאב אשם ודאי אינו כן אלא עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר כו' עגלה ערופה אינו כן ומפרש בגמרא טעמא דאשם תלוי משום דלבו נוקפו וגמר ומקדישו מספק אבל אשם ודאי כי מקדשה אדעתא דחטאת מקדישה ואיגלאי מלתא למפרע דהקדש טעות הוה ודלמא היינו טעמא נמי דעגלה ערופה ולא משום דלא מיתסר מחיים ואע"ג שתירצו דסברא היא דגמר ומקדשי דלא מסקו אדעתייהו שימצא ההורג קשה בעיני הלא אדרבה מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי שהרי כל עצמה של המדידה וירידת עגלה לנחל איתן וכל הענינים הנעשים במצוה זו אינה אלא מטעם שע"י כך יתגלה הדבר מי ההורג עד שאפילו מה שגזר הכתוב שהמקום אשר תערוף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם היא נמי מטעם זה שע"י כך יכירו בו רואיו וידברו בו ויתפרסם מי ההורג כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכל המפרשים וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא היו עורפין. ואפשר שמפני כך פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות עגלה ערופה כדמשנתנו דקתני נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר כו' אע"פ שפסק שם קודם לכן דכשתרד לנחל תיאסר בהנאה אע"פ שעדיין לא נערפה. ולכאורה קשה עליו היאך זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות. אמנם לפי האמת לא קשה מידי כי יש לומר דסבר הרמב"ם כמו שהקשו התוספות שהבאתי לעיל וכן כתב הכסף משנה דסבר הרמב"ם דגמרא לפום מאי דס"ד דגמר ומקדיש בכל גוונא אסיק מאי דאסיק דמתניתין פליגא וסברא דאינה נאסרת מחיים ולא אמרינן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשיה דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג אבל לפום קושטא איכא למימר דמתניתין נמי סבר דירידתה לנחל אוסרתה ואע"פ כן אם נמצא ההורג אפילו אחר שהורידוה לנחל תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה שהרי באמת מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג מטעם שפירשתי ועוד שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג הלכך נקטינן דירידתה לנחל אוסרתה ונקטינן במתניתין דנמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה והשתא הא דפרש"י והאי תנא לית ליה הא דאמרינן עגלה ערופה נאסרת מחיים כו' אינו מוכרח:

יוחנן כ"ג העביר הודיית מעשר כו'. אל תטעה לפרש דהאי יוחנן כ"ג הוא ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי אלא הוא שהיה אחר שמעון הצדיק וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש פרק ט' מהלכות מעשר:

(מז א משנה) משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה.—טעמו לפי פשוטו נראה שהוא מדכתיב "כי ימצא" פרט למצוי, וכן מבואר בירושלמי רפ"ט: כי ימצא לא בשעה שהן מצויין. ועי' ערך מלין ערך א"י אות ט"ו, שכתב טעם אחר משום ישוב א"י שהנחל אסור לזורעו ואינו מחוור.

ליהוו דובים ולא ליהוו יער. מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס: דבעיתי. הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה: זכה ויצתה ממנו רות. שיצאו ממנה דוד ושלמה שהרבו להקריב קרבנות אלמא זה היה שכרו: לקללה הוה. למעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה: ואלא מאי טיבותיה. דמקום הואיל והמים רעים והארץ משכלת: חן מקום על יושביו. ואפילו הוא רע נראה להם טוב: חן האשה. תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו: אחד שגירה דובים. בעון שגירה דובים בתינוקות: חלה. חד את חליו תרי וחד אשר ימות בו: מי שקיל כולי האי. בהאי קרא כתיב שמנה דברים כסף ובגדים וצאן ובקר ועבדים ושפחות וזיתים וכרמים: כסף ובגדים הוא שקל. דכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים: בשמנה שרצים. בפרק שמנה שרצים (שבת קז.): הגיע עת ליטול שכר. תורתך בעולם הזה: אבן שואבת. שמגבהת: את המתכת מן הארץ ומעמידתו באויר [וע''י אותו אבן העמיד העגלים של ירבעם באויר]: רבנן דחה. דוחה היה את התלמידים מפני אלישע כשהיה משמש לפניו דכתיב לאחר שפירש ממנו המקום אשר אנחנו יושבין בית המדרש של רבנן צר ממנו שנתוספו התלמידים שהיה גחזי. דוחה: ינאי מלכא קטליה לרבנן. כדאמרינן בקידושין בהאומר לשלוחו (דף סו.): בעלי שרוי בתוכך. נשיא (הי (ה כדאמרינן בחגיגו: (דף: טז:): קם קמייהו שפיר. כיבדתו: אכסניה זו יפה. במעשיה: טרוטות. עגולות: בכך אתה עוסק. מסתכל באשת איש: אחוי ליה בידיה. שיקבלנו: יצר. של תשמיש תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה וכן תינוק פן יברח ויאבד את עצמו ואשה אף היא דעתה קלה ואם ירדפוה תצא לתרבות רעה: מתני' תצא ותרעה בעדר. כשאר חולין והאי תנא לית ליה הא דאמרינן בכמה דוכתי עגלה ערופה נאסרה מחיים וירידתה לנחל איתן אוסרתה ובמסכת כריתות מוקמינן לה למילתא בפלוגתא דתנאי בפרק בתרא (דף כה.): כיפרה ספיקה. היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר הספק ולכשנמצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו היא באיסור הנאה דידה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים: שנים אומרים ראינו לא היו עורפין. דהא נודע מי הכהו ואע''פ שאינו עכשיו בפנינו לדונו: בטלה עגלה ערופה. שהרי מכירין (הן) בהן מי הרגיל בהן להרוג: לא אפקוד. על ניאוף נשותיכם לבודקן ומפני מה על בנותיכם כי תזנינה ועוד כי הם עם הזונות יפרדו הם עצמן נואפין כפרדים הללו: האשכולות. מפרש בגמרא שהכל בהן עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביום טוב כדאמרינן בחגיגה (דף טז.) והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה: העביר הודיית המעשר. שלא יהיו מתוודין בערתי הקדש כו' ובגמרא מפרש טעמא: עוררין ונוקפין. בגמרא מפרש טעמא:

אין פירוש לקטע זה