דף מו - ב
שנאמר, איתן מושבך ושים בסלע קנך, הרי שאיתן פירושו סלע, [46] ואומר, שמעו הרים את ריב ה', והאיתנים מוסדי ארץ, דהיינו שהאיתנים הם הרים של אבנים.
אחרים אומרים, מנין לאיתן שהוא ישן, [47] שקרקעיתו של הנחל ישנה, ולא שהובאה אליו קרקע חדשה ממקום אחר, שנאמר גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, דהיינו שקיים מאז ומעולם.
שנינו במשנה, ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.
ומבארינן מאי טעמא, גמר גזירה שוה "עריפה - עריפה" מחטאת העוף.
שנינו במשנה ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד.
תנו רבנן אל נחל איתן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ביאורו לשעבר שלא נעבד ולא נזרע, [48] דברי רבי יאשיה, והבין כך ממשמעות הכתוב אשר לא יעבד, כי "אשר" משמעו עבר, רבי יונתן אומר שהכתוב הולך על להבא שלא יעבדו בו ולא יזרעו בו אחר עריפת העגלה.
רבא אמר, על להבא כולי עלמא לא פליגי שודאי מדובר בפסוק, דכתיב ולא יזרע, ולא נכתב "ואשר" לא יזרע, כי פליגי אם כוונת הכתוב גם על לשעבר, רבי יאשיה סבר, מי כתיב ולא יעבד, והרי כתוב "אשר" לא יעבד, ומשמע שלא עובד בו עד עתה, ורבי יוחנן הבין שמדובר על להבא, שהרי מי כתיב אשר לא נעבד, והרי כתוב אשר לא "יעובד" ומשמעו להבא.
ומבארינן תשובתו של כל אמורא לראיית חבירו, ורבי יאשיה, שלא הבין שיעובד הוא לעתיד, טעמו משום שנכתב בו "אשר" ולשון זה לשעבר משמע, ורבי יונתן, "אשר" בפרשה זו לא נאמר ללשון עבר, אלא ריבויא הוא לרבות לאסור בו כל עבודות וכדלקמן.
שנינו במשנה, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.
תנו רבנן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, אין לי לאסור אלא "זריעה", שאר עבודות מנין שאסורות בנחל אחר שנערפה העגלה, תלמוד לומר אשר לא יעבד בו, מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר ולא יזרע והרי זריעה בכלל שאר עבודות ולמה פירטה שוב, אלא לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל האיסור לא נאמר אלא בעבודה שהיא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע ומותרין לעשותן במקום שנערפה עגלה.
ומקשינן ואימא אשר לא יעבד בו כלל, ולא יזרע פרט, כלל ופרט. אין בכלל אלא מה שבפרט, ונלמד שרק זריעה אין, אסורה, ואילו מידי אחרינא לא, ואיך לומדים מלא יזרע לאסור כל העבודות שבגוף הקרקע. ומתרצינן אשר ריבויא הוא, ומרבה כל העבודות שדומים לזריעה, בכך שהם בגוף הקרקע.
שנינו במשנה זקני העיר ההיא רוחצין ידיהן כו'.
תנו רבנן [49] וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, שאין תלמוד לומר איננו דורשים כלום מתיבת "הערופה" ואם כן מה תלמוד ולמר לשם מה נכתב "הערופה", אלא ללמדינו שרוחצים ידיהם על מקום עריפתה של עגלה.
שנינו במשנה, ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים, אלא באמרם ידינו לא שפכו את הדם הזה כוונתם לומר שלא בא לידינו [50] החלל הזה קודם שיצא מעירנו ופטרנוהו בלא מזונות. וכן כשאומרים ועינינו לא ראו, כוונתם שלא ראינוהו יוצא לדרך יחידי והנחנוהו בלא לויה.
תניא היה רבי מאיר אומר כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך, שיצא עמו ללויה, [51] ששכר מצות הלויה אין לה שיעור, שנאמר בתחילת ספר שופטים בעת שבאו בני יוסף לכבוש את בית אל ויראו השומרים מבני יוסף שרצו לכבוש את העיר איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבא העיר ועשינו עמך חסד. כי לא היה פתחה ניכר, שהיו נכנסים דרך עץ לוז למערה, ודרכו לעיר, וכתיב ויראם את מבוא העיר, ולקמן מבוארת הראיה מכאן לגודל שכר הלויה.
וכעת מבארת הגמרא מה נתנו לו, ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו, [52] וילך האיש ארץ החיתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה.
תניא, העיר לוז שבנה אז, היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה ולכן נאמר בה "עד היום הזה", שלעולם נשאר שמה עליה ואף שבא נבוכדנצר ולא החריבה, [53] ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, [54] אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. כי מלאך המות שולט בהם בצאתם מהעיר.
ומבארינן הראיה מכאן ששכר לויה אין לה שיעור, והלא דברים קל וחומר, ומה כנעני זה שהראה להם את מבא העיר שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו רק הראה בידו, גרם הצלה לו לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שאין למלאך המות רשות לעבור בעירם, אם כן נלמד שמי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה ששכרו אין לו שיעור. [55]
ומבארינן במה הראה להם, חזקיה אמר בפיו עקם ורמז להם, רבי יוחנן אמר באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דרבי יוחנן, בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.
אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר, כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.
ואמר רבי יהושע בן לוי, בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו, ומבואר בתרגום ששלחם ללוותו. נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ולא נגזר אצל מי ישתעבדו, ובזכות הלווי השתעבדו בארצו, [מהרש"א ויעב"ץ, עי"ש שלא נשתעבדו אצל פרעה זה, שכבר מת] אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר, חבירו המתלוה אינו נזוק, אף כשיוצא לדרך. רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ובזכות זה אחר כך כשמטא לידיה דרבא בר יצחק היזקא, ואיתציל.
תנו רבנן, הרב מלוה לתלמיד עד עיבורה של עיר, הולך עמו עד שבעים אמה ושיריים מבתי העיר. חבר מלוה לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור וצריך ללכת עמו הרבה, [56] וכמה, אמר רב ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק צריך התלמיד ללוותו עד שלשה פרסאות. [57]
רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל אזור בבבל שגדלו בו דקלים. כי מטו התם אמר ליה רב כהנא לרב שימי ודאי דאמריתו האם נכון מה שאומרים שהני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנייהו, אמר ליה רב שימי אדכרתן מילתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכי מאחר שלא עבר שם כלל היכן ישב, אלא, ביאור הכתוב, ארץ שגזר עליה אדם הראשון שתהיה מיועדת ליישוב, נתיישבה, ואילו ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון שתתיישב, לא נתיישבה לעולם, ולכן במקום זה גדלים מאז ומעולם דקלים, שכך גזר אדם הראשון שיהיה כאן יישוב דקלים ולא יישוב אחר. רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא.
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, כל שאינו מלוה ומתלוה, [58] כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שהיו המלוים גוערים בנערים שקילסוהו ולא היה מביא עליהם דובים, שכך היה המעשה, שנאמר, בצאת אלישע מיריחו אחרי שריפא בה את המים ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח, עלה קרח, ומבארינן אמרו לו עלה שהקרחת עלינו את המקום, שהיו הנערים הללו מתפרנסים מהבאת מים טובים מרחוק לאנשי יריחו, שלא היה בעירם מים ראויים לשתיה עד שריפא אלישע את המים, ונפסקה פרנסתם.
ודרשינן מאי "ונערים קטנים" הרי נער הוא גדול ולא קטן, אמר רבי אלעזר נקראו נערים, על שם שמנוערים מן המצוות, ונקראו קטנים, שהיו מקטני אמנה שהיו דואגים שנפסקה פרנסתם בגלל שריפא המים, ולא בטחו בה' שיזמן להם פרנסה באופן אחר.
ויש תנא שאומר, נערים גדולים היו, ובזבנו - ביזו את עצמם בהתנהגותם כקטנים.
מתקיף לה רב יוסף, איך משמע לדרוש כך מ"נערים קטנים", ודילמא קטנים ממש היו, ונקראו נערים על שם מקומם, שבאו ממקום שנקרא נעורן, מי לא כתיב וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, וקשיא לן איך שייך שתהיה נערה וקטנה, ואמר רב פדת, שהיתה קטנה ומוצאה דמן העיר נעורן, ואם כן יש לבאר כך גם בכתוב "נערים קטנים".
ומתרצינן התם בקטנה שנשבתה בידי ארם לא מפרש מקומה ואפשר לבאר שבאה מנעורן, אך הכא בנערים שהתקלסו באלישע מפורש מקומן, שבאו מיריחו. ובהכרח שנאמר נערים קטנים לדרשה.
ויפן אחריו, ויראם, ויקללם בשם ה', [59] ומבארינן מה ראה, אמר רב, ראה ממש שבראייתו אותם פגע בהם, כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, בו, בקפידא, חל במקום זה או מיתה או עוני.
ושמואל אמר, ראה שכולן נתעברה בהן אמם ביום הכפורים ונוצרו בעבירה, [60] ורבי יצחק נפחא אמר, בלורית ראה שיש להם כאמורים, ורבי יוחנן אמר, ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה, ומקשינן, אפילו אם בהם אין לחלוחית של מצוה, כיצד הרגם ודילמא בזרעייהו ניהוה הוה, ומתרצינן, אמר רבי אליעזר שראה בנבואה שלא תהיה לחלוחית של מצוה לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. [61]
ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים.
הערות
[46] בתרגום אונקלוס ויונתן מתורגם נחל איתן כשדה בור, ורש"י פירש קרקע סלעית, ובחגיגה [יט.] הוסיף שהיא בקעה בשולי הרים. והרשב"ם כתב [בב"ב נ"ה] שהיא קרקע מלאה צרורות ואבנים. וביאר החנוך שאף שמדובר בקרקע קשה הוצרך הכתוב לאסור לזרעה, כי אפשר לזרעה על ידי הדחק. והרמב"ם למד מכח קושיא זו שהכונה לנחל השוטף בחזקה, והמאירי הקשה עליו איך אפשר לזרוע בתוך הנחל, ותירץ שלהרמב"ם אסור לזרוע על שפתו, והמהרי"ק [בשורש קנ"ד] האריך לבאר השיטות, עיי"ש ובתוס' יו"ט. והמלבי"ם והערוך השלחן ביארו שנחל הוא הנובע בימות הגשמים ופוסק בימות החמה, ולכן צריך לאסור בו זריעה בשעת היובש.
[47] הרמב"ם בפירוש המשניות כתב וכבר פיארשו איתן הוא קדמון, וביאר התוס' יו"ט שאף שמשמע מדבריו שקיימא לן כאחרים, לא פסק כך להלכה שצריך שיהיה ישן, שזה בכלל מה שאמר התנא שאף על פי שאינו איתן כשר, והעיקר ששוטף בחזקה. ועיין עוד ביאורים בנחל איתן [י"א ב', ה' ו'].
[48] בתוס' יו"ט כתב שבמשנה משמע דלא כרבי יאשיה, שהרי שנינו שמקומה אסור מלעבוד ומלזרוע, ולרבי יאשיה אין איסור לעבוד להבא, רק לזרוע כדלקמן, ועיין בערוך לנר במכות כ"ב שאמרו שם שלוקה הזורע בנחל איתן, ולא אמרו "החורש" כי חרישה מותרת לרבי יאשיה, ועיין חכם צבי [תשובה ל"ב].
[49] בספרי שנינו וכל זקני העיר ההיא, ואפילו מאה, לפי שאמרנו במדידה ג' או ה' יכול אף כאן כן תלמוד לומר וכל זקני, ורבינו הלל מפרש שמדובר על מאה זקני בית דין, ובבאר שבע כתב שהבבלי חולק על הספרי בזה, שהרי די ברוב בית דין אף להוראה ויש לחלק שבעשיית מצוה על בית דין אין זה כהוראה שהולכים אחרי הרוב, והמצוה על כולם. ובמשך חכמה כתב שכיון שהלימוד מזקני העיר הקרובים אל החלל, ומשמע שכל אחד חייב ברחיצה כי הוא קרוב, ואמנם אם היה כתוב זקני העיר הקרובה היה די ברוב זקני העיר כי החיוב היה על העיר, אך כשהחיוב על הגברא לא הולכים אחר רוב. והרמב"ם הביא דברי הספרי בזה הלשון, ובית דין של אותה העיר עם כל זקניה אפילו הם מאה, ומשמע שמדובר על הזקנים שאינם מבית דין, [ובפרטי הדין עיין בנחל איתן סימן י"ד, ג].
[50] בסוגיין מבואר שהכוונה על החלל, אך בירושלמי אמרו שהכוונה על ההורג, שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא דין, ודברים אלו יכולים לומר רק מקני בית דין ולא זקני העיר שלא הוטל עליהם לדונו, אך למצוות ליווי חייבים לדאוג גם בית דין שחייבים לתקן שליחים וכדלקמן, וגם הזקנים שצריכים להשתדל בצרכי העיר ולזרז את הבית דין לתקן.
[51] ביאר המהרש"א שלא שייך לומר שכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה, שכלל זה אמור רק במצוות ששכרן מפורש בתורה בצד הציווי כמו אריכות ימים על כבוד אם ואם. ובקרן אורה כתב ליישב על פי הרמב"ם בהל' אבל שכתב שכופין על הלוויה כמו על צדקה, והתבאר בתוס' [ב"ב ח: וחולין קו:] שכופין בדברים ועוד, עיי"ש. ועוד כתב המהרש"א, שלשכר אין שיעור, אבל ללווי יש שיעור כדלקמן, ולכן לא הוזכרה מצוה זו במשנה של אלו דברים שאין להם שיעור, שבה מדובר על שיעור המצוה.
[52] לעיל [לה:] כתבו תוס' שאת רחב הצילו לפני המלחמה כשעוד לא חל דין לא תחיה כל נשמה, ואותם שרצו להשלים לא הרגו, וכאן צריך לומר שהחיו את האיש כמו את הגבעונים, שלא הרגו מי שאמרו לו שיחיה, מפני חילול ה' [הגרי"ש אלישיב].
[53] כתב במהרש"א שהאיש הבונה אותה, עשה בה את התחבולה שבעיר ממנה יצא, ונכנסו אליה דרך לוז למערה, וסנחריב ונבוכדנצר לא ידעו כיצד להכנס אליה, ולכן לא בלבלוה ולא הח ריבוה.
[54] בשפת אמת [החדש] הקשה שהרי בזוהר פרשת תרומה מפורש שלוז מוכנה מששת ימי בראשית שלא ישלוט בה מלאך המות, ותירץ שלא היה שכרו שלא ימותו בה, אלא שימצא מקום זה ויותן חן בעיניו לגור בו ולזכות לאריכות ימים החלה במקום זה.
[55] המהרש"א ביאר שגם האיש המראה את פתח העיר עשה מצות לויה, שהראה להם את דרכם, ולכן ביארה הגמרא מה חסד עשו עמו אף שהוא פסוק מפורש, שרצו לבאר החילוק של שכר לויה שהוא קבל הרבה לאין שיעור ממה שקבלה רחב שהחביאה את המרגלים, ועל כך אמרו קל וחומר, שאם על לויה ברמז בידו שאפשר לטעות בו, קבל כך, האומר בפיו את הדרך שלא יטעו, והמלוה ברגליו עד הדרך על אחת כמה וכמה.
[56] ביאר הגרי"ש אלישיב שאף שאמרו שאין לו שיעור, היינו שגם אם ילך יותר מפרסה מקיים מצות לויה כרבו, ואילו אצל כל אדם אחר תחום שבת אינו מקיים מצוה, ורב ששת בא לפרש כמה שיעורו למטה שחייב ללוותו לא פחות מפרסה, אך למעלה אין לו שיעור, וכעין זה כתב היעב"ץ.
[57] בדרכי משה ובסמ"ע בסוף חושן משפט הביאו בשם מוהר"ש שכיום לא נוהגים בכל השיעורים הללו כי מוחלים על כבודם, אך צריך ללכת עמו עד שער העיר או לפחות ארבע אמות. ובבאר שבע כתב שכיום כל הדרכים בחזקת סכנה מאד, ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה משום שחייך קודמין. ובעיון יעקב תמה שהרי אדרבא ילוהו ד' אמות כדי להצילו מסכנת הדרך וכדלעיל, ולכן ביאר שעיקר הלויה הוא להראותו הדרך שלא יטעה, וכיום שכל הדרכים מצוינים ומסודרים, אין צריך אלא ללוותו בעיר. ובאהבת חסד [ח"ג פ"ב בהערה] הביא ראיה לסברתו, שלדברי הדרכי משה שמוחלין, קשה מסוגיין שכל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים, ומשמע שאין המתלוה יכול למחול, ודחה, שאינו יכול למחול על מצות הלווי שמצילו מהזק, אך יכול למחול על שיעור של חבר ורב, ולדבריו מובן מה שכתב הרמב"ם שהלויה היא "חק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג", והיינו שהמצוה היא חק ואי אפשר למחול עליה, אך השיעור הוא חסד, ויכול למחלו. ובעמק ברכה [מצות גמ"ח שבגופו] כתב שהחזון איש אמר לו שכיום לא נהוג לדקדק בלויה כיון שאין הולך יחידי, וכשהולכים או נוסעים הרבה אנשים יחד, כל אחד נעשה מלוה לחבירו. ונראה שכל דבריו רק על הלווי חוץ לעיר אולם על חיוב הלווי של ד' אמות לא מועיל לווי של היוצאים עמו, שהרי לוט ושרה הלכו עם אברהם, ובכל זאת היה בהם חיוב לווי, ומסתבר שדי בד' אמות, וזה הוא המקור של ארבע פסיעות שלוה פרעה, שאף שלווהו הרבה חיובו היה רק בד' אמות - פסיעות.
[58] בגמרא לא הובא מקור וטעם שהמתלוה נחשב שופך דמים, ובהגהות יד יוסף הביא בשם הגר"ח מוולאזין שרבי יוחנן סובר כריש לקיש שאמר לעיל שהבא בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, ולכן אמר שכל אדם חייב ללוות אחרים ברגליו ואת עצמו בתורה ואם אינו מלוה אחרים ואינו עוסק בתורה הרי הוא כשופך דמים. והמהרש"א ביאר כל שאינו מלוה, אף שהאורח מתלוה בלעדיו ואינו צריך לו כאלישע שלא היה צריך לווי, בכל זאת נחשב המלוה שופך דמים שאילו לווהו לא היה מגרה דובים לתנוקות.
[59] הקשה המנחת חנוך [רל"א] איך קללם אלישע בשם ה', והרי המקלל רשע שאינו עושה מעשה עמך פטור רק כשקללו בכינויין, אך המקללו בשם עובר בעשה של הוצאת שם שמים לבטלה, ואסור ובמיוחד קשה לפי ההמשך שאל היו רשעים אלא פגומים מלידתם. ובעמק ברכה [מנודה] תירץ שהיו חייבים נידוי על ביזוי תלמיד חכם, וכתבו תוס' [במועד קטן י"ד] שחיוב נידוי דוחה איסור קללה, ואפילו בשם ה'. ועיין בקריינא דאיגרתא [ח"א מ"ז] מאמר נפלא בענין, ותכנו שאלישע קיים שליחותו כנביא לעמוד בפרץ נגד המזלזלים בה' ושלוחיו, ובכל זאת נענש, כי אי אפשר לדון דיני נפשות בראיה בעלמא.
[60] המהרש"ל ביאר שדרש מלשון "ויראם" נוטריקון "וירא אם". לשמואל, ראה אם של כל אחד מהם שהתעברה ביום כפור, ולרבי יצחק, ראה אומה, שהלכו בדרכי האומות או כאמוריים.
[61] כשמשה רבינו הרג את המצרי, נאמר שבדק וראה כי אין איש, ופרש"י שלא יתגייר אף אדם מזרעו, וביאר הגרי"ז למה הוצרך לבדוק, הרי המצרי חייב מיתה, וביאר שכיון שאינו חייב מיתה בידי אדם ואינו יכול להרגו בידים אלא בשם המפורש, הרי בדיני שמים יש חשבונות וצריך לבדוק שאין חשבון שבדורות הבאים יצא ממנו זרע כשר, וכן יש לבאר כאן שהרגם בשם ולכן בדק שלא תהא לחלוחית מצוה בזרעם.
הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת (שופטים א, כו). נראה אף על גב דצבע התכלת הוא מדם החלזון שיוצא בחלקו של זבולון עם כל זה הצבע שלו נקלט יפה באוירה של לוז יותר מאם יצבעו באויר מקום אחר ולכן היו הולכין ללוז וצובעין שם התכלת. אך קשה מה שייכות יש לשבח זה שאוירה טוב לצבע התכלת עם הנך שבחים דנקיט עלה הניצולה מחרב סנחריב וחרב נבוכדנצר וחרב מלאך המות?
ונראה לי בס"ד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דגוון התכלת דוחה הסתכלות וראיה של הקליפות והחיצונים ולכך כאשר מטלטלין בני קהת את הארון ושלחן ומנורה ומזבח הזהב במדבר ממקום למקום פורשים עליהם תחלה בגד תכלת מלמעלה והטעם כי החיצונים רוצים להסתכל בקודש ולהתאחז שם וכד זמין לענייהו גוון תכלת אין שולטין להתאחז במקום הקודש יעוין שם.
נמצא גוון התכלת דוחה הקליפות והחיצונים שהם אויבים שלמעלה ולכן נקיט שבח זה של לוז שנקלט באוירה היטב צבע התכלת שדוחה אויבים של מעלה עם הנך שבחים דנדחו ממנה אויבים של מטה שהם סנחריב ונבוכדנצר שהם אויבים תחתונים ועם מלאך המות שהוא אויב נפשיי ורוחני.
כְּנַעֲנִי, בִּשְׂכַר שֶׁהֶרְאָה לָהֶם בְּאֶצְבַּע, גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. נראה ודאי דאין הכונה שבשכר לויה שעשה גרם סגולה זו באותו מקום שלא ישלוט בו אויב הנפשיי וגם אויב הגופניי, אלא הענין הוא כי אותו מקום שנבנית בו העיר הנקראת לוז זכה בכח זה מבריאת העולם שרצה הקדוש ברוך הוא לברא בזה העולם התחתון מקום שיהיה דוגמה למדור הקדושה שלמעלה שאין נכנס בו קליפה וכח חיצוני וכן יהיה המקום הזה למטה שלא יכנס בו אויב גשמי ואויב נפשיי.
וזה הכח זכתה בו אותה קרקע מבריאת העולם ועל כן כל מי שיבנה עיר באותה קרקע תהיה העיר מוצלת מכל אויב הן אויב נפשיי שהוא מלאך המות והן אויב גופניי כמו סנחריב וכיוצא בו אך אותו אדם בשכר לויה שהיה לו זכה שהוא יבנה את העיר באותה קרקע ואם לא היה לו שכר זה היה זוכה בזה אדם אחר או לא היה זוכה שום אדם לכוין הדבר לבנות עיר מושב באותה קרקע.
ונראה לי לכך נקראת לוּז (בראשית כח, יט) דאותיות לוז במילואם כזה למ־ד ו־ו זי־ן הנה אותיות המלוי הם אותיות 'דמיון' לרמוז מקום זה הוא דמיון למדור הקדושה שלמעלה.
וכיוצא בזה אתה מוצא בפרעה דאמרו רבותינו ז"ל בשכר ארבע פסיעות שלוה לאברהם אבינו נשתעבדו ישראל שם ארבע שנה דאין הכונה שהלויה גרמה גזרת השעבוד אלא גזרת השעבוד היתה גזורה מטעם הידוע ורק לא נגזרה בארץ מצרים אלא אמר לו בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו, יג) ועל ידי שכר הלויה זכה פרעה שתהיה בארצו ונחשבו השנים כפולים מפני שהיו משעבדים אותם גם בלילות או קושי השעבוד השלים המנין.
ונראה דאותו כנעני גדל שכרו כי סיכן עצמו בהצלה זו שהציל את ישראל שאם היו מרגישים בו אנשי העיר היו הורגים אותו.
הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ לְוָיָה, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (משלי א, ט). נראה לי בס"ד דברי תורה מכונים בשם דדים דכתיב דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת (משלי ה, יט) והטעם פרשתי בס"ד כי יש בתורה ח' דרגין שהם ארבע וארבע דבר והופכו שהם טהור וטמא, אסור ומותר, חייב וזכאי, פסול וכשר, ודדים [58] עולים מספר חן [58] ולכן כתיב אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, וההולך בדרך ואין לו לויה שאין לו בני אדם להתלוות עמו אלא הולך לבדו אז יעסוק בתורה ומדברי תורה נברא מלאכים והם יהיו מחנה לילך עמו לשומרו.
וכמו שנאמר וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ (בראשית לב, ב) פירוש שעסק בתורה בהילוכו והתורה היא שורשו כידוע ולזה אמר לְדַרְכּוֹ על דרך שפירש רבינו הרמ"ח ז"ל בפסוק לֶךְ לְךָ (בראשית יב, א) רוצה לומר לשרשך ומאחר שעסק בתורה נברא מן התורה מלאכים ולכן וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים שנבראו מעסק התורה שלו שהיתה גבוהה מאד עד שהמלאכים הנבראים ממנה יקראו מלאכי אלקים ויאמר מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה דאלו באו אלי בסוג מחנה לשמור אותי כדרך המחנה השומרים את מלכם.
והענין הוא כי דברי תורה הם חן כאשר ביארנו והעוסק בהם הוא אדם [45] שמספרו מ"ה כי רק לעוסק בתורה ניתן שם זה דאדם וכמו שאמרו רבותנו ז"ל (יבמות סא.) על פסוק אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד, לא) ונמצא עתה בעסקו בתורה יש אצלו צירוף מַחֲנֵה שהוא 'חן מה' ולכן יעקב אבינו ע"ה שיש לו זכיה בשם אדם יותר כי היה שופריה דאדם הראשון (בבא בתרא נח.) ובעסקו בתורה שפגעו בו מלאכים אמר מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה, מַחֲנֵה דייקא שהוא צירוף חן ומה.
וזהו שאמר ההולך בדרך יחידי ואין לו לויה, אם ירצה שיהיה לו מחנה לשומרו, יעסוק בתורה שנאמר כִּי לִוְיַת 'חֵן' הֵם לְרֹאשֶׁךָ כלומר יתלוה אליך חֵן שהם דברי תורה עם אותיות הֵם שהוא מספר אדם [45] הניתן ללומדי תורה ויהיה אצלך צירוף מַחֲנֵה שאז יהיה לך מחנה לשמרך בדרך ולכן אמר על התורה 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' דמעלה אותך אתה האדם שמספרך 'מה' לאותיות 'חן' להצטרף יחד.
בִּשְׁבִיל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלִּוָּהוּ פַּרְעֹה לְאַבְרָהָם, נִשְׁתַּעְבֵּד בְּבָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית יב, כ). נראה 'אמה' בהפוך אתוון 'מאה' ולכן כנגד ארבע אמות זכה בשעבוד ארבע מאות וכבר ביארתי לעיל דעיקר הגזרה של שעבוד ארבע שנה היתה בשביל טעם ידוע אך היה אפשר לקיים זה אצל מלך אחר וזכה פרעה שיהיה השעבוד בארצו בשביל שכר לויה וגם זה היה לטובת ישראל שאם היה השעבוד אצל מלך אחר לא היה זדון לבו משיאו לעשות קושי השעבוד שעשה פרעה ולשעבדם גם בלילות ואז היה צריך להשלים ארבע שנה שלמים אך עתה שזכה פרעה להיות שעבוד ארבע שנה אפילו הרויחו ישראל לצאת בחצי הזמן כי היה קשה ורע ביותר שעשה קושי השעבוד ביותר ואז קושי השעבוד השלים המנין וגם הלילות השלימו המנין.
תָּנוּ רַבָּנַן הָרַב לְתַלְמִיד עַד עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. דהיינו שבעים אמה. נראה לי כנגד מעלת התורה שנדרשת בשבעים פנים ונקראה בשבעים שמות. ואמר חָבֵר לְחָבֵר עַד תְּחוּם שַׁבָּת שהוא אלפים אמה כנגד שני אלפים תורה וגם כנגד מה שנבראה אלפים שנה קודם בריאת העולם. וְתַלְמִיד לְהָרַב פַּרְסָה שהיא ארבעה מילין כנגד ארבעה חלקים של התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד].
כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה וְמִתְלַוֶּה כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁאִילְמָלֵי לִיוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גֵּירָה דּוּבִּים לַתִּינוֹקוֹת (מלכים ב ב, כג). פירוש שאינו מתלווה היינו שאינו רוצה שיהיו בני אדם מלווים אותו שגוער בהם ומחזירם ולכן נוהגים שאין המתלוה אומר להמלווים שיחזרו אלא עד שיחזרו מאליהן והנה מן אלישע הנביא ע"ה לא גמרינן אלא על אינו מלוה אך ממילא גמרינן לאינו מתלווה דחד טעמא אית להו.
ומה שאמר אִילְמָלֵי לִיוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גֵּירָה דּוּבִּים לַתִּינוֹקוֹת, הכונה כי אותם הילדים אשר זלזלו בו אם היו רואין אנשים גדולים מלוים אותו היו יראים לדבר דברים של זלזול כנגדו ואז ממילא לא היה מגרה בהם הדובים.
"וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם (מלכים ב ב, כג). הנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה ל"ב אמר כי אלישע הנביא ע"ה הוא משורש חנוך הנקרא מט"ט שהוא מצד נשמה דאצילות אך שורש נשמתו יש בה גם כן חלק ואחיזה מן קֹרַח שהוא משורש קין וזה סוד מה שצחקו בו הילדים ואמרו לו 'עֲלֵה קֹרַח עֲלֵה קֹרַח' והענין הוא כי קרח בן יצהר הוא רוחו של קין מצד הרע ולכן ירד חיים שאולה (במדבר טז, לג) ואמרו לו הילדים לביישו ולגרשו כי הנה קרח ירד שאולה וצריך לעלות ואתה נמשך משרש קרח ואיך אתה רוצה לעלות! עד כאן לשונו.
ולי אני עבדא נראה הכונה כך כיון שאתה משרש קרח למה אתה עולה לבדך? עלה את קרח גם כן כדי שיעלה גם עושרו עמו ונתפרנס אנחנו מעושרו של קרח, יען כי אתה הקרחת עלינו את המקום שלא נשאר להם פרנסה להתפרנס ועלה קרח הראשון על קרח ועלה קרח השני על הממון שלו שהיה חביב עליו כנפשו ודוק.
ועוד כתב שם רבינו ז"ל הנה קרח בן יצהר גלחו משה רבינו ע"ה והיה קרח בשערותיו כנודע ולכן גם אלישע היה קרח בשערותיו כמוהו כי שרש נשמתו יש בה חלק ואחיזה מן קרח וזה גרם שנתעברו בו אחר כך נפש נדב ואביהוא שגם הם משרש נשמת קרח גם כמו שמשה רבינו ע"ה הזכיר שם בן מ"ב והרג את המצרי (שמות ב, יב) שהוא נפש קין מצד הרע כן אלישע הנביא ע"ה הזכיר שם בן מ"ב והרג מ"ב ילדים אלו כנזכר בזוהר, עד כאן לשונו.
וכמה מילי דמעליותא אנחנו למידין מדברי רבינו אלה! והוא כי בזה מובן ענין הכפל של 'עֲלֵה קֵרֵחַ' שפירש רש"י עלה קרח הראשון על שהיה קרח ועלה קרח השני הוא רוצה לומר שהקרחת עלינו את מקום דבאמת יש להקשות מה שייכות וסמיכות יש לזה עם זה? וכפי דברי רבינו ז"ל הנזכר מובן היטב השייכות שיש לזה עם זה דידוע שהשערות רומזים לכוחות הדינין ולכן האיש המגלח צריך לכוין בעת הגילוח להעביר ממנו כוחות הדינין וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, וידוע דהמים הם סוד החסד אך אותם המים שהיו ביריחו שהיו מים רעים הם מצד הדין ואלישע הנביא ע"ה ריפא אותם במלח [78×3=26] שהוא מספר שלשה הויו־ת ובזה נעשו חסדים ורמזו לו בדברים אלו שהוא היה לו כח בדבר הזה מפני שהוא קרח ואין בו אחיזת הדינין ולכן היה יכול לדחות כוחות הדינין מן המים של יריחו שהיו רעים ועשאם חסדים ולזה תלי הא בהא עלה קרח שאתה קרח ואין בך אחיזת הדינין ולכן עלה קרח שהקרחת עלינו את המקום במה שרפאת את המים ועשית אותם חסדים.
ודע דאף על גב דהם היו עמי ארצות ואין בהם דעת להשיג דברים אלו הנה הקליפה אשר נתלבשה בהם להחטיאם בזה היא שמה בפיהם דברים אלו ודברו ולא ידעו מה מדברים.
והנה לפי דברי רבינו זלה"ה דאלישע הנביא ע"ה הזכיר שם בן מ"ב כאשר עשה משה רבינו ע"ה ולכן הרג מ"ב ילדים נראה לרמוז זה במה שנאמר וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם הֳ' (מלכים ב' ב, כד) והיינו כי אלישע שמו 'ישע א־ל' ואחר אותיות א־ל יש מ־ב ולזה אמר וַיִּפֶן 'אַחֲרָיו' דייקא וַיִּרְאֵם.
רָאָה שֶׁנִתְעַבְּרָה בָּהֶן אִמָּן בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים (מלכים ב ב, כד). נראה לי בס"ד דריש תיבת וַיִּרְאֵם 'וְיַרְא אֵם' דאות א' מתחבר לשתי תיבות שראה אֵם שלהם חטאה בם ביום הכיפורים שהוא בסוד הבינה הנקראת אֵם.
ומאן דאמר בְּלוֹרִית רָאָה לָהֶן כָּאֶמוֹרִיִּים נראה לי בס"ד נרמז זה גם כן בתיבת וַיִּרְאֵם שהוא בהפוך אתוון אֱמוֹרִי שראה בלורית שהם דרכי האמורי. ובזה ניחא מה שהוצרך לפרש בדבריו 'כאמוריים' כדי לעורר אותנו ברמז זה של וַיִּרְאֵם שהוא אותיות אֱמוֹרִי.
ומאן דאמר שראה אֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית מִצְוָה גם כן מפיק לה מן תיבת וַיִּרְאֵם דהרשע הסטרא אחרא מקפת אותו מכל צדדיו כדוגמת מם סתומה ורק כשיעשה איזה מצוה פורץ בה פרצה קטנה כפרצה של מ"ם פתוחה שבזה תהיה מ"ם הסתומה כמו מ"ם פתוחה אך אלו ראה אין בהם לחלוחית מצוה בשום זמן הסטרא אחרא מקפת אותם תמיד כדמיון מ"ם סתומה ולא יזדמן שתהיה לפעמים כמו מ"ם פתוחה. וזה נרמז בתיבת וַיִּרְאֵם שהוא 'וירא מם' דאות של ויראם היא סתומה.
ומאן דאמר לֹא בָּם וְלֹא בְּזַרְעָם מפיק לה מן תיבת 'אַחֲרָיו' דאחורי אותיות אלישע יש אות כ' ואות ט' ואות ר' ואות ס' כי אחורי אות א' לא יש אות ואם תחבר כ"ף וסמ"ך לעשותם אות אחד יהיה מהם אות פ' הרי יש כאן אותיות 'פרט' וזהו שנאמר וַיִּפֶן אַחֲרָיו, פנה לפרט שלהם הרמוז אחריו דקאי על זרעם וַיִּרְאֵם 'וירא מם' סתומה כאמור לעיל.
205ימים לסיום הש״ס